31 לחודש מרץ פסק דינו של ''שמפניה''=אבישי רביב  

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

@ גילון כותב, כי הוא פגש את אבישי רביב.....
@ גילון מתעקש, שהוא פקד על הריגול והדיכוי של קבוצות קיצוניות...
@ גילון טוען, כי יעץ לראש הממשלה פרס לפתוח בחקירה ציבורית בעניין
רצח רבין....
@ כשנודע לגילון על הרצח, נאמר לו: "ולא תאמין, הוא מהרצליה"....
@ העיתונאי האיטלקי, אלדו בקיס, הדגיש במפורש, עד עמה גרוע היה
טיפולו של גילון בנושא שלומי הלוי....

@ "עמדתו הלחוצה של כרמי גילון" @

1. סוחר הנשק הצרפתי "אדוארד סרוסי", ששילם 3 מיליון דולר,
לעייזר וייצמן-נשיא מדינת ישראל לשעבר אז שר הבטחון, בכדי
שיטוס לג'ינבה בכדי להפגש עם אש"ף, וכך למעשה התחיל תהליך
השלום...@
2. וייצמן לא הועמד לדין בעוון בגידה במדינה @
3. המועמד להחליפו כנשיא הוא לא אחר מאשר שמעון פרס @
4. הקשר של שמעון פרס עם חבורת גנגסטרים למיניהם והקשר
לנפט העירקי....@
5. שמעון פרס אז ראש הממשלה, שיחד את חברת "בכטל" בתיווכו
של הגנסטר ברוס רפפורט ומיס-היועמ"ש לממשלת ארה"ב, כשהציע להם
הבטחה כתובה, שלעולם לא תפציץ ישראל את הצינור, בתמורה ל-700
מיליון דולר, שיופקדו בחשבונות מפלגת העבודה הישראלית @
6. כשנודע דבר השוחד, מיס-היועמ"ש לממשלת ארה"ב,נאלץ להתפטר,
אך פרס. הצליח לחמוק ללא כתם @
7. תקופת כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה בין 1984 ל-1986, בכל מה שקשור לאירן קונטרא.

להלן:
@ יהיה מה שיהיה: "אסור שפרס יהיה נשיא מדינת ישראל" @

@ המשמעות @

@ משפטו העתידי של שמעון פרס @

חברת "בכטל" האמריקנית זכתה במכרז שערך משרד ההגנה האמריקני
בהיקף 680 מיליון דולרים לשיקום עיראק.

חברת "בכטל" בנתה במלחמת המפרץ ב-1991 חלק מבסיסי חיל האוויר
האמריקני בסעודיה והיא נחשבת לחברת הבנייה הגדולה בארה"ב.
ynet (רויטרס)
(17.04.03 , 23:38)
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2572774,00.html

@ חברת הבנייה 'בכטל' חתמה על חוזה בנייה ראשון בעיראק !!

חברת הבנייה 'בכטל' מסאן פרנסיסקו חתמה על חוזה בנייה ראשון בעיראק. שווי החוזה בו זכתה - 680 מיליון דולרים והוא כולל בניית כבישים, גשרים, תחנות כוח, בתי חולים, בתי ספר, מבני ממשלה ומתקנים נוספים.
'בכטל' הייתה אחת משבע חברות שהוזמנו להגיש הצעות למכרז.
02:04 מעריב
http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/466/419.html

5. שמעון פרס אז ראש הממשלה, שיחד את חברת "בכטל" בתיווכו
של הגגנסטר ברוס רפפורט ומיס-היועמ"ש לממשלת ארה"ב, כשהציע להם
הבטחה כתובה, שלעולם לא תפציץ ישראל את הצינור, בתמורה ל-700
מיליון דולר, שיופקדו בחשבונות מפלגת העבודה הישראלית @
6. כשנודע דבר השוחד, אדווין מיס-היועמ"ש לממשלת ארה"ב,נאלץ
להתפטר, אך פרס. הצליח לחמוק ללא כתם @
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5326&omm=12&viewmode=

@ ההסטוריה של אז זה האקטואליה של היום @

אם הידיעה הזו נכונה, היא מהווה חיזוק לכל מי שהאמין שהמלחמה בעיראק
היא חלק מתהליכי האימפריאליזם הכלכלי.
Rabbi MIK

בראיון שקויים עם צ'יץ לפני שבוע מבלי משים הוא פלט משפט אשר חיזק בי את האמונה שרבין לא היה מרוצה מהתנהלות הסכם אוסלו והיה כבר במרחק יריקה מהורדת הפקודה לצה"ל לכבוש את השטחים ולחסל את עראפת ומשטר הטירור שלו.

וכך אמר צי'ץ.( זה לא ציטוט) באותו ראיון. אני מרגיש אשמה על הרצחו של רבין כי הוא לא רצה לבוא לכנס ואני נסעתי באותו יום לביתו ולחצתי עליו ושכנעתי אותו לבוא לכנס.

ומכאן עולה השאלה הפשוטה מדוע לא רצה רבין להגיע לכנס? הרי הכנס הזה היה הרבה לכבודו כדי לחזק אותו בצדקת הדרך ( החורבן) והרי אדם המאמין בצדקת הדרך אין עליו סיבה שלא יגיע לכנס.

התשובה פשוטה צי'ץ מעד בלא משים וסיפר דבר שהוא סוד כמוס במדינת ישראל והוא שרבין לא רצה לבוא לכנס אך ורק בגלל שלא האמין יותר בדרך שהוא חתם עליה והיא דרך אוסלו.

ומכאן אפשר כבר להבין מי באמת עמד מאחורי החיסול שלו.אולי איש ימין רצח אותו וגם זה שנוי במחלוקת אבל ברור מאליו שהשמאל עמד מאחורי הרצח .

רבין הפך בשבועות האחרונים לחייו לנטל על השמאל לסכנה ממשית ואיום על המפעל שלהם והוא חיסול מדינת ישראל בשלבים והפיכתה לקונפדרציה פלשתינית ישראלית שתאפשר להתמערב ולהיות חברים באיחוד האירופי .

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

מי שמנצח על התזמורת בהבל פיו זה שמעון פרס חד וחלק !!

מקור כוחו של שמעון פרס נמצא בצרפת בכלל והותיקן בפרט.
לא לחינם קוראים לו נסיך האפל או קרן האפלה.

@ אין לי כל ספק שמי שהרים את ההפגנה בכלל ואת הכתבה בפרט
זה חברו וממנו ז'אן פרידמן המיליארדר, להזכירך...:-
{ציטוט}
" אני חבר במחנה השלום האמיתי מזה ארבע שנים,
הודות לחברי הקרוב, שמעון פרס, אדם אהוב עלי מאוד."
11. ''הוידויים של ג'אן פרידמן=אדוארד סרוסי= עייזר וייצמן"
http://rotter.net/forum/gil/5326.shtml#11

היהודים בצרפת: להעמיד לדין את שרון !!

כך קראו (יום ד') מפגינים יהודים בצרפת; ניסחו הצהרה
הקוראת למדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים, שיקום
אדמותיהם וזכות השיבה באירוע חסר תקדים, אלפי צרפתים
יהודים הפגינו (יום ד', 15.10.03) נגד מדיניות ממשלת
ישראל תוך שהם קוראים להעמיד לדין את ראש הממשלה,
אריאל שרון, "על מדיניותו הנפשעת" נגד הפלשתינים.
@ המשך הכתבה בקישור המצ"ב...:-
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-31984-00.html?tag=3-08-56

מדינת ישראל
בעניין:

המאשימה
נ ג ד

אבישי רביב
הנאשם

ב"כ המאשימה: עו"ד א. סון, עו"ד מ. שילה, עו"ד ע. פלש
ב"כ הנאשם: עו"ד א. פלג, עו"ד מ. הכהן, עו"ד י. ארנון, עו"ד ח. לסר

השופטת א. אפעל-גבאי והשופט א. רומנוב

החלטה

1. זוהי החלטתנו ב"משפט הזוטא" בגדרו נדונה בקשת המאשימה להגיש כראיה מטעמה דברים שנרשמו על ידי אנשי שירות הבטחון הכללי בשלוש שיחות שקיימו עם הנאשם. תחילה נביא את עיקרי העובדות הצריכות לעניין. אחר כך נביא בתמצית את טענות הצדדים, ולבסוף נביא את הכרעתנו.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

2. במוצאי יום שבת ה-4.11.95 נרצח ראש ממשלת ישראל ושר הבטחון שלה, יצחק רבין ז"ל. הרוצח הוא יגאל עמיר. בכתב האישום אשר הוגש בתיק זה נגד הנאשם הוא מואשם בכך שלא מנע את הרצח. מיוחסת לו עבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. תמצית הטענה המופנית נגד הנאשם היא, כי הוא ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה, ואולם הוא לא נקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את עשייתו של המעשה או את השלמתו.
3. בכתב האישום נטען, ועל כך אין חולק, כי בשנת 1987, או בסמוך לכך, גוייס הנאשם לשמש כסוכן של שירות הביטחון הכללי (להלן: "שב"כ"). המשימה שהוטלה על הנאשם היתה לפעול בקרב חוגי הימין הקיצוני ולדווח למפעיליו על נושאים לגביהם התבקש למסור מידע. הנאשם פעל כסוכן שב"כ במשך שמונה שנים, עד אשר השב"כ ניתק את הקשר עימו ביום 14.11.95, היינו כעשרה ימים לאחר הרצח.

4. על פי הנטען בכתב האישום, במסגרת לימודיו של הנאשם באוניברסיטת בר-אילן ובמסגרת פעילות אידאולוגית, הכיר הנאשם את יגאל עמיר ואף התיידד עימו, ובמהלך שנת 1995 התהדקו יחסיהם של השניים. בכתב האישום נטען, כי הנאשם העביר למפעיליו מידע חלקי ביותר לגבי פעילותו של יגאל עמיר והתבטאויותיו. כל שהנאשם דיווח למפעיליו לגבי יגאל עמיר היה, כי הוא מארגן "שבתות סטודנטים" ביישובים שונים באזור יהודה, שומרון וחבל עזה לצורך הבעת תמיכה במתיישבים באזורים אלה. כן דיווח הנאשם על כך שיגאל עמיר קיצוני מאוד בדעותיו, וכי באחת מהשיחות שהיו בין השניים אמר לו יגאל עמיר כי יש לו רעיון לארגן קבוצה של סטודנטים "לעשות דברים", כאשר הנאשם העריך כי הפעילות עליה דיבר יגאל עמיר היתה מכוונת נגד ערבים, וכי אין מדובר ב"דברים" קונקרטיים.

5. עיקר הטענה המופנית נגד הנאשם היא, כי במהלך היכרותו עם יגאל עמיר נודע לו על כוונתו של האחרון לרצוח את ראש הממשלה, ואולם הוא נמנע מלדווח על כך. על פי הנטען בכתב האישום, יגאל עמיר התבטא בפני הנאשם מספר פעמים באומרו כי על ראש הממשלה חל "דין רודף" וכי צריך להורגו. על פי הנטען בכתב האישום, הדברים נאמרו הן במסגרת "שבתות הסטודנטים" והן בשיחות בארבע עיניים שהתנהלו בין השניים. בכתב האישום נטען גם, כי התבטאות דומה שמע הנאשם מאחיו של יגאל עמיר, חגי, אשר אף סיפר לנאשם כי ברשותו כדורי "הולופוינט" שבכוחם לגרום נזק רב למי שנפגע מהם ואף למוות מיידי. עוד נטען בכתב האישום, כי בתחילת שנת 1995, או בסמוך לכך, סיפר יגאל עמיר לנאשם כי הגיע לעצרת שנערכה ב"יד ושם" בירושלים, בה היה אמור להשתתף ראש הממשלה, וכי הוא "חיפש" את ראש הממשלה ולא מצאו, כיוון שראש הממשלה לא הגיע לעצרת בשל פיגוע שאירע באותו יום בצומת בית ליד. בכתב האישום נטען, כי הנאשם הבין שיגאל עמיר חיפש את ראש הממשלה במטרה לפגוע בו. כמו כן נטען בכתב האישום, כי מרגלית הר-שפי, שהיתה מוכרת לנאשם כידידתו הקרובה של יגאל עמיר, שוחחה באמצע שנת 1995, או בסמוך לכך, עם הנאשם על התבטאויותיו של יגאל עמיר בעניין רצח ראש הממשלה, והביעה חשש כי יגאל עמיר יישפט לעונש מאסר עולם בעקבות התבטאויותיו.

6. אמרנו כי הנאשם פעל כסוכן שב"כ במשך כשמונה שנים. בעדותם בפנינו תיארו מפעיליו של הנאשם, המכונים "כפיר" ו"עדין", את הנאשם כסוכן מסור ביותר, בעל נגישות ליעדים בתוכם התבקש לפעול. לדבריהם, הנאשם סיפק לשב"כ מידע חיוני בעל ערך רב, ובכלל זה מידע ביחס לאנשים קרובים לו, אשר הביא, בין היתר, לסיכול פעולות אלימות. להמחשת הדברים יצויין, כי בסוף שנת 1993 התגרש הנאשם מאשתו, ומאז הפכה פעילותו עבור השב"כ להיות "כל עולמו". בחודש מאי 1994 ............ .. ..
ועבר להתגורר בקרית ארבע, ................................................................................................. לדברי המפעילים, הנאשם פעל במסירות רבה והביא תועלת רבה.

7. ואולם, מן הצד השני, תואר הנאשם על ידי מפעיליו כסוכן "בעייתי". לטענת המפעילים, בצד פעילותו של הנאשם כסוכן אשר מטרתו לגרום לסיכול ביצוען של עבירות פליליות, הוא עצמו ביצע "מתחת לאפו של השב"כ" עבירות פליליות בעלות אופי אידאולוגי ימני-קיצוני. מעדותם של המפעילים עולה, כי "הטיפול" בהתנהגותו החריגה של הנאשם נעשה, בעיקרו, בשתי דרכים: הדרך האחת היתה, שיחות בירור והבהרה שהמפעילים עצמם קיימו עם הנאשם, ואשר בהם היתרו המפעילים בנאשם, קראו אותו לסדר והזהירו אותו. הדרך השניה היתה העברת העניין לחוקרי השב"כ לצורך עריכת חקירות מקור......................................................................................................................................................................................................................................................................................................... ככל הידוע, במשך שנות הפעלתו של הנאשם נערכו לו מספר חקירות מקור. אף כי מחקירות אלה וממהלך הפעלתו של הנאשם התגלתה "בעייתיות" בהתנהגותו של הנאשם, החליט השב"כ, לאחר שערך מאזן של "רווח והפסד", להמשיך ולהפעיל את הנאשם כסוכן.

8. כדי להדגים את התנהגותו "הבעייתית" של הנאשם ואת אופן הטיפול בה, נביא את הדוגמאות הבאות:

א. עד לתחילת שנת 1994 נפתחו לנאשם שמונה תיקים פליליים. במועד זה פנה השב"כ למשטרה בבקשה לסגור את התיקים. הבקשה התקבלה בעיקרה, וכל התיקים נסגרו, למעט תיק אחד שנפתח לנאשם בעקבות תלונה שהגישה ח"כ תמר גוז'נסקי (נ/1 סעיף 13).

ב. במחצית הראשונה של שנת 1995 הצטברו אצל השב"כ חשדות בדבר שורה של עבירות פליליות אותן עבר הנאשם. ביום 23.7.95, היינו פחות מארבעה חודשים לפני רצח ראש הממשלה, נערכה לנאשם חקירת מקור. החקירה נערכה על ידי החוקר המכונה "יוני", אשר העיד בפנינו. במהלך החקירה הודה הנאשם בביצוע שורה ארוכה של עבירות לא קלות הן כלפי ערבים והן כלפי יהודים: בין היתר הוא הודה בכך שאיים על אנשים רבים באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטאות אחרות. הוא הודה בכך שפעמים רבות הוא יזם ולקח חלק פעיל בפעילות אלימה נגד ערבים, אשר כללה ניקוב צמיגים, תקיפות, מכות והפיכת דוכנים. הוא הודה בכך שערבים רבים חטפו ממנו מכות נמרצות, והוא אמר כי בזמן הפעילות שבוצעה נגד הערבים, בעיקר בחברון, הוא וחבריו השתמשו בציוד הכולל רוגטקות, רובה-קשת, אקדח זיקוקים, אקדח ברשיון, דוקרנים, סכינים ואגרופנים. הוא גם הודה בכך שהינחה שני אנשים אחרים לבצע פעילות לאומנית אשר כללה זריקת אבנים. הנאשם גם הודה בכך שנהג לאיים באמצעות הטלפון על אנשי ציבור, ולדבריו, במסגרת פעילותו זו הוא איים על כמחצית מחברי הכנסת (ת/46).

ככל הידוע, לאחר חקירת המקור האמורה ערך השב"כ את חשבון "הרווח וההפסד" המתחייב, והגיע לכלל מסקנה כי התועלת שבהמשך העסקתו של הנאשם כסוכן גוברת על "ההפסד", ועל כן יש מקום להמשיך ולהעסיק את הנאשם כסוכן, ואין להביא לנקיטתם של הליכים פליליים נגדו בקשר לעבירות שהוחשד בהן, ואשר בביצוען הודה.

ג. בחודש ספטמבר 1995, היינו כחודשיים בלבד לאחר שנערכה חקירת המקור הנזכרת, ביים הנאשם בהר-הרצל "טקס השבעה" של ארגון "איל", אשר על פי הטענה הינו ארגון ימני-קיצוני אותו הקים הנאשם ואשר בראשו עמד. ה"טקס" שודר ביום 22.9.95 ביומן יום שישי של הטלוויזיה הישראלית. "טקס ההשבעה" המבויים עורר בשב"כ כעס רב. בפגישה שנערכה עם הנאשם ביום 2.10.95 הודיעו לו מפעיליו על הפסקת הפעלתו, והקשר עימו נותק כמעט לחלוטין............................................................................................................................................................... ביום 31.10.95 נפגש מפעילו של הנאשם, "כפיר", עם הנאשם, ובשיחה שקוימה בין השניים נאמר לנאשם, כי לאחר לבטים שנמשכו מספר שבועות הוחלט בשב"כ לנסות להחזירו להפעלה, תוך שהובהר לנאשם כי השב"כ לא יסבול שום חריגה מ"הקווים האדומים" שהותוו לו (ת/20). הנאשם חוייב לחתום על הצהרה בה התחייב שלא לבצע עבירות ולנהוג כראוי, והוא אכן חתם על הצהרה כזו (ת/21).

9. חידוש הקשר עם הנאשם נעשה ביום 31.10.95, היינו כארבעה ימים בלבד לפני רצח ראש הממשלה. הרצח ארע, כזכור, במוצאי שבת ה-4.11.95, וזמן קצר לאחר הרצח זומן הנאשם לפגישה עם אנשי שב"כ ............ בירושלים. בפגישה שהתקיימה התבקש הנאשם, בין היתר, לספר את כל הידוע לו על יגאל עמיר. בתום הפגישה רשם מפעילו של הנאשם, "כפיר", דו"ח על מה שנאמר באותה פגישה. הדו"ח הוגש כראיה וסומן ת/10א'. אחד משלושת הנושאים עליהם סב "משפט הזוטא" מושא החלטתנו - ודומה כי עניין זה הוא משני בחשיבותו – הם הדברים המופיעים בסעיף 6 לדו"ח זה. מטעמים אשר עוד יובהרו להלן, טוענים הסניגורים כי אין לקבל כראיה את הכתוב בסעיף 6 לדו"ח.

10. אין חולק על כך שבאותה פגישה הביע הנאשם נכונות לסייע לשב"כ בחקירת רצח ראש הממשלה, בין היתר על ידי כך שיוכנס לתא המעצר בו הוחזק יגאל עמיר וינסה לדובב אותו. בשעות הערב של יום 6.11.95 נעצר הנאשם, מעצר בהסכמה, וביום 7.11.95 בשעה 01:45 הוכנס הנאשם לתאו של יגאל עמיר כדי לדובב אותו. ................................ הנאשם הוצא מהתא בסביבות השעה 08:00, ובין השעות 15:50 ל-16:55 הוא ביצע פעולת דיבוב כלפי מרגלית הר-שפי. בין השעות 21.15 ל-22:00 הוכנס הנאשם פעם נוספת לתאו של יגאל עמיר. ......... ............ .

11. אצל חוקרי השב"כ התעורר חשד ,כי במהלך הפעלתו של הנאשם כסוכן עוד לפני רצח ראש הממשלה, העלים הנאשם ממפעיליו מידע בקשר ליגאל עמיר, והוא לא סיפר להם את כל הידוע לו בקשר אליו. החוקרים אימתו את חשדם באופן ראשוני באמצעות חקירתו של חגי עמיר. בנסיבות אלה הם החליטו לחקור את הנאשם. חקירתו של הנאשם החלה מיד בסמוך לאחר שהחשד כלפי הנאשם התעורר ועוד באותו יום.

12. תחילה חקר את הנאשם החוקר המכונה "יוני". החקירה נערכה במשך כשלוש וחצי שעות, החל מיום 7.11.95 בשעה 22:00. אין חולק על כך שבשלב מסויים החקירה הפכה להיות נוקבת וחריפה, וקולו של החוקר "יוני" הגיע לטונים גבוהים. עיקר החקירה נסב על החשד לביצוע עבירה של אי מניעת פשע, ואולם הנאשם נחקר גם בחשד למעורבות ברצח עצמו. אין חולק גם על כך שהחוקר "יוני" לא הודיע לנאשם כי עומדת לו זכות השתיקה, והוא לא "הזהיר" אותו כי דברים שיאמר עשויים לשמש כראיה נגדו. החוקר "יוני" רשם תרשומת על השיחה, והמאשימה מבקשת להגיש תרשומת זו כראיה מטעמה. התרשומת נמסרה לנו על תנאי, והיא סומנה באות א'. מהטעמים אשר יפורטו להלן מתנגדים הסניגורים להגשת התרשומת כראיה. עניינה של תרשומת זו, ושל תרשומת נוספת אשר תפורט מיד, עומד במרכז "משפט הזוטא" מושא החלטתנו.

13. החוקר "יוני" סבר, כי בדברים שאמר לו הנאשם יש כדי להחשיד אותו בביצוע עבירה של אי מניעת פשע. "יוני" לא הסתפק בחקירה שהוא עצמו קיים עם הנאשם, וכדי להסיר ספק לגבי תוכן דבריו של הנאשם בפניו, הוא ביקש כי חוקר נוסף יחקור את הנאשם. בעדותו בפנינו אמר "יוני", כי לצורך ביצוע החקירה הנוספת הוא בחר את החוקר "משה", וזאת משום סבר פניו הנעים ומזגו הנוח. "משה" חקר את הנאשם ביום 8.11.95 בין השעות 11:15 ל-12:15, ודומה כי אין חולק על כך שחקירה זו התנהלה באווירה רגועה ונינוחה. החוקר "משה" ערך תרשומת על שיחה זו, וגם עניין קבילותה של תרשומת זו עומד להכרעתנו ב"משפט הזוטא". התרשומת נמסרה לנו על תנאי וסומנה באות ב'. אין חולק על כך שגם החוקר "משה" לא הודיע לנאשם כי עומדת לו זכות השתיקה, וגם הוא לא "הזהיר" אותו כי דברים שיאמר עשויים לשמש כראיה נגדו.
14. נוכח הדברים שחוקרי השב"כ שמעו מפיו של הנאשם בחקירות שנערכו לו על ידי "יוני" ו"משה", החליט הממונה עליהם, המכונה "ערן", לנסוע אל פרקליטת המדינה בירושלים ולהביא את הדברים בפניה. בפגישה שנערכה אצל פרקליטת המדינה ביום 8.11.95 הוחלט לערב בעניין את המשטרה, ולפנות אל בית המשפט בבקשה להורות על המשך מעצרו של הנאשם בגין החשדות נגדו, והפעם לא כמעצר בהסכמה. ואכן, עוד באותו ערב, היינו ביום 8.11.95 בשעה 18:00, נחקר הנאשם על ידי השוטר ניסים דור (ת/45). בסמוך לאחר תום החקירה נלקח הנאשם לבית המשפט ומעצרו הוארך בשבעה ימים נוספים.

15. לאחר הדברים האלה נחקר הנאשם עוד מספר פעמים על ידי חוקרי השב"כ. ביום 9.11.95 נחקר הנאשם על ידי החוקר המכונה "אופיר". ביום 12.11.95 נחקר הנאשם על ידי החוקר המכונה "רוני", וביום 13.11.95 נחקר הנאשם על ידי "ערן". דברים שאמר הנאשם במהלך אותן חקירות, או שנרשמו מפיו, הוגשו כראיה בהסכמת הסניגורים, ועל כן לא נאריך בעניינם.

16. ביום 14.11.95, מטעמים אשר בשלב זה לא הובררו לנו עד תום, נפגשו מפעיליו של הנאשם "כפיר" ו"עדין" עם הנאשם, והודיעו לו על ניתוק הקשר עימו. ביום 15.11.95 נחקר הנאשם על ידי השוטר יואב גזית, ולאחר החקירה הוא שוחרר ממעצרו.

תמצית טענות הצדדים:

17. לטענת המאשימה, יש באימרות אותן מסר הנאשם כדי לשמש ראיה מפלילה הפועלת לחובתו. היא מבקשת כי האימרות תתקבלנה כראיה. העובדה כי הנאשם מתנגד לקבילותן של ראיות אלה והוא ביקש לקיים בעניין זה "משפט זוטא" מלמדת, כי גם הוא סבור שיש, לכאורה, בתוכן האימרות כדי לתמוך בגירסת המאשימה, שהרי בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות , תשל"א-1971 והפסיקה הנוגעת אליו, "משפט זוטא" מקיימים רק לגבי אימרות שהן בגדר הודאות. אנו סבורים, כי לצורך ההכרעה בשאלה הניצבת בפנינו, אין לנו צורך להיכנס ולברר את תוכנן המדוייק של האימרות. די לנו בכך שהצדדים מסכימים כי יש באימרות משום ראיה הפועלת לחובתו של הנאשם. במהלך חקירתו ב"משפט הזוטא" אמר הנאשם, כי הדברים שנרשמו באימרות משקפים נכונה את רוח הדברים שמסר לחוקרים "יוני" ו"משה". עם זאת נרמז לנו, שטענת הנאשם היא, שלא כל הדברים שאמר ל"יוני" ול"משה" היו נכונים, ועל כן גם אם תתקבלנה האימרות כראיה, לא יהיה מקום לתת להן משקל של ממש. לצורך הדיון שבפנינו נצא, אפוא, מנקודת הנחה כי באימרות שמסר הנאשם יש פוטנציאל מפליל, וכי אם האימרות תתקבלנה כראיה ואם יינתן להן המשקל הדרוש, הן עשויות לשמש, ביחד עם "דבר מה נוסף", נדבך בהרשעתו של הנאשם. אם נחליט לקבל את האימרות כראיה, יהיה עלינו לבחון בהמשך ההליך איזה משקל יש לתת להן, אם בכלל.

