טור כואב חזק ומעניין ממש בכל מילה שראיתי על רצח אורי הי״ד שמברר את מושג נקמה במישור המדיני  

אישית, אני נוטה לאדישות יחסית. יחסית, אני חשה פחות חמלה אל מול טרגדיות של אחרים, אדישות שהיא קצת מעבר למה שנוח לי להודות ביני לבין עצמי. הדם שלי לא נוטה להתלהט לנוכח עוולות נפשעות . (טפשות היא מה שמוציא אותי מכלי, ללא פרופורציה). האכפתיות לזולת רדומה בי, יחסית. ולמרות זאת, לאחר שראיתי את הידיעה על הרצח הסדיסטי המתועב בנערה היפה הזו אפילו אני חוויתי משהו הדומה לפוסט-טראומה.

לאור הפשע הנורא, מוכרת צעירה במכולת הציתה בי מחשבה, מכל המחשבות שבעולם, את השערת סיכוייה לחיות. יש לי שתי בנות בגיל הזה. עליהן אני אפילו לא מעזה.

הל מהגן, גדלתי וחונכתי בארץ להיות "הילדה הבוגרת", שמוותרת. בגרות, כך לימודו אותנו, היא ויתור ואיפוק. שכחו לגמרי ללמד אותנו, שגם לעמידה על שלך – יש ערך.

חונכנו קולקטיבית שלוותר זו בגרות פרגמטית, ורק ויתור. אמרו לנו שאוי לנו אם נתדרדר לרמתו המוסרית של האויב. זו אזהרה טובה ונכונה במידה מסוימת. הדגש הוא על מידה מסוימת. כי חברה שמדכאת לחלוטין את יצריה ורגשותיה אינה חברה בוגרת. היא חברת מוסר עבדים – שרגשותיה האנושיים מודחקים. זה לא יוביל לשום דבר טוב. כי רגשות מודחקים בשום אופן לא נעלמים. דיכוי מתמשך של רגשות טבעיים עלול להתפרץ יום אחד –ואז – השטן עצמו יתחלחל. אל תשחקו לנו יותר מדי עם הרגשות!

החינוך התרבותי היהודי ידע יפה מאד לעקור את הנקמה אפילו מתוך השפה. כשאני כותבת עכשיו "נקמה", איני מסוגלת שלא לחוש חלחלה. אבל הרצון לנקמה מעוגן עמוק לתוך המבנה הנפשי של כל אחד, וישנה סיבה טובה לכך שדחף הנקמה קיים בנו. בכל אמנה חברתית – בשיח שהתחיל בהובס-רוסו-לוק – נקמה מופיעה כזכות טבעית. מאיתנו, רק מיהודים, מנסים משום מה לגזול את הזכות הטבעית הזו. אולי משום שלנו ישנן הרבה יותר מדי סיבות טובות לתבוע נקם. אולי זה להפך – חוסר היכולת התרבותית היהודית להכיר בזכותנו לנקם – הביאה עלינו, אולי, את הרדיפות לאורך ההיסטוריה.

נקמה נקשרת גם לכבוד. שתי שאיפות – שהיהדות ראתה בהן מיותרות ומסוכנות. אלא, שמי שמוכן למחול על כבודו כדי להגן על רכושו וחייו – מפקיר כך גם את רכושו וחייו. הנכונות להגן על הכבוד היא זו שמשדרת לכל תוקף – שקל וחומר שנגן ביתר תוקפנות על חיינו. בעלי חיים מבינים זאת. קרבות על מעמד – על כבוד – מייתרות קרבות לחיים ולמוות. יהודים מעולם לא תפסו זאת. אנחנו תמיד טועים לחשוב שצריך לשמור אנרגיות להלחם רק כשאין כל ברירה אחרת. וכך אנחנו מביאים על עצמנו בכל דור ודור מלחמות על עצם חיינו. מאבק על כבוד זה לא סתם מאבק ילדותי בגן – זה מאבק שמסמן לשונאינו– שיש לנו גבולות ואנחנו נכונים להגן עליהם בחירוף נפש. זו הרתעה מצוינת.

גם תאוות נקמה אינה דבר מה שיש להפטר ממנו. היא רגש שבנוי דווקא על אחת התכונות הנאצלות באדם – חוש הצדק שבו, והיכולת לחוש אמפטיה לזולת: נקמה היא התביעה להשיב צדק על כנו לאחר שהופר באופן נפשע – גם אם הפשע לא בוצע בנו גופנו אלא בזולת שעליו אנו חומלים ועם סבלו – מזדהים כסבלנו שלנו. לעקור את הרצון לנקום משמעו לוותר על צדק וחמלה.

