שמעון פרס, אהוד ברק, המרכז לשלום במזה''ת והקרן לישראל חדשה - תמונות  

אגב, אני יכול להראות לך תמונות שלי מדיגיטלי שמעובדות כך שגם ברזולוציה מלאה לא תדע אם זה עתיק או חדש.

אגב, אני חוטא עד היום בקצת פילם, ככה שאני יכול לפתח בש.ל מחר, הידעת? הפילם לא מת עדיין.

אני אחזור על המסר (שנהפך לקבוע) אליך: קצת צניעות. רק קצת. חכם הוא מי שיודע כמה הוא לא יודע.

הבחירות היו ב- 17 למאי 1999. היועצים אמנם לא המתינו בישראל עד יום
הבחירות ועזבו לפני כן.

3 ימים!! בלבד לאחר הבחירות, ב- 20 למאי 1999, יוזמים 3 ארגונים זרים, מסיבת
עיתונאים ומציגים את היועצים לציבור, לרגל ניצחונו של ברק שהיה
קשור, יועץ, מקדם..לארגונים אלה.

למה אתה לא יזמת את האירוע או הסוכנות היהודית?

דניאל אברהם אף מציג את היועצים בפני חברי קונגרס והם עונים על שאלות.
יש גם תמונה מהאירוע.

Stanley Greenberg, Ehud Barak, Mary Matalin, James Carville, Bill Clinton, and Jim Gerstein at the White House in July 1999, when Barak was Israel’s prime minister. (Courtesy Jim Gerstein)At the opening session last night of the first Washington conference hosted by J Street,

At the opening session last night of the first Washington conference hosted by J Street, the upstart liberal Israel-focused lobbying group, the group’s major players all took turns at the podium to welcome the whooping crowd—except one. Jim Gerstein, a prominent player in Democratic and progressive political circles whose polling firm handles the organization’s opinion research, was supposed to be onstage, but he was bumped from the lineup to make more time for an audience-participation exercise. He wound up standing at the back of the ballroom watching the proceedings with a copy of his speech folded in his hands.

The move could be seen as no big deal, given that things were running late, but it was symbolic, nonetheless—a perfect illustration of Gerstein’s role as the consummate behind-the-scenes adviser. In the 18 months since J Street launched, it has attracted an enormous amount of attention—including a long, generous New York Times Magazine profile, the Hope Diamond of publicity—most of which has focused on founder Jeremy Ben-Ami, who birthed the organization from a loose coalition of longtime Jewish peace activists and philanthropists. (Some of the spotlight has been shared with his core staff, including chief of staff Rachel Lerner, political director Daniel Kohl, campaigns director Isaac Luria, and the newest addition, Hadar Susskind, a political hand who also boasts IDF service.) But no small amount of the credit for J Street’s rapid ascent into the political consciousness of American Jewry belongs to Gerstein, a veteran of campaigns in both the U.S. and Israel who has spent more than a decade figuring out how to sell voters in both countries on peace.

Over the past two decades, Gerstein has stood, Zelig-like, in the wings of key political moments in Israeli, and Jewish, politics, starting with the iconic 1993 Rose Garden handshake between Yitzhak Rabin and Yasser Arafat. Two years later, he was in Tel Aviv at the rally where Rabin was assassinated by a Jewish extremist, and he was close enough to hear the shots. In 1999, he acted as a translator for the American “dream team”—James Carville, Stanley Greenberg, and Bob Shrum—that orchestrated Ehud Barak’s victorious Labor campaign in Israel. But he is also a native Chicagoan, part of a generation of Democrats who grew up under Reagan but came of age with Clinton. His first campaign, as a new college graduate, was Carol Moseley-Braun’s historic 1992 race to become the first black woman in the Senate—winning the seat that would later be occupied by Barack Obama.

His chief role at J Street, according to Ben-Ami, has been to push the group to think of its core constituency—Jewish voters—as Democrats who care about Israel, rather than as “Israel voters” who tend to be Democrats. “The central idea that Jim brings to the table and continues to remind us of in every conversation is that the people whose voices dominate on Israel in the American Jewish community are not representative of most of the community,” Ben-Ami said. “In order to understand the real dynamics that affect politics in the American Jewish community, you’ve got to pull the lens back and not focus on Israel.” Which explains why J Street resembles, in many ways, a particularly focused political organization more than a parochially Jewish one—the Jewish wing of the progressive movement rather than the progressive voice of the Jewish community.

