איך לגנוב את הבחירות ולעשות כסף  

גורמים מפוקפקים מרחבי העולם מקימים רשתות של פרופילים מזויפים בפייסבוק וטוויטר • המטרה: שינוי המפה הפוליטית • כך פועלת השיטה

07.01.2019

אל תנסו את זה בבית: המאמר שאתם עומדים לקרוא מסביר כיצד אפשר

מדינת לא-ישראל היא מדינה פלורליסטית. המגוון הזה, שבמדינות מערביות נתפס לעתים כמקור לעוצמה, הוא גם נקודת תורפה שגורם אינטרסנטי יכול לנצל לטובתו. גורם כזה יידע ללחוץ על המקומות הנכונים כדי להרחיק את הקבוצות השונות אחת מהשנייה. הוא יעצים תחושות של מרמור בקרב קבוצה אחת, ייתן כוח לקבוצות מסוימות על חשבון קבוצות אחרות וכן הלאה. מזה הוא ניזון

מנהיג מרושע שירצה לנצל את השסעים הללו, להעמיק אותם ולייצר קונצנזוס חדש שלפיו רק הוא יכול לתקן את המדינה, יצטרך למצוא דרך להמציא קוקטייל של דעות, סנטימנטים ומידע אלטרנטיבי שישרת את הלך הרוח הזה ויקבור את שאר הדורשים לכתר. אחרי שרקח את הקוקטייל, יהיה עליו למצוא דרך לטפטף אותו על האלקטורט. איך עושים את זה? הדרך המסורתית היא שימוש בתקשורת המיינסטרים.

כפי שיודע כל מי שעבד במערכת עיתונאית, להכניס סיפור לעיתון זה לא אתגר קשה במיוחד – במיוחד אם אתה אישיות ציבורית. אפשר, למשל, למצוא עיתונאי שכבר יש לנו איתו מערכת יחסים אישית ולמכור לו את הסיפור. העיתונאי לא מעוניין? העורך מתנגד? בסדר. יכול להיות שהם חוששים למוניטין שלהם, ייתכן גם שהם לא ממש מאמינים לסיפור – ואולי הם יודעים שהסיפור ישרת את השחקן המרושע שלנו, והם לא רוצים להיות מזוהים איתו כרגע, כשהוא עדיין לא הטיל עוגן בחוף המבטחים של הלגיטימציה הציבורית.

במקרה כזה, אפשר לפנות לכביש עוקף עיתונות: הרשת החברתית. ברגע שהסיפור שלנו, קוקטייל המידע-סנטימנט-דעה שאנחנו רוצים להגיש לציבור, תופס מספיק תשומת לב ברשתות החברתיות – גוברים הסיכויים שהוא יגיע גם לתקשורת הממוסדת.

שחקן מרושע ובעל משאבים יוכל להאיץ את התהליך הזה באמצעות כסף: הוא ישתמש בכלים הסטנדרטיים של קידום תוכן – קניית חשיפה בפייסבוק, למשל – או יגיע למובילי דעת קהל ויגרום להם להצטרף לקמפיין. שחקן מתוחכם יוכל להשלים את התמונה בסיוע רשת בוטים – משתמשים מזויפים שמופעלים על-ידי אדם או מערכת ממוחשבת. ומה שלא נכנס לתקשורת המיינסטרים בתור סיפור עיתונאי, שמובא בשם הכתב, יכול להיכנס כדיווח תופעה מעניינת שמצאנו ברשת.

לפני כמה חודשים, כשיובל אדם ואני חשפנו רשת בוטים, נתקלנו בדוגמה טובה שקרתה במציאות: נניח שברשתות החברתיות ישנה תופעה של משתמשים שמביעים אהבה יוקדת לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הם כותבים שוב ושוב על כמה שנתניהו יפה וחזק וחכם. אבל אהבה יוקדת היא לא סיפור עיתונאי. אז איך בכל זאת אפשר להביא אותה לידיעת הציבור? יש פתרון: מנפחים את הסנטימנט עד שהוא גדול מספיק כדי להיקרא "תופעה".

