האמת נחשפת: האוצרות האבודים של יהודי תימן  

@ הרב/מורי יחיא מסלאם זצ"ל @

@ מורי יחיא מסלאם, הבריח מספר ספרים חגורים למתניו ולמתני
ילדיו בצעיפים רחבי מידות, מתוך חשש שאנשי הסוכנות שלקחו
ממנו את רוב ספריו כולל ספרי תורה וכתבי יד עתיקים בעדן.
מתברר שהספר/סידור המצ"ב, כתוב בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

@ תפילת התוקע של הרמב"ם, שכתב ליהדות תימן בשנת תתקכ"ה-1165,
התפילה נכתבה לתוקע/שליח הציבור שתוקע בשופר, וכך מתחילה התפילה:
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גיזרת הכתוב, רמז יש בו.
כלומר, עורו עורו ישנים משינתכם. והקיצו נרדמים מתרדמתכם,
וחפשו במעשיכם, וזיכרו בוראכם, וחיזרו בתשובה...."
{סוף ציטוט, ע"ר בקובץ שלפניך}

@ "ד"ר משה נחום שולח רמז ברור, לאנשי הממסד ולהנהלת הסוכנות
והג'ויינט, שיחשבו על המעשים שעשו לעידה התימנית ויחזירו את הגזל.

@ להווי ידוע, שהספר המצ"ב, נכתב בכתב יד תימנית, שסדר התפילה
אינו דומה לסידורי התפילה שאנו מתפללים בהם היום.
דהיינו: "סדר התפילה בתקופת הרמב"ם, אינה זהה במידה שווה לסדר
התפילה של ימינו."

@ ההשפעה הגדולה של הרמב"ם, שהשפיעה על יהדות תימן, נבעה, מהלימוד
שהרמב"ם למד במצרים בעיר "נוא אמון = סכנדריה = אלכסנדריה, אצל
מורו ורבו התימני, המלומד "רבנו יחיא איבן מוסא עימרן זצ"ל".

"ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'...."

בטקס יוקראו קטעים מכתביו של יצחק בן צבי וכן יישאו דברים נשיא המדינה משה קצב ומנהל יד יצחק בן צבי.

יצחק בן צבי נולד בי"ח בכסליו תרמ"ה, 24.11.84 בעיר פולטבה באוקריאנה. הוא נבחר לנשיא המדינה ב- 8.12.52, וכיהן כנשיא עד יום מותו.

בשנת 1907 עלה בן צבי לארץ. הוא היה ממייסדי "בר גיורא" ואגודת "השומר" (1909). במלחמת העולם הראשונה הגלו השלטונות העותמאנים אותו ואת בן גוריון מן הארץ בשל פעילותם הציונית, והם הקימו בארצות הברית את תנועת "החלוץ". בשנת 1918 הגיעו בן צבי ובן גוריון למצרים ומשם לארץ כחברי הגדוד העברי בצבא הבריטי.

בן צבי היה ממייסדי ארגון "ההגנה" וההסתדרות הכללית בשנת 1920.

בשנת 1931 נבחר כיושב ראש הוועד הלאומי. ב- 1947 ייסד את המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, שנקרא "מכון בן צבי".

כל חייו דגל בן צבי בצניעות, ולכן בית הנשיא בירושלים היה צריף עץ צנוע.

יצחק בן צבי פתח את בית הנשיא לכל הבא פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות וביום העצמאות, מסורת הממשיכה עד היום.

מצבה הכספי והניהולי של אגודת הסופרים העברים אינו מאפשר לה להמשיך לתפעל את המכון, שמכיל כשישה מיליון פריטים מן הספרות העברית ב-250 השנים האחרונות

http://grm.m.walla.co.il/w/w-200/7308-4.jpg

מכון גנזים, ארכיון ספרותי חשוב השייך לאגודת הסופרים העברים ומופעל באמצעותה, עשוי לעבור לניהולו של גנזך המדינה, בשל מצבה הכספי והניהולי של אגודת הסופרים. בעקבות החלטת רשם העמותות לבטל את אישור הניהול התקין של האגודה, אין אפשרות להעביר אליה תקציבים. בחשבון האגודה אין תקציב, למרות העובדה שבחודשים האחרונים הועבר אליו כסף ממשרד התרבות. עובדי האגודה אינם מקבלים את שכרם מאז אוגוסט. את משכורת יולי העביר משרד התרבות באופן חד פעמי ישירות אל העובדים, שלא דרך האגודה.

בימים אלה ממשיך רשם העמותות לחקור את דרכי ניהול האגודה בחודשים אחרונים, וכן נבדק החשד שמחשבון האגודה נעלמו יותר מ-500 אלף שקל, שיועדו על ידי משרד התרבות לשימור מכון גנזים.

בשנים האחרונות הידרדר מצבו של גנזים, והוחלט לפעול למען שימורו. גנזים מכיל כשישה מיליון פריטים מן הספרות העברית ב-250 השנים האחרונות, ובהם ספרים וכתבי יד של חשובי הסופרים העברים. המכון, שאחראי לאיסוף ושימור חומרים אלה, סבל מחוסר תקציב שהקשה את המשך פעילותו. על פי שתי חוות דעת שהזמינה אגודת הסופרים ממשרדי אדריכלים, מצב הבטיחות של הארכיון מחייב שיפוץ, והבניין לא עומד בסטנדרטים של עומסי ארכיון. הלנת שכרם של עובדי הארכיון מקשה על המשך עבודתם. בנוסף, אין אפשרות כספית להמשיך בפרויקט הסריקה של חלק מהספרים בארכיון המכון, שהחל לפני כשנה.

בעקבות סדרת דיונים פנימיים והתייעצויות שקיים משרד התרבות עם סופרים בולטים על עתידו של גנזים, ננקטים כעת כמה צעדים. עובדי המשרד התבקשו על ידי שר התרבות מתן וילנאי לשתף פעולה עם החקירה של רשם העמותות ולהתעדכן בכל שלב בחקירה. בנוסף נבדקת האפשרות להעביר לעובדי האגודה באופן ישיר גם את משכורת אוגוסט, אף שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין המשרד לעובדי האגודה.

אתמול סייר מנהל ארכיון המדינה, משה מוסק, בבית הסופר בתל אביב, שבו פועלים אגודת הסופרים וארכיון גנזים. בשבוע הבא יוחלט סופית אם זכויות הניהול של גנזים יועברו מרשות האגודה לרשות גנזך המדינה. "אנחנו עושים מאמצים להציל את מכון גנזים, כדי שהתקציב המיועד לו יגיע אליו, ולא ייעלם בצינורות של אגודת הסופרים", אומר מוסק. "הארכיון נמצא במצב של הזנחה חמורה לעומת השנים הקודמות. שני הדברים שצריכים להיעשות בדחיפות הם שימור פיזי של החומר הארכיוני וסריקה אופטית של החומר והעברתו למדיה דיגיטלית".

על הפרק עומדות כמה אפשרויות הנוגעות לעתידו של גנזים. על פי אפשרות אחת, תוקם עמותה שתכלול גם את צוות עובדי גנזים ותנהל את הארכיון, בנפרד מאגודת הסופרים. על פי אפשרות נוספת, תקציב גנזים ימשיך להגיע ממשרד התרבות אל אגודת הסופרים ויפעל בפיקוח מתמיד של ארכיון המדינה. אפשרות שלישית היא שהארכיון יועבר לטיפולו וניהולו של ארכיון המדינה, ואף יועבר לבניין ארכיון המדינה בשכונת תלפיות בירושלים.
http://news.walla.co.il/?w=//145352

http://grm.m.walla.co.il/w/w-200/23195-4.jpg

יצחק יעקב. "התנהגות המאבטחים - תעודת עניות למדינה" (בוצ'צ'ו)

נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א התיר לתא"ל (מיל') יעקב, שנאשם במסירת מידע סודי לגורם לא מוסמך, ביקורים תחת פיקוח ופגישות ביחידות עם אשתו; מתח ביקורת על המדינה על טענותיה נגדו

נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב מתח הבוקר ביקורת חריפה על המדינה בעניין טענותיה נגד תא"ל (מיל') יצחק יעקב. בין היתר, קבע השופט כי על פי התרשמותו אין לומר שהנאשם פעל באופן זדוני על מנת לפגוע בביטחון המדינה ומעולם לא שיווה בנפשו כי מישהו עלול לראות בו סכנה לביטחון המדינה. השופט נעתר חלקית לבקשתו של יעקב לשנות את תנאי מעצר הבית בו הוא נתון במלון "אפרופו" בבית החולים שיבא בתל השומר.

השופט גם קבע כי לאחר שחלף זמן רב מאז שהושם במעצר בית מלא בבית המלון קמה לה הזכות לשנות את מעצר הבית והנאשם הצדיק את האמון שניתן בו. לכן הוא ראוי לאמון נוסף.

בין השאר התיר השופט לנאשם להפחית את מספר מאבטחיו מארבעה לשניים, איפשר לו גישה חופשית לארכיונים ולגנזך המדינה, והתיר לו ביקורים תחת פיקוח של ידידים ומכרים וכן לשהות ביחידות עם בת זוגתו.

השופט מתח ביקורת על המדינה גם על כך שהענישה את יעקב כשלחץ את ידו של מכר ותיק שנתקל בו במסדרונות בית המשפט. השופט כתב על התנהגות המדינה בעניין זה: "התנהגות המאבטחים ואנשי הביטחון בנושא זה הינה תעודת עניות למשיבה (המדינה) ואין בה כדי להעיד דבר אלא על נוקשות והיעדר הפעלת כל שיקול דעת מצד אנשי הביטחון מטעמה".

יעקב, שעמד בראש יחידה שפיתחה אמצעי לחימה סודיים, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב על מסירת מידע סודי לגורמים בלתי מוסמכים, לרבות עיתונאי, בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. משפטו מתנהל בדלתיים סגורות.
http://news.walla.co.il/?w=//145564

16/10/2001

ד"ר טוביה פרילינג, אשר ניהל במשך כשמונה שנים את המרכז למורשת בן גוריון באוניברסיטת בן גוריון, מונה בימים אלה לתפקיד גנז המדינה. גנז המדינה מופקד על התיעוד ההיסטורי של מדינת ישראל, על הרשומות הציבוריות הנוצרות באופן שוטף במשרדי הממשלה ושלוחותיהם, על מערך הארכיונים בארץ, על שמירה וביצוע חוק הארכיונים, ועל אבטחת כל הקשור בזכות הציבורי לדעת. גנז המדינה וארכיון המדינה פועלים במסגרת לשכת ראש הממשלה.

ד"ר פרילינג ניהל בשדה בוקר, מאז שנת 1993, את המרכז למורשת בן גוריון, שהוא חלק מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ואת המכון למורשת בן גוריון, המקיים פעילות חינוכית ענפה. נמעניה הם תלמידים ממערכת החינוך בכל הארץ, חניכי תנועות הנוער, חיילי צה"ל וקציניו, קבוצות נוער מחו"ל וכן הציבור הרחב.
http://www.bgu.ac.il/html/dover/news/1003221744.shtml

25/3/2001

ד"ר טוביה פרילינג- חתן פרס ראש הממשלה להנצחת בן גוריון תשס"א
פרס ראש הממשלה, להנצחת זכרו של ראש הממשלה דוד בן גוריון ז"ל, מוענק השנה לד"ר טוביה פרילינג מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, על טיפולו המחקרי המגוון ועל עיסוקו החינוכי רב השנים במורשת בן-גוריון. הפרס יוענק לו היום, יום ראשון, 25 במרץ, בבית הנשיא בירושלים (בשעה 17.00).

ד"ר טוביה פרילינג, מנהל בשדה בוקר, מאז שנת 1993, את המרכז למורשת בן גוריון, שהוא חלק מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ואת המכון למורשת בן גוריון, המקיים פעילות חינוכית עניפה, שנמעניה תלמידים ממערכת החינוך בכל הארץ, חניכי תנועות הנוער, חיילי צה"ל וקציניו, קבוצות נוער מחו"ל וכן ציבור מתעניין.

המרכז למורשת בן גוריון מקיים פעילות אקדמית רגילה של מורים וסטודנטים. מדי שנה מוציא לאור 15 ספרי מחקר בתחומים הנוגעים לתקומת ישראל ולמנהיגותו של בן גוריון וכן ארבעה כתבי עת מדעיים.
http://www.bgu.ac.il/html/dover/news/1000629992.shtml

http://www.gca.gov.il/reshut/1997/heb/558.htm
http://www.gca.gov.il/reshut/1997/heb/558.htm

http://www.education.gov.il/pras-israel/images/pnimi_top_01_07.gif
http://www.education.gov.il/pras-israel/images/coteret_02_04.gif
http://www.education.gov.il/pras-israel/pras_4n.htm

http://www.tau.ac.il/humanities/zionism/conferenceh.html
http://www.tau.ac.il/humanities/zionism/conferenceh.html

http://bgarchives.bgu.ac.il/archives/archion/t12-title.gif
http://bgarchives.bgu.ac.il/archives/archion/archion-odot.htm

@ ד"ר טוביה פרילינג מונה לגנז המדינה- מעריב/אסף חיים.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/17102001/ART199291.html
@ משפט קסטנר-השטן והרצח הפוליטי- מעריב/דן מרגלית.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/16042002/ART276332.html
@ קציני מפ"ם ומלחמת העולם השלישית/פוליטיקה ישראלית.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/07072000/ART56440.html
@ דוחותיו הפסיכיאטריים של אדולף אייכמן ימ"ש.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/10032000/ART39030.html
http://images.maariv.co.il/images//today/hayom1300_1.jpg
@ יומני המפלצת-אדולף אייכמן ימ"ש.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/01032000/ART38149.html
http://images.maariv.co.il/images//sof/sof103006.jpg
@ כל דוחות היינריך הימלר ניגנזו עד שנת 2045.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/09022001/ART115029.html
@ מי מטפל בילדי תימן, גנזך המדינה פתח......
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/24052002/ART294802.html
@ גירסה של ריסה- גריסת מסמכים.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/02032003/ART442161.html
@ חלק מהמסמכים נגנזו במוסד וחלק נגנזו בגנזך.........
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/07032003/ART445171.html
@ זוכי פרס ישראל בחקר ידע הארץ הם: פרופ' שמואל ספראי ופרופ' מנשה הראל וחברי ועדת השופטים.....
http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=6239&PageNumber=&GoBackXTimes=
@ הרוח הרעה המנשבת מ"רוח קדים"
http://www.nfc.co.il/showArticles.asp?subjectId=3&DocId=1555&PageNumber=&GoBackXTimes=
http://bgarchives.bgu.ac.il/archives/odot2.htm

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

פרילינג, שטרם הספיק לסיים שנתיים בתפקיד, ניהל בעבר, במשך כשמונה שנים, את המרכז למורשת בן גוריון באוניברסיטת בן גוריון.

בראיון לתוכנית "מהיום למחר" בערוץ 1, העלה פרילינג טענות רבות נגד אי-הסדר השורר בגנזך, ונגד העובדה שהוא אינו ממוחשב. לדבריו, "מדינה שמכבד את עברה לא נוהגת כך על עברה... מדינת ישראל, בנושא הזה, היא מדינת העולם השלישי".

"...זה לא שמועות, נעלמו מסמכים רבים מעברה ומשחר היווסדה של מדינת ישראל... ביקשתי מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליכים פליליים נגד האשמים ולא נעשה דבר".

פרילינג אף טוען כי "כל המסמכים של השב"כ, של המוסד ושל נתיב נמצאים באי-סדר מוחלט וצריך להחליט מה אפשר לפתוח ומה לא ניתן לפתוח... הגשתי תכנית אב לממונים ולא נעשה דבר עד היום".

התקשרו אליי מלישכת ראש הממשלה ובשבוע הבא יש לנו פגישה
ודיון בתוכנית האב שהכנתי לפני מספר שנים", אמר.

בתוך כך, הארגונים הדוחפים להקמת ועדת חקירה עצמאית, בפרשת ילדי תימן, אמרו ל-Nfc כי התפטרותו של פרילינג מבורכת, מאחר והוא הערים קשיים על המשפחות בכל הקשור לעיון בחומרים.

לטענתם, בתקופתו של פרילינג שוכתבו ונעלמו מסמכים רבים מתוך התיקים הקשורים לפרשת ילדי תימן.
עודכן: 16:28 18/06/2003 | נועם שרביט | [email protected]
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-25584-00.html?tag=2-50-33

http://www.knesset.gov.il/main/images/ban-main-bottom-img.jpg

מליאת הוועדה
בשעה 09:30
סדר היום:
סיור ודיון במכון הלאומי ”גנזים”

יעקב סלים ג'רפי היה עולה מתימן במחנה עין שמר שבו שוכנו רבבות תימנים. הוא קרא לאחיו התימנים שלא להיכנע להנהלת המחנה והמנהל אלדמע בראשם שכפו עליהם חינוך חילוני לילדים. הוא נהג להגניב תימנים מהמחנה ( שהיה שמור על ידי גדר תיל ושומרים ) אל הישיבה התיכונית מדרשית נועם שבפרדס חנה , כדי שיראו שגם בארץ יש יהודים שלומדים תורה , ושלא כל האשכנזים הם חילוניים. אלדמע נהג להסתובב חגור אקדח . ג'רפי הוזהר להפסיק את התנגדותו לכפיית החינוך החילוני. משסרב הוכה עד זוב דם . נחבש בידי הרבנית פנינה רוזנבליט , אשת הרב שלום רוזנבליט , מורה במדרשיה, מנהל פלך בירושלים , כיום בעל חנות מכולת ברובע היהודי בירושלים. מכיון שג'רפי לא שוכנע להפסיק הוא נרצח לאחר כשבועיים בירית אקדח.

הרצח נחקר במשטרת פרדס חנה. בפני הסמל החוקר הופיעה תימניה בת 19 שהיתה עדת ראיה לרצח. הסמל החוקר ריסק לה את הפה במכות אגרוף וזרק אותה לצינוק וכך פתר את הבעיה.

אל דמע הועמד לדין בפני השופט מרגליות בחדרה. טען שירה באויר לפיזור הפגנה. בסופו של דבר ועדה שהוקמה לחקירת עריצות השמאל במחנות העולים הענישה אותו במעבר לניהול מחנה עולים אחר.. משרד החינוך לא מביא תלמידים לקברו והכנסת לא קבעה "יום ג'רפי" לדיון באלימות השמאל. מקום קבורתו של ג'רפי לא ידוע. זכרו הושכח.

רצח יעקב סלים ג'רפי התפרסם ב"הקול" ב 1 מאי 1950. ( בקצת רמזים וסימני שאלה . ברור שהיה ברור לכותבים ב"הקול" שהם חשופים לטיפול דומה לזה שקיבל ג'רפי ).

בהצופה לא פורסם עד 15 במאי. מיד אחרי הרצח פנתה המשטרה לרב דיסקין רב המושבה פרדס חנה שיעצור את העולים שרצו לעלות על ת"א. כנראה שהצנזורה אסרה על העיתונים לפרסם את הרצח.

הצופה יום שני כח אייר תש"י 15.5.50 עמוד 2 טור שמאלי פסקה לפני אחרונה.

הפסקה מוחבאת שם בלי כותרת מיוחדת לפסקה. הכותרת למאמר היא כקאצטים מחנות העולים. כנראה שהכותב רצה שהעובדות תישארנה איך שהוא בכתובים למרות שהדבר אינו לרוחו של השליט בן-גוריון.

( זה מאמר של בעל טור "אגב" המתיחס לידיעה המוצנעת באותו עמוד שבה מדובר על "יריות" – לא רצח כמובן מחשש הצנזור) )

אשה אחת העידה בענין רצח עולה במחנה עין שמר. היא העידה נגד השומר שירה יריות והרג אדם. היא אמרה מה שהיא יודעת. יחקור השופט-חוקר את עדותה כמה שהוא רוצה – אבל באיזו רשות בא הסרג'נט המנהל את החקירה וסוטר על פניה סטירות לחי קשות?
כיצד ממנים נוגש זה להיות חוקר ומה מקומו במשטרה?
האין דין ואין דין בישראל?
http://www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/citations.doc.

***
http://216.239.59.104/search?q=cache:ztgUp1aGE0oJ:www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/citations.doc+%22%D7%90%D7%91%D7%99%D7%92%D7%93%D7%95%D7%A8+%D7%90%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%9F+%22&hl=iw&ie=UTF-8

ההיסטוריונים החדשים ראויים לשבח: הם סייעו לנו להתנער מהבלים ולהג מתוצרת הפוליטרוקים של הציונות, לימדו אותנו על פשעיהם של ממלאי פקודות לדורותיהם, על טכניקות הגירוש, על פעולות 'התגמול' (היזומות), על יחסו האמביוולנטי של היישוב לטבח יהדות אירופה ועל אידיאולוגית השוויון (המזויף) כמיתוס מגייס.

אבל להיסטוריונים אלה יש גם נקודה עיוורת, ולכן קשר שתיקה נוסף טרם פוצח: אני מתכוון לקשר השתיקה הבין-דורי בין הקומיסרים האידיאולוגיים של הציונות המגשימה ("מלח הארץ") לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו (גם כן "מלח הארץ"). זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית.

בעניין זה נשאר הדור הצעיר של האינטלקטואלים האשכנזים, לרבות ההיסטוריונים החדשים, נאמן ומזדהה עם דור הוריו. "השמאל" הישראלי הציוני מוכן להשקיע את כל כולו בחשיפת העוולות שנעשו ונעשים לפלסטינים, אך אינו מוכן להתייצב ולהוקיע את דור ההורים על גזענותו כלפי היהודים המזרחים. חשוב יותר: דור זה אינו מוכן כלל להודות, ששאלת המזרחיות היא בעיה אקטואלית מרכזית. כך האינטלקטואלים וכך הפוליטיקאים: דדי צוקר, יוסי שריד וחבריהם אינם מפגינים כל מעש למען הקבוצות, שהיו צריכות לעמוד בראש מעיניהם. הם מתהדרים בתווית "שמאל" כפי שדור הוריהם השתמש במושג "שוויון". בדיוק כפי שהוריהם לא היו שוויוניים, הם אינם אנשי שמאל. התוצאה היא, מזרחים מן המעמד הנמוך, פעילי שכונות ואף אינטלקטואלים מזרחים המפגינים עוינות גם כלפי תנועת העבודה המסורתית וגם כלפי יורשיה. מדוע להוט השמאל לעסוק בבעיה הפלסטינית, ומדוע הוא מכחיש את הסוגיה המזרחית, שלהחרפתה הוא שותף? עצם העובדה שהדור הצעיר של "השמאל" הישראלי אינו מזהה את המכנה המשותף הבולט בין שתי הקהילות הללו – הפלסטינים והמזרחים – מעוררת חשד ותמיהה. אבל, בעצם, הסברה אינו קשה: הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים אינה מסכנת את מעמדם של האינטלקטואלים האשכנזים בני דורנו. היא לא מסכנת אותם כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. היא לא מסכנת את הגדרתם העצמית כנציגי התרבות המערבית בתוך המזרח הערבי (או ה"ים-תיכוני", אם נשתמש בביטוי מטפורי מעדן למען החרדים מהתווית "ערבי"). העיסוק בעוול, שנעשה לפלסטינים, מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום, את תווית המרדנות, את הקתרזיס לנוכח עוולות דור ההורים. כלומר המזרח – הבלתי מוכר, המאיים, הלא-רציונלי – מקובל על ה"רדיקלים", כל עוד הוא נשאר מחוץ לגדר – כמו הפלסטינים. הוא ניתן לעיכול, כל עוד אפשר לסמנו, להפכו ל"אחר" ולהרחיקו. מתוך זה, אפשר להבין למה תומך השמאל הישראלי בהפרדה ובשתי מדינות לשני עמים.

בשל אותו חשש מן המזרח פיתחו ישראלים רבים, לרבות אנשי שמאל ברוח מרצ, הכחשה כלפי מזרחיותם של היהודים המזרחים, שהרי את היהודים המזרחים אי אפשר להפוך ל"אחר" או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני. ההכחשה היא אמצעי ההגנה: אם יכירו אנשי השמאל בעוול שנעשה למזרחים וישאפו לתקן אותו, יצטרכו לתקן גם את עצמם. הם יצטרכו לוותר על מעמדם ההגמוני, לחלק אחרת את העוגה הלאומית, להשתלב באזור כשווים ולא כפטרונים. הם יצטרכו לשנות את תכניות הלימודים, מהמוסדות להשכלה גבוהה ועד לגן הילדים. הם יידרשו להקים אקדמיה למוסיקה קלאסית ערבית (למשל אנדלוסית), ללמד מקורות של תרבות עמי ערב (ולא רק מקורות של תרבות המערב), ללמוד וללמד את השירה והשפה הערבית. הם יצטרכו להיפרד מן הזיקה הבלעדית לאירופה ולצפון אמריקה, ממה שנתפס בעיניהם אוניברסלי. נוכח כל הסכנות האלה הנשק האפקטיבי הוא שתיקה: ההכרה במזרחיות כתופעה פנים ישראלית היא טאבו.

מתוך כך אפשר להבין את שטחיות עמדתו של "השמאל" כלפי הפלסטינים. השמאל הוא פרו-פלסטיני, כל עוד אין הפלסטינים תובעים את זכות השיבה, כל עוד יש חלוקה, כל עוד יש הפרדה, כל עוד מוותרים הפלסטינים על בתיהם בטלביה וביפו, כל עוד תישאר המדינה יהודית (ומערבית) וכל עוד ימשיכו הפלסטינים המכונים "ערביי ישראל" להיות נוכחים נפקדים. אילו היו האינטלקטואלים של השמאל משוחררים באמת מהמיתוסים של דור ההורים, הם היו חושפים את הציונות כתנועה אירופית אנטי-מזרחית, אשר הגיעה למזרח (מסיבות מוצדקות או לא-מוצדקות) ולא ראתה בו ישות פוליטית, אלא מדבר הזקוק להפריה. אילו היו ההורים והבנים – האשכנזים – מכירים במזרח כבישות פוליטית, הם היו מבחינים גם במכנה המשותף בין המזרחיות היהודית למזרחיות המוסלמית והנוצרית. הם היו מבינים, שהאנטגוניזם, רב השנים, בין המזרחים לבין הערבים, הוא בחלקו תוצר של תקיעת טריז אירופי בין מזרחים למזרחים. אבל השמאל הישראלי ממשיך את מדיניות העיוורון וההתנשאות של הוריו השמרנים.

ברור, אפוא, מדוע עסקה החברה הישראלית כל השנים בדה-פוליטיזציה של שאלת המזרחים. המזרחיות הוצגה כקוריוז מקומי, כאוסף מיצגים תרבותיים כמו נענע, חומוס, עבודות-יד תימניות או מופלטה. כל ניסיון להפכה לשאלה פוליטית נתקל בדה-לגיטימציה ובהכחשה כמו כל טאבו חברתי אחר. מצד אחד, עודדו המפלגות הגדולות את המזרחיות ברמה הארגונית, כמקור לגיוס קולות. מצד שני, שללו את המזרחיות ברמה האידיאולוגית. מצע עדתי הוצג כסותר את מיזוג הגלויות ואחדות העם. בשנות החמישים הוצגו רשימות מזרחיות כמזוהות עם גורמים עוינים, והפנתרים השחורים הוצגו כתנועה מסוכנת למדינה.

תהליכי הדה-פוליטיזציה הללו השפיעו גם על ההיסטוריונים החדשים. למרות הרדיקליות שלהם, לכאורה, הם אינם עוסקים, באופן מעמיק, בהיסטוריוגרפיה מזרחית – למרות שנושאים הזועקים לטיפול מונחים ממש לרגליהם. שתי דוגמאות קטנות, ידועות למדי: עדיין לא נעשה מחקר מקיף ובעל תהודה על המניפולציות של התנועה הציונית בהבאת יהודי תימן. משום מה ההיסטוריונים החדשים לא מתעניינים בכך. אף אחד מן האינטלקטואלים בני דורנו לא עוסק באנלוגיות בין אי-כניעתם של התימנים לבעלי האדמות במושבות לבין אי-כניעתם של התימנים בפרשת עוזי משולם. בתפיסה הפולקלוריסטית האשכנזית, התימנים נשארו נקיים, צייתנים, אוהבי עבודה וציוניים.

אף אחד מההיסטוריונים החדשים – לוחמי זכויות האזרח – לא התעורר לעסוק בפרשיות המחרידות של חטיפות ילדי תימן. מי מהם הפגין למען הקמת ועדות חקירה? באותה מידה, אף אחד מן ההיסטוריונים החדשים לא עוסק ברצינות מספקת בעדויות על הפרובוקציות של התנועה הציונית בעיראק, בתחילת שנות החמישים, שנועדו לזרז את העלייה לישראל. כמעט אף אחד מהם לא שואל כיצד הסכימה התנועה הציונית להלאמה של רכוש יהודי עיראק, ואם לא הייתה זו תוצאה של חשש, שהמפגש של עיראקים אמידים עם המעברות, יחזיר אותם בהמוניהם אל ארץ מוצאם.

אלה, שהתנסו בפעילות מזרחית, יודעים לספר עד כמה חרדים האשכנזים בכל פעם שעולה שאלת הכמיהה של מזרחים לזהות ייחודית. יש לחרדה זו, בדרך כלל, כמה תגובות אשכנזיות אופייניות. בולטות בהן שתיים: הטענה שאין טעם לעסוק בעוולות היסטוריות, שהרי גם קבוצות אתניות אחרות, כמו הפולנים, ההונגרים או הרומנים סבלו קשיי קליטה, השפלה ודחייה. טענה נוספת היא שהבעיה נעלמת והולכת, הפערים נסגרים, שיש נישואים בין-עדתיים, שיש מזרחים בפוליטיקה ושמתפתחת תרבות "ישראלית". כל מי שמעז לטעון אחרת עובר דיסקרטיזציה, מכונה "מקצוען עדתי", מואשם שהוא מנסה להפוך עלבון להון אישי ושהוא פוגע באחדות העם (אחדות העם וקונצנזוס היו תמיד מיתוס מגייס ומנגנון השתקה של מיעוטים). והמגוחך מכל: בכל פעם שאינטלקטואל מזרחי טוען שקיימת בארץ גזענות, הוא מואשם בגזענות כלפי אשכנזים ומתויג כקיצוני.

אלא שלכל הטענות יש תשובות משכנעות. ראשית, אין ספק שגם יוצאי ארצות אירופה סבלו קשיי הגירה, וחלקם אף התנשאות של היישוב, אך ההבדלים בין חוויות אלה לבין השפלת המזרחים משמעותיים ומכריעים. לא היה ספק שיוצאי מזרח אירופה ישתלבו יפה מאוד כמעצבי תרבות וכמעמד בינוני מובהק בחברה הישראלית, כפי שלא היה ספק שהעולים החדשים מרוסיה בשנות השבעים יתמקמו במרכז החברה וכך גם עולי רוסיה בשנות התשעים (לעומת זאת, אין ספק שהאתיופים יתמקמו כ"חלשים", "שכבות מצוקה", "טעוני טיפוח" וכיוצא באלה). העולים המזרחים תועלו לשולי הכלכלה וקופחו על ידי הממסד הקולט בהקצאת מים, קרקע, דירות ומשרות.

הטענה, שהפערים נסגרים והולכים, נשמעת עוד משנות החמישים. המציאות הפוכה, הקשר בין מוצא להישגים מתהדק והולך. הפערים אינם רק נחלת דור המדבר. הם שרירים וקיימים בקרב הדור השני ואף מתרחבים. במחקר, שבדק את מצבם של ילידי הארץ בני הורים מזרחים בהשוואה לילידי הארץ בני הורים אשכנזים, נמצא כי ב- 1975 השתכרו גברים מזרחים כ- 79 אחוזים משכר האשכנזים, ב- 1992 היה השיעור כ- 68 אחוזים. החוקרים מיחסים שליש מהפער הזה להפליה. הם התמקדו גם בבני המחזור הצעיר (בני 25-29), אשר שיפר במידת מה את מצבו בין השנים 75 ל- 92. שיעור בעלי תואר ראשון בקרב המזרחים היה 3.3 אחוזים ב- 75, ועלה ל- 7.7 אחוזים ב- 92. בקרב האשכנזים: 23.8 אחוזים בשנת 75, 31.1 אחוזים בשנת 92. כאן המגמה אפוא חיובית, ואם הפער באחוז בעלי התואר הראשון ישתנה באותו קצב, מציינים החוקרים, ינון כהן ויצחק הברפלד, ישתווה הפער בהשכלה בעוד 94 שנים. הדור שישיג זאת עדיין לא נולד.

אחת התוצאות המרות של הכחשת המזרחיות היא שהדור השני והשלישי של המזרחים מבין את הזהות המזרחית שלו (אם בכלל) כאנטגוניזם לאשכנזיות. הוא מזרחי לא כחיבור תרבותי של ממש אלא כזהות ישראלית מסוימת הכרוכה בכעס ובתסכול. זהו "מזרח" חדש, של מזרחים ישראלים בלבד.

ואילו השמאל הישראלי החדש לא ראוי להתכנות שמאל. הוא מורכב ברובו מאשכנזים שאין להם כל קשר לסוגיות חברתיות. עסקני שלום עכשיו, פעילים שונים של מרצ ואינטלקטואלים מתנשאים מן הפקולטות למדעי החברה והרוח ("החדשים"), אינם מתעוררים למראה עוולות הדיכוי המכוער של המוני עניים, "אנשי שוליים", "שכבות חלשות", "טעוני טיפוח". רוב רובם של פעילי ה"שמאל" הם בורגנים אמידים, אנשי קהילת העסקים, פרופסורים למינהל עסקים ולכלכלה. כאשר הם מדברים על השלום או על החזרת השטחים הם קושרים זאת בצמיחה כלכלית, במהפכת מיחשוב ובטיפוח מצוינות. כלכלנים המזוהים עם מרצ ושלום עכשיו תומכים, באופן חד משמעי, בהפרטה ובצמיחה כלכלית ("מזרח תיכון חדש"), וממשלות ישראל מגדילות את אי-השוויון למען צמיחה כלכלית כמיטב המסורת של כלכלת צד ההיצע. הן מאפשרות להון לנצל את המדינה לצרכיו.

השמאל של מרצ הוא שמאל מזויף: שמאל של "חירות" (כלכלית), ולא שמאל של שוויון ושל סולידריות. אפילו משפטני זכויות האזרח של מרצ עוסקים הרבה מאוד בזכויות אדם, על פי המסורת הליברלית, אולם אינם עוסקים בזכאויות אחרות של האזרח מול השלטון, כפי שמחייבת מסורת סוציאל-דמוקרטית. אין הם עוסקים בזכויות חינוך, זכויות דיור או זכויות בפיתוח תרבות אתנית. את התביעה לזכאויות כאלה הם משאירים לש"ס, לחרדים ולשאר קבוצות האינטרסים. בתוך הקשר זה יכול היה שמעון פרס לטעון שהבעיה של העניים היא שהם עניים.

למען הדיוק ההיסטורי: לא רק השמאל ותנועת העבודה אשמים בהתרחקות המזרחים מהם. חלק מהאשמה יש לתלות בהצלחתו של הימין להשתמש במזרחים ולהלהיבם בסמליו הלאומניים האנטי-ערבים. בשני העשורים האחרונים, אחד האויבים הגדולים של הצדק החברתי בארץ הוא דוד לוי, שתפס את משבצת הקיפוח, והפך אותה לרטוריקה חלולה. יש להאשים בכך גם את הפוליטרוקים המזרחים לדורותיהם, משה שחל, שלמה הלל, שמעון שיטרית, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, משה קצב, מרדכי בן-פורת, ועוד רבים אחרים – מזרחים מלידה אך לא מזרחים בתודעה, שעשו דה-לגיטימציה למזרחיות כעניין של פוליטיקה.

בכנסת הנוכחית יש מספר ניכר של פוליטיקאים מזרחים. אין בהם ולו אחד אשר פרש אידיאולוגיה מזרחית חברתית סדורה. כולם משחקים בכלים, במגרש ובשפה של ההגמוניה האשכנזית. אין שמאל אמיתי שיציע מצע חברתי דמוקרטי, שידחה את השיח הליברלי של מרצ ואת השיח הפשיסטי של הימין. אין שמאל שיאפשר גם למזרחים היהודים להיות מפויסים עם מקורותיהם הערבים בלי אפולוגטיקה או הכחשה, ויאפשר לאשכנזים הישראלים להכיר במזרחיות של המזרחים בישראל. אין שמאל שיאפשר כינון זהות מזרחית לא מתוך קונפליקט אלא מתוך חירות תרבותית. את השמאל הזה יוכלו ליזום, כנראה, רק מזרחים.

פרופ' יהודה שנהב
ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
אוניברסיטת תל אביב
חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.hakeshet.org/articles/israeli_left.htm

לפני שנתיים פירסם הגרדיאן האנגלי
http://observer.guardian.co.uk/uk_news/story/0,6903,500664,00.html
מאמר על חטיפת גופות של תינוקות אנגליים ושילוחם לארה"ב לצורך ניסויים בקרינה רדיו-אקטיבית. המאמר מתיישב עם מסקנות ועדת החקירה הפדראלית
http://tis.eh.doe.gov/ohre/roadmap/achre/report.html
שהקים קלינטון ב94 לבחינת מדיניות הניסויים בהקרנות, שגבתה קורבנות רבים בארה"ב של המלחמה הקרה (רבים מהם לא אמריקאיים).

האמריקאים, מסתבר, חקרו היטב ולעומק את נושא הקרינה הרדיו-אקטיבית מיד מזמן הטלת הפצצה הגרעינית הראשונה ועד לשנות השבעים. לצורך העניין השתמשו באוכלוסיות "מיותרות" (כפי שהוגדרו על-ידי חלק מעדי הוועדה) כמו אינדיאנים משבט הנבאחו, מכסיקאים וכנראה - גם תינוקות שנולדו מתים או מתו בגיל צעיר (עד שנה בדך כלל) ושנשלחו אליהם (ללא ידיעת המשפחות כמובן) ממדינות "משתפות פעולה" תמורת עזרה בטחונית וכלכלית. למבצע הזה קראו האמריקאים "Project Sunshine".

עם החשיפה בארה"ב ובאנגליה התעוררו מדינות נוספות. מסתבר שבאוסטרליה, מלבד לסייע למאמץ האמריקאי, ה-ARPANSA (סוכנות הגרעין המקומית) השתמשה לניסוייה בעצמות של 10,000 תינוקות שיובאו מ39(!) מדינות.

אגב, הניסויים התחילו ביוזמתו של ד"ר ליבי, זוכה פרס נובל על מחקרו בתחום תארוך פחמן.

זהו. אני לא אומר שלשם הגיעו ילדי תימן. אני רק אומר שזאת עוד אופציה. אמנם בשנות החמישים יחסינו עם ידידתנו הגדולה היו פושרים ומטה, אבל מדינות נוספות עסקו בניסויים גרעיניים, כידוע, וממש אז החלו בן-גוריון ופרס לשקוד על הקמת הכור שלנו.

מה לעשות. מדינה קטנה מוקפת אויבים. מזל שחטפו את וענונו, הבריחו אותו בקופסה ודחפו אותו לצינוק עד שהשתגע. עדיף שלא ידבר, סתם ינחס אותנו. עכשיו אם הוא ידבר ממילא אף אחד לא יאמין לו.

נ.ב. לאחרונה רמזו העיתונים כי "לפי פרסומים זרים" מתבסס הקשר הטוב יחסית של ישראל עם מאוריטניה על ניסויים גרעיניים ציוניים בשטחה. רק שלא יקחו לנו את ידידתנו הקטנה.

אתר "ועדת החקירה הממלכתית בעניין היעלמות ילדים מבין עולי תימן"
(זה השם, נשבע לכם)
http://www.tayman-child.gov.il/

יחסית למי שמתעסק כל-כך הרבה עם מוות, פרופסור יהודה היס מוכיח לנו שוב שהוא עוד חי-חי-חי. כעת הוא שוב בכותרות,
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2710337,00.html
וכזכור (או שמא לא) המשטרה כבר המליצה להעמיד אותו לדין לפני יותר משנה. היס נחשד על-ידי המשטרה, בעקבות תלונות מהציבור ותחקירים עתונאיים, בניהול לא-תקין של המכון – וזאת בלשון המעטה. ועדת חקירה כבר תבעה את הדחתו של היס, שאמור להיות חלק ממנגנון עשיית הצדק שלנו בעצמו. התנועה לאיכות השלטון טענה כבר מזמן שעצם המשך העסקתו של היס בתפקידו הוא לא-ראוי ואפילו מסוכן עם כל-כך הרבה חשדות – חלקם מאומתים - כנגדו. בג"צים הוגשו, תיקים נפתחו, ועדת סגלסון התפזרה – והפרקליטות טרם הגיבה.

