אל''מ במיל' רזי יהל: '' גזר דין ב'עכביש 55' !!''  

מתבקש לערוך מחקר מעמיק על שהתרחש שם ולו רק לאור השאלות הנוקבות ששבות וחוזרות על עצמן מאז, כחלום בלהות, אצל רבים מאלו שנחלצו בעור-שיניהם מאותן שעות חידלון אינסופי בתופת של 'מיסורי' (שם קוד למרחב שנועד להיות חווה-חקלאית שנהוג היה לכנותה 'החווה-הסינית'). אך מסתבר שהפתרונים אינם נתונים ביד אותם 'שחקנים משניים' שמרביתם ממלאים פיהם מים ומתקשים לנדב מידע.

על מי שיחשוף את האמת מעל אותו סיוט שהתרחש במתחם 'מיסורי' יהיה לברר לא רק על שהתרחש במהלך אותן 17 שעות לחימה אלא בעיקר על מה שנאמר, ולא פחות על מה שלא נאמר, במהלך ההכנות ליציאה לאותה משימה.
במלאת 30 שנים לקרבות מלחמת יום-הכיפורים, בדברים שפורסמו בתקשורת, העלה קצין האג"מ של חטיבת הצנחנים דאז, אל"מ (מיל') גיל דוד, טענות קשות מאד כלפי מפקדי אוגדה 162 - אברהם אדן (ברן) וסגנו דוביק' תמרי - על המשימה חסרת-סיכוי שהוטלה על חטיבתו ועל גדוד 890, לפתוח את הצירים 'עכביש' ו'טרטור' לתנועת אמצעי הצליחה מכיוון 'טסה' מערבה, אל תעלת-סואץ.

בדבריו טען גיל דוד שלא רק שמפקדת אוגדה 162 מנעה מהגדוד מידע חיוני אלא שגם עיוותה את תמונת המצב בפני פקודיה הצנחנים ויצרה אשליה שהמעיטה בקושי ובבעייתיות משימתם במרחב 'מיסורי'.

המשימה
ב-16 באוקטובר, עם סיום משימותיה בחלקו הצפוני של מפרץ סואץ, נקראה מפקדת חטיבת הצנחנים להגיע בבהילות ממרחב אבו-רודס לתדריך למשימה חדשה בחפ"ק מפקדת האוגדה ליד מחנה 'טסה'. הכוח היחיד שהיה תחת-פיקודה הישיר של מפקדת החטיבה (המח"ט אל"מ עוזי יאירי, סגנו סא"ל אמנון ליפקין-שחק וקציני האג"מ והמודיעין של החטיבה) כלל רק את גדוד 890 בהרכב של 3 פלוגות לוחמות, פלוגה מסייעת (ללא מחלקת המרגמות) ופלוגת מפקדה שכללה גם את מחלקת הרפואה וכן את הפלוגה הכירורגית החטיבתית (בפיקוד ד"ר אפרים סנה).

על התדריך לקראת הקרב, אותו צריך לראות כאחד ה"קלקולים" הבולטים במלחמת יוה"כ, סיפר המח"ט עוזי יאירי לאחר המלחמה: "טסתי לכאן בהליקופטר... פגשתי את ברן ואת גורודיש. מה שהסבירו לי... אריק מעבר לתעלה, העסק סגור על-ידי ציידי טנקים... קח כל מי שיש לך ביד...תתפרס... תנוע ותהרוג אותם, ותהרוג אותם... אני אז לא הבנתי בדיוק את המשמעות של החווה הסינית ו'מיסורי' ... לא היו שום פקודות ושום תדריכים; לא היה שום מודיעין (אין לי טענה לאף אחד). סרוק את 2 הצירים פרוס וגם כבוש את 'עמיר' (מבנה החווה הסינית). אמרתי:...קו דם כל נגיע ליד עמיר, נראה מה זה ואח"כ נראה מה הלאה". במקום אחר מפתיע עוזי יאירי בצטטו את ברן מתאר את משימת הגדוד: "...לפרוס פריסה רחבה, לשמור עתודה מאחור, לסרוק, להיתקל ולהתגבר".