אחרי שמספיק חשבונות מהונדסים, רובוטיים, חזרו על גילויי האהבה – נמצאה תשתית מספקת לידיעה עיתונאית שבישרה על התופעה המרנינה. וברגע שכלי תקשורת אחד דיווח – כלי התקשורת המתחרים כבר לא צריכים לבדוק. הסיפור כבר קיבל גושפנקה עיתונאית, ואם הוא מספיק מעניין – כעת הוא יתחיל לרוץ, ייעשה ויראלי ויפיץ ברבים את המסר המבוקש: המנהיג שלנו נהנה מלגיטימיות עמוקה, רחבה, חוצת גבולות ולפרקים אף משעשעת.

במקרה של האהבה היוקדת לנתניהו, ראוי לציין, הרשת הופעלה מחוץ לישראל – וגם הדיווח על תוצריה נשאר מחוץ לגבולותינו, בתקשורת הרוסית. נתניהו ככל הנראה לא עומד מאחורי תופעת האהבה היוקדת שממטירה עליו רשת הבוטים הזרה. למישהו אחר השתלם לשפוך עליה כסף.

מי מרוויח מפתקים לבנים

המקרה של מעריצי נתניהו הוא מקרה פשוט יחסית, שככל הידוע לא השפיע על השיח בארץ. אבל השימוש ברשתות בוטים יכול להיות מתוחכם הרבה יותר. גילוי נאות: בעבר הפעלתי רשת בוטים לצרכים מסחריים. אחד הדברים שהבנתי אז הוא שהדרך לעשות את זה היא לא הדרך שנוקטים רבים ממפעילי הבוטים הישראלים של ימינו, אלה שמנסים לקדם מועמדים פוליטיים.

מפעיל בוטים לא מתוחכם בוחר גורם אחד שיעמוד במרכז הרשת. זה יכול להיות פוליטיקאי מסוים, או חשבון של משתמש פופולרי. לצורך העניין נקרא לו ולדימיר. אחרי שנבחר החשבון שיעמוד במרכז הרשת, החשבון של ולדימיר, המפעיל הלא-מתוחכם יקיף אותו בכמה מאות חשבונות ממוכנים. הם יעקבו אחד אחרי השני – וכולם יחד יעקבו אחרי ולדימיר, כדי להעצים את כוחו. אלא שרשתות כאלה קל מאוד לזהות. רשת מתוחכמת יותר תסתדר סביב כמה ולדימירים שלכאורה אין ביניהם שום קשר ישיר.

כעת נחזור למדינה המדומיינת שלנו, מדינת לא-ישראל. במדינת לא-ישראל, המפה הפוליטית מתחלקת לימין ושמאל. אם נרצה לבנות רשת בוטים שתשפיע על השיח באופן עמוק, נבנה את הרשת הזאת כך שתורכב מכמה מרכזים: את הצביר הראשון נבנה סביב משתמשים המזוהים עם הימין. הבוטים שלנו יחזרו על כל המסרים שמפיץ הימין, יעקבו אחרי חשבונות של משתמשים אמיתיים מהימין – ועם קצת מאמץ וניהול נכון גם ייעקבו על-ידיהם.

למה זה טוב? נניח שהפוליטיקאי שאנחנו רוצים לקדם, ולדימיר, שייך לגוש הימין. ונניח שאתמול הוא אמר משהו מטופש, וכעת כל המדינה סוערת: ולדימיר מוצג כמועמד צבוע, רשלן או (לא עלינו) מושחת. כדי להפסיק את זה צריך לשנות את השיחה, ואחת הדרכים לעשות זאת היא למצוא מישהו מהצד השני של המפה הפוליטית שאמר משהו יותר מטופש ומסעיר. למשל, אושיית שמאל שהצהירה ש"חיילי צבא לא-ישראל הם רוצחים". באמצעות הרשת הימנית נוכל להפיץ את המידע הזה במהירות וביעילות בקרב משתמשים שישמחו לשתף גילוי מרעיש שתומך בתפיסת העולם שלהם.