לנקמה יצא מוניטין רע –בצדק מסוים. כשנקמה יוצאת משליטה- היא הופכת מעגל איבה נצחי רצחני. אבל בדיוק כך גם חמלה. כשחמלה יוצאת מכלל שליטה – היא תובעת מעגל איבה נקמני רצחני. אין חמלה בלי נקמה ואין חברה – ללא השניים.

על פי כל האמנות החברתיות שיצרו את מושגי המדינה המודרנית – הזכות לנקמה הופקעה מידי הפרט – תחת חוזה עם המדינה האומר – שחובתה של המדינה להגן על אזרחיה מפני תוקפנות הזולת, הפנים ומחוץ. לא כל שכן –של אויב . מדינה מתוקנת היא מונופול על האלימות כך, שאלימות מותרת של כוחות ביטחון של המדינה בכוחה להעניק הגנה ונקמה ממומסדת וחוקית.

מדינה שרואה לעצמה לנכון לחנך את הציבור לוויתור על הגנה מירבית, הרתעה מירבית וגביית צדק בעזרת אלימות כוחנית – מועלת בתפקידה הבסיסי ביותר. כל ההוגים הפוליטיים טוענים שבמצב שכזה חובתו של הפרט לגבות את נקמתו בכוחות עצמו. הבה לא נגיע לשם!

אלו, שהפכו את עצם המילה "נקמה" למוקצית מחמת מיאוס, הם אותם זרמים שגם נוטים מאד לגלות חמלה והבנה לפעולות נקמה אכזריות מצד האויב. לטענתם, זה מגיע לנו, "אחרי כל מה שאנחנו עושים להם"…. כך, לפחות ברור לחלוטין שגם השמאלן יפה הנפש והאוניברסלי ביותר מבין טוב מאד את ערכה של נקמה, וגם יודע היטב להבחין בין "אנחנו" ו"הם" .ומכאן, כמאמר הבדיחה הידועה – שהם יכולים להריח לנו את אחורינו. מי שיודע להבחין בקולקטיב פלסטיני מכיר על כורחו בקולקטיב יהודי. ומי שמבין את דחף הנקמה של האויב מכיר על כורחו בזכות הנקמה של הקולקטיב שלנו.

אין לי ולו שמץ של ספק שאת הפשע הזוועתי, הסדיסטי, הגרוע בהרבה מחייתי – ביצעו פלסטינים.

וכדאי מאד שלא נתעלם מהנימוקים לכך:

בכל חברה קיימים סוטים, סדיסטים , אנסים ורוצחים. אין חברה נקייה מהם לחלוטין. אחוז הסוטים בחברה היהודית לא בהכרח פחותה מהאחוז שלהם בחברה הערבית. ההבדל הוא, שבחברה שלנו גובים ביעילות מחיר כה כבד על מימוש מאוויים סדיסטיים הרצחניות, שדי בכך להרתיע את רובם ממימוש. הם מוצאים לעצמם פורקן באמצעים מסוכנים פחות. פסיכופתים סדיסטים אינם טיפשים, הם יודעים לעשות חישובי עלות-תועלת – שמרסנים אותם, לרוב.

לעומת זאת, בחברה המוסלמית ההתנהגות הזו לא רק שאינה גובה מחיר כשיצר האלימות הסדיסטית מופנה כלפי יהודיות – היא מלבה אותה – ומתגמלת עליה בנדיבות.

במסגדים, צעיר פלסטיני חשוף להסתה רצחנית מגיל שלוש. בנוסף, החברה המוסלמית ממשטרת את הדחפים המיניים של הגברים, מדכאה אותם כך שהיא מביאה את הצעיר המוסלמי הרווק לכלל תסכול מיני ויאוש קיומי– ואז מתעלת את האנרגיות המיניות והתוקפניות – למטרות מסומנות מראש. פורקן מושלם בתכלית על בנות האויב. זו עיסקה מושלמת שנרקמה בגיהינום:

פרויד זיהה שני יצרים בסיסיים באדם – מין ומוות. האיסלם, בגאוניות שטנית, הבין 1000 שנים קודם לכן את העניין הזה – ו"השכיל" לחווט את שני היצרים הבסיסיים יחד: כלה תסכולך המיני בכופרים, הפוך לשאהיד –וזכה בסיפוק מיני נצחי ומושלם לאחר המוות.

