פרשת חטיפת ילדי תימן - העדויות וההכחשות.  

המשך: http://lory-shemtov.com/2013/06/22/%d7%9b%d7%91%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%9c%d7%9a-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%95-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%a9%d7%94%d7%95/

להמשך הכתבה: http://www.news1.co.il/Archive/003-D-78236-00.html

פרשת ילדי תימן - הקשר הישראלי

פרשת ילדי תימן הוא כינוי לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 1954-1948. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם. לתלונות יש מאפיינים משותפים: כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש, היו ילדיהם של עולים חדשים ששהו פחות משנה בארץ והגיעו לישראל בגלי העלייה של אותן שנים, וכמעט כולם היו בני עדות המזרח, ובעיקר מקרב עולי תימן. כמעט כולם נעלמו בבתי חולים או תוך טענה שהם הוסעו לבתי חולים. כמעט כל ההורים קיבלו ההסבר בעל-פה, שעל פיו ילדיהם נפטרו. ההודעה בעל-פה להורים הגיעה אליהם כשהם ביררו ביוזמתם מה עלה בגורם ילדיהם ועל פי רוב היא התקבלה רק לאחר שהלוויה (או הלוויה כביכול) נערכה שלא בנוכחותם. כמו כן רישומי הפטירות לקו בחסר רב ורבים מההורים לא קיבלו מעולם תעודת פטירה המעידה על מות ילדיהם. כמעט כל הורי הנעלמים קיבלו בדואר צו גיוס לצה"ל עבור הילדים בתקופה בה אמורים היו להתקרב לגיל הגיוס.

המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה כי ילדים רבים שנרשמו כמי שנפטרו למעשה נחטפו או נמסרו לאימוץ. הפרשה שבה ומסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, ועד כה הוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט שנשאר לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. הסערה הציבורית הגדולה ביותר סביב הנושא התרחשה עם התפוצצות פרשת הרב עוזי משולם.

****תגובות****

הייתי ילדה בבית הספר כאשר דודתי, אחות אמי, הייתה אחות הקהילה בראש העין. כאשר הגיעו העולים מתימן ושוכנו באוהלים, היא ממש "נפלה מרגליה" מרוב עבודה היא הזעיקה אותי לעזרה. כל יום לאחר בית הספר נסעתי באטובוס לראש העין. תפקידי היה לרשום רשומות שהיא הכתיבה לי. עד היום אני זוכרת באימה את הבלגן ששרר שם. אוהלים מלאים בנשים, ילדים, גברים. התינוקות נראו מזי-רעב, עצמותיהם בלטו, בטנם הייתה נפוחה. כל העת נזקקה דודתי לאשפז ילדים חולים. כאשר שאלה את שם הילד, כמובן שהחולה לא הבין, ולא ענה. מישהו קרא בשם, אני רשמתי אותו. אין לי ספק שקבלתי שמות לא מדוייקים או שלא הבנתי מה צעקו לי. הערתי על כך לדודתי, אמרתי לה איך תזהה את הילד בבית החולים. היא הורתה לי לכתוב ליד השם הלא בטוח, באידיש, שלילד יש עינים יפות. כך עבדנו ימים. המראות שראיתי לא אשכח כל ימי חיי. לא היה ברור מי הורי הילד, מי קרוביו האחרים, מי נתן את שמו שארשום ביומן. לפעמים שאלתי את דודתי, כאשר חזרה מבית החולים הקרוב, מה גורל ילד מסויים. היא הורידה ראשה ואמרה: אי אפשר היה להציל אותו... אלה היו ימינו, לא היה כוח אדם מספיק, לא הבנו את השפה והמנטליות של העולים ועשינו כמיטב יכולתנו. כמובן בעיקר עבדה דודתי. אני הייתי כוח עזר למספר שעות בלבד.לו ראיתם את הילדים שנשלחו לטיפול בבתי החולים, לא הייתם מאמינים שאדם שפוי ירצה לאמצם.

לאה
.
.

צטט: zongi 2012-03-24 21:05:36

תגיד - באמת, למי ולמה נחטפו ילדי תימן? הרי תמיד יש את העניין של "האליטנ נאשכנזית השלטת" שחטפה ילדי תימן ומה עשתה? נו באמת - מה היא עשתה? מכרה אותם לשוודים? רמת השרון וסביון מלאותבתימנים שאוהבים גפילטע פיש? יאללה יאללה יאללה, איפה החילבה היית צריך לפרסם ולצרף לפוסט שלך את הסרטון המצורף כאן. לא את הסרטון של בן כספית ערוץ 1 לאורך השנים היה הערוץ הרשמי שקבר את הפרשה.

הכתבה של בן כספית שלומאלית וסתמית.כאן בסרטון המצ"ב מתוארת השיטה. כמוהו יש רבים רובם מסרבים להחשף כי הוריהם המאמצים בחיים , הם בחרו בניגוד למקרה זה, לא להיות בקשר עם בני משפחתם הביולוגיים בגלל חוסר יכולתם הרגשית להתמודד עם המצב.

אצל כולם אותה שיטה , נאמר להוריהם כי מתו, ולשופטים נמסר ע"י הסוציאליות--כי הילדים ננטשו. כבר אז רשעותן ותככנותן הייתה שם דבר.

ילדים רבים שנאמר למשפחותיהם הביולוגיות כי נפטרו התגלו בעשור האחרון.

ערוץ 1: חטיפת ילדי תימן - סיפורו של אורי וכטל

רשת ב': רינה מחפשת את חנניה אחיה שנחטף ב- 1949

העובדות:

א. כיצד הרב עוזי משולם הפך מעורב בפרשה??

ב.מי הייתה חבורת עוזי משולם?

ג. מה סופר והתפרסם, ומה האמת ?

ד. איזה יחידות לדיסאנפורמציה של צה"ל ומשרד הביטחון פעלו ומדוע הפרשה הפכה בהבטיה ביטחונית וחסוייה.

מה לפרשה סוציאלית ולבטחון המדינה שהתערבו אנשי המחלקה היהודית בשב"כ בפרשה ?

ה. מדוע השופט סטרשנוב הידוע בשפיטת נאשמים בטחוניסטים מוכר וידוע כאיש המוסד, ומשרד הביטחון הנטוע כשופט במערכת ביהמ"ש שפט את משולם וחבורתו?

ו.לאין נעלם הספר "בהוולד עם" מאת אברהם שטנברג מי אסף אותו מהספריות ומהמדפים מדוע הגלופות הושמדו.

ז. מי היה עמי חובב , ומדוע ישב במשרד רה"מ מתוקצב במשכורת עשורי שנים שכול עסוקו , "סגירת קצוות בפרשה"כשכול תיקי הילדים הנעלמים מצויים במשרדו.

ח. מי היה דוקטור נתן שפריס?

ט. מה הקשר של קציני המודעין של סיירת מטכ"ל לפרשה, ומחשבי צה"ל , ומדוע הואשמו בריגול חמור.

י. כיצד אירע שהציבור קבל דימוי כי הרב עוזי משולם הוא איש מטורף שרלטן טוראי שעורו ושיערותיו נשרו כאשר היה טבח בים המלח שבישל ליחידה צבאית שערכה שם טמרונים כתוצאה ממגע באשלג .

כיצד עיתונים מובילים כמו ידעות אחרונות, מעריב, הארץ צובעים אותו כתמהוני טוראי ששוחרר על פרופיל פסיכיאטרי,כאשר הם יודעים כי הם משקרים לקוראיהם.

אם תשאל את השאלות ולא תמצא תשובות נספק חלק מהתשובות.

אל לך להתפעל מדברי לאה, גם אם הייתה אנדרלמוסיה היה רישום יקי, ומדוקדק כול כך קפדני של הילדים, לאין יצאו, היכן נמצאו.באיזה שעה מאיזה אוהל מי הוריהם. יש מחברות כאלה שנמצאו ברשות הועדות ומצויות בארכיון המדינה.

מדינת ישראל אינה יבשת כארה"ב בסך הכול "ארץ קטנה עם שפם"

כך שדברי לאה יכולים אולי להסמך על דברי בת משפחתה המציאות הייתה אחרת לחלוטין.

באותה אנדרלמוסיה לא נעלם ולו ילד אחד "אשכנזי" .

מה נעשה במוסדות ויצו ונעמ"ת כתובים בספרי החקירה של ועדת הבדיקה מהלול מקונסקי, היו רשומים מדוקדקים לא הייתה אנדרלמוסיה וגם אם הילדים היו מזי רעב אחר טיפול במחנות השתנה מצבם עלו במשקל.

יש תמונות עם בואם ועם הוצאתם מהמחנות כאשר הם שמנמנים, עמי חובב מספר ומציג תמונות של ילדים מזי רעב , ואכן הילדים הללו יש להם תמונות נוספות אותם חובב לא הציג , התמונות לקוחות מהספר "בהוולד עם", שם התמונות מוצגות כחלק מהישג רפואי כיצד הגיעו הילדים מזי רעב וכעבור מספר חודשים הפכו שמנמנים וורודי לחיים אחר תזונה וטיפול במחנות העולים.

עמי חובב בסלקטיביות וחצאי שקרים מציג את התמונות שצולמו את הנוספות מסתיר.את הגרסה הזו פזר ביודעין שהוא משקר ומציג מידע כוזב.

המדובר באיש מוסד שישב במשרד רה"מ במשך עשורי שנים תחת רה"מ החל אשכול ועד יצחק רבין.כול מהות עבודתו ועיסוקו הייתה השתקת הפרשה וטישטוש הראיות.על כך קבל משכורת וזה היה עסוקו עשורי שנים.


6000 ילדים לערך נעלמו. נתון זה שובר את כול סקלת הנתונים באשר לממוצע תמותת ילדים ל1000 נפשות , ישנה סטטיסטיקה של האו"ם, הממוצע הגרוע ביותר עמד במדינות אפריקה שם היה רעב, תמותת התינוקות עמדה על 68 תינוקות מתים לכול אלף , אצל האוכלוסיה הערבית בא"י עמד מספר תמותת התינוקות על 45 תינוקות לאלף .כאשר מצבם היה גרוע עשרות מונים מהישוב היהודי.

בישוב היהודי היה בשיא המחסור והצנע 22 ילדים מתים ל1000 תינוקות ונתון זה הלך וירד .

תמותת התינוקת האשכנזים שהיו ושהו בתנאים זהים ובאותן מקומות וטופלו באותן שיטות כשל הילדים המזרחיים, עמד על תמותת 22 תינוקות לאלף כאמור בשיא תקופת המחסור של הישוב היהודי.

נתון של העלמות 6000 תינוקות לו נכללו בספר ההורדות המתים של משרד הפנים והיו מצטרפים לנתוני התמותה האמיתיים, היה מעמיד את סך ילדי ישראל המתים ל-230 ילדים מתים לאלף נפשות,!!!!

יותר מילדי אפריקה המצויים ברעב.

והפלא ופלא תמותת 6000 התרחש רק אצל "התימנים והמזרחיים"

כמובן שלא מתו 6000 ילדים.

הם פשוט התאדו, נעלמו, גם לא הורדו בספר ההורדות ולא נגרעו מרשומי ממשרד הפנים הם נוהלו בשתי ת.ז כפולות , הוצאה להם תעודת זהות נוספת.

תעודת הזהות הקודמת עמדה חסרת פעילות. עד שצה"ל נכנס לתמונה ובקש את גיוסם , הפנייה של צה"ל הייתה לפי ת.ז הראשונה להוריהם הביולוגיים הורים גם נעצרו ונחקרו ע"י משטרת ישראל כמי שמסתירעים עריקים צה"ל לא קבל כי הילדים נעלמו... וצה"ל ידע למה לא מתו.

אבל לא ידע כיצד שוכפלה להם ת.ז ובאיזה קבצים חסויים הם רשומים .

לחלק לא מבוטל מהילדים ברשומי עוזי משולם ונתן שיפריס יש רישום "עזבו את הארץ" יש עדויות בארה"ב כיצד משפחות יהודיות גדלו ילדים כההי עיניים ועור שהגיעו מארץ ישראל.

פרשת ילדי תימן מנפצת את כאמור את חוקי הסטטיסטיקה של תמותת ילדים העומדים בנתון גרוע ממדינה אפריקאית מוזנחת ומוכת מחלות ורעב. לפי ההגיון הזה לו מתו 6000 ילדים ממוצא מזרחי תימני כי אז היו צריכים למות כמחציתם לערך מעדות אשכנז, ולא מתו כמספר ההמוני שכזה של לערך מחצית מהמתים אשכנזים.

"המתים" מקבלים צווי גיוס כעבור 18 שנה.

העובדות.

עוזי משולם היה קצין מבצעים ביחידה לנסוי נשק לא קונבנציונאלי (כימי ביולוגי) הנשק הנ"ל נוסה ע"י צה"ל לרוב מחוץ לגבולות המדינה בעבר הירדן. באחת הפעולות הנשק הנ"ל מתפוצץ. עוזי משולם שורד יש הרוגים הוא מפונה לביה"ח איכילוב וגם שוכב שם פצוע שכול שכבת העור שלו נפגעת ושיער ראשו נושר.

תמונתו מתפרסמת בשנות ה-70 בעתונות ויש כתבות שמו מופיע בפרסומים מי שרוצה להווכח בכך במו עיניו יטרח לארכיונים של העתונות הישראלי. צה"ל והיחידות לדיסאינפורמציה כול כך שלומאליות שאינן זוכרות כי תמונותו התפרסמה כקצין צה"ל שפונה מעבר לירדן כשהוא פצוע, משרד הביטחון שלומאלי ששכח שהוא משלם לו קצבת נכות של נכה צה"ל...

מה שלא הפריע ליחידות לדיסאינפורמציה להציג אותו כטבח טוראי טמבל שבים המלח עורו נשר כתוצאה ממגע עם "אשלג" וכן שיער ראשו.

נתן שפריס ואביבי שפריס הם קציני מודיעין של סיירת מטכ"ל, הם היו בחבורתו של משולם, בחבורה עוד שלושה טייסים.לקבוצה שרובה על טהרת "האשכנזים" קצינים בכירים בצה"ל מתוקף תפקידם הייתה גישה למחשבי המדינה ובפרט לשדות חסויים ביותר במחשבי מדינת ישראל קבצי מידע חסויים מורדים, האמת המוסתרת הופכת נחלת קבוצה מצומצמת..

קבצי הילדים המאומצים. אלה שעזבו את מדינת ישראל , שמות ההורים הביולוגיים, ההורים המאומצים.מיורטים ממאגרי החסיון של מדינת ישראל.

ואכן הם פורצים את קבצי המדינה ונכנסים לנתונים של משרד הפנים ושל המחלקה לתפקידים מיוחדים במשרד הפנים.על כך הם גם נחקרים ונשפטים בסעיף "ריגול חמור" רק מה הסעיפים והאשמות מוסתירים מהציבור כמו במדינות רפובליקות בננות.

לאחר שהקבצים בידם, הם מבינים את חומרת הפרשה ודורשים ועדת חקירה. כאן נכנסות היחידות לדיסאינפורמציה של מדינת ישראל של השב"כ היחידה היהודית של עתונאים מטעם המוסד, וצובעים את משולם וחבורתו כתמהונים שומטים מתחת לרגליהם כול לגיטמציה לפעילותם הם מוצגים כמטורפים וכך הופך אותם משרד הביטחון לקבוצה הניתנת לחיסול פיזי.

משולם מוצג כמטורף הדומה לכורש שעמד בראש כת, גורו שבארה"ב כזכור גרם למעשה רצח והתאבדות. קבוצתו של הרב עוזי משולם מתכנסים בביתו ביהוד את ההתכנסות וההפגנת השבת, התקשורת והיחידה לדיסאינפורמציה מכנה "התבצרות".

רבין נותן את ההוראה לפרוץ לבית גם במחיר הרג, ואכן מי שנהרג שם היה חייל, צנחן שלומי אסולין חבר בקבוצתו של משולם שם כולם היו חיילים עם נשק , כדור אחד לא נורה מצד חבורת עוזי משולם לעבר אנשי הביטחון שקבלו הוראה להרוג, חלקם הודו בפני הקצינים הבכירים שהיו בחבורת עוזי משולם כי ניתנה להם הוראה להרוג.

לכשהבין עוזי משולם שמנסים לרצוח אותו את חבורתו הוא יוצא מביתו ומודיע להם שהם יכולים לעצור אותו תחת שיעצרו הבית והקבוצה חוטפים מטח ירי ממטח זה נורה למוות בגבו שלומי אסולין צנחן חייל אדם ערכי שכול פעילותו הייתה מחאה נגד העלמותם של הילדים וסרובה של המדינה להודות במעשה.

הפרשה כול כך סבוכה ומורכבת, לא אחד כמוך מקובע ומרובע בדעתו ניתן לשכנע אותו כי האדון עמי חובב המתראיין בכתבה בסרטון שישב במשרד רה"מ עשורי שנים כקצין מוסד בעברו היה אל"מ במודיעין , וכול תפקידו היה לטפל באלפי התיקים ולשכנע משפחה משפחה באופן סיזיפי כי בנם מת מוות טבעי.ועלצ כך קבל משכורות והוא האחראי לזיוף קברים

כול פעילותו הייתה לחסל את מקורות החשד ולבטל את התסיסה ולהרחיק כול חשד מהמדינה וזרועותיה ולקבור את הפרשה..

בכול תיק בעיתי עמי חובב יצר קשר עם הורי הילדים ועמל קשות לשכנעם כי בנם נפטר ,הורים שהצליח לשכנעם כי בנם מת. נסגר כתיק ניתנה ההוראה למשרד הפנים להוריד את שמו של הילד לגנזך ההורדות, כלומר להסיר את מספר ת.ז שלו ולהכללו בספר המתים.

מדינת ישראל פבריקה קברים חובב הביא משפחות לבית עלמין באופן שיטתי פעל מול משפחה אחר משפחה, כך הוריד את רף המחאה והתחושה כי ילדם נשדד.

לימים הקברים יפתחו ויסתבר שאינם מכילם עצמות מבירור עם חברות קדישה יסתבר כי המצבות והקברים נכרו בעשר השנים האחרונות וצצו לפי בקשת גורמים עלומים.

עמי חובב פעל במשרד רה"מ לשכנע משפחות כי ילדיהם נפטרו.

כול התיקים בהם היו תלונות להעלמות ילדים התיקים שכבו במשרד רה"מ בכלל זה התיק האימוץ בו נערכו מניפולציות כאשר הועדות חוקרות את הפרשה ומנסות לאתר את התיקים .

באשר למוסדות ויצו ונעמ"ת כאשר התקרבו החוקרים של הועדות לאמת נעלמו הארכיונים וחלקם יד נעלמת שרפה אותם..פשוטו כמשמעו כמו בעולם התחתון.

היה ארכיון שהצליחו להגיע אליו טרם ארגוני הנשים ויצו ונעמ"ת ישרפו את הארכיון שם התגלו ילדים ותנועת העלמותם של הילדים והשיטה.

כאן נכנס מעגל נוסף הסוציאליות של משרד הרווחה, שרוקנו מסמכים וטישטשו יכולת להגיע להורים הביולוגים , באותם תיקים שניסו להסתיר ונתפסו ע"י החוקרים הגיעו לילדים וקישרו אותם להוריהן הביולוגים וגם תיקים אלה נתפסו במקרה ביד המקרה בגלל רשלנותם של הגורמים שפעלו לטשטש ולהסתיר את הפרשה והניירת הנגועה בנושא.

ניסו להסתיר אותם בקרטונים מוסתרים במרתף , נמצאו בפינה חשוכה ומוסתרת.

השיטה הייתה פשוטה להחריד, אחיות במחנות העולים היו לוקחות את הילדים מבתי העולים בטענה כי הם חולים, באמצעוות אמבולנסים הם היו מעברים למרפאה משם לארגוני הנשים ויצו ונעמ"ת משם הילדים נמסרו כסחורה.

מסלול נוסף היה של אמהות יולדות עם הוולדם של התינוקות נאמר להם כי נפטרו.

קבוצה נוספת הייתה של חטיפת ילדים מבתי החולים החל משנת 52,- בין השנים 48- 52 השירות הרפואי לעולה היה מעורב בהחלטה לסחור בילדים.

משנת 52 עד 58 מועד הידוע על העלמות אחרונה היה סחר בתנוקות ע"י רופאים ואחיות באופן פרטיזני ומתוך כוח האנרציה ותאבת בצע הכסף.

רק איום בהעמדתם לדין חדלו לגנוב ילדים ולספר לאמהותיהם כי הילדים מתו.

כאשר ועדת שלגי חקרה בפרשה מה אירע לתינוקות ,מספרם כבר הגיע לערך ל-6000 ילדים.

כל התיקים הבעייתים היו מצויים הרחק מהישג ידי הועדה מצויים בידי עמי חובב במשרד רה"מ.

כול החוקרים לאורך כול הועדות לכשעלו על ממצאים נדרשו ע"י המשפטניות שליוו את החקירה, לרדת מכיוון חקירה זה.

חוקרים שלא ירדו מהכיוון חשפו ילדים שהוריהם קבלו תעודת פטירה ולהם נאמר כי מתו.

בפועל בהתחקות אחר מסלול העלמותם, הדפוס היה זהה נעלמו מבתי ילדים במחנות העולים, ומיד מספרים להורים כי הילד מת, משם הילדים עוברים לויצו נעמת למעונות ומשם נמסרים לאימוץ מובאים יחד עם ההורים המאמצים בפני שופט, בפרוטוכולי המשפט ללא נוכחות ההורים הביולוגים, מסופר ל"שופט" הילדים נטושים, הילדים עזובים , והוא בחותמת גומי מאשר את האימוץ. למרות שבתקופה זו כבר מתפרסמות כתבות על גניבת ילדים והעלמותם ממחנות העולים.

יצויין באותה תקופה פעלה יחידה לאיתור קרובי משפחה לנצולי השואה שהפכו עולמות לגלות על פני הגלובוס קשרי משפחה ולשייך ילדים להוריהם .....

כאן המדינה פעל בשני מסלולים הפוכים מסלול א' להורים הביולוגים נאמר הילד מת.

מסלול ב' לשופט נאמר הילדים ננטשו, ואו יתומים מהורים, או מנותקי קשר.

אין ויכוח והמדינה מודה כי 6000 ילדים לערך נעלמו..זה לא מחט בערמת שחט זה מספר המוני .

חבורתו של עוזי משולם מראיינת מאות אמהות, ספורי האמהות מזוויעים מזעזעים אצל כולן הזמן עמד מלכת וחיו את יתרת חייהם בחיפוש מתמיד אחר ילדיהם הסיפורים זהים . השיטה זהה.

אצל כולם חוזר הסיפור, יש מקרים של משפחות ממוצא מרוקאי האם רואה את הילד בבית הילדים ומבקשת לקחת אותו היא מוכה ע"י השומר ומגורשת נאמר לה כי הילד מת.

הבעל מגיע מאיים לרצוח את מנהל המעון ואת נשות ויצו ומיידע אותם כי הוא שייך לארגון פשע אם הילד לא ימסר לידו הוא ירצח את מנהלת המעון נאמר גם לו כי הילד מת.

האב נשפט ,בגין מחאתו"הפלילית" בתום ריצוי העונש תופס האב את את בעלה של מנהלת המעון פוגע בו ומיידע אותו כי ירצח את משפחתו. אם לא יחזירו לו את בנו .

כעבור 24 שעות מגיע אמבולנס ופולט את הילד שנאמר להוריו כי מת...חי ובריא ושמח לפגוש בהוריו.

