30 שנה אחרי - המריבה הגדולה על קרב החוה הסינית  

ציטוט מהמאמר החזק של אבייתר בן צדף:
"לכישלון המבצעי הצטרף כישלון מוסרי. מפקדי צה"ל למדו לדווח שקר, לזייף יומני מבצעים, לספר סיפורי כזב על גבורה, ולהפקיר את אנשיהם בשדה הקרב. אלה המשיכו ללוות את מערכת הביטחון בלוחמה בטרור, במבצעים ובמלחמות הבאות. נטישת לוחמי גדוד הטנקים של עירא בסולטן יעקוב, זניחת בעלי-בריתנו וחברינו לנשק מצד"ל והפקרת מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף ראשיתם, כנראה, בלקחי מלחמת יום הכיפורים."
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-7373-00.html?tag=16-28-37

עדות:
http://rotter.net/User_files/forum/415052d26209af3a.html

> צוהרי יום שלישי ה 17 לאוקטובר
> 1973, 30 שנה לאחור, כל הלילה נלחם
> גדוד 890 על חייו בחווה הסינית,
> הכוח המצרי מאיים לסגור על
> הציר היחידי שפתוח לתעלה,
> אריק מנסה להקים ראש גשר,
> אנחנו עומדים על יד הציר,
> מוסתרים מהכוח המצרי על ידי
> סוללות עפר, ידוע לנו שחבורת
> צנחנים פצועה נמצאת שם בקצה
> של שטח מישורי חשוף לחלוטין
> לאש המצרית, כל כלי שניסה
> להגיע לחבורה ההיא הושמד,
> לוחמיו הרוגים או פצועים...מחט
> הצנחנים אל"מ עוזי יאירי ז"ל
> המג"ד איציק מרדכי, עומדים
> לידנו, מביטים בנו, אני מביטים
> בהם, יודעים....
>
>
>
> יודעים
>
>
>
> יודעים שתם סיפור חיינו,
>
> מביטים באודים העשנים, העשן
> מסתלסל לו בשקט.
>
> יודעים שעכשיו זה אנחנו, שלום
> חברים, לוחשים...
>
> מסירים כל משקל מיותר מגוף
> הנגמ"ש, כל ק"ג שיורד מועמס על
> לבנו הרועם בחלל החזה.
>
> הפה מתייבש, רעד הפחד אוחז
> מטלטל את גופך, יום מותך הוא
> היום.
>
> חייך אל המוות, תציץ לו בעין,
> אולי יסיר מבטו בטעות, ולו רק
> לרגע?
>
> יורדים לוחמים, נשארנו ארבעה,
> בעיקר הרווקים שבינינו.
>
> בקשר עוד קולות נשמעים, "בואו
> אנא, כוחותינו אוזלים
> והולכים, מתים כאן הרבה, נגמר
> כאן הדם",
>
> מציץ בידידיה, הוא מציץ בי,
> סופרים דקותינו שעוד נותרו
> כאן על האדמה הזו....
>
> ידו האוחזת ב"סידור" הקטן,
> עיניו עצם בתפילת הרגע,
>
> מציץ לאחור לתא הלוחמים,
> יושבים, מכתב אחרון משרבטים,
>
> הכך חש מוצא להורג, במורד
> מסדרון?
>
> מפתחות סוגרו ביד סוהר
> אלמוני, גורלו כבר נחתך,
>
> פסק הדין כבר ניתן, השופט
> פטישו כבר הקיש,
>
> אנחנו שם רק רוצים להחריש.
>
> הרמקול מרשרש קולות מלחשים,
> מרחשים "אנא....."
>
> מנוע הנגמ"ש מתעורר באחת,
> בדיקות אחרונות,
>
> ולדרך יוצאים, "נחרץ גורלנו"
> ידידיה לוחש לי בקשר הפנים,
>
> אני כולי מרוכז בדרך, בטילים
> שעפים לעברנו...
>
> דוהרים במישור על סוס מלחמה
> מחמרן,
>
> ריח אבק השרפה, ידידיה את הדק
> המק"כ סוחט,
>
> תרמילים לוהטים על ראשי וגבי
> נוחתים, צורבים צווארי, אך מי
> בכלל חש,
>
> קדימה, קדימה, אני לוחש ועל
> הגז לוחץ.
>
> צמחו לו כנפיים אני חושב, דוהר
> במישור הלבן, משובץ כל כולו
> בכלים השרופים,
>
> כה מוזר, כולם שלנו, גופות
> לוחמים מוטלות, מציצות
> בעיניים מתות לשמיים ריקים
> מחלומות,
>
> חלומות שכבר להם לא יתגשמו,
> הכדורים חוזרים וחובטים בגוף
> הנגמ"ש, גוף החמרן עוד מצליח
> לספוג,
>
> "רק לא טיל" לוחש לי טוביה
> החובש סוחט הדק מאג שמאל, "רק
> לא טיל" לוחשים כולנו...
>
> "שלושה כבר פספסנו" מודיע
> ידידיה בקולו העמוק, "תמשיך
> לזגזג", אולי זה עוזר....
>
> באורח פלא ליעד הגענו, הנגמ"ש
> מאחורי טנק שרוף הפוך צריח
> מתחבא....
>
> המצרים רק כמה מאות מטרים
> מאתנו, צועקים, מקללים
> ומצחקקים, יורים צרורות
> לעברנו....
>
> "עכשיו או לעולם לא אנחנו
> אומרים", יוצאים בריצה אל
> החבורה...
>
> יודעים יום מותנו הוא היום,
> אבל בינתיים כנראה עוד לא.....
>
> זוחלים מלוחם ללוחם,
> "קיבינימט" טוביה אומר, "כולם
> כאן מתים",
>
> "עושים עוד סיבוב" אנו
> מחליטים,
>
> חיילים, ילדים, לחלל מותם
> צופים, גופת הקשר עוד חמה,
> קולו כבר בקשר נדם....
>
> "תחזרו" מקרקר המכשיר, "מתינו
> נשאיר מאחור?"....
>
> "נשאיר" מטרטר המפקד מאחור.
>
> "לאא....." זעקה
> מבטננו פורצת,
>
> "זו פקודה" מצרצר לו הרמקול,
>
> "הולכים" אומר אז טוביה, אין
> מקום בנגמ"ש ליותר משניים
> שלוש, וכאן יש עשרים.
>
> "חוזרים" אני אומר, אל הנגמ"ש
> בזחילה חוזרים, כדורים מעל
> ראשינו מייבבים בקרבה מאיימת.
>
> יודעים, היום הוא יום מותנו,
> מוחי הקודח לוחש,
>
> רעם מנוע הנגמ"ש למציאות אותי
> לרגע מחזיר,
>
> פונה לאחור ודוהר במרחב, ענן
> האבק האדיר עלינו מחפה,
>
> הרוח שנעורה את האבק לוקחת
> ואת המצרים הענן עוטף.
>
> חזרנו, יודעים יום מותנו היום,
> פסק הדין רק נדחה,
>
> "אחד שם הרים את ידו" יעקי המ"מ
> אומר....
>
> "לא יתכן" טוביה אומר, אחד-אחד
> שם בדקתי,
>
> "תחזרו לשם" יש לכם משימה
> לסיים הוא אומר....
>
> הרי אנחנו כבר יודעים, היום
> הרי הוא יום מותנו,
>
> לפגוש אותו עכשיו יצאנו.
>