די בטריק הזה כדי להבין מדוע דת האיסלם הפכה לכובש האימפריאליסטי המהיר והיעיל ביותר בהיסטוריה. רק חישבו על מאות אלפי לוחמים מונעים על אנרגיות של מיניות מדוכאת – שלא רק שאינם פוחדים למות אלא כמהים לרגע הפורקן המיני העצור בגן עדן, לצד מימוש משאלת המוות שיצר התסכול המיני המתמשך. כמה אלימות ותוקפנות משתחררים בבת אחת, ברגעים האקסטטיים של אונס, רצח ואז גן עדן ניצחי של מימוש יצרים עם בתולות גן עדן, בברכתו של אללה לצד תהילת עולם נצחית עלי אדמות והגשמת מצוות הג'יהאד – הקדושה והטהורה ביותר!

החברה הישראלית הפכה כה מעודנת, עד שהיא רואה בגבריות עצמה- דבר מה רעיל. כמה מורעל יהיה, אפוא, גבר מוסלמי אדוק, מתוסכל מינית, מוסת מילדות לשטנת כופרים, מלא זעם מתוך תחושת קיפוח – מהסוג שאפילו השמאל הישראלי מעורר ומלבה – כשלמולו ניצב פתרון מושלם בתכלית לכל בעיותיו האישיות: קיום מצווה דתית נעלה – מצוות הג'יהאד – שמאפשרת לפרוק את כל יצריו המיניים והסדיסטיים על נערות האויב השנוא, זכייה בהערצת החברה שלו, ואם ימות – יהיה שהיד – יממש לנצח את דחפיו המיניים בגן עדן, יתקבל באהבה על ידי בוראו – ומשפחתו תזכה בתמורה כספית בשווי דמיוני כמעט בחברה הענייה שלו. אם לא ימות, יזכה לשבת עם חברים בכלא, ולפרנס את משפחתו מכספי הרשות – כשככל שהמעשה שלו מתועב יותר כך מעמדו בכלא רם יותר.

מה יכול להיות יותר ווין ווין מזה?

מי שלא מבין שזהו המצב שעמו מדינת ישראל מתמודדת הוא עיוור מרצון או שקרן. ועם זאת, ניתן להבין לרוחם של אותם עיוורים ושקרנים. המציאות כל כך מתועבת שדומה, שאפילו עצם ההצבעה עליה– משהו מהטומאה שלה דבק גם במי שמצביע עליה . מה גם, שאילוף תרבותי שכולנו עברנו פה דיכא בנו את האומץ לומר דברים כהווייתם:" מי שרואה את הרע – הוא הרע".

נוסף על כך, זכר עלילות הדם כנגד יהודים, השנאה הגזענית הלא מוצדקת שחווינו לנצח תעורר בנו חוסר נוחות – בשעה שאנו נאלצים להבחין, שהאויב שלנו מונע מתוך מניעים מתועבים – שהעלילו עלינו בשקרים. אלא, שמי שהמציאו את עלילות הדם היו בני אדם. העלילות המרושעות שהמציאו עלינו, בהכרח נבעו מתוך רגשות אפלים הקיימים במין האנושי. עלילת דם לא נולדה יש מאין מתוך דמיון מוחלט – בוראיה התבוננו עמוק לתוך נפשם האפלה ורק השליכו את יצריהם הסדיסטים הממשיים אך המודחקים – על האחר המוחלט. היהודי. הפשעים המתועבים שבהם האשימו אותנו הם לחלוטין חלק ממה שבני אדם מסוגלים לעולל. ולעתים אכן מעוללים. לא כל רוע אנושי הוא המצאה זדונית. רוע קיים! להתעלם ממנו כי לא נאה להבחין בו – זה לקחת חלק בפשע.

ולישראל אין כל סיכוי להביס את הרוע בלי להביט לו בעיניים. מאבק ברוע דורש כמות רוע. ואנחנו באמת לא רוצים להתדרדר לרמת המוסריות של אויבנו. מנגד, כל עוד גבר פלסטיני בעל דחפים סדיסטיים משלם על אונס בחברה שלו מחיר גבוה יותר מאשר על אונס שבוצע כנגד החברה שלנו – הוא צריך להיות מטומטם קליני בכדי לא להבין שמשתלם לו לממש את הסדיזם שלו על "כופרות" –בנות האויב.

