פרסום ראשון: גזר הדין בפרשת המלמד שהטריד מינית ילדים  

פ 000117/01
בית משפט מחוזי חיפה

תאריך: 27/08/2004
הרכב: ג'ובראן, ג'רג'ורה, שפירא
מדינת ישראל
נ ג ד
נחמן בן דוד וייספלד

ת"ז 54735139, יליד 1957

החלטה

אנו מתירים את פרסום גזר הדין בתיק זה, ובלבד שלא יפורסמו פרטים מזהים של המתלוננים ושל מקום ביצוע העבירות.

ניתנה היום י' באלול, תשס"ד (27 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

ס. ג'ובראן, שופט ר. ג'רג'ורה, שופט ר. שפירא, שופט

קלדנית: ליאת פנקר
_______________________
פ 000117/01
בית משפט מחוזי חיפה
כב' השופט ס. ג'ובראן

כב' השופט ר. ג'רג'ורה

כב' השופט ר. שפירא
גזר דין

1. העבירות בהן הורשע הנאשם:

הנאשם הועמד לדין בכתב אישום בו יוחסו לנאשם עבירות מין שבוצעו בקטינים אשר למדו תחת פיקוחו. תוך כדי שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו חזר בו הנאשם מכפירתו בכתב האישום והורשע על פי הודאתו, בהכרעת הדין מיום 14.4.04, בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירה של התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וזאת כאשר כתב האישום המתוקן מיחס לנאשם את ביצוע העבירה במספר רב של מקרים, כפי שיפורט להלן. על פי הסדר הטיעון שבין הצדדים הוסכם כי התביעה תעתור לעונש מאסר שלא יעלה על 9 שנות מאסר והנאשם יעתור לעונש כפי שימצא לנכון. כמו כן הוסכם כי הנאשם יפצה כל אחד מהילדים, נפגעי העבירה, בפיצוי כספי בסכום של 7,000 ₪.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן בין השנים 1995-1999 או בסמוך לכך היה הנאשם מלמד ב"חדר" חרדי "תשב"ר", שהוקם ונוהל על ידי הרב פויזן בזכרון יעקב (להלן: "החדר"). הנאשם לימד ילדים בני 4-6 ב"מכינה" לקראת עלייתם לכיתה א'. כמו כן, לימד בשעות אחר הצהריים ילדים מכיתות א' עד ג'. תקופה מסוימת שימש הנאשם אף כסגן מנהל ה"חדר".

במשך כל שנות עבודתו של הנאשם ב"חדר" הוא נהג להתעלל בילדים אותם לימד בכך שפגע בהם פגיעות גופניות מיניות ונפשיות. בעיקר פגע הנאשם בתלמידים שלמדו אצלו בכיתת ה"מכינה", ילדים בגילאים 4-6. הנאשם היה מאיים על הילדים כי לא יספרו להוריהם על מעשיו, אחרת הוא יכה אותם.

על פי האישום הראשון לכתב האישום, מ.ח.א., יליד 1992 (להלן: "מתלונן 1"), למד ב"חדר" החל מגיל 5, תחילה ב"מכינה" אצל הנאשם ולאחר מכן, החל מכיתה א', למד אצל הנאשם בשעות אחר הצהריים. בהיות המתלונן 1 ב"מכינה" נהג הנאשם לסטור לו בחוזקה על פניו או להכותו ביד במקל בשל דברים של מה בכך, כגון שלא שם אצבע על החומש. כמו כן, בתקופת ה"מכינה", כאשר המתלונן 1 הציץ בחלון, לקח הנאשם את המתלונן 1 למקלט, שהיה סמוך לכיתת הלימוד. במקלט הוריד הנאשם למתלונן 1 את מכנסיו ותחתוניו, השכיבו על ברכיו והיכה אותו, לעיתים במקל ולעיתים בחגורה. במקרים רבים בהם לקח הנאשם את מתלונן 1 למקלט ועשה בו כמתואר לעיל הוא גם החדיר אצבע לפי הטבעת של המתלונן 1. הנאשם סירב לאפשר למתלונן 1 לצאת לשירותים בהיותו ב"מכינה". כתוצאה מכך, עשה מתלונן 1 צרכיו במכנסיו והפך ללעג בפני בני כיתתו, זאת לפחות במקרה אחד. גם כאשר היה המתלונן 1 בכיתה א', בשעות הצהריים בהם היה הנאשם מלמד, סירב הנאשם לאפשר למתלונן 1 לצאת לשירותים.

