 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
19:04 24.09.04 |
  
 
|
8. חזי דחבש: תגובתי לכתבה של דליה יאירי בידיעות....
בתגובה להודעה מספר 0
 |
391. תגובתי לכתבה של דליה יאירי בידיעות
למה לא הייתה ארטיליריה בחווה הסינית ??דליה, עם כל הכבוד, ליכולת הכתיבה שלך, הרשי לי לומר לך כמה דברים:
1.אז, בחווה הסינית הייתי מפקד המחלקה שנעה בחוד ומכאן ראשון. אבל הייתי גם האחרון שיצא עם שרידי מחלקתו לאחר 18 שעות. כ-10 שעות אחרי שהמג"ד מרדכי וסגניו המרובים נטשו את הקרב - אותן דמויות שאת מצפה אותן במעטה של ברזל ועופרת - את טועה ! 2.אם אני מתקתק לך היום, משמע נשארנו חיים, זה היה רק בזכותו של עוזי יאירי , היחיד שהיה מוכן לבקשות החילוץ שלי ולתת לי ארטיליריה ת"פ על מנת שאמנע את המצרים מלהגיע ולחסל את שארית מחלקתי אולם:
במסגרת החקירה שאנו חברי "הפורום האזרחי לתחקור קרבות" גילנו ממצאים חדשים, שהיו מוסתרים 30 שנה ע"י "ברית הנכשלים" בחווה הסינית. מסתבר שצנחני 890 נטבחו שם ללא סיוע ארטילירי, לא כטענתו של איש הברזל שלך - יצחק מרדכי - " ביקשנו ארטיליריה ואמרו לי שכולה מוקצית למעבר לתעלה" (טענה שקרית ולא ראשונה) אלא בגלל שעוזי ז"ל נתן פקודה למס"ח יעקב צור וקציניו - לא לבוא לחווה הסינית ולהישאר בראס סודר. שם לא עשו כלום עד סוף המלחמה. אם ההוראה הייתה יוזמה של עוזי, אזי זה היה שיקול דעת מוטעה לחלוטין ולא אוסיף.. האלוף במיל ישעיהו גביש מפקד מרש"ל מכחיש בכתב שהוא היה אבי ההוראה. 2.כשהגיע 890 לטסה, ודרש קציני ארטיליריה ולא קיבל, היה צריך המח"ט לסרב לנוע ללא קציני ארטיליריה וללא גדוד טנקים, נקודה. 3.כאשר גיל דוד, בא עם מידע מנתן שונארי ומסר אותו לעוזי ולתמרי היה צריך הסירוב, להיות סופי. 4.שכנוע מפקד החזית בר-לב את עוזי, כי המשימה היא הצלת עם ישראל, אין בה ולא כלום מהדרישה הליגיטימית לקבל קציני ארטיליריה וגדוד טנקים כסיוע, במקום שבו 10 גדודים של צה"ל לחמו ולא יכלו להחיש. 5.הטיוח של הקרב וחלוקת עיטורים שקריים, מופנה לא רק למקבלי העיטורים השקריים , אלא למי שחתם על ההמלצות , מה שברור שעוזי לא בלם אותם. היריעה קצרה אך אסתפק לעת עתה רק במה שכתבתי כאן. חזי דחבש חזי
391. תגובתי לכתבה של דליה יאירי בידיעות
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5775&omm=391&viewmode= 91. דליה יאירי: ''רשומון בחווה הסינית''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6055&omm=91&viewmode=  ''מרכז פרס לשלום ושילטון''
|
|
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
אייל נאור
גולש אורח
|
21:18 24.09.04 |
|
|
13. אתה רוצה דעה אוביקטיבית? ''רשומון בחווה הסינית''/ יאירי
בתגובה להודעה מספר 12
| |
רשומון בחווה הסינית איני יכולה לדמיין אותו משקיף מנגד כאשר מי שהיו חייליו בסיירת מטכ"ל נכנסים לבניין שהוא מזהה בו, לדעתו, סיכון הנסתר מהם.
דליה יאירי החומרים שמהם עשויה דרמה ישראלית הם החזקים בעולם. הזעקה האישית פרטית של גיבורי עלילה ישראלית צומחת מתוך קרקע סדוקה של חברה בטראומה. בכל דור ודור סופגת הקרקע הזאת שכבות חדשות של דם. בכל דור ודור מתייצבים בני הארץ הזאת למבחן. ואם לא נצרבו פניהם באש, או לא השאירו איבר בתופת, לא תבחין שהיו שם.