ח"כ יהלום מהמפד"ל
http://www.shaulyahalom.co.il/yahalom/article.asp?aid=161
פועל כבר זמן רב להדחתו של היס, אך זו משימה מסובכת. יהלום התבטא היום בחומרה נגד היס ורמז בקול רם: לאיש הזה יש מה להסתיר, ומכאן כוחו. נדמה שרבים לא מפנימים את מידת כוחו של היס ואת כמות המידע המסווג שעוברת דרכו כפי שעושה זאת יהלום. לעתים, כאשר אנשי-ציבור בדרגות השפעה נחותות משל היס פורשים מתפקידיהם, אנשים חזקים מאוד מתחילים לשקשק. על אחת כמה וכמה במקרה של הפרופסור.
אני מאמין שיש מי שמעוניין שהיס ישאר בתפקידו. כשותף-סוד לעובדות שונות וחסויות בחלקן במקרי-רצח, חבלה, מוות בחקירות, רשלנות רפואית, רצח פוליטי ופרשת ילדי-תימן,
http://www.notes.co.il/gil/1298.asp
היס יודע יותר מדי. מערכות הצדק הרי טועות לעתים, ומוטעות בפעמים אחרות – פרשות שב"כ שונות הוכיחו את זה בשבילנו. אני אולי לא חוקר או משפטן, ואין לי עלי את כל העובדות, אבל אני צנצנת אם כל עדויותיו של פרופסור היס היו אמת, כפי שאני וואזה אם כל עדויותיו של ראש אמ"ן בועדות הכנסת היו כל האמת לאמיתה. לעתים, פרטים מסוימים חסויים מדרגים גבוהים - והיס אולי לא רצה מעולם להטעות, אך לעתים בוודאי היה מוכרח.

תיק נגד היס,
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2108673,00.html
כמו נגד אבישי רביב בשעתו,
http://chamish.inopsys.com/Avivwassayashamgar.htm
הוא תיבת פנדורה שאף-אחד לא מתנדב לפתוח - ובטח לא בחופזה יתרה. ובכל זאת, אני מודה, מלבד הכעס שיש בי כלפי מי שמסתירים את האמת או מסייעים להסתרתה, יש בי גם חמלה מול האופי הטראגי של דמויות כמו רביב והיס, שגרמו כנראה הרבה נזק אבל נענשו בעצמם בהיותם שותפי סוד. לא אופתע אם פרופסור היס יאלץ לשמור על פיו עד יומו האחרון, ובכל מקרה, נדמה לי שיאלץ לשמור גם על עצמו טוב-טוב.

פורסם במדור 30 ביולי 2003 20:59 תחת ד"ר גיל | 7 תגובות
http://www.notes.co.il/gil/1760.asp

גניטקיה
אף.בי.איי. - די.אן.איי
ילדי תימן ושערת החתול
http://www.amalnet.k12.il/meida/biolog/bioi0072.htm

פילוביץ שחף
דואר אלקטרוני: [email protected]
כותרת: הכחשת פרשת ילדי תימן כמוה כ...
http://www.miki.org.il/miki/tguva.asp?replyid=289&newsid=239

תוכן: הכחשת פרשת חטיפת ילדי תימן..."כמוה כמו הכחשת השואה של העם היהודי במילחמת העולם השניה, רק במיקרה הזה, זה חמור שבעתיים, כי פה פשעו יהודים שעשו ליהודים/אחיהם מעדות המזרח בכלל וילדי תימן בפרט...: מי הוא ד"ר/פרופ´ שלמה קולצ´אר......מה הקשר בין "פרופסור שלמה קולצ´אר" לבין השופט בדימוס מר "מאיר שמגר"...שבינתיים החזיר את "נישמתו החוטאת לבורא", מי שהיה פסיכיאטר שבדק את אדולף אייכמן-ימח שמו וזיכרו לעולמי עד, והכין דו"ח מפורט/סופי, ששימש מוצג משפטי במשפט הכי מפורסם בהיסטוריה האנושית..."משפט אייכמן", אתן לכם רמז דק....:- ציטוט..."פרופ´ שלמה קולצ´אר, האיש שירד לחקר נישמתו של אייכמן, היה מה שקרוי character=טיפוס. כשעסק בריפוי חולים שנטלו סמים לא היסס לקחת בעצמו חשיש ואל.אס.די. כדי לדעת במה מדובר...."סוף ציטוט מכתבתו של העיתונאי רן אידליסט במעריב...:- http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/10032000/ART39030.html ציטוט מתוך הראיון עם בנו של ד"ר/פרופ´ שלמה קולצ´אר-בנו אדם קוצר שעיברת את שם משפחתו לקוצר...:- "איך אתה מדבר איתם?" היה אדם בנו שואל אותו את אביו, והוא -אביו היה משיב "פסיכיאטריה וטרינרית", כלומר מעין דיאלוג של סימניםכמן עם בהמות/חיות...סוף ציטוט., ד"ר שלמה קולצ´אר שימש כרופא כללי במעברת עין שמר בשנות ה-50 עם עלית התימנים ארצה, ולמרות שלא היתה לו הסמכה כרופא כללי,פנימי, הוא היה בך הכל..."רופא לבריאות הנפש",...המשך הכתבה מדברת ומזעזעת כל מה שצריך זה לקרוא ולהפנים אותה כמו עם הכתבה הבאה....:- ביום ראשון ה´ באד תשס"ב 17.2.02, פורסמה כתבה בעיתון ידיעות אחרונות על ידי הכתבת הגב´ יהודית יחזקאלי, "באופן בלעדי"-עדות חדשה בפרשת ילדי תימן הנעדרים..."יגאל אלון הביא אותי מבית-החולים-מתנה לחברים". הכתבת כתבה "מתנת יום הולדת", אך עורך ידיעות אחרונות אמר להשמיט את הפיסקה הזאת כמו פיסקות אחרות שיחשפו כאן בפורום בהמשך מעקב אחרי ההתפתחויות המצ"ב בהמשך להודעה זו.....!!
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?id=303&msgid=2861452

אנציקלופדיה YNET
החברה הישראלית: עלייה וקליטה
The Israeli Society: Immigration and Absorption
עולים מתימן, במסגרת מבצע "מרבד הקסמים".
סרט מארכיון אפיק ההיסטוריה הישראלי.
http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-251320,00.html

הכנסת השלוש-עשרה = רה"מ יצחק רבין
האירועים הדרמטיים שנדונו בכנסת היו: הטבח במערת המכפלה, שביצע הד"ר ברוך גולדשטיין, ופרשת הרב עוזי משולם, שפתחה מחדש את נושא ילדי תימן שנעלמו בשנות המדינה הראשונות, והביאה להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הנושא......רצח רבין !!
http://www.knesset.gov.il/history/heb/heb_hist13.htm

מצע לכנסת של תנועת מולדת
ח. יש לבצע בדיקה יסודית בפרשת "ילדי תימן"
http://www.moledet.org.il/maza/revaha.html

גדווללתרומת האזרח הקטן

ישנם הרבה קשיים ובעיות במדינת ישראל. השבוע למשל עלתה שוב לכותרות סוגיית ילדי תימן וישנן כידוע עוד כל מיני בעיות חברתיות ובעיות מסוג אחר.

ואתה האזרח הקטן עומד מול כל אלה ושואל את עצמך - מה אני בכוחותיי הדלים מסוגל לעזור? אפשר למצוא תשובה לכך בפרשת השבוע - פרשת ראה. הפסוק הראשון בפרשה הוא: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". פרשני המקרא מתייחסים לעובדה שבפסוק הזה קיימת בעיה לשונית. הפסוק מתחיל בלשון יחיד - "ראה" וממשיך בלשון רבים - "לפניכם" (ולא - לפניך). פתרון הבעיה הוא כך: התורה בפסוק הזה פונה אל האדם היחיד בקריאה: "ראה", התבונן בעובדה שלמעשיך ישנה השפעה על הציבור כולו ולכן הוא ממשיך בלשון רבים - "אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". כלומר הברירה בין ברכה לבין קללה לכלל הציבור תלויה במעשיו של האדם היחיד. אז התשובה לשאלה - האם אני מסוגל לתרום לפתרון של בעיות ציבוריות כל כך גדולות בהיקפן? היא - כן! (בנון רבתי). ואם ישאל אותך מישהו: "מה עשית היום בשביל המדינה"?
תוכל לענות לו במלוא הרצינות, שהדברים הטובים שאתה עושה בתוך הבית שלך, במקום העבודה שלך וכדומה - זו באמת תרומה לטובת כל המדינה. (כ"ו אב תשנ"ז

ארכיון אוניבסיטת בר-אילן
http://www.biu.ac.il/JS/riz/

ספר: הילד איננו-פרשת ילדי תימן
http://www.bookme.co.il/subcat.asp?Page=3&subcat=3303

מי ימלל גבורות בן גוריון
מתנחל שקוף / אליצור סגל (יום רביעי, 31/12/2003 שעה 0:21)
[email protected]

מערכת החינוך סוערת ורוגשת. שביתות והשבתות, השגים נמוכים וטענות הורים, חוסר מוטיבציה וחוסר שורשים, כישלונות חינוכיים וכישלונות לימודיים. כולם אינם מרוצים.

אבל, רק בודדים יורדים לשורש הסיבה שיצרה את המצב הזה.
לצורך כך נבהיר במאמר זה מה מטרתו של החינוך הממלכתי במדינת ישראל.

החינוך הממלכתי במדינת ישראל נוצר על ידי דוד בן-גוריון במטרה להפוך את כל ילדי ישראל למעריצים נלהבים של הציונות הסוציאליסטית, כפי שהוא הבין אותה, ושלו אישית.

עד אז, מאז ימי אברהם אבינו שעליו נאמר - ''כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'' היה החינוך מסור בידי ההורים. ההורים היו האחראים הבלעדיים להעביר את מסורת הדורות מאב לבן. אחריות זו הניבה בכל הדורות פרי הילולים כאשר גם בתקופות שבהן אצל הגויים היו למעלה מתשעים ותשעה אחוזים אנאלפאבתיים גמורים הרי בעם ישראל ילד יהודי שלא ידע קרוא וכתוב היה מציאות נדירה ביותר.

החינוך הממלכתי הוקם על מנת לקחת את הילדים מהוריהם בכוח הזרוע ולחנך אותם מחדש בניגוד לרצון הוריהם.
לפי מיטב החזון האורווליאני לשיר בכל יום, ברוח ימי חנוכה, מהגן ועד סיום התיכון -
מי ימלל גבורות בן-גוריון אותן מי ימנה!
הן בכל דור יקום בן-גוריון גואל העם.
שמע, בימים ההם בזמן הזה, בן-גוריון מושיע ופודה.
ובימינו כל עם ישראל יתאחד תחת דגל בן-גוריון וייפדה.

בן-גוריון ראה את האויב העיקרי שלו בתנועה הלאומית לשלוחותיה ולכן ריכז את כל מאמציו בעקירת כל זכר להם, או, גרוע מזה, בהשמצתם העקבית. ז'בוטינסקי אומנם שר - ''עוד שלם נשלם לך קין, את נשמות צעיריך ניטול'' אבל מי שנטל את נשמות הצעירים של התנועה הלאומית לגווניה היה בן-גוריון.

דוגמא מאלפת ראינו לא מזמן אצל אהוד אולמרט, שר בממשלת הליכוד, כשהוא מרקד, מכרכר ומקרקר בכל עוז סביב קבר בן-גוריון כשהוא שר בהתמסרות הנפש שבהשתפכות הנפש - הן בכל דור יקום התותח הקדוש גואל העם! כאשר צאצאי אלטלנה החוזים במחזה אינם יודעים האם לצחוק, לבכות, או להקיא את נשמתם מהמראה הסוריאליסטי.

בעצם, היחיד שניצל מהכתישה התודעתית הזו היה רק בנימין נתניהו. וזאת משום שהוריו ירדו לחו''ל בזמן שהיה בגיל צעיר יחסית. לכן, למרות שגם הוא לא ניצל מההרעלה, בכל זאת הוא קצת יותר נקי.

מה שהציל את המחנה הלאומי היה החינוך הדתי.

על מנת לחסל את יריביו העיקריים בן-גוריון היה מוכן לתת אוטונומיה מסוימת לחינוך הדתי.
שם, במקום שעין האח הגדול הייתה פתוחה רק למחצה, התפתחה הערצתם של אבא אחימאיר, של ''יאיר'', של ר' משה צבי סגל, של דוד רזיאל, ישראל אלדד ואורי צבי גרינברג. בסופו של דבר מגמות אלו, שהיו בהתחלה שוליות, הפכו לדומיננטיות בחינוך הדתי.

לפיכך, קוראים היום הסוציאליסטים למיניהם לחינוך הדתי לעשות חשבון נפש. כיון שהחינוך הדתי לא מילא את יעדו לעקור את החינוך הלאומי ולהשריש את הערצת הסוציאליזם בכלל ובן-גוריון בפרט. ובאמת, הם צודקים. האוטונומיה שניתנה לחינוך הדתי לא הייתה מכוונת לאפשר את תחיית המחנה הלאומי. בסך הכול התכוונו לאפשר לשיר ליד ''מי ימלל גבורות בן-גוריון'' גם ''מי ימלל גבורות המפד''ל אותן מי ימנה. הן בכל דור תקום המפד''ל גואלת הדת'' רק שהחינוך הדתי, בגלל המגמות העצמאיות העומדות בבסיסו, לא עקר מן היסוד כל מיני זרמים אחרים, שנהוג לכנותם ''עשבים שוטים'', וכך נוצרה מהפכה חינוכית בניגוד לרצון מקימיו.

דבר זה בא לידי ביטוי גלוי כאשר עלה הליכוד לשלטון. הוא הפקיד את החינוך בידי המפד''ל פשוט משום שלא הייתה לו ברירה, לא היו לו אנשים מתאימים. לאחר מספר קדנציות ניסה הליכוד לקחת לעצמו את תיק החינוך אבל התוצאות שאנו רואים אינן יותר טובות.

לפיכך עכשיו עולה השאלה איך מתקנים?

התגובה הראשונית היא שצריך לאזן מחדש את החינוך בהוראות מלמעלה. וזה מה שמנסים לעשות עכשיו.

אין לך טעות גדולה מזו.

ראשית, אנו לעולם לא נגיע לאחד מיני אלף מהאכזריות הבוטה של הסוציאליסטים לכל היותר ננסה לאזן. וכבר לימדנו ז'בוטינסקי במאבק על הארץ שכאשר אחד אומר ''כולה שלי'' ואחד אומר ''חציה שלי'' הרי אחד יקבל שלושת רבעי והשני רק רבע. כך שלעולם לא נוכל לאזן.

שנית, המערכת בנויה כך שכל ניסיון לאחר חמישים שנה להטות אותה מחדש למרכז יתקל בכוחות חזקים מאוד מתוך המערכת שיטו אותה מחדש למהלך הטבעי שלשמו היא נבנתה. ממש כמו הגוף שדוחה גוף זר שנכנס לתוכו כך גם מערכת החינוך הנוכחית לאחר חמישים שנה דוחה שתלים לאומיים הזרים לה.

שלישית, וזה העיקר, הדבר נוגד את חופש הבחירה, ונוגד את מורשת ישראל. האחריות על חינוך הילדים היא של ההורים לא של פוליטרוקים הממונים מטעם משרד החינוך.

הפתרון, רבותי, נמצא אצל הליברלים שנתנו לליכוד את הדגל של הל' המתנוססת מעליו. סיסמת הליברלים הייתה – תנו לחיות בארץ הזאת! וזאת צריכה להיות סיסמתנו – תנו ללמוד בארץ הזאת!

את הפתרון ניסח בצורה מפורטת פרופ' מילטון פרידמן בספרו קפיטליזם וחרות.

צריך לפרק לחלוטין את מערכת החינוך ולהעביר את כל האחריות להורים. המדינה תתן תלוש לכל ילד. תלוש זה משמעו שההורים רשאים להוציא על חשבון המדינה סכום קבוע ושוה לילדים אחרים על חינוכו של הילד. ההורים ישכרו על מורים בסכום של התלוש ויוכלו כמובן להוסיף מכיסם ומספר הורים יוכלו להקים בי''ס. כך שההורים הם שיבחרו במה להשקיע - בגדר, בגינה, בביטחון, או בתוכניות הוראה.

תיפתח תחרות חופשית בין בתי הספר על התלמידים. איכות הלימודים תעלה, השביתות וההשבתות יפסקו לחלוטין וגם יפסקו המריבות על הכסף כיון שכולם יקבלו בדיוק אותו כסף.

במצב הקיים המדינה לוקחת מההורים סכום של כשבעים אחוז ממשכורתם. כדי לגבות סכום זה היא מקימה מנגנון ענק וההורים מצידם מקימים מנגנון ענק נגדי כדי לדעת כמה הם צריכים לשלם ולשלם כמה שפחות.

לאחר שהכסף נגבה, יושבים כל מיני אנשים מומחים או לא, בועדות רבות כחול אשר על שפת הים לרוב כדי לחלק אותו. כולם כמובן עושים זאת בשכר מלא.
בעצם המטרה העיקרית והאמיתית של המנגנון הזה הוא לספק פרנסה לאלו שעובדים בו - קיומם של הילדים והצורך ללמד אותם רק מפריע למערכת לתפקד. היא מתפקדת הרבה יותר טוב בתקופת שביתה כאשר הגורם המטריד - הילדים - אינו במערכת והעובדים בה מקבלים את פרנסתם בלי צורך לעבוד.

בסופו של דבר אף פעם אף אחד לא מרוצה כך שיש כל הזמן שביתות והשבתות שגם כן עולות כסף. עד שהכסף מגיע לתלמיד כדי שילמד איזה משהו קטן הרי רובו ככולו מתאדה בדרך.

לכן, הפתרון הוא תלוש שווה לכל תלמיד, שיעביר את האחריות להורים, יסיים את המריבות, את ניסיונות ההטיה הפוליטיים ותשקוט הארץ לנצח נצחים.

ועדת חקירה ממלכתית ראשונה החינוך במחנות העולים
ד"ר דב לויטן
ניב המדרשיה, כ-כ"א (תשמ"ז-מ"ח) (עמ' 290-306)
הודפס ללא ההערות והביבליוגפריה

תוכן המאמר:
א. מערכת החינוך במחנות העולים
ב. המצב במחנות העולים מתימן
(1) תלונות העולים
(2) התערבות עסקני המפלגות (החזית הדתית)
(3) מאמרי העיתונות
(4) חדירה לתוך מחנות העולים והפצת כרוזים
ג. עמדת משרד החינוך
ד. עמדת ועד הישיבות
ה. ועדת החקירה של בן גוריון
דו"ח ועדת החקירה שמונתה ע"י בן גוריון
תגובת בן גוריון
ו. ועדת החקירה הממלכתית
הרכב הוועדה
שיטת העבודה של הוועדה
מבנה הדו"ח
הפרסומים בעיתונות
ז. מסקנות הוועדה
ח. תגובת עובדי המחלקה להנחלת הלשון וקליטה תרבותית
ט. תגובת בן גוריון למסקנות הועדה
ביבליוגראפיה

תקציר: השמועות על הכפייה האנטי דתית במחנות העולם בשנים 53-1949, הובילה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושא. הרכב הועידה, הדו"ח, מסקנותיה ותגובת בן גוריון.
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/levitan-1.htm

29.8.97
גזענות: הדימום הפנימי המוזנח
פרשת ילדי תימן היא רק דוגמה אחת, אכזרית במיוחד.
http://www.tau.ac.il/~kasher/M130_78_97.doc.

"ערכה לגילוי שטויות". כך קרא האסטרונום הנודע, קרל סייגן, לחבילת בדיקות ה"נשלפת מן הארון דרך-שיגרה, כל אימת שמוצעים לנו רעיונות חדשים", בדבר העולם, העובדות וההסברים. אדם הגון לא יסתפק ב"ערכה לגילוי שטויות", בשירות עצמי. אדם הגון ירצה גם מעבדה לזיהוי גזענות, בשירות פעיל, במאבק לביעור כל צורות הגזענות מן העולם.

מעבדה לזיהוי גזענות תפעיל עקרון יסודי: הגזען הוא בן-דמותו המוכרת של האגואיסט. שניהם משסעים את האנושות לשניים. סכין האגואיסט מסמנת את הגבול בינו לבין זולתו. חרב הגזען שומרת על החומה שבין הקבוצה "הנעלה" שלו לבין הקבוצות "הנחותות". האגואיסט מכיר רק בערך עצמו. זולתו הוא מכשיר. הגזען מכבד רק את בני סוגו, לפי הגזע, הצבע, הדת, העם, העדה, המין, המעמד או כדומה. שניהם פועלים רק מטעמים אנוכיים, האחד לטובת עצמו בלבד, האחר לטובת קבוצתו בלבד. לפעמים כדאי להם להביא בחשבון את האינטרסים של זולתם, שמא יפגע בהם לרעה, אבל גם כך, מראית העין של ההתחשבות לא מסתירה את מה שתחתיה, את החזירות.

לא רק האנטישמיות היא צורה של גזענות. לא רק מדיניות "הניקוי האתני" היא צורה של גזענות. גם חתירה לשינוי החוק, כך שבבחירות יוכלו להשתתף רק האזרחים היהודים של המדינה, היא צורה של גזענות. גם התבטאות שיש בה גינוי של אדם, לא על מעשים רעים, אלא על היותו "כושי" או בדואי או תימני, היא צורה של גזענות.

פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד - 1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים.

הגזענות היא נטיה מסוכנת לדימום בגוף המדיני. לפעמים מתגלה לעין פצע שותת דם. למראה פצע כזה, אנחנו יודעים להזדעזע. עיין ערך: גולדשטיין, הרוצח הנקלה ב"מערת המכפלה". לפעמים אנחנו מביטים בפצע, מקרוב או מרחוק, ותו לא. עיין ערך: ילדי תימן הנעלמים. לפעמים אנחנו מסוגלים להתעלם מהפצע, כאילו לא היה ולא שתת. עיין ערך: המסורת הדתית של "ביתא ישראל" מאתיופיה או של הקונסרבטיבים מארה"ב. דימום חיצוני בגוף המדיני, אין לנו הרגל לרפא אותו, דימום פנימי לא כל שכן. הדמוקרטיה הישראלית מדממת. הסכנה חמורה וממשית.

התהליך הטיפולי להצלת הדמוקרטיה מפני הדימום הפנימי של הגזענות, יסודו בהבנת הסכנות, המשכו במלחמה יזומה נגדן. ראשית, ראוי להבין שעקרונות הדמוקרטיה אינם "כללי משחק". אין שום משמעות עמוקה לכלל הכדורגל הקובע שלקבוצה 11 שחקנים. יש משמעות עמוקה לכל כלל בדמוקרטיה. בשתי מלים: שלטון ההגינות. מערכת נאותה של זכויות האזרח ומנגנון נאות של הכרעת הרוב משליטים את ההגינות על החיים האזרחיים. עוד ראוי להבין ש"מדינה יהודית ודמוקרטית" אינה מדינה דמוקרטית בערבון מוסרי מוגבל. מדינה ראויה לנאמנות מוסרית של אזרחיה, בה במידה שהיא דמוקרטית. מדינת היהודים חייבת למסורת הציונית ולעקרונות המוסר נאמנות גמורה לעקרונות הדמוקרטיה. הרוב היהודי השליט בחברת האזרחים, חוק השבות וסמלי המדינה עושים את המדינה יהודית בעליל. לא צריך לכרסם בדמוקרטיה לשם כך.

הקרב הראשון במלחמה כנגד הגזענות יהיה הקרב על הגדר. להצליח בו, פירושו להפוך את הגזענות לעמדה לא לגיטימית. כבר היינו בקרב הזה פעם וניצחנו. אחר כך באה נסיגה ועכשיו צריך להילחם שנית. הנה דוגמה בגוף ראשון: לאחר שכהנא נבחר לכנסת, הצעתי לח"כ אחד שיפנה לנשיא המדינה בהצעה לא להזמין את כהנא לשיחה המסורתית, לקראת הרכבת הממשלה. נשיא המדינה נעתר להצעה, בתנאי שתישאר סודית. היא נשארה כזאת, עד היום. כהנא לא הוזמן ובכך ניתן האות שמותר להחרים את הגזענים, להוציא אותם אל מחוץ לגדר, לימים אפילו מחוץ לחוק. חבר הכנסת היה דב זכין, הנשיא היה חיים הרצוג. לאחר שהלכו לעולמם, דומה שמותר לגלות את הסוד, לשבח את שניהם על אומץ הלב ועל התרומה לביעור הגזענות. זיכרם לברכה.

לפני מספר שבועות נרצחה בחברון התינוקת שלהבת פס מכדור שנורה מרובה צלפים פלשתיני. יריה מטווח רחוק, על ידי מכשיר יריה משוכלל הממוקד על מטרה אנושית קטנה ביחס איננה מעשה שגרתי שיכול להתבצע על ידי "סתם" אדם חמום מוח או מוסת; זוהי פעולה מקצועית ברמה גבוהה אשר דורשת ציוד משוכלל ומיומנות הנוצרת לאחר אימון.

אנו יודעים מפרסומים בתקשורת כי ה CIA האמריקאי אימן יחידות רצח מיוחדות מבין אנשי יאסר ערפאת, וכי במסגרת הכשרה מיוחדת זו נכללו גם שעורים בצליפה. הציבור כולו גם יודע שלאנשי יחידות אלה סופקו רובי צלפים מתקדמים בעלי עדשות טלסקופיות ושהדבר כולו נעשה באישור ממשלת ישראל.

החוקר בארי חמיש, מחבר הספר "מי רצח את יצחק רבין?"
פרסם היום, יום ב' ה3.7, מאמר ובו אישר את העובדות, כדלהלן:

"שר הבטחון, בנימין בן אליעזר, אישר במסיבת עיתונאים שנערכה במלון ענבל בירושלים ב1 ליולי 2001 כי ה C.I.A האמריקאי אימן יחידות רצח של אש"ף בארה"ב, באישורם של ממשלת ברק ושמעון פרס – כיום שר החוץ בממשלתו של שרון, ובעבר השר לפיתוח אזורי בממשלתו של ברק."

בהמשך דבריו פרסם מר חמיש שורה של גילויים נוספים פרי מחקריו אשר, לדעתנו, חשוב שהציבור הישראלי יקח בחשבון לפחות כתיאוריה. כל חלק מן הדברים שלהלן, אם וכאשר יתברר כנכון, הוא בעל השלכות משמעותיות ביותר לעתידה של מדינת ישראל בפרט ולעתידו של העם היהודי בכלל:

1. רצח זיגלבוים: האמת

בעיצומה של תקופת המאסר של הרב עוזי משולם – שהיה הראשון שהעלה את תעלומת חטיפתם והיעלמם של ילדי תימן בשנות ה50 – נרצח הקצין יעקב זיגלבוים על ידי פיצוץ מכוניתו. התקשורת – בהשראת המשטרה – יצרה את הרושם שהרצח בוצע על ידי חסידי הרב משולם, כנקמה על יחס עויין של זיגלבוים כלפי משולם. מידע שמסר בנו של זיגלבוים למר חמיש סותר זאת: לפי מידע זה, זיגלבוים היה ביחסים מצויינים עם משולם, ונרצח, כנראה על ידי השב"כ, שבועיים לפני שהיה עליו למסור דיווח בוועדה ממשלתית לגבי הטיפול הרפואי שקיבל משולם בכלא. לפי העדויות סבל משולם, במסגרת "טיפול רפואי" זה, מהתעללות קשה על רקע פוליטי, מה שגרם לו, בסופו של דבר, לנזק גופני ורוחני בלתי הפיך שמהם הוא סובל עד היום. כמו כן הוחרמו יומנו ומחשבו של מר זיגלבוים על ידי המשטרה – ושוטרים וסוהרים שנשאלו לגבי הנושא חוששים להעיד לגביו.

2. מעורבות השב"כ

החשד הראשוני לכך שרצח זיגלבוים בוצע על ידי השב"כ טמונה ברמה המקצועית הטכנית הגבוהה של ביצוע הרצח, אשר אנשי משולם לא יכולים היו לבצע שכמותה אפילו אם היו רוצים. אך חשוב מכך בהרבה הוא המניע, אשר שולל אפשרות לרצון כזה מלכתחילה: לפי עדותו של זיגלבוים, כפי שנמסרה על ידי בנו, היה הוא היחיד איתו היה הרב משולם מוכן לדבר והיחסים ביניהם היו טובים. דבר זה היה, כנראה, תוצאה של העובדה שזיגלבוים היה היחידי אשר התייחס למשולם באופן הומני. הגורמים שרצחו אותו חששו, כנראה, ממידע שהוא עלול למסור לגבי ה"טיפולים" שקיבל משולם, אשר היה שופך אור על המזימה כנגדו.

בפגישה שנערכה בכלא בין משולם לבארי חמיש, חשף הרב משולם את מה שעומד הן מאחורי ההתעללות הישירה בו והן מאחורי הרדיפה והרצח של זיגלבוים: הנושא הוא המפתח לפתרון תעלומת ילדי תימן והאדם שלדברי משולם נושא באחריות הראשית לדברים הוא שמעון פרס.

3. ילדי תימן: פתרון התעלומה

בשיחתו עם הרב משולם, אמר הרב לבארי חמיש את הדברים הבאים: "בשנות ה40, לא היתה עדיין לאמריקאים הבנה לגבי השפעותיה של הקרינה האטומית. הם ערכו ניסויים בקרינה על ילדים מפגרים, ובעיקר על אסירים שחורים בדרום ארה"ב. אך הניסויים נחשפו והופסקו. האמריקאים היו זקוקים לשפני נסיון בשביל הניסויים שלהם, ובאותו הזמן היתה ישראל נחושה בכוונתה לבנות כור גרעיני ולייצר, בסופו של דבר, פצצות אטום. הצרפתים ידעו איך לבנות כור גרעיני, אך רק לאמריקאים היו סודות בניית הפצצות. ישראל מסרה תינוקות תימניים לאמריקאים כדי שישמשו כעכברי מעבדה, בתמורה לסודות אלה. האדם שעמד בראש תכנית האטום הישראלית היה שמעון פרס. הוא שכנע את הצרפתים לבנות את הכור בדימונה, והוא החשוד מס. 1 שלי לגבי החטיפות. הוא המפלצת והוא רודף אחרי. הוא רודף אחרי כולנו."

סיכום והערכה:

כדי לסכם את הדברים, לצורך הערכת השלכותיהם, יש לזכור כי, לפי הערכותיהם של רבים אשר אינם "קונים" את הגרסא הרשמית לגבי רצח רבין, שמעון פרס הוא החשוד הראשון במעלה ב"בישול" הרצח. על פי תיאוריה זו, שותף שמעון פרס לרבים מהמהלכים הנסתרים של הפוליטיקה המקומית והעולמית גם יחד ב50 השנה האחרונות. בעובדה זו יש להסביר הרבה לגבי האינטרסים שאליהם דוחף פרס בעשור האחרון, שאינם אלה של מדינת ישראל או של העם היהודי, אלא של מעין ממשלה עולמית, ששותפים בה, בין היתר, אש"ף, האו"ם והחיזבאללה (ראה מקרה לבנון).

להערכתנו, אדם כמו פרס, חזק ורב השפעה ככל שיהיה, אינו יכול להיות אלא קצה הקרחון של מדיניות מקיפה ביותר, הכוללת כוחות בינלאומיים. כוחות אלה, הכוללים חלקים ניכרים מעולם המדיניות האמריקאי והאירופאי, פועלים, כנראה, ככל יכולתם, כדי לנהל את העולם בכלל ואת מה שנוגע לענינייה של מדינת ישראל בפרט. אין ספק שהעניין שמגלה העולם בפוליטיקה הישראלית מאז תקומת עם ישראל בארצו לפני כמאה שנה – כולל האירוע המיוחד והלא מובן כל כך של הקמת מדינת ישראל – חושף את העובדה שגורמים רבים בעולם מעריכים כי ל"סכסוך במזרח התיכון" יש השלכות כבירות על עתיד העולם; יותר מסביר להניח שיש, בין כוחות העריצות בעולם, רבים הרואים את העם היהודי המתעורר כאיום ממשי על עמדות שליטה עולמיות שנקנו במשך מאות ואולי אלפי שנים.

כל חלק מהדברים לעיל עשוי להיות חלק מתמונה כוללת המסבירה את המעורבות החריפה של אירופה וארה"ב בסכסוך הנוכחי, קרי: את המאמץ העצום שהן עושות – בין היתר באמצעות ארגונים "אובייקטיביים וניטרליים" כביכול, כמו האו"ם – להתערב בעימות הנוכחי ולהשפיע בו, בעיקר לרעת ישראל.

מתוך תקווה שהצדק יצא לאור, אנו מודים לבארי חמיש על מאמציו ומאחלים לו ולכולנו שנזכה לראות בחיינו את האשמים נותנים את הדין על פשעיהם.

בכבוד רב
מציאות
http://www.philosofia.org/who/Meziut/prime_suspect.htm
מציאות למען הטוב, האמת והצדק
http://www.philosofia.org/who/Meziut/

גילוי דעת בעניין פרעות תשס"א
בענין המתקפה הברברית של הערבים הפלשתים ושותפיהם כנגד ישראל ערה"ש תשס"א

1. האחריות המוסרית לנזקי מלחמה מוטלת כולה על הפותחים בה. לפיכך, כל האחריות המוסרית לנזקי ההתקפות הברבריות של הערבים הפלשתים כנגד ישראל בימים האחרונים מוטלת על כתפי המתקיפים וראשיהם ובראשם יאסר ערפאת ועוזריו. אלה האחרונים, המחוייבים בחוזה בינלאומי לשמירה על השלום, הם היום במעמד של מפרי חוזה.

2. הטיעונים הרעיוניים המוצגים על ידי מנהיגי התוקפים כהסבר להתקפותיהם אינם ראויים לדיון רציני ויש לדחותם על הסף בשל היותם אמצעי השהיה ותירוצים לדבר עבירה. אסור שנחיתותה הרעיונית-מוסרית של ההנהגה הישראלית, הבאה לידי ביטוי ביכולות ירודות של תיפקוד ויישום, תיתפש על ידי אזרחי ישראל כאפשרות הרעיונית-מוסרית היחידה: קיימות אפשרויות נכונות וצודקות יותר, אשר אינן מיושמות על ידי הממשל הקיים.

3. הצדק והמוסר המוחלטים מחייבים את מדינת ישראל להגן על אזרחיה במלוא כוחה ולהשמיד כל אויב המאיים עליהם. אסור ששיקולים זרים, כמו דאגה לעניינים של דעת קהל עולמית, או פגיעה "מיותרת" בגורמים עוינים, יהיו בעלי משקל בהחלטות הנוגעות להגנה על זכויות האדם של אזרחי ישראל המותקפים.

4. מדינת ישראל מחויבת מוסרית לפעול כנגד כל גורם, מבית או מחוץ, המאשים אותה באחריות כלשהי לנעשה על ידי תוקפיה. במצב הקיים, בו מטילים גורמים מדיניים חיצוניים על יו"ר הליכוד אחריות לנזקי המתקפה, מהווה שתיקת הקואליציה שיתוף פעולה עם אויבי ישראל והזמנה של מדינה זרה להתערב בעניניה הפנימיים של ישראל.

5. על אזרחי ישראל לבקר את פעולתה של ממשלתם לאורך המשבר הנדון ובכלל זה לדרוש את טיהור שורותיה מנושאי תפקידים שמעלו באחריותם הציבורית; יש להוציא מן הממשל כל גורם מפר חוזה שלא מילא את התחייבותו לזכויות האדם של האזרחים והעדיף על פניהם שיקולים זרים. במקרים מיוחדים, כמו הפקרת פצועים, יש למצות את הדין עם נושאי התפקידים האחראים למחדל.

6. הסכמת חלק מן ההנהגה הרוחנית הישראלית למתקפה הברברית שלעיל, יחד עם ליקויי התפקוד החמורים של ההנהגה המדינית, מאיימים לפורר ולהכחיד את הישות הלאומית הישראלית. להערכתנו, כל המתעלם ו/או מכחיש את עובדות המציאות הקודרות הללו, אשר אנו חווים על בשרנו בימים האחרונים, הוא, במקרה הטוב, שוטה, במקרה הגרוע שותף לפשע - ובכל מקרה לוקה באופן מלא או חלקי באי שפיות.

הודעה והצהרה
אוהד קמין, פילוסוף ישראלי ולוחם למען זכויות האדם, מנהל "מציאות", אגודה הגותית, נעצר ביום ה' כ"ג סיוון ה14.6 על ידי המשטרה בעיצומה של פעולת מחאה שארגנה תנועת "זו ארצנו" כנגד השלטון. בפעולה, שהתבצעה בקנה מידה ארצי, הובעה מחאה על הפקרת אזרחי ישראל בשל מדיניות ההבלגה של ממשלת ישראל. בפעולת מחאה זו נעצרו גם יאיר גופן, מוז לוי וששון עובדיה, חברי "מציאות".

ביום ו' הובא מר קמין להערכת מעצרו בבית המשפט בירושלים, ובו מסר את ההצהרה הבאה:

"בדיוק לפני שבועיים התירה ממשלת ישראל לאלפי רוצחים פוטנציאליים להכנס לירושלים ללא בדיקה. הממשלה היא חלק מהמנגנון של מדינת ישראל שאיפשר פגיעה זו בזכויות האדם שלי, כמו בזכויות האדם של שאר אזרחי מדינת ישראל. בכך פקעה זכותו של הממשל לנהל את חיי; אני אינני מכיר בסמכותו המוסרית של מנגנון זה, אשר בית המשפט הזה מהווה חלק ממנו ואינני מוכן לשתף עמו פעולה.

בהעדר סמכות מוסרית, כל מה שיש בידכם עלי היום הוא כח הזרוע בלבד."

הודעה על הפסקה וסירוב לתשלום אגרה

החשוד העיקרי – על שמעון פרס, ילדי תימן, CIA ועוד
לפני מספר שבועות נרצחה בחברון התינוקת שלהבת פס מכדור שנורה מרובה צלפים פלשתיני. יריה מטווח רחוק, על ידי מכשיר יריה משוכלל הממוקד על מטרה אנושית קטנה ביחס איננה מעשה שגרתי שיכול להתבצע על ידי "סתם" אדם חמום מוח או מוסת; זוהי פעולה מקצועית ברמה גבוהה אשר דורשת ציוד משוכלל ומיומנות הנוצרת לאחר אימון.

אנו יודעים מפרסומים בתקשורת כי ה CIA האמריקאי אימן יחידות רצח מיוחדות מבין אנשי יאסר ערפאת, וכי במסגרת הכשרה מיוחדת זו נכללו גם שעורים בצליפה. הציבור כולו גם יודע שלאנשי יחידות אלה סופקו רובי צלפים מתקדמים בעלי עדשות טלסקופיות ושהדבר כולו נעשה באישור ממשלת ישראל.

החוקר בארי חמיש, מחבר הספר "מי רצח את יצחק רבין?" פרסם היום, יום ב' ה3.7, מאמר ובו אישר את העובדות, כדלהלן:

"שר הבטחון, בנימין בן אליעזר, אישר במסיבת עיתונאים שנערכה במלון ענבל בירושלים ב1 ליולי 2001 כי ה C.I.A האמריקאי אימן יחידות רצח של אש"ף בארה"ב, באישורם של ממשלת ברק ושמעון פרס – כיום שר החוץ בממשלתו של שרון, ובעבר השר לפיתוח אזורי בממשלתו של ברק."

בהמשך דבריו פרסם מר חמיש שורה של גילויים נוספים פרי מחקריו אשר, לדעתנו, חשוב שהציבור הישראלי יקח בחשבון לפחות כתיאוריה. כל חלק מן הדברים שלהלן, אם וכאשר יתברר כנכון, הוא בעל השלכות משמעותיות ביותר לעתידה של מדינת ישראל בפרט ולעתידו של העם היהודי בכלל:

1. רצח זיגלבוים: האמת

בעיצומה של תקופת המאסר של הרב עוזי משולם – שהיה הראשון שהעלה את תעלומת חטיפתם והיעלמם של ילדי תימן בשנות ה50 – נרצח הקצין יעקב זיגלבוים על ידי פיצוץ מכוניתו. התקשורת – בהשראת המשטרה – יצרה את הרושם שהרצח בוצע על ידי חסידי הרב משולם, כנקמה על יחס עויין של זיגלבוים כלפי משולם. מידע שמסר בנו של זיגלבוים למר חמיש סותר זאת: לפי מידע זה, זיגלבוים היה ביחסים מצויינים עם משולם, ונרצח, כנראה על ידי השב"כ, שבועיים לפני שהיה עליו למסור דיווח בוועדה ממשלתית לגבי הטיפול הרפואי שקיבל משולם בכלא. לפי העדויות סבל משולם, במסגרת "טיפול רפואי" זה, מהתעללות קשה על רקע פוליטי, מה שגרם לו, בסופו של דבר, לנזק גופני ורוחני בלתי הפיך שמהם הוא סובל עד היום. כמו כן הוחרמו יומנו ומחשבו של מר זיגלבוים על ידי המשטרה – ושוטרים וסוהרים שנשאלו לגבי הנושא חוששים להעיד לגביו.

2. מעורבות השב"כ

החשד הראשוני לכך שרצח זיגלבוים בוצע על ידי השב"כ טמונה ברמה המקצועית הטכנית הגבוהה של ביצוע הרצח, אשר אנשי משולם לא יכולים היו לבצע שכמותה אפילו אם היו רוצים. אך חשוב מכך בהרבה הוא המניע, אשר שולל אפשרות לרצון כזה מלכתחילה: לפי עדותו של זיגלבוים, כפי שנמסרה על ידי בנו, היה הוא היחיד איתו היה הרב משולם מוכן לדבר והיחסים ביניהם היו טובים. דבר זה היה, כנראה, תוצאה של העובדה שזיגלבוים היה היחידי אשר התייחס למשולם באופן הומני. הגורמים שרצחו אותו חששו, כנראה, ממידע שהוא עלול למסור לגבי ה"טיפולים" שקיבל משולם, אשר היה שופך אור על המזימה כנגדו.