“As an American, you have a say in what your country is trying to do, and can try to affect its policy,” said Gerstein, in one of several wide-ranging interviews with Tablet Magazine ahead of the conference. “How do you get the people who are typical American Jews, who care about political causes and went out and volunteered for Obama, to engage on this issue? The question is how to translate the support Jewish individuals have for progressive issues in America and put that together with their views on peace.”

Gerstein—who is “a quintessential secular American Jew,” in the words of Sara Ehrman, a doyenne of Democratic Jewish politics—started thinking about peace when he was in his teens. As a kid growing up in a middle-class family in Highland Park, Illinois, a heavily Jewish Chicago suburb, he was more interested in watching Bears games than in going to Hebrew school at his Reform synagogue. His parents, a tax attorney and a stay-at-home mother who wrote for the local paper, sent Gerstein and his younger brother with their other Jewish friends to Camp Nabagemon, a boys’ wilderness camp in Wisconsin, rather than to Jewish summer camps. He made his first trip to Israel at 16, when his younger brother was bar mitzvahed at Masada as part of a mission organized by the Chicago-based Jewish United Fund. That first trip to Israel, Gerstein said, “was one of those trips that change your life.”

In 1991, as a student at Colgate University, Gerstein decided to spend his junior semester abroad in Tel Aviv—just in time for the Gulf War. “Three quarters of the program turned around and went right back home,” said Gerstein, who stayed despite his parents’ entreaties, partly because the Israeli-born parents of his American classmates told their children to stay. “They knew this wasn’t the annihilation of the State of Israel,” he remembers.

After graduating with a degree in political philosophy, Gerstein returned home to Chicago. His father sent him to meet the local volunteer coordinator for Moseley-Braun’s campaign, and within weeks, Gerstein was working for Heather Booth, a veteran civil rights activist who was running the field operation—one of the most sophisticated in the country. When the campaign was over, Gerstein went to Washington, where Booth introduced him to Ehrman, who was working at the Democratic National Committee handling Jewish outreach. “Some things are just meant to be, or bashert,” said Booth, now the executive director of Americans for Financial Reform, a group working on banking regulation. Ehrman hired Gerstein to work with her canvassing support for Clinton’s domestic agenda among Jewish groups like the American Jewish Committee, the Religious Action Center, the American Jewish Congress, and the three primary denominations. “These groups wanted to engage with the new administration,” Gerstein remembered. “They were really excited after 12 years of Republicans.” In September 1993, just a year out of college, he found himself helping choreograph the iconic Rabin-Arafat handshake—“the great event” of his early career.

The next year, he returned to Israel, with Ehrman’s urging, for a graduate degree in Middle East history at Tel Aviv University. It was a choice that, coincidentally, took him far away from the his party’s resounding defeat in the 1994 midterm elections at the hands of Newt Gingrich and the Contract with America. “Other people probably knew where the politics were going, but I didn’t see it,” Gerstein said. In Israel, by contrast, the mood in the fall of 1994 remained buoyant post-Oslo. “Peace was on the rise, and there were a lot of Americans living over there, along with Canadians and South Africans, who were just loving it,” Gerstein recalled. But that heady time came to an abrupt end the next year, with Rabin’s assassination. “It was just like any Israeli rally, with singers and performers, and after it ended we were walking home, and he was coming down the stairs—and we heard the shots,” Gerstein remembered. “It was just devastating.”

Watching the campaign that followed, between Rabin’s successor, Shimon Peres, and Benjamin Netanyahu, was devastating on a professional level. “Watching this as someone who had one campaign under his belt, and understood campaigns at least at a basic level, it was so obvious was going to lose,” said Gerstein, who spent Election Day working for the BBC. “It was just a bad, bad day, but it was one of the factors that contributed to my thinking about what I wanted to do.” When he was offered the chance to run the Clinton reelection campaign’s operation in Chicago, he decided to return home. But, as it turned out, the road would lead right back to Tel Aviv. Ehrman recruited Gerstein to be the executive director of the Center for Middle East Peace and Economic Cooperation (founded by Slim-Fast billionaire and Democratic donor Daniel Abraham), and he wound up traveling frequently to Israel to work with the student peace movement there.