למשל, סיפורו של תא"ל יהודה דובדבני, שאביו מת מפצעיו בקרב לטרון העקוב מדם, בתש"ח, לאחר שהלך אל האש בראש חיילים פליטים שהגיעו היישר מן האונייה, ניצולים שנשלחו להציל בגופם המיוסר. רק אבן בבית עלמין, ללא קבר של ממש, הייתה ליהודה להתייחד לידה עם רוח אביו. והוא הפך לקצין צנחנים למוד קרבות. והחווה הסינית, הוא מספר, היתה החוויה החזקה בחייו.
איזו דרמה. איזו נגיעה במעגלי החיים והמוות. איזו יצירה אפשר היה ליצור מהסיטואציה הזאת. אבל לא. סרטו של ניר טויב "החווה הסינית – רשומון" מאבד את העומק הזה לטובת עיסוק כמו דוקומנטרי בקרבות החווה הסינית.
רשומון (שם שער בעיר קיוטו) – כשם ספרו של הסופר היפני ריונוסקה, ששימש מקור השראה לבמאי הגאון אקירה קוראסאווה. שישה עדי ראייה מספרים לקצין מודעה
משטרה בכיר על מעשה רצח שראו. חוטב עצים, נזיר נודד, שודד, שוטר, אשה ובעלה שנרצח, שסיפורו נשמע מפי מדיום. כולם היו שם, ולכל אחד נוסח משלו על מה שראו. אנחנו רואים ושומעים את דבריהם ותוהים מי בודה עובדות? מי דובר אמת? האם אחד מהם הוא הרוצח? בסיפור החווה הסינית, כפי שהוא מוצג בסרטו של ניר טויב, אין רשומון. גם אין חידוש. גם אין גילוי.
תמיד מרגש וכואב לשמוע עדויות לוחמים. תמיד מדהים להיווכח כמה בוערות, לוחשות, צורבות הגחלים שנותרו מהאש ההיא שהוצתה לפני 31 שנים. נראה שהצורך לגעת בהן חזק מאיתנו ואנחנו מושיטים יד.
הוויכוח הציבורי אם להציג סרט זה ביום הזיכרון, המחאות, האמירות שהוא יכאיב, נראים לי מיותרים. לכאב של משפחות חללי החווה הסינית מלאו 31 שנים, וכל שנאמר בסרט ידוע להן. אני עצמי ליוויתי בחודשים שאחרי המלחמה את עוזי יאירי, אישי, לבתי נופלים רבים. שמעתי שוב ושוב את סימני השאלה שהציג בפני הורים, אחים, אלמנות, חברות. "הלכנו לא מוכנים", הוא אמר. "היה קרב נורא ואיום, אבל איפשרנו את הצליחה". "מפקדיי", הוא אמר, "הניחו על כתפי הכוח הזה, על כתפי יקיריכם, את גורל מדינת ישראל".
בידי מכתבים שכתב עוזי לאחדות ממשפחות הנופלים, ובהם אותם דברים, והבטחה: אעשה את כל שביכולתי להבין מדוע לא הגיע מידע מדויק אל המפקדה. מדוע נשלחנו כפי שנשלחנו.
בדילמה המוסרית התיאורטית – האם היה הולך עם כוחותיו, עם הגדוד בפיקודו של איציק מרדכי, שנשאר מהחטיבה שפוצלה - גם אילו היה יודע את גודל הסיכון, התחבט עוזי ימים רבים, בשיחות עם מפקדים וחיילים שפקדו את ביתנו אחרי המלחמה. ועוזי היה איש של סימני שאלה מאז ומעולם. תשובתו, לעצמו ולכולם הייתה "בוודאי שכן". אלא, אמר, שבוודאי היה דואג לחיפוי ארטילרי חזק. אינני איש צבא ואינני זוכרת למה עוד. הד המלים "גורל עם ישראל בידך", שאמר לו חיים בר-לב, ליווה אותו לאורך כל הדרך. "עוזי וחייליו איפשרו את הצליחה", אמר לי אריאל שרון, שטרח לטלפן אליי ממערב לתעלה בבוקר שאחרי, ולאפשר לעוזי לדבר אתי.