בפגישה שנערכה בכלא בין משולם לבארי חמיש, חשף הרב משולם את מה שעומד הן מאחורי ההתעללות הישירה בו והן מאחורי הרדיפה והרצח של זיגלבוים: הנושא הוא המפתח לפתרון תעלומת ילדי תימן והאדם שלדברי משולם נושא באחריות הראשית לדברים הוא שמעון פרס.

3. ילדי תימן: פתרון התעלומה

בשיחתו עם הרב משולם, אמר הרב לבארי חמיש את הדברים הבאים: "בשנות ה40, לא היתה עדיין לאמריקאים הבנה לגבי השפעותיה של הקרינה האטומית. הם ערכו ניסויים בקרינה על ילדים מפגרים, ובעיקר על אסירים שחורים בדרום ארה"ב. אך הניסויים נחשפו והופסקו. האמריקאים היו זקוקים לשפני נסיון בשביל הניסויים שלהם, ובאותו הזמן היתה ישראל נחושה בכוונתה לבנות כור גרעיני ולייצר, בסופו של דבר, פצצות אטום. הצרפתים ידעו איך לבנות כור גרעיני, אך רק לאמריקאים היו סודות בניית הפצצות. ישראל מסרה תינוקות תימניים לאמריקאים כדי שישמשו כעכברי מעבדה, בתמורה לסודות אלה. האדם שעמד בראש תכנית האטום הישראלית היה שמעון פרס. הוא שכנע את הצרפתים לבנות את הכור בדימונה, והוא החשוד מס. 1 שלי לגבי החטיפות. הוא המפלצת והוא רודף אחרי. הוא רודף אחרי כולנו."

סיכום והערכה:

כדי לסכם את הדברים, לצורך הערכת השלכותיהם, יש לזכור כי, לפי הערכותיהם של רבים אשר אינם "קונים" את הגרסא הרשמית לגבי רצח רבין, שמעון פרס הוא החשוד הראשון במעלה ב"בישול" הרצח. על פי תיאוריה זו, שותף שמעון פרס לרבים מהמהלכים הנסתרים של הפוליטיקה המקומית והעולמית גם יחד ב50 השנה האחרונות. בעובדה זו יש להסביר הרבה לגבי האינטרסים שאליהם דוחף פרס בעשור האחרון, שאינם אלה של מדינת ישראל או של העם היהודי, אלא של מעין ממשלה עולמית, ששותפים בה, בין היתר, אש"ף, האו"ם והחיזבאללה (ראה מקרה לבנון).

להערכתנו, אדם כמו פרס, חזק ורב השפעה ככל שיהיה, אינו יכול להיות אלא קצה הקרחון של מדיניות מקיפה ביותר, הכוללת כוחות בינלאומיים. כוחות אלה, הכוללים חלקים ניכרים מעולם המדיניות האמריקאי והאירופאי, פועלים, כנראה, ככל יכולתם, כדי לנהל את העולם בכלל ואת מה שנוגע לענינייה של מדינת ישראל בפרט. אין ספק שהעניין שמגלה העולם בפוליטיקה הישראלית מאז תקומת עם ישראל בארצו לפני כמאה שנה – כולל האירוע המיוחד והלא מובן כל כך של הקמת מדינת ישראל – חושף את העובדה שגורמים רבים בעולם מעריכים כי ל"סכסוך במזרח התיכון" יש השלכות כבירות על עתיד העולם; יותר מסביר להניח שיש, בין כוחות העריצות בעולם, רבים הרואים את העם היהודי המתעורר כאיום ממשי על עמדות שליטה עולמיות שנקנו במשך מאות ואולי אלפי שנים.

כל חלק מהדברים לעיל עשוי להיות חלק מתמונה כוללת המסבירה את המעורבות החריפה של אירופה וארה"ב בסכסוך הנוכחי, קרי: את המאמץ העצום שהן עושות – בין היתר באמצעות ארגונים "אובייקטיביים וניטרליים" כביכול, כמו האו"ם – להתערב בעימות הנוכחי ולהשפיע בו, בעיקר לרעת ישראל.

מתוך תקווה שהצדק יצא לאור, אנו מודים לבארי חמיש על מאמציו ומאחלים לו ולכולנו שנזכה לראות בחיינו את האשמים נותנים את הדין על פשעיהם.

בכבוד רב

מציאות


הממשל בישראל איננו לגיטימי

הסכמי אוסלו: מי משלם את המחיר? או: ביילין כמשל
משפט צדק צריך להיות גולת הכותרת של כל סכסוך אנושי, אישי או חברתי – וזו הדרך שבה עלינו לפעול למען עניננו הצודק.

בשעה גורלית זו, שבה מתעמת עם ישראל עם אויביו ושונאיו, חובה עלינו לעשות הכל כדי לסייע ללוחמינו ולהוקיע את אלה שמכשילים אותו

ובראש ובראשונה מוטלת עלינו חובה מוסרית להוקיע את כל מי שהיה שותף ביצירת המצב המחריד שאליו נקלע העם במסגרת הסכם ה"שלום": הסכם אוסלו.

לא רק שהסכם לא-מוסרי זה, אשר איפשר לחלק הבוגדני של העם למסור לידי האוייב יכולת רצח גדולה ולמסור לידי המרצחים חלק מבני עמנו, אינו מוקע על ידי שליטינו – אלא שאלה שהיו שותפים לו ממשיכים ותומכים ביישומו על אף הפשעים אשר בוצעו בשמו על ידי אובינו.

בזמן הזה, שבו נעשה ברור יותר ויותר שהסכם זה לא היה אלא "סוס טרויאני" – מכשיר מלחמה מתוחכם ורב עצמה שבו השתמשו כנגדנו אויבנו כדי להביסנו על אדמתנו, עלינו להתייחס להסכם אוסלו כאל פעולת מלחמה כנגד העם היהודי מצד אויבינו – וכפעולת בגידה מצד החלק שהיה שותף לו מצד העם היהודי.

וחשוד בינינו כאוייב – או כמשתף פעולה עם האוייב – כל מי שהיתה לו יד ביצירתו של הסכם זה, באישורו, בתמיכה בו ו/או בעידודו – וכל נושא תפקיד שפעל לטובת הסכם זה או שלא פעל למנוע אותו, במסגרת תפקידו וסמכותו.

לכן, יש להעמיד לדין כחשוד בבגידה כל מחזיק תפקיד שלטוני שהיה מעורב בתהליך ה"שלום" המזוייף והבוגדני אשר גבה מחברתנו כולה קרבנות רבים, כדי לברר את אחריותו האישית בענין.

לצורך מיקוד והדגשה יש להוסיף גם כי בהסכם אוסלו חמורים במיוחד הם החלקים שבהם קיבל האוייב ממדינת ישראל סיוע ישיר לפעולות רצח וביניהן מסירת כמויות גדולות של נשק ותחמושת ושחרור כלואים רבים המסוכנים לעם ישראל – דברים שהוכח מעל לכל ספק כי גרמו באופן ישיר למעשי רצח בעמנו. פעולות אלה מחייבות חקירה אובייקטיבית מדוקדקת לצורך בירור האחריות האישית של המעורבים לא רק בתחומי היזימה והתכנון אלא גם בתחומי הפיקוח והבטחונות.

מהצורה שבה מתנהלים בשנה האחרונה המהלכים המדיניים ניתן להסיק כי עורכי ההסכם לא הציבו שום גבולות לצד הערבי החתום עליו, וכי לא הוגדרו בשום צורה התנאים לביטולו במידה ומתבצעת הפרה שלו. דבר זה, שאותו ניתן ללמוד מהלחץ הבינלאומי המופעל על ישראל על אף האלימות הפלשתינאית, היה באחריות נציגי הממשל הישראלי; לכן, יש לערוך חקירה ודרישה אצל הנציגים האלה ולכפותם להציג לפני הציבור הישראלי את מלוא הפרטים לגבי הדרך שבה הגנו על עניניו.

מתפקידו של בית המשפט יהיה להפריד בין אלה שגרמו נזק בשוגג לאלה שעשו זאת במזיד; אין זה מן הנמנע שרבים ממתכנני ההסכם, מהוגיו וממפעיליו – כמו רבים מאלה שעדיין תומכים בו בהווה – ביססו את פעולותיהם על הנחות של רצון טוב ואמונה תמימה בכך שההסכם חיובי ושאויבינו אכן מוכנים לעשות עימנו שלום.

אך על אלה וגם על אלה לשלם את מחיר הפשע, בין אם מדובר במזימת מעל ישירה או ברשלנות בלבד – וזה גם מה ששומה על ממשל צודק לעשות עם רב המרצחים ועוזריו: לעוצרם, לאסרם ולהעמידם לדין.

הסימטריה לא סימטרית

חשוד בבגידה: הסכם אוסלו

מכתב גלוי לנשיא ארה"ב

מכתב לאריאל שרון

ממשלת ישראל אשמה בסיוע לרצח אזרחיה

פוגרום עולמי תשס"א

פראיירים מתים, ועוד איך

פתרון צודק

צה"ל 2000 – הכשל המוסרי

קריאה לבני ערב

_____________________

בהמשך לאמור לעיל בנושא גינזך המדינה, להלן...:-
הכללים להכרה במורשים לעיין בתיקים..!!

האישיים שהוכנו במסגרת עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית בעניין "פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948 - 1954..."

לכאורה יש החלטת ממשלה לראשונה מיזה 54 שנה, לכאורה המימסד פותח את שערי גינזך המדינה, אבל שימו לב...:-

מדובר על ועדת חקירה ממלכתית , לאיזו התכוונו, הרי היו ארבע ועדות חקירה...

שמתם לב לציטוט..."שהוכנו במסגרת עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית.."
סוף ציטוט, מה זה הוכנו, מי הכין, למה הבג"ץ שד"ר משה נחום { "נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן, וחבר הקונגרס היהודי העולמי" } הגיש בנושא לפני שנה וחצי, נמשך על ידו בחזרה ודחה את הגשתו....
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?id=303&msgid=4256918

@ להלן: נאמו של ד"ר משה נחום בכנסת ישראל "באודוטריום"...:-

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

בחקירה מעורב חנוך עצמון, עבריין מראש העין החשוד בתקיפה ובאיומים על הוטרינר העירוני, לאחר שזה החליט לסגור חוות סוסים.

על פי המשטרה, ראש העירייה ניסה במהלך סוף השבוע לשכנע את הווטרינר לבטל את תלונתו. הווטרינר אכן משך את התלונה, אך המשטרה דחתה את בקשתו.

מעצרם של עצמון ושל בעל החווה יורם תמיר הוארך עד מחר, ואז יוגש נגדם כתב אישום.

אדם נוסף המעורב בפרשה ונכח במשרדו של הווטרינר, חבר הנהלת קבוצת הכדורגל הפועל פתח תקווה דני לוי, שוחרר ל-5 ימי מעצר בית בלא שהובא בפני שופט.
לדבריו, הוא "לא ראה שהשניים תקפו את הווטרינר או איימו עליו".
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/501/461.html

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

בוגר בתי הספר בלפור והגימנסיה העברית הרצליה. בעל תואר ראשון במדעי החברה, האוניברסיטה העברית בירושלים. בעל תואר שני בהיסטוריה יהודית מודרנית, האוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי בשנית, לד"ר דניאלה ארזי, פסיכולגית. אב לשלוש בנות: נויה, שירה וקרן.

עם שחרורו מצה"ל (1960), ובעודו סטודנט שנה א' באוניברסיטה, החל לעבוד כעיתונאי בשבועון העולם הזה. אחר-כך עבד בשבועון יעד והיה סגן עורך השבועון לאשה. הועסק במעמד פרילאנסר בעיתון חירות. ב-1964 הצטרף לעיתון הארץ. בשנים 1974-1969 שימש סופר מדיני של הארץ, ובשנים 1977-1974 היה סופר העיתון בארה"ב. חזר לישראל למישרת סופר הארץ בכנסת וכפובליציסט.

מימיה הראשונים (1982), משמש מנחה התוכנית ערב חדש (הטלוויזיה החינוכית). ב-1991 עזב את עיתון הארץ ומונה לתפקיד עורך עמוד המאמרים במעריב. ממרס 1992 עד ספטמבר 1992 כיהן בתפקיד עורך מעריב. באוקטובר 2001 פרש מעיתון הארץ, ועבר לעיתון מעריב - לכתיבת טור פוליטי ומאמרים.

בשנים 1997-1993 הנחה את התוכנית פופוליטיקה בערוץ 1 (עם הפסקה של שנה אחת). ב-1996 הנחה את העימות בטלוויזיה - ערב הבחירות לראשות הממשלה - בין חברי הכנסת שמעון פרס ובנימין נתניהו. מאוקטובר 1997 הנחה תוכניות אירוח בערוץ 2. ב-2000 הצטרף לערוץ 1 כמראיין בחדשות היומן, ומנחה התוכנית פוליטיקה.

מרגלית נחשב לאחד המנחים הטובים ביותר בישראל, ולבעל ידע רב ונסיון עיתונאי עשיר בתחומים רבים.

מרגלית התכבד בחשיפות בלעדיות רבות שאותן פרסם בעיתון הארץ: גילה את דוח שנ"מ - שירותי נמל מאוחדים של נמל חיפה (1966), שחשף אי סדרים ומעשי שחיתות מצד סולל בונה. הפרסום גרר את סילוקה של סולל בונה מהנמל; פרסם ב-1966 מאמרים שהביעו תמיהה על היעלמם של ילדי תימן, ותבע חקירת הפרשה; בראיון שנתן לטלוויזיה ב-1970, חשף את נכונותו של השר משה דיין (אחרי מלחמת ההתשה) לדלל את כוחות צה"ל לאורך תעלת סואץ; ב-1971 גילה שקצין המבצעים של האצ"ל, עמיחי פאגלין (מי שהיה מס' 2 באצ"ל וכונה: "גידי"), נעצר כחשוד בייצוא נשק לקבוצות כהניסטיות (עם עליית בגין לשלטון, הפך פאגלין ליועצו);

חשף את פרשת האחים הממזרים (1972) - התנגדות הרבנות להשיא חייל וגם חיילת שנולדו לניצולי שואה, וזאת לאחר שהתברר כי בן זוגה הראשון של האם לא ניספה בשואה. השר משה דיין איים בהתפטרות מהממשלה אם לא יניחו להם להינשא; חשף ב-1976 עיסקת נשק גדולה בין ישראל לארה"ב; ב-1977 פרסם את הסקופ אודות חשבון הבנק של משפחת יצחק רבין, גילוי שהביא לפרישת רבין מראשות הממשלה; ב-1981 חשף את ההתחייבות שנתן מנחם בגין, בכתב, לבאשיר ג'ומייל, ובו הבטחה למעורבות צבאית בלבנון - אם יותקפו על-ידי הסורים או אחרים; חשף את עבירת הכופר של איתמר רבינוביץ' ערב מינויו לשגריר בארה"ב (1992).
http://www.nfc.co.il/archive/006-D-280-00.html?tag=22-57-57&au=True

הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
מחבר: הסוכנות היהודית
http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=5467

מאה שנים לתנועה הציונית בלוב ויובל לעליה הגדולה מלוב
http://www.knesset.gov.il/library/heb/docs/sif033.htm

תיקון עיוותי ההסטוריה על העליה התימנית בחלקם מדברי
דוד בן גוריון רוהמ"ש לשעבר הראשון של מדינת ישראל....!!

הסרט צולם במשך שנתיים, במהלכם התחזה במאי הסרט, ניצן גלעדי ליהודי דתי כדי שיוכל להסתובב בקרב הקהילה היהודית של חסידי סאטמר ולחשוף את סיפורם של יהודי תימן דרך סיפורה האישי של המשפחה התימנית, משפחת ג'רארדי.

משפחה זו הובאה מתימן לארה"ב על-ידי נציגי קהילת סאטמר, המנהלים מסע הכפשה בתימן כנגד העלייה לארץ ישראל. משפחת ג'רארדי מגיעה לקהילת סאטמר אך במהרה מגלה כי בין ההבטחות לפיהן יוכלו לקיים את אמונתם בחופשיות לבין המציאות בה הם נדרשים לחיות בקרב הקהילה, קיים פער תהומי והרסני, פער תרבותי של דפוסי מוסר וסגנון חיים שלא הכירו.

הסרט נפתח עם תמונת מציאות כואבת של משפחת ג'רארדי אשר בתם נפטרה והם נאלצים לעבור מסעות חיפוש ועינוי אחר גופת בתם, כדי להביאה לקבורה.

יצוין, כי הסרט זכה ב"פרס הקהל" בפסטיבל הבינלאומי לסרטי תעודה של מרסיי, צרפת והיה מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, האוסקר הישראלי.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-42595-00.html?tag=19-24-23

yoske
חבר מתאריך 25.11.03
3069 הודעות 03:00 21.06.04

דיונים בכנסת להעלאת יהודי תימן וחילוצם מהסאטמרים



דיונים בכנסת להעלאת יהודי תימן וחילוצם מהסאטמרים ונטורי קרתא

דיון ראשון בכנסת בנושא זה; ח"כ אהוד רצאבי פועל להעלאת 300 יהודים מתימן ועוד כ-140 יהודים מארה"ב ובריטניה - אלו מוחזקים על-ידי הסאמטרים ונטורי קרתא; נציג הסוכנות היהודית: ששלחנו נציגה לארה"ב לברר הנושא היא חזרה מוכה וחבולה
עודכן: 00:18 21/06/2004 | רנית נחום-הלוי | [email protected]

ח"כ אהוד רצאבי (שינוי) פועל כדי להעלות את יהודי תימן מארה"ב, לונדון ותימן. מדובר ב-300 יהודים היושבים בתימן, 60 יהודים השוהים בארה"ב ועוד 80 יהודים בלונדון, עליהם נאסר להגיע לישראל - אם מטעמי ביטחון (תימן) ואם מטעמים אחרים.

היוזמה עולה בשל פרסום בכלי תקשורת בתחילת החודש, בו דווח על מקרה נוסף של יהודי תימן (משפחת נהרי) אשר הגיעה לארה"ב אך נבצר מבני המשפחה לעלות לישראל. המשפחה המונה כ-60 נפשות הוחזקה על-ידי יהודי סאטמר. בעקבות התערבות הסוכנות היהודית חולצו מחצית מבני המשפחה .

תופעת חטיפת ילדי יהודי תימן שבה ועולה גם בשנים האחרונות על-ידי יהודי סאטמר (ארה"ב) ונטורי קרתא (לונדון). אלו יורדים לתימן ומשכנעים את היהודים להגיע לארה"ב. כאשר היהודים מבקשים לעלות לישראל, מנסים אלו לשכנעם שזו לא הדרך: בישראל נהרגים חיילים, הדת לא נשמרת ועוד מיני אמתלות. על אף זאת, יש לציין, כי זו הפעם הראשונה שהכנסת דנה בנושא זה.

כך עולה מעדויות של יהודי תימן שהצליחו להגיע ארצה והשתתפו בדיוני הוועדה. בין היתר, נשמעו עדויות על ילדים שנחטפו, נעלמו ואף נפטרו, כאשר עקבותיהם לא נמצאו ומקום קבורתם לא נודע למשפחה. יש לציין, כי יהודי סאטמר מערבים בפעולתם עובדים סוציאלים ומשכנעים אותם שההורים אינם ראויים לגדל את ילדיהם.

כך גם קרה למשפחת ג'ראדי, שאב ואם המשפחה השתתפו בדיון. זוג ההורים הגיע לדיון עם ילדם בן ה-3 שנולד בארץ, אולם עוד שישה מילדיהם שוהים בארה"ב, בניגוד לרצונם. בני המשפחה סיפרו שכאשר הגיעו לארה"ב נלקחו מהם הדרכונים. בעקבות שמועה שהופצה כי ההורים אינם ראויים לגדל את הילדים, הגיעו עובדים סוציאלים ולקחו מהם את הילדים.

על-פי עדויות עולה עוד, כי קהילת יהדות סאטמר, המחזיקה את עולי תימן, משתמשת בהם כדי לגייס לטובתה תרומות. הם עושים זאת על-ידי החתמת העולים החדשים על מסמך שלידיהם אמורים להגיע בין 2,000-4,000 דולרים - אולם כל הסכומים הללו מוזרמים לסאטמרים בלבד.

ח"כ רצאבי מסביר: "הם לא פועלים בכפייה, לא כולאים אותם אלא פשוט לוקחים את הפספורטים. בהמשך, הסאטמרים הביאו עובדים סוציאלים והפיצו שמועות שההורים לא יכולים לגדל הילדים ואז לקחו אותם מהם. ההורים עושים רושם מצוין, לא נראה משהו לא בסדר". משיחה שקיים עם נציג מהסוכנות היהודית, ניתן להביא את בני המשפחה לארץ, זה רק עניין של כסף.

רצבאי שוחח על-כך עם שר האוצר, בנימין נתניהו, בבקשה להעניק לעולי תימן מענק קליטה בסך של 300 אלף ש"ח. נציין, כי מענק זה בוטל באישור התקציב האחרון, אולם עדיין מוענק לעולי אתיופיה. כמו כן, יוזם ח"כ רצאבי אופציה שמשרד האוצר יקצה סכום של 15 מיליון ש"ח לשנה לצורך עליית יהודי תימן מתימן, ארה"ב ובריטניה.

בקרוב יפנה רצאבי גם ליו"ר הסכונות היהודית, סלי מרידור, שינסה לגייס גם-כן כספים להעלאת יהודי תימן וחילוצם מארה"ב. לדעת רצאבי, ניתן לגייס כספים באמצעות פנייה לגופים יהודים בארה"ב. בהקשר זה נציין, כי יוסי שרגא, ראש הסוכנות היהודית בארה"ב, עדכן בדיון בוועדת העלייה והקליטה בכנסת כי הוא מפחד לשלוח שליחים לנטורי קרטא, לאחר ששלחו לשם נציגה בעבר וזו חזרה חבולה ומוכה.

ח"כ רצאבי: "אני לא רואה הבדל בין אתיופים ותימנים, לא מדובר בעולים חדשים מצרפת. במונחים של מדינה זה זה כסף קטן ובמונחים של מדינה יהודית, זהו כסף יותר קטן. 15 מיליון ש"ח זה כסף קטן כי מדובר על פריסה של הסכום בכמה שנים... כל הנושא הזה התעורר אצלי כשראיתי את הכתבה בטלוויזיה. רואים ילדה תימנית מדברת אנגלית שוטף. מה שקורה כאן זה שיהודים פועלים נגד יהודים. הם משתמשים בכסף שלהם כדי למנוע מיהודים לעלות לישראל. אני לא יתן לזה לנוח".

מחלקה ראשונה
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-48528-00.html?tag=0-04-47

משפחות הנעדרים: הגיע הזמן להפסיק לשתוק. לאף אחד לא אכפת מיקירינו.

נציגי המוסד ביטלו היום את השתתפותם בדיון בוועדת הקליטה של הכנסת הבוקר, בנושא 11 יהודים מאיראן שנעלמו בדרכם לישראל בשנות ה-90'.
בכירים במוסד טילפנו אתמול ליו''ר הכנסת, רובי ריבלין, והודיעו לו על ביטול השתתפותם בישיבה בגלל ההתעניינות התקשורתית בנושא. הם אף דרשו שהנושא יידון בועדת משנה חשאית של ועדת החוץ והבטחון.

יו''ר ועדת הקליטה, ח''כ קולט אביטל, אמרה ל''מעריב'' שבכוונתה לקיים את הדיון גם בלי אנשי המוסד, ולשמוע דיווחים על הפרשה מפי גורמים שונים שטיפלו בה במשך השנים.

בין אלו שיופיעו בדיון נמנה יהודה כסיף, שעומד בראש ועד פעולה ציבורי למען 11 היהודים שנעלמו.

היהודים נעלמו לאחר שעמדו לעבור בגניבה את הגבול מאיראן למדינה שכנה, ומשם להמשיך לישראל. מאז נותק עמם הקשר ולא ידוע דבר על גורלם.

בני קרמני, תושב בת ים ששניים מאחיו היו בקבוצה שנעלמה, הביע זעם רב על חוסר האונים של הגורמים הממלכתיים בטיפול בפרשה. ''כל השנים אומרים לנו לשתוק ולא לדבר על העניין'', אמר, ''אבל הגיע הזמן להפסיק לשתוק. לאף אחד לא אכפת מיקירינו''.

בני המשפחות תובעים להעלות את נושא גורל יקיריהם במסגרת המגעים הבינלאומיים שמתנהלים סביב עסקת השבויים. ח''כ אביטל תומכת בתביעה הזו: ''יש לפעול בערוץ הגרמני ובערוצים נוספים על מנת לנסות לקדם את הפרשה הכאובה'', אמרה.
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/636/538.html

בחסות האקדמיה נעלמו זכויות העלייה של יהודי תימן לארץ, שמסתכמות ?- 1100 שנה. בחסות הממסד, נעלמו ילדי תימן. נשים נשואות. רכוש. דברי רקמה. כתבי יד עתיקים, וספרים שקשה לאמוד את מחירם. וועדות החקירה לא השכילו לחקור את הנושא הכאוב. להלן ממצאי הוועדות: בשנת 66 הוקמה ועדת בדיקה בשם "בהלול מינקובסקי". ממצאיה: 342 ילדים נעלמו. 4 אומצו. (2 מתוך ?4-, מצאו את בני משפחתם.) 22 נעדרים. 316 מתו, ?"? תעודות פטירה וסיבת מחלה פיקטיביים, ונקברו בקברים. שנמצאו ריקים. הרעש גבר. ובשנת 88, הוקמה וועדת בירור בראשות השופט שלגי, ?"? רה"? שמיר. עצתו של חה"? צחי הנגבי היתה, אם תוקם ועדת חקירה, היא תביא קולות לליכוד.( כתבה על כך, בעיתון הארץ משנת 88 של רוביק רוזנטל.) צחי ושמיר החליטו, שבועדה ישב נציג תימני. כדי שהתימנים יאמינו, שהפעם זה רציני. יגאל יוסף חבר מרכז ליכוד וראש עיר רה"?, נבחר כנציג. בכתב המינוי. נקבע, שהועדה תשב 3 פעמים בשבוע, לדון בכ- 700 תיקים. כצעד ראשון הצהירו, שמצאו קבר, שבו קבורים בקבר אחים, ?-200 ילדים. את זאת שמעתי בחדשות 5 בבוקר. הודעתי לתקשורת ולמשטרה, שגליתי תרמית. התברר שההורים והמשפחות, ששמעו את החדשות ערב לפני כן, השכימו בבוקר וחפרו את הקבר שהיה מסומן 4 על 4 ?"? מוכן ליציקה, ליד שער בית העלמין בכפר יונה. שש שנים משכו את החקירה המטשטשת. ממצאיה: כל ?-700 נפטרו. דבר גדול עשה יגאל יוסף, שסירב לחתום על ממצאיה. אשמתו: שלא הקים צעקה, אחרי השנה הראשונה, השניה והשלישית. בוויכוח בן השופט שלגי לביני בכנסת ליד אליעזר מסורי, בקשתי משלגי, שיסיים את עבודתו. משסירב, עתרתי נגדו, נגד הממשלה, ונגד רה"? ?, רבין ?"? לבג"?, ?- 94 .6 .7 להקמת ועדת חקירה ממלכתית. בקשתי היתה, שהועדה תדון בהיעלמות הילדים. הרכוש, והנשים הנשואות. הצלחתי ?"? באה, הודות לשני העו"? רמי דמארי, ועו"? מנחם זרסקי. ביקשתי שבועדה תשב אישיות תימנית בכירה. הבקשה התקבלה. בראשות הועדה היו בתחילה, השופט העליון בדימוס יהודה כהן. השופטת המוחוזית בדימוס דליה קובל. והאלוף מיל' דוד מימון. לקראת הסוף, השופט קדמי, ?' בימ"? עליון, החליף את השופט ?. כהן. הייתי בטוח שהפעם תצא האמת לאור. לצערי הרב, כתב המנוי ניתן משנת 48 עד 54. ולא עד שנת 62. הועדה לא דנה בנשים נעלמות. ברכוש שנשדד. בספרי הקודש, ובכתבי היד העתיקים. ממצאי הועדה היו. 1033 ילדים נעלמו, או מתו. 54 נעלמים. 277 לא יודעים מה עלה בגורלם.
?- 700 מתו עם תעודות פטירה וקבורה פיקטיביות, בגיבוי השקרים של פרופסור ?. היס. הליקויים: התעודות חסרות חתימת רופא. סיבת מחלה. שמות בתי חולים. האלוף מימון חתם על כל הממצאים לצערינו. זעם בני המשפחות גבר. סיכומי הועדה גרמו ביזיון לאינטילגנציה האנושית. בני העדה שמצטיינים בעדינות ובאצילות נפש, הגיבו בקללות ובמכתבים קשים. שני מכתבים מוצגים בספרי "בין שתי תרבויות", בפרק הפשע והתרמית. רבים התקשרו וקללו את הועדה. הליקויים: רצח שבוצע בעין שמר בי' סאלם ?'רפי ?- 3 יריות, לא נחקר. ניסויים רפואיים בנשים נשואות והיעלמותן, לא נחקרו. למעט אישה אחת, שנקברה ?"? הבן והבעל, חסרת עיניים, וחלקים פנימיים. השנייה נותחה ונעלמה. לאור כל התרמית וההתחמקויות של אנשי הממסד, הוחלט בין היו"? חה"? צבי הנדל, ובין ?"? משה נחום נציג העדה והמשפחות, שהיו"? יגיש הצעת חוק בנושא הנ"?. ויבקש ועדה חדשה שתכלול נציגים מהפדרציה ומאירגונים שונים, שיתוקצבו ?"? הממסד. כמו כן יאספו בדיקות גנטיות מבני המשפחות. בעצרת שקיימנו למשפחות בבניין הכנסת, ?- 12.2.02, והוחלט על הצעדים הנ"? התכנסות בני העדות באודיטוריום בכנסת, יצרה אוירה חיובית להמשך תמיכה בפרשה. בברכה ?"? משה נחום.פל' 550036 050 735259 050
"צדק צדק תרדוף למען תחייה וירשת את הארץ. (ספ' דברים ?' שופטים טו' - 2)