>
> אחרית דבר:
>
> נכנסו בשנית ולא מצאנו את
> הפצוע, בשלישית הפעם עם יעקי
> המ"מ במקום שאולי ובניגוד לכל
> הגיון בריא לא פגעו בנו
> הטילים, אש נק"ל פגעה גם פגעה,
> נספגת באלומיניום של הנגמ"ש,
> יעקי המ"מ מכוון היה אותי בקשר
> הפנים להיכן להגיע בדיוק,
> החייל הפצוע החי היחידי שנותר
> בחיים לאחר 12 שעות בשמש
> הקופחת, מנסה היה למשוך את
> תשומת לבנו, נואשות.
>
> הנגמ"ש מוסתר על ידי הטנק בפעם
> השלישית, אנחנו יורדים
> מהנגמ"ש (היינו רק ארבעה)
> והולכים חצי זוחלים לחייל,
> מעמיסים אותו על האלונקה,
> וקמים והולכים עמו לנגמ"ש,
> המצרים נמצאים כ 300 מטר מאתנו,
> לא יורים.
>
> הגענו לנגמ"ש, יצאנו חזרה
> בנסיעה מהירה, המצרים לא ירו
> עלינו לראשונה, בדרך הארוכה
> חזרה לשטח כוחותינו, החווה
> הסינית נשארה בידם עוד יומיים
> לפחות.
>
> צל"ש לא קיבלנו ולא אות מפח,
> הצל"ש שלי אישית היה שלפני
> שלוש שנים, דפיקה בדלת ביתי,
> האיש שחילצנו משם (היום סא"ל
> במילואים) ששון גור אריה
> יהודה (גורי) עומד בדלת עם
> אשתו היפה וילדיו הבוגרים עם
> שי צנוע וחיוך, יותר מזה לא
> יבקש איש.
>

עוזי בן צבי

תחילת הכנס נדחתה כיוון שהמארגנים נדהמו ממיעוט הנוכחים. באולם בר-שירה נכנסים יותר מ-650 איש. לדעתי, הגיעו לכנס פחות ממאה איש.

חברי העמותה להיסטוריה צבאית הנם קצינים בכירים במיל', חוקרים וגם אנשים מהיישוב. זוהר הרחיק אותי מהעמותה מיד עם פרישתי מעריכת "מערכות". לידיעתכם, זוהר בתהליכי פרישה (לגימלאות ???) מתפקידו. זה רק יכול לשפר את העמותה, אך אל תבנו על כך. למדנו כבר בצבא, שמפקד לשעבר יכול לנהל מרחוק את הארגון.

