"זה הכל צייטגייסט אחד שלם" אמר לי רייב יונה, הגבאי של בית הכנסת, וסיכם עוד שיחה של מוצאי
שבת על פוליטיקה ומה שקורה בעולם.
הנהנתי בהסכמה למרות שלא בדיוק הבנתי אם הוא מדבר על מה שהולך עם כל סיפור השגרירויות
והגינויים מאירופה או שזה בכלל משהו חדש שד"ר ויזל, הרופא של הקופה, זיהה אצלו לאחרונה.מה זה צייטגייסט בכלל? כהרגלי בקודש, באין פותר, פניתי לגוגל בדרך הביתה וגיליתי שמדובר
במינוח גרמני, שמרבים להשתמש בו ביחס לפילוסופיה של ההיסטוריה, ומדבר על "רוח הזמן".
ניסיתי לחשוב באמת על "רוח הזמן", הרוח שנושבת בעוצמה מכל קצוות תבל וחולפת כסערה
בארצנו הקטנה מאז קיבלה את הכרת האומות המאוחדת כביתו של העם היהודי.
השעה מעט אחרי 1 בלילה, פתחתי את הטלויזיה, האירוויזיון משודר, אני מצטרף להקראת הניקוד
מכל מדינה ומדינה. המתח ריתק אותי, כעס הציף אותי כשישראל לא הופיעה בניקוד של פולין, "הם
לא מתביישים הפולנים האלה?", אבל בסוף הגיעו תוצאות הקהל וזכינו, אלפים יצאו לכיכר לחגוג.
אירופה המושמצת סוף סוף חיבקה אותנו ונתנה לנו אישור שאנחנו בסדר.
צייטגייסט. נזכרתי שלפני 70 שנה, הייתה הצבעה אחרת, השיטה כמעט זהה, גם שם כל מדינה
בתורה נתנה את הניקוד שלה לישראל: בעד או נגד.
גם שם זכינו, גם שם אירופה חיבקה אותנו וגם אז יצאו אלפים לכיכרות לחגוג.
חשבתי לעצמי, לפני 70 שנה, רק 2 מדינות אירופאיות התנגדו להקמת המדינה לעומת 12 מדינות
שהיו בעד. עם קום המדינה, צרפת הייתה ידידת אמת שסיפקה לנו מטוסים ונשק שהיוו גורם מכריע
במלחמת העצמאות ובששת הימים ובכלל האווירה באירופה הייתה כל כך פרו ישראלית.
והיום? נדמה שכל מה שמעניין את אירופה זה לגנות, להחרים, להשפיל ולבזות את המדינה הקטנה
שכל כך חיבקו אך לא מזמן.
כמו מילותיה האלמותיות של המשוררת רחל שפירא "הרוח משנה תכופות את כיוונה", כך היא "רוח הזמן".
אבל מה זה אומר עלינו? האם טעינו בדרך? איך איבדנו את החיבוק החם מהיבשת השכנה?
ב1948, היינו בחיתולינו, אחרי שואה איומה ורדיפות אין קץ, שארית הפליטה.
היינו כתינוק יתום ללא בית, והתינוק הזה גדל מהר והתחיל את צעדיו הראשונים לקול תשועות
העולם שתמך ועודד, מי לא יתפעל ומי לא ירצה לשים ידו בפלא המופלא הזה?
עברו שנים והתינוק הפך לנער והנער הפך לבחור, חזק, חסון, עצמאי, עשוי ללא חת, אדם בוגר
שאינו נזקק לשירותיו של אחר ואין אחר שש לעזור לו.
ככל שהתעצמנו כך פג הקסם, החיבוק התרופף והסימפתיה פינתה את מקומה לרגשות עמוקים
וישנים לצוף חזרה, כך שינתה הרוח את כיוונה אל תינוק חדש שנולד, תינוק שאינו מפסיק לבכות
ולעורר את תחושות החמלה של עמי העולם הנאורים המחפשים לפרוש את חסותם עליו, תינוק
שמסרב לגדול.
זהו הצייטגייסט של ימינו. ולא, רוחנו אינה צריכה ליפול אם החיבוק התרופף, נהפוך הוא, אות היא כי
הפכנו מאומה נתמכת לאומה שאינה צריכה את אישורו ותמיכתו של שום גורם חופף.
ואולי אפשר שזו תחילת התגשמות ברכתו של בלעם, שחשב לקלל ויצא מברך: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"
מי ייתן והרוח הזו תמשיך לנשוב בעוצמה ותמלא את משק כנפינו לעוד שנות עצמאות רבות וטובות.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
