תדהמה בידיעות אחרונות: אורון מאירי, כתב המשטרה, הושעה  

טיפנברון הוא כוחני ותככן לא קטן. הוא גם אמור להיות ראש הקושרים שגרם להעפתו של ניר בכר.

לדעתי, השבר הגדול באימון כלפי הזיבלונים התרחש בעת השתיקה על שחיתויות משפחת הפושע שרון, מחדליו ומינוייו.

בעת הגירוש ולאחריו, (ראה האתרוג של השרוף אברמוביץ') נחשף קלונה של התקשורת בישראל.

כתבי טלוויזיה הרואים משפחות ממררות בבכי נעקרות מביתן וכל מה שיש להם להגיד זה "..ושוב המתנחלים משתמשים בילדיהם" ראויים לגיהנום ולאובדן פרנסתם.

וגם טננבאום היה אל"מ בצהל. וגם סוחר סמים.

פעילותה הנפשעת של התקשורת בשנים האחרונות הביאה להידרדרות כל המערכות במדינה, אובדן חיי אדם, אלפי פצועים, ואובדן מיליארדים של כספי מיסים.

אברמוביץ' השרוף אשם! אשם! אשם!. הוא, נחום ברנע, יואל מרקוס, דן מרגלית, בן כספית, כרמלה מנשה, איילה חסון וכמעט כל שאר הכתבלבים אשמים בהתמוטטותו של כלב השמירה של הדמוקרטיה והפיכתו לצבוע טורף נבלות.

1. ראה הנימוק לעיל. שוב: תחקירים פשוטים יבוצעו, תחקירים מסובכים יהיו יותר נדירים. לגבי טרטמן, זה פשוט מכיוון שבמקרה זה קל היה לבצע את התחקיר: פשוט להתקשר ולשאול את דובר אוניברסיטת בר אילן מה ידוע לו.

2. הייתה ביקורת על החלטת היועץ. אני זוכר המון כתבות על שכרו של גלעד שרון, ופרשת אפל והאי היווני.

3. אכן לא שמעתי על זה ( 200000?), אבל יתכן שזה רק באשמתי כי אני לא זוכר כל סיפור וסיפור, מה מקור המידע. גם לא ברור לי אין שרון יכול להכריח 200000 אנשים להצביע לו על ידי כסף, אם הבחירות חשאיות הם יכולים להצביע לכל מי שהם רוצים בלי קשר למי שנתן להם כסף.

4. אני דווקא זוכר שמרגלית דיבר על שחיתות שרון והחווה בטורו בסופשבוע מעריב. אבל עד כמה שאני יודע מרגלית לא עושה תחקירים ולא חוקר באופן כללי. בסך הכל יש לו טור במעריב שבו הוא כותב מהגיגי ליבו. אל תשכח שיש לו עוד הרבה עיסוקים בהנחיית תוכניות טלוויזיה. מתי יש לו זמן לתחקירים?

5. הוא יכול לכפות את רצונו על אחרים? רק אם הם מסכימים לכך

6. מסכים לחלוטין שהצבא הוזנח ולא הוכן, אבל לא באשמת העתונאים. הרבה החלטות לא בוצעו במהירות ובזמן: רכישת אפודי מגן לכל החיילים (לאורך כל האינתיפדה היה חוסר), בניית הגדר שהושהתה ויכולה הייתה לחסוך חיים רבים אילו נבנתה מיידית עם תחילת האינתיפדה, מיגון הטנקים במלחמת לבנון, מערכות נגד טילים ועוד.
שוב: כרמלה מנשה והכתבים הצבאיים צריכה אייטמים לכתוב עליהם. היא לא יכולה לכתוב 3 שנים על לבנון, ובינתיים שקט בלבנון ואת אף אחד זה לא מעניין וזה נראה לא רלוונטי אחרי כמה כתבות שחוזרות על עצמן, ואז היא צריכה נושא אחר. ואחרי 6 שנים "לפתע" פורצת המלחמה הידועה מראש, רק לא היה ידוע מראש מתי בדיוק היא תפרוץ.

כבר שנה וחצי וגם כיום שמספרם כ105 אלף.
200,000 לא ליכודניקים התפקדו כדי להכניס את מושחתי 'קדימה' לליכוד ולמנות חברי מרכז מושחתים. רובם.
לימור לבנת, סילבן שלום וכו' כולם נהנהו מההתפקדות הזו.
בין המתפקדים ערבים שעומרי שרון עושה איתם עסקים בצפון, חיילי צד"ל וגם 86 ערבים תושפי הכפר הערבי נחף. 3 מתוכם הצביעו בבחירות האחרונות עבור הליכוד.