18. עיקר "משפט הזוטא" שהתנהל בפנינו התייחס לאימרות אותן מסר הנאשם ל"יוני" ול"משה". חלקו המשני התייחס לדברים שרשם "כפיר" בליל הרצח בסעיף 6 למוצג ת/10א'. בהתאם לכך, עיקר הדיון בהחלטתנו יתמקד באימרות א' ו-ב'. לעניינה של התרשומת מליל הרצח נתייחס בקצרה לקראת סוף החלטתנו.

19. תמצית טענת המאשימה היא, כי האימרות א' ו-ב' וכן מוצג ת/10א', לרבות סעיף 6 שבו, מהווים ראיות קבילות על פי סעיף 12(א) לפקודת הראיות התשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות), בהיותם "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה", אשר היתה "חופשית ומרצון". לפי הטענה, המשמעות שיש ליתן לצרוף "חופשית ומרצון" היא, כי ההודאה לא היתה פרי כפייה או אלימות שהופעלו על מוסרה. זאת ועוד. אפילו היה שימוש באמצעי פסול או הופרו זכות השתיקה או החסיון מפני הפללה עצמית, גם אז אין לפסול את המסמכים כראיות קבילות במשפט, בשל כך ששיטת המשפט הישראלית לא אימצה את הדוקטרינה בדבר פסילת ראיות שהושגו באמצעים פסולים. הערך העליון היה ונותר גילוי האמת העובדתית. יתרה מכך: אף אם הופרו בענייננו זכויות שעלו למעלת זכויות יסוד, אין המדובר בזכויות מוחלטות ויש לאזנן אל מול זכויות ואינטרסים חיוניים אחרים, כגון, חשיפת האמת העובדתית והכרעת הדין על יסודה. בענייננו, האיזון האמור מביא לכלל מסקנה בדבר קבילות המסמכים.

מבחינה עובדתית נטען על-ידי ב"כ המאשימה, כי הנאשם אכן נכנס למתקן השב"כ כ"מקור", כעצור בהסכמה וכמסייע בחקירה, ואולם בשלב מסויים הפך לנחקר ולחשוד בשניים: מעורבות ברצח ראש הממשלה ואי מסירה למפעיליו של המידע שהיה ברשותו ואשר יכול היה למנוע את רצח ראש הממשלה. עוד נטען, כי הנאשם ידע על שינוי הסטטוס בעניינו או לפחות עצם עיניו בנוגע לכך. עובדת היותו נחקר כחשוד התחוורה לו מתוך אופן ניהול החקירה, אשר היתה לוחצת ובלתי נעימה, ומתוך תוכנה. באותן נסיבות לא ניתן היה לסבור, כי המדובר ב"חקירה פנימית" אשר תישאר ב-ד' אמות השב"כ.

20. תמצית טענת ב"כ הנאשם היא, כי עד לשלב מעצרו ......... בתאריך 8.11.95, סבר הנאשם כי הוא מצוי בחקירה מבצעית במסגרת השב"כ. נושאי החקירה ואופייה לא ייחדו אותה מחקירות מקור דומות שעבר הנאשם במסגרת תפקידו כסוכן בשב"כ, ומאחר שלא הודע לנאשם כי הוא חשוד בפלילים, לא יכול היה ללמוד זאת מן הנסיבות.
מבחינה משפטית נטען, כי על-פי הפסיקה עד לקבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, העדר אזהרת חשוד בדבר זכותו לשתוק שימשה כאמצעי עזר לבחינת השאלה אם ההודאה היתה "חופשית ומרצון". ואולם, בעקבות חוק היסוד יש לפסוק כי זכות השתיקה "עלתה מדרגה", והמדובר עתה אם לא בזכות מוחלטת אשר הפרתה פוסלת באופן גורף את קבלת המסמכים כראיות, כי אז בזכות חזקה יותר מבעבר אשר הפרתה בענייננו צריכה להוביל למסקנה בדבר פסלות האימרות. זאת, בשל כך שלנאשם לא ניתנה האפשרות לשתוק. כסוכן, היתה לו חובה לדווח, לדבר ולהשיב על שאלות חוקריו. איש לא הודיע לו באופן מפורש על היותו חשוד, והוא לא יכול היה ללמוד זאת בכוחות עצמו מן הנסיבות. הטענה היא, איפא, כי הפרת זכות השתיקה באופן זה צריכה להביא לפסילת פירותיה של החקירה כראיות.

דיון והכרעה:

21. אחד מהיסודות הקמאיים הטבועים בנפשו של האדם, ואחד מהיסודות החיוניים לכינונה של חברה תקינה, הוא יסוד המשפט. לא בכדי אמר רבן שמעון בן גבריאל: "על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום" (אבות, פרק א', י"ח). כל ילד רך יודע, כי יש טוב ויש רע, יש מותר ויש אסור, יש שכר ויש עונש. המשפט הוא הכלי אשר נועד לתת משמעות לתובנות אלה. מטרת המשפט כפולה: המטרה האחת היא, לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, בבחינת ליתן "לרשע רע כרשעתו." המטרה השניה היא, להגן על הסדר החברתי, שהרי "…אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חברו..." (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, ד'). במקום בו אין משפט משתלט הרשע. בהעדר משפט שוררים יאוש ואנרכיה.

22. עשיית משפט היא ערך נעלה. ואולם כל חברה שוחרת טוב יודעת, כי עשיית משפט אינה יכולה להיות מבוססת על עוול. עשיית משפט אינה יכולה להיעשות תוך רמיסתם של ערכים נעלים לא פחות, כגון שלמות גופו של האדם, כבודו של האדם והחובה לנהוג בו בהגינות. כל חברה שוחרת טוב יודעת, כי עשיית משפט צריך שתעשה בהליך הוגן. המטרה של עשיית משפט, תהא נעלה ככל שתהא, אינה מקדשת את כל האמצעים. יש גבולות. ישנם קווים אדומים. הנחקר, החשוד והנאשם הם בני אדם שנולדו בצלם. הם בחזקת חפים מפשע. יש להם זכויות יסוד שאין לפגוע בהן. קיומו של הליך הוגן, הינו, אפוא, ערך חשוב העומד בפני עצמו.

23. משמעות הדבר היא, כי יתכנו מצבים בהם תהיה התנגשות בין ערך עשיית המשפט במובן עליו עמדנו, לבין הערך שעניינו קיומו של הליך הוגן. נקודת ההתנגשות המובהקת ביותר תהא במהלך חקירתו של אדם החשוד בביצוע עבירה. ההיסטוריה האנושית יודעת ימים אפלים ומשטרים חשוכים בהם נסחטו "הודאות" מחשודים. הכרוניקה האנושית יודעת לספר על "שיטות חקירה" ו"אמצעי חקירה" המעוררים חלחלה וסלידה. כל חברה שוחרת טוב יודעת, כי השמירה על הוגנות החקירה אינה רק שמירה על החשוד. זוהי שמירה על החברה כולה. שהרי דמותה של חברה ואיכותה נמדדים, בין היתר, באופן בו נראים חדרי החקירות שלה.

24. שיטת המשפט שלנו אינה רואה פסול מוסרי או אחר בכך שהרשעתו של אדם תהייה מבוססת על הודאתו בביצוע העבירה בה הוא מואשם. אין דרישה כי הרשעתו של אדם תעשה דווקא באמצעות ראיות "חיצוניות". בכך שונה שיטת המשפט שלנו משיטת המשפט העברי הקובעת כלל עקרוני ומהותי לפיו "אין אדם משים עצמו רשע" (ר' הרנון, "דיני ראיות" (חלק שני), עמ' 89, הערת שוליים מס' 3; ע"פ 242/63 קריתי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3), 477, 497). שיטת המשפט שלנו גם אינה מחייבת כי הודאתו של הנאשם תינתן בבית המשפט דווקא. אין מניעה לכך שהרשעתו של נאשם תעשה על ידי הודאה שמסר מחוץ לכותלי בית המשפט. בכך יש משום חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה (י. קדמי, "על הראיות" (חלק ראשון), עמ' 1). שיטת המשפט שלנו ערה לכך שכל חקירה, תהא זו ההוגנת ביותר, עלולה להכביד על החשוד, לפגוע בו, וליצור אצלו לחצים "פנימיים" אשר יגרמו לו לפעול בניגוד לאינסטינקט ההישרדות הבסיסי הטבוע בכל אדם, ולהודות בביצוע עבירה שביצע. היא ערה גם לכך שחשוד עלול להודות בעבירה שלא ביצע. מטעם זה נקבע בהלכה הפסוקה, כי לצורך הרשעתו של נאשם אין די בהודאה שמסר מחוץ לבית המשפט, אלא יש צורך ב"דבר מה נוסף".

25. שיטת המשפט שלנו מבינה שאין מנוס מחקירה של חשודים חרף אי הנעימויות והסכנות הכרוכות בדבר. יתרה מכך, שיטת המשפט שלנו אינה רואה פסול בכך שחקירתם של חשודים תעשה בדרכי תחבולה ועורמה, בבחינת "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה…" (משלי, כד, ו), והיא קובעת, כי "חוקרי המשטרה רשאים, ולעתים אף חייבים, להשתמש בתחבולות" (דברי כב' השופט א. מצא, בע"פ 2831/95 אלבה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221, בעמ' 291). עמד על כך כב' השופט א. ויתקון בע"פ 216/74 כהן נ. מדינת ישראל פ"ד כט(1), 340, באומרו:

"לדעתי, עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמה בפשע, ובפרט במלחמתה בפשע המאורגן, שמבצעיו הם בריונים ואנשי העולם התחתון. אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרה "תחבולות". חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי. במשא ומתן כזה הייתי דורש מן הסוחר שלא ישאיר את בעל שיחו בספק על כך, שלא נמצאו טביעות אצבע על השיקים, או אם נמצאו, שאינם שלו. מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד (וכאן מותר לי להזכיר שעברו של החשוד ידוע לחוקר), אין אני דורש "הגינות" כזאת. זכותו של חשוד היא לשתוק ולא ל"הישבר"; זכותו וחובתו של החוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה" (בעמ' 352).

ואולם, כפי שכבר צויין, שיטת המשפט שלנו מציבה גבולות ומותחת קווים אדומים. לא הכל מותר. שיטת המשפט שלנו קובעת, כי אם הודאתו של נאשם נגבתה באמצעים לא כשרים, היא לא תתקבל כראיה, אפילו ההודאה היא הודאת אמת. הודאה שנגבתה באמצעים לא כשרים לא תוכל לשמש ראיה לחובתו של הנאשם. יש להתעלם ממנה לחלוטין. לא רק משום הצורך "לחנך" את הרשות, אלא נראה שגם, ואולי בעיקר, משום ההכרה כי עשיית משפט לא יכולה להיעשות בדרכי עוול.

26. נדמה, כי הוראת החוק המובהקת ביותר המבטאת את העיקרון עליו עמדנו זה עתה, היא הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות. עניינו של סעיף זה הוא הודאות של נאשמים שניתנו מחוץ לבית המשפט. יש להדגיש, כי סעיף 12 לפקודת הראיות קובע כלל בדבר קבילות הודאות ולא בדבר משקלן. סעיף 12 משתמש מפורשות במושג הקבילות, והוא קובע לאמור:

"עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהם ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון" (ההדגשה שלנו).

כפי שציינו, גם כאשר נערכת חקירה הוגנת וראויה קיים חשש כי החשוד יודה בעבירה אותה לא ביצע (ר' "דין וחשבון הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר" - דצמבר 1994). מטבע הדברים, ככל שאמצעי החקירה נעשים קשים וחמורים יותר, חשש זה הולך ומתגבר. ואולם, לא בכך עניינו של סעיף 12 לפקודת הראיות. סעיף 12 לפקודת הראיות אינו דן במשקלה של ההודאה אלא בקבילותה. סעיף זה מוכן להניח כי ההודאה שניתנה על ידי הנאשם היא הודאת אמת. עיקר חשיבותו של הסעיף היא בכך שהוא קובע, כי למרות שיש מקום להניח כי ההודאה שמסר הנאשם היא הודאת אמת, הרי שאם היא ניתנה בעקבות אמצעי חקירה פסולים שננקטו נגד הנאשם, אין לקבלה כראיה. במקרה כזה, הערך שעניינו קיומו של הליך הוגן גובר על הערך של עשיית משפט, ועל כן ההודאה תיפסל, אפילו במחיר זיכויו של האשם. לעומת זאת, אם ייקבע כי ההודאה לא נגבתה באמצעים פסולים, היא תתקבל כראיה והיא עשויה לפעול לחובתו של הנאשם. אך מובן הוא, כי העובדה שהודאה התקבלה כראיה עדיין איננה סוף פסוק, שכן יש לברר את משקלה של ההודאה. כפי שכבר אמרנו, גם אם נערכת חקירה הוגנת וראויה, קיים חשש כי חשוד הודה, מטעמים כאלה או אחרים, בביצוע עבירה אותה לא ביצע (ר' למשל, עניין הרשעתו של מוטי בן עזרא בפרשה שנדונה בדנ"פ 3391/95 סימון בן-ארי נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 377).

27. לצורך המחשת הדברים עליהם עמדנו זה עתה, נביא, כדוגמא, את ההלכה שנפסקה בעניין הודאה שמסר חשוד במסגרת משא ומתן אותו ניהל עם חוקריו בדבר אפשרות הגעה ל"עיסקה" כלשהי עם המדינה. מצב העניינים בו מדובר הוא כזה, בו אדם נחקר בחשד לביצוע עבירה פלונית, ותוך כדי החקירה פונים אליו החוקרים ומציעים לו להודות בביצוע עבירה, או עבירות, שעבר, ואולי גם לשתף פעולה עם המשטרה והתביעה ולשמש כעד מדינה, כל זאת תמורת טובות הנאה כאלו או אחרות שיינתנו לו. במסגרת המשא ומתן פותח החשוד את סגור ליבו, בין היתר, כדי לשכנע את המשטרה והפרקליטות כי "יש לו מה להציע". דבריו נרשמים, ואולי גם מוקלטים, בלא ידיעתו. בסופו של דבר, מטעמים כאלה או אחרים, ה"עיסקה" אינה יוצאת אל הפועל. האם רשאיות המשטרה והתביעה לעשות שימוש בהודאות שהחשוד מסר במהלך המשא ומתן? התשובה לכך שלילית. על הטעם לכך עמד כב' השופט י. קדמי בבש"פ 4811/97 משה ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 817, 820, באומרו:

"השיחות האמורות, כך מסתבר, נפתחו ביוזמת החוקרים, לאחר שבהודעה פורמאלית בכתב, הכחיש סיני כל קשר לענייני הסמים, ומקובל על שני הצדדים, כי לא ניתן לעשות בשיחות אלו – שהוקלטו, כאמור, על ידי החוקרים – שימוש כראיה לחובתו של סיני, כ"הודיית חוץ" של נאשם. במצב דברים זה, נחשבים דבריו של סיני באוזני החוקר כ"הודיה" שהוצלה מפיו מכוחם של "פיתוי והשאה", ובתור שכאלו, אינם עומדים במבחן הרצון החופשי, שבו מותנית קבילותה של "הודיה".

בהמשך הדברים מבהיר כב' השופט קדמי, כי אילו המשא ומתן היה נפתח ביוזמת החשוד ולא ביוזמת החוקרים, כי אז ההודאה לא היתה נפסלת. (שם, בעמ' 822).

28. מה אנו למדים מהלכה זו? הדבר הראשון הוא, שהודאה אותה מסר חשוד אינה נפסלת משום שקיים חשש כי היא אינה הודאת אמת, אלא למרות, ואולי בגלל ההנחה שהיא הודאת אמת אשר עשויה להביא להרשעתו של הנאשם. ההודאה נפסלת על פי ההשקפה, כי אין זה ראוי ואין זה הוגן להזמין את החשוד לפתוח את סגור ליבו במסגרת משא ומתן, ואחר כך, משמסתבר כי המשא ומתן לא עלה יפה, לעשות שימוש בהודאה זו כלפיו. הדבר השני אותו אנו למדים הוא, שבבואנו לדון בשאלת קבילותה של הודאת נאשם שנמסרה מחוץ לבית המשפט, אין אנו מרכזים מבטנו בנאשם, אלא בחוקריו. מה שחשוב הוא התנהגות החוקרים ולא מניעיו או מחשבותיו הסובייקטיביים של הנאשם. זה הטעם לכך שנקבע, כי אם המשא ומתן התחיל ביוזמת הנאשם, תהא הודאתו קבילה. בעניין זה נרחיב להלן.

29. סעיף 12 לפקודת הראיות הוא הזירה בה מתעמתים שני עקרונות חשובים שהגיעו לכלל התנגשות. העקרון האחד הוא עשיית משפט. העקרון השני הוא קיומו של הליך הוגן. הוגנות החקירה נבחנת על פי התנהגותם של החוקרים. עמד כל כך כב' השופט י. קדמי, בתארו את אחד הזרמים ששלטו בפסיקה, באומרו:

"כאשר מדברים, אפוא, על מבחן אמצעי החקירה – הננו מדברים על מבחן התנהגותו של החוקר; ולזו גם היבט סובייקטיבי. טעה החוקר בתום לב - טעותו, כשלעצמה, לא תהיה לו לרועץ בכל הקשור לקבילות ההודיה.
ויודגש: המבחן הוא מבחן התנהגותו של החוקר, ולא מבחן "תחושתו" ו"הערכתו" של הנחקר. אשר על כן: אם נתפש הנחקר לחרדה, או ראה צל הרים כהרים והאמין כי אם לא ימסור הודיה תיכלה עליו הרעה, כאשר בפועל לא היה לכך בסיס ואחיזה בהתנהגותו של החוקר – לא יהיה בכך כדי להביא לפסילת ההודיה. זאת, משום שלא המתרחש בלבו של הנחקר הוא הקובע, אלא אורח התנהגותו של החוקר כלפיו, הוא המשמש מבחן לקבילות ההודיה." (קדמי, "על הראיות" (חלק ראשון), עמ' 32).

מן האמור עולה, אם כן, כי המבחן לקבילות ההודאה הוא מבחן "חיצוני" ולא מבחן "פנימי". מה שקובע הוא האופן בו נעשתה החקירה ולא מצבו הנפשי הסובייקטיבי של הנחקר (ר' ע"פ 6613/99 סמירק נ. מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 529, 549).

30. סעיף 12 לפקודת הראיות קובע, כי תנאי לקבילותה של הודאה אותה מסר נאשם מחוץ לבית המשפט הוא, שההודאה היתה "חופשית ומרצון". מה פירוש הדבר? כבר אמרנו, כי שיטת המשפט שלנו מכירה בכך שגם חקירה ראויה והוגנת עלולה להכביד על נאשם ולגרום לו להודות בכך שביצע עבירה. כמו כן אמרנו, כי מה שקובע לעניין קבילות הודאות שניתנו מחוץ לבית המשפט הוא האופן בו בוצעה החקירה ולא האופן בו הנאשם הרגיש בחקירה. מכאן, שהדרישה כי ההודאה היתה "חופשית ומרצון" אין משמעה כי הנאשם מסר את הודאתו בחפץ לב מתוך רצון כן ואמיתי לסייע למשטרה בחקירתה, או משום רצונו לנקות את מצפונו ולהסיר מעל חזהו את מועקת הסוד הנורא. כבר נאמר בפסיקה, כי הביטוי "חופשית ומרצון" הפך להיות ביטוי משפטי-טכני (ר' למשל: ע"פ 4427/95 פלוני נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 557). מה משמעותו של ביטוי זה? אנו סבורים, כי מתוך עיון בפסיקתם של בתי המשפט בסוגיה זו ניתן ללמוד, כי כאשר בתי המשפט הגיעו למסקנה שהחקירה לא היתה הוגנת וכי הערך של תקינות החקירה וההגנה על זכויות החשוד גבר על הערך של עשיית משפט, הם קבעו כי ההודאה לא היתה "חופשית ומרצון", ועל כן לא קיבלו את ההודאה כראיה. דוגמא לכך הבאנו מפסק דינו של כב' השופט י. קדמי בעניין משה. הנימוק אשר שימש את בית המשפט לפסול את ההודאה אותה נתן הנאשם בנסיבות אותן ראה בית המשפט כנסיבות פסולות היה, כי ההודאה אינה עומדת "במבחן הרצון החופשי שבו מותנית קבילותה של "הודיה"". (שם, בעמ' 820).

31. השאלה העיקרית אליה יש להידרש בכל מקרה ומקרה היא, אימתי יקבע בית המשפט שאין לקבל הודאה שמסר נאשם מחוץ לבית המשפט? הרושם המתקבל מבדיקת הפסיקה הוא, כי ההכרעה בשאלה זו אינה חד ממדית תוך בחינה טכנית של פעולת החקירה בה מדובר, אלא היא מחייבת עריכת איזון בין הצורך לעשות משפט, מחד גיסא, לבין הצורך להקפיד על הגינותה של החקירה ועל זכויות החשוד, מאידך גיסא. ביטוי לכך ניתן למצוא בדברי כב' הנשיא דאז, השופט י. כהן, בע"פ 115/82 מועדי נ. מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 197, אשר אמר דברים אלה:

"ניתן לקבוע, שאסור לחוקר לעשות כל דבר האסור על פי דין, ובנוסף לכך אסור עליו לפעול בדרכי חקירה, שמקוממים את רגש המוסר ושיש לראותם כבלתי הוגנים. לא ניתן להגדיר, מה ייחשב לבלתי הוגן בחקירה ומנוגד למוסר, אלא מההכרח לדון בעניין זה לפי נסיבות כל עניין ועניין. כך, למשל, דרך חקירה, המותרת כלפי אדם בוגר, יש שהיא אסורה כלפי קטין, ומה שמותר לחוקר לעשות בחקירת רצח, ייתכן שהוא פסול בחקירת עבירת תנועה" (בעמ' 250-251).

כב' השופט י. קדמי אשר מצטט בספרו דברים אלה, מוסיף ואומר:

"ויודגש כבר כאן: מבחן פסלותם של האמצעים אינו מבחן מוחלט המבדיל בין פסול לשאינו פסול עפ"י טיבו של האמצעי; אלא - זהו בעיקרו של דבר מבחן של "הוגן וסביר" בנסיבות. כפי שיובהר בהרחבה בסימן השלישי בפרק זה: פרט לנקיטת באלימות – שהוא לעולם אמצעי פסול – האמצעים הנמנים על קבוצות הפסול האחרות אינם פסולים עפ"י טיבם ופסלותם נבחנת באמות מידה של סבירות והגינות ב"נסיבות", כאשר מטבע הדברים שאמצעים האסורים עפ"י החוק, פסולים מטעם זה בלבד" (שם, בעמ' 39).

בב"ש 22/87 ביטר נ. מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 52, אליו עוד נשוב לקראת סוף החלטתנו, אמר כב' השופט ג. בך את הדברים הבאים:

"התשובה על השאלה, מהו הגבול בין תחבולה לגיטימית לבין אמצעי פסול, הינה אולי קשה מבחינה תיאורטית אך לא כל כך קשה מבחינה מעשית, שכן תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה ישמשו בנושא זה בדרך כלל מנחים בטוחים" (בעמ' 56).

ובע"פ 2831/95 אלבה נ. מדינת ישראל פ"ד נ(5), 221, נאמרו מפי כב' השופט א. מצא, הדברים הבאים:

"לפנים מן הצורך אוסיף שגם אילו נוכחתי שהיה פסול בשימוש בתחבולה החקירתית בפרשתנו, הרי שבנסיבות ענייננו לא היה בכך כדי לבטל את תוצאות החקירה שאותן ניתן לזקוף לזכות התחבולה. ככלל, יש להבחין בין אמצעי שיש בו כדי להביא לפסילת הודאה לבין אמצעי שנקיטתו ראויה אמנם לביקורת אך אינה גוררת פסילת הקבילות של ראיות (ראה פרשת ביטר , בעמ' 23). המבחן שעל פיו נבדקת השאלה, אם פסול בשיטת החקירה צריך שיוביל לפסילת הקבילות של תוצאותיה – או, למצער, לגריעה ניכרת ממשקלן הראייתי – אינו טכני או פורמאלי אלא מהותי ופונקציונאלי. משמעות הדבר היא, כי בית המשפט אינו יכול להסתפק בקביעת עצם הפסול, אלא מוטל עליו לבדוק ולהיווכח, על רקע נסיבותיה של הפרשה הנחקרת, כי השימוש בתחבולה פסולה הפר זכות מהותית של הנאשם, באופן שקבלת הראיות שהושגו באמצעותה תגרום לו עיוות דין או תפגע במידת הצדק. ראה, למשל, ע"פ 3047/91 . כאן נקבע, כי אף שבתחבולה שנקט החוקר היה משום חציית גבול המותר, הרי שבנסיבות הקונקרטיות של הפרשה, ומן הטעמים המפורטים שהוסברו שם, הפסול הדבק בשיטת החקירה אינו מבטל את תוצאותיה" (בעמ' 292).

32. דוגמא לעקרון עליו עמדנו זה עתה ניתן למצוא בהערה שהעיר בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 747/86 אייזנמן ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 447. באותו מקרה, פסל בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, את ההודאות שמסר אחד משלושת הנאשמים שהואשמו בעבירת רצח, מן הטעם שנשללה מאותו נאשם (גיל פוקס), הזכות להיפגש עם עורך דין (עם זאת, מצא בית המשפט להרשיע את אותו נאשם בהסתמך על שורה של ראיות אחרות שנמצאו נגדו). בהתייחסו להחלטת בית המשפט המחוזי בשאלת קבילות הודאותיו של הנאשם אמר בית המשפט העליון, מפי כב' השופט גולדברג, דברים אלה:

"מחובת המשטרה להקפיד במילוי הוראותיו של סעיף 29, ו"משהועלתה הדרישה לפגישה, יש לאפשרה בהקדם האפשרי, ועת מופיע עורך הדין, יש לאפשר מפגש על אתר ואין לעכבו, ויהיה זה אפילו רק לשעות ספורות, אלא על יסוד החלטה מנומקת בכתב, כאמור בסעיף 29(ד)" (שם, בעמ' 67). אולם אי קיומה של הוראה זו אינו מביא, לדעתי, בכל מקרה לפסילתה של ההודאה, כשתורת "פירות העץ המורעל" אינה משמשת נר לרגלינו, וכל עוד היקף החריגות אינו מצדיק צעד "חינוכי" שכזה כלפי המשטרה" (בעמ' 454).

33. יישומם של העקרונות עליהם עמדנו לעיל למקרים קונקרטיים מוצא את ביטויו בפסיקה העניפה הקיימת אצלנו, אשר דנה בטענות נאשמים נגד קבילות הודאות שמסרו מחוץ לבית המשפט. כב' השופט י. קדמי ריכז בספרו את המקרים שנדונו בפסיקותיהם של בתי המשפט שלנו ("על הראיות", (חלק ראשון), סימן שלישי). הוא מונה חמישה "אבות פסול": הראשון, שימוש באלימות ואיום בביצוע אלימות. השני, נקיטה בשיטות חקירה בלתי הוגנות. השלישי, יצירת לחצים נפשיים בלתי הוגנים. הרביעי, שימוש בתחבולות בלתי הוגנות. והחמישי, נקיטה באמצעי פיתוי והשאה בלתי הוגנים.