זוהר הוא מזכיר העמותה. לדעתי, יו"ר העמותה הוא פרופ' גדעון ביגר.

לצערי, לא נותרתם עד סוף הכנס. נותרו כתריסר אנשים + זוהר +פרופ' קלדרון + משפחת טויב.

מייק אלדר דיבר על כך ששום דבר לא חדש. הכל כבר נכתב בספרו "שייטת 11", שהממסד הביטחוני נלחם לצנזרו. הוא ואני עסקו גם ב"הכנסות" לאברהם זוהר על הניהול הז'דנוביסטי של הכנס (בעיקר, על "העצה" למרדכי לא להגיע). זוהר התקיף את הסרט של ניר והפנה אותו לאמת, שחלקה הוקרן בכנס (הסרט של דרורי). הוא התריע מה יקרה כשנוער יראה את הסרט של ניר, ויחשוב שזה מה שהיה. דיברתי בחלק השני על כך שניר חצוף, והעז לפרסם את האמת על הכישלון; על אי-הפקת לקחים, שעולה לנו דם רב כל פעם; ועל תרבות בידוי הצל"שים בצה"ל מראשיתו. מייק סיפר על בידוי צל"ש גם כן.

טענתי שרוב דברי חזי בכנס היו שקר בוטה. עובדה, ספר הצל"שים בעוז רוחם אומר, שמישהו אחר הוביל את מחלקת החוד של 890, ומישהו אחר היה האחרון שיצא מהחווה הסינית.

זוהר הפריע לי, ושאל האם כספי לא עשה את מעשה הגבורה. עניתי לו שחמת זעמו של כספי הייתה בשליחות של גורם בכיר ממנו.

אחריי דיבר אלחנן לבנה על ההפקרות באי-לקיחת קש"א ומס"ח לקרב. בסוף דיברה מלי, אמו של ניר טויב, שסיפרה על התגובות לסרט. זוהר, כמובן, ניסה להפריע לה לסיים את דבריה.

הידעתם, שאיימו על חייו של ניר באזור יום העצמאות?

נדמה לי, שגם תמרי נעדר בעצת זוהר.

אביתר

החווה הסינית- צוהרי יום שלישי, ה 17 באוקטובר 1973

מאת עוזי בן-צבי (*)

צוהרי יום שלישי ה 17 באוקטובר 1973
31 שנה לאחור,

כל הלילה נלחם
גדוד 890 על חייו בחווה הסינית,
הכוח המצרי מאיים לסגור על
הציר היחידי שפתוח לתעלה,
אריק מנסה להקים ראש גשר,
אנחנו עומדים על יד הציר,
מוסתרים מהכוח המצרי על ידי
סוללות עפר.

ידוע לנו שחבורת
צנחנים פצועה נמצאת שם בקצה
של שטח מישורי חשוף לחלוטין
לאש המצרית, כל כלי שניסה
להגיע לחבורה ההיא הושמד,
לוחמיו הרוגים או פצועים...

מחט הצנחנים אל"מ עוזי יאירי ז"ל
המג"ד איציק מרדכי, עומדים
לידנו, מביטים בנו, אני מביטים
בהם, יודעים.... יודעים ...

יודעים שתם סיפור חיינו,
מביטים באודים העשנים,

העשן מסתלסל לו בשקט.

יודעים שעכשיו זה אנחנו, שלום
חברים, לוחשים...
מסירים כל משקל מיותר מגוף הנגמ"ש,

כל ק"ג שיורד מועמס על
לבנו הרועם בחלל החזה.
הפה מתייבש, רעד הפחד אוחז,
מטלטל את גופך, יום מותך הוא
היום.

חייך אל המוות, תציץ לו בעין,
אולי יסיר מבטו בטעות, ולו רק
לרגע?
יורדים לוחמים, נשארנו ארבעה,
בעיקר הרווקים שבינינו.
בקשר עוד קולות נשמעים, "בואו
אנא, כוחותינו אוזלים
והולכים, מתים כאן הרבה, נגמר
כאן הדם",

מציץ בידידיה, הוא מציץ בי,
סופרים דקותינו שעוד נותרו
כאן על האדמה הזו....
ידו האוחזת ב"סידור" הקטן,
עיניו עצם בתפילת הרגע,
מציץ לאחור לתא הלוחמים,
יושבים, מכתב אחרון משרבטים,
הכך חש מוצא להורג, במורד מסדרון?
מפתחות סוגרו ביד סוהר
אלמוני, גורלו כבר נחתך,
פסק הדין כבר ניתן, השופט
פטישו כבר הקיש,
אנחנו שם רק רוצים להחריש.

הרמקול מרשרש קולות מלחשים,
מרחשים "אנא....."
מנוע הנגמ"ש מתעורר באחת,
בדיקות אחרונות,

ולדרך יוצאים, "נחרץ גורלנו"
ידידיה לוחש לי בקשר הפנים,

אני כולי מרוכז בדרך, בטילים
שעפים לעברנו...
דוהרים במישור על סוס מלחמה
מחמרן,
ריח אבק השרפה, ידידיה את הדק
המק"כ סוחט,
תרמילים לוהטים על ראשי וגבי
נוחתים, צורבים צווארי, אך מי
בכלל חש,
קדימה, קדימה, אני לוחש ועל
הגז לוחץ.

