לפעמים היא חולמת לפתוח קורס מיוחד להגנה עצמית, שיהיה מיועד לזונות ולנשים שעובדות בתעשיית המין בכלל. ברור לה שזה לא יהיה פשוט. "אני לא יכולה סתם לפרסם מודעה בעיתון", היא מסבירה. "בשביל שנשים יבואו, צריך להסתובב במכוני ליווי, בפיפ-שואו, ליצור קשרים ואמון".

קנטורוביץ' (שם לא בדוי), בת 24, יודעת על מה היא מדברת. היא עובדת בתעשייה מגיל 18, בארה"ב ובישראל, מרצונה החופשי ומתוך בחירה. היא עשתה את זה במקביל ללימודי פילוסופיה (בארה"ב), וכעת היא עושה זאת במקביל ללימודי מגדר ומזרח תיכון. היא פעילה במרכז לתקשורת עצמאית "אינדימדיה", ולדבריה מעוניינת להשתלב בפעילות לשינוי פוליטי וחברתי, בין היתר בנושאים פמיניסטיים. אם יש דבר שמרגיז אותה זה הגישה שנקטו כמה מחברותיה למאבק - שיש למנוע מהזונות גישה לבית הדין לעבודה, וזאת בהנחה ששום אשה לא תבחר מרצונה החופשי בעיסוק הזה ולכן אסור לתת לו לגיטימציה כלשהי.

"אחת הבעיות של רוב הפמיניסטיות נוסח שנות ה-70 היא ראיית הזונה כקורבן", היא כתבה במאמר ששלחה ל"הארץ" (מאמר המתפרסם במתכונת מקוצרת בעמוד זה). הצגת הזונה כקורבן מכעיסה במיוחד, אומרת קנטורוביץ', משום שהיא משמשת מסך עשן שמסתיר מאחוריו בעיקר דעות קדומות. "אני לא אומרת שאין נשים שהן קורבן של התעשייה, אבל יש לא מעט נשים שבחרו בעיסוק הזה כי הוא נותן להן תחושה טובה לגבי עצמן. זה מאפשר להן לשלוט במיניות שלהן ושל אחרים וזה תורם הרבה לקשר בין גוף לנפש. יש נשים שנהנות לתת לאנשים להרגיש טוב עם עצמם". לדבריה, "כל נושא הסחר בנשים הוא ניצול מחפיר ומתועב, אבל זה נכון גם בהקשר הרחב יותר של ניצול, ולא ראיתי את הפמיניסטיות קוראות להחרים ולהוציא מחוץ לחוק את תעשיית הנעליים למשל, בגלל שיש חברות שמייצרות נעליים תוך ניצול של ילדים שמועסקים בתנאי עבדות".

דווקא יש אינטימיות

קנטורוביץ' התחילה את דרכה בתעשיית המין בארה"ב. "הייתי בת 18 וחיפשתי עבודה. החבר שלי אז עבד בפיפ-שואו וממנו למדתי שהרבה מהדעות הקדומות, שהיו גם לי, מוטעות. חשבתי שלנשים בתעשיית המין אין חיים. כל מה שיש להן זה סקס, עבודה, סמים ואלכוהול. חשבתי שאלה נשים שהגיעו לזה מחוסר ברירה ובחיים לא ייצאו מזה משום שזו אפשרות הקיום היחידה שלהן. במשך הזמן החבר שלי סיפר לי דברים ששברו את הדימוי הזה. למשל באותה תקופה עבדו שם הרבה סטודנטיות למשפטים, שזו היתה בעבורן דרך נוחה לממן את הלימודים. היו שם אחיות, נשים נשואות, אמהות. הייתי אז סטודנטית וקסמה לי האפשרות להרוויח כמעט פי שלושה מהשכר הרגיל לאנשים כמוני בלי מקצוע".