לכן, כדבר ראשון, עונש לאנסים ורוצחים פלסטינים צריך להיות שווה ערך לפחות – לעונש בחברה האיסלמית. זה – רק כדי להפסיק להפוך את העסק למשתלם.

אבל זה לא הכל.

מאחר שכל גבר פלסטיני, ללא יוצא מהכלל – עובר שטיפת מוח להסתה רצחנית כנגד יהודים (מי שלא יודע זאת שיטריח את עצמו לעיין בחומרים שנאמרים במסגדים ובחומרי לימוד של משרד ה"חינוך" הפלסטיני – בחסות אונר"א- ועד אז שיתכבד שלא להביך עצמו בדיונים פוליטיים על מהותו של "האחר" – פן לאוויל משריש ייחשב) – כל פעולת אונס ורצח מצד פלסטינים – לעולם אינה מנותקת ממהות הסכסוך. כל זכר פלסטיני הוא גבר מורעל כנגד נשים יהודיות, ללא כל יוצא מכלל. זה לא אומר, כמובן, שכל פלסטיני הוא רוצח אנס- אלא – שכל רוצח אנס פלסטיני עושה זאת גם מתוך מניעים לאומניים ודתיים ואין להפריד בין היותו פושע סוטה, להיותו שייך לקולקטיב ולתרבות פלסטינית. פה- כל ניסיון של בית משפט להפריד בין מניעים אישיים למניעים לאומניים הוא שקר מתועב.

מעולם לא נולד ולו פרט אחד – שפועל על פי מניעים "משלו" בלבד. כל פרט אנושי הוא גם תוצר החברה ממנה צמח. אנסים ורוצחים פלסטינים נשלחו על ידי קולקטיב פלסטיני – ולכן את הנקמה יש לגבות מתוך הקולקטיב – ולא בהכרח רק אישית כנגד הפושע עצמו.

הפושע עצמו אולי הכי פחות אשם בפשעו: הוא הורעל מינקות, דוכא במתכוון על ידי דת ששילחה אותו לשחרר דחפים מיניים אלימים על האויב ושתתגמל אותו לאחר מעשה בהערצה וכסף. לכן, הקולקטיב הוא שצריך לשלם את מחיר הפשע.

בתוך אותו בלבול פרוגרסיבי מרושע של תפיסות הכה חרדות לזכויות אדם (עד שהן הופכות את בנותינו טרף קל לחיות טורפות) – נוצר איסור על "עונשים קולקטיביים". אלא, שפעולות מלחמה שמבצע פרט מעצם היותו חלק מקולקטיב – צריכות לגבות נקמה מתוך הקולקטיב. זה לא עונש, אלא מלחמה.

מי שמדבר על זכותם של פלסטינים למדינה פלסטינית בהכרח מכיר בפלסטינים כקולקטיב מאורגן. . אם לא היו קולקטיב- אין כל תוחלת בדיבורים על מדינה. ולא ייתכן שבית המשפט בישראל יתכחש לכך שכל אחד מעשרות אלפי החיילים של הקולקטיב – זורקי האבנים, המתפרעים ב"הפגנות" , המחבלים הרוצחים והאנסים –מונעים על ידי קולקטיב. הם אינם פושעים פליליים – הם טרוריסטים מטעם רשות טרור קולקטיבית. הם אינם "מפגעים בודדים" אין כל ערך בחיפוש אחר מניעים אישיים כשברון לב, תסכול מחוסר אופק מדיני , סטייה מינית או מחלת נפש. גם אם כל המניעים הללו אמתיים – המניע העיקרי הוא – העובדה שהוסתו, חונכו ועוצבו על ידי קולקטיב של אויב – לכלות את הטירוף הרצחני שלהם – בנו. את פעולת הענישה הראויה יש לגבות מהקולקטיב שיצר את המפלצת. המפלצת גופה לא מעניינת אותנו.

ממש כשם שבעת מלחמה, חיילנו הורגים בחיילי האויב בלי לשפוט כל אחד מהם למניעיו האישיים. זה לא אישי. זו מלחמה.

מי שרוצה למנוע מלחמות מיותרות, מוטב שיגבה על תוקפנות מצד אויב מחיר, שלא ישתלם לאויב לשלם אותו. במהלך ההיסטוריה יהודים לא היו חזקים דיים לעשות זאת, ושילמו את המחיר. היום, יש לנו את הכוח. לא להשתמש בו כדי לדכא כל שאיפה תוקפנית כנגדנו – לא רק שאינו מוסרי – זו החלטה נפשעת ובוגדנית.

