הפתרון שתמיד ידענו מונח לפתחנו / ברנדשטטר כשלון תהליך-השלום בין האומה הערבית ליהודית הוא כבר עובדה מוגמרת.
כל הצדדים מכירים בכך שהערבים לא יסכימו לעולם למדינה יהודית בין הירדן לים, ושליהודים אין כוונה ללכת לשום מקום. אפילו איום מוצהר בשואה גרעינית מצד מדינה שכבר מצוידת בטילים בין-יבשתיים אינו משכנע את היהודים להגר לקזבלנקה, לטרבלינקה או לקזחסטאן.
סלע המחלוקת העיקרי נשאר ללא שינוי, והוא דרישתם של הערבים להשיג רוב דמוגרפי בשטח שבין הירדן לבין הים, תחת הכותר של "פלסטין".
הסכסוך נראה כחשוך-פתרון מן הטעם ששום מדינה ערבית לא קיבלה או מקבלת את ה"פלסטינים" אל שטחה, אלא כפליטים הממתינים לפלישה הגדולה לישראל.
הפתרון היחיד האפשרי הוא אם כך הקמת ישות פוליטית "פלסטינית" שתהיה בית לאומי לאומה שנוצרה יש מאין, ולו למראית עין.
הניסיון לברוא ישות כזו בין הירדן לים (מתווה אוסלו) נכשל, ולכן אין ברירה אלא לברוא אותו במקום אחר.
בשני מאמרים נפרדים מתארים שני כותבים שונים את העובדות בשטח, או ליתר דיוק בשטחים הענקיים המשתרעים מערבה ומזרחה לישראל הננסית.
לכאורה, אלה עובדות מעוררות דאגה אודות התגבשות כוחות איסלאמיים אלימים ומאיימים. למעשה, זהו הפתרון שהיה מונח לנו תמיד מול עינינו, אבל מדינת ישראל הרשמית נמנעה מלהזכיר, שלא לדבר על לפעול, ליישומו.
סיני – ביתם של הפלסטינים הבדואים
בנייר עמדה “Sinai: A New Front” מטעם המכון הוושינגטוני למדיניות המזרח התיכון, מתאר אהוד יערי את עברו ומצבו הנוכחי של מדבר סיני.
סיני הוא המשכו הטבעי של הנגב, עד לדלתא של הנילוס, המשך כה טבעי, עד כי הבריטים בנו בו צינור שיוביל מים מן הנילוס ועד לנגב לצורך מאמץ המלחמה שלהם בחזית הטורקית-גרמנית במלחמת העולם הראשונה.
שום דבר אינו מפריד בין סיני ובין הנגב, מלבד גבול מלאכותי שהיתווה שר המושבות של הוד מלכותה, וינסטון צ'רצ'יל. לאחר נסיגת ישראל מסיני 1982-79, התמלא חלקית החלל השלטוני בסיני על ידי משטרו של מובראק, ועתה, כאשר המשטר הולך ומתמסמס, הופך סיני למעין שטח אוטונומי שבשליטת הבדואים, משהו כמו סומליה או תימן.
יתר על כן, מבחינה תרבותית, תושבי סיני הופכים להיות יותר ויותר "פלסטינים" דהיינו, חלק מן הסכסוך היהודי-ערבי, ורואים לעצמם חובה להשתתף בפעילות אנטי-יהודית או לסייע לחמאס, אם בתשלום ואם ממניעים רעיוניים.
היחלשות השלטון המצרי נתפסת גם על ידי חמאס כהזדמנות להרחיב את תחום השפעתו המדינית-דתית-רעיונית על תושבי סיני, ודרכם להתחבר גם לדלתא, שהיא בעיקרה סלפית. גם מקומו של חיזבאללה לא נפקד, ואם בתחילה עצרו הכוחות המצרים את פעילי חיזבאללה, כיום נמלטו רובם ממעצר והם חופשיים לפעול על פי המנדט של חיזבאללה-איראן.
אלקאעידה הוא מותג שנאה להתגדר בו, בייחוד בימים אלה שאל-שבאב התחברו רשמית לאלקאעידה, וגם נציגיהם מצויים בסיני.
כל אלה, לדעת יערי, מסַכְּנים את הסכם השלום בין ישראל למצרים, שעיקרו הוא כי סיני יישאר מפורז מצבא סדיר מצרי מצויד בכלי מערכה שיש בהם לסכן את ישראל.