על פי האישום השני לכתב האישום, מ.א., יליד 1991 (להלן: "מתלונן 2"), למד ב"חדר" החל מגיל 4. בשנתיים הראשונות למד אצל הנאשם ב"מכינה" ולאחר מכן עבר ללמוד בכיתה של מלמד אחר, אך המשיך ללמוד אצל הנאשם בשעות אחר הצהריים. הנאשם נהג לקרוא למתלונן 2 אליו, כאילו כדי לסדר לו את החולצה בתוך המכנסיים, ואז היה פותח את כפתור מכנסיו של מתלונן 2 ואת הרוכסן, מכניס יד אחת אל מתחת לתחתוניו של מתלונן 2 וממשש לו את עכוזו וכן היה אוחז וממשש את איבר מינו. בחלק מן המקרים הנ"ל, תוך כדי "סידור הבגדים", דחף הנאשם אצבע לתוך פי הטבעת של מתלונן 2. הנאשם עשה זאת במקומות שונים בבית הספר. במקרים בהם נגע הנאשם באיבר מינו של מתלונן 2 ומתלונן 2 ניסה להיחלץ, אחז הנאשם באיבר המין בחוזקה ולעיתים אף צבט את המתלונן באיבר מינו. הנאשם נהג לקרוא למתלונן 2 לבוא וללמוד איתו ביחידות, בחדר נפרד והיה מכניס ידו לתוך תחתוניו של מתלונן 2 ונוגע לו בעכוזו, נוגע ומחזיק את איבר מינו של מתלונן 2 וכן היה מחדיר לו אצבע לפי הטבעת. בהיות המתלונן 2 בכיתה ב' אירע אירוע בו מתלונן 2 לא הספיק להעתיק מהלוח והמלמד שלח אותו לנאשם ששימש כסגן מנהל. הנאשם לקח מקל ונתן למתלונן 2 מכה חזקה באחוריו. באירוע אחר אמר הנאשם למתלונן 2 לגשת ללוח ואז היכה אותו במקל.

על פי האישום השלישי לכתב האישום, י.ל., יליד 1991 (להלן: "מתלונן 3"), למד ב"חדר" משנת 1995. בשנה הראשונה למד ב"מכינה" והנאשם היה המלמד. במהלך שנה זו היכה הנאשם את מתלונן 3 בכך שסטר בידו על פניו של מתלונן 3 פעמים רבות בשל דברים של מה בכך. כמו כן, היה הנאשם נותן מכות עם אצבעו מתחת לסנטרו של מתלונן 3 בחוזקה. עוד בהיות מתלונן 3 ב"מכינה" היכה אותו הנאשם בגבו וכן דחף אותו בגבו מספר בלתי ידוע של פעמים בשל דברים של מה בכך.

על פי האישום הרביעי לכתב האישום, ד.ל., יליד 1992 (להלן: "מתלונן 4"), למד ב"חדר" החל משנת 1996. בשנה הראשונה למד ב"מכינה" והנאשם היה המלמד. הנאשם נהג לקחת את מתלונן 4, להשכיבו על שולחן ולהכות אותו בחגורה מאחוריו, כמעשה של יום יום. לעיתים היה הנאשם מוריד למתלונן 4 את המכנסיים ואת התחתונים ומכה בו כמתואר לעיל. במקרים אלה נהג הנאשם לסגור את דלת חדר ה"מכינה". הנאשם איים על מתלונן 4 ותלמידים אחרים, כי אם יספרו להורים הוא ייקח אותם למשטרה. עוד נהג הנאשם לתת למתלונן 4 סטירות על פניו בשל דברים של מה בכך. לעיתים היה הנאשם מושך בחוזקה באוזנו של מתלונן 4 ותוך כדי אחיזתו באוזן היה גורם למתלונן 4 לשכב על שולחן בכיתה ומיד לאחר מכן היה מכה אותו בחגורה כמתואר לעיל. לעיתים היה הנאשם מכה את מתלונן 4 על עכוזו עם האבזם של החגורה ולעיתים היה מכה את המתלונן 4 על אזור איבר מינו ב"חלק הרך" של החגורה. הנאשם נהג לומר לתלמידי ה"מכינה" ובהם המתלונן 4, כי הוא מכה מאחר וילד התנהג "לא יפה". עוד היכה הנאשם בידו את המתלונן 4, הן על עכוזו והן על איבר מינו, אף זאת ללא סיבה. בשלב כלשהו, החל הנאשם לנגוע בעכוזו של מתלונן 4

על פי האישום החמישי לכתב האישום א.י.ו., יליד 1989 (להלן: "מתלונן 5"), למד ב"חדר" החל משנת 1995, מה"מכינה" ועד לכיתה ד'. הנאשם היה המלמד של מתלונן 5 במשך שנתיים ב"מכינה" ולאחר מכן היה אחראי עליו כסגן מנהל ה"חדר". בכל תקופת ה"מכינה" נהג הנאשם לקרוא למתלונן 5 כאילו כדי לסדר את בגדיו ואז היה מכניס את ידו לתוך תחתוניו של מתלונן 5, מחזיק וממשש את איבר מינו. אחר כך היה מסדר כביכול את בגדיו של מתלונן 5 ושולח אותו למקומו. הנאשם נהג כך כמעט כל יום. במספר בלתי ידוע של מקרים בהם נהג הנאשם כמתואר לעיל הוא גם הכניס את אצבעו לפי הטבעת של מתלונן 5. הנאשם נהג לצאת מחדר הכיתה וכששמע כי תלמידים מדברים, היה נכנס לכיתה וקורא לתלמיד למקלט שהיה סמוך לכיתה. במקרים בהם נהג הנאשם כך במתלונן 5, הוא היכה את מתלונן 5 במקלט במקל של מטאטא. לאחר המכות עיכב הנאשם את מתלונן 5 פרק זמן כלשהו, לפני ששלח אותו חזרה לכיתה. במקרים אחרים בהם לקח הנאשם את מתלונן 5 למקלט, הוא כיבה את האור במקלט ונעל את מתלונן 5 לבד במקלט. לאחר זמן מה חזר הנאשם למקלט, הדליק את האור והצליף במתלונן 5 בחגורה.