אבל אם נעצור כאן, ונסתפק ברשת ימנית – ההשפעה תהיה מוגבלת בלבד. רשת מתוחכמת תכלול גם טרולים ואגיטטורים (מתסיסים) שיפעלו בשני צדי המפה הפוליטית ויעוררו שיח בין הקצוות. וכמובן, כנגד הרשת הימנית דרושה גם רשת בוטים מקבילה שתתרקם סביב משתמשים אמיתיים שמזוהים עם השמאל. הרשת הזאת תשתמש בסנטימנט השמאלני כדי להפיץ מסרים שיסייעו ליריב, במקרה זה ולדימיר שלנו.

רשת בוטים טובה היא רשת שמקיפה את כל השיח ומנסה להשפיע על הדיון ברגעים אסטרטגיים. דמיינו לעצמכם שהתרגלתם לעקוב אחרי תריסר חשבונות שחושבים ומדברים בדיוק כמוכם: הם לועגים למעידה המתוקשרת של ולדימיר, מתנגדים למצע המדיני שלו וחושבים שבאופן כללי הוא אדם בלתי מושך. ואז ולדימיר נושא נאום חשוב, אולי אפילו חוזר בו מדעה חשוכה או שתיים, ותריסר החשבונות האלה – אחד אחרי השני – מתחילים לטפטף: "בעצם, אפשר להסכים עם הניתוח של ולדימיר. הוא חושב מחוץ לקופסה. הוא לא מקובע. הדברים שלו חשובים. יש להם ערך".

ברגע שתשמעו את המסרים האלה ממספיק משתמשים שאתם סומכים עליהם, יש יותר סיכוי שתשנו את דעתכם על ולדימיר – או לפחות תחלישו את עוצמת ההתנגדות שלכם אליו, ותפנו את האש למועמדים אחרים.

ובכל זאת, בדרך כלל יהיה קשה מאוד לגרום למשתמש שמאלני לשנות את דעתו ב-180 מעלות ולהעביר את תמיכתו למועמד ימני. אבל זה לא אומר שמדובר בקול אבוד. אפשר, למשל, להפיץ בקרב השמאלנים סנטימנט של אי-הצבעה. שמאלנים לא אוהבים שחיתות? אפשר לנצל את זה. אפשר, למשל, לדבר שוב ושוב על גילויי השחיתות במדינת לא-ישראל, להראות כיצד השחיתות חוצה מגזרים ומחנות ומחלחלת עמוק-עמוק אל תוך כל מערכות השלטון. ואם הכל מושחת, אולי צריך להסיק מכך שהמשחק מכור ואין למי להצביע.

כאן בישראל, אגב, פועלות כבר כמה התארגנויות שמבקשות לקדם את רעיון האי-הצבעה. באופן מעניין, המסרים שלהן מכוונים לצד מאוד מסוים של המפה הפוליטית.

כזבי העומק נוהרים לקלפיות

יש כמה שימושים מרכזיים שאפשר לעשות בבוטים. השימוש הנפוץ והבסיסי ביותר הוא הדהוד: יש לנו מסר, ואנחנו רוצים להפיץ אותו כמה שיותר. אם המועמד שלנו, ולדימיר, אמר משהו חשוב – צריך שהמשהו הזה יחזור על עצמו מספיק פעמים, בחשבונות מספיק חזקים, כדי ליצור את הקונצנזוס המזויף שאנחנו צריכים לשם השתלטות על השיח. באמצעות רשת הבוטים נוכל להפוך את ההתבטאות החשובה של ולדימיר לנחלת הכלל – ואולי גם להכניס אותה לתקשורת הזרם המרכזי.

