ספר חדש: המהפכה החוקתית של התורה. מאת הרב עדו רכניץ  

החירות האנושית מול הא־ל: זו כנראה השאלה המטרידה ביותר, גם את הדתיים, ותחתיה חוסה שאלת הכפייה הדתית

"מבין שלוש הרשויות, הרשות שבה מתמקדת המהפכה היא הרשות השופטת. הרשות השופטת היא המוקד התורני, וסמכותה - כמו במדינת ישראל - היא פרשנות החוק. רבני ישראל ישבו בדין וישפטו לפי חוקי התורה וחוקי הכנסת המשלימים אותם. במדינת ההלכה, בית המשפט העליון הופך לסנהדרין, וכפי שאפשר היום לעתור לבג"ץ על חוק שסותר חוקי יסוד, כך אפשר יהיה לעתור לסנהדרין נגד חוק של הכנסת שיסתור את חוקי התורה"

"בעולם החרדי היום יש הסדרה של יחסי גומלין בין רבנים לפוליטיקאים לא ברוח תורתנו. העולם החרדי בנוי לפי שיטת 'דעת תורה', כלומר דגם של כפיפות המוקד הפוליטי למוקד התורני. לדגם הזה אין בסיס בהלכה. בהלכה למלך יש עצמאות. הוא אמנם כפוף לתורה, אך יש לו מרחב שיקול דעת רחב מאוד, והתחומים החשובים לחיינו - ביטחון וכלכלה - נתונים לשיקול דעתו, אלא ששיקול דעתו אמור להיות מושפע מהתורה"
"אני חושב שיש פה יסוד שאפילו להרבה אנשים דתיים קשה להשלים איתו: התורה היא חוק. חוק ממש. ובכל חוק יש יסוד של כפייה. התורה היא לא תחביב, שכשמתחשק לך אתה עושה. ברם, אחרי עיון בסוגיה מסקנתי הייתה שהכפייה תהיה רק במישור הציבורי, שם יהיה אסור לאדם לעבור עבירות. לעומת זאת, המשטר לא אמור לרדוף אחרי אדם שיושב בביתו ומחליט לעבור עבירה בסתר"

"אהרן ברק הכפיף את כל מערכות המשפט - בתי הדין לעבודה, בתי דין צבאיים, בתי דין רבניים וכו' - לבית המשפט העליון. כך גם מדינת ההלכה עתידה להתנהל, רק שנעמיד בקודקוד את בית הדין הדתי, ומתחתיו יהיו גם בתי דין אזרחיים"

"טבעי שאיש התורה מאמין מאוד בצד שלו בוויכוח התורני ורוצה שכולם יתיישרו לפי האמת שלו. כאן האיש הפוליטי אמור לבלום אותו ולומר - כבוד הרב, אתה מגזים, ואני לא אתן לך לדכא את כל מי שחולק עליך בהלכה. אם לא נצליח להכיל את כל העמדות בתוך העולם האורתודוקסי -לא תהיה מדינת הלכה. מכיוון שהנושא הרגיש ביותר כשמדברים על מדינת הלכה הוא סוגיית החירות האנושית, חייבים לשמור על פלורליזם רעיוני שיאפשר החלפת דעות ומעבר של דעות מהשוליים למיינסטרים, ובלבד שהן בתוך הגבולות"
"מדינת ישראל היא ייחודית בעולם, בכך שהיא הוקמה יש מאין ולא בידי יושבי ארץ מסוימת שהגיעו לעצמאות. יש עמים רבים שהשתחררו ובכל זאת לא הצליחו להקים מדינות מסודרות. גם המשפטיזציה של מדינת ישראל היא מאוד יהודית; אצל יהודים המשפט הוא החיים. וכשאין להם משפט תורה, הם עושים את זה עם חוקי יסוד. אבל אלו היטלים שונים של אותה נטיית נפש"