גירסת אברהם אדן (ברן) להגדרת המשימה לא היתה שונה מהותית: לנקות את כל השטח ובסופו של דבר לכבוש גם את החווה הסינית". "...המשימה בפירוש היתה טיהור שני הצירים 'עכביש' ו'טרטור'. ונאמר שאם זה ילך קשה להסתפק בציר אחד, על מנת להעביר בכל מחיר שציר אחד - ולאו דווקא בטרטור אלא (אפשרי גם) בעכביש - להעביר את הגשרים".

מאוחר יותר הצטרף אל קציני החטיבה לתדריך אצל מפקדי האוגדה גם מפקד גדוד 890 איציק מרדכי (אותו הגדיר העיתונאי אמיר אורן: "לוחם מעולה בדרג השדה, סוחף במנהיגותו הקרבית מול אש"). בחוברת שהוציא הגדוד עם סיום המלחמה מתאר המג"ד:
".. אמרו לי: אין זמן. צריך להתחיל מהר לנוע... דני מ. (נמצא) עם כוח קטן מעבר לתעלה... ואין ראש גשר ולא גשר. גדוד סיור שניסה לפתוח את ציר 'טרטור' הושמד בחלקו הגדול. חיילים שלנו, צנחנים וטנקיסטים שנפגעו, מפוזרים בשטח, לא יודעים את מקומם המדויק. יודעים שמצומת 'טרטור' - 'עכביש' ומערבה נפגע כל טנק שניסה לנוע ביום לעבר התעלה ושום דבר לא הצליח להתחבר במשך היום עם הכוח הנמצא בצידה השני של התעלה. המשימה היא לטהר את אזור הצירים 'טרטור' ו'עכביש' (במרחב החווה-הסינית) ולפזר כוחות בשטח מצפון לציר 'טרטור' כדי להוות מעין חיץ ולמנוע מהמצרים אפשרות להסתנן בחוליות ולפגוע בכוחותינו הנעים על הצירים... הגדוד צריך להתפרס עד למרחק של 2.5 ק"מ מציר טרטור, טווח טילי הסאגר, כדי להוות חיץ".
בדיעבד, ניתן כיום להבין כי הגדוד יעמוד במשימתו כל עוד יאפשר לאוגדה - ולא חשוב כיצד - להניע את כוחות הגישור על אחד משני הצירים להשקה בתעלה כדי לאפשר את צליחתה.

הקרב
בסופו של דבר, בשעה 24:00 נותן איציק המג"ד ליקי לוי, מפקד פלוגה ב', אישור לתחילת תנועה. כעבור כשעה שבמהלכה נע רגלית בפריסה מאד רחבה עם 'חוד' (כוח קדמי) יחסית צמוד - מוצא עצמו הגדוד נתקל במארב המצרי. עצמת האש היתה כה חזקה עד שהיא מאלצת את מפקדי החטיבה והגדוד לקבל החלטה לחלץ את הגדוד לאחור מחמת עדיפותו הבולטת של האויב המחופר והחמוש במגוון מרשים של כלי נשק שטוח ותלול מסלול, נ.ט וטנקים.

במקביל הם מנסים להכפיף לעצמם סיוע (מרדכי: "ביקשתי תגבור, לא חילוץ") שגם כשהגיע - חיל- אוויר, ארטילריה ושריון - קצרה ידו מלהושיע.
כך, במהלך דקות ספורות נוסף גדוד הצנחנים לרשימה מכובדת של גדודים שנפלו למלכודת שטמן להם בפשטות בלתי-נסבלת כוח מתוך חטיבה ממוכנת מהארמייה המצרית השנייה, בתחום הצירים 'עכביש'-'טרטור'. אלא שבשונה מהפעמים הקודמות המתין הפעם המארב המצרי פרוס בקו חזית אחד, רצוף, מהאופק הצפון-מזרחי ועד לאופק הדרום מערבי, מחופר היטב, על-גבי שלוחה מאורכת ומוגבהת במטרים ספורים מעל הבקעה שאל תוכה נכנסו פלוגות הגדוד.

