בילעין-נעלין

יום שישי, שעת צהריים. הרוגטקות בבילעין-נעלין בהיכון, הררנ"גים גם. המפגינים מתייצבים בכיכר כדי למחות נגד תוואי גדר ההפרדה. כאן, מהמקום הזה, שלעתים נראה כמו מגדל בבל של פעילי שלום מכל העולם, פלסטינים מיואשים וחיילי צה"ל מבולבלים, עוד תצא בסוף האינתיפאדה השלישית

יום שישי, אחת-עשרה בבוקר. בעוד כשעה תתחיל המערכה השגרתית, והמשתתפים נערכים זה מול זה. מצדה "הישראלי" של הגדר, מדרום לכפר נעלין - שלוש דקות נסיעה ממודיעין - כבר ניתן להבחין בג'יפים הרבים של צה"ל ומשמר הגבול, בקצינים, המשקפות, כלי הנשק. כל הכניסות לכפר נחסמו כדי למנוע מהאויב לשלוח תגבורת. התאריך הוא 1 בינואר, יום הקמת פתח, והתנועה החליטה לציין את האירוע בהפגנת שישי בכפר. המודיעין מעריך שמספר המשתתפים בהפגנה השבועית יהיה גבוה במיוחד.

גם בצד השני ההכנות בשיאן. מאות משתתפים - פלסטינים, ישראלים וזרים - כבר סיימו לכתוב את השלטים נגד הכיבוש, לתלות את דגלי פלסטין ופתח על עמודי החשמל והטלפון והם נערכים במרכז הכפר ליציאה לקרב של יום שישי על תוואי גדר ההפרדה.

במרחק של כעשר דקות נסיעה, מסתובב מוחמד חטיב, בן 36 ואב לארבעה, סמוך למסגד של בילעין וחיוך של ילד על פניו. הוא חבר ועדת התיאום של "הוועדות העממיות" - מונח שהושאל מימי האינתיפאדה הראשונה - שאחראיות לארגון ההפגנות, ובכל רגע הוא אמור לעזוב את הכפר. צו הרחקה שהוציאה נגדו מדינת ישראל קובע שאסור לו לשהות בכפר בימי שישי בין 12 בצהריים לשש בערב. בשעות אלה, על פי הצו, עליו "להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה לביתך". חטיב, שזוכה לייעוץ משפטי צמוד מעורכי דין ישראלים, נשמע להוראות ונוסע לרמאללה, לתחנת המשטרה הפלסטינית. "אף אחד לא הגדיר באיזו משטרה מדובר, וזו התחנה הכי קרובה לביתי", הוא אומר בחיוך.

רוב חבריו של חטיב נעצרו בחודשים האחרונים על ידי כוחות הביטחון הישראליים, בניסיון למנוע מהמאבק הזה להתפשט ולצבור תאוצה. אולם כל הצעדים שישראל נוקטת במקרה הזה - פשיטות ליליות על בתים בכפר, מסתערבים, הרג מפגינים או פציעתם, הרחקת הזרים מישראל - אינם מצליחים לעצור את ההפגנות השבועיות נגד הגדר.

בשעה אחת-עשרה וחצי לערך, מרכז הכפר מתמלא בעיתונאים זרים, מתנדבים מחו"ל וישראלים. פעילי שלום, חלקם משתייכים לקבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר". הנוכחות הפלסטינית דלילה. חטיב לא נראה מודאג מכך. "אני לא מפחד שהצבא יצליח להפסיק את המאבק בבילעין. נכון שחלק מתושבי הכפר לא משתתפים, כי הם מבינים שהפעילות לא תיעצר כבר בכל מקרה. גם אם יעצרו מחר את כל המפגינים, המחאה תימשך בעזרת הפעילים הזרים והבינלאומיים. המאמץ שלנו כרגע הוא לארגן משהו הרבה יותר גדול מבילעין או נעלין. אנחנו רוצים מאבק עממי לא אלים בכל השטחים, שבסופו של דבר יצליח מהסיבה הפשוטה שהוא צודק. זו הדרך הנכונה מבחינתנו".