לכתוב ספר עם כותרת שאפילו דתיים זזים בגללה באי נוחות - "מדינת הלכה", ובפרט בעידן שהשיח על הדתה בשיאו - זה מעשה אמיץ לכל הדעות. כשהדבר מגיע מרב ממלכתי שרחוק מכל מה שמזכיר תפיסות אלטרנטיביות, זה הופך להיות מאתגר במיוחד O הרב עדו רכניץ כתב ספר שמתיימר להתוות את המבנה של אותה מדינת הלכה שחלקנו חוששים ממנה, אבל בפועל מתפללים עליה O כיצד ייראה המבנה השלטוני במדינה כזו והאם זה אומר שלא תהיה כאן יותר דמוקרטיה, מה יהא על הפחד הגדול מכפייה דתית והיכן ימוקמו ערכי השוויון O וגם: כיצד דווקא בית המשפט העליון הישראלי הכין את התשתית להכפפת חוקי הכנסת למוסר עליון, שבבוא העת יבחר עם ישראל שהתורה תסמן אותו O" שנדע על מה אנחנו בכלל חולמים

רועי אהרוני איור: נחמיה בועז

השאלה הראשונה שעולה כשמשוחחים עם רב שמחליט לכתוב ספר בנושא הנפיץ של הקמת מדינת הלכה, היא מדוע הוא בחר לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת. "בנושאים הלכתיים אחרים ישנו עיסוק נרחב", מסביר הרב עדו רכניץ את המוטיבציה שהניעה אותו, "ודווקא נושאים אלו, שכל כך מעסיקים את הציבור, נשארו מיותמים". הספר "מדינה כהלכה" מנסה לשרטט את מדינת ההלכה לפי האידיאל התורני, אך מסרב לתאר את המציאות המתאימה לכך כמציאות שבה דובוני אכפת לי מרחפים על ענן וחדי קרן מסתובבים ברחובות. הספר מתאר את מדינת ההלכה בצורה המתאימה לימינו, עוד לפני חידוש הנבואה ולפני שיגור זאב עם כבש. הדבר נותן נופך ריאליסטי לחלום בן אלפי שנים, וזה אולי מה שעתיד להלחיץ לא מעט מקוראיו. כשאני מבקש מהרב רכניץ להגדיר את המושג "מדינת הלכה", הוא נעזר בראשון שטבע מונח מדעי למשטר הישראלי - יוסף בן מתתיהו, הראשון שכינה אותה 'תיאוקרטיה'. "

כשלמדתי מדעי המדינה, בקושי היו אזכורים למודל הזה; זה נושא שכלל לא דנים בו", מספר הרב רכניץ. "פרופ' בנימין נויברגר מגדיר באחד מספריו שתיאוקרטיה היא משטר שבו החוק הוא דתי, המדינה נשלטת בידי כוהני הדת ויש בו דיכוי של כל עמדה אחרת. הוא מוסיף שבפועל אין משטר כזה בימינו, אפילו איראן לא עומדת בדרישות המחמירות הללו. בעולם הממשי יש רק מודלים חלקיים על פי הגדרה זו". חרף הניסיון להכניס את המשטר הישראלי הרצוי להגדרות מתחום מדעי המדינה, הרב רכניץ מדגיש את ייחודיותו של המשטר הזה: "השאלה שמטרידה אותנו היא איפה הקדוש ברוך הוא מתגלה בתוך המדינה, והתשובה היא - דרך החוק, שהוא חוק התורה. ההגדרה הזאת חשובה, כי היא מביעה הסתייגות מהיכולת לתת לבני אדם לייצג את ריבונו של עולם. המייצג האותנטי היחיד שלו הוא התורה שנתן. "ההגדרה של 'מדינת הלכה' היא שהעיצוב של המדינה הוא על פי החוק ההלכתי. זה לא סותר את האפשרות שהיא תהיה מדינה דמוקרטית, שבה השלטון יהיה בידי אנשי ציבור שאינם כוהני דת, וזה יכול להתנהל באופן דומה לאופן שבו אנו מתנהלים היום - מה שחשוב הוא שהחוק יהיה חוק התורה"