צמחו לו כנפיים אני חושב, דוהר
במישור הלבן, משובץ כל כולו
בכלים השרופים,
כה מוזר, כולם שלנו, גופות
לוחמים מוטלות, מציצות
בעיניים מתות לשמיים ריקים
מחלומות,

חלומות שכבר להם לא יתגשמו,
הכדורים חוזרים וחובטים בגוף
הנגמ"ש, גוף החמרן עוד מצליח
לספוג,
"רק לא טיל" לוחש לי טוביה
החובש סוחט הדק מאג שמאל, "רק
לא טיל" לוחשים כולנו...

"שלושה כבר פספסנו" מודיע
ידידיה בקולו העמוק, "תמשיך
לזגזג", אולי זה עוזר....

באורח פלא ליעד הגענו, הנגמ"ש
מאחורי טנק שרוף הפוך צריח
מתחבא....

המצרים רק כמה מאות מטרים
מאתנו, צועקים, מקללים
ומצחקקים, יורים צרורות
לעברנו....
"עכשיו או לעולם לא אנחנו
אומרים", יוצאים בריצה אל
החבורה...
יודעים יום מותנו הוא היום,
אבל בינתיים כנראה עוד לא.....

זוחלים מלוחם ללוחם,
"קיבינימט" טוביה אומר, "כולם
כאן מתים",

"עושים עוד סיבוב" אנו
מחליטים,
חיילים, ילדים, לחלל מותם
צופים, גופת הקשר עוד חמה,
קולו כבר בקשר נדם....
"תחזרו" מקרקר המכשיר,

"מתינו נשאיר מאחור?"....
"נשאיר" מטרטר המפקד מאחור.

"לאאאאאא....." זעקה בטננו פורצת

"זו פקודה" מצרצר לו הרמקול,
"הולכים" אומר אז טוביה, אין
מקום בנגמ"ש ליותר משניים
שלוש, וכאן יש עשרים.
"חוזרים" אני אומר, אל הנגמ"ש
בזחילה חוזרים, כדורים מעל
ראשינו מייבבים בקרבה מאיימת.

יודעים, היום הוא יום מותנו,
מוחי הקודח לוחש,
רעם מנוע הנגמ"ש למציאות אותי
לרגע מחזיר,
פונה לאחור ודוהר במרחב, ענן
האבק האדיר עלינו מחפה,
הרוח שנעורה את האבק לוקחת
ואת המצרים הענן עוטף.

חזרנו, יודעים יום מותנו היום,
פסק הדין רק נדחה,
"אחד שם הרים את ידו" יעקי המ"מ
אומר....

"לא יתכן" טוביה אומר, אחד-אחד
שם בדקתי,
"תחזרו לשם" יש לכם משימה
לסיים הוא אומר....
הרי אנחנו כבר יודעים, היום
הרי הוא יום מותנו,
לפגוש אותו עכשיו יצאנו.

אחרית דבר:
נכנסנו בשנית ולא מצאנו את
הפצוע,

בשלישית הפעם עם יעקי המ"מ,
במקום שאולי, ובניגוד לכל
הגיון בריא, לא פגעו בנו
הטילים, אש נק"ל פגעה גם פגעה,
נספגת באלומיניום של הנגמ"ש,
יעקי המ"מ מכוון היה אותי בקשר
הפנים, להיכן להגיע בדיוק,
החייל הפצוע החי היחידי שנותר בחיים,
לאחר 12 שעות בשמש הקופחת,
מנסה היה למשוך את
תשומת לבנו, נואשות.

הנגמ"ש מוסתר על ידי הטנק,

בפעם השלישית, אנחנו יורדים
מהנגמ"ש (היינו רק ארבעה)
והולכים חצי, זוחלים לחייל,
מעמיסים אותו על האלונקה,
וקמים והולכים עמו לנגמ"ש,
המצרים נמצאים כ 300 מטר מאתנו,
לא יורים.

הגענו לנגמ"ש, יצאנו חזרה
בנסיעה מהירה, המצרים לא ירו
עלינו לראשונה, בדרך הארוכה
חזרה לשטח כוחותינו, החווה
הסינית נשארה בידם עוד יומיים
לפחות.

צל"ש לא קיבלנו ולא אות מפח,
הצל"ש שלי אישית היה שלפני
שלוש שנים, דפיקה בדלת ביתי,
האיש שחילצנו משם (היום סא"ל
במילואים) ששון גור אריה
יהודה (גורי) עומד בדלת עם
אשתו היפה וילדיו הבוגרים עם
שי צנוע וחיוך,

יותר מזה לא יבקש איש.