בנוסף, בשני אירועים בהם ניסה מתלונן 5 להגן על חברו, י.מ.י, שהיה ילד חולני, מפני הנאשם, ספג המתלונן 5 מכות בעצמו. באירוע הראשון ספג המתלונן 5 מהנאשם סטירה ובמקרה השני הנאשם ראה את המתלונן 5 מציץ לתוך המקלט כאשר היה שם עם חברו, לקח את המתלונן 5 למקלט והיכה אותו נמרצות. לאחר ה"מכינה", כאשר למד מתלונן 5 אצל מלמדים אחרים ב"חדר", במקרים בהם הוצא מתלונן 5 אל מחוץ לכיתה, היה הנאשם, ששימש כסגן מנהל, לוקח את מתלונן 5 למקלט ומכה אותו. הנאשם נהג לאיים על מתלונן 5 כי אם יספר להוריו הוא יכה אותו. במועד בלתי ידוע ביקש מתלונן 5 רשות מן הנאשם ללכת לשירותים. הנאשם סירב ואמר למתלונן 5 כי יעשה את צרכיו במכנסיים.

על פי האישום השישי לכתב האישום, י.ו., יליד 1990 (להלן: "מתלונן 6"), למד ב"חדר" משנת 1996. שנה ראשונה למד המתלונן 6 ב"מכינה" והנאשם היה המלמד. בהיות המתלונן 6 ב"מכינה", כאשר לא ידע מתלונן 6 לומר את האותיות, נהג הנאשם לקחת אותו למקלט כדי להענישו. במקלט היה הנאשם משכיב את המתלונן 6 על ברכיו ומכה אותו במקל. במקרים אחרים בהם לקח הנאשם את המתלונן 6 למקלט הוא הוריד למתלונן 6 את מכנסיו ותחתוניו, השכיבו על ברכיו והיכה אותו במקל. במקרים רבים בהם לקח הנאשם את מתלונן 6 למקלט כדי להענישו הוא היה מכניס את ידו מתחת למכנסיו ותחתוניו של מתלונן 6, מלטף את עכוזו ומחדיר אצבע לפי הטבעת שלו. במקרים אחרים היה הנאשם קורא למתלונן 6 כאילו כדי לסדר את בגדיו ואז היה מכניס ידו לתוך מכנסיו וממשש את איבר מינו. במקרה אחד, הכניס הנאשם את מתלונן 6 למקלט בחושך, סגר את הדלת, פשט את בגדיו התחתונים, השכיבו על ברכיו והכהו בחוזקה בחלקו האחורי של גופו. לאחר מכן העמיד את מתלונן 6 והמשיך להכותו במקל. הנאשם צעק על מתלונן 6 ואיים עליו כי אם יספר להוריו הוא יכה אותו במקל. במשך השנים בהם למד מתלונן 6 ב"חדר", מספר בלתי ידוע של פעמים, תפס הנאשם באוזנו של מתלונן 6 וזרק אותו לעבר קיר עליו היו מתלים, כך שגבו של מתלונן 6 פגע במתלים.

על פי האישום השביעי לכתב האישום, ח.ש.ו., יליד 1991 (להלן: "מתלונן 7"), למד ב"חדר" החל משנת 1997. שנה ראשונה למד מתלונן 7 ב"מכינה" והנאשם היה המלמד. כאשר מתלונן 7 טעה בשינון האותיות או דיבר בכיתה, היה הנאשם צובט אותו באוזנו, דוחף אותו על הקיר עליו היו מתלים לתליה ומכה את מתלונן 7 במקל. במקרים רבים נהג הנאשם לקרוא למתלונן 7, כאילו כדי לסדר את בגדיו, היה פותח את כפתור מכנסיו של מתלונן 7 ואת הרוכסן, היה דוחף ידו אל מתחת לתחתונים ונוגע למתלונן 7 בעכוזו ובאיבר מינו וכן מחדיר אצבע לתוך פי הטבעת של המתלונן 7. הנאשם נהג להשכיב את המתלונן 7 על שולחן בכיתה ולהכות אותו בחגורה. לעיתים לקח הנאשם את המתלונן 7 למקלט ושם הוריד את מכנסיו ותחתוניו והיכה אותו בחגורה. במספר פעמים בלתי ידוע, כאשר המתלונן 7 היה ערום בפלג גופו התחתון, החדיר לו הנאשם אצבע לפי הטבעת שלו, צבט בעכוזו, נגע באיבר מינו של מתלונן 7 ומישש אותו. הנאשם נהג לומר למתלונן 7 ולשאר ילדי הכיתה, כי יש לו "רוח הקודש" ולכן הוא יודע מה ילדים עושים. הנאשם גם הזהיר את מתלונן 7 לבל יספר לאמו על מעשיו של הנאשם.

הנאשם מואשם על פי כל האישומים, כי במעשיו דלעיל עשה במתלוננים, שהם קטינים, בהיותו אחראי עליהם, מעשים של התעללות גופנית, נפשית ומינית מספר רב של פעמים.

כאמור, הודה הנאשם בעבירות המפורטות בכתב האישום המתוקן והורשע.

2. הטיעון לעונש:

ביום 13.7.04 טענו הצדדים לעניין העונש. בטרם טיעון הגישה התביעה כראיות מטעמה את הקלטות המתעדות את חקירת הילדים.