. איראן זה לא כאן

הרב עדו רכניץ (45) למד בישיבת "הר עציון", בכולל ארץ חמדה ובכולל הדיינות של מכון "משפטי ארץ" בעפרה, שם סיים את לימודי הדיינות. לאחר מכן למד לתואר שני במדעי המדינה בבר אילן - לימודים שהאיצו את תהליך כתיבת הספר, והיום הוא כותב דוקטורט במחשבת ישראל באוניברסיטת אריאל, ומשמש דיין ב"ארץ חמדה" וחוקר במכון "משפטי ארץ". כשאני שואל את הרב רכניץ מדוע רבים מפחדים ממדינת הלכה, הוא נאנח. "אני חושב שרוב האנשים, כולל הדתיים ואפילו חלק מהרבנים, לא יודעים איך התורה רואה את מדינת ההלכה. למשל, מניחים שבמדינת הלכה השלטון נמצא בידי הרבנים. יש לנו דוגמה מעין זאת באיראן, ובאמת מלחיץ לחשוב שאנחנו הולכים לכיוון הזה".

הרב רכניץ מציין ארבעה משתנים שיש לבחון כשמגדירים את מדינת ההלכה, ובכל אחד מהם הוא מנפץ מיתוסים שהשתרשו בציבור.
"הפרמטר הראשון הוא מי שולט. חושבים שבמדינת ההלכה השלטון יינתן לרבנים, לכוהני הדת. אולם למען האמת, השלטון מתחלק לשני מוקדים: המוקד הדתי שמרכזו בית הדין שמפרש את חוקי התורה, והמוקד האזרחי שהוא הרשות המבצעת והמחוקקת - הכנסת והממשלה. "
הפרמטר השני הוא מהו החוק. חוששים שלא תהיה יותר חקיקה אזרחית. האמת היא כזאת: בית הנבחרים יוכל לחוקק כל חוק, ואף יצטרך לחוקק חוקים בכל הנושאים שהתורה לא מתייחסת אליהם. ההבדל היחיד הוא שחוקי הכנסת לא יוכלו לסתור את חוקי התורה, שיהוו את החוקה של מדינת ההלכה. כמו שהיום חוק הכנסת לא יכול לסתור את חוקי היסוד, כך במדינת ההלכה חוק הכנסת לא יוכל לסתור את התורה.
"המשתנה השלישי הוא מהות המשטר. ההנחה הלא־ נכונה היא שמשטר יהודי אותנטי הוא בהכרח מלוכני. אולם כל פוסקי זמננו כתבו שבהיעדר צאצא ידוע לבית דוד, צריך לבחור במשטר דמוקרטי. הרב קוק הגדיל לומר שגם כשיופיע משיח צדקנו, עדיין נהיה ראויים למשטר דמוקרטי ולמלך בעל סמכויות מאוד מצומצמות.
"הפרמטר הרביעי הוא החירות האנושית מול הא־ל. זו כנראה השאלה המטרידה ביותר, גם את הדתיים, ותחתיה חוסה שאלת הכפייה הדתית".

לא הכול שפיט

אחרי מיפוי קצר של ארבע השאלות המרכזיות, אנו צוללים יותר לעומקן של סוגיות כדי להבין מה מונח על הפרק. הנושא הראשון שאנו עוסקים בו הוא תפקידם של חכמי ישראל במשטר הרצוי. "יש היום יחסי גומלין בין רבנים לפוליטיקאים", אומר הרב רכניץ. "בעולם החרדי יש הסדרה של היחסים הללו - אך היא לא ברוח תורתנו. העולם החרדי בנוי לפי שיטת 'דעת תורה', כלומר דגם של כפיפּות המוקד הפוליטי למוקד התורני. לדגם הזה אין בסיס בהלכה. "בהלכה, למלך יש עצמאות. הוא אמנם כפוף לתורה, אך יש לו מרחב שיקול דעת רחב מאוד, והתחומים החשובים לחיינו - ביטחון וכלכלה - נתונים לשיקול דעתו; אלא ששיקול דעתו אמור להיות מושפע מהתורה".

הגישה החרדית יכולה לטעון שכדי שהמלך ידע מה התורה אומרת, הוא הולך לשמוע מגדולי הדור. "
הר"ן, הנצי"ב והרב קוק כותבים שהדרך שבה המלך ידע מה התורה היא אומרת היא פשוטה: שיפתח את התורה ויקרא בה. המלך יכול לשאול רב מה התורה אומרת בנושא מסוים, אבל בסוף שיקול הדעת כיצד ליישם את הדברים הוא שלו. "המודל החרדי מתאים לקהילה דתית בתוך סביבה עוינת ולא לשלטון של מדינה. הם לא שואלים את רבותיהם מה להצביע במתווה הגז או האם להפציץ באיראן, אלא רק את השאלות הדתיות והמגזריות. אבל להם לפחות יש מודל המסדיר את היחסים בין הרבנים לנבחרי הציבור. במגזר הציוני־דתי אין מודל; מתנהלים מאירוע לאירוע".