"מי שרגיש כל-כך לחיי אדם", אומר דובדבני בסרט, "אינו יכול להיות מפקד צנחנים", והוא מוסיף "כזה היה גם בסיירת מטכ"ל". רגיש מדי. אבל כל חייליו, וכל מפקדיו, וכל מי ששהה במחיצתו של עוזי, כולל בני משפחות נופלים שהפכו לידידיו, זוכרים אותו באהבה ובהערכה על רגישותו. עליו אפשר היה לומר "תדע כל אם עברייה". היה על מי לסמוך. האומץ והכאב והאמונה שהיו בעיניו כשהיישיר מבט אל הורים שכולים ואמר "אני שלחתי את בנכם" קירב אליו את אלה ששילמו את המחיר הכבד מכל.
הסרט מתיימר "לפצח קופסה שחורה". בחווה הסינית לא הייתה קופסה שחורה, וסיפורי הגבורה של איציק מרדכי וחייליו הם סיפורי מופת. מחיר הקרב היה נורא ואיום, ואין מי שיצא משם שלם. אבל קופסה שחורה, קשר שתיקה או רשומון, אין שם ולא היו. קופסה שחורה ענקית ורוחשת, תיבת פנדורה שמעולם לא נפתחה ממש, היא הקרב בחווה הסינית של חטיבת המילואים בלילה שלפני כן.
עדויות לוחמי חטיבה 35 בסרט, דבריו של דובדבני על גופות לוחמים שמצאו בשטח שהגיעו אליו, גופות עם נעליים אדומות ("וידענו שאלה צנחנים, הצנחנים של שונרי", מעידים משתתפי הסרט) – אלה הדברים המצמררים ביותר. מה היה שם? מי דיווח למי? למה נשארו גופות בשטח?
הסיפורים, הגילויים-כאילו, שמישהו אמר למישהו להגיד למפקדת האוגדה, שמפקד אמר לחייל שהכיר שידווח. גם אם אכן נאמרו דברים מפה לאוזן – מדוע לא קמו מפקדים אחרי הקרב ההוא להתריע? מדוע שלחו שליחים? מדוע שתקו אז, ו-30 שנה? האם נכונים הסיפורים שנפוצו לאחר המלחמה כי להם, לצנחני המילואים, נאמר "איש לנפשו"? את הקופסה השחורה הזאת איש לא פתח. גם לא ניר טויב, שאביו ז"ל שילם בחייו בקרב העלום ההוא.
ב"סבוי", ב-1975, עוזי יאירי לא הלך אל מותו. הטלפון שקרא לו מצא אותו ברגע של שלווה, של נחת, מתבונן בבתו התינוקת בת עשרת החודשים, מעניק לי חיבוק, ובחצי חיוך אופייני אומר לי "תזכרי איפה היינו", לוקח משקפת, שורך את נעליו ויוצא. איני יכולה לדמיין לי את עוזי משקיף מנגד כאשר מי שהיו חייליו בסיירת מטכ"ל נכנסים לבניין שהוא מזהה בו, לדעתו, סיכון הנסתר מהם.
עוזי היה מפקד, איש צבא, אבל לפני הכל אדם. בעל. אב לחמישה. מיכל נולדה אחרי המלחמה של 73. אין מי שאינו מציין את האחריות של עוזי. האחריות הראשונית שלו הייתה למשפחתו. מי שדבק בסיפור שנראה לו "מתאים לעוזי", מן הראוי שיסתייג ויאמר "לדעתי".
עוזי דבק בחיים וחלם ותכנן לפקד על בה"ד 1, לחנך ברוחו דורות של קצינים שיודעים להטיל ספק, לחקור. כך היה קורה אילולא נפל במלון "סבוי" בתל-אביב בקרב עם מחבלים. ובוודאי היה מעמיד את העיסוק בחווה הסינית ברמה אחרת. לא הייתי כותבת את כל הדברים האלה אלמלא החשש כי אמירות לא שקולות ולא בדוקות של היום יכולות להיתפס מחר כעובדות.
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
12:42 26.09.04 |
|
|
25. מה שחשוב שרוטר הוזכר............
בתגובה להודעה מספר 18
|
אימייל שחזי דחבש קיבל בקשר לעימות תמרי עם גיל דוד!! הנה אחד מהמיילים שקבלתי תקראו: ואנא חוות דעתכם המלומדת לחזי שלום אני עוקבת מקרוב אחר דבריכם באינטרנט ובדיונים. קבלתי הבוקר טלפונים שהסרט היה חזק והדיון חלש מאוד. ביקורת חריפה על הופעתו של איציק מרדכי וכל השאר כולל המנחה. אמרו שאולי טוב דיון כזה חלש כדי להעצים יותר את הסרט. לאחר הקרנת הסרט בטלויזיה והדיון לאחריו הגעתי למסקנה שאתם לא מגיעים ולא תגיעו לציבור הרחב באופן התנהלותכם. האינטרנט עבורכם הוא תקשורת . הרבה אנשים במדינהלא מגיעים לאינטרנט.