לדעתנו, מן הבחינה העיונית זהו המקום "לשבץ" שתי טענות פסול נוספות המועלות מדי פעם על ידי נאשמים נגד קבילותן של הודאות שמסרו במשטרה. הטענה האחת בה מדובר היא, שהחוקרים לא הודיעו לחשוד כי עומדת לו זכות השתיקה. הטענה השניה היא, שהחוקרים לא קיימו את הוראות הדין בכל הנוגע לזכות העומדת לחשוד להיוועץ עם עורך דין. אנו סבורים, כי מן הבחינה המהותית אין הבדל בין שתי טענות אלה לבין הטענות הנמנות על חמשת "אבות הפסול" אותם תיאר כב' השופט י. קדמי בספרו. עניינן של אלה ועניינן של אלה הוא בטענות הנאשם נגד האופן בו התקיימה החקירה. עניינן של אלה ועניינן של אלה הוא בטענות הנאשם כי בשל מעשים פוזיטיביים שעשו החוקרים, או בשל מחדלים לא ראויים שחדלו בהם, אין לקבל כראיה את ההודאות שמסר בחקירה. מכאן, שהמסגרת הדיונית והמסגרת המשפטית-מהותית לבחינתן של שתי הטענות עליהן עמדנו, צריכות להיות זהות למסגרות בהן נדונות הטענות האחרות.

34. תמצית הטענה אותה מעלה הנאשם נגד אימרות א' ו-ב' היא, כי בעת שהוא שוחח עם "יוני" ועם "משה" הוא היה משוכנע, על סמך נסיון העבר, כי מדובר ב"בירור פנימי" אשר יישאר "בתוך המשפחה", כי בבירור זה מוטלת עליו חובה לומר אמת, וכי גם אם מבירור זה יעלה כי הוא עבר עבירה פלילית, אנשי השב"כ ידאגו לכך ש"העניין ייסגר", מבלי שתתקיים נגדו חקירה פלילית ומבלי שיינקטו נגדו הליכים פליליים. לטענת הנאשם, בהסתמך על הנחה זו הוא היה מוכן לומר את שאמר. לא למותר לציין, כי הנאשם לא אמר בעדותו בפנינו בצורה נחרצת כי אילו היה יודע שהדברים שיאמר ל"יוני" ול"משה" עשויים להביא לנקיטת הליכים פליליים, הוא היה ממלא פיו מים. כל שאמר בעדותו היה, כי בנסיבות כאלה הוא היה שוקל את צעדיו.

35. יש להדגיש, כי הנאשם אינו טוען שהחוקרים הודיעו לו, בצורה פוזיטיבית, כי הם מבטיחים לו "חסינות" וכי הוא יכול להיות סמוך ובטוח כי כל מה שיאמר להם לא יביא לנקיטת הליכים פליליים נגדו. הנאשם מייחס לחוקרים "יוני" ו"משה" מחדל. הוא טוען, כי הם לא העמידו אותו על כך שמדובר בחקירה פלילית אשר עשויה להביא לנקיטת הליכים פליליים נגדו. לטענתו, היה עליהם להודיע לו על כך באמירה ברורה ומפורשת, והיה עליהם לקיים את החובה המוטלת עליהם בדין ולהודיע לו כי עומדת לו זכות השתיקה. לטענת הנאשם, מחדליהם של החוקרים פסולים, ועל כן אין לקבל כראיה את האימרות אותן מסר ל"יוני" ול"משה".

טענה זו של הנאשם, היא העומדת במרכז דיוננו, ולהלן נפנה לדון בה. ואולם קודם לכן נעיר הערה בדבר "זכות השתיקה" ו"חובת האזהרה".

36. תקנה 2(2) לפק' הפרוצדורה הפלילית (עדות) קובעת, כי "…אדם הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות… חוץ משאלות שהתשובה עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית." תקנה זו קובעת את החסיון מפני הפללה עצמית המוענקת לנחקר. הלכה היא, כי לנחקר שהוא חשוד בביצוע עבירה, קיימת זכות רחבה יותר, והיא הזכות שלא להשיב על כל שאלה המופנית אליו, בין אם היא מפלילה אותו ובין אם אינה מפלילה. זכות זו נקראת "זכות השתיקה" (ר' רע"א חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ. אריאל, פ"ד מו(3), 378, בעמ' 381 מול האות ג'). לזכות זו ישנם ביטויים נוספים בשלבים אחרים של ההליך הפלילי. מכוח "תקנות השופטים", שהותקנו בשעתו על ידי השופטים באנגליה, מוטלת על החוקר החובה להודיע לנחקר ולחשוד כי יש להם חסיון מפני הפללה עצמית, או זכות שתיקה, בהתאמה. את החובה הזאת נהוג לכנות בשם "חובת האזהרה" (ר' למשל קדמי, שם, בעמ' 63), ואולם לדעתנו, כינוי זה אינו משקף כהלכה את מהות החובה. אזהרה היא אמירה המשמשת את המזהיר לכוון את התנהגותו של המוזהר לבחור בדרך מסויימת. כך למשל, הדין מטיל על שופט חובה להודיע לעד המעיד בפניו כי חובתו לומר אמת, ולהזהיר אותו, פשוטו כמשמעו, כי אם לא יעשה כן הוא צפוי לעונשים הקבועים בחוק (ר' סעיף 173 לחוק סדר הדין הפללי , תשמ"ב-1982, וכן תקנה 162 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). חובה דומה מוטלת על מי שמוסמך להחתים מצהיר (סעיף 15 לפקודת הראיות). ואולם, החובה המוטלת על החוקר על פי "תקנות השופטים" אינה, במהותה, חובת אזהרה אלא חובת הודעה. על החוקר להודיע לנחקר או לחשוד מהן זכויותיו, ולהבהיר לו כי אם ימחל על זכויותיו וימסור גירסה המפלילה אותו, ניתן יהיה לעשות שימוש בדברים שאמר לחובתו. אין מדובר באזהרה המיועדת לכוון את התנהגותו של החשוד לבחור בדרך מסויימת, אלא בהודעה והבהרה. ואולם, כיוון שמושג ה"אזהרה" שגור ומושרש אצלנו, נשתמש בו גם אנחנו.

37. האם היתה מוטלת על החוקרים "יוני" ו"משה" החובה להבהיר לנאשם כי השיחות שקיימו עימו היו חקירות פליליות העשויות להביא לנקיטת הליכים פליליים נגדו, וכי אין מדובר בבירורים פנימיים? האם היתה מוטלת עליהם החובה להודיע לנאשם כי עומדת לו זכות שתיקה וכי אם ימחל על זכותו וימסור דברים המפלילים את עצמו, ניתן יהיה להשתמש בדברים שיאמר לחובתו?

לטענת המאשימה, מנסיבות העניין היה ברור לנאשם היטב, כי אין מדובר בבירור פנימי, אלא בחקירה פלילית לכל דבר ועניין. המאשימה עמדה על כך שהנאשם נחקר לא רק בעבירה של אי מניעת פשע, אלא גם בכך שהוא היה מעורב ברצח ראש הממשלה. אם כך, שואלת המאשימה, על יסוד מה סבר הנאשם כי השב"כ "ישתיק" עניינים כה חמורים? ועוד: לטענת המאשימה, מחומר הראיות עולה, כי הטונים אשר אפיינו את החקירה עם "יוני" היו טונים גבוהים במיוחד שלא יכלו להותיר ספק בליבו של הנאשם כי אין מדובר בבירור פנימי, אלא בחקירה פלילית של ממש.

38. מנגד טוען הנאשם, כי שיחותיו עם החוקרים התמקדו בחשד לביצוע עבירה של אי מניעת פשע ולא בחשד למעורבות ברצח ראש הממשלה. לדבריו, החשדות אשר הופנו כלפיו בעבר והבירורים שנערכו עימו בעניין חשדות אלה, לרבות בחקירת המקור שנערכה לו בחודש יולי של אותה שנה, היו לגבי עבירות החמורות במהותן ובהיקפן מהעבירה אשר נדונה בשיחותיו עם "יוני" ו"משה". בנסיבות אלה, ולנוכח העובדה כי בעת שהנאשם נחקר על ידי "יוני ו"משה" הוא היה במתקן השב"כ במשימה מבצעית אשר מטרתה לדובב חשודים, ובכלל זה את יגאל עמיר, טוען הנאשם כי היה לו בסיס איתן להניח, כי "מה שהיה הוא שיהיה", וכשם שהתיקים הקודמים נסגרו, כך גם ייסגר התיק הנוכחי. הנאשם מודה, כי האווירה בשיחה עם "יוני" היתה קשה במיוחד וכי היא התנהלה בטונים גבוהים שלא היו כדוגמתם בעבר, ואולם הוא אומר כי השינוי היה שינוי בעוצמת הטונים אך לא באיכות ובתוכן המפגש.

39. לא ראינו צורך להכריע במחלוקת העובדתית הקיימת בין הצדדים בנקודה זו. לצורך הכרעתנו בהליך זה אנו מוכנים לקבל את טענת הנאשם כי מן הבחינה הסובייקטיבית הוא היה משוכנע שמדובר בבירור פנימי אשר לא יוביל לנקיטת הליכים פליליים. עם זאת אנו סבורים, כי לא היה בסיס אובייקטיבי לשכנוע הסובייקטיבי של הנאשם. כמה טעמים למסקנתנו זו, אותם נמנה להלן:

ראשית, הנאשם עצמו אינו טוען כי לפני שנערכו לו בעבר חקירות מקור הבטיחו לו החוקרים שחקרו אותו כי כל מה שיספר להם "יישאר בתוך המשפחה", וכי הוא יכול להיות סמוך ובטוח כי לא יינקטו נגדו הליכים פליליים, יאמר מה שיאמר. ספק רב בעיננו אם החוקרים היו מוסמכים לתת לו הבטחה כזאת (ר' סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי , תשמ"ב-1982). ביטוי מוחשי לכך ניתן למצוא בעובדה כי אחד התיקים שעניינו עבירה שביצע הנאשם כלפי ח"כ תמר גוז'נסקי, לא נסגר. בקשר לתיק זה הנאשם הועמד לדין, למורת רוחו הברורה, והוא הורשע ונענש.

שנית, כפי שכבר צויין, הנאשם אינו טוען כי לפני ש"יוני" ו"משה" חקרו אותו בחקירות הנדונות, הם הבטיחו לו "חסינות". כל שהוא טוען הוא, כי זו היתה הבנתו הסובייקטיבית, על סמך נסיון העבר והעובדה כי חקירתו על ידי "יוני" ו"משה" התקיימה תוך כדי הפעלתו. טענתו כלפי השניים היא, שהם לא העמידו אותו על הדברים כהוויתם.

שלישית, נכונותו של השב"כ לגרום לכך שלא יינקטו נגד הנאשם הליכים פליליים ביחס לעבירות אותן עבר בעבר, היתה פועל יוצא של חשבון "רווח והפסד" שעשה השב"כ, ואשר בסופו הגיע למסקנה כי התועלת שבהמשך העסקתו של הנאשם כסוכן עולה על ההפסד הנובע מאי נקיטת הליכים פליליים נגדו. ואולם העבירות אותן עבר הנאשם בעבר נעברו בצד היותו סוכן שב"כ אשר המשיך לדווח בנאמנות על מעשיהם של אחרים. לא כך הם פני הדברים לגבי העבירות עליהן נחקר הנאשם לאחר הרצח. העבירה של אי מניעת פשע נוגעת קשר הדוק להפעלתו של הנאשם כסוכן. עבירה זו עומדת, מבחינת יסודותיה, בפני עצמה, ואולם היא מגלמת טענה כי הנאשם הפר את האמון שנתנו בו מפעיליו ואולי אף בגד בהם. שהרי מה נטען כלפי הנאשם בכתב האישום? נטען כלפיו, כי הוא ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה, ולמרות המגע היומיומי ההדוק ביותר שהיה לו עם מפעיליו, הוא לא דיווח להם על כך דבר וחצי דבר. אם אמנם כך הוא הדבר – ואין אנו קובעים שכך הוא הדבר – הדעת נותנת, כי היה על הנאשם להבין, שאם הוא יודה בפני "יוני" ו"משה" כי הוא הפר את האמון שנתנו בו מפעיליו בעניין כה חשוב, גורלי ומכריע, ואולי אף בגד בהם, לא יהיה לשב"כ עניין להמשיך ולהעסיקו כסוכן, ואפשר שהשב"כ יהיה מעוניין להיפרע ממנו על הפרת האמון והבגידה בו.

רביעית, הנאשם נחקר על ידי "יוני" ו"משה" כחודש וחצי לאחר שערך את "טקס ההשבעה" בהר הרצל. בעקבות אותו טקס הודיעו לו מפעיליו כי "הגיעו מים עד נפש", וכי הוחלט לנתק איתו את הקשר. במשך תקופה של חודש ימים לערך לא היה קשר ממשי בין הנאשם לבין מפעיליו. בסוף אותו חודש הודיעו לו מפעיליו כי הם מוכנים לחדש איתו את הקשר, ובלבד שמכאן ואילך הנאשם יתנהג כראוי. לראשונה מזה שמונה שנות הפעלה, החתימתו אותו המפעילים על כתב התחייבות, בו התחייב הנאשם לנהוג כראוי. מן האמור עולה, כי במועד בו נחקר הנאשם על ידי "יוני" ו"משה" היה מעמדו של הנאשם בשב"כ בעייתי למדי. אנו סבורים, כי עובדה זו, ביחד עם העובדות הנוספות אותן מנינו ואשר עוד נמנה, היתה צריכה להוביל את הנאשם למסקנה, שקיימת אפשרות של ממש כי אם יודה בביצוע עבירה של אי מניעת פשע, העניין לא "ייסגר בבית", אלא יוביל לנקיטת הליכים פליליים נגדו.

חמישית, הנאשם נחקר בחשד כי ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש ממשלת ישראל, ואולם הוא לא דיווח על כך ולא עשה דבר כדי למנוע את הרצח. כמו כן הוא נחקר, אומנם בצורה משנית, בחשד למעורבות ברצח ראש הממשלה. נוכח המהות המיוחדת של החשדות לגביהן נחקר הנאשם, ובשים לב למשמעות הציבורית המיוחדת הנודעת להם, ספק רב בעיננו אם היה יסוד אובייקטיבי לסברתו של הנאשם כי גם אם יודה בעבירות המיוחסות לו, או חלקן, העניין "יושתק".

ושישית, כפי שכבר צויין, החקירה על ידי "יוני" נערכה בשעת לילה מאוחרת במשך כשלוש וחצי שעות, והיא עלתה לטונים גבוהים במיוחד. גם עובדה זו היתה צריכה לשמש אינדיקציה לכך שקיימת אפשרות שדבריו של הנאשם יובילו לנקיטתם של הליכים פליליים.

40. הנה כי כן, אנו סבורים, כי לא היה בסיס אובייקטיבי לשכנועו הסובייקטיבי של הנאשם כי מדובר בבירור פנימי שלא יוביל לנקיטתם של הליכים פליליים, אם כי, כאמור, אנו מוכנים לקבל את טענת הנאשם כי זו היתה הבנתו הסובייקטיבית. עם זאת אנו סבורים, כי לעובדה זו אין משמעות רבה לצורך ענייננו. הטעם לכך הוא, שכפי שעמדנו על כך, העניין העומד במוקד הדיון בשאלת קבילותה של הודאה הוא התנהגות החוקר ולא מחשבתו הסובייקטיבית של הנחקר.

41. השאלה עליה אנו נדרשים להשיב הינה, אפוא, האם החוקרים "יוני" ו"משה" נהגו כראוי בחקירות שקיימו עם הנאשם? נאמר מיד, כי אין לנו ספק בתום ליבם של השניים. הרושם המתקבל הוא, כי לפני ש"יוני" החל בחקירתו את הנאשם, הוא לא ידע לאן החקירה תוביל. לאחר ש"יוני" סיים את חקירתו של הנאשם וסבר כי יש בה דברים המפלילים את הנאשם, הוא לא הסתפק בכך, וכדי להיות בטוח באמיתות דבריו של הנאשם, הוא מצא לנכון להביא אותו לחקירה נוספת בפני חוקר אחר, והוא בחר לצורך זה דווקא את החוקר "משה", על שום היותו של חוקר זה בעל חזות נעימה ומזג נוח. ובאשר לחובת "האזהרה", הרי שאין מדובר באחד מן המקרים עליהם כבר העירו בתי המשפט, בהם חוקרי משטרה עורכים לחשוד "תחקור" או "תשאול" בטרם קיומה של חקירה פורמלית באזהרה, תוך יצירת רושם כי הדברים שהחשוד יאמר להם יישארו בינו לבינם (ר' למשל, דברי כב' השופט ג. בך בע"פ 4427/95 פלוני נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 557, 569). החוקרים "יוני" ו"משה" הם חוקרים ותיקים ומנוסים, והם העידו בפנינו כי הם, וכל חבריהם חוקרי השב"כ, לא נוהגים להזהיר נחקרים, אלא הם משאירים עניין זה לחוקרי המשטרה (עניין חקירות השב"כ ואי "אזהרת" חשודים נדון בהרחבה בפסק דינה של כב' השופטת י. צור בבית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 108/98 מדינת ישראל. נ. אביגדור אסקין, פ"מ תשנ"ט(2), 289). מכאן, שבכך שהחוקרים "יוני" ו"משה" לא "הזהירו" את הנאשם, הם לא נקטו בכל תחבולה מכוונת, אלא הם נהגו כפי שהם נוהגים מאז ומעולם, וכפי שחוקרי השב"כ נוהגים לדורותיהם.

42. בעניין התנהגותם של החוקרים נבקש להעיר הערה נוספת. העובדה כי החוקרים סברו שאין מדובר רק בבירור פנימי וכי החקירה אותה קיימו עם הנאשם עשויה להוביל לנקיטת הליכים פליליים, מוצאת ביטוי מוחשי בכך שזמן קצר לאחר ש"משה" סיים לחקור את הנאשם, עלה ראש יחידת החוקרים, "ערן", אל פרקליטת המדינה בירושלים, ושם הוחלט על כך שהעניין יועבר לחקירת המשטרה, וכי המשטרה והשב"כ יפנו אל בית המשפט בבקשה שיורה על מעצר .......... של הנאשם. נראה, כי החלטתם של החוקרים להביא את הדברים בפני פרקליטת המדינה שיקפה היטב את עמדתם, כי אין מדובר בבירור פנימי. החוקרים פעלו במהירות ובצורה חד משמעית. זאת, במיוחד על רקע העובדה שעשו את שעשו מבלי להתייעץ עם הממונים עליהם, אשר היו טרודים בעניינים אחרים לנוכח המכה שספג השב"כ בעקבות רצח ראש הממשלה, מבלי להתייעץ בחבריהם המפעילים, ולמרות עומס העבודה הרב מאד שהיה מוטל עליהם בכל הנוגע לחקירת רצח ראש הממשלה, על היבטיה והסתעפויותיה השונים. הנה כי כן, הבנתם של החוקרים לגבי מהות החקירה שנערכה לנאשם היתה ברורה למדי. אנו סבורים, כי עובדה זו תומכת בטענתם של "יוני" ו"משה", כי הם, מבחינתם הסובייקטיבית, היו משוכנעים כי הנאשם מבין שמדובר בחקירה פלילית העשויה להביא לנקיטתם של הליכים פליליים.

43. חרף הדברים שאמרנו בעניינם של החוקרים אנו בדיעה, כי משהסתבר ל"יוני" כי הנאשם אומר דברים שיש בהם, לפי הבנתו, כדי להפליל את הנאשם, היתה מוטלת על "יוני" החובה להבהיר לנאשם כי החקירה אותה הוא מקיים היא חקירה פלילית אשר עשויה להביא לנקיטת הליכים פליליים נגד הנאשם, אפילו סבר "יוני" כי דבר זה מובן היטב לנאשם. אין חולק על כך שמדובר בחקירה פלילית בקשר למעשים שנעשו בעבר, ולא בחקירה "סיכולית" שנועדה לסכל עבירות אשר יש חשש כי ייעברו בעתיד (גם בעניין זה ר' בהרחבה את פסק הדין בעניין אסקין). כמו כן אנו סבורים, כי היתה מוטלת על "יוני" חובת "האזהרה". אנו סבורים, שאם כך הם פני הדברים ביחס ל"יוני", קל וחומר שהיתה מוטלת על "משה" החובה לעשות כן, שהרי בפניו היתה מונחת האימרה אותה רשם "יוני" לגבי הפגישה שקיים עם הנאשם מספר שעות לפני כן, ולפיכך היה ברור לו כבר מתחילת הדברים, כי החקירה הינה חקירה פלילית.

44. המסקנה אליה הגענו הינה, אם כן, כי נפל פגם בהליך החקירה אשר במסגרתו נרשמו שתי האימרות. כפי שאמרנו, במהלך עדותו בפנינו הנאשם לא אמר בצורה ברורה ונחרצת כי אם "יוני" ו"משה" היו מעמידים אותו על כך שמדובר בחקירה פלילית ואם היו מודיעים לו כי עומדת לו זכות השתיקה, הוא היה בוחר לממש זכות זו וממלא פיו מים. הפגיעה שנפגע הנאשם כתוצאה מ"שתיקת החוקרים" מוצאת את ביטויה בכך שנשללה ממנו האפשרות לבחור בזכות השתיקה, אפילו הלכה למעשה הוא היה מחליט שלא לעשות בה שימוש.

45. השאלה אליה יש להידרש עתה היא, האם פגם זה צריך להביא לפסלותן של האימרות שנרשמו מפיו של הנאשם?

כפי שאמרנו בראשית דברינו, הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות היא הזירה בה מתנגשים שני ערכים נעלים. הערך האחד, הוא עשיית משפט, והערך השני הוא, קיומו של הליך הוגן. עמדנו על כך, שההחלטה בשאלת קבילותן של ראיות צריכה להיעשות על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. אמרנו, כי יש צורך לבצע איזון בין שני הערכים. מצד אחד יש להעמיד את משמעות הפגיעה בערך של עשיית המשפט אם ההודאה לא תתקבל כראיה, ומן הצד השני יש להעמיד את משמעות הפגיעה בערך שעניינו קיומו של הליך הוגן, אם ההודאה תתקבל כראיה. יש להעמיד את השיקולים הסותרים על כפות המאזניים, ליתן לכל שיקול את המשקל הראוי לו, ולקבוע לאן נוטה הכף.

46. האם ייפגע ערך עשיית המשפט אם האימרות שנרשמו מפיו של הנאשם לא תתקבלנה כראיה? אנו סבורים, כי בבואנו להשיב על שאלה זו עלינו לצאת מנקודת הנחה כי באימרות שנרשמו מפיו של הנאשם יש הודאה בביצוע העבירה המיוחסת לו, כי האימרות משקפות כהלכה את דברי הנאשם בפני "יוני" ו"משה" (עובדה אותה, כאמור, אישר הנאשם במהלך חקירתו ב"משפט הזוטא"), וכי הדברים אותם אמר הנאשם ל"יוני" ו"משה" הם האמת לאמיתה. עלינו לצאת מנקודת הנחה כי אם האימרות תיפסלנה, תיפגע עשיית המשפט בכך שיווצר פער בין "האמת העובדתית", כפי שהיא מגולמת באימרות, לבין "האמת המשפטית", כפי שתעלה מהראיות החלקיות שיונחו בפני בית המשפט. עלינו להשיב על השאלה, האם הפגמים שנפלו בחקירה מצדיקים את התוצאה הזו?

47. אומרים ב"כ הנאשם, כי העבירה המיוחסת לנאשם – עבירה של אי מניעת פשע – הינה עבירה קלה יחסית, והראיה לכך היא שהמחוקק קבע כי העונש המקסימלי לו יהא צפוי מי שעבר עבירה זו הוא שנתיים ימים. קו מחשבתם של ב"כ הנאשם הוא, שגם אם בנסיבותיו של מקרה זה יזוכה מי שאשם, הרי ש"המחיר" אותו תצטרך החברה "לשלם" אינו כה גבוה. בהקשר זה חשוב להבהיר את שכבר עמדנו עליו, כי עמדת ב"כ הנאשם היא, שבאימרות אותן מסר הנאשם אין כדי להביא להרשעתו, ועל כן גם אם האימרות תתקבלנה כראיה, יהיה מקום לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו. ב"כ הנאשם מתנגדים לקבלת האימרות למרות השקפתם זו, משום שהם סבורים כי הנאשם רשאי למצות את הזכויות העומדות לו על פי דין, ובכלל זה להתנגד להגשת ראיות בלתי קבילות.

48. בהתייחס לטענתם של ב"כ הנאשם נאמר, כי אין אנו שותפים להשקפה הרואה בסעיף האישום המיוחס לנאשם ובעונש המקסימלי הנקוב באותו סעיף את חזות הכל. דעתנו היא, כי בבוא בית משפט לבחון את מהות העבירה המיוחסת לנאשם, בהקשר בו אנו עוסקים, אין בית המשפט רשאי להסתפק בבחינת סעיף האישום המיוחס לנאשם והעונש המקסימלי הקבוע בצידה של העבירה. אנו סבורים, כי על בית המשפט לראות לנגד עיניו גם את העובדות הקונקרטיות המיוחסות לנאשם בכתב האישום.

במקרה הנדון, מדובר, אומנם, בעבירה שהעונש המקסימלי הקבוע בצידה נמוך, יחסית, ואולם מקריאת כתב האישום עולה, כי העבירה המיוחסת לנאשם נוגעת, למעשה, בערך העליון, ואולי העליון ביותר, הקיים לנו, הוא הערך של קדושת החיים. כמו כן נוגעת העבירה בערך חשוב של שמירה על סדרי השלטון. שהרי אין מדובר באי מניעת פשע "סתם", אלא באי מניעת העבירה החמורה בספר החוקים, היא עבירת הרצח. ואין מדובר ברצח "סתם", אלא ברצח פוליטי של ראש ממשלה אשר נועד לחתור תחת אושיות חברתנו כחברה פתוחה ודמוקרטית, ולשנות את האופן בה מתקבלות בה הכרעות.

49. ומכאן נעבור לבחון את הצד השני של המטבע: במה ייפגע הערך שעניינו קיומו של הליך הוגן, אם האימרות תתקבלנה כראיה? מתוך הדברים שאמרנו לעיל עולה, כי הפגיעה העיקרית בנאשם התבטאה בכך שנשללה ממנו האפשרות לבחור בזכות השתיקה. עד כמה חמורה היא פגיעה זו? אנו סבורים, שכדי להשיב על שאלה זו יש לברר מה מהותה של זכות השתיקה, מה חשיבותה, ועל איזה ערכים היא באה להגן?