כאן מגיע השינוי המרכזי שאמור להתחולל במדינת ההלכה. מבין שלוש הרשויות, הרשות שבה מתמקדת המהפכה היא הרשות השופטת. הרשות השופטת היא המוקד התורני, כאשר סמכותה - כמו במדינת ישראל - היא פרשנות החוק. רבני ישראל ישבו בדין וישפטו לפי חוקי התורה וחוקי הכנסת המשלימים אותם. במדינת ההלכה, בית המשפט העליון הופך לסנהדרין, וכפי שאפשר היום לעתור לבג"ץ על חוק שסותר חוקי יסוד, כך אפשר יהיה לעתור לסנהדרין נגד חוק של הכנסת שיסתור את חוקי התורה.

"התפקיד המרכזי של חכמי ישראל במדינת ההלכה הוא פרשנות החוק, הם בית המשפט המתפקד כמוסד דתי", מסביר הרב רכניץ. "זה גם מסביר את ההתנגדות האדירה שיש בתוך עולם התורה לבית המשפט הישראלי". הרב רכניץ מסביר כי חכמי ישראל אמורים לשפוט על פי החוק, ולא לנהל את המדינה. למלך, ולמדינת ישראל שהיא בעלת סמכויות המלך, יש סמכות אוטונומית ושיקול דעת להכריע בסוגיות ביטחוניות וכלכליות. לרב מותר לומר שנבחרי הציבור טועים, אך הוא לא יכול לומר שהם עוברים על חוק, מכיוון שאלו נושאים בלתי שפיטים; כלומר, מותר למדינה לעשות שטויות. "יש כמובן סוגיות שאפשר להתווכח עליהן - למשל, האם נסיגה משטחי ארץ ישראל נחשבת טעות חוקית או מהלך בלתי חוקי. זה דיון הלכתי. אבל אם ניקח כדוגמה את טרור העפיפונים - אין עמדה הלכתית שקובעת אם לצאת למבצע ארוך בעזה או להסתפק בתגובה מוגבלת, ולכן הרבנים השופטים לא יתערבו".

אבל אפשר יהיה לעתור לסנהדרין על החלטות כאלו?
"אפשר לעתור, אבל הסנהדרין אמורה לדחות זאת על הסף ולקבוע שזה לא שפיט. בשונה ממה שאהרן ברק אמר, לא הכול שפיט".

נראה שמשנתו האקטיביסטית של אהרן ברק דווקא מקדמת אותנו רעיונית למדינת הלכה - המחשבה שאסור לחוקים לסתור חוקי יסוד או עקרונות־על, מתאימה למדינה שבה אסור לחוקי הכנסת לסתור את חוקי התורה. "זו נקודה חשובה. אכן יוצא שבית המשפט העליון הפך את עצמו בשנים האחרונות לבית דין דתי, מכיוון שיש לו מקור סמכות שאינו הכנסת - ערכי האדם הנאור, ערכי היסוד של השיטה וכולי. גם הסנהדרין לא פועלת מכוח העם או המלך, אלא מכוח התורה. ברם, הסנהדרין אמורה להיות הרבה יותר מרוסנת, מכיוון שהתורה לא חושבת שהכול שפיט. "אם בית המשפט העליון היה בית דין דתי והיה מכריז על עצמו ככזה, זו הייתה התקדמות לעבר מדינת הלכה. אבל מכיוון שהוא לא בית דין דתי, התוצאה היא שהוא מזלזל בעקרון שלטון החוק, שהוא עיקרון יהודי מובהק ולא כזה שאימצנו מבחוץ. כשבית המשפט העליון קובע שיש עקרונות שהם מחוץ לחוק, הוא פוגע קודם כול במעמדו, אבל גם במדינת ישראל".

הפיכת בית המשפט העליון לסנהדרין תחזיר גם את עונשי בית הדין?