המבוגרים כי לא יודעים והצעירים משתמשים בו למטרות אחרות . אני מציעה שתתחילו לכתוב קבוע מכתבים למערכות העיתונים-כל העיתונים.
אפילו מלה במלה מה שאתם כותבים באינטרנט.אולי יקצו לכם אפילו מקום קבוע.
אם זה מקובל עליך תצא בקריאה בפורום גילוי מסמכים לחברים לכתוב חופשי קבוע לכל העתונים במסגרת מכתבים למערכת. רק כך תגיעו לציבור הרחב. אני מקוה שאתה שומר על עצמך. לקחת על עצמך משימה שמעבר לכוחות אנוש.
בברכת גמר חתימה טובה
XXX
''מרכז פרס לשלום ושילטון''
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
hezyc
גולש אורח
|
21:41 25.09.04 |
|
|
20. לא בכלל לא !
בתגובה להודעה מספר 19
| |
בהרצאתי ביום העיון באוניברסיטת תל אביב לפני שבוע
הבעתי דעתי שפעולותיה של פלוגת במבה ראויות לציון אבל יחד
עם דברים לא ברורים בתפקודה -האחת:
מדוע עוזי יאירי, התנגד לכניסת במבה, לקרב, מיד כשהתחיל, בטענה "אנו מסתדרים" מדוע, הפסיקה פלוגת במבה את החילוצים סמוך ומיד להתקפת הטנקים הכושלת של אהוד ברק בסיכומו של קרב
את שרידי מחלקתי חילץ נגמ"ש בפיקודו של גדעון דבורצקי ז"ל. הנגמ"ש היה חלק מגדוד 100 של ברק וההשערה היא שהם לא באו לחלץ את הצנחנים (אנחנו) אלא את מנשה סמ"פ פלוגת הטנקים, שהיה איתי כל היום וסייע בידי עקב הכשרתו כקצין. זה הסיפור העצוב, לא צנחנים אדומי נעליים באו לחלץ את מחלקתי, אלא חרמשיניקים שבאו לחלץ את מנשה, אותו אני מחפש כבר 30 שנה ולא מצליח לאתרו חזי
חזי
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
08:00 26.09.04 |
|
|
24. הארץ: הסיפור האמיתי - החווה הסינית/ראשומון ערוץ 2
בתגובה להודעה מספר 0
|
127. הארץ: הסיפור האמיתי - החווה הסינית/ראשומון ערוץ 2
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6055&omm=127&viewmode=
From : Uri Milstein <[email protected]>
Sent : Sunday, September 26, 2004 5:30:33 AM
To : <[email protected]>
Subject : תגובות על "החווה הסינית רשומון" חברים, להלן מאמר של אודי אשרי, שהתפרסם הבוקר ב"הארץ" על סרטו של ניר טויב ובעיקר על הדיון שהתפתח אחרי ההחלטה לא להקרינו. המאמר הוא שיר הלל לפעולת הפורום לאיזרוחו תחקירי קרבות והפקת לקחים שלנו מבלי להזכירו לצערי ומבלי להזכיר את אתר "רוטר" ואת שחף פילוביץ, משיקולים השמורים איתו, ללמדך שתמיד יש לעיתונאים חישובים שלא לענין, שהרי מי עשה את המהומה אחרי אי הקרנת הסרט אם לא הפורום ו"רוטר" בגיבוי של עיתון כתוב אחד: "מקור ראשון"? חומר למחשבה. אורי מילשטיין
w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 03:11 26/09/2004
הסיפור האמיתי
"החווה הסינית - רשומון", 22:00, ערוץ 2
מאת אהוד אשרי
רק לעתים נדירות קורה שסרט תיעודי חורג מגבולותיו ומחולל גלי הדף כה עזים, עד שהם מייצרים סיפור חדש, שמתחרה בעוצמתו בסיפור הסרט המקורי. זה בדיוק מה שקרה לסרטו המרתק והמטלטל של ניר טויב. מרגע שהושלם, הפסיק להיות עוד סרט ונהפך לפצצת זמן מתקתקת במגירות ערוץ 2 ובחלל הציבורי כולו. היום, לאחר הקרנתו המאוחרת, כבר אי אפשר לדון בו כסתם סרט, במנותק ממחול השדים שיצר.