כל מי שהיה צריך, הסתער כבר מהתחקיר הראשון שנערך בהקשר למה שהתרחש בקרב, אפשר היה להתרשם מתחושת האשמה הכבדה של המח"ט עוזי יאירי, שלא הרפתה ממנו עד יומו האחרון (עוזי נהרג מאש מחבלים בפעולה לחילוץ בני ערובה מידי מחבלים שחדרו למלון סבוי בת"א, ב-5 במרס 1975) "...(היתה לנו) מקסימום שעה אחת מירידה וקבלת פקודה: 'נוע, זוז מיד ומהר'. ואם אמרתי לאיציק: 'מה אתה מזדחל' (כבר בתנועה הרגלית) זה כמובן בניגוד לאופי שלי שאני כן אוהב את ההליכה האיטית, ואת המשקפת ואת התצפית ואת הבדיקה" "...לפחות שאיציק ידע שאם הוא מקבל את הפקודה לזוז מהר וקדימה, זה כי אני קיבלתי פקודה, כי מישהו מעליו קיבל פקודה: תעשה מהר ותזוז". ומוסיף המח"ט "רק מילים טובות" (על לוחמי גדוד 890 ) "... כל מי שהיה צריך להסתער הסתער עם מה שיש לו. וכשהיה צריך להיכנס לתוך התעלות לא היה לו יותר תחמושת" .

מהתחקירים גם עולה העדר הסיוע הארטילרי לגדוד במלוא חומרתו. אומר מפקד האוגדה : "... סוכם... שהוא יסתייע דרך רשת האגד ואולי דרך רשת הפיקוד... לא הייתה עבורנו בעיה, אנחנו ישבנו על רשת הפיקוד שלו בלילה... ואז לא הייתה שום בעיה לתת לו ס יוע... אינני זוכר את הנקודה מדוע הוא לא קיבל קס"א (קצין סיוע אוויר). אני שאלתי את איציק באחד הימים שהסתובבנו אחרי זה והוא אמר לי... בגלל שהם היו צמודים לאויב הם לא רצו להפעיל ארטילריה".

רק חודשים ספורים בלבד מסיום המלחמה, וגירסת מפקד האוגדה בתחקיר היתה שונה מזו של קמב"ץ החטיבה דוד, שהעיד כי בתדריך ב'עכביש 55' ביקש קש"א (קצין קישור שנמצא ביחידה המסתייעת ותפקידו לטווח באלחוט את סוללות התותחים אל המטרות המתוכננות או המזדמנות) אך לא נענה: "... אמרתי שבלי זה אי אפשר לזוז והם אמרו: אין. זה ייקח זמן עד שיגיע וצריך מהר לנוע ולתקוף את העסק" . "... ביקשנו מהאוגדה לקבל קש"א. כמונו גם המג"ד עשה זאת במהלך קבוצת הפקודות ואף אחריה אולם האוגדה השיבה שייקח להם הרבה מאוד זמן לאתר מישהו. בסופו של דבר קבעה האוגדה שנפעיל סיוע ארט' שייכלול 2 סוללות 155 מ"מ עפ"י נוהל "קצין חי"ר מטווח" (טכניקת טיווח ארטילריה פשוטה יחסית אותה לומד כל קצין חי"ר). חוסר נכונות האוגדה לדאוג לנו לקש"א התברר כקריטי ביותר משום שאמנם לבקשתנו הוכפפו מיד בתחילת הקרב יחידות האש אך, כשנוצר עמן הקשר ניסינו המח"ט, הסמח"ט ואנוכי לטווח את התותחים למטרות שזיהינו אך כאן נחשפה חוסר מקצועיותנו מכיוון שלא הצלחנו להבחין לפי 'הנפילות', (התפוצצות הפגזים) בין ארטילריה שלנו לבין הארטילריה המצרית, מה שהיה עושה ביתר קלות קצין הקישור. מהר מאד הסתבר שקיימות גם בעיות בקשר האלחוטי אל התותחים וכל ניסיון נוסף להפעלת הסיוע לא עלה בידינו, כמו ברגע שבו הסתבר כי גדוד הטנקים של אהוד ברק נקלע למצוקה".