לכן, אנשים כמוך שתומכים בעקיפין ובמישרין בפשע הזה, בשלטון הזה וב"כנופיית שלטון החוק" שמנהלת הכל כאילו זה חוקי, חשובים בעיני כאנשים רעים, חסרי לב, שותפים לפשע ומסוכנים לעתידי כאן במדינה היהודית.

אתה ושכמותך לא ראויים בכלל להשתתף בשום פורום!!!
אתם מסוכנים למדינה ולמשפחתי !

העיוות הנפשי שלכם ותמיכתכם, ישירות או בעקיפין, במי שדירדר את מצבה של המדינה לשפל הנוכחי, הופכים אתכם בעיני כמועמדים טבעיים למשפט, ברגע שיושלט כאן שלטון הצדק ולא ה"חוק".

האם בלבלה אותך העובדה, שתשובתי קשורה לשאלתך? (אגב - עיקרון, שלדעתי כדאי לך לאמץ...)
ואולי בלבלה אותך העובדה ששלום עכשיו המשוקצים זועקים מראשית שנות ה-80' של המאה שעברה, דברים שאתה (ובהחלט לא רק אתה) מבין, רק היום, באיחור?

אדון קיבוצניק מיתמם! לא כל המנהלים טיפשים!

אתה עושה כאן תרגיל שמיועד לחסום אותי אבל הנכלוליות שלך לא תצלח הפעם:
אתה עוסק בי, מעביר עלי ביקורת הזויה, מנסה לרמוז שאני לא נראה באור נכון ואח"כ נסוג אחורה לאפילה ומיתמם. ולא עוד אלא מציג עצמך כשופט שלי.

אגב 1: שים לב שגם בתגובתי הזו נהגתי כפי שציינתי (אתה מוזמן לבדוק).
אגב 2: בוא נבחן, לרגע, את הדברים מן הצד השני. ומה טוב מתמונה כי להסביר:

אפילו ל'רוטר' הם הסתננו ומזהמים את הפורום

כשחבורת הבוגדים ("שלום עכשיו" מיסודם של הנאו נאצים באיחוד האירופי)צעקו נגד שרון זה היה כשהוא ביצע את הכרעת העם, את הגשמת הציונות, את הפתרון הנכון לקיומה של מדינת היהודים - ולכן תשובתך אינה הגונה. אם רצונך לענות תשובה הגונה, אתה צריך להתיחס לטענה של השחיתות של משפחת הפשע ולא למצוא ביקורת שאינה שייכת לדיון על נושא ההתנגדות להתישבות בארץ ישראל וליחס לזה את הביקורת על שחיתות.

"שלום עכשיו" לא טענה שהסכנה של שרון במעשיו המושחתים אלא באידיאולוגיה הציונית שלו - ולכן, להעמיד את הבוגדים האלו בדבריהם הנבזים זה דומה למי שתומך בנאו נאצים בתקופת הזו (משום שתמיכה ב"שלום עכשיו" זה חיסול מדינת היהודים).

הנושא עליו אנו מדברים הוא על השחיתות והנבזות של עיתונאים שמאלנים מהשורה הראשונה של התקשורת הישראלית. שראו את שרון כאבי אבות הפשע - כל עוד הוא הגשים את מעשיו הציונות, הם תקפו אותו בכל עת ובכל צורה, עד שהבינו שהפרקליטות מצליחה לסחוט ממנו את מעשה הבגידה בעם היהודי, ואז העיתונאים (ו"שלום עכשיו") חדלו לרדוף אותו.

לכן, דברי השבח שלך באותם פושעים מ"שלום עכשיו" מחזק את הטענה שדבריך על "שלום עכשיו" כמתריעה מפני שרון אינו לעניין ומטרתך - כנראה - אינה הגונה.

כולנו טסים ביחד כבר שנה וחצי, בערבוב לא נסלח בין עיתונאים
לשלטון, לעבר היעד שראש המשפחה הציב - ההתנתקות

