סיפור אהבת הפליטים מאימי השואה והפרהוד. עד לנונה התוכיה האהובה.  

זה יכול להיחשב כסיפור ביזארי, מציאות הזויה, מוזרה, משונה משהו. טובה ברגר, 82, מסתובבת בכל מקום אליו הולכת עם כלוב קטן ובו התוכיה נונה האהובה שלה. כשרק שואלים מה הסיפור מגיעים מיד אל אימי השואה, טובה, צלולה, חדה ונבונה, מספרת על סיפור אהבת הפליטים אהרון אישה שנפטר לפני 26 שנים לאחר שהיה מניצולי המשפחה היחידים בשואה, לאחר שראה את אביו מובל עימו בצעדת המוות, מוכה על ידי הרוצחים וצורח את חייו במשך שלשה ימים עד מותו, את הסבא והסבתא שנעלמו לו, ''אני ניצולת הפרהוד בעיראק מספרת טובה, פגשתי באהרון ניצול השואה כשלמדנו עברית ביחד כפליטים בישראל, פרחה האהבה בינינו, נשאנו צעירים וילדנו את בננו יחידנו יעקב. אהרון אישי סירב שנלד עוד ילדים לעולם הזה. אלא שבמהלך משפט אייכמן, הכל צף ועלה, כל מוראות השואה חזרו לאהרון, לא היה לו יום, לא היה לו לילה, רק צרחות, מכות עם גרמנים מדומיינים, בכי, חלומות בלהה ואבא שצורח את חייו למוות. זו הייתה תקופה קשה מאוד, הנער בן העשר מהמחנות ששמו לו אקדח לרקה ורק בשל היותו בלונדיני בעל מראה ארי ניצל''.
לטובה רק בן אחד, יעקב, נכדה אחת, שני נכדים. והתוכי? ובכן כאילו לא די היה בסאת ייסוריה ומכאוביה במשך 15 שנים טיפלה טובה בביתה בגבעת המורה בעפולה בדודתה הערירית מרסל עג'מי, אשר כל שהיה לה הוא התוכיה נונה, אהבה ענקית במקום הילדים שלא היו לה.
''דודתי האהובה הייתה אישה משכילה אך לא היו לה ילדים. בתאריך 10/10/10 כשאנו יושבות מחוץ לבית גילינו תוכי בן כשלשה ימים מוטל חסר אונים, מיד דודתי התחברה אליו, מגיל שלשה ימים דאגנו לכל מחסורו, האכלנו אותו באהבה, לפני כשנה וחצי דודתי נפטרה, ימים אחדים לפני היא השביעה אותי שאמשיך לטפל בתוכיה נונה ואדאג לה עד יומי האחרון, כמובן שלקחנו את נונה להלוויה של דודתי בקריית שאול, מאז אני מטפלת בה באהבה, אנחנו לא יכולות להיפרד אחת מהשנייה, גם בבית כשאני יוצאת מהחדר למטבח היא צורחת, מתהפכת ורודפת אחריי, בבית נונה חופשייה אבל יש לנו חיבור מיוחד'' אומרת טובה ועיניה כלות אל מול נונה הנמה.