חגיגת האבסורד
תקוע, ללא שום יכולת לשפר את מצבו באופן מסודר ומאובטח, נטול סיוע, עתודה וכוחות חילוץ, מרוקן מיכולת תקיפה, או לפחות לשיפור עמדות, נותר הגדוד בודד במערכה כשכוחותיו ההולכים וכלים, כל-כולם מוכוונים לצמצם את הקטל, לחלץ את לוחמיו באופן מסודר ככל שניתן ובניסיונות עקרים להכווין מטוסים, שריון וארטילריה כדי לנסות ולהושיעו.

כושר ומנהיגות מפקדים, דבקות הלוחמים במשימת החילוץ ואומץ ליבם של כוחות החילוץ האחרים מנעו כשלון קטסטרופלי, גדול שבעתיים, שהיה אולי נעוץ בפחד האויב שישב בטווחים של עשרות מטרים מלוחמי הגדוד אך נמנע מלצאת להתקפת-נגד על שרידיו המוכים של הגדוד, שחלק מהם מוטלים גוססים גוועים תחת קני מקלעיו, באין כל יכולת לחלצם.

שחר ה-17 באוקטובר מפציע ועמו שני ניסיונות עקרים לסייע לגדוד במילוי משימתו: האחד תקיפה של רביעיית מטוסי סופר-מיסטרים שבעקבותיה, לאחר פגיעה, נוטש הטייס חגי תמיר ולמזלו צונח לידי כוחותינו, וניסיון עוד פחות מוצלח של מספר טנקים מהגדוד של אהוד ברק שבפיקודו מנסים להשתלט על קו העמדות ונאלץ לחלץ את שרידיו מהמערכה כמעט ללא טנקים תקינים.
הבוקר של היום החדש אינו מ ותיר מקום לספקות באשר לשיעור הפורענות - הקטל והתבוסה - אותה סופגים אנשי החי"ר, התנסות אותה לפחות איש מהם כלל לא העלה על-דעתו.

לקראת הצהריים נמצאים עדיין מוקדים ספורים של לוחמים כשרים, שמנסים להשיב אש ולחפות על פינוי הפצועים או על כאלו שבאופן עצמאי הצליחו למלט עצמם לאחור. מביניהם כאלו שנעים הלומים וסהרורים, חשופים במישור החולי לצליפות מכל סוג של תחמושת, חלקם אדישים כלאחר ייאוש, חלקם נסים מבוהלים כאחוזי תזזית, מנסים לחמוק מצרורות הכדורים והארטילריה, חלקם מצליחים צולעים, מיוסרים לגרור עצמם בכבדות. ערמות של תחמושת וכלי-נשק אישיים נותרים מוטלים מיותמים סמוך לציבורי מדים חרוכים, חמוצים מדם, גופות קרועות וכרותות-אברים, חלקן עדיין מפרכסות בעוויתות מוות, גוססים משוועים לעזרה שמתמהמהת מלבוא. נגמ"ש נועז מנסה לתמרן ולחמוק ממטחי הטילים, בדרכו לאסוף את אחרוני הפצועים. נגמ"ש אחר שמגיח מבעד ענן עשן המתאבך מירכתיו בהם נפער חור מפגיעה שספגו טיל סאגר, פגיעה שכבר לא שינתה הרבה את מצב הפצועים שאסף צוותו במסע חסר הסיכוי בתוך המסך הצפוף של הטילים. אודים עשנים מטנק שכאילו יד ענקים תלשה ממנו צר
יח ותותח והניחה אותם מפוייחים וקרועים לצד מה שנותר מהגופות הכוויות של צוותו.

הקרב נמשך רק למראית עין. בעיקר כדי לחפות על חילוץ חבריהם, ממשיכים אחרוני לוחמי גדוד הצנחנים שנותרים בשטח להשיב אש בעזרת שארית התחמושת שנותרה בחגורי חבריהם המוטלים סביבם הרוגים, כנגד החיילים המצרים המחופרים היטב, המזנבים וצולפים בהם מכל הבא לידם אך קפואים במקומם. אולי היה זה בהשפעת ההרתעה שחולל הגדוד בכל המהומה סביבו. אותה שעה, בה חרב עולמם של רבים כל-כך היתה גם שעת החסד שאפשרה לאוגדת אברהם אדן (ברן) לעמוד במשימתה ולהשפיע אולי באופן המכריע ביותר על גורל חזית הדרום, אם לא על המלחמה כולה.