ב"כ המאשימה מציינת את האמון הרב שניתן בנאשם מצד הורי הילדים אשר שלחו את ילדיהם להתחנך אצל הנאשם, לעיתים מספר ילדים מאותה משפחה, ואת הפרת האמון מצד הנאשם. בנוסף מציינת היא את הטראומה שחוו הילדים אשר עברו התעללות מצד הנאשם כאשר היו רכים בשנים וזאת על פני כמה שנים. מאידך, מציינת ב"כ המאשימה את הסבל שעבר על הנאשם מעת מעצרו, תחילה בבית המעצר ולאחר מכן במעצר הבית, ואת חלוף הזמן שעבר מאז שהוגש כתב האישום ועד היום. כן מציינת היא את העובדה שהנאשם שילם למתלוננים את הפיצוי הכספי שעליו הוסכם בהסדר הטיעון, סך של 7,000 ₪ לכל ילד.

בשים לב לאמור לעיל, ובהתחשב ברף הענישה שעליו הוסכם בהסדר הטיעון, עותרת המאשימה לגזור על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 9 שנים, בניכוי התקופה בה שהה הנאשם במעצר ומאסר על תנאי אשר יופעל באם יעבור הנאשם עבירה של פשע או אלימות.

הסניגור העיד מספר עדי אופי.

בתו של הנאשם, הגב' חיה פרידמן, העידה כי הנאשם מעולם לא היכה את ילדיו, היה מודל לחיקוי ומעולם לא השתמש באלימות פיזית או מילולית. העדה סיפרה על מצבו הכלכלי הרע של הנאשם, אשר מתקיים מגמילות חסדים ומעזרתה של הסבתא. כן סיפרה כי הנאשם ואימה מגדלים 2 בנות יתומות וכי הנאשם מתייחס לבנות אלה כאילו היו בנותיו. העדה ציינה כי היא מתכוונת לשלוח גם את ילדיה ללמוד ב"חדר" וכי ישנם מעשי אלימות להם היא אינה מתנגדת במהלך חינוך הילדים ב"חדר". העדה ביקשה את רחמי ביהמ"ש וציינה כי הנאשם עבר סבל רב כאשר נבצר ממנו להגיע לחתונתה. כן ציינה העדה כי הנאשם נוהג להתנדב ולתרום לקהילה.

הרב שמואל הלר העיד בפני ביהמ"ש כי הוא ידיד של הנאשם וכי הנאשם הינו אדם אהוד מאוד בקהילה ועוסק בחסד ובצדקה. העד ציין כי הנאשם סבל רבות בשל ההליך הפלילי המתנהל נגדו וביקש את רחמי ביהמ"ש.

הרב, ד"ר דוד שלמה זולדן, העיד כי הוא מכיר את הנאשם מזה כ- 40 שנה וכי הנאשם מגיל צעיר היה פעיל בעזרה לאחרים, כי הנאשם קיבל לביתו ילדים יתומים והוא מטפל בהם באופן מיוחד ביותר. העד ציין כי לדעתו הנאשם עשה טעות משום שחשב שזו הדרך לחנך את הילדים. כן ציין כי משפחתו של הנאשם הגיעה כמעט לפת לחם, ולמעשה מתקיימת מעזרת הקהילה החרדית. העד טען כי ישנם מצבים בהם אין ברירה וכדי לחנך את הילדים ו"לעורר" אותם לפעמים צריך להכותם. עם זאת, אישר העד כי המעשים המתוארים בכתב האישום הינם מעשים אסורים, אך טען כי ייתכן והילדים הוציאו את הנאשם מכליו והנאשם טעה בשיקול דעתו כאשר ביצע את המעשים.

העד אברהם ישעיהו סמוטני העיד כי הוא מכיר את הנאשם מזה שנים רבות וכי ילדיו היו תלמידי הנאשם. העד סיפר כי לא היו לו כל טענות כנגד צורת הלימוד של הנאשם והתייחסותו לילדים. כן סיפר כי הנאשם הוא אדם נעים הליכות בעל חסד מפורסם בחיפה וכי תמיד פונים אליו לעזרה והוא מסייע לאנשים.

העד מאיר כץ העיד כי הוא עוסק בארגון המסייע למשפחות במצוקה ומכיר את הנאשם שנים רבות. לדבריו, הנאשם הוא איש חסד מופלא אשר דואג לארגן כסף והלוואות למשפחות נזקקות. העד סיפר כי ילדיו למדו אצל הנאשם וזכו רק לחינוך טוב. העד ביקש מביהמ"ש להתחשב במה שעבר הנאשם, בסבל ובהשפלה שעבר.

העד דוד צבי פישר העיד כי הוא עוסק בפעילות התנדבותית וכי משפחתו של הנאשם נתקלה בבעיות כלכליות ולכן מקבלת סלי מצרכים מהארגון בו מתנדב העד.

אשתו של הנאשם, גב' נעמי וייספלד, העידה כי היא נשואה לנאשם מזה 23 שנים, יש להם שלושה ילדים וכן הם מגדלים שתי בנות תאומות יתומות. העדה סיפרה כי מאז שנעצר הנאשם עברו הילדות טראומות קשות מאוד. כן סיפרה כי המשפחה מתקשה להתפרנס ומקבלת עזרה מהקהילה. גם בנו של הנאשם העיד כי אביו נתן לו חינוך טוב והוא אוהב אותו.

