ירושלים המאוחדת בירת ישראל ועיר הקודש של העם היהודי  

בראיון עם ח"כ דני דנון, הוא מסביר את חשיבותו של הר הבית לעם היהודי כסמל של ריבונות ומפציר באנשים להגיע היום לכנס בירושלים ולעשות כל מאמץ לעלות להר הבית באופן סדיר. אם יעלו יותר ויותר יהודים כל יום, יהיו פחות ופחות בעיות.

עלינו לזכור ולא לשכוח את החטאים, שלא לומר הפשעים החמורים, שהשמאל הישראלי כולו, ביצע כלפי ירושלים ,והפשעים הללו הם ביסוד ה"עליהום" הכללי על מדינת ישראל היום-בסוגיית ירושלים.

כזכור במשך 33 שנים ,משנת 1967 עד שנת 2000 ,העמיד השמאל הישראלי כולו פנים, באופן שיקרי, כאילו הוא תומך בירושלים המאוחדת בגבולותיה החדשים שנקבעו לאחר מלחמת ששת הימים,תחת ריבונותה של מדינת ישראל.

אפילו מר"צ ,באופן רשמי ,כמובן שיקרי לחלוטין,בכל הועידות שלה, בכל המוסדות שלה עד שנת 2000 , העמידה פנים כאילו היא תומכת בהמשך ריבונות ישראלית לעד על ירושלים כולה.אבל כל זה היה שקר, כזב ורמייה ,כדרכו של השמאל בכל דבר ועניין.ובמבחן הראשון,קרי ועידת קמפ דיויד,שמה ברק,הכושל בראשי הממשלה שהיו אי פעם במדינה הזאת, שמה ברק ,בפעם הראשונה ששליט יהודי כלשהו, ב- 4000 שנות קיומו של העם היהודי,מרצונו הטוב והחופשי,בניגוד לרצונה של ארה"ב אפילו,הודיע לחלאת המין האנושי יאסר אדולף עראפאת, שהוא מוכן למסור לו 90% מהעיר העתיקה, בשלב ראשון בלי הר הבית, ואחרי כמה חודשים גם את הר הבית ,לא פחות ולא יותר.

וכאן צריך להבהיר:כשהתכנסה אותה ועידה בקמפ דיויד,כשהגיע אליה עראפאת, לקח אותו קלינטון הצידה לפני הדיונים הרשמיים, ואמר לו שאם באמת הוא רוצה שתקום אי פעם מדינה פלשתינית ,הוא חייב,חייב, להוציא מגדר האפשרות את הנושא של ירושלים.

ירושלים אמר קלינטון ,היא בירתו של העם היהודי. יש קונצנזוס במדינת ישראל מהשמאל הקיצוני עד הימין ,באשר לריבונות הישראלית עליה ,על כולה, ולכן, בכלל שלא תעיז להעלות את עניין ירושלים ,כי העסק יתפוצץ ,ולא תהיה מדינה פלשתינית.אתה רוצה מדינה פלשתינית, אתה חייב להכיר בכך שירושלים כולה תחת ריבונות ישראלית.

זה קלינטון אומר ,קלינטון אומר לעראפאת ,בשיחות המקדימות במחנה דוד, לפני תחילת הועידה.

ואז, וזה כבר הזרם המרכזי של השמאל, זה לא איזה שהוא שרץ ממר"צ.זה הזרם המרכזי של השמאל,לאחר 3 ימים,מודיע ,בלי ישיבת ממשלה קודמת ,בלי שום דבר ,באופן מופקר ,עברייני, בוגדני, מעשה ששום שליט יהודי לא עשה בכל תולדות עם ישראל, מודיע אהוד ברק, שלא זו בלבד שהוא מסכים לחלוקת ירושלים,אלא שהוא אפילו מסכים למסור 90% מהעיר העתיקה, ושליטה פיזית מלאה בהר הבית, קודש הקודשים של עם ישראל.

לא הכותל הוא הקדוש באתרים לעם היהודי,הר הבית.

קדושתו של הכותל נובעת מכך שהוא היה חלק מהחומה שהקיפה את הר הבית, אפילו לא את בית המקדש.הקדושה שלו,משום היותו חלק מהחומה שהקיפה את הר הבית,מכאן קדושתו של הכותל.היא כולה נובעת מקדושתו של הר הבית,והמקום הקדוש לעם ישראל הוא איננו הכותל,הוא הר הבית.

ובפעם הראשונה מאז יש מנהיגים יהודיים בעולם ,מנהיג יהודי, שליט יהודי, ויתר על ירושלים ,ומסר אותה לאוייב רצחני.

ומכאן הכל היסטוריה.

אם יש בין היהודים כאלה,לא סתם, אלא ממש ראש ממשלה, שמוכן למסור לאוייב הערבי את ירושלים, לרבות ,ובמיוחד, את הר הבית, מה לנו להלין שגויים אנטישמיים לא מרפים מאיתנו מאז ולו לרגע אחד, בניסיון לממש הלכה למעשה, את התוכנית השטנית של ברק.

זוהי האמת ,זוהי המציאות, מכאן הצרות שלנו לגבי ירושלים.

אף גוי לא יהיה יותר ציוני מאשר ראש ממשלה ישראלי.

אם ראש ממשלה ישראלי מוכן למסור את ירושלים לאוייב הערבי, בל נתפלא שגויים, בוודאי ובוודאי שליטים גויים, רוצים להוציא את זה אל הפועל, הלכה למעשה.

http://www.youtube.com/watch?v=hJbVHi8Q1us

תגובית:

אהוד ברק הצהיר אחרי שנבחר ב-1999 שהוא רוצה לעשות הסטוריה (מהפיכה חילונית ושלום עם הערבים).

לא כולם יודעים (כמו ששפטל הזכיר) שברק אכן עשה הסטוריה: הוא המנהיג היהודי הראשון אי פעם (מאז נוצר עם ישראל ועד תש"ס) שהסכים למסור לידי נוכרים את עיר הבירה ירושלים ואת הר הבית ,שהם המרכז הרוחני של עם ישראל.

עוד דבר שלא כולם יודעים הוא ,שהשיחות בזמנו התפוצצו, משום שקלינטון וברק דרשו מעראפאת שבמסגרת ריבונות "פלסטינית" בהר הבית, יוכלו יהודים להתפלל במקום, ועראפאת יש"ו סירב (משום שהוא לא מכיר בשום זיקה יהודית למקום) ולכן לא הושג הסכם.

חברת מועצת העיר ירושלים לשעבר, מינה פנטון, לא מבינה איך מעיז ראש העיר להציב סמלי עבודה זרה בעיר הקודש.

חברת מועצת העיר ירושלים לשעבר, מינה פנטון, זועמת על ההחלטה להציב בעיר ירושלים, עצי אשוח לקראת חג המולד, "זה מה שנקרא לעודד ולחזק עבודה זרה, הציבו לכל אורך השדרה במתחם ממילא, עצי אשוח, אנחנו לא רוצים ללכת בין עצי האשוח, ירושלים היא עיר הקודש היהודית וכל מיני דתות מנסים לתפוס טרמפ עלינו, קדושתה של העיר היא מכוח קדושתה".

לטענתה, אין זו הפעם הראשונה, שסמלים וסממנים של דתות אחרות ושל עבודה זרה, נכנסים לירושלים, "לראש העיר יש אמירה בכל מיני נושאים ויש פה חוסר רגישות וחילול של ירושלים היהודית".

פנטון מספרת, כי רק לאחרונה הוחלט להציב פסל בודהיסטי בשכונת ארמון הנציב, "ברחוב רזיאל, פינת דב גרונר בשכונת תלפיות מזרח, יש כיכר הומה אדם, ורוצים להציב שם בכיכר, מיזם של כת בודהיסטית, של אגון שון, כת שסוגדת לעצמות הבודהה. יהיו באנדרטה סמלים של טקסים דתיים, והם עשו כבר טקס בטיילת ששם שרפו קטורת, הלכו ודיברו אל האובות וקידשו את המקום".

פנטון אף מאשימה את עיריית ירושלים בהחדרת עבודה זרה לעיר, "חטא נולד בחטא. זו עבודה זרה וחשיפת עבודה זרה במקומות רבים. העירייה מקבלת מאה אלף דולר עבור הכיכר, הם רוצים לקדם תיירות צליינית ובודהיסטית כדי שאלה יממשו את טקסי הדת שלהם ברחבי העיר".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/213132

תגובית:

התחושה הכוללת היא שחושך גדול הולך ואופף את העם היהודי.ליקוי מאורות מוחלט.

בעקבות הראיון בערוץ 7 עם חברת מועצת העיר לשעבר, מינה פנטון, הסירה עיריית ירושלים את עצי אשוח. עכשיו על הפרק פסל של "אגון שו".

הלחץ עזר

עיריית ירושלים הסירה בימים האחרונים את עצי אשוח שהוצבו לכל אורך השדרה במתחם ממילא הסמוך לעיר העתיקה בירושלים לקראת חג המולד.

ההחלטה של העירייה באה בעקבות הראיון עם חברת מועצת העיר ירושלים לשעבר, מינה פנטון, שזעמה על ההחלטה ופעלה בנידון.

"זה מה שנקרא לעודד ולחזק עבודה זרה, הציבו , עצי אשוח, אנחנו לא רוצים ללכת בין עצי האשוח, ירושלים היא עיר הקודש היהודית וכל מיני דתות מנסים לתפוס טרמפ עלינו, קדושתה של העיר היא מכוח קדושתה", אמרה בראיון.

מלחמתה הבאה של פנטון הוא פסל בודהיסטי שמבקשת העירייה להציב בשכונת ארמון הנציב. פנטון אף מאשימה את עיריית ירושלים בהחדרת עבודה זרה לעיר, "חטא נולד בחטא. זו עבודה זרה וחשיפת עבודה זרה במקומות רבים. העירייה מקבלת מאה אלף דולר עבור הכיכר, הם רוצים לקדם תיירות צליינית ובודהיסטית כדי שאלה יממשו את טקסי הדת שלהם ברחבי העיר".

הבוקר אמר לערוץ 7 "הגענו למצב שהנצרות מעמיקה שורשים במדינת ישראל, מחלחלת לארגונים ומוסדות חרדיים ודתיים. לדבריה, שני רבנים אף ישבו לאחרונה בכניסיית "כומר סטון" בסן אנטוניו שבטקסס בראשות הכומר המטיף ג'והן אגי, כדי לקבל תרומה למען מוסדות דתיים".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/213233

ח"כ רונית תירוש (קדימה), החתומה על מכתב החכי"ם הקורא להחרים את החברות שבונות את רוואבי, אומרת בראיון לערוץ 7 כי מעשיהן של החברות הוא בגדר הבגידה.

"מעשיהם של 20 החברות הישראליות שהסכימו לראות בבירת ישראל כ"ירושלים הכבושה" הינה פשיטת רגל ערכית.