50. והנה מסתבר, כי על אף שהכל מדברים על זכות השתיקה כעל דבר מובן וברור וידוע, התשובות לשאלות אותן הצגנו זה עתה רחוקות מלהיות ברורות וחד משמעיות. נושא החסיון מפני הפללה עצמית ושאלת זכות השתיקה מעוררים שאלות עמוקות ורחבות מיני ים. ראו, למשל, בענין זה את מאמרו של פרופ' א. הרנון, "על זכות השתיקה", משפטים א' (תשכ"ח-תשכ"ט), 95, וכן את מאמרו של ע. גרוס, "החסיון מפני הפללה עצמית – האמנם ציון דרך במאבקו של האדם הנאור לקידמה?", מחקרי משפט ז' (תשמ"ט) 167.

במסגרת החלטתנו זו אין אנו מתיימרים להקיף את הנושא במלואו, ואין אנו מתיימרים לרדת לעומקו. כל שנבקש לומר הוא, כי הדעות לגבי נושא זה חלוקות, לעיתים בצורה קוטבית. נביא, אפוא, מקצת מן הדעות לכאן ולכאן.

51. מן הצד האחד יש המעלים את החסיון מפני הפללה עצמית ואת זכות השתיקה לדרגה הנורמטיבית הגבוהה ביותר, ואפילו למעלה של "קדושה". נביא מקצת מן הדברים:

א. לדברי הלורד Eldon, כפי שצוטטו בע"פ 242/63 קריתי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3), 477, בעמ' 497, החסיון מפני הפללה עצמית הוא "אחד העקרונות הקדושים ביותר בחוק הארץ הזאת."

ב. החסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה מוצאים מקום של כבוד בתיקון החמישי לחוקה של ארצות הברית שם נקבע, כי "איש לא יוכרח בכל משפט פלילי להיות עד נגד עצמו". שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, השופט גולדברג, תיאר את החסיון מפני הפללה עצמית כאחת החירויות החשובות של האדם (ר' מאמרו הנ"ל של גרוס, בעמ' 167).

ג. כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט א. ברק הביע דעתו כי, "זכות השתיקה היא חוקתית. פגיעה בה יכולה להיעשות רק בהתקיים דרישותיה של פיסקת ההגבלה" (א. ברק, "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט כרך יג, (תשנ"ו - 1996-1995), עמ' 22-21) (לדעה שונה ראה את דברי כב' השופט י. קדמי בע"פ 1382/99 בלחניס נ. מדינת ישראל, תק-על 99(3) 1777).

ד. כב' השופט ג. גינת, אשר נידרש לשאלה דומה לזו הניצבת בפנינו, עמד בפסק דינו המקיף על החשיבות הרבה שמייחסים לזכות השתיקה במשפט האמריקאי והקנדי, והוא הביע דעתו, כי עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפכה זכות השתיקה בשיטת המשפט שלנו להיות זכות יסוד בעלת מעמד חוקתי. כפועל יוצא מכך החליט כב' השופט גינת שלא לקבל כראיה תרשומת בדבר שיחה שערך שוטר עם אדם שהיה חשוד בביצוע עבירות סמים, מבלי שהשוטר "הזהיר" אותו לפני קיומה של אותה שיחה (ת.פ. (נצרת), 511/97 מדינת ישראל נ. עדנאן עודה תק-מח 97(4) 493).

ה. כב' השופטת י. צור, אשר נידרשה אף היא לשאלה דומה לזו הניצבת בפנינו, הביעה דעתה, כי "זכויות נאשמים בחקירות פליליות בכלל וזכות השתיקה והחסיון מפני הפללה עצמית בפרט, עלו מדרגה והפכו לזכויות יסוד" (סעיף 12 להכרעת הדין בפרשת אסקין, אשר נזכרה לעיל). כפועל יוצא מגישתה זו, לא ראתה כב' השופטת צור לקבל כראיה תרשומות שערכו חוקרי שב"כ בדבר שיחות שערכו עם הנאשם ועם אחד מעדי התביעה (פקוביץ), הואיל והשניים לא הוזהרו בטרם נחקרו על ידי חוקרי השב"כ.

52. ואולם, מן העבר השני, יש המותחים ביקורות נוקבת על הצדקתו העיונית והמעשית של עקרון זה, וקוראים לבטלו. נעמוד על כמה הערות והתבטאויות בהקשר זה:
א. בהתייחסו לעקרון זה אמר המלומד האנגלי Bentham דברים אלה:
"אילו היו מתאספים עבריינים מכל הסוגים ומנסחים שיטה לפי אוות נפשם, האם לא היה הכלל הזה הראש והראשון שהיו קובעים לבטחונם הם? חפות – אף פעם לא תנצל זכות זו. חפות תדרוש את זכות הדיבור כפי שאשמה תקרא לעזרתה את זכות השתיקה" (הדברים מובאים מתוך מאמרו של פרופ' הרנון, הנזכר לעיל).
לא למותר לציין שגרוס מציין במאמרו, כי עם זרם המתנגדים לזכות השתיקה במשפט האנגלי יש למנות את Wigmore, Cross ו-Williams (עמ' 172, הערת שוליים 26).
ב. במאמרו של פרופ' הרנון, אותו הזכרנו לעיל, בוחן הכותב את משמעותה של זכות השתיקה, את השאלה באיזו מידה מוכרת זכות זו הלכה למעשה, וכן את השאלה האם יש הצדקה להמשך קיומה. במאמרו מבליט הכותב את הנימוקים נגד זכות השתיקה. לדבריו "הבלטת הנימוקים נגד זכות השתיקה, מיועדת להניע את הקורא לגלות נכונות לבחון מחדש את השיטה הקיימת, באיזה מידה היא צודקת, הגיונית ורצויה" (שם, בעמ' 111). מהם הנימוקים נגד המשך קיומה של זכות השתיקה? על כך משיב פרופ' הרנון, בין היתר, בדברים הבאים:
"הזכויות המיוחדות השונות שהוענקו לחשודים ולנאשמים, נבעו לעתים קרובות מן הצורך לחזק את מעמדו של הפרט המתגונן בפני מנגנון התביעה של המדינה שבידה אמצעים רבי יכולת; היינו נסיון לאזן את חוסר שווי המשקל שביחסים בין הנאשם ובין המדינה. אולם, מסתבר כי בתקופה האחרונה נעה המטוטלת לכיוון הנגדי. אצל רבים נתעוררו ספיקות שמא הפריזו שלא לצורך ביחס להתחשבויות בנאשם, על חשבון ערכים חברתיים אחרים, אשר אינם נופלים בחשיבותם מן האינטרסים של הנאשם ואף עולים עליהם. במיוחד נתחזקה הדעה כי על-ידי הגברת זכויות הנאשם, כגון זכות השתיקה, מתרחקים לא פעם מן המטרה הראשונית למנוע הרשעת חפים כי למעשה מאפשרים לעבריינים דווקא, לרבות המסוכנים ביותר, להתחמק מן החוק. בדרך זו, מערערים את הבטחון החברתי ונותנים מקום להווצרות יחס של זלזול והתמרמרות מצד הציבור כלפי סדרי השלטון והמשפט. יתר על כן, גם אין משיגים בכך את האינטרסים של הנאשם האשם, בעיקר בשים לב לגישות המודרניות למטרות העונש הגורסות שהענשת הנאשם שפשע באה כדי להגן עליו, לטפל במחלתו במגמה לשקמו.
מבקרי השיטה הקיימת סבורים כי זכות השתיקה היא התורמת העיקרית להרגשת הציבור שבהליכי המשפט הפלילי יש מידה רבה של משחק, של טקטיקה. עוסקים במעין התחרות ספורטיבית במקום בבירור האמת לשם מלחמה בעבריינות. הואיל והנאשם האשם יכול להסתתר מאחורי זכות השתיקה, הוא אורב לכל שגיאה טכנית אפשרית מצד התובע כדי להתחמק מלתת את הדין, אף אם לגופה של אשמה אין לו הגנה" (שם, בעמ' 109-110).

דומה, כי ביטוי מוחשי לדברים אלה ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 3078/97 מדינת ישראל נ. עמראן (תק-מח 98(2) 2357). באותו מקרה, הובא לדין אדם באשמה של רצח ונסיון רצח. בכתב האישום נטען, כי מבלי שהיה בין הנאשם לבין קורבנותיו כל ויכוח או סכסוך, נטל הנאשם צינור מברזל, הלם בראשיהם של אב ובנו, ובכך גרם למות הבן ולפציעתו הקשה של האב. בחקירתו בשב"כ מסר הנאשם דברים המפלילים את עצמו. הדברים נרשמו בזכרון דברים. בעת שהתנהל משפטו של הנאשם טען סניגורו, כי אין לקבל את זכרון הדברים כראיה, הואיל וחוקר השב"כ לא "הזהיר" את הנאשם. הסניגור הסתמך, בין היתר, על החלטתו של כב' השופט גינת, אשר הוזכרה לעיל. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בהרכב השופטים נ. עמית, ז. המר וש. טימן, חלק על דעתו של כב' השופט גינת. בהתייחסו לטענת הנאשם כי אין לקבל את זכרון הדברים כראיה הואיל והופרה זכות השתיקה של הנאשם, אמר כב' השופט עמית:
"יש בטענת הנאשם כדי לקומם. אותו אדם שמודה שרוצץ את גולגולתיהם של שני בני-אדם על לא עוול בכפם, ובכך פגע בזכות היסוד הראשונה של האדם לחיות, בא בטענה שנפגעה זכות יסוד שלו, שהוא לא הוזהר ע"י איש שב"כ בטרם ששוחח איתו."
ג. במאמרו של גרוס אותו הזכרנו לעיל, בוחן הכותב את שבעת הנימוקים המשמשים, בדרך כלל, להצדקת החסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה, והוא מביע דעתו כי נימוקים אלו אינם משכנעים. להשקפתו, "החסיון מפני הפללה עצמית התפתח במשפט האנגלי על רקע נסיבות מיוחדות של זמן, והוא אינו יכול לבסס את תקיפותו כרכיב הכרחי בשיטת המשפט האדוורסרי" (שם, בעמ' 175). מאמרו של גרוס חקר, בין היתר, את השאלה האם ראוי לזקוף לחובתו של נאשם את העובדה ששתק במהלך חקירתו או ששתק במהלך משפטו. בסיכום דבריו הוא כותב, בין היתר, את הדברים הבאים:
"נדמה כי לא נטעה אם נקבע, שהחסיון מפני הפללה עצמית הוא יצירה משפטית היסטורית שהיתה נכונה לשעתה.
האינטרסים עליהם ניסה החסיון להגן השתנו עם השנים. אולם מזמן שהוא השתרש בשיטה האדוורסרית וסימל את אחד ממאפייניה, יש קושי רב בביטולו המוחלט.
עם זאת, ברור וגלוי כי שוב אין כיום צידוק לכך, שהחסיון יהווה אבן נגף בדרך בירור האמת, ואין כל צידוק שהוא ימשיך ויהווה מקלט נוח למיני עבריינים המסוכנים לחברה.
המגמה המסתמנת כיום – לנסות להתגבר על הקושי שבביטולו המוחלט של החסיון על-ידי ביטול משמעויותיו הראייתיות, ודרבון הנאשם לחשוף את הגנתו וראיותיו – נראה בעינינו כצעד בכיוון הנכון.
נדמה כי הגיעה העת להיות הוגנים עם החשודים בביצוע עבירות, ולהסביר להם כי אף שהחברה לא תחייבם חיוב משפטי להעיד נגד עצמם, הרי מוטב שידעו כי אם יבחרו לעשות, המערכת המשפטית תייחס לעובדה זו את המשקל הראייתי המתאים, בבואה לשקול את אשמתם.
אנו מחזיקים בדיעה, כי יש להמשיך ולעודד את בתי המשפט ובית המחוקקים לחפש אחר נוסחאות משפטיות שיבטיחו הוצאת "העוקץ" מן השימוש בחסיון, ומאידך, השארתו בתוקף כדי להגן על חשודים שאין למשטרה כל בסיס לאשמתם" (שם, בעמ' 191).
ד. ברשימה קצרה אשר פרסם לפני מספר חודשים השופט בדימוס א'. שטרוזמן, הנושאת את הכותרת "אין עוד הצדקה לזכות השתיקה", קורא הכותב לבטל את הזכות, אשר כפי שהוא מתאר במאמרו, נולדה על רקע ומציאות שונים מאלו של ימינו. ("עורך הדין", גליון 28, מרץ 2002, עמ' 28-31). וכך מסכם כב' השופט שטרוזמן את רשימתו:
"סוף דבר. הגיעה העת להסיר את מעטה הקדושה מעל זכות השתיקה ולבחון מחדש את יסודות סדר הדין הפלילי ודיני הראיות, שהוצבו על כנם על-פי המידות הראויות לשפיטה על-ידי מושבעים, ולהתאימם למשפט השופטים הנהוג בישראל לטובת החברה וליעילות משפטיה, ללא פגיעה בהגנת הנאשם ובגילוי האמת."

53. הבאנו את הטענות "בעד ונגד" החסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה. עם זאת חשוב להבהיר, כי ניתן לטעון, שהויכוח בין שתי הגישות אינו בעל משמעות רבה, שכן ממילא היקף התפרשותן של זכויות אלה בימינו, הלכה למעשה, הינו צר ומדולדל. לדעת פרופ' הרנון, "בהרבה מובנים, הדין הקיים משלם רק מס שפתיים לזכות השתיקה, כאשר הלכה למעשה הזכות אינה קיימת" (שם, בעמ' 111). כב' השופט מ. חשין עומד על כך שהזכות מפני הפללה עצמית הינה זכות עתיקת יומין, ויש לה מקום של כבוד במשפט האמריקאי ובמשפט האנגלי, ואולם הוא מעיר כי "…ימצאו לנו לא מעט חריגים לכלל עד שהתמה יתמה אם הכלל אכן כלל יסוד הוא…" (ע"פ 725/97 קלקודה נ. הרשות לפיקוח חקלאי פ"ד נב(1), 749, בעמ' 760-761). נביא, אפוא, מספר דוגמאות לענין זה:
א. כפי שכבר אמרנו, שיטת המשפט שלנו לא אימצה את הכלל הקיים במשפט העברי לפיו מן הבחינה המהותית והעקרונית אין אדם יכול להפליל את עצמו. מטעם זה נפסק, כי אין כל מניעה לכך שדברים שאמר אדם לחברו על כך שביצע עבירה, עוד לפני שאותו אדם היה חשוד בביצוע העבירה, ישמשו נגדו ראיה (ר' ע"פ 533/82 זכאי נ. מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 57; ע"פ 5614/92 מדינת ישראל נ. מסיקה, פ"ד מט(2), 669, 678 מול האותיות ה-ז). הפסיקה גם לא ראתה מניעה לכך שהודאה אותה מסר חולה נפש למשטרה מיוזמתו, בדבר ביצוע עבירות שכלל לא היה חשוד בהן, תהיה קבילה כראיה נגדו, למרות שההודאה נמסרה עקב מחלת הנפש ממנה הוא סובל (פרשת מסיקה הנזכרת לעיל).
כפי שכבר אמרנו, הפסיקה קבעה כי במקרים המתאימים החוקרים רשאים לנקוט בדרכי תחבולה כדי להציל הודאה מפיו של חשוד, וכי לעתים הם אף חייבים לעשות כן (דברי כב' השופט א. מצא בפרשת אלבה). אם כך, ישאל השואל, מה נותר מזכות השתיקה אם לאחר שהחוקר מודיע לחשוד כי עומדת לו זכות השתיקה, הוא שולח אותו לתא מעצר שם ממתין לו מדובב? היכן העקביות והיכן השיטה? מדוע הודאה שהתקבלה בתחבולה תתקבל כראיה והודאה שהתקבלה ללא כל כל אמצי לחץ או תחבולה תיפסל רק משום שהחשוד לא "הוזהר"?

זה, אולי, המקום להפנות להערה שהעיר השופט כב' השופט המר בפרשת עמראן אשר נזכרה לעיל, תוך שהוא מתייחס להחלטתו של השופט כב' השופט גינת. וכך הוא אמר:
"בית המשפט המחוזי בנצרת מזכיר את ההלכות המקובלות בארה"ב ובקנדה ומציין, שרק כאשר הוסברו לאדם מלוא זכויותיו הוא יכול לשקול אם לוותר עליהן.
אכן כן, אך יש לאזן בין כלל זה, הרצוי לכשעצמו, ובין הכלל שאי-ידיעת הדין אינה משמשת פטור מאחריות פלילית (ראה סעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז-1977). הרי אנו שוללים את חירותו של אדם – שהיא ללא ספק זכות חוקתית ללא עוררין – גם כאשר לא ידע ובוודאי לא הוזהר שהמעשה שהוא עושה או עומד לעשות, מהווה עבירה פלילית, ואין אנו מתחשבים באי-ידיעת הדין. ומדוע, כאשר לא "הוזהר" בדבר זכותו לשתוק – נצא מגדרנו כדי לומר שהוא לא "ידע" את הדין."
הלכה פסוקה היא, כי במקרים מתאימים עשויה שתיקתו של חשוד במהלך החקירה לשמש כראיה נגדו. הכיצד, ישאל השואל, עשוי מימוש זכות לפעול לחובת בעל הזכות, והרי זו זכות, ואפילו זכות יסוד? (בהערת אגב נעיר כאן, כי דומה שיש טעם בהערתו של פרופ' הרנון כי יש מקום לשנות את נוסח ההודעה הנמסרת לחשוד, כך שיובהר לו כי שתיקתו עשויה להתפרש לחובתו - שם, בעמ' 97).
ד. סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי , תשמ"ב-1982 קובע, כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע..." ושוב: אם זכות השתיקה היא זכות יסוד, כיצד מימושה יכול לפעול לחובת הנאשם?
ה. גם בשיטת המשפט שלנו ישנם תחומי משפט אשר בהתאם להוראות חוק מפורשות אין לגביהן זכות שתיקה. כך הם פני הדברים, למשל, לגבי חובת מסירת מידע מכוח הוראות פקודת מס הכנסה (ע"פ 242/63 קריתי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3), 477). כך הוא הדבר גם לגבי היבטים מסויימים של חקירות הנערכות על ידי הרשות לפיקוח חקלאי (ע"פ 725/97 קלקודה ואח' נ. הרשות לפיקוח חקלאי, פ"ד נב(1), 749). ואם כך, ישאל השואל: "אם בתחומים אלה לא היסס המחוקק לדרוש שיתוף פעולה אקטיבי מצד הנאשם, מדוע עליו להירתע מפני הכנסת דרישות דומות ביחס לחשודים ברצח, באונס או בביצוע כל עבירה פלילית אחרת?" (דברי פרופ' הרנון בעמ' 111 למאמרו; דברים דומים אמר כב' השופט א. שטרוזמן במאמרו הנזכר לעיל).
ו. נפסק, כי זכות השתיקה (להבדיל מהחסיון מפני הפללה עצמית), קיימת רק לגבי הליכים פליליים המתנהלים נגד אדם, ואולם אין היא חלה לגבי הליכים אזרחיים מקבילים (רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ. אריאל, פ"ד מו(3), 378).
ז. עוד נפסק, כי זכות השתיקה (להבדיל מהחסיון מפני הפללה עצמית), קיימת לאדם רק בהליכים המתנהלים נגדו. זכות השתיקה לא קיימת כאשר אותו אדם מתבקש לשמש כעד במשפטו של אחר (בג"צ 6319/95 חכמי נ. שופטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו ואח' פ"ד נא(3), 750).

54. הנה כי כן, זכות השתיקה והחסיון מפני הפללה עצמית שנויים במחלוקת, ובכל מקרה, הלכה למעשה היקפם אינו רב. זה, כך נראה, הטעם לכך שבמרבית המקרים שנדונו בפסיקה לפני חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהם התעוררה השאלה מה נפקות העובדה שהחוקרים לא הזהירו את הנאשם, לא ראו בתי המשפט עילה בכך לפסול את הודאות הנאשמים. עמד על כך השופט גינת באומרו: "בטרם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על אף ההסתייגות של המערכת המשפטית מגביית הודעות שלא תחת אזהרה, הרי שהודעות אלו, כל עוד הן רלוונטיות למשפט וכל עוד אין ספק באמינותן, הינן ראיות קבילות" (לסקירת המצב המשפטי לפני חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ר' סעיף 13 להחלטתו של כב' השופט גינת). כב' השופטת ד. ביניש ציינה בפרשת סמירק כי "ככלל, הגישה שהשתרשה במשך השנים בפסיקתו של בית משפט זה היתה כי בהעדר אזהרה כשלעצמה אין כדי לפסול הודאה, כל עוד הוכח כי ההודאה ניתנה מרצון טוב וחופשי" (שם, בעמ' 546).

55. טוענים באי כוח הנאשם, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שינה את "נקודת האיזון" בין זכויות החברה לבין זכויות החשוד והנאשם, על ידי כך שנתן משקל רב יותר לזכויות החשוד והנאשם. לטענתם, שינוי זה ב"נקודת האיזון" צריך לבוא לידי ביטוי גם בסוגיה בה אנו עוסקים. הם מסתמכים, בין היתר, על דברים שאמרה לאחרונה כב' השופטת ד. ביניש בפרשת סמירק וכן על דבריו של כב' השופט גינת בפרשת עודה ועל דברי כב' השופטת צור בפרשת אסקין. לטענת באי כוח הנאשם, שינוי "נקודת האיזון" מחזק את טענתם כי בנסיבות המקרה שבפנינו יש לקבוע, כי הפגמים שנפלו בחקירה הנאשם מחייבים את פסילת האימרות שמסר.

56. השאלה אם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שינה את נקודת האיזון הינה שאלה השנויה במחלוקת (ר' דברי כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן בפרשת חכמי, בעמ' 755 ו-768; ר' גם את דברי כב' השופטת מ. מזרחי בת.פ. (י-ם) 287/99 מדינת ישראל נ. יאיר חסון, תק-מח 2000(1) 609). בצד אלה המשיבים על שאלה זו בחיוב, יש המשיבים על שאלה זו בשלילה וטוענים, כי כשם שזכויות הנאשם "עלו מדרגה", כך גם זכויות הקורבן, כך שהאיזון הפנימי ביניהן נשאר כשהיה. כך למשל, ידועים דברי כב' הנשיא לשעבר, השופט מ. שמגר, אשר אמר דברים אלה:
"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נושא עמו בשורה חוקתית חקוקה לכל פרט בחברה, אולם בשורה זו נועדה לכל החברה ולא רק לעבריינים שבה. קורבן העבירה בפועל ובכוח וכל אזרח תמים-דרך זכאים להגנה על כבודם ועל חירותם מפני פחד, אימה ופגיעה, לא פחות מן הנאשם. זכותה של אישה שלא לשוב ולהיות מושא למכות ולהשפלות אינה פחותה מזכות בעלה המכה לחירותו. זכותה של צעירה הנעה לתומה בדרכים שלא להיות קורבן לאונס נוסף, אינה פחותה מזכות הנאשם שלא להיעצר…. הקניית זכויות מכוח חוק היסוד דינה שתחול על הכול, האזרח והגר, התושב והמבקר, הנאשם והקורבן" (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ. מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589, 621).

57. לא ראינו מקום לנקוט עמדה במחלוקת הקיימת בשאלה נכבדה זו, שכן כפי שיסתבר בהמשך, בין כך ובין כך היינו מגיעים לאותה תוצאה אליה אנו מגיעים. עם זאת ראוי להבהיר, כי גם לפי שיטתם של כב' השופטים גינת וצור, אין בהעדר "אזהרה" כדי להביא באופן אוטומטי לפסילתה של הודאה שנגבתה. גם שופטים אלה סבורים, כי יש לבצע פעולה של שקילה ואיזון. פעולה מסוג זה מחייבת מתן "משקל סגולי" לזכות המופרת, שהרי לא כל הזכויות זהות בחשיבותן. היא מחייבת לקבוע את "עוצמת הפגיעה" בזכות שהופרה, והיא מחייבת לקבוע את "נוסחת ההכרעה". בסעיף 21 להחלטתו עומד כב' השופט גינת על מספר מודלים של "נוסחאות הכרעה". כך ,למשל, הוא מציין, כי:
"בארצות הברית נהוג מודל הפוסל כמעט באופן תמידי כל ראיה שהושגה כתוצאה מהפרה של הזכות החוקתית, כאשר שיקול דעתו של השופט לעניין זה הוא צר מאוד (וכמעט שאינו קיים). בקנדה נהוג מודל (על פי האמור בסעיף 24(2) ל-Charter) המצדיק פסילה של ראיות רק במקרה שקבלתן תביא לפגיעה קשה באמון הציבורי במערכת המשפטית…"
עמדתה של כב' השופטת צור היא, כי:
"ככלל, במצב הקיים, לא ניתן יהיה לקבל הודעות שניגבו בשב"כ תוך הפרת זכויות של נאשמים לשתיקה ולחסיון מפני הפללה עצמית בדרכים שהתבררו בתיק זה ופורטו לעיל. עם זאת, במקרים קיצוניים, ניתן יהיה לעשות שימוש בפיסקת ההגבלה אשר בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כדי לבחון אם הפרת הזכויות עומדת במבחנים שבחוק היסוד בדבר תכלית ראויה ומבחן המידתיות" (סעיף 12 להכרעת הדין).

58. הגיעה שעת ההכרעה. עלינו לקבוע לאן נוטה הכף. כפי שכבר אמרנו, על מנת להכריע בשאלה הניצבת בפנינו עלינו להניח כ"הנחת עבודה" – ויודגש שאין אנו קובעים כי אומנם כך הם פני הדברים - כי האימרות אותן מסר הנאשם הן האמת לאמיתה, וכי באמת זו יש כדי לשמש נדבך בהרשעתו של הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. עלינו לצאת מנקודת הנחה, כי אם תיפסלנה האימרות, תיפגע עשיית המשפט בכך שבפני בית המשפט תהיה מונחת תמונה חלקית בלבד, שאינה משקפת את העובדות כהוייתן. אנו ערים לכך שנפל פגם מסויים בחקירה, ועלינו להכריע בשאלה כלום פגם זה גובר על הצורך לעשות משפט.

59. אם נדייק בהבנת טענת הנאשם נראה, כי הלכה למעשה יש לה שני היבטים השלובים זה בזה: בהיבט הראשון מדבר הנאשם על מצב של "מעין חסינות". הנאשם אינו טוען כי מישהו הבטיח לו "חסינות" בצורה ברורה ומפורשת, ואולם הוא טוען, כי זו היתה הבנתו על סמך הנתונים שעמדו בפניו. טענתו היא, כי יש למצוא פגם בהתנהגות החוקרים בכך שלא העמידו אותו על הדברים כהוויתם. עניינו של ההיבט השני הוא, אי מילוי חובת ה"אזהרה" הקבועה בדין.

