בין רצח לטרור: פמיניזם רדיקלי במבחן  

בהודעות שצוטטו בתקשורת מפי ארגוני נשים בולטים לאחר אונס ורצח אורי אנסבכר, נכרכו יחדיו הרצח החבלני המתועב ורציחתה בטורקיה של סיואר קבלאווי, ערבייה ישראלית, יומיים קודם לכן - ככל הנראה על ידי אחיה ואביה - לצד דרישה לתקצוב נוסף עבור ארגוני הנשים. הפמיניסטיות הבהירו שמבחינתן, מאחורי שני המקרים עומד אותו אויב ישן האחראי לרע בעולם: "הגברים" או "הפטריארכיה". "זאת מלחמה מגדרית עלינו כנשים, ולא אכפת לי מהמניעים לרצח זה או אחר", נכתב בעמוד פמיניסטי מוביל בפייסבוק. "במלחמה הזאת אני בצד של אחיותיי מכל רקע, מוצא וצבע. אחיותיי, אנחנו במצב חירום".
התגובה הזו עוררה חלחלה אצל רבים. איך אפשר להתעלם מהממד הלאומני שברצח אורי הי"ד, ומהעובדה שנבחרה למות בשל היותה יהודייה? ומדוע ההתעלמות מהרקע לרצח סיואר - חילול כבוד המשפחה במגזר הערבי? ומה בין שני מקרי הרצח הללו לבין מיליוני הגברים היהודים במדינת ישראל, שעבור רובם, הסכין שפילח את גופה של אורי הי"ד פילח גם את נשמתם?
העיוורון הבעייתי הזה אופייני לאידיאולוגיה המגדרית הרעילה שקנתה אחיזה בחברה שלנו, ומפומפמת לרבבות נשים באינספור שיעורים בחוגי מגדר, בכנסים ובמעגלי נשים, ובתשדירי "יום האישה" ו"יום המאבק באלימות נגד נשים", זה עשרות שנים. בדרך כלל, הפמיניסטיות מתעלמות כליל מפגיעות של לא יהודים בנשים יהודיות, ואינן מפנות את עיקר מאמציהן לביעור הנגע בחברה הערבית. הפעם הגדילו לעשות והכניסו גם פשע טרור מזוויע תחת מטריית ה"אלימות נגד נשים" המפרנסת את ארגוניהן.
האידיאולוגיה המגדרית חלחלה לכל פינה בחברה שלנו. גם אצל נשים בעמדות הבכירות ביותר - בכנסת, בבתי המשפט, בפרקליטות, במשטרה ובתקשורת - לתורת השנאה הזו נודעת השפעה אדירה. חוגי המגדר לא תמיד מסכימים להבדיל בין אויב לאוהב, ובין עמית לטורף. בפמיניזם הקיצוני, מעגלי ההזדהות של האישה עוברים שינוי יסודי. אם אצל אישה "רגילה" מעגל הזהות הראשוני הוא המשפחה, ואחריה הקהילה והלאום, הרי בחינוך פמיניסט, מעגל ההזדהות ה(כמעט) יחיד הוא המגדרי. האישה לומדת לתפוס את עצמה כ"מוחלשת", וכמי שאמורה להזדהות עם האוכלוסיות "המוחלשות" האחרות, הערבים והמסתננים, שסובלים אף הם מנחת זרועו של הגבר היהודי ה"הגמוני", כביכול.
רבבות אנשים טובים לא מבינים איך הידרדרה מדינתנו למקום שאליו הגיעה, בכל הקשור לכבוד לאומי וביטחון. הם תולים את האשמה בבג"ץ, בפרקליטות, בתקשורת ועוד, אבל מפספסים - אולי באמת בגלל "שוביניזם גברי" מסוים שנוטה לזלזל בכוחן של הנשים - את עוצמת האינדוקטרינציה האדירה של התורה המגדרית בתוככי הגופים הללו, שחלקן של הנשים בהם עצום. ברגע שחלק ניכר ממי שמאיישות עמדות מפתח בגופים אלה משוכנע כי האויב הגדול מכל הוא הגבר היהודי - פעילותם של גופים אלה עשויה להיות מעוותת.