זו אחת הפרשיות בהן המשפטניות בועדות החקירה יתמנו לטשטש את הפרשה, לימים יתמנו לשופטות במחוזי וגם לעליון.

זו פרשה בה נגועים בכירים ביותר .זו הפרשה למעשה שהסריחה את השלטון הישראלי, והפכה את מוסריותו וערכו של ביהמ"ש לבדיחה אחת גדולה הוכיחה עד כמה הוא נגוע בפשעים.

את שאירע לילדים מספר ללא כחל ושרק פרופסור אברהם שטיינברג בסיפרו "בהוולד עם" הספר נאסף מהמדפים הגלופות הושמדו והפצתו נאסרה. יש מספר עותקים בודד אצל חוקרי הפרשה שאינם שייכים לממסד.

בספר מספר אברהם שטיינברג על מחסור באמצעים בסיסיים לטיפול בחולים על כך ש"השירות הרפואי לעולה", משולל יכולות לתת מענה בסיסי לישוב ולגלי העלייה.ובפרט אין לו תרופות ולא ציוד .

כאן הוא מספר על מפגש משולש של שר השירות הרפואי לעולה ושל בן גוריון , והם רוקמים דרך לפתור את בעיית תזרים המזומנים.

בן גוריון מספר שאין לאוצר המדינה כסף מזומנים לשלם לחיטה למזון ולנשק קופת המדינה ריקה ממטבע זר הוא אומר לראש השירות הרפואי ומבקש ממנו לאלתר דרכי פתרון.

.
אברהם שטיינברג מאשר את המבצע בסיפרו ואת הסיכום שהיה. המבצע מכירה של ילדים השיטה הילדים מוצאים ממחנות מעגל א. למעגל ב. מוסדות ארגוני הנשים ויצו נעמ"ת משם, הילדים נעלמים , הם עוברים לאימוץ תמורת כסף.

לשופטים נאמר שההורים וויתרו עליהם. ההורים המאמצים מקבלים ממדינת ישראל תעודת לידה כביכול כי הוריהם המאמצים הם מולידהם של הילדים. דבר שלא אפשר גם שזיהו הורים הביולוגיים את ילדיהם אצל משפחה מאמצת לקבלם חזרה.
באותן שנים לא היו בדיקות די אן אי.

כול השלישיות ורוב התאומים משנת 48 עד 54 נאמר להוריהם ממוצא מזרחי שהם מתו. במקביל נדרשו האמהות למסור חלב אם, במשך שבועות..ישנן הקלטות של אמהות המספרות זאת, יש הקלטות של אימהות המספרות כיצד נסו לחטוף אחיות מידהן את התנוקות. יש אמהות המספרות על מאבק פיזי גם.


מספרות על משבר האימון ששרר במחנות עד כדי כך שאמהות הסתרו בשדות ילדים מחשש מחטיפתם.

יש תיאורים רבים של אמהות מפורטים צבעוניים..כיצד היו אמהות מסתירות במקומות מסתור את הילדים מפני אנשי השירות הרפואי לעולה.


אני לא אענה לך על כול השאלות שהנחתי אבל צא למסע חיפוש אחר האמת תתגלה לך האמת המזוויעה.

ילדים שהוריהם קבלו תעודת פטירה התגלו חיים. נקודה.

מדינת ישראל מכרה ילדים מספרם הגיע 6000 ילדים, על חלקם מדינת ישראל ערכה ניסויים רפואיים , הילדים נמסרו לרופאים אמריקאים שנאסר עליהם לבצע ניסויים בארצם את הניסויים ערכו על ילדי מדינות מפגרות, ישראל הייתה בין אותן מדינות מפגרות שמכרו את הילדים לניסויים,וכאן בביה"ח שיבא פרופסור שיבא וחבורתו ערכו ניסויים אגב לפני שתתפרע,, הדבר מתועד במסמכים , על לבבות של ילדים ועל "העורקים הכליליים של הלב".

תמורת הניסויים ביה"ח קבלו סכומי עתק, על כך גם כותב פרופסור אברהם שטיינברג בסיפרו "בהיוולד עם".

הוא מוסיף "הייתה צעקה גדולה" במחנות העולים , אבל לא הייתה ברירה במאזן בין הטבות וההשגים לבין הנעשה טובת המעשה גברה"

זונגי יש דברים שאתה כנראה לעולם לא תצליח לגרד מהם אמת , כול כך נאמן למתקבל על הדעת , שאינך יכול להגיע לשאלות כיצד מדינת ישראל מכניסה לכלא את קציני המודיעין של סיירת מטכ"ל, ומפעילה יחידות דיסאנפורמציה, שופטת אותם אצל שופט חותמת גומי של השב"כ הפרקליט לשעבר סטרשנוב איש מערכת הביטחון במשרד המשפטים. ל -7 - שנות מאסר על מה??? על שביתת שבת בבית, מכניסים אנשים 7 שנות מאסר???? ושהם יוצאים שברי כלי??

סירטון: עוזי משולם חטיפת ילדי תימן

עיתון דבר 29 לספטמבר 1950

התכתבות ראשונה בנושא עם משטרת ישראל:

"בשנות ה40, לא היתה עדיין לאמריקאים הבנה לגבי השפעותיה של הקרינה האטומית. הם ערכו ניסויים בקרינה על ילדים מפגרים, ובעיקר על אסירים שחורים בדרום ארה"ב. אך הניסויים נחשפו והופסקו. האמריקאים היו זקוקים לשפני נסיון בשביל הניסויים שלהם, ובאותו הזמן היתה ישראל נחושה בכוונתה לבנות כור גרעיני ולייצר, בסופו של דבר, פצצות אטום. הצרפתים ידעו איך לבנות כור גרעיני, אך רק לאמריקאים היו סודות בניית הפצצות. ישראל מסרה תינוקות תימניים לאמריקאים כדי שישמשו כעכברי מעבדה, בתמורה לסודות אלה. האדם שעמד בראש תכנית האטום הישראלית היה שמעון פרס. הוא שכנע את הצרפתים לבנות את הכור בדימונה, והוא החשוד מס. 1 שלי לגבי החטיפות. הוא המפלצת והוא רודף אחרי. הוא רודף אחרי כולנו."

שיעור בשני חלקים(מתוך 3 שהצלחתי להשיג) על פרשת חטיפת (אלפי!) ילדי תימן וילדים נוספים מגלויות אחרות ומכירתם לכל המרבה במחיר לאימוץ ולניסויים "רפואיים".
ילדי תימן חלק א':
http://www.f2h.co.il/bp6lb8oa7625

ילדי תימן חלק ב':
http://www.f2h.co.il/dvpkvqn84n

שרת נוסף:
ערב רב:
http://www.upf.co.il/file/351638406.html
מכירת ילדי תימן חלק א':
http://www.upf.co.il/file/378225366.html

מכירת ילדי תימן חלק ב':
http://www.upf.co.il/file/903137206.html

שרת נוסף:
ערב רב:
http://www.fileflyer.com/view/Dx9JPAX
מכירת ילדי תימן חלק א':
http://www.fileflyer.com/view/5HvhPAz

לפי כל מה ששמעתי כל השנים באמצעי התקשורת הייתי מצפה לבדיקה קפדנית בכניסה(או מינימום סילוק בבושת פנים), יחס עויין מחברי ה"כת המסוכנת", לראות מעבדה לייצור חומרי נפץ במחסן וחברי כת מוסתים מנופפים בנשקיהם או לפחות אנשים עם קרניים אחוזי טירוף.
מה שגיליתי בפועל ממש היה אחר לגמרי: קבלת פנים בחיוך ושמחה מאירי פנים ובאהבה, בני תורה אמיתיים(לומדים משניות, יראת שמים ודברי חיזוק ותפילה ביחד), אנשי עבודה(כולם עם בגדי עבודה בסוף היום), הכנסת אורחים מרשימה, צדקה, חסד, טוב ואמונה יוצאי דופן!...חבורה נפלאה של ממש, מאוחדת ומעוררת השראה.

שמענו מתלמידיו ובני משפחתו עשרות סיפורים נפלאים על כבוד הרב וקדושתו, על תורתו הקדושה, על מידותיו הטובות ובפרט מידת האמת הייחודית שלו, אינספור מעשי החסד והצדקה כל השנים, על איך שנגע בליבו של כל אחד ואחד שהכירו ואיך שמסר נפשו למענם בכל צורך או עזרה שהצטרכו רוחני כגשמי.
ולאחר מכן גם על רדיפתו שנמשכה 3.5 עשורים ובפרט סבלו המתמשך משנת 1994 אחרי ארועי יהוד.

התחושה העיקרית שהרגשנו חברי ואני הייתה עלבון צורם ומדמם בשביל המשפחה הפצועה והחבולה הזו, ששמה הוכפש מעל כל במה אפשרית ובדרכים נבזיות והשמצות מרושעות.
את מסכת האיומים הנוראית שנכפתה עליהם כדי שיחשפו חומר (שלא נמצא בידם כלל וכלל) על פרשת ילדי תימן המכורים.
איך מערכת הכפשות נבזית על החבורה הקדושה הזו פגעה בהם בכל תחום אפשרי.
איך גורשו תלמידיו מכל מיני ישיבות ברחבי הארץ רק בגלל שהיו קשורים לרב.
איך שמעו על עצמם דברים מזעזעים שקר וכזב ללא יכולת להגיב כלל.
איך ראשי ישיבות ניתקו איתם כל קשר אפילו שהכירו היטב את אביהם ואת תורתו מרוב פחד הממסד.
ואפילו מכות רצח שקיבלו כשניסו למחות על כבוד רבם ואביהם בהזדמנויות שונות.

עד עכשיו אני מזועזע עד עמקי נשמתי איזה הבדל שמים וארץ יש בין לשון הרע מרחוק למציאות בפועל...ממש ההפך המוחלט!
הרגשתי בושה וכלימה בשם כל עם ישראל שבאזכרה של צדיק כזה גדול וקדוש היו פחות מ-20 איש!...מבית שהיה תמיד מלא בתלמידים, חברים ונזקקים באלפיהם טרחו לבוא פחות מ-20 איש!!!
לפחות ציפיתי שיבואו יותר אנשים לניחום אבלים ואזכרה של אדם שנלחם למען כבודינו וכבוד אלוהינו להסיר הקללה הרובצת מהמדינה בשל הפרשה הכאובה בתולדותיה ונבגד מכל כיוון אפשרי!
לא נותר לי אלא לבכות במר שליש את העלבון...אני לא יודע את נפשי מרוב צער, אכזבה וכאב...פשוט חוסר אמת וצדק בסיסיים שאבדו מאיתנו במשך השנים ורוב המקרה.

דבר אחד אני יודע: אני וחברי לא קיבלנו לשון הרע על הצדיק כל השנים ואנו מרגישים זכות גדולה שזכינו לראות בעינינו ממש ולשמוע באזנינו ולחוש בליבינו את יופי ותפארת יקר הצדיק וחבורתו הקדושה.

שמואל מאיר הי"ו בנו של הרב שסעד את אביו במשך שנים רבות מהיותו נער צעיר אומר שאינו כועס ומקבל עליו את הדין באהבה ובשמחה מהולה בכאב...ושכל מגמתם מכאן והלאה היא להתחזק בתורה, קדושה יראת שמים ואהבה טהורות בתקווה שיתגלה במהרה גואל צדק וימחק את חרפתנו ויריב את ריבנו...לבנות ולהנחם בבניין ציון ירושלים ובית המקדש.

לאור כל זה, אני הקטן מודיע לכולכם מול שמים וארץ קבל עם ועדה על במה זו, שזה ממש סיפור מכירת יוסף של דורנו בפועל ממש ובלייב!!!

בושה לנו וכלימה שכך הייתה במחוזותינו!!!
חרפה לנו שיצאה תקלה חמורה כזו תחת ידינו!!!
אוי לנו שאיפשרנו לעוול כזה לקרות!!!
ואוי לנו כי פחדנו למחות ואיבדנו אחד מעמודי עולם בעוונותינו!!!

בער בעצמותי לכתוב לכם מכתב זה כדי למחות בכל לב, בלי מורא ובלי פחד בתוקף ועוז על כבוד שמים!...על כבוד הצדיק ותלמידיו!...על כבוד משפחתו הטובה והנפלאה!...ועל כבוד תורתנו הקדושה! שלא סתם אסרה באיסור חמור לדבר לשון הרע. ובאיסור חמור בהרבה על קבלתו!!!

אסיים בתפילה: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתמחל ותסלח לנו ולכל ישראל אחינו, שתחיש גאולתנו ותמהר רגלי מבשר להושיענו.
שכבוד הצדיק הרב עוזי אזולאי משולם שהתסלק מעימנו בצער אינסופי מבלי שניכירו כלל, יעתר למענינו בתפילה מהעליונים הקדושים היושבים במחיצתך, להגן עלינו בעינו הטובה וליבו המחלן והאוהב בזכות תורתו הקדושה ומסירות נפשו.

סליחה ה' אלוהים.
סליחה הרב עוזי.
סליחה התורה.
סליחה האמת.
ותודה ה' אלוהים שזכיתי לברר האמת בעצמי!

מקור: אני בעצמי במו עיני ובמו אזני, אני וחברי...בלעדי לרוטר.

עדויות שנאספו מטוקבקים בערוץ 7 על כתבה מתאריך 16/01/2007
כתובת: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/158544

שימו לב לשיטה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם!
האם כולם משוגעים?

גם לנו חטפו ילדים
המשפחה שלנו הגיעה מטוניס וידוע לנו על עוד משפחות שהגיעו מטוניס וסיפרו להם שהילדים חולים ומתו. ברור להם ולנו שהילדים נחטפו והועברו להיכנשהו.
עדנה ט., (19/1/07)

אולי כדאי לעשות משהו בנוגע
אמי סיפרה לי על תאומות שנולדו לסבתא שלי שינקו מהסבתא לאחר הלידה וסבתא שלי מספרת שהיו בריאות לחלוטין. לאחר זמן קצר הודיעו לה ששתי התאומות מתו. זה היה בשנת 1954 כנראה. הן נולדו בצפת וכנראה בוודאות נלקחו.
ארז, חולון (8/4/12)

עוד סיפור סבתא תימני?
אם הייתה צריך לחיות בצל אובדן שכזה, ברור לי שהייתה מגיב אחרת. סבתי כבר נפטרה בכאבה וצערה ולא זכתה לראות שוב את ביתה בחיים, אבל אבא שלי עדיין חי הוא יוכל לשתף אותך בצער. אני לא כועסת עליך, אני חושבת שהנושא פשוט מאוד רחוק ממך לכן הגבת כפי שהגבת..
מיכל, קיבוץ תל קציר (26/11/11)

תגובה לכותב מס' 44
זו דעתך בלבד, בקשר לעצמך בלבד...
לו הייתה פוגש בסבתי ז"ל..שבכתה במשך כל ימי חייה, על העלמותה של ביתה, ועל ערס דוואי מלמלה..מיכל שלי, ולא נחה עד מותה שלה.
אם זה לא היה אמיתי, הבדיחה שלך הייתה אולי מצחיקה!
מיכל שלום, קיבוץ תל קציר (14/1/13)

הכאב אצלי מדמם כי אחותי נעלמה/לקחו את אחותי לבית החולים,בריאה ואמא עברית לא
סגרו את הדלת בפניה,ואמרו בערבית מעשלאמה?אכזריות,כסף לחזור לביתה לא היה,ולא ידעה שיגרשו אותה מבית החולים ,ביקשה להשאר ליד ביתה וגוירשו אותה מעשלאמה בערבית שלום לך לכי,הלכה יומים עד שהגיעה לעין שמר,בסיכון ופחד,היו חוטפים יהודיות הערבים,לא אתאר את הסבל שעברה,מה שכן כדי להגן על עצמה ירד הלילה וישנה במתבן של אורבה,עד יעלה השחר,ותצעד כי איבדה את הדרך סך חודש בארץ,עברית לא ידעה, כבלת פנים,של עולי תימן.היתה לי דודה שעבדה בבית תינוקות,ושמרה על הילדים,בעליה הטריה מתימן,אך כל פעם נעלם ילד,והחליטו שעבר לבית החולים ומשם בית חולים בחיפה מכרו אותם,ושהיו באים מארצות הברית לבדוק את הילדים, שבבית הילדים,לפני שקונים ילדים, אם יש להם שמיעה, ןשאין בהם פגם, עם הפעמונים היו מצלצלים כך סיפרו הרבה מטפלות ודותדתי גםז"ל ,ונעלמו לבית החולים,פשע נתעב דודתי האכילה תינוק שהקירה מהמשפחה,הלכה הביתה עם סיום המשמרת,ואותו אישית האכילה, למחרת בבוקר הודיעו שהוא חולה,אמרה אבל האכלתי אותו,אייך חולה, בסוף הועבר לבית החולים בחיפה,שם בוצעה המכירה,אני כאחות לרבקה משפחתי כשעלו היתה שם המשפחה חסן אז רבקה חסן בת סעיד שם אביז"ל ויש ,את ת.ז שמור אצלי, ותעודת העולה, מאז ות,ז של אחותי שטענו נפטרהשם אמי דאז זהרה ז"ל ,אך קבר לא הראו לאביז"ל ולאמי ז"ל, השתתפתי בכל ההפגנות,בבתי קברות, הייתי,וכמו שמשה נחום מספר אכן כך היה,בתי קברות לא מצאו שום עצם הכל היה חיפוי על הפשע, תימני שמצא את אחותו ושמר את הסוד לעצמו,וכשבא לבית הקברות שם היה רשום גם שם אחותו על מצבה הטריות שתוך 3שנים בנו לחפות על הגזל והיו צלמים מהטלוזיה חחפרו ולא מצאנו עצמות ,שקר בתי קברות, של הצגה והתימני שאחותו נמצאה בתמונתו הונצחה ,קבורה היה מצבה ושם אחותו, שנחטפה ונמכרה, אך גילו אותה אמר להם, אתם משקרים,הנה, התמונה מצאתי את אחותי,ושאלו העיתונאים,ולמה אתה לא נותן לנו את התמונה? ענה כשאצטרך אביא למי שיענה לתשובות הנכונות, היכן כל ילדי תימן!לגורמים המוסמכים כל מי שמתעסק בפרשת ילדי,תימןנכנס לכלא, או מגבילים אותו, כפושיע, ובקושי חיי כך, שהרבה התעסקו בילדי תימן, ונטשו כי את חייהם מררו,ופגעו בגופם,ונפשם בינהם הרב עוזי משולם! ובנו הרדוף סילקו אותו מהארץ,בחשד שמתעסק בפרשדת ילדי תימן,ומהגולה זועק שעשו לו עוול ואינו מתעסק בפרשה העצובה אלא מטלפל באביו שיש לו קריסת מערכות, המדינה דאגה לו, שיצא נכה,רק שלא יגלו את פשעם הנתעב גניבת ילדים ומכירתם לכל דורש להחזיק את הארץ בדמים של ילדי תצימן נבנתה הארץ,פשע שעברו על תורת ישראל, והאחרון,ד"ר משה נחום שהביא אותנו לכנסת,הכנסת היתה מלאה ורברי מרץ ועוד חברים מסיעות אחרות,ומרץ היו החברים שהזדהו איתנו, אני זוכרת שחבר כנסת עירקי אמר גם לי נעלם אח,אמרו נפטר ולא הראו קבר,והבטיחו שיטפלו בעניןנתנולנוחוברת שמדברת שדנים על הענין כמו שהינו כך יצאנווהכל נשאר אותו דבר, ינקתי מהורי את הסיפור,והלכתי לבית משפט ועדת אגרון אם אני טועה,ספרתי את סיפורי הכואב,אחרי שש שנים הודיע לי בצער רב אנו מודיעים על פטירת אחותך,והיא קבורה בחיפה,כרגיל כל כך לקח להם זמן לתת תשובה,אמרתי מתך ניסיון העבר בטח בנו עוד בתי קברות חדשים ושמו מצבותקטנות ורשמו את שם אחותי לא הלכתי וכי אני יכולה ללכת נגד הממסד לבד,כל מה שאני אומרת יש לי את כל ההוכחות לך, לאחר שהתעוררות התימנים התמים לזה שנחטפו ילדיהם תוך שלוש שנים הקצו אדמה ובנו בית קברות של תינוקות, אחותי היתה בת שנה בהירה,ויפה,הלואי ואוכל לראות אותה ולו לפעם אחת,הורי בעצער נפטרו ודודתי גם,שהעידה והרבה תימנים שלשמוע את סיפורם מזעזיע ,היתה אישה שבנה לא ויתרה הלכה מבית חולים,לבית חולים,ומצאה את בנה, שעושים נסיונות עליו,אמר לה בערבית אחד העובדים,כי ריחם עליה,ואמר תחטפי את בנך, ותברחי כי הוא בסוף ימות, כן,וכך עשתה לקחה את בנה וברחה, הם עשו לו חורים בראש הוא גכ כשהגיע זמן גיוס, לא גיסו אותו כמו שאומר משה נחום הרצחתה וגם ירשת! ד"ר משה אירגן אותנו התימנים לכנסת,בצורה של הפגנה עם רשיון ושם הבטיחו לנו,שיטפלו בנו,שם הושר שיר שליעל כאב אחותי שלא שבה ולא ראתיה מעולם,ובכלל על ילדי תימן ע"י זמרת בכנסת,והיתה יעל דיין וסוליצקין אישה מדהימה! והשיר קיבל מחמאות,ולא לזה כתבתי אלא להביע את כאבי על העוול,שנעשה,פשע שאת מדינת ישראל בנו ע" מכירת ילדי תימן,ורק בזה הסתים והכאב נותר ולא יסור מהעבר עד ימצאו את האמת וינוחם חיהודי תימן מהעלמות וצער כיחטא העבירה הוא צער שהמדינה כולה משלמת חושלמה כמושכתב ד"ר משה נחום קללה רובצת על ארץ ישראל כיזה פשע שה,ל אמעבר כל אחד ואחד יתן ביוםמן הימים את הדין לך ,וד" משה נחום ישר כוח וה"יהיה עמך להסיר הקללה הרובצת על המדינה ועל התימנים הגזולים חפששע בל יתואר ואזכה לראות את אחותי ולו פעם אחת,אחותי הגדולה ממני ומרבקה,קיבלה הקרנות כשלא היה, גזזת היה מאה שנה לפני עלית ילדי תימן,לקחו אותם מבית הספר,בלי רשות ההורים באותו סגור עשו להם הקרנות,ושערם נשר,התעוללו בהם, היו ילדים,אך את הסיפור מאחותי שמעתי,היא אגב קיבלה פיצוי לא גדול,וזה אומר שהיה פשע,מדינה אוכלת יושביה,וגם הקליטה שלהם עם כל הצער,היתה קשה,בן גוריון אמר שהוא ,אוהב את עלית תימן,כמו האתיופים, של היום, שעלו וסבלו,ולמה בןגוריון אהב את עולי תימן,כי היו תמים אמיתים חשבו שהכל אמת בארץ ויכל לעבוד עליהם,וגם הציע מי שעושה עוד ילד יקבל מאה לירות,דור הולך ודור בא ,התעלמות מתמשכת,אך אחזק את ידך ד"ר משה נחום ראש הפדרציה ליהדות עולי תימן,תבורך ותצליח להאיר לנו את האמת ואת הצוואה שהשאירולנו הורינו לחקור עד כמה שאפשר לגלות את האמת ושתוסר קלקלקת המדינה מהפשע הנתעב,ישר כוח דר משה נחום ,בהצלחה ושבת שלום! י ,וכל העוסק במלאכתשתן זאת יההבסוף מול בורא העולם ויתן דין,את יחיאל נחום אני מכירה ועשה ועושה רבות למען ילדיתימן כעוון שאסור לשכוח וצרייך לתקן ולא כמושאמר משהנחום קללה על ישראל יש על העוול למכוריללדיתימן למען כסף ולבנות את ישראל וגם פועלי דחק היו התימנים יבשוביצות בנו אתה מדינה אך היכן הם הילדים גם שהם סבים וסבתות רוצים לראות ולו פעם אחת את ילדינו שידעו מי הם הוריהם האמיתים למרות שרובם מתו ולזה חיכו המדינה אך לא נשכח ולא נסלח חד יבא הקץ לעוול וגם לשקם את רב עוזי משולם בבריאות וללא לתת לו חומר לכריסת מערכות ואת ילדו לגרש למחוץ לגבולות המדינה כי הוא הבן של הרב עוזי משולם שנלחם עד שטפלו בו בבית הסוהר שךכ יצא נכה ועם כריסת מערכות יצא לחופשי כך גם הבן אימושאם לא יצא מהמדינה יהרגו אותו מוות שיראה טבעי שיבחר או לצאת את הארץ או למות כמו שעשולרב עוזי משולם החדרתחומר לכריסת מערכות והוא בבית עם תצפיתנים שאף יהודי תימני לא יגיע אליו אך הוא אין לו כוח להלחם השאיר לה"את המשך המלחמה דום לה"והתחולל לו,וד"ר משה נחום,לקח את המשך העבודה ובכנסת ובכל מקום כדי שלא יהייו ילדי תימן העולה של עם ישאל ה"לא ביקש זאת היפך הרבי מילובביץ אמר מי שלא צועק על הפשע הוא שותף לפשע,כשעוד ראינו אותו ממסכי הטלויזיה ,ד"משה נחום ישר כוח ואשמח לעזור בתחום שאני מיתמצאתחזק וברוך אסתר כהן התמלילנית והמשוררת,
ester317, הכאב אצלי מדמם כי אחותי נעלמה/לקחו את אחותי ל (19/1/07)