60. כבר אמרנו, כי מרכז הכובד של בחינת קבילותן של הודאות שמסרו נאשמים מחוץ לבית המשפט הוא בהתנהגות החוקרים ולא במחשבתם הסובייקטיבית של הנחקרים. כך למשל, אם נאשם הודה בביצוע עבירה הואיל וסבר כי אם יודה תסתיים החקירה והוא ישוחרר מהמעצר בו היה נתון, לא יביא הדבר לפסילת ההודאה. הוא הדין לגבי דברים שאמר אדם מתוך אמונה כי השומע ישמור אותם בסוד ולא יעשה בהם שימוש לרעתו. עמד על כך כב' השופט ת. אור בפרשת מסיקה אשר נזכרה לעיל, באומרו:
"כשם שלא תיפסל הודאה הנמסרת לחבר מתוך הנחה שזו לא תנוצל נגדו, דהיינו בנסיבות שאין מודעות לכך שההודאה תשמש ראיה נגד מוסרה, כך אין הצדקה לפסול הודאת פסול-דין אשר הוא מוסרה מרצונו, אפילו אין הוא מודע למשקל שיהיה לה להפללתו. הדין אינו מכיר בחיסיון למוסר הודאה, בין שהוא בריא בנפשו ובין שאינו כזה, רק מכיוון שאין הוא מודע להשלכות המעשיות שתהיינה לדברי הודאתו. הדין בא למנוע את קבילותה של הודאה אשר נמסרה עקב אמצעים פסולים שננקטו נגד חשוד, מפאת החשש שההודאה הינה כוזבת וכדי להניא את חוקרי המשטרה מלהשתמש באמצעים פסולים במהלך גביית אמרות מחשודים" (שם, בעמ' 678).

61. נראה, כי שאלה הדומה, במידת מה, לזו העומדת בפנינו התעוררה בהקשר אחר ובמסגרת דיונית אחרת ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ. גלעד, פ"ד מט(2), 516. באותה מקרה התעוררה השאלה כלום יש לאפשר לתובעים בתביעת נזיקין לעיין בדו"ח בדיקה פנימי שנערך בבית חולים בעקבות מקרה מוות שארע בבית החולים. דו"ח זה נערך בעיקר לצורך הפקת לקחים, והדעת נותנת כי האנשים אשר העידו בפני צוות הבדיקה מסרו את עדותם מתוך אמונה ברורה כי הדו"ח לא ייחשף לעין זרים והאמור בו לא יוכל לשמש לחובתם. חרף זאת, סבר בית המשפט המחוזי, ובעקבותיו בית המשפט העליון, כי הערך של גילוי האמת גובר על הערכים והאינטרסים המחייבים מתן חסיון לדו"ח, ובית החולים חוייב לחשוף בפני התובעים את דו"ח הבדיקה הפנימי. הנה כי כן, סברתו של אדם כי הדבר שייאמר "יישארו בתוך המשפחה" אינה חזות הכל.

62. איזה שיקולים עלינו להעמיד על כפות המאזניים?

מן הצד האחד עלינו להביא בחשבון שתי עובדות עיקריות: העובדה האחת היא, כי התנהגותם של החוקרים כלפי הנאשם היתה, בעיקרה, התנהגות הוגנת, וכי הם פעלו בתום לב. החוקרים לא הטעו את הנאשם בצורה מכוונת והם לא הבטיחו לו הבטחות שווא. החוקרים לא הודיעו לנאשם כי הוא נתון בחקירה פלילית כיוון שסברו, בכנות, כי הדבר ברור ונהיר לו לחלוטין. הם לא הודיעו לו כי עומדת לו זכות השתיקה, כיוון שאין דרכם, כחוקרי שב"כ, לעשות כן. כפי שעמדנו על כך בהרחבה, השאלה הקובעת לענין קבילות הודאת נאשם היא התנהגות החוקרים ולא מחשבתו הסובייקטיבית של הנאשם. העובדה השניה אותה עלינו להביא בחשבון היא, מהות העבירה המיוחסת לנאשם. אמרנו, כי אף שהעונש הנקוב בצידה של העבירה המיוחסת לנאשם אינו מן החמורים, הרי שלצורך הדיון בענייננו יש לבחון את מהות האישום ולא רק את סעיף האישום, וכי במקרה שבפניננו הנאשם מואשם בכך שידע על הכוונה לרצוח את ראש ממשלת ישראל, ואולם הוא לא עשה דבר כדי למנוע זאת.

מן הצד השני עלינו להביא בחשבון את הפגיעה בזכות השתיקה של הנאשם בשים לב, בין היתר, לעובדה שהחקירה אשר התנהלה בעניינו לא היתה חקירה אשר מטרתה לסכל ביצוע עבירות בעתיד, אלא חקירה פלילית רגילה. עם זאת, בעניין זכות השתיקה עמדנו על כך שאין תמימות דעים לגבי "המשקל הסגולי" של הזכות, והצבענו על כך שישנן דעות לכאן ולכאן בדבר ההצדקה לקיומה של זכות זו. כמו כן עמדנו על כך, שהנאשם לא אמר לנו בצורה ברורה ומפורשת כי אילו היה יודע שמדובר בחקירה פלילית, הוא היה מממש את זכות השתיקה. מכאן, שלא ניתן לומר כי "עוצמת הפגיעה" בזכות שעמדה לנאשם היתה קיצונית בחומרתה.

63. כפי שסברה כב' השופטת ביניש בפרשת סמירק וכפי שסבר כב' השופט גינת בפרשת עודה, כך גם אנו סבורים כי יש לתת לשיטת המשפט שלנו להתפתח בצורה אינדוקטיבית, ועל כן לא נציע, במסגרת הליך זה, "נוסחת הכרעה" שיש לאמץ אותה ולדבוק בה. בבואנו להכריע להיכן נוטה הכף במקרה שבפניננו, אנו סבורים כי יש ללכת בהתאם ל"מבחן" עליו עמד כב' השופט בך בפרשת ביטר אותה הזכרנו לעיל, ואשר נשוב ונביאם. וכך אמר כב' השופט בך:

"התשובה על השאלה, מהו הגבול בין תחבולה לגיטימית לבין אמצעי פסול, הינה אולי קשה מבחינה תיאורטית אך לא כל כך קשה מבחינה מעשית, שכן תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה ישמשו בנושא זה בדרך כלל מנחים בטוחים."
אנו סבורים, כי תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה צריכים להוביל אותנו למסקנה, כי הפגם שנפל בחקירת הנאשם במקרה שבפנינו אינו מצדיק פגיעה אפשרית בעשיית המשפט בנסיבותיו של המקרה הנדון. לאחר ששקלנו את השיקולים לכאן ולכאן, באנו לכלל מסקנה כי הערך של עשיית משפט במקרה שבפנינו גובר על הערכים אותם מבטאת זכות השתיקה. אנו סבורים, שכך הוא הדבר בין אם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שינה את "נקודת האיזון", ובין אם לאו. מטעמים אלו החלטנו לקבל כראיה את שתי האימרות שמסר הנאשם לחוקרים "יוני" ו"משה".

64. דברים שאמרנו ביחס לאימרות שנרשמו על ידי החוקרים "יוני" ו"משה" יפים מדרך קל וחומר לגבי הדברים שנרשמו על ידי "כפיר" בליל הרצח. באותו שלב הנאשם לא היה בגדר חשוד על ידי אף אחד מהנוכחים בפגישה, וספק רב בעיננו אם בכלל היתה מוטלת על אנשי השב"כ שנכחו בפגישה החובה להודיע לנאשם כי קיימת לו זכות שתיקה.

סוף דבר:

65. נסכם את דרך הילוכנו בהחלטה זו: עמדנו על חשיבות הערך של עשיית משפט, מחד גיסא, ועל חשיבות הערך שעניינו קיומו של הליך הוגן, מאידך גיסא. אמרנו, כי במקרים מסוימים ערכים אלו עלולים לבוא לכלל התנגשות. אמרנו, כי סעיף 12 לפקודת הראיות היא הזירה המובהקת בה מתעמתים שני ערכים אלו, ועיקר חשיבותו בכך שהוא קובע, כי ניתן שלא לקבל הודאת נאשם, למרות היותה הודאת אמת, אם היא הושגה באמצעים פסולים. עמדנו של משמעות הביטוי "חופשית ומרצון" בהקשר זה. אמרנו, כי לצורך הכרעה בשאלה קבילות ההודאה יש לערוך איזון ושקילה של הנסיבות המיוחדות בכל מקרה ומקרה. אמרנו, כי הדיון בטענת נאשם כי לא "הוזהר" צריך להיעשות במסגרת הוראת סעיף 12. אמרנו, כי בחקירתו של הנאשם שבפנינו נפל פגם מסויים אשר משמעותו המעשית היתה בכך שלא ניתנה לו האפשרות לבחור בזכות השתיקה. אמרנו, כי הדבר נעשה בתום לב. העמדנו זה מול זה את הערכים המתנגשים במקרה שבפנינו: הערך של עשיית משפט, מצד אחד, והערך שעניינו קיומו של הליך הוגן, מצד השני. אמרנו דברים אחדים בעניין זכות השתיקה. שקלנו את השיקולים בעד ונגד, והחלטנו כי הערך של עשיית משפט גובר.

66. החלטנו, אפוא, לקבל את האימרות שמסר הנאשם לחוקרים "יוני" ו"משה". הן יסומנו מעתה ואילך כת/50 ות/51. כמו כן החלטנו לקבל כראיה את סעיף 6 במוצג ת/10א'.

67. כפי שכבר אמרנו, ההכרעה בשאלת הקבילות היא רק השלב הראשון בדיון הנערך לגבי אימרות מפלילות שמסר נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט. לאחר קבלת האימרות יש לדון ולהכריע בשאלת המשקל שיש לתת לאימרות אלו, אם בכלל. נפנה, אפוא, לדון בשאלה זו וביתר השאלות המצפות לנו בהמשך הדרך שעוד מחכה לנו בתיק זה.

______ ______

אורית אפעל-גבאי, שופטת אריה רומנוב, שופט

הנשיא א. כהן

משפט הזוטא שבפנינו עוסק בבקשת המאשימה-התביעה להגיש כראיה מטעמה, דברים שנרשמו ע"י אנשי שירות הביטחון הכללי בעקבות שיחות שהתקיימו עם הנאשם.
צר לי לחלוק על חוות דעתם המאלפת של חברי הנכבדים, אך אין בידי להסכים לתוצאה אליה הגיעו. מסקנתי היא, כי אין לקבל את הזכ"דים העומדים לדיון ולהכרעה במשפט הזוטא. זאת, לנוכח המקרה המיוחד במינו העומד בפנינו - מקרה שלא מצאתי כמותו בפסיקתנו.

1. מבוא

הנאשם מואשם בעבירה בגין אי מניעת פשע, עבירה לפי סעיף 262 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, הנאשם ידע, כי יגאל עמיר זומם לעשות מעשה פשע (רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל) ולא נקט בכל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו.

אין מחלוקת, שהנאשם היה סוכן שב"כ החל משנת 87 והיה סוכן שב"כ במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, היינו, עובר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ואף מספר ימים לאחר הרצח.

החלטה זו מתייחסת למשפט הזוטא שעסק בשאלת נסיבות גביית הזכ”דים.

2. משפט הזוטא-הזכ”דים שבמחלוקת.

משפט הזוטא נסוב אודות הזכ”דים שנגבו מהנאשם, כמפורט להלן:

ת/10(א) - מסמך מאת כפיר אל אסף מהתאריך 05/11/02. הסניגורים טוענים, כי יש לפסול את סעיף 6 למסמך הנ"ל (ע' 359 ש' 2).

א/א - זכ"ד מחקירה שנחקר הנאשם ע"י יוני. החקירה החלה ביום 7.11.95 בשעה 22:00 ונסתיימה ביום 8.11.95 בשעה 01:30.

א/ב - זכ"ד מחקירה שנחקר הנאשם ע"י משה ביום 08/11/95 מהשעה 11:15 עד 12:55.

3. רקע עובדתי-חקירת הנאשם

ביום 04/11/95 נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל ע"י יגאל עמיר. לאחר הרצח התקשר כפיר, מפעילו של רביב, לרביב וביקש ממנו להגיע לירושלים (ע' 20 ש' 2 ). בסמוך לכך, ביום 05/11/95 לאחר חצות, נפגשו: כפיר, עדין, זאב וערן עם רביב בירושלים (לפי ת/10, אם כי זהות אנשי השב"כ שהשתתפו בפגישה שנויה במחלוקת).
רביב הסכים להיעצר ל-48 שעות כדי לסייע בחקירה ................................. .......................................... . במסגרת משפט הזוטא טוען הנאשם, כי גם סעיף 6 של המוצג ת/10א (איפיון ומיפוי קשת היכרויות יגאל עמיר) אינו קביל.

ביום 06/11/95 בסביבות השעה 20:30 נעצר רביב בסמוך לבית הוריו בפתח תקווה, וזאת, לאחר שתאם עם מפעיליו את מקום וזמן המעצר (ת/49).

הנאשם הגיע למתקן חקירות השב"כ ............ בשעה 22:20 ........................................
...................... (ת/24). ביום 07/11/02 בשעה 01:00, נפגשו מפעיליו של הנאשם, כפיר ועדין, עם הנאשם (ת/17, ע' 24 ש' 30, ע' 25 ש' 7 ; ע' 125 ש' 26-24). ביום 07/11/02 בשעה 01:45, הורד הנאשם לתאו של יגאל עמיר והחל לדבר עימו. פעולת הדיבוב .. ... והשניים שהו בצוותא עד השעה 08:00 בבוקר (ת/26, ת/27). רביב תוחקר על פעולת הדיבוב בבוקר ה- 07/11 בין השעות 10:45- 10:00.

בין השעות 14:15-13:30, סעד רביב ארוחת צהרים עם עדין, האחראי על מפעילו הישיר (ת/31).

הנאשם נשלח לפעולת דיבוב נוספת ובין השעות 16:55- 15:50 הוא שוחח עם מרגלית הר שפי ............... . (ת/32).

בהמשך יום 07/11/95, הורד רביב לתאי המעצר. בנסיבות שלא התבררו, הורד רביב לתאו של יגאל עמיר ........... ......... ובלא שהייתה כוונה, כי רביב ידובב את עמיר בפגישה הנ"ל. השניים שהו ביחד בין השעות 22:00-21:15.

ביום 07/11/95, בשעה לא ידועה, הוחלט, ככל הנראה ע"י ערן, לחקור את הנאשם או לקבל גרסה מסודרת מהנאשם וזאת, לנוכח ממצאים מחשידים שעלו כלפיו משיחת הדיבוב הראשונה עם יגאל עמיר ושלדברי ערן אומתו גם מול נחקרים אחרים (ע' 205 ש' 12-11; ע' 237 ש' 27-25; ע' 239 ש' 3-1; ע' 248).

הנאשם נחקר ע"י יוני בין השעות 22:00 של יום 07/11/95 ועד לשעה 01:30 של יום 08/11/95. ערן נכח בחקירה כמחצית השעה (ע' 190 ש' 7-6,ע' 245 ש' 14). תוצרה של הפגישה/החקירה הוא מוצג א/א שהנאשם טוען, כי מוצג זה אינו קביל.

בהמשך אותו יום, נחקר הנאשם ע"י מוסא - משה בין השעות 12:55- 11:15. תוצרה של הפגישה/החקירה הוא מסמך א/ב. הנאשם טוען, כי גם מסמך זה אינו קביל.

בשב"כ הוחלט, כי יש לבקש את המשך מעצרו של הנאשם לנוכח החשדות שעלו כלפיו. מעדות הנאשם, עולה, כי הארכת המעצר נתבקשה, לטענתו, גם כדי למנוע את חשיפתו כסוכן שב"כ. זאת משום שהוארך מעצרם של שאר הנחקרים בעניין רצח ראש הממשלה (ע' 325 ש' 27-24).

באותו יום, דהיינו, 8.11.95, אחרי השעה 18:00, גבה צוער ניסים דור - דאודי הודעת חשוד מהנאשם (ת/45). הנאשם הובא להארכת מעצרו ובית משפט השלום בת"א (כב' השופטת ע' בקנשטיין ) האריך את מעצרו של הנאשם בשבעה ימים נוספים (ת/35,ת/36).

עיון בבקשה להוצאת צו מעצר מיום 08/11/95 (ת/35) מגלה דבר מוזר. חוקר המשטרה, ניסים דור-דאודי, אשר אין מחלוקת שלא ידע, כי הנאשם הוא סוכן שב"כ (עדות ערן ע' 243 ש' 18-15) הצהיר בעת הבקשה להארכת מעצר, כי הנאשם חשוד "כי קשר יחד עם אחרים לרצוח את יצחק רבין וכן לא עשה דבר על מנת למנוע את ביצוע העבירה" ובנוסף לכך הצהיר כי "קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו לביצוע העבירה". אין היום מחלוקת, כי מדובר בהצהרה תמוהה, בלשון המעטה, שכן, אילו היו ראיות לכאורה, חזקה על התביעה שהיתה מגישה כתב אישום חמור הרבה יותר.

יצויין, כי גם כב' השופטת ע. בקנשטיין בהחלטתה להאריך את מעצרו של הנאשם, השתמשה במונח "חשד סביר" ובכך, לא קיבלה את עמדת התביעה בדבר ראיות לכאורה.

מכל מקום, לא מר דאודי ולא הנאשם ציינו בפני השופטת, כי הנאשם הינו סוכן שב"כ, דבר, שיש בו כדי לתמוך בטענת הנאשם שסבר, כי המעצר נועד למנוע את חשיפתו כסוכן שב"כ.

במהלך הימים הבאים נחקר הנאשם שלוש פעמים נוספות ע"י חוקרי שב"כ. ביום 09/11/95 בין השעות 17:15-15:10 חקר אופיר את הנאשם (ת/37,ת/38). ביום 12/11/95 בין השעות 19:40-18:00 חקר רוני את הנאשם (ת/40,ת/41).

ביום 13/11/95 בין השעות 22:15- 21:50 חקר ערן את הנאשם (ת/42).

ביום 14/11/95 נפגשו מפעיליו של הנאשם, כפיר ועדין עם הנאשם והודיעו לו, כי השב"כ מנתק עימו קשר (ת/18).

ביום 15/11/95 בשעה 11:00 נחקר הנאשם ע"י איש משטרה, רפ"ק יואב גזית, אשר גבה ממנו הודעה (ת/43). באותו יום בשעה 17:40, ניתנה הוראה לשחרר את הנאשם ממעצרו (ת/44).

יצויין, כי הודעות אלה הוגשו כולן בהסכמת הסניגורים.

4. טענות הצדדים

ב"כ המאשימה טוענים, כי הנאשם מסר הודעותיו מתוך רצון טוב וחופשי. לדידם, יש לבחון, האם הנאשם הפך בשלב כלשהו לנחקר ואם כן מתי שינוי זה אירע? (ע' 344) לטענתם, במהלך חקירתו של יוני, הפך היחס של יוני לנאשם, נוקשה מלחיץ, מתעמת ומכאן, שלא ניתן להבין את החקירה אחרת מאשר חקירת חשוד; הנאשם ידע,ידוע היטב, כי יש הבדל בין מפעילים לחוקרים ומכאן, שהיה יכול להבין שהוא בחקירה ולשמור על זכויותיו כנחקר. כמו כן, טוענים ב"כ המאשימה, כי קיימת חשיבות רבה לגילוי האמת במשפט וכי משפטנו עובר מבחינת קבילות הראיות לבחינת משקלן.

הסניגורים המלומדים טוענים, כי הנאשם לא הוזהר על זכויותיו לחסיון מפני הפללה עצמית - זכות השתיקה וזכות ההיוועצות עם עורך דין, טרם שמסר הודעותיו נשוא משפט הזוטא. לנאשם לא נאמר שהוא חשוד או עצור והוא אף לא ידע שהוא נחקר. לטענתם, הטענות בדבר אופן החקירה שניהל יוני ורוח הדברים באותה חקירה לא תועד. למעשה, עיקר טענתם של הסניגורים היא, שהנאשם מסר מידע כסוכן ולא כנחקר ומשום כך ההודעות שמסר אינן קבילות במשפט הפלילי.

5. הודיה חופשית ומרצון-זכות השתיקה וזכות ההיוועצות.

חברי פרשו את היריעה בהתייחסות לסוגיית קבילות ההודעות. לפיכך, אתייחס רק מעט מזעיר לפן העיוני של סוגייה זו.

סעיף 12(א) לפקודת הראיות , תשל"א - 1971 קובע לאמור: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון".

לנאשם ולחשוד בפלילים מוקנות שתי זכויות עיקריות: הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית - זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין.

הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית-זכות השתיקה

זוהי "הזכות שלא לומר דבר-בע"פ או בכתב- העלול לשמש ראיה לחובתו בהליך פלילי" (י' קדמי על הראיות, תשנ"ט,20). זכויות אלה השתרשו במשפטנו עלי חוק (ראו: סעיף 2 (2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות); סעיף 47(א) לפקודת הראיות התשל"א - 1971; סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996).
מהחסיון מפני הפללה עצמית נגזרת זכות השתיקה של חשוד, וממנה נובעת חובת החוקר להבהיר לחשוד טרם שימסור גירסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר. מטרתה של אזהרת החשוד לוודא, כי הוא ער לזכותו הבסיסית לשתוק, וכי הוא מוותר, במודע ומתוך רצון חופשי, על זכות זו בעת מסירת אמרתו. מכל מקום, נפסק, כי העדר אזהרה לא יוביל בהכרח לפסילת הודעה שנמסרה בחקירה, אולם הקפדה על אזהרת החשוד טרם גביית אמרתו, תקל על בית-המשפט בבואו להכריע לעניין קבילות ההודעה ומשקלה (ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3)529, 545-544, והאסמכתאות שם).

בע"פ 49/ 21-20 האדי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל , סבר כב' השופט ש' ז' חשין כדלקמן:

"בהעדר תחיקה מפורשת על כך, אין האזהרה המוקדמת עשויה לשמש קסם, קמיע, או לחש בפני מרעין בישין" (שם, 34א).

לעניין נפקות האזהרה הציג כב' השופט חשין שתי דוגמאות:

"נניח, בדרך משל, כי אדם התפרץ באישון לילה לתחנת משטרה, ובידו פגיון נוטף דם והוא אומר: 'זה עכשיו דקרתי את פלוני שכני והרגתיו'. עד שלא נטל השוטר התורן את עטו, רשם את האזהרה וקראה לפני הנאשם, נתיישבה עליו דעתו של זה, והוא חזר בו מהודאתו. כלום לא תהא ההודאה מתקבלת כראיה משום שלא קדמה לה אזהרה? ומקרה שני: נניח, כי אדם נותן הודאה מלאה, כששוטר יושב ממולו ומכוון כלפי לבו אקדח טעון: כלום תהיה הודאה זו מתקבלת כראיה רק משום שהשוטר הקדים לה אזהרה? אמרו מעתה כי: יש ואזהרה אינה דרושה (כמו במקרה הראשון): יש ואזהרה אינה מועילה (כמו במקרה השני): יש ואזהרה, בשל ניסוחה הלקוי, נוח לה שלא תינתן יותר משתינתן (כמו במקרה שעליו מסופר בערעור פלילי 155/42) ושוב, יש ובמסיבות מסויימות (כגון: במקרה של מעצר), עשויה האזהרה להרחיק מלבו של הנאשם חשש של כפיה או תקוה לישועה" (שם, שם).

בהמשך לדוגמאות שהועלו ע"י כב' השופט ש' ז' חשין, נניח, בדרך משל, מקרה בו חשוד ברצח שותק ומסרב להשיב לשאלות חוקריו. רק לאחר שהחוקרים שברו את ידיו ורגליו של החשוד הוא מסר הודאה מפורטת ברצח. אין מחלוקת, כי מדובר בהודאת אמת. לית מאן דפליג, וגם חברי יסכימו, כי במקרה כזה תיפסל ההודאה ואדם שהודה ברצח יסתובב חופשי ברחובות העיר. מה נאמר במקרה זה על הצורך בגילוי האמת?

עם השנים התחזק מעמדה של הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית.

נשיא בית המשפט העליון, פרופסור א' ברק, במאמרו "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט" מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 5,סבר בעמ' 23:

"נראה לי כי זכות השתיקה היא חוקתית. פגיעה בה יכולה להיעשות רק בהתקיים דרישותיה של פסקת ההגבלה".

על הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית עמד כב' השופט מ' חשין בע"פ 925/97 קלקודה ואח' נ' הרשות לפיקוח חקלאי, פ"ד נ"ב(1) 749,בעמ' 762:

"אם אין היא זכות יסוד – או בלשון המהדרים: זכות חוקתית – הנה זכות נעלה היא" (שם, 762).

גם כב' השופטת ט. שטרסברג–כהן סבורה, כי:

"הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית הנה זכות יסוד המעוגנת בתפיסת היסוד של שיטתנו המשפטית" (רע"פ 4574/99 מ"י נ' לגזיאל פ"ד נד(2) 289, 293).

בשבחה של זכות השתיקה מביע דברים גם פרופסור א' בנדור במאמרו "סדר דין פלילי ודיני ראיות: התפתחויות בזכויות-היסוד של האדם במשפט הפלילי הדיוני" ספר השנה למשפט בישראל (תל אביב , תשנ"ו)481, בעמ' 533:

"זכות השתיקה אינה טקס בלבד, השמור לדיון באולם בית-המשפט. איזה ערך לזכות השתיקה בבית-המשפט אם ניתן להגיש כראיה נגד אדם אמרות שנגבו ממנו תוך הפרת הזכות?"

דעה מנוגדת הביע כב' השופט י' קדמי בעניין ע"פ 1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 1777 ,בעמ' 1783, לפיה:

" אין האזהרה מהווה נושא לזכות יסוד חוקתית".

זכות ההיוועצות בעורך דין

"כידוע, הזכות להיפגש עם עורך-דין 'איננה אלא אספקט אחר של זכות השתיקה', והיא מהווה זכות בסיסית של העצור והחשוד בדבר עבירה (ע"פ 96/66 טאו נ' היועמ"ש, בעמ'546; ע"פ 115/82 מועדי הנ"ל, בעמ' 231; ע"פ 747/86 אייזמן נ' מדינת ישראל,בעמ' 452). עוד בשנים מוקדמות, הכיר בית-המשפט בזכות להיפגש עם עורך-דין כזכות יסוד (ע"פ 307/60 יאסין הנ"ל, בעמ' 1570), ומאוחר יותר זכתה היא לעיגון מפורש בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מספר 15), התשמ"א-1981. כיום, מעוגנת זכות ההיוועצות בסעיף 34 לחוק המעצרים. ודוק, על-אף חשיבותה של הזכות להיוועץ בעורך-דין, ברי כי ככל זכויות היסוד האחרות אף היא אינה מוחלטת, ויש לאזנה עם זכויות ואינטרסים מתחרים. בהתאם לכך, מתיר חוק המעצרים את סיוגה והגבלתה של הזכות האמורה, על-פי עילות ותנאים המנויים בו. בין היתר, מאפשר סעיף 35 לחוק המעצרים לדחות מפגש של חשוד בעבירת בטחון עם עורך-דין, בהתאם לתנאים האמורים בסעיף. עוד קובע סעיף 35 הנ"ל, כי ניתן לערור לבית-המשפט המחוזי על החלטת ממונה על חקירה לדחות מפגש של חשוד עם עורך-דין, תוך שקיימת זכות ערר נוספת לבית-המשפט העליון. זאת ועוד; סעיף 35(ג) לחוק המעצרים קובע כי יש להודיע לעצור אודות ההחלטה על דחיית מפגש וליידעו על זכותו לערור עליה, ואף למסור לבקשתו הודעה על-כך לקרוב שנקב בשמו (ראו גם: בג"צ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור חבל עזה ואח', בעמ' 554ג)" (ע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 529,553 ז- 554ג).