(*) הערת העורך:

עוזי בן צבי חבר קיבוץ עמיעד שבגליל העליון, היה לוחם בכוח חרמ"ש שחירף נפשו על מנת להציל חיילי צנחנים פצועים שנותרו בשטחי ההריגה של אזור החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. עוזי, יחד עם יקי מפקדו, ולוחמים נוספים, הפרו פקודה מפורשת, ונכנסו לשטח מוכה אש טילים ותותחים וחילצו עשרות חיילים פצועים והרוגים מתוך התופת. עוזי כתב לפני מספר ימים את חוויותיו מאותו קרב, והן מובאות אליכם בעריכה כפואמה על המלחמה הנוראה ההיא.

לכל המעונינים, במוצאי יום הכיפורים תשס"ה יקרין הערוץ השני את הסרט התיעודי מעורר המחלוקת על החווה הסינית – סיפור רשומון – מאת הבמאי ניר טויב.

יוסי בלום הלוי

מקרא ראשי תיבות: מק"כ – מקלע כבד, נק"ל – נשק קל, צל"ש – ציון לשבח, נגמ"ש – נושא גיסות משוריין, מ"מ - מפקד מחלקה.

אין צורך בתחקיר עמוק מידי כדי לדעת שמשהו רקוב בממלכת דנמרק.

יש בעיה עמוקה של מקצועיות בצבא היבשה, באופן ודאי לשנת 73
ומן הסתם גם כיום אם כי מן הסתם גם חל שיפור מסוים אבל רחוק
מלהיות מספיק או משביע רצון.

מדובר בנושא שבאופן ישיר קובע כמה דם חיילי צה"ל יישפך בעתיד
והאם צה"ל ימלא בהצלחה את ייעודו.

כשרות לקהילה

אני מפרסם כאן, ממקורות הכי בכירים של צה"ל ומבכירי הממשלה !!!!
תשפטו בעצמכם, בנצי מעיד מי ידע ושתק אז בשנת 1972 1973
השתיקה שותקת עד היום.

יש הרבה שאלות על קרב החווה הסינית, הנה דוגמאות אחדות
1.למה היינו בלי ארטיליריה
2.למה אוגדה 162 ברן ותמרי סילקו את גיל דוד ודרור צורף מאוהל הפקודות
3.למה עוזי יאירי לא סירב פקודה או היתנה הליכתו לחווה הסינית בליווי ארטילירה וטנקים
4.למה גדוד 890 לא קיבל מודיעין אמיתי

ברור שהתשובות לשאלות אלו נמצאות אצל ברן, תמרי, יצחק מרדכי, אמנון ליפקין שחק והם מסרבים בעקביות לשחרר גירסתם האמיתית, המחשה פנטסטסית ראיתם אתמול בתוכנית פופליטיקה עם דב תמרי וגיל דוד. תמרי סירב בעקשנות לפרט. איציק אומר שלא ייכנס לקרב גנרלים וההפתעה אמנון ליפקין שחק שותק

אבל
קראו את המכתב העוקב של בנצי, מתאריך 16/10/2003 אשר הוא מפרט בכתב על מצבו של עוזי יאירי מהפה של ליפקין שחק, מצבו של עוזי יכול להסביר כמה וכמה דברים ולדעתי את כולם.

עכשיו יהיה ברור לכם, לאחר שתקראו בהמשך מכתבו של בנצי, למה הגנרלים שומרים על קשר שתיקה מוחלט , אני גורס שעל רמטכ"ל ושר לשעבר וגם מועמד לראש ממשלה יחד עם המועמד השני , לקום ולהתחיל לדבר, השתיקה הקודמת של ה"מועמדים לראש ממשלה" כבר עלתה בחיי צנחנים צעירים שנשארו צעירים מתים בבתי העלמין הצבאיים של צה"ל


הערה נוספת:
הפירוט בעל פה היה ססגוני הרבה יותר

בבקשה
חזי
-

From: Benzie Etzyon
To: ACCESS 2 B on C
Sent: Thursday, October 16, 2003 11:24 AM
Subject: Re: חג שמח

חזי שלום
דיברתי עם אמנון ליפקין

אני לא מתייחס לדברים שאמר דוביק תמרי ..
בהקשר למה שנאמר ע"י ק' האגמ
אמנון מסר לי לגביו מידע שעדיף משום צנעת הפרט שלא יפורסם בכתב כי מרגע שזה יהיה כתוב זה יהיה ציבורי ויציג אותו באור שלילי.
לגופו של ענין אמנון אמר לי כי כל הארוע המתואר על ידו לא התרחש ..
ממה שכן הגיע מנתן שונרי זה שניזהר על כוחותיו שלו שיכול להיות שנשארו בשטח.
לגבי הספקולציות על עוזי יאירי ומצבו בעקבות הליה בחווה אמר לי אמנון וזה שוב לא יכול להכתב אך יכול אתה להאמין לי כי ההתנהגות של עוזי החלה עוד לפני המלחמה"ודי לחכימא ברמיזה"".
בשיחה בע"פ בנינו אוכל יותר לפרט

חג שמח
בנצי

נחשו של מי הקטעים מהעדות הבאה והשוו עם מכתב שלו מהבוקר
מה שנמצא בשטרודל זה תוספת עבדכם הנאמן .......

