מי רצח את רחל הלר ז''ל  

הבדיקה נערכה בשיטת N.B.Z @
******

מצ"ב קובץ/בדיקת הפוליגרף מספר סידורי- 691 @
************

הערה: בדיקת פוליגרף זו נעשתה לאחר שעמוס ברנס שוחרר מהכלא,
בחנינה שהוא לא ביקש...@ בדיקת הפוליגרף שנעשתה לפני הרשעתו
נעלמה מהתיק @

למה נעלמה ?! כי בדיקה זו הוכיחה שהוא דובר אמת@

אצטט רק את דבריו של תת-ניצב שלמה גל, מי ששימש
כיד ימינה של המשנה ליועמ"ש לממשלה, עו"ד הגב'
יהודית קרפ, אשר הוציאה את דו"ח קרפ' המדבר בעד
עצמו שאותו אביא ככתבו וכלשונו בשלב יותר מאוחר,
שהמערכת עצמה, אותה מערכת אשר רוצצה את נישמתו של
עמוס ברנס, פלטה אותה החוצה, במקום למנות אחת כמוה
לשופטת עליון....בושה למערכת המשפט במדינת ישראל,
בושה לבית המחוקקים הישראלי בכלל ויהודי בפרט...@

הציטוט כפי שהובא בתקשורת...:-
*********
@"זו היתה פרשה מכוערת ביותר, ושחורה בתולדות השילטון והחוק
בישראל בכלל, והמשטרה בפרט, יקח לנו הרבה זמן להתגבר על הנזק
שגרמה לנו פרשה זו. אני מסתובב היום עם הרבה ספקות גדולים באשר
לאשמתו של ברנס. כשחקרנו את חוקריו במכונת האמת, המחטים של
הפוליגרף כמעט ונשברו. יש לי רעיונות משלי לגבי האיש האשם ברצח.
אבל אני יודע שמדובר בפרשה סגורה שלעולם לא תיפתח מחדש. עוד לא
קיים כוח אשר יסגור את הגולל על פרשה זו ואם הכנסת לא עושה או
לא תצא להתקומם בשערוריה זו, הריני קורא גם להם שותפים לפשע..."@
{סוף ציטוט, מהסיפא של הקובץ הרביעי-
אלו היו דבריו של תת-ניצב "שלמה גל"-משטרת ישראל}

מבחן התוצאה.
פ"ש

הפרטים שמסר ברנס בשחזור לאו דווקא צריכים להוות עילה להרשעה, מה עוד, שאם קיים סיכוי להעלמת ראיות, קיים סיכוי גם לשיבושן. עצם העובדה שהמשטרה והתביעה השאירו כמה חורים לא סתומים, מראה שהם לא עשו עבודה טובה. אם היו חוקרים כמו שצריך, או שברנס היה עדיין יושב בכלא, או שהוא מעולם לא היה נכנס אליו.

אני חושב שזה שיש אינטרס ציבורי בפתיחה מחדש של החקירה. אבל מצד שני, לאור בעיות התקציב והזמן שעבר, כנראה שהפרשה הולכת להיקבר סוף סוף. והאמת, יש דברים שמטרידים אותי יותר בימים אלה, כך שלא ממש אכפת לי.

מה שחשוב שחומר מורכב זה, חייבים לקרוא בעיון בכלל
במיוחד סביב משפטו של שאול מרקוס, דו"ח קרפ,
ומעורבות השב"כ...@

אני מאמין שאתה בחור אחראי ושקול,
בכדי להבין עם מי יש לך עסק...@

עריכה:

אם אנשי שב"כ רצחו את קסטנר כדי שלא ייחשף הקשר שלו עם מנהיגי הישוב ממפלגת מפא"י,

אם אנשי שב"כ רצחו את המחבל מקו 300 והעלילו על יצחק מרדכי את הרצח,

אם ענין רצח רבין מסריח מאוד בקשר שלו לשב"כ,

הרעיון בכותרת לא רחוק מלהיות הגיוני לכאורה.

השופט העליון בדימוס זמיר אומר כי חברי הוועדה התעלמו מהמלצה משפטית ובחרו להצביע לפי שיקולים פוליטיים.

שופט בית המשפט העליון בדימוס, יצחק זמיר, מגנה את החלטת ועדת הבחירות המרכזית להצביע בניגוד לדעת השופט חשין, היושב בראשה. השופט בדימוס זמיר מכנה את החלטת הוועדה "ביזיון", ואומר כי חברי הוועדה התעלמו מהמלצה משפטית ובחרו להצביע לפי שיקולים פוליטיים. את החוק המאפשר הצבעה כזאת, הגדיר השופט בדימוס זמיר "חוק לא תקין".
סגן יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד, אומר בתגובה כי החוק הזה קיים כבר שבע עשרה שנים, ואפשר היה לשנותו. הוא הבהיר כי המנגנון דומה לזה של החלטת חבר מושבעים: אפשר להמליץ לפניהם כיצד להצביע, אך לא לחייבם.

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
4282 הודעות 18:08 31.12.02

1. השופט בדימוס יצחק זמיר הוא בזיון מהלך על שתיים !!
בתגובה להודעה מספר 0

יצחק זמיר הוא אחד האנשים ממערכת המשפט, אשר המשיכה לקבור את
"עמוס/שואת ברנס", אשר בע"ה לכשתקום ועדת חקירה ממלכתית,
שתחקור מדוע נתפר תיק לעמוס ברנס בכלל ומי הוא הרוצח האמיתי
בפרט, יתגלה מי הוא "יצחק זמיר"....המלך הוא ערום !!

אומר מייד, וכבר בריישא ובפתיח לדברים: בעבורי עו"ד קרפ הינה אחת הנשים הישרות והאמיצות ביותר ששירתו אי פעם במשרד המשפטים. אישה משכילה, אמיצה במיוחד, דעתנית, עיקשת, נחושה, העומדת על דעתה, בלתי מתפשרת, נון-קונפורמיסטית של ממש, אישה ה"שוחה" תדיר כנגד "זרם" הסחף "הפרקליטותי" - הכותש - העויין - הברוטאלי - חסר הרגש - מעלה צאלח א-דין 29 בירושלים. אישה כלבבי. אומרת את שחושבת. חושבת את שאומרת. פיה וליבה שווים.

בזכות אותה גברת יהודית קרפ, ובזכות לוחמנותה ועיקשותה כי רבה, נתקיימו בעניינו של עמוס ברנס מספר "סבבים" בבית המשפט העליון. זאת, עד להחלטתה הראויה והאמיצה של כבוד השופטת דליה דורנר - האמיצה שבשופטי בית המשפט העליון - אשר הורתה - בניגוד לדעת חבריה - בעבר - על קיום משפט חוזר לברנס. בימים אלו זוכה ברנס בבית המשפט המחוזי - תודות לאומץ ליבה של הגברת קרפ. פרשת הטיפול בברנס מכונה על-ידי גברת קרפ "שערוריה גדולה". אלו אשר נטלו חלק בשערוריה הגדולה רק קודמו בתפקיד - להזכירכם - וקיבלו פרס גדול על שערוריה גדולה. ככה זה במדינת "פל-קל".

הגברת קרפ היתה גם זו שהתעקשה על קיום משפט חוזר למורשעי פרשת דני כץ ז"ל. גם את דוח קרפ הידוע, היא זו אשר הכינה - באומץ לב - וחרף לחצי המערכת ומלתעותיה. היא זו אשר עבדה בצוות אשר חקר את פרשת קו 300 הידועה לשימצה.

גברת קרפ עמדה בראש צוותים שהכינו עבודה יסודית הקשורה לעניין זכויותיהם של קורבנות דבר עבירה. היא זו אשר קידמה את מעמדם של הנפגעים בהליך הפלילי. היא זו אשר יזמה את ההחמרה בענישת עברייני מין. היא זו שתרמה לקידום זכויות הילד. היא זו, וזאת אדע מקרוב, אשר נלחמה נגד תופעת הסחר בנשים בישראל, הזנות, פרסומי התועבה ועוד.

בכל אותם מקרים היתה דעתה של גברת קרפ, תדיר, "מוקצית מחמת מיאוס" על-ידי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. אלו, האחרונים, ניסו בכל כוחם לגונן על עוולות המערכת המשפטית ולכסות את ערוותם הם - על המישגים והעוולות שעוללו במו ידיהם ממש. היא זו אשר עמדה, תדיר, בודדה ב"מערכה" אל מולם - אמרה את אשר על ליבה - הישר בפרצוף - גם לאלו שדעתם לא היתה נוחה בעניין. עמדה בפרץ מול כולם.

והיא זו אשר עמדה בפרץ, לבדה, על דעתה, מול כל אותם השאר - "טורפי האדם", צמאי הדם. צמאי ההרשעה בכל מחיר. יקוב ההר את הדין.

תדיר, כאשר פניתי בכתב, בעשרות, במאות פניות, ליועץ המשפטי לממשלה, שבתי ושיבחתי את הגברת קרפ, בה מצאתי פרקליטה ייחודית, ישרה מאד, אמיצה מאד, מקצועית מאד, האומרת את שהיא חושבת, ללא מורא, חשש או פחד. פרקליטה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה.

בראיון המאלף אותו נתנה לידיעות אחרונות, חושפת הגברת קרפ את המתחולל במשכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה. חושפת היא באומץ את דרך ה"התנהלות" הפסולה/הפגומה/הנלוזה ה"מנחה" שם. "התנהלות" אשר מבישה כל מבין דבר בנושא מנהל תקין וטוהר מידות.

יוצאת היא בביקורת "קטלנית" ממש - נוקבת - כנגד היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה ואחרים. כותשת היא אותם "עד עפר" - "עד דק" ממש - בבחינת כבר נאמר: "דק עד דק עד אין נבדק"... .

חושפת היא כיצד הרחיקו אותה מישיבות מכריעות וחשובות, על-מנת שלא תשמיע את דעתה הייחודית. כאילו ביקשו לומר: "דעת יחיד" או "דעת מיעוט" - לא בבית ספרינו. כך ממש מתנהלות ישיבות במדינות שאינן אלא רפובליקות של בננות.

הרחיקו את הגברת קרפ מישיבות רק משום שדעתה שונה משל אלו שביקשו להקדיח תבשילים. לישיבות שם מזמינים רק את אלו שדעתם "תואמת" עם מובילי "מסע הצלב". כך זה עובד שם בבחינת "הלנו אתה אם לצרינו"...???.

לא זו אף זו: בגלל אומץ ליבה, בגלל דבריה הנוקבים, הייחודיים, מעולם לא הציעו את הידענית הזו, למשרת שופטת בית המשפט העליון. ללמדך כי לבית המשפט העליון יגיעו רק, אך ורק "עושי דברם" של ה"ריבון" - הרומס, הכותש, המחמיר, הדורסני. האמנם? האם "זו הדרך"? נתמה.

אמור מעתה: זו, הגברת קרפ, ביקשה תדיר ללמד חסד, להוסיף סוכר לתבשיל, קצפת, תום, רוך, ללמד זכות, לצבוע בצבע, ללטף, לרכך, לעגל, ואלו האחרים ביקשו להוסיף רק פילפל, לענה ומלח לתקדיח המורעל שיוצא מבית מדרשם - דם והרבה דם הם מחפשים שם - "הביאו את הגופה" - תרתי משמע... זהו הקו המוביל. זהו משב הרוח שם.

לכן, מצאו שם דרך נלוזה, נפסדת, פסולה, ומנעו את זימונה לישיבות, על-ידי דחיקתה, התעלמות הימנה, הכל על-מנת שדעתה הייחודית לא תשמע. כך מנהל רובינשטיין את הישיבות שמה. כך מנהל זה השואף להגיע לבית המשפט העליון את הישיבות החשובות. מי היה מאמין?.

אלא, שזאת יש לומר בקול רם: אני קורא ורותח. מתוסכל ממש: שואל: למה ומדוע הגברת קרפ המלומדה - את מספרת זאת רק עתה, משפרשת לגמלאות? או כדברי אליקים רובינשטיין בדיון בוועדת הכנסת לעניין הסרת חסינותו של חה"כ הרב אריה דרעי: "למה? למה? למה?"

למה ומדוע לא היה לך את האומץ, העוז ותעצומות הנפש לספר זאת, לפני שנה, שנתיים, חמש ועשר שנים לטובה צימוקי? למרדכי גילת? ליואב יצחק? לעוזי בנזימן? לחנה קים? לאמנון אברמוביץ? או למי מ"הקולגות" שם. למה?. למה? למה?. למה רק עכשיו? מה יום מיומיים?

בציניות "אדקור" ואשתלח בך: האם קרפ אינה אלא בעצם "קרפ_יון"? קרפיון שהינו דג, שכל עוד הוא שוחה במים הדשנים ואוכל - הוא שותק ורק כשהוא יוצא מן ה"בריכה"/האקווריום ופורש - הוא פוצה פה?. מעז לפצות פה? האם זו הדרך הנכונה?. הקרפ היית לנו או שמא קרפיון גרידא?.

ואם תקראו את התגובה של רובינשטיין וארבל אותה נתנו לידיעות אחרונות בעקבות דברי החרצובות שיצאו מפיה של עו"ד יהודית קרפ, תבינו עד כמה היא הצליחה להוציאם משלוותם. כואב להם מאד על כי הגברת קרפ חושפת ומגלה בפרהסיה - לכל עם ישראל - את דרך ההתנהלות שם במשכן. דרך התנהלות שיפה למשטרים אפלים. מקום בו יתחילו השניים ליתן הסברים - בפני ועדת חקירה ממלכתית - הם עוד תוקפים אותה על כי "העזה" לגלות ולחשוף בפנינו את האמת.

מי היה מאמין? אותם גורמי אכיפת החוק בישראל ממשיכים לעשות כל אשר לאל ידם רק כדי ומשום להסתיר מעיני הציבור על דרכי ההתנהלות שם - בבית פנימה.

ולהזכירכם כי רובינשטיין עצמו אומר תדיר בתקשורת כי הכל "גלוי" ו"פתוח" שם - הכל "שקוף". הצחקתם אותי. לא שקוף - אלא אקווריום עם קרפיונים. הא ותו לאו.

חושפת עוד הגברת קרפ, כי הדרך הנוהגת בפרקליטות אינה אלא "גישת התיק". רוצה לומר: מה שמעניין שם אינו אלא דרך ההרשעה. המירוץ אחר סטטיסטיקות ההרשעה. אין להם שם זמן לדון בכל תיק, לחפש את הראיות המקילות, לסגור תיק או לבקש זיכוי.

התיק מעניין אותם - לא האדם הניצב. לא הנפש. כבר כתבתי על כך כאן באתר ולא מזמן: "חזקת הכפות" ולא "חזקת החפות"...!?

חושפת הגברת קרפ כי הוזנחה כליל "גישת האדם" ואומצה "גישת התיק". בלשוני שלי, כך הבנתי את המסר של הגברת קרפ: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הועלה על המוקד, הושם על מזבח, הוזנח, לחלוטין, ואת מקומו החליף "חוק יסוד התיק" או "חוק יסוד הסטטיסטיקה". "סרט נע". "גומרים הולכים". "קבלנות".

ואני תוהה היכן מבקר המדינה? מדוע הוא עצמו אינו מעז להכניס רגליו למשכן שם ולבדוק את המתחולל בבית פנימה. שמא השומר בשער לא נותן לו להיכנס?. נתמה. בדק בית של ממש בצריך שם - וכבר התרעתי על כך בקול רם. איש אינו מקשיב. הנה, עו"ד יהודית קרפ מספרת זה מקרוב את ועל המתחולל שם. אולי הגיעה העת לקום ולעשות מעשה?

ולך הגברת קרפ: עם כל הערכתי והוקרתי על פועלך כי רבה - והראויה. ציפיתי ממך שתהיי יותר קרפ מקרפ_יון - לא רק דג ולא רק "פיון" לאמור: ציפיתי שאת האמת הזו תוציאי ותציפי עוד לפני שנים רבות - לידיעת הציבור בבחינת "זכות הציבור לדעת". אלא, שלמרבית הצער התגלית כאמיצה עד לגבול מסויים. רק משפרשת - אזרת לפתע אומץ לגלות את הכל - לחשוף את הכל - וחבל שכך. אולי בכך נפגעו עוד רבים שלא היו אמורים להיפגע? אולי מתפקידך היה להשמיע את הדברים "און ליין" - כל פעם שהם קרו והתרחשו? ממה פחדת? למה פחדת?. למה רק היום?

"אוי הבית העתיק, כמה בלתי מתאימים המה השולטים בך" - חזרנו, שנינו ואמרנו שוב את דברי קיקרו .

והקב"ה צופה בנו ממרומים ויבוא חשבון, ביום הדין, כך אני מתפלל יום יום, עם כל אותם אלו שבעוולתם כי רבה - המאיסו עלינו את החיים. קיוו המה למשפט - ויעשו משפח.
http://www.nfc.co.il/showArticles.asp?subjectId=3&DocId=1934&PageNumber=&GoBackXTimes=

@ הפגישה נערכה ב-27 לאוקטובר 1999 ברחוב המלך ג'ורג' 30
קומה 2 בירושלים.
@ לראשונה סנ"צ שאול מרכוס בדימוס מודה שהוא נכח בשיחזור,
וזאת לאחר שהוא הורשע בבית משפט השלום בכלל ובית משפט העליון
מצא אותו זכאי, ולפניכם הוא מודה שאכן נכח בנוספף לעדותו של
אורי גלי שלעיל !!
@ מי שילם לאורי גלי בכדי שיעלם/יסע מהארץ ויום לפני חקירתו
במשטרה הוא נעלם ??

להלן העדות כפי שהוצגה בפני השופטת דליה דורנר, שבגינו היא
פסקה למשפט חוזר לעמוס ברנס ב-23.3.02 !!

היום ייערך דיון בשחרור יונה אברושמי.....

אם שחררו רוצחים ומחבלים ערבים כמו אבו סוכר שרצח 16 יהודים,
יש לשחרר את אברושמי שרצח מחבל שמאלני אחד...
"בחמש קם צייד....."

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
13835 הודעות 08:38 09.07.03

אין סיכוי שישוחרר אם קדמי הוא יו''ר הועדה.
לכן אין סיכוי שישוחרר אם קדמי הוא יו''ר הועדה,
השופט קדמי מקומו בכלא....ולמה !!!!

מצ"ב שתי דוגמאות לפשעים בשרות החוק שביצע השופט קדמי בכלל
וכשוטר בכיר בפרט...:-

1. פרשת ילדי תימן- הדו"ח/הועדה שלישית מקום המדינה !!

האמת נחשפת: האוצרות האבודים של יהודי תימן
https://rotter.net/forum/gil/5316.shtml
אחיו של הנשיא קצב: ציון קצב נחטף מהוריו בשנת 1952
ממעברת קסטינה/מחנה צריפין...!!!
https://rotter.net/forum/gil/5074.shtml

2. @ כתב אישום נגד המערכת @ מאת:עמוס ברנס @
https://rotter.net/forum/gil/5168.shtml
זכרון דברים מפגישה בין סנ''צ {בדימוס} שאול מרכוס
לבין עו"ד עמי קובו, אחד מבאי כוחו של מר עמוס ברנס!!
https://rotter.net/forum/gil/5300.shtml

כב' הנשיא יהודה אברמוביץ - אב"ד

כב' השופט חיים גלפז-ס.נשיא

כב' השופט נסים ממן

בעניין:

מדינת ישראל המאשימה

ע"י פרקליטות המדינה – עוה"ד א. ברזילי,

תמר פרוש ואביה אלף.

נ ג ד

עמוס בן כלפו ברנס הנאשם

ע"י ב"כ עוה"ד דוד וינר ועמי קובו

תאריך: 31/10/2002

נוכחים:

מטעם המאשימה עו"ד, אפרת ברזילי, עו"ד אביה אלף, ועו"ד תמר פרוש.

מטעם הנאשם עו"ד דויד וינר ועו"ד עמי קובו הנאשם בעצמו

פרוטוקול

עו"ד וינר: אנחנו באנו לכאן על מנת לקיים את הוראת בית המשפט העליון כדי לקיים את מצוות המחוקק על מנת לסיים בצורה ראויה, חוקית וצודקת את עניינו של עמוס ברנס שנמשך כ- 27 שנה, והעסיקה את מערכת בתי המשפט רבות. באנו כדי לדון בהשלכה המשפטית והמעשית של הודעת המדינה מיום 12/9/02 שבה היא הודיעה על חזרה מאישום בעניינו של עמוס ברנס. עמדת המדינה מציגה עמדה לפיה חזרה מאישום במקרה זה משמעותה ביטול האישום לפיה רישא של סעיף 94 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. עמדתו של מרשי עמוס ברנס היא שהודעת המדינה על חזרה מאישום משמעותה שיש לסיים את ההליך הזה כאן בהחלטה פורמלית של זיכוי. הודעת של המדינה עוגנה בסעיף 94 א לחסד"פ. לטענת המדינה אנו נמצאים ברישא של הסעיף ולפיכך ההרכב חייב להוציא החלטה של ביטול האישום כך נאמר בסעיף לטענת הנאשם אנו נמצאים בסיטואציה של הסייפא ולפיכך יש לסיים את ההליך בהחלטה פורמלית של האישום. כדי להבין את העניין הזה ראוי להסתכל על סעיף 94 א' וצרפתי את הוראות החוק הרלוונטיות. עלינו לדון בפרשנות של סעיפים אלה.

סעיף 94 א' יוצר מעין קו פרשת מים. מאוד יחודי ומאוד חד וברור. נאמר בו שחזרה מאישום לפני תשובת הנאשם משמעותה ביטול ובהחלטה מעין זו אין משום סופיות. לעומת זאת, חזרה מאישום לאחר התשובה, מובילה להחלטה פורמלית של זיכוי שמשמעותה שהעניין מסתיים ואין להגיש מחדש את כתב האישום. כשאנו מסתכלים על הליך פלילי כהליך המורכב מזרימה של אירועים אנו רואים שהסעיף מאפשר חלון צר בין הגשת כתב אישום לבין התשובה לאישום, שבמסגרתו רשאית התביעה לחזור מאישום והמשמעות היא ביטול ולא זיכוי. החלון הצר הזה , נפתח ונסגר ובפעם שהוא נסגר הוא סגור עד הסוף. בענין זה אני רוצה להזכיר עובדה שמוכרת לכולם, כאשר בערעור מחליטה ערכאת הערעור לבטל ומחזירה לערכאה דלמטה יש בידי המדינה לחזור באישום ומשמעות הדברים הם זיכוי. והדברים נאמרו מפי בית המשפט העליון בפרשת מזריב. כאשר מבטלים הרשעה במסגרת ערעור משמעות הדברים כי לאחר מכן לאחר הערעור חזרה מאישום פרושה זיכוי. אנחנו נטען ונסביר שצריכה להיות גזרה שווה בסיטואציה המאוד מיוחדת וחסרת תקדים בה אנו נמצאים בה כיום. ראשית הסעיף 94 א' מדבר לא על פתיחת המשפט ולא הקראת כתב האישום אלא לתשובה לאישום. קו פרשת המים עובר שם. הסעיף אינו מתייחס בכלל לסיבה לחזרה מאישום ולעמדת המדינה לראיות או למניע. הוא מתייחס אך ורק למועד. שלישית, וכך למשל שיש דוגמאות של חזרה מאישום בגלל ביטחון המדינה ורצון להגן על עד כאשר חוזרים מאישום לאחר התשובה והשאלה היא למה המחוקק עשה את ההבחנה. לכאורה אנו שאלנו למה, התשובה היא ברורה למי שמעיין בסעיף. התשובה מצויה במשמעות של מעמד ההקראה והתשובה לאישום. זהו הרגע שבו הנאשם עומד בפני הקהילה ובפני בית המשפט שהמדינה מאשימה אותו במעשים פליליים והוא חייב לעמוד בפני הקהילה ולומר לא פשעתי. זהו רגע חשוב וערך חשוב שמגנים עליו - זכות דיונית של נאשם. פעם שהצטרכתי לעמוד בפני בית המשפט ולומר שאני לא אשם מאותו הרגע מדינה יכולה לחזור מאישום וזה זיכוי פורמלי וזה מה שאומר המחוקק בסעיף 94 א'. כולנו יודעים שעמוס ברנס השיב לאישום ביום 26/5/75. השאלה היא שבית המשפט צריך לקבוע את האמת המשפטית. האם לראותו כמי שהשיב לאישום או לא. לצורך העניין יש להסתכל על תקנות משפט חוזר תקנה 9 ו- 11. כשאנו מסתכלים על התקנות האלה אנו רואים שהמחוקק, ואין פסיקה כמעט על דברים אלה, המחוקק אמר לנו שבית המשפט חוזר סדרי הדין המוסדרים בסעיף 9 ו- 11 יתנהלו על פי חמישה יסודות. היסוד הראשון, כל משפט חוזר יהיה בבית המשפט המחוזי שהוא מתנהל אפילו אם מדובר בסמכות בית משפט שלום. שנית - תמיד יהיה בפני הרכב. שלישי – סדרי הדין במשפט חוזר שאנו נמצאים פה כרגע יהיו רגילים. אומנם אומרים בתקנה 11 ניתן לסטות מטעמי צדק מסדרי הדין הרגילים. היסוד הרביעי – המשפט יתנהל על בסיס כתב האישום שהוגש בראשונה. ובית המשפט גם דרש לקבל את כתב האישום וכך גם דרש המחוקק. בראשונה מתייחס למילה כתב אישום ולא למילה נידון. כתב האישום שהוגש בראשונה ולא נידון בראשונה. יסוד חמישי – יש לדון במשפט חוזר כאילו לא הורשע. המחוקק אומר כאילו לא הורשע ז"א הממצאים, הכרעת הדין, הממצאים המרשיעים לא ניתן להסתמך עליהם. לא נאמר לא השיב לאישום, לא נאמר כי אירועי המשפט לא התנהלו, נאמר כאילו לא הורשע. אנחנו חוזרים על השאלה מהכלל לפרט, האם הנאשם השיב לאישום והאם על פי התקנות המיוחדות על בית המשפט להורות על החלטה פורמלית של זיכוי או ביטול האישום זו השאלה. הנאשם מקיים את הרציונל של הסעיף יותר מאדם כל שהוא במדינת ישראל הוא השיב בשנת 75 והמשיך להשיב עליו מאז ועד היום הזה. הוא המשיך להשיב עליו כל הזמן. הוא כל הזמן אומר בפני הקהילה ובפני כל ערכאה אפשרית שהוא לא אשם. לאחרונה הוא אמר בבית המשפט העליון בצורה ברורה. מי שעוקב אחרי הפרשה יודע שעמוס משיב לאישום 27 שנה. קשה למצוא דוגמא למי שכרגע מתבקש בעניינו החלטה שנותנת מימד של סופיות. אנחנו לא מדברים כאן על המצב הרגיל. אנו נמצאים בסיטואציה שונה. אם מסתכלים על רציונל הסעיף והוראות החוק המסקנה שזהו המקום לסיים את הפרשה הזו בהחלטה של מימד של סופיות. יש כאן גם דרך אחרת לראות את אותו ענין. נשווה לעניין ערעור. יש כאן דינמיקה של בעצם התגלות הדרגתית של פגמים וממצאים שנחשפו עם השנים שיצרה את השכנוע של בית המשפט העליון. אם בשנת 85 נכנס אדם למשטרה ואומר שהוא משקר ובשנת 89 מודה שהוא הדיח עד במשפט כל הדברים האלה התגלו עם השנים, האם עמוס ברנס צריך להיות במצב יותר גרוע בגלל שהם נתגלו במאוחר ולא במוקדם. כאילו התבטלה הרשעתו במוקדם.