פרנסתו העיקרית של הבדואי החדש, שהוא איסלאמיסט-מושפע-פלסטיני, היא הברחה של נשק, תחמושת, טילים, נשים וסמים, ואויביו הם גם השלטון המצרי וגם היהודים.
תהליכים אלה הואצו מאוד מאז הבריחה הישראלית מרצועת עזה ומציר פילדלפי, ואם מכר אריאל שרון למישהו את האשליה כי המצרים יטפלו בעזה, הרי התוצאה היתה הפוכה: חמאס מקרין את השפעתו על סיני.
בשל הרושם שסיני מחוסנת מפני התערבות ישראלית, חמאס מעביר יותר ויותר מן התעשייה הצבאית שלו לסיני, כמו את מחסני הנשק והטילים שמגיעים אליו מאיראן ומלוב.
בשל הרושם שהמצרים ויתרו על השליטה בחצי האי, כולל מתקני הגז והולכתם, הבדואים התאגדו לכדי כוחות גדולים שתוקפים את המשטרה המצרית ומניסים אותה מן השטח.
גם כוח המשקיפים הרב-לאומי משתדל להימנע מצרות, וזוהי כל מהותו.
הכוח המצרי השומר על גבול ישראל-סיני מחוסר אמצעים, אינו מסוגל להתמודד עם הבדואים, אינו מתוספק (לעתים הישראלים מביאים מזון לחיילים מצרים רעבים) ולעתים גם אינו חמוש.
המושג המצרי של גבול בינלאומי הוא דבר שיש להזניחו במידת האפשר. מוזר, שיערי אינו מזכיר ולוּ סיבה אחת לזלזול שנוקטת מצרים הרשמית בגבול הישראלי.
אין לשכוח, אומר יערי, שהבדואים של סיני והבדואים של הנגב, ובכלל – חד הם, במיוחד בכל האמור בעסקי ההברחה. ומה שיערי אינו אומר, מפאת התקינות הפוליטית, שעכשיו כאשר הבדואים האידיאולוגים משתפים פעולה עם חמאס, אפשר להקיש גם על האידיאולוגיה של אחיהם ה"ישראלים", הממשיכים את קווי ההברחה, והיו לספקי הנשק העיקריים של ערביי ארץ ישראל, עם או בלי תעודת זהות ישראלית.
ירדן – על סף שינוי
ממזרח – משתנה המציאות. במאמר חדש Jordan Is Palestinian המופיע ברבעון של פורום המזרח התיכון, יש דיון ממצה אודות הפלסטיניזציה של הממלכה ההאשמית. מחברו, מודאר זהראן, המגדיר עצמו כפלסטיני ירדני, מתאר את מדיניות האפרטהייד של ירדן. כמו בדרום-אפריקה, יש בירדן שני מעמדות: מעמד הפלסטינים ומעמד הבדואים. כמו הבדואים של סיני המשליכים מעליהם את מוסרות המשטר המצרי, גם הפלסטינים, הפלאחים המקוריים של עבר הירדן, מתענים וחושבים לנתק את מוסרותיהם של האדונים הבדואים ובראשם המלך ההאשמי.
האפליה נגד הפלסטינים חודרת את כל ענפי השלטון. למרות שהם מהווים יותר משני שליש מתושבי הממלכה, אין ולו מושל אחד פלסטיני באחת משתיים-עשרה הנפות של הממלכה.
המיסים המוטלים על התושב הפלסטיני כבדים מנשוא.
הבדואים לעומת זאת מועסקים בממשל ומקבלים את צרכיהם כחלק ממשכורתם.
ללובשי המדים ומשרתי הממשלה יש חנויות המיוחדות להם, שבהן המבחר והמחירים נמוכים יותר מאשר אלה המיועדים לאוכלוסיה הכללית שכאמור מרביתה פלסטינית. השק"ם הירדני לא התאים מחירים לאינפלציה מזה עידן ועידנים והוא פתוח כמובן רק ללובשי המדים.
הפלסטינים נותרו ללא ייצוג, ללא כוח פוליטי, השכלתם ירודה, ומוטלות הגבלות על פעילותם העסקית. מאז 2008 התגברה מדיניות חדשה של שלילת האזרחות הירדנית מפלסטינים, והגדרתם כפליטים החייבים בשיבה לישראל.
באופן גלוי ובוטה הממשל הירדני משתמש בפלסטינים ככלי משחק במלחמתו בישראל, טוען מודאר זהראן.