ההיסטוריה והתורה מלמדות אותנו שלפני ?- 3315 שנה יצאנו ממצרים מעבדות לחירות. הלכנו במסע רגלי קשה, ?- 40 שנה במדבריות עד הגיענו לתחומה של הארץ המובטחת. קיבלנו תורה חוקה ומשפט, במעמד הר סיני. למרות כל ההבטחות מהקב"? לטוב, נאלצנו לעבור יסורים קשים על התנהגותינו. נלחמנו, כבשנו, התנחלנו. חטאנו, פשענו, הושפלנו, גורשנו, ואיבדנו קורבנות רבים: כשחזרנו לעצמינו, הצלחנו לבנות 2 בתי מקדש ושכננו לבטח תקופות של עשרות שנים. בעוונותינו, נחרבו בתי מקדשינו. הוגלינו מהארץ, לכל התפוצות. ביניהם, לאיזור אשור עקב שנאת חינם. ככתוב בדברי הימים ?'. ויביאם לחלח וחבור ונהר גוזן. מתברר, שאשור זאת אפגיסטן. האפגנים מונים ?- 17 מיליון נפש. הם חיים כיום כמוסלמים אדוקים מאד. אך ממשיכים לשמור את המסורת היהודית ?-4 יסודות הדת. והן: מילה, נידה, חלה, ושבת. את יום השבת מקדשים בחלת לחם וביין. כמו כן, קוראים בספר תהילים שומרים על המזוזות ועוד. דבר האסור באיסור גמור בדת האיסלאם. כשגיליתי אותם בשנת 79 בביקורי באותו איזור, הודעתי בזמנו מיד לראשי הסוכנות היהודית, לרבנות הראשית, ולקונגרס היהודי העולמי. קוויתי, שיפעלו בנדון ונקרב אותם חזרה ליהדות. חוץ מעיתון החרדי במחנה שפירסם את המדע המופיע בספרי "בן שתי תרבויות", לא זכתה התגלית שלי ליחס מיוחד. מספר רבנים בינהם הרב אביחייל, הקדישו לנושא זה לבסוף, תשומת לב. האפגנים טענו ששובם לארץ האבות, טעונה בקריאתו של שילה. שנאמר: "עד כי יבוא שילה, ולו יקהת עמים." טעתה המדינה והאומה היהודית טעות גדולה וחמורה מאד, שלא קירבו אותם חזרה לדתינו. כי בזאת היינו זוכים להכפלת מספר היהודים בעולם. וכוחינו היה מוכפל. בשיחותיי עם הפתאנים והפשוארים, התברר לי כי היו להם קשרים גדולים וחזקים עם יהודי תימן ומרוקו במשך מאות שנים. לאחר שיחות שניהלתי עם חוקרים, יש לי יסוד להאמין שיהודי מרוקו נראים ביופיים, בצבע עורם וצבע עיניהם, דומים מאד ליהודי אפגיסטן, שהוגלו בתקופת בית ראשון ?"? ארבעה מלכים.
(2000) שנה חיכה העם היהודי לאחר גלות בית שני בכמיהה בכל תפוצות העולם, לשובו לארץ האבות. בפרט לאור מה שעבר על העם היהודי באירופה, בן השנים 36 ?- 45. בשנים אלו ניסה העם הגרמני עם שאר עמים גזעניים אחרים, להכחיד את כל העם היהודי מעל פני האדמה. גברים, נשים וטף. זאת היתה המכה הגדולה והארורה מכולן. לאור הטרגדיה שפקדה אותנו, רבים מהעם איבדו את אמונתם באלוהי ישראל. והחלו להאמין רק בעצמם. קווינו שנבואת יחזקאל הנביא שנשמעה מבטיחה לשובינו לארצנו בה הוא אומר: "לכן. כה אמר ?'. ואספתי אתכם מכל הארצות, אשר נפוצותם שמה. והבאתי אתכם, אל אדמת ישראל. והסירותי את לב בשר האבן מבשרכם. ונתתי לכם לב חדש. ורוח חדשה אתן בקרבכם:" התקווה הייתה שעלייה זו לאחר השואה, תביא איתה ברכה ואחווה שלום ורעות, בין בני כל העדות. חלק גדול מהתימנים ראו בעלייה זו, שעת כושר לבנות בפעם השלישית, את ארץ האבות. למרות שיהודי תימן לא פסקו את עלייתם לארץ. רצוי מאד לדעת על מהותה ומקורה של העדה התימנית, והייחוד שבהם: לאחר כניסת העם לארץ ישראל והתיישבותה, החליטו מספר קבוצות קטנות ?- 4 שבטים. יהודה, ראובן, שמעון ולוי. ?- 100 שנה לאחר כניסתם לארץ, הם יצאו לחפש את ארץ הקיני, שבלעם הרשע אמר עליה ברכה במקום קללה. ( ?' בלק ?' במדבר ) "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר. איתן מושבך ושים בסלע קינך: מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל: " הם נקבצו מאיזורים שונים מתוך הארץ, וירדו דרך ואדי מוסא שבדרום ירדן לאורך החוף המערבי של ים סוף. התימנים נקראים על שם ארץ תימן. אברהם אבינו שחי בתקופה האכדית, תקופת המלך חמורבי 4025, שנה, נקראה תימן ארץ הקיני. (?' בלק ספר דברים) כך אומרת סברה אחת. סברה שנייה אומרת, התימנים שהתיישבו בתימן, היו מתקופת הפיצול בן מלכות יהודה וישראל. מהממצאים והמחקרים שהתגלו לנו, 2 הסברות מתקבלות על הדעת. בביקור עזרא הסופר לפני ?- 2530 שנה בתימן, גילה שחלק משבט בני לוי שלא ניספו עם עדת קורח, חיים בתימן. ועל כך אומר הפסוק. "ובני קורח לא מתו." ידיעות נוספות מתבררות לנו, מהנביאים הבאים: ישעיה הנביא שחי בשנת- 738 ?- 260 שנה הראשונות, לקום בית מקדש ראשון.לפי ריכוז תאריכים היסטוריים של שלום בן לוי חוקר במדעי היהדות. הוא טוען שישעיה הנביא מעריץ ומשתבח ביהדות תימן ואני שותף לדעתו. הוא אומר: "והאל אלוהים בשופר יתקע, והלך בסערות תימן". בנבואה שנייה הוא אומר. "אומר לצפון תני. ולתימן אל תכלאי. הביאי בנייך מרחוק, ובנותייך מארץ תימן." ירמיה הנביא זועם על יהודי תימן, שאינם שבים לארץ. והוא גוער בהם בשמו של הקב"?. "למה זה לי לבונה משבא ומנחות מארץ תימן, הביאי בנייך מרחוק ובנותייך מקצה הארץ." משמע שהיתה כבר התיישבות רצינית במספר לא מבוטל בתימן. הנביא אומר: "אלוה מתימן יבוא." חשיבות רבה היתה לתימן בכל התקופות. בתחילה, היהודים התיישבו בתינעם ובאוזל. אוזל, נקראת כיום צנעה. בתינעם, הוקם משכן, תעתיק למשכן העדות, שבנה משה רבנו במדבר סיני. בביקור נציגי יהדות תימן עם מלכת שבא בארץ, שכנעו התימנים את שלמה המלך, לאפשר להם להקריב משמרות כהונה בתימן, כחלק ?- 24 משמרות הכהונה שהיו מקריבים, בבית המקדש בירושלים. בהסכמת המלך נחרטו על שני עמודים יכין ובועז בממדים קטנים יותר, 11 משמרות כהונה תעתיק לעמודי הענק יכין ובועז, שהיו מוצבים בחזיתו של בית המקדש הראשון בירושלים. תמונות מהחריטות על העמודים מהעיר תינעם, נמצאות במכון שלום לשיבטי ישורון בירושלים. תינעם נמצאת, ?- 12 ק"מ צפונית לעיר צנעה, בצד ?מערבי של תימן. מלכת שבא שבזמן ביקורה בירושלים, התעברה משלמה המלך, סיכמה איתו. שהיא בונה עיר במזרח תימן, באמצע הדרך בין ירושלים לאיתיופיה, בתקווה שהוא יבקר בממלכתה. היא קראה לעיר מאריב. (כלומר מרכז). על קירות מבצרה ומקדשה נחרטו שמה, ושם בנה משלמה המלך. היא נקראה מאקאדה. ושם הילד, מאלאניק איפוס, כברה נאגסט. העיר מאריב נמצאת, כ- 36 ק"מ צפונית לעיר ראדע הישנה. וכ- 28 ?"? דרומית לעיר אלחזאם, דרומה מוואדי אל גאוף. תקופת שילטונה השיבאית, של מלכת שבא בתימן, מתבררת לנו מתוך החריטות הקבועות על קירות מקדשה ובית המלוכה, בצד המזרחי של תימן ובמבצר המלוכה בגונדר שבאתיופייה. לאחר שכבש האיסלאם את תימן היהודית מידי המלך יוסף דו נואס, אחרון המלכים לבית יהודה. בשנת 620 לספירה לאחר הכיבוש האיסלאם, נבנה מסגד מעל המקדש בתינעם. בדיוק כפי שעשו מאוחר יותר המוסלמים הכובשים, בבניית מגדל אל אקצא בירושלים מעל בית המקדש. יהדות תימן היתה הראשונה שבניה עלו בעליות קטנות, לארץ. עליות אלו היו עליות לשימור הקשר עם ארץ האבות. כדוגמת התיישבות המתנחלים בימים אלו ישמרם ?', ששומרים את גבולות ארצינו וזכויותינו על הארץ. עליות אלו אינן נזכרות בספרי ההיסטוריה, או בספרי האקדמיה הישראלית.
התגליות הראשונות מהעליות של התימנים לארץ, התבררו לנו מאיגרותיו של הרמב"ם, שהגיע לארץ ישראל בשנת תתקכ"ה. ( 1165). הרמב"? התקבל בברכה על ידי התנא התימני, רבנו יפת ב"ר אליהו, שהתגורר בעכו. הרמב"ם שהה בארץ כחמישה חודשים עם אביו ואחיו דוד. הם התקבלו ע"י יהודי תימן בירושלים, בצפת ובטבריה. כ- 750 תימנים היו באותה תקופה בארץ. לאחר מכן ירד הרמב"? למצרים, לעיר נוא אמון, שכיום נקראת אלכסנדריה. הוא התקבל שם על ידי 2 התנאים התימנים הדגולים. ?' דוד העדני כותב המדרש הגדול, ור' יחיא איבן מוסא עימרן, שאצלו למד ?-5 שנים את סודות תורת הרפואה והקבלה.( עיין בכתבי רבנו יוסף קאפח ז"ל. במוזיאון יהודה לוי נחום, ברחוב חומה ומגדל בחולון. במכון שלום לשבטי ישורון בירושלים, בנחלת צדוק 17. שייסד הרב שלום ?"? סעדיה גמליאל ?"?. בגינזה הקהירית, ובמוזיאוני היהדות בספרד.) כשנשאל הרמב"? ?"? יהודי תימן, מה יעשה האדם אם חרב האיסלאם מונחת על צווארו? התשובה הייתה: יעשה האדם עצמו כאילו התאסלאם או התנצר. על אותה תשובה ופסיקה שטען בה. "אשר יעשה אותם, האדם וחי בהם. ולא ימות בהם." חובה על האדם לשמור את נפשו. שנאמר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם. או הישמר לך ושמור נפשך מאד." את המדרש הגדול של ?' דוד העדני נאלצו לכתוב עליו את שם בנו של הרמב"? אברהם, כנגיד. (כאילו הוא מחבר המדרש הגדול.) הרמב"? הפך נרדף, וחלק מספריו נשרפו ?- 1175, כדי להציל את חיי בנו אברהם, נכתב שמו על כריכת המדרש. ?- 1978 התגלה ?"? חוקרים, שכותב המדרש היה לא אחר מרבנו דוד העדני. מאמר ראשון הופיע בעיתון אפיקים של העורך יוסף דחוח הלוי.
בספרו של דוד בן גוריון ?"? בטרם מדינה עמוד 143 מתוודה ב"ג ?"? על העוול הגדול, שנעשה היסטורית, על עלייתה ותרומתה הגדולה ביישובה של ארץ ישראל. בספרו מסופר על העליות השונות. במיוחד הוא מציין, את עלייתו של רבנו עובדיה מברטנורא, שעלה לארץ בשנת רמ"? 1484 והתיישב בצפת. רבנו עובדיה כתב מכתבים בשנת רמ"?, 1489, לכל קהילות ישראל היושבות בגולה, ומספר במכתביו בהתפעלות רבה, על המשך זרימת העלייה מתימן, על שימחת החיים שבהם, ועל גאוניות העדה הנאורה. הוא היה נרגש יותר, מזאת שיהודים תימנים נחתו בארץ ?- 310 נפשות בנמל יפו בשנת רמ"?. התימנים הפכו את אותה שנה מרמ"?, לזמר. הוא טען שסיומה של המשנה, על 310 עולמות שמיועדות לצדיקים. לדברי "רבי יהושוע ?"? לוי, שכתב בסיומה של המשנה. "עתיד הקב"? להנחיל לכל צדיק וצדיק 310 עולמות שנאמר להנחיל לאוהבי ?"?, ואוצרותיהם אמלא, נופלים רק בחלקה של העדה התימנית, שהקריבו עצמם ביישובה של ארץ ישראל. כמו כן, יופייה של בני העדה ניכרת בגאוניותה ובבקיאותה בתורת ישראל. בתנ"?, בתלמוד, במשנה, וב- 70 טרפיות של הכשרות והשחיטה השגורים בפיהם בעל פה, עומדים רק לזכותם של התימנים. כמו כן, הוא מציין את בקיאות ילדיהם. בתורה, בתרגום אונקלוס, ותרגום התפסיר, השגורים בפיהם מגדולים ועד קטנים.
עליית ?' יחיא בן ?' סעדיה אלצ'אהרי זצ"? המשורר הגדול בשנת שכ"? 1568 שכתב את ספר המוסר, והיה אחד מגדולי משוררי תימן בתקופתו. את שירתו כתב בדרך מליצית חרוזה, כדרך שירתו של רבנו יהודה אלחריזי. רבנו יחיא שהה בארץ ישראל כשנה, ושב לתימן לעודד עליה. הוא סיפר בתימן שפגש ביהודים מזרחיים ותימנים בישראל, שמספרם למעלה ?- 14,000 נפשות שחיים בעכו, בצפת, בירושלים ובטבריה. ליהודי תימן היו 18 ישיבות תורניות, המחנכות לתורה ועבודה. זמן קצר לאחר שובו לתימן, נתפס על ידי אנשי השלטון ונחשד כמעודד עלייה לציון. עבר ייסורים והשפלות, וציין את התנהגות המוסלמים רעי הלב, אשר בזו לתורתו, השפילו את דתו, והוציאו את היהודים לגירוש מאוזע לאיזור התהמה, שגרמה למות חצייה מהעדה התימנית. לבסוף רצחו אותו באכזריות. לאחר שתלשו את פיאותיו. על יסוריו הוא כתב. " הגוי התל בדתי. בזה לתורתי, ותלש עטירתי שנגזרה עלינו." כלומר הפיאות שנגזרו על יהודי הונגריה וגליציה לפני ?- 850 שנה, בתקופתו של הרמב"? ?"? מלכי ערב המוג'רבים ונקראו זנאניר. (כלומר נחשים.) בזאת הם מזהירים את הערבים להזהר מהיהודי כחורש מזימות.
1. שלוש שנים לאחר מכן, עלה רבנו ישועה העדני, אביו של רבנו שלמה, מפרש "מלאכת שלמה" במשנה, עם כל בני משפחתו, בשנת של"? 1571. ?' ישועה אמר, "קיימתי את עלייתי ?-71 נפש לארץ אבותי. כדי לתקן את אילוץ ירידתו של יעקב אבינו, שנאלץ לרדת למצרים ?- 70 נפש". ?' ישועה התיישב עם בני משפחתו בצפת. ?בשרי הגאולה המשיכו לזרום לתימן בתקופות שונות. אחד מהם היה המדפיס הצפתי רבי אברהם בן ?' יצחק אשכנזי, שביקר בתימן בשנת של"ט 1579. בשליחותו של ?' ישועה העדני. הוא עסק במכירת ספרים שהביא איתו מארץ ישראל. בשנת השמונה עשרה שנת ת"צ (1730) , הגיע לתימן שליח נוסף, רבי יהודה ב"ר עמרם דיוואן, בן לצאצאים גאונים של יהודי מרוקו שסחר בספרי קודש ומכר את הספרים שהודפסו בוילנה. לעומת זאת, רכש ספרים וכתבי יד עתיקים שנכתבו בתימן, בצבעי קשת מרהיבים ביופיים. דוגמה לצורת כתיבה זו, נמצאים במכון שלום לשבטי ישורון בנחלת צדוק בירושלים, בספר אל ?'אמע. 5 שנים לאחר מכן, הגיע לתימן שליח חברון רבי יעקב בונשיניור שלקח אתו, ספרים להפצה בתימן.
עולה חשוב נוסף שעלה ?- 1730 מתימן לארץ דרך סוריה, היה רבנו שלום שרעבי המכונה הרש"?. הוא שהה בסוריה ?- 12 שנה אצל משפחת כליפה, ולימד שם בישיבות. כשחסך מספיק כסף, עבר לארץ ישראל, ?רכש חלקת אדמה ליד הכותל המערבי. הוא קבע את ישיבתו ומשכנו ליד הכותל. בצניעותו הרבה, מינה עצמו לשמש. הרבנים שנתקלו בקושיות בשעות היום, כתבו השאלות. והניחו אותן בערב על התיבה. כדי שאליהו הנביא ז"ל, יפתור להם את הקושיות בלילות. מתברר שהשמש פתר את הקושיות בשעות הלילה, עד שהתגלה ע"י בת הרב. הרבנים התימנים והספרדים, לא מרבים להזכיר בדרשותיהם את גאוני תימן וספרד. אימת הרבנים האשכנזים נותנת בהם את אותותיה. גאוני הסופרים והמשוררים התימנים והספרדים לא נופלים מרבני החצרות שנוצרו באירופה.לדוגמה: רבנו יהודה הלוי ?' איבן גבירול ?' סעדיה גאון יחיא ?' תם ?' בחיי ?' יחיא (אלצ"הרי,) יצהארי. רבינו שלום שבזי המשורר הדגול. כמו כן ר' דוד העדני, כותב המדרש הגדול במאה ?-11. את הרבנים יעקב ונתנאל אלפיומי שתמכו כספית ותורנית בישיבת הרי"? בעיר פאז שבמרוקו,שהוקמה בין הרי הרי"? ולבסוף קראוה על שם ?' אלפסי, שמשם צמחו רוב גאוני ספרד. גם את רבנו יחיא איבן מוסא עימרן, שהיה מורו ורבו של הרמב"? הגדול במשך 5 שנים במצרים, לא מזכירים. כמו כן, את ?' אברהם אבן עזרא, ?' הרי"? ?' ששת ואת ?' עובדיה מברטונורא מפרש המשנה. הרבנים מעדיפים סיפורים, מחצרות האד מורים מאירופה. עבור הצ'? שמקבלים בסוף החודש. מעולם לא שמעתי את שמו של הקב"? שסורס והפך לשם אלוקינו. במקום אלוהינו. כתוב במפורש בתורה. "את האל אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע." הסיפור על " ולא תשבעו בשמי לשקר. או לא תשא את שם האל אלוהיך לשוא" אינו רלוונטי כאן. פשוט הפכנו נגררים אחרי אחינו האשכנזים, תמורת הצ'?. עם כל השפעתה של מפלגת ?"? וכוחה לא שונה דבר היות ורבני ?"? למדו בחצרות האדמורים. יש לי חשש כבד מאד, שיום אחד תפרוץ מלחמת תרבות דתית בן יהדות המזרח ואשכנז. התימנים נותרו בן שני המחנות כנגררים ללא שום שייכות. שני הגאונים הרמב"? ור' יחיא עימרן, התגוררו בתוך קהילה ספרדית ותימנית עניפה במצרים. על התימנים נאמר בבואם לארץ. נחמדים, כנועים, סתגלנים, ומסתפקים במועט. התימנים שעלו בעליית תרמ"ב 1882 שוכנו במערות כפר סילוואן בצורה תת אנושית. התימנים שעלו ?- 1904 הגיעו לכנרת, לפ"?, לחדרה, לראשל"צ ולרחובות. ברחובות, הם שוכנו ברפתות ובאורוות סוסים. שני ילדים קפאו למוות, ברפת של אחת ממשפחות אחינו האיכרים יוצאי אירופה. (עיין בציון וציונות של האקדמיה.) שלוש נשים תימניות נתפסו ונגררו ברחובה המרכזי של המושבה רחובות, כשהן קשורות בשיער ראשן. הן הולקו במרכזה של העיר רחובות, על ידי אחד האיכרים. על שהעזו לקושש זמורות יבשות, מכרם ענבים בעונת החורף. כשהסופר והמלחין דן אלמגור כתב והלחין שיר בשם זמורות יבשות, הוא אויים על ידי התקשורת שיפסיקו להשמיע את שיריו. כמו כן את שיריו של הזמר יזהר כהן, ששר את שיר הזמורות היבשות. ?-09/09/1990 ערכנו מופע בהיכל הספורט ביד אליהו ובקשתי מיזהר לשיר את שיר הזמורות היבשות. עקב חוצפתי ודרישתי להעלאת השיר. האירוע לא סוקר בכלי התקשורת. 10 אלפים איש באולם ואלפי אנשים בחוץ, שהפגינו להעלאתם של יהודי תימן, לאחר 40 שנה של משפחות חצויות בן תימן לישראל. קרי, בעלים מנשים, וילדים מהורים, לא עניין איש. העוול חגג לאורך שנים כלפי התימנים. הם גורשו בכח מכנרת, לאחר שסיקלו את הטרשים והסלעים. הם הושפלו במושבה חדרה וחפצי בה.( עיין בספר רבנו סעדיה מסורי ?"?.) כמו כן, באם המושבות פתח תקוה. בנחלת יהודה. ברשל"?. בשעריים שברחובות. (עיין בספרים "הישראלים הראשונים". "בן ציפורני הנשרים". "ציון וציונות" שחושף את סיפור שני הילדים שקפאו למוות ברפת האכרים ברחובות. ועוד. העוול הגדול והמחפיר ביותר, היתה הצורה שבה גורשו התימנים מכפר תוחלת. (ספרייה) בשנות ?- 60. היום נקרא המקום כפר חבד. וזאת בזמן שנשיא מדינת ישראל זלמן שזר ?"? צופה, קורא, ושומע את נאקת המשפחות התימניות שהפלו בהם אחינו החבדניקים הדתיים את מכותיהם. לאיש לא היה איכפת מסבל התימנים. בו בזמן שאנו יושבים במדינה מתוקנת בחוק זכויות האדם וחירותו, בשנות ?-60 . אחינו היפלו את מכותיהם בנשים זקנות, נשים בהריון, וזקנים, כשבני המשפחות הצעירים היו בעבודה. וזאת, כדי לזרז את עזיבתם. כמו כן ניסו לשרוף צריף של משפחת דורב, כששני בניה של חנה כלואים בפנים, והמים סגורים במזיד ובזדון. חנה מוסקוסקי הבת הנשואה לאשכנזי מתגוררת בטורונטו שנים רבות. היא נתנה לסיפורה הדים רבים, בתוך הקהילה היהודית בקנדה. כשהסיפור הובא לידעת הקונגרס, נתבקשתי להתערב מיד. כשנודע לי הסיפור מגב' חנה, טסתי איתה מיד ארצה. הזהרתי את אנשי המקום בנוכחותה של המשטרה והעיתונאית הנכבדה ריקה ברקוביץ' מידיעות אחרונות. עלי לציין שגב' חנה ידועה כמכניסת אורחים בביתה ועוזרת לרבנים מהארץ לגייס תרומות לישיבות, ולנזקקים בטורנטו. באותה תקופה הצליחו אנשי חבד לגרש בהבטחות שונות את התימנים לעיר יאזור. ולשכונת מולדת שבחולון. נשאלת השאלה. מה הפריע לאחינו האשכנזים לגור לצד התימנים שהם טוענים שהם כל כך אוהבים שהתיישבו במקום משנת 49?. התשובה גזענות. את אחרוני 12 המשפחות התימניות האחרונות, פיצו בכסף דל. את בית הכנסת התימני הרסו כשכל ספרי הקודש נמצאים בפנים לפי דברי חנה ועדים נוספים. משפחת דורב גידלו 12 ילדים ?-2 חדרים, 5 על 4 ?' כל חדר, ללא שום חדרי נוחיות בתוך הבית. כשגליתי שמר' דורב נכה צה"?, בקשתי ממנו לבנות מיד חדד נוחיות ולסגור את המרפסת על אחריותי. לאור הפירסומים השליליים, קירבו אנשי חבד בטורונטו את הבעל לצל קורתם. הם גרמו לקרע בין בני הזוג. לאישיותה של חנה הדביקו דמות של מטורפת ואת הבן הצעיר דני גרשו מבית הספר היסודי היהודי. בימים אלה הזוג עומד להתגרש. האקדמיה והממסד שמרו לעצמם את הזכות לומר שעליית ביל"ו שעלתה ?-1882 ?- 7 חודשים אחרי עליית יהודי תימן, שמרה לעצמה את הזכות לטעון שהם העלייה הראשונה. עולי עליית בילו מנו ?- 14 איש. בניהם אישה אחת. שמונה מהם נשרו, ועזבו את הארץ. ששת הנותרים הפכו להיות "כובשי הארץ". האקדמיה נותנת לנו להבין ?"? חוקרים תימנים, שיהודי תימן עלו לארץ רק, ?-1882 בעליית תרמ"? ותו לא. ועל זאת נותנים תואר פרופסורה לתימני. התנהגותינו כחגבים, גורמת לכך שאנו מאבדים את כל מה ששייך לנו היסטורית בחוק ובצדק. האקדמאים התימנים לצערי,לא חקרו מספיק. הם מסתפקים בספרים שהאוברסיטאות מאפשרות וממליצה עליהם, בנושא יהדות תימן. בנושא תימן, יש לנו ?"? אקדמאים תימנים שנושאים תארים למקצועות תימניים. כנראה, לפי המלצת האונברסיטאות. יש לנו ?"? פרופסורים וד"? רים למכביר. פרו' לגלות מאוזע. פר' לעליית תרמ"? ?"? לחינה ?"? למחלוקת התימנית בבתי הכנסת. פר' לחוש ההומור התימני, ועוד. לעומת אקדמאים וחוקרים רציניים בשטחי המדע והרפואה שלמדו בחו"?, העדה התימנית מתברכת בזכות אישיותם וגאוניותם בעולם, בזכות מחקריהם של. פר' חיים גמליאל, לרפואה ותזונה מארה"?. פר' מרדכי בשארי שעבודתו ומחקריו בחקר האנרגיה והחלל הדהימו את המדינה ואת מדעני ארה"?. (העניין סודי, ואנני מורשה לפרסמו.) פר' כספי מדעי הדתות והמזרח. פר' אכרם יועץ לממשלת הולנד לאנרגיה גרעינית. רופאים, ?"? צבי בן משה וד"? צברי במחקרי הרפואה. פר' לאנתרופולוגיה גב' סמדר גמליאל לרמן, שההמלצות עליה מפרופסורים שונים בעולם, הינם לעילא ולעילא. הכתבות עליה ועל אישיותה בעיתוני סוף שבוע בחודש ינואר 2002, חשפו את פרצופה הגזעני והמכוער של האקדמיה והאליטה האשכנזית הגזענית הישראלית. בשורות הגאולה המשיכו להגיע על ידי שליחים מארץ ישראל. בשנת תקצ"ג 1833 הגיע רבי ברוך בן שמואל מצפת, יליד פינסק שבפולין. רושם רב השאיר בהבאת ספרים ומכירתם בתימן. שליחים נוספים חשובים היו שמואל יבניאלי, שהגיע לתימן בשנת 1910. הוא שהה בה כשנה, ועשה שם סלקציה כדי לגייס עובדים חסונים וצעירים, לכוח העבודה החקלאית הלאומית, ולתנועת הפועלים הארצישראלית, שנוסדה מאוחר יותר בחודש אדר, שנת תרע"ט 1919. אחד מראשי העדה התימנית באותה תקופה, היה רבנו אברהם טביב זצ"?, אבי ראש העיר ערד בימינו בצלאל טביב הי"?, שהיה הוא וחבירו זכריה גלוסקה, לחה"? הראשונה. ומאוחר יותר, הפך להיות נשיא התאחדות התימנים, שהוקמה ב- 1923 יחד עם זכריה גלוסקה, עובדיה מזרחי, הרמתי, שמעון ג'ריידי, ושלמה בן שלמה יצחק לוי. שהוא בן למשפחות הראשונות שעלו לארץ בעליה השניה. שלמה נולד בפתח תקוה והיה מבניה הראשונים, שהתגייס לנוטרים וההגנה. בן היתר קיבל אסמכתה מסבי המנוח הרב יחיא נחום זצ"?, כשוחט ומנקר, והפך לקצב הראשון במחנה יהודה בפ"?. אישיותו הפכה לשם דבר. בניו נחמיה, דניאל ועמוס, ממשיכים את דרכו עד היום. הוא קיים את הפסוק, "בניך כשתילי זתים סביב לשולחניך". הסוכנות היהודית עשתה הכל להפריד בין התימנים, כדי שלא יזכו בחלק מהתרומות המגיעות מחו"?. כשגלוסקה יצא לארה"? בכדי לגייס תרומות למען התימנים, הסוכנות עשתה הכל כדי להשחיר את פניו ואישיותו. מאוחר יותר ניסו לעשות זאת גם לי. הם גייסו את בני העדה המפורסמים פעילי הממסד עושי רצונם כדי לחבל באישיותי. הרבה זה לא עזר להם. רק חבל מאד שאותם תימנים לא יודעים שהם חיבלו באישיותם. העדה התימנית אינה מטומטמת. היא יודעת בדיוק מי עושה למענה ומי למען עצמו. העסקנים טוענים שהתימנים אדישים ולא יוציאים להפגנות. עובדה בערב הוצאת ספרי בין שתי תרבויות הגיעו ?-5 אלפים איש מכל רחבי הארץ לאולם האירועים גן הפיקאן ברחובות. הכנסים בהיכל הספורט ביד אליהו, התמלא פעמיים.וקהל רב לא הצליח להיכנס פנימה. אולם האודיטוריום בכנסת היה מלא ומאות אנשים שבו הביתה עקב הגשם ואי אפשרות כניסתם. יש לי לומר תודה מקרב לב לכל בני עדתי שמאמינים בי ובפעילותי. שליח נוסף, שנשלח לתימן בשנת 5- 1946, היה ?' חיים צדוק, שנשלח מטעם הסוכנות היהודית. בשורת הגאולה התסיסה את לב בני העדה התימנית שזרמו בהמוניהם לעדן שבדרום תימן. הג'ויינט הקים מחנות מאוהלים. מחנה גאולה, ומסביבו מחנות לאחג', חאשד ומסעביין. כשבקרתי בעדן בשנת 78 בארכיון הבריטי רציתי לקבל העתק מתמונת הוריי שעלו בשנת 42 מארכיון העלייה הבריטי. כמו כן רציתי לראות ולהתרשם מכל האיזור. גיליתי שמסעביין, היה מחנה צבאי בריטי ששכן בתוכו ?- 800 חיילים. הג'וינט שכר את המקום כדי לרכז בו העולים, שהמתינו לעלייה משנת 43-עד 45. שם שיכנו אלפי תימנים. כ-5 אלפים עלו ארצה ממחנה זה בין השנים 42 עד 45.
בשנת 48 מחנה גאולה, ומחנות חאשד לאחג' ומסעביין מסביב, קלטו עשרות אלפי משפחות. כמו כן נבנו מספר מרפאות עבור הילדים והחולים. ההורים נתבקשו להביא את הילדים לבדיקות. תמימות התימנים הייתה בעוכרם. ילדיהם וחלק מנשותיהם, נלקחו מהם בתרמית. עשרות ילדים החלו להעלם מתוך המרפאות. לשאלת ההורים "איה הילדים?" תשובת האחיות והרופאים היתה, שהילדים נפטרו ונקברו. וחלק שלחנו לישראל ושם תקבלו אותם נאמר להורים לכשתגיעו. הם היו חולים, ולא רצינו לצער אתכם. מעדותה של גב' סעיד מתברר לנו איך נחטפה ביתה זוהרה כשהיא בריאה ושלמה. האחות מאשה קפלן היתה אחת הגנבות הראשיות. היא היתה אחות ראשית בעדן. והיא אשר גנבה את הבת זוהרה. מאשה קפלן העידה בפני ועדת החקירה הממלכתית, על תפקידה בחטיפת הילדים. היא אמרה שנהגה לפי ההוראות שקיבלה. מאשה סיפרה שבנסיעתה האחרונה לארץ, לקחה איתה 28 ילדים יפים ובריאים מעדן. להורים התימנים נאמר, שהילדים מתו. וכל מי שיעשה רעש וצרות, לא יוכל להיכנס לא"י. קשה לאמוד את מספר מאות הילדים שנעלמו בעדן. דוגמה למופת. אך החלה גניבת הילדים כשהם חיים ובריאים, נקח ממשפחת סעיד ואחרים.

הגב' מרים סעיד ועובדיה בעלה מספרים, על הפשע הנורא. כיצד נעלמה ביתם זוהרה ורכושם. וזה סיפורם: יום עלייתנו לארץ הגיע. נתבקשנו לארוז את כל המטלטלים שלנו. כסף, זהב, תכשיטים, דברי רקמה, וכל ספרי הקודש וכתבי יד העתיקים שהיו ברשותנו, ולהניח אותם ליד המטוס. כל העושר של הוריי והורי בעלי נגנבו לנו בעורמה. הובטח לנו שנקבל הכל בארץ. נאמר לנו שהתכשיטים, הכסף והזהב, של תימן טמאים הם. ומי שיערים על השליחים ויחביא חלק מהכסף הזהב והרכוש, המטוס יפול וכולם יהרגו בגללו. האמנו לאחינו השליחים. לא ידענו של פננו עומדים גנבים, שהשתמשו בשליחים התימנים כמתורגמנים. בתי זוהרה שהייתה כבת עשרה חודשים בריאה וחייכנית, נלקחה ממני בעורמה על ידי האחות, מאשה קפלן. האחות החזיקה את הילדה בזרועותיה, כשעלינו למטוס. הילדה החלה לבכות. בקשתי מהאחות שתאפשר לי להניקה. כל תחנוניי עלו בתוהו. במשך 8 שעות ישבתי בטיסה ובכיתי מרוב כאבים, מהחלב שהתרבה בחזי. אך האחות עמדה בסירובה, והאכילה את הילדה בעצמה. כשהגענו לשדה התעופה לוד, ירדה האחות מהמטוס ראשונה כשבתי בין זרועותיה, וברחה. רדפתי אחריה וצעקתי הצילו, הצילו, גנבו לי את הילדה. במקום לעצור את האחות, המשטרה עצרה אותי. הם בקשו ממני להירגע. הסבירו לי שאת הילדה נקבל במחנה הקליטה. בסוף התברר לנו שרבות המשפחות שרומו, בצורה זו או אחרת. סיפורה של משפחת סעיד עיניין את התקשורת הבנלאומית. יום אחד נתבקשתי על ידי נציגי תחנת טלוויזיה הקנדית בישראל, סי. טי. וי. לעזור להם לראיין ולתרגם את הסיפור של משפחת סעיד ממושב תנובות. ידעתי שעל ידי התרגום, מוטלת עלי אחריות לשמור קודם כל את כבודה של האומה והמדינה. הכנתי את המשפחה שאני מגיע אליהם לביקור. נסענו למושב. שם התגלתה לנו משפחה אצילת נפש יוצאת מין הכלל. נתקבלנו בסבר פנים יפות. הם סיפרו את סיפורם בבכי ובכאב נוראי. לאחר שנרגעו מהבכי וסיום הראיון, הכינו לנו ארוחת צהרים תימנית מקורית. הגבר ירד ללול וארז לכל אחד מאתנו קרטון ביצים. התבוננתי בזוג היפה הזה, כמכניסי אורחים שלא על מנת לקבל פרס. בחקירותיי גליתי שכל משפחה שחקרתי אמרו אמת. מתוך שיחותיי עם משפחות, למדתי על שיטת העלמת הילדים, הרכוש, ספרי הקודש, והנשים הנשואות. הסיפורים הבאים שסופרו לי היו מלווים בכאב, בצער, ובכעס. הסיפורים הבאים, ימחישו לנו את שיטת הפעולה שהיתה מאורגנת, עד הפרט האחרון. והתשובות החמקניות והשקריות של הממסד לא יועילו. בעיית העדה התימנית, שבניה ובנותיה המתקדמים והמשכילים מתביישים ?ם בהוריהם, שאיפשרו לנציגי הממסד והשליחים לרמות אותם. הבעיה היא שכל התחכמויות הממסד מחשיפת האמת וממציאת פתרון, רק מגבירות את הכאב והשנאה. יש לי חשש שביום בהיר אחד, העניין הזה יתפוצץ לנו ולמדינה בפרצוף, בפני בית משפט בן לאומי לפשעים חמורים ?"? בני משפחות נואשות. אן ספק שחוקרים בדורות הבאים לא יחסכו את שבט לשונם ממני על שלא אפשרתי לעניין הזה להתברר בפני בית משפט בחו"?. אוי לה לאותה כלימה שבבוא העת, פרשה זו תשחיר את פני העם היהודי בעולם לדורותיו.

הרב שלמה קורח, רבה של העיר בני ברק ואב"ד, הגיע עם בני משפחתו מצנעה לעדן במשאית עמוסה ברכוש רב, ובארגזים מלאים בספרי קודש. את הכסף, הזהב והתכשיטים, הצליחו בחכמתם להעלים בחלקו הגדול, מעיני השליחים וממארגני העלייה. עובדה. הכסף והזהב עשה למשפחת קורח חיים קלים יותר. בכסף ובזהב, רכשו בתים ונכסים, כשהגיעו לארץ. את ספרי הקודש, וכתבי יד העתיקים נאלצו להפקיד בידי השליחים בעדן. המשפחות שלא היו זהירות, בלעו את הסיפור. שמי שיעלה למטוס עם הכסף, הזהב והתכשיטים, "המטוס ייפול ויתרסק, היות שהכסף והזהב של תימן טמאים הם. אבל אם תארזו הכל בחבילות, אנחנו נביא את הכל ארצה באוניה". התימנים האמינו באחיהם האשכנזים שליחי הממסד. שנעזרו במתורגמנים תימנים. בין כל אלפי המשפחות שהפקידו את ספריהם, הייתה גם משפחתו של הרב יחיא אלשייך זצ"ל, שבשנות ה-60 הביא בתחרות העולמית את כתר התורה, כחתן התנ"ך היהודי העולמי. 55 ארגזים ארזו משפחת אלשייך בספרי קודש ובכתבי יד עתיקים. שמחיר כל ספר תורה בימינו שכתוב על קלף, מתחיל מחירו ?- 000 30 דולר ומעלה. מחיר ספר תורה תימני עתיק יומין, הכתוב על ?'אוויל. ( עור צבי ) מחירו במחיר ריאלי מינימלי, יתחיל ?- 500 אלף דולר ומעלה. 55 ספרים עתיקים כאלה, היו למשפחת הרב אלשייך. כך מעיד הרב חיים גיאת ורבנים אחרים שנוכחו במקום, בשבעה של מזכיר בית המשפט העליון כבוד ידידי ומכובדי השופט רשם והמזכיר הראשי שמריהו כהן זצ"?. בנוסף ?כתבי יד עתיקים, סידורי תפילה, תאג'ים, (החומש התימני) בנוסף לרכוש. את הרב אלשייך הכרתי לראשונה כשבא כעולה חדש, לבקר את סבי ואת אבי המנוחים. כבוד הרבנים ע"?. הרב מורי יחיא נחום ובנו יוסף אבי עטרת ראשי, זצ"?. הסבא, היה סוחר בדים שסבב את הודו איטליה ותורכיה, היה רבה הראשי של כל העדה התימנית. בישראל ובתימן. בתימן, הוא מונה ע"י ממשלת תורכיה, ב- 1894, כאשר היא שלטה בתימן. כשנכבשה תימן ?"? האימאם יחיא חמיד אלדין ?- 1904, סבי מונה כיועץ לאימאם. עם כל הידידות והחיבה של האימם לסבי, הוא נאלץ לברוח מתימן לעדן, עקב רדיפות השייכים שגילו שסבי עסק בהברחת יתומים ואלמנות. סבי עלה ארצה ?- 1932. אבי המנוח, מילא את מקומו עד לעלייתנו ארצה ?- 1942. מסמכים על מינויו של סבא מהממשלה התורכית והאימאם, נמצאים באוניברסיטת בר אילן, בידי החוקרים הנכבדים, ד"ר אהרון ג'? מאני וד"ר אריאל הלווי, נכדו של הרב הגאון מורי יחיא יצחק הלווי זצ"ל, ששימש כאב בית דין צנעה. בסוף שנת 1949 או תחילת שנת החמישים (50'), נכנס מורי יחיא אלשייך לסבי המנוח. הסתכלתי עליו כילד מסוקרן. הרב אלשייך גילה סימני דאגה וחוסר שקט נפשי, בנוגע לספריו. הוא רק לא ידע, שמנכ"ל העלייה והקליטה יצחק רפאל, קיבל הנחייה מיצחק בן צבי ז"ל , נשיא מדינת ישראל לשעבר, וזה לשונו: ליהודים העולים מתימן, יש אוצר בלום בספרי יודאיקה עשירה וכתבי יד עתיקים שיש להעלימם מהם. בתמורה לשוד, מופיעה מחמאה ליהודי תימן על שטר של מאה ₪, שבו מופיעה דמותו של בן צבי. על השטר כתוב: שכל עדות ישראל הן עדות נפלאות. אך העדה התימנית עולה על כולן. זאת לדעתי נחמת שוטים בתמורה לביצוע השוד. סבי הרגיע את הרב והבטיח לו שיטפל בעניין, דרך הרבנות הראשית. סבי היה אחד מפוסקי ההלכה, וכסגן אב בית הדין הרבני בירושלים. סבי נמנע מלספר לרב אלשייך על השוד ואובדן ספרינו, כדי לא להכאיב לו יתר על המידה. עברו כשנה שנתיים, ולתימנים נשלחו הודעות לבוא לנמל יפו, על ידי הסוכנות היהודית ומשרדי העלייה והקליטה. התימנים הגיעו לנמל יפו ששים ושמחים, כדי לקבל את הרכוש וספרי הקודש שלהם. הם לא ידעו שהשודדים הגדולים, עושים למענם הצגת שוטים, כדי שיאמינו, שהנה שליחי הממסד מילאו את חובתם, וקראו להם לקבל את ספרי הקודש ואת רכושם. נציגי הממסד ביימו שריפה באותו יום, והראו לתימנים המיוחסים ממשפחות קורח, אלשייך, ג'ריידי, נדב, נד ?ף, חיבשוש לסבי המנוח ואבי ולמאות משפחות. חלק האמינו ולא האמינו. שכל המחזה הזה קורה לנגד עיניהם. שהנה, ספרי הקודש והרכוש, שהובאו לישראל ע"י האונייה לוצ'ה, עולים באש בתוך מחסן ענק בנמל יפו, ולא עושים הרבה, כדי לכבות את השריפה. רבים מהתימנים לא האמינו במחזה השוטים, שביימו נציגי הממסד והסוכנות. עמדתי ליד סבי, כנער צעיר כבן 15, המום למראה עיניי. נזכרתי במראות המשפילים והמזעזעים שעברו סבי ואבי המינוחים בשנת 1944, כשעלינו לסוכנות היהודית בירושלים כדי לבקש את ספרינו בשלישית. מחזה ההתנשאות והשחצנות ורגש העליונות של הפקידים והמנהלים המנוולים ערלי הלב שבקושי התייחסו אלינו, גרמו לי לדחף פנימי בקרבי, ללמוד את שפתם. הצער והבכי שגרמו אותם פקידי סוכנות עלובי הנפש שאמרו לאבי וסבי שהאוניה שבה היו ספרינו, טבעה בלב ים עם כל הצוות. משפחתי כמעט האמינה לנוכלים האלה. ביום האירוע בנמל יפו, אמר אבי לסבי. חוששני, שזאת אותה תרמית, שחוזרת על עצמה. האוניה שנשאה את הספרים שלנו, טבעה כולה. ותכולת האוניה של העולים האלה, נשרפים מול עינינו. כנראה שזאת שיטת שוד מבויימת ומתוכננת. למראה השריפה והלהבות, קרעו הרבנים את בגדיהם סטרו לעצמם בלחיים, ונפלו אפיים ארצה בבכי קורע לב. סבי פתח בקינות מספר ירמיה הנביא: "מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה" את שדידתה והשפלתה של תורתינו ועדתנו הקדושה. המחזה הזה לעולם לא ימוש מזיכרוני. בפרט כשאסונות באו על אמי ועלינו, אחד אחרי השני. ראשית איבדנו את אחי שנפל בתקופת מלחמת השיחרור ?- 1948. בקושי התאוששנו מנפילת אחי יוסף. סבתי האהובה מצד אימי נפטרה בשנת ?- 50. ומכה נוספת נחתה עלינו. מותו של אבי מצער בשנת 52, כתוצאה מנפילת אחי. נותרנו 5 ילדים קטנים עם אלמנה צעירה במדינה שהתכחשה לבני עדות המזרח בצורה המכוערת ביותר. הסיפורים הבאים ימחישו את הזוועות.
משפחת קורח נחטפה להם אחות בריאה, בת 9 חודשים. אחותם הבוגרת יונה, הנשואה למשפחת חוברה, חטפו גם לה את בתה היפיפייה שהיתה כבת שנה. לאחר ריצות וצעקות ואיומים ובכי מר ושביתת רעב, החליטו הרופאים והאחיות, לעשות טובה לגב' חוברה. זאת לאחר ששכנעו אותה כי בתה נפטרה, והם מוכנים לתת לה אותה לקבורה בתנאי, שלא תפתח את התכריכים. היות ויש לילדה מחלה ממארת ומדבקת. היא נשאה את הגופה בידיה, והלכה לביתה חסרת רגשות. ליבה ניבא לה, שכדאי לה לפתוח את התכריכים, ולראות בפעם האחרונה את פני בתה, חרף אזהרות הרופאים והאחיות. היא פתחה את הסמרטוט הראשון. השני, השלישי, והרביעי, והחבילה החלה להצטמק. והנה מתברר, שבין כל הסמרטוטים שכבה לה בובת פלסטיק ממולאת בעיסה. מיד הבינה שזאת הצגה של מטומטמים, שכדאי לחקור אותה עד היסוד. משפחת קורח החלה בשנות ?- 50 לחפש את ספרי הקודש ואת הילדות. סיפור המשפחה הועלה, בתוכנית עובדה של אילנה דיין. עיניין ספרי התימנים שנשדדו טבעו ונשרפו, צצים פתאום כיום, בכל מיני מוזיאונים. כתבי היד של ?' שלום שבזי המפרשים את ההפטרות נמצאים במוסדות הרב קוק. תאג"ים של רבי בנייה הסופר מלפני 500 שנה נמצאו וצולמו על ידי הסופר והחוקר, ?' יואב פנחס הנוסע בעולם. הוא צלם את ספרי יהודי תימן "שכביכול" טבעו ונשרפו, במוזיאונים ברחבי העולם. הוא מספר את התגליות כשעיניו זולגות דמעות, על גורל נכסי הרוח של יהדות תימן. הנה החשיפות על הרכוש שטבע ונשרף כביכול.
בשנות ה- 70, הרב מאיר קורח התהלך לו ברחובות ירושלים בחיפוש אחר הספרים. באקראי פגש ברחוב, אחד מזקני תימן בשם יחיא תנעמי. תנעמי, הפנה את תשומת לבו של מאיר, שישנו סוחר ספרים בשם שוורץ, שמציע למכירה ספרים עתיקים בתוך בית, בשכונת תל ארזה בירושלים. מאיר הלך לכתובת הנ"?, וביקש לראות ספרים וכתבי יד עתיקים. בעל הבית ניסה לשכנע את מאיר שנראה לו כעני, שספרים אלה לא בשבילו. היות וספרים אלה יקרים מאוד. מחירם מתחיל, ?- 50,000 דולר ומעלה. מאיר שיכנע את בעל הבית שהוא אדם אמיד. לאחר דין ודברים, הסכים בעל הבית להראות מספר ספרים. מאיר הבחין בשם משפחתו, המופיעה על הכריכה. הוא הראה זאת לבעל הבית כהוכחה, שהספרים נגנבו מהם. לאחר משא ומתן הסכים בעל הבית לתת למאיר את שני ספרי חמישה חומשי תורה. ( התיג'אן ). ומספר כתבי יד. בתנאי, שלא יקרא למשטרה. למחרת שב מאיר לאותה כתובת, אך הסוחר נעלם עם הספרים. מאיר כתב מכתב חריף לפנחס ספיר ז"ל, שהיה שר האוצר בתחילת דרכה של המדינה. ובשנות ה70- הפך להיות יו"ר הסוכנות היהודית. תוך 10 ימים זומן מאיר לפגישה עם פנחס ספיר ז"ל. הוא לקח את הספרים והראה לספיר. ספיר תחקר את מאיר על עיסוקיו ועל עבודתו. לאחר כשעה של שיחה, הציע מאיר לספיר "תן לי הנפש והרכוש קח לך". כלומר תן לי את אחותי ובת אחותי, והרכוש קח לך. ספיר הפך את עורו, והחל לצעוק ולאיים על מאיר שיבולע לו, אם ימשיך לעשות בעיות בנוגע לרכוש, ולילדות הנעדרות, ולספרי הקודש. הוא התיישב על הכורסה המרווחת שם את רגליו על השולחן והפנה את מאיר למנכ"? הסוכנות ריבלין. ריבלין, התנהג אל מאיר בגסות רוח, בהתנשאות ובזילזול, ושילח אותו. לפי מה ששמעתי ממאיר הייתי שולח אדם כרבלין ללמוד נימוסין ואיך להתנהג כאדם שפוי וכסוחר בבסטה, באחד השווקים.
לימים, בחודש ניסן שנת 1992 , הגעתי לניחום אבלים בקריית אונו לשבעה של הרב שלמה טביב ?"?, אבי ידידתנו יונה ערוסי. לניחום, הגיעו סוללה של רבנים. בינהם, גם חתן התנ"ך היהודי העולמי, הרב יחיא אלשייך ?"?. הרב נתבקש לשאת דרשה. הרב סירב, וביקש להזמין את משה נחום, לשאת את הדרשה במקומו: ידעתי מדוע. כי הוא ראה בי לוחם למען הצדק והעוול שנעשה לעדה התימנית. הסברתי לרב שאנחנו מחויבים מקדמא דנן לכבד קודם כל את הרבנים ורצוי שיזמינו רב אחר. הרבנים סרבו לדבר. הרב לקח את המיקרופון ואמר, שמשה נחום צודק. "מוריי ורבותי פנה הרב אל הקהל." כתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמור". הנה יא משה נחום, דבר אל בני ישראל וישמעו." הקהל פרץ בצחוק על חכמתו המופלאה של הרב. נשאתי דרשה תורנית במדעי היהדות וההיסטוריה היהודית. בהמשך, העלתי את העוול שנעשה לעדה התימנית, בשיבוש ההיסטוריה. בגזילת הילדים, הספרים והרכוש. הרב החזיק בידי ופרץ בבכי קורע לב, עם מאות המנחמים שישבו באוהל. את נושא הנשים הנשואות החטופות לא העזתי להעלות על דל שפתי. מסביב לאוהל הענק היה קהל רב, שעמד בחוץ מחוסר מקום. הרב אלשייך המשיך למרר בבכי והצטערתי צער רב לראות יהודי יקר זה שגילו למעלה מגיל 80, במצב כזה. נשבעתי אז לרב, שלא אשקוט ולא אנוח, עד אשר אגאל את כבודה וחרפתה של העדה התימנית בתוך המדינה ומיחוצה לה. הרב הישיר בי מבט ועיניו המשיכו לדמוע. לפתע הוא אמר, אני יודע בדיוק איפה נמצאים ונמכרים ספרינו. בני. דע לך." רוחות אבותיך הקדושים מרחפות מעליך. וכל אדם שינסה לפגוע בך או באישיותך אמור בליבך, גורלו בידי שמים. עקוב אחרי כל אלה שהנך בטוח שמנסים לחבל באישיותך, ותיווכח איך הם נופלים ממעמדם הרם והופכים ללעג ולקלס. תעשה רק דבר אחד. "התעלם מהם." לך אנני דואג. הפחד שלי הוא מהמחיר שהעם בישראל, ישלם על אדישותו לסבל הנורא שגרמו לעדה שלנו. החרב תושת עלינו משכיננו. רבות המשפחות אשר יישבו באבל ובצער, על דם יקיריהם, שיישפך ברחוב. החרב תקטול ברחובות עיר. גברים, נשים, ילדים ועוללים לאחר מותי. התעלמות עם ישראל מהביזה השוד והשבר,ינחיתו עליו אסונות שילכו ויתעצמו. ספריי לא נשרפו. ידיעות בידנו שהם נמכרים במחירים מפולפלים ברחבי העולם.