אני אשכנזייה ואחות של אמא שלי גם נחטפה באותה תקופה!
תבדקו גם חטיפת ילדים אשכנזים!
סבתא שלי ז"ל טענה כל ימי חייה שחטפו את בתה הקטנה (למרות שבבית חולים טענו שהיא מתה בפתאומיות מ"דלקת ריאות"...). המקרה ארע בסוף שנות ה-40 או תחילת שנת 50..
ושוב- משפחתי אשכנזייה- מעולי העלייה השניה.
אני, (19/1/07)

אני בת למשפחה יוצאת לוב שגם להם חטפו ילד!
היכן הוא??? אינכם יודעים אילו חיים יש לאימו, סבתי, מהיום שבו הוא נעלם. בע"ה שנזכה לראותו במהרה.
יעלי, (21/1/07)

איפה המטוס עם הזהב
כאשר באנו לארץ לקחו לנו את הזהב מהידיים ושמו אותו במטוס אחר,
כשהגענו לארץ המטוס לא היה ואז אמרו לנו מחר מחר...
איפה המטוס עם הזהב?!
צנעה, ירושלים (31/1/07)

אח של אמא שלי נחטף בשנות ה-50
אני נמצאת כרגע בשיא החיפוש אחר אח של אמי שנחטף בשנות החמישים מבית החולים הרמב"ם בחיפה, סיפור מאוד דומה לשאר כשהאבא בא לשחרר את בנו נאמרלו שהוא מת.אשמח לקבל עזרה בנושא- 052-6016536
אירית, אשקלון (26/6/07)

גם אני מחפש את אחותי
בס"ד
מי שמע מי ראה מי יודע אחותי אורה שרה בוכריס נעלמה מבית חולים פוריה הורי גרו בנווה עובד פוריה הורי יעקב מאיר בוכריס בן מעש ןאימי עליזה בוכריס בן מעש
אימי ז"ל בשנות החמישים היתה מאושפזת בבית חולים פוריה לניתוח בכליות אבי היה בשרות מילאים כשאבא בא לבקר את אימי אמרה לו לך לראות מה שלום הבת שמאושפזת במחלקה בבית חולים בפוריה אבי שאל מה קרה אימי אמרה לו שהילדה משלשלת ומקיאה אבי הלך למחלקה ומחפש אותה ואז אומרים לו שהילדה מתה לו קבר לא קבורה לא תעודת פטירה כלום נעלמה כמו רוח אחותי היתה בת3 היא ילידת 1956 בגלל שהורי היו עולים חדשים ובקושי יודעים את השפה האמינו לממסד עברו השנים והילדה צריכה להתגייס הורי מקבלים צווי גיוס וגם מגיעים משטרה צבאית בכדי לקחת אותה לגיוס בצה"ל זה פרט מעניין לצה"ל יש את מספר תעודת הזהות כולל הפרטים אנחנו שנים רבות ממשיכים לחפש עוד פרט חשוב יום אחד הלכתי למשרד הפנים ובקשתי מהמנהל לקבל את מס הזהות של אחותי כשחזר הודיע לי שהיא לא מופיעה בזהות של אבא שלי
יוסף בן מעש, בית שאן (2/7/08)

גם אשכנזים נחטפו
גם אני מחפשת את אחיה התאום של אימי.הילדים נולדו בבית החולים רוטשילד בחיפה הידוע כיום בני ציון, בתאריך 29.10.1957
אם מישהו יכול להפנות אותי לגורם שיכול לעזור לי אודה לו מאוד
גאלה, חיפה (22/7/08)

לא רק תמנים גם מצרים
לסבתא וסבא גם חטפו שני ילדים
ביבית חולים בדסה אני רואה
שכולם נחתפו בבית חולים הדסה
למה לא פוטרים את הבעיה ?
למה מעלמים עין עד היום?
לא מגע לאם לדעת את הזאות של לאם האמתי ?
למה למענשים את האנשים שחטפו
אפלו עם זקנים עונש ?
לסבתא שלי אמרו לא נורא יש לך הרבה ילדים ולאחת מהילדה שנחטפה היא קבלה צ"ו גיוס אבל
היא מתה לא לא ולא היא חייה
איפה מי יודעה איסתר קארו
קרן, אזור (6/8/08)

אחיינית של ארבעה ללא קריאת קדיש
נולדתי למשפחה תימנית ומרוקאית, גדלתי בחיק סבתי וסבי התימנים. בביתה של סבתו של אבי ז"ל שיילדה כמעט את כל בני המושב התימנים מחשש שלא יחזור הסיפור.
סבתי שתזכה לחיים ארוכים אוחזת בבטנה שידעה 14 לידות, מתוכם קיימים רק 10.
אני לא אמא, אני אהייה בעתיד. יש לי אחים ומשפחה. כל אמא שיש לה ילד יודעת מה זה אהבת אם. סבתא יקרה ואהובה, אברעה היו לך. באת איתם מתימן וכולם נעלמו, הבית דומם. אני יכולה לחוש זאת באיברי ובעורקיי!
אשרייך שהיה לך כח להביא עוד עשרייה ולמלא את כאבייך בשמחה. אני רואה בעינייך את הכאב. זה לא יעזור, אני נכדתך שזוכרת את הבעות פנייך. כח רב לך סבתא אהובה.אני בוחרת לזכור, בשביל אותם הימים שהיה לך טוב, הגעת לארץ ציון המקום הבטוח ומסתבר כאפל. סבא איש סגולה שבשמיים. תן כח לסבתא, וכוח לנכדיך שלא ישכחו.
ממני נכדתכם הגדולה.
ליאת , תל אביב (11/8/08)

לאמי נולדו תאומים בשנת 65 תאום אחד נשאר והתאום השני אמרו שהוא נפטר והוא הוע
לויצו.
היום הוא צריך להיות בן 43 עשר שנים מעלי.התאום הראשון שנשאר אצל הורי, עד עצם היום הזה, הובחן בגיל 3 או 4 כילד עם פיגור שכלי קשה מאוד ומגיל 14 הוא נמצא במוסד סגור.
הורי היו תמימים ועד היום חושבים שבאמת התאום השני נפטר(הם נולדו בבלינסון בנובמבר 1965) נאמר להם לאחר שלושה ימים שהוא נפטר והוא הועבר לויצו ....הורי לא ראו גופה ולא תעודת פטירה ולא מקום קבורה. אני עד היום בטוחה שהוא "נמכר" וחי איפושהו. אני רוצה לחפש אותו ואין לי מושג מאיפה להתחיל.
עדין לא ניתן לו שם ולא יודעת מה תעודת הזהות.
אגב אנחנו לא תימנים ולא מעדות המזרח.
לכל מי שיש איזה מידע מאיפה להתחיל ומה לעשות אשמח אם יכתוב לאימייל הנ"ל
[email protected]
[email protected], רג. (28/8/08)

מציאת אחת חטופה
מחפשת עזרה במציאת אחות כיום כבת 50 בעלת עיניים ירוקות עור כהה שנלקחה בהיותה בת 4 מהגן על ידי צוות בית חולים אמה בעלת עיניים ירוקות שכיום בת 80 ורוצה לזכות לפגוש את ביתה
יעל, טבריה (26/9/08)

את דודה שלי חטפו שהיא הייתה בת 3 (ל"ת)
דרור, רעננה (20/1/09)

חטיפת ילדי תימן
אני דוגמא ממשית לנסיון חטיפה אלמלא תושייתו של אבי זצ"ל הייתי עוד אחת ממעשה שקלונו יצרב לנצח בתודעה האנושית זה נשמע הזוי אבל זו אמת מחרידה לאימה לכל משולחי הרסן טוב שישתקוהמציאות עולה על כל דמיון.גם היום ישנם מעשים שלא יעשו בשום מדינה שחרטה על דגלה שיווין, צדק ,מוסריות , אלו מילים שהן ערכים שלא נראים במחוזותינו ועל כן הכל יתכן אפילו סחר בילדים ,ומכירתם ,וכך מאבדים צלם אנוש לכל המתימרים להציג עדה שלימה כמי שאינה מבחינה בין מציאות לדימיון,יבדקו את עצמם תחילה לטעון שהיתה טעות אנוש זהו לעג לאנטלגנציה האנושית,הרק בילדי תימן היתה טעות ?או שמא טיוח מאסיבי
להסתיר ולקבור עמוק את הפרשה המבישה!את אות הקון הזה לא ניתן למחוק וגם לא לטייח הוא יצוץ ויעמיק עד סוף הדורות עד מתי ?עד אשר שאו ערים מאין יושב אנו משלמים על כל מכירה ,על יוסף שוחמכר נזעקה כל המדינה ,ועל חטיפת ילדי תימן נשתתקה כל המדינה מעניין מדוע היכן אנשי הרוח ?היכן בעלי המצפון?להיכן נעלם הצדק ?היכן האומץ והיושרה האנלקטואלית?את כולם סחף הא
שרונה עמוסי, באר יעקוב (25/1/09)

דודתי ובתה נעלמו
אני מחפשת את דודתי נעמי תנעמי שילדה בבית חולים באזור תל אביב בשנת 1949 את ביתה ושמה של הבת הוא מרים כל מאמצי עלו בתוהו מאחר ואין לי מס' ת"ז או כל מסמך מזהה. לפני שנים יצרו קשר עם משפחתי אנשים לא מזוהים והודיעו כי התינוקת האבודה שאמורה להיות היום בת 57 נראתה בבית חולים רמב"ם ועובדת כאחות, אם מישהו יודע פרט כלשהו על כך אשמח לקבל אות חיים דרך אתר זה.
ציפי כהן, נתניה (7/2/09)

סיפור ניסיון חטיפה שלא צלח.קיראו..
לפני 60 שנה אחרי לידת דודתי באה אחות לסבתי ואמרה שביתה נפטרה.סבתי צרחה והישתוללה שיביאו לה אותה לאחר שעשתה בלגן ורעש כנראה הם חששו כ''כ והביאו לה התינוקת.כיום דודתי בת 60 נשואה עם ילדים והרבה נכדים,רק לחשוב שאולי כולם לא היו עימנו...וב''ה סבתי ניצלה מהרשעים האלו.
תבל, בני ברק (8/2/09)

חטיפת ילדים 1949
היי עדנה,
תוכלי למסור יותר פרטים על חטיפה שאת מכירה?
מעניין אותי לשמוע, גם אצלי במשפחה נחטף, הבן של סבא וסבתא, כשהיה בן 4 חודשים..
רעות, (19/3/09)

אחותי נחטפה בסוף שנת 1950 הורי עלו לארץ מטויס דרך צרפת.
בס"ד יום שלישי בשבת פרשת בא ד' שבט תש"ע 20.01.2010

בקשת עזרה באיתור אחות חטופה בשנות החמישים.
פניה נרגשת לכל העולם! בשנת 1950 נחטפה אחות שלנו אשר הייתה מאושפזת בבית החלים רמב"ם חיפה, עקב מחלת אדמת. לאחות שלנו קראו יעל שם המשפחה אוזאן ( היום וזאן ). אימנו דיאמנטה וזאן זצ"ל הייתה מבקרת אותה מידי יום בכדי להניק אותה. כאשר אימנו נעדרה יומיים עקב חג ראש השנה בספטמבר 1950. כאשר חזרה לאחר יומיים לאחר החג, פשוט לא מצאה את יעל במיטתה. אז אימנו לא דיברה טוב עברית ולא הבינה מהאחיות מה קרה ליעל ולמה היא לא נמצאת במיטתה. לא עזרו לאימנו כל התחינות והבכיות. ובסופו של דבר אימנו שלא הבינה דבר, חשבה שיעל מתה! מעולם לא קיבלנו שום הודעה רשמית על כך, אין אנחנו יודעים אם מתה היכן הקבר שלה, תשלום קצבת ילדים אימנו קיבלה עבורה עד לגיל 18, לקראת גיל 18 נדרשה יעל להתגייס לצה"ל. כל החיפושים שלנו ושל ההורים העלו חרס. אך אימנו זצ"ל הייתה בטוחה כי יעל עדין חיה! ההרגשה שלנו היא כי בזמנו הוברחה יעל לגרמניה לזוגות שלא יכלו ללדת ילדים. ליעל עניים כחולות, שער שטני בלונד גוון עור בהיר. הייתה יפיפייה. האחות שטיפלה בעולים שהגיעו למחנה עולים בפרדס חנה, כל הזמן לחצה על אימא זצ"ל שתמסור את הילדה לאימוץ, על מנת שתחייה חיים טובים יותר. כעבור מספר חודשים אותה האחות אילצה את אימנו להכניס את הילדה לבית התינוקות ואימנו הייתה מגיעה כל ארבע שעות להניק אותה. הילדה הייתה בבית התינוקות עד גיל 10 -11 חודש בערך. בחודש ספטמבר 1950 העבירו את כל התינוקות מבית הילדים לבית חולים רמב"ם בחיפה בטענה שכל הילדים חלו באדמת ובניהם גם יעל שלנו. כל היודע דבר, או חושב שיודע, או שמע או כל דבר אחר היכול לסייע למצוא את אחותנו החטופה. מתבקש לפנות אל: ישראל וזאן רח' שבי ציון 113 פרדס חנה. או לפנות בפלא פון 972-54-5373334, או באיימל: [email protected] אין לנו כל כוונה לעקור אותה מהמשפחה שגידלה אותה! כל רצוננו שתדע כי חיפשנו אחריה במהלך כל השנים ושתכיר את האחים ואחיות הביולוגים שלה, החיים ואילו שמתו כבר. יעל צריכה להיות היום בת 60 היא ילידת 1950. מס' ת"ז 4244426, נולדה בצרפת ההורים שלנו עלו לארץ מטוניס דרך צרפת. אין כל מסמך אמין המעיד כי הכן אחותנו יעל נפטרה. מה שקיבלנו זה זיוף שלא משקף נכונה את מה שהתרחש באמת.
ISRAELVAZAN1, פרדס חנה (20/1/10)

תינוק שנלקח
אני מחפשת משהו... איפא מתחילים ???
תמר, תל אביב (8/2/10)

לכל הספקנים
גם לי יש אח מפרשת ילדי תימן ! אם אכן לא נחטפו אז היכן נקברו ? העם היהודי ידוע בכל העולם שיעשה הכל להביא יהודי שנפטר למקום קבורה . רק בפרשת ילדי תימן אין פוצה פה ומדבר !
מנחם, ראש העין (14/3/10)

שמואל הנגיד 32 מיקוד 43421
מחפשת את אחותי שנעלמה בשנים 1950 1951 ושמה גאולה בת יעיש שמעון במרשם האוכלוסין בעבר נרשם עזב היום אין התיחסות לעזב. נעלמה מבית חולים הדסה בתל אביב מאותה סיבה שנאמר לכולם חלתה ונפטרה מבלי להראות גופה ומבלי לקבור אותה. עלתה לארץ ב1949 והיא בת 3 חודשים.
אסתר אחימאיר (יעיש), רעננה (28/4/10)

ילדי תימן
בסוף שנות ה60 עליתי על טיסה מניו יורק לישראל.היתה שם משפחה אשכנזיה דתית בחנתי את המשפחה ואחת מהבנות לא התאימה אם שאר המשפחה. היא נראתה תימניה בהא המילה. וזה בא מישראלי שמשפחתו הגיע ארצה 1917 ומכיר והכרתי תימנים רבים מאוד. ילדה זו שצינתי היא בודאי אחת מילדי תימן האובדים
ישראלי, (23/8/10)

גם למשפחתי זה קרה
סבתא שלי סיפרה לי שבסוף שנת 1952 היא ילדה בבית חולים בכפר סבא ואחרי שהיא הניקה את הילד שלושה ימים והוא היה חזק ובריא באו פתאום ואמרו לה שהוא נפטר ולא הראו לה את הגופה ולא שום מסמך שמעיד על פטירה.
דקלה, (24/8/10)

גם לאימי שרידת אושוויץ נעלמה בת
אימי שרידת שואה, אושוויץ וקפריסין. אבי ז"ל שרד מחנות עבודה ומלחמת השחרור. אחותי עדנה נולדה ב- 24 ביוני 1953, בביה"ח בלינסון. 3-4 ימים לאחר הלידה נמסר להורי שהבת נפטרה. הם לא העלו על דעתם שגנבת ילד אפשרית במדינה יהודית וחזרו שבורים לביתם. הורי לא נכחו בהלוויה ולא קיבלו תיעוד כל שהו. הנאיביות של הורי הופרה כאשר שמעו על פרשת ילדי תימן, אימי נזכרה שבאותו יום בבוקר הניקה את ביתה ללא שום סימן המעיד על מחלה. הפרשה לא נותנת לאימי בת 81 מנוח, והיא ביקשה ממני לנסות לאתר את עדנה. איך להתחיל?יוסי 0525255575
יוסי .ס., ירושלים (25/7/11)

אחי האבוד
אשמח מאד אם יצרו קשר עימי ואני יעביר פרטים נוספים בגין חטיפתו של אחי מהורי
שהיו נאיביים והאמינו לדברי בי"ח שהאח נפטר רק שמכיוון שלא היתה תעודת פטירה הוא קיבל זימון לצהלפרטים נוספים נא צרו עימי קשר זה לא נותן מנוח
052-2887369
צדקה (מימון)חנה, באר שבע (3/5/11)

תינוקת אשכנזיה שנחטפה
גם לסבי וסבתי ככל הנראה חטפו תינוקת, לא יעלה על הדעת שתינוקת נפטרה ואין שום רישום או קבר. אם מישהו יודע איך להתחיל אני יכולה להתחיל את החיפושים שלי אשמח לקבל המלצה..
שיר, נתניה (6/10/12)

ל 47 בבקשה תיכנס
להוריי העלימו תינוקת בת חצי שנה יפהפייה בריאה לחלוטין (שמה היה אורה) לקחו אותה לביתן הרפואי, בטענה שנהוג לעשות לתינוקות בדיקות שגרתיות, הורי שזו ילדתם הראשונה, היו פנויים, לכן עקבו אחר הנעשה, התינוקת כמובן לא חזרה, אם תואיל לפגוש את אבי, היום עדיין בחיים בן 95 צלול לחלולטין, אתה תשאר המום ממה שהוא יספר לך, שהוא ואימי ראו יותר מידי מה שהלך שם, אגב אבי אדם משכמו ומעלה, האימל שלי הוא: [email protected] , אם אתה עשוי מבשר ודם, מבטיחה שדעתך תשתנה!.
רבקה דקל, מהצפון (23/11/12)

לא רק תימנים
אחי- מוצא אשכנזי, נעלם, נחטף. בלי שם או מס' ת.ז.(לא הייתה באותן שנים) אין דרך לאתר. יש למשהו רעיון?
אסתר, כפר סבא (4/1/13)

לדוגמא- אם ניתן יהיה לתרום דגימת D.N.A (סה"כ טיפת רוק) בעילום שם ובאנינימיות מוחלטת מכל ארץ שהיא על ידי שליחת הדוגמה בצירוף דרך אנונימית להתקשרות (אי-מייל למשל) – הרי שניתן יהיה גם היום די בקלות לדעתי לפתור ולו חלק מהעניין, במידה וכאשר ימצא קשר משפחתי בין דגימות ה DNA הרי שניתןיהיה (רק במקרה כזה ורק לאחר קבלת אישור משני הצדדים גם יחד) לקשר בניהם.

במידה ויהיה מיזם שכזה הרי שיש לי כבר לקוח לעניין והרי הסיפור (אמיתי לחלוטין):
-----------------

לא כל יום שאני נתקל בסיפורים מהסוג שאוכל לשתף בהם את הציבור, עד כה התוודעתי רק לשני מקרים שבהם תיתכן אפשרות ולו קלושה שמדובר על ילדים שנלקחו מהוריהם ללא ידיעתם , על האחד כבר כתבתי משהו בקצרה ועוד אחזור אליו יותר בפרוטרוט במידה ויתאפשר אך הפעם אספר לכם על המקרה האחר שתחילתו (המאד בנאלית) לפני שנים רבות:

בחור מצא שהוריו לא יודעים את שעת הולדתו המדויקת (מתבלבלים בין שעות שונות) ומביעים מורת רוח רבה מאוד כששואלים אותם פרטים, חוץ מגיחוך מוסתר הוא לא הקדיש לכך מחשבה נוספת עד ששנים אח"כ יד המקרה פעלה את פעולתה והוא נשלח לעשות איזו עבודה עבור הארכיב המרכזי של בית החולים שבו נאמר לו שהוא נולד.
בזמן שעבד בארכיב הוא שאל בתמימות אם גם פרטים לגבי הולדתו נמצאים שם, בוודאי, אמר בגאווה מנהל הארכיב- אדם חביב להפליא והציע להראות לו את רישום הלידה שלו, בקיצור -לא נמצא שום רישום לידה גם לאחר חיפוש גם בתאריכים קרובים ותחת שמות משפחה שונים. מנהל הארכיב שהיה חביב עד כה שאל אותו בארשת פנים חמורה באם מדובר באימוץ וכשנענה שלא -הביט בו במבט חשדני ושלח אותו לדרכו.