בניגוד מוחלט לגישות פרוגרסיביות של "זכויות אדם" – תרבות איננה גבוהה יותר ככל שהיא יותר עוקרת מתוכה את הרצון לנקמה. חברה היא תרבותית יותר ככל שהיא משכילה לאזן בין זכותה להגנה עצמית, לבין זכותה לשימור תרבותה, לבין זכותה לגבות נקמה מאויביה, מבלי להיגרר למאזן איבה תמידי.

הרגישים לזכויות אדם צריכים תמיד לזכור – שאין בנמצא זכויות חופשיות מתגוללות על הארץ, פשוט ליטול אותן ולהעניק ביד רחבה לכל מקופח: כל זכות שניתנת לאחד – היא תמיד רק זכות שנלקחה מאחר. ככל שלמחבלים מקבלים יותר זכויות- כך ניטלות זכויות האדם מקרבנותיהם. כל הדרך עד לפסוק: המרחם על אכזרים, מתאכזר על רחמנים" . המשוואה הזו מדויקת מתמטית ונכונה תמיד. היא אומרת, שלעולם יתקיים מאזן אימה בין הרצון להרחיב את זכויות האדם לכלל בני האדם – לבין הרצון לשמור על זכויות הקולקטיב שלך. אין זכויות מן ההפקר. האיזון הוא זה המעניק את מירב זכויות האדם, לא השאיפה להעניק יותר ויותר זכויות – שמשמען יותר חופש פעולה לאלו הרוצים לגזול את זכותנו לחיות! מהיכן בכלל צמחה האיוולת הזו?

זה לא אומר שיש לשלול מהקולקטיב של האויב את כל זכויות האדם שלו. זה כן אומר, שכל עוד מתקיים מאבק מלחמתי בין קולקטיבים – כל מי שלא מבחין בין זכויותיו של הקולקטיב שלו – ומעניק להם עדיפות מובחנת – לבין זכויות הקולקטיב של האויב שתמיד צריכות להיות במשורה, מותנות בהסכמתו של האויב שלא לפגוע בזכויות שלנו – אינו פועל למען שיווין זכויות – אלא גוזל את זכויות הקולקטיב שלו ומוסר אותן לאויבינו. ובמקרה של הסכסוך היהודי-מוסלמי משמעות הדבר היא – מקריב את חיינו ממש – ומוסר אותנו טרף לרצחנות אויבינו. זה לא מוסרי, אין פה קידמה של "עוד יותר זכויות אדם" – יש פה בלבול אוטופיסטי מסוכן מצד אנשים שפועלים כאילו האוטופיה שלא תתכן לעולם – קיום של כלל בני האדם באחווה אנושית ללא גבולות וללא זהות נבדלת – כבר התממשה. והאירוני הוא, שהאוטופיסטים עצמם מבינים זאת היטב – רק שבאיוולתם הם מזהים את הימין הישראלי כאויב האנושות וזכויות האדם. מילא, שבהשוואה לאויב הימין הישראלי הוא אמא תרזה – אבל כמה מטומטמים יכולים להיות אותם אוטופיסטים – להאמין שאין אויבים בעולם ואז לסמן את הימין – כאויב קיים וממשי?

בשנות החמישים התפרקו קיבוצים משפחתיים קטנטנים והתחלקו ל"איחוד" ו"מאוחד" (כך, במכבסת המילים של השמאל , במקום "פיצול" ו"מפוצל"). אותן משפחות התפרקו על רקע אידאולוגיה הדוגלת באפשרות אוטופיות אחווה כלל אנושית. האם הפירוק בין קרובי משפחה לא לימד אותם על היתכנותה של האוטופיה? איך עדיין עולה על דעתם, שיהודים ולאומניים מוסלמיים דתיים יכולים, ולמעשה כבר חיים – יחד בשיווין, שלום ואחווה אם רק הימין לא היה מקלקל את התמונה? עד כמה יכולה אותה אידאולוגיה מטופשת כושלת ומסוכנת לתחזק זרימה תמידית של שטופי מוח כסילים?