בעוד ששרידי הגדוד עדיין שקועים עד צוואר ב'בוץ-החווה', במאמץ נואש לחלץ את חבריהם, נשמעת בערפם נהמה מחרישת אזניים של הטנקים הגוררים את שיירת הדוברות שתחולל את השינוי ותאפשר את חציית התעלה על-ידי אוגדות צה"ל.

המג"ד איציק מרדכי: "...דבר מדהים: על ציר טרטור ועכביש המשיך צה"ל בינתיים לנסוע עם הדוברות, ממש כמו במצעד יום העצמאות, מבלי לחטוף אפילו כדור אחד. זו היתה חגיגת אבסורד, כי בתוך כל התופת הבנתי שבשורה התחתונה, המשימה לפתוח את הצירים בעצם מתבצעת, וברשת הקשר ממשיכים לומר לך לא לזוז מילימטר".

מישהו באוגדה הבין ככל הנראה ששדה-הקטל של הצנחנים אין בו כדי למנוע מהאוגדה לעמוד במטרתה.

***

בליל ה-18 באוקטובר נכבשה החווה הסינית על-ידי גד' 184 מחטיבה 14 בפיקוד אברהם אלמוג.

אין זה כי למרות אוזלת-יד האוגדה בריכוז מודיעין, סיוע, קישורים ועזרה לצנחנים במהלך ההכנות וניהול הקרב גופו, הרי ניכרה גם השלמת מפקדי החטיבה והגדוד עם המשימה והסכמה - אמנם מאונס - על תנאיה. באותו רגע גם נחרץ גורל הגדוד.

גם לאחר 30 שנה, לאחר שחלק משחקניה הראשיים של אותה דראמה טרגית כבר אינם בחיים, נותרו שאלות רבות פתוחות שכאמור נדרש שמישהו ישיב עליהן. בחרתי לברר שתיים ולהשאיר את השלישית פתוחה.

האם יש תשובות?
כיצד זה שאיש באוגדה לא הבחין בכתובת שזעקה מהקיר? האם היתה זו התעלמות מכוונת מהכוח החזק והממוסד שתקף והשמיד כמעט כל כוח צהל"י שנע בימים הקודמים בציר 'עכביש', מיחידות שכנות כמו גדודי יואב ברום ז"ל ועמי גלעדי ז"ל, עמי מורג, ספקטור, נתן שונרי ואחרים.

מכאן גם עולות תמיהות בנוגע ל'הערכת-המצב' שעשתה מפקדת האוגדה, אם בכלל התקיימה באופן מסודר, העובדה היא שכמעט בכל הכלים שבעזרתם מקובל לנתח, להעריך, להפיק משמעויות ולהסיק מסקנות, מוצאים את גדוד הצנחנים לא מוכן למשימתו: הערכת אויב ודרכי פעולתו (פריסה, כיוון, מאמץ עיקרי, עצמה וכד'), הערכת קרקע (שטחי השמדה, טופוגרפיה, שטחים שולטים וכד'), כוחותינו (חימוש, ציוד, אמצעים, פקלי"ם וכ"ד) וסיוע (העדר דאגה לגדוד ליכולות קישור לכוחות מסייעים, אוויר וארטילריה, העדר הקצאת סיוע ישיר או עקיף של ארטילריה, העדר כוח טנקים ת"פ). לא רק שמטה האוגדה לא יצא מגדרו להשיג מודיעין (צילומי אוויר עדכניים שכנראה היו איפה-שהוא בין מוצב הפיקוד למפקדת האוגדה) אלא שגם התעלם מהמידע שנצבר מהאזנה לרשתות-קשר של כוחות שכנים, על-פיהן ניתן היה לאמוד בקלות על מצעד הא יוולת של הכוחות השכנים, קילומטרים ספורים מערבה, בצירי עכביש, טרטור ולכסיקון, שעות ספורות קודם.