אם בית המשפט הנכבד לא השתכנע בטענתי, שסידרי הדין כפשוטתם על פי פרשנותם התכליתית מובילים לזיכוי אז בית המשפט מתבקש לעיין בתקנה 11 וישאל את עצמו האם זה לא המקרה הנכון לקבל את ההחלטה הנכונה במקרה הזה. האינטרס של צדק מחייב אותנו לפסוק שיש לראותו כמי שהשיב לאישום. מדובר באדם שהיה בן 30 כשהעניין התחיל. הוא נאבק היום במחלת הסרטן ויצטרך לנסוע לעשות ניתוח. צריך לשים לעניין הזה סוף וזה בידיכם. אני יודע שההרכב הזה לא יכול ליתן את הזיכוי שהנאשם מייחל לו 27 שנה כי הפרקליטות לא הביאה ראיות. אבל את הזיכוי הפורמלי יש לקבל וזה תפקידו של בית המשפט. אנחנו מבקשים את ההחלטה הזו כדי לאפשר לו בין השאר להתפנות להמשך חייו. יש לנו תקדים אחד רלוונטי וחשוב שאני מבקש לעיין ולחשוב על משמעותו. תקדים של פרשת מע"צ. שם המדינה גם חזרה מאישום וגם שם בית המשפט הורה על משפט חוזר ושם עו"ד שרעבי לא ביקש מההרכב לזכות, אלא הסתפק בסוג של החלטה המנוסחת על עמוד שלם שהיא לא משתמשת בדיוק במילים ברורות. אבל, השופט משאלי עשה דבר מאוד מעניין בקטע, גם שם המדינה הוא אומר בהודעתה לבית המשפט הכניסה דברים שפגעו בנאשמים ויצרו איזה שהוא סוג של ספק ועננה, זה דבר כמו כאן שהכאיב לנאשם. השופט משאלי, אומר כך "רואה אני נכון לציין כי אני דוחה את הספק המשתמע אולי מטיעוני המדינה שחזרה בה מאישומים בכתב האישום בדבר חפותם של הנאשמים וקובע כי הינם חפים"... הסוגיה הזו היא צרמה והשופט משאלי ראה לנכון לומר את הדברים. זהו ביטוי ערכי לנושא החפות.

הביטוי הערכי שהיא נותנת לראיון הזה שבסופו של דבר עמוס צריך לצאת מכאן ולעבור בקהל. צריך לסיים את הפרשה הזו שמעסיקה אותנו בצורה מכאיבה משך כל השנים והסיום הזה הוא הסיום הראוי. גם השופט משאלי נתן בדבריו ביטוי לעניין זה. באימרת האגב שלו בדברים.

אני מגיש את ההחלטה הפורמלית לאחר החזרה מאישום.

אני לא יכול לסיים בלי להתייחס לנקודה אחת שבאה לידי ביטוי בהודעת חברתי והיא נושא החנינה, נושא החנינה הוא נושא רלוונטי גם לנו כאן. עמוס ברנס לא ביקש חנינה, הוא כל הזמן רצה זיכוי. יש המון טעויות בהקשר זה אבל זוהי האמת. הוא רצה זיכוי ולא חנינה. הוא סירב לצאת מבית הסוהר אחרי שהשופט חיים כהן ז"ל פעל אצל נשיא המדינה ופעל לגבי החנינה הזו והוא סירב לצאת מבית הסוהר בגלל שהוא לא רצה לקבל חנינה אלא זיכוי וזה היה לפני 19 שנה. השופט חיים כהן הגיע לתאו וכתב לו מכתב רק אז הוא רצה לצאת.

ב"כ המדינה- אפרת ברזילי: אינני מגלה סוד לבית המשפט כאשר אני אומרת לו שבפני בית המשפט הזה לא נתקיימה הקראה ולא נשמעה תשובת הנאשם לאישום. הטענה כביכול אין צורך בתשובת הנאשם לאישום במשפט חוזר היא טענה חדשה ולטעמי אף נוקשה אף שהיא נטענת אחרת. הנאשם יכול להעלות טענות חדשות יריעת המחלוקת אינה בהכרח אותה יריעת המחלוקת ועל פי סדרי הדין הרגילים מתחיל המשפט בהקראה ותשובת הנאשם לו. לכן על פי פשוטתם של דברים ועל פי הוראות הדין המשמעות של חזרת התביעה מאישום לפני ההקראה ולפני התשובה, היא משמעות אחת. ביטול כתב האישום. בשלב הזה של הדיון התביעה היא בעלת בית לכתב האישום. ביטול כתב האישום הוא עניין שנתון לשיקול דעתה בשלב זה. לפי הוראות החוק התוצאה המתחייבת ממהלך כזה של התביעה הוא ביטול האישום ולא זיכוי וזו משמעותו הפשוטה של סעיף 94 א' ריישא לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט העליון התיחס לסיטואציה זו בע.פ. 583/77 מדינת ישראל נגד אבני. פדי לב 1 482. הדברים הם ברורים.

אכן הטענה השניה היא טענה שיש לה משיכה משפטית והתשובה היא מה שהיה בחיפה, בחיפה נשמעה תשובת הנאשם לאישום ונשמעו הראיות והנאשם הורשע וכל המהלך הזה בוטל בהחלטת בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה.

נראה לי שגם תקנה 9 שאליה הפנה ב"כ הנאשם, תומכת בפרשנות הזאת. אני מפנה לתקנה 9 לתקנות סדרי הדין במשפט חוזר...

למעשה מה שעולה מהוראה זו שמה שנמצא בפני בית המשפט הוא כתב האישום, כתב האישום בלבד.

מבחינת הלשון יש את הסייפא כאילו לא הורשע ואת הרישא לפי כתב האישום שהוגש לראשונה. ב"כ הנאשם ביקש לנתק בין שלביו הראשוניים של המשפט, בין מה שהיה בכתב האישום לבין מה שאירע אחריו. אין לי ספק שבדיון במשפט חוזר ניתן להגיש כראיה את מה שאירע במשפט הראשון. אלה אמרות שנאמרו במעמד אחר ולא ניתן להגיש אותם. כך נובע ממהותו של משפט חוזר ואין הכוונה שבית

המשפט יכריע בדין מחדש. עליו לשמוע את העדים ומה שהיה בעבר ניתן יהיה להתיחס בדרך המקובלת שמדובר בדברים שארעו מחוץ לבית המשפט. אך אין זה חלק מההליך. אני רואה בזה דבר שאירע מחוץ לבית המשפט, גם שמיעת הראיות וגם ההקראה. זהו הליך אחר וזהו הליך שבוטל. זה כמו להעביר קו וזה מהלך שנראה מוקשה. נראה לי גם שאם המחוקק היה סבור, יכול היה לומר שמשמעותו של משפט חוזר הוא ביטולה של הכרעת דין בלבד ולא כך הוא אמר.

הטענה שהשלב שאליו הגענו שלב הכרעת הדין – האם נמצאים בסיטואציה שכביכול מותב אחד שמע והוא חייב להמשיך בדיון. טענה קשה ותמוהה. ככול שהתנהלו משפטים חוזרים במדינת ישראל לא כך הם התנהלו. היתה הקראה ושמעו ראיות. מה פירוש שבית המשפט בא ודן מחדש בעניינו של נאשם. שהוא דן מחדש ולא מכריע את הדין מחדש. אחרת אתה מרוכן מתוכן את משמעות הדיון מתחילתו. הקו היחיד שניתן לחתוך בצורה הגיונית הוא השלב שלפני תחילת מלאכתו של בית המשפט. תחילת מלאכתו הוא הקראת כתב האישום והתשובה לו. זה מחייב את המסקנה שאנו חוזרים לכתב האישום. אז מתחיל בית המשפט לדון מחדש ולבחון בפתיחות ומהתחלה את הדברים.

אמרתי ייתכן שבתשובה לכתב האישום תהינה טענות חדשות. האם המשמעות היא שההר החדש הזה של תחילת משפט והמשכו נבנה על ההר הקודם. הוא נבנה מהתחלה. אני מקבלת שיש אפשרות לפנות לדברים שהיו בעבר. מותר להציג לעדים את דבריהם במשפט הקודם כאמרת חוץ. אפשר להביא כראיה במשפט של מותב אחד מה שנשמע בפני מותב אחר. החלוקה אינה הגיונית והיא הופכת את תפקידו של בית המשפט הדן במשפט החוזר, למשונה. חזקה על המחוקק שלא התכוון להביא לתוצאות משונות.

לכן, נראה לנו שגם פשוטו של סעיף וגם השתלבותם של הליכים מסוג משפט חוזר ועקרונות היסוד בחוק משפט במדינת ישראל היא פרשנות שונה ממה שנתנה הסנגוריה.

נטענת טענה שמטעמי צדק ראוי במקרה הזה למרות שסדרי הדין הרגילים מחייבים מסקנה אחרת לזכות את הנאשם. לעניין טעמי הצדק הללו אני מבקשת להעיר כך, הזיכוי שמדובר בו איננו זיכוי שמשמעותו היא קביעת ממצאים לגבי מה שהיה בעבר. הזיכוי המבוקש כונה על ידי עו"ד וינר זיכוי פורמלי. בית המשפט העליון בפרשת אבני שהפניתי אליו קורא לזיכוי זה "זיכוי אילם" הוא מפרש אני מפנה...

כלומר, מבחינת התייחסות לדברים שהיו, אין בזיכוי הזה יותר ממה שיש בביטול האישום.

באופן רגיל יש לכלל הזה חריג שהוא בסעיף 94 והוא הרגיל, שזיכוי הוא תוצאה של שמיעת ראיות ובירור על ידי בית המשפט . לפעמים בית המשפט קובע עובדות שהן זיכוי מלא. לפעמים קובע שמוטל ספק באשמתו של הנאשם וזה בא אחרי בירור. במקרה הזה אין בירור ויש מחלוקת על זה מחלוקת. אין ספק שלפי הדין יש מצבים שבהם מי שמסכים הוא היועץ המשפטי לממשלה למשפט חוזר, הוא רשאי להסכים שאם אין מחלוקת יכול להסכים לזיכוי. כך נעשה בפרשת סולמי ששם לא היתה מחלוקת במובן זה.

העניין קשה לו מבחינה אישית – והסניגורים שלו הציעו לו לא לנהל את המשפט הזה. אני מבינה שיש קושי נפשי. אבל יש מחלוקת על הראיות אבל אין מחלוקת שלא ראוי לנהל את המשפט.

כאן בפני בית המשפט אני אומרת שהמשמעויות הן מרחיקות לכת. ואנו לא סבורים שיש להתרחק מסדר הדין.

לגבי נושא הפיצויים – תהיה מחלוקת גם על נושא הפיצויים.

בעניין מע"צ גם סברנו שחזרתנו מכתב אישום פירוש שכתב האישום והאישום בוטלו ולא זוכו הנאשמים . אבל באותו מעמד הצהרנו על כך שאנו נבוא איתם בדברים לצורך תשלום פיצוים.

ז"א אין טענה משפטית שאם כתב האישום מבוטל הנאשם מנוע מתביעת פיצויים. תהיה מחלוקת על הזכות אבל אין טענה שביטול מונע מהנאשם תביעת פיצויים.

נחלוק על זכותו ונטען טענות לגוף הענין.

חברי הגישו את ההחלטה בעניין הפיצויים בתיק מע"צ, אני חושבת שראוי שבפני בית המשפט תהיה ההחלטה על ביטול האישום יחד עם פרטיכול טענות הצדדים בעניין. אנחנו מוסיפים את הפרטיכול ואת הודעת המאשימה באותו עניין. הדברים מבהירים גם שהתשובה היא הלכה ומורים כמוה. כלומר אין טענה שבמקרה של ביטול כתב האישום מנוע הנאשם מלתבוע פיצויים.

אני מקבלת בהחלט וגם נראה לי שבית המשפט הזה צריך להיות מנותק ממה שקרה מחוץ לחללו. גם מבחינת הדברים שהיו מחוץ להליך כל שהוא, נשמעה התיחסות גם לדברים כאלה מפי הסנגוריה ולכן אני אומרת מאוד מאוד בקיצור שללא ספק עמדתנו לעניין הזיכוי באמת נגזרת גם מתפיסתנו את ההצדקה לאי ניהול המשפט. קרי סעיף 31 (ד) שאמנם נולד בשלב די מאוחר ומאפשר ליועץ המשפטי לממשלה במקרים מתאימים לחזור בו מההליך ולהסכים לזיכוי. כפי שהערתי קודם לאחרונה היה את הדברים האלה בעניין סולמי. עניין שהיו שני אישומים באחד התנגדנו למשפט חוזר ובאחר הסכמנו הן שקיימות עילות למשפט חוזר והן לזיכויו של הנאשם. אנו מפנים את בית המשפט להחלטתו של כב' השופט לוי בבקשה למשפט חוזר.

בעניין שבפני בית המשפט – גם היום אם כי לא בפני בית המשפט יש מחלוקות בין הצדדים. התביעה סבורה שיש ראיות לכאורה לאשמתו של הנאשם, אם כי כמובן כפי שאשרנו יש קושי בניהול משפט אחרי זמן כה רב. חזרתנו מהאישום נובעת מכך שסברנו שלאחר הזמן שחלף ונוכח נסיבותיו של הנאשם, בנסיבות שגם לדעתנו הנאשם אינו מהווה סיכון לציבור, להבדיל מפרשת רוצחיו של דני כץ ששם טענו שזה מחייב ניהול משפט מהטעמים המקובלים של אכיפת החוק, בעניין הזה בנסיבות האלה, שמשפחתה של המנוחה גם הביעה בפנינו דעתה שיש מבחינתה קושי לניהול הליך היום וגם מפי באי כוחו של הנאשם ששמענו שהם לא מעוניינים בהליך זה הביא אותנו לבית המשפט הזה.

עו"ד וינר: חברתי בעצם מציגה תזה שמבוססת על תקנה 9 ב' שאומרת בעצם אני הבאתי כמה ציטוטים, דיון משפטי מתחילתו. בפרשת קוזלי – המדינה הציגה עמדה שונה ושם למרות התנגדות הסניגור הוגשה התשובה לאישום וסומנה כת. וזאת מפי עורך הדין. שם המצב היה הפוך. מה שאמר שם עורך הדין בתשובה לאישום וזה הוגש. אבל יש נקודה חשובה – היתה התיחסות של כב' השופטת ברלינר והיא אמרה שעמדת הסניגוריה שם הם כדיברי הילדים. עונה שם השופטת ברלינר. מעמד ההקראה לאישום בעצם הוא דבר בלתי הפיך. אנו לא ממצב כמו שאומרים הילדים "שברנו את הכלים מתחילים מחדש". משמעות העניין הזה לא משתנה.

עמדת המדינה לאורך כל הדרך היתה שהמשמעות של המילה של תקנה 9 וכאן אני מצטט מבקשת המדינה "המשמעות היא אך ורק שלא ניתן לסמוך עוד על הממצאים וההרשעה... התובעת דירה על עקרון הרציפות שאי אפשר לקבל את טענתו של פלדמן שכאילו מתחילים מהתחלה. יש פה עקרון והעקרון הוא שכמו שיש אמת אחת יש גם תשובה אחת. במובן הזה שבית המשפט צריך ליתן סעד של צדק.

אם חס וחלילה ההרכב לא יקבל את עמדתי אני מבקש שתהיה רגישות בניסוח ההחלטה לעמוס לשמו הטוב ויכולתו לבוא בקהל.

ב"כ המאשימה: אני אשקול אולי להשלים תוספת לטיעון בתוספת בכתב. ברור לי כי ב"כ הנאשם יהיה רשאי אז גם כן להגיב בכתב לטיעון זה.

החלט

ב"כ המאשימה תשלים את טיעוניה בכתב אם תמצא לנכון לעשות זאת, תוך 7 ימים מהיום וב"כ הנאשם יגיב על כך תוך 7 ימים מיום קבלת טענות בכתב של באת כוח המאשימה.

מתן ההכרעה בתיק זה תינתן במועד מאוחר יותר.

על המועד תימסר הודעה לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום כ"ה בחשון, תשס"ג (31 באוקטובר 2002) במעמד הצדדים.

ניסים ממן

שופט

גלפז חיים

ס. נשיא

יהודה אברמוביץ

נשיא-אב"ד

מצ"ב מכתב רשום שנשלח היום, שכותרתו/הנידון...:-
{סה"כ ארבעה דפים}

"אני מאשים"- שופטים עליונים, יועצים משפטיים,
פרקליטי מדינה ושוטרים- ברצח רחל הלר ז"ל- רצח לאחר מעשה".!!!
***

המכתב נשלח ל...:-
**

נשיא בית משפט העליון- השופט אהרון ברק.
שר המשפטים- השר מאיר שיטרית.
השר לביטחון פנים- השר עוזי לנדאו.
יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט וחבר הועדה למינוי שופטים-ח"כ מיכאל איתן.

כמו כן המכתב נשלח כהעתק ל...:-
***

נשיא מדינת ישראל- הנשיא משה קצב.
ראש הממשלה - מר אריאל שרון.
יו"ר הסיעות בכנסת ישראל.
יו"ר לישכת עו"ד בישראל.
מר עזרא גולדברג נצ"מ בדימוס.
מר חנא חאדד סנ"צ בדימוס.

תקראו את המכתב טוב טוב, תפנימו אותו ותמשיכו לעקוב...!!!
****

שר המשפטים לשעברכ עו"ד דוד ליבאי יחשוף פרטים
בפעם הראשונה מפרשת ברנס בפומבי...בע"ה

מי שיהיה שם מוזמן לדווח...

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

מצ"ב כתבתם של רונן ברגמן וטובה צימוקי מידיעות אחרונות,
השבוע ב-7 ימים של שבת ה-27.12.02...!!

הערה: קיראו זאת בעיון רב, דו"ח קרפ יובא בהמשך ככתבו וכלשונו,
ובטוחני שכולכם/ן תיווכחו עד כמה פרשת "שואת ברנס", היא אבן הבוחן של המערכת המשפטית בכלל והאוכפת בפרט...!!

מצ"ב 8 קבצים/מסיפרו של מיכאל רז- "דמי אחיך" !!

המשך יבוא...!!

@ לתשומת ליבכם/ן- הערות:

1. שימו לב לשמות בכלל ולמעורבות השב"כ בפרט.
2. תעניינו בחומר המצ"ב לעיל ובקישור המצ"ב
ותבחינו בעובדות המאששות את האמור בטבלה.
3. האדם היחידי שהועמד לדין הוא ניצב שאול מרכוס
מפקד צח"ם שלישי, אבל לדין משמעתי בלבד ובפני בפני
בית דין בדן אחד , דהיינו מי "ששפט" אותו זה מפכ"ל המשטרה...
4. כל יתר הפושעים לא עמדו לדין במיוחד החוקר "אלבז" ולמה...??

@ להלן: הטבלה !!

@ להלן: המכתב/הנדון: "עמוס ברנס - העוולות והאמת."

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

ח"כ אליעזר קולס
נולד: י' אלול תש"ד, (29/8/1944)
חבר בכנסות:
11,10 - ליכוד;
בכנסת העשירית: יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט.
http://www.knesset.gov.il/mk/heb/exmk.asp?ID=594

@ להלן" המסמך הנדיר/מכתב מתאריך 27.2.1983
שנשלח לח"כ הנ"ל, כמו כן התבקש-הערה בסיפא של המכתב...:-
"אבקש להפיץ תזכיר זה ואת הדו"ח של הגב' יהודית קרפ,
ואם ניתן גם את סיפרי "האמת על פרשת ברנס"

בין חברי הבית. מן הדין שנבחרי העם יידעו את האמת בפרשה העגומה."

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

iudaea_capta ידידי: אחוזים , זה מה שהוא מקבל כשכר טירחה...!!

אני אתן לך שתי דוגמאות איך זה עובד...:-
1. הדוגמא הראשונה, מקרה קלאסי של מאיר שמגר של גישור
שפסק לא מזמו, והכתבה מדברת בעד עצמה...!!
2. הדוגמא השניה, בית הספר למגשרים שמייצר מגשרים למעגל
האליטות/הכסף הגדול...!!

דוגמא ראשונה...:-
הבורר מאיר שמגר פסק: חברת פז תפצה
את מבני גזית בגלל עיכוב בביצוע פרויקט שמגר, בוררות.
פסק הבורר ניתן לאחר הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים;
על-פי הערכות, היקף הסיכסוף שנדון בבוררות נאמד
בכ-20-15 מיליון דולר...!!
http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=498&PageNumber=&GoBackXTimes=

דוגמא שניה..:-
היועץ המשפטי היוצא של הכנסת עובר קורס
גישור/פישור ומצטרף למשרדו של בן-יאיר
עו"ד צבי ענבר סיים לפני כשבועיים את עבודתו בכנסת;
עובר לתחום הנחשב לאחד הרווחיים במשפט...!!
http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=486&PageNumber=&GoBackXTimes=

לאחר שתסיים לקרוא, להבין ולהפנים את מה שקראת, אז
אנסה להסביר לך את השיטה של שמגר הלכה למעשה...המשך יבוא !!

@ המכתב @

רקע:
בשנת 74 נרצחה החיילת רחל הלר ז"ל וגופתה העירומה נמצאה לצד כביש סמוך לקיסריה כשעליה נמצאו סימני אלימות והתעללות קשים.
אחד החשודים - עמוס ברנס - הודה בחקירתו במשטרה בביצוע הרצח, הורשע בבית המשפט ונידון למאסר עולם.

ערעורו של ברנס לבית המשפט העליון - נדחה.

מאז שהורשע לא הפסיק עמוס ברנס לטעון - ולזעוק - שהינו חף מפשע; הוא טען כי הודאתו בביצוע הרצח אינה אמת, והיא הוצלה מפיו בדרכי לחץ ואלימות.

במשך השנים הגיש ברנס שלוש בקשות למשפט חוזר אך הן נידחו על ידי שופטים שונים של בית המשפט העליון.

בשנת 99 כאמור הגיש ברנס את הבקשה הרביעית.
הנשיא ברק הטיל על השופטת דליה דורנר לדון בבקשה ולהחליט בה.

בחודש מרס 2002 מחליטה השופטת דורנר - בניגוד לשלוש הפעמים הקודמות - להיענות לבקשה ולקיים משפט חוזר בעניינו של ברנס.

השופטת דורנר משתיתה את החלטתה על נימוקים שונים, שעיקרם - פגמים חמורים שנפלו בהליך חקירתו של ברנס כמפורט בהחלטתה.

אבל בין הנימוקים של השופטת דורנר לקיים את המשפט החוזר לברנס, צד את העין נימוק אחד שאיננו נוגע להליך החקירה עצמו, והוא זה המעניין אותנו כאן.

פלאי הטכניקה

המשותף לפרשת עזריה ולפרשת ברנס הוא, בין היתר, שבשני המקרים נמצאו בזירת הרצח - על גופות הקרבנות או על בגדיהם - כתמי זרע.

בעת שבוצעו שני מעשי הרצח לא ניתן היה להפיק תועלת חקירתית של ממש מן הממצאים הללו.