במעשה זה הפכו בין לילה למשתפי"ם של הרשות הפלסטינאית שהכריזה על מדיניות חרם על רכישה של מוצרים מעבר לקו הירוק.

הכסף שירוויחו החברות מבניית רוואבי מוכתם בחטא ערכי בל יכופר, ולציבור הישראלי אסור להתעלם מכך".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/213611

תגוביות:

1.גבלס יימח שמו וזיכרו אמר שכשליהודים תהיה מדינה הם יימכרו אותה עבור כסף. זוועה.

2.לפרסם שמות החברות האלה ולא לעשות איתם עסקים."אכן חציר העם".

3.עם הפוסט ציונות והנשירה המנטאלית מהזהות היהודית והכבוד הלאומי , אנו לא גמרנו לקבל הפתעות מפליגות מסוג זה .

4.בניית עיר ערבית בארץ ישראל זו כבר בגידה.

5."קדימה" היא מפלגת בוגדים!!! החברות האלה אינן הבעיה!
כש"מדינת ישראל" מאפשרת בניית עיר ג'יהאדית בלב יתרת ארץ ישראל, שחלאות אדם כמו קדימה מסרו את רובה לאימפריאליזם הג'יהאדי, אין שום סיבה שחברות "ישראליות" לא תעשינה מזה כסף. גם ההנהגה ה"ישראלית" מקבלת הרבה מאד כסף תמורת בנית ה"מדינה הפלשתינאית". ובנוסף, אישרה "כנסת ישראל" העלאת משכורתם של בוגדים נאלחים, שלא די שאינם פועלים דבר למען העם היהודי, אלא, קוברים אותו!!תירוש אינה טובה מכל אשפת האדם הזו.

6.אדם שהיה במפלגה מסויימת,ולאחר מכן עבר למפלגה שהאידיאולוגיה שלה שונה ב180 מעלות ,למשל מי שהיה בליכוד בעד א"י השלמה,נגד מסירת שטחי א"י לגרועים שבאוייבינו,ועבר למפלגה שהטיקט שלה הוא מסירת שטחים, הקמת מדינה לאוייבינו בלב ליבה של ארצנו הקטנטונת.אדם כזה הוא בוגד ומעשהו בגידה,ואם אינני טועה רונית תירוש היא כזו.ועל זה אמרו חז"ל...טול קורה מבין עיניך.

7.מה הפלא? אם אריאל שרון תמורת בצע כסף ואיתרוג, מכר חבל ארץ ונישל יהודים מאדמתם ובכך גרם להרס משפחות בכל המובנים, , אז מה הפלא שאותן חברות בניה חתמו תמורת בצע כסף על הצהרה האומרת שירושלים היא בירת פלסטין? הם בודאי יחתמו על עוד הצהרות דומות.אני מתפלאת על רונית תירוש בתגובתה.לכל מי שעזר לשרון יש חלק נכבד בבגידה זו, ושלא יתממו. הם הכשירו את הצעד הזה. גם לה יש חלק בבגידה הזו!!!

http://www.youtube.com/watch?v=9Ilk4zyAPoU&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=Ol6f8wUex_s&feature=related

בית המקדש - השושן הצחור ששימש השראה למנורת בית המקדש הוא המקור לסמל היהודי-המגן דוד בשל צורת כותרתו.

http://www.youtube.com/watch?v=wXhkAipVlPk&feature=player_embedded

בית מקדשנו - הראשון, השני והכותל !

http://www.youtube.com/watch?v=x0doOQu6loE&feature=related

בית המקדש - הורדוס - Jerusalem Temple - Herod

http://www.youtube.com/watch?v=K3lhp9O44ZE&feature=related

הדגם הכי גדול של בית המקדש - מדהים!!!

http://www.youtube.com/watch?v=1idWVj4ALEE&feature=related

כלי המקדש -מנגינות ומילים עם כלים דמויי כלי המקדש

http://www.youtube.com/watch?v=7I9C2rHTnkc&feature=related

בית המקדש הפנימי-מקום בית המקדש הוא מקום ריכוז של כוחות רוחניים

http://www.youtube.com/watch?v=QBCzWRh4G1w&feature=related

יום שלישי, כ״ב כסלו תש״י, 13 דצמבר 1949 תל אביב, בנין הכנסת, שעה 17.02 .

העברת הכנסת והממשלה לירושלים.

ראש הממשלה ד. בן גוריון:

אדוני היושב ראש,כנסת נכבדה. לפני שבוע ימים מסרתי לכנסת בשם הממשלה הודעה בדבר ירושלים.

הודעתנו עומדת בתקפה ולא חל ולא ייתכן כל שינוי בעמדתנו.

כידוע לכם החליטה בינתיים עצרת האו״מ ברוב גדול על שימת ירושלים תחת משטר בינלאומי כגוף נפרד. החלטה זו לא ניתנת לביצוע בשום אופן, ולו רק בגלל התנגדותם הנמרצת והנחרצת של תושבי ירושלים. יש לקוות שעצרת האו״מ תתקן במשך הזמן השגגה שיצאה הפעם מפי הרוב, ולא תנסה כלל להטיל משטר של כפיה על עיר הקודש.

אנו מכבדים ונכבד רצון כל המדינות המעוניינות בחופש פולחן וגישה חפשית למקומות הקדושים והרוצות להבטיח הזכויות הקיימות ביחס למקומות הקדושים
והבנינים הדתיים בירושלים.

התחייבותנו לשמור על זכויות אלה עומדת בתקפה ונמלא אותה בנפש חפצה, אם כי לא נוכל לתת יד להפרדת אונס של ירושלים, המקפחת ללא הכרח והצדקה זכות היסטורית וטבעית כאחת של העם השוכן בציון.

מאז כינון הממשלה הזמנית העמדנו הדאגה לשלומה,בטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו.

בסערת המלחמה, כשירושלים היתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על יד תל אביב, אולם למדינת ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת — ירושלים הנצחית.

כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים — עד סוף כל הדורות.

מיד עם גמר הקרבות התחלנו בהעברת משרדי הממשלה לירושלים ובהתקנת התנאים הדרושים לעיר הבירה — דרכי תחבורה תקינים, סידורים כלכליים וטכניים.

אנו ממשיכים בביצוע העברת הממשלה לירושלים, ואנו מקוויט שתסתיים בהקדם האפשרי.

כשנפתחה הכנסת הראשונה בירושלים ב- 14 בפברואר 1949 (ט״ו בשבט תש״ט), לא היו עדיין הסידורים המספיקים לפעולתה הנורמאלית בעיר הבירה,והיה הכרח להעביר זמנית ישיבות הכנסת לתל אביב.

הסידורים הדרושים בירושלים הולכים ומסתיימים, ואין עוד כל מניעה לחזרת הכנסת לירושלים, ואנו מציעים לכם להחליט על כך.

ב-29 בנובמבר 1947 המליצה עצרת האומות המאוחדות בפני בריטניה על סיום המנדט על ארץ-ישראל, כדי לאפשר את הקמתן של מדינה יהודית ומדינה ערבית ואת כינון ירושלים כגוף נפרד במשטר בין-לאומי בניהול האו"ם.

עם קום המדינה קיוותה ממשלת ישראל שעצרת האו"ם תקבל את תוצאות מלחמת העצמאות ואת חלוקת העיר בין ישראל לירדן, אולם בעצרת האו"ם התגבש רוב ברור להענקת מעמד בין-לאומי לירושלים.

ב-5 בדצמבר 1949, ערב הדיון בעצרת האו"ם בנושא ירושלים, התפרסמו בו פרטים רבים על הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון בישיבת הכנסת כי ירושלים היא "בירת הנצח של ישראל" ו"לב לבה של מדינת ישראל", והוסיף כי ישראל אינה מעלה על דעתה שהאו"ם ינסה לעקור את ירושלים מתחומה לאחר שלוחמיה חירפו את נפשם על כיבושה במלחמת העצמאות.

חמישה ימים לאחר הכרזת בן-גוריון שירושלים היא בירת ישראל, החליטה עצרת האו"ם להעניק לירושלים מעמד בין-לאומי. ממשלת ישראל, בניסיון לצמצם את נזקיה של החלטה זו, הציעה פיקוח של האו"ם על המקומות הקדושים לבני כל הדתות בירושלים, חופש פולחן וגישה חופשית אליהם.

עמדתה הנחרצת של ישראל שבה והובעה ב-13 בדצמבר 1949, בהודעתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת כי ישראל לא תוכל "לתת יד להפרדת אונס של ירושלים". הוא ביקש מהכנסת לקיים את ישיבותיה בירושלים. ואכן, הכנסת החליטה שישיבותיה לאחר חג החנוכה תש"י יתקיימו בירושלים. בחודשים שלאחר מכן עברו לירושלים רוב משרדי הממשלה.

תוכנית האו"ם להפוך את ירושלים לעיר בחסות בין-לאומית לא התממשה. חלקה המערבי של העיר היה לבירת ישראל. במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את מזרח ירושלים. בשנת 1980 חוקקה הכנסת את חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, שנקבע בו כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל.

http://www.knesset.gov.il/docs/heb/bengurspeech.htm

"אין לאולמרט מנדט לחלק את ירושלים. אזרחי ישראל וגם ערביי מזרח ירושלים חושבים אחרת ממנו", אמר ראש העיר ברקת לערוץ 7.

ברקת: אולמרט פעל ללא מנדט

ראש העיר ירושלים, ניר ברקת מתייחס בראיון לערוץ 7 לפרסום לפיו ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט הציע לרשות הפלסטינית את מרבית השכונות במזרח ירושלים, וכי הרשות ויתרה על ההצעה.

"אנחנו יודעים שאין מודל אחד מצליח בעולם שעיר פוצלה ותפקדה כנדרש. המודל של ירושלים מאוחדת גם אידאולוגית וגם פרקטית הוא המודל היחידי שיצליח להביא את הפוטנציאל של ירושלים לידי ביטוי, לפתוח אותה לתירות ולחופש דת".

ברקת הדגיש "אולמרט עשה את זה ללא מנדט, גם אזרחי ישראל וגם ערבי מזרח ירושלים חושבים אחרת ממנו, אין לאולמרט מנדט וגם לא יהיה למי שירצה - לחלק את ירושלים. אני מציע להתמקד איך לפתח ירושלים לכל אזרחיה ולהפסיק עם כל התאוריות שלא יביאו אותנו לשום מקום".

ברקת מתייחס בראיון למשבר הפוקד את הבירה אשר פועלת כבר חודש ללא תקציב לאור קיצוץ תמיכת הממשלה בבירה, "אני מוטרד מאוד מכך שמדינת ישראל עדיין לא לקחה אחריות מלאה לתקציב עיריית ירושלים.אם לא נקבל את חלקה של המדינה, הדבר עלול להחליש את העיר. אסור לעצור את הצמיחה של העיר ירושלים.אני פונה לממשלת ישראל:" אל תפנו כתף קרה לעיר ירושלים!". אני מקווה שהקריאה בשמי ובשם תושבי ירושלים תחלחל, ומדינת ישראל תיקח אחריות מלאה".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/214552

תגוביות:

1.אז מה עם סעיף 97 ב' לחוק העונשין?