החלטת הוועדה

אינתיפאדת אל-אקצא, האינתיפאדה השנייה, ידעה הרבה גלגולים ושינויים. אלא שמוטיב אחד מרכזי נעדר ממנה מתחילתה: המאבק העממי. כבר ביום הראשון של ההפגנות בגדה ובעזה, השתתפו פלסטינים חמושים בהתנגשויות עם צה"ל וסיפקו לצד הישראלי את העילה לפתוח באש חיה על המפגינים. בסוף אוקטובר 2000, חודש לאחר תחילת האינתיפאדה, הנוכחות של הציבור הפלסטיני בהפגנות הפכה דלילה בעוד הפיגועים על הצירים ולאחר מכן פיגועי ההתאבדות, נעשו לסימן ההיכר של המאבק הפלסטיני. בקהילה הבינלאומית ובמחנה השלום בישראל ניזוקה התדמית הפלסטינית קשות, בעיקר לאחר גילויי התמיכה בפיגועי 11 בספטמבר שנשמעו במזרח ירושלים ובשטחים.

המאבק העממי ניעור מחדש דווקא לאחר תחילת בניית גדר ההפרדה. ייתכן שהיה כאן שילוב של תסכול מכישלון המאבק המזוין והבנת הנזק שהוא גורם בין היתר בהרס השמאל בישראל, שדחף לא מעט פלסטינים לצאת לדרך חדשה: "מסיראת סלמייה", תהלוכות של שלום, ללא שימוש בנשק חם או קר, אך לא נטולות אלימות לחלוטין. הכללים הלא כתובים למשתתפי ההפגנות הללו הוגדרו מראשיתן: אבנים מותר, נשק אסור.

זה התחיל בסוף 2003 בכפר מסחה בשומרון (שם נפצע מפגין ישראלי מירי צה"ל, פעיל השמאל גיל נעמתי) ומשם עבר לכפר בודרוס, לא הרחק מכביש 443, סמוך לבסיס הצבאי "מתקן אדם". בבודרוס כבר נרשמו גם הצלחות ראשונות. מפגינים הצליחו לעצור את פעולת הדחפורים הישראליים ותוואי הגדר שונה. משם החלה התופעה להתפשט: הכפר בידו שליד הר אדר, בית לקיא (סמוך לכביש 443) ועוד. צה"ל החריף את התגובה שלו להפגנות הללו ועוד ועוד מפגינים נפגעו סמוך לתוואי גדר ההפרדה. בפברואר 2004, למשל, נהרגו שני צעירים פלסטינים וכ-70 נפצעו ביום אחד של הפגנות.

מתחילת הדרך השתתפו באירועים גם מפגינים ישראלים, פעילי שמאל וחברי קבוצת אנרכיסטים נגד הגדר. מנגד, הפגיעה באזרחים פלסטינים הגבירה את התמיכה בפעולות הללו והמאבק העממי חדר יותר ויותר לתודעה הפלסטינית. בפועל, למרבה האירוניה, דווקא הפעילות האגרסיבית של צה"ל נגד המפגינים הצליחה להגדיל את מספר המשתתפים בהפגנות.

העיקרון הבסיסי שסביבו מתנהל המאבק לא השתנה עד היום: הרצון לשנות את תוואי הגדר שעוברת בתוך אדמות פלסטיניות השייכות לתושבי כפרים, חקלאים ולא חקלאים (בית המשפט העליון פסק בספטמבר 2007 שיש לשנות את תוואי הגדר בבילעין, אך בשטח דבר לא קרה). המפגינים דורשים את סילוק הגדר מעל אדמתם בעוד כוחות הביטחון הישראליים פועלים לסלק את המפגינים שמפריעים לדחפורים או מנסים לפגוע בגדר. ובכל זאת, מה הייחוד של בילעין או נעלין? מהו סוד ההצלחה של הכפרים הללו שהפכו לסמל המאבק הפלסטיני בימים אלה, עד שאפילו תנועת פתח החליטה לקיים את האירוע המרכזי במסגרת חגיגות יום השנה להיווסדה בתהלוכה בכפר.

