15.2.2011

תיקים באפלה

ביולי 2007 הכניסו אנשי הוואקף לאיזור הרמה בהר הבית- האיזור שבו ניצב לפני 2000 שנה בית המקדש-טרקטור כבד.תוך שבועות ספורים נחפרה תעלה באורך 80 מטרים ובעומק מטר אחד.

העתיקות שהיו שם נעלמו.חודש לאחר מכן,ב-26 באוגוסט,החלו עבודות חדשות-הפעם חפירת תעלה באורך 400 מטרים,ובעומק מטר וחצי.

שני האירועים היוו שיא שלילי בפעילות הלא חוקית של הוואקף על הר הבית.מאז שיחרור ההר בידי ישראל ב -1967 והעברתו לחסות הווקף,התבצעו באתר הארכיאולוגי החשוב ביותר בעולם,עבודות השחתה בקנה מידה עצום תוך עצימת עיניים של השלטון הישראלי.

מבחינת אנשי הוועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית היה זה מספיק בשביל לפנות לראש הממשלה.פנייתם התקבלה בנימוס,אבל אחרי שהבינו שהיעד לתלונות הוא הווקף,הפסיקו לענות להם.

הם פנו לבג"ץ כדי לקבל צו ביניים לעצירת העבודות - אבל שופט עליון מסויים נמנע לפתע מלהתעסק בעניינים רגישים ודחה את הדיון עד לאחר שהעבודות הסתיימו.

באין ברירה פנו למבקר המדינה,ואכן ב-2007 החלה בדיקה מקיפה של המשרד מי אחראי על ההר ולמה אין שם חוק.מסמכים ועדויות לא חסרו,ולפני מספר חודשים הסתיימה עבודת המבקר.

מי שראה את הטיוטות הראשונות סיפר שהמבקר מצא שורה של כשלים שמקורם בראש הממשלה,רשות העתיקות,משטרת ישראל,עיריית ירושלים,ואפילו היועץ המשפטי לממשלה הקודם, מזוז.

כל אלה ויתרו על שלטון החוק בהר,ויתרו על שימור העבר "בשל הרגישות".

חובבי הארכיאולוגיה ושלטון החוק ציפו בקוצר רוח לדיון הציבורי שיפרוץ עם פרסום הדו"ח-אלא שבממשלה החליטו אחרת.הדו"ח הפך חסוי,אחרי פניות של חברי כנסת הוחלט להתיר חלקים מצומצמים ממנו,אבל גם במקרה זה אף אחד לא ממהר.במשרד המבקר הבטיחו שעד מאי יתפרסמו החלקים,ובינתיים ההסבר הרשמי הוא רגישות ובטחון.

רצה הגורל ובאותם חודשים ממש שבהם אסור היה לעיין בדו"ח "הרגיש",עסק מבקר המדינה בעיניינים רגישים ובטחוניים לא פחות.פרשיות עם רמטכ"לים,יחידות סודיות ואפילו פעולות מבצעיות מול מחבלים.

באווירת המשפטיזציה הישראלית הפך המבקר תחליף לדרג מקבלי ההחלטות.

המבקר ואור השמש,כדברי המליצה,הפכו לחומר חיטוי לאומי - רק הר הבית נשאר באפילה.

נכון לפעם האחרונה שבה בדקתי,מדינת ישראל ריבונית בהר הבית.בפועל,מערכות השלטון הורחקו משם ואין פוצה פה.

קשה להבין איך במדינה שבה בג"ץ והמבקר מתערבים ופוסקים בנחרצות מול כל מה שנתפס בעיניהם כמעבר על שלטון החוק (ולא משנה רגישותו וחשיבותו לבטחון ישראל),יש דברים שהם טאבו.

כיצד זה קורה שדווקא כשחקירה מגיעה לעוולות שקשורות להר הבית - מול הווקף,נעלם לפתע כוחם של השופטים והם נאלמים דום ?

האם רגישות דתית בישראל היא תירוץ למעבר על החוק? האם הרצון לשקט הוא סיבה להתקרנף?

מי שרוצה שיחקרו פה רבנים קיצוניים,מסיתים ומטורפים דתיים מכל גוני הקשת,לא יכול לוותר על מיצוי הדין עם עבריינים בחסות הווקף.המאבק הזה אינו שייך למחנה פוליטי מסויים,למרות שמשום מה יש כאלה שוויתרו על המושג ריבונות.

הנסיון להציל את עתיקות הר הבית הוא מאבק על שלטון החוק ועל הזכות לשמר תרבות והיסטוריה.