"היום אין לנו סמכות כלל לדון את הדין הפלילי ההלכתי, כי אין לנו סמיכה. אך גם בזמנים שבהם הייתה סמכות, הענישה הייתה מאוד מצומצמת, רק במקרים קיצוניים ומובהקים. יש למלך גם סמכות למנוע עונשים אלה בהוראת שעה. אבל מעבר לכך ישנה שאלה נוספת והיא: מהו כלי הענישה הטוב ביותר - האם לכלוא אדם לעשר שנים זה עונש שהוא בהכרח ראוי יותר מאשר להכות אותו 39 מלקות ולשלוח אותו הביתה?" הרב רכניץ מסביר שמדינת ההלכה לא מבטלת את כל המוסדות המשפטיים הקיימים היום. "לפי ההלכה, באופן מעשי המשפט הפלילי אמור להתנהל על פי תקנות, ולכן אפשר לקבוע לכתחילה שהשיפוט הפלילי ייעשה על פי חוקי המדינה במערכת משפט אזרחית. אפשר גם להקים ערכאה אזרחית לעתירות מנהליות - אבל בית המשפט העליון יהיה בית דין דתי. "אהרן ברק הכפיף את כל מערכות המשפט - בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, בתי דין רבניים וכו' - לבית המשפט העליון.

כך גם מדינת ההלכה עתידה להתנהל, רק שנעמיד בקודקוד את בית הדין הדתי, ומתחתיו יהיו גם בתי דין אזרחיים". לפי הרב רכניץ, לא רק שיטת העקרונות העל־חוקתיים היא התקדמות, אלא בכלל המשפטיזציה של החברה הישראלית: "מדינת ישראל היא ייחודית בעולם, בכך שהיא הוקמה יש מאין ולא בידי יושבי ארץ מסוימת שהגיעו לעצמאות. יש עמים רבים שהשתחררו ובכל זאת לא הצליחו להקים מדינות מסודרות. אני חושב שעם ישראל הצליח בשל העובדה שהוא הביא איתו מטען של תרבות פוליטית טובה מימי הקהילות היהודיות, שהיו מאורגנות פוליטית. גם המשפטיזציה של מדינת ישראל היא מאוד יהודית; אצל יהודים המשפט הוא החיים. וכשאין להם משפט תורה, הם עושים את זה עם חוקי יסוד. אבל אלו היטלים שונים של אותה נטיית נפש".

מלך המשיח ומלכת אנגליה
אחרי העיסוק במערכת המשפט, אנחנו מגיעים לשוחח על סגנון המשטר. האם המדינה האידיאלית על פי התורה היא מדינה שהעומד בראשה הוא מלך מבית דוד ומנהל משטר מונרכי? "באופן אישי, השאלה הזאת הטרידה אותי מאוד", משיב הרב רכניץ. "האם משטר מלוכני הוא הדבר הכי טוב לעם ישראל? היה קשה לי לקבל את זה שבכל העולם משטר מלוכני הוא דגם גרוע שהולך בדרך כלל עם נחשלּות ושחיתות, ובכל זאת לקוות שאצלנו זה יהיה אחרת. מה גם שהמשטר המלוכני בהיסטוריה הישראלית היה לא פעם מושחת "שמחתי מאוד לגלות, בעזרת הרב אורי שרקי, שהרב קוק כתב שהמלכות יכולה להיות רחבה או מצומצמת, ושזה תלוי במעמדו של העם. הרב אומר דבר מהפכני: ככל שהעם ברמה גבוהה יותר, למלכות יהיו סמכויות מצומצמות יותר.

אנחנו מבינים זאת אינטואיטיבית: עמים שצריכים מלוכה אבסולוטית הם עמים ברמה נמוכה שצריכים שישלטו בהם ביד חזקה, לעומת זאת עמים ברמה גבוהה לא זקוקים לזה. יוצא, שאנחנו צריכים להתפלל שנהיה ראויים וממילא לא זקוקים למלך סמכותני. או אז יהיה לנו מלך לפי המודל האירופי בן ימינו - מלך שהוא ראש המדינה אבל לא אוחז בהגה השלטון". אז מלך המשיח ישמש בתפקיד כמו מלכת אנגליה? "זו אפשרות קבילה מבחינה הלכתית, והרב קוק אף אומר שמן הראוי שכך יהיה. החלום הגדול, אם כן, הוא לא על מלוכה אבסולוטית, ואפילו לא מלוכה קונסטיטוציונית, אלא על מלוכה מצומצמת שלצידה שלטון דמוקרטי הכפוף לחוקי התורה. זו, אגב, המטרה של הספר - שנדע על מה אנחנו בכלל חולמים".