ואולם עם התפתחות המדע נוצרה, כידוע, אפשרות לגלות - באופן חותך - את חפותו או אשמתו של חשוד, וזאת באמצעות השוואה בין ה - D.N.A. של הכתמים שנמצאו על הקרבן לבין ה - D.N.A. מגופו של החשוד.

והנה מתברר כי בשני המקרים - הן של עזריה והן של ברנס - נעלמו הפריטים והמוצגים שנמצאו בזירות הרצח, שיאפשרו לבצע את בדיקות ה - D.N.A.
הכיצד?
במקרה של עזריה המוצגים בוערו כחמש שנים לאחר המשפט - לטענת הפרקליטות עקב טעות - ואילו במקרה של ברנס המוצגים נעלמו בלא הסבר.

יודגש:
על פי החוק חובה על המדינה לשמור תיקי רצח (וכמובן מוצגים) – לצמיתות.

הנשיא ברק - במקרהו של עזריה - מאמץ את טענת הטעות של הפרקליטות על קירבה וכרעיה.

וכך מתייחס הנשיא ברק לסוגייה:

"אכן, ביעור בגדיו של המבקש (צ.ל. "המנוח") הינה טעות מצערת. היא פעולה בניגוד לחוק... אף שהביעור של בגדי המבקש (צ.ל. "המנוח") נעשה בניגוד לחוק, שוכנעתי כי הוא נעשה בתום לב.

לגוף העניין, אינני סבור כי ביעור הבגדים יכול לשמש עילה למשפט חוזר.

הבגדים אינם מהווים ראיה מזכה. הם מהווים "חומר גלם" בו טמון "פוטנציאל" ראייתי, אשר יתכן והיה מצביע על חפותו של המבקש, ויתכן והיה מצביע על אשמתו".

פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו מותחים ביקורת קשה על השופט ברק על שאימץ את טענת הטעות תוך התעלמות מהנסיבות (המפורטות במאמרם), ומהמניעים האפשריים להיווצרותה של "טעות" מעין זו.

אבל בנוסף לטיעונים במאמר - ראוי, לענייננו, להתמקד דווקא בדברי השופט ברק, שאמר לעיל כי המדובר ב"פוטנציאל" ראייתי אשר יתכן והיה מצביע על חפותו של המבקש, ויתכן והיה מצביע על אשמתו".

במילים אחרות: השופט ברק קובע כי - בהעדר המוצגים - המצב הוא "פיפטי פיפטי".

השופט ברק, בקביעתו זו, מתעלם מהעובדה כי מי שמבקש לבצע את בדיקת ה - D.N.A.הוא המורשע ברצח, ומהעובדה שהמוצגים בוערו על ידי הצד שכנגד - רשויות החוק.

לדידו של ברק, צרוף שתי העובדות הללו - שעל קיומן אין מחלוקת - עדיין איננו מטה, ולו במעט, את כף המאזניים לטובתו של עזריה, ואין הוא יכול להיבנות מכך.

הנה כי כן, השופט ברק קובע - למרות צירוף העובדות הללו - שהתוצאה היא תיקו.

תקפות התיקו הזה של ברק, ראוי שתיבחן גם על רקע סיטואציה הפוכה.
במה דברים אמורים:
נניח, לרגע, מצב שבו עזריה היה מסרב לתת דגימה מגופו לבדיקת ה - D.N.A. - מה משמעות היתה נודעת אז לסירובו זה ?
עמדת בית המשפט העליון במקרה כזה ברורה:

"הלכה פסוקה היא, כי סירוב לשתף פעולה בחקירה, כאשר המדובר בהליך בדיקה שבכוחו לתרום להוכחת חפותו של חשוד... יש בו משום גילוי של התנהגות מפלילה המבטאת תחושה של אשם, ובתור שכזה הינו בעל כוח ראייתי עצמאי, כראייה נסיבתית לחובתו של המסרב".

(ע"פ 517/86- ברוקס נ' מדינת ישראל).

ובכן, כאשר החשוד לא רק שאינו מסרב, אלא אף לוחץ לקיים את הבדיקה - האם אין להסיק מכך דבר לטובתו ? האם ראוי הוא להשאיר את התיקו הזה על כנו ?

וכיצד מתייחסת השופטת דורנר לאותה סוגייה עצמה בעניינו של ברנס ?

אומרת השופטת דורנר:

"לכל אלו (כלומר לנימוקים לקיים משפט חוזר) יש להוסיף כי לעומת ברנס, שאינו מרפה במשך שנים מן הטענה בדבר חפותו, בולטת הרשלנות הרבה בהתנהלות המשטרה, שאיבדה את מכנסיה של רחל והשמידה את הצלוחית עם תאי הזרע של הרוצח ובכך גרמה נזק כבד לאפשרות בירור האמת".

עיננו הרואות: תיקו - אין כאן; הכף נוטה לטובת עמוס ברנס. עובדת העלמות המוצגים, כפי שאנו רואים, מהווה - גם היא - נימוק בידי השופט דורנר לעריכת משפט חוזר.

ראוי להתייחס לסוגייה נוספת במאמרם של קרמניצר וסנג'רו:

קלטות חסכוניות

אחד הנימוקים בבקשתו של עזריה למשפט חוזר נוגע לסוגיית הקלטות שבהן הוקלטה חקירתו במשטרה.
התברר בעניין זה, בין היתר, שבחלק מהקלטות בוצעו מחיקות שונות.
בפסק דינו מאמץ השופט ברק את הסברי המשטרה כי בשל מחסור תקציבי למימון רכישת קלטות חדשות, נעשה בקלטות שימוש חוזר, וקובע כי הסברי המשטרה בעניין זה מניחים את דעתו.

פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו מותחים במאמרם ביקורת קשה על קביעתו זו של השופט ברק.

טענת מחברי המאמר היא שהמחיקות בוצעו בזדון ובמטרה להסתיר העובדה כי בקטעים שנמחקו - תדרכו החוקרים את עזריה והכניסו לפיו את הודאתו.

ובאשר לאופן שבו בוצעו המחיקות בקלטות טוענים קרמניצר וסנג'רו:

"אילו דובר במחיקה של קלטת שלמה, או של צד אחד של קלטת, ניחא.

אך בענייננו, כפי שקבע מומחה ההקלטות בחוות דעתו, וכפי שניתן להיווכח ישירות מההקלטות ומהתמלילים, ישנם גם קטעי מחיקה של דקות ספורות באמצע הקלטת.

האומנם דובר במצוקה תקציבית כה גדולה עד כי נאלצו לעשות שימוש חוזר למשך דקות ספורות באמצע הקלטת ? האם בכלל מתיישב הדבר עם הרצון לחסוך ?...

האומנם המדובר במקריות צרופה ? והרי מיד לאחר קטע מחיקה של דקות מספר, לפתע פתאום "יודע" הנחקר עזריה פרטים שלא ידע קודם לכן".

הטענות מדברות בעד עצמן.

ואם אכן זו תמונת המצב, כי אז קביעתו של השופט ברק כי ניתן הסבר מניח את הדעת למחיקת הקלטות - קביעה זו מעוררת תמיהה גדולה.

זאת ועוד ובנוסף לטיעונים במאמר:
נניח - לרגע - שאכן המדובר היה במחיקה שנעשתה במטרה לחסוך בקלטות ולעשות בהן שימוש חוזר.

אם נניח לרגע שזהו המצב, ראוי להביא כאן דברים שקבע השופט ברק - אותו ברק עצמו - בפסק דין אחר:

"בענין שלפנינו התנהלה השיחה כולה אך מספר שעות, ולא היה כל יסוד סביר להפסיקה מדי פעם. ההסבר שניתן על ידי השוטרים המקליטים, לפיו רצו לחסוך בסרטי ההקלטה, מעיד על שיקול מוטעה".

(ע"פ 639/79 – דוד אפללו נ' מדינת ישראל)

עינינו הרואות: הפעם - שלא כמו במקרה עזריה - רואה השופט ברק ברצון לחסוך בקלטות שיקול מוטעה.

נחזור ונדגיש:
התחושה שמשה עזריה הינו אולי אדם חף מפשע מכרסמת בלא הרף.

נציין כעובדה כי במהלך מאסרו של עזריה הלך מצבו הנפשי והתערער והוא אושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית הסוהר. נשיא המדינה קצב את עונשו לעשרים וארבע שנות מאסר. בשל מצבו הנפשי, הוא שוחרר מהכלא כעבור כשבע עשרה שנות מאסר והועבר לשיקום במוסד לחולי נפש עד ששוחרר לביתו.

אבל את התואר רוצח ישא משה עזריה על מצחו עד קץ הימים.

אם שנתו של השופט ברק אינה נודדת עליו בלילות, כי אז הוא - וגם אנחנו - בבעייה קשה.

לא מן המותר להביא כאן דברים שאומר השופט לשעבר חיים כהן בסוגיית המשפט החוזר:

"אני חושב שהיועץ המשפטי ופרקליטות המדינה טועים בקמצם את ידיהם בניהול משפטים חוזרים.

למעשה נשיא בית המשפט העליון יכול להחליט על קיום משפט חוזר גם בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אבל על פי החוק על נשיא בית המשפט העליון לשאול את דעתו של היועץ המשפטי בנושא זה וצריך להיות קייס מאד מאד משכנע כדי שהנשיא יחליט על קיום משפט חוזר בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי.

אני חושב שהמשפט החוזר נוצר כדי לעשות צדק ולמנוע עוול. לצערי לא משתמשים במכשיר הזה במידה מספקת...

מי שיש לו קצת טביעת עין יודע להבחין בין מי שסתם טוען שהוא חף מפשע ונעשה לו עוול למי שבאמת ובתמים מאמין בכך.

במקרה של עמוס ברנס שוכנעתי שהוא באמת ובתמים מאמין שהוא חף מפשע, אז צריך לעזור לו להוכיח זאת. לא יותר מזה.

מה זה משפט חוזר ? אני מטיל על הנאשם את חובת ההוכחה שהוא איננו אשם. מדוע לא להענות לבקשתו ? האם כבודו של בית המשפט תלוי בכך ? להיפך, אני חושב שכבודו של בית המשפט תלוי בכך שטעויותיו יתוקנו... <

אני חושב שבנושא זה המדיניות של משרד המשפטים היא מוטעית. אילו הייתי נשיא בית המשפט העליון, הייתי מחליט על קיום משפטים חוזרים ביד נדיבה, גם בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.

כל אימת שיש לכאורה ממש בטענת הנאשם שהוא חף מפשע יש לקיים משפט חוזר".

דברי השופט חיים כהן.

שאלה:
היש לעזריה סיכויים - אם יגיש פעם נוספת בקשה למשפט חוזר?
המצב מסובך.
במה דברים אמורים:
ראשית יצויין כי קיים מחסום חוקי בתקנות בתי המשפט הקובע כי:

"סירב נשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר, לא תוגש בקשה נוספת או אחרת בשל עילה ששימשה יסוד לבקשה שסירבו לה".

נוסף לכך:
שופט שידון בבקשה הנוספת ויהרהר באפשרות לקיים משפט חוזר, ייאלץ להתעמת - כך או אחרת - עם החלטתו של הנשיא ברק, שדחה את הבקשה הראשונה.

והמצב מסתבך עוד יותר כי בינתיים בא לעולם מאמרם הקשה של קרמניצר וסנג'רו, שללא ספק פגע קשות בשופט ברק.

כלומר, שהחלטה לקיים משפט חוזר לעזריה, משמעותה - כך או אחרת - אימוץ המאמר הקשה הזה על כל המשתמע מכך.

ונזכור, שהנשיא ברק גם "מיסמר" את החלטתו בעניין עזריה בכך שציין בשולי פסק הדין כי "בחנתי כמיטב יכולתי המקצועית את הבקשה" - דבר שמקשה עוד יותר על העניין.

המסקנה נוכח כל אלה היא, שמשה עזריה המסכן - הוא זה שייאלץ כנראה לשאת במחיר הכבד של מאבקי יוקרה.

אגב:
השופטת דורנר - שללא ספק מודעת לפגיעה הקשה שגרם המאמר של קרמניצר וסנג'רו לנשיא ברק - מצאה לנכון לאזכר בהחלטתה בעניין ברנס את המאמר הזה ואף לצטט קטע מתוכו.

להלן מה שמצטטת השופטת דורנר מתוך המאמר:

"בישראל הציעו גישה דומה ד"ר בועז סנג'רו ופרופ' מרדכי קרמניצר: "נוכח הפגמים הגדולים... בהליכי החקירה והפגיעה בזכויותיו הבסיסיות ביותר של הנאשם, ניתן וצריך היה להסתפק בפחות מאשר "ספק סביר" העולה מניתוח חומר הראיות, כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. הצטברותם של פגמים אלה הופכת את ההליך להליך הנגוע באי הגינות מטעם המדינה כלפי הנאשם. אי הגינות כזו מגבירה את הצורך להיזקק למשפט חוזר - לא רק לשם בירור האמת, אלא גם לצורך החזרת האמון של הציבור במערכת המשפט, במיוחד כשהמדובר בפשע החמור של רצח ובעונש החמור של מאסר עולם חובה".

האם השופט ברק - שכידוע מינה את השופטת דורנר לדון בתיק של ברנס - אוהב את הפרסומת שעושה השופטת דורנר למאמר הקטלני הזה ?

אבל נחזור לענייננו.

ובענייננו, כפי שעולה ממאמרם של קרמניצר וסנג'רו, מתעוררות שאלות קשות מאד בדבר אמינות החלטתו של השופט ברק בעניין עזריה.

ושוב עולה השאלה:
מה כל זה אומר על אמינות פסקי הדין האחרים של השופט ברק ?
שהרי האמון בדרך שבה מפעיל הנשיא את סמכויותיו בנוי על ההנחה הבסיסית שהוא מציג תמונת אמת.
והנה ההנחה הזו נסדקת פעם ועוד פעם.

ובכן, האם צריך עתה להתיישב ולבחון לעומק את כנות מעשיו של הנשיא ברק או לעבור במסרקות ברזל על פסקי הדין שיצאו מתחת ידיו ? האם צריך מעכשיו להסתכל על כל פסקי הדין של השופט ברק בעקימת ראש ?

אכן מציאות עגומה.

ובמנותק מן המציאות העגומה הזו משגשגת לה מציאות אחרת. מציאות של בלונים צבעוניים...
http://www.lawfactor.com/prakim/razahta.asp

@ לראש הדף לתקציר הפרקים הנבחרים
http://www.lawfactor.com/prakim/default.asp

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

עשר שנים לאחר שנרצחה חנית קיקוס וסולימאן אל-עביד הורשע במעשה,
חוזר עמיר רפפורט אל אחת הפרשות המשפטיות הסבוכות בתולדות המדינה

עמיר רפפורט

באמצע השיחה סולימאן אל-עביד פרץ לפתע בבכי. על פי פסיקתם של לא פחות מ-12
שופטים, מדובר באיש שחטף את הנערה חנית קיקוס מאופקים, אנס אותה, רצח אותה
והשליך את גופתה. אלא שמעברו השני של קו הטלפון, בשיחה מכלא רמלה, אל-עביד
בוכה כמו ילד.

"אתה יודע מה, אני אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא לאשתי,
לילדים ולעורך דין שלי", אמר. "הכל שקר, שקר, שקר. בעיניים שלי, שקר.
הודיתי כי החוקרים של המשטרה לקחו לי את הכבוד שלי".

למה אתה מתכוון?

"החוקרים עמדו מסביבי ואמרו לי ששחאדה (שאחדה אלבחירי, שנחשד במעורבות ברצח
קיקוס אך שוחרר - ע.ר) מזיין אותי, יעני מוכר אותי. אחרי זה הם התחילו
להוריד לי את הבגדים. אמרו שמחפשים לי סימנים על הגוף וכל מיני שטויות
כאלה. פתאום הורידו לי גם את המכנסיים ואת התחתונים. שיחקו לי בבולבול,
אמרו לי: 'חבר שלך מזיין אותך ואתה לא גבר'. כששיחקו לי בבולבול איבדתי את
הכבוד, איבדתי את ההכרה. אני לא יודע מה קרה לי פתאום. אמרתי להם: 'עשיתי,
תעזבו אותי', ואז הלבישו לי בחזרה את המכנסיים.

"לא סיפרתי בבית משפט. לא סיפרתי לאף אחד. התביישתי. חשבתי, עדיף למות
מאשר שאנשים יידעו שהלך לי הכבוד. כששיחקו לי בבולבול הרגשתי מעולף. היו לי
כאבים בבטן בלי הפסקה. אמרתי להם: 'תרשמו מה שאתם רוצים. בסדר, עשיתי. רק
תעזבו אותי'".

אם לא רצית לספר את זה אפילו בבית משפט, למה אתה מספר את זה עכשיו, עשר
שנים אחרי?

"כשזה קרה, לא היה לי ניסיון. חשבתי, מה יקרה אם הילדים שלי יידעו שדבר כזה
קרה לאבא שלהם? שעדיף למות. היום, אחרי עשר שנים בכלא רמלה, זה משהו אחר.
עכשיו אני כבר רגיל לראות דברים כאלה. בכלא בנאדם יכול להוריד מכנסיים
ולהסתובב עירום באגף. קולטים דברים כאלה, לא חסר. יש ניסיון עם אסירים.
בהתחלה התביישתי אפילו להגיד את המילים".

סיפרת למישהו אחד לפחות את הסיפור הזה, שהורידו לך את הבגדים בחקירה,
שהשפילו אותך?

"סיפרתי את זה לפסיכולוגית של הכלא".

בידי המשטרה אין הקלטה של הודאתו הראשונה של אל-עביד באונס וברצח של קיקוס.
הקלטה של כל חקירה, ולבטח הודאה, היא כלל בסיסי בחקירות של מקרי פשע חמורים.
במשטרה טענו כי מסיבות טכניות שאין להן הסבר מכשיר ההקלטה "פשוט לא פעל" בעת
שאל-עביד הודה.

שחזור הפרשה, שנערך במלאות עשר שנים להיעלמה של חנית קיקוס ול מעצרו של
אל-עביד, חושף כי הכשל בהקלטה הוא רק פרט אחד מתוך רשימה של מחדלים ותהיות
לגבי עבודת המשטרה בתיק הזה ולגבי תקינות ההליך המשפטי. אל-עביד הורשע
בארבעה משפטים שונים, שבסופם נגזר עליו מאסר עולם, למרות ששופט מחוזי אחד
המליץ לזכות אותו זיכוי מוחלט, ושלושה שופטי בית המשפט העליון המליצו לזכותו
מחמת הספק, בדעת מיעוט שלא התקבלה.

תחקיר "סופשבוע" חזר אל העדויות, אל מסמכי בית המשפט, אל קלטות המשטרה ואל
גיבורי הפרשה. חלק מסימני השאלה התעוררו כבר בעבר. התחקיר מביא גם גילויים
שטרם נחשפו ומתבסס על דברי גורמים בממסד, שבלבם מקננת התחושה שנעשה לאל-עביד
עוול נורא, שהמערכת תפסה קורבן חלש ללא עבר פלילי והלבישה עליו תיק ענק. על
מנת להימנע ככל האפשר מהטיה, סניגורו של אל-עביד, עו"ד אביגדור פלדמן, לא
היה שותף לתחקיר ולא ידע על הכנתו.

עשר שנים אחרי, סולימאן אל-עביד ממשיך לטעון שהוא חף מפשע. סימני שאלה
מטרידים וספקות ממשיכים לרחף מעל הפרשה. האם ייתכן שמי שיושב בכלא על רצח
חנית קיקוס הוא לא האדם הנכון? האם ייתכן שהרוצח עדיין מסתובב חופשי?

השחזור מעלה כי התשובה לשאלות היא שאל-עביד איננו רוצחה של חנית קיקוס או
לכל הפחות יש ספק גדול, מנקר, לגבי הרשעתו. לכאורה יישמע יומרני להגיע
למסקנה כזו בניגוד לפסק דין של בית משפט. ואולם, אין ערובה ששופטים לא עושים
טעויות. כבר היו דברים מעולם. לאחרונה, למשל, זוכה עמוס ברנס לאחר שנחשב
במשך עשרות שנים לרוצחה של רחל הלר.

קצה חוט במשאית אשפה
עקבותיה של חנית קיקוס אבדו ב-10 ביוני 93'. היא היתה אז בת 16 ועשרה
חודשים, נערה יפה עם שיער שחור חלק ופנים עדינים. היא נראתה בפעם האחרונה
בתחנת ההסעה ביציאה מאופקים לכיוון באר-שבע.

"הסעתי אותה לתחנת ההסעה ביחד עם החבר שלי אז", שחזרה בשבוע שעבר הילה טל
(אבוטבול), שהיתה האחרונה שראתה אותה. "חנית היתה החברה הכי טובה שלי. ביום
שבו נעלמה היא עמדה לנסוע לבאר-שבע ליום הולדת של חבר חדש שהיה לה אז, חייל
שקראו לו אורן. לקראת יום ההולדת היא קנתה לו מצית וחולצה. במשך כל היום
פטפטנו כפי שעשינו בכל יום. כשהסענו אותה לתחנה ביציאה מאופקים שאלתי אותה
אם יש לה כסף לאוטובוס ובגלל שלא היה לה כסף נתתי לה עשרה שקלים כדי שלא
תיסע בטרמפים.

"הורדנו אותה בתחנה בדיוק כשהשמש ממש עמדה כבר לשקוע, עשינו פרסה והתחלנו
לנסוע בחזרה לתוך אופקים. אני זוכרת שהספקתי לראות את האוטובוס, קו 34
לבאר-שבע, שבדיוק הגיע לתחנה. מרחוק שמתי לב שבניגוד להבטחה שלה, חנית לא
עלתה עליו. סימנתי לה: 'נו, נו, נו' עם היד, אבל המשכתי. עד היום אני מאשימה
את עצמי על כך שלא חזרתי מיד לתחנה ומנעתי ממנה לנסוע בטרמפים".

ביום שישי, 11 ביוני 93', התברר להוריה של חנית, דולי ורפי קיקוס, שבתם לא
הגיעה ליום ההולדת של החבר שלה בבאר-שבע ולא ישנה אצל אף אחת מחברותיה
באופקים. הם דיווחו על היעדרה, ובמשטרה הוקם חמ"ל שריכז את החיפושים אחריה.
סיפור ההיעלמות של הנערה היפהפייה עלה מיד לראש הכותרות, ועל המשטרה הופעל
לחץ ציבורי עצום למצוא אותה או לפחות לגלות מה קרה לה.

סולימאן אל-עביד, תושב רהט, היה באותם ימים בן 44, אב לשני ילדים, ולעוד
שלושה שחיו בביתו כמשפחה אומנת. הוא כבר היה פועל ותיק שעבד כטרקטוריסט
באתר הפסולת דודאים, סמוך לצומת משמר-הנגב, עשר דקות נסיעה הן מרהט והן
מאופקים.

אל-עביד לא ביקר מעודו בבית ספר ולא למד קרוא וכתוב. ערב-ערב היה לוקח את
מכונית הסובארו הכחולה שלו, מודל 83', נוסע לבית של הבוס שלו, סעיד
א-רומיילי, שגר לידו ברהט, עולה שם על הוואן של העבודה ומתייצב באתר.
תפקידו היה ליישר עם טרקטור את ערימות הפסולת ששפכו משאיות זבל שהגיעו
למקום מרחבי הנגב. בכל לילה היה נוסע על הר הזבל הלוך ושוב עד הבוקר.

"סולימאן עבד אצלי שנתיים", מספר א-רומיילי עשר שנים אחרי. "בגלל שהכרתי
אותו טוב נראה לי לא הגיוני כבר מההתחלה שייחסו לו תיק רצח. הוא היה מגיע
לעבודה תמיד בזמן, בורח מצרות. סמכתי עליו, נתתי לו את האוטו ואת הטרקטור
שלי, אף פעם לא היו עליו תלונות".

מי שסיפק קצה חוט ראשוני היה מסעוד אזולאי. אזולאי, כיום בן 46, מתגורר
בדירה שמשקיפה על הבית שבו התגוררה משפחת קיקוס באופקים. כמו אז, הוא עדיין
עובד בפינוי אשפה מאופקים לדודאים, במשאית בלי מזגן. המגן היחיד שלו מפני
החום הבלתי נסבל בתא הנהג הוא כובע קסקט כתום.

"אחרי שחנית נעלמה ראיתי מהחלון בבית שלי את כל העיתונאים והצלמים שהיו מול
הבית שלה", אמר השבוע. "זה הזכיר לי מיד דבר חשוד שקרה בזמן שהגעתי לזרוק את
הזבל בדודאים בלילה של יום חמישי, שבו נעלמה. אני זוכר עד היום שכאשר הגעתי
לדודאים, בערך ב-11 בלילה, השער היה נעול. צפרתי 20 דקות אבל אף אחד לא פתח.
הנוהל היה שהאתר נפתח בכל לילה ב-12 כשהשוקל מגיע כדי שניתן יהיה לשקול את
הזבל שאנחנו שופכים, אבל בדרך כלל השומר היה מכניס אותנו גם קודם והיינו
רושמים את כמות הזבל בערך, בלי לשקול.