"ערביי ירושלים הם נטל. הם מתעסקים עם בנותינו ומסתובבים במקומות הבילוי שלנו" – אמר ניצב לוי בדיון באילת על ירושלים

כנס באילת על ירושלים

בכנס יובל של מכון אריאל באילת התקיים היום דיון סוער בנושא "ירושלים, כעיר שחוברה לה יחדיו - כיצד ואיך?"

בכנס השתתפו רבה של רמת גן הרב יעקב אריאל, ח"כ הרב ישראל אייכלר, העיתונאי שלום ירושלמי ממעריב, העיתונאי נדב שרגאי מ'ישראל היום', ומפקד מחוז ירושלים של המשטרה בעבר ניצב בדימוס מיקי לוי.

ניצב בדימוס מיקי לוי פרש את משנתו לגבי ירושלים, והצליח להפוך את הדיון לסוער. בפתח דבריו אמר לוי: "ירושלים כעיר בירה היא עיר מסובכת מאוד, מיקס של אנשים שיוצר בעיות. עלינו להפסיק לשלוט בעם זר, אין לנו שום צורך בשועפט או בג'בל מוכבר, אני לא מבין מדוע יהודים גרים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה?" שאל לוי.

הפתרון שאני מציע, אמר לוי, "חייבים לשמור על ירושלים על ידי חלוקתה. ערביי מזרח ירושלים הם לא אזרחי מדינת ישראל. בואו ניפרד מהם לשלום. אין לנו צורך בהם. הם נטל. הם מסכנים את הישות היהודית. הם מסתובבים בירושלים, מתעסקים עם בנותינו ומסתובבים במקומות הבילוי שלנו".

מאידך הוסיף לוי כי "לא יהיה שלום בלי פתרון לחופש דת בהר הבית. אפשר לנסות להגיע לפתרון כמו במערת המכפלה. עוד 15 שנים אם לא נעשה שינוי, ראש העיר של ירושלים יהיה ערבי כי הם יהיו הרוב, אם יקרה משהו ניכנס לאותם שכונות ונעשה סדר כמו שעשינו בעזה או בבית לחם".

לוי התייחס לחקירתם של הרבנים, ואמר כי "אף אחד לא נלחם ברבנים כבודם במקומם מונח, לעיתים אומרים דברים שאינם בסמכותם התורנית. אנחנו נלחמים במי שמפר חוק, זו מדינה חוק ולא משנה הזרם שהוא משתייך". חתם לוי.

שלום ירושלמי ממעריב התייחס לחקירתם של הרבנים והציע הצעה לרבני הכנס: "אני מציע לרבנים שנמצאים כאן שיצאו בעצמם נגד הרב דב ליאור, נגד מכתב הרבנים והרבניות ואז יהיה הרבה יותר טוב. אי אפשר להפיל הכול על התקשורת". אמר ירושלמי.

בדיון לא פחות סוער שהתקיים קודם בפאנל אחר בנושא "עתידה ירושלים שתתפשט", נוצר מחלוקת בין הרבנים ובין ראש מכון המקדש, הרב ישראל אריאל לגבי תחילת בניתו של בית המקדש. הרב אריאל אמר כי ,"יש לנו את האומץ לכתוב מכתב רבנים אבל את הבית של ה' זו מצווה לתת?" רבנים שנכחו באירוע קראו לרב אריאל: "בנין בית המקדש זה להתגרות בגויים. דם יכול להישפך". הרב אריאל ענה להם: "יש תורה ואנחנו מחוייבים ללכת לפי דרכה. אנחנו חייבים להתחיל לבנות את בית ה' ".

אחד הרבנים העיר לרב שהמנורה צריכה להיות באלכסון כמו הרמב"ם ולא כמו שהיא מוצגת היום בסמוך לרחבת הכותל כשהיא עגולה. הרב אריאל "ענה לו תביא 12 מליון דולר ונעשה את זה איך שאתה רוצה". אמר בבדיחות הרב.

יו"ר הקרן לאדמות ישראל, אריה קינג, הסביר לרבנים כי כבר ירושלים מחולקת וחייבים לעשות הכול על מנת לשנות המצב. "עם ישראל בארץ ובתפוצות מתעורר. אין לנו על מי לסמוך אלא על ה' ועל עצמנו שנשמור על ירושלים. ירושלים היום חנוקה. יש 7 שכונות בירושלים שבהן אין כניסה לישראלים, מישהו כבר חילק את ירושלים."

"ראש העיר לשעבר אמר שזה טוב לדמוגרפיה", אומר קינג, "הערבים הבינו שאין טעם לגור מחוץ לירושלים. יש מחסומים, אין תשתיות ולכן התחילו לגור בפסגת זאב וגבעה הצרפתית ,יש כאן טרנספר-אפרטהייד ואף אחד לא יצא נגד".

"מאז שהגדר בירושלים נבנתה, הפיגועים התחילו להגיע מתוך שכונות בירושלים כמו ג'בל מוכבר וסילוואן. יש עליה בכל שנה ושנה שבתוך שכונות יהודיות מובהקות מתגוררים עוד ועוד משפחות ועסקים של ערבים".

"הפיתרון הוא להרחיב את ירושלים" אומר קינג, "ל-3 גושים: הראשון גוש עציון, השני מעלה אדומים והשלישי גבעת זאב. על ידי יצירת הגושים נמסמס את החומה ונוסיף לירושלים עשרות ישובים".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/215445

תגוביות:

1.זה הזמן להגביר מאמץ ולרכוש נדל"ן במזרח ירושלים!!! במקום לוותר על חצי עיר נדאג שהערבים יוותרו ויהגרו.אפשר קצת פרטים באתר על נדל"ן לקנייה בשייח' ג'ראח וסילוואן?

2.בתמונה יש לך כיפה.לפי דבריך אין לך אלהים.

3.מתברר שכהנא צדק והפיתרון הוא להעיף אותם ולא לתת להם את א"י.

4.כמו כן את תל אביב יש לשמר ע"י מסירת דרום ת"א לסודנים.

5.אפשר גם כותרת כמו "ירושלים: לחלק את מיקי לוי!".- מיקי לוי לחוד ולשונו לחוד. כך נוכל למנוע נזקים לירושלים השלמה והמאוחדת...!

6.צריך גם לקטוע רגליים - כדי להיפטר מיבלות...! לא עוד ציפרניים חודרניות, לא עוד עור קשה ויבש, לא עוד הוצאות על נעליים יקרות של "מותגים".יש לו הגיון בריא, לאיש...!!!

7.והנה 2 בעיות שורשיות עם ניצב לוי, וכל ישראלי שחושב כך...
ניצב לוי אכן מכיר את כל ירושלים ונושא ירושלים היטב,אבל את הרקע ההיסטורי והדתי כנראה פחות,מה שהוא אומר חושב גם כמעט כל ישראלי אחר שלא ממש יודע,

א) הוא אומר: "עלינו להפסיק לשלוט בעם זר".

הערבים בירושלים הם "עם" ? הם לא "עם", הם ערבים שבאו מארצות ערב, ושייכים לירדן,הם היו ועדיין "ירדנים", הם נתינים זרים במדינה שלנו,
ולא להיפך.

ב) והוא אומר: "אין לנו שום צורך בשועפט או בג'בל מוכבר, אני לא מבין מדוע יהודים גרים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה?"

עוד טעות מהותית שלו.לפני קום המוסלמים בשנות ה-600, לא היה בירושלים של אז, לא ערבי, לא מוסלמי, ולא רובע מוסלמי,ולכן זה ברור שירושלים על כל חלקיה, שייכת רק ליהודים,ולכן טבעי שיהודים יגורו בכל פינה בה,אפילו אם היום הרוב באיזור הזה הוא ערבי.אסור לפחד.

הרי לב "ירושלים", רק ירושלים בתוך החומות,בעבר לא גרו מחוץ לחומות.ירושלים היתה רק העיר העתיקה של היום.

כיצד שכחתם את 2 בתי המקדש שהיו לנו שם?ואת העובדה שדוד המלך קנה בכסף מלא את אורוות אורנן היבוסי, על הר המוריה, הר הבית?

8.הערבים פשוט מתמוגגים למראהו ולמשמע דבריו.אין לערבים מה לחפש בירושלים.יש לדאוג להשבת הר - הבית לבעליו החוקיים. ההשלמה עם הגזלה הזו היא בלתי נסבלת.

9.כל הארץ שלנו בידי הערבים!!! אנו יושבים על בלימה, וגם אותה הם
רוצים, לא כי הארץ חשובה להם, אלא, הם אינם רוצים בנוכחותנו בשום מקום בעולם, הם טבחו בנו בארצות כיבושיהם והם טובחים בנו בשארית ארצנו, והכל בגלל כמוך! גם מתל-אביב צריך ללכת, כי זה לא מוסרי לגרש דארפורים ורוצחים ערבים וזבל כמוך!

10.ועל אותו משקל צריך להעיף את מדינת תל אביב כדי להיפטר מהשמאלנים.

11.על הערבים להוציא פתוואה ולגדור גדר צניעות מצידם ,לומר לצאן מרעיתם שפעילות ההתבוללות שהם מייצרים ביתר שאת כלפי היהודים תגרום לגירושם מהארץ על ידי ממשלה עתידית.

12.ניצב לוי הוא דוגמה לטיפש, עבד כי ימלוך. הוא לא מבין שבסוף פעולת הצימצום מקבלים 0.אני מבין איך יש עדיין אנשים שיושבים להקשיב לבור ועם הארץ הזה.

13.האם גם את רמלה, לוד יפו חיפה ונצרת נעביר לערבים? הבעיה אשר מעלה מיקי לוי "הם מתעסקים עם בנותינו" קיימת בכל הערים המעורבות, ומתפשטת בשכונות רבות בירושלים. הפיתרון המוצע לחלוקת ירושלים הוא הזוי. אם איבר חולה, יש לרפא את האיבר ולא לכרות אותו, במיוחד כשאיבר זה הוא הלב.

14.השמאלנים הם שהביאו עלינו את הצרה הזאת ,ועדיין ממשיכים להביא אותה ביתר שאת בכל מיני דרכים, כגון אי אכיפה, סודנים, גזענות מתקנת, יבסקציה ,ועוד ועוד, והיהודים בסוף יצטרכו לשלם את המחיר.

15. איזה מזל ש"ניצב" לוי הוא בדימוס!

16.מיקי (מאוס)-אתה צודק צריך להיפרד מהם לאלתר.אנחנו כאן בא"י השלמה לנצח, והם באחת המדינות שלהם.