ככל הידוע לי, גם פרופסור אלכס שטיין סבור, כי זכות ההיוועצות בעורך דין, הינה זכות חוקתית. (השוו: תיק תשס"א/21 פלונית נ' האוניברסיטה העברית בירושלים שנדון בפני ועדת הערעורים לפי תקנון המשמעת לתלמידי האוניברסיטה העברית בירושלים. החלטה מיום 23/05/02);ראו גם את פסק דינו של כב' השופט מ' גל ה"פ (י-ם) 339/98 טוביה חיים נ' אגד תק-מח 99(3)750).

שני פסקי דין שניתנו לאחרונה בבית המשפט העליון עוסקים בסוגייה זו. שתי שאלות הושארו בצריך עיון: מעמדה של אי אזהרת חשוד והשלכת זכות ההיוועצות על פסילת הודאות.

כב' השופטת ד' ביניש בע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל פ"ד נו (3) 529, בעמ' 546ג, סברה כדלקמן:

"כשלעצמי, נוטה אני לדיעה כי המגמה הפרשנית הנובעת מחוק היסוד, מחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין זכויות נאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור. בהתאם לכך, עשויות להיות נסיבות בהן יהיה בהעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה גורף. אפיונם של המקרים בהם תיפסל הודאה מחמת העדר אזהרה, מחייב דיון מקיף אשר ניתן להשאירו לימים יבואו." (ההדגשה שלי – א.כ.).

כב' השופטת מ' נאור בע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 274, בעמ' 282ז - 283ג סברה כדלקמן:

"נוכח החובה לאפשר מפגש של עצור שביקש זאת עם סניגורו 'ללא דיחוי', עשויה להתעורר שאלה האם העלאת בקשה של עצור במהלך חקירה להיפגש עם עורך-דין, מחייבת הפסקת המשך החקירה עד לקיום מפגש בין העצור לסניגורו. (זאת, בהנחה שלא נתקיים לפחות אחד מן הסייגים האמורים בחוק לדחיית המפגש). שאלה אחרת היא האם יש לפסול בהכרח מעמדה הראייתי של הודאה שנמסרה בחקירה לאחר שהעצור ביקש להיפגש עם עורך-דין, והוכח כי לא ניתנה לו אפשרות לעשות כן 'ללא דיחוי'. המענה לכך עשוי להיגזר, בין היתר, מן השאלה האם זכתה זכות ההיוועצות למעמד חוקתי בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והאם מתבקש כיום לאמץ כלל הפוסל הודאה שהושגה תוך הפרת הזכות האמורה, ומה ראוי שיהא טיבו של אותו כלל. (השוו: דבריה של חברתי השופטת ביניש בע"פ 6613/99 סמירק נ' מ"י ,בעמ' 554-556 והאסמכתאות המוזכרות שם). שאלות רחבות אלה ניתן להשאירן לימים שיבואו. אעיר רק כי נוטה אני לדיעה שהעלאת בקשה על-ידי עצור להיפגש עם עורך-דין מחייבת ליצור קשר עם סניגורו בהקדם ובאופן מיידי ככל הניתן; עם זאת, כל עוד לא הגיע עורך-הדין למיתקן החקירות, הרי שככלל המשך החקירה מותר הוא, בתנאי שהחשוד הוזהר בדבר זכויותיו והיה מודע לכך שדבריו בחקירה עשויים לשמש נגדו כראיה וכי זכותו לשתוק ולא להפליל עצמו. זאת ועוד; יתכן כי הפרה של זכות ההיוועצות עשויה בנסיבות מסויימות להוביל לפסילת הודאה שנמסרה בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה מוחלט" (ההדגשה שלי – א.כ.).

על זכות השתיקה עמדה לאחרונה כב' השופטת ד' דורנר ברע"פ 3445/01 אלמליח נ' מדינת ישראל פ"ד נו(2) 865, בעמ' 868 ו-869ב:

"...הכלל הוא שכאשר משתנה מעמדו של מי שנחקר על-ידי המשטרה והוא הופך מעד לחשוד בביצוע עבירה, קמה לו זכות רחבה עוד יותר - לשתוק בחקירתו מבלי לומר דבר, אף ביחס לשאלות שאילו היה עד היה מחויב על-פי החוק להשיב עליהן. שאלת מעמדו של הנחקר, כעד או כחשוד, עשויה איפוא לעורר קושי - כפי שאירע בענייננו - כאשר המשטרה מצפה מנחקר, כי ימלא את חובותיו על-פי החוק כעד, הגם שהנחקר מבקש לממש את זכויותיו כחשוד. אז, השאלה הרלוואנטית היא, על-פי אילו אמות-מידה יש לקבוע את מעמדו של הנחקר.
המשטרה, כרשות שלטונית, חבה בחובה מוגברת של הוגנות כלפי נחקרים, למצער ככל שהדבר נוגע למימוש זכויותיהם (ההדגשה שלי – א.כ.). ראו והשוו ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5)221 , בעמ' 291. מחובה זו נגזר כי המשטרה מנועה מלהתכחש למצג שהעמידה בפני נחקר בדבר זכויותיו, אם הנחקר הסתמך על מצג זה ושינה את מצבו לרעה...".

גם בתי המשפט המחוזיים עסקו בסוגייה של הודאה חופשית ומרצון בהתייחס לחקירות השב"כ.

בת"פ (י-ם) 108/98 מדינת ישראל נ' אביגדור אסקין, תק-מח 99(3) 2289 הואשם הנאשם, בין היתר, בכך שקשר קשר לשגר ראש חזיר ובפיו קוראן לעבר הר הבית באחד מימי חג הרמדאן או בסמוך לכך, בעת תפילת המוני מוסלמים בהר.הנאשם נחקר בתחילה על ידי חוקרי השב"כ. כב' השופטת יהודית צור בחנה את נסיבות חקירת הנאשם בשב"כ והתייחסה בהרחבה לאופייה הסיכולי של חקירת השב"כ. לאחר סקירה מפורטת בדבר זכויות הנאשם, קבעה כב' השופטת צור כהאי לישנא:

"ככלל, במצב הקיים, לא ניתן יהיה לקבל הודעות שניגבו בשב"כ תוך הפרת זכויות יסוד של נאשמים לשתיקה ולחסיון מפני הפללה עצמית בדרכים שהתבררו בפני בתיק זה ופורטו לעיל. עם זאת, במקרים קיצוניים, ניתן יהיה לעשות שימוש בפיסקת ההגבלה אשר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי לבחון אם הפרת הזכויות עומדת במבחנים שבחוק היסוד בדבר תכלית ראויה ומבחן המידתיות.
במקרה שבפני הגעתי למסקנה כי אין לקבל את הזכ"דים והאימרות שנגבו מהנאשם במהלך חקירת השב"כ אשר לגבי חלקם ביקשה התביעה לראות 'ראשית הודיה' של הנאשם במעשים המיוחסים לו. לא זו בלבד שבחקירת השב"כ לא הוסברו לנאשם זכויותיו בדבר 'שתיקה' וחסיון מפני הפללה עצמית, אלא שפוזיטיבית נאמר לו שחובה עליו להציג את גירסתו ואף ניתן לו להבין כי מדובר בחקירה מסוג אחר שאינה מיועדת להצגה בפני בית משפט כחומר ראיות. על כל אלה יש לציין כי בחלק מהתקופה נמנע מן הנאשם לקבל ייצוג על ידי עורך דין ובמצב דברים זה יש משמעות רבה יותר להעדר ההסבר על זכויותיו או ה"הסבר" הפוזיטיבי כמתואר לעיל. גם אם במקרה זה עלה חשד מבוסס כי עומדים לבצע עבירה חמורה, הרי לפחות שניים מהאישומים נגד הנאשם - אלה הנוגעים לביצוע עבירות של הצתה או לחילול בית הקברות - הינם עניינים הנחקרים בדרך כלל על ידי המשטרה. גבול הסמכויות בין שני גופי החקירה אינו ברור וקשה לקבל מצב דברים לפיו השמירה על זכויות הנאשמים תהיה תלויה בזהות הגוף החוקר.
לפיכך, הגעתי למסקנה, כי נוכח הפגיעה החמורה בזכויות היסוד של הנאשם אין לאפשר את קבלת הזכ"דים כראיות קבילות נגד הנאשם וכי תוצאה זו הכרחית וראויה על מנת להגן על הערכים החוקתיים המוגנים של זכויות היסוד של הנאשם. כבר עתה ראוי לציין כי 'פסילת' הזכ"דים במקרה זה לא הביאה לשינוי התוצאה בתיק זה. עם זאת, ראיתי חובה להתייחס לעניין זה גם במישור העקרוני נוכח ההיקף הנרחב של הנתונים והראיות שהובאו בפני בכל הנוגע לחקירות השב"כ ובקשותיה הנמרצות של התביעה לעשות שימוש ב'זכ"דים' ולקבלם כראיות קבילות המעידות, לטענתה, על 'ראשית הודיה' מצד הנאשם" (פסקה 12 לפסק הדין). הנאשם זוכה בחלק מסעיפי כתב האישום והורשע בחלק אחר.

על פסק הדין הגיש הנאשם ערעור (ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל פ"ד נה (2)65). כב' השופטת ד' ביניש קבעה בתחילת פסק הדין כדלקמן:

"זיכויו של המערער מן העבירות בהן הואשם בפרשת הר הבית, וכן החלטת בית-המשפט קמא שלא להסתמך על מסמכי 'זיכרון הדברים' שרשמו חוקרי השב"כ, צימצמו את יריעת המחלוקת שנפרשה בפנינו. צועדים אנו בערעור זה בשביל שסלל בית-המשפט קמא כשקבע כי אין להסתמך על מסמכי 'זיכרון הדברים' שרשמו חוקרי השב"כ במהלך חקירתם של המערער ושל פקוביץ', וזאת בלא שנצטרך להביע עמדתנו בשאלת מעמדם הראייתי של מסמכים אלה."

ומכאן שפסיקתה של כב' השופטת י' צור עומדת על כנה לעת הזו ויש בה כדי להנחות מותב זה.

פסק דין נוסף שפסל הודאות שנגבו ע"י חוקרי שב"כ הוא פסק דינה של כב' השופטת נ' מימון-שעשוע בת"פ (כפר-סבא) 1078/98 לשכת תביעות מחוז ש"י נ' יוניוב אורן תק-של 2000(3), 3994, שם נכתב בעמ' 3997 כדלקמן:

"חוקרי השב"כ העידו כי החקירה נועדה למטרות מודיעיניות. אילו נועדה חקירת השב"כ למטרות מודיעיניות-מניעתיות בלבד, הרי שניתן לומר, כי ההכרח לא יגונה, קרי: הצורך להגן על בטחון המדינה ותושביה מפני מעשי חבלה וטרור מצדיק את נוהל החקירה האמור. אם מגיעה חקירת השב"כ לכלל הודאה של הנחקר, יש להעבירו לידי חוקרי המשטרה, אשר יגבו ממנו הודעה באזהרה. ברם, לא יתכן לאחוז את המקל בשני קצותיו ולהפשיט את הנחקר מכל זכויותיו החוקיות מרגע שהשב"כ נכנס לתמונה, ולאחר מכן להשתמש בהודאתו זו כראיה נגדו".

6. על האמת

חברי פרשו את היריעה והעמיקו חקר בשאלת הרצון לגילוי האמת. ואולם ההגעה אל חקר האמת אינה כרוכה בכל מחיר ואין היא חזות כל המשפט הפלילי.

אין חולק על כך, שקיים אינטרס בקיום דיון פלילי הוגן. במרכזו עומד הצורך לגלות את האמת, כדי שחף מפשע יזוכה, ואשם יחויב בדין (ע"פ 916/50 קניר נ' מדינת ישראל פ"ד לה(3)505, 516).

בשאלת גילוי ראיות חסויות קבע כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בב"ש 838/84 לבני ואח' נגד מדינת ישראל פ"ד לח(3)729, בעמ' 738:

"עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס בטחוני שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה...לעניין זה איני רואה חשיבות לסוג העבירה, בה מואשם הנאשם, ולעונש הצפוי לו...".

מכאן אתה למד, כי ישנם מקרים בהם נדחה הערך של גילוי האמת מפני ערכים/ אינטרסים אחרים. ייתכנו מקרים בהם נעדיף את זכויות הפרט של הנאשם על הערך של גילוי האמת.

"מגבלותיו של בית המשפט בקביעת ה'אמת המשפטית' הם גם מקור כוחה של קביעתו; וזאת- בין שהמדובר במגבלות המיועדות להבטיח הגינות וודאות, ובין שהמדובר במגבלות המכוונות לשמור על עקרונות, ערכים ואינטרסים חברתיים. קביעת ה'אמת המשפטית' עומדת בבסיס החיים המשותפים בחברה מתוקנת, ואין תימה על כן, שלא אחת כפופים ה'אמת המשפטית' לנורמות הבסיסיות של חיים בצוותא"(י' קדמי על הראיות, תשנ"ט, חלק שלישי, 1268).

בבג"צ 152/82 אלון נ' מדינת ישראל פ"ד לו(4)מביא כב' השופט מ' אלון מדבריו של Ashworth וכן את תרגומם של הדברים :
“No system of criminal justice values truth above all other considerations... A legal system must reach a decision on a acceptable demarcation between permissible and impermissible , methods usually by way of political compromise …”(A.J. Ashworth "Excluding Evidence as protecting Rights” Criminal Law Review, 723, 732-733).

"אין שיטה של עשיית צדק בפלילים המעריכה את האמת מעל לכל שיקול אחר ... מערכת משפטית צריכה להגיע לכלל החלטה, שיסודה במדיניות של פשרה, בדבר קו תחום מוסכם המבדיל בין אמצעים מותרים או אסורים."

פרופסור מ' אלון במאמרו "חוקי היסוד - עיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 34, מציע:

"לאמץ שיטות משפט אלה שבהן פסילת הראיה אינה מוחלטת, העולות בקנה אחד עם עולמה של מורשת ישראל" (שם, בעמ' 83).
פרופסור מ' אלון סבר גם, כי "לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מן הראוי ומן הנכון לשנות פסיקה זו. כפי שנאמר בפרשת ועקנין, בדברים שצוטטו לעיל-'אין שיטה של עשיית צדק בפלילים, המעריכה את האמת מעל לכל שיקול אחר...', וכי 'ניתן להעדיף שיקולים ערכים אחרים על פני הערכת האמת וגילויה', ובלבד ששיקולים אלה 'יהיו קבועים במפורש בחוק'"(שם,בעמ' 82).
"...תפקידו של בית –המשפט הוא לדון בהאשמה, המתבררת לפניו, על סמך החומר שהוצג במשפט, ולאו דוקא לצייר תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם" (כב' השופט אגרנט (כתוארו אז) ע"פ 125/50 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי פ"ד ו(1)514, 520ו).

וראו גם דברים שכתב השופט ח' כהן ז"ל במאמרו "דין אמת לאמתו" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 35, בעמ' 58:

"גם פסלות ראיה שהושגה בדרכים בלתי חוקיות מעכבת את גילוי האמת, וגם איסור זה בא לשמור על זכויות האדם וחירותו. מול פני תפקידו של השופט לגלות אמת עובדתית עומד תפקידו לשמור משמרת זכויות האדם;וכששתי המטרות מתנגשות זו בזו, 'הצדק' הוא אשר צריך לקבוע דין הבכורה".

לא למותר לחזור על דבריו של הנשיא מ. זמורה בערעור הפלילי הראשון שנדון במדינתנו,
ע"פ 1/48 סילבסטר נ' היועץ המשפטי פ"ד א 5, בעמ' 18:

"תפקיד הדיון הפלילי-להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב...".

וכן עיינו בפסיקת הרמב"ם בספר המצוות, מצוות לא תעשה, מצווה ר"צ:

"ויותר טוב רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי וצדיק אחד ביום-מן הימים".(ראו גם סקירתו של כב' השופט מ' חשין ע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל פ"ד מט(3)45, בעמ' 130).

הנה כי כן, האמת במשפט הפלילי אינה חופפת אל נכון לאמת המוחלטת האבסולוטית. מערכת משפטית תקינה צריכה לשאת בסיכון, כי לעיתים האמת המשפטית תהא שונה מהאמת העובדתית ואולם זה כוחה וזה עוצמתה של מערכת משפט. זו מערכת משפט המחליטה לדרג ערכים מסויימים בסולם ערכים וקובעת, כי ערכים אלה נעלים בנסיבות מסויימות על ערכים אחרים שבאותו סולם. כך היא מערכת המשפט שלנו המוכנה כי ערך האמת ייסוג בפני ערכים אחרים, ובעניננו מפני זכויות הנאשם.

על כך, אמר כב' הנשיא מ. שמגר בבג"צ 5364/94 ולנר ואח' נ' יושב-ראש מפלגת העבודה הישראלית ואח' פ"ד מט(1)774, בעמ' 774ז-775א:

"חקיקה קונסטיטוציונית נועדה לקבוע עקרונות של המבנה השלטוני וליצור מעמד מוכר ומוגן לחירויות היסוד של האדם. חקיקה זו היא הביטוי הנאמן של תפיסות היסוד הערכיות הקובעות את דרכי המשטר ואת זכויות הפרט" וכן ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי פ"ד מט(4) 221).

7. הממצאים העובדתיים
מהראיות ומהעדויות עולות העובדות כדלקמן:

א. הנאשם נעצר בהסכמתו על מנת שישמש מדובב. מקום המעצר ושעת המעצר תואמו ביחד עם הנאשם וזאת לפי הוראותיו/בקשותיו. הזכות לעורך דין נשללה ממנו בהסכמתו, על רקע העובדה כי מדובר במעצר בהסכמה.

ב. הנאשם סייע לחוקרים במתקן החקירות ומבחינה אובייקטיבית היה בכך כדי להשליך על העובדה שבעת מעצרו בהסכמה, היה הנאשם מעין איש פנים-חוקר העובד בצוותא עם החוקרים. פעולות הסיוע שביצע הנאשם הן כדלקמן: הנאשם שהה לילה אחד עם יגאל עמיר ודובב אותו, לאחר מכן הוא תוחקר על הדיבוב הנ"ל ..... ..; הוא דיבב את מרגלית הר שפי בשעות אחרי הצהריים של יום 07/11; ביום 07/11 בין השעות 22:00- 21:15 הוא שהה ביחד עם יגאל עמיר באותו תא המעצר, ככל הנראה עקב טעות של מאן דהוא במתקן החקירות, ............................................................(ע' 181 ש' 8-7).

ג. לנאשם לא נאמר דבר על זכות השתיקה העומדת לו, על הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית וכן על הזכות להיוועץ בעורך דין. לעניין הזכות להיוועץ בעורך דין, יצויין , כי בעת שנעצר הנאשם בהסכמתו, נחתם טופס לפיו נמנע ממנו מפגש עם עו"ד. תוקף המניעה עד ליום 08/11. המאשימה לא הוכיחה, כי הודע לנאשם על איסור המפגש עם עורך דין. הנאשם אף לא נחקר על עניין זה השנוי במחלוקת. עניין זה עומד לחובת המאשימה, לכל הפחות בשלב זה של הדיון, בכך שלא עימתה את הנאשם עם סברותיו של יוני ש"מישהו הודיע לנאשם על איסור המניעה עם עורך דין". יתר על כן, אף לאחר שהוארך מעצרו של הנאשם, ובעת שנחקר ע"י חוקרים נוספים (אופיר ורוני), לא נאמר לו דבר על הזכויות העומדות לו והם אף השאירו אותו במצב של חוסר ידיעה בנוגע למעמדו ולזכויותיו.

ד. הנאשם נפגש עם מפעיליו במהלך היומיים הראשונים למעצרו. ביום 07/11, לאחר חצות, נכנס כפיר לחדר החקירות בעת שהנאשם שוחח שם עם יוני (ת/17; ע' 25-24; ע' 95 ש' 16-10; ע' 295 ש' 3-1). ביום 07/11 אכל ארוחת צהריים עם עדין. אף שהיה מי שטען שהמדובר ב"תחזוקה" (עדות ערן), משמע דאגת המפעילים לסוכן, יש בכך כדי ליצור מצג אובייקטיבי מצד אנשי השירות, כי הנאשם פועל עימם וכי אין לו ממה לפחד.

ה. בעבר, ערך יוני לנאשם חקירת מקור. הדבר תומך בטענת הנאשם, שחשב שהמדובר בבירור פנימי. הנאשם הכיר גם את ערן הכרות קודמת לפני רצח ראש הממשלה. ערן נכח בחלק מהחקירה שניהל יוני וגם בכך יש כדי לתמוך בטענת הנאשם שסבר שהמדובר ב"בירור פנימי".

ו. במהלך חקירות המקור שנערכו לנאשם, חשף הלה, כי עבר עבירות ופשעים במהלך פעילותו. הדבר תומך בטענת הנאשם, שנסיבות המקרה היו שלא זו בלבד שלא ניתנה לו זכות שתיקה אלא שנאמר לו כי עליו לדבר ולספר הכל כפי שיפורט להלן.

ז. ביום 09/11/95, עת נחקר הנאשם ע"י חוקר השב"כ המכונה אופיר (ת/37), שאל הנאשם את האחרון מה קורה עימו, האם הוא נחקר, האם יש לו עורך דין ועוד כהנה שאלות המעידות העד היטב, כי הנאשם לא ידע האם נחקר הוא אם לאו. יצויין כאן ועכשיו, כי אופיר סרב לענות לשאלות הנאשם, התחמק והותירו בערפל:
"(הנאשם) הרבה שנים אני עבדתי. השאלה כאילו מה שיש על השולחן אם אני במעמד של נחקר או חשוד?
(החוקר) אני אומר לך את האמת, עוד פעם אני חוזר ואומר לך ה... אם היתה לי תשובה הייתי אומר לך אני לא נוהג ללכת סחור סחור" (ההדגשה שלי – א.כ. - ראו ת/37 עמ' 49-48).
(הנאשם) אתה יודע אם יש לי עו"ד?
(החוקר) למה?
(הנאשם) כי לא דאגתי לזה, אני לא בדיבור, לא דיברתי.
(החוקר) בטח שכן. מה?" (קלטת שניה עמ' 23).
(ראו: ת/37 קלטת I ע' 3-2, 49-48 ,52-51, 57-56; קלטת II ע' 17, 23, 47-46).

ח. ביום 12/11/95, עת נחקר הנאשם ע"י רוני (ת/39), חזר הנאשם ושאל שאלות דומות מעין אלה ששאל את אופיר. גם רוני לא השיב לשאלותיו, כפי שעולה מהתמליל:
"(הנאשם) לא באמת, רציתי לדעת מה קורה איתי?
(החוקר) הוא בבדיקה – תראה המצב הוא עוד לא סופי ה... אנחנו נראה נעשה בשלב כזה או אחר דיון מסודר.
(הנאשם) מה זאת אומרת?
(החוקר) תראה, העסק עוד מתפתח, אנחנו לא במצב שאנחנו בסוף הסיפור ואנחנו יודעים בדיוק. עכשיו לדוגמא היום אני יושב איתך, כי אני צריך לקבל ממך דו"ח מפורט בדיוק מה היה הידע, הקשר, מודעות, התחברות כזו או אחרת בינך". (ת/39 עמ' 2-3; לעניין זה ראו גם: ת/39 ע' 6-2, ע' 55-49, ע' 62-59).

בכל דרך בה נבחן תמלילים אלה, יצאו אנשי החקירות כשידם כפופה. אם הם באמת לא ידעו (אחרי גביית א/א ו-א/ב!), כי הנאשם חשוד, מדוע שהנאשם יחשוב כך? ואם החוקרים ידעו והשיבו לשאלות הנאשם כפי שהשיבו (או שלא השיבו), הרי יש בכך כדי להטעות את רביב.

ט. רק ביום 14/11/95 הודע לנאשם ע"י מפעיליו כי הוא מפסיק להיות סוכן.היינו, עד לאותו יום היה הנאשם במעמד של סוכן, וכך גם התייחסו אליו אנשי השירות.

י. חוקריו של הנאשם לא רצו שהוא ידע שהוא נחקר.

יא. לא הוכח כי יוני או משה אמרו לנאשם כי הוא נחקר. יתר על כן, משה העיד,כי הוא סבר שיוני אמר לנאשם שהוא הופך מסוכן לחשוד (ע' 228-227) וכי אם "הכלים נשברו" היה צורך להבהיר לנאשם הבהר היטב כי מעמדו משתנה (ע' 231) (וכן, ראה להלן).

יב. משה העיד, כי הוא לא השתמש במילה נחקר בעת שחקר את הנאשם (ע' 228 ש' 26). כמו כן, משה העיד,כי הוא לא יכול לאשר שהנאשם ידע שהוא נחקר (ע' 231 ש' 4-3). הדבר מעלה תמיהות, שהרי משה הוא שחקר את הנאשם והיה צריך להעיד בפנינו נכוחות וברורות כי הנאשם ידע שהוא נחקר. האם אין לנו ממצא אובייקטיבי טוב יותר מחוקר שיעיד על אופן ניהול החקירה? משתיקתו של משה אתה למד לאו. היינו, כי הנאשם לא ידע שהוא נחקר. מכאן,שטענתו של הנאשם כי לא ידע שהוא נחקר אינה תחושה סובייקטיבית בלבד, אלא, שניתן למצוא לה תימוכין, לפחות, גם מעדות אחד החוקרים.

מכל אלה, מתבקשת המסקנה, כי הנאשם לא ידע שהוא נחקר ע"י יוני ומוסא. כמו כן, מתבקשת המסקנה, כי הנסיבות האובייקטיביות ששררו בעת חקירת הנאשם היו שהוא פועל כסוכן ולא כנחקר.

המסקנה הכללית, אותה יש לקבוע כעובדה, ושככל הנראה גם חברי אינם חולקים עליה, היא, שהנאשם לא ידע שהוא נחקר.

8. הפרת זכויות נאשם - משפט השוואתי

א. ארה"ב-כללי מירנדה

יצויין, כי בארה"ב המבחן לפסילת ראיות מחמיר יותר עם התביעה ומגן על הנאשם. במהלך השנים, החמירו שופטי בית המשפט העליון בסוגיית קבילותן של ראיות. נקבע, כי לנחקרים מוקנות שלוש זכויות חוקתיות: הזכות להליך הוגן (התיקון החמישי והארבע-עשר), הזכות נגד הפללה עצמית (התיקון החמישי) והזכות להיוועץ בעו"ד (התיקון השישי). בפסק הדין בעניין Miranda v. Arizona 384 U.S. 436(1966), נקבע, כי על החוקרים להזהיר את הנאשם לפני תחילת ביצוע החקירה; אם לאחר האזהרה החקירה נמשכה בהעדר עורך דין, על התביעה נטל כבד להוכיח שהנאשם ויתר על זכויותיו במודע ולאחר חשיבה. לא הרימה התביעה את הנטל, תיפסלנה הודעותיו של הנאשם.

