ערכתי לאחרונה בתאריך 06.02.19 בשעה 02:30 בברכה, תודה רבה
בכל פריימריס של הליכוד בעשור האחרון, שמענו את התקשורת ופוליטיקאים משמאל טוענים שהליכוד "הלך ימינה למחוזות קיצוניים", ושהוא נוטש את דרכו הממלכתית. לא היה מדובר דווקא על מועמדים שבאמת מחזיקים בעמדות ימניות יותר מדינית. הכוונה היתה יותר לסגנון, לחומר האנושי שנתפס כיותר קיצוני ופחות מיושב, לקורות החיים העלובים יותר.לא הפעם. במקומות גבוהים וללא שיריון מתברגים להם אלוף, ראש שב"כ, איש עסקים-ראש עיר, סמל של אסיר ציון ועוד. ייתכן שבעמדותיהם המדיניות הם ימניים לא פחות, חלקם אולי יותר, אבל הסגנון שלהם מתון יותר, פחות מתלהם. עד כמה חשוב הסגנון? קחו דוגמא ממפלגות אחרות: רחבעם זאבי החזיק בדעות דומות מאוד לשל ברוך מרזל, אך לא נתפס דומה לו ואף כיהן כשר בממשלת שרון.
ולא פחות מעניין: העשיריה הפותחת לא מורכבת מ"יס-מנים" של ראש התנועה. ייתכן שזה ישתנה עקב ציפיה לקבל תיקים נחשקים בממשלה הקרובה, אבל מדובר באנשים שבבסיסם הם עצמאיים יותר.
קרב נתניהו-סער, לא רק הפך את גדעון סער ליריב ראוי בעל סדר גודל של יורש, הוא גם החזיר לליכוד את מה שהיה חסר בו מזמן: מחנות, יריבויות, עצמאיות, אומץ לחשוב אחרת, וגלריה של אנשים שעשויים להיות יורשים.
עצמאות... בואו
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