מוחמד חטיב מספר כי עבודות הכנת הקרקע לבניית הגדר בבילעין החלו בסוף 2004. "הפעולות שלנו היו אז סמליות, בהיקף מצומצם. מדובר הרי בכפר קטן. ב-4 במאי 2005 היתה נקודת השינוי מבחינתנו. קשרנו את עצמנו לעצי זית. זה היה מסר חזק לישראל בעוד האמצעי היה בלתי אלים לחלוטין. ביקשנו אז לבנות משולש של פעילים, פלסטיני-ישראלי-בינלאומי. כל ישראלי שביקש לצאת נגד הכיבוש, קיבלנו אותו בברכה. אפילו חיילים באו להזדהות איתנו. כל אחד שפשט את מדיו, אהלן וסהלן. המטרה שלנו לא היתה החייל ששומר על הגדר, אלא הגדר. אין לנו כוונה להרוג את השומרים על הגדר ואין לנו שום בעיה עם הצבא.

"הדרך שבה פעלנו הביאה להצטרפות של הרבה מאוד מתנדבים מחו"ל ושל פלסטינים. הצלחנו להעביר את הסיפור של בילעין בתקשורת. דייקנו בפרטים. לא המצאנו שום סיפורים. בעוד עבדאללה אבו רחמה (שנעצר לפני כחודש) ריכז את הפעולה מול כלי התקשורת הערביים, אני הייתי אחראי על התקשורת הישראלית והזרה".

נקודת הדמיון הבולטת ביותר לימי האינתיפאדה הראשונה, "אינתיפאדת האבנים", היא באופן שבו התהוותה התופעה. מדובר בתהליך שהחל מלמטה, בקרב האזרחים, בעלי האדמות והבתים שעל שטחם נבנתה הגדר. לא פוליטיקאים או חמושים חברי ארגונים הובילו את המאבק, אלא אנשים שאין להם קשר של ממש לפתח ולחמאס. כמה פעילים מבילעין הקימו גוף שכונה "ועדה עממית". לא היה לוועדה מנהיג אחד, והיא לא הונחתה על ידי אף ארגון פוליטי. במובנים רבים, הפלגים הפלסטיניים הצטרפו למאבק וניסו ליהנות מפירותיו רק לאחר שכבר הוכיח את הצלחתו. כך גם באינתיפאדה הראשונה, כאשר ועדות עממיות בכל כפר או אזור הובילו את המאבק, קבעו את אופיו וניסו לארגן פעולות שונות נגד הכיבוש, בעוד אש"ף וחמאס הצטרפו לפעילות לאחר מכן, ורק בשלב מאוחר יחסית הצליחו להשפיע עליו.

כיום פועלות ועדות עממיות בכמה מהכפרים הפלסטיניים, כמו בילעין, נעלין, מעסרה (שליד בית לחם), בדרום הר חברון, בכפרים של גב ההר באזור שכם, בבקעת הירדן ועוד. בכל אחת מהן ישנם נציגים של הפלגים אך גם פעילים שאינם מזוהים פוליטית עם ארגון כזה או אחר אלא עם רעיון המאבק העממי.

"כל אזרח המבקש להשתתף בהפגנות, נחשב מבחינתנו חבר הוועדה העממית", אומר ד"ר ראתב אבו רחמה, מראשי הוועדה. אבו רחמה הוא פסיכולוג ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אל-קודס הפתוחה, ומתחת לביתו פועלת מעין קומונה של פעילים בינלאומיים מקבוצת ISM (International Solidarity Movement). "סוד ההצלחה שלנו הוא האחדות במאבק העממי נגד הגדר וההתנחלויות. הגדר אינה תעודת ביטחון לישראלים, אלא גזל קרקעות. ההתנחלויות והגדר בנויות על אדמת בילעין והן הלא חוקיות. מבחינתנו, המאבק העממי עדיף על האלים, מאחר שהמאבק הצבאי - רק פלסטינים ישתתפו בו, בעוד בעממי כולם יכולים להשתתף.