17.מעודדים את הערבים לפלוש ולהשתלט, ואז מתבכיינים שהם מסכנים אותנו. ביום בו טוהר עבר הירדן המזרחי מיהודים, צריך היה לטהר את עברו המערבי מערבים, לא להשאיר אפילו עז ערבית. בשלב שני, למשל, במלחמת ששת הימים צריך היה לסיים את המצווה, ולנקות את עבר הירדן המזרחי מנוכחות ערבית. לנקות ולא להשאיר שריד, אפילו לא טאבון אחד, של החלאה הזו. ולעולם לא מאוחר מדי לשוב הביתה. אנו שבנו לאחר כמעט אלפיים, הם יושבים פה בין עשר, לעשרים, לחמישים, למאה, ומקסימום - מאה וחמישים שנה, הם צריכים ללכת הביתה, ואם הם מסרבים זו בעיה שלהם.

18. א"ב יהושע :"היתה לי תחושה, שניתן לנטרל לחלוטין אלמנטים דתיים מהגדרת הזהות. כיום אני פחות אופטימי לגבי האפשרות שהלאומיות תכבוש בצורה עמוקה וברורה את החלקות הדתיות. היתה לי הערכה אחרת ביחס לכוחה של הדת, וחייתי בתחושה שהדת הולכת ונסוגה. כיום אני בעל הכרה מציאותית, שהדת אינה חלשה כפי שקיוויתי שתהיה".

19.ערביי ירושלים או כל ערבי אחר הם בכלל לא נטל.מי שנטל הם היהודים השמאלנים - קומוניסטים, מרקסיסטים, סוציאליסטים ומהפכנים אחרים שחולמים רק על הברט של צ'ה גווארה.הם לא רק נטל ,הם האוייב המסוכן ביותר של העם היהודי לדורותיו.

בגללם קיימת אנטישמיות בעולם.

הם המסיתים המלשינים והמסכסכים.

ללא "יהודים" אלה, העולם כולו יהיה טוב יותר - גם ליהודים וגם לגויים.

חשוב ללמוד היסטוריה על תקופת בית שני,על תקופת סטאלין והיטלר -אלה הם שהיו שם.

זה לא אחמאד ומוסטאפה - אלה קיסינג'ר וחומסקי!

20.על הטיעון הטפשי של לוי:

בהודו היו המון מוסלמים, למרות שהדת הראשית היתה (ועדיין)הינדואיזם בעיקר, וגם סיקים ובודהיסטים, וכד',כדי לפתור זאת לקחו את כל המוסלמים והקימו להם מדינה בנפרד, שמה פקסיטן.

חשבתם שהבעייה נפתרה ?

לא ולא !

כיום עדיין יש מוסלמים בהודו, והם אלה שיוצרים בעיות וקונפליקטים, וגם טרור (כרגיל).

שיטת ההתאבדות עם פצצות החלה בהודו בעת שלטון הבריטים שם.אז בהודו כיום עדיין יש את אחת הכמויות הגדולות של מוסלמים בעולם.כיצד עזרה הקמת פקיסטן לפתרון הבעיה?

מספרם המוערך של המוסלמים בעולם הוא 1.4 מיליארד.

עשר הקהילות המוסלמיות הגדולות בעולם (לפי מדינות):

1. אינדונזיה כ-203 מיליון מוסלמים.

2. פקיסטן כ-174 מיליון מוסלמים.

3. הודו כ-161 מיליון מוסלמים.

4. בנגלדש כ-145 מיליון מוסלמים.

5. מצרים כ-78 מיליון מוסלמים.

6. ניגריה כ-78 מיליון מוסלמים.

7. טורקיה כ-74 מיליון מוסלמים.

8. איראן כ-74 מיליון מוסלמים.

9. אלג'יריה כ-34 מיליון מוסלמים.

10. מרוקו כ-32 מיליון מוסלמים.

שלום לכם,

הטרקטור לקח אדמה רווית עתיקות מערמות העפר שחלקן הוצאו מהחללים התת-קרקעיים, והוביל אותה לאזור שמצפון לשער הרחמים כדי ליישר שטח.

במהלך עבודת הטרקטור נראו בערמות אריחים של "אופוס סקטילה", סוג הריצוף שהיה בהר הבית בימי הבית השני.

פיזור האדמה עלול להזיק לעתיקות המצויות בערמות ומקטין את הסיכוי להציל אותן.

יש לציין שהערמות נמצאות בהר הבית מאחר שבג"ץ קבע, במסגרת עתירה של הוועד למניעת הרס העתיקות בעניין ערמות עפר אלה, כי אין להוציא אותן אל מחוץ להר הבית.

העתירה נועדה למנוע עבודה עם כלים כבדים בהר הבית, ולפיכך עבודת הטרקטור בערימות עומדת בניגוד לרציונל שהנחה את בג"ץ.

מי מאשר הכנסת חומרי בניין להר הבית?!

משאית כבדה הסתובבה על הר הבית עמוסה בחומרי בנייה. זאת נוסף לכמויות עצומות של חומרי בנייה שנמצאות ללא פיקוח על ההר.

הן מפקדי המשטרה הן רשות העתיקות לא ידעו שהוכנסה משאית להר הבית עד שאנשי הוועד למניעת הרס העתיקות דיווחו להם על כך!

http://www.templemountdestruction.com/

ממיטב הכרתי את האיזור

ישנו רק שער אחד ממנו אפשר להכניס ולהוציא טרקטורים ומשאיות,שער השבטים, בו יש 2 שוטרים הנמצאים כל הזמן בסמוך ובמרחק מטרים ספורים משער האריות, והם מחליטים מי ומה נכנס ויוצא.

יש מהומות במזרח ירושלים ולפעמים גם בשער האריות.נראה שהמהומות נועדו ליצור כיסוי לפעולות ההרס שלהם בהר הבית על מנת להעסיק את השוטרים בכך.

סגירת שער השבטים יכולה למנוע את הדבר הזה.בלי לחץ ציבורי שום דבר לא יזוז.

בפעמים הקודמות שהיה הרס כזה ,המשטרה תיאמה את הדברים עם הוקף,כלומר אישרה להם להיכנס ולבצע את העבודות להנחת כבל חשמל שבמהלכן נחפר בור ארוך שעומקו מטר וחצי פנימה, למרות שהמשטרה הכחישה שהיא יודעת על כך,וטענה שהיא מנסה למנוע פעילות כזאת.

השר לבטחון פנים בעצמו טען שסגר את שער השבטים למרות שזה לא היה נכון.

כל זה מתועד בדיוני ועדות הכנסת השונות -היו מס' חכים שניסו למנוע את ההרס אך לא עלה בידם .

כל אחד ישלח פקס לאהרונוביץ - פקס המשרד :5428039.
וידרוש תשובה בטלפון: 5428502.(קידומת י-ם 02).

http://www.youtube.com/watch?v=ITdQW7Jy5rE&feature=player_embedded

חפירת הבור הגדול בכניסה לאורוות שלמה

http://www.youtube.com/watch?v=iVRTmzYjnEg&feature=player_embedded

בהתייחס למעשים אלה אמר ד"ר מרדכי קידר:

"פעולות אלה נעשות במסגרת פרקטיקה הנקראת בערבית 'טַמְס אל-מַעַאלִם' ביטוי
שפירושו 'מחיקת הסימנים' במשמעות חיסול שרידי תרבויות שקדמו לאסלאם"

דוגמאות להרס עתיקות בשנים 1995-1967:

בשנת 1978 הסתיר הווקף בלוחות אבן חציבה קדומה בצפון-מערב הרמה שבמרכז הר הבית.

מדרגת סלע קדומה בכניסה ל'קובת אל-ח'אדר'.

המדרגה מוסתרת בלוחות אבן.

הווקף הרס קיר קדום ברוחב 1.78 מ' צפונית לרמה שבמרכז הר הבית.

מקום הקיר הקדום אחרי שהווקף סלל שביל והרס את הקיר.

תוואי הקיר הקדום ניכר על פני השטח ואפשר לראות בבירור את שני צדי הקיר.

בשנת 1970 חפר הווקף באמצעות טרקטור בור עד הסלע והרס קיר מימי הבית השני מזרחית לרמה שבמרכז הר הבית.

אבני הקיר הקדום אחרי שהוא נהרס זרוקות ליד הבור.

הבור לאחר חפירתו באורך 10 מ' ובעומק 3 מ'.

הרס העתיקות במתחם הר הבית מתרחש ברציפות ומתועד מאז איחוד ירושלים בשנת 1967.

חוק העתיקות לא נאכף במתחם הר הבית אף שהינו אתר עתיקות מוכרז.

בכך ניתנת לווקף יד חופשית להרוס שרידי בנייה קדומים ולפגוע בעתיקות.

http://www.templemountdestruction.com/%D7%94%D7%A8%D7%A1%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%A8%D7%A1%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D19951967/tabid/66/language/he-IL/Default.aspx

היכנסו לקישורית לצפייה בתמונות.

הרס העתיקות בהר הבית ומעמדו המשפטי של ההר מתוארים במאמר של השופט סטפן אדלר שהתפרסם בכתב העת BAR בגליון ספטמבר/אוקטובר 1991 :

The Temple Mount in Court

http://www.templemountdestruction.com/LinkClick.aspx?fileticket=5SCmuKdp6Mc%3d&tabid=66&language=he-IL

The Supreme Court originally dismissed the case, based on representations by the Attorney General and
the Jerusalem Municipality that they were considering bringing legal action against the Waqf for what it
was doing on the Temple Mount. However, a few months later the Attorney General and the municipality
decided not to initiate such action, so another petition was filed in the Supreme Court and the final hearing
was held on June 24, 1991. In a procedure rare in the Supreme Court, the three justices hearing the
petition visited the Temple Mount site. In another unusual development, the Waqf boycotted the final
hearing, expressing its refusal to recognize Israeli sovereignty over Jerusalem. The Court’s opinion has
not yet been handed down.
A visit to the scene. Two of
the three Israeli Supreme
Court justices hearing the
Temple Mount case,
Menachem Elon (center) and
Gavriel Bach (right), tour the
Mount in June 1991. A
decision regarding who
controls archaeological
remains at the site has yet to be
handed down.
An affidavit filed in the case by the then-official district archaeologist for Jerusalem, Dan Bahat, on behalf
of the Israel Antiquities Authority, stated that the Waqf had built structures on the Temple Mount without
permission and had systematically destroyed, damaged or covered up archaeological remains. Among the
structures mentioned by Bahat were a 14th-century building that incorporated a Crusader building and
another medieval edifice called Makam el-Khadr (Saint George). Bahat noted that it is difficult to assess
accurately the damage done throughout the Temple Mount because a scientific archaeological survey of
the area has never been done.
The Waqf maintains that it enjoys exclusive control of the Temple Mount and is not bound by Israeli laws
regarding the protection of archaeological sites.