פיפ-שואו (מופע הצצה) מורכב מאשה שרוקדת או מתנועעת בעירום מלא, מול חלונות זכוכית שמאחוריהם יושבים גברים. "כל שלושים שניות בערך נסגר חלון ונפתח חלון, ואת צריכה ליצור קשר תוך זמן קצר ביותר כי העסק עובד על מהירות", מסבירה קנטורוביץ'. "בשלב מסוים הבנתי שמשלמים לנו הרבה, בעיקר כדי לשלוט במיניות של הלקוחות. זה נשמע קל, אבל זה לא. בעצם את נחשפת לתת-מודע של המון גברים בשיטת הסרט הנע, ולא פשוט לספוג את כל זה.

"כשחזרתי לארץ עבדתי בפיפ-שואו באזור התחנה המרכזית בתל אביב, ועכשיו אני עובדת כמלכת סאדו, כלומר נותנת שירותים (לאו דווקא מיניים) לחובבי השפלות", היא אומרת. לדבריה, העבודה היא רק חלק קטן בחיים שלה, אבל היא גאה בה ולא במקרה חתמה על מאמרה במלים: "פעילה פמיניסטית וזונה לכל דבר". "חתמתי כך לפי הדוגמה של ארה"ב", היא אומרת, "שם כל הנשים שעובדות במין קוראות כך לעצמן. מתוך סולידריות, כדי לא לתת יד ליצירת הבדלי מעמדות. מבחינתי הכינוי הוא אות של כבוד לאשה שרואה בגוף שלה נכס ועושה בו שימוש נבון ומתוכנן".

את רוצה להגיד שזה לא משפיל?

"כשעבדתי בפיפ-שואו היו מקרים בודדים שהרגשתי שמסתכלים רק על הגוף או על חלק מהגוף שלי וזה לא נעים. אולי הייתי מרגישה מושפלת אם הייתי עובדת בבית זונות עם כל גבר שיש לו עשר דקות לדפוק וללכת. התחום שבו אני עובדת מבוסס על מערכת יחסים מאוד שבירה ובעייתית. רוב הגברים שמגיעים אלי הם מפוחדים ולוקחים את ההשפלה על עצמם".

"ההשפלה היא בעיניים של החברה. לגברים חשוב להעמיד תדמית מאצ'וא-יסטית חזקה ומשפילה, אנשים מתלהבים מהתחושה של שליטה, שהם יכולים לבוא ולעשות מין קר ומנוכר וללכת. אף אחד לא יגיד שהוא חש מבוכה או שהוא עבר חוויה מינית אינטימית בפיפ-שואו, כי זה כאילו מוריד מהכבוד ועושה אותו פחות גבר. יחד עם זה, למרות שהם לא יודו בכך, דווקא הכימיה והאינטימיות שיוצרת הזונה למען לקוח היא חלק נכבד בחוויה".

יש לך מה להגיד על הגבר הישראלי בהשוואה לאמריקאי למשל?

"ממה שאני רואה, הגבר הישראלי יותר מולחץ ודחוק לפינה כי אנחנו חיים בחברה יותר אלימה. אני יכולה להגיד שמאז שהתחיל מבצע 'חומת מגן' עלה מספר הפניות של גברים שרוצים סאדו. בין היתר גברים שמעולם לא ניסו את זה ואולי לעולם לא היו מנסים בחיים יותר מאוזנים ויציבים. אני מבינה את זה כתגובת נגד לדרישה להיות תמיד החזק, הכובש, המחליט. אולי יש אנשים שרוצים לאזן את זה בתחושה שמותר להם גם להיות נשלטים".

העיסוק שלך לא מרתיע את המשפחה, החברים או בני הזוג שלך?

"במשפחה עוד לא יודעים, אני מניחה שיהיה להם קשה עם זה. החברים שלי יודעים ומקבלים את זה בלי בעיה. נכון שיותר קשה לי למצוא בני זוג. חשוב לי להיות במערכת יחסים תומכת ואני לא מוכנה לצאת עם אנשים שלא יודעים או לא מקבלים את מה שאני עושה. זה מצמצם את האפשרויות וזה מחיר של העבודה הזאת.