כללי מירנדה הועמדו לאחרונה במבחן בבית המשפט העליון בארה"ב בפרשת Dickerson v. United States 530 U.S. 428(2000) .
בענין זה נדונה חוקתיותו של חוק של הקונגרס שקבע, כי אמרה תהיה קבילה כאשר תינתן בהתנדבות על אף שלא הוזהר נותן האימרה,וזאת בניגוד לכללי מירנדה.

נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב, השופט ו. רנקוויסט, כתב את דעת הרוב, בהתבסס על כך כי במשפט האמריקאי קיימים שני יסודות חוקתיים. האחד מבוסס על התיקון החמישי לחוקה לפיו לאדם חסיון מפני הפללה עצמית . השני- מבוסס על התיקון הארבע עשר לחוקה –ההליך הוגן "Due Process”.

מכל מקום, נקבע, כי החוק אינו חוקתי וכי לא ניתן לעקוף את כללי מירנדה, שהם כללים הנובעים מהחוקה, בדרך לחקיקת חוק סותר שאינו מבטיח את הזכויות המוגנות ע"י כללי מירנדה.

(ראו גם: Conor G. Bateman Dickerson V. United States: Miranda Is Deemed A Constitutional Rule ,But Does It Really Matter?” 55 Ark. L. Rev. 177(2002)).
(David R. Jankowsky,Eric R. Sherman “Custodial Interrogations” 90 Geo. L. J. 1240) (לסקירה עדכנית של המשפט האמריקאי ראו: "Criminal Procedure survey of recnet cases 50 U. Kan. L. Rev. 901(2002)).

ב. קנדה

לעיל, התייחסנו למצב בארה"ב המחמיר עם גופי התביעה. ואולם אין לקבוע מסמרות האם נדרש צורך בכלל פסילה כה גורף, שכן קיימים כללי פסילה עם נוסחאות איזון.

כך הוא המצב בקנדה, שחוקתה היוותה מקור השראה לחוקי היסוד שבארצנו.
בקנדה שמור מקום של כבוד לזכות השתיקה, לחסיון מפני הפללה עצמית ולזכות ההיוועצות. זכויות אלה מעוגנות בסעיפים 7 ו-10(b) לצ'רטר הקנדי.

כלל הפסילה החוקתי ,מצוי בסעיף 24 לצ'רטר הקנדי , שזו לשונו:
“ Anyone whose rights or freedoms, as guaranteed by this Charter, have been infringed or denied may apply to a court of competent jurisdiction to obtain such remedy as the court considers appropriate and just in the circumstances.
   (2) Where, in proceedings under subsection (1), a court concludes that evidence was obtained in a manner that infringed or denied any rights or freedoms guaranteed by this Charter, the evidence shall be excluded if it is established that, having regard to all the circumstances, the admission of it in the proceedings would bring the administration of justice into disrepute

במשפט הקנדי, קובע כלל זה, כי ראיות יפסלו במקרה שקבלתן תביא לפגיעה קשה באמון הציבורי במערכת המשפט.

"כלל הפסילה הקנדי הוא כלל יחסי במובן זה, שראיה לא תיפסל בכל מקרה שבו היא הושגה באמצעים פסולים; אולם משהושגה הראיה תוך פגיעה בזכותו החוקתית של הנאשם, ובית המשפט מוצא כי הגשתה עלולה להביא בנסיבות העניין לפגיעה במוניטין של מערכת הצדק- אזי אין לבית המשפט שיקול דעת והוא חייב לפוסלה.

הפסיקה הקנדית התוותה שלושה קריטריונים לקיומה של פגיעה במוניטין של מערכת הצדק: הגינות בית המשפט, חומרת ההפרה וההשפעה של פסילת הראיה.שיקול מרכזי הוא ההשפעה של הגשת הראיה על הגינות בית המשפט עצמו בהליך. ההשפעה על הגינות ההליך תיבחן על-פי טיב הזכות שהופרה ועל פי טיב הראיה שהושגה- האם מדובר בראיה חפצית או באמרה שהוצאה מהנאשם תוך פגיעה בזכות כנגד הפללה עצמית... שיקול נוסף בשאלת פסילתה של ראיה שהושגה תוך הפרת הצ'רטר הוא כאמור חומרת ההפרה. חומרת ההפרה של הצ'רטר נבחנת על-פי מכלול הנסיבות, לרבות תום הלב של המשטרה לעומת הפרה מכוונת או רצונית...המבחן הנוסף הוא השפעתה של פסילת הראיה על מערכת הצדק, כאשר השיקולים הרלבנטיים הם כוחה של הראיה להוכיח את אשמתו של הנאשם, חומרת העבירה המיוחסת לו וזמינותן של תרופות אחרות. ככל שהראיה חשובה ומכרעת והעבירה בה מואשם הנאשם היא חמורה יותר, כך גדלה העלות החברתית של פסילת הראייה. אולם, שיקול זה מכריע לטובת פסילת הראיה רק לעתים רחוקות. המבחן המרכזי בפסיקה הקנדית הוא מבחן השפעת הראיה על הגינות ההליך. חומרת העבירה וכוחה הראייתי של הראיה שהושגה הם שיקולים משניים, ואין בהם כדי לשלול פסילה כאשר ההפרה החוקתית היא חמורה ויש בהגשתה כדי להשפיע באופן חמור על הגינות ההליך. הגישה המקובלת בקנדה היא שראיה המשפיעה על הגינות ההליך תיפסל בדרך כלל, ואילו ראיה שאינה משפיעה על הגינות ההליך אך פוגעת באינטרסים אחרים של מדיניות תיפסל רק במקרים החמורים ביותר"(ע' גרוס "כלל פסילה חוקתי האם יש לו מקום בישראל?" משפטים ל(תשנ"ט-תש"ס)145, 177-174) (הדגשה במקור-א.כ.).

ככל הידוע לי, פסק הדין האחרון שניתן בקנדה ואשר חוזר על ההלכות לעניין זכות השתיקה הוא 2002 BCCA 341,R v. W(M.C.).

ג. המשפט הגרמני
על המשפט הגרמני עומד פרופסור א. הרנון במאמרו "ראיות שהושגו שלא כדין" מחקרי משפט י"ג (תשנ"ו) 139, בעמ' 144:

"קיימים כמה כללי פסילה של ראיות אשר הושגו תוך הפרת זכות חוקתית, או כאשר השימוש בראיות מסויימות פוגע בזכות לפרטיות.
על פי המשפט הגרמני ניתן לפסול, מנימוקים חוקתיים, ראיות המשתייכות לאחת משלוש הקבוצות הבאות:

א. ראיות הנוגדות את העיקרון החוקתי של שלטון החוק(ה-Rechsstaatsprinzip).עיקרון זה אומר, כי ראיה שהושגה באמצעים אכזריים או במרמה, חייבת להיפסל, כדי לשמור על 'טוהר ההליך השיפוטי'
(Reinheit des Verfahrnes) זו פסילה החלטית, שאין בה שיקול דעת.

ב. ראיות הפוגעות בפרטיות הנאשם...

ג. ראיות שהושגו תוך הפרת חוקים רגילים – דהיינו חוקים שאינם ברמה של חוקה. דוגמאות לחוקים כאלה הוראות מסויימות בקודקס לפרוצדורה פלילית, כגון הזכות נגד הפללה עצמית או החוק המיוחד המסדיר האזנת סתר...
הצד השווה לכל הקבוצות הוא, שנימוקים חוקתיים חיצוניים גורמים לפסילת הראיות, אף על פי שמבחינת התוכן, אין בראיות עצמן כל פגם, ויתכן שהן אף מהימנות ומשכנעות. בכך קרובה אפוא גרמניה למקובל בארה"ב (ולאחרונה – גם באנגליה ובקנדה, כפי שראינו), שבהן יש כללי פסילה דומים. הסדרים דומים מצויים גם במדינות אחרות באירופה, כגון, איטליה או צרפת".

כב' השופט ח. כהן במאמרו "דין אמת לאמיתו" גבורות לשמעון אגרנט (תשנ"ז) 35, בעמ' 37, מציין מספר דוגמאות מן הפסיקה והחקיקה הגרמנית , לענין פסלות ראיות. כך, לדוגמא, קרובים מסויימים, מעבידו של הנאשם ובעלי סודו המוכרים בחוק, אינם חייבים להפלילו ואם יש בראיה או בשימוש בה פגיעה בכבוד הבריות, אין היא קבילה.

ד. המשפט העברי

במשפט העברי נקוט הכלל "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין, ט,ב).

וכך פוסק הרמב"ם:

"אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה. שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכים עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבוא ויאמר דבר זה שלא עשה כדי שלא יהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא" (משנה תורה, סנהדרין,י"ח,ו).

מהתייחסותו השלילית של המשפט העברי להודאת נאשם, נלמד כי יש להתייחס בזהירות לקבלת הודאת נאשם במשפט פלילי.

למותר לציין, כי עמדת המשפט העברי בעניין זה לא התקבלה במשפטנו.

9. נסיבות המקרה המיוחדות המצדיקות פסילת הזכ"דים

זכות השתיקה היא מזכויות היסוד המוקנות לנאשם. אין חולק שזכות זו הופרה. לפיכך, יש לבחון האם בנסיבות מקרה זה קבילות אמרותיו של הנאשם אם לאו.

"...נראה, כי המשפט הפלילי הדיוני (לרבות דיני הראיות) נתון למסגרות החוקתיות החדשות" (א' ברק "הקונסטיטוליזציה של מערכת המשפט" מחקרי משפט יג (תשנ"ו)12)

"חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד), שנתקבל בשנת 1992, הקנה מעמד של זכות-יסוד חוקתית לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן. זאת, בעיקר, מכוח סעיף 5 לחוק-היסוד, הקובע זכות לחירות, ומכוח סעיפים 2ו -4 לחוק-היסוד, הקובעים זכות לכבוד האדם. חוק-היסוד מחייב בסעיף 11 את רשויות השלטון כולן - הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת - לכבד את הזכויות הקבועות בו" (כב' השופטת ד' דורנר מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3)354 ,375א;וראו גם: ב' אוקון ע' שחם "הליך ראוי ועיכוב ההליך הפלילי" המשפט (תשנ"ו) 265; בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3)355, 421).
"ואכן, פגמים דיוניים חמורים מקימים חזקה שאינה ניתנת לסתירה בדבר אפשרות השפעתם על תוצאות המשפט. ראו מ"ח קוזלי, שם בע' 564. ואילו פגמים דיוניים מהותיים חמורים פחות מעבירים את הנטל אל כתפי התביעה להראות היעדר אפשרות להשפעה כזאת. שכן, ראשית, הפגמים הדיוניים עשויים היו למנוע את בירור האמת. ושנית, החזקה משפיעה על הוגנות ההליך המנוהל על-ידי רשויות המדינה, ומגבירה את אמון האזרח במערכות השלטון. הפחתת נטל ההוכחה משרתת איפוא מדיניות הבאה לתמרץ את המדינה לעקור מן השורש תופעות פסולות בהליך הפלילי...

...פגמים דיוניים מהותיים, שמעצם טבעם גורעים מערכה של ראיה שהובאה בפני בית-המשפט, משליכים על תוצאות המשפט. שכן, הפגם שנחשף אינו מעיד על עצמו בלבד, והשפעתו על תוצאות המשפט אינה נבחנת אך על-ידי שתילתו לתוך המסכת העובדתית כפי שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית. אכן, הפגם משפיע על המסכת העובדתית כולה. 'גריעת ראיות או הוספתן משנה את מאזן ההסתברות, שעל-פיו נקבעו הממצאים על-ידי הערכאה הדיונית. ההסתברות לקיומה של עובדה תלויה בראיות הבאות בפני בית-המשפט, וראיה נוספת עשויה להשפיע על ההסתברות אם על-ידי הגדלתה ואם על-ידי החלשתה' (ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, בע' 442). עמד על-כך קיינס (Keynes):

‘As the relevant evidence at our disposal increases, the magnitude of the probability of the argument may either decrease or increase, according as the new knowledge strengthens the unfavourable or the favourable evidence; but something seems to have increased in either case, - we have a more substantial basis upon which to rest our conclusion.’(John M. Keynes, A Treatise on Probability (1921),at p. 71)”.
(מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3)354 ,379ד-380ב).

יפים לענייננו דבריו של נשיא ביתה משפט העליון, פרופסור א' ברק, במאמרו "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט" מחקרי משפט יג (תשנ"ו)1, בעמ' 8 שם נכתב, כי על הרשות השופטת:

"...לשקף את המצפון החברתי הכללי, את הקונסנסוס החברתי, האתיקה המשפטית והשכנוע ההערכתי של החברה הישראלית באשר להתנהגות ראויה ובלתי ראויה..."

א. הנאשם לא הועמד על הזכויות המוקנות לו כחשוד בביצוע עבירה.

חוסר ההוגנות בחקירתו של הנאשם מתבטא בכך, שהופרו זכויותיו כנחקר דהיינו: זכות השתיקה, החסיון מפני הפללה עצמית וזכות ההיוועצות בעו"ד (בכך שלא נאמר לו שהוא נחקר ולא הייתה אינדיקציה לכך שהוא נחקר כחשוד כפי שהעיד מוסא שהיה ברור לו שאמרו לרביב באופן מפורש שהוא בחזקת חשוד) ובכך שהובהר לו פוזיטיבית כי עליו לדבר.

חברי מפנים למאמרו של השופט (בדימוס) אורי שטרוזמן, הדוגל בביטול זכות השתיקה. אלא, שגם לדידו של השופט שטרוזמן, נפגעו זכויותיו של רביב, שכן, "הזכות היחידה, לדעתי, להגנת הנאשם, שהיתה צריכה להיות מקודשת בעינינו, היא זכותו להגנת סניגור החל מרגע מעצרו..."(א' שטרוזמן המשפט (תשנ"ג)217 ,221).

ביקורת נוספת על קבלה ללא סייג של הודאות נאשם לאחר שנוהלו משפטי זוטא הובעה מפי פרופסור מ' קרמניצר במאמרו "הרשעה על סמך הודאה - האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע? "המשפט (תשנ"ג) 205, בעמ' 208:

"המבנה הזה עלול לעורר את הרושם שהחברה מנערת חוצנה מן הנעשה בחדרי החקירה; חמור מזה-היא עוצמת עיניה ואינה מעוניינת לדעת מה מתרחש בהם. וזאת למה? כדי שהעבודה המלוכלכת, אך החיונית, תוכל להיעשות באין מפריע, והחברה תוכל לרחוץ בנקיון כפיה, בבחינת: 'אנו את נפשותינו-היצלנו"

(ראו גם את מאמר הביקורת של עו"ד י' ויינשטיין "הרהורים שהשתיקה יפה להם" הפרקליטים (פברואר 2002, גיליון 6 )35).

ב. הנאשם לא הוזהר אף שהעבירה עמומה והיא עבירת עוון.

נסיבה מיוחדת נוספת היא עמימותה של העבירה(ראו: מ' גור אריה "חובה פלילית למנוע פשע -אימתי מוצדקת" מחקרי משפט י"ז (תשס"ב)355). ככל שהעבירה עמומה יותר, כך גובר הצורך להזהיר את הנאשם ולהעמידו על הזכויות המוקנות לו. הנאשם היה סוכן שמסר ידיעות מכל הסוגים ומכל המינים ................................................. . בנסיבות המקרה, בהן לא הוכח שהנאשם ידע שהעבירה של אי מניעת פשע קיימת במקומותינו, ובהתחשב בעובדה שבנסיבות המקרה דנן, היה על הנאשם לסבור כי אי מסירת ידיעה לחוקריו מהווה לכל היותר "עבירה משמעתית" אך בוודאי לא פלילית-מכאן שהיה על יוני או מוסא להזהיר את הנאשם שהוא חשוד.

עניין נוסף ראוי לציון הוא העונש המקסימלי הקבוע לעבירה: שנתיים מאסר, היינו עבירה השווה בחומרתה לעבירה של הסגת גבול (עבירה לפי סעיף 447 לחוק העונשין), אך קלה מעבירה של שימוש בסמים (סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים , התשל"ג - 1973.

ג. הנאשם סייע לחקירה

ראש וראשון נציין את העובדה המיוחדת במינה, שהנאשם סייע לחקירה מיוזמתו הוא כאשר נעצר בהסכמתו וסייע בדיבוב חשודים ברצח ראש הממשלה המנוח. בשלב מסוים, הוחלט להפוך אותו מנחקר(או מחוקר!) לחשוד ואולם הדבר לא נאמר לו באופן מפורש. הנאשם גם נחקר ע"י יוני, מיד לאחר ששהה עם יגאל עמיר כשלושת רבעי שעה, ומכאן שמבחינה אובייקטיבית סבר הנאשם, שהוא ממשיך למלא את תפקידו כמסייע בחקירה ולא כחשוד. הנאשם גם נפגש עם מפעיליו ביומיים הראשונים לחקירתו, וכפיר אף שהה זמן מה בעת שהנאשם נקלט ע"י יוני במתקן החקירות (ת/17). בכך, יש כדי לתמוך בטענת הנאשם לפיה הוא היה בבירור פנימי ולא בחקירה ומכאן, שהיה עליו לומר הכל ולא לשתוק כפי שחונכו פעילי ימין אחרים. הדבר עולה גם משאלותיו לאופיר, לאחר שמעצרו הוארך, בדבר מעמדו האם הוא נחקר או שמא הוא "אחד מהחברה"? נזכור, כי מעצרו של הנאשם הוארך הן מפני החשדות כלפיו, אך גם כדי שלא להחשידו כסוכן שב"כ. זאת ועוד, רק ביום 14/11/95, הודע לנאשם, כי השב"כ מנתק עימו קשר.

ד. הנאשם מסר את הודעותיו כסוכן ולא כנחקר

בענייננו, אין המדובר במקרים בהם חשוד מוסר הודעה למדובב, או לאדם שמוסר הודעה לאחר הפעלת תחבולת חקירה כלפיו, או לאדם שמוסר הודעה בפני סוכן משטרה כאשר אין הוא יודע שהוא ניצב בפני סוכן משטרה. במקרה דנן, מדובר בנאשם שידע גם ידע, שהוא ניצב בפני אנשי מרות וכי הוא מוסר את דבריו מתוך האמון וההיכרות שהייתה לו עימם. אין המדובר בענייננו באדם המובל אחר כבוד אל תחנת המשטרה ושם נדרש למסור גרסתו, אין המדובר בסוחר סמים המוכר מרכולתו לסוכן משטרתי, אין המדובר באדם המשוחח לפי תומו עם שותפו לתא המעצר ומשיח בפניו על רצח שביצע. הנאשם מסר את שמסר מתוך הבנתו, כי מדובר באנשי מרות, בני אמונו, ומתוך מערכת היחסים שהיתה לו עימם שנים ארוכות. שימוש באמרות אלה כנגדו במשפט הפלילי אינו הוגן, שכן, הוא היה "חייב" לספר לחוקריו את שאירע ולא הייתה בידו ברירה, כמו לכל חשוד שנעצר, לשתוק או להיזהר בדבריו ובגרסתו.

ה. הנאשם סבר שהמדובר בבירור פנימי

נסיבה נוספת היא, שהנאשם סבר שהחקירה שנערכת לו היא במסגרת "בירור פנימי", או כלשונו של אחד מאנשי השירות "הבית בוער" והיה צורך לברר מה קרה ומה ידוע לנאשם. נסיבות אלה מצביעות, כי החקירה לא חקירה רגילה הייתה אלא בירור פנימי, מעין בירור משמעתי בשאלה מה ידע הסוכן, מה דיווח, מה הקשר שלו ליגאל עמיר ועוד כהנה וכהנה. נראה, כי ניתן לראות הן את שיחות הנאשם עם מפעיליו במהלך השנים והן את חקירות המקור הקודמות שנערכו לנאשם כבירור פנימי.

מטרתו של בירור פנימי היא ברור האמת תוך שלנחקרים אין כלל זכויות. כך הוא המקרה בסעיף 539א לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, הקובע כי חומר שנאסף בתחקיר צבאי או בירור מסקנותיו לא יועבר למי שעורך חקירה פלילית על פי כל דין (לעניין זה ראו החלטתו של כב' השופט מ' דרורי ת"א (ירושלים) 1145/99 עמאד ג'אעוני נ' מדינת ישראל . תק - מח 2002(1), 2429 ).

כך הוא המקרה בוועדות חקירה, כפי שקבוע בסעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969 , לפיהן קיים חסיון על מה שנאמר בועדת חקירה.

על ההגיון שמאחורי סעיפים אלה עמד כב' השופט ד' לוין בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2)221, בעמ' 301 ב-ד:

"סעיף 14 בא לעולם בכדי לעודד גילוי לב במתן עדות בפני ועדת החקירה. אין זו מגמתו היחידה של הסעיף אך זוהי מטרתו העיקרית, כפי שראה אותה המחוקק בעוסקו במלאכת חקיקת חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968. על כך ניתן ללמוד מדבריו של חבר הכנסת משה אונא (יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט) בקריאה שניה ושלישית של חוק ועדות חקירה:'...סעיף 14 נתקבל ללא שינוי. הוא כולל חסיון לעדות הניתנת בפני ועדת חקירה מפני הליך פלילי. כבר הדגשתי בדברי הפתיחה, שאנו רואים נקודה חשובה ביותר בשמירה על זכויות הפרט, שלא ייפגעו במסגרת של חקירות ועדת החקירה. חסיון זה - שלא ניתן לפי הפקודה מ-1921 - מגמתו לעודד גילוי-לב במתן עדות בפני ועדת החקירה'.(ד"כ תשכ"ט 903).(ההדגשות שלי - ד.ל.).
המידע הוא בבחינת ה'חמצן' של ועדת החקירה. בכדי שועדת החקירה תוכל לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר עליה להשיג מקסימום מידע. לצורך כך יש לעודד את העדים המופיעים בפני ועדת החקירה, ובמידה מסויימת אף 'לפתות' אותם, לפתוח סגור ליבם ולחשוף בחופשיות ובכנות את המידע האצור בקרבם. ההגנה הניתנת בסעיף 14 משרתת את האינטרס הציבורי הרחב בהזרמת מידע אמין, גלוי, מקיף ומהיר אל הועדה. אינטרס זה הוא בעל חשיבות של ממש ואין להקל בו ראש, שכן היה ונחקרים לא ישתפו פעולה מחשש שדבריהם עלולים להפליל אותם, תסוכל המטרה לשמה מוקמת ועדת חקירה וזו לא תוכל לבצע את מלאכתה ביעילות, במהירות ובמידת האמינות הנדרשת ממנה".

יוצא אפוא, כי עוצמת אינטרס בירור האמת בחקירה פנימית עולה על עוצמת אינטרס בירור האמת בחקירה הפלילית.

ו. לא נאמר לנאשם כי מעמדו משתנה מסטטוס של סוכן - נחקר לסטטוס של חשוד, אף על פי שהיה על חוקרי השב"כ לעשות כן.

אף שלא היה מדובר בפעולה סיכולית, למרות העובדה שהנאשם עבר בעבר חקירות מקור, ולמרות שהנאשם היה סוכן של השירות-לא עשו החוקרים את שהיה עליהם לעשות, היינו לומר ברורות ומפורשות לנאשם, כי מעתה ואילך משתנים כללי המשחק והוא נחקר כחשוד בעבירות מסויימות.

יוני העיד, כי לא הזהיר את הנאשם וכי עשה זאת לפי הנחייה שהייתה נהוגה בשירות:

"...ההגיון של ההנחיה הזו אני מניח שזה נובע מזה שעיקר החקירות שלנו הן מודיעיניות וזה משבש את החקירה. לכן זה המקור של ההנחיה לא להזהיר.
ש. במקרה הזה?
ת. במקרה הזה פעלתי כמו במקרים אחרים. כמו בכל חקירה" (ע' 196 ש' 26-22).

לעניין זה העיד ע"ת/2 במשפט הזוטא, משה:

"ש. לפני שנכנס לתהליך רישום המסמך ומה היה באותו זמן ספר מה ידעת לפני שנכנסת לחקירה.
ת. בשלב הזה החקירה הסתעפה. יוני הראה לי זכ"ד שכתב ואמר לי שהוא חקר את אבישי וזה זכ"ד שלו ואמר לי גם שאבישי הפך ממצב של מסייע בחקירה למצב של נחקר. זהו. אז הוא ביקש ממני להרחיב. אז הרחבתי"(ע'223 ש' 25-22).
...
אשר לשאלה בדבר שינוי הסטטוס של הנאשם, מנחקר לחשוד השיב משה "אני לא צריך להבין את זה ידעתי את זה. יוני אמר לי שחל שינוי בסטטוס שלו שהוא עצור וקודם היה לא עצור" (ע' 227 ש' 10-9).

לשאלת בית משפט, האם יוני אמר למשה שהוא אמר לנאשם שהוא עצור ענה משה "בהחלט" (ע' 227 ש' 23).

כמו כן העיד העד משה:

"ש. אתה אומר שאבישי ידע שהוא נחקר. נניח. האם אבישי ידע שהוא נחקר כחשוד? או נחקר כמקור?
ת. לא יודע. אני אומר שוב. אני לא הזהרתי אותו.
ש. כלומר, יכול להיות שבכך שהוא ראה אותך כאחד מהחברה, הוא חשב שאתה משוחח איתו, חוקר אותו, איך שלא נקרא לזה, כמו שאחרים שוחחו איתו או חקרו אותו?
ת. יש פה רק דבר אחד וזה צריך לשאול את אבישי ויוני. היה אקט של היפוך אם זה נעשה כמו שצריך אבישי ידע שהוא נמצא בחקירה. חקירת חשוד.
ש. תסביר לי איך אתה מבין את המונח 'כמו שצריך' בהקשר לביצוע האקט של הפיכתו של אבישי מסטטוס כפי שהיה למה שהיה אחר כך. תאר לנו לו אתה היית שם ומבצע את זה איך היית עושה את זה.
ת. כמו שצריך. הייתי בא לאבישי. הייתי אומר לו כראש הצוות או שמי שמבצע את האקט של הפיכת הסטטוס תדע לך שהחלטנו לעצור אותך ומרגע זה אנחנו חוקרים אותך בחזקת חשוד. נקודה. לא צריך לעשות הצגות וצרמוניות. לא יודע אם צריך... לא יודע אם בוצע אקט של שינוי צו המעצר או תוספת. זה פרוצדורה. לא יודע אם היא בוצעה זה לא מעניין אותי. אני אומר שאני הייתי אומר לו את זה בעיניים.
ש. כך צריך לעשות?
ת. זה בעיניים שלי. אני לא גנב. הייתי אומר לו שכך המצב. זהו. אני את זה לא עשיתי.
ש. אתה בחקירה לא אפשרת לאבישי ולא אמרת לאבישי שהוא רשאי לא להשיב לשאלות. ההיפך. אמרת לו שהוא חייב להשיב.
ת. לא זה ולא זה. השיחה קלחה ואני רוצה להגיד לך ש... אני... אני רוצה להגיד לך שאם הייתי מגדיר את המצב, לא רק קלחה אלא זרמנו יחד" (ע' 231 ש' 22-1) (ההדגשות שלי - א.כ.)