By late 1998, it was clear that elections were on the horizon in Israel. Ehrman encouraged Greenberg to hire Gerstein to be a liaison—and translator—between the American crew and Barak’s people. “At the time, I was thinking about it in terms of the unfinished business of Rabin,” Gerstein said. “There was really a commitment to thinking this was truly going to change the world, and change Israel for the better.” But, however optimistic he felt, he knew the trick was to tap into that sunny sense of hope without repeating the same naive errors that had plagued the Peres campaign. Barak went on to win a landslide victory over Benjamin Netanyahu not by selling his vision for peace, but by following his American advisers’ strategy of going after the swing voters’ pocket books.

“Peace was the main reason to vote for Labor, but it wasn’t anywhere near enough,” Stanley Greenberg recalled. “We pretty quickly found that wasn’t the driving issue that would allow Labor to win over the people it needed—the central issue was the role of the ultra-Orthodox and the settlers and the need for unity.” The message the team settled on was a classic “change” message. “It was the Israeli version of ‘It’s the economy, stupid,’” Gerstein said. “The myth is that it was about peace.”

The collapse of Barak’s coalition prompted Gerstein to return to Washington, where his Democratic colleagues were beginning to organize for their time in the political wilderness. Rather than signing on with a Jewish or Israel-focused cause, Gerstein became executive director of Democracy Corps, a nonprofit public-opinion research operation Greenberg and Carville founded to provide polling data to unions and other progressive organizations. At home, though, Israel was never far from Gerstein’s mind—largely due to the influence of his new wife, Aliza, the Israeli-born daughter of Iraqi and Moroccan Jews who agreed to join him in America only a few months after they met. (They now have two young sons.) “When you’re married to it, it’s a permanent part of your life,” Gerstein said. “So I always had this tug of Israel in one direction and progressive causes in the other.”

Sometimes, he’s been able to combine the two, as with the polling he does for J Street. (Earlier this summer, conservative bloggers questioned the validity of these numbers, given his involvement with the group; but most political groups use friendly pollsters, and Gerstein, who released his polling methodology and questions, told Tablet the attack was “preposterous.”) After the 2004 election, Gerstein and his predecessor at Democracy Corps, Karl Agne, founded their own polling firm, which does work for a number of prominent progressive groups, including the Center for American Progress—work that lately has focused heavily on canvassing public opinion about healthcare policy. But Gerstein also helped establish a special project at CAP focused on the Middle East, called Middle East Progress, and continues to do polling on Israel for groups other than J Street.

Still, according to Agne—who isn’t Jewish—J Street occupies a special place in his partner’s heart. “He spends a disproportionate amount of time thinking about it—when I go home at night, it’s not J Street that’s at the top of my mind,” Agne said. “When he goes home, it is central.”

For the next couple of days, though, Gerstein will be spending his time closely watching J Street’s most enthusiastic backers—the seed of what he, and Ben-Ami, hope can grow into a grassroots network that can be mobilized both to pressure the Obama administration to hasten a peace agreement between the Israelis and the Palestinians, and to express American Jewish support for such a deal. “What I’m doing now is much more at the strategic message level, rather than at the grassroots level, but all these things are important to building a movement,” Gerstein said. Standing at the back of the ballroom, Gerstein joked that he didn’t need to do a formal poll to know where this particular crowd stands.

Allison Hoffman is a senior writer for Tablet Magazine.

בחודש יולי 1999, לאחר נצחונו של אהוד ברק, שנתמך בכסף זר
שהובא במזוודות, בשלושה יועצים שמומנו ע"י גורמי חוץ והכל
בתמיכה ותזמור של נשיא דמוקרטי ומפלגה של אנטישמים/אנטי
ציונים/פוסט ציונים, במסווה של יהודים אוהבי ישראל (המפלגה
הדמוקטית ועמותות השטנה שלה), מגיע ברק אל מיטיביו ותומכיו.