"אני יודעת שיש נשים שמפתחות שנאה כלפי כל המין הגברי. כשהתחלתי לעבוד בפיפ-שואו בסיאטל, אני זוכרת שהיתה שם אשה שבזמן שהיתה מנענעת את הישבן מול חלון הזכוכית היתה אומרת: 'גברים הם צורת הקיום הנמוכה ביותר'. הבטחתי לעצמי שביום שאני ארגיש ככה, אני אעזוב. עד עכשיו זה לא קרה לי".

בניגוד לדימוי של תעשיית המין כדבר אפל ובלתי חוקי, בארה"ב עבדה קנטורוביץ' במסגרת של חברה רשומה מוכרת, שהיו לה סניפים בסן פרנסיסקו ובסיאטל. "היו נוהלי עבודה כמו בכל חברה, ובסוף כל חודש קיבלתי תלוש משכורת עם ניכויים למס הכנסה ולביטוח לאומי", היא מספרת. "כמו במקומות עבודה רבים, גם אצלנו היו תופעות של חוסר הגינות של ההנהלה כלפי העובדים. בסניף של החברה בסן פרנסיסקו, העובדות התארגנו והקימו ועד כדי להיאבק על הזכויות שלהן. כששמענו על זה התלהבנו וגם אנחנו רצינו להתארגן. אלא שאז ההנהלה כבר היתה מוכנה והגיבה בקשיחות. תוך זמן קצר פיטרו את כל המארגנות בתירוצים שונים, מקיצוצים ועד 'לא חייכת מספיק ללקוח'".

גם השוטר הטריד

ההתארגנות נכשלה, אבל קנטורוביץ' למדה כמה דברים. "היה להם קל לפרק את ההתארגנות שלנו בגלל שממילא אין הגנה לנשים שעוסקות במין. החברה תמיד נטפלת לאשה, כאילו היא זו שאשמה בתופעה של מין קנוי, תוך התעלמות מזה ש-95% מהצרכנים הם גברים. דווקא הכישלון של ההתארגנות המחיש לי עד כמה נשים שעובדות בתחום הזה זקוקות זו לזו, כי אין לנו הגנה ועזרה משום גורם אחר.

"היה לי פעם מקרה של הטרדה - סיכון מקצועי די שכיח - ופניתי למשטרה. השוטר, ברגע שהוא שמע במה אני עוסקת, הפסיק להתייחס ברצינות לתלונה שלי והתחיל להטריד אותי בעצמו, כאילו שאם את בעסק הזה אז הכל מותר".

בכל זאת מדובר בתעשייה שלמה שמקבעת את התפישה של האשה כאובייקט מיני; נוח לך לשתף עם זה פעולה?

"זה לא כל כך חד משמעי. בתעשיית המין מה שחשוב זה לא רק איך אשה נראית. יש הרבה מקום ליוזמה מצדה. היא צריכה להיות מאוד רגישה, לדעת מה רוצים ולהגיב לזה, זה דבר מאוד מורכב ודינמי. חוץ מזה, בתעשיית המין לפחות יש מקום לכל מיני נשים: צעירות, מבוגרות, רזות ומלאות. בתעשיית הדוגמנות הקריטריונים הפיסיים הרבה יותר קשוחים והאשה נמדדת רק לפי הנתונים הפיסיים: משקל, גובה, היקפים. ובכל זאת, הדוגמנות היא עיסוק מבוקש ונחשב בעוד שהעיסוק במין נחשב למשהו מלוכלך. אם זו לא צביעות, אז מה כן.

"אגב, אני לא רואה משהו כל כך רע בשימוש בגוף לפרנסה. יש אנשים שתמורת כסף, או בשביל משרה, מוכרים את העקרונות שלהם וזה נראה לי הרבה יותר חמור. אנשים מהתחום של יחסי ציבור שהולכים לפרסם מפלגה שהיא בניגוד לערכים שלהם, או עורכי דין שהם בעד איכות הסביבה אבל בעבודה שלהם מגינים על תאגידים שפוגעים באקולוגיה. אני בטוחה שיש דוגמאות כאלה גם בקרב העיתונאים".

אז איך את מסבירה את הנידוי המוחלט דווקא של העוסקות בתעשיית המין?