"באותו יום, כשהשומר פתח בסוף את השער, הוא אמר: 'מה העניינים, נרדמתי'.
נכנסתי עם המשא ית לתוך בור האשפה והופתעתי לראות שם את סולימאן יושב בתוך
רכב מסחרי ולא בטרקטור. שאלתי אותו מה הוא עושה שם ברכב הזה, והוא אמר לי:
'אני מחכה. מה אתה רוצה שאעשה כשהחבר שלי מזיין בבוטק'ה'.

"חוץ מזה שהוא היה באוטו ולא בטרקטור, לא נראה עליו שום דבר יוצא דופן. הוא
היה רגיל לגמרי. אבל הדברים שהוא אמר הדליקו לי מנורה, כי נראה לי מוזר
שתהיה בחורה באתר דודאים עם השומר. חשבתי שאפילו זונה לא תסכים לבוא לסירחון
הזה, ובגלל זה אמרתי לעצמי שהשומר אולי היה עם חנית קיקוס. סיפרתי את זה
לחבר שלי".

חשדו של אזולאי גבר שלושה ימים לאחר מכן, כשהגיע עם נהגי אשפה נוספים
לדודאים וחיכה לשעת פתיחת האתר. "ישבנו עם סולימאן ועם השומר, שהכין לנו
תה", מספר אזולאי. "סולימאן אמר ש'אולי חנית נמצאת בזבל'. כל הזמן היינו
אומרים בדיחות על זה שהחיים שלנו בזבל וגם אז זה נשמע לי כמו בדיחה. סולימאן
נראה גם הפעם רגיל לגמרי, צוחק, מבסוט".

בדיעבד מתברר כי אם אל-עביד רק התלוצץ, הבדיחה שסיפר אז לנהגי האשפה עלתה
לו ביוקר.

שני עצורים. חשוד אחד
שחאדה אלבחירי היה השומר באתר דודאים בשבוע שבו נעלמה קיקוס. עשר שנים לא
דיבר אלבחירי, היום בן 39, על הפרשה. השבוע מצאנו אותו בבית חדש שבנה בשכונה
14 ברהט. הוא מתפרנס ממוסך מאולתר במרתף.

"באמת, מה שסולימאן אמר היה רק בדיחה", אומר אלבחירי. "הוא היה צוחק המון
בעבודה, כל הזמן. כל היום היה אומר: 'החיים בזבל, החיים בזבל'. אני זוכר
שאחרי שהחבר'ה מאופקים, שישבו איתנו, שמעו את הבדיחה שלו, שחנית אולי בזבל,
הם קמו. נעלמו. הם השאירו את התה אחריהם, אפילו לא נגעו בו". נהגי האשפה
דיווחו למשטרה על חשדות שיש להם לגבי הפועלים הבדואים בדודאים. המידע הזה לא
הקפיץ את המשטרה מיד.

בידי המשטרה לא היה קצה חוט. על רקע הלחץ למצוא את הנערה הנעדרת הוחלף ראש
צוות החקירה המיוחד לפרשה, פקד שמעון עמר, בראש אגף החקירות במרחב הנגב,
סנ"צ אלברט אבקסיס, שמינה עצמו לטפל אישית בתיק. ביום שישי, 18 ביוני 93',
החליטו החוקרים לבדוק גם את המידע לגבי הפועלים הבדואים בדודאים. בתחילה נפל
חשדם על אלבחירי, בגלל שאל-עביד אמר עליו שהוא "מזיין מישהי". גם את אל-עביד
הם החליטו לעצור, כדי לברר עימו למה התכוון בדבר יו.

אלבחירי ואל-עביד קיבלו הודעה לבתיהם להתייצב במשטרה. אל-עביד הגיע ברכבו
הפרטי לתחנת משטרת רהט, שם התבקש להמשיך לתחנת אופקים, שבה התייצב אלבחירי
עצמאית.

אלבחירי כבר היה משופשף במגעים קודמים עם המשטרה, בעיקר עקב עבירות פליליות
שיוחסו לבני משפחתו שלגביהן נחקר. הוא הכחיש מיד כל מעורבות ברצח קיקוס אבל
סיפר שבלילה שבו נעלמה, הגיע אל-עביד לאתר הפסולת כשעה וחצי לפני תחילת
העבודה עם הסובארו הפרטית שלו ושטף אותה.

אל-עביד הכחיש כמעט כל מה שנאמר לו, כולל את העובדה שביום ההיעלמות הגיע
לאתר בנסיבות יוצאות דופן. "הגעתי עם הסובארו שלי כמה ימים לפני ההיעלמות של
חנית, כשהאוטו של הבוס שלי היה מקולקל. ביום ההיעלמות הגעתי כרגיל עם האוטו
של א-רומיילי", טוען אל-עביד עד היום.

לנוכח הסתירות ערכו במשטרה עימות בין שני העצורים. אל-עביד, שנעצר בתחילה
כעד, הפך לחשוד ברצח. השוטרים פירקו את הסובארו שלו בניסיון למצוא טביעות
אצבע של קיקוס או כל ממצא אחר. שום ממצא כזה לא התגלה.

"הכי שיגע אותי שארבעה ימים הייתי בלי סיגריות", משחזר אלבחירי את החקירה
ההיא. "החוקרים נדבקו אלי מהבוקר עד הלילה כמו עלוקות. כשנמאס לך מהראשון,
בדיוק מגיע השני, וכשאתה כבר לא יכול לסבול את השני, מגיע השלישי. שאלו אותי
אלף פעמים, מבוקר עד לילה, איך בדיוק פתחתי את השער לפועלים מאופקים, באיזה
מילים השתמשתי, כאילו שזה מאוד חשוב. איימו עלי, אמרו לי שיש הקלטות שאני
קשור לרצח. אמרתי להם: 'אם יש הקלטות, תראו לי אותן'.

"בחקירה לקחו אותי למכונת אמת בתחנת משטרת באר-שבע. היה שם חוקר ששאל אותי
אם אני רוצה קפה. אמרתי שכן ואז הוא אמר לשוטר אחר: 'תעשה לו קפה טוב'. ישר
חשבתי שהוא אומר 'קפה טוב' כדי שיכניסו לי לתוך הקפה חומר שיסבך אותי. אמרתי
להם: 'אם ככה עכשיו, אני לא עושה שום פוליגרף'. חזרתי לפוליגרף רק אחרי כמה
שעות.

"אני מכיר את אל-עביד טוב. הוא אחד כזה שלא מבין הרבה מהחיים, לא יודע מה
זה משטרה. אני לא נתתי להם שיעבדו עלי. לא נשברתי. אבל לא נראה לי שהוא היה
יכול לעמוד מולם אפילו אם הוא לא עשה שום דבר. כששחררו אותי אחרי ארבעה ימים
כי לא היה להם שום דבר נגדי, אחד החוקרים, עאקף אל-הוזייל, שהוא בעצמו מרהט,
ביקש ממני טרמפ הביתה. אמרתי לו: 'סע באוטובוס'. לא רציתי שיתקרב אלי".

אל-עביד ואלבחירי לא החליפו מילה מאז נעצרו יחד לפני עשר שנים.

עד היום אל-עביד חי בתחושה שאלבחירי "מכר אותי וסיפר עלי שקרים, כי ככה
החוקרים אמרו לי". אלבחירי טוען: "אם אמרו לו שסיבכתי אותו אז עבדו עליו.
אני דווקא אמרתי כל הזמן, ואני אומר גם עכשיו, שסולימאן חף מפשע. אני מכיר
אותו טוב. הייתי איתו כל הזמן בדודאים. לא יכול להיות שהוא רצח אותה".

המדובב וההקלטה החסרה
מול סוללת חוקרים שהתישה אותו, נשאל אל-עביד, שלא זכה לייצוג, עוד ועוד
שאלות. רבות מהן עסקו בהרגלי המין שלו. אל-עביד חשף פרטים מביכים מבחינתו,
כמו העובדה שהלך עם אלבחירי לזונות בבאר-שבע. כשניסה להימלט מהפרטים
המביכים, הסתבך עוד יותר. הוא היה מנותק מהנעשה מחוץ לכותלי חדר החקירות. לא
היה לו מושג אם חברו אלבחירי "תופר" לו תיק ומסבך אותו.

בדיעבד, במהלך המשפט שנערך לו, לא היתה מחלוקת על כך שאל-עביד הוא בעל
אינטליגנציה נמוכה ביותר, והוגדר אפילו כמפגר. לפי חוות הדעת של פסיכולוג
מטעם ההגנה שבחן אותו, מנת המשכל שלו היא 52. מומחי התביעה העריכו שמנת
המשכל שלו היא 51, שווה מבחינה התפתחותית לזו של ילד בן 12-10.

ועדה מיוחדת של מערכת בתי המשפט שבחנה הסתמכות על הודאות חשודים כראיה
מרשיעה, בראשות שופט העליון אליעזר גולדברג (כיום מבקר המדינה), קבעה כבר
בתחילת שנות התשעים כי מפגרים נמצאים בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר למסור
הודאות על פשעים שלא ביצעו, עקב הקושי שלהם להתמודד עם לחץ בסיסי שקיים בכל
חקירה, גם אם החוקרים אינם משתמשים בכלים פסולים.

אל-עביד הודה לראשונה ברצח קיקוס ב-22 ביוני 93', לאחר ארבעה ימי חקירה
שבהם הכחיש כל קשר לפרשה. כפי שנחשף כאן בראשונה, אל-עביד טוען עתה, באיחור
של עשר שנים, כי נצר סוד על התעללות מינית שעבר, שגרמה לו להודות. עיון
בראיונות קודמים שנערכו עימו סמוך להרשעתו מעלה כי כבר לפני שנים אמר כי
"יבוא יום ואני אגלה מה באמת קרה".

שחזור הפרשה מעלה כי עוד לפני שהסכים להודות ברצח, מי ששכנע אותו כי אין לו
מוצא אלא בהודאה היה מדובב מטעם השב"כ שהמשטרה שתלה בתא המעצר במשטרת
אופקים. עד היום מוטל חיסיון על זהותו של המדובב. העיתונאית טל בשן חשפה
בעבר במוסף זה, כי הוטל ספק רב באמינות המדובב כאשר פרקליטות המדינה הגישה
נגדו כתב אישום בעוון מסירת הודאות כוזבות בפרשה אחרת.

במשטרה ובשב"כ מכונה אותו מדובב "אבו נאסר". בפני אל-עביד הוא הציג את עצמו
כ"ראד". על מנת להרשים את אל-עביד תפרה המשטרה לראד סיפור כיסוי שלפיו הוא
נעצר כחשוד בגניבות רכב. לפני שהוכנס לתא, למען ה"אמינות", החוקרים פיצצו
במכות את ראד לעיני אל-עביד. ייתכן שאל-עביד ראה את המכות בגין עבירה של
גניבת רכב והסיק מכך שגם הוא צפוי לחטוף, שכן הוא חשוד בעבירה חמורה הרבה
יותר.

ל שיחה שהתנהלה בתא בין ראד לאל-עביד האזין החוקר עאקף אל-הוזייל בזמן אמת
ואף הקליט אותה. על פי סיכום מוקדם בינו ובין המדובב, ברגע שאל-עביד יודה
ברצח, על המדובב לצעוק את מילת הקוד "אקמול".

בתחילת השיחה ביניהם אמר המדובב לאל-עביד בתחכום, כדי לקנות את אמונו, כי
"המודיעין והמשטרה ממזרים. אל תגיד שאתה מודה". אל-עביד אמר לו שהוא חף
מפשע: "מאשימים אותי במשהו שאני לא הייתי בזה". ראד אמר: "זה לא פעם ראשונה
שאני נעצר", ואל-עביד ביקש: "תדריך אותי".

ראד הציע לאל-עביד טקטיקת פעולה: "אני מוכן לקחת את התיק על עצמי אבל אחרי
שבוע אתה תיעלם, תגיד לאשתך שאתה יוצא". ההצעה היתה לברוח למצרים בסיוע
אש"ף. ראד: "הבעיה כרגע הגופה. אם לא ימצאו את הגופה תהיה בעיה". אל-עביד:
"אני לא לקחתי כלום". ראד: "החוכמה שאפשר לצאת מזה חלק, הבנת אותי?".

אחרי שיחה של שעות, שבה התעלם המדובב מההכחשות של אל-עביד, הוא שכנע אותו
להודות: "תהיה אמיץ, תהיה אמיץ, מכה אחת".

אל-עביד השתכנע ככל הנראה שהוא לכוד וצפוי בכל מקרה למאסר ארוך, ואמר:
"תראה איך, זהו, עשיתי. אין פתרון", ומיד אחרי זה הוסיף: "עוד לא גמרנו. הכל
שק ר".

אל-עביד התחיל למסור פרטים בקשר לרצח שביצע כביכול. "זיינתי אותה שלוש
פעמים", אמר והוסיף פרטים, חלקם לא נכונים לחלוטין, למשל שחנית קיקוס היא
ג'ינג'ית, ושהיא אמרה לו אחרי שאסף אותה בטרמפ, שההורים שלה אסרו עליה
להתחתן עם ערבי.

השופט המחוזי ניל הנדל העריך, כי לאחר שהמדובב התעלם מכל ההכחשות שלו
בעניין הרצח, אל-עביד פשוט החליט להתרברב בפניו. פרטים שאמר למדובב, שלא
תאמו את המציאות לגבי פרשת קיקוס, נחשבו להודאה, ואבו נאסר קרא בקול:
"אקמול".

"פתאום שמעתי 'אקמול, אקמול'. לא הבנתי מה קורה", משחזר אל-עביד. "רק בבית
המשפט הבנתי שראד זה מישהו שהמשטרה הכניסה לי לתא. אם הייתי יודע אז, גם אני
הייתי מכניס לו מכות".

מילת הקוד הושמעה סמוך לחצות. לאחר חצות, ב-23 ביוני 93', הוצא אל-עביד
מתאו ונלקח לחקירה הגורלית שבה הוא טוען היום כי הושפל מינית. החוקרים,
כאמור, לא הקליטו את החקירה ההיא. השאלה, לכן, עדיין לא פתורה: כיצד הודאה
מהוססת של אל-עביד בפני המדובב הפכה להודאה מסודרת וכתובה, שנגבתה על ידי
צוות החקירה? אל-עביד טוען שלא ידע שהאיש שעימו שוחח בתא הוא מדובב
ושהחוקרים האזינו לשי חה, ולכן אמור היה לדבוק בהכחשתו לגבי הרצח, כפי שעשה
במשך ארבעה ימים רצופים, ולא למסור הודאה פתאומית ומסודרת.

עוד באותו לילה נלקח אל-עביד לשחזור ראשון של הרצח, ומכשירי ההקלטה חזרו
לעבוד. משטרת הנגב מיהרה לכנס מסיבת עיתונאים, שבמהלכה הוכרז על "תפיסת
הרוצח". במשך ארבעה ימים שחזר אל-עביד את הרצח כמה פעמים, עד ששוב הפסיק
לשתף פעולה עם החוקרים. עכשיו נותר להם רק למצוא את הגופה.

אל-עביד הודה כי השליך את הגופה במזבלת דודאים. העובדה שהגופה לא נמצאה,
למרות החיפושים הדקדקניים, לא מנעה הגשת כתב אישום נגד אל-עביד.

המשפט: גרסאות לא סבירות
משפטו הראשון של אל-עביד נערך בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בפני ההרכב המיוחד
לפשעים חמורים, שבראשו עמד השופט גלעד גלעדי והיו חברים בו השופטים צבי סגל
וניל הנדל. כבר במהלכו הועלו תהיות לגבי אמיתות ההודאות והשחזורים של
אל-עביד ולגבי פעולת המשטרה.

התברר למשל שמכשיר ההקלטה לא פעל גם בעימות שהיה בין אל-עביד לאלבחירי.
השופט הנדל מצא כי יש הבדל גדול בין ההודאות שנרשמו מפיו של אל-עביד בכתב על
ידי החוקרים ובין הנוסח שעולה מההקלטות וכי למעשה החוקרים הכניסו לאל-עביד
מילים לפה.

עוד עלה מהמשפט, כי במהלך החקירה החוקרים לא קיבלו חלק מגרסתו של אל-עביד,
כולל את הטענה שהוא זרק את הגופה בצד הכביש "על יד גשרון" אחרי שאנס את
קיקוס ורצח אותה ביד אחת תוך כדי נסיעה במהירות 80 קמ"ש. החוקרים שיפצו שוב
ושוב את גרסתו של אל-עביד. הם אלה שהציעו לו בפעם הראשונה להגיד שזרק אותה
"בזבל". רק כשאל-עביד נשאל אם זרק את חנית בזבל, הוא השיב בחיוב.

אל-עביד נראה בסרט הווידאו של השחזור נבוך מכך שהחוקרים מבקשים ממנו להדגים
באמצעות בובה בתוך רכב כיצד אנס את קיקוס. השחזור לא הופסק גם כשאל-עביד אמר
שקיקו ס לבשה שמלה, שהיא לא התנגדה לו, שהיא היתה "שמנמנה" ושהיא נראתה לו
"בת 40-30".

אחרי שאל-עביד שב משחזור שבו לא ידע לענות בצורה ברורה על שאלות בסיסיות
לגבי האונס, הרצח ולגבי הנרצחת, גבו ממנו החוקרים הודאה כתובה, שמשתרעת על
פני עמוד וחצי, כביכול ללא שום שאלה מצדם. כמו במקרים קודמים, גם הפעם מכשיר
ההקלטה לא פעל.

כשאין הקלטה, גרסת אל-עביד לגבי הרצח נשמעת הרבה יותר משכנעת: "נכנסתי,
כיביתי את המנוע, אמרתי לה: 'תורידי את המכנסיים'. היא התעקשה קצת. אמרתי
לה: 'יאללה תורידי, בחייך, נו'. פה ושם היא התנגדה. חיבקתי אותה בחזה. אנחנו
בחורשה, אין לה לאיפה לצאת. פתחתי את הדלת שלי ובאתי לדלת שלה. פתחתי את
הדלת שלה, אמרתי לה: 'תורידי את המכנסיים'. השענתי את המשענת כדי שתשכב. היא
אמרה לי: 'תעזוב אותי'. אני עליתי על הכיסא שלה. לא היתה לה ברירה כי אמרתי
לה כמה פעמים 'תורידי'. מרחתי לה את השדיים, נתתי לה סטירה אחת, הורידה את
המכנסיים... פתחתי את הדלת.. השכבתי את הכיסא... היא דחפה אותי.

"כשפותחים את הדלת נדלק האור. היא דחפה אותי... ואמרה לי: 'עזוב אותי'.
הראש שלי היה מלא... אני עליתי עלי ה. פתחתי לה את הרגליים שלה עם הרגליים
שלי... היא דחפה אותי עוד פעם אחת. שכבתי עליה, אין לה ברירה, לא ימינה ולא
שמאלה. היא לא שרטה אותי. היא צעקה עד ששכבתי עליה".

כבר במשפט הראשון של אל-עביד נתן השופט הנדל להודאה כתובה זו "משקל אפס"
לאור העובדה שבאה מיד לאחר הודאה מוקלטת שבה הוא לא ידע למסור אפילו פרטים
בסיסיים על הרצח. בניגוד אליו, השופט תאודור אור כתב על הודאה זו בפסק הדין
הסופי של בית המשפט העליון כי "המילים 'פה ושם' שבהן עושה אל-עביד שימוש
נרחב (בהודאה הקודמת) מפנות את מקומן לתיאור מפורש של אלימות מצדו של
אל-עביד, אשר אפשרה לו לבצע את האונס". השופט אור התעלם מכך שההודאה הזו
אינה מוקלטת.

כבר בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע היו השופטים מודעים לכך שחלק מהגרסאות שמסר
אל-עביד לגבי הרצח היו לא סבירות. בתשובה לשאלות השופטים אמר ראש צוות
החקירה אבקסיס: "שאלנו את עצמנו הרבה שאלות לגבי גרסאות הרצח". החוקר פקד
אבי נחמני הודה כי: "לא נראה לי שאפשר להמית ככה עם יד אחת על ההגה במהירות
80 קמ"ש".

המשפט הסתיים בנובמבר 94'. בסיומו התבקשו השופטים להכריע האם הם מאמינים
להודאתו בחקירה א ו לטענתו בבית המשפט שזו היתה הודאת שווא. אל-עביד לא טען
במשפט כי הופעל עליו לחץ אסור כדי להודות, אלא גרסת ההגנה היתה שהוא הודה
בגלל שנלחץ מעצם החקירה, במיוחד בשל היותו מפגר שמעולם לא בא במגע עם המשטרה
קודם לכן.

אחת השאלות המרכזיות שעלו במשפט היתה דברים שאמר אל-עביד שוב ושוב במהלך
ההודאות והשחזורים בחקירה, שנשמעו בהקלטות כהבעת צער, כמו דבריו לחוקרים:
"חבר'ה, חבר'ה, כואב לי, כואב לי". השופט הנדל אמר כי יש אפשרות שאל-עביד
מכה על חטא אבל גם אפשרות שהוא מבכה את העובדה שהוא נאלץ להודות בעבירה שלא
ביצע.

לעומתו, השופט סגל היה חד משמעי. הוא קרא צפונות לב וכתב כי "בסוף השחזור
נצפה הנאשם כשהוא מנסה לעקור מתוכו את אותה אכזריות, משטמה וחשיכה ובנסותו
תוך חיבוטי נפש עזים לגרד מן התחתית הקודרת, הנשכחת והמודחקת של תרבות
מעשיו, את הרע שבו, ומבלי שניתן היה להבחין בהדרכה, בניתוב כלשהו, לא כל שכן
בלחץ ולו הקל ביותר... הוא פונה אל חוקריו ומודה בפניהם כי המעשה שביצע 'לא
מתאים לי, לא מתאים למדינה ולא מתאים לכל העולם. זה קרה כבר, מה אני יעשה.
תעשו מה שאתם רוצים'".

על מנת להרשיע אדם ברצח כשאין ראיה ממשית אלא רק הודאה, דרוש "דבר מה
נוסף". כלומר, פרט משמעותי נוסף שיוכיח את נכונות ההודאה.

השופטים סגל וגלעדי קבעו שניתן לראות "דבר מה נוסף" בשורה של פרטים.
העיקריים: העובדה שאלבחירי העיד כי בליל הרצח הגיע אל-עביד בנסיבות יוצאות
דופן לאתר דודאים, והעובדה שידע לתאר לחוקרים כי בחורשה שבה אנס את קיקוס על
פי ההודאה הותקן באותה תקופה צינור מים, דבר שהוכח כאשר הובא לבית המשפט
מנהל עבודה מ"מקורות".

השופטים גלעדי וסגל קיבלו את גרסת התביעה, שלפיה לאחר שאל-עביד רצח את
קיקוס הוא השליך את גופתה בדודאים, למרות שהגופה לא נמצאה. השופט הנדל כתב,
כי ההרשעה שעליה החליטו חבריו להרכב מתבססת על "גשר של דמיון" וכי הוא מעריך
שהודאת אל-עביד איננה נכונה. השופט הנדל אמר עוד כי אסור לסמן את ההרשעה
כמטרה ורק לאחר מכן לבנות פסק דין שיצדיק את הפסיקה הזאת.

יש גופה, אין שחרור
ב-11 ביוני 95' חלה התפתחות שטרפה את הקלפים. זה קרה בדיוק בשעה שבית המשפט
העליון עמד לדון בערעור שהגיש אל-עביד על הרשעתו. תושב אופקים אבי סליק,
שעבד כמנהל בנייה בשכונת נאות חצרים בבאר-שבע, הרים מכסה מתכת שכיסה בור
ניקוז מים וגילה בתוכו שלד של אישה. במשטרה חשדו מיד כי מדובר בשלד של חנית
קיקוס.

סנ"צ אבקסיס, שפרש בינתיים לגמלאות, אמר בשבוע שעבר: "כשקיבלתי את ההודעה
ירדתי לבור והתחלתי ללכת בתעלות הניקוז עם פנס. אספתי את עצמות השלד שהתפזרו
למרחק של כמה עשרות מטרים ואת פרטי הלבוש. השלד היה ללא פרטי הלבוש
התחתוניים".

ההערכה הראשונית של המשטרה התאמתה. תחילה ניתן היה להבחין בדמיון בין השיער
שעל הגולגולת ובין שיערה של קיקוס, בהמשך זיהו ההורים גם את החולצה והחזייה
של בתם, ואת האישור הסופי סיפקו צילומי השיניים ובדיקות הדנ"א.

מציאת הגופה הכתה את המעורבים בפרשה בתדהמה. לכאורה אמור היה הגילוי להביא
לקריסת פסק הדין ולשחרורו המיידי של אל-עביד, שהודה כי השליך את הגופה באתר
דודאים. במשטרה שררה מבוכה והמפכ"ל הורה למנות ועדה שתבחן את אופן פעולת
החוקרים בפרשה. ההערכה הראשונית של בכירים בפרקליטות המדינה היתה שלא יהיה
מנוס מלשחרר את אל-עביד.

אלא שאל-עביד לא שוחרר. במקום זאת מערכת הצדק הישראלית התייצבה לאט-לאט
מאחורי הרשעתו של אל-עביד.

המשטרה לא פרסמה מעולם מה היו מסקנות ועדת הבדיקה לגבי אופן חקירת אל-עביד
אלא גיבתה, למעשה, את החוקרים. גם פרקליטות המדינה לא נקטה בצעד אמיץ.
בהצבעה פנימית בצמרת הפרקליטות, שבחנה מקרוב את הפרשה, היו שלושה פרקליטים
שתמכו בהמשך ניהול ההליכים המשפטיים נגד אל-עביד למרות מציאת הגופה במקום לא
צפוי. שלושה אחרים היו בעד חזרה מכתב האישום ושחרורו המיידי של הנאשם.
כשהכריעה בעדפרקליטת המדינה באותה תקופה, דורית בייניש, שברה את התיקו,
המשך ההליכים נגד אל-עביד.