בפועל, אנחנו חיים לצד אויב, שהתרבות ותפיסות המוסר הדתי שלו הפוכות סימטרית לשלנו. זהו אויב אכזר מאין כמוהו, שמטרותיו הפוכות לשלנו, שלא חולק איתנו את השאיפה להרחבת מעגלי השלום וזכויות האדם. ולהפך – משמר עצמו מפני החברה שלנו – מחשש שרעיון זכויות האדם יגלוש מאצלנו אל נשותיו-שפחותיו ולעבדים שהחברה המוסלמית עדיין מחזיקה בהם. אין דבר מתועב עליהם מהרעיון שכופרים ומאמינים מוסלמים אמורים להתקיים בשיווין.

כדי לשמר את החיים התרבותיים שלנו, הלא-אלימים יחסית – עלינו למגר באלימות את האויב. שלום ושלווה לא יגיעו לעולם – בשעה שחברה אחת מציגה את עצמה כעדר כבשים למול אויב טורפני. אי אפשר שלא להבין שתפיסות פשרניות כלפי אלימות מתועבת נגדנו רק מגבירות את תאבונו של הטורף.

מה גם, שתפיסה השוללת נקם – בשל הסכנה שנקמה גוררת נקמה – בעצמה גוררת פעולות נקם. לאיסלם אין כל צורך בתירוץ לנקום בכופרים, מעצם היותם כופרים. הימנעות שלנו מנקמה בפעולות האלו – מאפשר למעגל הדמים להתרחב ממש כמו מעגלי נקמת דם שמוזנים לנצח מתוך פעולות נקם הדדיות. ובסופו של דבר, המענות מפעולות נקמה מידיות, כואבות ולא מידתיות בכל זאת גובה מחיר גם בדם האויב – כי אפילו אנחנו לא שותקים לנצח – ומי שאיפשר לג'נין להפוך למאורת טרוריסטים מתוך סובלנות נפשעת – נאלץ בסוף להחריב את כולה. תוך הקרבת חיים של בנינו ורק לאחר שפיגועים רצחניים כבר גבו מאיתנו מחיר כבד מדי אפילו לסלחנות הקורבנית שלנו. קשה שלא להניח, שאם לאחר פעולת הטרור הראשונה – ג'נין הייתה סופגת פצצת טון מהאוויר (וללא יבבות האשמה מצידנו) – החברה עצמה הייתה מתגייסת לרסן את הטרוריסטים שבה והרבה דם מכל הצדדים היה נחסך. וגם אם לא, שום דבר יותר גרוע ממה שקרה, לא היה קורה – ולמצער – גבינו מחיר נקמה. בתורת המשחקים זה נקרא שיווי משקל נאש: ההחלטה הנכונה בלי קשר למה שיעשה הצד השני.

נקמה אינה מילה גסה. מדינה מחויבת לנקום בשם אזרחיה, מדינה היא מונופול על האלימות – אלימות שנועדה להגנת אזרחיה, להרתעת אויביה, ולגביית תשלום יקר מדי ולא מידתי כלל ועיקר –מאויביה. מדינה שאינה נוהגת כך, אינה מדינה לגיטימית. משום שזה החוזה הכי בסיסי שניתן להעלות על הדעת – בין מדינה לאזרחיה.

למען הסר כל ספק – זוהי אינה קריאה ליוזמות אישיות לנקמה. אם כי כל עוד המדינה אינה מבצעת את חובתה הבסיסית – עליה להיות זהירה מאד וסלחנית למדי אל ישראלים שמשיבים מלחמה שערה. תחת להפליל ישראלי אחד החשוד בזריקת אבנים – כשיום יום אלפי פלסטינים עושים זאת.

זוהי קריאה לכל ראשי המדינה, לראש הממשלה, למפקדי הצבא – לפעול כיאות על פי המנדט שניתן להם על ידי החוזה בסיסי עם אזרחי המדינה לגבות נקמה יקרה מהקולקטיב של האויב. מחיר כואב, נקמני, מרתיע ושישיב את הצדק על כנו.

נקמת רצח ילדה יהודיה לא ברא השטן. אבל הקולקטיב ששלח את הרוצחים חייב לחוש את הבל פיו הגופריתי המצחין–ללא כל רחם.

נקמה אולי לא תביא לפתרון הסכסוך. היא כן יכולה לקרב אותו. אבל נקמה אינה אך אמצעי. היא תמיד הייתה, מאז ומעולם, גם תכלית עצמה. וטוב יהיה אם נזכור זאת היטב.

לזכרה של אורי אנסבכר ז"ל, השם יקום דמה – באמצעות מדינת ישראל