"הצבא הוא שמתחיל באלימות נגד המפגינים. ביום שישי של חג המולד, התחפשו חמישה צעירים לסנטה קלאוס. לקחנו עץ אשוח וקישטנו אותו ברימוני גז מדמיע ריקים. זה היה המסר שלנו: בכל רחבי העולם אנשים מקשטים את עץ האשוח שלהם בפרחים, אנחנו ברימוני גז. הנחנו את העץ סמוך לשער בגדר והצבא החל מיד לירות גז. דוגמה אחרת היא באסם אבו רחמה, שנהרג מפגיעה ישירה של רימון גז. אז מי מפעיל אלימות?"

יש הרבה מאוד זריקות אבנים. יש פצועים בקרב חיילי צה"ל ומג"ב.

"אנחנו נגד זריקת אבנים. נכון שיש מי שמשליך אבנים, אבל אלה הצעירים שלא מקשיבים לנו פעמים רבות. אנחנו נגד השימוש בכוח או בכל סוג של אלימות. ישנם הרבה מאוד רעיונות שקיבלנו מבחוץ, מפעילים זרים או מישראלים. ההשתתפות הישראלית, של חברי קבוצות כמו אנרכיסטים נגד הגדר, גוש שלום, יש דין, רבנים למען זכויות אדם, חברי כנסת ערבים, יחד עם הצעדים הלא אלימים שנקטנו, הבהירו שאין בכוונתנו לעבור על החוק. לצערי, לא מעט אנשים בישראל היו מעדיפים שהפלסטינים יעשו פיגועים ושכל העולם יעמוד לצד ממשלת ישראל".

בלב הפסטורליה

ההפגנה בנעלין כבר יצאה לדרך. על הגבעה עומדים כמה עשרות צעירים פלסטינים, משקיפים על הוואדי, שדה ההתרחשות. קבוצות-קבוצות של רעולי פנים מנסות להתקרב לגדר, ומולם שוטרי מג"ב וחיילים המצוידים בעיקר בכדורי גומי וגז מדמיע. הרבה גז מדמיע. בכל כמה שניות נורה רימון גז, דוחף את רעולי הפנים לאחור, לעבר הכפר. "חייל יא מניאק, בוא יא הומו, בוא נראה אותך", נשמעות הצעקות בעברית מהכיוון הפלסטיני.

הצעירים המשתתפים נראים משועשעים, מעין משחק של שוטרים וגנבים. זה ה"בידור" השבועי של תושבי הכפר והאזור. בתחילה היו ההפגנות כמעט בכל יום, אך בגלל העומס הרב על תושבי נעלין החליטה הוועדה לעבור למתכונת של פעם בשבוע. המשקיפים על הגבעה מזהירים בצעקות את מיידי האבנים כאשר שוטרי מג"ב מתקרבים אליהם עד כדי סיכון.

מתחת לעץ זית התיישבה לנוח אחת מקבוצות מיידי האבנים. הם מורידים את כיסויי הפנים ומתחתם מתגלים משליך אבנים אחד מבוגר, כבן 40, והשאר נערים בגיל העשרה. "יא בן זונה, תבוא לפה", צועק אחד מהם. גבעות מוריקות, עצי זית, פסטורליה. רק קולות הירי והקללות פוגמים בנוף.

רעול פנים הולך לכיוון החיילים וידיו על מפשעתו. "הם מכוונים את כדורי הגומי לכאן", הוא מצביע על איבר מינו. המבוגר מדליק סיגריה. "רוח מן הון", הוא מחקה את החיילים שצועקים לעבר המפגינים להסתלק בערבית קלוקלת, הוגים את החי"ת לא נכון. הנערים חוזרים על הבדיחה, "רוח, רוח". לפתע מגיח בריצה ג', בחולצת כדורגל צהובה. "תראו", הוא צועק, "הצלחתי להביא שני רימוני גז שלא התפוצצו להם". המבוגר מסתכל עליו משועשע. "וואללה, בראבו עליכ, כל הכבוד לך. הצלחת עכשיו להירשם בספרי ההיסטוריה של המאבק הפלסטיני", הוא לועג לו.