Almost obliterated. These large ashlars, now
the bottom step of a stairway on the Temple
Mount, may offer a crucial clue regarding
the position of the First Temple. (This
stairway, at the northwestern corner of the
Temple Mount platform and with an arched
gateway at its top, can be seen just beyond
and to the left of the dome in the aerial
photograph of the Temple Mount.)
Leen Ritmeyer, co-author of the exhaustive
article on Herod’s Temple Mount in the
November/December 1989 BAR
(“Reconstructing Herod’s Temple Mount in
Jerusalem,” BAR 15:06), argues in a
forthcoming article that the step at the
bottom of the stairway was, in fact, part of
the western wall of the original, pre-
Herodian, Temple Mount platform.
Ritmeyer came to that conclusion in part by
examining a black and white photo that
shows that the large stones in this step had
margins and bosses on the side by which the
wall could be identified and dated. The earlier paving abuts the boss, leaving the
margin exposed above it. The later paving (upper right in this photo) has been laid
over the boss.
That crucial clue can no longer be seen; were it not for the old photograph, this
important piece of evidence would have escaped notice. Proponents of a systematic
archaeological survey of the Temple Mount point to examples such as this to prove
their point.
Muslim control of the Temple Mount is defined by an arrangement known as the Status Quo that goes
back several centuries and has its origins in rivalries among religious communities for the control of
Christian Holy Places. Today the Status Quo controls rights to all Holy Places, regardless of the religion.
This photograph of a
Temple Mount
stairway shows that
the large stones had
margins and bosses on
the side by which the
wall could be
identified and dated.
The earlier paving
abuts the boss, leaving
the margin exposed
above it. However,
later paving has been
laid over the boss,
obscuring the crucial
clue. Proponents of a
systematic
archaeological survey
of the Temple Mount
point to examples such
as this to prove their

point.
In the 18th century, inter-Christian strife over the Holy Places resulted in international political pressures
on the Ottoman rulers, who in 1757 decided to describe the existing situation in a firman (legal decree)
defining the rights of the Catholic and Eastern Orthodox churches in various Holy Places. The most
complete description of the Status Quo is contained in an 1852 firman issued by the Ottoman Sultan
Abduk Mejid.2 In 1855, the major European nations upheld the Status Quo in the Treaty of Paris. The
1878 Treaty of Vienna, signed at the termination of the Russo-Turkish war, stated that no change shall be
made in the Status Quo without the signatories’ permission.
When General Edmund H. H. Allenby captured Jerusalem on December 11, 1917, he immediately
announced that British policy would continue the Status Quo at the Holy Places. The British governed
Palestine between July 1, 1920 and May 14, 1948 by virtue of a League of Nations Mandate.3 Section 13
of the Mandate obligated Britain to preserve existing rights and ensure the requirements of public order
and decorum in the Holy Places, without interfering with the “purely Muslim sacred shrines.” Section 14
of the Mandate ordered a study of the various religious communities’ rights in the Holy Places. One result
was the Cust report,4 which replaced the 1852 firman as the most comprehensive description of the Status
Quo.
The Christian denominations considered part of the Status Quo are the Greek Orthodox, Roman Catholic
and Armenian Orthodox. The Syrian church and the Coptic church have limited privileges to perform their
religious rites. Protestant Christians are not granted any rights under the Status Quo.
The Status Quo specifies what rite may be practiced, at what time and in what place. It also governs the
decoration of altars and shrines, use of lamps, candelabra, tapestry and pictures and who officiates in the
worship. According to the Status Quo, the right to repair a roof or floor, or even to hang a lamp, implies
exclusive possession of the area involved.5 The Status Quo relates especially to the Church of the Holy
Sepulchre, although it also includes the adjoining Convent of Deir al Sultan, the Tomb of the Virgin, the
Sanctuary of the Ascension, the Church of the Nativity in Bethlehem, the Grotto of the Milk and
Shepherd’s Field, also in Bethlehem.
These Christian Holy Places have been divided into areas of common usage, areas of exclusive usage,
disputed areas and areas of qualified or limited usage. Little flexibility or innovation is allowed. Urgently
needed repairs are generally done by the government, since the various denominations cannot agree on
who will do them.
Between 1948 and 1967, when Jordan ruled the Holy Places, its announced policy was to enforce the
Status Quo regarding Christian Holy Places.6 However, in 1953 Jordan passed laws restricting the right of
Christian religious communities to own or purchase property near a Holy Place.7 This law was used to
prevent the Roman Catholic Patriarch of Jerusalemfrom purchasing property on the Mount of Olives.
Jordan’s Council of Ministers justified this action by claiming that the patriarch’s purpose was “to exploit
the property.”8
In 1964 Jordan further limited Christian rights by prohibiting the churches from purchasing real estate
anywhere in Jerusalem. A Christian Arab member of the Jordanian Parliament complained that these
measures were “discriminatory … , an abridgment of the rights of a certain group of citizens.”9
Jordan was also responsible for some slight damage to the mosques on the Temple Mount.
Jordanian snipers were positioned there during the 1967 war and fired on Israeli soldiers from
that position. Israeli soldiers suffered casualties because Israel’s policy of not endangering the
Holy Places precluded the use of heavy weapons to dislodge the snipers. This policy was
criticized by several Jewish groups, but various church groups praised it.10
Since 1967 the Holy Places have been under Israeli rule. Israeli law guarantees all residents freedom of
religion, including freedom to perform their religious rites, subject to the limitation that they do not
disturb the public order.11
Israel’s policy has been to continue the Status Quo at the Holy Places and to entrust
administration of a Holy Place to the religion to which it is holy. This policy is applied without
regard to whether the church recognizes the government of Israel; for example, the Vatican does
not recognize the state of Israel, but Israel honors the interests of the Catholic church in the
Christian Holy Places. Israel also gives financial support for the upkeep and restoration of the
Holy Places and grants the recognized religious communities tax and custom concessions.

ere today, gone
tomorrow?
Archaeological architect
Leen Ritmeyer squats
next to Herodian paving
stones located about 200
feet north of the stairway
where later paving has
obscured important
archaeological features.
Ritmeyer identifies this
area as part of the
northern court of
Herod’s expanded
Temple Mount platform.
The slabs are identical in
size and workmanship to the stones used to pave the streets of Herodian Jerusalem.
These exposed remains suggest that a wealth of information could be gleaned from
an unintrusive surface survey of the Temple Mount. They also raise a disturbing
thought: Were a survey to be conducted one day in the future, what guarantee is
there, given the fate of the bottom step of the stairway, that features visible today
will not have been covered or altered by then?
Israel has adopted The Protection of Holy Places Law,12 which makes it a crime to desecrate a
Holy Place or restrict access to a Holy Place. The Basic Law: Jerusalem, Capital of Israel,13
reiterates the right of free access to the Holy Places and prohibits their desecration. Other laws,
especially the Criminal Code, protect the Holy Places against criminal acts (such as theft,
assault, improper conduct).
Here today, gone tomorrow?
Archaeological architect Leen Ritmeyer
squats next to a sill, the remains of a
doorway in a substantial Herodian or
Roman building. These exposed remains
suggest that a wealth of information could
be gleaned from an unintrusive surface
survey of the Temple Mount.
Leen Ritmeyer

The Holy Places in the West Bank (those in Bethlehem and Hebron), which is not part of Israel but is
administered by Israel, are protected by an Order of the Military Administration.14
Israel has permitted archaeological digs at Holy Places, but only in cooperation with the churches
involved.c
The Israel Supreme Court considers disputes involving rights of religious denominations at a Holy Place
to be a political dispute for the government to solve, and not a judiciable dispute. Thus, the court refused
to intervene in a dispute between the Copts (Egyptian church) and Abyssinians (Ethiopian church)
concerning control of the Convent of Deir al Sultan, adjoining the Church of the Holy Sepulchre.
The 1852 firman describing the Status Quo does not mention the Jewish Holy Places. These include the
Western Wall of the Temple Mount (the Wailing Wall); the Temple Mount itself; Rachel’s Tomb, outside
of Bethlehem; the Patriarch’s Tomb, in Hebron; and the ancient Jewish Cemetery on the Mount of
Olives.15
Although the 1852 firman does not refer to Jewish Holy Places, Jewish rights to access and prayer at the
Western Wall were recognized as part of the Status Quo. Cust, in his description of the Status Quo at the
Holy Places, states: “The Jewish custom of praying here is of considerable
antiquity, being mentioned by Rabbi Benjamin of Tudela and has now
become an established right.”16
Under Ottoman and British rule Jews were allowed to administer, and pray at, sites that were claimed only
by them or were of minor importance to Muslims (Rachel’s Tomb, the Western Wall and the cemetery on
the Mount of Olives). Between 1948 and 1967, however, Jordan denied Jews access to these sites.
For Muslim pilgrims, the Holy Places in the Holy Land are the Temple Mount and the Patriarch’s Tomb in
Hebron.17 These sites are also Jewish Holy Places. Under Ottoman, British and Jordanian rule, Jews were
denied the right of access to or prayer at sites that were holy both to Jews and Muslims.18 They were
placed under Muslim administration and only Muslims could pray there.
Since 1967 Israel has allowed Jews to visit these sites. Jews may pray at the Patriarch’s Tomb, but
organized Jewish prayer is not allowed on the Temple Mount.
The Temple Mount is revered by both Jews and Muslims as the site where Abraham offered to sacrifice
his son. This is the Jews’ most holy site, where Solomon’s Temple and the Second Temple stood. It is
reported that there was a synagogue on the Temple Mount from the seventh century until the end of the
eleventh century. After its destruction, another synagogue was built near the Western Wall.19
Muslims consider this their third most holy site, after Mecca and Medina. Although neither Jerusalem nor
the Temple Mount is specifically mentioned in the Koran, Surah 17 speaks of Muhammad’s journey
“from the Sacred Temple to the Furthest Temple.” Muslims interpret this as a night journey (flight) from
Mecca to Medina to the Temple Mount in Jerusalem. Located on the Temple Mount is the Dome of the
Rock (Qubbat es-Sakhra), erected in 691 A.D., and El-Aqsa mosque, erected between 705 and 715 by
Caliph Walid the First of the Omayyad dynasty.
Israel has allowed the Waqf to continue administration of the Temple Mount. The Waqf keeps its
offices here, guards the site, controls the entrances and conducts prayers.