.............דיווחתי לחזי על הגעתה של הפלוגה המסייעת ואמרתי לו שברגע שאלי שורק יגיע, אני אנסה להגיע אליו. כשאלי הגיע אלי אמרתי לו: "שטח מלא בפצועים והרוגים, מי שתצליח להוציא, תוציא, אני חייב ללכת לחזי כדי לראות מה קורא אתו כי הוא צריך עזרה בעיקר בגלל שאייל רז פצוע בצורה לא קלה".

@ במכתב מהבוקר הוא אומר שלא ידע על הפצוע אייל רז @@

לקחתי את מכשיר הקשר של יקי והתחלתי לזחול לכיוונו של חזי, כל הזמן צעקתי: "חזי, חזי". באיזשהו שלב נמאס לי מהזחילה והתחלתי ללכת על ארבע, נמאס לי גם מזה והתחלתי לרוץ תוך כדי צעקות עד שהגעתי למקום שחזי היה.

הם שכבו בבור מורחב של פגז,

@@@@ בבוקר זו הייתה מחפורת @@@@

היו שם חמישה או ששה חיילים בבור, חזי דחבש, דני שרבן, יוריק ורטה ואלי קרן ואייל רז שכב פצוע קשה. ומסביב שכבו עוד כמה חיילים במחפורות, בבור אחר של פגז די סמוך אלינו שכב חזי שוהם כשלצידו מכשיר קשר.

התרגזתי ושאלתי אותם למה הם לא מפנים את אייל כי פציעתו הייתה פציעת בטן קשה, חזי אמר לי שלפי הנחיית החובש אי אפשר להזיז אותו ממקומו.

@במכתב הבוקר - הוא טוען אחרת והפוך שהגיע ב0400 לכל הדעות עדיין חושך, אז למה לא פינה את אייל רז, עדיין לי כמפקד הכוח לא הייתה פקודת נסיגה @@

קראתי לאיציק בקשר וביקשתי לשלוח רכב כדי לחלץ את אייל, התשובה הייתה שכשתהיה אפשרות יישלח החילוץ. אייל היה כל הזמן בהכרה, הוא הלך ונחלש הוא שכב על הגב ולא הוציא מילה מפיו, ומדי פעם שמענו גניחה חלושה יוצאת מפיו, החובש התריע שהוא הולך ונחלש ואם לא יגיע פינוי הוא לא יחזיק מעמד, קראתי לאיציק עוד כמה פעמים בקשר וביקשתי רכב חילוץ, החילוץ לא הגיע, הבנתי שעזרה דרך המג"ד לא תגיע.

@מכתבו הבוקר - הפוך בגירסא @@@@@

תוך כדי כך דיווח לי חזי שחוץ מג'קי חכים, גם נאור ונעים נהרגו, על הרוגים אחרים לא ידעתי.

......ראינו את החיילים המצריים מאוד קרובים אלינו, .......... יותר עמוק כדי שהמצרים לא יראו אותם כשהשחר יעלה.

@@@ זאת אומרת שבניגוד לגירסת הבוקר - לגירסתו היה אפשר לחלץ רגלית את אייל רז @@@

כשהשחר עלה ראינו מחזה סוריאליסטי, כמה מהמצרים הקרובים אלינו, לקחו פסק זמן מהקרבות ופתחו קופסאות שימורים והתחילו לאכול ארוחת בוקר, האצבע רצתה ללחוץ על ההדק ולירות בהם אבל הם היו יותר גבוהים מאיתנו וזה נתן להן יתרון ואם היינו יורים הם בודאי היו מצליחים לפגוע באנו.

בשלב מסוים ראינו שני טנקים מתקרבים אלינו בשעטה, טנק אחד זיהה אותנו וכיוון עלינו את המקלע המקביל שלו והחל לירות עלינו, הוא כנראה חשב שאנחנו מצרים, אני חושב שלעמדה של חזי שוהם הוא ירה לפחות 300 כדורים, חזי התחיל לחפור עמוק מאוד ובמהירות לתוך הבור שבו שכב ובנס הוא לא נפגע, גם אנחנו התחפרנו מה שיותר עמוק. חיפשתי אמצעי זיהוי כדי לאותת לו שהוא יורה על כוחותינו, לקחתי את העוזי של החובש ונפנפתי לו כדי שיבין שהוא יורה "אש על כוחותינו". האש הוסטה מאתנו,

@ האמת היא שהשריונים הפסיקו לירות עלינו בשל קריאתי אליהם בתדר חירום חי"ר חש"ן @@

הטנק חלף על פנינו ואחרי כמה מטרים, הוא נפגע, והחיילים שהיו בתוכו קפצו ממנו, חלקם פצועים והצטופפו יחד אתנו בתוך הבור גם הטנק השני נפגע וחייליו הגיעו אלינו..