כל הסיפור נשכח במשך השנים ונחשב כסתם טעות רישום אילמלא צירוף מקרים מוזר במיוחד, שנים רבות אח"כ במסגרת עבודתו נקלע אותו בחור לארץ מרוחקת ובשעת לילה מאוחרת הגיע לבית מלון קטן ונידח שבו חשב לבלות את הלילה, זה לא היה מקום שישראלים נפוצים בו כלל ועיקר ולכן באותה שעת לילה מאוחרת כשמע קולות בעברית מאיזור דלפק הקבלה העיף מבט מסוקרן לכיוון ואכן חבורה קטנה אך רעשנית של ישראלים לא מוכרים התרכזה במקום ולפני שהספיק עוד לפתוח את פיו פנו אליו בשמחה כאילו הם מכירים מימים ימימה.
מעבר להפתעה כיצד ישראלים לא מוכרים אלו זיהו אותו כישראלי (הבחור בעל חזות ולבוש לא ישראלים כלל ועיקר) נוספה הפתעה נוספת – הם פנו אליו בשם אחר משמו וגם לאחר שהוא העמיד אותם על טעותם התעקשו הללו ואף התקבצו מסביבו ותהו בקול באם השתכר הבחור חלילה ולא מסוגל להכיר אותם.
לאחר התעקשות קלה ובירור קצר נפתרה כביכול התעלומה: לפי דברהם אחד מחבורתם הינו בעל דימיון מפתיע ביותר אליו, לטענתם הדמיון בניהם הוא כאחים תאומים זהים ואף יותר מזה.

הבחור העמיד אותם אומנם על טעותם ועל כך שלא ידוע לו על אף אחד שנראה דומה לו ובוודאי שלא קרוב משפחה באותה ארץ ופרש לחדרו אך באותו לילה נזכר בהשתלשלות המקרים מלפני שנים רבות ובבוקר החליט לברר יותר פרטים מחבורת הישראלים שפגש בלילה לםני כן אך הדבר לא יתאפשר, בדלפק הקבלה הודיעו לו שקבוצת הישראלים עזבה את המלון שעות לפני כן ולא השאירה פרטים להיכן מועדות פניהם.

צבי בן-דור בנית 27.06.13

שלוש עובדות יסוד: תינוקות נעלמו, הוריהם התעקשו לדעת איך, והמדינה לא טרחה לספק הסבר. על הרקע הזה יש להבין את השיח שהפך את משולם – כמו גם מזרחים אחרים – לליצן, ואת השימוש שהוא עצמו עשה בשיח זה. יהי זכרו ברוך

מי שמבקרת בטירות ימיביניימיות אירופיות, מוצאת עצמה לעתים בחדר פנימי גדול שבו קבועות בתקרה שתי דמויות של ליצן פעור פה. החדר הזה הוא מעין חדר ישיבות שבו מותר היה לדבר בחופשיות וגם לומר אמת ולמתוח ביקורת על השליט. דמות הליצן בתקרה מסמלת את החופש הזה, שהיה מוגבל רק לאותו חדר. ולמה קבעו בתקרה דמות של ליצן דווקא? כי בימי הביניים האירופיים היה לליצן החצר תפקיד חשוב מאוד. במסגרת שבה הבעת דיעה מנוגדת לדעתו הפוליטית של השליט עלולה היתה לגרור מוות, רק לליצן היה מותר למתוח ביקורת, לפעמים להלעיג עליו. הליצן עשה זאת בכל מקום ובכל עת, כי לו היה שמור המקום הבטוח. מראש לא היו אמורים לקבל את דבריו ברצינות. כך היה לעתים לליצן תפקיד חשוב של הבעת ביקורת פוליטית, במסגרת שבה לא תמיד היה מקום לביקורת כזאת.

עוזי משולם, שהלך לעולמו לפני כמה ימים, עשה את הדרך ההפוכה. הוא החל כמבקר המזרחי החריף ביותר והרדיקלי ביותר של מדינת ישראל, ומרגע שעלה שמו לכותרות הוא הפך לליצן. ישראל לא יכלה להתמודד עם הביקורת שמתח עליה משולם ז"ל ולכן היה הכרח עליון להפוך אותו לליצן. כך כתבתי עליו לפני כמה שנים באתר זה:

…עוזי משולם: ספק רב, ספק סגן אלוף במילואים, יצור שמנמן חסר פלומת שיער, שנפלה בשל מחלה מסתורית או בשל פעולה מסוכנת בחומרים שהשתיקה יפה להם. אבל ללא ספק טרוריסט מסוכן מוקף בעדת חסידים חמושים המתבצר במצודה מלאה מח'ורעים, דתיים, ביהוד. לאחר שבועות רבים של מצור וכיתור על הבית בו התבצר משולם, פשטו כוחות משטרה ויס”מ על הבית, הרגו את שמעון אסולין בן התשע-עשרה והכניסו את משולם לבית האסורים שם חלה ומצבו הבריאותי התדרדר מאוד… משולם של 1994 הוא אדם כריזמטי מאוד שלא סותם את הפה לרגע ואינו חושש מאף אחד. תימני. לולא היה עסוק בתיאוריות קונספירציה לגבי היעלמם של ילדים תימנים ומזרחים (הוא הקפיד תמיד לדבר על 'ילדי תימן, מזרח ובלקן'), ייתכן שהיה יכול להנחות תוכנית אירוח ברדיו או בטלוויזיה, להיות שופט ב'כוכב נולד', או אפילו לייצג את ישראל באירוויזיון – דברים שתימנים עושים. בשיחת טלפון בינו לבין המפכ"ל אסף חפץ שהוקלטה ושודרה ברדיו הוא נשמע אומר למפקד המשטרה: 'אתה רמבו אני קרמבו'. הקרמבו הנלעג הזה, התקשורת השקיעה ימים כלילות בהצגתו כליצן שקרן מגוחך, ובדיונים מעמיקים על האופן בו נשל ממנו שיער גופו, עלה לכותרות בגלל שהעליל על מדינת ישראל שקוויה הכלליים מזכירים עלילת דם מימי הביניים – הוא טען שגורמים בממסד הבריאותי של ישראל בשנות החמישים קשרו לגנוב ילדים מזרחים ולהעביר אותם אל מעבר לים שם אומצו בידי זוגות אשכנזים חשוכי ילדים. מה שמדהים בסיפור הזה הוא שהגם שמדינת ישראל הכניסה את האיש הזה לבית הסוהר על עבירות של אלימות, היא נענתה בעצם לדרישתו העיקרית להקים ועדת חקירה לבדיקת פרשת היעלמם של ילדי תימן… עד כאן.

להלן הרהור על פרשת חייו של משולם ז"ל, דווקא דרך המתח שבין הביקורת הרדיקאלית שגילם לבין ה"ליצנות" שלו.

אחת התופעות המעניינות, שרבים כבר עמדו עליה, היא דחיקת מבקרים מזרחים של מדינת ישראל למעמד של ליצנים. המקרה הראשון הידוע היה של דוד בן הרוש, מנהיגו הבולט של מרד ואדי סאליב, שהשלטונות ניסו לקבוע שהוא סובל מהפרעות נפשיות. מנהיגי הפנתרים גם הם נדחקו למעמד הזה, ודי להיזכר בשיח סביב צ'רלי ביטון בעת שהיה חבר כנסת. ליצן גדול נוסף הוא מרדכי ואנונו, שיומניו הפרטיים נחשפו בזמנו בידי כתב הטלוויזיה חנן עזרן ז"ל. אני מבין את מדינת ישראל. מצד אחד, "הענקת" מעמד הליצן מבטא צורך כמעט נואש של המדינה לערער את תוקפה המוסרי או הפוליטי של הביקורת שמבטא המזרחי. וכי תוכלו לקחת ברצינות טענה שמבטא ליצן כמו ואנונו ולפיה מדיניות הגרעין של ישראל מובילה לאסון? או שמא תקשיבו ברצינות לשטויות כמו "חינוך חובה חינם", "ביטול המימשל הצבאי", "חיסול האפליה", "הבטחת קיום מינימלי לכל אדם", "חיסול משרות כפולות לאדם אחד" או "ביטוח בריאות ממלכתי", שמפיץ חולה נפש כמו דוד בן הרוש? מצד שני, הפיכת המבקר לליצן מתאפשרת בגלל היותו מזרחי. לאשכנזי שתובע את התביעות הללו קוראים "סוציאליסט", "איש שמאל", אפילו "נביא", ומייחסים לו עמדה אידיאולוגית, גם אם מוטעית.

עוזי משולם. מתוך האתר "זעקת אמת"

עוזי משולם ז"ל היה הליצן הגדול מכולם. במבט לאחור מתעורר החשד שהוא הבין היטב שהשיח סביבו מוליכו לבית המטבחיים של הליצנות, ולכן עשה בכך שימוש כדי להעביר את המסרים שלו. וכי אפשר היה לצפות מן התקשורת בזמנו שתקדיש זמן לכתיבת דו"ח רציני על פרשת ילדי תימן והתהיות הקשות שהיא מעוררת? ברור שלא. היה עדיף לתת לעוזי משולם זמן מסך כאותו דב שהצועני בעליו מכה אותו כדי שירקוד. אני חושב היום שמשולם הבין את זה בזמנו. רציתם ליצן? קבלו ליצן. העיקר שתקשיבו לדבריי: זה המסר שכנראה הסתתר מאחורי ה"אתה רמבו אני קרמבו" שאמר התימני עגלגל הפנים למפכ"ל המסוקס. בכך עמד משולם במקום אחר מכל ה"ליצנים" המזרחים האחרים. הללו לא רצו בשום שלב לשחק את התפקיד הליצן (למעט, אולי, ח"כ צ'רלי ביטון שאזק את עצמו פעם לדוכן בכנסת, ופעם אחרת דיבר כשפניו אל הקיר וגבו אל חברי הכנסת). עוזי משולם הבין שהקורבן שהיה עליו להקריב כדי להעביר את המסר שלו היה להיות ליצן.

כגודל הליצנות, כך גם עומק הביקורת שהטיח משולם בחברה ובמדינה שהקמנו כאן. תחשבו על זה: משולם טען שבמשך שנים התחולל בישראל פשע של גניבה שיטתית של בני אדם בני יומם ומכירתם או מסירתם. פשע שבוצע בידי המדינה ומוסתר על ידיה עד היום. כל העוולות האחרות שייחסו ומייחסים מזרחים למדינת ישראל מתגמדים לעומת הפשע הזה. גם הפשע המכונה "הטיפול בחולי הגזזת" מתגמד לעומתו. עובדת היסוד בפרשה, שאין עליה מחלוקת, היא היעלמותם של תינוקות. ללא גופה, ללא תעודות פטירה. עובדת יסוד שנייה שלא צריך שתהיה עליה מחלוקת היא התעקשותם של הורים לתינוקות נעלמים לדעת מה קרה לילדיהם. עובדת יסוד שלישית היא חוסר יכולתה, ולעתים קרובות חוסר רצונה, של מדינת ישראל הרשמית לספק הסבר מניח את הדעת על מה קרה לילדים ומדוע אין לפטירתם כל עקבות ביורוקרטיים. צריך לזכור שלמרות שהיו חשדות ברורים כבר בשנות החמישים, הפרשה התעוררה ממש רק כאשר נתקבלו צווי גיוס בבתי ההורים שנים אחרי היעלמותם.

שלוש העובדות הללו והפער שהן יוצרות במרחב שביניהן הם משולש ברמודה של ההיסטוריה הישראלית. לכל תופעה אחרת מן הללו שעליהן רמזתי לעיל – האפליה, הגזזת – אפשר למצוא הסבר, שאפילו אם הוא מחליא, הוא מניח את הדעת ונמצא בגבולות שהדעת יכולה לתפוס, גם אם לא לקבל. אבל לא היעלמותם של התינוקות. לתוך המשולש הזה נשאב עוזי משולם וההסבר שהוא הציע, באין הסבר אחר כאמור, נשמע ונראה כמו תיאוריית קונספירציה חובקת כל ויורדת לשורש ההיסטוריה של הקיום היהודי המודרני בארץ: האפליה, הזלזול ה"שטני" (כדברי זלמן שז"ר) בחיי התימנים בראשית ההתיישבות, ההתעמרות הביורוקרטית במזרחים, הצורך הנואש למלא את החלל שנוצר במשפחות ניצולות שואה שאיבדו ילדים באירופה. עוזי משולם קבע שהילדים נגנבו ושהם חיים. התיאוריה שלו קשה לעיכול, קשה לתפיסה, וייתכן שאינה נכונה. אבל היא עדיין התיאוריה היחידה שיש לה משמעות.

הביאס קורפוס! הביאו את הגופות. ועד אז, עוזי משולם חי. יהי זכרו ברוך.

מקור + תגובות הקוראים:
http://www.haokets.org/2013/06/27/%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%9F-%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%A9-%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%96%D7%9C-2/

אני רוצה להביא את דברי הכנסת במלואם מבלי להסיר אפילו מילה ואף מבלי לנתח על מנת שהקוראים ישכילו מהדברים הנאמרים: חבר כנסת פורש :מדינת ישראל הצטיינה במבצעי עלייה וקליטה, ;
מ. פורוש :
"שהם לכבוד מדינת ישראל ועם ישראל. אבל הפרשה הזאת של ילדי תימן הנעדרים היא כתם מחפיר עלינו, על כולנו. על אלה שעשו זאת ללא כל ספק, וכן על אלה ששותקים ולא מסעירים את הרוחות עד אשר פרשה זו תקבל את הפירושים הנכונים מה קרה ויתבררו הדברים באופן יסודי. אסור לנו להרפות מנושא זה, כי זה אינו נושא ששייך רק לעבר, אנחנו יכולים לעמוד בפני עובדות שאח ואחות ינשאו. זה דבר שמתמשך דור ודורות. אנחנו צריכים לעקוב אחרי נושאים אלה.

בעיתון מעריב מתאריך 27.6.66 מסופר על אמא שהגיעה להניק את ילדתה ואמרו לה שהילדה נפטרה. היא ביקשה מסמך, שיגידו לה איפה קברו אותה, ולא מצאה תשובה. מקרה שני הוא של מפשחת תעיזי, תושבי לוד, שאמרו לו שבנו נפטר, ואחרי זמן חזרו בהם ואמרו שהילד נמצא, והלך והחזיר את הילד הביתה בשמחה. אלה אינם דברים שאי אפשר לברר אותם ביסודיות. אני חושב שעלינו לקחת את האמצעים החריפים ביותר כדי לחקור את הבעיה ביסודיות, ולתת לוועדה את כל הסמכויות כדי לפעול.

היה עניין לחטוף ילדים, וחשבו על עולי תימן, כיוון שהם נאיבים ואינם מתמצאים, אבל כעת אחריותנו היא למצוא את הדרך לאתר אותם. אנחנו חייבים לעשות זאת עכשיו, כי אנשים מזדקנים ולצערנו מתים ולא נוכל לברר בעתיד מה שאנחנו יכולים לברר עכשיו. יש לנו את משרדי הממשלה, משרדי הסוכנות, משרד העלייה ומשרד הפנים, משרד הסעד של אז, משרד העבודה והרווחה של היום ואפשרויות להגיע לכל המקרים האלה ולדעת מה קרה. אסור לתת לדבר זה לעבור לסדר היום.

חבר כנסת קהלני אומר את הדברים הבאים :

יצא לי בשנים האחרונות להיתקל במשפחות שאיבדו את ילדיהם, והייתי חסר אונים. רק בשבוע שעבר ראיתי עדויות מצולמות רבות, ולאחרונה מגיעות אלי משפחות רבות ואני שומע בעדות ממקור ראשון איך נלקחו הילדים. התיאור של איך נלקחו הילדים מכלי ראשון הוא תיאור מזעזע. יש כמה משפחות שקיבלו צו גיוס. הנעדר גם עולה כמידגם במס הכנסה. הסיפורים האלה אמיתיים.

לפני זמן מה התראיין אדם ברדיו ואמר שהוא מאומץ והוריו מודים שהוא מאומץ, אבל משפחתו היא על שם הורי דהיום. אחרי גיל 18 הוא פתח את הספרים ונוכח לדעת שאין שום מסמך. אמרו לו שהתיקים נשרפו. איך יכול להיות כדבר הזה? אין לי שום מסקנה מבוססת, אבל התחושה שלי שהיתה מאפיה.

לא יכול להיות דבר שכזה. אדם מקבל צו גיוס, אדם מופיע בתעודת הלידה להורים שמודים שהוא לא בנם ואומרים לו שהוא מאומץ, אז איך אאמין לאותם מסמכים, לאותן תעודות פטירה ואישורי קבורה? באפסנאות בצה"ל אתה מקבל חולצה, אתה חותם. איך אני יכול להאמין למסמכים מ1949/ 50 שלא חתמו על ניירות של אישור קבורה, שאין שום קבר?

וצא לי בשנים האחרונות להיתקל במשפחות שאיבדו את ילדיהם, והייתי חסר אונים. רק בשבוע שעבר ראיתי עדויות מצולמות רבות, ולאחרונה מגיעות אלי משפחות רבות ואני שומע בעדות ממקור ראשון איך נלקחו הילדים. התיאור של איך נלקחו הילדים מכלי ראשון הוא תיאור מזעזע. יש כמה משפחות שקיבלו צו גיוס. הנעדר גם עולה כמידגם במס הכנסה. הסיפורים האלה אמיתיים. לפני זמן מה התראיין אדם ברדיו ואמר שהוא מאומץ והוריו מודים שהוא מאומץ, אבל משפחתו היא על שם הורי דהיום. אחרי גיל 18 הוא פתח את הספרים ונוכח לדעת שאין שום מסמך. אמרו לו שהתיקים נשרפו. איך יכול להיות כדבר הזה?

אין לי שום מסקנה מבוססת, אבל התחושה שלי שהיתה מאפיה. לא יכול להיות דבר שכזה. אדם מקבל צו גיוס, אדם מופיע בתעודת הלידה להורים שמודים שהוא לא בנם ואומרים לו שהוא מאומץ, אז איך אאמין לאותם מסמכים, לאותן תעודות פטירה ואישורי קבורה? באפסנאות בצה"ל אתה מקבל חולצה, אתה חותם. איך אני יכול להאמין למסמכים מ1949/ 50 שלא חתמו על ניירות של אישור קבורה, שאין שום קבר?


ואם זה לא די כדאי לקרוא את מה שאומר ד"ר למשפטים הרב ערוסי רצון :

אני חבר בוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, אינני פרלמנטר ואינני מתכוון להיות פרלמנטר, אין לי כל כוונות פוליטיות. כל פעילותי בעניין זה נובעת אך ורק מתוך גישה ערכית ציבורית לעניין.

אני מלווה את הפרשה זמן רב ורוצה לומר לכם את רחשי הציבור. ב1986 הבעתי הערכה, ולצערי היא בראשית התגשמותה. ב1986 מסרנו לוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן תזכיר שהוא בבחינת תעודת כבוד, שבו התייחסנו לוועדת בהלולמינקובסקי, התייחסנו לתלונות הנוספות שהוגשו. אז עדיין לא היתה ועדת שלגי. ועדת השופט שלגי היא ועדת בירור, בעוד שאנחנו כוועדה ציבורית נאבקים למען ועדת חקירה ממלכתית, ואין בזה שום סתירה. אם נוכל לסמוך את ידינו על מסקנות השופט שלגי, שאכן אותם ילדים נפטרו על פי כל היקש משפטי או הלכתי, נעשה זאת. מחובתנו לשחרר את ההורים מפאת הספיקות. זה היה המוטו, זה היה הקו, וכך אמרנו את הדברים.

אבל נעלם ממני משהו ואני תמה, מדוע כבוד היו"ר תולה את הגשת המימצאים של ועדת שלגי עם המאבק שמתמשך מזה שנים רבות למען ועדת חקירה ממלכתית כשהזמן רץ ולא יהיה את מי לחקור?

ועדת בהלולמינקובסקי חקרה דוקומנטים, את עולם הדממה, ואינני פוגע בה, כי זה המנדט שניתן לה. ועדת שלגי חוקרת את המיסמכים, כי זה המנדט שניתן לה, בעוד שבציבור פועלות לחישות בגין דברים שיש להם איזה בסיס.

דב לויטן, כחוקר, עושה את מלאכתו בכך שהוא מגיש את המימצאים ברמה אקדמית, אבל אתם כאנשי ציבור, גם אם מדובר על שבעים או שישים או אפילו על ילד אחד, זוהי חובה ציבורית לבדוק בכל הכלים הדרושים, במיוחד שהפרשה הזו אכן מקבלת מימדים שלא חשבנו עליהם.

ב1986 נפגשנו עם מי שהיה אז ראש הממשלה, מר פרס, עם מי שהיה אז נשיא המדינה, מר הרצוג, עם מי שהיה אז שר המשפטים, מר ניסים, ואמרתי להם שהם אינם מכירים את התרבות ואת המנטליות של התימנים.


יהודי תימן הם יהודים בעלי כוח אמונה ובעלי כושר ספיגה. אמרו להורים שהילד שלהם נפטר, אמרו ברוך דיין האמת והלכו. הם לא ידעו מהם כלי המאבק בתרבות המערבית, הפגנות וכיו"ב.

ב1966 , הדור הצעיר, אשר ראה את צווי הגיוס של מי שטענו שהם נפטרים, הקים את הגרעין הראשון של ועדה ציבורית, וקיבל את המימצאים של ועדת בהלולמינקובסקי. היו לו תמיהות, אבל הוא עבר על זה לסדר היום, כי הוא אינו אמון על התרבות המערבית.

אנחנו, ד"ר בן חור, דב לויטן, אנוכי, יגאל יוסף, מר שמריהו, דב צדוק, אנחנו כבר בגלגול השני של הוועדה הציבורית, אנחנו אנשי אקדמיה, נחשפנו לתרבות המערבית ומכירים את הכלים שלה, אבל עדיין קיימת בנו תרבות יהודית תימנית מושרשת. לא נהפוך הנחות לקביעות אבל יש די מימצאים הדורשים ועדת חקירה ממלכתית, שרק לה יש את הכלים לחקור כל אדם ואת כל המיסמכים על מנת לתת תשובה ברורה. בחוות הדעת הציבורית אמרנו שאנו מתחייבים שאם יעשה הניתוח הקשה הזה של ועדת חקירה ממלכתית ויחשוף דברים רבים, אנחנו מתייצבים בפני בני עדתנו על מנת לאחות את הקרעים לקראת פיוס, אבל כיום אין לנו יכולת בשום פנים ואופן לעמוד בפני הציבור שלנו.


שנים על גבי שנים אנחנו דורשים ועדת חקירה ממלכתית עם נימוקים כבדי משקל, אנחנו מוכנים שוב להפיץ את החוברת, שהיא תעודת כבוד, כשתקראו אותה אכן תראו שכבר אמרנו שיקום דור שיפקפק באופיה הדמוקרטי של המדינה, יקום דור שיפקפק ביעודה הציוני של המדינה.


היום כבר קם דור שיוצר זיקה עם בעיות יהודיות. הוזכרו כאן גזיזת הפאות, שגם פאותי נגזזו, ולמרות הכל אני עדיין שומר על סובלנות ומתינות, אני איש אהבת ישראל. קושרים זאת עם גניבת ספרי תורה, וכבר מפקפקים באופיה היהודי של מדינת ישראל.

מדינת ישראל שאנחנו כל כך מתגאים בה. חלמנו ואנחנו שמחים על עצם קיומה. אמרתי לראש הממשלה דאז, שאני וחברי עדיין ספוגים בתרבות יהודית תימנית, ולכן איננו יוצאים לרחובות. אנחנו באים עם נימוקים.