ואילו בית המשפט העליון, שנדרש גם הוא להחליט מה לעשות בערעור של אל-עביד
לנוכח ההתפתחויות, לא דן בעצם ההרשעה אלא החליט להחזיר את התיק למשפט מחודש
בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. לא היה מדובר ב"משפט חוזר", משום שהמשפט השני
התחיל לפני מיצוי הליכי הערעור.

שופטי העליון יכלו להורות שבמשפט המחודש יישבו שופטים אחרים מההרכב שדן
בתיק בתחילה, אבל תחת זאת הם הטילו משימה אכזרית ע ל אותם שופטים; להכריע
פעם שנייה בפרשה שכבר פסקו בה פעם אחת. המשמעות היתה שאם השופטים היו רוצים
לחזור בהם מקביעתם הראשונה היה עליהם להודות בעצם כי הוציאו תחת ידם פסק דין
שגוי.

השופט סגל כבר החליט
השופט צבי סגל היה בין השופטים שהרשיעו את אל-עביד במשפט הראשון ללא
פקפוקים. סגל, היום בן 55, התחיל כתובע מבריק בפרקליטות מחוז הדרום והתמנה
כבר בגיל 35 לשופט בית משפט השלום בבאר-שבע בשנת 84'. כבר בתחילת דרכו ניכרה
נטייתו להרשעת נאשמים. לאור תלונות שהועברו להנהלת בתי המשפט על ידי שופטים
לגבי התנהלותו, לגבי האתיקה שלו ואפילו לגבי היחס שלו לעובדות, ולאור טענה
שהוא שכנע נאשם אילם להודות בפניו ואף רשם מפי האילם הודאה בפשע, החליט נשיא
בית המשפט השלום באותה תקופה, יוסף רבי, לאסור עליו לשבת במשפטים פליליים
למשך שנתיים. השופט רבי הטיל וטו על מינויו של סגל למחוזי. המינוי התאפשר רק
ב-92', חודשיים אחרי פרישתו של רבי.

בתקופה שלפני משפטו השני של אל-עביד, עוד לפני שהוחלט מה לעשות בעקבות
מציאת הגופה, השופט סגל כבר היה מעודכן מאוד בפרטי החקירה, מעבר למה שפורסם
בעיתונים. השוטרים השוו סיבים שנמצאו ברכבו של אל-עביד בתקופת מעצרו הראשונה
עם סיבים שנלקחו מהחולצה של קיקוס שנמצאה. המשטרה, שלא ניסתה לבחון שום
כיוון חקירה חדש בעקבות מציאת הגופה, עשתה כל מאמץ לקשור את אל-עביד לבור
הניקוז. ה רבה לפני המשפט, השופט סגל ידע בדיוק כמה סיבים נמצאו ברכב ומהם
הליכי הבדיקה.

לא זו בלבד שסגל ידע על הבדיקות אלא שמפקד משטרת מרחב הנגב באותה תקופה,
תנ"צ יוסף אבני, אישר כבר בעבר כי באותה תקופה קריטית השופט סגל שוחח עימו
בטלפון מדי פעם, אם כי הכחיש שהשופט התעדכן דרכו בפרטי החקירה.

מעבר לשיחות עם מפקד המרחב, בימים שלפני המשפט המחודש שוחח השופט סגל גם עם
פרקליטת מחוז הדרום, עו"ד יסכה ליבוביץ'. על פי עדויות, השניים הסתגרו יחד
בלשכת השופט, ולא ברור על מה דיברו ביניהם. במערכת המשפט הכחישו כי היה "פגם
אתי" בשיחה בין השופט לפרקליטת המחוז.

אם לא די בכל אלה, התברר בדיעבד כי בתקופת המשפט השני השופט סגל החל לכתוב
את פסק הדין הרבה לפני שהמשפט הסתיים. אמנם השופט סגל מסר להקלדה חלקים מפסק
הדין שלא כללו את התוצאה הסופית, אבל מעצם כתיבת חלקים נרחבים של פסק הדין
הכיוון הכללי שלו, המרשיע שוב, כבר נקבע הרבה לפני שהצדדים השמיעו את
סיכומיהם במשפט.

עד כמה מדובר בהתנהלות חריגה מצד השופט תעיד העובדה, שבעבר נפסלו לא פעם
משפטים כאשר התברר ששופטים דיברו עם צד אחד במשפט ללא ידיעת הצד השני , או
כאשר שופטים החלו לכתוב פסקי דין לפני סיום המשפט. גורמים משפטיים המעורים
בנעשה בבתי המשפט אומרים כי "שיחות של שופט עם קצין משטרה או עם פרקליטה
מחוזית אינן נתפשות ואינן תקינות".

תמלילים עוברים שיפוץ
כבר בפסק הדין שכתב בתום המשפט הראשון, כשהשופט הנדל ניתח את תמליל השיחות
בין המדובב ובין אל-עביד, הוא שם לב לכמה קטעים מוזרים בתמליל. "נראה כאילו
חסרים כאן כמה משפטים", הוא ניחש לגבי קטע מסוים. במשפט השני, שנערך כעבור
כשנתיים, התברר שצדק. ואולם השופט לא היה יכול להעלות על דעתו כי הפרטים
החסרים שאליהם התייחס היו רק חלק ממכלול רחב של של סילופים בתמליל המשטרה.

פרשת התמלילים נחשפה במשפט השני, כשהתברר שלאחר שנמצאה הגופה החליטה המשטרה
לתמלל מחדש את כל קלטות שיחתם של המדובב ואל-עביד. המטרה היתה לנסות לחפש
בדברי אל-עביד פרטים שאולי יחשפו שידע בכל זאת שהגופה איננה בדודאים. את
התמלול הראשון ערך החוקר רס"ר עאקף אל-הוזייל. התמלול החוזר, כעבור כשנתיים,
נערך על ידי איש הפרקליטות נאסר אבו טהא, שבינתיים התמנה לשופט הבדואי
הראשון, ועל ידי עורך דין ששכרה המשטרה במיוחד למשימה, טאהר אלמכאווי.

המשטרה טענה כי הבדלים בין התמלילים הם "טעויות בתום לב". ואולם מניתוח שני
התמלילים אי אפשר להתעלם מכך שכמעט כל הטעויות גרמו לכך שאל-עביד נשמע מפליל
את עצמו יותר מאשר אמר בפועל. חמור מכך, קטעי ם שלמים, ארוכים, שבהם אל-עביד
סיפר למדובב לאחר שחזר מחקירותיו כי הוא חף מפשע, הושמטו מהחומר שהוגש לבית
המשפט במשפט הראשון והתגלו רק במשפט השני.

למשל, אמירה כביכול של אל-עביד בתמליל הראשון ש"תפסתי את השדיים שלה ולקחתי
אותה" התבררה בתמליל המתוקן כ"(החוקרים) אמרו לי אצלך, זאת אומרת אצלך.
תוציא אותה. אומרים לי שזה אצלי ושאני אספתי אותה, אז למה לא תפסו אותי
באותו רגע על חם... למה לא אמרו לי הופ, בוא הנה".

לגבי משפטים אחרים, שבהם משתמע בתמליל הראשון כאילו אל-עביד מדבר על קיקוס,
מתברר מהתמלול המתוקן כי הוא מדבר על מיטה.

בין הקטעים שהושמטו היו גם האמירות הברורות של אל-עביד למדובב: "הודיתי
בשקר. (החוקרים) נדבקו אלי כמו מדבקה. אמרו לי עשית והרגת. אז נפלתי,
הודיתי בשקר. כדי שיניחו לי, שיירדו ממני. אכלתי חרא, הפלתי את עצמי. גמרתי
את עצמי. עוד 15 שנה לא אצא מזה. היטמטמתי, פשוט היטמטמתי. אמרתי (לחוקרים)
הרגתי אותה. אמרתי, אני רוצה לשקר. אני רוצה לצאת, חלאס. אמר (החוקר) אני
אתן לך לצאת רק תגיד איפה היא. אמרתי לא יודע. זהו זה. לא היתה לי ברירה אלא
לשקר. הלבשתי לעצמי תיק שאין לי בו דבר. אמרתי להם כך וכך וכך. הם לא ימצאו
אותה. אני חמור, חמור. נשבע לך. אלוהים. אני שיקרתי להם. באלוהים, באלוהים
לא לקחתי אותה. באלוהים לא. הלוואי שימצאו אותה. גם לך שיקרתי גם להם, חלאס.
הודיתי בשקר. נגמר. אל תדבר איתי, חלאס. הודיתי בכל דבר, ואני חף מפשע".

משפט שני. ההרכב מתפוצץ
האם בגילויים הללו לא היה די להביא לזיכויו של אל-עביד במשפט השני שנערך לו?

פסק הדין במשפט השני אמור היה להינתן ב-15 בפברואר 96'. שחזור הפרשה מעלה,
כי השופט גלעדי היה קרוב לשנות את דעתו ולקבוע שאל-עביד חף מפשע. גלעדי
הספיק לכתוב פסק דין ארוך ביותר, שבו הסביר על גבי יותר ממאה עמודים כי מקנן
בלבו ספק לגבי הרשעתו החוזרת של אל-עביד, וכי החליט לחזור בו מקביעתו במשפט
הראשון שאל-עביד רצח את קיקוס ולזכותו מחמת הספק.

בצירוף פסיקתו של השופט הנדל, שבמשפט השני החליט לזכות את אל-עביד זיכוי
מוחלט ולא רק מחמת הספק לאחר שקבע שאל-עביד לא יכול להיות הרוצח של קיקוס -
משמעות הדבר היתה שאל-עביד ייצא לחופשי. ואולם, מתברר כי השופט סגל, שהרשיע
את אל-עביד, סירב להשלים עם הזיכוי הצפוי שהיה ידוע באותו שלב רק לשופטי
ההרכב.

ב-12 בפברואר 96' נשמעו צעקות מלשכתו של השופט גלעדי, שבה שהו אותה עת
השופטים סגל והנדל. לפתע נפתחה הדלת והשופט הנדל יצא החוצה, פניו אדומים
ומצחו נוטף זיעה. הוא פסע ללשכתו האישית וטרק אחריו את הדלת. בדיעבד התברר
כי הרקע לסערה היה שבאותו יום, בניגוד לדעתו של הנדל, השת כנע השופט גלעדי
לגנוז את הזיכוי ולכתוב במקומו פסק דין חדש, מרשיע, כמו במשפט הראשון. כדי
להשלים את פסק הדין החדש דחה גלעדי את הקראת פסקי הדין בארבעה ימים מהמועד
המתוכנן.

בפסק הדין השני כתב השופט סגל שהוא משוכנע בכך שאל-עביד רצח את קיקוס אפילו
יותר מאשר במשפט הראשון. הוא קבע כי בעצם מציאת הגופה "הוסר התבלול מעל
עינינו".

לעומתו, בהחלטתו לזכות את אל-עביד זיכוי מוחלט, כתב השופט הנדל: "במשפט
הראשון לגבי הקשר בין אל-עביד לקיקוס, נתקלנו בסימן שאלה אשר לא נתן מנוח
לכל מעורב אחר בעניין. הפעם אין השניים עומדים באותו מצב לגבי השאלה המרכזית
אשר ריחפה מעליהם. באשר למנוחה, העובדה כי נקטפה בדמי ימיה ובעודה באיבה
עומדת כטרגדיה לעיני כל, ואילו הנאשם, לשיטתי, נפל קורבן למוצא פיו אך לא
למעשה ידיו".

לאחר המשפט הזה פורק ההרכב גלעדי-סגל-הנדל. שלושתם לא יכלו להמשיך לשבת
ביחד בתיקים נוספים. בבית המשפט המחוזי החלו מנשבות רוחות רעות. מחלקת
הביטחון של משרד המשפטים הגיעה לדרום לחקור חשדות להדלפות בקשר לעבודת
השופטים ודרשה מעובדים להיבדק בפוליגרף. העובדים אמרו שהם מוכנים להיחקר אך
ורק אם גם ה שופטים ייחקרו, והרעיון נגנז. בבית המשפט דיברו על כך ששופטים
דרשו כי יחליפו את מנעולי לשכותיהם כי חשדו ששופטים אחרים משתמשים במפתחות
"מאסטר" כדי להיכנס אליהן, ואפילו דיברו על אפשרות ששופט מפיץ מכתבים
אנונימיים בגנות חבריו בקרב הקהילה המשפטית.

בצעד חסר תקדים התייצבו חמישה שופטים מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בלשכתו של
נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ואמרו שאין להם אמון בשופט סגל ושהם לא
מוכנים להמשיך לכהן לצדו. השופטים היו: חברו להרכב גלעדי, נשיא בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע אפרים לרון, רות אבידע, יהושע פלפל ואליעזר ריבלין. בעקבות
כך הועבר סגל מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע וקודם למחוזי בירושלים, וכיום הוא
יושב שם בראש הרכב של פשעים חמורים.

ערכאה אחרונה: הרשעה
בערעור הראשון של אל-עביד לבית המשפט העליון התקבלה תוצאה אבסורדית: שלושה
שופטים החזיקו בשלוש דעות. השופט אליעזר גולדברג היה בעד לזכות את אל-עביד
מכל אשמה. השופט יעקב קדמי היה בעד להרשיע אותו באונס קיקוס אך לזכות אותו
מרצח בנימוק שיכול להיות שהוא השליך אותה חיה ומישהו אחר השליך אותה לבור
שבו נמצאה. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שלמה לוין, היה בעד להרשיע את
אל-עביד הן ברצח והן באונס. התוצאה היתה שאל-עביד הורשע באונס קיקוס אך לא
ברצח שלה.

בעקבות כך, שופטי ההרכב המסוכסך מבאר-שבע נאלצו להתכנס פעם נוספת כדי לגזור
את דינו של אל-עביד בגין אונס, ושפטו אותו ל-12 שנות מאסר.

על מנת למנוע את המבוכה הסכים הנשיא ברק לערוך דיון נוסף בהרכב של תשעה
שופטים. עוד לפני תחילת הדיונים בערעור המורחב הציעו השופטים לצדדים להגיע
לעסקה שבמסגרתה יתפשרו על ההרשעה באונס ועונש מאסר של 12 שנה. למרות שבניכוי
התנהגות טובה הדבר היה מביא לשחרורו בתוך ארבע שנים מאותו יום, אל-עביד סירב
להצעה והתעקש על זיכוי מלא. במשפט בהרכב המורחב כתב השופט תאודור אור פסק
דין מרשיע שכלל שגיאות עובדתיות בנושאים לא מה ותיים, כמו העובדה שכתב שחלפו
רק יומיים מיום הרצח ועד הפגישה בין נהגי המשאיות מאופקים עם עובדי דודאים
הבדואים על כוס תה. לדעתו הצטרפו השופטים אליהו מצא, מישאל חשין, טובה
שטרסברג-כהן, אהרן ברק ויעקב טירקל. לדעת הזיכוי מרצח בערעור הראשון של קדמי
וגולדברג הצטרפה השופטת דליה דורנר, כך שבפסק הדין האחרון שוב הורשע אל-עביד
ברצח ובאונס ברוב של שישה שופטים מול שלושה.

באלוהים, לא רצחתי
פסק הדין בהרכב המורחב של בית המשפט העליון דן סופית את אל-עביד למאסר עולם.
על מנת שיוכל לצאת לחופשות כאסיר עולם עליו לחתום על מסמך שבו יודה בפשע
שביצע ויביע חרטה. אל-עביד מסרב לחתום על מסמך כזה. הוא לא יצא לחופשה אפילו
פעם אחת כבר עשר שנים. גם לא לחתונת בתו, מנאל. "הודיתי פעם אחת בדבר שלא
עשיתי", אומר אל-עביד. "לא אחתום עוד פעם אפילו אם לא ייתנו לי לצאת
לחופשה".

שוחחתי איתו באמצעות הטלפון הנייד של אשתו מרים. זהו מספר הטלפון היחיד
שהוא מכיר. כיוון שאינו יודע קרוא וכתוב, הוא לא יכול לרשום וללמוד מספרים
חדשים.

מרים אל-עביד חיה בבית המשפחה ברהט. בתה מנאל גרה בהמשך הרחוב. היא בת 30,
נשואה לאיסמעיל ואם לשלושה. "לא צריך להתעסק עם העניין", אמרה מנאל בתחילה.
"לא רוצים להיות אופטימים עוד פעם כי האכזבה מאוד קשה לנו".

לדבריה, איבדה כל תקווה שאביה יזוכה אי פעם. היא אפילו הפצירה בו שיחתום על
טופס שיאפשר לו לצאת לחופשות, "כי ממילא הוא במאסר עולם. כולם יודעים שהוא
לא רצח את חנית אז מה זה חשוב אם יחתום. כשאבא שלי נעצר היה לי קצת לא נעים
ברהט. עכשיו אין אדם בעיירה שחושב ש אבא שלי הוא באמת הרוצח". אמה תומכת
בעמדתו של בעלה: "שלא יחתום כי לא עשה". שתיהן נוסעות מדי כמה חודשים לבקרו
בכלא.

קשיי היומיום מכבידים עליהן מאוד. מרים מתפרנסת מ-1,500 שקל בחודש קצבת
ביטוח לאומי. שתיהן משתדלות לדאוג גם לבן עלא, בן 26, שעובד במפעל עופות
בקרית-מלאכי.

התקוות של אל-עביד תלויות בשלב זה בהליכים המשפטיים שמנהל פרקליטו אביגדור
פלדמן בבית המשפט העליון, כדי שיוכל לצאת לחופשה גם בלי להביע חרטה על הרצח
ועל האונס.

בכלא רמלה הוא עובד במפעל לייצור שקיות. את התקציב המשולם לו, 400-300 שקל,
הוא מוציא על כרטיסי טלפון וסיגריות בקנטינה. כשהמשפחה באה לבקר הוא קונה גם
שה שלי עוד לא ראיתי", הוא אומר.כמה חטיפים לנכדים. "את הנכדה הח

האם הוא חולם שאי פעם יזוכה למרות הכל? "חולם, אבל לא יודע אם זה יקרה
באמת. כל אחד אומר 'חזק, חזק', אבל בינתיים אני לא רואה משהו בדרך.

"באלוהים, לא, לא רצחתי. כשהודיתי הייתי בסכנה. הרגשתי את עצמי בהשפלה,
לגמרי הושפלתי. חשבתי רק מה קורה עם עצמי, מה קורה עם אשתי, מה קורה עם
הילדים שלי. כמו סמרטוט הייתי, הבטן שלי מתהפכת, ואני כל הלילה מסתו בב
איתם.

"כשעצרו אותי שמעתי שני חוקרים מדברים, עכשיו אני לא יודע אם עשו עלי הצגה,
אבל אז האמנתי להם. אחד מהם אמר, 'נעזוב אותו, אין לו עבר', ואחד אחר אמר,
'נלביש לו את התיק בכל מחיר'. חשבתי שאני יכול בבית משפט להסביר שזה סתם,
שקר. האמת, כואב לי שבבית המשפט העורך דין שלי לא נתן לי הרבה לדבר".

איך הרגשת כשאמרו בבית המשפט שאתה מפגר?

"זה סתם חארטה בארטה, כל הדאווינים כאילו אני מפגר. אני יכול לעשות הכל.
נכון, לא למדתי בבית ספר אז לא ידעתי לענות על כל השאלות אבל אני מסתדר בכל
דבר לבד, פרנסתי משפחה בכבוד.

"עד היום, בכלא, כל יום אני שומע רצח, אונס. זה לא בשבילי. אני, אין לי עבר.
אף פעם לא היה לי ואני עוד שונא את המשטרה בדם שלי. לא רוצה עסקים אתם,
תמיד מתרחק מהם. עד היום כשאני יושב בכלא אני חושב לעצמי איך השופטים חשבו
שהגעתי למקום ההוא שמצאו את הגופה בשכונת חצרים. איך אני הייתי בכלל מגיע
לשם? לא הכרתי את המקום הזה. אפילו אם הייתי רוצח אותה באמת, אז הייתי מתפטר
מהגופה, זורק אותה מהר, לא?".

בחדר שלו בכלא יש מחשב, טלוויזיה ושני מכשירי וידאו. "אני מסתכל רק
בטלוויזיה. מחש ב זה לא בשביל הראש שלי. אבל הכי הרבה אני יושב במיטה שלי
וחושב. אני עוד מתכנן איך אני אצא מהפרשה. אני טעיתי כשאמרתי להם שעשיתי,
ועכשיו אני משלם את המחיר. אני בוכה לעצמי. יש לי שלושה נכדים ואני פה בבית
סוהר.

"אחרי שאני כבר לא מתבייש, אם ייתנו לי עוד פעם להגיע לבית משפט אני אספר
הכל. איך הפשיטו אותי בחקירה, איך התייחסו אלי כמו חבלן אפילו שלא עשיתי
כלום, ובגלל זה הודיתי".

של חנית קיקוס קוראים לחון את אל-עביד הוריה של חנית, דולי ורפי קיקוס,
עזבו את אופקים ומתגוררים היום בראשון-לציון, בשכירות. דולי מורה, רפי מנהל
עם הבן אבי, בן 26, תחנת דלק ומסעדה שחכרו ביבנה. בנם מקסים בן 17 ובתם רחלי
בת 16. ההורים מגיעים לעתים קרובות לאופקים, לבקר את המשפחה ולעלות לקברה של
חנית.

רפי קיקוס קורא לחון את האיש שהורשע ברצח בתו. "מההתחלה היתה לי כאב תחושת
בטן שסולימאן אל-עביד לא הרוצח", הוא אומר. "כל השנים ניגנתי על זה שצוות
החקירה היה נעול, שלא בדק כיווני חקירה נוספים שאני בעצמי בדקתי, וזה שמצאו
בסוף את הגופה במקום שלא שיערו הוכיח שצדקתי. כל עוד חנית שלי היתה עדיין
בחזקת נעדרת הפכתי את העולם, נסעתי גם למדינות ערב בניסיון לאתר אותה. עכשיו
אני משקיע בבירור התעלומה פחות אנרגיה, כדי לשקם את המשפחה.

"אבל עדיין יש לי כמה תיאוריות לגבי מה שקרה לה, כמו האפשרות שהיא נחטפה על
ידי תושב ירדני ששהה בארץ. גיליתי בעצמי, ללא עזרת המשטרה, שהיתה שיחת טלפון
לבית שלנו שהגיעה מחלחול, והחקירה העצמאית שלנו העלתה קשר לגורמים ירדניים".

"הזמן בורח אבל חנית איתי כל הזמן", אומרת דולי. "אני לרגע אחד לא שוכחת א
ת הילדה הזאת. אני מאוד מאמינה בתחושות הבטן שלי שאף פעם לא מאכזבות אותי
ותחושת הבטן שלי לגבי אל-עביד היא כמו רפי - שהוא לא הרוצח. כשהשופטים
הרשיעו אותו הייתי אמורה לשמוח על זה שגזרו מאסר עולם על האיש שרצח את הילדה
שלי, אבל במקום זה הסתכלתי עליו וראיתי איך הוא מחבק בצער את הילד שלו שבכה
יחד איתו, וגם אני לא יכולתי לשלוט בעצמי והזלתי דמעות יחד אתם.

"ריבונו של עולם, הרי זה לא הגיוני שאמא תבכה על הרוצח של הבת שלה. אבל אני
באמת חושבת שהרוצח האמיתי מסתובב חופשי. שהיה נוח למשטרה להגיד שהרוצח הוא
אל-עביד".

אלברט אבקסיס, שעמד בראש צוות
החקירה, לא מתרשם מהביקורת
את אלברט אבקסיס, ראש צוות החקירה של רצח חנית קיקוס, פרש לפני כחמש שנים
מהמשטרה בגיל 50. כיום הוא ואחיו הם הבעלים של מפעל "רבדא קנדה" לייצור
מחזיקי מפתחות וסמלים ממתכת. גם אחרי עשר שנים אין לו צל של ספק שאל-עביד
הוא שרצח את קיקוס. "אל-עביד הורשע אחרי עוד ועוד ערכאות שבהן נקבע שלא
השתמשנו בכוח ובשום דבר פסול. הוא קיבל תנאים מעל ומעבר והודה בכל מרצונו.

"אני חושב שכל מה שהוא סיפר לנו בשחזורים היה אמת לאמיתה, למעט המיקום שבו
זרק את הגופה. על הבור שבו חנית נמצאה לבסוף הוא לא רצה להגיד לנו כי בשבילו
זו היתה יכולה להיות מכת מוות. כל עוד אין גופה הוא היה יכול להאמין שייצא
מהפרשה הזאת. אם תחבר את כל הראיות, הוא אמר דברים שרק הוא ידע. הוא רצח
אותה במאה אחוז".

היה עליכם לחץ כחוקרים לפענח את התיק בכל מחיר?

"מי שמכיר אותי יודע שאני לא נתון ללחצים".

נראה לך סביר שהוא הרג אותה עם יד אחת, כפי שסיפר בשחזורים?

"הוא אדם חזק. יכול להיות שהיא התעלפה ואיבדה את ההכרה".