טויב אסף עדויות על קרב ההישרדות הנורא שניהל גדוד 890 בחווה הסינית בין ה-16 ל-17 באוקטובר 73'. ספק אם העלה בדעתו שהוא פותח קרב חדש - קרב השליטה על הזיכרון ההיסטורי והמיתולוגיה הלאומית. עד לסרט נהנתה קבוצה מצומצמת של אקס-גנרלים מעוטרים ממונופול על סיפור הקרב. היא הכתיבה אותו לצה"ל, לספרי ההיסטוריה ובעיקר למשפחות הלוחמים. עכשיו בא טויב ואיים למוטט את המיתוס ששיגר אנשים כמו יצחק מרדכי (אז מג"ד 890) לקריירה ביטחונית וציבורית מפוארת. ואמנם, ההקרנות המוקדמות הוכיחו שמדובר בתיבת פנדורה של ממש.
לא פלא שהחלה מסכת לחצים אדירה. לא פלא שהרשות השנייה מנעה את שידור הסרט ביום הזיכרון האחרון. לא פלא שערוץ 2 הוריד פרופיל לקראת השידור הדחוי. לא פלא ש"רשת" שידרה את הסרט כמי שכפאה שד ולא פלא שהצמידה לו דיון (ללא הבמאי), שנועד לרצות את הנפגעים. כך לא נוהג מי שמאמין בסחורה שלו; כך נוהג מי שמנסה להיפטר ממנה בכל מחיר. למשל, ערוץ 1 עם סרטי הסרבנים של אורי ברבש.
האירוניה הגדולה היא שהסרט עצמו לא מספק הסבר ברור לבהלה שהפיל על יצחק מרדכי. אם כבר, מרדכי מצטייר בו כקורבן - מפקד האוגדה (אברהם אדן), סגנו (דב תמרי) ומח"ט הצנחנים (עוזי יאירי) שלחו אותו, ספק ביודעין ספק בטעות, למשימת התאבדות, ללא מודיעין, ללא סיוע וללא חילוץ. אם מישהו צריך להרגיש אשם זה קודם כל אדן (שפיו אומר צדקתי, אבל עיניו אומרות אשמתי), תמרי ("שיפסיקו ליילל; לא מתנצל על כלום") ויאירי (שלפי כמה עדויות לא סלח לעצמו ורץ אל מותו במלון סבוי). אז למה דווקא מרדכי מתייצב נגד הסרט?
התשובה לא נמצאת בגוף הסרט, אלא בסיפור שנולד בעקבותיו. הלוחמים ששתקו 30 שנה, והמשיכו לשתוק גם בסרט, החלו לדבר רק אחריו. תחילה בהיסוס ולבסוף בפה מלא. זאת אולי תרומתו הגדולה של טויב. רק אז התברר שהסיפור האמיתי הוא לאו דווקא הקרבתו של גדוד הצנחנים בקרב חסר סיכוי נגד כוח עדיף בהרבה. הסיפור האמיתי הוא הפקרת הפצועים המדממים למוות וטיוח הפרשה בתירוץ של "התחשבות ברגשות משפחות החללים". ובסיפור הזה יש למרדכי תפקיד מרכזי - לטענת לוחמים, לא רק שלא דאג לחלץ את כל הפצועים, הוא גם מנע תחקור מסודר של הקרב ועוד זכה בצל"ש, בעוד שאחרים, ראויים אף יותר, נמחקו כליל מהיסטוריית הקרב (למשל, המ"מ, חזי דחב"ש, וקשרו, יורם ורטה, שמועקתם מאכלת את המסך).
בעקבות הסרט מסר מרדכי את גרסתו (לא הפקרנו פצועים, תיחקרנו ושיחזרנו, הצל"ש הוא לא רק שלי, הוא של הגדוד כולו). הוא לא מבין למה טויב מנסה לנפץ "מיתוס גבורה" ולמחוק את "האמת ההיסטורית". זה מוזר, כי בשלב זה בחייו מרדכי צריך כבר לדעת שהאמת שלו איננה בהכרח האמת "ההיסטורית" ובטח לא היחידה בשטח. יש עוד כמה אמיתות, וכולן משוועות לצאת מכלאן. טויב רק שיחרר להן את המנעול, באיחור מצער של 30 שנה.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" © ''מרכז פרס לשלום ושילטון''
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