אילו סמכויות יישארו למלך?
"ייתכן שזה יהיה כסמכויותיו של נשיא מדינת ישראל, והוא ימלא תפקיד ייצוגי חשוב של מלך ישראל. אבל אפשר לדמיין עוד כמה סמכויות. מכיוון שיש חשש ממתן כוח בלתי־מוגבל לרשות מסוימת, הייתי רוצה שהמלך יהיה עוד מוקד כוח שיוכל לרסן את הרשויות האחרות, למשל במתן מענה לאזרח הקטן כאשר הוא נופל בין הכיסאות של הרשויות האחרות, או כשמדובר במקרה מיוחד שיש בו נסיבות מקילות. אפשר לחשוב גם על תפקידים פוליטיים, כמו האפשרות לפזר את הכנסת כשיש תיקו פוליטי שמשתק את המערכת. הוא יכול להיות עוד מוקד של בלמים ואיזונים במערכת הציבורית, בתקווה שישתמש בכוחו בתבונה. אבל אם לא - יהיו גורמים שיוכלו לבלום אותו ואף להחליפו".

לדתיים קשה לקבל שהתורה היא חוק
אחרי שהרב רכניץ משרטט בקווים כלליים את תפקיד המלוכה, השלטון ובית המשפט במדינת ההלכה, אנו מתפנים לעסוק בחששות הגדולים של הציבור - הכפייה הדתית. "במדינה שבה התורה היא החוק", מסביר הרב רכניץ, "אזי כמו שבמדינת ישראל החוק נכפה על אנשים גם אם הם אינם מזדהים איתו, כך במדינת הלכה כופים את חוקי התורה על אנשים גם אם אינם מזדהים איתם. במובן הזה התורה וחז"ל אכן מדברים על כפייה.

"אני חושב שיש פה יסוד שגם להרבה אנשים דתיים קשה להשלים איתו: התורה היא חוק. חוק ממש. ובכל חוק יש יסוד של כפייה. התורה היא לא תחביב, שכשמתחשק לך אתה עושה".
ברם, הרב רכניץ מחלק בין המישור הציבורי למישור הפרטי: "אחרי עיון בסוגיה, מסקנתי הייתה שהכפייה תהיה רק במישור הציבורי, שם יהיה אסור לאדם לעבור עבירות. לעומת זאת, המשטר לא אמור לרדוף אחרי אדם שיושב בביתו ומחליט לעבור עבירה בסתר. "לשם השוואה, איראן היא מדינה פחות דתית מערב הסעודית, אבל המשטר בה הוא טוטליטרי, וככזה הוא חודר גם לרשות היחיד כדי לאכוף את החוקים, ביניהם נורמות דתיות. התורה מציירת משטר דתי מאוד, אבל לא טוטליטרי. ההלכה ממש מתנגדת לטוטליטריות. יש דוגמאות לכך שההלכה כובלת את ידיה כדי שלא תוכל לכפות על אדם קיום מצוות ברשות היחיד. "כשההלכה אומרת לכפות אדם עד שייטול לולב, זה רק אם הוא בא ומכריז שהוא לא נוטל לולב. המשטר לא אמור לבדוק אם הוא הלך בבוקר לתפילה ונטל לולב, זו נשארת הבחירה החופשית שלו". שיקול נוסף בעניין הכפייה הוא האפקטיביות שלה. "פוסקי זמננו נרתעו מאוד מלתמוך היום בכפייה דתית.