ניסיתם לבדוק גם כיווני חקירה אחרים? אולי הרוצח הוא האנס מהדרום, שאנס
ורצח נשים בשנות השמונים בנגב ולא נתפס עד היום?

"אין שום קשר לאנס מהדרום. בדקנו את זה, ואין סימנים דומים. ניסינו לבדוק
גם אפשרות של רצח לאומני. בדקנו המון חשודים גם אחרי שהוא כבר נעצר. כל
כוחנו היה על התיק הזה".

אל-עביד מספר שכשהודה בפעם הראשונה הפשטתם אותו והתעללתם בו מינית.

"למה הוא לא אמר דבר כזה לעורך הדין? לא התעללות מינית ולא מכות. לא היה
ולא נברא. אם היו מכות זה המכות שלו לעצמו, הכאה על חטא. בשחזור הוא הכה את
איבר המין שלו וכאילו אמר לו, 'בגללך זה קרה'.

"מי שישמע אותי יכול להגיד שאני לא אובייקטיבי, אבל 30 שנה הייתי בשירות
המשטרה ומעולם לא היתה טענה על משהו פסול בחקירות שביצעתי. לא יכול להיות
שנעמול כל כך קשה על תיק וחוקר יפעיל לחץ, ההודאה תיפסל והוא יהרוס הכל".

אם אין לכם מה להסתיר, למה מכשיר ההקלטה לא עבד בהודאה הראשונה?

"אוי באמת, איך אני יכול לענות על השאלה הזאת? זה דבר מכני. אין לי הסבר".

איך אתה מסביר את זה שהורי הנרצחת תומכים באל-עביד?

"לא רוצה לדבר על ההורים של חנית, על משפחה שבתה נרצחה והאבא הוא באופן
עיוור לטובת החשוד. אני מעריך למה הוא עשה את זה, אבל אני לא רוצה לדבר על
כך".

ור ניקוז ליד באר-שבע?הפרשה היא לא תעלומה בעיניך? איך הגופה הגיעה ל

"אני לא רואה בזה תעלומה. היו לי מקרים יותר סבוכים. הוא זרק את הגופה
בבור. לא היו שם עבודות במשך תקופה ארוכה. כשהעבודות התחדשו מצאו אותה".

איך אתה מסביר את זה שהתמלילים של השיחות עם המדובב התגלו כמסולפים?

"יש תמלילים שאתה יכול לפרש לכאן או לכאן. אני ביקשתי שערבי יתמלל אותם
שוב. זה רק מראה על היושר שלי ועל ההגינות".

לקחת ללב את הביקורת על חקירת הפרשה? על כך שגם במשטרה לא כולם סמכו עליכם
שהבאתם את הרוצח הנכון?

"יש לי סוויץ' בראש. מיום שעזבתי אני לא מדבר על נוסטלגיה, אני שוכח דברים.
אני הרגעתי בזמנו את האנשים. ביום של הקראת פסק הדין הם ישבו כל היום ליד
הרדיו וחיכו לשמוע תוצאות. אני המשכתי לעבוד כרגיל. מה שהוביל אותי זה האמת
שהאמנתי בה לכל אורך הדרך. עשיתי את העבודה שלי".

יש סתירה בעדויות מאיפה אל-עביד אסף את קיקוס, מצומת אופקים או מצומת גילת.

"הוא לקח אותה מצומת גילת, לשם היא הגיעה בדרך אחרת. משם הוא נכנס לחורשה
שבה אנס אותה".

איך קרה שרבים מאמינים לו שהוא לא הרוצח?

"מה אכפת. לא אני אני צריך לתת תשובות. המילה האחרונה היא של בית המשפט".

נאשם מרגיש בסרט
הניסיון מלמד שבכל המשפטים השנויים במחלוקת בתולדות המדינה, התבססה הרשעה אך
ורק על הודאה שמסר הנאשם מבלי שתהיה ראיה חותכת שתוכיח את אשמתו. ועדה
בראשות השופט אליעזר גולדברג, הממליצה כבר לפני כעשר שנים להקליט הודאות של
נאשמים בווידאו, במיוחד כאשר החשודים הם מפגרים או קטינים. ההמלצות הללו לא
יושמו, והמשטרה מתנגדת בתוקף לאפשר לעורכי דין ללוות חשודים בעת הודאה או
שחזור. עו"ד עמי קובו, שיחד עם עו"ד דוד וינר היו בצוות שהביא לזיכויו של
ברנס, חקר את נושא ההודאות שנגבו מנאשמים. הודאות ושחזורי שווא, הוא אומר,
הם תופעה נפוצה בעולם. "חשודים שמשחזרים פשעים שלא ביצעו מרגישים שהם נמצאים
בתוך סרט. במקרים רבים ההודאה נובעת מלחץ של חקירה או מרצון לזכות בהקלות
מיידיות בתנאים. יש חשודים שחושבים שאחרי שימסרו את הודאת השווא יצליחו
להוכיח שהם חפים מפשע בבית המשפט והם לא מבינים שהתיק סביבם נתפר.

"כמו במקרים אחרים, גם במקרה אל-עביד השופטים יצאו מנקודת הנחה שההודאה שלו
נכונה וחיפשו בחומר פרטים שיצדיקו זאת. אין שום בעיה לעשות זאת כמו שאפשר
למצוא פרטים שיפריכו את ההיגיון של ההודאה, אבל הדרך הנכונה היא להתייחס
לנאשם מראש כאל חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת, ולא להפך.

"במרבית המקרים שבהם נגבות הודאות שווא החוקרים פועלים בתום לב. הם מאמינים
שהאיש באמת אשם כי יש לו אינדיקציות ראשונות, ואז יש דינמיקה של חקירה שבה
הם משתילים לו אפילו מבלי להרגיש את פרטי הפרשה שבה הוא צריך להודות דרך
השאלות שלהם, ואם הוא מוסר פרטים שלא מתיישבים עם המציאות, הם פשוט מתעלמים
מכך. אין לי ספק שרואים בתיק של אל-עביד בבירור שהחוקרים דוחים תשובות שלו
שלא מתאימות למציאות ומנחים אותו פחות או יותר מה להגיד".

הצעת חוק שהעלה ח"כ אמנון רובינשטיין בכנסת בעקבות הרשעתו של סולימאן
אל-עביד, שניתן יהיה להרשיע נאשמים בעבירות רצח רק ברוב מיוחד או פה אחד אך
ובינשטיין מהחייםלא ברוב רגיל, ירדה מסדר היום מבלי שאושרה לאחר פרישתו של
הפוליטיים.

לדברי עו"ד קובו, "דעת מיעוט מזכה, זה ספק לכל דבר ועניין לפסק הדין. זה
נכון במיוחד במקרה של אל-עביד, שבו יש שלושה שופטים עליונים שמזכים אותו
שהם הפליליסטים ביותר בבית המשפט העליון ב-15 השנים האחרונות, ועוד שופט
מחוזי שהחליט על זיכוי מוחלט ואפילו הפרקליטות התלבטה לגבי התיק, כפי שנחשף
בתחקיר".

הודה מרצונו הטוב
הנהלת בתי המשפט:

לגבי השופט גלעדי: "השופט גלעדי מסר השבוע כי מעולם לא כתב פסק דין או שינה
פסק דין מתוך לחץ של אדם אחר".

לגבי הטענה כי השופט סגל החל לכתוב את פסק הדין לפני תום המשפט: "מדובר
בטענה מרושעת ושקרית".

לגבי עדכונו של השופט סגל בפרטי חקירה לפני המשפט: "בין השופט לפרקליטת
המחוז לא היה כל מגע או קשר שחרגו מעבר למגבלות האתיות שהציבו הנסיבות
האתיות שהתחייבו באותה עת. השופט לא היה מעודכן בפרטי החקירה למעט אלו
שפורסמו בעיתונים, ובמקרה אחד, במהלך השתלמות שופטים, שמע השופט הרצאה
מקצועית על שיטת הזיהוי בחו"ל".

לגבי הטענות שהועלו נגדו בתקופה שהיה שופט שלום: "אין זה רציני להתייחס
לטענות שייתכן כי הופנו כלפי השופט לפני כ-15 שנה, מה גם שהשופט מכהן שש
שנים בבית המשפט המחוזי בירושלים. לשאלת הדוברות השיב הנשיא ורדי רייזלר כי
בכל התקופה שבה מכהן סגל בבית המשפט המחוזי בירושלים פעילותו המקצועית
והחברתית הינה ללא רבב, לשביעות רצונו המלאה של הנשיא".

לגבי הטענה כי רשם הודאה מפי נאשם אילם: "בטענה לא נמצא ממש ותעיד על כך
שפט המחוזי".ההחלטה למנות את השופט לבית ה

משטרת מרחב הנגב:

"לעניין הטענה על השפלה מינית שעבר אל-עביד על ידי חוקרי המשטרה - אנו
שוללים טענה זו. החקירה נעשתה באופן מקצועי ביותר על ידי מיטב חוקרי משטרת
מרחב הנגב ובסיומה הוגש כתב אישום באמצעות הפרקליטות. משפטו של אל-עביד עבר
את כל הערכאות המשפטיות ולא הועלתה על ידו טענה שכזו".

לגבי העובדה שההקלטה לא עבדה: "מאחר שעבר פרק זמן ארוך לא ניתן להתייחס
לטענה זו".

שירות בתי הסוהר:

בתשובה לשאלה האם הפסיכולוגית של הכלא שמעה מאל-עביד על ההשפלה המינית שעבר
והאם המידע הועבר למחלקה לחקירות שוטרים: "מבלי להתייחס למקרה הספציפי, על
הטיפול באל-עביד במרפאת בריאות הנפש חל חיסיון רפואי".

משרד המשפטים:

ר במחלקה לחקירות שוטרים."הנושא (טענת אל-עביד כי הושפל מינית) אינו מו
יצוין כי בא כוחו של אל-עביד לא חלק במהלך המשפט על כך שהודאותיו ניתנו
מרצונו הטוב והחופשי ולא ביקש לקיים משפט זוטא בקשר לקבילות הודאות אלה.
הודאתו הראשונה של אל-עביד לא היתה בפני חוקרי המשטרה אלא בפני מדובב שהוכנס
תאו. העילות לקיומו של משפט חוזר קבועות בחוק בתי המשפט. טענה בעלמא בוודאי
אינה מהווה עילה כזו .

"פרקליטת המחוז נפגשת כדבר שבשגרה, מדי פעם כשמתעורר צורך מנהלי בפגישה
כזו, גם עם שופטים שאינם נשיאי בית המשפט, וההנחה שלפיה לא אמורה להיות
לפרקליטת המחוז עילה לשיחה עם שופט שאינו נשיא היא חסרת יסוד. יחד עם זאת,
פרקליטת המחוז מעולם לא שוחחה ואינה משוחחת עם שופטים במעמד צד אחד על גורלו
של תיק תלוי ועומד."

באמצע השיחה סולימאן אל- עביד פרץ לפתע בבכי. על פי פסיקתם של לא פחות
מ- 12 שופטים, מדובר באיש שחטף את הנערה חנית קיקוס מאופקים, אנס אותה,
רצח אותה והשליך את גופתה. אלא שמעברו השני של קו הטלפון, בשיחה מכלא
רמלה, אל- עביד בוכה כמו ילד.

"אתה יודע מה, אני אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא לאשתי,
לילדים ולעורך דין שלי", אמר. "הכל שקר, שקר, שקר. בעיניים שלי, שקר.
הודיתי כי החוקרים של המשטרה לקחו לי את הכבוד שלי".

למה אתה מתכוון?

"החוקרים עמדו מסביבי ואמרו לי ששחאדה (שאחדה אלבחירי, שנחשד במעורבות
ברצח קיקוס אך שוחרר - ע.ר
ר) מזיין אותי, יעני מוכר אותי. אחרי זה הם התחילו
להוריד לי את הבגדים. אמרו שמחפשים לי סימנים על הגוף וכל מיני שטויות
כאלה. פתאום הורידו לי גם את המכנסיים ואת התחתונים. שיחקו לי בבולבול,
אמרו לי: 'חבר שלך מזיין אותך ואתה לא גבר'. כששיחקו לי בבולבול איבדתי
את הכבוד, איבדתי את ההכרה. אני לא יודע מה קרה לי פתאום. אמרתי להם:
'עשיתי, תעזבו אותי', ואז הלבישו לי בחזרה את המכנסיים.

"לא סיפרתי בבית משפט. לא סיפרתי לאף אחד. התביישתי. חשבתי, עדיף למות
מאשר שאנשים יידעו שהלך לי הכבוד. כששיחקו לי בבולבול הרגשתי מעולף.
היו לי כאבים בבטן בלי הפסקה. אמרתי להם: 'תרשמו מה שאתם רוצים. בסדר,
עשיתי. רק תעזבו אותי'".

אם לא רצית לספר את זה אפילו בבית משפט, למה אתה מספר את זה עכשיו,
עשר שנים אחרי?

"כשזה קרה, לא היה לי ניסיון. חשבתי, מה יקרה אם הילדים שלי יידעו שדבר
כזה קרה לאבא שלהם? שעדיף למות. היום, אחרי עשר שנים בכלא רמלה, זה
משהו אחר. עכשיו אני כבר רגיל לראות דברים כאלה. בכלא בנאדם יכול להוריד
מכנסיים ולהסתובב עירום באגף. קולטים דברים כאלה, לא חסר. יש ניסיון עם
אסירים. בהתחלה התביישתי אפילו להגיד את המילים".

סיפרת למישהו אחד לפחות את הסיפור הזה, שהורידו לך את הבגדים בחקירה,
שהשפילו אותך?

"סיפרתי את זה לפסיכולוגית של הכלא".

בידי המשטרה אין הקלטה של הודאתו הראשונה של אל- עביד באונס וברצח של
קיקוס. הקלטה של כל חקירה, ולבטח הודאה, היא כלל בסיסי בחקירות של מקרי
פשע חמורים. במשטרה טענו כי מסיבות טכניות שאין להן הסבר מכשיר ההקלטה
"פשוט לא פעל" בעת שאל- עביד הודה.

שחזור הפרשה, שנערך במלאות עשר שנים להיעלמה של חנית קיקוס ולמעצרו
של אל- עביד, חושף כי הכשל בהקלטה הוא רק פרט אחד מתוך רשימה של
מחדלים ותהיות לגבי עבודת המשטרה בתיק הזה ולגבי תקינות ההליך המשפטי.
אל- עביד הורשע בארבעה משפטים שונים, שבסופם נגזר עליו מאסר עולם,
למרות ששופט מחוזי אחד המליץ לזכות אותו זיכוי מוחלט, ושלושה שופטי בית
המשפט העליון המליצו לזכותו מחמת הספק, בדעת מיעוט שלא התקבלה.

תחקיר "סופשבוע" חזר אל העדויות, אל מסמכי בית המשפט, אל קלטות
המשטרה ואל גיבורי הפרשה. חלק מסימני השאלה התעוררו כבר בעבר. התחקיר
מביא גם גילויים שטרם נחשפו ומתבסס על דברי גורמים בממסד, שבלבם מקננת
התחושה שנעשה לאל- עביד עוול נורא, שהמערכת תפסה קורבן חלש ללא עבר
פלילי והלבישה עליו תיק ענק. על מנת להימנע ככל האפשר מהטיה, סניגורו
של אל- עביד, עו"ד אביגדור פלדמן, לא היה שותף לתחקיר ולא ידע על הכנתו.

עשר שנים אחרי, סולימאן אל- עביד ממשיך לטעון שהוא חף מפשע. סימני שאלה
מטרידים וספקות ממשיכים לרחף מעל הפרשה. האם ייתכן שמי שיושב בכלא על
רצח חנית קיקוס הוא לא האדם הנכון? האם ייתכן שהרוצח עדיין מסתובב חופשי?

השחזור מעלה כי התשובה לשאלות היא שאל- עביד איננורוצחה של חנית קיקוס
או לכל הפחות יש ספק גדול, מנקר, לגבי הרשעתו. לכאורה יישמע יומרני
להגיע למסקנה כזו בניגוד לפסק דין של ביתמשפט. ואולם, אין ערובה ששופטים
לא עושים טעויות. כבר היו דברים מעולם. לאחרונה, למשל, זוכה עמוס ברנס
לאחר שנחשב במשך עשרות שנים לרוצחה של רחל הלר.

קצה חוט במשאית אשפה

עקבותיה של חנית קיקוס אבדו ב- 10 ביוני 93'. היא היתה אז בת 16 ועשרה
חודשים, נערה יפה עם שיער שחור חלק ופנים עדינים. היא נראתה בפעם
האחרונה בתחנת ההסעה ביציאה מאופקים לכיוון באר- שבע.

"הסעתי אותה לתחנת ההסעה ביחד עם החבר שלי אז", שחזרה בשבוע שעבר
הילה טל (אבוטבול), שהיתה האחרונה שראתה אותה. "חנית היתה החברה הכי
טובה שלי. ביום שבו נעלמה היא עמדה לנסוע לבאר- שבע ליום הולדת של חבר
חדש שהיה לה אז, חייל שקראו לו אורן. לקראת יום ההולדת היא קנתה לו מצית
וחולצה. במשך כל היום פטפטנו כפי שעשינו בכל יום. כשהסענו אותה לתחנה
ביציאה מאופקים שאלתי אותה אם יש לה כסף לאוטובוס ובגלל שלא היה לה
כסף נתתי לה עשרה שקלים כדי שלא תיסע בטרמפים.

"הורדנו אותה בתחנה בדיוק כשהשמש ממש עמדה כבר לשקוע, עשינו פרסה
והתחלנו לנסוע בחזרה לתוך אופקים. אני זוכרת שהספקתי לראות את האוטובוס,
קו 34 לבאר- שבע, שבדיוק הגיע לתחנה. מרחוק שמתי לב שבניגוד להבטחה
שלה, חנית לא עלתה עליו. סימנתי לה: 'נו, נו, נו' עם היד, אבל המשכתי. עד
היום אני מאשימה את עצמי על כך שלא חזרתי מיד לתחנה ומנעתי ממנה לנסוע
בטרמפים".

ביום שישי, 11 ביוני 93', התברר להוריה של חנית, דולי ורפי קיקוס, שבתם לא
הגיעה ליום ההולדת של החבר שלה בבאר- שבע ולא ישנה אצל אף אחת
מחברותיה באופקים. הם דיווחו על היעדרה, ובמשטרה הוקם חמ"ל שריכז את
החיפושים אחריה. סיפור ההיעלמות של הנערה היפהפייה עלה מיד לראש
הכותרות, ועל המשטרה הופעל לחץ ציבורי עצום למצוא אותה או לפחות לגלות
מה קרה לה.

סולימאן אל- עביד, תושב רהט, היה באותם ימים בן 44, אב לשני ילדים, ולעוד
שלושה שחיו בביתו כמשפחה אומנת. הוא כבר היה פועל ותיק שעבד
כטרקטוריסט באתר הפסולת דודאים, סמוך לצומת משמר- הנגב, עשר דקות
נסיעה הן מרהט והן מאופקים.

אל- עביד לא ביקר מעודו בבית ספר ולא למד קרוא וכתוב. ערב- ערב היה לוקח
את מכונית הסובארו הכחולה שלו, מודל 83', נוסע לבית של הבוס שלו, סעיד
א- רומיילי, שגר לידו ברהט, עולה שם על הוואן של העבודה ומתייצב באתר.
תפקידו היה ליישר עם טרקטור את ערימות הפסולת ששפכו משאיות זבל
שהגיעו למקום מרחבי הנגב. בכל לילה היה נוסע על הר הזבל הלוך ושוב עד
הבוקר.

"סולימאן עבד אצלי שנתיים", מספר א- רומיילי עשר שנים אחרי. "בגלל
שהכרתי אותו טוב נראהלי לא הגיוני כבר מההתחלה שייחסו לו תיק רצח. הוא
היה מגיע לעבודה תמיד בזמן, בורח מצרות. סמכתי עליו, נתתי לו את האוטו
ואת הטרקטור שלי, אף פעם לא היו עליו תלונות".

מי שסיפק קצה חוט ראשוני היה מסעוד אזולאי. אזולאי, כיום בן 46, מתגורר
בדירה שמשקיפה על הבית שבו התגוררה משפחת קיקוס באופקים. כמו אז, הוא
עדיין עובד בפינוי אשפה מאופקים לדודאים, במשאית בלי מזגן. המגן היחיד
שלו מפני החום הבלתי נסבל בתא הנהג הוא כובע קסקט כתום.

"אחרי שחנית נעלמה ראיתי מהחלון בבית שלי את כל העיתונאים והצלמים
שהיו מול הבית שלה", אמר השבוע. "זה הזכיר לי מיד דבר חשוד שקרה בזמן
שהגעתי לזרוק את הזבל בדודאים בלילה של יום חמישי, שבו נעלמה. אני זוכר
עד היום שכאשר הגעתי לדודאים, בערך ב- 11 בלילה, השער היה נעול. צפרתי
20 דקות אבל אף אחד לא פתח. הנוהל היה שהאתר נפתח בכל לילה ב- 12
כשהשוקל מגיע כדי שניתן יהיה לשקול את הזבל שאנחנו שופכים, אבל בדרך
כלל השומר היה מכניס אותנו גם קודם והיינו רושמים את כמות הזבל בערך, בלי
לשקול.

"באותו יום, כשהשומר פתח בסוף את השער, הוא אמר: 'מה העניינים, נרדמתי'.
נכנסתי עם המשאית לתוך בור האשפה והופתעתי לראות שם את סולימאן יושב
בתוך רכב מסחרי ולא בטרקטור. שאלתי אותו מה הוא עושה שם ברכב הזה, והוא
אמר לי: 'אני מחכה. מה אתה רוצה שאעשה כשהחבר שלי מזיין בבוטק'ה'.

"חוץ מזה שהוא היה באוטו ולא בטרקטור, לא נראה עליו שום דבר יוצא דופן.
הוא היה רגיל לגמרי. אבל הדברים שהוא אמר הדליקו לי מנורה, כי נראה לי
מוזר שתהיה בחורה באתר דודאים עם השומר. חשבתי שאפילו זונה לא תסכים
לבוא לסירחון הזה, ובגלל זה אמרתי לעצמי שהשומר אולי היה עם חנית קיקוס.
סיפרתי את זה לחבר שלי".

חשדו של אזולאי גבר שלושה ימים לאחר מכן, כשהגיע עם נהגי אשפה נוספים
לדודאים וחיכה לשעת פתיחת האתר. "ישבנו עם סולימאן ועם השומר, שהכין
לנו תה", מספר אזולאי. "סולימאן אמר ש'אולי חנית נמצאת בזבל'. כל הזמן
היינו אומרים בדיחות על זה שהחיים שלנו בזבל וגם אז זה נשמע לי כמו בדיחה.
סולימאן נראה גם הפעם רגיל לגמרי, צוחק, מבסוט".

בדיעבד מתברר כי אם אל- עביד רק התלוצץ, הבדיחה שסיפר אז לנהגי האשפה
עלתה לו ביוקר.

שני עצורים. חשוד אחד

שחאדה אלבחירי היה השומר באתר דודאים בשבוע שבו נעלמה קיקוס. עשר
שנים לא דיבר אלבחירי, היום בן 39, על הפרשה. השבוע מצאנו אותו בבית חדש
שבנה בשכונה 14 ברהט. הוא מתפרנס ממוסך מאולתר במרתף.

"באמת, מה שסולימאן אמר היה רק בדיחה", אומר אלבחירי. "הוא היה צוחק המון
בעבודה, כל הזמן. כל היום היה אומר: 'החיים בזבל, החיים בזבל'. אני זוכר
שאחרי שהחבר'ה מאופקים, שישבו איתנו, שמעו את הבדיחה שלו, שחנית אולי
בזבל, הם קמו. נעלמו. הם השאירו את התה אחריהם, אפילו לא נגעו בו". נהגי
האשפה דיווחו למשטרה על חשדות שיש להם לגבי הפועלים הבדואים בדודאים.
המידע הזה לא הקפיץ את המשטרה מיד.

בידי המשטרה לא היה קצה חוט. על רקע הלחץ למצוא את הנערה הנעדרת
הוחלף ראש צוות החקירה המיוחד לפרשה, פקד שמעון עמר, בראש אגף החקירות
במרחב הנגב, סנ"צ אלברט אבקסיס, שמינה עצמו לטפל אישית בתיק. ביום
שישי, 18 ביוני 93', החליטו החוקרים לבדוק גם את המידע לגבי הפועלים
הבדואים בדודאים. בתחילה נפל חשדם על אלבחירי, בגלל שאל- עביד אמר עליו
שהוא "מזיין מישהי". גם את אל- עביד הם החליטו לעצור, כדי לברר עימו למה
התכוון בדבריו.

אלבחירי ואל- עביד קיבלו הודעה לבתיהם להתייצב במשטרה. אל- עביד הגיע
ברכבו הפרטי לתחנת משטרת רהט, שם התבקש להמשיך לתחנת אופקים, שבה
התייצב אלבחירי עצמאית.

אלבחירי כבר היה משופשף במגעים קודמים עם המשטרה, בעיקר עקב עבירות
פליליות שיוחסו לבני משפחתו שלגביהן נחקר. הוא הכחיש מיד כל מעורבות
ברצח קיקוס אבל סיפר שבלילה שבו נעלמה, הגיע אל- עביד לאתר הפסולת
כשעה וחצי לפני תחילת העבודה עם הסובארו הפרטית שלו ושטף אותה.