@@@@ שימו לב על כמה חיילים הוא מדבר כבר יותר משני מניינים , רק מנשה סמ"פ הטנקים שרד , הטנק הפגוע השני נסע ברוורס והתפוצץ ליד תעלת ההשקייה@@@@

בשלב הזה היה כבר אור יום,

@ בגירסת הבוקר 900 והאמת מה שהוא כמו 630 0700 @@@

פתאום הגיע אלינו נגמ"ש בודד, המצרים משום מה לא ירו עלינו, קמתי והלכתי בנחת כאילו אין מלחמה, ניגשתי למפקד הנגמ"ש, זיהיתי אותו כקצין חרמ"ש שהיה אתי בקורס קצינים.

@@@@ בגירסת הבוקר - היה נדמה לי שזיהיתי אותו , בגירסת סדנת בני ברק אפילו נקב בשמו טננבויים@

שאלתי אותו אם הוא יכול לנסוע עם דלת אחורית פתוחה, הוא השיב בחיוב ופתח את הדלת האחורית, אני לא מבין למה המצרים לא ירו על הנגמ"ש או עלי למרות שהייתי מטרת דמות מאוד חשופה בשטח. קראתי לחזי שיעלה את כל החיילים על הנגמ"ש, העליתנו את אייל רז ואת כל הפצועים שהיו אתנו,

@ בגירסת הבוקר - אייל עלה בעזרת יוריק ורטה הפצוע @@@@

עליתי על הגג של הנגמ"ש ליד מושב המפקד והחזקתי באנטנה כדי שלא אפול, הנגמ"ש הסתובב והתחיל לנסוע, מזל מאלוהים שהמצרים לא ירו עלינו, תוך כדי הסיבוב של הנגמ"ש

@ הנגמ"ש לא הסתובב, כי הוא היה בכיוון היציאה והכבש היה הכי קרוב אלינו @@@@

ראיתי שחזי נשאר מאחור עם עוד כמה חיילים, צעקתי לו: "למה לא עלית"? הוא ענה לי משהו אבל לא שמעתי את התשובה, אמרתי לו: "אנחנו פורקים וחוזרים לקחת אותך".

@ תבדקו את גירסת הבוקר שלו @@@@

הגענו לנקודת פינוי הנפגעים הורדנו את אייל רז והפצועים האחרים ואמרתי לנהג בו נחזור, הוא אמר לי שהגיעה פקודה לא להיכנס יותר לשטח כי מי שנכנס נפגע.

@ בגירסת הבוקר - ירו עליו טילי סאגר - להד"מ @@

התחלתי לחפש את איציק המג"ד, רציתי לדווח לו על מה שקרה בשטח, מישהו הראה לי את המקום שאיציק נמצא והתחלתי לרוץ יחד עם מ.מ. צעיר אחד שסבל מגמגום, לכיוונו של איציק. בשטח ראינו חיילים רבים שצריך לפנות אותם, כל הזמן נתקלתי בחוטי ניילון שהפריעו לי לרוץ, עד שראיתי את אחד מטילי הסגר עף באוויר כשלזנבו קשור חוט, רק אז הבנתי מה תפקידם של החוטים האלה.

@ בגירסת הבוקר הוא ידע מה הם טילי סאגר כי הרי נורו עליו לטענתו @@@@

הגעתי לתעלת ההשקיה בה היה איציק, בתוך התעלה היה תקוע טנק אחד שנפגע ואי אפשר היה לחלץ אותו, הגעתי לאיציק, הוא ישב בתוך התעלה כשמרפקיו נשענות על רגליו וראשו בין ידיו המאוגרפות, הוא נראה מאוד מהורהר.

@ בגירסת הבוקר לא מוזכר מצבו של המג"ד @@@@

אמרתי לו: איציק יקי נהרג" הוא אמר לי: "מה אתה מדבר, דברתי אתו כל הלילה" אמרתי לו: "איציק אתי דיברת" הוא נפנף בידו ואני הלכתי משם.

חיפשתי את עוזי המח"ט ומצאתי אותו ואת אמנון הסמח"ט בצומת של תעלת ההשקיה וטרטור ונשארתי שם. שמעתי את חזי קורא לעוזי בקשר: הבטחתם לבוא לחלץ אותי" וכל פעם שחזי אמר את זה היה נראה לי שעוזי מתכווץ ומתכווץ בתוכו ומבטיח לחזי שיבואו לחלץ אותו.

בשעה אחת עשרה,

@@@@ אכן נכון??? בשעה 11 כבר לא היו צנחנים באיזור , הרבה יותר מוקדם@@@@

הגיעה פקודת פינוי ומפקדת החטיבה חזרה לטסה, איציק קרא לגיורא איילנד ולי ואמר לנו: "אתם לא זזים מפה עד שאחרון החיילים לא יוצא". נשארנו שם עם שלושה חיילים ולא עשינו בעצם כלום.