החזון אי"ש למשל אומר שהכפייה צריכה להיות במקום שבו הציבור משוכנע שזו הדרך הנכונה, אלא שיש כמה עבריינים שלא מוכנים לקבל זאת ומזיקים לכולם. כשהמציאות אינה כזו, הכפייה הופכת לדבר מזיק, ולכן יש התנגדות כמעט מקיר לקיר לכפייה דתית בימינו. "הכפייה היא פונקציה של יעילות, ועליה להופיע רק במקרים שבהם הציבור מבין ומזדהה. במדינת ישראל, הנישואין והגירושין הם במסגרת דתית לפי החוק מכיוון שרוב הציבור תומך בזה. כפייה היא לא דבר שיש להתבייש בו - כל עוד יש לה לגיטימיות ציבורית". החשש מכפייה מניע את הרצון של אנשים בישראל, בעקבות תפיסות מערביות־נוצריות, להפריד את הדת מן המדינה. "אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה האנושית ולשאול את עצמנו איך לא ליפול לבורות שאחרים נפלו לתוכם.

במקומות רבים בעולם יש הפרדה בין הדת למדינה בעקבות מלחמות הדת באירופה, שבהן בדרך כלל קבוצה דתית אחת דיכאה קבוצה אחרת. "הנצי"ב כותב שבית המקדש השני חרב מכיוון שכל אחד חשב שמי שעושה אחרת ממנו הוא אפיקורוס. היום יש לא מעט קטטות בתוך העולם התורני. אם אתה רוצה שהתורה תהיה החוק במדינת ישראל, אתה צריך להיות ממלכתי ולהכיל את הגישות התורניות השונות. "אחד הבלמים המרכזיים בעניין הזה הוא המוקד הפוליטי. טבעי שאיש התורה מאמין מאוד בצד שלו בוויכוח התורני ורוצה שכולם יתיישרו לפי האמת שלו. וכאן האיש הפוליטי אמור לבלום אותו ולומר - כבוד הרב, אתה מגזים, ואני לא אתן לך לדכא את כל מי שחולק עליך בהלכה. "אם לא נצליח להכיל את כל העמדות בתוך העולם האורתודוקסי - לא תהיה מדינת ההלכה. מכיוון שהנושא הרגיש ביותר כשמדברים על מדינת הלכה הוא סוגיית החירות האנושית. חייבים לשמור על פלורליזם רעיוני שיאפשר החלפת דעות ומעבר של דעות מהשוליים למיינסטרים, ובלבד שהן בתוך הגבולות".

השוויון הוא ערך, לא ערך עליון
בימים שבהם הדת השלטת היא דת השוויון, רבים רואים בחוקי התורה חזרה אחורה לעולם פרה־שוויוני. אני מבקש מהרב רכניץ להתייחס לסוגיית השוויון, שנראית כפער הרעיוני הכי משמעותי שיש היום בין מדינת הלכה למדינת כל אזרחיה.

"מסקנת ספרו החשוב של הרב פרופ' יהודה ברנדס על זכויות האדם ביהדות, היא כזו: ביהדות השוויון הוא ערך, אבל הוא לא ערך עליון", אומר הרב רכניץ. "שוויון הוא עיקרון מרכזי ביהדות, והרבה יותר נוכח ממקרים של חוסר שוויון, אבל יש גם מקרים שבהם יש העדפה לחוסר שוויון. למשל, התורה אומרת שכוהנים וישראלים הם שווים ושונים. הם שווים בכך שאסור לכוהנים לגנוב מישראלים ולישראלים מכוהנים, אבל שונים בכך שרק לכוהנים מותר לעבוד בבית המקדש. "דוגמה נוספת: מהתורה, הבעל מחויב לאשתו בכמה וכמה דברים, והאישה לא חייבת לבעלה כלום. חכמים תיקנו תקנות ששינו זאת, למשל - מעשי ידיה של האישה נתונים לבעלה תמורת מזונותיה. בית הדין מיישם זאת היום בצורה שונה, מכיוון שבעולם המודרני הנשים עובדות. אנחנו מבחינים בהקשר הזה בין איסורים לדיני ממונות - בדיני ממונות אפשר לחתור לשוויון באמצעות תקנות, אבל האיסורים הם טאבו שאי אפשר לשינוי".

מה לגבי כהונת נשים בתפקידים ציבוריים? למשל, אם במדינת ההלכה בג"ץ יהפוך לסנהדרין, לא יהיו יותר שופטות עליון?