תמונות כאלה לא מפרסמים בתקשורת אלא רק לאחר שחולף הזמן.

רואים את אהוד ברק מחבק את ג'יימס קארוויל וסטנלי גרינברג
כשעל פניו מבט של נפוליאונצ'יק. לידו עומדת מארי מאטלין אשתו
של ג'יימס קארוויל. כמובן המתזמר הראשי, ביל קלינטון, שנתמך
באופן לא מפתיע ע"י ג'ורג' סורוס ובחור צעיר בשם ג'ים גרשטיין
שנשלח לישראל ע"י שרה אהרמן מהמרכז לשלום במזה"ת לשמש
מתורגמן ואיש קשר בין היועצים הזרים לבין ברק אנשיו.

את התמונה שמר ופרסם ב-2009, ג'ים גרשטיין, שהנו סוקר דמוקרטי, במסגרת
פעילותו עבור ארגון השטנה החדש שהוקם ע"י השמאל היהודי בארה"ב -
J street.

מנכ"ל ג'יי סטריט, ג'רמי בן עמי התקבל לעבודה ב-2002 כמנהל אזורי
אצל הקרן לישראל חדשה - NIF.

כבר לפני זמן טענתי שברק הוא המוח שמפעיל את נתניהו בכל הקשור
לסכסוך הישראלי ערבי.

המגמה הנה להביא את נתניהו להסכים למתווה שהציע ברק.

ברק מפעיל את ניצן אלון באופן שיכין את העברת רוב יהודה
ושומרון לערבים.

הלאה. הוא היה חצי שנה אזרח מהרגע שהשתחרר כרמטכ"ל ובמהלך
חצי השנה הזו הוא הרצה בהרצאות בחו"ל כשעל כל הרצאה קבל
כמה עשרות אלפי שקלים נטו.
הוא גם היה יועץ לכל מני חברות וכשפרש אחרי ההפסד לאריק שרון
ב-2001 הוא העביר הרבה יותר הרצאות בחו"ל ותמורת כל הרצאה
הוא קיבל 50,000 דולר, ברוטו או אם תרצה 30,000 דולר נטו.

הוצאות המחייה שלו כוסו מהפנסיה של רמטכ"ל שכאמור היא לפחות
30,000 ש"ח נטו.

כשר לשעבר, ראש ממשלה לשעבר וכרמטכ"ל לשעבר היו לו די הרבה
קרנות השתלמות וקופות גמל כך שכשהגיע לגיל של בין 60 ל-65
הוא יכול היה לפדות אותם ללא שום היטלים/קנסות/מסים.

להערכתי היו לו בכל הקרנות/קופות הללו לפחות 3 מליון ש"ח.
אם לי, כולה בן פחות מ-47 יש מעל ל-250,000 ש"ח בקופות/קרנות
כאלו, אז אדם שהיה גם רמטכ"ל וגם רוה"ם יש לו לכל הפחות 3 מליון ש"ח נוספים.

בקישור הזה הפגישה של ברק בעמאן באוקטובר,שמשום מה לא הובאה לידיעת הציבור פה.
http://news.xinhuanet.com/english/world/2012-10/15/c_131908150.htm

וכאן,בקישור הזה,הם דוחים את תכנית של אהוד ברק

http://hebrew.irib.ir/news/politic/item/171054-%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%93%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%94%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%A8%D7%A7

הפלסטינים דוחים את תכנית ההתנתקות של אהוד ברק

ברשות הפלסטינית דחו על הסף את תכנית ההתנתקות של שר המלחמה הישראלי אהוד ברק שעיקרה התנתקות חד-צדדית מהגדה המערבית כאשר מתנחלים שלא יתפנו מרצון, יישארו בבתיהם תחת שלטון פלסטיני.