Until the intifada began in 1987, Muslims were allowed unlimited access to the Temple Mount. However,
during the uprising Arabs held political demonstrations on the site, burned tires and threw rocks at Israeli
police. As a result, when public safety and order requires, police limit the number of Arabs who may enter
the site at one time, and sometimes prevent potential demonstrators from entering.
Jews have no role in the administration of the Temple Mount. The government has made no provisions for
Jews to pray on the Temple Mount and prohibits organized Jewish prayer there. This policy is based on:
1. The preservation of the Status Quo.
2. The Orthodox Rabbinate prohibition against Jews entering the site because of the possibility that they
might step on a Holy Place, as the precise location of the Holy Temple is unknown.
3. The preservation of public order, since there was fear of Arab riots if Jews were allowed to pray there.
4. Since Orthodox Jews cannot enter the site, the requests by the Temple Mount Faithful are considered
political demonstrations and not prayer services—the Temple Mount, as a Holy Place, is not an
appropriate place for political demonstrations.
5. The desire not to alienate the Muslim world.
Israel has been extremely careful about the protection of Muslim religious shrines on the Temple
Mount. There is a small Israeli police station on the site, usually manned by two Muslim
policemen. However, since Israel has entrusted the protection of the Temple Mount area to the
Waqf, which employs its own guards, the responsibility for protection of the site is shared by the
police and the Waqf. In this way, the Status Quo has been applied to Muslim Holy Places as
well.
The adjudication of disputes regarding Holy Places is governed by a 1924 Mandate law;20 the Israel
Supreme Court has ruled that this law still applies. According to the 1924 law, matters relating to religious
rights in the Holy Places (including not only disputes between denominations of the same religion, but
also disputes between religions) are to be decided by the government, and cannot be adjudicated in the
courts. However, matters concerning Holy Places not relating to religious rights and interests—such as
charges of criminal acts, assault and improper conduct—are justiciable.
Thus, two early Supreme Court cases refused to interfere with police policy not to allow Jews to pray on
the Temple Mount. One case involved organized prayer services and the other individual prayer.21
Although the courts have spoken of Jews’ historical right to pray on the Temple Mount22 subject to
appropriate government regulations, this is apparently a matter left to the government, not the courts.
The 1924 Mandate law permits the courts to intervene to ensure public order and proper conduct at the
Holy Places.23 Thus, the court has upheld police prevention of political demonstration by Jews in the guise
of prayer outside an entrance to the Temple Mount when there was an immediate probability of danger to
public order. However, the court has also said that freedom of speech, including the right to demonstrate,
is a fundamental right under Israeli law. Therefore, the police must protect Jewish demonstrators outside
the gates of the Temple Mount from Arab violence.24
In general, in a conflict between government policy at the Holy Places and the law’s guarantee of freedom
of religion, the Supreme Court has upheld government policy (such as not allowing Jews to pray on the

Temple Mount). However, when freedom of speech and expression are concerned, the courts have upheld
these freedoms, subject to the preservation of public order.
Undoubtedly, the most important precedent in the pending Temple Mount case (in which the court’s
jurisdiction is being invoked to prevent damage to ancient remains) is a recent case involving a menorah,
or candelabra, erected on the roof of a religious building on the Western Wall plaza.25 Rabbi Shlomo
Goren, formerly the Chief Rabbi of Israel, is now the head of a center for advanced religious study called
Kolel Haidra. The center is located in a building on the Western Wall plaza, one of the Jews’ most
important Holy Places. Rabbi Goren decided to erect a monument to Jews killed in the Holocaust on the
roof of the building. The monument consisted of six large lanterns (for the six million killed by the Nazis),
designed by the famous Israeli artist-sculptor Yaacov Agam. After the monument was dedicated, the
Jerusalem municipality initiated criminal proceedings to remove it on the grounds that it had been erected
without the necessary building permit. In his defense, Rabbi Goren relied on the 1924 law that prevented
adjudication of disputes concerning a Holy Place.
The court rejected this defense, holding that a violation of a criminal law can be adjudicated, even when
the criminal act is committed at a Holy Place for religious purposes.
The petitioner in the Temple Mount case will undoubtedly rely heavily on this case. Rabbi Goren violated
the legal requirement that he obtain a building permit to erect the menorah on the roof. In the Temple
Mount case, the law requires the Waqf to obtain a building permit before altering structures and forbids
damaging or destroying ancient remains.
But there is a difference. In Rabbi Goren’s case, the government took action and Rabbi Goren said the
government could not interfere. In the Temple Mount case, the government has failed to take action and a
private party is seeking to compel it to do so.
In short, Rabbi Goren’s case concerns the Court’s refusal to enjoin criminal action already instituted,
while the Temple Mount case is an attempt to compel the government authorities to institute such
proceedings.
However, in some cases the Supreme Court has accepted citizens’ petitions to compel the government to
institute criminal proceedings.26 The petitioner in the Temple Mount case will claim that since the
municipality had prosecuted Rabbi Goren for building without a permit in the Western Wall plaza, which
adjoins the Temple Mount, then failure to prosecute the Waqf for building without a permit at the same
Holy Place is discriminatory and unfair.
Furthermore, if the government took action to prevent a relatively minor and unimportant change—the
placement of the Holocaust memorial on the roof—surely it should prevent damage to important historical
buildings and ancient remains on the Temple Mount.

Covering the evidence. An example of the
damage caused by uncontrolled building on the
Temple Mount is shown here. This photo shows
how the remains of a wall in the northern portion
of the Mount looked before the construction of a
path across it; for comparison, see photograph of
wall after construction. Before the landscaping
the two sides of the wall appeared as parallel
rows of stones flush with the ground. The wall,
according to BAR author Asher Kaufman,
formed the foundation for the eastern wall of the
Temple compound; its approximately 6-foot
width is also important for determining the length
of the cubit, the unit used in the Bible and
Talmud in describing the dimensions of the
Temple.
The decision in the Rabbi Goren case was handed down about a year and a half after the petition was filed.
The original petition in the Temple Mount case was filed on March 23, 1986. Will the Court, despite the
Rabbi Goren case, decide that the Temple Mount case is nonjusticiable and decline to exercise jurisdiction
over the dispute? Will the Court hold that government officials were acting with reasonable discretion
when they decided not to prosecute violations of the law and not to correct damage done by the Waqf to
archaeological sites on the Temple Mount? If the petition is accepted, the government will have to act. If it
is denied, the ball will be thrown to the Israeli government: It has exclusive decision-making authority.
Will it intervene?

Covering the evidence. To the left of the
bottom of the door in this photo is a
hewn rock ledge that, according to
Kaufman, may have been part of a
gateway leading to the Second Temple’s
inner Court and part of the western wall
of the First Temple. But the ledge can no
longer be studied: In May 1978 a
flagstone step was built over it,
completely obscuring it (see
photograph).
The Israeli government has a clear obligation to protect the religious and archaeological structures on the
Temple Mount. On the other hand, Israel has maintained the Status Quo on the Temple Mount, with one
exception: Jews may enter the site during certain hours, but Muslim rights of prayer and access have been
preserved and the Waqf continues to administer the site, just as it did prior to 1967.
There is, however, a serious question as to whether Israel has fulfilled its obligation to protect the ancient
remains on the Temple Mount from destruction or damage by the Waqf. According to evidence presented
in the Temple Mount case, the Antiquities Authority does not enforce, on the Temple Mount, the laws
protecting archaeological remains. It has not even conducted a comprehensive archaeological survey of
this important site. Furthermore, the municipality does not enforce, on the Temple Mount, the building
laws, which prohibit building or changing existing structures without permits.
Israel is responsible to Christians, Jews and Muslims throughout the world, and to future
generations, to ensure the preservation of archaeological remains on the Temple Mount.
Israel’s caution is doubtless part of an effort to convince the Arab world to accept her existence.
Is the Israeli government being oversensitive in interpreting the protection of ancient remains as
interference with Muslim religious rights? Or should the protection of the archaeological record
on the Temple Mount override any international outcry that may result?
Footnotes:

a. Asher S. Kaufman, “Where the Ancient Temple of Jerusalem Stood,” BAR
09:02.
b. “Ancient Remains on the Temple Mount Must Not Be Destroyed,” BAR
09:02.
c. See, for example Dan Bahat, “Does the Holy Sepulchre Church Mark the
Burial of Jesus?” BAR 12:03.
Endnotes:
1. H.J.C. (High Court of Justice; The Supreme Court) 193/86, The Temple
Mount Faithful v. The Commissioner of Police, The Mayor of Jerusalem, The
Minister of Education, The Director of the Antiquities Authority and the Moslem
Wakf.
2. Another firman in 1852 related to the rights of the Greek Orthodox church. In
1868 and 1869 the Sultan Abduk Mejid issued firmans reiterating the 1852
decree.
3. The Mandate for Palestine was given to Great Britain at San Remo, Italy, on
April 25, 1920. On July 1, 1920, the civil administration began and ended British
military rule.
4. L. G. A. Cust, The Status Quo in the Holy Places (His Majesty’s Stationery
Office, 1929).
5. The accepted description of the rights of each denomination is Cust, The
Status Quo.
6. General Administration Law of Palestine, no. 17 (1949): section 5, published
in the Jordanian Official Gazette 975 (March 16, 1949); sections 5 and 6,
Jordanian Official Gazette 1002 (Dec. 1, 1949). See also Section 14 of the
Jordanian Constitution, 1952, Jordanian Official Gazette 1098 (Jan. 8, 1952) (in
Arabic).
7. Law for the Disposition of Immovable Property by Legal Persons, no. 61
(passed March 25, 1953), published by the Jordanian Bar Association in
Majumai al-Qawanin wa al-Anthima (collection of Jordanian laws and
regulations), vol. II, pp. 228–231 (1958) (in Arabic).
8. Majumai al-Qawanin, vol. II, pp. 223–233. See also Proceedings of the
Jordanian House of Representatives, Nov. 28 1964, and Dec. 2, 1964, vol. 9,
no. 8, 8th Session, pp. 263–264, 266.
9. Proceedings of the Jordanian House of Representatives, vol. 9, no. 8, Dec.
28, 1964, p. 267. See Nasser H. Aruri, Jordan: A Study in Political
Development (The Hague, Neth.: Martinus Nijholf, 1972); P. Le Nail, “Les
Problems de l’Internationalization de Jerusalem,” These Dactylographie (Paris,
1956), pp. 67–70. See also The Times (London), January 18, 1955; Palastin,
January 11, 1955 (in Arabic); Al-Difa, January 19, 1955 (in Arabic).
10. Statement of the Greek Orthodox Patriarch, Jerusalem Post, June 9 1967
statement of the National Council of Churches, Jerusalem Post, June 19, 1967.
11. Section 83 of the Palestine Orders in Council, 1922–1947.
12. Protection of Holy Places Law, 5727–1967, L.S.I. (Laws of the State of
Israel), vol. 21, p. 76. This law states: “1. The Holy Places shall be protected
from desecration and any other violation and from anything likely to violate the
freedom of access of the members of the different religions to the places
sacred to them or their feelings with regard to those places. 2. Whosoever
desecrates or otherwise violates a Holy Place shall be liable to imprisonment
for a term of seven years. Whoever does anything likely to violate the freedom
of access of the members of the different religions to the places sacred to them
or their feelings with regard to those places, shall be liable to imprisonment for
a term of five years.”
13. The Basic Law: Jerusalem, L.S.I., vol. 34, p. 209.
14. Order Concerning the Holy Places (Judea and Samaria), (No. 327) 5727–
1967. Section 2 states that the Holy Places shall be protected against any act
that may interfere with freedom of access to them by a member of any religion.
15. Other sites of religious importance to Jews are protected as Jewish Holy
Places by regulations issued by the Minister of Religion (Kovetz Hatakanot
4252, June 16, 1981, p. 1212 ) but they are not Holy Places under
the Status Quo.
16. Cust, The Status Quo, p. 44.
17. Other sites of religious importance to Muslims are protected by law, but are
not Holy Places under the Status Quo.
18. Zeev Vilnay, Jerusalem, the Capital of Israel (Jerusalem: Acheaver, 1970),
part 1, p. 282 (in Hebrew).
19. Shiller, The Mosque of Omar (Ariel Publishers, 1976), p. 29 (in Hebrew).
20. The main law passed to guarantee application of the Status Quo was The
Palestine (Holy Places) Order-in-Council, July 25, 1924, in The Laws of
Palestine, vol. 3, p. 2805.
21. H.C.J. 222/68 Nationalistic Society v. The Minister of Police, 24(2) Sup. Ct.
Dec. 141, regarding organized groups; H.C.J. 99/76 Cohen v. The Minister of
Police, 30(2) Sup. Ct. Dec. 505, regarding individual prayer.
22. H.C.J. 222/68, see p. 179, n. 43 (Justice Kister); Bagatz 537/81, Stenger v.
The Government of Israel, 45(4) Sup. Ct. Dec. 673.
23. H.C.J. 222/68, Nationalistic Society v. Minister of Police.
24. H.C.J. 292/83, The Temple Mount Faithful v The Jerusalem Police
Commander, 38(2) Sup. Ct. Dec. 449.
25. H.C.J. 267/88, Kolel Haidra and Rabbi Goren v. The State of Israel and the
Court for Local Matters, 43(3) Sup. Ct. Dec. 728.
26. H.C.J. 935/89, Ganor and others v. The Attorney General, 44(2) Sup. Ct.
Dec. 485; the court ordered the Attorney General to reconsider instituting
criminal proceedings against senior bank officials who were allegedly
responsible for the 1983 government bond crash. H.C.J. 425/89, Gamal and
others v. Chief Army Prosecutor, 43(4) Sup. Ct. Dec. 718; the court ordered the
army to prosecute an officer who allegedly beat Arabs during the suppression
of civil unrest. H.C.J. 223/88, Sheftal v The Attorney General, 43(4) Sup. Ct.
Dec. 356; the court ordered prosecution of Holocaust survivors who attacked
the lawyer of a Nazi war criminal (Ivan “the Terrible” Demjanjuk