אתם לא פוחדים?

"אנחנו לא פוחדים", אומר ג'. "כל יום שישי יוצאים לכאן, או שחוזרים או שלא".

הגבר המבוגר מוסיף שבמהלך היום אין פחד של ממש. "בלילה הרבה יותר מפחיד. הם באים בשלוש בבוקר, כשכולם ישנים, עוצרים אותך. פעם באו מסתערבים. אבל זה לא עוזר להם".

סלאח חוואג'ה, פרמדיק פלסטיני שהתייצב גם הוא להפגנה, מסביר שבסך הכל מדובר בפלסטינים שדבקים באדמתם. "אין כאן מארגנים. אלה בעלי האדמות שניזוקו מהגדר. יש אמנם ישראלים אבל הם מייצגים זרם קטן בציבור הישראלי וזה לא מספיק. חלקם אפילו נפצעו במהלך המאבק לצדנו. אנחנו באים למחות על הגדר בדרכים של שלום. אתה רואה, אין כאן אף אחד עם נשק. ולא, לא פוחדים. האדמה היא עבורנו הכבוד שלנו, אז אם גוזלים לך אותו, פציעה או מוות נשמעים פחות מפחידים. אתה יודע שחמישה מפגינים נפצעו כאן בזמן האחרון מפגיעה של כדורי גומי באיברי המין שלהם? זו המדיניות החדשה של הצבא?"

מה התועלת של ההפגנות האלה? אתם רואים תוצאות?

"אין עדיין תוצאה", אומר מוחמד, בן 30. "בפועל אין שינוי. מבחינתנו חשוב לנו גם ללמד את הדורות הבאים שאנחנו לא מוותרים על האדמות שלנו".

ניכר שחלק ממיידי האבנים מקפידים על הלבוש. אוברול צבאי, כאפיות, סרטי ראש. הם עוטים שוב את המסכות, שולפים את הרוגטקות וניגשים לעוד סיבוב מול הצבא. רצים, משליכים את האבן ונסוגים לאחור.

בין הצעירים הפלסטינים, ניתן להבחין גם בישראלים שנמנעים מכל פעילות אלימה. שרית מיכאלי, דוברת "בצלם" שמצלמת את האירועים; יפעת, אנרכיסטית שצועדת בחוד הנערים לכל מקום; ויונתן פולק, לשעבר דובר אנרכיסטים נגד הגדר וכיום חבר בוועדת התיאום העליונה של הוועדות העממיות.

פולק, בן 27, אחראי על הטיפול בתקשורת הישראלית בוועדת התיאום. כבר שבע שנים שהוא משתתף בהפגנות הללו, ומגיע שלוש פעמים בשבוע לבילעין או נעלין. "זה אחד המקרים הכי ברורים של גזל אדמות", הוא אומר. "ההשתתפות שלנו, הישראלים והזרים, אינה חריגה. אנחנו בכל מקום שבו יש תופעה שכזו. הפלסטינים רואים זאת בעין יפה, ובניגוד למה שטוענים כוחות הביטחון הישראליים, אנחנו לא בגדר מסיתים. יש כאן טענה גזענית של הצבא. הם גוזלים אדמות ואז טוענים שהישראלים מלהיטים את הרוחות. אתה רואה במו עיניך, הם לא בדיוק זקוקים לנו כדי לפעול". לדבריו, בהפגנה ממוצעת כמו בנעלין, יהיו בין חמישה ל-20 ישראלים.

"סיפור ההצלחה של בילעין ונעלין אינו קשור בהשתתפות הישראלית כמו שנדמה לכל מיני אנשים. יש כאן התעוררות של המחאה העממית, כתוצאה מהאכזבה מההתנגדות החמושה ומהדרך המדינית. בעבר נרתעו הפלגים הפלסטיניים מהמאבק העממי, היום הם מצטרפים אליו".