הסנגור ציין כי הנאשם שהה במעצר מלא מיום 10.1.01 עד יום 20.1.02, אז שוחרר למעצר בית מלא עד יום 5.12.02, שאז צומצם מעצר הבית ובתאריך 1.7.03 בוטל מעצר הבית לחלוטין. כן ציין הסניגור בפני ביהמ"ש כי העבירות בהן הודה הנאשם בוצעו בשנים 1995-1996, לפני כ-8-9 שנים. הסניגור ביקש להתחשב בכך שהנאשם הודה בכתב האישום המתוקן ובכך חסך מזמנו היקר של ביהמ"ש. כן ביקש הסניגור לציין כי בכתב האישום המתוקן בוטלו האישומים בעבירות המין.

הסניגור טען כי הנאשם חטא והתנהג בצורה חמורה כלפי הילדים, אך הוא הודה והביע חרטה על מעשיו. כן טען הסניגור כי הנאשם סבל סבל רב ביחד עם משפחתו, למד את לקחו והפסיק לעבוד עם ילדים, כך שאיננו מהווה עוד סכנה לציבור. הסניגור ביקש להתחשב במצבה של משפחת הנאשם ובילדים שעליו לגדל ולפרנס.

לטענת הסניגור, מניעיו של הנאשם לא היו מיניים, אלא חינוכיים, אך הנאשם מכיר בטעותו. הסניגור טען כי הנאשם התחנך על מכות, כך נהגו אבותיו וכך נהג הוא. כן ביקש הסניגור להתחשב במצב בריאותו הירוד של הנאשם.

הסניגור ציין בפני ביהמ"ש כי במקרים בהם בוצעה התעללות חמורה יותר, תוך שימוש באביזרים וחבלות גופניות נגזרו עונשי מאסר של עד 18 חודשים.

הנאשם ביקש את רחמי בית המשפט והסביר כי הוא מתנצל על מעשיו ומבקש שהילדים בהם פגע יסלחו לו. הנאשם סיפר כי הדברים שעשה לא נעשו מתוך רוע, אלא משום שכך חונך. לדברי הנאשם, אהב את הילדים והם אהבו אותו חזרה. הנאשם הסביר כי הוא בא מבית חרדי, כי כך אביו חינך אותו וכך סבו חינך את אביו. לכן גם הוא נהג כך.

הנאשם ציין כי למד את לקחו וכי סבל בשל מעצרו ובשל פרסום הפרשה.

טיעוניהם המפורטים של ב"כ הצדדים נרשמו בפרוטוקול הישיבה מיום 13.7.04 ועומדים לנגד עיני בית המשפט.

3. שיקולי בית המשפט לעניין הענישה:

כאמור, הורשע הנאשם בעבירה של התעללות בקטין, כאשר כתב האישום מיחס לו מעשים רבים של התעללות. על פי הסדר הטעון שבין הצדדים לא יגזר על הנאשם עונש העולה על 9 שנות מאסר וכן הוסכם על פיצוי למתלוננים, פיצוי ששולם עוד קודם למועד הטיעון לעונש. על אף חומרת המעשים המיוחסים לנאשם וריבוים, סבורים אנו כי ההסדר ראוי, משקף את הקושי הראיתי, כפי שבא לידי ביטוי בראיות שכבר הובאו בפנינו במסגרת שמיעת הוכחות, ומביא לידי ביטוי שיקולים ראויים של מדיניות ציבורית שעניינה גיבוש הסדרי טיעון. בהתאם, ובשים לב להלכה שנקבעה בע"פ 1958/98, פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם בפ"ד נז(1), 577, סבורים אנו כי יש לאשר את ההסדר, ככל שהוא נוגע לגבולות הענישה, ולקצוב את העונש שיושת על הנאשם בגבולות עליהם הסכימו הצדדים.

כאמור, הורשע הנאשם בעבירה שהעונש בגינה הינו 9 שנות מאסר, כאשר הנאשם הודה כי ביצע מעשי התעללות מספר רב של פעמים. המחוקק קבע, ולא בכדי, ענישה מרתיעה בגין התעללות בקטינים, זאת כדי להביא לידי ביטוי את ההגנה על הקטין כערך עליון ומוגן. מטרת חקיקת הוראת חוק זו הייתה, בין היתר, לשלול גישות שהוכרו בעבר המתירות שימוש באלימות שיטתית ומתמשכת כלפי קטינים כאמצעי חינוכי. בית המשפט העליון הבהיר כבר בשורה של פסקי דין כי אין כל מקום לאלימות בכלל, לא כל שכן התעללות בקטינים, מכל סיבה ולכל מטרה, לרבות לשם חינוכם. ראה:

ע"פ 4405/94, מדינת ישראל נ' מרבת עבד אלגני, פ"ד מח(5), 191;

ע"פ 5224/97, מדינת ישראל נ' רחל שדה אור, פ"ד נב(3), 374;

ע"פ 4596/98, פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 145.