חבר הוועד המנהל של ארגון פתח וואסל אבו יוסף אמר כי ברק מעלה תכנית ישנה שהוצעה בעבר על ידי אריאל שרון. הוא ציין בפני סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" שהעם הפלסטיני לא יקבל תכנית שכזו. אבו יוסף אמר "הם נמנעים מלדבר על עיר הקודש ועל הגדר שמפקיעה אדמות פלסטיניות ונותנת לגיטימציה להתנחלויות"

מזכ"ל המפלגה העממית הפלסטינית בסאם אל-סלחי התייחס להצעת ברק ואמר כי היא מהווה המשך לתכנית ההתפשטות הטריטוריאלית שהתחילה ישראל ב-1948 אשר פוגעת בסיכויים להקים מדינה פלסטינית.
עוד בקטיגוריה « נושאת מטוסים ראשונה נכנסה לשירות פעיל בצבא הסיני מהמנפרסת: ארה"ב מפעילה מדיניות המוסר הכפול »

והכי הורס, שבירדן יודעים על הפגישה הזו,עבדאללה הצהיר על המשך השיחות בניסיון להביא את הצדדים לקראת הסכם פשרה שיאפשר המשך השיחות בפברואר.

בקיצור,נתניהו וברק מתנהלים יחד,מחליטים יחד,לא מיידעים את הציבור במגעים האלו,ולא,ברק לא יוותר על הנושא הזה..הוא שר הביטחון של הממשלה הבאה..

אבל זה רק חלק קטן משיתוף פעולה בין השניים..

זו תמונה ישנה מאד וכמעט חסרת משמעות נכון להיום
יש התפתחויות נרחבות מאז.

כל צמרת השלטון הישראלית תחת פיקוחו ההדוק של שימון פרס עובדת עבור אינטרסים של גוף זר שהאג'נדה שלו מנוגדת לחלוטין לאינטרסים של עם ישראל.

שטויות.

אין מנוס מלקבוע שרק זעזוע נורא יחולל שינוי.
ואחרי זה יקומו שוב החלאות הללו להפיץ את השאלה:
מדוע התחוללה שואה....

שפטל על העמדת הפנים של השמאל בנוגע לאחדות ירושלים:
עלינו לזכור ולא לשכוח את החטאים, שלא לומר הפשעים החמורים, שהשמאל הישראלי כולו, ביצע כלפי ירושלים, והפשעים הללו הם ביסוד ה"עליהום" הכללי על מדינת ישראל היום - בסוגיית ירושלים.

כזכור במשך 33 שנים, משנת 1967 עד שנת 2000, העמיד השמאל הישראלי כולו פנים, באופן שיקרי, כאילו הוא תומך בירושלים המאוחדת בגבולותיה החדשים שנקבעו לאחר מלחמת ששת הימים, תחת ריבונותה של מדינת ישראל.

אפילו מר"צ ,באופן רשמי, כמובן שיקרי לחלוטין, בכל הועידות שלה, בכל המוסדות שלה עד שנת 2000, העמידה פנים כאילו היא תומכת בהמשך ריבונות ישראלית לעד על ירושלים כולה.

אבל כל זה היה שקר, כזב ורמייה, כדרכו של השמאל בכל דבר ועניין, ובמבחן הראשון, קרי ועידת קמפ דיויד, שמה ברק, הכושל בראשי הממשלה שהיו אי פעם במדינה הזאת, שמה אהוד ברק, בפעם הראשונה ששליט יהודי כלשהו, ב- 4000 שנות קיומו של העם היהודי, מרצונו הטוב והחופשי, בניגוד לרצונה של ארה"ב אפילו, הודיע לחלאת המין האנושי יאסר אדולף ערפאת, שהוא מוכן למסור לו 90% מהעיר העתיקה, בשלב ראשון בלי הר הבית, ואחרי כמה חודשים גם את הר הבית, לא פחות ולא יותר.

וכאן צריך להבהיר: כשהתכנסה אותה ועידה בקמפ דיויד, כשהגיע אליה ערפאת, לקח אותו קלינטון הצידה לפני הדיונים הרשמיים, ואמר לו שאם באמת הוא רוצה שתקום אי פעם מדינה פלשתינית, הוא חייב, חייב, להוציא מגדר האפשרות את הנושא של ירושלים.

