קרמניצר על פסילת ההודאות במשפט דומא: צעד חשוב  

השימוש באמצעים פיזיים בחקירות ממוסד וזוכה ללגיטימציה ציבורית ומשפטית, למרות שבג"ץ אסר על שימוש בהם והם מנוגדים לדין הבינלאומי. ההחלטה מחייבת דיון מפוכח בשאלה: האם זו דרכנו?

כאשר ועדת לנדוי התירה ב-1987 את השימוש בלחץ פיזי מתון כאמצעי אחרון בחקירת חשודים בפעילות חבלנית עוינת, היא ככל הנראה לא ראתה לנגד עיניה מצב דברים בו השימוש באמצעים אלו ייעשה נגד יהודים. והנה, מתברר כי האמצעים החריגים, שנתפסים לגיטימיים משפטית וחברתית במידה מכרעת כיוון שהם מכוונים נגד "אחר" שהוא אויב, מופעלים בהיקף מוגבל מאוד גם על יהודים. התפיסה הרווחת לפיה למען החיים והביטחון שלנו אין כל בעיה להקריב את שלמות הגוף, החירות והכבוד של אחרים, מתבררת כפשטנית משהו. ההפרדה בינינו לבין האחרים אינה דיכוטומית. מה שאנו מסכימים שייעשה לאחרים בשמנו ועבורנו עלול לחזור אלינו.
לפי דו"ח הוועדה, אין באמצעים החריגים שהתירה משום יחס אכזרי, משפיל או בלתי אנושי, ואין הם אמורים להביא לפסילת ההודאות שימסרו עקב נקיטתם. בבג"ץ העינויים מ-1999 העזה המדינה לטעון שהאמצעים החריגים הננקטים אינם גורמים כאב או סבל לנחקר. מהבחינה הזו, פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין הודאות הנאשמים ברצח דומא צועד צעד חשוב בכיוון האמת והדין.

השופטים קבעו בפסק הדין כי השימוש בלחץ פיזי הוא "פגיעה חמורה בזכות היסוד של הנאשמים לשמירה על שלמות הגוף והנפש", כמו גם בכבודם של הנאשמים. עוד נקבע כי הפגיעה כה חמורה עד שבחינה של ההשפעה בפועל של האמצעים על רצונם החופשי של הנחקרים היא מיותרת, וההודאות חייבות להיפסל. גישתו של בית המשפט המחוזי מחזקת את התרעומת של ארגוני זכויות האדם על הפרקליטות ובית המשפט העליון, בגין "חוסר ההתרגשות" שלהם גם במקרים שבהם גורמי החקירה מודים כי הפעילו "חקירת צורך". גם במקרים אלו לרוב לא נפתחת חקירה משטרתית, אך ראוי שלכל הפחות יתקיים בירור אודות מה בדיוק נעשה ואם היתה הצדקה לשימוש באמצעים פיזיים או עינויים. כך יהיה בסיס כדי לקבוע את ההשלכות של מה שהתרחש בחקירה, לגבי הנחקר כמו גם לגבי חוקריו.

מפסק הדין עולה עוד כי פסילת הודאות שנגבו תחת לחץ איננה סוף פסוק. אם לאחר מכן נגבות הודאות נוספות, בתנאים בהם לנחקר רצון חופשי, הן קבילות. כך היה במקרה של הנאשם עמירם בן אוליאל. לעומת זאת, כשהודאות נוספות נגבות ברצף שמקשר אותן להודאות הקודמות, לדוגמה בסמיכות זמנים או מול אותם חוקרים - מתברר שהן ייפסלו. כך היה במקרה של הנאשם הקטין. מבחינת החוקרים, הידיעה שהודאות שהם יכולים להשיג הן כשרות, גם אם ההודאות המקוריות ייפסלו, מהווה תמריץ לנקוט באמצעים פסולים.
מפסק הדין עולה כי תיעוד החקירה סייע לתביעה להכשיר את ההודאות הנוספות של בן אוליאל, ואילו היעדר תיעוד היה בעוכריה ביחס להודאות הנוספות של הקטין. ההחלטה מטילה ספק בתבונת עמדת שב"כ להתנגד נחרצות לתיעוד, אחרי שראש השירות לשעבר, יובל דיסקין, הסכים לכך בפני ועדת טירקל.

בבג"ץ העינויים אסר בית המשפט באופן מוחלט על שימוש בעינויים ועל הפעלת יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל על נחקרים. עם זאת, קבע בית המשפט שחוקר שנקט באמצעי פסול במצב של צורך יוכל לטעון זאת להגנתו. אם הגנה זו תתקבל על ידי בית המשפט, כך נקבע, הנסיבות החריגות יפטרו את החוקר מאחריות למעשה. יש לקוות כי לפחות חלק משופטי בג"ץ דאז לא ראו לנגד עיניהם שהפתח הצר שפתחו יוביל למיסוד האמצעים הפסולים, לרבות הנחיות מגבוה. רמת המיסוד היא כזו שהגנת הצורך מתפקדת למעשה כהיתר. זו הפרה ברורה של הדין הבינלאומי, ששותפים לה בכירי שב"כ, היועמ"ש ועוזריו ובית המשפט העליון.
השאלה הניצבת, לפיכך, בפני החברה בישראל ומערכת המשפט שלה היא - האם זו דרכנו?

לצד החובה הכבדה המונחת על כתפיה של ועדת לנדוי, ראוי להביא בחשבון גם את צד הזכות. הוועדה שללה את דרכם של הצבועים, של מי שמעדיפים לעצום את עיניהם ולהתעלם מהמציאות, על פיה גורמי הביטחון במדינתם מפעילים דרך קבע אמצעים פסולים.
נוח מאד לעצום עיניים. נוח מאד לספר לעצמנו סיפור שמתכחש למציאות כמו שהיא, כזה המאפשר לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אולם לא כך נוהגת חברה בוגרת, שיש לה מחויבות אמתית לערכיה. עכשיו, כשהשאלה מונחת על שולחן במערומיה – מה אנחנו משיבים?