אל- עביד הכחיש כמעט כל מה שנאמר לו, כולל את העובדה שביום ההיעלמות
הגיע לאתר בנסיבות יוצאות דופן. "הגעתי עם הסובארו שלי כמה ימים לפני
ההיעלמות של חנית, כשהאוטו של הבוס שלי היה מקולקל. ביום ההיעלמות
הגעתי כרגיל עם האוטו של א- רומיילי", טוען אל- עביד עד היום.

לנוכח הסתירות ערכו במשטרה עימות בין שני העצורים. אל- עביד, שנעצר
בתחילה כעד, הפך לחשוד ברצח. השוטרים פירקו את הסובארו שלו בניסיון
למצוא טביעות אצבע של קיקוס או כל ממצא אחר. שום ממצא כזה לא התגלה.

"הכי שיגע אותי שארבעה ימים הייתי בלי סיגריות", משחזר אלבחירי את
החקירה ההיא. "החוקרים נדבקו אלי מהבוקר עד הלילה כמו עלוקות. כשנמאס
לך מהראשון, בדיוק מגיע השני, וכשאתה כבר לא יכול לסבול את השני, מגיע
השלישי. שאלו אותי אלף פעמים, מבוקר עד לילה, איך בדיוק פתחתי את השער
לפועלים מאופקים, באיזה מילים השתמשתי, כאילו שזה מאוד חשוב. איימו עלי,
אמרו לי שיש הקלטות שאני קשור לרצח. אמרתי להם: 'אם יש הקלטות, תראו לי
אותן'.

"בחקירה לקחו אותי למכונת אמת בתחנת משטרת באר- שבע. היה שם חוקר
ששאל אותי אם אני רוצה קפה. אמרתי שכן ואז הוא אמר לשוטר אחר: 'תעשה לו
קפה טוב'. ישר חשבתי שהוא אומר 'קפה טוב' כדי שיכניסו לי לתוך הקפה חומר
שיסבך אותי. אמרתי להם: 'אם ככה עכשיו, אני לא עושה שום פוליגרף'. חזרתי
לפוליגרף רק אחרי כמה שעות.

"אני מכיר את אל- עביד טוב. הוא אחד כזה שלא מבין הרבה מהחיים, לא יודע מה
זה משטרה. אני לא נתתי להם שיעבדו עלי. לא נשברתי. אבל לא נראה לי שהוא
היה יכול לעמוד מולם אפילו אם הוא לא עשה שום דבר. כששחררו אותי אחרי
ארבעה ימים כי לא היה להם שום דבר נגדי, אחד החוקרים, עאקף אל- הוזייל,
שהוא בעצמו מרהט, ביקש ממני טרמפ הביתה. אמרתי לו: 'סע באוטובוס'. לא
רציתי שיתקרב אלי".

אל- עביד ואלבחירילא החליפו מילה מאז נעצרו יחד לפני עשר שנים.

עד היום אל- עביד חי בתחושה שאלבחירי "מכר אותי וסיפר עלי שקרים, כי ככה
החוקרים אמרו לי". אלבחירי טוען: "אם אמרו לו שסיבכתי אותו אז עבדו עליו.
אני דווקא אמרתי כל הזמן, ואני אומר גם עכשיו, שסולימאן חף מפשע. אני מכיר
אותו טוב. הייתי איתו כל הזמן בדודאים. לא יכול להיות שהוא רצח אותה".

המדובב וההקלטה החסרה

מול סוללת חוקרים שהתישה אותו, נשאל אל- עביד, שלא זכה לייצוג, עוד ועוד
שאלות. רבות מהן עסקו בהרגלי המין שלו. אל- עביד חשף פרטים מביכים
מבחינתו, כמו העובדה שהלך עם אלבחירי לזונות בבאר- שבע. כשניסה להימלט
מהפרטים המביכים, הסתבך עוד יותר. הוא היה מנותק מהנעשה מחוץ לכותלי
חדר החקירות. לא היה לו מושג אם חברו אלבחירי "תופר" לו תיק ומסבך אותו.

בדיעבד, במהלך המשפט שנערך לו, לא היתה מחלוקת על כך שאל- עביד הוא
בעל אינטליגנציה נמוכה ביותר, והוגדר אפילו כמפגר. לפי חוות הדעת של
פסיכולוג מטעם ההגנה שבחן אותו, מנת המשכל שלו היא 52. מומחי התביעה
העריכו שמנת המשכל שלו היא 51, שווה מבחינה התפתחותית לזו של ילד בן
10- 12.

ועדה מיוחדת של מערכת בתי המשפט שבחנה הסתמכות על הודאות חשודים
כראיה מרשיעה, בראשות שופט העליון אליעזר גולדברג (כיום מבקר המדינה),
קבעה כבר בתחילת שנות התשעים כי מפגרים נמצאים בקבוצת הסיכון הגבוהה
ביותר למסור הודאות על פשעים שלא ביצעו, עקב הקושי שלהם להתמודד עם
לחץ בסיסי שקיים בכל חקירה, גם אם החוקרים אינם משתמשים בכלים פסולים.

אל- עביד הודה לראשונה ברצח קיקוס ב- 22ביוני 93', לאחר ארבעה ימי חקירה
שבהם הכחיש כל קשר לפרשה. כפי שנחשף כאן בראשונה, אל- עביד טוען עתה,
באיחור של עשר שנים, כי נצר סוד על התעללות מינית שעבר, שגרמה לו
להודות. עיון בראיונות קודמים שנערכו עימו סמוך להרשעתו מעלה כי כבר
לפני שנים אמר כי "יבוא יום ואני אגלה מה באמת קרה".

שחזור הפרשה מעלה כי עוד לפני שהסכים להודות ברצח, מי ששכנע אותו כי
אין לו מוצא אלא בהודאה היה מדובב מטעם השב"כ שהמשטרה שתלה בתא
המעצר במשטרת אופקים. עד היום מוטל חיסיון על זהותו של המדובב.
העיתונאית טל בשן חשפה בעבר במוסף זה, כי הוטל ספק רב באמינות המדובב
כאשר פרקליטות המדינה הגישה נגדו כתב אישום בעוון מסירת הודאות כוזבות
בפרשה אחרת.

במשטרה ובשב"כ מכונה אותו מדובב "אבו נאסר". בפני אל- עביד הוא הציג את
עצמו כ"ראד". על מנת להרשים את אל- עביד תפרה המשטרה לראד סיפור כיסוי
שלפיו הוא נעצר כחשוד בגניבות רכב. לפני שהוכנס לתא, למען ה"אמינות",
החוקרים פיצצו במכות את ראד לעיני אל- עביד. ייתכן שאל- עביד ראה את
המכות בגין עבירה של גניבת רכב והסיק מכך שגם הוא צפוי לחטוף, שכן הוא
חשוד בעבירה חמורה הרבה יותר.

לשיחה שהתנהלה בתא בין ראד לאל- עביד האזין החוקר עאקף אל- הוזייל בזמן
אמת ואף הקליט אותה. על פי סיכום מוקדם בינו ובין המדובב, ברגע שאל- עביד
יודה ברצח, על המדובב לצעוק את מילת הקוד "אקמול".

בתחילת השיחה ביניהם אמר המדובב לאל- עביד בתחכום, כדי לקנות את אמונו,
כי "המודיעין והמשטרה ממזרים. אל תגיד שאתה מודה". אל- עביד אמר לו שהוא
חף מפשע: "מאשימים אותי במשהו שאני לא הייתי בזה". ראד אמר: "זה לא פעם
ראשונה שאני נעצר", ואל- עביד ביקש: "תדריך אותי".

ראד הציע לאל- עביד טקטיקת פעולה: "אני מוכן לקחת את התיק על עצמי אבל
אחרי שבוע אתה תיעלם, תגיד לאשתך שאתה יוצא". ההצעה היתה לברוח
למצרים בסיוע אש"ף. ראד: "הבעיה כרגע הגופה. אם לא ימצאו את הגופה תהיה
בעיה". אל- עביד: "אני לא לקחתי כלום". ראד: "החוכמה שאפשר לצאת מזה חלק,
הבנת אותי?".

אחרי שיחה של שעות, שבה התעלם המדובב מההכחשות של אל- עביד, הוא שכנע
אותו להודות: "תהיה אמיץ, תהיה אמיץ, מכה אחת".

אל- עביד השתכנע ככל הנראה שהוא לכוד וצפוי בכל מקרה למאסר ארוך, ואמר:
"תראה איך, זהו, עשיתי. אין פתרון", ומיד אחרי זה הוסיף: "עוד לא גמרנו. הכל
שקר".

אל- עביד התחיל למסור פרטים בקשר לרצח שביצע כביכול. "זיינתי אותה שלוש
פעמים", אמר והוסיף פרטים, חלקם לא נכונים לחלוטין, למשל שחנית קיקוס
היא ג'ינג'ית, ושהיא אמרה לו אחרי שאסף אותה בטרמפ, שההורים שלה אסרו
עליה להתחתן עם ערבי.

השופט המחוזי ניל הנדל העריך, כי לאחר שהמדובב התעלם מכל ההכחשות שלו
בעניין הרצח, אל- עביד פשוט החליט להתרברב בפניו. פרטים שאמר למדובב,
שלא תאמו את המציאות לגבי פרשת קיקוס, נחשבו להודאה, ואבו נאסר קרא
בקול: "אקמול".

"פתאום שמעתי 'אקמול, אקמול'. לא הבנתי מה קורה", משחזר אל- עביד. "רק
בבית המשפט הבנתי שראד זה מישהו שהמשטרה הכניסה לי לתא. אם הייתי
יודע אז, גם אני הייתי מכניס לו מכות".

מילת הקוד הושמעה סמוך לחצות. לאחר חצות, ב- 23 ביוני 93', הוצא אל- עביד
מתאו ונלקח לחקירה הגורלית שבה הוא טוען היום כי הושפל מינית. החוקרים,
כאמור, לא הקליטו את החקירה ההיא. השאלה, לכן, עדיין לא פתורה: כיצד
הודאה מהוססת של אל- עביד בפני המדובב הפכה להודאה מסודרת וכתובה,
שנגבתה על ידי צוות החקירה? אל- עביד טוען שלא ידע שהאיש שעימו שוחח
בתא הוא מדובב ושהחוקרים האזינו לשיחה, ולכן אמור היה לדבוק בהכחשתו
לגבי הרצח, כפי שעשה במשך ארבעה ימים רצופים, ולא למסור הודאה פתאומית
ומסודרת.

עוד באותו לילה נלקח אל- עביד לשחזור ראשון של הרצח, ומכשירי ההקלטה
חזרו לעבוד. משטרת הנגב מיהרה לכנס מסיבת עיתונאים, שבמהלכה הוכרז על
"תפיסת הרוצח". במשך ארבעה ימים שחזר אל- עביד את הרצח כמה פעמים, עד
ששוב הפסיק לשתף פעולה עם החוקרים. עכשיו נותר להם רק למצוא את הגופה.

אל- עביד הודה כי השליך את הגופה במזבלת דודאים. העובדה שהגופה לא
נמצאה, למרות החיפושים הדקדקניים, לא מנעה הגשת כתב אישום נגד
אל- עביד.

המשפט: גרסאות לא סבירות

משפטו הראשון של אל- עביד נערך בבית המשפט המחוזי בבאר- שבע בפני
ההרכב המיוחד לפשעים חמורים, שבראשו עמד השופט גלעד גלעדי והיו חברים
בו השופטים צבי סגל וניל הנדל. כבר במהלכו הועלו תהיות לגבי אמיתות
ההודאות והשחזורים של אל- עביד ולגבי פעולת המשטרה.

התברר למשל שמכשיר ההקלטה לא פעל גם בעימות שהיה בין אל- עביד
לאלבחירי. השופט הנדל מצא כי יש הבדל גדול בין ההודאות שנרשמו מפיו של
אל- עביד בכתב על ידי החוקרים ובין הנוסח שעולה מההקלטות וכי למעשה
החוקרים הכניסו לאל- עביד מילים לפה.

עוד עלה מהמשפט, כי במהלך החקירה החוקרים לא קיבלו חלק מגרסתו של
אל- עביד, כולל את הטענה שהוא זרק את הגופה בצד הכביש "על יד גשרון"
אחרי שאנס את קיקוס ורצח אותה ביד אחת תוך כדי נסיעה במהירות 80 קמ"ש.
החוקרים שיפצו שוב ושוב את גרסתו של אל- עביד. הם אלה שהציעו לו בפעם
הראשונה להגיד שזרק אותה "בזבל". רק כשאל- עביד נשאל אם זרק את חנית
בזבל, הוא השיב בחיוב.

אל- עביד נראה בסרט הווידאו של השחזור נבוך מכך שהחוקרים מבקשים ממנו
להדגים באמצעות בובה בתוך רכב כיצד אנס את קיקוס. השחזור לא הופסק גם
כשאל- עביד אמר שקיקוס לבשה שמלה, שהיא לא התנגדה לו, שהיא היתה
"שמנמנה" ושהיא נראתה לו "בת 30- 40".

אחרי שאל- עביד שב משחזור שבו לא ידע לענות בצורה ברורה על שאלות
בסיסיות לגבי האונס, הרצח ולגבי הנרצחת, גבו ממנו החוקרים הודאה כתובה,
שמשתרעת על פני עמוד וחצי, כביכול ללא שום שאלה מצדם. כמו במקרים
קודמים, גם הפעם מכשיר ההקלטה לא פעל.

כשאין הקלטה, גרסת אל- עביד לגבי הרצח נשמעת הרבה יותר משכנעת:
"נכנסתי, כיביתי את המנוע, אמרתי לה: 'תורידי את המכנסיים'. היא התעקשה
קצת. אמרתי לה: 'יאללה תורידי, בחייך, נו'. פה ושם היא התנגדה. חיבקתי אותה
בחזה. אנחנו בחורשה, אין לה לאיפה לצאת. פתחתי את הדלת שלי ובאתי לדלת
שלה. פתחתי את הדלת שלה, אמרתי לה: 'תורידי את המכנסיים'. השענתי את
המשענת כדי שתשכב. היא אמרה לי: 'תעזוב אותי'. אני עליתי על הכיסא שלה.
לא היתה לה ברירה כי אמרתי לה כמה פעמים 'תורידי'. מרחתי לה את השדיים,
נתתי לה סטירה אחת, הורידה את המכנסיים... פתחתי את הדלת.. השכבתי את
הכיסא... היא דחפה אותי.

"כשפותחים את הדלת נדלק האור. היא דחפה אותי... ואמרה לי: 'עזוב אותי'.
הראש שלי היה מלא... אני עליתי עלי ה. פתחתי לה את הרגליים שלה עם
הרגליים שלי... היא דחפה אותי עוד פעם אחת. שכבתי עליה, אין לה ברירה, לא
ימינה ולא שמאלה. היא לא שרטה אותי. היא צעקה עד ששכבתי עליה".

כבר במשפט הראשון של אל- עביד נתן השופט הנדל להודאה כתובה זו "משקל
אפס" לאור העובדה שבאה מיד לאחר הודאה מוקלטת שבה הוא לא ידע למסור
אפילו פרטים בסיסיים על הרצח. בניגוד אליו, השופט תאודור אור כתב על
הודאה זו בפסק הדין הסופי של בית המשפט העליון כי "המילים 'פה ושם' שבהן
עושה אל- עביד שימוש נרחב (בהודאה הקודמת) מפנות את מקומן לתיאור מפורש
של אלימות מצדו של אל- עביד, אשר אפשרה לו לבצע את האונס". השופט אור
התעלם מכך שההודאה הזו אינה מוקלטת.

כבר בבית המשפט המחוזי בבאר- שבע היו השופטים מודעים לכך שחלק
מהגרסאות שמסר אל- עביד לגבי הרצח היו לא סבירות. בתשובה לשאלות
השופטים אמר ראש צוות החקירה אבקסיס: "שאלנו את עצמנו הרבה שאלות
לגבי גרסאות הרצח". החוקר פקד אבי נחמני הודה כי: "לא נראה לי שאפשר
להמית ככה עם יד אחת על ההגה במהירות 80 קמ"ש".

המשפט הסתיים בנובמבר 94'. בסיומו התבקשו השופטים להכריע האם הם
מאמינים להודאתו בחקירה או לטענתו בבית המשפט שזו היתה הודאת שווא.
אל- עביד לא טען במשפט כי הופעל עליו לחץ אסור כדי להודות, אלא גרסת
ההגנה היתה שהוא הודה בגלל שנלחץ מעצם החקירה, במיוחד בשל היותו מפגר
שמעולם לא בא במגע עם המשטרה קודם לכן.

אחת השאלות המרכזיות שעלו במשפט היתה דברים שאמר אל- עביד שוב ושוב
במהלך ההודאות והשחזורים בחקירה, שנשמעו בהקלטות כהבעת צער, כמו דבריו
לחוקרים: "חבר'ה, חבר'ה, כואב לי, כואב לי". השופט הנדל אמר כי יש אפשרות
שאל- עביד מכה על חטא אבל גם אפשרות שהוא מבכה את העובדה שהוא נאלץ
להודות בעבירה שלא ביצע.

לעומתו, השופט סגל היה חד משמעי. הוא קרא צפונות לב וכתב כי "בסוף
השחזור נצפה הנאשם כשהוא מנסה לעקור מתוכו את אותה אכזריות, משטמה
וחשיכה ובנסותו תוך חיבוטי נפש עזים לגרד מן התחתית הקודרת, הנשכחת
והמודחקת של תרבות מעשיו, את הרע שבו, ומבלי שניתן היה להבחין בהדרכה,
בניתוב כלשהו, לא כל שכן בלחץ ולו הקל ביותר... הוא פונה אל חוקריו ומודה
בפניהם כי המעשה שביצע 'לא מתאים לי, לא מתאים למדינה ולא מתאים לכל
העולם. זה קרה כבר, מה אני יעשה. תעשו מה שאתם רוצים'".

על מנת להרשיע אדם ברצחכשאין ראיה ממשית אלא רק הודאה, דרוש "דבר מה
נוסף". כלומר, פרט משמעותי נוסף שיוכיח את נכונות ההודאה.

השופטים סגל וגלעדי קבעו שניתן לראות "דבר מה נוסף" בשורה של פרטים.
העיקריים: העובדה שאלבחירי העיד כי בליל הרצח הגיע אל- עביד בנסיבות
יוצאות דופן לאתר דודאים, והעובדה שידע לתאר לחוקרים כי בחורשה שבה אנס
את קיקוס על פי ההודאה הותקן באותה תקופה צינור מים, דבר שהוכח כאשר
הובא לבית המשפט מנהל עבודה מ"מקורות".

השופטים גלעדי וסגל קיבלו את גרסת התביעה, שלפיה לאחר שאל- עביד רצח
את קיקוס הוא השליך את גופתה בדודאים, למרות שהגופה לא נמצאה. השופט
הנדל כתב, כי ההרשעה שעליה החליטו חבריו להרכב מתבססת על "גשר של
דמיון" וכי הוא מעריך שהודאת אל- עביד איננה נכונה. השופט הנדל אמר עוד כי
אסור לסמן את ההרשעה כמטרה ורק לאחר מכן לבנות פסק דין שיצדיק את
הפסיקה הזאת.

יש גופה, אין שחרור

ב- 11 ביוני 95' חלה התפתחות שטרפה את הקלפים. זה קרה בדיוק בשעה שבית
המשפט העליון עמד לדון בערעור שהגיש אל- עביד על הרשעתו. תושב אופקים
אבי סליק, שעבד כמנהל בנייה בשכונת נאות חצרים בבאר- שבע, הרים מכסה
מתכת שכיסה בור ניקוז מים וגילה בתוכו שלד של אישה. במשטרה חשדו מיד כי
מדובר בשלד של חנית קיקוס.

סנ"צ אבקסיס, שפרש בינתיים לגמלאות, אמר בשבוע שעבר: "כשקיבלתי את
ההודעה ירדתי לבור והתחלתי ללכת בתעלות הניקוז עם פנס. אספתי את עצמות
השלד שהתפזרו למרחק של כמה עשרות מטרים ואת פרטי הלבוש. השלד היה
ללא פרטי הלבוש התחתוניים".

ההערכה הראשונית של המשטרה התאמתה. תחילה ניתן היה להבחין בדמיון בין
השיער שעל הגולגולת ובין שיערה של קיקוס, בהמשך זיהו ההורים גם את
החולצה והחזייה של בתם, ואת האישור הסופי סיפקו צילומי השיניים ובדיקות
הדנ"א.

מציאת הגופה הכתה את המעורבים בפרשה בתדהמה. לכאורה אמור היה הגילוי
להביא לקריסת פסק הדין ולשחרורו המיידי של אל- עביד, שהודה כי השליך את
הגופה באתר דודאים. במשטרה שררה מבוכה והמפכ"ל הורה למנות ועדה שתבחן
את אופן פעולת החוקרים בפרשה. ההערכה הראשוניתשל בכירים בפרקליטות
המדינה היתה שלא יהיה מנוס מלשחרר את אל- עביד.

אלא שאל- עביד לא שוחרר. במקום זאת מערכת הצדק הישראלית התייצבה
לאט- לאט מאחורי הרשעתו של אל- עביד.

המשטרה לא פרסמה מעולם מה היו מסקנות ועדת הבדיקה לגבי אופן חקירת
אל- עביד אלא גיבתה, למעשה, את החוקרים. גם פרקליטות המדינה לא נקטה
בצעד אמיץ. בהצבעה פנימית בצמרת הפרקליטות, שבחנה מקרוב את הפרשה,
היו שלושה פרקליטים שתמכו בהמשך ניהול ההליכים המשפטיים נגד אל- עביד
למרות מציאת הגופה במקום לא צפוי. שלושה אחרים היו בעד חזרה מכתב
האישום ושחרורו המיידי של הנאשם. פרקליטת המדינה באותה תקופה, דורית
בייניש, שברה את התיקו, כשהכריעה בעד המשך ההליכים נגד אל- עביד.

ואילו בית המשפט העליון, שנדרש גם הוא להחליט מה לעשות בערעור של
אל- עביד לנוכח ההתפתחויות, לא דן בעצם ההרשעה אלא החליט להחזיר את
התיק למשפט מחודש בבית המשפט המחוזי בבאר- שבע. לא היה מדובר ב"משפט
חוזר", משום שהמשפט השני התחיל לפני מיצוי הליכי הערעור.

שופטי העליון יכלו להורות שבמשפט המחודש יישבו שופטים אחרים מההרכב
שדן בתיק בתחילה, אבל תחת זאת הם הטילו משימה אכזרית על אותם שופטים;
להכריע פעם שנייה בפרשה שכבר פסקו בה פעם אחת. המשמעות היתה שאם
השופטים היו רוצים לחזור בהם מקביעתם הראשונה היה עליהם להודות בעצם כי
הוציאו תחת ידם פסק דין שגוי.

השופט סגל כבר החליט

השופט צבי סגל היה בין השופטים שהרשיעו את אל- עביד במשפט הראשון ללא
פקפוקים. סגל, היום בן 55, התחיל כתובע מבריק בפרקליטות מחוז הדרום
והתמנה כבר בגיל 35 לשופט בית משפט השלום בבאר- שבע בשנת 84'. כבר
בתחילת דרכו ניכרה נטייתו להרשעת נאשמים. לאור תלונות שהועברו להנהלת
בתי המשפט על ידי שופטים לגבי התנהלותו, לגבי האתיקה שלו ואפילו לגבי
היחס שלו לעובדות, ולאור טענה שהוא שכנע נאשם אילם להודות בפניו ואף
רשם מפי האילם הודאה בפשע, החליט נשיא בית המשפט השלום באותה תקופה,
יוסף רבי, לאסור עליו לשבת במשפטים פליליים למשך שנתיים. השופט רבי
הטיל וטו על מינויו של סגל למחוזי. המינוי התאפשר רק ב- 92', חודשיים אחרי
פרישתו של רבי.

בתקופה שלפני משפטו השני של אל- עביד, עוד לפני שהוחלט מה לעשות
בעקבות מציאת הגופה, השופט סגל כבר היה מעודכן מאוד בפרטי החקירה,
מעבר למה שפורסם בעיתונים. השוטרים השוו סיבים שנמצאו ברכבו של
אל- עביד בתקופת מעצרו הראשונה עם סיבים שנלקחו מהחולצה של קיקוס
שנמצאה. המשטרה, שלא ניסתה לבחון שום כיוון חקירה חדש בעקבות מציאת
הגופה, עשתה כל מאמץ לקשור את אל- עביד לבור הניקוז. הרבה לפני המשפט,
השופט סגל ידע בדיוק כמה סיבים נמצאו ברכב ומהם הליכי הבדיקה.

לא זו בלבד שסגל ידע על הבדיקות אלא שמפקד משטרת מרחב הנגב באותה
תקופה, תנ"צ יוסף אבני, אישר כבר בעבר כי באותה תקופה קריטית השופט סגל
שוחח עימו בטלפון מדי פעם, אם כי הכחיש שהשופט התעדכן דרכו בפרטי
החקירה.

מעבר לשיחות עם מפקד המרחב, בימים שלפני המשפט המחודש שוחח השופט
סגל גם עם פרקליטת מחוז הדרום, עו"ד יסכה ליבוביץ'. על פי עדויות, השניים
הסתגרו יחד בלשכת השופט, ולא ברור על מה דיברו ביניהם. במערכת המשפט
הכחישו כי היה "פגם אתי" בשיחה בין השופט לפרקליטת המחוז.