אך למרות זאת, מאות אלפי פלסטינים, שבנוסף לאזרחותם הירדנית, מחזיקים בתעודות המאפשרות להם מגורים ממערב לירדן בשטח שבשליטת ישראל, בכל זאת מעדיפים להישאר בירדן מן הטעם שזהו ביתם, שם מתגוררות משפחותיהם ומשם מוצא השבטים שאליהם הם משויכים. זה טוב לממלכה, כיוון שהפלסטינים הם משלמי המיסים, בעוד שהבדואים הם צרכני המיסים.
מימוש "זכות השיבה" היא תקוותם של הבדואים הרבה יותר מאשר הפלסטינים, היות שהבדואים רוצים "לקבל את ארצם חזרה". זוהי הסיבה שהממשל מקבע אותה זכות דמיונית בכל רובדי החקיקה וניהול הממלכה.
בעוד שהמערב עסוק באפליה שנוהגת לכאורה כלפי הערבים ממערב לירדן, וושינגטון מתעלמת לחלוטין מן האפלייה המובנית במשטר שממזרח לירדן. המערב מושקע בארגון אש"ף כמשקל נגד "לאחים המוסלמים".
אלא שאש"ף דוגל בעמדה שפלסטין משתרעת משני עברי הירדן, ככתוב באמנה שלו, וזוהי הסיבה ל"ספטמבר השחור" שבעקבותיו סולק אש"ף מירדן ההאשמית.
ישראל שיתפה פעולה עם דיכוי הפלסטינים, בהתאם לתפיסה שמדינה בהנהגת "האחים המוסלמים" לצד ישראל רעה ליהודים. זוהי תפיסה שגוייה, כיוון ש"לאחים המוסלמים" יש תמיכה בעיקר בקרב הבדואים, ואלה מציבים את האתגר הגדול יותר להגמוניה ההאשמית, עד כדי התקוממויות חמושות מקומיות שגבו דם רב.
לדוגמה, תומכי "האחים המוסלמים" במעאן, דרומית לעמאן הבירה, פצחו בצווחות זעם על הריגתו של אוסמה בן-לאדן, בניגוד לעמדתו הרשמית של המלך.
צמרת אלקאעידה ספוגה בירדנים תומכי האחים המוסלמים, כמו אלמג'אלי, עוזרו האישי של בן-לאדן, וכמובן אבו-מוסא אלזרקאווי שהיה מנהיג אלקאעידה בעיראק.
יתר על כן, החלוקה השבטית, המתבטאת בחלוקה לנפות, יוצרת גם נאמנויות שונות. לדוגמה, השבטים הצפוניים כבר הניפו את דגלי סוריה, כאשר היה נראה כי כוונת הסורים לסייע לאש"ף להשתלט על ירדן ב-1970.
הבדואים, שכבר עתה זוכים לזכויות יתר, דורשים עוד, וביתר שאת, על בסיס מעמדם בכל מוסדות המדינה הירדנית. למלך אין ברירה אלא להיכנע ולשלם לסחטנים כדי להמשיך ולשרוד. לראייה, 20 אחוז מן התוצר הלאומי של המדינה נאכל על ידי הצבא, רוצה לומר, לובשי המדים הבדואים. וזוהי רק ההתחלה, כי לירדן יש ממסד ביטחון וסיכול מן הגדולים בעולם יחסית לאוכלוסיה, ואנשיו חיים על חשבון ציבור משלם המיסים, הפלסטינים, ומדכאים אותם בעוצמה.
גם הבדואים וגם הפלסטינים שונאים את בית המלוכה ההאשמי, והוא שורד הודות לכסף האמריקני ולהסכם עם ישראל. על מנת לשרוד, משתמש המלך יותר ויותר בקלף הפלסטיני, דהיינו הכוונת השנאה כלפי ישראל, ואפילו נגד ויתורים פוטנציאלים של אבו-מאזן.
עבדאללה הרחיק לכת עד כדי איום במלחמה, אם ישראל לא תפסיק את מעשה ההתנחלות.
לדעת זהראן, על כל הנאמר לעיל – משטר האפרטהייד, הדיכוי המתמשך של הפלסטינים, חוסר היציבות של השלטון – להוביל לפתרון המתבקש: שהרוב האתני של המדינה יקבע את השלטון, דהיינו מדינה פלסטינית בירדן.
זהו פתרון הרבה יותר הגיוני מאשר הקמת מדינה פלסטינית על אדמתה של מדינה אחרת, ישראל.
למעשה, הדבר העיקרי שאינו פלסטיני בירדן הוא השושלת ההאשמית.