בהתאם, ובבואנו לגזור את דינו של הנאשם, עלינו להביא בחשבון את תכלית החקיקה והחובה להגן על הקטינים מאלו העלולים לפגוע בהם. על הענישה להבהיר לנאשם, לחברה בכלל ולקהילה בה הוא חי ופועל, כי כל התעללות בקטין אסורה היא ותגרור תגובה עונשית הולמת.

סבורים אנו כי ההרתעה הציבורית וההכרח להבהיר את חומרת המעשה והעונש לו צפוי המתעלל בילד חשובה במיוחד כאשר הנאשם נמנה על קהילה המכירה באלימות כ"אמצעי חינוכי", ורואה באלימות שיטה מותרת של חינוך והוראה, זאת כפי שעלה מהעדויות שהובאו בפנינו. דווקא בקהילה מסוג זה חשוב להבהיר את הפסול שבמעשה ולהרתיע מפני הישנותו.

ב"כ הנאשם מבקש כי בית המשפט יביא בחשבון את העובדה ששימוש בענישה פיסית כדרך חינוכית מהווה אמצעי מקובל בחברה החרדית, וזאת כשיקול להקלה בעונש. לטענתו יש להביא בחשבון שהנאשם נולד, התחנך וחינך בקהילה הרואה בענישה פיסית של ילדים אמצעי לחינוכם. כך ראה כל חייו ולכן יש לראות בכך נסיבה מקלה, ככל שהדבר נוגע להבנת מניעי התנהגותו, שבבסיסה אינה עבריינית אלא התנהגות שבתפיסת העולם בחברה בה הוא חי היא התנהגות מקובלת.

תפיסת עולם של חברה מסורתית - דתית יכולה, בנסיבות מסוימות, לעורר את הדיון בשאלה האם יש מקום ליתן משקל לרקע התרבותי של הנאשם וזאת במסגרת ניתוח הילך המחשבה והיסוד הנפשי שבבסיס העבירה שביצע, בין אם לצורך ההרשעה ובין אם כדיון במסגרת שיקולי הענישה. ראה לעניין זה:

ש. דותן, "על מקומה של 'ההגנה התרבותית' במשפט הפלילי בישראל", פורסם בחוברת הסניגור מס' 86 ממאי 2004, עמ' 5.

התייחסות לתפיסות עולם תרבותיות וחברתיות בקהילות בעלות אופי ייחודי ומתן ביטוי לתפיסות עולם אלו במסגרת שיקולי אכיפת חוק, הינו נושא הראוי לליבון ולדיון בפני עצמו, וזאת כחלק מדיון נרחב במעמדה של קהילה והתרבות הקהילתית כגורם במסגרת אכיפת החוק, תוך התייחסות בין היתר להתנגשות האפשרית שבין ההתחשבות בתפיסות העולם של גופים מסורתיים ובין הנחלת העקרונות של שיטת המשפט המודרנית והדמוקרטית. ראה:

M. Adelman, E. Erez, Nadera Shalhoub-Kevorkian "Policing Violence Against Minority Women in Multicultural Societies: "Community" and the Politics of Exclusion".

(פורסם ב"משטרה וחברה", גיליון 7, עמ' 105, כתב עת ישראלי בין תחומי בנושאי אכיפת חוק וקרימינילוגיה, המוצא על ידי משטרת ישראל בסיוע המרכז לחקר בטחון לאומי באוניברסיטת חיפה).

ואולם סבורים אנו כי יש להשאיר סוגיה זו בצריך עיון להכרעה במקרה מתאים ולעת מצוא, זאת מהטעם שהמעשים אותם ביצע הנאשם במקרה זה חורגים גם מהמקובל בקהילה בה הוא חי ופועל ואינם מחויבי המציאות גם על פי הוראות ההלכה היהודית, כפי שיובהר להלן:

בחינת מכלול מקורות המשפט העברי מלמדת שענישה גופנית כאמצעי חינוך הייתה קיימת כבר בימי קדם, וניתן לה ביטוי הן במקורות "ספרותיים" הן בנורמות משפטיות.

וכבר מצינו בספר משלי הוראות מעין נורמטיביות המצדדות באלימות נגד ילדים כאמצעי לענישה חינוכית, כגון: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד); "אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (משלי כג, יג-יד).

גם בתקופת המשנה והתלמוד יש הדים ועדים לעובדה שהכאת ילדים לשם חינוכם הייתה מציאות היסטורית, אם כי כאן ניכרים ניצנים ראשונים של דעות חכמים המבקשים לעדנה במקצת ולהקטין את נזקיה, כגון דברי התלמוד הבבלי: "כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא " (בבא בתרא כא ע"א), ופירש רש"י (אשכנז, המאה הי"א): "בערקתא דמסאנא: ברצונות של מנעלים, כלומר מכה קלה, שלא יוזק".

בתקופת הגאונים ניכרת הסתייגות מן ההכאה. בהתייחסו לדברי התלמוד במסכת בבא בתרא, כותב רב נטרונאי גאון, בן המאה התשיעית: "ומלמדי תינוקות שפירשתם שמכים הרבה את התינוקות, ודאי תינוקות אינם למדים אלא כך, מתוך הכאה, ומה שאמר רב שמואל בר שילת הלכה היא... אבל אם מרבה על הקטנים ועל הכחושים - אכזרי הוא, ומתרים בו פעם פעמיים ושלוש, אם מקבל מוטב, ואם לא מסלקים אותו" (תרגום תשובות הגאונים גינצברג, גאוניקה, עמ' 119).