בג"ץ דחה את העתירה ולא הורה להפסיק את העבודות או להעמיד לדין את האחראים לעבודות הבלתי חוקיות.

בג"ץ התעלם מן העובדה שהעבודות שנעשו באורוות שלמה מהוות הפרה של חוק העתיקות כי מלכתחילה בוצעו ללא קבלת האישורים מרשות העתיקות ומוועדת שרים מיוחדת,

אף על פי שאישורים אלה נדרשים על פי החוק.

מיד לאחר מכן הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ ובה נטען שהפיכת אורוות שלמה למסגד היא עבירה על חוק השמירה על המקומות הקדושים תשכ"ז-1967, ועל חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל תש"ם-1980 :

"המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות הקדושים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות."

שלושה שופטים דנו בעתירה. שניים מהם (י' זמיר וא' ברק) טענו שאין במעשה עבירה על חוק השמירה על המקומות הקדושים ועל חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל:

"הפולחן הדתי על הר הבית הוא, על פי דין, עניין לממשלה, ולא עניין לבית המשפט. הממשלה השלימה עם השימוש באורוות שלמה כמסגד. השאלה היחידה בפני בית המשפט היא, אם שימוש זה נוגד את חוק השמירה על המקומות הקדושים. לפי חוק זה, יש לשמור על מקום קדוש מפני חילול, פגיעה בחופש הגישה או פגיעה ברגשות כלפי מקום זה. השימוש באורוות שלמה כמסגד אין בו, לפי הדין, משום חילול, ובנסיבות העניין אף אין בו משום פגיעה בחופש הגישה למקום. המשיבים, שהחוק מטיל עליהם את האחריות גם לאפשר פולחן דתי וגם למנוע פגיעה ברגשות, הגיעו למסקנה כי פגיעה כזאת אינה קיימת בנסיבות המקרה, ולפיכך הגיעו להחלטה שלא למנוע את השימוש באורוות שלמה כמסגד. לבית המשפט אין יסוד להתערב בהחלטה זאת". "

השופט השלישי (א' גולדנברג) טען שאכן מדובר בעבירה על החוק אך היה בדעת מיעוט:

"אין בלבי, על כן, כל ספק כי התפשטות המוסלמים על שטח תפילה נוסף, פוגע גם פוגע ברגשותיהם של יהודים כלפי המקום, וכך נכנס ענין זה לגדר סעיף 1 לחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז 1967ועל סעיף 3 לחוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל".

עם זאת תמך השופט גולדברג בדחיית העתירה בטענה כי בית המשפט אינו רשאי לפסוק בנושא הר הבית וההחלטות בעניין הנעשה בהר צריכות להתקבל בזירה הפוליטית ולא בזירה המשפטית.

בבג"ץ נוסף בנושא, שנידון כשנה לאחר מכן, הודה בג"ץ בפה מלא כי העבודות נעשו ללא היתר ואף על פי כן אין לפתוח בהליכים פליליים נגד העבריינים, ואין לאכוף את החוק, ולא ראוי שבית המשפט יתערב בהפרות חוק על הר הבית.

"אין ספק ואין חולק כי העבודות שביצע הווקף המוסלמי בהר הבית חייבו קבלת היתר בנייה, וכי העבודות בוצעו בלי שנתבקש להן היתר כדין ובלי שניתן היתר כזה. ואף-על-פי-כן החליט היועץ המשפטי לממשלה כי אין לפתוח בהליכים פליליים, או לנקוט בפעולות אכיפה אחרות, בגין פעולות הבנייה האמורות. זאת נוכח המדיניות הנקוטה בכגון דא וההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה שאישרו אותה מדיניות כי "כאשר מדובר בעניינים שלהם זיקה להר הבית, עם כל המטען הרגשי, הדתי והפוליטי הכרוך בכך, מתחייבת מידת זהירות רבה במיוחד.."
"... השאלה כיצד להתמודד עם הפרות חוק כגון אלה שלפנינו, בהתחשב בטיבן ובהיקפן, במקום מיוחד ורגיש זה, לא ראוי לה כי תמצא את פתרונה בבית המשפט."

שינוי בעמדת בג"ץ

העמדה העקרונית של בית המשפט בנושא השתנתה לאחר שלוש שנים, בעתירה בעניין חפירת בור הכניסה למסגד החדש באורוות שלמה (ראה להלן). בפסק הדין של עתירה זו נקבע שבית המשפט יכול להתערב בעניין הפרות חוק על הר הבית, אם כי צריך טעם חזק להתערבות כזאת:

" אכן, אין מניעה מוחלטת, לא להלכה ולא למעשה, להתערבות של בית המשפט במקרה של פעילות בלתי-חוקית על הר-הבית. אך התערבות כזאת תהיה בבחינת חריג המלמד על הכלל. צריך טעם חזק כדי שבית המשפט יחרוג מן הכלל, ויסיג את גבולה של הרשות המבצעת בתחום זה"

באותה עתירה לא מצא בית המשפט טעם מספיק חזק שמצדיק התערבות ודחה את העתירה.

בספרו 'מה נורא המקום הזה' כותב ד"ר עו"ד שמואל ברקוביץ' את דעתו בעניין ההימנעות של ממשלות ישראל מאכיפת חוקי ישראל בהר הבית. וכך הוא כותב:

"לעניות דעתי, מדיניות המבוססת על הימנעות תמידית מאכיפת חוקי ישראל בפועל בהר-הבית היא מדיניות בלתי-חוקית ובלתי-נבונה המעודדת הפרות נוספות של חוקי ישראל במקום החשוב ביותר לעם היהודי ולמדינת ישראל בלב בירת ישראל.

בהמשך הדברים תוקף ברקוביץ' את בית המשפט העליון כי הוא לא מתערב באי-אכיפת החוק:

...בהתאם לכך לא ניתן לקבל גם מדיניות שיפוטית, ודווקא של בג"צ המופקד על הפיקוח על אכיפת החוק בידי שלטונות ישראל, שלפיה, ככלל, לא יתערב בית המשפט במדיניות ממשלות ישראל שלא לאכוף את חוקי העתיקות, התכנון והבנייה בהר-הבית ולהעלים עין לחלוטין ולאורך שנים רבות מההפרות החוזרות ונשנות של חוקים אלה על-ידי המוסלמים בהר-הבית ומסילוק פקחי רשות העתיקות משם. מדיניותם המתוארת של שלטונות ישראל ובג"צ הפכה את הכרזה על תחולת כל חוקי ישראל בהר הבית ואת הדרישה החוזרת ונשנית של בג"צ לקיים פיקוח שוטף שם, כדי לוודא שהחוק יקוים שם וכדי למנוע פגיעה בעתיקות הר הבית, לאותיות מתות."

http://www.templemountdestruction.com/זירהמשפטית/tabid/212/articleType/ArticleView/articleId/17/--.aspx

*************

העתירה הראשונה - בג"ץ הכניסה לאורוות שלמה

בג"ץ 1933/01

במרס 2001, זמן מה לאחר הקמת הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, הגיש הוועד עתירה לבג"ץ ובה הוא תבע מרשויות החוק השונות לשמור על החוק בהר הבית, למנוע נזק לעתיקות, להתנות את כל העבודות בהר הבית בקבלת האישורים הדרושים, ולהפסיק מיד עבודות, הכנסת כלי רכב והוצאת עתיקות מהר הבית.

בעתירה הציג הוועד את כל היקף העבודות שנעשו בהר הבית על סמך המידע שהוא אסף ממקורות שונים. למעשה חשף הוועד עבודות רבות שנעשו בהר הבית ולא נודעו בציבור, וזאת בזכות מערכת לאיסוף מידע ששימשה את הוועד כל זמן שהכניסה להר הבית נאסרה על ישראלים.

לעתירה צורפו תצהירים של מומחי ביטחון שהבהירו כי משטרת ישראל מסוגלת למנוע את העבודות, לסגור את שערי הר הבית לכלי רכב ולהפסיק את הכנסת חומרי הבנייה והוצאת העתיקות מהר הבית.

לקריאת חוות הדעת של מאיר דגן לחץ כאן

לקריאת חוות הדעת של אביגדור קהלני לחץ כאן

לקריאת חוות הדעת של יעקב יניב לחץ כאן

כמו כן צורפו חוות דעת של ארכאולוגים בעלי שם (פרופ' אהוד נצר, פרופ' עמוס קלונר, ד"ר גבריאל ברקאי וד"ר אילת מזר) שהדגישו את החשיבות של הר הבית לארכאולוגיה והבהירו מה גדול הנזק שנעשה במתחם העתיק.