שנת 1994 ב-?"? בניסן בערב פסח, נקראתי לתווך בין הרב משולם ואנשיו, לבין המשטרה והממשלה. אנשי משולם זרקו לעבר המשטרה: אם אתם שוחרי צדק, תאמרו לנו איה ילדי תימן? רה"מ יצחק רבין ז"ל, ושר המשטרה דאז משה שחל ראו בסיסמה "איפה ילדי תימן?" סכנה גורפת שרצוי מאד להתרחק ממנה. שלושה ימים לפני כן התכתשו חסידי הרב משולם עם קבלן בניין שניסה להכניס צינור למגרש הרב משולם בצורה שגרמה נזקים לביתו של משולם. במשך שלשה ימים המשטרה התכתשה תערבה עם אנשי הרב משולם. ידי חסידי משולם הייתה על העליונה. הרב אמר לאנשי המשטרה. אם אתם טוענים שאתם ישרים? אז תוציאו את כל המסמכים והרכוש שהעלמתם מיהודי תימן. הגעתי לבניין סמוך לביתו של הרב, שהיה מוקף במאות שוטרים ומאות סקרנים. המשטרה התמקמה במבנה בית הקשיש. מרחק של כ- 80 מטר, והפכה אותו לחדר פיקוד. המשטרה הבהירה לי חד וחלק: אם אתה נכנס לביתו של משולם, זה על אחריותך. כי לא יהיו לנו הרבה אפשרויות לשחרר אותך. הסברתי לקציני המשטרה שאילו היו יודעים מי הוא הרב משולם? לא היו מתנהגים במתח כזה. החלטתי לספר להם סיפור אנושי אחד, מחיי היום יום של משולם. יום אחד, קבלתי טלפון מאישה עיוורת ובעל נכה, כשעתיים לפני כניסת חג ראש השנה, שיומו השני גבל, בערב שבת. האישה הייתה אם ל-8 ילדים, שלא היה להם מזון לחג ולשבת. התקשרתי לאבינועם הלוי, אחד מידידיי ומחסידיו של הרב. שאלתיו אם הוא מכיר בעלי חנויות, שיהיו מוכנים לתת לנו מזון בשעה כזאת מאוחרת, כשכל החנויות כבר סגורות. אבינועם התקשר לר' משולם. 20 דקות לאחר מכן, הרב הגיע לרחובות מיהוד. הניח בידי נתן לי שלוש מאות שקל מזומן, כדי להיות שותפי במצוה, ורשימת בעלי חנויות מידידיו, שיסכימו לפתוח ולמכור לנו מצרכים. אספתי את אבינועם למכוניתי, ורכשנו את המצרכים והבאנו למשפחה הנזקקת. איך נשמע לכם הסיפור הזה שאלתי? השוטרים לא האמינו למשמע אוזנם. שמעו נא ידידיי. נראה לי שהתקשורת עיוותה לכם את אישיותו. קציני המשטרה הסבירו לי, שאפילו הרב קורח סירב להתערב. ביקשתי שיקשרו אותי אליו. שמע נא ידידי. נשמע קולו של הרב קורח. "ברוך הבא לארץ ישראל, וברכת חג שמח לך ולבני משפחתך." אלוהים שלח אותך הפעם בזמן הנכון, ולמקום הנכון. הרב קורח התנצל שהוא מרגיש לא טוב. אחרת היה בא. כששמע הרב משולם שהגעתי, יצא לקראתי עם חסידיו, וכלי זמר בידיהם. הם עשו לי זאפה ( ריקוד תימני מלווה בשירה, ) וליווי מכובד. הם ניגנו ורקדו מאד יפה. תהיתי, מדוע העיתונות מציגה אותם כתמהונים ואלימים? הרב קיבל אותי במאור פנים יפות. צעדנו לכיוון הבית. אישה לקחה את ידי ונשבעה. לפתע פרצה בבכי ואמרה דבר שהסעיר אותנו מאד. דע לך אדון משה נחום. מה שעשו הגויים לבני עמינו בגולה, בני עמינו עשו לנו הרבה יותר גרוע בארץ. אני נשבעת לך בזאת, שאני מוכנה נפשית להקריב את חיי ואת שני בני היקרים, כדי לא לראות את הוריי הזקנים שרויים בצער ובסבל נורא לאורך שנות חייהם. מדינתנו היא מדינה גזענית. אין בה צדק ואין עם מי לדבר. אם הם חושבים שאנחנו ניתן להם להעביר את כל ההשפלה והשקר בשקט, נכונה להם הפתעה. גנבו לי אח ואחות, שדדו את כל אשר היה להורי. היינו אנשים עשירים בתימן. כאן הורי עברו השפלות ועבודות דחק. הורי נאלצו לגדל אותנו בעוני, בצער, ובדוחק. יש לי סיוטים מהסבל של הורי ומבכיים. השתדלתי להרגיעה. נתתי לה להבין, שכרגע הרב משולם נכנס לתמונה, והוא יוביל את המאבק. הרב טפח לי על הכתף וכינה אותי גיבור. שאלתיו מדוע אני גיבור? הוא אמר: כל הידידים, האלופים, והפוליטיקאים נרתעו, והאמינו לתקשורת שאני מטורף. יעצתי לרב שנזמן נציגים מהממשלה והכנסת, שיבואו לביתו. נעמיד להם את דרישותינו כי הזמן פועל לטובטתינו. הוא הסכים. התקשרנו למספר ח"כ. פורז, ח"כ אלי דיין, ח"כ רובי ריבלין, ועוד מספר נכבדים. בין החבורה הנכבדה, היה גם עו"ד תימני מבריק, אריאל עטרי מירושלים. הוחלט בישיבה הזאת, שחה"כ יעלו מיד הצעה, להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, לחקור את הפרשה. כמו כן, לבטל את כל האישומים נגד משולם. לאחר שדיווחתי לרה"מ ולשר המשטרה, הוסכם בינינו בע"פ שהדבר יבוצע. יצאנו אל המשטרה והודענו להם שהם יכולים ללכת הביתה, בהוראת ראש הממשלה ושר המשטרה. איחלנו להם חג שמח וכולם התפזרו.
בחול המועד פסח בקשתי מהרב יחיאל נחום הלוי, יו"? בית המדרש הארצי למלאכת הקודש, ומשאול ליבי סגן ראש העיר רחובות,ולחיים ?'מיל נכה צה"?, לגשת אל בית הרב ולנסות להרגיע את הרוחות. באותו זמן, המשטרה שברה את ההסכם וביקשה ממשולם להתלוות אליהם לחקירה. הרב סירב, ואנשיו יצאו אל המשטרה. הגעתי להסכם עם רה"מ שיאפשר לי לרכך את משולם. הכנסתי לסוד העניין את נשיא ארגון הסוחרים הארצי מר טוביה נדב. טוביה, תימני במוצאו, עשה עבודה נפלאה, כדי לעזור לי למצוא פשרה שתניח את דעתם של השכנים, המשטרה, רה"מ, והרב משולם. סקרנים בני עדות שונות נהרו לביתו, מכל רחבי הארץ. אנשים הביאו מזון ושתייה בכמויות מדהימות. הפופולריות שלו הייתה עצומה. בו בזמן ערך רשימת משפחות שנפגעו בזמן העלייה. ברשימתו הגיע למספר 4580 משפחות שמהן נלקחו ילדים אחד, שניים, ושלושה. עם הזמן התקשורת השחירה את הרב ואת כל הנושא.
איך הרגשתי בזאת? גבי גזית ביקש ממני יום שישי אחד בתקופת האירועים, להופיע בתוכנית אירוח שלו, ולגנות את מעשי הרב. אמרתי לגזית זאת בושה וחרפה שאתה מבקש ממני כעיתונאי, שמחובתו לחקור את האמת, מבקש ממני לגנות רב גאון. ואיש רגיש לטרגדיה נוראה. פרץ בינינו ויכוח על התנהגותו של עם ישראל לטרגדיה התימנית בכלל, והתנהגות אחינו האשכנזים והעיתונאים בפרט. הרי הם אחינו היהודים האלה, שכחו מהר מאד שהם וקרוביהם, עברו את ההשפלה הנוראה הזאת באירופה. איך יכלו לשכוח שהשפילו אותם עד עפר? או אולי היה נוח להם לקבל את ילדי תימן, מזרח ובלקן, כפיצוי על סבלם. אתה מנסה אדון גבי לנגח אותי עם השואה? לי אישית השואה חרוטה בזיכרוני כפצע עמוק. הייתי כבן 6 כשהרגשתי את כאב השואה. הייתה הוראה מהרבנות הראשית, לאסוף תינוקות של בית רבן לבתי כנסת ולקבוע 2 ימי צום ותפילה, כל שני וחמישי. גברים נשים וטף. נוסף לצום, קיבלנו מלקות בשוט. כדי שנבכה לאלוהים שירחם על אחינו וילדיהם הנרצחים, במחנות ההשמדה באירופה. הכאב הזה לא מש מזיכרוני עד עצם היום הזה. זכרונות הבכי המלקות וההשפלה, שבים אלי בשעות הלילה. בזמן שישבתי וכתבתי פרק זה ישב לידי סנ"? פנסיונר ממשטרת ישראל, חניאל גאזי. היות והוא בן למשפחה תימנית, הוא נזכר בכאב הזה שחווה אותו גם כן, למרות שחלפו 60 שנה, הדמעות והכאב עלו בשנית. הכאב שלי היום גדול יותר, ממה שאחי בני תימן עברו מהממסד. קיוויתי מאנשי השמאל, ומחה"כ של השמאל, שיוציאו הפגנות לרחוב. או לפחות להעלות שאלתה בכנסת, כדי לחשוף את האמת. במקום זאת, אתה מבקש ממני להופיע בטלוויזיה, ולהשפיל רב, שמנסה לעזור לנדכאים. אתם יודעים לחוש לעזרת הרוצחים הפלשתינים והגייס החמישי הערבי הגרים בתוכנו, ומנסים להשמיד אותנו. ללא הפליה בצבעים או בתרבויות. מספיק להם שאנחנו נקראים יהודים. את אחיכם התימנים אתם מלעיטים בקומפלמנטים ( בדברי שבח ) שאינם שווים את קליפת השום. וכאילו מתכוונים להם. לדעתי, אתם מזלזלים בהם ומתעלמים מכאבם והשפלתם. אתה מזכיר לי בהתנהגותכם את הנערות הגויות בחו"ל, הקובלות באזני המנהיגים היהודיים. הן טוענות. שהיהודי נהנה לשכב עם הגויה, אך לא לשאתה לאישה. לצערי הרב, הוא הצליח לשכנע את חבר הכנסת תא"ל (מיל) גיבור ישראל, אביגדור קהלני, להופיע בתוכנית. אני בטוח שקהלני לא ידע שגזית טמן לו פח. נוסיף בזה בימים אלו, בני העדות שנפגעו מגניבת הילדים כתוצאה מסיכומי ועדת החקירה הממלכתית, חוסמת התיקשורת את תגובותיהם הנזעמות של בני העדות. אותי אישית הורידו ברגע האחרון, משתי הופעות בחדשות הטלוויזיה. ושנית, המראיינים לא אוהבים מרוייאנים שנונים שגוברים עליהם. המראיינים לעיתונים יושבים איתך שעות ונדמה לך שהעברת מסר. וכשאתה קורא את הראיון, כולך מתמלא אכזבה. בעיני התיקשורת היתה, שוט האמת. השוטר הנאמן. שומר הצדק. היושר, וטוהר המידות. כיום במבט לאחור, נראה לי שהתיקשורת אינה ישרה כל כך. בפרט, כשמגייסים אותה לבלבל את היוצרות.
הרב התבצר בביתו עם מאות מחסידיו. הכניסה נאסרה לכל אדם. ורק החסידים היו מתחלפים במשמרות. ביום הלכו לעבודתם, ובערב שבו לבית הרב ללימוד תורה. עליי לציין שרוב תלמידיו, אנשים חכמים ומשכילים. היו ביניהם מורים, מחנכים, טייסי קרב, אקדמאים מכל העדות. בין כל האנשים שזרמו לביתו של הרב, הכרתי את משפחת פרופסור חן שיפריס הנפלאה. האשה אורה עשתה עבודת קודש. קשה מאד לאמוד את תרומתה לעדה התימנית, ואת מלחמתה לצדק והעוול שעשו אנשי הממסד. ההתנכלות לבנה ?"? נתן הזרים בה כוחות יותר עצומים. היא אירגנה מסיבות עיתונאים. כתבה ושלחה מכתבים לחכ"?, לשרים, ואישים בארץ, ובחו"?. היא גייסה את כל ידידיה ובני משפחתה שחילקו כרוזים ברחבי הארץ. היא יישבה ברוב חכמתה את אי ההבנה בן חה"? קהלני והרב משולם. העדה התימנית לדעתי חייבת לה כבוד מאוד מאוד גדול. היא הוציאה מכיסה הון עתק, כדי לעזור לעדה, לרב ולנושא.
האב חן, אחד המדענים הבכירים ביותר של מכון וויצמן. הבן, ד"ר נתן, עשה עבודת מחקר בנושא ילדי תימן, הוא ערך רישום של ? - 1,700 משפחות, שאיבדו את ילדיהם. על העבודה הזאת, לפי השמועות והמציאות, קבל שלוש שנות מאסר במקום צל"ש. אבל על התרמית של ד"ר דב לויטן ועל מחקרו, על 250 ילדים נעדרים, ועוד 15-20 בעדן. וכ-20 נשים נשואות שנחטפו מבעליהן, מפני שהיו צעירות מדי. ונשואות לגברים זקנים ומבוגרים, קיבל קידום. נשאלת השאלה. האם אין הדוקטור עבריין? בפרט כשלא התריע בפני הרבנות, על חטיפת הנשים, שלא עברו את טקס הגירושין מבעליהן, ויש חשש ?ממזרות. האם אינו יודע שנשים אלו, הן אסורות בנישואין לאחרים? הרי כל ילד שיוולד להן בעתיד, דינו אחת. ממזר בתוך קהל עם ישראל. כתבה עליו ועל עבודתו השלילית של ?"? לויטן, הופיעה בעיתון הצופה בנובמבר 2001. למרות הטענה שהוא נשוי לאישה תימניה, מתקבל הרושם, שהוא יכול לנפנף בה כאותו חזיר ?טוען שהוא כשר, וטהור לכל דבר. לויטן קיבל קידום באוניברסיטת בר אילן והפך להיות הפוסק בכל ענייני חטיפות הילדים, הרכוש, והנשים הנשואות הנעדרות והנעלמות. סטודנטים\? התקשרו אלי כדי לקבל אינפרומציה בנושא ילדי תימן הנעדרים. הסכמתי לספק להם חומר בנושא יהודי תימן. ברגע שנודע הדבר לד"? לויטן, הם לא שבו אלי יותר. השקרן הזה ?"? נוביל אותו למשפט בזמן הקרוב על הסתרת הפשע. אני רק מקווה שאונברסיטת בר אילן מבינה את הסיכון שהיא לוקחת על חיפוי האמת ?"? ?"? לויטן. איה הצדק במדינתנו הנאורה? הכל הלך לפי התוכנית. הנה דוגמה לכיסוי הפשע.
בדברי ימי הכנסת (ג' ) ?נובמבר 49, הודיע בן גוריון, שילדי תימן מתים כזבובים. אף אחד לא העלה בדעתו לשאול, האם היתה מגפה? או אולי הרעלה מכוונת? או אולי הוכשו ?"? נחשים עקרבים ומזיקים אחרים? מתקבל הרושם שזאת היתה הכנה נפלאה, לתחילת הפשע המוסכם. שבבוא היום, יוכלו תמיד לטעון, שהילדים נפטרו. למרות שאנחנו יודעים בוודאות, שרוב הילדים חיים. אתן מספר דוגמאות לטענות של אנשי הממסד החוטפים, שכביכול הילדים היו חולים ?מתו בזמן שאנו יודעים בודאות שהם נחטפו ונעלמו בראים ושלמים.
הדוגמא הראשונה נתתי משפחת סעיד. השנייה. ממשפחת קורח וחוברה. ?-3 משפחת אלשייך. משפחת מעטוף ממושב ברקת כיום. יפת מספר: היינו במחנה עין שמר בתקופת העלייה. ליפת מעטוף היתה אחות כבת 3 שנים. יום שישי אחד, נכוותה אחותי שמסיה קלות ממים חמים, בידה וברגלה. ההורים נתבקשו ע"י האחות והרופא התורנים במרפאה, לקחת את הילדה דחוף לביה"ח צריפין לבדיקה. ההורים נתבקשו להשאיר את הילדה לשישי-שבת לבדיקות, בחדר המיון. הובטח להורים שביום ראשון בבוקר, יוכלו לקחת את הילדה הביתה. ביום ראשון הגיעו ההורים לביה"ח עם הבן יפת , שהיה קשור לאחותו בנימי נפשו. הם נתבשרו כי הבת בריאה, והועברה מחדר המיון, למחלקה אחרת. הם פנו למחלקה האחרת, שנשלחו אליה. וממחלקה האחרת, למחלקה אחרת. וכן הלאה. לאחר שבע שעות של טרטורים מצריף לצריף, וממחלקה למחלקה, אמרו להם לבסוף שהבת נפטרה ביום שבת , ונקברה בו ביום. המשפחה שאלה. איך יכולתם לקבור את הילדה בשבת ללא רשותנו? ובניגוד להלכה. כתשובה, שולחו בכוח החוצה. לשאלתם "אם קברתם, איה הקבר?" תשובה משכנעת הם לא קיבלו, ורק נדחפו שנית בכוח ובגסות החוצה, מביה"ח. משפחת מעטוף פנתה למשטרה ולכל משרדי הממשלה. העלייה והקליטה. הסוכנות היהודית. ויצ"ו. ובתי החולים השונים ברחבי הארץ, שיחפשו את בתם שמס'יה, או את קברה. המשטרה הבטיחה לטפל בעניין. חרף כל פניות המשפחה, לא זכו לתשובה עד היום הזה. חמישים שנים חלפו להן ללא תוצאות. אצרף העתק ממכתב שקיבלתי מהאדון הנכבד יפת מעטוף, בו הוא כותב על תוצאות ועדת החקירה ולכל המכותבים.

בס"ד ה' בכסלו התשס"ב

לכבוד מר משה קצב, נשיא מדינת ישראל, 20.11.2001
הנדון: תלונה בתיק מס' 395/95, שמסי'ה בת עווד ונור מעטוף.
ברצוני להעמיד את הדברים על דיוקם בעניין התלונה שהגשתי. להלן הפירוט:
1. הגשתי לוועדה מסמך על תאריך עלייתנו ארצה ב- 25.8.50- וכן על גילה של אחותי שמס'יה. מאין ?צאה הועדה את השם "שרה מעטוף" שנפטרה בהיותה בת 6 שנים, בו בזמן שאחותי היתה בת 3 שנים. כיצד נוספו לה 3 שנים?
2. בסעיף 3 – איתרה הועדה יומן נתיחות של בית החולים צריפין. ביום ה27.11.61- בשעה 12:20, גם פה צוין השם "שרה מעטוף" בת ה -7-, גם כאן החישוב אינו נכון. לא השם, ולא הגיל /בסעיף זה נוספו לה 4 שנים.
3. בסעיף 5 – ביומן הקבורה בראשל"צ, מדובר בשם "שרה", ולא "שמס'יה", כאשר היא כבת 6 שנים כשנקברה. גם בסעיף זה. הגיל והשם אינם נכונים. הכיצד גדלה תוך יומיים, ב -3- שנים?
4. במסקנות הועדה צויין, שהיא נפטרה ביום ה- 26.1.51- "וזאת כשלושה שבועות לאחר עליייתנו ארצה. איך ייתכן לכתוב דברי הבל כאלה? הלא אנו עלינו ארצה ביום ה- 25.8.50- וביומן הנתיחות בצריפין צויין 27.11.51 וביומן פטירות ברחובות צויין, 26.1.51 – כל התאריכים אין להם כל חשיבות. ואדם משכיל יבין, שהועדה "פיברקה" את הכל כרצונה, ללא טיפה מוסרית והגיונית. הלא מאז עלינו ארצה ועד שנותחה, עברו כ5- חודשים ולא 3 שבועות כפי שציינה הועדה הנכבדה.
5. מסיבות ונימוקים אשר אפרט, אני מבטל מכל וכל את כל מסקנות הועדה הנכבדה.
1. לפי דברי משפטנים וערכי דין שנועצנו בהם, החקירה היתה שטחית ולדעתי, מסקנותיהם הנם דברי כזב מיסודם.
2. ביקשנו מבית החולים בצריפין ביום ראשון ה28.6.51- את הגופה, אם אכן היא נפטרה. אמרנו להם שאין להם רשות לקבור את בתנו באמת הבניין.
3. ביום ה- 29.6.51- הגשנו תלונה במשטרת רחובות ולמנהל הסוכנות שהיה במעברת "זרנוגה" (קריית משה), ואמרו לנו שהם יטפלו בהחזרת בתנו לחיק המשפחה, כי אנו בטוחים שהיא לא נפטרה ועד היום אנו מחכים לה (כנראה היא חיה לה בארץ אחרת). אנו מחכים לתשובת שומרי החוק.
4. הגשנו לועדה צילום מתעודת עולה על השם "שמס'יה" וכן את העובדה שהיא היתה בת 3 שנים.
5. אנו שומרי תורה ומצוות עוד מקדמא דנא ויודעים את כל דיני הקבורה ועשו מאיתנו בורים ועמי ארצות בהלכות קבורה. זה אומר "דרשני".
6. הועדה הנכבדה לא ציינה במסקנותיה את חלקת הקבר בראשל"צ, ולכן אנו חייבים לקבל את מקום הקבורה ולערוך בדיקות בהתאם, זאת על מנת להסיר כל ספק לגבי פטירתה של אחותי.

לאור כל האמור לעיל, אנו מבטלים, דוחים, ולא מקבלים את מסקנות הועדה הנכבדה, עד שיראו לנו את הקבר – לפי החוק. בברכה מעטוף יפת, מושב ברקת 24

העתקים מהמכתב נשלחו: לרהמ"ש אריאל שרון, לנשיא ביהמ"ש העליון פרופ' אהרון ברק, לד"ר משה נחום נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן וחבר הקונגרס היהודי העולמי. מר"ן הרב עובדיה יוסף, יו"ר הכנסת אברהם בורג, שר המשפטים מאיר שטרית, שר הפנים אלי ישי, יו"ר ועדת העלייה והקליטה ח"כ צבי הנדל, יו"ר ועדת העבודה והרווחה ח"כ דוד טל, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ח"כ משה גפני, ועדת החקירה הממלכתית רח' הלל 37 ירושלים.