הגישה הרואה בענישה גופנית דרך חינוכית הולמת קיבלה ביטוי ב"משנה תורה" להרמב"ם: "מכניסים את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע... ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה. ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך, לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה" (הלכות תלמוד תורה ב, ב). גם בשולחן ערוך, יש הד עקיף לשכיחות התופעה: "צריך להיזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי... ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנא, סעיף יח). והעיר בעל טורי זהב: "אפילו ברצועה". ניתן אם כן לראות שגם אלו המתירים ענישה גופנית מבהירים כי עליה להיות מוגבלת ומינימלית באמצעים המופעלים על גופו של הקטין.

ניתן לראות גם ביטוי לגישה אחרת כבר ממשלי המעדיף את הגערה על פי ההכאה אפילו בכסיל: "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" (משלי י"ז, י'). מכאן, שלא בהכרח ענישה גופנית מחוייבת המציאות ואין הכרח שתוביל לתוצאות של חינוך טוב יותר.

ראש וראשון למגנים את השימוש בעונשים גופניים כדרך חינוכית הוא רבי שמשון (בן) רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט), שכתב: "אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים... והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים רק אם יחוש אותה על גופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה" (על יסודות החינוך, חלק ב, עמ' סה).

דברים נכוחים בעניין זה כתב גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים בהתייחסו לדברי התלמוד: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות... וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקויות, שנאמר: 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה' " (ברכות ז, ע"א). על דברים אלה כתב הרב קוק:

”יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות" - כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם. והיראה האמתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם. "וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות" - הכוונה אפילו בשעת החינוך המקרי , כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקויות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך, גם על זה יפה המרדות השכלית , כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העוו דרכם. רק החובה להעלותם במעלת נבונים שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.”

נראה אם כן, כי גם במקורות ההלכתיים ובמשפט העברי קיימת מחלוקת בכל הנוגע לשימוש בענישה גופנית כמכשיר חינוכי. האמור במשלי כ"ג, פסוקים יג' - יד', שם נאמר: "אל תמנע מנער מוסר כי תוכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תוכנו ונפשו משאול תציל", זכה לפירושים שונים. יש אשר פירשו את הביטוי כלגיטימציה לענישה גופנית. ואולם, יש המפרשים את הפסוק כהוראה לקבוע לילד גבולות של התנהגות ולהטיל עליו מרות באופן בו ידע להבדיל בין מותר ואסור. ניתן לראות את ה"שבט" כשבט מוסר, במובן זה שעל ההורה להבהיר לילד כי קיימים גבולות של התנהגות מותרת, ואולם זאת לאו דווקא באלימות אלא תוך שימוש במרות מוסרית. ראה:

המלבי"מ למשלי, י, יג' ;

שו"ת, בנימין זאב, סימן פ"ח ;

הרב ש. אבינר, "החינוך הטבעי" (תשנ"ב) 1931-1930.

מכל האמור לעיל עולה כי ניתן לפרש את הביטויים של "שבט" ו"ייסורים", המוזכרים במקורות ההלכה, לאו דווקא כהיתר לענישה גופנית, אלא כהפניה לשימוש בשבט המוסר, דהיינו, הטלת מרות מוסרית על ילדים תוך קביעת גבולות של מותר ואסור. ראה:

בנימין שמואלי, "ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם, על פי המשפט העברי - גישות מסורתיות וזרמים מודרניים", פלילים י', עמ' 365 ואילך.

לסיכומו של דבר וגם אם נפנה למקורות, אין הכרח להגיע אל המסקנה כי ענישה באמצעות מכות היא הראויה והמקובלת. נראה כי פרשנות אפשרית ומקובלת גם על חכמי ההלכה היא, הטלת מרות על ילדים באמצעי משמעת וקביעת גבולות, וזאת מכוח מוסרי ולאו דווקא באמצעים פיזיים. גישה זו של ההלכה מתיישבת גם עם חוקי מדינת ישראל ופסיקת בתי המשפט, ועם עקרונות היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. וגם באותם מקורות המתירים נקיטת ענישה גופנית בילדים – מדגישים הם את השימוש באמצעי ענישה קלים ומינימליים.

מכאן שתפיסת עולמו ה"חינוכית" של הנאשם והאלימות בה נקט כלפי הילדים, כפי שהנאשם הודה וכפי שעלה מהראיות שהובאו בפנינו, אינה משקפת את גישות חכמי ההלכה ואין לראותה כחלק מתפיסת העולם של הקהילה הדתית/חרדית. מעשיו, המכות שהכה ילדים, הכנסת האצבע לפי הטבעת והאלימות בה נקט, חורגים גם מהמותר לגישת אלו המתירים לנקוט בענישה גופנית כלפי ילדים. לכן, ובנסיבות אלו, איננו סבורים כי יש מקום ליתן משקל של ממש לטענת "ההגנה התרבותית" מאחר וסבורים אנו כי מעשיו של הנאשם חורגים גם מהמקובל בקהילה בה הוא חי. בכל מקרה, וגם אם קיימים כאלו הסבורים שאלימות היא דרך ואמצעי מותר כשיטת חינוך, חובת בית המשפט להבהיר כי עקרונות היסוד של מדינת ישראל וההגנה על כבוד האדם וחירותו, לרבות הגנתו של הקטין, אוסרים מעשים אלו בתכלית האיסור.