ירושלים אמר קלינטון, היא בירתו של העם היהודי.

יש קונצנזוס במדינת ישראל מהשמאל הקיצוני עד הימין, באשר לריבונות הישראלית עליה, על כולה, ולכן, בכלל שלא תעיז להעלות את עניין ירושלים, כי העסק יתפוצץ, ולא תהיה מדינה פלשתינית. אתה רוצה מדינה פלשתינית, אתה חייב להכיר בכך שירושלים כולה תחת ריבונות ישראלית.

זה קלינטון אומר, קלינטון אומר לערפאת, בשיחות המקדימות במחנה דוד, לפני תחילת הועידה.

ואז, וזה כבר הזרם המרכזי של השמאל, זה לא איזה שהוא שרץ ממר"צ, זה הזרם המרכזי של השמאל, לאחר 3 ימים, מודיעאהוד ברק, בלי ישיבת ממשלה קודמת, בלי שום דבר, באופן מופקר, עברייני, בוגדני, מעשה ששום שליט יהודי לא עשה בכל תולדות עם ישראל, מודיע אהוד ברק, שלא זו בלבד שהוא מסכים לחלוקת ירושלים, אלא שהוא אפילו מסכים למסור 90% מהעיר העתיקה, ושליטה פיזית מלאה בהר הבית, קודש הקודשים של עם ישראל.

לא הכותל הוא הקדוש באתרים לעם היהודי, כי אם הר הבית.

קדושתו של הכותל נובעת מכך שהוא היה חלק מהחומה שהקיפה את הר הבית, אפילו לא את בית המקדש. הקדושה שלו, משום היותו חלק מהחומה שהקיפה את הר הבית, מכאן קדושתו של הכותל. היא כולה נובעת מקדושתו של הר הבית, והמקום הקדוש לעם ישראל איננו הכותל, אלא הוא הר הבית.

ובפעם הראשונה מאז יש מנהיגים יהודיים בעולם, מנהיג יהודי, שליט יהודי, ויתר על ירושלים, ומסר אותה לאוייב רצחני.

ומכאן הכל היסטוריה.

אם יש בין היהודים כאלה, לא סתם, אלא ממש ראש ממשלה, שמוכן למסור לאוייב הערבי את ירושלים, לרבות, ובמיוחד, את הר הבית, מה לנו להלין שגויים אנטישמיים לא מרפים מאיתנו מאז ולו לרגע אחד, בניסיון לממש הלכה למעשה, את התוכנית השטנית של ברק.

זוהי האמת, זוהי המציאות. מכאן הצרות שלנו לגבי ירושלים.

אף גוי לא יהיה יותר ציוני מאשר ראש ממשלה ישראלי.

אם ראש ממשלה ישראלי מוכן למסור את ירושלים לאוייב הערבי, בל נתפלא שגויים, בוודאי ובוודאי שליטים גויים, רוצים להוציא את זה אל הפועל, הלכה למעשה.

http://www.youtube.com/watch?v=hJbVHi8Q1us

תגובית:

אהוד ברק הצהיר אחרי שנבחר ב-1999 שהוא רוצה לעשות הסטוריה (מהפיכה חילונית ושלום עם הערבים).

לא כולם יודעים (כמו ששפטל הזכיר) שברק אכן עשה היסטוריה: הוא המנהיג היהודי הראשון אי פעם (מאז נוצר עם ישראל ועד תש"ס) שהסכים למסור לידי נוכרים את עיר הבירה ירושלים ואת הר הבית, שהם המרכז הרוחני של עם ישראל.

עוד דבר שלא כולם יודעים הוא, שהשיחות בזמנו התפוצצו, משום שקלינטון וברק דרשו מערפאת, שבמסגרת ריבונות "פלסטינית" בהר הבית, יוכלו יהודים להתפלל במקום, וערפאת יש"ו סירב (משום שהוא לא מכיר בשום זיקה יהודית למקום) ולכן לא הושג הסכם.

האשכול: אהוד ברק נלחם בעם - לא למענו

https://rotter.net/forum/gil/20131.shtml#63

האשכול: אירגונים לא ממשלתיים ונזקם לישראל