בהתעלמה מכל אלה שלחה האוגדה את הגדוד לקרב שתוצאותיו המחרידות - 41 הרוגים ויותר מ-100 פצועים - הביאו לצירוף 890 לרשימה נכבדת של סמלים בתולדות מלחמות ישראל שנטבעו בתמהיל אבסורדי של אטימות, שלומיאליות, זילות חיי-אדם, צייתנות עיוורת ביחד עם דביקות במשימה, רעות וגבורת לוחמים.

לאור שברי המידע על גורלם המר של הניסיונות האחרים שהתרחשו בימים הקודמים ונוכח התנאים הנחותים לביצוע הפעולה, עולה השאלה השנייה:
האם נכון עשו מפקדי הצנחנים שנענו להוראה לצאת למשימה? האם על המג"ד ועל המח"ט היה להתעקש לפחות על דחייה של מספר שעות?

דומה כי היתה זו תביעת הרמה הפוקדת (האוגדה) וגם זו שמעליה (פיקוד וחזית הדרום) לצאת מייד וללא היסוס, שגברה מעל לכל שיקול של שניהם.
בקשת המג"ד לדחיית מועד תחילת תנועה כדי לצבור את כל כוח הגדוד במצב סטאטי ולא בתנועה - נענתה בשלילה. תחת זאת הוא קיבל הוראה "התחל לנוע מייד". גם על בקשתו מהאוגדה שתצרף לו קצין קישור לסיוע הארטילרי נענה המג"ד בשלילה:
איציק מרדכי : "... עשו חשבון שלהביא את הקש"א זה עניין של שעה שהזמן לוחץ וקיימת סכנה שהמבצע כולו יכנס לאור יום וייתקע, ואמרו לי אי אפשר לעמוד בזה, תלכו בלי קש"א, ואם תצטרכו ארטילריה נפעיל אותה באמצעות רשת הפיקוד" ..

מסתבר שגם את שאירע לגדוד של נתן שונרי יום קודם, אותה מסר נתן שונרי אישית לגיל דוד ומה שהיה צריך לשמש עדות מספקת כדי שלא לחזור בדיוק על אותה שגיאה - איש לא לקח בחשבון, וודאי שלא ברצינות הראויה והנדרשת בין יוצאי אותה יחידה ש'שפתם' אחידה. לימים, היו שהכחישו את קבלת הידיעה עוד בזמן שאפשר היה לעבד אותה למידע רלבנטי וכשיקול בקבלת החלטות ליציאה לקרב, אך עדויות חלק מהמפקדים סותרות זאת מכל-וכל...
"... שישנם חיילים שלנו בשטח ש לילה קודם נמצאים כאן וצריך להיזהר ולא להרוג אותם", העיד עוזי יאירי בתחקיר לאחר המלחמה על ששמע בתדריך, מה שאישר את דברי קצין האג"מ של חטיבת הצנחנים שאכן הקרב של גדוד שונרי הוזכר גם בקבוצת הפקודות במפקדת האוגדה אך ניתן להבין כי זו ניסתה להקטין מערך ההיתקלות. לדבריו המעיטה האוגדה ביכולת חיילי אותו גדוד שלטענתה הובסו לא בגלל יכולת מיוחדת של האויב אלא בהעדר
כשרות קרבית. מידע זה עליו מדבר המח"ט הועבר גם על-ידי המג"ד איציק מרדכי אל מפקדי הגדוד כדי שייזהרו מלפגוע בפצועי אותו גדוד שעדיין מוטלים סביב הצירים: "... פקודה נוספת שנתנו לי והדגישו אותה 5 פעמים: היה כוח מחטיבה 55 שנתקע, הצוותות כנראה מפוזרים בכל השטח, לא פותחים באש גם כשרואים מישהו". ובהזדמנות אחרת אמר המג"ד:
" ... אמרו לי כל מיני חבר'ה שהסתובבו בחוץ ציירו תמונה שלא הכי נעימה, שהתעללו בחבר'ה של שונרי, וכו', וזה במידה מסויימת העלה לכולם את הדם לראש. כל מי שישנו שם או שהוא הרוג או טנקיסטים התעללו בצורה רצינית מאד גם בגופות וגם במי שישנו".