וילון כחול דק, שמישהו שכח לסגור, מפריד בין המחלקה הראשונה לשנייה במטוסו של ראש הממשלה. במחלקה הראשונה יושב אריאל שרון ואיתו יועציו הבכירים. מעברו השני של הווילון אנחנו - עיתונאים, מאבטחים ועוד כמה אנשי משרד ראש הממשלה שצורפו לפמליה. מדי דקותיים חולף מישהו מבעד לווילון, לעתים זה הדובר אסי שריב עם מסר לכתבים, פעם זו דיילת שמגישה ארוחה ופעם זה היועץ המדיני, שלום תורג'מן, שחולף בין המושבים לקצה האחורי של המטוס למסור לנציגי מחלקת התרגום מסמך מדיני שאנחנו העיתונאים היינו מוכנים לעשות הכל כדי לקבל לידינו. את הספר שהכנתי לטיסה השאלתי למרית, מזכירתו המיתולוגית של ראש הממשלה, אז אני מנצל את הזמן לכתיבה.
אני מנסה להבין מה מקורו של אותו גוש עמום בבטני שמונע ממני לצפות בסרט בשלווה או ללכת לישון.
על מסכי הטלוויזיה מוקרן הסרט "אושן 12". "תגיד", אני שואל את אחד מיועצי ראש הממשלה שחולף לידי: "רוה"מ רואה את הסרט?", "נראה לך?", הוא צוחק, "אריק הלך לישון", ובדרכו חזרה למחלקה הראשונה שוכח גם הוא להסיט את הווילון. גם כאן לאט לאט כולם פורשים לישון. בני המזל שהגיעו למטוס ראשונים משתרעים על שלושה מושבים, השאר מסתפקים בשניים. דממה במטוסו של ראש הממשלה.
מדוע איני ישן? מדוע אין בי הריגוש, אותה התפעמות קלה המלווה אותך במטוסו של ראש הממשלה גם אחרי שלוש שנים בתפקיד, אותה תחושה נעימה של חשיבות עצמית וגאווה על שהנך חלק מיושבי המטוס הזה?
האמת היא שאני מרגיש בדיוק להפך - מבוכה לא מוסברת. בדרך–כלל נעים מאוד להתהדר בתואר כתב מדיני: הטיסות עם שרון, השרים, השגרירים, אתם יודעים. אבל אם לעצור לרגע ולדון את עצמי ברותחין, הרי שבימים אלה התואר "כתבנו המדיני" שמוצמד לשמי מונח עלי כעול, ונשמע לאוזני כמעט כמו כינוי לא מחמיא. כמו תזכורת שמושמעת בכל מהדורת חדשות כדי שלא נשכח מי כאן "האשם". מי לא ביצע כראוי את תפקידו.
אני הייתי בין אלה שבשנה האחרונה היו אמורים לספר מהי תוכנית ההתנתקות, למה היא נוצרה, איך היא תיושם, ולדון בהבטיה השונים ובתפקודו של ראש הממשלה.
נכשלתי. נכשלנו. ואין הרבה נחמה בכך ששותפי לכישלון הם בכירי הכתבים בישראל שישנים עכשיו כאן לידי. הכישלון כמו נולד מהמטוס הזה - מהערבוב הנעים, אך המסוכן כל–כך, בין פמליית ראש הממשלה לעיתונאים. מכך שכולנו טסים עכשיו כמו משפחה גדולה ומאושרת שמדי פעם אחד מבניה מנסה להעז ולמרוד באבא שרון הגדול רק כדי להרגיש עצמאי. כולנו טסים ביחד כבר שנה וחצי, בערבוב לא נסלח בין עיתונאים לשלטון, לעבר היעד שראש המשפחה הציב - ההתנתקות.
אני חושב שבכל–כך הרבה חניות בינתיים הייתי צריך לרדת מהטיסה הזאת. הרי בין אם אתה מאמין ביעד ובין אם לא - צריך לשאול שאלות.
תחילה לגבי תהליך קבלת ההחלטות: השקר של שרון, שהתחייב לקבל את תוצאות המשאל לגבי ההתנתקות. זו היתה הזירה הדמוקרטית הכמעט יחידה שבה יכלו המתנחלים להיאבק נגד התוכנית שגיבש האיש שבו בחרו לתפקיד כדי שיוציא לפועל אג'נדה שונה לגמרי. אבל כולנו שתקנו כששרון הפסיד במשאל והמשיך לקדם את תוכניתו. שתקנו והמהמנו משהו לא ברור על הליכודניקים שלא מייצגים את העם וכו'. שתקנו כששרון פיטר שרים בממשלה כדי ליצור רוב להתנתקות. נזפנו בבני אלון שלא מיהר להתייצב לקבל את מכתב הפיטורים, אבל את הביקורות של בג"ץ על המהלך הצנענו. שתקנו גם כששרון הקים ממשלה ברוב ערבי, כשחילק שלמונים לחרדים ולשינוי. כשאיים, לחץ ושיחד בג'ובים ח"כים כדי שיתמכו בו. ואיפה היינו כשהתבררו פרשות השחיתות לכאורה של משפחת שרון? האם בשם ההתנתקות מותר גם לעבור על החוק? האם מפני שהתקשורת בכללותה תומכת בתוכנית ההתנתקות מותר לה להעלים עין ממה שלא מתאים למימוש התוכנית של שרון? גם אם זה אומר לאפשר לשרון לפטר ולהיפטר מכל שר, רמטכ"ל וראש שב"כ שלא מסכימים לעמדתו?