לקריאת חוות דעתם לחץ כאן

בסופו של דבר, בהמלצת שופטי בית המשפט, החליט הוועד לחזור בו מהעתירה בגלל חילופי השלטון שהיו באותה תקופה ומתוך הבנה שיש לתת לממשלה החדשה זמן מה כדי לתקן את דרכי הממשלה הקודמת.

**************

העתירה השנייה - בג"ץ ערמות העפר

בג"ץ 8172/04

בספטמבר 2004 הגיש הוועד עתירה נוספת לבג"ץ כיוון שנודע לו שרשות העתיקות אישרה לווקף להוציא את ערמות העפר רוויות העתיקות מהר הבית. למותר לציין כי הטיפול הראוי לאדמה זו הוא סינון קפדני כדי למנוע אבדן עתיקות נוסף. האישור שנתנה רשות העתיקות עמד בסתירה להחלטת ראש הממשלה ביוני 2001 לאסור הוצאת עפר וממצאים ארכאולוגיים מהר הבית.

לקריאת העתירה לחץ כאן

לעתירה צורפו חוות דעת של פרופסורים לארכאולוגיה להדגיש את הערך הארכאולוגי הרב שיש לאדמת הר הבית.

לקריאת חוות דעתם לחץ כאן

בעקבות עתירת הוועד הודיעה המדינה שהחלטת הדרג המדיני היא לאסור את הוצאת העפר. הוסכם בין הצדדים שאם תהיה כוונה לפנות את העפר רשות העתיקות תודיע על כך לוועד למניעת הרס העתיקות 30 ימים מראש.

לפסק דין של בית המשפט העליון בתביעת הוועד נגד הוצאת העפר רווי העתיקות מהר הבית לחץ כאן:

http://www.templemountdestruction.com/זירהמשפטית/tabid/212/articleType/ArticleView/articleId/19/---.aspx

***************

העתירה השלישית - בג"ץ קרן העופל

בג"ץ 7800/05

באוגוסט 2005 הגיש הוועד עתירה לבג"ץ בטענה שישנה קבורה מוסלמית בלתי חוקית בתחום גן לאומי סובב חומות ירושלים. השטח הנידון משתרע על 2000 מ"ר והוא נמצא מחוץ לתחום בית הקברות המוסלמי שנמצא לאורך הכותל המזרחי של הר הבית. עתירת הוועד הצטרפה לעתירת נוספת באותו נושא שהגיש אריה קינג כשנה קודם לכן.

הוועד הראה שאף על פי שהשטח שייך לעיריית ירושלים ומוכרז כגן לאומי, אנשים פרטיים עושים עסקים ומוכרים באופן בלתי חוקי חלקות קבורה לכל דורש. בשטח יש 15 קברים מאוכלסים, ובכל יתר החלקות יש תאי קבורה ריקים או שלטים המציינים בעלות כביכול על החלקה.
בעתירה ביקש הוועד לאסור מיד המשך קבורה בשטח הגן הלאומי ולהרוס את מבני הקבורה הריקים, לסלק את השלטים המודיעים על בעלות פרטית כביכול ולהעמיד לדין את העבריינים שמכרו באופן בלתי חוקי את השטח לקבורה, את מי שחפר בו קברים ומי שקבר בו נפטרים.

לקריאת העתירה לחץ כאן

בתחילה עמדת המדינה הייתה שקיומו של בית הקברות בשטח הגן הלאומי הוא עובדה מוגמרת ואין למנוע את המשך קיומו, אין להרוס מבני קבורה קיימים אף אם אינם מאוכלסים, ואין למנוע את המשך הקבורה.

בעקבות המשך הדיונים בבג"ץ הנדון שינתה המדינה את עמדתה וקבעה שהמשטרה תסייע בגידור, גינון והסדרה של המקום. כמו כן היא קבעה שהמשטרה תסייע במניעת המשך הקבורה אך סייגה קביעה זו ב'שיקולים קונקרטיים של ביטחון וסדר ציבורי'. הוועד לא הסתפק בכך ובעקבות פגישתו עם השר לביטחון פנים אבי דיכטר הורה השר למנוע כל קבורה במקום, ללא הסתייגות.

ב 15.6.09 התקיים דיון בבית המשפט, ובו התברר שרשות הטבע והגנים אטמה 13 קברים מתוך כ-40 קברים ריקים שנמצאים בתחום הגן הלאומי, וכן כיסתה באדמה 200 מ"ר מתוך 2000 מ"ר, שנמצאים בתחום הגן הלאומי עליו החל להשתלט בית הקברות המוסלמי. בדיון זה המדינה אמרה שיש לה תכנית להסדרת הגן הלאומי בשטח הקבורה, ובכך קיבלה באופן עקרוני את עמדת העותרים.

לשמיעת כתבות שהתפרסמו בעקבות הדיון בבית המשפט העליון לחץ כאן

בפסק הדין של בג"ץ בעקבות הדיון האחרון צוין כי עמדתה הראשונית של המדינה הייתה בלתי מספקת וכי בעקבות הדיונים הנוספים שינתה המדינה את עמדתה וקיבלה את עמדת העותרים. בג"ץ שיבח את העותרים ואמר שהם תרמו להצפת הבעיה ולקידום ממשי של הטיפול בה. שופטי בג"ץ חיזקו את ידי המדינה להמשיך וליישם את תכנית הסדרת הגן הלאומי.

לקריאת פסק הדין לחץ כאן

להודעה שפרסם הוועד לעיתונות בעקבות פסק הדין לחץ כאן

לקריאת המאמר של יועז הנדל - הר הבית -תיקים באפלה -היכנסו לקישורית:

http://www.templemountdestruction.com/LinkClick.aspx?fileticket=y2oFhL0%2bhes%3d&tabid=38&language=he-IL

15.2.2011

תיקים באפלה

ביולי 2007 הכניסו אנשי הוואקף לאיזור הרמה בהר הבית- האיזור שבו ניצב לפני 2000 שנה בית המקדש-טרקטור כבד.תוך שבועות ספורים נחפרה תעלה באורך 80 מטרים ובעומק מטר אחד.

העתיקות שהיו שם נעלמו.חודש לאחר מכן,ב-26 באוגוסט,החלו עבודות חדשות-הפעם חפירת תעלה באורך 400 מטרים,ובעומק מטר וחצי.

שני האירועים היוו שיא שלילי בפעילות הלא חוקית של הוואקף על הר הבית.מאז שיחרור ההר בידי ישראל ב -1967 והעברתו לחסות הווקף,התבצעו באתר הארכיאולוגי החשוב ביותר בעולם,עבודות השחתה בקנה מידה עצום תוך עצימת עיניים של השלטון הישראלי.

מבחינת אנשי הוועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית היה זה מספיק בשביל לפנות לראש הממשלה.פנייתם התקבלה בנימוס,אבל אחרי שהבינו שהיעד לתלונות הוא הווקף,הפסיקו לענות להם.

הם פנו לבג"ץ כדי לקבל צו ביניים לעצירת העבודות - אבל שופט עליון מסויים נמנע לפתע מלהתעסק בעניינים רגישים ודחה את הדיון עד לאחר שהעבודות הסתיימו.

באין ברירה פנו למבקר המדינה,ואכן ב-2007 החלה בדיקה מקיפה של המשרד מי אחראי על ההר ולמה אין שם חוק.מסמכים ועדויות לא חסרו,ולפני מספר חודשים הסתיימה עבודת המבקר.

מי שראה את הטיוטות הראשונות סיפר שהמבקר מצא שורה של כשלים שמקורם בראש הממשלה,רשות העתיקות,משטרת ישראל,עיריית ירושלים,ואפילו היועץ המשפטי לממשלה הקודם, מזוז.

כל אלה ויתרו על שלטון החוק בהר,ויתרו על שימור העבר "בשל הרגישות".

חובבי הארכיאולוגיה ושלטון החוק ציפו בקוצר רוח לדיון הציבורי שיפרוץ עם פרסום הדו"ח-אלא שבממשלה החליטו אחרת.הדו"ח הפך חסוי,אחרי פניות של חברי כנסת הוחלט להתיר חלקים מצומצמים ממנו,אבל גם במקרה זה אף אחד לא ממהר.במשרד המבקר הבטיחו שעד מאי יתפרסמו החלקים,ובינתיים ההסבר הרשמי הוא רגישות ובטחון.

רצה הגורל ובאותם חודשים ממש שבהם אסור היה לעיין בדו"ח "הרגיש",עסק מבקר המדינה בעיניינים רגישים ובטחוניים לא פחות.פרשיות עם רמטכ"לים,יחידות סודיות ואפילו פעולות מבצעיות מול מחבלים.

באווירת המשפטיזציה הישראלית הפך המבקר תחליף לדרג מקבלי ההחלטות.

המבקר ואור השמש,כדברי המליצה,הפכו לחומר חיטוי לאומי - רק הר הבית נשאר באפילה.

נכון לפעם האחרונה שבה בדקתי,מדינת ישראל ריבונית בהר הבית.בפועל,מערכות השלטון הורחקו משם ואין פוצה פה.

קשה להבין איך במדינה שבה בג"ץ והמבקר מתערבים ופוסקים בנחרצות מול כל מה שנתפס בעיניהם כמעבר על שלטון החוק (ולא משנה רגישותו וחשיבותו לבטחון ישראל),יש דברים שהם טאבו.

כיצד זה קורה שדווקא כשחקירה מגיעה לעוולות שקשורות להר הבית - מול הווקף,נעלם לפתע כוחם של השופטים והם נאלמים דום ?

האם רגישות דתית בישראל היא תירוץ למעבר על החוק? האם הרצון לשקט הוא סיבה להתקרנף?

מי שרוצה שיחקרו פה רבנים קיצוניים,מסיתים ומטורפים דתיים מכל גוני הקשת,לא יכול לוותר על מיצוי הדין עם עבריינים בחסות הווקף.המאבק הזה אינו שייך למחנה פוליטי מסויים,למרות שמשום מה יש כאלה שוויתרו על המושג ריבונות.

הנסיון להציל את עתיקות הר הבית הוא מאבק על שלטון החוק ועל הזכות לשמר תרבות והיסטוריה.

לאחר חפירות קדחתניות של רשות העתיקות, נחשף השביל בו נהרגו אלפים שברחו מאימת הרומאים •

צפו בסרטון המרגש המביא את הכיסופים והגעגועים:

http://www.youtube.com/watch?v=iLgjVbcOncs&feature=player_embedded

http://vimeo.com/19202842

http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=23901

ירושלים היא ירושה מוסווית של עם ישראל.

השם ירושלים רומז לאומות בצורה מוסווית שאי אפשר יהיה לנשל את עם ישראל מירושתו החוקית שהוענקה לו בצורה בלעדית.

שום מאמץ לגנוב את הירושה הזו לא יצלח.

ועל כך נאמר:

די לחכימא ברמיזא,שהחכם מבין ברמיזה,