מי מתחיל באלימות, הצבא או המפגינים?

"זה משתנה מפעם לפעם, בכנות. אין מישהו קבוע. היום זה היה סימולטני".

לא הרחק מפולק עומדת צעירה בעלת מראה זר. אריאדנה שמה, מספרד. שיער בלונדיני קצר, עיניים תכולות. "אני באה לכל הפגנה", היא מספרת. "זה אמנם קצת מסוכן, אבל הנוכחות שלנו מפחיתה את הסיכון שהצבא ישתמש באש חיה". היא הגיעה לשטחים במאי 2008 והתגוררה בחברון ובשכם.

לפתע נשמעות זעקות "אסעאפ, אסעאפ" - עזרה ראשונה. ילד מדמם מראשו לאחר שנפגע מכדור גומי. מתברר שקבוצה של שוטרי מג"ב הצליחה לאגף חבורה של ילדים שיידו אבנים. צעקות "אללהו אכבר". פולק מזהה את הפצוע כבנו בן התשע של השייח' ומתקשר להודיע לו.

היעד: המנהיגים

פצועים ואפילו הרוגים אינם מראה חריג בהפגנות הללו. "קשה לתאר את המאבק הזה כלא-אלים. זה מתאים לטרמינולוגיה ישראלית או בינלאומית. מאז 2004 נהרגו 19 מפגינים בפעולות שכאלה. כך שמגוחך אפילו לדבר במונחים של אי-אלימות", אומר פולק.

בנעלין נהרגו חמישה פלסטינים, בהם ילד בן 10 ונער בן 17, מאש כוחות הביטחון הישראליים, ועוד עשרות נפצעו. בבילעין נהרג באסם אבו רחמה ועוד רבים נפצעו. עוד שמונה מפגינים בנעלין נפצעו מאש חיה רגילה (5.56 מ"מ) ו-28 מירי כדורי 0.22 אינץ' שנאסרו לשימוש על ידי הפצ"ר. ארגון "יש דין" הגיש תלונות למכביר בניסיון לחקור את התנהלות השוטרים והחיילים במקרים הללו ואחרים. רק במקרה אחד הוחלט להגיש כתב אישום.

אולם מלבד הפציעות וההרג, מתנהל מאז חודש יוני 2009, מבצע של ממש מצד צה"ל והשב"כ נגד מנהיגי המאבק. 31 מאנשי בילעין נעצרו בתקופה הזאת (חמישה אחוזים מהאוכלוסייה), 15 מהם עדיין במעצר, ובנעלין נעצרו 94 מהתושבים מאז מאי 2008 (שבעה אחוזים מהאוכלוסייה). נגד שלושה מחברי הוועדה העממית בבילעין הוגשו כתבי אישום, בעיקר בגין הסתה. כמעט בכל שבוע פעלו כוחות צה"ל בכפר.

"ב-10 בדצמבר עצרו את עבדאללה", מספר ראתב אבו רחמה על אחיו. "הוא מואשם בזריקת אבנים, הסתה, אחזקת אמצעי לחימה. זו כמעט בדיחה. היתה תערוכה שבחור ישראלי עשה אצל עבדאללה של אמצעי לחימה שנמצאו בשדות בילעין. אז האשימו אותו באחזקת אמצעי לחימה. מדובר במורה בבית ספר נוצרי, בן 39, מרצה באוניברסיטה - הוא יפעל באלימות? אחר כך האשימו אותו בזריקת אבנים. לקחו את אחד הילדים בכפר, חקרו אותו ובעדות שלו הוא מציין עשרות שמות של אנשים שיידו עמו אבנים, בהם גם השם של עבדאללה. אז ברור שהקריאו לו את השמות ואמרו לו תחתום".

ואכן, עיון בסיכום חקירתו של אותו ילד, שהגיע לידי "הארץ", מעלה גיחוך. עמודים על עמודים של "הודאה", ללא שאלות כמעט ופירוט של 68(!) שמות של אנשים שלכאורה השתתפו עמו ביידוי האבנים. הילד שוחרר בינתיים. עבדאללה אבו רחמה עדיין עצור.