בשל הרעש והמהומות שקמו ע"י הרב משולם בעיר יהוד, שורבב שמי בתקשורת כמתווך, בין הרב משולם ורה"?. יום אחד. יפת מעטוף הזמין אותי להרצאה בערב תרבות לנשים, באולם שהכיל כחמש מאות נשים, במושב ברקת וחלק מהן הגיעו מאזור מודיעין. בין הייתר כדי לשמוע על בעיית הרב משולם ומה גודל האסון. עם סיום דברי, נשאלו שאלות רבות לדעתי על המצב ביהוד. עניתי, שאני עושה הכל, כדי לעזור לנושא הכאוב הזה, ולהביאו לידי פתרון. יצאתי מהאולם בהרגשה רעה מאוד, בראותי נשים מבוגרות ובנותיהן הצעירות הממררות בבכי, ועיניהן דומעות. אמרתי לאדם הנפלא הזה יפת, שאנחנו חייבים לשאוף להקמת ועדת חקירה ממלכתית. באותו זמן משולם הגיש עתירה לבית המשפט הבינלאומי לפשעים חמורים בהאג שבהולנד. ובז'נבה שבשוויצריה. כמו כן, שלח מכתבים לאו"ם, לסטייט-דיפרטמנט, ולבית הלבן שבארה"?. הצעתי לר' משולם שבינתיים ?שלח מכתב רק להאג, עד שנראה מה יתפתח בבג"ץ שאני מגיש, להקמת ועדת חקירה ממלכתית. עתרתי לבג"? ?- 1994. 6. 7 בפסק דין של כבוד השופטים, חשין, אור,והגב" שטרסברג כהן. השופטים קבעו בפסק דינם. שאינם יכולים להתעלם מהכאב שהצגתי בפניהם והם מבקשים ממני להתאזר בסבלנות לפחות 3 חודשים עד שועדת שלגי תסיים את חקירתה. ואם ממצאי ועדת שלגי לא ימצאו חן בעיננו, ורה"? לא יקים ועדת חקירה, אזי פתוחה בפני הדרך לעתור שנית לבג"?. והם יורו על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לאחר שעתיים וחצי של דיון, מחקו את עתירתי. השופטים השאירו את העתירה פתוחה לשלושה חודשים. אנשי הרב משולם וחלק מהקהל שלא הבינו את פסק הדין והניצחון. התחילו לצעוק לעבר השופטים בקולות צורמים. טייחים שקרנים ועוד. עלי לציין שניצחון זה, בא לנו, הודות להשקעה של עו"? רמי שמארי. וקצת עזרה מעו"? מנחם זרסקי, והרבה לרעש שיצר הרב משולם בעיר יהוד.
בשיחתי עם הרב משולם,נתחנו את עבודתן של שתי הועדות הקודמת של בהלול ושלגי. בשנת 66' הוקמה ועדת בדיקה ברשות בהלול-מינקובסקי, שופט ועו"? בדימוס, וקצין משטרה שעשו הכול כדי לטשטש ולשקר. הועדה גילתה, לטענתם, 342 נעדרים. בדו"ח הסופי של הועדה התברר, לפי דבריהם, כי 316 ילדים נפטרו, 4 אומצו ו-22- עדיין נעדרים. מאוחר יותר, התברר לנו בתוכנית "מבט שני" בשנת 86', בטלויזיה הישראלית, כי שתי משפחות תימניות מצאו את ילדיהן מתוך הארבעה שאומצו. לגבי יתר הנעדרים התקשר אדם שהזדהה כראש עיריית עתלית דאז וטען, ש-22- הילדים הנעדרים קבורים בקבר אחים אצלו בעתלית. כל חיפושינו אחר קבר האחים הזה, או אחרי ראש העיר, עלו בתוהו. החלטנו שאנחנו הולכים לעתור לבג"ץ. נסעתי למחרת עם אבינועם ועם עוה"ד שמואל לנצר, אחד מידידיו של משולם. הוא ייעץ לנו שניסע לעו"ד אמנון זכרוני. זיכרוני קבל אותנו בחום, ובסבר פנים יפות. לאחר שיחה ארוכה, הוא התקשר לאורי אבנרי, חה"כ לשעבר, ועורך עיתון העולם הזה, שגילה באמצע שנות החמישים, ( 50') שילדי תימן נמכרו לארה"ב, אירופה וקנדה, במחיר של 5,000 דולר לילד. כיום כתוצאה ממחקרי, אני מחזיק כתבה מה"ניו-יורק טיימס, שבתאריך ה- 14.2.1954- גיליתי, ששני סוחרים יהודים נתפסו עם שלושה מיליון דולר בשדה התעופה דרוול שבקנדה, ממכירת ילדים מהארץ. אגב, משכורתו של פועל באותה תקופה, הייתה בן 8 ל 10 דולר לשבוע. זכרוני שאל את אבנרי האם הוא מודע למתרחש ביהוד? ובאם כדאי לו, לקחת על עצמו את תיק ילדי תימן. אבנרי הודה שהוא מודע למאורעות האחרונים. ואמר, ש"להביא את העניין לבימ"ש העליון יעלה כסף רב, אבל אם התימני הקרח מקנדה, יעתור אישית לבג"ץ, הוא. כחבר הקונגרס היהודי העולמי, וכנשיא הפדרציה העולמית של יהדות תימן, הסיכויים שלו לזכות עם יועצים משפטיים בשם המשפחות, גדולה יותר לזכות בפסק דין, לפי חוקי בית המשפט הבינלאומי לפשעים חמורים 28 B- לחוק מנדלה. אן ספק, שהאישיות המיוחדת שלו תרתיע את הממשלה ואפילו את הסניגוריה של הממשלה. ואז התימנים יזכו סוף סוף להקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוא מכיר את החומר טוב ממך כבן העדה. לך, ייקח זמן רב ללמוד את הנושא. והעניין אינו פשוט כל כך. כי רב הנסתר מהגלוי. וכל ראש ממשלה בעבר, בהווה ואולי גם בעתיד, יתנגד להקמת ועדת חקירה ממלכתית. זיכרוני אמר לאבנרי שאני נמצא במשרדו. שלום לך משה. זכור, יש עבודה רבה לפניך. הממסד לא יאפשר לך בקלות לזכות. אך אני סומך עליך בפרט לאחר ששמעתי את הרצאתך בבית האבל של... זכרוני ייעץ לי לקחת מדגם של עשר משפחות, להחתים אותן ולעתור בשמן לבג"ץ. הוא סירב לקחת תשלום עבור הייעוץ שארך ? – 4 שעות.
נסעתי עם אבינועם להחתים עשר משפחות. הייתי זקוק לחתימת עו"?. אבינועם לקח אותי ליבנה לעו"? אלי בן גור. העו"? המקסים הזה, עשה את חתימת 9 הנשים בשקיקה ובטוב לב, בחינם. נותרה רק בעיה אחת. מה עושים עם סעידה סרי. החלטנו שהולכים לבית משפט השלום ברחובות. ושם אני אמצא איזה שהוא עו"?. ולמזלי הטוב הכרתי את עו"? רמי דמארי. רמי הסתכל על הבקשות, וקבע. אם ברצונך להצליח, רצוי שתבוא אלי למשרד. ומאותו רגע לא משתי ממנו במשך חודשיים עד שהכין אותי לעמידה בפני הבג"? המפורסם. החלטתי שאני מתחיל בבג'? בסיפור של
סעידה סירי. וזה סיפורה: ילדתי בן. ואחרי 3 חודשים, האחות ביקשה ממני לקחת אותו לטיפת חלב לבדיקה שיגרתית. לקחתי את התינוק ואת בני משה, שהיה כבן שלוש וחצי, והלכנו לטיפת חלב. מסרתי את התינוק לרופא והאחות, ונתבקשתי להמתין בחוץ. לאחר כשעתיים של המתנה, נעצרה מכונית מד"א (אמבולנס) ומתוכו ירדו שני גברתנים צעירים. הם נתנו לי מכה בראש, חטפו את משה ונסעו. לקח לי מספר דקות להתאושש. התחלתי לצעוק "הצילו, הצילו", אך איש לא בא לעזרתי. דפקתי בדלתו של הרופא ואחרי מספר דקות נפתחה הדלת. "למה אני עושה רעש?" נשאלתי. אמרתי להם שחטפו לי את הילד. "איזה ילד?" אמרתי "את משה". אמרו שלא שמעו ולא ראו. שאלתי "איפה הילד בן ?-3 חודשים שנתתי לכם?" הם ענו שלא נתתי להם שום ילד. התחלתי לצעוק ולבכות ולא עזר דבר. הלכתי למשטרה וסיפרתי להם את המקרה. הם הבטיחו שיחקרו את העיניין, אך לא שמעתי מהם עד היום." בן השלש וחצי נמצא חי. ובו נשתמש כהוכחה. כל שאר תשע המשפחות סיפורן דומה. המקרה הראשון. ?- 1 מש' עובדיה סעיד. ?- 2 מש' הרב קורח. ?-3. מש' חוברה. ?-4. סעידה סירי. ?-5. דוד שוקר. ?6. מש' חתוכה ( צוברי.) ?-7 . מש' ואשדי. ?-8. מש' וייס. ?- 9 מש'. קרווה. ?- 10. מש' דוד. ? – 11 משפחת יפת מעטוף. אלה הן הדוגמאות על היעלמות הילדים. בנוסף לטרגדיית המשפחות שמהן נעלמו נשים נשואות, ורכוש יקר ערך שתקראו על זה בהמשך הפרק.
דוד שוקר נתבקש להביא את בתו בת ה- 2 לבדיקה. הוא שמע על חטיפות הילדים והחליט שהוא ורעייתו, ישמרו עליה במשמרות. בהיסח הדעת שהשיחו את דעתה של האם, נעלמה הילדה. הבעל האשים את אשתו בהזנחת הילדה. הריב בין הבעל לאישה גבר, נאמר לו בבית החולים, שהילדה מתה. הוא לא האמין ויצא ?חיפש אותה בכל רחבי הארץ. הריב בן הבעל לאישה גבר והם נאלצו להתגרש. כשנכנסתי לתמונה, שאלתי אותו שאלה בנאלית וכואבת. מה יהיה אם אמצא אותה והיא לא תרצה להיחשף, או להכיר בכם. תשובתו היתה יצוקה כסלע. לא חשוב לי, העיקר שהיא תדע שלא נטשנו אותה, ולא פסקנו לחפש אותה. ובראש מעייניי למצוא אותה. כי אני בטוח, שהיא חיה. הממסד טוען שהילדה מתה ואני יודע שהיא חייה. הודות להתערבותו של עו"ד זרח רוזנבלום מת"א, שהגיש בג"ץ נגד משרד העבודה והרווחה הממונים על פתיחת תיקי האימוץ, ספק אם היינו מוצאים אותה. משרד הרווחה נאלצו לפתוח את תיק האימוץ. הפגישה במשרדו של רוזנבלום בן האב, הבן ( האח ) והנעדרת, היתה כל כך משמחת, שקשה לתת ביטוי לשימחה, לזעם ולכעס. אך ?"? הילדה (מרים) עדינה, נמצאה. 3 שנים לקח לי לשכנע אותה ולהתחנן בפניה שתואיל להחשף לתקשורת. היא סרבה לפגוע באביה המאמץ, ששכב על ערש דוויי. בלית ברירה נקטתי בשיטה קצת מתוחכמת. יום אחד לקחתי ידידה נפלאה בשם זוהרה צוברי, לבית משפחת חתוכה שטפלתי בבעיית העלמות אחיה. זוהרה, היתה אחרי טרגדיה נוראה. היא איבדה 2 ילדים בחורי חמד בתאונת דרכים על אופנוע, בהפרש זמן של 5 חודשים. כדי לנחם אותה, נסעתי איתה למשרדי חברה קדישא, ולבתי עלמין שונים, כדי לחפש את קבר אחיה בבתי עלמין. הקבר נמצא בסגולה, אבל ריק. הסיבובים איתה היו, כדי להוציא אותה קודם כל, מהאסון על אובדן בניה ?"?. ואת הוריה, מהדיכאון על חטיפת הילד והרכוש. קבעתי פגישה עם עדינה ובקשתי את עזרתה לנסות לעזור לי לנסות לנחם את זוהרה, שאיבדה 2 ילדים בתאונה. עדינה הסכימה שנבוא לביתה. באותה היזדמנות העלינו את נושא היעלמות אחיה של זוהרה וכמה שהוריה שרויים בדיכאון, ?- 45 שנה. לאחר כל כך הרבה דמעות וזיכרונות קשים, הצלחנו לשכנע אותה להחשף לתקשורת. בתנאי, שלא תיחשף זהותה. כדי לא לגרום צער לאביה המאמץ. את הראיון לתוכנית הטלויזיה קיימנו בביתי, מאחורי וילון. מחובתי להודות לאלוהים שעזר לנו להביא הרבה אושר לדוד שוקר, ולביתו עדינה. תודתינו נתונה מקרב לב לעו"? זרח רוזנבלום, על עדותו בפני ועדת החקירה. על אצילות הנפש שלו. על עדותו הנפלאה וציטוטיו מהתפילה של ימים נוראים, בפני ועדת החקירה הממלכתית על עדינה, ועל עבודתו הברוכה. את כל העבודה עשה חינם. יישר כח. במפגש בין האם המאמצת לדוד שוקר, המאמצת היתה כל כך נבוכה וכועסת, על כל השקרים שמוכרי הילדה או חוטפיה הלעיטו אותה בסיפור שההורים נפטרו, והיא ממש עושה טובה באימוצה.
חוץ מהמקרה הנ"ל, אביא דוגמא יותר מוחשית וכואבת. בשנת 85', עמדה אישה תימניה ליד תחנת אוטובוס, בפינת הרחובות ארלוזרוב, ואבן גבירול. לפתע הגיע גבר לתחנה. האישה ראתה אותו והתעלפה. הבחור עצר מכונית, ולקח את האישה לבית חולים איכילוב. בביה"ח, נתבקש הבחור להשאיר את פרטיו. כשהתעוררה האישה, ביקשה להתקשר לבתה, אילנה. הבת הגיעה לבית החולים. האם אמרה לבתה ראיתי את אחיך הנעדר בתחנת האוטובוס. אילנה התקשרה אלי, ולמזלה הייתי בישראל. לאחר יומיים, נסעתי לביתה של אילנה. שם פגשתי את כל המשפחה הנפלאה. הבעל של אילנה היה צייר בחסד עליון, הוא הציג בפני ציורים ענקיים בגודל של 3 על 4 מטרים, בצבעים מרהיבי עין מההיסטוריה והדת היהודית. הכרתי את האם היפיפייה ושאלתי? מה גורם לך להיות כל בטוחה שזה בנך? היא טענה שרגש האם לעולם לא יטעה אותה על פרי בטנה. בנוסף לדמיון שלו לאילנה יש לו כתם לידה. נסעתי לבית החולים, וביקשתי את מספר הטלפון של הבחור, כדי להודות לו. קבלתי את מספר הטלפון, והתקשרתי אליו. הוא ידע מי אני לאור הכתבות בעיתונים. באותה תקופה ערכו העיתונאיות יהודית יחזקאלי, ריקה ברקוביץ רות מגד וגב' פישמן, סדרת כתבות עלי ועל ביקוריי בתימן ובמדינות ערב. הזמנתי את ריקה ואת יהודית להצטרף אליי, לסיור מעניין. הן הצטרפו בשמחה. לפני שעזבתי את הבית, קבלתי שיחת טלפון ממשפחת ואשדי, משכונת התקווה, לבוא אליהם דחוף ביותר. הגעתי עם שתי העיתונאיות הנכבדות קודם למשפחת ואשדי. ראינו זוג תימנים נאים להפליא עם עיניים צבעוניות, ובת סטודנטית נאה. הזוג סיפר לנו שנחטפו להם בן ובת. כתוצאה מהבכי על חטיפת הילדים, איבדו את מאור עיניהם. סיפורם נגע ללבינו שבכינו יחד איתם. משם המשכנו ואספנו את אילנה וייס מתל אביב, ונסענו לכפר סבא, מקום מגוריו של הבחור. התקבלנו בברכה. הסקרנות בין אילנה והבחור הייתה גדולה ומדהימה. הם לא יכלו להפסיק להתבונן אחד בשני. הדמיון ביניהם היה כל כך מפתיע, שלא השאיר שום ספק שהם אח ואחות. לבסוף הסברנו לו שהם אחים. הכל היה נחמד. הבטחנו לשמור את העניין בסוד. הוא בא לבקר את אימו הביולוגית בביתה של אילנה. בקשתי מאילנה למצוא למעני את הפרטים שלו במשרד הפנים, היות ואילנה עבדה שם. היא גילתה בוודאות שהוא אחיה לפי מספרי תעודות הזהות. התברר מעל לכל ספק שהם אחים. כשנודע העניין לאימו המאמצת, היא הקימה שערורייה ושיקרה, שהיא כביכול ילדה אותו בבי"ח מאיר בכפר סבא. בחקירתינו, לא נמצא שום רישום בביה"ח על הלידה. אימו המאמצת הכריחה אותו לנתק כל קשר עם המשפחה הביולוגית. הענין נודע לתיקשורת והכל הסתבך. כשאילנה הופיעה בערב חדש וחשפה את המסמכים והתרמית, היא פוטרה מיד מעבודתה. אימה נפטרה מצער באותה שנה. ולבסוף הצטערתי לשמוע, שעברה טרגדיה נוספת. גירושין. המחיר היה מאד קשה. מספר שנים לאחר מכן ביקרתי אותה עם העיתונאית שוש מימון מ"ידיעות אחרונות", אך אילנה סירבה לדבר ולהיזכר בפרשה העגומה. ברצוני לתת חשיפה ודוגמאות נוספות לשיטה שבה העלימו את הילדים ממחנות העולים. הנה מספר דוגמאות לשיטה כיצד העלימו את הילדים. במחנות הקליטה של העולים עבדו מספר נהגים. ביניהם, שני נהגים תימנים מרחובות: יעבץ מדהלה, ויהודה לוי ?"?. כל אחד מהם קיבל מהמרפאות מספר ילדים עם הרישום שלהם. לוי קיבל מספר תינוקות ששייכים למחנה ראש העין, ורשימת הורים שמתגוררים במחנה עין שמר. הוא נסע למחנה עין שמר עם הילדים ששייכים למחנה ראש העין, וקרא להורים המתגוררים במחנה עין שמר לפי הרשימה שבידו, שיבואו לזהות את הילדים. ההורים התקבצו, הסתכלו על הילדים, ואמרו אלה לא שלנו. מדהלה קיבל מספר ילדים ששיכים למחנה עין שמר, ורשימה של הורים המתגוררים במחנה ראש העין. הוא קרא להורים לפי הרשימה לבוא לזהות את הילדים בבניין המרפאה ברא העין. ההורים הגיעו, הסתכלו על הילדים וטענו "אלה לא ילדים שלנו". שני הנהגים לא ידעו שרומו ?"? הרופאים והאחיות שעשו להם הצגת שווא באותה תקופה. את זאת עשו משרד הבריאות, בחסות הממסד. כדי שבבוא היום יטענו, שהתימנים סרבו לבוא ולקחת את הילדים שלהם. כך טענו אנשי הממסד בפני ועדות החקירות. נוכחתי ביום חקירתה של האחות הראשית חברת קיבוץ עין שמר, שהיתה ממונה על מחנה העולים עין שמר סוניה מילשטיין, בפני ועדת החקירה הממלכתית. היא טענה שקיבלה הוראה מהממונים עליה לאסוף את כל הילדים, להוציא אותם מחיק אימותיהם בכל דרך אפשרית אפילו בכח, לפי הוראת יוסף טל, ולשלוח אותם למקומות איסוף בחבילות. כשנשאלה ע"י אחד השופטים המכובדים. "האם שלחת אותם בצורה בה שולחים חבילות כביסה? "היא ענתה "משהו כזה". התפלאתי מאוד שועדת החקירה לא זימנה את המשטרה כדי לעצור אותה ולחקור אותה תחת אזהרה. לעומת זאת, היא שולחה הביתה בכבוד מלכים. כשהבאתי את הסיפור בפני ידידתי הטובה, ח"כ נעמי בלומנטל, יו"ר ועדת העלייה והקליטה בכנסת, וסיפרתי לה על כל הפשעים שנעשו במחנות העולים לעדה התימנית, היא ביקשה ממני לתאם ישיבה דחופה עם המזכירות שלה. לפני כן קבעתי לה ביקור אצל עולה חדש שנפגע בתאונת דרכים וחברת הביטוח מסרבת להכיר בו והא מסרב לקחת מהם את מה שהציעו לו. נפגשתי עם ווילמה מאור מנהלת וועדת העלייה והקליטה. וציפי גלעדי המזכירה. כשסיפרתי להן במה מדובר, הן היו מזועזעות עד עמקי נשמתן. הן קבעו לי מיד תאריך לישיבה ראשונה. נתתי להן רשימה של כל העוסקים בנושא ילדי תימן. כמו כן ביקשתי שיזמנו את כל נציגי הממסד: הממשלה, המשטרה, משרד הבריאות, משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד העבודה והרווחה ועוד. בוועדה נשמעו סיפורים מזעזעים, מבני המשפחות. התברר שהניירת שהיתה בחיזקת המשפחות כגון תעודת עולה, לידה, פטירה וקבורה, וכיוצא בזה, נלקחו מבני המישפחות כשבאו להתלונן במשטרה. התקשורת, כהרגלה, לא מצאה מקום לחשוף את הטרגדיה הנוראה. רק בישיבה הרביעית, בחודש נובמבר 2001, לאחר הפעלת לחצים של יו"ר הועדה, חה"כ צבי הנדל, הופיעה התקשורת. כל נציגי הממסד בדיון, לא אמרו אמת ושיקרו בעזות מצח. במיוחד פרופ' יהודה היס, שהפריך בשקרים את בדיקת הדי-אן-איי הראשונה של צילה לוין מסקרמנטו שבארה"ב, ואימה מרגלית עומייסי מרמת גן.ששני רופאים בשם ?"? חטיב ופרופסור פרידמן סגנו של היס, בדקו וקבעו שבדיקת הדי אן איי הם123, 99 אחוז שהממצאים מוכיחים, שהן אם ובת. הבדיקה השנייה שנעשתה ?"? פרופסור היס, הביאה ממצאים שקריים. שכביכול, אין כל קשר ביניהן. התנגדתי נמרצות לבדיקה הזאת. ידעתי שהממצאים יהיו שיקריים, כדי לבלבל את הקהל. בנפילה הזאת, אני מאשים אך ורק את עו"? רמי צוברי ואת הוועדה הציבורית שבראשה עומד יגאל יוסף, שהרש לצוברי לאפשר את הבדיקה ולא שעה לאזהרותיי. בהסרת התנגדותו בפני ועדת החקירה, נגרם לנו נזק רב. צוברי ראה עצמו מוביל לאומי של בני העדה והתלבש על התקשורת עם מספר ידידים והנזקים המשיכו להתרחב. טבעי הדבר שהיס ידע שיש בידו עו"? צעיר שאינו מבין בין ימינו לשמאלו. לכן לא נותרה לי שום דרך אחרת, רק לחשוף את מעלליו ולמכור אותו לתקשורת כסוחר חלקי אדם. היס לא התבייש לטעון מאוחר יותר שהבדיקה הראשונה, נעשתה בשיטת בדיקת די-אן-איי של בהמות. לא רק זאת, ברוב חוצפתו, שלח את הממצאים לגברת עומייסי במונית לביתה ללא שום אזהרה. כאבה של האישה שחיכתה חמישים שנה למצוא את בתה, זועזעה ?"? שקרן מנוול, שבעיני הוא חסר תרבות ורגש. הצהרתו גרמה אנדרלמוסיה ובלבול מוח, בתוך עם ישראל, ובתודעה הציבורית בנושא החטיפות. הסבל של העדה התימנית ועוגמת הנפש שנגרמה לבני העדה, הביאו לכך שהאמון בממסד ובמערכת המשפט נרמס. טענתי בפני ועדת העלייה בכנסת, שהיס שקרן, חסר אחריות, ?סוחר בחלקי אדם במכון הפתלוגי. הבטחתי לו שאדג לכך, שהוא יועמד למשפט בבית משפט הבנלאומי לפשעים חמורים. התקשורת חשפה את מעלליו. הוא נחשף בעיתונות, ובכתבת "יומן השבוע" על מעלליו. בינואר 2002, נחשפה פרשה נוספת שהאשימה אותו בסחר חלקי חיילים הרוגים. זעם רב נוצר בצה"? ובמערכת הביטחון על פרופסור היס ועל מכון הפתולוגי באבו כביר, בשל פרשת האיברים שהוצאו מגופות חיילים הרוגים ללא ידיעת הוריהם וסחר בהם ללא כל מצפון. אתעכב על מספר מקרים מזעזעים, שבהם שיתפתי את העיתונאית יהודית יחזקאל, מעיתון "ידיעות אחרונות". היא היתה היחידה מכל העיתונאים, שהיה לה את הרגש, הכוח והאומץ, לבדוק את נושא היעלמות הנשים הנשואות והרכוש. בתחילה היא הסתכלה עלי כתימהוני, כהוזה, וכלא נורמלי. היות ועו"ד בשם ?.? רחובותי נוכל, אשר הרס את תדמיתם של עו"? בכלל, ומשפטנים בפרט. הוא פיזר עליי שקרים כיד הדמיון והקנאה החולנית שלו. הוא קינא לי משחר נעורינו. החכם מכל אדם אמר, "כורה בור, בה יפול". באותם עיתונים ערים ובמקום, שבהם ניסה לחבל באישיותי, באותם עיתונים התפרסמו כתבות עליו ועל מעלליו. בשני העיתונים, נכתבו עליו כתבות מזעזעות. בתי המשפט, הוקיעו אותו כשקרן, ולא אמין כעורך דין. הוא הגיע לדרגה כזאת שמלמדים סטודנטים באונברסיטה בפקולטה למשפטים את פסקי הדין שיטות התחמנות שלו, כדי לא להיכשל בהן. אלוהים עדי. מעולם לא פגעתי בו, או באדם המקורב אליו. הוא הביא את נציב שירות המדינה ?. ? ?. שהיה בזמנו לעירנו. כדי לחזק ולשכנע את החברים ברחובות שהנציב כביכול הוא אבי המוסד, ושכל סודות המדינה נתונים בידו. נזכרתי בדברי הרב אלשייך ?"? שאמר לי. "בני. זכור. כל מי שינסה לפגוע בך, התבונן בנפילתו." לא היה לי שום ספק שידו של העו"? הייתה במעל. ולצערי ראיתי בנפילתו. בימים אלה הוא יועמד למשפט הרסני. היום במבט לאחור אני יודע בודאות שהממסד השתמש במספר עסקנים תימנים כדי שישמיצו אותי ולערער את אימון בני העדה בי. הבנתי זאת רק לאחר ששני ראשי מועצות של בני עי"? וקריית עקרון נפלו מכיסאם. אישית אני מוכן לסלוח להם אם יבקשו סליחה, ויבינו שזריעת לשון הרע חיבלה רק באישיותם. יהודית אזרה אומץ ונסעה איתי לראיין חלק מהמשפחות ברחבי הארץ. סוד הצלחתי כנראה היא הסיוע לנזקקים והעניים שלהם יש ילדים רכים שזקוקים לכוס חלב ופרוסת לחם. כתבתה של יהודית, התפרסמה בידיעות אחרונות במוסף "7 ימים", בתאריך 25.8.2000, בחודש אב התשס"?. לצערי, כתבתה של יהודית התמקדה בשטויות של אחד הגברים שהתגעגע ללקק את אישתו מאשר לכאב ילדה בת 6 שנים שהייתה בורחת מהבית בערבי יום שישי ליער חדרה וצועקת בבכי לאימה שתבוא הביתה, בזמן שאביה היה בבית הכנסת. התקשורת מצאה לנכון להבליט כתבה על דגים מתים, מאשר על אנשים חיים, שסובלים 50 שנה ( הנה ההוכחות והעדויות על חטיפת הנשים.)
מקרה ראשון: עובדיה מליחי עלה ארצה בשנת 1949 עם אישתו שהייתה כבת שבע עשרה וחצי (17.5) בחודש השמיני להריונה למחנה ראש העין. נערה יפיפייה לכל הדעות. ביום בהיר אחד רצה עובדיה לפנק את אישתו במחנה הקליטה. הוא ביקש ממנה להמתין לו באהל, בזמן שילך להביא לה, את ארוחת הצהרים. בשובו לאוהל לאחר כעשרים דקות עם האוכל, לא מצא את אישתו. הוא שאל את שכניו היכן אישתי? אמרו לו שרופאים ואחיות באו ולקחו אותה איתם. מאז נעלמו עקבותיה.שנים לא פסק מלחפש אותה. הוא לא קיבל תעודת פטירה או חלקת קבר או תעודת גירושין. במקרה של מליחי אשתו הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים. הוא נאלץ לשאת אישה שנית. מליחי העיד בפני ועדת העלייה והקליטה, ובפני ועדת החקירה הממלכתית, שהבדל הגילאים ביניהם היה שנתיים, בניגוד לטענת ד"ר לויטן, שנשים צעירות שהיו נשואות לזקנים, והם נאלצו להבריח אותן מהבעלים.
מקרה שני, משפחת דוד התגוררו בשכונת קריית היתה בחודש השמיני להריונה. מכינה את ארוחת הצהרים הרופאים והאחיות ביקשו מהאישה להצטרף אליהם. הבעל והבן רחמים, שהיה כבן 12 וחצי, שאלו לסיבת משה ברחובות, בשנת 1950. אמבולנס ובו רופאים ואחיות,, הגיע לביתם בצוהרי היום. האישה,. הנסיעה? הרופאים טענו שזוהי בדיקה שגרתית בשל ההריון. המשפחה סירבה לתת לה לנסוע איתם לבד. הרופאים הציעו גם להם להצטרף. הם הגיעו לבי"ח. רחמים ואביו נתבקשו להמתין בחוץ. לאחר כעשרים דקות הם שמעו את האם צועקת בשמות הבעל והבן, "ישועה, רחמים". הם קושרים אותי ודוקרים אותי.האב והבן חשו לעזרתה. אך הדלתות היו נעולות. הם דפקו בכל הדלתות כדי שיפתחו להם, אך לא נענו. הם פרצו את אחת הדלתות והחלו להתקוטט עם הרופאים. באותו זמן הגיעה המשטרה ועצרה אותם. הם ישבו יומיים במעצר במשטרת רחובות. ביום השלישי שוחררו, ונסעו לביה"ח. הם התגנבו פנימה וחיפשו בחדרי החולים עד אשר מצאו את האישה. חולה נוספת שהיתה בחדר סיפרה להם, שנולדה להם בניתוח קיסרי, בת יפיפייה. האישה שכבה מנותחת ומורדמת. זרועותיה פרושות לצדדים, וקשורות לברזלי דפנות המיטה, כשהן תפורות מכפות הידיים משני הצדדים עד לכתפיים, והתפרים נמשכו לאורך החזה והבטן. האב ובנו זעקו בבכי מר. כשהבחינו בהם הרופאים, זרקו אותם בכוח מן החדר. הם הגיעו לביתם בצוהרי היום. בשעת בין הערביים עצר טנדר בפתח ביתם כשעל הטנדר כלי חפירה וגופת האישה. האב ובנו נתבקשו לעלות בשקט לטנדר, ונסעו לבית העלמין ברחובות. הם נתבקשו לחפור את הקבר בעצמם. הגופה הורדה לתוך הקבר. כמנהג היהודים, צריכים לשים עפר בעיני המת. כשפתח הבעל את התכריכים בסכין שהיה בכיסו, הזדעזע למראה עיניו. האישה היתה ללא עיניים. כשהוא קרע את התכריכים מעל גופה, הזדעזע עוד יותר. הגוף היה מלא סמרטוטים, במקום האיברים הפנימיים. הם הלכו לביתם וישבו שבעה. לאחר השבעה הלכו והתלוננו במשטרה. בלהט הרגשות הקימו זעקות ואף אחד לא רצה להקשיב להם. לעומת זאת, הם הוכו מכות נמרצות, שהפכו את רחמים לנכה. הבעל לא סיים את שנתו ומת מצער.יחס הממסד כלפיו הכניסו אותו לדיכאון למספר חודשים ונפטר. רחמים גדל יתום. האם היתה בת 36, ובעלה בן 40 כשנלקחה מביתה בצוהרי היום. כשנודע לי סיפור המשפחה לא ידעתי מנוח.כשניסיתי לדובב את רחמים, קשה היה להשתלט על רגשותיו.הזיכרונות היו קשים מאד לשומע. הוא התעלף מספר פעמים עקב הזיכרונות והבכי. לקח לי זמן לעודד אותו ולחזק אותו לפני שהחלטתי לחשוף את סיפורו לתקשורת. היחידות שהיו מוכנות לעשות חשיפה הן גלית גנדלמן ואיריס עורכת ערוץ 3 בכבלים.
מקרה שלישי של משפחת מרחום בת משפחתה מרעננה מספרת. יום אחד הגיעו אלינו רופא ואחות, ובקשו מדודתי זוהרה שהייתה כבת 30, ובעלה בן 33, יפיפייה ובהירה, להתלוות אליהם. לשאלת אמי "מדוע?" אמרו שזה רק בדיקות שגרתיות. הם לקחו אותה איתם לחיפה. כשלא שבה הביתה אחרי יומיים, נסענו לחיפה. גילינו אותה רדומה ומנותחת. לשאלתנו "מדוע נותחה?" טענו הרופאים שהיה לה טיפוס. אך יתכן שהייתה חולה? הרי אנחנו גרים יחד ולא שמענו ממנה על כאב או מחלה. הרופאים הבטיחו שתוך יומיים-שלושה נוכל לקחת אותה הביתה. שלושה ימים לאחר זאת שבנו לבית חולים, והמיטה ריקה. שאלנו "איה זוהרה?" אמרו שנפטרה, "ואיפה הגופה?" כבר קברנו אותה. כשלא הפסקנו לשאול, גירשו אותנו בכוח. לא קיבלנו גופה, לא תעודת פטירה, לא חלקת קבר - שום דבר. האדמה בלעה אותה. כל ועדות החקירה שיקרו אחת יותר מהשניה. מאז שדודתי נעלמה אמי ישבה והתאבלה עליה עד יום מותה. התנהגות הרופאים, האחיות ,הממסד, המשטרה והמשרדים הממשלתיים הסתכלו עלינו כמו מטומטמים. הם השאירו בנו כתם שחור בלב. הם זרעו שינאה בין עם המזרח ובין האשכנזים. הגיע הזמן לחשוף את האמת בכל מחיר. אם לא תהיה לנו ברירה נצא לעולם הגדול נגד רצונו של ?"? משה נחום היקר לנו מכל, נפגין ונשבות לפני בניין האו"? הבית הלבן ובמקומות אחרים. כדי שהועלם יעזור לנו.
מקרה שלישי של משפחת קרווה - אמו של רחמים נלקחה לבית חולים כשהיה בן שנה לבדיקות שגרתיות ב"אסף הרופא". הבעל ישב לידה מדי יום ביומו מבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. יום אחד לאחר שבועיים, הבעל הופיע כמנהגו והמיטה ריקה. לשאלתו "איה אישתי?" ענו הרופאים שאין להם מושג על מה הוא מדבר. לאחר שהקים צעקות גירשו אותו עם משטרה לימים הוא רצה להתחתן אך הרבנות אסרו עליו כיוון שטענו שהוא נשוי. אחרי טרטורים רבים איפשרו לו לשאת אישה, בתנאי שיחתום שאישתו נפטרה. שנה לאחר מכן כרעה האישה ללדת. והנה הבן שנולד נעלם. ממצאי ועדת החקירה זיעזעו את משפחת קרווה. אצרף את מכתבם אלי ולמכותבים הבאים.
ה' מרחשוון תשס"ב
לכבוד נשיא ביהמ"ש העליון, פרופ' אהרון ברק 21.11.2001
ה הנדון: תיק מס' דש1802 , ישראל קרווה
כבוד שופט, אדוני הנכבד,
שמי אילנה מלמד, בת למשפחת קרווה. אחי הנעלם ישראל היה כבן שנה וחצי, ילד שובב שאהב לקפוץ על המיטות. הרופאים אמרו לאימי שהיה לילד חום ושהיא תיקח אותו מיד לביה"ח לבדיקות. אימי בתמימותה מסרה להם את הילד, ומאותו הרגע שאימי מסרה את הילד, לא ראתה אותו יותר. הילד שאימו לקחה בהוראת הרופאים והאחיות היה ילד שובב שקפץ בלי הרף על המיטות, והיה קשה להשתלט עליו.
ממצאי ועדת החקירה לוטים בערפל. אין בהם שום דבר של אמת. מסרנו ילד בן שנה וחצי, בריא, והם טוענים שהיה בן שמונה חודשים. אמרנו שהילד שובב והם טוענים שהיה משותק. השכנים יעידו כמה שהילד היה בריא, מלא חיים וקל תנועה. ממצאי ועדת החקירה הוסיפו לנו כאב על כאב. הכאב הראשון שאבי איבד את אשתו הראשונה שהיתה בת 19 ולה בן, בן שנה. אשתו של אבי (חממה) יונה אושפזה ללא שום סיבה והוא ישב לידה כשבועיים מדי יום ביומו מבוקר ועד ערב, שוחח איתה כשהיא בהכרה מלאה, מפצחים בוטנים, צוחקים, והיא לא מבינה מדוע מחזיקים אותה בביה"ח. יום אחד, כמדי יום ביומו, אבי בא לבקרה והמיטה ריקה. לשאלתו "איה אישתי?" אמרו לו שלא היתה אישה כזאת בחדר הזה. אם לא היתה אישה כזאת, מי ילדה את אחינו רחמים, בנה, הוא אחינו מאב אך לא מאם.
אני מודיעה בזאת שאם לא נקבל תשובה המניחה את הדעת, לא תעזור שום התנגדות של ד"ר משה נחום והפדרציה העולמית למנוע את יציאתנו להפגנות ושביתות רעב, ולפתיחת מאבק משפטי בחו"ל.
נוסיף בזה עשרות משפחות המתארגנות באזורנו, הרואות בממצאי ועדת החקירה השפלה לאינטליגנציה האנושית. בנוסף לחקירת האמת של התקשורת, מאות משפחות מרחבי הארץ מתחילות ליצור את הקשר עם בני משפחותיהן הגרים בחו"ל כדי לארגן את ההפגנה ושביתות הרעב בארה"ב וברחבי אירופה. יהדות תימן תצא לעולם הגדול, נפרוש את האמת בפני העולם, ובית הצדק שלנו יעמוד למשפט. מצפה לתשובה במהירות האפשרית,
בברכה, ההורים, האחים והאחיות למשפחת קרווה,
אילנה מלמד (קרווה), נפתלי בן אפריים 6/9, רחובות"

העתקים: כבוד נשיא המדינה מר משה קצב, רהמ"ש אריאל שרון, ד"ר משה נחום נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן וחבר הקונגרס היהודי העולמי, יו"ר הכנסת אברהם בורג, יו"ר ועדת העלייה והקליטה ח"כ צבי הנדל, שר המשפטים מאיר שטרית, שר הפנים אלי ישי, מר"ן הרב עובדיה יוסף, יו"ר ועדת העבודה והרווחה ח"כ דוד טל, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ח"כ משה גפני, ועדת החקירה הממלכתית רח' הלל 37 ירושלים.

מקרה רביעי של משפחת עראסי המתגוררת במושב אליכין בעמק חפר. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1949, יוסף כבן 20 ואשתו, קציעה, כבת 18, ולהם בת, מזל, בת שנתיים, ובן, בן 3 שבועות. משדה התעופה בלוד. הם נלקחו למחנה אוהלים בפרדסיה. כשהגיעו למחנה, יוסף הרגיש מעט לא טוב, ונלקח לבדיקות באוהל הרפואה. אשתו, קציעה, פרצה בבכי והתחננה שלא יעזוב אותה. כי ימים מספר לפני כן נרצח יעקב סאלם ?'רפי, כשרדף להציל את ביתו מידי חוטפיה. וכל עולה הרגיש שחיו הפכו להיות הפקר. במיוחד כשלאחר הרצח השומר המשיך לעבוד. "אני הייתי חסר אונים, וטענתי שהם לוקחים אותי בכוח. מראה הבכי של אשתי חרות בזיכרוני. הוריי באו לבקר אותי עם בתי, מזל, הייתי מאחורי סורג ובריח, ולא איפשרו להוריי להיכנס לבקר אותי. שאלתי את הורי אייה אשתי. התשובה היתה התפרצות בבכי. היא נעלמה יחד עם הבן. ההורים טענו שרופאים ואחיות הגיעו לאוהל, ולקחו את האימא והבן. הגעתי למחנה וחיפשתי את אשתי בכל האזור. בבתי חולים, במוסדות ציבוריים, במושבים, בקיבוצים, ואף אדם לא נתן לי תשובה לאן נעלמה אשתי. היה שם שומר תימני, קראו לו משה. הוא נתן לי חמישה גרושים ואמר לי לנסוע לבן גוריון ולומר לו שחטפו את אשתי ואת בני. הלכתי ברגל מפרדסיה, ליד בית ליד, עד התחנה המרכזית בתל אביב. היה זה יום גשום וסוער. כשהגעתי לתחנה המרכזית, לאחר שעות רבות שאלתי איפה יושב בן גוריון. כיוונו אותי לרחוב אלנבי, שם שכן בניין הממשלה. אמרתי לשומרים שאני רוצה לראות את רוה"מ היות שחטפו את אשתי ואת הילד. הם ראו שאני רטוב וריחמו עליי. המתנתי כשעה במסדרון, בוכה ומתחנן. בן גוריון שמע שישנה מהומה ויצא ממשרדו. הוא הכניס אותי למשרדו, הרגיע אותי והכין לי בעצמו כוס תה חם. "אני רואה שאתה תימני", פתח בן גוריון בדבריו, "האם אתה מרוצה מארץ ישראל?" עניתי "ברוך השם ותודה לשואל". הוא שאל מה קרה, וסיפרתי לו שהייתי בבי"ח למספר ימים וכשחזרתי הביתה, אשתי נעלמה עם התינוק. בן גוריון שמע אותי, ודפק על השולחן בכעס. הוא הרים טלפון למשרד כלשהו וצעק עליהם: "אתם שלחתם אנשים אלי, ואתם אחראים למה שקורה." בן גוריון נתן לי חמישה גרושים כדי שאחזור למחנה, וצייד אותי באוכל. בן גוריון ביקש שאצא למחרת עם המדריכים כדי לחפש את אשתי והילד. נסעתי באוטובוס עד לפרדסיה, ומשם הלכתי עד למחנה בגשם. הגעתי לאוהל רטוב, חולה ומבוהל, אבל דברי בן גוריון קצת הרגיעו אותי. למחרת בבוקר נקראתי למשרד מנהל המחנה,. המנהלים צרחו עליי "מי הרשה לך ללכת לבן גוריון?". השבתי "אני הרשיתי לעצמי". הם העלו אותי לג'יפ עם ארבעה מלווים, והנהג לקח אותנו למשטרת נתניה. אמרתי למשטרה שזו הוראה של בן גוריון, והנה המכתב שאני רשאי לחפש בכל בתי החולים, בכל מיטה ובכל חדר. עברתי בכל בתי החולים בארץ, לא התביישתי להרים כל סדין ושמיכה שכיסו את פני החולים. את אשתי ואת הילד לא מצאתי".
כשנשאלו יוסף עראסי ובתו, מזל, אם הם כועסים על הממשלה ועל המשטרה ועל מי שהם רואים כאשמים ?"? העיתונאית יחזקאלי, האב השיב. לא אכפת לי שאיבדנו את כל הרכוש שהפקדנו בידי אנשי העלייה בעדן. ולא זכינו לקבל אותו. וחיינו בדוחק בעוני ובצער. אבל אכפת לי מאוד מזה, שאשתי ובני אינם איתי. לאישה אני נותן כל שנה אשכבה, היות שאני בספק אם היא חיה או מתה. אם הייתה חייה הייתה מוצאת אותנו. על הבן שלי אני נותן "מי שבירך" כי אני בטוח שהוא חי." הבת, מזל, שהיתה מזועזעת מההתרגשות של אביה, פרצה בבכי וסחפה אותנו לבכות איתה. היא סיפרה לנו בהתרגשות, שבימי שישי, כשאביה היה הולך לבית הכנסת, היא היתה בורחת מהבית ליערות חדרה כילדה בת שש, וצועקת "אימא, אימא" ובוכה. אולי אימה תרחם עליה ותשמע אותה ותבוא הביתה. "היא כל כך חסרה לי", אמרה. "למרות שאני מתגוררת היום בקריית שמונה, נסעתי יום אחד לקבר שבבית העלמין "קריית שאול" בפתח תקווה, היות שקיבלנו מכתב מועדת החקירות ובו נאמר שאימי נפטרה בביה"ח צריפין ב- 20.9.49, והובאה לקבורה בבית העלמין "קריית שאול" בגוש 4, אזור 1, שורה 12, קבר מס' 5, תעודת פטירה מס' 181/49. את המכתב קיבלנו ע"י קצין משטרה י. ספרן, רב-פקד, ראש מדור רישום פלילי, בתשובה לפנייתנו למשטרה מה- 2.8.68. לא אני ולא אבי האמנו. לא לועדה, ולא למשטרה. היתה לי חברה שעבדה בועדת שלגי בשנת 88'. ביקשתי ממנה שתבדוק לי לפי מספרי תעודת הזהות של אימי ואחי. היא גילתה שהם חיו בישראל עד שנת 1964 ואחר כך עזבו את הארץ. פניתי לחוקר עמי חובב, שחקר את נושא ילדי תימן מטעם ועדת שלגי, והוא טען שאימי נפטרה בבי"ח דג'אני ביפו בגלל מחלה חשוכת מרפא. שאלתי אותו "מדוע לא אמרו לנו שהיא נמצאת שם ונפטרה? מדוע לא הודיעו לנו על מותה?". ביקשתי לבוא למשרדו לראות את התיק על אימי ואחי. הוא סירב בתוקף. ואסר עליי לבוא אליו לראות את המסמכים. ושלא אעיז להטריד אותו יותר בטלפון, או לפנות לתיקשורת. לבסוף טען אם אמשיך לעשות צרות יבולע לי. לדעתי עמי חובב הוא מושחת וחובה להעמיד אותו למשפט. פגישת עראסי עם בן גוריון, הזכירה את ההיכרות שהיתה לי עם בן גוריון, לאורך השנים. ואת השיחות שהיה לי איתו באותה תקופה. נהגו ויועצו היה דוד בשארי ממושב טירת שלום.דוד היה מצעיד את בן גוריון ?-6 ?"? פעמיים ביום. ההערצה שלי לבן גוריון היתה מיוחדת במינה. הידידות בינינו התחזקה, לאחר כל מפגש בתקופה ששמרנו עליו בשדה בוקר בשנת 55. בשנת 56 בחור תימני נכה צהל שנפגע באחד הקרבות, הרגיש ממורמר וזנוח, על ידי משרד הביטחון. הוריו שמעו על קשרי עם רה"? ?"? ?"?, ובקשו שאסייע להם. היות וכל פניותיהם למוסדות, עלו בתוהו. בקשתי מההורים שיביאו את הבן הנכה לשדרות קרן קיימת בת"?, ביום 9 באב, עם סידורי תפילה ושופרות. ערב לפני כן, לנתי אצל סבי המנוח בתל אביב. למחרת בבוקר, הלכתי לבקר את רה"?. השוטרים שהכירו אותי, אמרו לגב' פולה ?"? שאני ליד השער. נתבקשתי להכנס. לאחר מספר דקות היא ביקשה מהעוזרת התימניה גב' עמרני שתכין לי שתייה חמה. לאחר כשעה התפנה ?"? ושמח מאד שבאתי לביקור. לפתע שמענו שופרות מול ביתו של רה"?. פולה ביקשה שאבדוק מה בעייתם עשיתי עצמי מופתע. יצאתי החוצה ושמחתי שהופיעו כמה עשרות מתפללים. שבתי לבית רה"? וספרתי לפולה שהבחור שיושב על כסא גלגלים הוא נכה צהל. ומשרד הביטחון לא עושה מספיק כדי לשקם אותו. הוריו מטפלים בו על חשבונם וזה מאד לא פייר. ?"? ביקש ממני לקחת את כל הפרטים שלו. לא לקח זמן והבחור קיבל הכרה מלאה כולל מכונית ומשכורת. כשידידי הארכיטקט אלי יתום שיבעה על אביו, ברמת אליהו ברשל"? ניגש בחור על כסא גלגלים שהשתנה פלאים ולא היכרתיו, וסיפר את הסיפור הנ"? והודה לי בפני כל הקהל. הרב יחיאל הלוי נחום ענה לאמנון טויל שסיפורו נגע ללב. וזה חושף למעשה את הדברים הגדולים שמשה נחום עוסק בהם למען בני העדה.
על ועדות החקירה ועמי חובב יש הרבה מאוד מה לספר. אחד מהדברים המפליאים בעינינו היה, איך נתנו לאדם הזה עמי חובב לשקר בעזות מצח נחושה בשבועה בפני הוועדות ולא זימנו את המשטרה לעוצרו. בפרט כשנודע לוועדות מפי עדים שהוא ניסה להדיח אותם ולאיים עליהם שיבולע להם לא רק בארץ גם בארה"?. כתבתי על ועדת בהלול-מינקובסקי בעמוד 9 שהייתה ועדת בדיקה. לעומת זאת ועדת שלגי קיבלה מנדט ומינוי כוועדת בירור מרה"מ שמיר לברר, מה עשתה ועדת בהלול. זאת עשה לאחר שהתייעץ עם ח"כ צחי הנגבי בשנת 88' ,?אים מינוי ועדת חקירה יביא להם קולות תומכים למפלגה? כדי להרשים את העדה, הכניסו בה חבר מרכז הליכוד, את ראש עיריית ראש העין מר יגאל יוסף, בתור חבר הועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן. לפי כתבתו של רוביק רוזנטל. ועדת שלגי קיבלה מנדט לשבת 3 פעמים בשבוע. הוועדה ישבה כשש שנים ללא שום תקציב. במקום לשבת שלוש פעמים בשבוע, דבר שהיה מסתכם ב-312 ישיבות, הועדה ישבה פחות מ-40 ישיבות במשך 6 שנים. מפליא אותי, איך יגאל יוסף נתן להם למרוח את הזמן, ולא זיעזע שמיים וארץ. לדעתי, היה חייב לזעוק בראש חוצות, בחלוף השנה הראשונה. כמו כן לארגן מסיבת עיתונאים, ולהתריע בשערים, לאחר השנה השנייה. אם לא עוזר מוציאים הפגנות בשנה השלישית. השופט שלגי לא התבייש בשנה החמישית, להכנס איתי ?ווכח בתוך הכנסת, כשלידי עמד אליער מסורי ממושב תנובות. הוא טען, שהוא עובד לפי התקציב. וכל זמן שהתקציב לא הגיע אין זה באחריותו. הבטחתי לו בו במקום, שאני מגיש נגדו ונגד ראש הממשלה רבין בג"ץ ונגד כל הממשלה, ומוריד אותו מתפקידו. הוא הוסיף בחיוך דבילי וטען שיש נציג תימני בועדה, וזה מספיק. וגם כיום עוד לא קבלתי את תקציב ?-10,000 שקל הראשונים לאחר חמש וחצי שנים. יגאל היה חייב להזעיק שמים וארץ על מריחת הזמן. באותה ישיבה בכנסת, ?"? עובדיה עלי תקף את נציגי המשטרה והממשלה על שיטת עבודתם וצורתה. נציגי המשפחות תקפו את עבודת שלגי. כל נציגי הממסד שהוזמנו לא היה להם מה לדווח. דבר גדול יאמר לזכותו של יגאל יוסף, ולברך אותו על כך. שסירב לחתום על סיכומה של הועדה. בתחילת דרכה של הועדה, הם ניסו לשכנע אותנו, ?קברו כמאתיים ילדים בקבר אחים אחד, מתוך ?- 700 מקרים. שבחלקם, נחקרו ?"? וועדת בהלול מינקובסקי שמספרם, ?- 342 ילדים. ?- 250 מקרים, שנחקרו ?"? ?"? דב לוויטן. מספר חודשים לאחר קום הועדה, שמעתי בחדשות חמש בבוקר, כי נמצא קבר של ילדי תימן שבו קבורים ?- 200 ילדים. נסעתי מיד לכיוון רעננה. הערתי את העיתונאי אביהו רצאבי מעיתון השרון ?ביקשתי ממנו להתכונן. אספתי אותו מביתו בשעה שש, ונסענו לבית הרב שוייצה בכפר יונה, שבגוש תל מונד. הודעתי לעיתונות על התגלית. זימנתי את כל כלי התיקשורת והמשטרה. למזלי הטוב הגיע בעל דרגה מהמשטרה, החוקר המפורסם ששמו רנ"? רפי חרבי שהבין מיד שיש כאן הטעייה ותרמית. הקברן עטייה מנתניה הודה מתוך לחץ החקירה, שכך אמרו לו לומר, שהוא קבר במו ידיו 200 ילדים. נסענו לבית העלמין אביהו ואנוכי ושאר הפמליה. כשהגענו לבית העלמין היו שם מספר משפחות שהחלו בחפירת הקבר. עטייה שהיה כבן 72 כאב לי מאד שגרם לכך שסטרתי לו על התחמקויותיו. הוא הראה לנו את את הקבר שהיה מסומן על שטח 4 *4 שהיו אמורים ליצוק עליו בטון בבוקר. הקבר נחפר אך הוא היה ריק. התקשרתי ליגאל יוסף בשבע בבוקר, והכרחתי אותו לבוא ולדבר אל התקשורת. מאות תימנים הגיעו לשם, לאור הפרסום. ומה גדולה היתה האכזבה בפני ההורים האומללים, שחיפשו את ילדיהם הנעדרים. כשהגיע השופט שלגי לועדת העלייה והקליטה, לא היה לו מה לדווח. בלית ברירה, לאור המהומה שקמה בעיר יהוד, הגשתי בג"ץ לביטולה של ועדת שלגי ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית. כל שיחותיי, תחנוניי ובקשותיי מרה"? יצחק רבין ז"ל להקמת ועדת חקירה ממלכתית עלו בתוהו. תשובתו היתה "רק על גופתי המתה תוקם ועדת חקירה ממלכתית". אמרתי לו " יצחק, אני אוהב אותך בכל ליבי ונהניתי מהכבוד שרוחשת לך רובה של העדה התימנית, במיוחד הנהגים שלך. העניין עלול להידרדר בגלל אירועי יהוד. אתה מאלץ אותי לתבוע אותך אישית ואת כל הממשלה שלך." תשובתו היתה "כטוב בעיניך עשה, מכל זה שום דבר לא ייצא". עתרתי לבג"ץ ב –7.6.94. הודות לשני עורכי הדין מנחם זרסקי ורמי דמארי, המומחה הגדול למשפטים פליליים ודיני אישות. כעשרים ישיבות ישבתי עם רמי והוא הנחה אותי, הדריך אותי, ולימד אותי פרק בהלכות משפט, בנוסף לשתי ישיבות שישבנו עם מנחם זרסקי ועו"ד אלי מסטרמן, עוזרו של רמי. כל צריחותיו וצעקותיו של רמי הביאו אותי להכרה שהוא מורה חכם וקפדן שיש הרבה מאד מה ללמוד ממנו. בערב האחרון לפני הבג"ץ נשברתי וביקשתי ממנו שהוא יעתור במקומי. הוא התנגד לכך בתוקף. פחדתי שאני עלול להביא כשלון לכל הנושא. הוא האמין בי וביכולתי וברוך השם ובעזרתם של הנ"ל, זכינו בעתירה והוקמה ועדת חקירה ממלכתית. כל תקוותה של העדה התימנית בועדת החקירה הממלכתית היתה כל כך גבוהה – הרי ליום הזה ייחלנו במשך ארבעים וחמש שנה. שמחתנו היתה גדולה יותר כשבתוך הועדה ישב האלוף התימני הראשון, דוד מימון. אציין את הפגמים והליקויים הראשונים שנגלו לעינינו: א. לקח לועדה שישה חודשים למצוא מקום למשרד, ולהתחיל את העבודה. ב. הפרסום שלה היה לקוי ולא הגון מלכתחילה. הם היו צריכים וחייבים לדעת שרוב התימנים הזקנים, אינם קוראים עיתונים. הם בקושי מקשיבים לרדיו, וצופים בטלוויזיה. את הפירסומים לא עשו בטלויזיה בכוונה תחילה. כדי לא להנהיר את בני העדה לבניין הועדה. הם עשו הכל להרויח זמן ושהעדים לא יופיעו. כשהשמועה פרצה החוצה על התנהגות הועדה, ואיך הם משפילים ומתנהגים כלפי העדים, החליטו רבים לא להופיע בפניה. ג. הועדה פרסמה על פתיחתה בעיתונים צהובים שאין להם קוראים תימנים, במיוחד לא הזקנים, ד. ביום פתיחת הדיון. אנשים לא הופיעו מחוסר ידיעה. הודות לערנותו של עו"ד רמי דמארי, שהודיע לי על פתיחת הועדה בשיחה טלפונית מקנדה, הגעתי ארצה, ערב לפני פתיחת הועדה. בבוקר הפתיחה, הייתי בטוח שהתימנים ינהרו בהמוניהם. לעומת זאת, הגענו לאולם ריק, שהיה בתוכו אדם אחד. הוא דיבר ?-5 דקות מתוך סערת נפש ובכי. הייתי העד השני שהעיד. וגב' שיפריס נכנסה לאולם כועסת על חוסר הפרסום. הסברתי לועדה שאני מתמצא בנושא מכל הכיוונים וההיבטים. מתוך זה שראיינתי בני משפחות רבים. בעדותי ציינתי חלק מהתככים והתרמיות שבהן נקטו אנשי הממסד המיסתוריים. בקשתי שיזמנו את החוקרים. מיכאל רז הגדול שמשקיע את חייו נגד העוול ומציאת האמת. במיוחד, בפרשת עמוס ברנס אז. וכיום בחקירת רצח רבין ?"?. כמו כן את החוקר נבות שהתפטר בתחילת עבודתה של ועדת שלגי הוא הבין מיד שאין לו שום סיכויים לחדור לארכיונים ולגנזכים. את החוקר יצחק קרן קצין משטרה בדימוס שהיה מוכן לעשות עבודת קודש חינם למען מציאת האמת. ועוד מספר מתנדבים. הוועדה התעלמה מכל הבקשות. ביקשנו מהועדה שמספר חברים מהפדרציה ומספר פעילים, יעזרו להם בעבודתם. הבטחנו לספק לועדה חומר מידע. כמו כן, ביקשנו שיתנו לנו ולבני המשפחות, שיש להם כושר ביטוי טוב יותר מהזקנים, לדבר במקומם, כדי שיבינו את גודל האסון, שבני המשפחות חוו ועברו. רק לאחר ויכוחים וצעקות זה נתאפשר. כמו כן, הצעתי שהועדה יסעו למושבים ולנקודות ישוב, שאין באפשרות הזקנים המוגבלים, לספר את גירסתם. או לפחות לאפשר לבני משפחתם לייצג אותם, כדי שהתיקשור יהיה יותר מירבי. הצעותינו לא נענו. לפני סיום עבודתה של הועדה נפגשתי עם השופט קדמי עם פעיל מרכזי שלנו, ?' שלמה גמליאל שישב למעלה משלש שנים בחדר הועדה והקליט את כל התועבה שיהודי תימן חוו אותה. באותה שיחה עם הש' קדמי בקשתי מספר פעמים שרצוי שייקחו את החומר שבידינו ומתוכו יסיקו מסקנות אמינות יותר. לש' קדמי היתה רק בקשה אחת גדולה לפגוש את הרב עוזי משולם. הבטחתי לש' קדמי שאעשה הכל להפגיש ביניהם. הייתי עם אבינועם הלוי יום אחד במכוניתי כשלפתע הוא זיהה את אחת המקורבות אל הרב. ניגשתי לגב' הנכבדה והצגתי בפניה את בקשתו של הש' קדמי. היא גיחכה וצחקה לנו בפרצוף. היא טענה אז שממצאי ועדת חקירה זו תהייה השקרנית מכולם. כך קבע הרב. במבט לאחור אני בוש ונכלם לגלות שכל מה שהוא אמר הרב משולם הוא צדק. העדה התימנית חייבת לו התנצלות גדולה מאד. ה. כשקראתי את דו"ח הביניים של הועדה, ידעתי שאנחנו בני העדה התימנית עלולים למצוא את עצמנו נאשמים במקום מאשימים. את סיכום עבודתה של הועדה קראתי במשך מספר ימים, כ-1,800 עמודים, שעורר בי שאט נפש. ידעתי שהדו"ח שלהם יגרום תסיסה ובוז. את מה שניסינו למנוע משני הצדדים, זה הביזיון. ציינתי בעמודים קודמים שני מכתבים של שתי משפחות, מעטוף וקרווה שהיו הכי מתונים. הן ראו בעבודת הועדה ובממצאיה, זלזול ועלבון לאינטליגנציה. בשיחות שקיימתי עם מזכיר הועדה טען בפני שהעדה התימנית איבדה את הרסן ומקללים את הועדה קללות נמרצות. בדו"ח הועדה לא ציינו שום אישיות ציבורית שהעידה על אותם הימים, שמצביעים עליהם כמושכים בחוטים. כשותפים לפשע. כמסתירי אמת. כמדיחי עדים. וכיוצא בזה. ו. הועדה סירבה לבדוק נושאים כאובים של משפחות, שאיבדו את ילדיהם אחרי שנת 54'. הם הלכו רק לפי המנדט שקיבלו משנת 48' עד 54', והרי מאות ילדים, אם לא אלפים, נעלמו משנת 54' והלאה. הם סירבו להתייחס לרכוש, לנשים הנשואות שנעלמו, שחלק מהן אימהות לילדים ולבעלים צעירים.
?טעויות של ועדת החקירה הממלכתית: מתוך 1,033 מקרים, 56 ילדים אכן נעדרים. מה עם יתר 277? ילדים? על ילד אשכנזי אחד יוסלה שוכמכר, פשט המוסד בחיפושים אחריו, ברחבי אירופה קנדה וארה"ב, במשך שנתיים וחצי. במחיר של ?- 22 מיליון דולר עד שנמצא. וכל הכבוד לבן גוריון ז"ל, וליתר הנפשות שפעלו. מלבד השבע מאות, שעליהן דווח, השאר כנראה אינן חשובות. לכן ספק גדול מאוד מוטל, באמינות חקירתה של הועדה, שלא חקרו את הזקנים באיזורי מגוריהם. הם עשו הכל כדי לא להגיע לאמת אלא לטשטש אותה. מתוך 56 הילדים הנעדרים מרשים לעצמם עו"? רמי צוברי ושאלתי ?ל עדני וראש העיר יגאל יוסף שמאפשר להם לנהוג כאוות נפשם, להגיש תביעות נשקיות בשם המשפחות. אני תקווה שהם יודעים את הסיכון שהם לוקחים על עצמם. כי אם ?"? אחד מהם יפסיד בתביעה העדה התימנית תהיה רשאית לתבוע אותם על נזיקין. דעתי היא שרצוי מאד לסיים את כל האפשרויות בצורה קולקטיבית ורק אז לתבוע. אנו תקווה שחה"? צבי הנדל יעלה הצעה לבטל את ממצאי הועדה. אנחנו יודעים על עשרות מקרים של ילדים תימנים חיים שמחפשים את הוריהם. משרד העבודה והרווחה, שאחראים על תיקי האימוץ, משטים בילדים התימנים ובהוריהם. הם טוענים שהילד זכאי לפתוח את תיק האימוץ. וכשהילד מבקש לראות את תיק האימוץ מראים לו את תיק המאמצים. לא את תיק ההורים הביולוגים. כשהבאתי את משה בכר מטורנטו כדי שסוף סוף ידע מי הוריו, מנהלות תיקי האימוצים הראו לו אישה שכביכול הרתה לזנונים בגיל 14. כשנפגשו, האימא ביקשה שלא יתראו יותר. לא מספיק שהילד מתהלך בהרגשה שננטש, מספרים לו שאימו זונה. ואיזה זונה תרצה לוותר על פרי בטנה? בזאת מבקשים לייאש את המחפשים. כמו כן שיטו באורי וכטל מלוס אנגלס. הוא ביקש לפתוח את תיק האימוצים כדי לגלות מי הם הוריו. במקום זאת, מראים לו את תיק המאמצים. הוא מצא את בני משפחתו בכוחות עצמו. הם יודעים מדוע הם מסתירים זאת. הודות לעו"ד זרח רוזנבלום, שהגיש בג"ץ נגד המשרד הנ"ל עבור הילדה המתה עדינה פאדל, ביתו של דוד שוקר שקמה לתחייה, ספק אם היינו מגלים את שיטת ההשתקה. מתברר איפוא בזמן כתיבת פרק זה, כי קמו שני ילדים לתחייה: אריאל קטיעי ויוסף צדוק, עקב הכתבות במוסף עיתון "הארץ", מחודש ינואר, של אביבה לורי ואהוד עין-גיל, סגן עורך מוסף שבת. מר עין-גיל מטיל ספקות רבות, בשיטת החקירה ובממצאי כל הועדות. ילדים נוספים שנמצאו חיים הם שמואל פיינברג, משה בכר, צילה לוין, ד"ר יהודה קנטור ועוד. הרשימה ארוכה. כמו כן, מדוע לא פרסמה הועדה בדו"ח שלה, אנשי ממסד שהעידו בפניה. הועדה לא הוקיעה את העדים ששיקרו. לצערי הרב, הממצאים של הועדה האחרונה גרמו נזק בל ישוער כלפי ביהמ"ש העליון וכלפי הממסד. אני חושש מאוד שאם הטרגדיה הזאת תתגלגל לפתחו של ביהמ"ש הבינלאומי לפשעים חמורים, מצבנו ותדמיתנו כתדמית "היהודי המכוער" יהיו כגושפנקא חוקית לחשוב עלינו כך. מצער אותי מאוד, שהועדה לא נתנה דעתה מה קורה בעיוות הדין, ולאותו זמן שמלכות בית דוד העלימה ילדים. וירמיה הנביא זועק. "כה אמר ה'. דינו לבוקר משפט. והצילו גזול מיד עושק. פן תבער כאש חמתי, ובערה ואין מכבה. (ירמיה, כ"א, 12). העלתי הצעה אחרונה לפני שבני המשפחות יצאו מכליהם, שתוקם ועדת חקירה נוספת בשיתוף פעולה עם בני משפחות ונציגי הפדרציה התימנית. כולי תקווה שיו"ר ועדת העלייה הקליטה והתפוצות, ח"כ צבי הנדל, יצליח להעביר את הצעת החוק שבני העדה התימנית, יחקרו בעצמם את הטרגדיה שפקדה אותם, עם שופטי בית משפט עליון, כמובן בתקציב משרד האוצר והממשלה. אני לעומת זאת אעשה כמיטב יכולתי, לגייס את כל חברי הכנסת, את ראשי הפדרציות היהודיות וחברי הקונגרס היהודי העולמי למאבק בפתרון הבעיה, כדי שהזוהמה והכתם המבאיש לא ידלוף החוצה מהמדינה.