שימוש אחר ברשת הבוטים הוא השתקת ביקורת. אפשר להפעיל בוטים כדי לתקוף משתמש בולט ממחנה יריב שמתבטא בצורה שמאתגרת את המועמד שלנו. משום שהבוטים אינם אנשים אמיתיים, אפשר לגרום להם להתבטא באכזריות יוצאת דופן, כזאת שלא היינו חשים נוח לנקוט בעצמנו.

אם מלאכת ההשתקה תצליח, ייתכן שבפעם הבאה היריב יחשוב פעמיים לפני שישחרר התבטאויות שאינן נוחות לנו. אחרי הכל, למה לו כאב הראש הזה? הרי לא על כל דבר הוא חייב שתהיה לו דעה. אחרי שהמתקפה הזאת מתבצעת מספיק פעמים, הווליום של הביקורת יורד באופן משמעותי – וכעת נשמע רק קול של צד אחד. הקול שלנו.

ברשת בוטים אפשר לעשות גם שימוש טקטי ממוקד. אנחנו עוזבים כעת את מדינת לא-ישראל ואת המועמד הפוליטי ולדימיר, וחוזרים למדינת ישראל. הגענו בדיוק בזמן – היום הוא יום הבחירות לכנסת. ביום הבחירות לאף אחד אין זמן לשום דבר. אין זמן לבדוק, אין זמן לקחת תגובות – תנאים מושלמים לספין.

בשעת צהריים, במבזק חדשות, עולה לשידור עיתונאי מפורסם ומוערך ומגיש סקופ – הקלטת סתר מתוך שיחה סודית שבה אבי גבאי אומר בקולו: "אני הולך לפנות את כל ההתנחלויות ולהחזיר את ירושלים". לאף אחד אין זמן לבדוק, ההצהרה כשלעצמה מרעישה, וזה לא משנה שגבאי עצמו מצהיר שמעולם לא אמר דברים כאלה. מה רציתם שיגיד, שהוא באמת רוצה לפנות את ההתנחלויות ולהחזיר את ירושלים?

גם אם גבאי בחיים לא אמר דבר כזה, אפשר לגרום לו להגיד את זה. הקלטה כזאת אפשר לייצר כיום באמצעות מחשב ביתי. עם ציוד קצת יותר משוכלל אפשר גם לייצר סרטון וידיאו. בארצות-הברית כבר מצאו לזה כינוי: "דיפ פייק" (ובעברית: כזב עומק). אם גבאי ירצה להוכיח שהוא לא אמר את מה שכולנו שמענו שהוא אמר, יהיה לו מאוד-מאוד קשה להוכיח את זה – ורוב הסיכויים שהוא לא יצליח לעשות זאת עד מועד סגירת הקלפיות.

כזבי עומק מאתגרים את תפיסת המציאות הבסיסית שלנו: אנחנו צריכים להחליט האם אנחנו מאמינים לעיניים ולאוזניים שלנו – או שמא לאדם עם אינטרס מובהק שמבקש מאיתנו פשוט להאמין לו. ובעיצומו של יום הבחירות, לאף אחד אין זמן לדילמות האלה. זוכרים את סרטון "הערבים נעים בכמויות אדירות" של נתניהו? העיקרון הוא אותו עיקרון: יצירת מציאות שקרית שמניעה אנשים לפעולה בנקודת זמן גורלית שבה איש אינו יכול לאמת או להפריך אותה. ביום שאחרי, הנזק כבר נעשה ומאוחר מכדי לשנות את העבר. יחי המלך החדש.

נעם רותם הוא האקר ואקטיביסט. המאמר מבוסס על הרצאה שנשא בכנס "דיסאינפורמציה ברשתות החברתיות ואתגר ההוכחה", שהתקיים החודש באוניברסיטה הפתוחה