הטייסים הסרבנים - הסבה לחי''ר הטייסים.
לא להדיח אותם. לא לקרקע אותם. רק לעשות להם הסבה לחיל רגלים.
תוקם סיירת חדשה. אפשר יהיה לקרוא לה "סיירת מוסר".
על הסיירת הזו יוטל התפקיד לתפוס מחבלים ומנהיגי טרור בפשיטות
קרקעיות. בלי מסוקים ובלי אף-16. ובבקשה גם בלי "נוהל שכן".
אז חבר´ה, קדימה לעבודה, ונא לא לפגוע בחפים מפשע.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1254

עיון מעולה של זאב גלילי

@ להלן: הכתבה במקור ראשון.

הבסיס המשפטי לחיסול ערפאת
אלן דרשוביץ, מבכירי המשפטנים בארצות הברית, קובע כי החיסולים
הממוקדים חוקיים * מעמדו של ערפאת כיעד לחיסול ממוקד *
לתשומת לב הטייסים הסרבנים ותומכיהם.

מאת:זאב גלילי
10 באוקטבר 2003, י"ד בתשרי תשס"ד

יאסר ערפאת. יעד לסיכול

את ערפאת צריך היה לחסל מזמן. כמו שמחסלים כלב משוגע. כמו שתולים רוצח סדרתי. כמו שהורגים את מי שבא לרצוח אותך ואת ילדיך. בשביל לחסל את ערפאת אין צורך בבית משפט ובנימוקים מלומדים. אך מי שזקוק בכל זאת להנמקה משפטית, יכול לקבל אותה מפי אחד המשפטנים הגדולים בארצות הברית, אלן דרשוביץ.

"להרוג גם כשהוא ישן"
במאמר שפרסם באחרונה ב´ג´ואיש וורלד רביו´ מנתח דרשוביץ את החיסולים הממוקדים של ראשי ארגוני הטרור. דרשוביץ קובע חד משמעית: החיסולים חוקיים על פי החוק הבינלאומי. ארגון החמאס הכריז מלחמה על ישראל, וכל מנהיגיו ופעיליו - בין אם הם לובשי מדים, חליפות או בגדי קאדים - הם בני מוות. אין הבדל בין "הדרג הפוליטי" לבין "הדרג הצבאי" של החמאס, כשם שאין הבדלים כאלה בין הדרגים השונים של אל-קאעדה.
לפי החוק הבינלאומי, כל לוחם הוא מטרה עד שהוא נכנע. אפשר להרוג אותו בעת לחימה, כאשר הוא מתכונן ללחימה, וגם כשהוא ישן. רק אם הוא נכנע, מרים ידיים או מניף דגל לבן - אין לפגוע בו.

"פגיעה סביבתית"
החוק הבינלאומי, אומר דרשוביץ, קובע שיש לפעול כך שמספר הקורבנות החפים מפשע יהיה מינימלי. כך נהגה ישראל בעת ניסיון החיסול של השייח´ יאסין, כאשר השתמשה בפצצה קטנה כדי למנוע הרג חפים מפשע. התוצאה היתה שהמטרה הלגיטימית נמלטה.
אין החוק הבינלאומי שולל אפשרות של פגיעה סביבתית הנגרמת כתוצאה מהתקפה על יעד לגיטימי. היקף הפגיעה המותר הוא עניין של הערכה, ואסור שיחרוג מן הפרופורציות של חשיבות המטרה. מניעת מנהיגי טרור מלתכנן או לבצע מעשי טרור נגד אזרחים חפים מפשע היא בהחלט מטרה חשובה וראויה. אילו היתה ארצות הברית מצליחה להרוג את סדאם חוסיין או את אוסאמה בן-לאדן לפני שפלשה לעיראק ולאפגניסטן, היו נחסכים חייהם של רבים שנספו בשתי המלחמות הללו.
הוא הדין בחיסולים הממוקדים שעושה ישראל. חיסולים אלה מוצדקים, הן מבחינה מוסרית והן מבחינת החוק הבינלאומי. שאלת הפגיעה בחפים מפשע היא שאלה של פרופורציה. והתנהגותה של ישראל עד כה לא חרגה מן הפרופורציה הנכונה, גם בהשוואה להתנהגותן של מדינות אחרות.



אורי אבנרי במוקטעה

אם ערפאת ייכנע
דרשוביץ איננו אומר בפירוש שצריך לחסל את ערפאת. שכן אם הלה ייצא מן המוקטעה עם דגל לבן או בידיים מורמות, אסור יהיה לפגוע בו. החוק הבינלאומי חל גם על רוצחים מתועבים. אך בהזדמנות אחרת, בעת הדיון על משפטו של ברגותי, כתב דרשוביץ את הדברים הבאים: "בעולם חייבים לראות את העדות הקשה שלפיה הטרור נהפך לטקטיקה הנבחרת של הרשות הפלשתינית, וערפאת אחראי אישית לרצח המוני של אזרחים חפים מפשע".
כלומר: אם ערפאת ייצא בידיים מורמות ובדגל לבן - צריך יהיה לעצור אותו ולהעמידו לדין, כמו את ברגותי. אבל אם כתוצאה מתאונה הוא ייהרג, איש לא יתאבל על כך. ואם יקיים את איומו להתאבד במו ידיו, אפשר יהיה לומר כי זה המעשה החיובי היחיד שעשה במהלך חייו רצופי הדמים.

האם ערפאת פלשתיני?

ערפאת לא נולד בירושלים, מעולם לא היה פלשתיני, וכל דמותו היא פרי מעשה הונאה של שירות הביון הסובייטי, הקג"ב.
טענה זו מעלה גנרל יון מיחאי פצ´פה, קצין מודיעין רומני שערק בשעתו למערב. פצ´פה היה ראש שירות הביון הרומני, ומתוקף תפקידו טיפל בסיוע שהגיש הגוש הסובייטי לארגוני הטרור הפלשתיניים. במאמר ב´וול סטריט ג´ורנאל´ כותב פצ´פה: "מסרו לידי את התיק האישי של ערפאת בקג"ב. מעיון בו למדתי לדעת כי ערפאת הוא בן למשפחה בורגנית ממצרים, שהפך להיות מרכסיסט שרוף במחנה הכשרה מיוחד של הקג"ב ליד מוסקבה בשנות השישים. הקג"ב החליט להפוך אותו למנהיג הארגון לשחרור פלשתין. כצעד ראשון דאגו להשמיד את המסמכים המעידים על כך שנולד במצרים. הם החליפו אותם במסמכים פיקטיביים, שלפיהם ערפאת נולד בירושלים, כדי שייחשב פלשתיני מלידה".
לפי תיאוריו של פצ´פה היה ערפאת במשך שנים בובה שהסובייטים משכו בחוטיה. הם סיפקו לו סיסמאות, פרסומים, סמלים, אידיאולוגיה, הדרכה, תדמית וכמובן כסף. בשנת 1978, לפני צאתו לארצות הברית, הדריכו את ערפאת איך לדבר באוזני דעת הקהל האמריקנית: "עליך לחזור ולומר כי החלטת להפסיק לעסוק בטרור וכי תכיר בישראל", הורו לו.
פצ´פה מספר כי בשנות השבעים היה הוא אחראי להעביר לערפאת מדי חודש מאתיים אלף דולר. זאת בנוסף לשני מטוסי מטען מלאי ציוד, שנשלחו לביירות מדי שבוע. לפי הערכתו של פצ´פה מגיע הונו האישי של ערפאת, המוחזק בבנקים שונים בעולם, ל-300 מיליון דולר.

הטייסים

לא להדיח אותם. לא לקרקע אותם. רק לעשות להם הסבה לחיל רגלים. תוקם סיירת חדשה. אפשר יהיה לקרוא לה "סיירת מוסר". על הסיירת הזו יוטל התפקיד לתפוס מחבלים ומנהיגי טרור בפשיטות קרקעיות. בלי מסוקים ובלי אף-16. ובבקשה גם בלי "נוהל שכן". אז חבר´ה, קדימה לעבודה, ונא לא לפגוע בחפים מפשע.

הסופרים

השאלה איננה האם יש להפסיק ללמד את יצירותיהם של דוד גרוסמן, סמי מיכאל, ס´ יזהר, יהושע סובול ונתן זך (שהגישו עתירה לבג"ץ נגד מפקד חיל האוויר על פגיעה ב"חפים מפשע").
השאלה היא למה מלכתחילה הוכנסו יצירותיהם לתוכנית הלימודים.

אורי אבנרי במוקטעה

סוף סוף מקיים אבנרי את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" ביום הכיפורים. את היום הקדוש עשה אבנרי במוקטעה, במחיצתו של יאסר ערפאת.
מדוע זה עינוי?
מיודעיו של אבנרי מספרים כי למרות הדיבורים הרמים שלו בעד הפלשתינים, הוא ממש לא אוהב אותם. לבלות יום שלם עם ערפאת זה באמת עינוי, ועל כך כל הכבוד לאבנרי.

מה היינו עושים בלי פרשנים

"יש כאן שתי אסטרטגיות שונות... ישראל מכוונת את עיקר חציה לעבר פעילי טרור... מצד הפלשתינים החיצים מופנים... להרבות את מספר הנפגעים באוכלוסייה האזרחית של ישראל" (זאב שיף, הפרשן הצבאי של הארץ).

מה היינו עושים בלי מומחים

"פגעתם במישהו? הוא ירגיש טוב בהרבה אם תגשו אליו ותתנצלו" - קובעים חוקרים בארצות הברית. "עכשיו ברור למה חשוב להתנצל בפני אדם שגרמנו לו עוול" - אומר, ערב יום הכיפורים, ד"ר שמואל גבעון, מומחה לרפואת משפחה ב´שירותי בריאות כללית´.

איך מגיע מכתב של הרב קוק למופע ב´בית ציוני אמריקה´

בשנת 1924 פרסם ´הפועל הצעיר´ את השיר ´התגלות´ של אברהם שלונסקי. ´הפועל הצעיר´ היה השבועון של התנועה שהולידה את כל תנועות השמאל הציוניות. שלונסקי היה אז פועל בניין בתל-אביב.
הנה קטעים מהשיר:
ידעתי הנה יבוא ה´
הנה יבוא וינשק פצעיכם בסער

ועלי זקן מאוד ובני עלי נבלים
ואני עודי נער

אך הנה שואג יקום, הנו כואב ורן
ובמזרח האדום אצבע ברק לי קוראה

דבר ה´ כי שומע עבדך
בין קוראי השיר היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי לארץ ישראל. הוא כתב למשורר איגרת שבה הוא אומר בין היתר: "נהניתי מיפעת שירך ´התגלות´... יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר לקול ה´ הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו... אני מברך אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחייה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על אדמת מטעינו".
השיר ´התגלות´, יחד עם מכתבו של הרב קוק, הוקראו באוזני קהל גדול שמילא בשבוע שעבר את אולם תיאטרון ´בית ציוני אמריקה´ בתל-אביב. הקהל בא לצפות בתוכנית ´קסם שלונסקי´, שהועלתה על ידי ´בימת מופעי הספרות´.
מכתבו של הרב קוק איננו כלול בכרכי אגרותיו, והוא פורסם לראשונה בספרו של שמחה רז, ´מלאכים כבני אדם´. השיר והמכתב פורסמו גם בעלון ´מעט מן האור´, אך דומני כי לא אטעה אם אומר שרבים מן הקהל שמילא את אולם התיאטרון שמעו לראשונה על המכתב באותו ערב. לגבי חלק מן הקהל, צעירות וצעירים גלויי ראש, היה כל הנושא הזה של רב ראשי הקורא יצירה של משורר חילוני-שמאלי ומגיב עליה - בחזקת חידוש מסעיר.
האיש שעמד מאחורי המופע הזה הוא מאיר עוזיאל, עורכו הראשון ומייסדו (יחד עם הרב שמואל טל) של העיתון שאתה, הקורא, מחזיק ברגע זה בידך.

אין חיה כזאת
מאיר עוזיאל מזכיר לי את הסיפור על האיש שראה לראשונה בחייו ג´ירף ואמר: לא ייתכן שיש חיה כזאת. עוזיאל אינו גבוה כג´ירף, אבל גבוה דיו כדי להיות שחקן כדורסל; בעל שיער מתולתל כמו ביטניק של שנות השישים; עונד על חזהו תכשיט מסתורי; לבוש בקפידה מרושלת, או ברשלנות מוקפדת; ומבין גדול בכל הוויות העולם: יינות, מאכלים, פאבים, ספרות, שירה, מוסיקה עכשווית, קולנוע ומה לא. בקיצור: סטריאוטיפ מושלם של השמאלן המצוי, המתרוצץ בין שינקין למועדון ´צוותא´, משתתף בהפגנות ´שלום עכשיו´, חותם על עצומות בעד טייסים סרבנים ונגד מתנחלים, ומדיר רגליו מתחומי יהודה ושומרון.
אבל מה לעשות שמאיר עוזיאל הוא ג´ירף. לא ייתכן שיש חיה כזו, אבל עובדה שיש. לא רק שאינו שמאלן, אלא שהוא מעלה מדי שבוע על שיפודיו, במדור ´שיפודים´ במעריב, כל רעיון שמאלני. והוא עושה זאת בשובה ונחת, בחיוך ובהומור הכובש גם את לב המתנגדים הקיצוניים ביותר.

לדחוק את השמאל
משך שנות דור היינו רגילים לכך שבצד השלטון הפוליטי והשליטה על קופת חולים, ההסתדרות הקיבוצים מקומות העבודה והמפעלים הכלכליים, שולט השמאל גם על התרבות. השמאל היה הבעלים של הוצאות ספרים, כתבי עת, עיתונים יומיים, תיאטראות, גלריות, מועדוני בידור. הכל. אמרת תרבות, אמרת שמאל. גם לאחר שאיבד את השלטון, ומפעליו הכלכליים קרסו, והקיבוצים התמוססו, ועיתוניו נסגרו, והוצאות הספרים שלו מקרטעות, ממשיך השמאל לשאת את דגל התרבות. וככזה הוא ממשיך לקבל תקציבים שמנים מן השלטון של הליכוד.
בא מאיר עוזיאל ובמפעל יחיד הוכיח כי המלך הוא עירום. כי לא כל הסופרים והיוצרים הם אנשי שמאל. וגם מי שנחשב לשמאל, אם רק תגרד מעט את קליפתו תמצא מאחוריה את השורשים היהודיים והלאומיים. ואם מדובר בסופרים מן העולם הגדול, מי אמר שרק השמאל יכול לייצג אותם בארץ.

שורשיו של שלונסקי
המופעים התיאטרליים-בימתיים שמקיים עוזיאל, מוקדשים לסופרים ולמשוררים או לנושאים ספרותיים וחברתיים. במסגרת זו יזם ערבים שהוקדשו למשה שמיר, לעליזה טור-מלכא, לנעמי פרנקל, לאפרים קישון, ליצחק שלו ולנעמי רגן – כולם מן הצד הלאומי של המפה. אך עוזיאל לא משך ידו גם מלאה גולדברג ומאבא קובנר ומאברהם שלונסקי, והוכיח כי גם הם משלנו, כלומר של כל עם ישראל. בערב שלונסקי, לדוגמא, הראה כי האיש שחטא בצעירותו בסגידה לשמש העמים (סטאלין), היה בסופו של דבר בן לאב חב"דניק. ביצירתו נתן שלונסקי ביטוי לשורשי נשמתו, כשהוא משווה את כבישי הארץ לרצועות של תפילין, ואת עמודי החשמל לפמוטי השבת של אמא. אין פלא שהרב קוק זיהה את השורשים הללו באותו שיר קטן.
בין היוצרים שהעלה עוזיאל על בימתו לא נפקד גם מקומם של יוצרים גדולים מספרות העולם, כמו אנטואן די-סנט אכזיפרי (מחבר ´הנסיך הקטן´), פרנץ קפקא ואז´ן אונסקו. בערב אונסקו - מגדולי המחזאים של המאה העשרים, שאומץ על ידי השמאל בזכות יצירתו המפורסמת ´הקרנפים´ - הראה עוזיאל כי המתקרנפים אינם אנשי הימין אלא אנשי השמאל דווקא. אונסקו עצמו הוא מעריץ גדול של ישראל, תמך בנו אפילו בעת מלחמת לבנון, ובין היתר כתב כי הוא בז ליהודים הצרפתים המפרסמים בעיתוני צרפת מכתבי גינוי נגד ישראל.

כוחו של קהל
בשורת המופעים הללו הוכיח עוזיאל ראשית כי יש קהל הצמא לתרבות שאיננה על טהרת השמאל. את הבסיס הראשוני של הקהל הזה היוו קוראי מקור ראשון, אך במשך הזמן נוסף גם קהל אחר.
עוזיאל הצליח למשוך למופעים שורה ארוכה של יוצרים, אנשי רוח, קריינים שחקנים ומוסיקאים מן השורה הראשונה, שנענו לפניותיו מתוך הערכה למפעל ולקהל הצופים שהצליח למשוך. עם אורחים אלה נמנים: ירון לונדון, אלכס אנסקי, טוביה צפיר, יעל אבקסיס, חיים טופול, פרופ´ דינה פורת, פרופ´ אורציון ברתנא, א"ב יהושע, פרופ´ חמוטל בר-יוסף ופרופ´ זיוה שמיר. ב´קסם שלונסקי´ הופיע דוד דאור, אמן בעל מוניטין בינלאומי.
"המטרה שלי איננה רק הקהל", אומר לי מאיר עוזיאל. "אני רוצה גם שזה יחדור למחזור הדם של השחקנים. שהם יכירו את החומרים האלה, את הגישה הזו ואת הקהל הזה".

ללא תמיכה ציבורית
האכסניה המרכזית של המופעים היא ´בית ציוני אמריקה´. אך בימת מופעי הספרות הגיעה גם לאלון-מורה ולפדואל, ומתוכננת להגיע לגוש קטיף ולאלקנה.
המפעל הזה כולו מתקיים כמעט ללא תמיכה ציבורית. עלותו של כל ערב היא כשלושים אלף שקל, שמקורם בתרומות. חלק גדול מן המשתתפים מופיעים על בסיס חצי-התנדבותי. עוזיאל היה רוצה לקיים 12 מופעים בשנה בתל-אביב, ועוד כמספר הזה מחוץ לתל-אביב. מדובר בסכומים פעוטים. אילו היו ראשי ערים מהליכוד מפרישים אחוז קטן מהסכומים שהם מוציאים על תרבות לטובת המפעל של מאיר עוזיאל, הוא היה מגיע אליהם.
מה בעצם מריץ אותך, שאלתי את מאיר עוזיאל.
עוזיאל: "זה אולי לא יפה ולא נעים, אבל הגיע הזמן לקחת מן השמאל את התרבות. אמנם זה לא אנושי, כי זה הדבר האחרון שנשאר להם. אבל כנראה אין לנו ברירה".
גילוי נאות מחייב אותי לומר שמאיר עוזיאל איננו רק עורכו הראשון ומייסדו של מקור ראשון, אלא גם האיש שכפה על החתום מעלה להפיק כל שבוע, מזה שש שנים, את ההיגיון בשיגעון.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1254

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.