בתודה מראש לועדת העלייה הקליטה ותפוצות. לפעילים הנפלאים שיהיו מוכנים להצטרף לגוף אחד. לחוקרים שלמה גמליאל מירושלים שישב שלש וחצי שנים והקליט את כל עבודת הועדה וסבל הרבה ביזיונת מהם. כמו כן למתעדים. אנשי הרב משולם ממשכן אוהלים, שהנציחו בצילום וידאיו את כל העידויות. את אבינועם הלוי מרחובות. אבנר פרחי חוקר ועיתונאי מחדרה. ואחרונים חביבים אני מברך אישית את כל חברי הפדרציה העולמית ליהדות תימן. את ?"? שלמה סמרי משולם נהיר מאילת. את שלום בן לוי למוס אנגל. את מיכל ועוזי גמליאל מאיכין. את הפדרציה מארה"?. את חברי הפדרציה העולמית. את עו"? יואל שמחי מגוש תל ומנד. את נחמיה לדני ואליעזר מסורי מתנובות. את יהודית לוי וחברי הפדרציה מאירופה. את אילנה ליבנה מהצרי מק' יגור. את הרב משה תנעמי מרכסים. את סגן ראש העיר רחובות שאול ליבי. את ידידי קצין כיבוי אש גבי עימרן מרשל"? שמסייעים בידי להאבק למען אחינו הנזקקים מכל בני העדות. את צדוק אל זמירי את גבי שרעבי ממשרד הדתות בת"?.את הרב יחיאל הלוי נחום. ואת היקרות לי מכל אשתי עפרה וביתי חן חנה. המאפשרות לי להעדר מהבית כדי לחוש לעזרת הנזקקים.

בברכה ד"ר משה נחום,
נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן וחבר הקונגרס היהודי העולמי.

34. הפשע והתרמית הגדולה של המאה העשרים שנעשתה לעדה התימנית
"חרב באה על העולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין"
(פרקי אבות ?- 11)
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5316&omm=34&viewmode=

הכחשת פרשת חטיפת ילדי תימן, כמוה
מאת: pilovich shahafו 21/02/02 | 21:40
..."כמוה כמו הכחשת השואה של העם היהודי במילחמת העולם השניה, רק במיקרה הזה, זה חמור שבעתיים, כי פה פשעו יהודים שעשו ליהודים/אחיהם מעדות המזרח בכלל וילדי תימן בפרט...
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/viewMsg.asp?id=303&msgid=2861452&archive=1

ציונה "היימן" לשעבר ציונה "סאלם" ...זהו פרט נוסף שהכתבת ידעה ולא כתבה זאת בגוף הכתבה ולמה...?!

אחיו של הנשיא קצב: ציון קצב נחטף מהוריו, בשנת 1952 ממעברת קסטינה/מחנה צריפין, מצ"ב העיתון/עלון{ב-16 קבצים} מספר 1 שיצא
לאור בשנת תשנ"ח, שנשא את הכותרת...:-
https://rotter.net/forum/gil/5074.shtml

האמת נחשפת: האוצרות האבודים של יהודי תימן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5316&forum=gil&omm=0

__________________

לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה

שתי נשים נוספות, גם הן תימניות, נחשפו מיוזמתן: ציונה היימן וצילה לוין. תיקי האימוץ שלהן היו ריקים, ושתיהן נאלצו לצאת למסע חיפוש על בסיס דימיון בלבד, כשהן נעזרות בעיתונות הכתובה ובתקשורת. סיפורה של צילה – שזכה לתהודה רבה – פורסם הן ב"ידיעות" ב-97' על ידי אורון מאירי וסמדר פרטוש והן ב"מעריב" על ידי קובי בלייך, ואילו זה של ציונה פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-2002 על ידי יהודית יחזקאלי.

הוריה המאמצים של צילה לוין הגיעו אליה דרך רופא מחיפה, ולטענת מקורבים לא היו מאמצים אותה אילו ידעו שנחטפה מהוריה. יחד עם זאת, מספרת צילה, כי "כששאלתי על עברי, קיבלתי אזהרה בקיבוץ שחבל לבזבז את הזמן, וכדאי לי להתמקד במשפחתי הנוכחית. הבנתי שמסתירים ממני משהו וחייתי בהרגשה נוראה, שאני חלק מקנוניה". את צו האימוץ נתן השופט משה לנדוי, אז שופט מחוזי בחיפה ולימים נשיא בית המשפט העליון: "לאחר עיון בבקשה שהוגשה ביום 18 בנובמבר 1948 על ידי אנדה ומרדכי רוזנשטוק מעין המפרץ לאימוץ ילדה שתקרא צילה רוזנשטוק, היות והילדה היא אסופית והוריה אינם ידועים, והיות והילדה הנ"ל נמסרה למבקשים על ידי ועד הקהילה העברית בחיפה, מצווה בזה שהמבקשים יהיו הוריה המאמצים של צילה רוזנשטוק". הנה לנוחותכם, סיכם אחד מבכירי השופטים מעשה פשע בפסק דין ובכך לקח חלק בפשע. להגנתו, טען השופט לנדוי, כי טיפל בתיקי אימוץ רבים ולכן אינו יכול לזכור מקרה ספציפי.

על סמך הדמיון המדהים ביניהם ערכו צילה לוין ומרגלית עומייסי בדיקת די.אן.איי. הבדיקה העלתה כי מדובר באם ובתה. בעקבותיה התחוללה שערורייה שבסופה עורער מעמדו של עורך הבדיקה, ד"ר חסן חטיב מהמחלקה לגנטיקה באוניברסיטה העברית, ובמהלכה ספג בוז בניחוח גזעני מפיו של פרופ' יוסי הירשברג שטען כי הלה מומחה רק לגנטיקה של חיות. בדיעבד סיפר חטיב כי הופעלו עליו לחצים אדירים על מנת לשלול את חוות דעתו הראשונית, ולבסוף חתם על בדיקה הפוכה בה לא נטל חלק ולא האמין בה. בדיקה נוספת שביצע בעצמו איששה את מסקנתו הראשונה. היום הוא מחזיק במעבדה משלו.

חמישה חברי כנסת תימנים מכל סיעות הבית התכנסו (יום ד', 3.3.04) למפגש רשמי ראשון, בו דנו על הדרכים בהם ניתן לשמר את מסורת העדה התימנית.
יוזם המפגש, חבר הכנסת איתן כבל (עבודה), פתח את הדיון בבדיחות זוטא בשפה התימנית, ועד מהרה גם חבר הכנסת משולם נהרי (ש"ס) "זרק" בדיחות. ח"כ אהוד רצאבי (שינוי) הטעים בסיפורים מן העבר בעגה תימנית, חברת הכנסת גילה גמליאל (ליכוד) לא הפסיקה להתפקע מצחוק וח"כ אורית נוקד (העבודה) סקרה את הנוכחים.

חברי הכנסת, שחלקם תימנים משני ההורים (כבל, רצאבי ונהרי) וחלקם רק מצד אחד (ח"כ נוקד וגמליאל), רואים חשיבות רבה בהצלת ושימור מסורת יהודי תימן והתרבות, אם באמצעות מימון פעולות להפצת המסורת ואם על-ידי השפעה על גורמי ממשל להכניס תכנים של יהדות תימן גם במוסדות החינוך.

לקבוצה מצטרפים שני חברי כנסת תימנים שלא נכחו בישיבה, סגן שר התמ"ת, מיכאל רצון, והשר לביטחון פנים, צחי הנגבי (בנה של חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן).

ח"כ כבל (44), יליד הארץ, נולד וחי בראש העין, מסביר את חשיבות המפגש: "הדור הארי של יהודי תימן הולך ופוחת. לצערי, המחקר בנושא מפעלם של יהודי תימן דל ופוחת ורצוננו הוא להחזיר עטרה ליושנה, להפיץ מחקרים הקשורים ליהדות תימן להקים, מאגר קלטות להתחבר לעמותות העוסקות בנושא ולהפעיל אותן".

ח"כ משולם נהרי (52), יליד הארץ אף הוא, מחדד את הדברים: "מורשת תימן היא מורשת יהודית מפוארת מאוד ועשירה בחיי רוח. יהדות תימן העמידה תלמידים חכמים. עד עתה ציירו בצורה לוקה בחסר את העדה התימנית. אני לא מדבר על מאכלים, סלסולים וריקודים, חיי הוואי ופלוקלור, אי אפשר לקחת דבר טפל ולהפוך אותו לעיקר".

"היהודי התימני הוא בראש ובראשונה איש הספר והספר הוא בעל ערך עליון יותר מכל דבר אחר. יהודי תימן הם בין הבודדים ששמרו על חיי רוח מכל עדה אחרת, מאז חורבן בית ראשון. אין עוד עדה בעולם היהודי ששמרה את ערכי היהדות כמו יהדות תימן, ולצערי כל יתר העדות עושות כדי לשמר את המורשת. יהודי תימן לא השקיעו מספיק בכך", הוסיף נהרי.

חבר הכנסת אהוד רצאבי הוא דור שלישי בארץ. סבו עלה ארצה בעליית 'אעלה בתמר' באוקטובר תרמ"ב, יחד עם עוד 120 משפחות שהיו בין הראשונות מהעדה שהתיישבו בירושלים. סבו, אבשלום רצאבי, בין מקימי שכונת כרם התימנים בתל אביב. בהמשך, הקים סבו את עמותת "אעלה בתמר", שמטרתה לשמר את המורשת של יהודי תימן. העמותה פועלת מתרומות במשך כ-100 שנה.

היום, ח"כ רצאבי רואה בהתכנסות חבריו לכנסת צעד ראשון להמשך פעילות אביו - חידוש פעילות העמותה שפעלה משך שנים והיום נמצאת בהליכי גסיסה. "אני רואה כמצווה להמשיך את פעילות אבי. העמותה פועלת להוצאת קלטות שאנו קוראים להם קלטות הצלה של יהודי תימן המבוגרים, מלגות לחוקרים ועוד. עלינו למצוא פתרון ולהירתם יחדיו כדי לסייע בשימור המסורת מתוך חרדה שהיא תיעלם".

חברת הכנסת אורית נוקד היא ילידת הארץ. אביה בא מוורשה שבפולין ואימה, הדסה סיגלוב (שם נעוריה), הינה ילידת הארץ ממוצא תימני וזמרת בעבר. ח"כ נוקד נסתה בעבר לפעול בחקיקה בהעברת חוק שימור תרבות שבזי. הצעת החוק לא עלתה לקריאה טרומית, כיוון שלא זכתה לתמיכה. "ביום יום יש לי זכרונות רבים מבית סבא. אני חושבת שנכון מאוד לפעול לשימור המורשת", אומרת נוקד.

אביה של חברת הכנסת גילה גמליאל (30) בא מתימן-ברט ואימה ממוצא לובי. גמליאל אמרה: "אני מברכת על ההתכנסות. יש לכך חשיבות עליונה לדאוג להנצחת מורשת ותרבות של יהודי תימן. הרבה תולים בנו תקוות. אם מסתכלים בגדול לראות חברי כנסת מכל סיעות הבית - ש"ס, שינוי, העבודה וליכוד, זה דבר שהוא ללא ספק מבורך".

וכמו שסיכם את הישיבה ח"כ משולם נהרי, בציטוט מספרו של חיים הזז, "היושבת בגנים": "אולם ברורים שבכולם אלו התימנים. הללו זריזים וחריפים, מומלחים ומתובלים... מורי סעיד ג'הראן היה מצפצף בקולו ואומר, 'הננו עמא פזיזא, אנו מבני בניהם של מתים שהחיה הנביא יחזקאל. רק קרמו עצמותינו גידים ובשר אין עליהם מייד קפצנו ועמדנו על רגלינו'".
נוצר ביום: 04/03/2004
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-41664-00.html?tag=8-15-07

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5228&forum=gil&omm=27&viewmode=threaded

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5667&omm=13&v

I worked for nine years gathering the truth about the Rabin assassination and not one of my articles received the kind of recognition accorded my previous piece about the radiation experiments on Israeli Sephardi children during the 1950s. It began when the gutsy site www.israelinsider.com published the article. It was then picked up and featured on the news sections of both Google and Yahoo. From there the article spread everywhere. To my dismay, blatantly anti-Israel sites abused the information and its real message.
The message is that the early Labor Zionists were monsters and their descendants, the Oslo "peacemakers," are no less monstrous. According to Rabbi Antelman, Zionism began as an honest national liberation movement that was too quickly infiltrated and corrupted by the secret followers of the false messiahs Shabtai Tzvi and Jacob Frank. Anyone who looks at events from that starting point realizes that had there never existed Labor Zionism, there would not have been a Holocaust.
Now this same demonic force is wrapping its pincers around the Jews of Yesha. These Jews refuse to realize that their enemy is terrified by the revival of Torah Judaism taking place in these territories and will do whatever needs to be done to wipe the revival out and return the country to the Sabbataian values envisioned by the founders of Israel.
Opposing the Sabbataian Zionists during the period of the Holocaust were, what were then known as, the Revisionist Zionists. Today, the wounded and weakened descendants of this good Zionism, are known broadly as the Right. They tried and failed to save the Jews of Europe. The Labor Zionists had far too many powerful allies among the bloodthirsty occultists who run this planet from behind the scenes.
The Sabbataian Zionists made a terrible pact with the Nazis, simplified after the best known component, called The Transfer Agreement. They let the Germans have their way with Europe's Jews, and later continued the torture and medical experiments on the Sephardi children who immigrated to their new Sabbataian state.
The purpose of my exposing these sadistic experiments is to strengthen Judaism by removing these anti-Jews from our midst. Over the past 120 years the Sabbataians have infiltrated the Jewish leadership worldwide and oversaw the destruction of over 80% of the people by promoting wars, pogroms, assimilation and the Holocaust.
They have to go! If Judaism is to survive, we must expunge the devils. If that means exposing their worst crimes, so be it. Every moment they sit in power over the Jews is a mortal threat to the survival of the remaining 20%. My exposes may have the power to shake the demons out of our hair. Judaism and Israel will survive the shocking truth, but they will not outlive the continuing existence of Labor Zionism.
And no one knows that better than Israel's Yemenite community. They have not forgotten that during the early years of Israel, some 4,500 of their children were kidnapped by the authorities and most disappeared for good.
In 1994, my revelations about the Rabin murder had made headlines in Israel and the leaders of the Yemenite Children's movement asked me to investigate their cause. Their movement's leader, Rabbi Uzi Meshulum was arrested and they feared for his life.
Who could blame them? Meshulum's arrest had already caused one murder. To get the rabbi into prison, the Israeli authorities surrounded his home and placed him and several dozen of his congregants under siege. Nearly 2000 police and Shabak officers arrived at his home in Yehud and they were backed up by helicopters and dogs. But it was the snipers who were assigned to wipe out the rabbi, his family and his congregation.
One unarmed congregant, Shlomi Asoulin was shot by a sniper. He was taken to police lines where he was allowed to bleed to death. Then Rabbi Meshulum's house was shot up. I counted fifty bullet holes in his living room walls and then stopped. I got the message. The state tried to mass-execute him, his wife, children and young followers.
In 1996, Rabbi Meshulum asked to meet me. I travelled with his wife to Sharon Prison, walked through a maze of sinking corridors until I reached his compound. We shook hands, and he had a powerful grip. We spoke of many things but I wanted to know the big truth from the source: why hadn't he united the kidnapped children with their biological parents? He then blasted the music on his portable tape machine and explained that he didn't have the heart to tell the parents that the majority of their children were dead, murdered in atomic experiments, most shipped first to America in cages. Then he revealed the reason for his repression: the founder of the Israeli atomic research program was Shimon Peres and if the truth came out, he would be exposed for his role in the atrocities.
He told me why he wanted this meeting. The Shifris family had assumed control of his movement and he was now certain that they were Shabak infiltrators destroying his movement from within. He wanted me to take over as spokesman.
I accepted, but Ofra Shifris would have nothing to do with it. The Yemenite people are innately modest and mild-mannered. I had my advocates but none could find the wherewithal to stand up to the feisty Ashkenazi lady who had shanghaied their fight for justice.
Besides Ofra, the Shifris family boasted her husband and son, both Hebrew University academicians. The imprisoned followers of Rabbi Meshulum included the son, who was suspected of being a snitch even while incarcerated.
But, give the family credit for a remarkable show. It was Ofra who showed me the photos of the cages in which the Yemenite infants were flown to America. And it was she who showed me the scarred bodies of the survivors of the experiments which she claimed took place at the Biological Institute in Ness Tziona.
In 1998, Rabbi Meshulum was released a vegetable. Depending on who tells it, he was given a lobotomy, or injected with mind-crippling drugs. Either way, he was now a zombi. His campaign for truth was over.
At the same time that I was researching the claims of Rabbi Meshulum, I hired a researcher for my upcoming book, Who Murdered Yitzhak Rabin. His name was Yechiel Mann. He was a seventeen year old Meretz Party youth activist. It seemed like an odd affiliation for the job, but he did splendid work.
He became my protege and chose the Yemenite children as the subject that would bring him recognition. And he deserves recognition, but here is why I've been reluctant to grant it to my readers.
In 1998 he was drafted into the IDF. In the summer of 2001, something happened to him while in the service. He was busted for a minor military felony and went to jail briefly. During this period, he told me he was beaten by a group of soldiers who warned him to keep away from Rabin.
Enter Nahum Shahaf. Out of the blue emerged a man who claimed to have the evidence needed to crack the Rabin truth. And indeed, he did have an impressive stock of photos and documentation, including the hidden sections of the Shamgar Commission's findings. However, instead of releasing the evidence, he invited the original researchers to his apartment and dangled it in front of their noses. He succeeded in dividing the research community by promising to release the goods to anyone of us who accepted him as the new leader of the Rabin investigation movement. One researcher, Natan Gefen took the bait and has since been totally neutralized.
The next victim was Yechiel Mann.
In September 2001, I was given an enormous stockpile of Rabin murder documentation by an insider source who some day will be revealed. I asked Yechiel to go over the material with me in preparation for the Rabin Assassination Conference to be held in late October of that year at the Windmill Hotel in Jerusalem. He found too much time for this endeavor considering he was still in the army. He explained that he went AWOL until the end of the conference.
Shortly before the conference, Yechiel announced that he and Nahum Shahaf would be presenting their own conference two days before ours. Shahaf had convinced Mann to rent a steak house in Jerusalem for the event and pay for the meals of the participants, who were invited journalists. Predictably, the event was a flop and Yechiel was out 2000 shekels,
Undeterred and uninvited, he and Shahaf showed up at the real conference. There, Shahaf burst on the podium and shouted that he was the hero of the day. From the side, Mann screamed, "Let him speak. Let him speak." Shahaf was removed by the police and Mann was removed from the Rabin researcher's community.
But, Yechiel's activities continued apace. He began inviting himself to stay over at a string of Rabin researchers' and journalists' homes. Each time he asked to use their computers to download his mail, and once he was caught sending the owner's private files to his computer.
I hope you agree that this is not the picture of someone you'd give your wholehearted endorsement too. Nonetheless, sacrifices have to be made for the truth. In the past three years, there have been two excellent books on the Yemenite children's disappearances, both in Hebrew. Yechiel wrote the only book on the subject in English and it is important.
While researching his book, Yechiel gave a lecture on his findings at the Israel Center in Jerusalem. Missing from his speech was the motive for the kidnappings, the atomic human testing they were subjected to. I noted this at the end of his speech and he answered that he did not want to delve into this subject.
That should have been the end of the matter, but it wasn't. An agitated Rabbi David Sevilia, of Jerusalem, gave a most animated rejoinder to Mann's neglect, offering a potted history of the medical experiments the children endured, most not surviving the tortures.
Please read the following sites. Yechiel Mann documents the sad saga of the
Yemenite children kidnapped by the Sabbataian Labor Zionists guided by Weizmann and Ben Gurion. All that's missing is the motive:

www.geocities.com/CapitolHill/9302/ym.htm

www.rense.com/general13/thou.htm

www.israelbehindthenews.com/Archives/Jun-02.shtml

www.israelvisit.co.il/BehindTheNews/Sep-29-98.htm

www.davidicke.net/newsroom/asia/israel/090701a.html

www.alliancefr.com/actualite/desinformat/desinformat/enfants/eenfant2.html

One reader fills in the gaps for us:

Their programs were often referred to as PROJECT MONARCH and MKULTRA, MONTAUK and others as well.
American infants and children were frequently used, and I have interviewed former SURVIVING victims of their infamous and heinous human experimentation programs. As I shared, one of the better ones known who has gone public with her information is CISCO WHEELER.
She confirmed repeatedly to me that both she and other children kept in cages for human experimentation at bases such as CHINA LAKE NAVAL ORDNANCE RESEARCH CENTER in California, were often subjected to the horrible torture and abuse of Joseph Mengele and his sons, and others as well. She admitted that children were often used and human guinea pigs to test the effectiveness of CIA torture/mind control drugs tactics.
Many died from the repeat abuse...they simply could bear no more. She told me of infants suspended from the ceilings in cages that were electrically wired, and the infants conditioned through electric shock therapy.
I want to cry as I tell you this.
She admitted that much of this went on in the early 1950's, and perhaps even earlier, continuing in many forms to this present day.

And that was the real fate of the missing Yemenite children,

end

* If one more French Jew or sympathetic psychopath is caught hoaxing anti-semitic acts, I plan to expose the Sabbataian plot to send French Jews to Israel using the usual method of fear and suffering. The files are sitting here waiting for the opportunity.

* Here is some Kerry data sent to me:

By the way, it is a little odd, don't you think that Kerry's great grandfather was
Jacob Frankel born a few years after Jacob Frank died not too many miles away. And that Jacob Frank received the patronage of Maria Theresa, as has John Kerry received the patronage of Maria Teresa Thierstein Simץes-Ferreira Heinz Kerry. Writeups about Kerry said he was in bad financial straits before he married "Teresa". Maybe he is a re-incarnated Jacob Frank - or at least, carries the Frank DNA. (I know - Frank was actually Frankovich, but.... )

John Kerry selects CFR member to be his top adviser on the Middle East

NEWS BRIEF: "Kerry appoints Mel Levine top Mideast adviser", The Jerusalem Post, August 16, 2004
In order to garner the Jewish vote in a national presidential election, it is always important to choose someone with a Jewish name who is accepted by Jewish organizations throughout this land. However, there is more to this story than meets the eye! Mel Levine is listed in the "Who's Who In The Elite" as being a member of the Council on Foreign Relations (CFR) ! Thus, we see John Kerry beginning to surround himself with establishment elite people from special Illuminist groups like the CFR. Just as Presidents Reagan, Bush, Clinton, and Bush, John Kerry relies upon the advice and consent of CFR members who are totally trained and supportive of the global

* Response to my new CD has been wonderful:

Barry:

* 've so far listened to your Denver CDs three times. I was mesmerized.
Thanks so much!

* Incidentally, I love the CD; I've
listened to it twice. It's truly chilling, the all-pervasiveness of the
mixed tendrils of evil. We are rushing head-long into Luciferian world
government, and the bad guys control both sides of every debate. Two false
extremes are created and cultivated so that "reasonable," "sound-thinking"
people can comfortably shun them both, settle into the artificial "middle,"
and be led like cheerful, well-informed lambs to the killing fields. Anyone
who points out the artificiality of the whole scenario is clearly
delusional, perhaps insane, in this crazy context. Uggh!

* Thank you for the C.D.s. It appears as though you have probably nailed it. Perhaps this "behind the scenes" group could be what Revelation 3:9 refers to… "those of the synagogue of the adversary, who say they are Jews and are not, but lie"? At any rate, I anxiously await the day that Daniel 2:34-35 is fulfilled.

Response to the video has been critical. It was recorded in a large hall with 500 people present and too many people are not happy with the sound. I won't print their complaints but they're out there. On the other hand, lots of people liked it.

Hi Barry,
Great video!!! I had no idea that the spawn of satan known as the Vatican had it's claws so much in Israel. I was glued to the whole video. You are like a breath of fresh air. I went to your site looking for video information in order to promote it but found none. I can scan the the video cover for my site, but what info can I give people on how to order it? IOW where can they order the video. Please let me know and I will promote it on my site.

To see or hear my 90 minute lecture last May in Denver on the real "peace" process, just write me at [email protected] $20 will get you one, $32, both.

And as usual, you can order my English books, Who Murdered Yitzhak Rabin, Israel Betrayed, The Last Days Of Israel and Save Israel! by writing me at the same address.

Just so you all know, my new book:
SHABTAI TZVI, LABOR ZIONISM AND THE HOLOCAUST

is about 2 weeks away from release.

Permission to Copy
You may download, save, or print for your personal use without permission. If you wish to disseminate the electronic article, or to produce multiple copies for classroom or educational use, please request permission from:

Copyright Clearance Center
Professional Relations Department
222 Rosewood Drive
Danvers MA 01923

FAX: 978-750-4470/4744
Web address: www.copyright.com

For other permissions or reprint use contact:

Rights and Permissions, Journals Division
Indiana University Press
601 North Morton St.
Bloomington, IN 47404
FAX: 812 855-8507
E-mail: [email protected]

----------------

The uproar over the education of Yemenite children in the immigrant moshav of Amka, in the north of Israel, is one of the most flagrant examples of the kind of absorption that met new immigrants from Islamic countries in the first years of Israel's independence. The group most active in absorption at the time was the Mapai -dominated Moshav Movement. Amka was among the moshavim singled out by both the religious press and religious parliamentarians as proof of the violation of the 1949 Compulsory Education Law, which guaranteed parents the right to choose a particular educational system for their children.1 Amka was pointed to as an example of anti-religious coercion perpetrated by the leading political party, Mapai, and the Israeli Left. In this period, however, Mapai members, led by Prime Minister Ben-Gurion, and the first two ministers of education, Zalman Shazar and David Remez, vehemently refuted this charge. They fulminated in both the media and Knesset that such claims were libelous and totally unsubstantiated.

In the years that have passed, confidential documents from the highest echelons of Mapai have been made public, revealing that, among the party elite, it was common knowledge that the Moshav Movement was flouting the Compulsory Education Law and that anti-religious coercion was taking place at Amka. Moreover, a wealth of evidence shows that Mapai leaders were bitterly divided over the manner in which immigrants from Oriental backgrounds, including the Yemenites at Amka, should be assimilated into the country. On one hand, officials such as Shazar and Remez believed that anti-religious coercion must be avoided and that immigrant parents in all of the Moshav Movement's villages, like other parents throughout the country, should be allowed to choose their children's educational framework. On the other hand, leading figures in the Labor "system," such as Yaakov Halperin (Niv) (Head Supervisor), Yakov Sarid (a top official in Tel-Aviv), and the leaders of the Moshav Movement, especially Member of Knesset (MK) Ami Assaf, believed that their primary mission was to spread the Labor Movement gospel among as many pupils as possible. It was decided that, in every moshav affiliated with the Moshav Movement, only educational institutions associated with the Histadrut would be permitted to operate. Aided by instructors and volunteers from veteran moshavim, public and Labor-affiliated organizations made full use of their power and compelled immigrant children to take their schooling in either the Labor or Religious-Labor system. Objecting parents were eventually expelled from the village.

It seems that Ben-Gurion was caught between the two sides. Publicly he defended the Labor system and asserted that everything was proceeding legally. But in closed-doors discussions with party leaders, he admitted that the Moshav Movement was in fact breaking the law, and that it was dangerous to lend it support. In one such meeting he was extremely outspoken on this point, declaring that "our" people were carrying out acts of "robbery in broad daylight" on the new immigrants and that the nation and the party would pay dearly for this in the future.

In retrospect, by failing to demand an immediate end to the infringement of the law and the accompanying anti-religious coercion, the Prime Minister and the cabinet, including ministers from the Religious Front2 gave, in effect, their tacit sanction to illegal acts.

A BRIEF LOOL AT THE ABSORPTION OF YEMENITES (1948–1951)
Between 1948–1951, nearly 680,000 immigrants entered the State of Israel, half of whom arrived from Islamic countries.3 One group of special distinction came from Yemen and Aden on an airlift operation known as the "Wings of Eagles.4 The exodus began in December 1948 and was completed in less than two years, in September 1950. Altogether, 48,000 Jews landed in Israel from Yemen and Aden.5 On arrival, all of the Yemenite immigrants were sent to transit camps, although many were transferred to work villages and moshavim after only a few weeks.

The Moshav Movement was the main organization involved in the absorption of new immigrants. The movement's leaders responded enthusiastically to Ben-Gurion's call in early 1949 for assistance and shouldered the daunting task of overcoming innumerable ideological and practical obstacles, vigorously taking the lead in the policy known as "from transit camp to village."6 In 1948, prior to the massive influx of immigrants into the country, the Moshav Movement contained only 49 villages, comprising 3245 families. Within five years, an additional 135 moshavim were established that included 9547 families. In this short time, the Moshav Movement expanded into the dominant organization of labor settlement.7

Many Yemenite families, although religiously observant by tradition, were nevertheless sent to the secular Moshav Movement. Less than a third were placed on moshavim of the religious system; i.e., villages affiliated with the religious parties HaPoel HaMizrakhi or Agudat Israel.8

POLITICAL PARTIES AND THE ABSORPTION OF YEMENITE IMMIGRANTS
For the most part, the new immigrants from Islamic countries, including those arriving on "the Wings of Eagles" remained out-of-sight and out-of-mind for most of the Jewish community in Israel.9

Undeniably, the entire Labor Movement, with Mapai as its political arm, formed the organizational framework most actively involved in the absorption of Oriental immigrants, including the Yemenites. On the other hand, Mapai activists, more than any other group working in absorption, aspired to "re-educate" the Oriental Jews and speedily mold them into the image of the "new Israeli"—best summed up as an anti-religious, secular, pioneering tiller of the soil. As the dominant political party in the state, Mapai had all the resources at its command for pressuring, as well as attracting, the new immigrants. The party oversaw the state's major absorption bodies on which the new immigrants were dependent: the Jewish Agency, the Moshav Movement, workers councils, employment offices, the Jewish National Fund, HaMashbir HaMerkazi , local mini-markets, neighborhood clinics, and the workers bank . It should also be mentioned, however, that in the first years of Israel's statehood, Mapai fielded more active instructors for assisting the immigrants than any other political party, as well as more people who volunteered their time, energy, and experience in response to their movement's "call up" to aid in absorption. Mapai succeeded in enlisting more agricultural experts, teachers, doctors, nurses, social workers, etc., than all the other groups in Israel combined. Thousands of Mapai party members contributed to the absorption of Oriental Jewry, which included the new immigrants from Yemen.

Compared to Mapai and the Israeli Left in general—Mapam (the Zionist-Socialist party), and especially the two kibbutz movements, Kibbutz Artzi (Mapam), and HaKibbutz HaMeuchad (associated with Mapam, with a small minority from Mapai. Broke away in 1952)—lthe political parties in the center and the right made almost no effort in immigrant absorption, and a number of them even hindered it. Furthermore, at the municipal level where the center and the right held sway—such as in Tel-Aviv under Mayor Israel Rokach and Ramat-Gan under Mayor Abraham Krinitzi—the immigrants were unwanted and pressured to evacuate the city limits.10

Even among religious Jews, there was a severe lack of workers dedicated to receiving and absorbing the immigrants, especially in the first months of statehood in 1948 and 1949. For the most part, the Religious Front turned its back on the people coming from Islamic countries and even discriminated against them. Evidence can be seen in its response to a request by the Chief Sephardi Rabbi, Rabbi Ben-Zion Uziel, who demanded that the party add a representative from Oriental background to a realistic spot on its list of candidates to the First Knesset.11 The Front's leadership consented to a Sephardi representative, but only in the 25th place, knowing that it was considered highly unlikely it would win more than 18–20 mandates (it received only 16).12 In this period, however, almost 200,000 Sephardi Jews dwelt in the country, the majority of whom were religiously observant, and who accounted for one quarter of the electorate.

THE BEGINNING OF THE "AMKA AFFAIR"
Yemenite settlement in the abandoned Arab village of Amka, 12 kilometers south of the Lebanese border, began in November 1949. The Moshav Movement ensured that absorption instructors from established labor settlements would be waiting for the new arrivals, according to the standard operating procedure. These advisors had a two-fold task: first, to introduce the immigrants to Western and Zionist culture, modern education, agriculture, economics, the bureaucratic system, health services, etc.; and second, to induct them into the "correct" ideology and "correct" political framework.

The chief instructor at Amka was Yosef Lukov13 from the veteran moshav of Kfar Vitkin. There can be no doubt that he sacrificed a great deal of his family life in order to assist the Yemenites in the northern settlement. Lukov the "Mapainik" became in effect the village supervisor. Instructors and officials working in the village, as well as the Yemenites themselves, recognized his authority. As a loyal member of his movement and party, Lukov ascertained that the moshav's solitary school would be affiliated with the Labor system and that all the local immigrant children would learn there.