אמרתי לו שיום יבוא שיגיע דור שחונך בחינוך שאתם נתתם, חינוך מערבי, ואמרתי לו שואדי סליב יהיה כאין וכאפס לעומת מה שיכול לקרות, והנה את אשר יגורנו בא. אם חס וחלילה יפול קורבן אחד, פרשת ילדי תימן תקבל מימדים שלא ידעו אותה.


אכן באמת קמו כבר ועדות רבות : ועדת סברה ושתילה, והיום ועדת הטבח בחברון וועדת ארלוזורוב. איך נוכל לעמוד מול ציבור האומר ש17 נערים או ילדים נעלמו בחשד, ובהלולמינקובסקי אומרים זאת, ומדינת ישראל בכל ממשלותיה לא מצאה לנכון לחקור על אותם 17 .


ועדת בהלול-מינקובסקי דיברה על תמונות של 22 ילדים שאומצו בארה"ב, אנו ממליצים בפני ממשלת ישראל לחקור. דברים אלה לא נעשו. אם חס וחלילה נעבור את הזמן שבו לא יהיה את מי לחקור פרשת ילדי תימן תיהפך להיות חס וחלילה כמו דמו של זכריה, שרתח ורתח."



וואני מוסיף שבאותה וועדה עוד נמסר כי הרב עוזי משולם מסר 217 שמות של ילדים לוועדת שלגי וגם לוועדת החקירה הממלכתית שקמה מאוחר יותר, שמות של ילדים עם וכולל הצהרות ותיעוד של עדויות שנמצאים בארה"ב , ולמרות זאת התעלמו מעדויות הללו למה , וגם את אלה שהיו בארץ דאגו לטייח ככל הנראה פחדו מן האמת , אם כן היינו חברה ללא רחמים ? ובמה השתנינו אם הכלל ?.

האם מדינת ישראל סחרה בילדים/ ואדם והייתה חברה ללא רחמים אז והיום ?

וכל אלה רשומים בדברי ימי ישראל לעד........

פרוטוקולים/ועדת קליטה/‎3964
ירושלים, כ"ט בחשון, תשס"ב
‎15 בנובמבר, ‎2001
קישור למאמר על ועדת החקירה והמסקנות

פרוטוקול מספר ‎174
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום ד', כ"א בחשוון התשס"ב, ‎7/11/2001, בשעה ‎9:30

נכחו:
חברי הוועדה: צבי הנדל - היו"ר
אריה גמליאל
סופה לנדבר
אמנון כהן
אבשלום וילן

מוזמנים: משולם נהרי -סגן שר החינוך
עו"ד מרק איסמעילוף -יועץ משפטי, הסוכנות היהודית
אפרים לפיד -דובר הסוכנות היהודית
דליה אורזרוב -ראש מדור נעדרים, המשרד לביטחון פנים
עו"ד מירה היבנר -יועצת משפטית, משרד הבריאות
אלה בלאס -ממונה על אימוץ, משרד העבודה והרווחה
יחזקאל לביא -מנהל האגף לתכנון אסטרטגי, משרד הפנים
יגאל יוסף -ראש עיריית ראש-העין
ניסים גרמה -נציג המשפחות
שושנה זייד -נציגת המשפחות
אהובה חתוכה -נציגת המשפחות
רפי חתוכה -נציג המשפחות
רחל לוי -נציגת המשפחות
מיכל לידני -נציגת המשפחות
ד"ר רפי שובלי -נציג המשפחות
אבנר פרחי -יו"ר ארגון ילדי תימן
עו"ד רמי צוברי -ארגון ילדי תימן
שרה קדוש -מנהלת הארכיב, הג'וינט-מכון ברוקדייל
משה נחום -נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן
שלמה גמליאל -הפדרציה העולמית ליהדות תימן
אברהם לוי

מנהלת הוועדה: וילמה מאור

נרשם על ידי: מילת - הקלטות ותמלול

על סדר היום: דיון במסקנות ועדת החקירה הממלכתית בפרשת היעלמותם של ילדי תימן

צבי הנדל - היו"ר:

הנני פותח בזאת את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. בדרך כלל, כשמקיימים דיון בנושא מסוים, רוצים להגיע לתוצאה - ובסוף יושב ראש הוועדה מציע איזשהו סיכום. מאחר שהתוצאה העיקרית של הדיון הזה זה עצם הדיון, לצערי הגדול לא תהיה לי תוצאה בתום הדיון, שאוכל לפתור בה בעיה. ברצוני לומר את ה- "אני מאמין" שלי כבר בפתיחת הישיבה, ואחר כך אני רוצה לשמוע את הנוכחים. "ברוכים הבאים" לכל המוזמנים!

אנו ניצבים בפני בעיה אנושית, בעיה ארוכת שנים, בעיה קורעת לב; אולי אחת מהרגישות שהמדינה הזאת ידעה מעודה. הוקמו ועדות. הוועדה האחרונה סיימה את עבודתה. להערכתי, למרות שהסיפורים של רוב המשפחות, להבנתי הצנועה, הם נכונים, והם כואבים, והעובדות - גם אם אינן ידועות לפרטי פרטים - הכיוון הכללי שעליו מתלוננות המשפחות הוא הכיוון הכללי האמיתי, אינני מאמין שאיזושהי ועדה, אחרי עשרות שנים שחלפו מאז אותם אירועים, יכולה להגיע לחקר האמת ולהביא תוצאות מעשיות.

קריאה:

הם אינם רוצים להגיע לתוצאה מעשית. במשך ‎10 שנים הם לא הגיעו לזה. אין הם רוצים את האמת.

צבי הנדל - היו"ר:

מאחר שאני אינני רוצה שהנושא הזה יירד מעל סדר היום בסיום ועדה, שלא כהרגלנו הישיבה הזאת פתוחה לתקשורת, ועניינה בדיוק להשאיר את זה על סדר היום. אני מבקש איפוק. כל אחד ידבר בזמנו - נשמע את כולם, ונראה בסופו של דבר אם נצליח גם להגיע למשהו שאנחנו יכולים להתאחד בו ושיוכל אולי להוביל אותנו למסקנות אחרות או לדרישה אחרת מהמשרד ומהממשלה במדינת ישראל.

מאחר שכבוד הרב קם הבוקר "לוחם כארי", אני מבקש ממנו לפתוח בדברים.

אריה גמליאל:

קודם כל רוצה אני להקדים הקדמה קצרה. איני חפץ שיחשבו שאנו רוצים להכפיש, לבזות מישהו - מטרתנו להגיד את האמת. שלא יאמרו שאין לנו מושגים, ושאיננו יודעים מה נעשה בכל הוועדות. אנו בקיאים בעניין יותר מדיי טוב. אני על כל פנים ליוויתי את הנושא הזה משנת ‎1988. אני השגתי תקציב למחקר, אבל ראיתי את כיוון פניה של הוועדה. המסקנה: הם מבקשים 'לטייח'. ועדת חקירה ממלכתית לא רצו להקים בשום פנים ואופן; היינו צריכים לנהל "מלחמת עולם". היה חוק להקים ועדת חקירה ממלכתית. הרי מר משולם עשה את כל האירועים האלה.

אני הייתי אצל ראש הממשלה רבין ז"ל. ביקשתי גם ממר איתן הבר. אמרתי להם: ריבונו של עולם, אנא הקימו ועדת חקירה ממלכתית. האם אינכם רואים מה קורה?? לא רצו לשמוע! אני בעצמי לקחתי חוקר מפורסם מ'וועדת שלגי', והבאתי אותו למר הבר. אמרתי לו: אם הם אומרים שאין ולא כלום, מה אכפת להם לחקור? לבסוף, בעל כרחם, שלא בטובתם, הקימו ועדת חקירה ממלכתית. באונס!! מה זה אומר?? זה אומר שאין הם רוצים לומר את האמת.

דבר נוסף: כל ועדת החקירה הממלכתית הזאת, כל הדוח הזה, כולו שקרי - ואני אומר זאת במלוא האחריות. לפני ‎6 שנים הלכתי למושב יכין, דיברתי עם אישה מבוגרת, גברת לוליאן עפרוני, הבן שלה היה חולה; הוא היה בבית חולים. היא הלכה לשם - אמרו לה: הילד מת. היא אישה גיבורה, תפסה את האחות בשערותיה, זרקה אותה על הרצפה, דרכה עליה ואמרה לה: אני הורגת אותך אם אינך מביאה את הילד! היא הביאה את הילד!! 'איפה מת??'? הוועדה שקרנית??

צבי הנדל - היו"ר:

והילד הזה חי?

אריה גמליאל:

הילד הזה חי: שלום עפרוני. זאת הייתה אישה גיבורה. האישה הזאת גיבורה נגד הוועדה השקרנית הזאת.

עוד דבר אני רוצה לומר: הנכים, האם לקחו אותם לאימוץ?? לא! החזירו אותם להורים. שאלו בבקשה את האימא של פרופסור גמליאל; דיברתי אתו אתמול בערב. לו לא היה נכה היו לוקחים אותו. משום שהוא נכה החזירו אותו לאימו. הם שקרנים ורמאים.

יגאל יוסף:

אנחנו פותחים משאת נפש עם כל מסקנות הוועדה הזאת. אני הייתי שותף במשך שנים ב- "ועדת שלגי" וראיתי את שיטת העבודה. ממשיכים ללעוג לאינטליגנציה של כל ציבור ההורים, המשפחות. הצהרנו מראש שאין לעסוק בצורת חקירה כזאת של תשאול מינורי, שטחי ופסול. ישבתי בפגישה עם השופט קדמי אחרי שהופעתי כנותן עדות, שכשמר יהודה כהן עדיין היה יושב ראש ועדת החקירה. אמרתי להם: אם לא יצליחו לשכנע בכלי חקירה נכונים, אמיתיים, יסודיים, לא ניתן יהיה לשכנע את המשפחות באמיתותם וברצינותם של ממצאי הוועדה ומסקנותיה.

הצרה שלנו היום היא כך: מה נדרוש עכשיו? האם ועדת חקירה חדשה? באיזה תירוץ נצא למאבק? אני קודם כל מצפה מוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות להזדהות אתנו ולהגיד: גם אנחנו כוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות איננו מוכנים לקבל ממצאי ועדת חקירה, כי היא לא אמרה דבר. הוועדה, ביתר חוצפה, לעגה לאינטליגנציה של כולנו. אנחנו נולדנו בארץ הזאת, גדלנו, התחנכנו, מבינים איך עושים חקירה ואיך מטפלים בה.

במקרה של מר יוסף כהן הם טוענים שמישהו בא להונות את הוועדה, ושלחו את המסמך שהוצג בפני הוועדה לזיהוי פלילי. מדוע לא עשו זיהוי פלילי לכל המסמכים האחרים? מדוע לא חקרו את האנשים שעומדים מאחורי המסמכים? מדוע לא בדקו את הרצף של התנהלות העניינים? במקרה האישי שלי, של אחותי, רק ב- ‎1991, אחרי ‎3 צווי גיוס שקיבלה, לקבל אישור פטירה בתאריך ‎16.8.53, לא בתוך מחנה עולים, לא בתוך "הבלגן". אנחנו גרנו בבית יצוק, מאבן, בקרית-שמונה - והאחות לכאורה נפטרה בבית חולים רמב"ם, בית חולים מסודר. הפטירה הייתה ב- ‎16.8.53. אשרו לה קבורה. מועד הקבורה: ‎24.8.53. שאלתי, אחרי שהביאו אלי את המסמכים ב"וועדת שלגי", איפה היא הייתה ‎8 ימים? חזרו אחרי זמן מה והביאו לי דוח פתולוגי. ‎8 ימים הייתה תינוקת בת חצי שנה במכון פתולוגי, בשביל לעשות עליה ניסויים? אינני יודע מה עשו. ב- ‎1953,

ב"מחנה דוד", היה בית עלמין מסודר - מדוע אין לא שורה ולא קבר? זו דוגמה. מה אומרת לי ועדת החקירה היום? אין לנו תשובה לשאלה איפה הייתה ‎8 ימים. אין תשובה. האם הם חקרו? האם מישהו יכול היה להגיד בדוח מה הפעולות שנעשו כדי לאתר איפה האחות הזאת? לאן היא נעלמה?

צבי הנדל:

באיזה גיל היא הייתה?

יגאל יוסף:

היא הייתה בת חצי שנה. היא נלקחה מהבית. באו שתי אחיות ביוזמה עצמית שלהן. אמי לא הלכה לבית תינוקות או לטיפת חלב.

צבי הנדל:

למה היא הלכה לבית חולים?

יגאל יוסף:

לקחו אותה מהבית. טענו האחיות לאימא שלי שהיא חולה. אני נולדתי לפני אחותי, ואימי היניקה אותנו כל עוד יכלה להיניק, שנה וחצי ושנתיים. אחותי לא הייתה חולה. לא הייתה שום סיבה שהיא תהיה חולה. אבל צורת החקירה, צורת התשובה, צורת הטיפול, מראה דוגמה קטנה של העניין. דוקטור רפי שובלי עשה בדיקה יסודית ועוד מספר אנשים עשו.

רפי שובלי:

אני רוצה להגיש את המסמך לוועדה.

יגאל יוסף:

הם עשו בדיקה יסודית 'פר' מקרה. פשוט לועגים לאינטליגנציה שלנו. אני מצפה שיפסלו את הוועדה. איש מבני העדה איננו מקבל את המסקנות, אף לא ספקן אחד. אין במדינה הזאת משפחה שחושבת שצריך לסתום את הגולל על העניין. בכל ההתנהגות הזאת 'משכו זמן' - לא היו ועדות חקירה כאלה ממושכות במדינת ישראל! לא במקרה סירבו לעשות חקירה בראשית הדרך. המטרה הייתה שדור העולים ילך לעולמו, וברגע שילכו - הפרשייה 'תיקבר'. אני מודיע פה, והודענו בעבר, שיקום מישהו שיישא את הדגל בזעם ובכעס נוראי. מר עוזי משולם לא מסוגל היה לפגוע בזבוב! לא הייתה שום סיבה בעולם שהוא ינקוט צעד אלים. הוא הפך להיות הקורבן הנוסף בין ילדי תימן. זה כדי לדכא כל התקוממות. אני מזהיר פה, כאיש ציבור ותיק מאוד, ולא כתמהוני: זה בגנים יזרום הלאה שלא ייפסק הכאב הנורא הזה! זאת פגיעה בכבוד הבסיסי האנושי של כולנו!

לדעתי אנו איננו סומכים על אף אחד יותר במדינה. אנחנו רוצים משאבים לקיים חקירות שלנו, עם אישור ואנשים מוסמכים מטעמנו להיכנס לכל מקום של גנזך המדינה - שדבר לא יהיה חסוי בפנינו. אנחנו נביא אנשים שסיווגם הביטחוני יהיה בין הגבוהים במדינה - שלא תהיה שום בעיה ביטחונית לגלות בפניהם את העניין הזה - כולל שוטרים בדימוס, כולל אנשי שב"כ (שירות הביטחון הכללי) בדימוס, כולל רופאים, עורכי דין ומשפטנים יוצאי העדה. איננו סומכים על אף אחד. תנו לנו את המשאבים, תנו לנו את ייפוי הכוח - אנו נחקור לבד, ונוציא לאור את האמת.

עוד הערה קטנה, ברשותך. יש לי מסמך קטן שאני רוצה לחשוף. מדובר ב - ‎15.8.51 סגן אלוף דוד קרן פונה במכתב שבו נאמר שילדים מגיעים לבתי חולים ללא זיהוי, ללא שם וכתובת, ושהוא צופה שיבושים. הוועדה מדברת על הסוכנות, אבל בשבילי לומר סוכנות זה לקחת גוף אמורפי, זה המדינה. בעיניי באצבע מאשימה על המדינה לא היה לאף אחד האומץ להצביע. יש לי מסמכים שמוכיחים - זאת רשלנות פושעת במקרה הטוב!

אמנון כהן:

קודם כל אני דוחה את כל מסקנות הוועדה. אני מאמין בדרך שקהילה מטפלת בה בבעיותיה. אנשים הרבה מאוד שנים מפחדים מהממסד, עד כדי שלא יאמרו את מה שיש להם לומר. אני מאמץ את מה שאמר נשיא הפדרציה וחברי ראש העיר: צריך לתת לעדה הזאת לחקור בעצמם. יש להם גם חוקרים, גם עורכי דין, גם שוטרים, חברי כנסת וסגני שרים בעדה שלהם ואנשי מקצוע מהרמה הראשונה. אני חושב שצריך להקצות את המשאבים הראויים לנושא הזה. גם בשביל הכבוד שלהם וגם כדי שלא לבזבז עוד כסף כדי 'לטייח'. אנו עומדים לימין כבוד הרב גמליאל לעשות כל מה שצודק ולגיטימי כדי להוציא את האמת לאור.

רפי שובלי:

אני שייך לעמותת "יוגב" שעוסקת בחקר הנושא ועובד בשיתוף פעולה עם האנשים האחרים שדיברו קודם. לא אאריך. ברצוני רק להגיד שהוועדה הוקמה כדי לפתור בעיה למדינה ולא בעיה לעדה. רק אנו נחליט מתי הנושא 'סגור'. למדינה אין שום זכות, לא מוסרית ולא אחרת, להחליט בעניין הזה, אלא למשפחות במיוחד.

הכנו כאן שני מסמכים. אחד מהם דן באופן העבודה השערורייתי של הוועדה, מסמך בין ‎10 עמודים שאני רוצה להגיש לוועדה. המסמך השני הוא מסמך תגובה ראשוני, שבחלקו הוא תקציר של הראשון, ובחלקו הוא דן במספר מקרים פרטיים שאיננו מבינים לגביהם איך הוועדה הגיעה למסקנה שהגיעה על סמך מה שהיא מציינת בדוח שלה.

לגבי נושא הקברים שמר משה נחום ציין - הקברים החדשים נוצקו לא הרבה לפני שהקימו את ועדת החקירה הממלכתית. קודם בנו את הפתרון, ואחר כך הקימו ועדה. אלה העובדות. בבית החיים 'סגולה' למשל, במחצית הראשונה של שנות ה- ‎90', נבנו כל הקברים החדשים לפי תלונות המשפחות של "ועדת שלגי".

הפרשה הזו התחילה בשנות ה- ‎30' ונגמרה בשנות ה- ‎70'. זה בפירוש איננו נכון שזהו נושא של עלייה המונית ו- "בלגן" של העלייה. הסיפורים הראשונים של התימנים - אלה תימנים ותיקים משנות ה- ‎30', יהודי תימן. הסיפורים האחרונים שאנחנו כולנו מכירים הם משנות ה- ‎70'. זה אותו 'סיפור' שחוזר. בתקופת העלייה פשוט היו הרבה יותר מקרים. הוועדה סירבה, למרות הבג"ץ שמר משה נחום הגיש, להרחיב את נושא השנים - כי הם לא רצו להסתבך בהסברים. היה להם נוח שזה היה רק בתקופת העלייה. אני כופר בעניין הזה, וזה גם מצוין במסמך שאתם קיבלתם.

רמי צוברי:

אני רוצה להתייחס לדוח הוועדה דווקא מבחינה משפטית. אני יועץ משפטי של הוועדה הציבורית.

צבי הנדל:

מאחר שאתה משפטן, האם אתה חושב שבוועדה כולם שקרנים, כולם תמימים או ששגגה יצאה מידם?

רמי צוברי:

קודם כל, כעורך דין אינני אומר שהם שקרנים. אני אינני איש ציבור - אני עורך דין. אתייחס מבחינה מקצועית לדוח כפי שהספקתי ללמוד אותו. הדוח הזה מכיל ‎3 כרכים, ועבודה של ‎7 שנים מרוכזת ב- ‎330 עמודים. הבה נראה איזו עבודה נעשתה פה. אם אני מסתכל על הדוח, לדעתי הוועדה הזאת "פיקששה" את המשימה שהוטלה עליה. דבר ראשון, כשקראתי את הדוח לראשונה ראיתי דבר אחד: המשימה הזאת של הוועדה הזו הייתה לסתור את הטענה של הטוענים לחטיפה ממסדית. גם מי שקורא את הדוח מראשיתו ועד סופו רואה שדבר אחד נטלה על עצמה הוועדה: לסתור את הטענה של בני העדה לחטיפה ממסדית.

איך היא עושה את זה? בשיקולים ראייתיים קרים. השופט קדמי היה המרצה שלי בדיני ראיות, ואני רואה את שיטת העבודה. השיקולים ראייתיים קרים לחלוטין. הם לקחו את המקרה, לדוגמה, של הגברת צילה לוין - מקרה קלאסי שבני העדה טוענים לחטיפה. הנה בדיקה גנטית של דוקטור חסן חטיב. מפרקים אותו ואומרים: אין לנו פה מקרה של חטיפה. הם עושים את זה במספר מקרים, כולל פתיחה של קברים, כולל המקרה של פלוני ואלמוני.

צבי הנדל - היו"ר:

מה היית מצפה מהם? הרי הם צריכים לעשות ניתוח קר!

רמי צוברי:

במקרה של צילה לוין אומרים שהייתה בדיקה של דוקטור חסן חטיב, ובסופו של דבר דוקטור חסן חטיב אומר שהוא טעה. כך כתוב: "בדיקת התיעוד מלמדת בעליל שהגברת לוין אינה יכולה להיות בתה של הגברת טונסי, והבדיקה החוזרת שעל תוצאותיה חתם דוקטור חסן חטיב מסלקת כל ספק בעניין זה". הוועדה ביקשה את הספר שלי כשהוא יצא לאור. בספר שלי אני מספר את המשכו של הסיפור הזה - ואת ההמשך הם לא הוסיפו! אותו דוקטור חסן חטיב, הם טוענים שהוא חתם על מסמך ב- ‎9.12.97, שלפיו כביכול טעה בבדיקה הראשונה.

צבי הנדל - היו"ר:

סליחה, אנחנו כבר נכנסים למבוך. אני רוצה שתסביר לי באיזו שיטה אתה חושב שהם היו צריכים לעבוד.

רמי צוברי:

באותה התלהבות לסתור קשר ושיוך משפחתי, בדיוק הפוך.

צבי הנדל - היו"ר:

התלהבות איננה כלי.

רמי צוברי:

אני משתדל להיזהר ולא לערב רגשות. אני פועל משפטית. קראתי את הדוח - אני יודע איך קוראים פסק דין. אם הוא לוקח מקרה ועוצר אותו באמצע כשהספר שלי היה ברשותו (הוא ביקש אותו), זה מראה על בעיה. אותו דוקטור חסן חטיב שחתום על המסמך הזה ב- ‎9.12.97 טען (וזה מוקלט, וכל התמליל של השיחה נמצא בספר) חד משמעית שהופעלו עליו לחצים לחתום על המסמך שכביכול ביצע בדיקה נוספת ששללה את ההורות. לא רק זאת: מאוחר יותר הוא גם נתן לי דוח נוסף, ב- ‎27.1.98.

צבי הנדל:

מי 'אנס' אותו לחתום?

רמי צוברי:

איני רוצה להתייחס לזה - הספר מתאר את הכול.

משה נחום:

השב"כ. נקודה. מה אתה 'משחק משחקים'? האם יש משפט בינלאומי!

רמי צוברי:

הספר מדבר בעד עצמו. אני מתייחס למה שאמר דוקטור חסן חטיב. הייתה כתבה במוסף סוף שבוע של "מעריב" - ‎5 עמודים - שמתמקדת בפרק הזה, ולא סתרו את אותם לחצים שהיו. יתרה מזאת, חודש וחצי לאחר מכן אותו דוקטור חסן חטיב מגיש דוח, ב- ‎27.1.98, בדיקת סימנים נוספים שמאמתים את הדוח הראשון שלו. אף על פי כן הוועדה לא מצאה לנכון להזמין אותו.