עמאן היא העיר הפלסטינית הגדולה בעולם.
כל ההצלחה הכלכלית של ירדן היא הצלחה פלסטינית.
דמוקרטיה בירדן משמעותה מדינה פלסטינית.
אי-קיומה של מדינה פלסטינית בירדן משמעותה שלילת הדמוקרטיה.
ויש לזכור: כותב מסקנות אלו אינו מזכיר תנועת "כך", אלא ערבי ירדני הרואה בעצמו פטריוט פלסטיני.
עשרות שנים שכל הגורמים האזוריים חוששים ממסירת המושכות לידי הפלסטינים, בעיקר בשל העוינות המובנית שלהם לישראל.
אם כך הדבר, מה ההיגיון בהקמת מדינה עוינת בגדה המערבית של הירדן? שואל זהראן.
הגיוני ביותר למקם אותה בגדה המזרחית, ועמק הירדן על מורדותיו התלולים הוא המחסום העיקרי בפני מלחמה. יתר על כן, לו שלטו הפלסטינים בירדן, סביר להניח שהם יקטינו את הבזבוז הצבאי לטובת סדר יום אזרחי, ובכך ישיגו שתי מטרות: יחלישו את מתנגדיהם הבדואים, ויֵעזרו בקשריהם הטובים של הישראלים עם האמריקנים לפיתוח כלכלי.
גם כיום ירדן תלויה בישראל להסדרי מים ובהסכמי סחר עם ארה"ב. אין סיבה שהפלסטינים, המהווים את מרבית אוכלוסייתה של הממלכה, לא ייהנו מכל אלה.
למשטר הקיים אין שום לגיטימיות בקרב מרבית האוכלוסין. ארה"ב, שתורמת 350 מיליון דולר לצבא, יכולה להשתמש במנוף זה כדי לשנות את גישתו כלפי שינוי המשטר ממלוכני לדמוקרטי.
זהראן ממשיך ומתאר את המצב הרצוי, שבו ממשל דמוקרטי פלסטיני יקבל את המלך כמונרך ייצוגי בממלכה חוקתית, יחזק את קשריו הכלכליים עם ישראל, ימנע מדרך כף רגל לאלימות איסלאמית בממלכה החוקתית, תוך שמירה על זכויות האדם של פלסטינים המתגוררים מערבית לירדן, שזיקתם למדינת האם במזרח תחוזק.
מדינה פלסטינית בירדן תיתן בית לכל הפלסטינים שבפזורה, ובכך תוציא את המרעום מחבית אבק השריפה של פליטים חסרי מולדת.
לו היו כל המיליארדים שהושקעו באש"ף מושקעים בירדן הפלסטינית, היה המצב טוב בהרבה. מוזר שהעולם לא נלהב לבקש מן ההאשמים לעזוב את ירדן, שבה הם זרים, אך דורש בכל תוקף מישראלים המתגוררים במולדתם ההיסטורית לעזוב.
יש רגליים להשערה שקיימת מנהיגות ירדנית פלסטינית שנוטה לפתרון זה ולראייה, המנהיגות המקומית מנעה מצעירים פלסטינים להפגין נגד שגרירות ישראל באלפיהם. עד כאן דברי מודאר זאהרן.
אולי צ'רצ'יל צדק?
כמקובל באקדמיה הרציונלית, מתעלמים זהראן ועורכיו לחלוטין מן הפנים הדתיות-רעיוניות של הסכסוך המוסלמי-יהודי. 1350 שנה של אנטישמיות מוסלמית מעמדת שליטה, ו-80 שנה של אנטישמיות מוסלמית מעמדת נחיתות, אינם נעלמים במחי מהפך דמוקרטי.
האידיליה שזהראן מתאר בעקבות הקמת המדינה הפלסטינית בירדן היא אידיליה אמריקנית-קנדית, שמקומה לא יכירנה במזרח התיכון. מה שנשאר הן העובדות הגיאופוליטיות-אתניות.
לפלסטינים מגיעה מדינה, ונחלתם באה אליהם מעבר הירדן מזרחה.
ליהודים מגיעה מדינה החופשית מאיומי רצח וחבלה ומלחמה, וזו כבר קיימת מעבר הירדן מערבה. מה שנותר הוא לראות כיצד עושים זאת במינימום של שפיכות דמים.