@ מאז שינה גירסתו 4 פעמים שדאג לחילוץ וכו וכו @

לידינו החלו להגיע טנקים שנעמדו על תלוליות תעלת ההשקיה עם הקנים לכיוון שטח ההשמדה. בשעה שלוש

@@@@ זה היה לפני שחזי שוהם נהרג ולדעתי בסביבות 12 13 , מה שמלמד שהתצפית כלל לא תפקדה , כזכור בשעה 0300 היו בשטח התמרונים של יקי ועוזי בן צבי@@

ראיתי חייל נעמד ומתחיל ללכת לשטח שלנו, תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי שהוא גמור, המצרים ירו עליו מכל הכיוונים במטחי אש כבדים, הוא נפל, חשבתי שהוא לא יקום יותר אבל הוא קם והלך באטיות כאילו הוא בטיול של שבת, אמרתי למפקד אחד הטנקים שילך להביא אותו, הוא אמר לי שאם הוא עולה מעל המחפורת, יהרגו עוד חמישה חיילים, כשהוא הגיע בדרך נס כחמישים מטר מאיתנו, שלחתי טנק אחד שהעלה אותו על הסיפון וחזר אחורה במהירות כשכל מי שהיה בשטח הסתכל על המחזה הזה. כשהוא הגיע שאלתי אותו: מי אתה? הוא אמר לי: "המפקד אתה לא מכיר אותי, אני מאיר לוי"

@@ מאיר לוי היה פגוע לסת ולא יכל לדבר זו גירסא שהוחדרה מהכנס בשנת 1974 למאיר לוי עצמו @@

האמת היא שלא זיהיתי אותו כי הוא הגיע עם לחי נפוחה בצורה מפחידה, הייתה לו פציעה בזרוע והוא היה בלי משקפיים, רק כשהתחלתי לדמיין את מאיר לוי, התלבשו לי הפנים על החייל. נתתי לו לשתות ושאלתי אותו: "למה התחלת ללכת"? הוא ענה לי: שכבתי ליד מישהו מפלוגת הרב"טים שהיה פצוע ואמרתי לו שאני צמא, הוא אמר לי ללכת לכאן כי כאן כוחותינו ויתנו לי מים". אחרי שהוא גמר לשתות שלחנו אותו לאחור לטיפול רפואי.

@@

שימו לב הדיווח על הפצועים ובינהם גורי ששון בגבעת הפצועים מה שמלמד שתצפית בנצי איילנד הייתה רחוק רחוק מאוד ובלי משקפות על פי מכתבו מהבוקר @@@@

בשעה ארבע,

@@@@ זה התחיל ב 1430 והסתיים בסביבות 0300 , הפעולות של יקי חיימוביץ !!! שימו לב לגניבת הזמן העקבית בכל העדות @@@@

החלה הפגזה של טנקים וארטילריה חזקה מאוד על המצרים, האש הזאת שיתקה את המצרים ואז נכנסו נגמ"שים לתוך השטח וחילצו את מי שנשאר, בהם חזי דחבש והחיילים שהיו אתו.

@@@@ דהיינו האיש שקיבל פקודה לדאוג לחילוץ הפצועים , כלל לא ידע שלא אני חולצתי, אלא גורי ששון -- מעניין מעניין מאוד @

לאחר הפינוי גיורא איילנד ואני התקפלנו מהשטח, ובטרמפים הגענו לטסה.

@@@@ דהיינו, לכל המאוחר היה בשטח עד לחילוץ גורי ששון וייתכן שאפילו זה לא ומה שראה בהתקפה הגדולה של הצהריים הייתה הפעולה אשר בה חזי שוהם נהרג , גם אז הייתה ארטיליריה חזקה מאוד, היתכן שמי שקיבל פקודה לחלץ את חזי לא המתין לתת חיבוק לחזי ולנסוע יחד איתו - קשקוש@

שם קרא לנו איציק ולהפתעתנו, אמר לנו להתארגן כי אנחנו חוזרים לחווה הסינית. הוא מינה את דני אנגל כמ.פ. על פלוגה שנבנתה ממי שנשאר מהפלוגה שלנו ומפלוגת הרב"טים כשאני הייתי מפקד הכוח של הפלוגה ובר חמא שהיה סגנו של אלי שורק שנפצע, על הרב"טים.

באיזשהו שלב ירדנו מהם והמשכנו ללכת ברגל לכיוון הרמפות שעל תעלת המים המתוקים. אני זוכר שהייתי עייף מאוד כי לא ישנתי ארבע לילות, בקשתי מחייל אחד שכשאנחנו יורדים במקום ואני נרדם, שיעיר אותי, איציק בא אלי אחר כך בטענות שנרדמתי תוך כדי תנועה, אמרתי לו שאחרי ארבעה ימים ולילות ללא שינה אפשר להבין את זה.

.....

כשהתחילה הפסקת האש התארגנו כמה חיילים התארגנו לקראת יציאה הביתה, איתן היה הקצין שיצא הביתה, ביום חמישי, ביום ראשון הייתי בבסיס נ.מ. מצרי שם ישבה מפקדת הגדוד, הגיעה ידיעה שאיתן נהרג בתאונת דרכים, זה היה ההרוג הראשון שלנו שלא תוך כדי קרב, זה היה מוות שהכניס אותי לדיכאון.

המשך יבוא .... למנחשים מי דובר העדות מובטח טיול במחוזות האמת...