נכון, לא רק אנחנו, הכתבים המדיניים, החרשנו. גם הרמטכ"ל, גם ראש השב"כ, גם עמוס גלעד, גם גיורא איילנד (שכתב את התוכנית למרות שהוא לא תומך בה) - כולם הפכו לחלק מהמשפחה שטסה ביחד ולא באמת העזה לפתוח בפומבי את פיה במחאה, מחשש להדחה. גם לשרי הממשלה אפשרנו להצטרף למנזר השתקנים: נתניהו, סילבן שלום ודומיהם, שעד היום לא ממש ברור מה דעתם על התוכנית. כמו בחצר ביזנטית קודמו מקורבי "הבן של" בצבא, בשלטון ובכלכלה - ואנחנו שתקנו. את כל ההחלטות קיבל שרון לבד, ועיקר מתוכן את דעות השרים והמלצות ראשי הצבא. יש בזה אומץ מנהיגותי, אבל כשאין לשרון אפילו מנהל לשכה ושום פורום מקצועי לקבלת החלטות, זה כבר מזכיר סוג אחר של משטר.
"בהליך דורסני שרון פגע אנושות בנורמות הדמוקרטיה הבסיסיות ביותר", זועקים המתנחלים, אבל מובן שקשה להתייחס אליהם ברצינות אחרי התייחסותם שלהם לחוקי הדמוקרטיה שלפתע, בצדקנות ובציניות, הם הפכו לאביריה. גם ברעיון משאל העם זלזלנו רק מפני שתומכיו היו המתנחלים, שלא הדמוקרטיה אלא שמירה על "ארץ הקודש" עמדה לנגד עיניהם. אבל איפה היינו אנחנו - כלבי השמירה? האם מהלך היסטורי וכואב כל–כך צריך להיעשות בכזה אופן?
השאלות הן לא רק ערכיות–דמוקרטיות, הן גם מדיניות–אופרטיביות. נתנו לראש המשפחה לקבוע את סדר–היום שלנו מבלי שבאמת דנו בשאלות החשובות והמשעממות הנוגעות להתנתקות (שם יח"צני שכולנו אימצנו בחום): מה קורה ביום שאחרי ההתנתקות מהרצועה? מי ישלוט בעזה? מה השלב הבא ביהודה ושומרון? האם זה "עזה סוף" או "עזה תחילה"? מה יהיה מעמד השטחים שיפונו? האם הפינוי נחשב בכלל לסוף הכיבוש? מה המשמעות של נסיגה מוחלטת בעזה לקווי 67'? מה יקרה אם אזהרתו של ראש השב"כ תתממש והקסאמים ינחתו באשקלון? למה אין פתרונות דיור למפונים? ובכלל, מה באמת שרון רוצה ומתכנן?
חשוב מזה: בחודשים האחרונים התמקד סדר–היום שלנו כמעט רק בהתנתקות. התעלמנו משינוי לא פחות אסטרטגי שהתחולל באזור - מות ערפאת. מותו של האיש ששרון האשים תמיד כאחראי היחיד (והלא רלבנטי) להעדר רגיעה במזרח התיכון. לכאורה מות ערפאת אמור היה לשנות הכל ולאפשר חזרה לתהליך מדיני. בזמנו טען שרון בעצמו שאם יהיה פרטנר, הוא יגנוז את ההתנתקות ויבצע את מפת הדרכים; אבל כשם ששרון התעלם ממות ערפאת, גם אנחנו די התעלמנו ובינתיים החמאס הולך ומתחזק.
כולנו ישנים כאן במטוס ראש הממשלה, כשמבעד לווילון הפתוח למחצה ניתן לראות דיילת מוזגת משקה לשרון.
ההיסטוריה, בניגוד לביטוי המקובל, לא תשפוט; היא תשכח. יש לה נאשמים הרבה יותר משמעותיים ממני. לכן עלי לשפוט את עצמי. נכון, יחד עם עמיתי מהתקשורת עסקנו ברבות מהשאלות ודנו במרבית הנושאים. אני יכול בקלות להמשיך להסתתר מאחורי גבם הרחב והמנוסה של עמיתי, אולם במבט כולל על התהליך אני חש שנכשלתי. היה עלי לעשות יותר. נכשלתי וכעת אני מבצע את שלב ההתנקות מההתנתקות. הרי בדברים שאני כותב עכשיו אני מנסה בעיקר לנקות את מצפוני.
נכשלנו בתפקידנו. התפעמנו כל–כך מהעובדה ששרון, אבי ההתנחלויות, מעצב את גבולות המדינה תוך פינוי תומכיו ההיסטוריים מעזה, עד שמרוב התפעמות שכחנו שהווילון בין העיתונאים לראש הממשלה אמור להיות סגור.