זלזולה של מצרים באיתנותו של הגבול, שיערי מזכיר אך לא מתיחס אליו, בנויה על שתי רגליים. האחת, בטחונה בישראל שלא תהיה מעוניינת לסכן את ה"שלום" בסיני באמצעות חדירות חמושות. השנייה, הגישה האיסלאמית הגורסת שגבול הוא אופציה חד-כיוונית, וזכות הפלישה שמורה למוסלמים בלבד.
כפי שאמר חוקר האיסלאם הידוע ברנארד לואיס, גבולות האיסלאם תמיד מדממים.
ידועה המימרה האמריקנית שגדר טובה עושה שכנים טובים. אלא שבאיסלאם זה הפוך – עובדה שכמעט כל הכותבים התקינים-פוליטית מתעלמים ממנה כאותה בת יענה אגדתית.
וכאן נכנסת, לדעתי, המהפכה האיסלאמיסטית השוטפת את המזרח התיכון, שהמוקד העדכני שלה מצוי עתה בסוריה.
דרום סוריה הוא צפון ירדן.
כאשר ייפול השלטון העלווי, תתפרק סוריה למרכיביה השבטיים, והגבול בין סוריה לירדן, שכולו תוצר מלאכותי של הסכמים בין מעצמות חסרות שיניים – ייעלם.
שום דבר לא יחסום את המהפכה האיסלאמיסטית מלנהור דרומה אל עבר שדות הצייד הנצחיים של "האחים המוסלמים", של הבדואים, של חמאס ושל הפלסטינים.
העריץ ההאשמי, גם אם יידע לדבר אנגלית כאחד משועי בריטניה, יקום וינוס על נפשו.
מה שייוותר מאחריו הוא בוקה ומבולקה, שתחייב את ישראל לבצר עוד את גבול הירדן, לשלול סופית כל ישות פוליטית איסלאמית מערבית לירדן, ואם צריך, גם להשיב את הפלסטינים מן המערב אל מכורתם.
הרי אפילו הפלסטינים אמרו לא פעם שפלסטין היא דרום סוריה.
התוצר הסופי של המהפכה האיסלאמיסטית אינה איחוד לח'ליפות עולמית, אלא להיפך: התרסקות לשבטים.
מול אותם שבטים המתקוטטים ביניהם על נחלה וירושת השלטון הפוסט-קולוניאלי (וזוהי מורשתה של בריטניה מזרחית לירדן) תתייצב ישראל מאוחדת ועוצמתית שגם הטיפש בשבטים ידע שאין טעם לתקוף.
הדבר האחרון שיש לעשותו הוא להתערב לטובת השלטון ההאשמי האבוד.
צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים.
כבר היינו בסרט הזה ב-1970, והחמצנו את ההזדמנות לשחרר את הפלסטינים מן המלך העריץ. אסור לנו לעשות זאת שוב.
כנ"ל במערב.
תקוותם של מעצבי אוסלו 2 – ההתכנסות והגירוש מגוש קטיף – היתה שמצרים תיכנס לרצועה ותשליט בה סדר אנטי-חמאסי, בלי בג"ץ ובלי "בצלם".
מה שקרה הוא בדיוק ההפך.
חמאס השתלט על הרצועה, הוא פולש לתוך סיני, ומקים לעצמו מעין מדינה חמאסו-פלסטינית מפאתי אשקלון ועד איסמעיליה.
מצרים של החונטה המצרית הפכה בעצמה למעצמת איסלאם אלים, ששם לעצמו מטרה לנקות את ארץ הנילוס מן הכופרים הקופטים. אין צורך ליישב את סיני, אם אפשר לגרום לקופטים לנוס על נפשם לארצות הנצרות, הלא כן?
בשלב מסוים, מתוך עליונות איסלאמית, אל נוכח הפייסנות הישראלית, תהיה הידרדרות אלימה, שתחייב את ישראל להרוס את הרצועה תוך דחיקת תושביה לסיני. ולא צריך להמתין להידרדרות.
כל מה שצריך לעשות הוא לנתק באמת את הרצועה מישראל, סופית ובאופן בלתי הפיך, כדי שהעזתים עצמם יעדיפו לנהור לסיני, אל אחיהם הבדואים החופשיים.
בסופו של דבר יתברר כי וינסטון צ'רצ'יל, עוד בראשית המאה ה-20, צפה טוב יותר אל העתיד מאשר כל האחרים:
פלסטין היא ירדן,
ישראל היא יהודה,
ובא לציון גואל.
http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=65285&itemId=27&katavaId=2883&itemType=0
גירסת הדפסה
שלח לחבר
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי
צל"ש