"בכל מה שקשור במין, החברה מותחת גבול בלתי נראה, אבל מאוד ברור, בין מה שנחשב בסדר לבין מה שנחשב מלוכלך. גברים שהולכים לזונה מבקשים דברים שאם הם היו יודעים שאחותם מבצעת, הם היו מוכנים להרוג אותה".

הטענה היא שרוב תעשיית המין בארץ מבוססת על ניצול נשים וסחר בהן. זה לא נראית לך סיבה מספקת להשאיר אותה מחוץ לחוק?

"זו טעות נפוצה שנובעת ממה שמגיע לתקשורת. בפועל סחר בנשים זה רק חלק מהתופעה. אני מכירה נשים שעובדות באופן עצמאי ומתוך בחירה, אם במכוני בריאות כמו שזה נקרא, או כנערות ליווי או בסידורים פרטיים שלהן, ולידיעתך בתעשיית המין עובדים גם גברים וקוקסינלים.

"רק בתחתית ההייררכיה המקצועית נמצאות נשים שעושות מה שנקרא 'סקס של הישרדות', שעובדות בדרך כלל ברחוב. אלה נשים שמשתמשות בסמים ובשלב מסוים כבר לא ברור להן מה התחיל קודם, העיסוק בזנות או הסמים, והן ממשיכות פשוט משום שזה הדבר היחיד שהן מכירות. אבל הן מיעוט. שום אשה שאני מכירה לא מתייחסת לתעשיית המין כאל קריירה אלא כאל עבודה זמנית.

"כשאני אסיים את הלימודים ותהיה לי קריירה, יכול להיות שאני אהיה פוליטיקאית ואלחם על זה שיכירו בתעשיית המין כעיסוק לגיטימי. לדעתי, זו תהיה גם הדרך היעילה ביותר להילחם בתופעות של ניצול וסחר בנשים".

לדבריה, "גם בין הנשים שהגיעו לכאן מחו"ל, רק חלק קטן הובא במרמה. האחרות ידעו שהן באות לעבוד בזנות. מה שהן לא ידעו זה שיכפו עליהן עבודה בחינם כדי להרוויח את מחיר 'קנייתן', שיסבלו אלימות ואונס ושייאלצו לשכב עם עשרות גברים ביום. הנשים האלה הן לא זונות כי אם שפחות מין. התופעה של סחר בנשים היא לא חלק מתעשיית המין, אלא חלק מתופעת העבדות המודרנית. אני הייתי מציעה לחברותי הפמיניסטיות להיאבק בה בקונטקסט הזה, לא באמצעות פגיעה ישירה בפרנסה של אותן נשים שעוסקות בזה מרצונן. אם אני אקים איגוד של העובדות בתעשייה, וזו אפשרות שבהחלט קוסמת לי, השותפות הראשונות יהיו אחיותי העובדות, לא הסרסורים ובעלי הבית ולא דורשי טובתנו בעלי הגישה המתנשאת".

מה כל כך מכעיס אותך בגישה שלהם?

"הפטרונות. במיוחד מציקה הפטרונות של נשים מהאקדמיה שבאות מלמעלה ומציעות עזרה, אבל בלי שוויון. בעצם בזה הן משתפות פעולה עם התפישה של האשה כקורבן. זו עזרה שמוסתרת בתוכה האמירה 'אני יודעת מה טוב בשבילך'; והן לא יודעות.

"אם הן רוצות בטובתנו, הייתי מציעה שיתחילו בזה שיחזירו לאשה את השליטה על גופה. שהיא תוכל להחליט בלי שתצטרך להתבייש מה היא רוצה לעשות, מתי, עם מי ובאיזה מחיר. מצדי שיגבו מס הכנסה וביטוח לאומי, מה שצריך.