עדויות אלה אינן עולות בקנה אחד עם אויב זניח כמו חוליות בודדות של ציידי-טנקים שעל הגדוד היה להשמיד במרחב הצירים עכביש וטרטור. ומאמצי האוגדה להמעיט מערך ההיתקלות שהייתה לגדוד הסיור של נתן שונרי והעלמת המידע על יתר הקרבות שהתרחשו על הצירים תרמו לא מעט לסילוף תמונת אמיתית של מיקום, פריסה ועצמת האויב.

ואם לא די היה באלה הרי שבאה אל עוזי יאירי קריאתו של רא"ל במיל' חיים בר לב, מפקד-העל של חזית הדרום (עוזי היה ראש לשכתו של בר-לב בהיותו רמ
טכ"ל), כפי שגיל דוד ציטט מהאזנה לשיחה באלחוט בין שניהם: "גורל עם ישראל בידיים שלך, על הכתפיים שלכם. אתם חייבים לבצע את המשימה עוד הלילה. אם לא פותחים את ציר 'עכביש' עוד הלילה, אין לנו ברירה אלא להסיג אחורה את כל האוגדה של שרון ולבטל את הצליחה. פירוש הדבר שאנחנו נכשלנו בכל המלחמה הזאת". גם עוזי יאירי מזכיר שיחה זו: "...לפני היציאה מטסה קיבלתי טלפון מבר-לב, אישית. הוא אמר לי: עוזי, יש כוחות שלנו מעבר לתעלה, הציר אליהם 'מזוהם', צריך לנקות את זה, זה הדבר הכי חיוני לעשותו, טוס מהר לברן. "... ומוסיף אותם מילים. זה מה שידוע מהר לזוז וללכת".

לתביעה וללחץ שהפעיל הדרג הפוקד על הצנחנים לצאת למשימה ללא דיחוי מיוחס משקל כבד אולי יותר מכל אחד אחר בהשפעה על שיקול דעת מפקדיהם. "...האם יכולתי להגיד: 'עצור, אני מתחיל רק בעוד שעה עד שאני משוכנע שיהיה לי...' וכדומה. אני לא בטוח. נדמה לי שלא", הרהר רטורית עוזי יאירי במהלך התחקיר החטיבתי שנערך מייד אחר המלחמה. עוזי יאירי היה חדור בהכרה אותה הפיחו בו מפקדי החזית שהתנאי להצלחת המשימה תלוי במועד המוגבל לקיומה, המוכתב והבלתי ניתן לדחייה.

ובהקשר לכך, בסוגייה של: 'מה גובר על מה', צורך החזית או דרישת הגדוד לתנאים חיוניים ליציאה לקרב, מסתבר שהתעוררו אצל עוזי יאירי ספקות: "אשמתי לאחר מעשה שלא חקרתי מספיק מה יש כאן. יכול להיות שהיה ידוע יותר ממה שנאמר לי... הייתי צריך אולי יותר לחקור את העניין אבל כך עשינו". אני מקבל פקודה בשעה כזאת וכזאת בלילה, לפנות בוקר עליך לפתוח את המקום הזה כאן, מהר צא והציר בידיך, ואני עושה מה שאומרים לי. עכשיו אני חושב האם התעקשתי מספיק לקבל עוד יותר אינפורמציה, זה מציק לי".

דומה כי דחיית יציאת הגדוד למשימתו בשעות ספורות לא הייתה מקטינה את סיכויי הצלחתו לעמוד בה אלא להפך; מהלך כזה היה מעניק לגדוד את 'פסק-הזמן' המתאים כדי לערוך את עצמו ליציאה ל'תנועה לקראת מגע' בצורה מתקבלת על הדעת, כמקובל בתורת הלחימה, אם לא לאור ניסיונם הרב של כל מי שהיה מעורב שם בקבלת ההחלטות.