יתרה מזאת, הוועדה גם מתייחסת לעובדה על מעון פרטי שניהל והחזיק בחיפה רופא, דוקטור שמוטלר. מסופר שאיזה כתב בחיפה הצליח להגיע לבת של דוקטור שמוטלר, הגברת סמדר (אינני זוכר כרגע את שם המשפחה), המתגוררת בקיבוץ "מעגן- מיכאל". הבחור הזה, עם רשמקול ביד, שומע את עדותה. זה מצוטט בספר, והיא אומרת שאימא שלה הייתה מביאה ילדים ממחנות העולים, ואביה היה מחזיק אותם ואחר כך שולח אותם לאימוץ. אם דבר כזה לא מזמינים לעדות, 'אז מה כן?'?

על-פי הדוח, הגברת שמטפלת בנושא האימוץ במדינת ישראל עושה מלאכתה נאמנה, אבל יש ביקורת עליה ועל כל מי שמטפל ומחזיק בתיקים. הוועדה כותבת כך: "המשרד העמיד לרשותה של הפרקליטה, עורכת דין נחמני, חומר חלקי ביותר בקשר לאימוצים בתקופה הרלוונטנית בחקירה". כשנסגרו מחנות העולים בראש-העין, ‎15 ילדים נמצאו שם שרצינו לדעת לפחות היכן הם. "עובדי משרד הפנים עשו כל מה שהיה ניתן לעשות, לא אחת מיוזמתם, ותוך השקעת מאמצים החורגים ממסגרת חובתם על מנת לסייע לחוקרי הוועדה, וכוליה. הגורמים שאליהם פנתה הוועדה בעניין זה במשרד הסעד הצטמצמו להצגת החומר שנמצא תחת ידם. לטעמה של הוועדה לא נרתמו גופי משרד הסעד אליהם פנתה הוועדה להגשת עזרה של ממש לחוקרי הוועדה באיתור, ולא נותר אלא להצטער על כך". מבחינתנו אנחנו רואים ועדת חקירה ממלכתית שמתנהגת כמו ועדת בדיקה. וכי אין לה הסמכויות לכפות??

ניסים גרמה:

אני הוזמנתי הבוקר, וחשבתי שנדבר על נושא אחר, מה עושים מכאן ואילך. המסקנות הגיעו, ואנחנו צריכים להתדיין בזמן הקצר על מה שעושים מהיום והלאה. אני הוזמנתי כי אחות של אשתי מאליכין, נחטפה. אני במשך שנים, כשהייתי הולך לבקר עם ילדיי באליכין, חמותי תמיד הייתה מביעה את רגשותיה. אחרי ‎15 שנה החלטתי שאני אביע את זה בכתיבה, בשיר, כי בעדה שלנו יש די אנשים שיודעים להתבטא. כתבתי לפני ‎5 שנים שיר ואני מבקש לקראו בפניכם:

"עד שנדע..."

מילים: חמוטל בן זאב
לחן: יוני רועה
עיבוד: מני בגר

כל חיי אני מחפש
חלק מבשרי שנעלם
ותמיד אני חושש
לא אחדל, נשבעתי, לעולם.

ואתי אלפי זוגות עיניים
מתפתלות שנים בכאבן
עוול שצועק עד השמיים -
שאלות רוצות את פתרונן

פזמון: תנו לנו לדעת, ותנו לנו לבכות
כי כל הזמן כבשנו בפנים את הדמעות
כי אלו ילדינו, ואנו בזכותם,
נמשיך להילחם יום-יום את מלחמתם.

כל חיי בצל זכרונך
בליבי את חיה ונושמת
מי את ומי משפחתך
אולי גם נשמתך מתקוממת

ותמיד קיים בי געגוע
לנסתר, שחי בחלומי,
ובתוך תוכי איני רגוע
ורואה את שברונך, אמי

פזמון: תנו לנו לדעת, ותנו לנו לבכות
כי כל הזמן כבשנו בפנים את הדמעות
כי אלו ילדינו, ואנו בזכותם,
נמשיך להילחם יום-יום את מלחמתם.

אני רוצה לומר שגם ילדיי ימשיכו להילחם יום-יום את המלחמה הזאת. אדם צריך לדעת גם לבקר את עצמו מבפנים, ואני רוצה לבקר את החברים הכי טובים שלי פה. ידידי וחברי, משה נחום! נפגשנו בטורונטו לפני ‎5 שנים. הטלוויזיה לא רצתה לראיין אותך. אם אנו לא נתלכד ביחד, ואם כל אחד מאתנו לא יהווה ראש חץ, לא ישתנה כלום. אם נצא מפה מאוחדים, ביחד, זה מאוד יעזור. צריך לומר את האמת: אנחנו איננו מאוחדים. אנו עדה מצוינת, עדה שיכולה להוביל. אם נצא מפה עם איחוד של העדה, של כולנו, אני מודיע לכם שנגיע למסקנות. אנחנו נביא נחת להורים ולמשפחות.

עלינו לצאת מפה עם מסקנה. אני מחזק את דברי ראש העיר שלי, את כל מה שאמרו הדוברים. בלי אחדות לא ייצא לנו מזה ולא כלום.

אבשלום וילן:

אני מודה שלא קראתי את הדוח - רק שמעתי דיווחים בתקשורת. איני מבין איך אפשר לדון בדוח שלם בלי שהציגו אותו. ברצוני להמשיך את מה שאמר מר גרמה. מקרה אחד למשפחה, להורים, זה כל העולם כולו. פה מדובר בכמה וכמה מקרים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. במדינת ישראל אינני מכיר דרכים אחרות לבדוק נושאים כאלה מאשר ועדת חקירה ממלכתית. אני רוצה לתת לכם דוגמאות מהעבר, אם אתם אכן צודקים שנעשתה פה מלאכה לא ראויה, לא מדויקת, שלא מתוך כוונה רעה.

אריה גמליאל:

זה מתוך כוונה רעה, במפורש!

אבשלום וילן:

אני טוען שכמו שוועדה שדנה במלחמת יום הכיפורים, כאשר 'ניקתה' את הדרג המדיני והטילה את האחריות על הדרג הצבאי, הציבור הרחב לא קיבל את מסקנותיה. הציבור שפט והסיק מסקנות אחרות. אותו דבר יכול להיות במקרה הזה. אינני רואה כרגע סנקציה משפטית אחרת שתוכל לבוא לבדוק את הנושא. אין ספק שה'סיפור' יימשך, כי כל אחד - הסיפור שלו הוא עולם ומלואו.

דוקטור נחום משה, אתה אומר שתתבע את מדינת ישראל בבית המשפט הבינלאומי בהאג. אני לא יודע מי זה "מדינת ישראל". האם אני יותר "מדינת ישראל" ממר ניסים גרמה, או ממר יגאל יוסף, ראש העירייה? יש פה בעיה אמיתית, ללא שום ספק בכלל. יכול להיות שאתם צודקים שגם דוח ועדת החקירה, אין לו הפתרון.

המאבק הציבורי יימשך, וזה לגיטימי - אין לי בעיה עם זה. אתם אינכם פחות מדינת ישראל ממני או מכל אחד אחר. זה מה שאני טוען. אנו כולנו "מדינת ישראל"; כולנו באותה בעיה. דיון ציבורי זה דיון ציבורי - יש דעת קהל, ויש אמצעים לגיטימיים במדינה דמוקרטית. לסחוב את כולנו לבית משפט בהאג לפי דעתי זה לשבש את התמונה.

משולם נהרי:

התחושה שלי היא מאוד קשה. יש לי הרושם שכל ועדות החקירה שנערכו עד היום נועדו למשוך את הנושא ולאט-לאט להשכיח את הנושא הטעון. אולי במשך הזמן המשפחות יתרגלו לאובדן יקירם, ישכחו אותו ולא ידברו על זה עוד. אני רוצה להביא כמה דוגמאות. אביא שתי דוגמאות של בני דודים שלי. באזור שלם, משפחה-משפחה - לקחו להם את הילד. הוועדה מגיעה למסקנה על ילד שנעלם בבית חולים בנהרייה ויותר לא ראו אותו, וכותבת: "מבדיקות מקיפות שעשו חוקרי הוועדה בארכיונים השונים העומדים לרשותם ובכלל זה של משרד הבריאות, הפנים ורישומי הקבורה לא העלו כל ממצא היכול להצביע על גורלו של יצחק בן יחיא דהאן". איפה הוא נעלם? אני לוקח עוד דוגמה: בן דוד שני, שהיה בבית החולים תל השומר, אימא שלו רואה אותו מעבר לגדר ובוכה. הוא צועק: "אימא, אימא", והם לא נותנים לה להיכנס. חולפות שנתיים, שלוש. במסמכים מסוימים כתוב שהוא נפטר בן שנתיים, ובמסמך אחר כתוב שהוא נפטר בן שלוש שנים. כתוב שהוא נפטר מדום לב! הילד הזה קורא לאימא שלו. האימא בוכה, מבקשת שיתנו לה את הילד. ניגשת אחות, סוטרת לו, לוקחת אותו מהחלון. האימא לא ראתה אותו עוד.

הייתה לי אחות שגם חלתה, ואישפזו אותה בנהריה. אימא שלי הולכת לבקר אותה, ואומרים לה שהיא איננה נמצאת. אימא שלי עקשנית, יושבת שם ואומרת: לא אזוז מפה גם אם אמות - אני רוצה את הילדה! אחרי חקירות הגיעה בסופו של דבר לבית ויצ"ו בצפת, ושם מצאה אותה. היא נכנסה לשם ולקחה אותה הביתה. היא העידה בוועדה על המקרה הזה. הוועדה לא ידעה על כל המקומות שהיו בהם הילדים, והם אמרו לה שזה מעניין. על המקום הזה הם שומעים עכשיו, ואין רישומים - אין יודעים דבר. אי אפשר לבוא להגיד להורים: 'תשכחו מהילד שלכם!'. אי אפשר לומר להורים: 'בואו נעבור לסדר היום הציבורי.'. אנחנו יודעים כמה משקיעה מדינת ישראל בחיפוש אחר נעדרים, ולו בשביב מידע. לבוא להורים ולומר: "'תשכחו מהילד', אנחנו מבחינתנו גמרנו. אין לנו ראיות", זה בלתי אפשרי!! ילד שכתוב פה שלפי כל המסמכים, פנחס נהרי, בן דוד, שהוא נפטר. ממה הוא נפטר? הוא המשיך לקבל זימון ללשכת הגיוס, הוא המשיך לקבל זימון לבחירות למרות שההורים הופיעו בכל הוועדות ודיווחו על המקרה הזה. הוא עדיין רשום. הוא עדיין מופיע כילד חי.

אני רוצה להציע שהדברים לא ייפטרו בוועדת חקירה. כמו שמדינת ישראל יודעת 'לטייח' דברים, אני מצטרף לדעת דוקטור משה נחום ומר יגאל יוסף לאפשר לחוקרים שימונו על ידי הגוף הציבורי להגיע לארכיבים, להגיע לכל מידע שרק אפשר כדי לחקור את הנושא הזה ולהביא אותו לידי סיום.

סופה לנדבר:

טוב שועדת העלייה, הקליטה והתפוצות הקדישה לזה ישיבה. אני חושבת ששומה עלינו לעשות חקיקה ולתת סטטוס לילדים האלה של נעדרים שמחפשים אותם עד שמוצאים היכן הם נמצאים.

אני שואלת: האם באותו זמן, כאשר נעלמו אלפי ילדים, הייתה איזושהי מחלה במדינת ישראל ש'מחקה' את חייהם של אותם תינוקות? לא. לא היה שום דבר בארכיב של משרד הבריאות. אנו צריכים לאפשר לאנשים המעורבים בעניין גישה לכל המסמכים. אנחנו כמדינת ישראל, כיהודים, חייבים להילחם עד שהילד האחרון יהיה בקרב משפחתו.

צבי הנדל - היו"ר:

יש פה נציגים של הסוכנות, משרד הביטחון, משרד הפנים, משרד הבריאות, משרד הדתות, משרד העבודה והרווחה ומשרד המשפטים. מי מהנציגים האלה חושב שהוא יכול להוסיף לדברים שנשמעו?

אלה בלאס:

שמי אלה בלאס, ואני ממונה על אימוץ במשרד העבודה והרווחה. אני חייבת לציין משהו שאולי לא יהיה פופולרי כאן היום, שהגנזך שלנו, שבו נמצאים כל התיקים של האימוצים מאז שהשירות קיים - אנחנו עשינו מאמצים עילאיים לשחזר את האימוץ

לפני קום המדינה, לפני שהיה שירות ממלכתי - עמד בצורה פתוחה לחלוטין לרשות הוועדה. הם ישבו שעות, עיינו בכל התיקים שהיו לרשותם בלי שום הגבלה. הם לקחו גם חומר. הם צילמו חומר. ההוראות היו של היועץ המשפטי של הממשלה לשיתוף פעולה מלא.

לגבי שני המקרים שמוזכרים כאן כל הזמן, אנשים שפנו אלינו ומאומצים, מסרנו להם את כל המידע על עברם. אותם מאומצים יודעים את נסיבות חייהם. הם קיבלו את המידע בצורה מקצועית ומכובדת, והם עדיין מתקשים לקבל את זה - אם בגלל שלהם קשה, ואם בגלל שאנשים אחרים משכנעים אותם שלא לקבל את האמת שכתובה במסמכים שנכתבו כשאני הייתי ילדה קטנה או סמוך ללידתי. מבחינתנו נמסר כל המידע, ונאמרו כאן דברים בוטים, לא בדוקים - אני פשוט מוחה עליהם.

סופה לנדבר:

יש לי שאלה: כשנפטר ילד בבית חולים, האם נותנים את הגופה למשפחה או אין נותנים את הגופה?

צבי הנדל - היו"ר:

אי אפשר להגיד שפעם אחת אני לא מאמין לוועדה כי זה לא נוח לי, ופעם אחרת אני מאמין לה כשהיא אומרת שהיא לא קיבלה שיתוף פעולה. אני שמח שלגברת בלאס היה האומץ להגיד את מה שהיא חושבת שצריך לומר. אני שמח שהיא אמרה שכל הניירות היו פתוחים. לכן, כשאני רואה אותה מסתכלת לי בעיניים ואומרת שכל החומר היה פתוח, אם הוועדה כתבה שכל החומר לא היה פתוח, לא היה ברשותה, הרי מישהו מהשניים משקר. אינני רוצה עכשיו להכריע בעניין הזה, אבל זה חשוב בעיניי.

אלה בלאס:

אני מדברת על הגנזך שבו נמצא חומר על המאומצים. טרם קיבלתי את הדוח, כי יש לנו עיצומים במשרד - ואין מגיע דואר. קראתי כעת מה שכתוב בעמוד ‎125, ואני מודה לך שהסבת את תשומת לבי. לדעתי ההתייחסות כאן היא לחומר גנזכי של המשרד מהתקופה של אותן שנים, ולא לגנזך שלנו.

צבי הנדל - היו"ר:

האם זאת אומרת שיש גנזך אחר?

אלה בלאס:

אינני יודעת אם יש. החומר לגבי המאומצים היה פתוח לגמרי. אני חייבת להגיד שהתלבטתי אם לדבר או לא, מפני שידעתי שאזכה לתגובה עוינת כפי שאני מקבלת כל הזמן.

שושנה זייד:

‎7 שנים אני 'נשאבת' לתוך הפרשה הזאת. הגעתי אל הפרשה בעקבות אירועי ייעוץ, עקב סיבות משפחתיות. אני יושבת כאן, ואני עצובה: אני עצובה על המדינה שלי, אני מתביישת במדינה שלי. חקרתי את הנושא הזה, עשיתי את העבודה הזאת לתואר שני. כתבתי בספר את הממצאים שלי. אני מתביישת במדינה שלי. לא ידעתי איך קרה אז שנעשו כאלה מקרים. מדאיגה אותי מדינת ישראל של היום - העוצמה שיש לה לחפות על השקרים שלה, הרצון להגן על עצמה, על הממסד; והעם איננו חשוב.

צבי הנדל - היו"ר:

האם את העבודה שעשית לתואר השני הגשת לוועדה?

שושנה זייד:

כן. נתתי את הספר. אני מתביישת.

שלמה גמליאל:

אני רוצה להעיר בקשר למחלות שציינה הגברת סופה לנדבר. הבעיה היא כזו: בשנת ‎1956 העיד בן גוריון שהוא ראה ילדים 'מתים כמו זבובים' בתל השומר. בא מנהל בית החולים דאז, ושאלו אותו: איזו תמותה הייתה בתל השומר? הוא אמר: תמותה רגילה. מה זה תמותה רגילה? ‎3,4 ילדים לשבוע.

יגאל יוסף:

הציפייה שלנו הייתה שנקבל תשובה היכן הילדים. לא קיבלנו שום תשובה. לא זיהו את הקברים באופן ספציפי - איזה ילד קבור, במידה שהוא קבור, ולא התשובה של אימוץ מזדמן של לפחות ‎56 ילדים. גם על זה 'הייתה האדמה צריכה לרעוד', על אותם ‎56ילדים. לא קיבלנו שום תשובה!

צבי הנדל - היו"ר:

אני רוצה לנעול את הישיבה ולסכם. הוועדה תמליץ להקים ועדה שלא תחפש את האשמים, אלא תחפש את הילדים. אנו נמליץ להקים ועדה כזאת שיהיה בה ייצוג של בסביבות ‎50% של כאלה שיומלצו על ידי העדה והם בעלי מקצוע בתחומים שבהם הם יידרשו לעבוד, ועוד ‎40-50% שיומלצו על ידי המשרדים הרלוונטיים, משרד המשפטים והמשטרה. הרכב ועדה כזה יידרש לעשות את המחקר המעמיק ביותר, יקבל את כל האפשרויות להיכנס לכל המקומות החסויים והבלתי-חסויים כדי להגיע לחקר האמת, לא של מציאת אשמים אלא מציאת מקומם של הילדים מאז ועד היום. תודה רבה לכם, ושלום לכולכם!

הישיבה ננעלה בשעה ‎11:30

מקור: http://www.haokets.org/2013/10/04/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%92%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E/

ירון לונדון, כמו רבים אחרים, שאל: לאן נעלמו ילדי תימן המאומצים? תשובות כואבות על פרשה מטלטלת המתפקעת מרוב הוכחות. הוכחות להיסטוריה מושתקת שאינה נלמדת.

מוקדש לסבתי ז"ל, שילדה תאומות בבית החולים אך שבה רק עם אחת מהן לביתה

1.

כך העידה בוועדת החקירה הממלכתית שהגישה את מסקנותיה ב-2001 חנה גיבורי, מי שהייתה פקידת הסעד הראשית בשנים 1954-1948 וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון: "רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים". בעדותה הוסיפה גיבורי, כי אם ילד היה תחת טיפולה ואיש לא התעניין בו הוא נמסר למשפחה ללא אימוץ. דברים דומים אמרה ח' לייבוביץ, שהיתה אחראית על האימוץ במשרד הסעד, בישיבת ועדת השירותים הציבוריים בתחילת יולי 59': "יש גם אימוץ דה פקטו, ויש להתחשב גם בכך. יש ילדים שנמסרים על ידי שירות הסעד, ויש ילדים שנמסרים על ידי תיווך של צד שלישי, ויש ילדים – וזהו החלק הקטן ביותר – שנמסרים על ידי ההורים". ח"כ בן ציון הראל, בדיון בכנסת באותה שנה, קרא לילד בשמו: "אחוז לא קטן של ילדים מתקבלים לאימוץ היישר מבית החולים, ישר מבית היולדות. לעתים זה נעשה באמצעים פסולים, בצורה הגובלת במסחר…"; וכן, שימו לב למכתב ששלח ד"ר ליכטיג, מנהל המחלקה לבתי חולים במשרד הבריאות, לבתי החולים הממשלתיים בחיפה, בפרדס כץ, בצריפין ובדג'אני, ב-21 באפריל 1950 – כותרתו היא "החזרת ילדים חולים שנתקבלו מן המחנות": "קרו מקרים שילדים עזבו את בתי החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים 'השכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם ואין צורך להסביר ולהדגיש שעלינו לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות מקרים כאלה הנהלת המחנה תהיה אחראית להחזר הילדים להוריהם, מאחר שהיא גם אחראית לשליחתם לבתי החולים… "

מעשה האימוץ אמור לתקן שבר איום בחייו של אדם. אף על פי שלרוב התהליך צולח והמאומץ זוכה במשפחה אוהבת, הרי שזהו מעשה שהינו טרגדיה מעצם קיומו: כל אדם מבקש לדעת מי היו הוריו הביולוגיים. תהליך האימוץ שם דגש על עובדה זו, ומלבד העמדה של תיק עמוס פרטים ככל האפשר, הורים מאמצים אף שומרים כמה שיותר מידע הנוגע לחייו הקודמים של המאומץ על מנת שיוכל לקבל תשובות ביום שידרוש אותם. זוהי הטרגדיה הגדולה של "המאומצים" מקרב ילדי תימן, המזרח והבלקן, וזהו השבר הגדול בחייהם: מעשי החטיפות לא היו יכולים להתקיים בהסכמת ההורים הביולוגיים ולכן טושטש עד סופו הקשר ביניהם לבין ילדיהם, עד שהפכו לאסופים, לרוב באמצעות העברה בין תחנות רבות ללא רישום או ללא ידיעת ההורים, כשלעתים נלקחו ממש בלידה או נחטפו מיד עם הנחיתה בארץ.

יוסף ישראלי, הרופא הממונה על המחוז הדרומי, סיפר כי נקבעה מדיניות של העברת עשרות ומאות ילדים מבתי חולים לבתי תינוקות רחוקים מהוריהם ומשם לאימוץ. גם המערכת המשפטית לא טמנה ידה בצלחת בכל האמור לטשטוש הקשר בין הורים וילדים: בשנות החמישים לא היו קיימים חוקי אימוץ ברורים במדינת ישראל ושוב ושוב נהדפו הקולות הבודדים המתריעים במפגיע על הסימנים לסחר בילדים ועל הצורך בחקיקה דחופה ובפיקוח הדוק. כך כתב שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין בפסק דין שנתן במאי 55': "למרבה המבוכה ניתנים צווי אימוץ וצווי אפוטרופוסות שבוע שבוע ויום יום, בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש לא היקש ובדרך של פירושים דחוקים, פלפול ואשליה אפילו משרדי הרבנות החלו לתת צווי אימוץ". אלא שתמימותו של חשין חתרה כאמור נגד הזרם המרכזי ולא יכלה לו, ובסוף שנות החמישים אף עוגן בחוק במחטף אחד הסעיפים האיומים ביותר, לפיו הוריו של תינוק או ילד הנמסרים לאימוץ אינו חייב להיות נוכח בבית המשפט בעת אישור האימוץ כדי לתת את הסכמתו ואף אינו יכול לערער על כך – וכל זאת עוד במסלול ה"חוקי", הגלוי, לא כל שכן במסלול החשאי, המסחרי, אשר דובר בו לעיל ויפורט בהמשך.