אם לא די בכל אלה, התברר בדיעבד כי בתקופת המשפט השני השופט סגל החל
לכתוב את פסק הדין הרבה לפני שהמשפט הסתיים. אמנם השופט סגל מסר
להקלדה חלקים מפסק הדין שלא כללו את התוצאה הסופית, אבל מעצם כתיבת
חלקים נרחבים של פסק הדין הכיוון הכללי שלו, המרשיע שוב, כבר נקבע הרבה
לפני שהצדדים השמיעו את סיכומיהם במשפט.

עד כמה מדובר בהתנהלות חריגה מצד השופט תעיד העובדה, שבעבר נפסלו לא
פעם משפטים כאשר התברר ששופטים דיברו עם צד אחד במשפט ללא ידיעת
הצד השני, או כאשר שופטים החלו לכתוב פסקי דין לפני סיום המשפט. גורמים
משפטיים המעורים בנעשה בבתי המשפט אומרים כי "שיחות של שופט עם קצין
משטרה או עם פרקליטה מחוזית אינן נתפשות ואינן תקינות".

תמלילים עוברים שיפוץ

כבר בפסק הדין שכתב בתום המשפט הראשון, כשהשופט הנדל ניתח את תמליל
השיחות בין המדובב ובין אל- עביד, הוא שם לב לכמה קטעים מוזרים בתמליל.
"נראה כאילו חסרים כאן כמה משפטים", הוא ניחש לגבי קטע מסוים. במשפט
השני, שנערך כעבור כשנתיים, התברר שצדק. ואולם השופט לא היה יכול
להעלות על דעתו כי הפרטים החסרים שאליהם התייחס היו רק חלק ממכלול
רחב של של סילופים בתמליל המשטרה.

פרשת התמלילים נחשפה במשפט השני, כשהתברר שלאחר שנמצאה הגופה
החליטה המשטרה לתמלל מחדש את כל קלטות שיחתם של המדובב ואל- עביד.
המטרה היתה לנסות לחפש בדברי אל- עביד פרטים שאולי יחשפו שידע בכל זאת
שהגופה איננה בדודאים. את התמלול הראשון ערך החוקר רס"ר עאקף אל- הוזייל.
התמלול החוזר, כעבור כשנתיים, נערך על ידי איש הפרקליטות נאסר אבו טהא,
שבינתיים התמנה לשופט הבדואי הראשון, ועל ידי עורך דין ששכרה המשטרה
במיוחד למשימה, טאהר אלמכאווי.

המשטרה טענה כי הבדלים בין התמלילים הם "טעויות בתום לב". ואולם מניתוח
שני התמלילים אי אפשר להתעלם מכך שכמעט כל הטעויות גרמו לכך
שאל- עביד נשמע מפליל את עצמו יותר מאשר אמר בפועל. חמור מכך, קטעים
שלמים, ארוכים, שבהם אל- עביד סיפר למדובב לאחר שחזר מחקירותיו כי הוא
חף מפשע, הושמטו מהחומר שהוגש לבית המשפט במשפט הראשון והתגלו רק
במשפט השני.

למשל, אמירה כביכול של אל- עביד בתמליל הראשון ש"תפסתי את השדיים שלה
ולקחתי אותה" התבררה בתמליל המתוקן כ"(החוקרים) אמרו לי אצלך, זאת
אומרת אצלך. תוציא אותה. אומרים לי שזה אצלי ושאני אספתי אותה, אז למה
לא תפסו אותי באותו רגע על חם... למה לא אמרו לי הופ, בוא הנה".

לגבי משפטים אחרים, שבהם משתמע בתמליל הראשון כאילו אל- עביד מדבר על
קיקוס, מתברר מהתמלול המתוקן כי הוא מדבר על מיטה.

בין הקטעים שהושמטו היו גם האמירות הברורות של אל- עביד למדובב: "הודיתי
בשקר. (החוקרים) נדבקו אלי כמו מדבקה. אמרו לי עשית והרגת. אז נפלתי,
הודיתי בשקר. כדי שיניחו לי, שיירדו ממני. אכלתי חרא, הפלתי את עצמי.
גמרתי את עצמי. עוד 15 שנה לא אצא מזה. היטמטמתי, פשוט היטמטמתי.
אמרתי (לחוקרים) הרגתי אותה. אמרתי, אני רוצה לשקר. אני רוצה לצאת, חלאס.
אמר (החוקר) אני אתן לך לצאת רק תגיד איפה היא. אמרתי לא יודע. זהו זה. לא
היתה לי ברירה אלא לשקר. הלבשתי לעצמי תיק שאין ליבו דבר. אמרתי להם
כך וכך וכך. הם לא ימצאו אותה. אני חמור, חמור. נשבע לך. אלוהים. אני
שיקרתי להם. באלוהים, באלוהים לא לקחתי אותה. באלוהים לא. הלוואי שימצאו
אותה. גם לך שיקרתי גם להם, חלאס. הודיתי בשקר. נגמר. אל תדבר איתי,
חלאס. הודיתי בכל דבר, ואני חף מפשע".

משפט שני. ההרכב מתפוצץ

האם בגילויים הללו לא היה די להביא לזיכויו של אל- עביד במשפט השני שנערך
לו?

פסק הדין במשפט השני אמור היה להינתן ב- 15 בפברואר 96'. שחזור הפרשה
מעלה, כי השופט גלעדי היה קרוב לשנות את דעתו ולקבוע שאל- עביד חף
מפשע. גלעדי הספיק לכתוב פסק דין ארוך ביותר, שבו הסביר על גבי יותר
ממאה עמודים כי מקנן בלבו ספק לגבי הרשעתו החוזרת של אל- עביד, וכי
החליט לחזור בו מקביעתו במשפט הראשון שאל- עביד רצח את קיקוס ולזכותו
מחמת הספק.

בצירוף פסיקתו של השופט הנדל, שבמשפט השני החליט לזכות את אל- עביד
זיכוי מוחלט ולא רק מחמת הספק לאחר שקבע שאל- עביד לא יכול להיות הרוצח
של קיקוס - משמעות הדבר היתה שאל- עביד ייצא לחופשי. ואולם, מתברר כי
השופט סגל, שהרשיע את אל- עביד, סירב להשלים עם הזיכוי הצפוי שהיה ידוע
באותו שלב רק לשופטי ההרכב.

ב- 12 בפברואר 96' נשמעו צעקות מלשכתו של השופט גלעדי, שבה שהו אותה
עת השופטים סגל והנדל. לפתע נפתחה הדלת והשופט הנדל יצא החוצה, פניו
אדומים ומצחו נוטף זיעה. הוא פסע ללשכתו האישית וטרק אחריו את הדלת.
בדיעבד התברר כי הרקע לסערה היה שבאותו יום, בניגוד לדעתו של הנדל,
השתכנע השופט גלעדי לגנוז את הזיכוי ולכתוב במקומו פסק דין חדש, מרשיע,
כמו במשפט הראשון. כדי להשלים את פסק הדין החדש דחה גלעדי את הקראת
פסקי הדין בארבעה ימים מהמועד המתוכנן.

בפסק הדין השני כתב השופט סגל שהוא משוכנע בכך שאל- עביד רצח את קיקוס
אפילו יותר מאשר במשפט הראשון. הוא קבע כי בעצם מציאת הגופה "הוסר
התבלול מעל עינינו".

לעומתו, בהחלטתו לזכות את אל- עביד זיכוי מוחלט, כתב השופט הנדל: "במשפט
הראשון לגבי הקשר בין אל- עביד לקיקוס, נתקלנו בסימן שאלה אשר לא נתן
מנוח לכל מעורב אחר בעניין. הפעם אין השניים עומדים באותו מצב לגבי
השאלה המרכזית אשר ריחפה מעליהם. באשר למנוחה, העובדה כי נקטפה בדמי
ימיה ובעודה באיבה עומדת כטרגדיה לעיני כל, ואילו הנאשם, לשיטתי, נפל
קורבן למוצא פיו אך לא למעשה ידיו".

לאחר המשפט הזה פורק ההרכב גלעדי- סגל- הנדל. שלושתם לא יכלו להמשיך
לשבת ביחד בתיקים נוספים. בבית המשפט המחוזי החלו מנשבות רוחות רעות.
מחלקת הביטחון של משרד המשפטים הגיעה לדרום לחקור חשדות להדלפות
בקשר לעבודת השופטים ודרשה מעובדים להיבדק בפוליגרף. העובדים אמרו
שהם מוכנים להיחקר אך ורק אם גם השופטים ייחקרו, והרעיון נגנז. בבית
המשפט דיברו על כך ששופטים דרשו כי יחליפו את מנעולי לשכותיהם כי חשדו
ששופטים אחרים משתמשים במפתחות "מאסטר" כדי להיכנס אליהן, ואפילו
דיברו על אפשרות ששופט מפיץ מכתבים אנונימיים בגנות חבריו בקרב הקהילה
המשפטית.

בצעד חסר תקדים התייצבו חמישה שופטים מבית המשפט המחוזי בבאר- שבע
בלשכתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ואמרו שאין להם אמון בשופט
סגל ושהם לא מוכנים להמשיך לכהן לצדו. השופטים היו: חברו להרכב גלעדי,
נשיא בית המשפט המחוזי בבאר- שבע אפרים לרון, רות אבידע, יהושע פלפל
ואליעזר ריבלין. בעקבות כך הועבר סגל מבית המשפט המחוזי בבאר- שבע וקודם
למחוזי בירושלים, וכיום הוא יושב שם בראש הרכב של פשעים חמורים.

ערכאה אחרונה: הרשעה

בערעור הראשון של אל- עביד לבית המשפט העליון התקבלה תוצאה אבסורדית:
שלושה שופטים החזיקו בשלוש דעות. השופט אליעזר גולדברג היה בעד לזכות
את אל- עביד מכל אשמה. השופט יעקב קדמי היה בעד להרשיע אותו באונס
קיקוס אך לזכות אותו מרצח בנימוק שיכול להיות שהוא השליך אותה חיה
ומישהו אחר השליך אותה לבור שבו נמצאה. המשנה לנשיא בית המשפט העליון,
שלמה לוין, היה בעד להרשיע את אל- עביד הן ברצח והן באונס. התוצאה היתה
שאל- עביד הורשע באונס קיקוס אך לא ברצח שלה.

בעקבות כך, שופטי ההרכב המסוכסך מבאר- שבע נאלצו להתכנס פעם נוספת
כדי לגזור את דינו של אל- עביד בגין אונס, ושפטו אותו ל- 12 שנות מאסר.

על מנת למנוע את המבוכה הסכים הנשיא ברק לערוך דיון נוסף בהרכב של
תשעה שופטים. עוד לפני תחילת הדיונים בערעור המורחב הציעו השופטים
לצדדים להגיע לעסקה שבמסגרתה יתפשרו על ההרשעה באונס ועונש מאסר של
12 שנה. למרות שבניכוי התנהגות טובה הדבר היה מביא לשחרורו בתוך ארבע
שנים מאותו יום, אל- עביד סירב להצעה והתעקש על זיכוי מלא. במשפט בהרכב
המורחב כתב השופט תאודור אור פסק דין מרשיע שכלל שגיאות עובדתיות
בנושאים לא מהותיים, כמו העובדה שכתב שחלפו רק יומיים מיום הרצח ועד
הפגישה בין נהגי המשאיות מאופקים עם עובדי דודאים הבדואים על כוס תה.
לדעתו הצטרפו השופטים אליהו מצא, מישאל חשין, טובה שטרסברג- כהן, אהרן
ברק ויעקב טירקל. לדעת הזיכוי מרצח בערעור הראשון של קדמי וגולדברג
הצטרפה השופטת דליה דורנר, כך שבפסק הדין האחרון שוב הורשע אל- עביד
ברצח ובאונס ברוב של שישה שופטים מול שלושה.

באלוהים, לא רצחתי

פסק הדין בהרכב המורחב של בית המשפט העליון דן סופית את אל- עביד למאסר
עולם. על מנת שיוכל לצאת לחופשות כאסיר עולם עליו לחתום על מסמך שבו
יודה בפשע שביצע ויביע חרטה. אל- עביד מסרב לחתום על מסמך כזה. הוא לא
יצא לחופשה אפילו פעם אחת כבר עשר שנים. גם לא לחתונת בתו, מנאל.
"הודיתי פעם אחת בדבר שלא עשיתי", אומר אל- עביד. "לא אחתום עוד פעם
אפילו אם לא ייתנו לי לצאת לחופשה".

שוחחתי איתו באמצעות הטלפון הנייד של אשתו מרים. זהו מספר הטלפון היחיד
שהוא מכיר. כיוון שאינו יודע קרוא וכתוב, הוא לא יכול לרשום וללמוד מספרים
חדשים.

מרים אל- עביד חיה בבית המשפחה ברהט. בתה מנאל גרה בהמשך הרחוב. היא בת
30, נשואה לאיסמעיל ואם לשלושה. "לא צריך להתעסק עם העניין", אמרה
מנאל בתחילה. "לא רוצים להיות אופטימים עוד פעם כי האכזבה מאוד קשה
לנו".

לדבריה, איבדה כל תקווה שאביה יזוכה אי פעם. היא אפילו הפצירה בו שיחתום
על טופס שיאפשר לו לצאת לחופשות, "כי ממילא הוא במאסר עולם. כולם
יודעים שהוא לא רצח את חנית אז מה זה חשוב אם יחתום. כשאבא שלי נעצר
היה לי קצת לא נעים ברהט. עכשיו אין אדם בעיירה שחושב שאבא שלי הוא
באמת הרוצח". אמה תומכת בעמדתו של בעלה: "שלא יחתום כי לא עשה".
שתיהן נוסעות מדי כמה חודשים לבקרו בכלא.

קשיי היומיום מכבידים עליהן מאוד. מרים מתפרנסת מ- 1,500 שקל בחודש
קצבת ביטוח לאומי. שתיהן משתדלות לדאוג גם לבן עלא, בן 26, שעובד במפעל
עופות בקרית- מלאכי.

התקוות של אל- עביד תלויות בשלב זה בהליכים המשפטיים שמנהל פרקליטו
אביגדור פלדמן בבית המשפט העליון, כדי שיוכל לצאת לחופשה גם בלי להביע
חרטה על הרצח ועל האונס.

בכלא רמלה הוא עובד במפעל לייצור שקיות. את התקציב המשולם לו, 300- 400
שקל, הוא מוציא על כרטיסי טלפון וסיגריות בקנטינה. כשהמשפחה באה לבקר
הוא קונה גם כמה חטיפים לנכדים. "את הנכדה החדשה שלי עוד לא ראיתי", הוא
אומר.

האם הוא חולם שאי פעם יזוכה למרות הכל? "חולם, אבל לא יודע אם זה יקרה
באמת. כל אחד אומר 'חזק, חזק', אבל בינתיים אני לא רואה משהו בדרך.

"באלוהים, לא, לא רצחתי. כשהודיתי הייתי בסכנה. הרגשתי את עצמי בהשפלה,
לגמרי הושפלתי. חשבתי רק מה קורה עם עצמי, מה קורה עם אשתי, מה קורה עם
הילדים שלי. כמו סמרטוט הייתי, הבטן שלי מתהפכת, ואני כל הלילה מסתובב
איתם.

"כשעצרו אותי שמעתי שני חוקרים מדברים, עכשיו אני לא יודע אם עשו עלי
הצגה, אבל אז האמנתי להם. אחד מהם אמר, 'נעזוב אותו, אין לו עבר', ואחד אחר
אמר, 'נלביש לו את התיק בכל מחיר'. חשבתי שאני יכול בבית משפט להסביר
שזה סתם, שקר. האמת, כואב לי שבבית המשפט העורך דין שלי לא נתן לי הרבה
לדבר".

איך הרגשת כשאמרו בבית המשפט שאתה מפגר?

"זה סתם חארטה בארטה, כל הדאווינים כאילו אני מפגר. אני יכול לעשות הכל.
נכון, לא למדתי בבית ספר אז לא ידעתי לענות על כל השאלות אבל אני
מסתדר בכל דבר לבד, פרנסתי משפחה בכבוד.

"עד היום, בכלא, כל יום אני שומע רצח, אונס. זה לא בשבילי. אני, אין לי עבר.
אף פעם לא היה לי ואני עוד שונא את המשטרה בדם שלי. לא רוצה עסקים
איתם, תמיד מתרחק מהם. עד היום כשאני יושב בכלא אני חושב לעצמי איך
השופטים חשבו שהגעתי למקום ההוא שמצאו את הגופה בשכונת חצרים. איך
אני הייתי בכלל מגיע לשם? לא הכרתי את המקום הזה. אפילו אם הייתי רוצח
אותה באמת, אז הייתי מתפטר מהגופה, זורק אותה מהר, לא?".

בחדר שלו בכלא יש מחשב, טלוויזיה ושני מכשירי וידאו. "אני מסתכל רק
בטלוויזיה. מחשב זה לא בשביל הראש שלי. אבל הכי הרבה אני יושב במיטה שלי
וחושב. אני עוד מתכנן איך אני אצא מהפרשה. אני טעיתי כשאמרתי להם
שעשיתי, ועכשיו אני משלם את המחיר. אני בוכה לעצמי. יש לי שלושה נכדים
ואני פה בבית סוהר.

"אחרי שאני כבר לא מתבייש, אם ייתנו לי עוד פעם להגיע לבית משפט אני
אספר הכל. איך הפשיטו אותי בחקירה, איך התייחסו אלי כמו חבלן אפילו שלא
עשיתי כלום, ובגלל זה הודיתי".

של חנית קיקוס קוראים לחון את אל- עבידהוריה של חנית, דולי ורפי קיקוס, עזבו את אופקים ומתגוררים היום
בראשון- לציון, בשכירות. דולי מורה, רפי מנהל עם הבן אבי, בן 26, תחנת דלק
ומסעדה שחכרו ביבנה. בנם מקסים בן 17 ובתם רחלי בת 16. ההורים מגיעים
לעתים קרובות לאופקים, לבקר את המשפחה ולעלות לקברה של חנית.

רפי קיקוס קורא לחון את האיש שהורשע ברצח בתו. "מההתחלה היתה לי כאב
תחושת בטן שסולימאן אל- עביד לא הרוצח", הוא אומר. "כל השנים ניגנתי על
זה שצוות החקירה היה נעול, שלא בדק כיווני חקירה נוספים שאני בעצמי
בדקתי, וזה שמצאו בסוף את הגופה במקום שלא שיערו הוכיח שצדקתי. כל עוד
חנית שלי היתה עדיין בחזקת נעדרת הפכתי את העולם, נסעתי גם למדינות
ערב בניסיון לאתר אותה. עכשיו אני משקיע בבירור התעלומה פחות אנרגיה,
כדי לשקם את המשפחה.

"אבל עדיין יש לי כמה תאוריות לגבי מה שקרה לה, כמו האפשרות שהיא נחטפה
על ידי תושב ירדני ששהה בארץ. גיליתי בעצמי, ללא עזרת המשטרה, שהיתה
שיחת טלפון לבית שלנו שהגיעה מחלחול, והחקירה העצמאית שלנו העלתה
קשר לגורמים ירדניים".

"הזמן בורח אבל חנית איתי כל הזמן", אומרת דולי. "אני לרגע אחד לא שוכחת
את הילדה הזאת. אני מאוד מאמינה בתחושות הבטן שלי שאף פעם לא מאכזבות
אותי ותחושת הבטן שלי לגבי אל- עביד היא כמו רפי - שהוא לא הרוצח.
כשהשופטים הרשיעו אותו הייתי אמורה לשמוח על זה שגזרו מאסר עולם על
האיש שרצח את הילדה שלי, אבל במקום זה הסתכלתי עליו וראיתי איך הוא
מחבק בצער את הילד שלו שבכה יחד איתו, וגם אני לא יכולתי לשלוט בעצמי
והזלתי דמעות יחד איתם.

"ריבונו של עולם, הרי זה לא הגיוני שאמא תבכה על הרוצח של הבת שלה. אבל
אני באמת חושבת שהרוצח האמיתי מסתובב חופשי. שהיה נוח למשטרה להגיד
שהרוצח הוא אל- עביד".

אלברט אבקסיס, שעמד בראש צוות החקירה, לא מתרשם מהביקורת

את אלברט אבקסיס, ראש צוות החקירה של רצח חנית קיקוס, פרש לפני כחמש
שנים מהמשטרה בגיל 50. כיום הוא ואחיו הם הבעלים של מפעל "רבדא קנדה"
לייצור מחזיקי מפתחות וסמלים ממתכת. גם אחרי עשר שנים אין לו צל של ספק
שאל- עביד הוא שרצח את קיקוס. "אל- עביד הורשע אחרי עוד ועוד ערכאות
שבהן נקבע שלא השתמשנו בכוח ובשום דבר פסול. הוא קיבל תנאים מעל
ומעבר והודה בכל מרצונו.

"אני חושב שכל מה שהוא סיפר לנו בשחזורים היה אמת לאמיתה, למעט המיקום
שבו זרק את הגופה. על הבור שבו חנית נמצאה לבסוף הוא לא רצה להגיד לנו כי
בשבילו זו היתה יכולה להיות מכת מוות. כל עוד אין גופה הוא היה יכול להאמין
שייצא מהפרשה הזאת. אם תחבר את כל הראיות, הוא אמר דברים שרק הוא ידע.
הוא רצח אותה במאה אחוז".

היה עליכם לחץ כחוקרים לפענח את התיק בכל מחיר?

"מי שמכיר אותי יודע שאני לא נתון ללחצים".

נראה לך סביר שהוא הרג אותה עם יד אחת, כפי שסיפר בשחזורים?

"הוא אדם חזק. יכול להיות שהיא התעלפה ואיבדה את ההכרה".

ניסיתם לבדוק גם כיווני חקירה אחרים? אולי הרוצח הוא האנס מהדרום, שאנס
ורצח נשים בשנות השמונים בנגב ולא נתפס עד היום?

"אין שום קשר לאנס מהדרום. בדקנו את זה, ואין סימנים דומים. ניסינו לבדוק
גם אפשרות של רצח לאומני. בדקנו המון חשודים גם אחרי שהוא כבר נעצר. כל
כוחנו היה על התיק הזה".

אל- עביד מספר שכשהודה בפעם הראשונה הפשטתם אותו והתעללתם בו מינית.

"למה הוא לא אמר דבר כזה לעורך הדין? לא התעללות מינית ולא מכות. לא היה
ולא נברא. אם היו מכות זה המכות שלו לעצמו, הכאה על חטא. בשחזור הוא הכה
את איבר המין שלו וכאילו אמר לו, 'בגללך זה קרה'.

"מי שישמע אותי יכול להגיד שאני לא אובייקטיבי, אבל 30 שנה הייתי בשירות
המשטרה ומעולם לא היתה טענה על משהו פסול בחקירות שביצעתי. לא יכול
להיות שנעמול כל כך קשה על תיק וחוקר יפעיל לחץ, ההודאה תיפסל והוא
יהרוס הכל".

אם אין לכם מה להסתיר, למה מכשיר ההקלטה לא עבד בהודאה הראשונה?

"אוי באמת, איך אני יכול לענות על השאלה הזאת? זה דבר מכני. אין לי הסבר".

איך אתה מסביר את זה שהורי הנרצחת תומכים באל- עביד?

"לא רוצה לדבר על ההורים של חנית, על משפחה שבתה נרצחה והאבא הוא
באופן עיוור לטובת החשוד. אני מעריך למה הוא עשה את זה, אבל אני לא רוצה
לדבר עלכך".

הפרשה היא לא תעלומה בעיניך? איך הגופה הגיעה לבור ניקוז ליד באר- שבע?

"אני לא רואה בזה תעלומה. היו לי מקרים יותר סבוכים. הוא זרק את הגופה
בבור. לא היו שם עבודות במשך תקופה ארוכה. כשהעבודות התחדשו מצאו
אותה".

איך אתה מסביר את זה שהתמלילים של השיחות עם המדובב התגלו כמסולפים?

"יש תמלילים שאתה יכול לפרש לכאן או לכאן. אני ביקשתי שערבי יתמלל
אותם שוב. זה רק מראה על היושר שלי ועל ההגינות".

לקחת ללב את הביקורת על חקירת הפרשה? על כך שגם במשטרה לא כולם
סמכו עליכם שהבאתם את הרוצח הנכון?

"יש לי סוויץ' בראש. מיום שעזבתי אני לא מדבר על נוסטלגיה, אני שוכח
דברים. אני הרגעתי בזמנו את האנשים. ביום של הקראת פסק הדין הם ישבו כל
היום ליד הרדיו וחיכו לשמוע תוצאות. אני המשכתי לעבוד כרגיל. מה שהוביל
אותי זה האמת שהאמנתי בה לכל אורך הדרך. עשיתי את העבודה שלי".

יש סתירה בעדויות מאיפה אל- עביד אסף את קיקוס, מצומת אופקים או מצומת
גילת.

"הוא לקח אותה מצומת גילת, לשם היא הגיעה בדרך אחרת. משם הוא נכנס
לחורשה שבה אנס אותה".

איך קרה שרבים מאמינים לו שהוא לא הרוצח?

"מה אכפת.לא אני אני צריך לתת תשובות. המילה האחרונה היא של בית
המשפט".

נאשם מרגיש בסרט