"הייתי רוצה שלרשות נשים שבוחרות לעסוק בזה תהיה מערכת תומכת, שתהיה כתובת עם מי להתייעץ, אולי קבוצות תמיכה. הייתי רוצה שאשה תוכל להירשם לקורס להגנה עצמית, או לספר לרופא שלה במה היא עוסקת, או להתלונן במשטרה על אונס, או לתבוע את הסרסור שלה בבית הדין לעבודה וכל זה בלי להסתכן ביחס מזלזל. הייתי רוצה שלעובדות יהיה מעמד כמו לכל פועל אחר שתורם לחברה. זו לא נראית לי דרישה גדולה מדי".

בכל בוקר אני מביטה במראה בגאווה

נעמי לבנקרון מתקוממת נגד ההצעה למסד את הזנות ורואה בה פתרון בלתי נאור, שרק ינציח את ניצולן של נשים חלשות, ואשר לא במקרה כל תומכיו הנלהבים הם גברים ("לגברים יש רעיון", "הארץ" 29.5). חבל רק שלבנקרון חוזרת על אותה טעות שעושים הגברים שאליהם היא נושאת טינה - נראה שגם היא לא טרחה לשאול שום זונה מה היא רוצה וכיצד אפשר לשפר את רמת חייה.

אחת הבעיות במאמרה של לבנקרון ובקרב רוב הפמיניסטיות נוסח שנות ה-70 היא ראיית הזונה כקורבן. וכקורבן אין בידי הזונה כל יכולת לקבל החלטות לשפר את מצבה, והיא נזקקת לחסותן של נשים אחרות. כמישהי שעובדת בתעשיית המין כשש שנים - אף כי לא בזנות וודאי שלא בכפייה - לא אסבול ששום אדם, גבר או אשה, יחליט בשבילי ובשביל אחיותי העובדות מה טוב בשבילנו, במיוחד בצורה פטרונית המתיימרת להגן עלינו תוך כדי שלילת פרנסתנו.

אשמח להעיד על כך שכל יום, כשאני יוצאת לעבודתי, אני מביטה במראה בגאווה על כך שבחרתי לעסוק בעבודה זו. אני יודעת שלכל אשה שלא עסקה בחייה בזנות קשה להבין כיצד אני ונשים נוספות רואות את מקור פרנסתנו כדרך לבטא ולפתח את המיניות שלנו, לעזור ולספק פורקן פיסי ונפשי לגברים הסובלים מדיכוי פטריארכלי. אך הבה נרד קצת מהעצים ונתייחס להיבטים הכלכליים בלבד של הזנות: אני מעדיפה למכור את גופי וזמני בשעות נוחות ובתנאים גמישים, ולקבוע את מחירי, מאשר למכור את גופי וזמני למכולת או לחנות בגדים, לעבוד בשביל מישהו אחר ולהרוויח סכומים זעומים בתנאים הקבועים לי מראש.

מן הסתם קל לי לומר דברים אלו כי אינני בחורה נטולת זכויות שהוברחה לישראל למטרות זנות. אבל זאת בדיוק הנקודה: יש להבדיל בין נשים שבוחרות לעסוק בזנות לבין אלה שהובאו לארץ ללא ידיעה מוקדמת ונמכרו לזנות ללא הסכמתן. נשים אלו אינן זונות, ועבודתן אינה זנות; הן שפחות מין, ואחזקתן היא עבדות לשמה.

אם נשאל נשים שבחרו לעבוד בזנות, הן לא יציינו איסור מוחלט על יכולתן להתפרנס כתנאי ראשון לשיפור מצבן. תנאי עבודה מתקבלים על הדעת, שכר הוגן ויחס הולם מצד מעסיקן ומעל לכל לגיטימציה חוקית וחברתית - אלו הם המכשולים הגדולים העומדים בפני זונות. והצעד הראשון בדרך להסרתם הוא מיסוד הזנות, שכן לגליזציה פותחת את הדרך ללגיטימציה חברתית והרי אין האחד שווה ללא האחר.

בכל מקרה, לא מומחים, בין פמיניסטים או משפטנים, יודעים מה טוב לזונה אלא היא עצמה. מי שבאמת חפץ בטובתה, מוטב שיפנה אליה בפעם הבאה.

ליעד קנטורוביץ', פעילה פמיניסטית וזונה לכל דברר