"יש דעות שונות בסוגיה הזאת, ואני לא יכול להכריע בה. אני כן יכול להגיד שנשים יכולות לכהן בתפקידים פוליטיים ואין בכך שום פגם. אישה בסנהדרין היא שאלה הלכתית כבדה שגדולי ישראל יצטרכו להכריע בה

". מה בנוגע לשוויון למיעוטים? "

אנחנו מבחינים בין 'גר תושב' ו'אומות הגדורות', כמו המוסלמים וחלק מהנוצרים - שהיחס אליהם שווה ליחס ליהודים מבחינת החוק, לבין עובדי עבודה זרה, הנחשבים עבריינים, מכיוון שאינם מקבלים את שבע המצוות הבסיסיות. אבל גם ביחס לגר תושב, יש דברים שהיחס לא שוויוני - במיוחד בדברים הקשורים לקדושה. גר תושב לא יכול להתחתן עם יהודייה, כמו שישראל לא יכול לעלות לברכת כוהנים".

נראה שזו הנקודה הקשה ביותר לפיצוח, מכיוון שנראה שהחברה לא תרצה להחזיר את הנשים אחורה או ליצור הבדלים חריפים בין יהודים לגויים. "כשהציבור בישראל יקיים את הפסוק 'ּוביקשו את אלוהיהם ואת דוד מלכם' - ואנחנו מאמינים שדברי הנביא יתגשמו - אז הוא ירצה לקבל את כל המכלול התורני".

כתיבה על נושאים מעוררי התנגדות לא עלולה להשפיע על בחינת הסוגיות, כך שהכותב כבול לפוליטיקלי קורקט או מנסה להרגיע את חרדות הקוראים?

"כתבתי את המסקנות של כל סוגיה אחרי שלמדתי אותה. אם הייתי מרגיש שמדובר בדברים שאינם נשמעים מבחינה ציבורית - לא הייתי מפרסם אותם. אבל לא הייתי מפרסם משהו מטעה או לא נכון רק כדי למצוא חן בעיני מישהו".

להתחיל פיילוטים במסגרות קטנות
עם הפנים לעתיד - מה נדרש היום כדי לקדם את החזון הזה? "
אני איש לימוד, אז אני חושב שקודם כול צריך ללמוד את תורת המדינה. לצערי העיסוק בתחום הזה בישיבות הוא מינימלי והתוצאה היא בורות ודעות קדומות. מלבד זאת, צריך להתחיל לתרגל את זה בפיילוטים במסגרות קטנות, כמו ביישוב קהילתי, מועצה מקומית או ערים חרדיות; צריך לנסות לנהל נכון את המקומות הללו לפי התורה. למשל, לבחון מהו היחס הראוי בין ראש העיר לרבני העיר. סוגיה כמו הבריכה בקריית ארבע לדוגמה, היא סוגיה מעולם התיאוקרטיה. המציאות מזמנת לנו מספיק אירועים קטנים שאפשר לחשוב דרכם איך צריך להתנהל".

הספר משרטט חזון שאמור להיות שאיפה פוליטית של המפלגות הדתיות היום?

"אנחנו בשלב הרבה יותר ראשוני. קודם כול אנחנו צריכים לדעת לאן אנחנו שואפים, ומבחינה זו הספר הוא שלב נוסף ולא אחרון. בנוסף, צריך שעם ישראל ירצה בזה. השלב הקרוב הוא לפעול לך שבני ישראל ידרשו 'את אלוהיהם' ואז נגיע גם לסוגיית המשטר – 'דוד מלכם'. מדובר במהפכה חוקתית אמיתית שעם ישראל צריך לרצות אותה מאוד כדי שתתרחש; אלו לא שינויים קטנים שעושים בחוק זה או אחר ולא בהיחבא. זה צריך לבוא כשעם ישראל כבר לא יוכל יותר - הוא ידרוש את זה ועכשיו".

בשבוע הבא יפתח הרב רכניץ פרויקט למימון המונים כדי להוציא את ספרו לאור. מי שמעוניין להשתתף בהוצאת הספר, מוזמן להשתתף בפרויקט. חפשו באתר "המונים" או באתר "דין תורה" את המילים: "מדינה כהלכה"