יחד עם זאת נזקפים לזכותו נתונים אחרים שהובאו בפנינו, נתונים המצדיקים שלא למצות עמו את הדין.

הנאשם הודה וחסך זמן שיפוטי ניכר של שמיעת עדויות, ויותר מכך – חסך מסבלן של חלק ממשפחות הילדים שנפגעו, משפחות שהיו עוד אמורות להעיד בפנינו. הנאשם אף פיצה את הילדים בפיצוי כספי על הנזק והסבל שנגרם להם, כל זאת בטרם טענו הצדדים לעונש ובטרם נגזר דינו. סבורים אנו כי בכך יש לראות חרטה אמיתית וכנה.

על זאת יש להוסיף כי הובאו בפנינו עדויות בדבר פעילותו הברוכה של הנאשם בקהילה, נכונותו לעזור לנזקקים והיותו מעורב בצדקה. הנאשם ואשתו אף מגדלים שתי בנות שהתייתמו מהוריהן ונותנים להן בית חם ומשפחה. פעולות אלו של עזרה לזולת עומדות לזכותו של הנאשם בבואנו לגזור את דינו.

עוד הבאנו בחשבון את הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות, למעלה משמונה שנים. הנאשם שעסק אז בהוראה וחינוך הורחק מפעילויות אלו ומאז לא הודע כי היה מעורב במעשים דומים.

נוסיף, כשיקול לקולא, כי לנאשם אין כל עבר פלילי. הנאשם היה עצור במסגרת ההליכים שבתיק זה במשך שנה ועוד עשרה ימים ובהמשך שהה במעצר בית ולאחר מכן הותרה לו ניידות בתנאים מגבילים. תקופה ממושכת זו אינה קלה לכל אדם, ובמיוחד למי שמעולם לא היה מעורב בפלילים.

מטעמים אלו, סבורים אנו כי מטרת ההרתעה והגמול שבענישה תושג גם אם לא נמצה עם הנאשם את מלוא הדין ונביא לידי ביטוי משמעותי את אותם נקודות הנזקפות לזכותו.

כאמור – פיצה הנאשם את הילדים נפגעי העבירה. סבורים אנו כי פיצוי נפגעי עבירה ראוי הוא ומשקף מדיניות ראויה של ענישה, המביאה לידי ביטוי את סבלו של נפגע העבירה וזאת בנוסף להגנת בית המשפט על הערך החברתי המוגן. ראה:

רע"פ 2976/01, בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418.

בהתאם, ובסיכומו של דבר, סבורים אנו כי יש לגזור על הנאשם עונש של מאסר שלא יהיה ממושך כפי שראוי לגזור, בדרך כלל, על מי שהורשע במקרים רבים של התעללות כה קשה בילדים, וכן לחייבו בפיצוי שכבר שולם לנפגעי העבירה. יחד עם זאת יובהר כי בפיצוי זה אין בית המשפט אומד את נזקי נפגעי העבירה וסבלם וזכותם של אלו לפנות בתביעה מתאימה לבית המשפט המוסמך.

4. סיכום הענישה וגזר הדין:

בסיכומו של דבר אנו גוזרים את דינו של הנאשם כדלקמן:

אנו גוזרים על הנאשם שבע (7) שנות מאסר, מהן ארבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתים וחצי מאסר על תנאי. התנאי הוא שהנאשם לא יעבור את העבירות בהן הורשע וכן כל עבירת אלימות שהיא פשע בתוך שלוש שנים.

מהתקופה שעל הנאשם לרצות במאסר בפועל יש להפחית שנה ועשרה ימים אשר הנאשם היה עצור. סה"כ ירצה הנאשם שלוש שנים, חמישה חודשים ועוד עשרים ימי מאסר.

בשים לב לתקופת הימים הנוראים והחגים הקרבים, אנו מורים כי הנאשם יתייצב לריצוי עונשו ביום א', כה' תשרי תשס"ה, 10/10/04 שעה 9:00 בתחנת המשטרה ברח' העצמאות בחיפה.

המזכירות תכין פקודת מאסר בהתאם ותעביר עותק מגזר הדין ביחד עם פקודת המאסר למפקד תחנת חיפה למעקב אחר ביצוע.

עד למועד התייצבותו לריצוי עונשו יחולו תנאי השחרור שנקבעו בעניינו של הנאשם בהחלטות קודמות. בנוסף, ניתן צו לעיכוב יציאתו מהארץ.

אנו מחייבים את הנאשם לפצות כל אחד מהילדים נפגעי העבירה באישומים שבכתב האישום ולשלם לו את הסך של 7,000 ₪. במידה ושולם פיצוי קודם למועד גזר הדין יקוזז סכום הפיצוי ששולם מהסכום שנפסק. כל סכום שטרם שולם יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

הוסברה לנאשם זכותו לערער על גזר הדין לבית המשפט העליון.

ניתן והודע היום י' באלול, תשס"ד (27 באוגוסט 2004) במעמד הנאשם, סניגורו וב"כ המאשימה.

_____ _____ _____

ס. ג'ובראן, שופט ר. ג'רג'ורה, שופט ר. שפירא, שופט

[אב"ד[