"כשעצרו אותי, ישבתי בכלא שלושה שבועות", מספר ראתב. "האשימו אותי שחציתי את הקו הירוק, שהכיתי שוטר ושזרקתי אבנים. זה לא נכון, פשוט שקר. באחת ההפגנות שכבתי על הכביש (לחסום את הדרך) וירו בי כדור ספוג. כמעט בכל לילה היתה פעילות נגד המשתתפים בפעולות בכפר. הם חושבים שכך יעצרו את המאבק".

אמריקה עוזרת

מוחמד חטיב מגיע כל יום למשרדי ועדת התיאום העליונה ברמאללה, משם מרוכזת פעילות הוועדות העממיות בכל רחבי הגדה. גם במקרה הזה, ועדת התיאום מזכירה את "ההנהגה הלאומית המאוחדת", שהובילה את הציבור הפלסטיני בימי האינתיפאדה הראשונה ותיאמה בין האזורים והפלגים. "יש כיום תיאום", אומר חטיב. "ההנהגה המקומית קובעת בכל מקום מה יהיו הפעולות, אך כאשר יש צורך להעביר מסר אחד בולט לכל העולם, אנחנו מנסים לתאם פעילות. אנחנו לא נגד השתתפות הארגונים הפוליטיים במאבק שלנו, להפך. אנחנו מברכים על כך".

מה אתה חושב על המאבק המזוין של חמאס?

"אני לא בא לדון בעמדות הארגונים. לי חשוב לשכנע אותם שמאבק בדרכים של שלום עובד. פתח השתכנע כבר ושומעים זאת בהצהרות של אבו מאזן. ההנהגה השתכנעה. עכשיו אנחנו רוצים לשמוע מהם באופן חד משמעי, 'אנחנו איתכם'. אחרי החלטת בית המשפט העליון מ-2007 לשנות את תוואי הגדר בבילעין, שעדיין לא יושמה, הרשות הצטרפה ביתר שאת למאבק שלנו".

ואכן, כיום מממנת ממשלת פיאד חלק מהפעולות של ועדת התיאום. משרד ממשלתי מיוחד ברשות אחראי על הפעילות מול הוועדה. אפילו דוברו של סלאם פיאד, ג'מאל זקות, שהיה חבר ההנהגה הלאומית המאוחדת בימי האינתיפאדה הראשונה, משמש כיועץ לוועדת התיאום. במובנים רבים, דרגי השטח כפו את סגנון המאבק החדש על ההנהגה.

אך אין מדובר רק בסיוע פלסטיני. מתברר כי ממשלת ספרד והאו"ם מממנים הגנה משפטית לפעילים ומסייעים במימון הקמפיין ההסברתי. לדבריי חטיב, עוד הרבה מאוד קונסוליות וגופים נרתמו לסיפור ההצלחה של בילעין-נעלין.

"אפילו הקונסול האמריקאי ביקר בכפר. האמריקאים עומדים בקשר ישיר איתנו, עוקבים אחר המתרחש והציעו מימון כספי לפרויקטים הומניטריים בכפר. למשפט של עבדאללה אבו רחמה הגיעו דיפלומטים אמריקאים ושוודים. ועדת התיאום שלנו פועלת מול ועדה בינלאומית שמנסה לסייע.

"יש לנו בעיה במישור המקומי, זה נכון. אנחנו מנסים לשכנע את הציבור הפלסטיני בחשיבות המאבק שלנו. הבעיה שחלק גדול ממנו אינו מבין עדיין לדוגמה את הדו-שיח שלנו עם הישראלים. אבל בסופו של דבר, אני מרגיש היום שאני חלק מקבוצה שמשנה את ההיסטוריה".

לקראת ערב, ההפגנה בכפר מתפזרת. "רק" פצוע אחד היום. הצעירים חוזרים הביתה בעיניים מזוגגות מגז מדמיע. גם בשבוע הבא הם יתייצבו כאן.*

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1140976.html

תגובית: