אוריאנה פלאצ'י, אחת העיתונאיות החשובות והמשפיעות בעולם, נחשבה עד לאחרונה על פי הקודים הישראליים - שונאת ישראל. לעיתונאית זו, אשר שום מדינאי בעל ערך לא העז לטרוק דלת בפניה - היתה סימפטיה מיוחדת ליאסר ערפאת. היא נהגה לשבח ולהלל אותו, ולקבל ללא עוררין את דברי ההבל והשקרים
שיצאו מפיו.

אותה פלאצ'י כתבה לאחרונה רב מכר, "הזעם והגאווה". אמנם אין לספר ערך
ספרותי, וניבולי הפה לא מוסיפים לכתיבתה, ובכל זאת, הספר מרתק ומפתיע.
הוא תפס אותי ושכמותי בדיוק כשהצלחתי להשתחרר סוף סוף מהאשליות
שהאכיל אותנו בן הבליעל ערפאת.

רק כדי ליישר קו, הנה תמצית העניין. הספר עוסק בחלום ושברו. חלומה של
עיתונאית משפיעה, אשר העניקה אשראי בלתי מוגבל למנהיגים מוסלמים נוסח
ערפאת וסדאם חוסיין. רק לאחר ה- 11 בספטמבר קרסו כל השקפותיה ודעותיה
על כל מה שהדת המוסלמית ומנהיגיה מייצגים. רק עכשיו היא פתאום נזכרה
לספר לנו על ערפאת השקרן ללא תקנה, אשר בשיחות נפש שלא לציטוט אמר
לה, שלמדינת ישראל בעצם אין זכות קיום. רק עכשיו היא גילתה, באופן מפתיע,
שסדאם הוא בסך הכל רוצח סדרתי וסדיסט. רק לאחר קריסת מגדלי התאומיםהיא הגיעה למסקנה שהדת המוסלמית היא לא רק פרימיטיבית, אלא שאין בה כל
גילוי של חסד וחמלה. לזכותה של פלאצ'י ייאמר שהיה לה אומץ לב בלתי רגיל
להודות קבל עם ועדה עד כמה טעתה.

ואת כל הדברים האלה אני כותב לא משום שאני רואה בעיתונאית הזו אורים
ותומים, אלא כי ספרה גרם לי לחשוב משהו עלינו, או יותר נכון, על מחנה
השמאל האידיאולוגי. זהו שמאל שאף פעם אין לו ספקות, שתמיד צודק, וששום
עובדות חדשות לא מבלבלות את השקפת עולמו. זה שמאל שלא יודע לעצור
ולשאול שאלות ולעשות חשבון נפש, שמא מה שאמר אתמול לא נכון היום.

איש לא מטיל ספק בערכם הסגולי ובהיות האנשים האלה איכותיים במיוחד, אבל
כאשר פוגשים אותם יחד וכל אחד לחוד, הם כאילו יצוקים מאותה תבנית.
לפעמים נדמה, שלכל אנשי המחנה הזה שתול במוח אותו דיסקט. הם מדברים
בשפה אחידה, נמצאים באותה הפגנה, ולבושים בתלבושת אחידה. כדי להמחיש
איך הדיסקט הקיבוצי הזה עובד, הנה שני "מקרים" מתוך רבים.

מקרה ערפאת: גלוי וידוע שהמחנה המתון בישראל, מחנה גדול שהתמקם במרכז
המפה הפוליטית, יצא מכליו כדי להעניק את מלוא האשראי לערפאת. גם כאשר
היה ברור שפיו וליבו אינם שווים, גם כאשר מסכת שקריו ואי- אמינותו התגלו
ברבים, גם אז המחנה הזה המשיך לתת לו אשראי כמעט בלתי מוגבל. אבל,
כאשר התברר שבעוד ערפאת ניהל שיחות שלום, הוא הכין את האינתיפאדה
הבאה, קרס המחנה הגדול והמתון מעומק האכזבה. אבל מחנה השמאל
האידיאולוגי המשיך להתנהג כאילו שום דבר לא קרה. וכאשר תשאל את איש
השמאל המצוי אם משהו השתנה אצלו, הוא מיד יפעיל את הדיסקט ויסקור, ללא
היסוס ובטקסט ידוע מראש, את תולדות מלחמות היהודים בערבים מאז ימי
הביל"ויים, ויוכיח באותות ובמופתים שבעיקר אנחנו אשמים.

מקרה סדאם: כאשר החליט הנשיא בוש לצאת למלחמה בעיראק, היה ברור
שהאיש נחוש בדעתו למגר שלטון אכזרי ומסוכן במיוחד, שלא היסס לקטוע
ידיים ורגליים, שלא הפסיק להתעלל בבני עמו, שלא היסס לרצוח כל מי שנקלע
בדרכו. ומי במדינת ישראל התנגד למלחמה הצודקת הזו? כמובן, חברי השמאל
האידיאולוגי. החמלה נשפכה מהם. היה קשה להם לקבל את האמריקני "השלפן",
שאולי יהרוג אזרחים חפים מפשע ותינוקות של בית רבן. וגם כאשר התברר
שהיתה זו המלחמה הנקייה ביותר, והזוועות התגלו לעיני כל - הדיסקט עבד על
אותו כפתור. לא נמצא אפילו איש מרכזי אחד מהשמאל האידיאולוגי, אשר אמר
בפה מלא - כל הכבוד למנהיג האומה האמריקנית, שהציל עם שלם מייסוריו
ועשה זאת עם כמעט אפס אבידות.