In early January 1950, a female teacher from the Labor system was sent to Amka on Lukov's initiative. The woman, a secular Jew, was expected to take responsibility, single-handedly, for the education of dozens of newly arrived Yemenite children. She was, however, far removed from the parents' expectations.14 We may assume that the Yemenites were angry on two counts: one, the teacher did not observe Jewish religious traditions; and two, she was female. It should be pointed out that she worked alone and that the pedagogic challenge was obviously overwhelming.

In the same period, Achi'ezer (a Haifa-based organization engaged in the religious instruction of immigrant children) dispatched three ultra-orthodox male teachers to Amka to open a school affiliated with Agudat Israel. The initiators of the school claimed that sixty-four pupils, the vast majority of the moshav's children, had been enrolled,15 but, they charged, Labor Movement instructors in the village spared no effort to expel the teachers. In an unsigned letter sent by the Achi'ezer organization to the Minister of Education and Culture, Zalman Shazar (additional copies were also sent to various religious figures), the village supervisor, Yosef Lukov, was charged with violent behavior and the forcible obstruction of the religious school's activity. The letter went on to list beatings, intimidation, and threats on the Yemenite children that were perpetrated by Lukov and his colleagues. It further alleged, "these heroic כdeeds' were carried out in a blatantly military manner and that all of the local kibbutzim had been ordered to block movement to and from Amka of anyone whose external appearance implied that he was a religious Jew." Furthermore, it was claimed that a Yemenite immigrant, who lived in the Ein Shemer transit camp and had chanced to enter the synagogue at Amka while religious lessons were being taught, "was severely beaten inside the house of worship by the village supervisor, Yosef, and was thrown outside." In the same spirit, Lukov was imputed to have "threatened those villagers who sent their children to the religious school with cancellation of their right to employment"16 and "to have ordered the local general-goods store not to sell anything to the religious teachers." It was further reported that, on 17 January 1950, while religious instruction was being given to adults inside the synagogue, rifle fire was staged outside as though Arabs were attacking the settlement "in order to frighten the teachers and students and disrupt the lesson." In addition, it was asserted that the same morning, during school hours, the village director stormed into the synagogue and "screaming wildly had forcefully pushed the pupils out of the synagogue and in this way abolished instruction at the school."17

THE "RELIGIOUS LABOR SYSTEM"18 ENTERS AMKA
In none of the moshavim linked to the Moshav Movement were immigrant parents allowed the right, enshrined in the 1949 Compulsory Education Law, to choose the education system (General, Labor, Mizrakhi, or Agudat Israel) they felt most appropriate for their children.

In moshavim where a loud demand for religious education was heard, it was agreed to set up a school of the Religious-Labor system that came under the auspices of the education branch of the Labor-dominated Histadrut, whose leaders were, naturally, secular. The heads of the Religious-Labor system, including its leader, Yeshayahu Leibowitz, were well aware that the Moshav Movement had been notoriously frugal in providing for the new immigrants basic religious needs and that the movement's goal was to corral the immigrants into the Labor camp. Nevertheless, the Religious-Labor heads continued to co-operate with the movement. Moreover, much evidence exists that they knew all about the Moshav Movement's anti-religious coercion, as a few examples will suffice to prove. In April 1949, Dr. Yeshayahu Leibowitz wrote to the secretary of the Moshav Movement:

They employ force, threats, and economic discrimination to prevent the settlers from realizing their religious aspirations . . . contrary not only to morality and democracy but also to explicit guarantees and resolutions of the Executive Committee that provide for the religious needs of observant Histadrut members.19

Dr. Leibowitz reiterated his complaint before the Histadrut leaders that "they must be informed of the real situation where the first signs of an Inquisition-style, Stalinist hatred of Judaism and religious repression have cropped up in several places within the Histadrut."20 Perhaps the high-point of Leibowitz's invective against the Moshav Movement was his testimony at the Frumkin Commission (a blue-ribbon committee set up in January 1950 to investigate the education of immigrant children). Appearing before the commission, Dr. Leibowitz affirmed that "there are provocations and subtler forms of dissimulation and deception; and occasionally even cruder, heavier-handed means are taken that employ threats and compulsion. This must be fought against every time it appears."21

Despite the awareness in the Religious-Labor system that it had become a "fig-leaf" for Histadrut-organized General education, the movement's leaders decided to set up shop in the village of Amka. According to statements made on 20 January 1950—almost three months after the Yemenites had arrived on the moshav—only then was it discovered that "the village was religious and that a religious school should be established."22 In January 1950, after the ultra-orthodox Agudat Israel school was already in operation, the first teachers from the Religious-Labor system entered the village. Following this, Religious-Labor heads hastened to report to the Minister of Education that the school system in Amka was now under control. As for the fate of the Agudat Israel classes, it was explained to the minister that the Yemenites had freely decided to abandon them and that one of the Aguda teachers was sitting "in the synagogue without pupils, studying Torah alone."23 But, this report reflected, at best, wishful thinking on the part of the Religious-Labor system.

Unrelated to the Amka Affair, but unmistakably connected to the general, anti-religious coercion of the new immigrants, Dr. Leibowitz, the leader of Religious-Labor, had grown totally discouraged and submitted his resignation.24

SHAZAR'S MANAGEMENT OF EDUCATION AT AMKA
Zalman Shazar, Israel's first Minister of Education and Culture, was a weak administrator who wielded little authority in the education system.25 His influence was negligible in matters of schooling in rural settlements, but this shortcoming did not excuse him from dealing with events at Amka.

Almost one month before the beginning of the Amka Affair, Shazar had been accused, in a written interpolation, by MK David Zvi Pinkas26 (Religious Front), of supporting people in the Workers Movement who were wreaking havoc on the education of immigrant children, perpetrating "moral and inquisitional coercion against Judaism," "attempting to force the to remodel their religion and beliefs," and who were creating a situation that would lead to "the annihilation of religious culture."27 Under relentless pressure from the Religious Front, these incriminations forced the government, in mid-January 1950, to set up the Frumkin Commission to investigate the charges that an anti-religious education system was being imposed on new immigrants.

Nearly two weeks after the establishment of the commission, Shazar received the harsh letter from Achi'ezer about events at Amka. We may assume that this letter did not add to Shazar's sense of well-being. He immediately requested top ministry officials to find out what was going on in the northern immigrant village. Headed by Dr. Avraham Deutsch, Chief Inspector of the Agudat Israel system, and Yakov Halperin, Chief Inspector of the Labor system, the Education Ministry's investigating committee set out for Amka. The commission's results remained a secret internal report and were never published. According to (MK) Meir David Levinstein (Agudat Israel)—who apparently received information about the report from Dr. Deutsch—Lukov told the commission that "even if they received an order כfrom upstairs' they would not allow a religious school to operate in Amka because it was their family."28 In other words, the moshav was considered to be "an organic part" of the Moshav Movement.

Despite the education inspectors' inquiry, religious circles continued to assert that Shazar was derelict in his role and that the Yemenites were being prevented from schooling their children according to age-old religious educational traditions. Shazar acknowledged that the accusations were accurate—but this admission was made two months after he left the ministry.29 Only then did he speak out vehemently against the Moshav Movement and avow that it had been violating Israel's education laws. In an internal debate in Mapai, he stated candidly: "Regarding the pressure and matters in all of the moshavim, I was habitually at a loss at what to do." He went on to explain at length his basic views, which he had failed to apply while serving as education minister:

. . . I am a great supporter of freedom of individual self-definition, and I declare that a Jew needs to be satisfied with his Judaism in the State of Israel . . . Today the moshavim number iun the hundreds . . . Why do you say that instead of free choice only one type of school can exist? . . . In my opinion this goes completely against the principle anchored in the law concerning systems . . . and I do not understand why the moshavim should be above the jurisdiction of the state.30

Shazar stressed that the Moshav Movement's policy ran counter to the basic foundations of a democratic society. He admitted that, as minister in charge, he had been delinquent in realizing his Jewish and democratic credo to guarantee moshav immigrants the right to choose the type of religious education they preferred.

THE RELIGIOUS FRONT AND THE AMKA AFFAIR
Events at Amka caused much consternation to (MK) Levinstein and the Religious Front's executive.31 Levinstein demanded that not an inch be yielded to Mapai: "We must make the fateful decision of waging war on all fronts . Party relations in the Yishuv act only to our advantage. If we stand firm they will submit because their situation is weaker than ours."32

The indomitable fighting spirit of Levinstein on the Amka issue led to the paradoxical situation of addressing an interpolation to his colleague in the Religious Front leadership, Moshe Shapira, then Minister of the Interior and leader of HaPoel HaMizrakhi (Religious Labor). Levinstein asked Shapira: "Is the honorable gentleman aware that the advisory staff at the village of Amka in the Galilee . . . prohibits entrance into the village of any Jew suspected of being religious? An order to this effect was issued to all of the neighboring settlements religious teachers in Agudat Israel schools at Amka were forced to return to the village by roundabout routes via Arab villages." He ended his indictment with these words: "What does the respected minister intend to do to counteract the attempt to establish an area 'outside the pale' for religious Jews in Israel?"33

It took Shapira one month (30 May 1950) to reply to Levinstein. He insisted, in formal, straightforward language, that no law on the books forbade any settler from entering the village of Amka. He also asserted, somewhat naively, that he had no knowledge "of the appointment of a patron for the villagers of Amka." Shapira further declared, "The settlers of the aforementioned village are free citizens in a free country." Obviously ignoring reality, he stated, "The instructors in the village must educate the settlers for a life of agriculture and labor, but under no circumstances do they have the authority to engage in coercion and arbitrary rule." According to Shapira, Agudat Israel's teachers and school principal should "turn to the Israeli police and ask for protection that the guardians of the law are obligated to provide for every citizen of the state."34

This dialogue between two, apparently deaf parliamentarians, both of them colleagues in the Religious Front, bears witness to the antipodal directions in the party regarding the Amka crisis (and similar situations in other settlements). Levinstein continued to denounce cooperation with a Mapai-led government that uprooted religious immigrants from their cultural wellsprings. On the other hand, the Interior Minister, Moshe Shapira, while cognizant of Levinstein's basically correct accusations, nevertheless defended, to a large degree, the government, the Moshav Movement, and its instructor-proxies. In order to safeguard the coalition, he refused to aggravate the already strained relations with Mapai. Since Shapira and his colleagues had no desire to sever their partnership with the state's dominant political power, they respected the agreement that allotted them "their" share of the immigrants (one-fifth of the moshavim were affiliated with HaPoel HaMizrakhi).

Levinstein condemned not only Shapira's opportunism, but also the moderation displayed by the leaders of religious Zionism. In this vein he also quarreled with the heads of his own party, Agudat Israel, attacking the leadership of the Welfare Minister, Yitzhak Meir Levin. Throughout 1950, Levinstein's ultra-orthodox zeal continued to intensify. It seems that capitulation to anti-religious intimidation at Amka added flames to the passion of his faith. In late 1950, he took part in a putsch carried out by the heads of PAGI (Poalei-Agudat Israel, Jerusalem) against the leadership of Levin and his circle. This takeover resulted in a PAGI split from Agudat Israel. During elections to the Second Knesset (July 1951), Levinstein pledged his support to the PAGI list (called the "Ashkenazi and Sephardi Believers in a United Israel") which, however, failed to attain a single seat.35

THE AMKA AFFAIR IN THE RELIGIOUS PRESS
HaKol , the PAGI newspaper, published more material than any other paper on the Amka Affair. It tended to present radical, ultra-orthodox positions that vilified the Agudat Israel leader, Levin, and his followers for selling out to the Zionists at the price of the "Jewish faith," in order to gain economic remuneration.36

In the Purim (Jewish spring festival) edition of 1950, HaKol published an article on the Amka Affair in the Biblical style of the Book of Esther, entitled "The Book of Amka." The editor's aim was to compare the Biblical book with events in the moshav so that his readers would make the analogy between the Amka Affair and the machinations against the Jews in ancient Persia and Medas. The article opened with an expression common in Jewish sources, "Now it came to pass," that foretells destruction and misery. The author wrote as though he were actually reporting from the moshav:

Now it came to pass, in the first year of the return to Israel from Yemenite Exile, in the fourth month which is the month of Tevet, on the twenty-sixth day of that month, and I am located in Amka which is in the Galilee: the floodgates of lamentation gushed forth from the people's eyes,37 and they wailed a loud and bitter sob, weeping: "Here we have come to this bountiful land, the Land of Our Fathers and the House of the Lord, but how will the child be judged, and the children that God has blessed us with? Shall we deliver them up to Moloch?"

The fate of the children at Amka was being compared, no less, to that of the Children of Israel in the Bible who were sacrificed by immolation to the Canaanite gods.38

Approximately two months later, another article appeared in HaKol about the Amka Affair. This time it related that Amka was only one of many villages where anti-religious abuse had proliferated. "It is most interesting and annoying that the official agencies have completely overlooked what is happening in Amka. The impression one gets is that Amka, and there are more than one Amkas in Israel, is an exterritorial jurisdiction that has been handed over to the exclusive authority of a Histadrut instructor who acts imperiously."39 It should be emphasized that the "official agencies" referred to included all of the members of the Israeli Government, as well as ministers from the Religious Front.

For months, HaKol persisted in publishing information critical of the situation at Amka. On 2 June 1950, an article by "M.H." appeared, entitled: "Amka—the Symbol of the State and the Regime that Governs it." The article stated, inter alia: "The Amka Affair should be taken as a symbol . . . It is the most honest expression of the essence of life in the country and it clearly reflects the foundations upon which the state is based and the direction it is headed." The writer implied that the symbol of the state should be replaced by one that showed "a picture of an abandoned village and underneath it a single printed word: Amka." The article highlighted tales of starvation among families who requested religious education, and alleged that "in the village there is only one source of food supplies: the general-store. And the clerk there refuses to sell to those villagers he holds responsible for the ultra-orthodox school, and he prevents them from procuring food elsewhere and bars them from work." The writer described to his readers, the majority of whom had never set foot inside an immigrant village, that "naturally no private labor is permitted in Amka. All work is organized either by the government or the Jewish Agency, who dole it out according to the whims of the local advisors. Anyone who fails to gain employment—starves to death." According to the journalist's charges, "a number of families at Amka were already lying famished, and if they do not receive immediate assistance they will have to choose between submission to the instructors or death by starvation."

The writer concluded his article with a venomous attack on the Prime Minister, David Ben-Gurion, and the Minister of Police, Bechor Shitreet:

The most characteristic point in the Amka Affair is not the cruelty perpetrated by a junta of worthless, peanut-sized dictators unbridled in their sadism toward people subject to their merciless authority. It is most illustrative that the government has no intention of intervening. The Prime Minister has promised, however, to request that his party colleagues cease the hooliganism, a promise he has made not as Prime Minister but as head of Mapai, the political party whose agents and instructors are executing these acts of wanton cruelty. The Minister of Police is appointed to safeguard the law and bring its transgressors to justice—but all of them stand aligned against the settlers of Amka. They are the property of Mapai and every owner is permitted to do with his property as he sees fit. If they are maltreated, badgered, and starved—no one is there to heed or protect them.40

One week later, the newspaper announced the start of a large fund-raising drive "for the Amka villagers in their struggle for ultra-orthodox education."41

HaTzofeh , the religious-Zionist newspaper, printed much less than the ultra-orthodox press about the ideological dispute over schooling at Amka. Three months after the first reports appeared in HaKol, a scathing article finally emerged in HaTzofeh. The article's style was extremely aggressive and resembled the most radical ultra-orthodox rhetoric, whose main goal, as we have seen, was to disrupt the coalition government and extricate the ultra-orthodox party. According to HaTzofeh:

The crime was committed by Jews, members of an organized political party who have forced fathers to enroll their children in schools of apostasy . . . Violence becomes a legal weapon in the country. Today threats of starvation and "soft" blows are sufficient— there is no assurance that the same pistol in a violent hand will not begin shooting. Terror knows no borders. It increases with its first "success." The village of Amka is one example of many . Terror has become daily fare. We would advise the Minister of Education and Culture, since he is a member of the party affiliated with the Moshav Movement, to calm the hotheads among the "instructors." We would also remind certain writers in leftist newspapers that expounding against violence should be their profession, and that they should be penning articles against the terror tactics in the village of Amka.42

KNESSET DEBATES ON AMKA
On 5 June 1950, Member of Knesset (MK) Zerach Warhaftig, one of the leaders of HaPoel HaMizrakhi, raised charges in the Knesset similar to those voiced months before, especially by Levinstein. (It will be recalled that, at the time, they were rejected by the head of Warhaftig's faction, Minister of the Interior Moshe Shapira). According to Warhaftig, ample evidence could be shown that, in Mapai-administered settlements, "pressure tactics were being employed for denying livelihood and employment—using the crudest measures" to prevent the children from be sent to religious schools. He mentioned the Amka case, but also cited the villages of Kfar Gilboa and Tarshicha, where "it was forbidden to open a religious school even within the Histadrut framework." Warhaftig concluded his remonstration by asserting:

The historian who will one day write the story of the spiritual-cultural absorption of mass immigration in this period, and particularly the history of immigration from Oriental countries, will relate how there were Jews who stood up and attempted to convert these children to another religion by means of brainwashing. He will title this chapter: "The Edict of Forced Apostasy."43

MK Ami Assaf answered Warhaftig's acerbic accusations, claiming that the charges were merely intended "to throw sand in the eyes." In his opinion, "accusations have been raised without any prior investigation" and, although totally unsubstantiated, they were then disseminated among the new immigrants. As for Amka, Assaf declared, ironically it was Yosef Lukov, so maligned for assaulting religion and tradition, who was actually most instrumental in blocking the spread of missionary books that Christian evangelists had tried to circulate in the village.44

Levinstein, however, was relentless in fanning the flames of the Amka Affair. On 7 June 1950, he announced to the Knesset that he had spoken to Ben-Gurion a number of times, and the Prime Minister had promised him that he would dispatch "a special agent to Amka to correct the infractions." But, Levinstein contended, the Prime Minister had not kept his word. Levinstein now demanded that the Knesset bring to a debate the events at Amka and enact a law stating that "anyone attempting to coerce parents to educate their child against their free will, will be considered as violating the rights of man and committing a crime. Obstruction of employment, too, would be considered an act of compulsion."45

Ben-Gurion replied to Levinstein's charges a week later. He had been caught off-guard, and replied defensively that he was responding to complaints of whose details he had little knowledge. He went on to say that "In effect, neither of us was present at Amka, both of us are relying on hearsay, therefore it is extremely unclear what exactly happened there."46

Despite these introductory remarks, Ben-Gurion was able to tell the Knesset how the Amka Affair originated. He concisely summarized the chain of events, relating to the point that the Yemenites of Amka, as in many other settlements, bickered among themselves over the type of education they desired for their children. In the end,

. . . most of the Yemenite settlers had preferred avoidance of conflict and announced: 'We want neither this school nor that one —we have our own teachers ' . . . The village director called on the Histadrut to dispatch education advisors to break in the Yemenite teachers; then the Histadrut teachers at the school left and the Yemenite teachers took over. He also asked the Aguda teachers —but they refused.

In other words, according to Ben-Gurion, it was Lukov who strove to reach a compromise at Amka and who requested that both the non-Yemenite Labor system teachers and the Agudat Israel teachers, who were European, leave the village for the sake of maintaining the peace. The Labor system teachers agreed and were replaced by teachers of Yemenite background from the Religious-Labor system. Ben-Gurion laconically summed up the affair:

I am not saying that you did not have the right to refuse , but a situation was created that added to the great dissatisfaction of the majority of the local settlers who had no wish to aggravate the conflict that had penetrated from the outside. Since no law forbids this —we found ourselves unable to prevent misery from befalling the new immigrants.47

Regarding the basic questions, Ben-Gurion announced that the government had discussed the Amka Affair, "and other cases in which conflicts had risen by upholding the Education Law—in Tel-Aviv, Rishon LeTzion, etc." He purposely named places not under the control of the Labor Movement, but where the Labor system had complained that other parties had discriminated against them. In conclusion, he promised:

The Government sees its duty to guarantee, with the fullness of its authority and with all means in its power, that the Education Law, as it now exists should be maintained and energetically pursued.48

On the other hand, it is difficult to fathom how the Religious Front, on hearing Ben-Gurion's evasive answer, agreed to continue sitting with him in the Labor-dominated coalition. One might ask how could they have remained partners with Labor once they were made fully aware of the government's shameless behavior toward such a large segment of the religious public. On the other hand, the political coalition of the period must be viewed in its proper perspective. At first the Religious Front tried to reach a solution by direct contact with the Mapai leadership, for they feared that, if they pulled the rope too tightly, Ben-Gurion would exclude them from the coalition and seek an alternative partner (as he did a year later, after the July 1951 elections). They had little doubt about the Prime Minister's options of forming a secular government (with the General Zionists and even with left-wing Mapam, the United Workers Party), in which conditions for the religious sector in the country were likely to become much more confined.

AFTER LUKOV'S DEPARTURE FROM AMKA
The two inspectors, Deutsch and Halperin, sent by Education Minister Shazar to Amka, came to the conclusion that Yosef Lukov should be removed from the village.49 It is not clear when this decision was made or who gave them the authority to make it; whatever the case, Lukov was soon transferred to another immigrant settlement.

At approximately the same time, the Minister of Police, Bechor Shitreet, ordered the Nahariya police to check into the charges made by the Amka Yemenites. Investigation of fellow Yemenites, however, only hurt them more. According to a report in the daily HaBoker based on a statement by Levinstein, "The day after the investigation, an instructor Giladi arrived from the Moshav Movement and ordered six settlers to leave the village."50 Later, roughly ten more "rebellious" families were expelled from Amka because of their demand for ultra-orthodox religious education. The exact number is not known.

THE INTERNAL DEBATE IN MAPAI
Ben-Gurion professed views in closed party forums that entirely different from those he had uttered in the Knesset. In internal Mapai debates, he strongly criticized the anti-religious coercion rampant at Amka. In the party secretariat, he stated unequivocally,

The local Yemenites in the village are being hounded, they wanted an Agudat Israel school, so you starve them, threaten them, and try to force them to shut the school down. Is this the way we should welcome this tribe of Yemenites? Why cannot a Yemenite who so desires, dwell in the village and have a school according to all the rules of the Shulchan Aruch ?

Here Ben-Gurion placed himself outside the party consensus, shed his sense of partisan responsibility, and inveighed against an anonymous "you." "Did you have to raise the whole tribe against us? I do not understand this line of thinking. I cannot comprehend the reckoning of the Movement."51

Half a year later, a major debate took place in Mapai's Political Committee on the question of religious education in the Moshav Movement.52 On one side stood people like Yaakov Halperin (Niv), Israel Guri (Chairman of the Knesset Finance Committee), and Yakov Sarid, three of the pillars of the Education Branch in the Histadrut and the Labor system, along with Ami Assaf, the Knesset representative of the Moshav Movement. On the other side stood Zalman Shazar and David Remez, the first two Ministers of Education, and Ben-Gurion.

Halperin announced with satisfaction and pride that the majority of the immigrants had enrolled their children in Labor system schools.53 Sarid added that, if the majority were attending institutions affiliated with Agudat Israel and Mizrakhi, "they would say to us: 'You are not fulfilling your role'." And he contended, "When we succeed in reaching out to the immigrants, they accuse us of employing tyranny." Israel Guri admitted that some degree of coercion had taken place in bringing immigrant children into the Labor system, but he justified it by claiming, "Fools are not lacking in any sector or party . . . I realized that on occasion our colleagues acted deceitfully. Although this is true, it was not a system . . . Relatively speaking we sinned far less than, not only the Religious systems, but also the General system." Ami Assaf clarified the policy principle of the Moshav Movement, explaining that people in the Religious Front built "a defensive-wall around the child . . . and we will fight this method with all our power." According to Assaf, the use of "land settlement and economic pressure" was legitimate because "in the immigrant moshav two different schools cannot co-exist . . . If there is a basic mish-mash between this and that kind of Jew, I do not know who can accept responsibility for it." Furthermore, he asserted, Agudat Israel had its own moshavim and "it would not enter the mind of any of us to send instructors to these settlements to erect a bridgehead. There are, thank God, enough Jews." Therefore, the idea that children of the same moshav study at regional schools of different systems (secular and religious) was then totally rejected, though it was put into practice many years later.

The Minister of Education, David Remez, adopted the view of his predecessor, Shazar: "The continuation of the status quo tarnishes the Government, disgraces the members of the Government, and undermines the ability to carry out any form of work that may be considered educational." Regarding the Labor-Religious system, the minister claimed that the entire Histadrut-Religious education system was a matter of deception:

It is hypocritical that people who themselves neither pray nor believe in God, the Garden of Eden, and Hell . . . I know that on our soil not one genuine religious school has been set up. If one were established, then a religious member would be sitting there—but there is no such person. A religious school will not sprout on our soil, because it cannot take root there.54

In the same inter-party debate, Ben-Gurion's speech was extraordinary. He admitted that he had heard of many acts of anti-religious coercion toward new immigrants, and by his silence he had given them his assent. Without mincing his words he stated,

The State of Israel, especially in this period, is not permitted to take children of a religiously observant background, who are able to receive a decent religious education, and enroll them in liberal-secular schools . . . I am interested that the Labor Movement should rule Israel not as a dictatorship but by the power of the nation's faith in it. I believe that far too often our colleagues have perpetrated acts of tyranny, coupled with threats of unemployment and expulsion, so that would enroll . I know of these cases, because colleagues have told me about them.

Ben-Gurion further stressed that the people involved in these unlawful means were "colleagues in good standing, honest, upright, and highly motivated people from the agricultural settlements who had acted in pure faith." But, he noted, if people from other parties had done this, "we would have assailed them with all our means." On the other hand, "Our colleagues should not have to be restricted by force, but by inner discipline. They should be convinced not to conduct themselves in this manner." Ben-Gurion foresaw what this was leading to, and he warned, "In my opinion it is disastrous for Israel if its beginning should be based on theft, and this is a case of plundering a person's weakness; if this does not destroy the State of Israel, then it will crush the possibility of workers' hegemony in the country."

It should be pointed out that Ben-Gurion was the last speaker at this session, which adjourned without coming to a decision. His parting words were,

In my eyes, the rights of the child's parent are the determining factor. I can argue with HaMizrakhi and Aguda, but if we do not guarantee a Jew in this state the freedom to educate his child as he sees fit, then this is a country of inquisition, fraud, and flagrant browbeating. Freedom is only freedom when I give it to those who oppose me.

Despite Ben-Gurion's oratory, his words remained, to a large extent, theoretical. The Moshav Movement and the Labor system did not alter their policy.

CONCLUSION
Many "Mapainiks" affiliated with labor settlement had dreamed of quickly converting the Yemenites into "new Jews." They believed that they had been granted the historical mission of speedily assimilating the immigrants into their brand of socialist Zionism. Yosef Lukov and other instructors at Amka were probably motivated by what they felt was the supreme urgency of their mission. But not all of the new immigrants were inclined to remake themselves in the spirit of the early Zionist pioneers. Amka was one example of a group of newcomers that struggled for months against the Labor and Religious-Labor educational systems, and where most eventually succumbed to organized pressure. The minority at Amka that stubbornly held out against the Histadrut schools after being tormented by a spate of pernicious steps (unemployment, starvation, discrimination, etc.) were expelled from the village.

There is no doubt that the struggle at Amka would not have occurred without the massive encouragement (there were those who termed it then, and today, as "incitement") of Agudat Israel. It should be kept in mind that this ultra-orthodox party had many reasons for wrangling, of which soul-saving was but one. There were also outright political interests. Some leaders sought to terminate the Religious Front by dissolving the coalition with Mapai. In my opinion, both motives are essentially the same, especially as Levinstein and HaKol were the lead advocates in the Amka Affair.

Compared to ultra-orthodox extremists like Levinstein, the leaders of Religious-Zionism were much more compromising. They felt themselves wedged between the hammer and the nail. While a minority demanded condemnation, most dreaded a break-up of the coalition. It seems that they preferred to turn a blind eye to the whole affair, since the Yemenites, if the truth must be said, were far removed from the heart of their interests. It is highly unlikely that they would have ignored events to the same degree had they involved religiously observant immigrants from Eastern or Western Europe.

Yemenite parents who insisted on ultra-orthodox education at Amka ultimately yielded to pressure, and the Amka Affair has remained a malignant stain for segments of Israeli society. For ultra-orthodox Jewry and many citizens of Yemenite background, it lies embedded in their consciousness as one of the travesties committed against them.55

Aharon Sorasky, an historian of ultra-orthodox education, summarized the context of Amka-like phenomena that transpired in the first years of the state:

Immediately upon the Yemenite Jews' arrival through the "Magic Carpet" operation in 1949, instructors from secular kibbutzim and left-wing parties embarked on a witch-hunt and transferred tens of thousands of Kosher Israelite children to the secular Moloch, by means of coercion and horrendous alienation . . . The vast majority of this glorious ancient Jewish tribe, like other tribes of new immigrants, was extirpated from the holy community present at Mt. Sinai . . .56

Sorasky's description is only one of many that portrays the harm done by the secular-left to Oriental Jewish tradition and immigrant children, and it is still a painful topic for many ultra-orthodox Jews. The main culprits are the kibbutzim, who were regarded by the ultra-orthodox as the secular avant-garde, even though the Moshav Movement was more active in absorption than the Kibbutz Movement. According to ultra-orthodox historiography, religious people made exhaustive "rescue" efforts, but the historical truth reveals that few ultra-orthodox and only a small percentage of traditionally observant people actually devoted themselves to combating secular-Zionist education.

Finally, no other country in the twentieth century that was inundated with such massive immigration performed a similar miracle of absorbing hundreds of thousands of arrivals within a matter of a few years. For this reason alone the story of mass immigration to Israel should not only be criticized but also appreciated.57 Thousands of dedicated workers and volunteers made superhuman efforts to receive the flood of immigrants. Lest it be forgotten, the majority of the instructors hailed from the Workers Movement, and it was this movement, throughout the history of Zionism, that had habitually taken responsibility for "national assignments." The Moshav Movement was the social sector most active in absorption operations, and for this reason it deserves a place of honor.

On the other hand, the negative reality cannot be denied. The glorious chapter of absorption, particularly in the idealistic-pioneering movement, often gave way to aggressive and frenzied conduct that at times rode roughshod over human rights and left in its wake turmoil and destruction of religious values and faith. It seems that, for the foreseeable future, the country will continue to pay the price for the short-sighted educational-cultural approach to absorption by political figures, advisors, and teachers, especially toward religious immigrants from Islamic countries.

Nevertheless, even Moshe Unna, one of the leading figures in both the Religious Front and HaPoel HaMizrakhi, as well as a Knesset Member at the time, wrote two decades after the events at Amka:

After all the effort at presenting the absorption of immigrants from Oriental countries as evil machination . . . things must be put in their truthful perspective; the very acceptance of mass immigration into the country by the Yishuv . . . should be placed—despite all the negative phenomena that accompanied the deed—in the same category as the heroic deeds carried out in illegal immigration and during the War of Independence. What took place in immigrant absorption was linked to human devotion, to the point of self-sacrifice by hundreds, perhaps, thousands, of people. For years they dedicated their life's work to instructing the immigrants in new settlements as though it were a sacred task.58

NOTES
1.� Based on the Compulsory Education Bill of 1949, Israel's education system was divided into four subsidiary systems,—two secular and two religious—that are affiliated with political movements. The Arab Educational system has always been separate.

2.� The Religious Front was made up of four religious parties: HaMizrakhi, HaPoel HaMizrakhi, Agudat Israel, and Poalei Agudat Israel. The list held sixteen seats (out of 120) in the First Knesset. Its three ministers were: Rabbi Yehuda Leib Maimon (HaMizrakhi), Moshe Shapira (HaPoel HaMizrakhi), and Yitzhak Meir Levin (Agudat Israel).

3.� Uziel O. Schmelz, "Mass Immigration from Asia and North Africa: Demographic Aspects," Pe'amim, 39 (1989) 15–63 .

4.� The source of the name is: "And I will lift ye on the wings of eagles and carry ye to me." A common error is to refer to this wave of immigration as "Operation Magic Carpet" (the operation that brought Persian Jewry to Israel). For the origin of the name for Yemenite Jewry's immigration, see Yehuda Niny, Yemenite Jews (Tel-Aviv, 1988) 84 .

5.� Ibid., 23.

6.� See Yitchak Koren, The Settlement of the Immigrants' Affair (Tel-Aviv, August 1950) 6 .

7.� In November 1948, the total population on workers' moshavim of all systems was 30,142, and on the kibbutzim, 54,200. By the end of 1953, the moshavim had almost tripled their membership (88,863), while the kibbutzim increased to 73,229. In January 1954, the moshavim accounted for 52 per cent of labor settlement in comparison to 27 per cent prior to statehood. In other words they accounted for nearly 6 per cent of the population. See Yitchak Koren, The Ingathering of Exiles in Their Settlements—A History of the Workers Moshavim in Israel (Tel-Aviv, 1964) 86 .

8.� According to Dov Levitan in a lecture at Yad Ben-Zvi in Jerusalem (March 1992), this accounted for 67.5 per cent (23 out of 35) of labor villages and 74 per cent of the moshavim (20 out of 27). The data was later published in his article "The Departure of the Yemenites from the Immigrant Camps," Tima, 5 (Tevet, 1996) 145–68 .

9.� According to Yitchak Koren, "They remained detached from the veteran community and from events in the country. The new moshavim, especially in the first period, resembled lone islands in the stormy sea of a nation being recreated." Koren, "The Workers Moshavim and Their Method of Development," Instructors Guide 7, Department for Youth and Pioneering, (Jerusalem, Elul 1957) 44 .

10.� See, Devorah Hacohen, Immigration in the Storm, The Great Immigration and its Absorption in Israel 1948–1953 (Jerusalem, 1994) 255 .

11.� The term "Sephardi" is used to distinguish Jews from Spanish or Arab origins, speaking Ladino or Arabic from those whose origins are European or "western" (Ashkenazi). They are also sometimes referred to as "Oriental" Jews.

12.� See Rabbi Uziel Archives, 887/P2, letter from 16 November 1950 (25 Kislev), Israel State Archives .

13.� Yosef Lukov (1900–1987), son of a rabbi, was born in Russia and immigrated to Israel in 1922. He was one of the founders of the agricultural settlement, Kfar Vitkin. He was appointed head instructor at Amka and later filled the same post in other immigrant moshavim.

14.� See letters of Moshe Ben-Nahum and Yeshayahu Leibowitz to Minister Shazar, 9 February 1950. Rabbi Uziel Archives, 2/887/P, ISA.

15.� Professor Yehuda Niny sent me a letter (see n. 9) in which he related that the village was parceled according to families and places of origin in Yemen, and that from Amka's inception internecine rivalry developed, not only over matters of education, but also over village leadership.

16.� In a number of interviews that I conducted in Amka on 17 December 2000, I collected testimony from Binyamin Shapira (b. 1937), Moshe David (b. 1938) and his wife Tzivia (b. 1941), and also Hasan Levy (b. 1909). All of them told of the intimidation of Yemenite parents who wanted their children to attend a religious school . They all recounted that one of the main threats, unemployment, was sometimes carried out. Tzivia recalled that she was nine years old when she began her schooling at Amka. She remembers how, one day, "they" broke into the classroom and threw out the ultra-orthodox teacher and dragged him humiliatingly down the main street. I wish to express my sincerest gratitude to Binyamin Yogev from Kibbutz Beit HaEmek for organizing the interviews at Amka and participating in them.

17.� Rabbi Uziel Archives, 887/2P, ISA. This is a copy of the letter sent to the Minister of Education and Culture, Zalman Shazar, bearing the date 1 February 1950, which was brought to Rabbi Benzion Uziel.

18.� On the Religious-Labor system, see my article, "The Religious-Labor System—The History of an Unsuccessful Attempt at Building a Bridge between Secular and Religious Jews," in Ariye Kasher and Rina Shapira (eds), Reshafim: Historical, Philosophical, and Sociological Aspects of Education (Tel-Aviv, 1991) 121–54 .

19.� Letter to Zvi Yehuda of the Moshav Movement, 7 September 1949, Division 208VI, Temporary Box 5497, Labor Archives .

20.� Letter to Chaskin and Lin, 30 November 1949, Division 208VI, Temporary Box 5497, LA.

21.� On the Frumkin Commission and Dr. Leibowitz's testimony, see my book, The Melting Pot: The Frumkin Commission on the Education of Immigrant Children (1950) (Kiryat Sde-Boker, 1993) . A newly updated version of the book is currently being published by SUNY publications. Dr. Leibowitz's full testimony before the committee appears on pages 172–3.

22.� Letter from Moshe Ben-Nahum and Dr. Leibowitz to Shazar, 9 February 1950, Rabbi Uziel Archives, 887/2P, ISA.

23.� Ibid.

24.� See the daily Ha'aretz, 9 March 1950 .

25� See Zvi Zameret, Across a Narrow Bridge, Education in Israel in the First Years of the State (Kiryat Sde-Boker, 1997) 165–70 .

26.� In the Second Knesset (July 1951), David Zvi Pinkas (1895–1952) served as Minister of Transportation. Due to the harsh economic conditions during this period and an accompanying oil shortage, he proposed slapping a ban on travel on the Sabbath. This led to an assassination attempt on him by young secular-leftists. The attack failed, but he died shortly afterwards, having been in office less than a year.

27.� On the Frumkin Commission, see my book, Days of the Melting Pot; the quotations are from MK Pinkas, 44.

28.� The Religious Kibbutz Archives, Kvutzat Yavne, Unna Archives. The quotations are from MK Moshe David Levinstein, a member of the Religious Front executive, the meeting took place on 13 February (26 Shvat) 1950.

29.� On this subject, see my book, On a Narrow Bridge, 165.

30.� Mapai Archives, Beit Berl , Meetings, Mapai Political Committee, 31 December 1950.

31.� Moshe David Levinstein, one of the three Agudat Israel representatives in the Provisional Government, was a signer of the Declaration of Independence, (together with Yitzhak Meir Levin). In the Provisional State Council and street posters, he expressed his reservations over the "secular content and shape" of the declaration. Within the party, he was constantly at odds with Levin, who was more inclined to co-operate with Ben-Gurion.

32.� Religious Kibbutz Archives, Kvutzat Yavne, Unna Archives, material on the leadership of the Religious Front, 13 February 1950.

33.� Knesset Proceedings, Vol. V, 1699 .

34.� Ibid.

35.� See Yosef Fund, Division or Partnership? Agudat Israel Versus Zionism and the State of Israel (Jerusalem, 1999) 235–7 .

36.� This is based on Yosef Fund's article, "The Zionist View in the Agudat Israel Press," Kesher, 9 May 1991, 87–8 .

37.� There is an obvious parallel here with the first verse in the Book of Ezekiel: "In the thirteenth year, in the fourth month, in the fifth day of the month, as I was among the exiles by the river Chebar, the heavens were opened, and I saw visions of God" (Ezekiel 1:1).

38.� HaKol, Purim Edition 1950, 3 March 1950.

39.� HaKol, 1 May 1950.

40.� Ibid., 2 June (17 Sivan) 1950.

41.� Ibid., 9 June 1950.

42.� HaTzofeh, 10 May 1950.

43.� Knesset Proceedings, Vol. V, 1600.

44.� Ibid., 1601.

45.� Ibid., 1656.

46.� Ibid., 1723–5.

47.� Ibid.

48.� Ibid.

49.� HaKol, 2 June 1950. On the pressure to have Lukov transferred to another immigrant moshav, see note 14, above.

50.� HaBoker, 8 June 1950.

51.� Mapai Secretariat, 1 June 1950, BB.

52.� Meeting, Mapai Political Department, 31 December 1950, BB.

53.� On the immense growth of the Labor system during the period of mass immigration, and the enticement and browbeating of the majority of immigrant children into the system's schools, see my book, Across a Narrow Bridge, especially 21–7, 194–7.

54.� Histadrut Education Council, Division VI 215, file 20, LA. Hayuta Busel of Kibbutz Degania proudly reported to the Histadrut Education Council on 7 December 1950 "how a female member from Degania would go up to Poria every week to assist teachers from the Religious-Labor system, otherwise the school would have fallen into the hands of Agudat Israel or HaMizrakhi. She instructed the young teachers in the right spirit ."

55.� See especially Yehuda Niny, Were You There or Was I Dreaming?—The Yemenites of Kineret, An Incident of Settlement and Uprooting 1912–1930 (Tel-Aviv 1996) . This is the story of an agricultural village by the Sea of Galilee, where, twenty years earlier, Ashkenazi settlers had displayed brazen racial and ethnic discrimination toward the Yemenite workers there. Incidents at Kineret have lately received extensive historical coverage and have been made into a television movie and theatrical performance.

56.� Aharon Sorasky, The History of Jewish Religious in the Modern Period (Bnei Brak, 1967) 273 .

57.� See Yosef Gorny, "The Miracle of the Mass Immigration," in Mordechai Naor (ed), Immigrants and Transit Camps 1948–1952 (Jerusalem, 1987) 2–8 .

58.� Moshe Unna, Separate Paths, A Study of the Religious Parties of Israel on the Eve of the Establishment of the State and in the First and Second Knessets (Alon-Shvut, 1984) 189 .

IU Press Journals
Home Page More about Israel Studies Library
Recommendation Tables of
Contents Advance
Information Copyright
Clearance