כל אלה הביאו לכך כי בשום אחד מן המקרים שנחשפו בתקשורת ויתוארו להלן לא היה מדובר באימוץ כפי שאנו מדמיינים אותו או מצפים לו – היינו, תהליך אימוץ כהלכתו. ברובם המכריע של התיקים לא הופיעו פרטי ההורים: מי האשה שילדה, מתי והיכן. מדוע נמסר; במקרים הנדירים ביותר בהם כן הופיעו פרטי ההורים, לא הופיעה חתימה של אב או אם במסמך האימוץ. למעשה, בשום מקרה שיתואר להלן – אפילו לא אחד – לא קיימת חתימה של הורים ביולוגיים המאשרים כי הם מוותרים על זכויותיהם כהורים, ואין גם שום עדות לכך כי נדרשו לעשות כן במסגרת שיפוטית כלשהי.

2.

וכאילו לא די בזאת, לעתים רבות לא טושטשו רק העקבות כי אם הוסתר מעשה האימוץ עצמו. בצעד האיום הזה היו ההורים המאמצים הגורם העיקרי: הורים מאמצים, "לא רק שהחליפו את שמות הילדים, אלא גם את מספרי הזהות שלהם, כדי שלא ניתן יהיה לעלות על עקבותיהם." – כך סיפרה יהודית היבנר, פקידה בכירה במשרד הפנים בדימוס, בעדותה בוועדת החקירה הממלכתית (עדותה המלאה חסויה עד שנת 2066). הורים מאמצים רבים לא הסתפקו בכך: עורך הדין והחוקר עופר כוחי, שחקר באופן עצמאי את הפרשה והיה זה שמצא והביא את הציטוטים לעיל, מצא גם כי היועץ המשפטי של משרד הבריאות, אליעזר גלובוס, פנה בשנת 54' והזהיר רופאים שלא לרשום לידות בדיעבד; היינו, הלה מצא כי הורים אימצו ילדים וסיפרו בדיעבד כי ילדו אותם וכך קיבלו לידיהם תעודת לידה: "לפנינו איפה שאלה של רישום מאוחר של לידה, ושאלה אחרת קשה מראשונה, של רישום אימוץ בפנקס הלידות. כבר כתבתי פעמים אין מספר כי הרישומים בפנקסי הלידות שלנו נעשים על פי הוראת הסעיף 4, לפקודת בריאות העם 1940. חוק אחר אין. הסעיף הזה מדבר על לידות ממש, לידות שיש עמהן צירים וחבלים, אבל לא על אימוצים ולא על רישומי אימוצים. הודעת הלידה שמסרה הגב' היא כולה כוזבת ופסולה ואסור להשתמש בה." זהו רק חלק מהחוזר שכתב גלובוס והפיץ ד"ר יפה אל בתי החולים ובתי היולדות תחת הכותרת "רישום לידת אסופית שאומצה". זהו חוזר ארוך מאוד שחרדה אמיתית מאפיינת אותו, לאחר שגילה כאמור כי במקום לדווח על אימוץ מדווחים זוגות הורים על לידה שלא הייתה. במקרה כזה, לא יהיה קיים כלל תיק אימוץ.

מקרים אלה שונים מהנהוג בשנים האחרונות בהם תעודת הלידה נרשמת על שם האם המאמצת כדי להסתיר מן המאומץ את האם הביולוגית. שימו לב לאחת התגליות המרעישות ביותר של ועדת החקירה הממלכתית – מאגר תעודות לידה ופטירה חתום מראש, אשר מעורר חשד כי מעבר לתצהירים של הורים על לידה, גם פקידים במשרד הפנים שיתפו פעולה ברישומי לידות כוזבות:

שנתיים מוקדם יותר, בכתבה משנת 52' שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ומובאת כאן, מסקר הכתב מרדכי ארציאלי את הנושא הבוער של אימוצים הנובע מביקוש אדיר לילדים. ארציאלי מספר, כי "אפשר להבין את המשפחות הפונות אל השוק השחור כדי לאמץ ילד. דבר זה נובע בעיקר מן השאיפה לטשטש ככל האפשר את עקבות האימוץ, כדי שלא יידע הילד לעולם כי מאומץ הוא." יתרה מכך, ארציאלי פותח את הכתבה בבעיית הצבע המלווה את נושא האימוצים באותן שנים: אשכנזים מבקשים לאמץ ילדים בהירים אך נאלצים להסתפק בשחומים, פשוט כי זה מה שיש: "אין זה מקרה ראשון שילדים מבני עדות המזרח נמסרים לאימוץ למשפחות אשכנזיות, אחת הבעיות החמורות באימוץ הילדים בארץ היא 'בעיית הצבע'. בעוד שרוב המשפחות המבקשות לאמץ ילדים נמנות עם העדה האשכנזית, רוב הילדים העומדים לאימוץ הם מבני עדות המזרח…" (כמובן שברוב המקרים הללו לא יוכלו המשפחות להסתיר מן הילד כי הינו מאומץ וזהו סיפורם של רבים מן המאומצים שאפרוס כאן. יחד עם זאת לחלקם אמנם נודע במקרה על עובדת היותם מאומצים).

הטשטוש העקבי של הקשר בין הורים ביולוגיים לילדיהם, מעשה ידיהם של גורמים רבים, לא רק הביא לכך שבבוא היום חיפושם של רוב "המאומצים" שאציג בהמשך את הוריהם הביולוגיים ייפסק ברגע שיקבלו החלטה להתחיל אותו, אלא שחלק לא מבוטל מן המאומצים לא יידע לעולם כי הינו מאומץ. זו התשובה הראשונה לשאלה של ירון לונדון, לאן נעלמו "המאומצים". עד כמה שקשה לנו להאמין, זאת המציאות של רבים מהם.

3.

תשובה נוספת לשאלה "לאן נעלמו המאומצים" טמונה בקשר בין המאומצים להוריהם המאמצים. מכל המאומצים שאזכיר ושהיכרתי לא היה אחד שהפנה עורף למשפחתו המאמצת. ההיקשרות למשפחה המאמצת בה גדלו היתה משענתם, הבית שלהם, מקום ממשי ומקום נפשי. זהו העיקרון הפסיכולוגי החזק ביותר בחייו של אדם. הם ראו בהוריהם המאמצים אמא ואבא לכל דבר, בדרך כלל כאלה שעטפו אותם באהבה גדולה ונתינה ככל יכולתם. הצורך להשיב להם כגמולם בא לידי ביטוי עד כדי כך שלעתים הסתירו מהם את העובדה כי גילו שאינם ילדיהם הביולוגיים או שמצאו את משפחתם הביולוגית במידה והצליחו במשימה בלתי אפשרית זו. חלק לא מבוטל מהם אף בחר שלא לצאת למסע כדי לא לצער את ההורים המאמצים ולעתים גם את עצמם.

שימו לב לפסק הדין של השופטת נילי מימון שניתן לאחרונה בעניינו של מאומץ צעיר שיחד עם משפחתו המאמצת תבע את המשפחה הביולוגית לאחר שזו יצרה עמו קשר בניגוד לרצונו: "זכותו של מאומץ לא לדעת מי הוליד אותו… זכות יש למאומץ להימנע מן ההתמודדות הקשה, לעתים קשה מנשוא, עם שאלות, תהיות, מבוכה ובלבול נפשי ורגשי הכרוכים בגילוי הוריו ומשפחתו הביולוגית." השופטת פסקה 400 אלף ש"ח פיצויים לטובתם. אגב, חשוב לציין, כי הההעדפה המוחלטת לטובת הילד על פני ההורים הטבעיים המשתקפת בפסק דין מהשנה הזו היא תולדה של אותם תקנות וחוקים מסוף שנות החמישים, אשר השפעתם לא פגה גם היום. בשנים האחרונות קמו תנועות, הן מצד הורים ביולוגיים והן מצד מאומצים, התוקפות בחריפות את אטימותם של המשרדים המלווים את תהליכי האימוץ ואת החוקים והתקנות עצמם, כמו האפשרות ליצירת קשר בדיעבד – מצד הורים ביולוגיים, או הזכות המתבקשת לעיון בתיקים וקבלת פרטים – מצד מאומצים. אין זאת אלא כי פרשת ילדי תימן הותירה שרידים קשים בחוק והיא מטילה את בבואתה והשפעותיה עד ימינו אלה; טשטוש הקשר בין הורים ביולוגיים לילדיהם הפך למעשה לאבן שאין לה הופכין.

חוקרים רבים בפרשת ילדי תימן נתקלו אף הם במאומצים שסירבו להיחשף או כאלו שסירבו לפתוח את תיק האימוץ מטעמים דומים לאלו, אלא שכאן נוסף על החשש הטבעי וחוסר הרצון לטלטל את עולמם שלהם ושל הוריהם, ובשל כך לא לצאת למסע החיפוש או להיחשף, עמד הרקע הנורא שמאחורי מעשה האימוץ – הפרשה הידועה כחטיפת ילדי תימן. כאמור, חלק מן ההורים המאמצים לקח חלק פעיל בטשטוש הקשר בין ההורים הביולוגיים למאומצים, אך יחד עם זאת לפחות חלק מהם התחלחל לגלות לאחר שנים כי הילד שביקשו לאמץ למשפחתם – בדרך כלל הילד היחיד – נמסר להם במרמה, ללא ידיעת ההורים, ללא הסכמתם, כשברוב המקרים נמסר להורים הביולוגים כי הילד מת. זו ידיעה קשה הן למאומצים והן להוריהם המאמצים. וכאילו לא די בכך, באופן מצער ואירוני היעדר הפרטים המתבקש במעשה חטיפה וההסתמכות על דברי הורים הובילו במקרים רבים את המאומצים למסקנה הפוכה ולפיה הם ננטשו. בשל הכעס והאכזבה על נטישה לכאורה זו, הם לא רצו שום קשר עם משפחתם הביולוגית.

הערה אחרונה לפני הסיפורים האישיים: עצם התהייה לאן נעלמו המאומצים אם היו כאלו היא הבורות בהתגלמותה, גם למי שרואה עצמו אוטודידקט. כפי שניתן לראות מן הציטוטים והכתבות לעיל איש אינו מערער על קיומם של מקרי אימוצים "חוקיים" או חשאיים במספרים גדולים באותן שנים. מדובר היה בתופעה שאי אפשר היה להתעלם ממנה, ולמעשה הייתה אחת התופעות החברתיות הבולטות בחברה הישראלית בשנים הללו ובכלל, ובו בזמן מן המושתקות והעלומות ביותר. משנת 48' ועד סוף שנות החמישים ידוע על יותר מ-6,000 מקרי אימוץ, ויש חוקרים המצביעים על קרוב לעשרת אלפים. מיעוטם, כאמור, היו אימוץ כשר (נושא האימוצים היה כה בוער באותן שנים שהוא אף הוביל את חשין לכתוב ספר בנושא זה במיוחד, "ילדי האימוצים" שמו, הוצאת מסדה, 55').

גם את קיומם של מאות רבות של מאומצים שעברו במוסדות ויצ"ו ואגודת ישראל מיד ליד איש אינו מכחיש. מסמכי הוועדות, כמו גם תיעודם של חוקרים פרטיים, מלאים עדויות של אחיות ומטפלות המתארות את רכבות האימוצים בשנות החמישים, חלק נכבד מהם לחו"ל, בניגוד גמור לחוק המנדטורי החמור שירשה כנסת ישראל מן המנדט הבריטי (העדויות בוועדות חסויות היום, ראו להלן). בסרטה החשוב של ציפי טלמור ז"ל, "בדרך חד סטרית", הופיעה שרה פרל, אחות אחראית בויצ"ו אשר סיפרה: "כל הזמן הביאו , הבריאו ולקחו… תמיד היינו מלאים. הורים לא הגיעו. אבל הגיעו תורמים." פרל מספרת כי כששאלה את האחראית מדוע הורים לא באים לבקר נענתה: "כי יש להן הרבה ילדים, הרבה בעיות, אז הם לא רוצים את הילדים."

4.

ובכן, להלן סיפוריהם של מאומצים, עם חלקם נפגשתי ושוחחתי, את רוב הסיפורים סיכמתי מתוך פירסומים בעיתונות או בעזרתם של חוקרים אחרים. סיפורה הבלתי-יאומן של שושנה ואחיה התאום מתפרסם כאן לראשונה. כאמור, בשום מקרה – אפילו לא אחד – לא קיימת חתימה של הורים ביולוגיים המאשרים כי הם מוותרים על זכויותיהם כהורים, ואין גם שום עדות לכך כי נדרשו לעשות כן במסגרת שיפוטית כלשהי.

* * * * * *

יהודה קנטור, ככל הנראה תימני, נולד בשנות החמישים וגילה שהוא מאומץ בגיל 24. הוריו המאמצים שמרו ממנו סוד זה והוא התעמת איתם כשגילה זאת. כשפתח את תיק האימוץ התברר לו שהתיק ריק לגמרי: "האם מסרה את בנה לאימוץ", נכתב על אחד הניירות הבודדים בתיק, ותו לא. יהודה לא הורשה לקבל את המסמכים או אף לצלמם, ונאלץ להעתיקם בכתב ידו. האם אינה קיימת, חתימתה חסרה. ליהודה קנטור אין תעודת לידה, ובתעודת הרישום שנמצאה אצל הוריו נרשמו פרטים משוערים אשר לא הובילו לדבר. יהודה לא מצא את משפחתו על אף העובדה כי ביקש לעשות כן, ובאחד המקרים בהם ביקש לבדוק התאמה סירבו לתת לו את התוצאות. חתימת הדי.אן.איי שלו נמצאת עדיין במעבדה באירופה וכל משפחה שרוצה לבדוק את התאמתה מוזמנת לעשות כן.

יהודה קנטור בחיק הוריו המאמצים

את הקושי האדיר של המאומצים להיחשף הבין מהר מאוד יגאל משיח, אז עיתונאי ב"הארץ" שהביא את סיפורו של קנטור לראשונה ב-1995 כחלק מסדרת כתבות תחקיר בנושא, כאשר שבוע לפני כן פרסם את סיפורן של מרים שוקר וטובה ברקה – שתיהן תימניות.

עדינה, היא מרים שוקר, ידעה שהיא מאומצת מגיל 12. היא לא ידעה שאביה מחפש אותה מיום שנעלמה. אדרבא, כל אותו הזמן האמינה שהוריה נטשו אותה ולכן לא פתחה את תיק האימוץ. אך אביה הביולוגי לא ויתר. שנים הוא חיפש אחריה בעקשנות ואף הגיש תלונה לועדת שלגי. למרבה ההפתעה, הוועדה איתרה אותה, אך לא טרחה לספר לו. עו"ד ששכר גילה זאת בעצמו כשנבר במסמכי הוועדה. מרים שוקר הסתירה מאמה במשך שמונה שנים כי משפחתה הביולוגית איתרה אותה. היא נחשפה כשהבינה כי אמונתה הייתה שגויה, וחשה חובה להבהיר זאת למאומצים אחרים: "גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת 12. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו" (משיח, 95').

מרים שוקר בצעירותה

בשונה ממרים, לרובם המכריע של "המאומצים" לא זימן הגורל פגישה עם הורים ביולוגיים בה יכלו לתקן הנחות שגויות. אמה המאמצת של מרים, חשוב לציין, טענה בפניה שוב ושוב כי האימוץ היה חוקי, וכך טענה גם וועדת החקירה הממלכתית שאיתרה אותה: מרים נמצאת במשפחתה על פי צו אימוץ חוקי. יחד עם זאת, מספרת האם המאמצת כי הילדה נלקחה הישר מבית התינוקות בראש העין ושכאשר היא שמעה לראשונה שאביה הביולוגי של בתה מחפש אחריה, היא התעלמה מכך.

גם לטובה ברקה נודע בגיל 12 מפי דודתה כי היא מאומצת: "…היא סיפרה לי שהיא לא יכלה ללדת, והיא ואבא הלכו לויצ"ו וביקשו לאמץ הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם 'תבחרו, תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוּק. המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו." (משיח 95'). ברבות הימים ניגשה לפתוח את תיק האימוץ, אולם פקידת הסעד סירבה להציג בפניה את התיק, ולבסוף נאותה לספר לה רק כי אמה הביולוגית עלתה לבד מתימן וכי שמה לפני האימוץ היה לאה סעדיה. גם היא חשפה את סיפורה על מנת לעודד אחרים, וכדי לחשוף את הסיפור אשר האמינה כי רבים יטילו בו ספק, אך היא התייאשה מלמצוא את משפחתה.

שתי נשים נוספות, גם הן תימניות, נחשפו מיוזמתן: ציונה היימן וצילה לוין. תיקי האימוץ שלהן היו ריקים, ושתיהן נאלצו לצאת למסע חיפוש על בסיס דימיון בלבד, כשהן נעזרות בעיתונות הכתובה ובתקשורת. סיפורה של צילה – שזכה לתהודה רבה – פורסם בהרחבה הן ב"ידיעות" ב-97' על ידי אורון מאירי וסמדר פרטוש והן ב"מעריב" על ידי קובי בלייך, ואילו זה של ציונה פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-2002 על ידי יהודית יחזקאלי.

הוריה המאמצים של צילה לוין הגיעו אליה דרך רופא מחיפה, ולטענת מקורבים לא היו מאמצים אותה אילו ידעו שנחטפה מהוריה. יחד עם זאת, מספרת צילה, כי "כששאלתי על עברי, קיבלתי אזהרה בקיבוץ שחבל לבזבז את הזמן, וכדאי לי להתמקד במשפחתי הנוכחית. הבנתי שמסתירים ממני משהו וחייתי בהרגשה נוראה, שאני חלק מקנוניה". את צו האימוץ נתן השופט משה לנדוי, אז שופט מחוזי בחיפה ולימים נשיא בית המשפט העליון: "לאחר עיון בבקשה שהוגשה ביום 18 בנובמבר 1948 על ידי אנדה ומרדכי רוזנשטוק מעין המפרץ לאימוץ ילדה שתקרא צילה רוזנשטוק, היות והילדה היא אסופית והוריה אינם ידועים, והיות והילדה הנ"ל נמסרה למבקשים על ידי ועד הקהילה העברית בחיפה, מצווה בזה שהמבקשים יהיו הוריה המאמצים של צילה רוזנשטוק". הנה לנוחותכם, סיכם אחד מבכירי השופטים מעשה פשע בפסק דין ובכך לקח חלק בפשע. להגנתו, טען השופט לנדוי, כי טיפל בתיקי אימוץ רבים ולכן אינו יכול לזכור מקרה ספציפי.

על סמך הדמיון המדהים ביניהם ערכו צילה לוין ומרגלית עומייסי בדיקת די.אן.איי. הבדיקה העלתה כי מדובר באם ובתה. בעקבותיה התחוללה שערורייה שבסופה עורער מעמדו של עורך הבדיקה, ד"ר חסן חטיב מהמחלקה לגנטיקה באוניברסיטה העברית, ובמהלכה ספג בוז בניחוח גזעני מפיו של פרופ' יוסי הירשברג שטען כי הלה מומחה רק לגנטיקה של חיות. בדיעבד סיפר חטיב כי הופעלו עליו לחצים אדירים על מנת לשלול את חוות דעתו הראשונית, ולבסוף חתם על בדיקה הפוכה בה לא נטל חלק ולא האמין בה. בדיקה נוספת שביצע בעצמו איששה את מסקנתו הראשונה. היום הוא מחזיק במעבדה משלו.

צילה לוין ומרגלית עומייסי

צילה לוין ואמה המאמצת

על אף גוון עורה השחום גילתה ציונה היימן רק בגיל 16 שהיא מאומצת, במקרה, מפי אחת הבנות בקיבוץ. כשדרשה מהוריה לספר לה על עובדת אימוצה אישרו בפניה כי מצאו אותה מבית החולים ויגאל אלון, מראשי הפלמ"ח ומבכירי מפגת העבודה, היה זה שהסדיר את עניין האימוץ. לבסוף היה גם זה שהביא אותה להוריה, מתנת יום הולדת. רות אלון, אשתו, מספרת: "הוריה המאמצים ביקשו שנעזור להם לקבל ילד לאימוץ. הגענו לבית החולים בירושלים יחד איתם. ציונה הייתה מאוד מתוקה. תינוקת מקסימה. הבאנו אותה עבורם לקיבוץ, אבל לא היו לנו מקורות לדעת מי הוריה הביולוגיים." כשביקשה ציונה לראות את תיק האימוץ שלה עצמה נענתה בשלילה מצד משרד הרווחה – תגובה שכיחה במקרים כאלו, לצד עיכובים הנמשכים שנים – ולבסוף נמסר לה כי שם הוריה הביולוגיים הם אברהם וסעידה, ושמה הנוסף הוא אורה. ציונה זכתה למספר פניות וככל הנראה איתרה את משפחתה הביולוגית.

ציונה היימן ואמה הביולוגית. המדינה טענה כי אין ביניהן קשר ביולוגי אך הסתירה את הבדיקות, המשפחה לא הסכימה לבדיקה נוספת. שפטו בעצמכם (מימין: ציונה היימן בילדותה)

משה בכר נולד לזוג הורים תימנים בסוף שנת 51' והתראיין בנושא בשנת 94'. שוש מדמוני, אז עיתונאית ב"שישי", הביאה את סיפורו: "על פי המסמכים שברשותו, הועבר ב-1953 לויצ"ו, ומשם אומץ על ידי חיים ופיני בכר, זוג עולים מטורקיה. תעודת הלידה שברשותו הוצאה רק ב-1956, עם שמו החדש ושם הוריו המאמצים. את תעודת הלידה המקורית שלו הוא לא קיבל מעולם". הוא גדל בחיפה והוריו לא סיפרו לו שהוא מאומץ עד שעמד על ההבדלים החזותיים ביניהם. היה ברור לו שהוא תימני על פי מראהו. הוריו סיפרו לו שהוריו הביולוגיים מתו, אך כשפתח את תיק האימוץ התברר לו ששהה בויצ"ו שנתיים, שהוריו חיים, ופרטים נוספים רבים עליהם. בין השאר, התברר לו שאמו ילדה אותו מחוץ לנישואין. הכל נמסר בע"פ, ובכר לא הורשה אף לראות את התיק. אלא שפרטים אלו לא הובילו לדבר למרות חקירה מאומצת, ובסופו של דבר קיבל בכר מכתב בזו הלשון: "כל הבדיקות שעשינו מאז ביקורך לא העלו דבר. אין בידינו חוט של ממש המאפשר את איתורה וזהותה של האם."

ורדה פוקס גילתה שהיא מאומצת בגיל מאוחר. אז גם למדה שהיא ממוצא תימני. ההורים המאמצים, זוג עולים מגרמניה, סיפרו לה כי שילמו תמורתה 5,000 דולר – שווה ערך לשלושה מיליון דולר היום. פעילה חברתית ישראלית במזרח אירופה סיפרה לי שהסכומים שמשלמים היום זוגות עבור אימוץ מגיעים ל-150,000 דולר. ורדה השמיעה את סיפורה בכנסת והוא פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-93', אך ככל הידוע לי מעולם לא מצאה את משפחתה.

אורי וכטל, תימני אף הוא, גילה שהוא מאומץ בגיל שש. כמו במקרים רבים צבע עורו לא איפשר להסתיר את העובדה שהוא מאומץ. כמו רבים אחרים, קנטור לעיל וגרינבוים להלן, גם וכטל היה בן יחיד להורים ניצולי שואה וחשוכי ילדים. ילדים מאומצים אלה גדלו למעשה כדור שני לניצולי שואה לכל דבר. כששאל על האימוץ, סיפרה לו אמו שהגיעה לאמצו בויצ"ו ושם אמרו לה: "תבחרי, קחי לך – כמו כלבייה". אמו הביולוגית של וכטל נאלצה למסור את ילדיה לויצ"ו בירושלים לאחר שבעלה נפטר. אחד מהם היה בן שנה וחצי, והשני – לימים אורי וכטל – בן חמישה חודשים. היא נאלצה לנסוע יום יום מעתלית ועד ירושלים על מנת להניק את תינוקה, עד שנמסר לה ששני בניה מתו בשיטפון. קודם שמצאו את אורי איתרו את חיים בפנימייה בבני ברק, ארבע שנים לאחר היעלמו. בדיקות גנטיות שביצעו ליתר ביטחון איששו זאת.