השאלה השלישית, עד כמה דחוף היה לצאת למשימה, היא סוגיית מפתח בכל הדיון. שכן עובדה היא שכוח הצנחנים של דני מט צלח את התעלה ונותר מאוים מעברה המערבי ללא יכולת סיוע צמוד, המתין בלאו הכי בכורח הנסיבות עד
להשקת אמצעי הצליחה. אלו מן הסתם המתינו עד שתתאפשר התנועה על ציר 'עכביש' הודות לחיץ בשר-ודם, תרתי-משמע, שהקים למענם גדוד 890 רק עם בוקר. כמובן שאת אותה שאלה אפשר היה גם לשאול אחרת: האם מפקדת החזית היתה עדיין מתעקשת על אופן ועיתוי המשימה אם היתה משערת ש'המחיר' שישלם גדוד 890 עלול להיות כה כבד?

במהלך הקרב מן הסתם משכו אליהם לוחמי הגדוד את תשומת-לב ואש האויב ובכך אפשרו כמעט ללא הפרעות את תנועת הגשרים וכוחות הצליחה בעורפם, על הצירים מערבה, אל עבר נקודת הצליחה על גדות התעלה. ובכך, בכורח האילוצים, במעבר המהיר ממשימת טיהור למאמץ הסחה, בהופכו ל"בשר תותחים", בדבקותו ללא-ברירה אחרת במשימה, איפשר הגדוד לצה"ל לחולל את אחד המהלכים בעלי ההשפעה המכרעת ביותר על גורל המלחמה בחזית הדרום.
גדוד 890 לא עמד במשימת טיהור המרחב שחולש באש לפחות על ציר עכביש. מחיר הדמים שגבה הקרב - היה כבד מנשוא, גם כאשר חשבו אדריכלי המשימה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.

"מבחינת הגדרת המשימה - למעשה לא ביצענו אותה. מבחינת צה"ל הגדוד בסופו של דבר השיג את המטרה, כי הציר נפתח", סיכם עוזי יאירי בתחקיר החטיבתי. בהתייחסו לתוצאת הקרב, כאילו סח מתוך רחשי ליבו, הוסיף המח"ט: "דבר אחד מנחם אותי, בדיעבד כל ההתכתשות הנוראית הזאת שנעשתה כאן - בזמן הזה הדברים זרמו אל הגשר". בלשון מעט שונה, קר ומנוכר, העיר מפקד האוגדה אודות משימת 890: "...מבחינה אופרטיבית המשימה הושגה. זה לא שייך לניהול הקרב עצמו. אבל בראייה הכוללת - הושגה".

אני מטיל דופי בהחלטות הפיקוד הבכיר על הפקרת הגדוד ועוד יותר על אדישות ועל חוסר רצונו לחלצו מאותה פעולת הסחה 'מבריקה' שאת מחירה סביר להניח איש מהם לא צפה מראש.

מרבית הגנרלים רוחצים בניקיון כפיהם ממחדל החווה הסינית. הם עושים כל אשר לאל ידם כדי להסיר מעליהם כל שמץ של מחוייבות למה שהתרחש שם, כיאות לתרבות ולנורמה של הסתלקות מאחריות שלצערנו מצאה לה אחיזה בביטוי האופנתי 'תסמונת הש"ג'.

כולם, למעט אחד, עוזי יאירי, ש'ניכס' לעצמו חלק מהאשמה למה שארע לגדוד 890 בחווה הסינית, על שלדבריו "...לא חקר מספיק" ולא התעקש מספיק לקבל "...עוד יותר אינפורמציה".

עוזי יאירי ז"ל הרחיק לכת עם האשמה שלקח על עצמו, שרק מעטים - אם בכלל - יכולים לאמוד את היקפה ואת עצמתה. ציני ומכאיב שמלבדו איש מבין מפקדי האוגדה, הפיקוד והחזית, בעלי האחריות והסמכות - לא הביעו 'אי-נוחות' כלשהי ממילוי תפקידם והותירו את המח"ט הנערץ - בודד עם האחריות ויותר מכך - בכור המחוייבות.