ורד, שהופיעה בסרטה של ציפי טלמור ז"ל, סיפרה כי לא ניתן היה להסתיר את העובדה שהיא מאומצת, ותיארה עצמה כבת שחורה להורים לבנים. יחד עם זאת, מעולם לא פתחה את תיק האימוץ. היא החליטה לא לפתוח את התיק כדי לא לפגוע בהוריה. מעשה שכזה יתפרש "כאילו את בגדת בהם, כאילו הסתיים פה התפקיד שלהם כאבא ואמא… אני לא יכולה לעשות להם דבר כזה".

ורד, מתוך סרטה של ציפי טלמור ז"ל, "בדרך חד סטרית"

אף על פי שרובם המכריע של החטופים היו תימנים – 80% בקירוב – הרי חלק לא מבוטל היו בני עדות אחרות, וברגישות מעוררת הערכה הקפיד הרב עוזי משולם לקרוא לפרשה "ילדי תימן מזרח ובלקן". הנה כמה דוגמאות: צבי עמירי, לשעבר ביטון, נולד לזוג הורים עולים מתוניס שהשתכנו באחת המעברות בצפון. כששבה האם לבית החולים רמב"ם בחיפה, בו ילדה את בנה הפג ושם הושאר להשגחה, נמסר לה כי כוחו לא עמד לו והוא מת. למעשה נמסר לאומנה ומשם להורים חשוכי ילדים מאחד הקיבוצים של השומר הצעיר. הוריו הסתירו ממנו שנים רבות את עובדת היותו מאומץ, וכשמצא לבסוף את משפחתו גילה כי טרגדיות רבות פקדו אותה – כולן החלו למעשה בשל היעלמותו (את המקרה הביא עו"ד רמי צוברי בספרו "בעקבות אחיי האובדים").

צבי עמירי בקרב משפחתו המאמצת

גם שמו של חבר כנסת לשעבר השתרבב לפרשה. מטעמי צנעת הפרט לא אזהה אותו בשמו, על אף שעניינו פורסם בעיתון בריש גלי. הוא נולד בשנות החמישים וגדל כבן יחיד באחד הקיבוצים. זוג הורים שעלו מכורדיסטאן, וילדם נעלם בלי להותיר עקבות, טענו כי גילו שהוא מאומץ, ועל סמך הדימיון ביניהם ביקשו להיפגש עמו ולערוך בדיקת התאמה. הח"כ טען כי אינו מאומץ, וגם אמו טענה כי ילדה אותו. יחד עם זאת התעוררו ספקות לא מבוטלים ביחס לטענתם שבסופו של דבר הביאו לפרסום העניין בעיתון ללא חשש תביעה מצדם. ביקשתי מהחוקרת שושי זייד לברר עבורי את העניין, ולאחר מאמצים מרובים מסרה לי כי המשפחה אינה מוכנה לשוחח על כך. מקרה זה חושף פן קיצוני אך שכיח בנוגע לבחירות של מאומצים. בנקודה זו אספר כי אני מכיר שני מאומצים נוספים שלא זו בלבד שלא הסכימו להיחשף, אלא גם לא רצו לפתוח את תיק האימוץ ממניעים שונים, לאו דווקא רגשיים.

כרמלה מנשה חשפה ב"מבט שני" ב-2010 שני סיפורים מזעזעים, פליליים מובהקים, אשר התרחשו באותו מוסד: גיל גרינבוים נולד בשנת 56' בבית החולים בטר בחיפה לאם ממוצא מרוקאי, ולאחר לידתו נאמר לה כי הוולד מת. היא שוחררה לביתה. לאחר חודש תינוקה נמסר לאימוץ על פי החלטתם של צוות בית החולים ומשרד הסעד ובלי ידיעתה. בית החולים בטר בחיפה היה בית חולים פרטי שנקרא על שמה של דוקטור בטר. גיל גילה במקרה שהוא מאומץ. למרבה הפלא, שמה של האם נרשם במסמך האימוץ, ללא חתימתה. גיל איתר את משפחתו הביולוגית ויצר עמה קשר, אולם לא חשף זאת בפני הוריו עד יום מותם, כשהוא סועד אותם במסירות ואהבה רבה.

מזלו של גיל שפר עליו בהרבה מזה של דודו דהאן. האחרון, שאף הוא נולד בבית החולים בטר בחיפה לאם ממוצא מרוקאי בשנת 69' והוכרז באוזניה כמת, הועבר לאחר שהות בת שמונה שנים במשפחת אומנה למוסד מפגרים, שם שהה עד גיל 30, על אף העובדה כי הוא לא סבל משום בעיה נפשית או שכלית. האפוטרופוס שמינו לו ושליווה אותו שנים רבות מעולם לא התערב כדי לשנות עוולה זו. כששמע דודו מפי עובדת במוסד כי הוריו אינם הוריו הביולוגיים החל לחפש את אמו, אולם כל הגורמים דחו אותו בטענה כי לא ידוע עליה דבר וחלקם אף טענו באוזניו כי מתה. אך דודו לא ויתר, ולבסוף באמצעות תעודת הלידה שלו איתר דהאן את אמו הביולוגית, שהופתעה לשמוע לאחר שנים כי בנה חי וקיים. נדהמת היא סיפרה כי כשביקשה לראות את תינוקה אמרה לה הדוקטור מרגלית כי בנה מת, ולא איפשרה לה לראות אותו למרות הפצרותיה. בכתבה מספרת אחות בבית החולים כי ילדים אכן נעלמו ממנו, וככל הנראה אף "הוזמנו מראש". אחות מיילדת הוסיפה כי היו מכסים את הילדים כדי שהאמא לא תראה אותם, אולם היא החליטה שלא לנהוג על פי הנחיות אלו. להזכירכם, מדובר בסיפור משנות השבעים. אם כזו פטרונות ו"תעוזה" מחד וחשש להביע קול מחאה מאידך היום קיימים אז, חישבו מה הייתה האווירה עשרים ושלושים שנה קודם לכן.

תשובה נוספת לשאלה לאן נעלמו המאומצים כבר הועלתה כאן: לחו"ל. אף על פי שאפילו בחוק המנדט הבריטי נאסר באופן מוחלט להוציא ילדים לאימוץ מגבולות הארץ נחשפו מקרים כאלו משנות החמישים. באחד מהם, גם עליו דיווח משיח, עסקנית בכירה בויצ"ו שהתגוררה באנגליה הוציאה בעזרת קשרים ילדה ממעון ויצ"ו לאימוץ. "היא הפעילה פרוטקציה וזה הסתדר", סיפרה עובדת במעון. שמו של ארגון ויצ"ו עולה ומוזכר שוב ושוב.

חוקרים רבים איתרו מאומצים בחו"ל שסירבו לפתוח את עניין האימוץ, אבל לא רק הם. בשנת 86' היה ארנון נבות רב-פקד במשטרת ישראל, אשר קיבל כתב מינוי לחקירת הפרשה, על מנת להעמיד תשתית ראייתית לעבודת הוועדה. בראיון שערך עימו יוסי וולטר ב"מעריב" ב-95' נבות טען שהכשילו אותו בעבודתו. בכל זאת עלה על ממצאים מרעישים. למשל, פקידים היו מוציאים תעודות פטירה רבות לתינוק אחד אך בשינויים של שמו, וכך מאפשרים להשתמש בתעודה עבור תינוק אחר חי. בין השאר, מצא נבות שוועדת בהלול-מינקובסקי איתרה "מת" שנמצא בבלגיה לאחר שאומץ שם, אלא שחלק מתיקי הוועדה בוערו והוא עצמו לא הורשה לנסוע ולחקור את העניין. בראיון סיכם נבות בפשטות ובחדות את ההצדקה הפסיכולוגית למעשה החטיפות: "כל זה נובע מן העובדה שהפקידות האשכנזית התייחסה לתימנים כאל בהמות, שאינן חשות דבר כלפי ילדיהם. 'יש לכם הרבה ילדים, אז פחות אחד' – היה משפט שהוטח לא פעם בהורים שהתבשרו על מות ילדם."

סיפורה של שושנה הוא מיוחד במינו. מבחינה אישית ומשפחתית הוא אומנם מורכב יותר ממה שאוכל לפרט כאן, אך לעדותה היבט חשוב מכיוון שזוהי עדות על המתרחש במוסדות שסחרו בילדים. מכיוון שלא נלקחה ע"י משפחה אומנה היא נותרה במוסדות עד גיל מאוחר, מה שהפך אותה לעדת התביעה המפתיעה ביותר בפרשה. היא הייתה ילדה מבריקה עם עיניים פקוחות שהתהלכה בין סוחרי ילדים, מוקפת ילדים וילדות תימנים שהופיעו ונעלמו.

שושנה, לאחר המעבר השלישי בחייה: לקיבוץ

היא נלקחה מאמה ממש לאחר הלידה יחד עם אחיה התאום בבית החולים הממשלתי בצריפין שהוזכר כבר במזכרו של ד"ר ליכטיג. עד גיל שבע שהו במוסד ויצ"ו בירושלים. שם, בין המון ילדים תימנים, ראתה מיטות מתרוקנות וילדים חדשים מגיעים. לרוב היו ספונים לבד בחדרים, עד שאזעקת מלחמה שבעקבותיה הורדו למקלטים לימדה אותה להפתעתה כי גם ילדים בהירים שהו בקרבת מקום. מעולם לא ראתה אנשים בוגרים מגיעים לשם, מלבד הצוות המטפל שהיה כולו לבן, ומעולם לא שמעה את המילה "אבא" או "אמא" מפי אחד הילדים.

בגיל שבע לערך נלקחה עם אחיה התאום למוסד גור אריה של אגודת ישראל בבני ברק. גם במוסד זה היו כל הילדים ממוצא תימני, היא מספרת, וממשיכה בתיאור מזעזע: מדי פעם, היו מסדרים את הילדים בשורה באחד החדרים, בד"כ זה שהיה משמש כאולם התפילה, והדלת הייתה נפתחת. "הדודות מאמריקה", כך היו קוראים להן הילדים, נכנסו בעדה. הן דיברו בשפה זרה. אחת אחת לפי תור, הילדות היו נקראות אל הדודות והמדריכים שהיו בוחנים אותן מקרוב. לאחר מכן כל ילדה הייתה שבה לעמוד בשורה. ילדים וילדות נעלמו מן המוסד, היא מספרת. רק באותן שנים התוודעה כי משפחתה הביולוגית קיימת, וכי אמה הביולוגית נפטרה, חמש שנים לאחר הלידה. לא מן הנמנע שמתה מצער שכן מעולם לא ראתה את התאומים שילדה. שושנה סירבה להיחשף מעבר לכך: זהו פצע פתוח, כדבריה. יותר משישים שנה אחרי, וכמו רבים כמותה, עבורה עדיין מדובר בטראומה חיה וכואבת.

* * * * * *

באותו שבוע בו פורסם מאמר השטנה של לונדון נבחנו תלמידי התיכונים בבגרות בהיסטוריה (מועד ב' 2013). חלק א' עסק כולו בנושא השואה: היטלר; ועידת ונזה; שלבים בביצוע הפיתרון הסופי; האנטישמיות בגרמניה הנאצית; מרד גטו ורשה. תארו לעצמכם שחומר הבחינה היה גם כזה, בהתאמה: משנתם הגזענית של ארתור רופין ובן גוריון; הגזענות והאפליה של הממסד האשכנזי כלפי העולים ממדינות ערביות ומוסלמיות, חטיפות ילדים מקרב עולי תימן, פרשת הגזזת ואירועי יהוד.

התלמידים הנבחנים בבחינת הבגרות בהיסטוריה כמעט נאנסים ללמוד חומר זה – הנוגע לאירוע מכונן וכואב שהתרחש לפני שבעים שנה בקירוב – מכמה סיבות: המדינה רוצה שידעו חומר זה; אם המדינה לא תדאג לכך לצערנו איש לא יידע אותו, ואיש לא ישא עמו את המשמעיות החשובות והמתבקשות. יחד עם זאת, לצד מאמצים אדירים אשר משקיעה המדינה בביסוס העוולה ההיסטורית הזאת, היא פועלת באותה עוצמה על מנת להשכיח עוולות אחרות, פרשת ילדי תימן ביניהן, ולו מכיוון שהיא שותפה לכולן ובכל אחד ואחד מאיבריה: פרשת חטיפתם של ילדי תימן מזרח ובלקן היא עוולה בלתי נתפסת כמעט, אדירה בהיקפה, אך מה שהופך אותה למסוכנת בעיני הממסד הן לא הטרגדיות הרבות מספור ולא סך כאבי האמהות, אלא עצם השתתפותם הפעילה והיוזמת של הארגונים שלקחו חלק במעשה הפשע הזה: מדינת ישראל קמה למעשה על ידי ארגונים רבי עוצמה שנאבקו ביניהם על השפעה, כסף וכוח: ויצ"ו, הסוכנות היהודית, הג'וינט, האליטה הרפואית והמשפטית, חברה קדישא, אגודת ישראל, ארגון אמהות עובדות, הקיבוצים. זהו הדי.אן.איי שיצר את מדינת ישראל, ועל פי העדויות אלו גם הארגונים שהיו שותפים פעילים במעשה הפשע של חטיפת ילדי תימן, אם כגורמים בשל אידיאולוגיה גזענית, אם כמתווכים למען בצע כסף, ואם כמכסים לשם טובות הנאה אחרות: שמותיהם עולים שוב ושוב בעדויות של הורים וילדים, של אחיות ורופאים, של פקידים ומנהלים, מגובים בארכיונים ובמסמכים לרוב.

למעשה, פרשת ילדי תימן מתפקעת מרוב הוכחות, אך אלו אינן נלמדות, אינן משוננות על ידי תלמידים שאינם נבחנים עליהם בסיום לימודיהם במערכת חינוך מולבנת היטב, וכשהם גדלים הם הופכים למבוגרים שמאמינים שמדובר בשמועות – אכן, אי-לימוד עובדות הוא שדה הציד של מכחישי שואות.

אך פרשת חטיפתם של ילדי תימן מזרח ובלקן – פשע אתני מובהק, כמו פרשת הגזזת, שביצעו אשכנזים במזרחים – היא פרשה מדממת וגדולה מכדי להישכח. אדרבא: עם כל דור שעובר מתעצמת ההכרה בפרשה ובמעשה הפשע ובמקביל בחלקה של המדינה בהכחשתו; הפערים בין המזרחים לבין המדינה הזו רק הולכים וגדלים, כשפרשות אלו מטות את הלב והכף להבנה שמדינה זו אינה יכולה להמשיך לצעוד בדרכה מבלי לפתור את הפרשות הללו בתהליך שהוא בוודאי כואב וקשה לשני הצדדים, תהליך שככל הנראה יאלץ אותנו לפרקה ולהרכיבה מחדש.

חלק ב' של הבחינה בהיסטוריה שנערכה באותו השבוע עסק כולו בהקמת הארץ, בהתגברות על הקשיים ובמלחמת יום כיפור. בחלקה השני של הבגרות שאני מצפה לה יישאלו גם התלמידים כיצד הביא המאבק המזרחי לשינוי בתפיסת הציונות, ומה היו הסעיפים באמנת ההכרה והפיוס, בה מכירה החברה הישראלית בעוול שנעשה למשפחות סביב היעלמותם של ילדי תימן. יום יבוא.

רוב תודות:
ד"ר רפי שובלי
עו"ד עופר כוחי
עו"ד רמי צוברי

אורי גילה בגיל 6 כי הוא מאומץ וכששאל את המאמצת בדבר, מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה.

משרד הרווחה - חטיפת תינוקות מאמהות חד הוריות בשנות החמישים - סיפורו של גיל גרינבוים - ינואר 2010 - "אחי החטוף" – תחקיר מבט שני של כרמלה מנשה על חטיפתו של גיל גרינבאום לאימוץ ע"י השירות למען הילד. גיל נחטף לאם חד הורית בלידה בבית החולים בטר בחיפה. לאם נאמר כי התינוק מת. גיל הועבר לבית היתומים בית שבתאי לוי ומשם נלקח לאימוץ ע"י הורים ניצולי שואה חשוכי ילדים. עפ"י התחקיר מתברר כי מדובר בשיטה של משרד הרווחה...
השירות למען הילד - השיטות הבזויות ברשויות הרווחה לחטיפת ילדים מביתם ומשפחתם - בעבר היו רשויות הרווחה חוטפות תינוקות מבתי חולים כגון פרשת דודו דהאן, גיל גרינבוים). למשפחה נמסר כי הוולד/ תינוק חלה ומת. לרוב הציבור היה אמון המערכת. לאחר שהבין הציבור כי פושעים עם "כוונות טובות" חוטפים ילדים, החלו אדריכלי הרווחה בגיוס עובדי רווחה, עו"סים ופקידי סעד בזויים בבני אדם, ותוך מתן גיבוי משפטי ותקשורתי משתמשים בהם לחטוף ילדים וחסרי ישע. ילדים זה כלי טוב לעשיית כסף: אימוצים, אומנה, פנימיות, מלכ"רים, ועדות, מומחים ובעלי מקצוע ... ועוד כאלו עם "כוונות טובות" שספק אם מביאים תועלת.

"תינוק בגולאג ישראלי" - תחקיר על חטיפת תינוק - סיפורו של דודו דהאן - דע/י כי הרווחה היום, לפני ארבעים שנה או ששים היא אותה רווחה. עיקרון הבסיס הוא ה"חיסיון" וה"דלתיים הסגורות" במשרד הרווחה ובבתי המשפט לענייני משפחה ל"טובת הילד" כביכול, מאפשר לרווחה לעשות באזרחים במצוקה/חלשים ככל העולה על רוחם. רק השיטות משתנות מידי פעם ...

השירות למען הילד - חטיפת תינוק בלידתו - רשת ב - המדור לחיפוש קרובים - מרץ 2011 - סיפורה של צעירה בשנות ה- 70 כבת 15 אשר עובדת סוציאלית מהשירות למען הילד בדרך רמייה החתימה אותה על מסירת בנה לאימוץ מבלי שניתנה לה אפשרות להיוועץ עם בן זוגה או בני משפחתה.

מקור:
http://pkidat-saad.blogspot.co.il/2012/03/blog-post_10.html

עמותת עמר"ם בשיתוף בית אחותי מקיימים מפגש שני לציון יום מודעות שנתי בפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן.

לפני שנה נפטר הרב עוזי משולם, אחד הנאבקים להכרה וחקירה בפרשת ילדי תימן, בלקן והמזרח. מאבקו נגדע באלימות אך נשא פרי: הוא הביא להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בנושא והביא לפתחו של לב הקונצנזוס שאלות קשות בנוגע לחטיפתם של ילדים מקרב עולי תימן ורבים נוספים. חוקרים רבים הלכו בעקבותיו וגילו טפח אחר טפח טרגדיות רבות מספור, קולות שהושתקו. החלטנו לציין באופן קבוע את יום פטירתו כיום מודעות בפרשת חטיפת ילדי תימן, בלקן והמזרח (כפי שכינה את הפרשה, בנדיבות גדולה, הרב משולם) ולקיים במספר רב כלל האפשר של מקומות ערבי הרצאות, שיח ועדויות בנושא, עד ליום בו תוכר הפרשה - הווי אומר העוול הנורא הזה - באופן רשמי.

שלמה זכריה: מילים לא יכולות לבטא את ההיבט הרגשי של לקיחת הילדים. השורה התחתונה, זה אימהות שחוו כל חייהן את הכמיהה לילד. כגבר, אני אישית חושב, שאמא גדילה ילד תשעה חודשים, הגיעה למקום שהיא חשבה שהוא מקום הגאולה, והילד נלקח בידי אנשים שהיא חשבה שהם אלוהים, אז זו הבעיה כאן.

עדות האישה: לי חטפו אח וחטפו אותו מבית החולים דונולו ביפו. אני נולדתי קילו מאתיים, אח שלי נולד 3 ק"ג. אמי באה לקחה אותי מבית החולים, ואמרו לה שם שאחי חולה. אמי היתה מאוד נאיבית. אמרו לה חולה, היא חזרה הביתה, כשהיא הגיעה אחרי כמה ימים לבית החולים אמרו לה שהתינוק נפטר. איפה הקבר? אין קבר! פשוט נפטר. אמי היתה אישה נאיבית באפיסת כוחות. נדדנו, ואז היא עברה המון טלטלות בחיים, והיא לא יכלה להילחם כמו שהרבה נלחמו.

כששאלנו אותה על האח היא אמרה שהוא נפטר. בגיל 54 אמי חלתה בסרטן לצערנו הרב, וכשהגיעה לערש דווי, היא פתחה תיבת פנדורה ואמרה "אח שלכם לא נפטר. הוא פשוט נחטף. נעלם".

אנחנו ארבע אחיות כמובן כבר מבוגרות, לא יכולות לעשות שום דבר בנושא. כמו שאתם אמרתם פה, הנושא לא הועלה לדיון. אני יודעת שלבני שלומי זה מאוד מאוד כואב.

אמא שלי הדחיקה את זה. עברנו טלטלות בחיים, ולא יכולנו להילחם ולא יכולנו לרוץ. אני חושבת שזה לא רק אמא שלי. יש עוד הרבה אמהות שלא עשו משהו בעניין. כמו שיש הרבה שנלחמו ורצו, ככה יש גם הרבה שהשכיחו את העניין והתביישו. עכשיו אני אומרת שצריך להעלות את הנושא הזה מחדש.
הגיעו אלינו מכתבים הביתה באנגלית. אני לא ידעתי אנגלית. הייתי נערה. אח שלי נחטף וכנראה שהוא בחו"ל. מרוב שחרה לאמא שלי על המקרה הזה, אז היא לאורך כל השנים היא גם אמרה שאני שנולדתי קילו מאתיים, אם מישהו היה צריך להיות חולה זו אני.

הבן שלמה: תשימו לב למצב שבו לאמא לוקחים ילד, והאמא במצב הזה לא יכולה כל ימי חייה להאשים את מי שחטף, והיא מפנה את זה כלפי הילדים שלה. אני לא מאשים את סבתא חס וחלילה. זה פשוט אבסורד.

אבסורד שאנחנו לא יכולים להצביע על האשם, כשהוא נמצא כאן בבירור.

סליחה אמא שאני אומר את זה. גם אמא שלי לא יכולה להאשים את הבן אדם הנכון, זה קשה לה ואני גם מבין למה. זו טראומה קשה. אני עדיין מתמודד עם הקושי להאשים את השלטונות. יש כאן אשם אחד והוא צריך לשאת באשמה. לא צריך לגמגם, כי אנחנו דורשים צדק.
http://childrenofyemen.wordpress.com
http://lory-shemtov.com

ירון לונדון, כמו רבים אחרים, שאל: לאן נעלמו ילדי תימן המאומצים? תשובות כואבות על פרשה מטלטלת המתפקעת מרוב הוכחות. הוכחות להיסטוריה מושתקת שאינה נלמדת
http://www.haokets.org/2013/10/04/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%92%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E/
.
.
.