לשאלת בית המשפט, השיב יוני, כי הוא לא מגדיר את חקירתו של הנאשם כחקירה מודיעינית (ע' 196 ש' 20-29).

יוני העיד:

"ש. מדוע לא עצרתם אותו כשהתקבלה ההחלטה הזו באופן פורמאלי מחדש? בתחילת השלב החשודי? מדוע לא לקחת אותו להארכת מעצר אצל שופט?
ת. כי נכנסנו לחקירה בלי לדעת מה תהיה התוצאה. באנו לבדוק איתו את הדברים. בינתיים הצטברו חשדות אנו באים לבדוק את זה. דבר שני, בסופו של דבר מדובר בסוכן צמרת כמו שהגדרת ולא הזדרזנו לפני ששמענו ממנו, לעשות מהלכים בלתי הפיכים. רצינו לשמוע ממנו ולהחליט לפי התוצאות"(ע' 207 ש'32-27).
יוני העיד, כי מטרת החקירה הייתה להבין מה קרה בעבר (ע' 216 ש' 18) . וכן:

" ש. סימן שהיא לא היתה סיכולית עתידית מניעתית?
ת. זה קץ'. כי לכל דבר יש השלכות לעתיד. גם כשמפענחים משהו אחורה יש לזה השלכה לעתיד" (ע' 216 ש' 28-25).

גם ערן העיד, כי היה מקום לשנות את המעמד של הנאשם מנחקר לחשוד:

"ש. היית צריך לשנות את הסטטוס שלו גם בעיני עצמו. קודם היה בבית ועכשיו אצלך. זה הליך עם היבטים פורמאליים.
ת. כן.
ש. אבישי לעומת אבישי אם היה בחוץ או אדם אחר אם היה בחוץ מבחינת איך שהוא ראה, מבחינה אובייקטיבית, הוא נשאר בדיוק באותו סטטוס. נכון?
ת. עובדתית כן" (ע' 255 ש' 6-1).

לעניין זה אומר פרופסור א' הרנון בספרו דיני ראיות (חלק שני, הדפסה רביעית תשמ"ח) בעמ' 270-269:

"כאשר מן הנסיבות ברור שהשוטר צריך היה להבין-אפילו תוך כדי מהלך החקירה- כי בפניו לא עד רגיל, אלא מי שעלול להיות נאשם, חובה להזהירו על זכותו לשתוק.אם הוא לא הזהירו, אלא להפך, הרגיעו, שהוא איננו בעצם הנאשם אלא רק עד רגיל, הרי הקטיגוריה לא הצליחה להוכיח שההודאה, אשר ניתנה בעקבות שיחה זו, היתה חופשית ומרצון. זהו אבק פיתוי הפוסל את ההודאה..."(וראו גם: ע"פ 293/55 אברהם בן זאב דוד נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד י(1)558,בעמ' 560א-ב).

די לנו בדבריו של הנאשם שהעיד "אם הייתי יודע שנשברו הכלים באותו מעמד הייתי עושה חשבון לעצמי" (ע' 319 ש' 19). מעדות זו עולה, כי בנסיבות המקרה דנן, אי האזהרה מהווה "אבק פיתוי" שיש בו כדי לפסול קבלת הזכ"דים כראיה.

חברי מפנים לבש"פ 4811/97 משה ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נא(3)817, וקובעים כי החשוב לענייננו הוא התנהגות החוקרים ולא מניעיו או מחשבותיו הסובייקטיביים של הנאשם. איני חולק על קביעה זו.

ברם, סבורני, כי בש"פ 4811/97 הנ"ל תומך דווקא בדעתי. שכן,כב' השופט י' קדמי קבע באותו ענין, כי יש לפסול קבלת הודאת חשוד שנמסרה במהלך ניהול מו"מ עם חוקריו, משום שהמשא ומתן נפתח ב"יוזמת החוקרים". במצב דברים זה, נחשבים דבריו של החשוד באזני החוקר , כ"'הודיה' שהוצלה מפיו מכוחם של 'פיתוי והשאה', ובתור שכאלו אינם עומדים במבחן הרצון החופשי, שבו מותנית קבילותה של 'הודיה'"(בש"פ 4811/97 שם, בעמ' 820ז).

הוא הדין לגבי המקרה דנן. החוקרים יזמו את החקירה, לא מסרו לנאשם שהוא נחקר כחשוד או כי חל מפנה בחקירה ויש להם חשדות פליליים כנגדו. בנסיבות אלה, יש לראות את הזכ”דים שנכתבו כדברים שהוצאו מפיו של הנאשם מכוחם של "פיתוי והשאה".

ז. לא הודע לנאשם כי נמנעת ממנו פגישה עם עורך דין

נסיבה נוספת היא, שלא הוכח כי הודע לנאשם כי נמנעת ממנו פגישה עם עורך דין. בכך יש לתמוך בטענת הנאשם לפיה הוא לא ידע ולא היה יכול לדעת שהוא במעמד של נחקר ולא במעמד של סוכן המוסר מידע למפעיליו או שהוא מצוי בהליך בירור פנימי.

לו היו מודיעים לנאשם, כי נמנעת ממנו פגישה עם עורך דין, היה בכך כדי להדליק לנאשם "נורת אזהרה" כדי שזה ידע, כי מעמדו והיחס אליו משתנים.

לעניין ההודעה על מניעת איסור פגישה עם סניגור העיד יוני לשאלות בית המשפט כדלקמן:

"ש. התחלת ב 22:00 וסיימת ב- 01:35. באמצע לא הלכת והוצאת טופס על כך. נכון?
ת. אני מניח שלא. אך מניעת עורך דין לא קשורה לטופס. אני יכול לומר ורק אחר כך להכין טופס. אני גם לא זוכר אם אני הודעתי לו. אני מוצא את זה רק מהסימון על הטופס.
ש. את ב/1 שהתאריך מניעה מסתיים ביום 8.11.95 האם יתכן שכתבת את זה בלילה?
ת. קשה לי לזכור את השעה.
ש. 8 לחודש מתחיל בשעה 12:00 בלילה אז היה בחקירה.
ת. נכון. עד 01:30.
ש. האם בשעה 12:00 הפסקת את החקירה שלו וכתבת?
ת. לא. אני מניח שלא.
ש. מדוע אני שואל את זה, כי כשגבית, אני מניח שאני מכוון לדעת הסניגור, אולי כשגבית את ההודעה הוא היה תחת הביום שאין לו עורך דין והשלב השני היה חלק מהחקירה שהוא חשוד. פה עדיין אפשר להבין שהוא תחת ביום שאין לו עורך דין.
ת. קשה לי לדעת מה הוא העריך.
ש. הוא העריך שהוא משתף פעולה ולא נחקר.
ת. על סמך החקירה הוא לא יכול היה להעריך שהוא משתף פעולה ולא נחקר. צורת החקירה, המתח שבחקירה, השאלות שלנו, האשמות שלנו זה שקשרנו אותו להודעות של אחרים לא יכול היה להבין שאינו נחקר. זה דבר שהוא בלתי אפשרי. במבחן האדם הסביר. אין שום אפשרות שהוא חשב שהוא לא בחקירה בקטע הזה. זו היתה חקירה והדברים היו ברורים שזה חקירה. לא היה פה שום סימן שאלה. בשלבים המוקדמים יותר, בתחילת החקירה באמת התחלנו טוב. התחלנו כסחבקים. תספר כמו שהיה כמו שצריך להתחיל. אף פעם לא מתחילים רע ועוברים לטוב"(ע' 199 ש' 25- ע' 200 ש' 14).

מעדותו זו של יוני עולה גם, כי בתחילת החקירה "התחלנו כסחבקים", היינו מבחינה אובייקטיבית לא ניתן היה בתחילת החקירה להבין שהמדובר בחקירה. לעניין טענותיו של יוני בדבר "צורת החקירה, המתח שבחקירה, ההאשמות" - לא הוכח, כי האשמות אלה היו שונות מחקירת מקור אותן עבר הנאשם בעבר.

ח. הנאשם נחקר בעבר חקירות מקור ולא היה ביכולתו להבחין בין חקירות אלה לחקירות רגילות ומכאן תימוכין לטענתו שסבר שהמדובר בבירור פנימי

חשוב לציין, כי בפרק סיכום ומסקנות לחקירת המקור שערך יוני לנאשם, כארבעה חודשים לפני רצח רבין, ביום 23/07/95(ת/46, ס' 29) נכתב כהאי לישנא:

"יש לציין כי החקירה התנהלה באווירה נעימה כאשר לכל אורכה הקפדתי לומר לנדון כי אין מדובר בחקירה של ממש אלא בבירורים שאנחנו עורכים לצורך הסקת מסקנות למען שיפור ההפעלה בעתיד".

מכאן יש לתמוך בטענת הנאשם לפיה, הוא סבר שהמדובר בחקירת מקור-בירור משמעתי שנערך לו, כדוגמת חקירת המקור שערך לו יוני. כמו כן, יצויין, כי חקירת המקור נשוא ת/46 ארכה כחמש וחצי שעות. משמע, חקירה זו ארכה יותר מהחקירה שערך יוני לנאשם לאחר רצח ראש הממשלה.

ודוק! ב23/07/95 אמר יוני לנאשם כי הוא עורך לו בירור, גם שימוש במונח זה "בירור" ולא "חקירה" תומך בטענת הנאשם שהוא היה מצוי בבירור פנימי ולא בחקירה .

.........................................................................................

............................................................................................................................................................................................................................................................................
................................................. (ע' 230 ש' 25-23).

ע"ת/1 במשפט הזוטא, יוני, העיד כדלקמן:

"כמו שאמרתי קודם, בתחילת החקירה האוירה היתה כזאת, טקטיקת חקירה. היתה אוירה ידידותית שיספר ואנו נשמע כדי להתחיל בטוב. אבל כשזה לא הלך, האוירה השתנתה והיתה אוירה מאוד לחוצה בחדר. לראיה, גם התגובות שלו ההתנהגות שלו איך שהתחיל לגמגם ולהתנהג, הפך להיות עצבני, זה לא התנהגות של אדם שאתה יושב איתו כחבר ומקבל מידע שהוא מתנדב למסור. אני אף פעם בשום שלב שראיתי את אבישי לא ראיתי אותו בכזה מצב.
ש. לך יש יכולת להשוות. הרי נפגשת איתו בעבר לפני החקירה שמסמך א' יצא ממנה. איך אתה רואה את ההבדלים אם היו?
ת. ההבדלים היו ניכרים לעין. בחקירות קודמות היה נינוח לחלוטין ואני גם ציינתי זאת בדוח החקירה שהיא התנהלה באוירה נינוחה וחייכנית ופה היה משהו אחר לחלוטין, אוירה מתוחה מאוד והוא נראה כמי שחרב עליו עולמו. הפך להיות מסוכן שלנו למואשם על ידנו וכך הוא הגיב בהתאם.
ש. איך היתה ההתיחסות שלך מה השוני בין חקירת מקור לבין החקירה הזו?
ת. בהחלט יש שוני בין חקירת מקור לבין חקירה כזו .......... .. .. . ........................ ............................................................. . ................... . בחקירת מקור שישבתי איתו הרבה שעות את כל המידע שקיבלתי וקיבלתי הרבה מידע, מסר הרבה דברים חדשים שהפתיעו אותי ואת המפעילים שלו, זה התקבל באוירה טובה וחייכנית.
ש. הנאשם טוען שלא הבין שהוא בכלל בחקירה.
ת. זה לא יתכן כזה דבר. הוא הבין שהוא בחקירה לאור הדברים ששמע מאיתנו, לאור האשמות ששמע במה אנו מאשימים אותו ומה שאומרים נחקרים אחרים עליו לאור מניעת עורך דין ולאור זאת שלמחרת הוא עובר לחקירה של שוטר שגובה ממנו את אימרתו. אם אנו מתרכזים באותו לילה, לא היה שום ספק שמדובר בחקירה"(ע' 195 ש' 27-7).

יצויין, כי במוצג א/א אין זכר לעניין הבנת הנאשם ואף לא למהלך החקירה.

לעניין זה ראו גם את עדותו של יוני שהעיד, כי לחקירתו היו גם מאפיינים של חקירת מקור (ע' 209 ש' 5).

עניין חשוב שיש בו כדי להשליך על ענייננו מצוי בעדותו של יוני, לפיה ..................................................................................................................................................................................................................... . גם מבחינת האוירה במהלך החקירה, אני זוכר שהיתה אוירה טובה, נעימה, אני לא הבהרתי לו שאני החוקר שבא לחקור על החומר, ניהלתי שיחה ואמרתי שאני בא לבדוק בעיות בעבר בהפעלה שלו לצורך טיוב ההפעלה ועתיד טוב יותר ולצורך בדיקה של הדברים. כך התנהלה החקירה"(ע' 167 ש' 5-1) (הדגשה שלי - א.כ).

בעדות זו יש כדי לתמוך בטענת הנאשם, לפיה הוא לא הבדיל בין מפעילים לחוקרים וכי יוני הגיע כשהתגלו בעיות בהפעלתו. היינו, הנאשם הכיר את יוני מבעיות הפעלתיות בעבר וסבר, כי גם במקרה זה נערך לו בירור פנימי על ידי הממונים על מפעיליו.

ט. הנאשם הודה בחקירות מקור שעבר עבירות שעונשן חמור מהעבירה של אי-מניעת פשע ומכאן שסבר שהחקירות שנערכו לו ע"י יוני ומשה היוו אף הם חקירות מקור, במהלכן הוא נדרש ל"בירור פנימי"-משמעתי ולא לחקירה במובנה הפלילי.

בחקירת מקור שנערכה לנאשם ע"י יוני ביום 23/07/95(ת/46), הודה הנאשם בעבירות שאינן קלות ערך, וזאת בלשון המעטה, כפי שיפורט להלן:

א. היה שותף באירוע במהלכו נזרקו אבנים על שוטרים, הנחה/שידל אנשים לפעילות לאומנית ולזריקת אבנים-עבירה של סיכון אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, העונש המקסימלי הקבוע לעבירה זו: 20 שנה.

ב. איומים רבים, גם על אנשי ציבור ובהם חברי כנסת, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, שהעונש המקסימלי לעבירה הנ"ל: 3 שנות מאסר.

ג. היכה מכות נמרצות ערבים - המדובר בתקיפות רבות, העונש המקסימלי על תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין הינו שנתיים; תקיפות בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382 לחוק העונשין, העונש המקסימלי בגינה, שש שנים.

ד. הפיכת דוכנים - היזק בזדון - עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, העונש המקסימלי: 3 שנים.

ה. הפיץ כרוז לסרב פקודה לשרת בשטחים- עבירה לאי ציות, סעיף 110 לחוק העונשין, העונש המקסימלי: שנה.

ו. שימוש בסוגי נשק חם וקר-עבירות בנשק- סעיף 144 לחוק העונשין. העונש המקסימלי: בין 3 ל- 7 שנות מאסר.

ז. ניקוב צמיגים - עבירה של חבלה במזיד, סעיף 413ה לחוק העונשין, העונש המקסימלי: 5 שנים.

יצויין, כי אין אינדיקציה לגבי הפעילות האלימה שבוצעה וקשה לייחס זאת לעבירה זו או אחרת, אך אין מי שיערער על העובדה שהמדובר בעבירות חמורות של ממש.

מת/46 עולה, כי יוני היה מודע לכך שהמדובר בעבירות חמורות, אשר מתעוררת לגביהן בעייה משפטית (ס' 39 ,34).

בחקירת מקור נוספת שנערכה לנאשם ע"י יוני ביום 28/08/95 (ת/47), הודה הנאשם בעבירה של שותפות לגניבת מכשיר מצוקה שנחשד בטעות כמכשיר קשר: גניבה, עבירה לפי סעיפים 383 ו-384 לחוק העונשין, העונש המקסימלי: 3 שנים.

מכאן עולה, כי הנאשם הודה בחקירות מקור קודמות שנערכו לו במספר רב של עבירות, חמורות פי כמה מהעבירה בה הוא מואשם. כלומר, הנאשם הורגל להתוודות על פשעים שעשה בלא שיוזהר, וזאת תחת הרושם שהמדובר בבירור פנימי אודות הפעלתו כסוכן.

מובן מאליו, כי הדבר משליך לזכ”דים נשוא משפט הזוטא, שגם שם סבר הנאשם כי המדובר בבירור פנימי וכי הוא צריך לסייע לשירות, בלא שיעמוד על ההשלכות המשפטיות שיש למעשהו.

לא זו אף זו, שבמובחן מהעבירות בהן הודה הנאשם בחקירות המקור הקודמות, התמקדה חקירת הנאשם בענייננו ב"פן המקצועי" של עבודתו כסוכן, היינו מה ידע ומה דיווח. אף עניין זה משליך על הנסיבות האובייקטיבית מהן לא יכול היה הנאשם לדעת כי הוא נחקר חקירה שאינה "בירור פנימי".

י. חוסר ההוגנות מתבטא גם בעדות יוני שהעיד כי הנאשם היה עשוי להעיד על דברים שלא ביצע.

וכך התנהלה חקירתו הנגדית של יוני בענין זה:

"ש. אמרת כשנשאלת על ידי הגב' סון לגבי החקירה של 8.11.95 על ידי משה, ואמרת במשפט הראשון דברים שאמרת כאן ובמשפט השני ארצה לשאול אותך לגבי פרשנותך למשפט. אמרת '8.11.95 חקירה על ידי משה: חוקר ותיק. רציתי לדעת מה באמת קרה. הרגשתי בלילה שהוא מסוגל להודות בכל'. האם אתה מוכן לפרש את המשפט הזה?
ת. כן. כמו שאמרתי קודם. דיברנו על האוירה בחדר, על התגובות של אבישי. הרגשתי שהוא לחוץ עד הקצה, זאת אומרת הוא במצב נפשי קשה ובאמת אולי עם לחץ נוסף אפשר פה להגיע איתו לכל מיני מקומות נוספים.
ש. הוא יודה ברצח קנדי?
ת. הוא יודה בדברים נוספים. אך כדי לנטרל את זה עשיתי את הפגישה למחרת עם משה.
ש. למשה אמרת את זה?
ת. בודאי. זו היתה המטרה.
ש. האם אמרת למשה, תשמע, אני חשתי שהוא מסוגל להודות בכל תבדוק?
ת. לא זוכר, אך סביר שאמרתי כי זו היתה מטרת הפגישה" (ע' 204 ש' 31-19) (הדגשה לא במקור-י.מ.).
(לעניין זה ראו: י' קדמי בספרו על הראיות, תשנ"ט, חלק שלישי,עמ' 44 ואילך).

יא. הנאשם הכיר את החוקרים ערן ויוני היכרות קודמת מחקירות מקור שערכו לו.

ע"ת/3 במשפט הזוטא, המכונה ערן, השיב בתשובה לשאלה האם הנאשם הוזהר בפגישה עם אנשי השב"כ ביום 05/11/95: "לא. מה פתאום? זו פגישה עם מקור זו לא חקירה................. ...................... וזה לא עלה על הפרק נושא האזהרה"(ע' 234 ש' 20-19).
...
לעניין זה העיד ערן: "ש. האם הזכרת לאבישי באותה שיחה בתחילת החקירה של יוני שנפגשתם בעבר או שהוא הזכיר את זה?
ת. לא היה צורך. את אבישי הכרתי מקודם גם אישית וגם נפגשתי איתו והוא הכיר אותי. הוא הכיר אותי על פי הכינוי שלי.
ש. הוא זכר את זה? אמר לך שלום ערן?
ת. הוא יודע שאני מהרעים ולא מהמפעילים. מדובר בשני תפקידים שונים. יש הפרדה. יש חברה שנמצאים איתו בקשר כמו כפיר ועדין ויש אותנו החוקרים שאנו מתי באים? באים כשיש בעיות. כך זה היה בעבר וכך היה עכשיו, חוץ מזה שהוא במתקן וזה כללים אחרים "(ע' 245 ש'8-6).

אין חולק על כך, שהנאשם הכיר את יוני מחקירות מקור קודמות שערך יוני לנאשם (ת/46 - ת/47).

היכרות הנאשם עם חלק מצוות החקירה תומך בטענה, כי הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית הרגיש הנאשם שהוא "בבית" ולא היה מודע לזכויותיו כנחקר.

יב. בעת שהנאשם היה עצור בהסכמה הוא סעד ארוחת צהריים בצוותא עם מפעילו

תמך נוסף לכך, שמבחינה אובייקטיבית הנאשם היה "בבית" וכי הוא לא ידע שהוא נחקר מצוי בעובדה שהנאשם סעד ארוחת צהריים , ביחד עם מפעילו עדין בעת שהיה עצור, היינו ביום 07/11.

לעניין זה העיד עדין: "ת. למיטב ידיעתי במועד שפגשתי אותו הוא בטוח היה סוכן. לא זוכר שנאמר לי בשלב הזה בשום דרך שהוא נחקר שהוא חשוד. כי עובדה ששוחחתי איתו. לא זוכר מעבר לזה.
ש. כשאתה אומר עובדה ששוחחת איתו על מה העובדה מלמדת לדעתך?
ת. עד כמה שאני יודע אם הוא היה נחקר הוא היה בתנאי חקירה ולא יכלתי להפגש איתו. לא נפגשתי איתו מיום 7 עד 14 עד שהסתיימה כל החקירה לא היה לנו קשר איתו וגם לא שוחחנו בטלפון. לא היה לנו קשר איתו בכל התקופה שהוא היה בחקירה"(ע' 336 ש' 32-27.

יג. פרשנות לטובת הנאשם

עניין נוסף, ולא קל ערך, שיש להביא בחשבון הוא סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לפיו "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". (לענין זה ראו גם: ע"פ 6696/96 כהנא נגד מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 591-590; דנ"פ 7048/96 פלונים נ' שר הביטחון פ"ד נד(1)721, בעמ' 762 ואילך; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, כרך א',תשמ"ד- 1984, 176 ואילך; מ' גור אריה "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992" משפטים כ"ד (תשנ"ד-תשנ"ה) 9). יש לזכור כי בפנינו ניצב נאשם, ואין המדובר בעניין אקדמי גרידא.

בנסיבות בהן אי קבלת הזכ"דים הינו פירוש סביר של הדין, יש לנהוג עם הנאשם לפי הפירוש המקל יותר, היינו שלא לקבל את הזכ"דים כראיה.

יד. הרצון להגן על סוכני השב"כ ועל איכות-אמינות המידע שימסרו.

אינטרס נוסף הוא הרצון, שסוכני השב"כ ידברו אמת עם מפעיליהם וידווחו להם דיווחי אמת, בלא שתרחף עליהם אימת הדין הפלילי. אם נקבל את אמרות הנאשם שעשה כמצוות חוקריו ושיתף עימם פעולה, כי אז עולה החשש כי סוכנים אחרים יסכרו פיהם מים וימנעו מלדווח דיווחי אמת למפעיליהם או לגורמים אחרים בשב"כ וזאת מחמת אימת הדין הפלילי.

ארהיב עוז ואומר, כי דווקא טובת השב"כ ושיתוף הפעולה העתידי שלו עם סוכניו מחייבת אי קבלת הזכ"דים במקרה דנן (השוו דברי כב' השופט ד' לוין, כפי שצוטטו לעיל בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2)221, 301ב-ד).

טו. כלל הפסילה החוקתי

תימוכין לפסילת הראיות מצוי גם בכלל הפסילה החוקתי. פרופסור עמנואל גרוס מציע כלל פסילה חוקתי מקום בו הושגה ראיה תוך הפרת זכות חוקתית (ע' גרוס "כלל פסילה חוקתי - האם יש לו מקום בישראל? "משפטים ל (תשנ"ט-תש"ס)145, 181).

בענייננו, נפגעו זכויותיו של הנאשם ואף לאור פסקת ההגבלה והמידתיות, דעתי היא שיש לפסול את הראיות שבמחלוקת.

"היש להמליץ על כלל פסילה החלטי, גורף או על כלל פסילה יחסי, מסויג? נראה לנו כי האחרון עדיף: ראיה שהושגה שלא כדין תהיה פסולה, אלא אם מצא בית המשפט, על-פי שיקול דעתו, שיש לקבל את הראיה למרות האמצעי הנפסד שננקט לשם השגתה..."(א' הרנון "ראיות שהושגו שלא כדין מחקרי משפט יג(תשנ"ו) 139, 152).

"למותר להוסיף, כי הילכת Miranda אינה חלק ממשפט ארצנו..."(כב' הנשיא מ' שמגר ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ח(3)57, 70ב).

ואולם, גם בארצנו נמצא מי שישם בפועל את כללי מירנדה. כב' השופט ג' גינת סבר, כי טרם הגיעה העת לקלוט את כללי מירנדה ואת עקרונות המשפט האמריקאי למשפט הישראלי. ואולם, בפועל ישם כב' השופט גינת את כללי מירנדה ואת המודל הקנדי זאת לאור חוקי היסוד. לפיכך, פסל השופט גינת אימרת עצור שנאמרה בפני שוטר בתחנת משטרה בלא שהאחרון יודיע לעצור מה זכויותיו, וזאת משום שבכך הייתה הפרה בלתי מוצדקת של זכותו החוקתית של הנאשם לשתיקה. כב' השופט ג' גינת הסביר מה השינוי שהביאו עימם חוקי היסוד:

"כיום, פגיעה בזכות החוקתית באופן שאינו עומד במבחנים שבחוק היסוד מצדיקה את פסילתה של ראיה שהושגה כתוצאה מפגיעה זו. פסילתה של הראיה מסמלת את המחיר החברתי אותו מוכנה החברה לשלם על מנת לשמר את הערך החוקתי המוגן. על מנת להבטיח את זכויות היסוד יש למנוע מתן לגיטימציה לפגיעה בהן על ידי רשויות השלטון (ובכלל זה המערכת המשפטית). לא ניתן לשמור על הזכות הקונסטיטוציונית אם המערכת המשפטית מוכנה להקריבה לצורך השגת הרשעה במשפט פלילי. פסילת הראיות הינה הכרחית על מנת להגן על הערכים החוקתיים . בהעדר סנקציה חוקתית אין משמעות לזכויות החוקתיות. השינוי החוקתי אינו שינוי רטורי בלבד, הוא צריך להיות גם שינוי מעשי. השינוי החוקתי צריך להיות כזה המבטא בפועל את העובדה שהזכות לחירות ניצבת כיום בראש פרמידת הנורמות, הוא צריך לבטא את המעמד העליון שהחברה מעניקה כיום לזכות זו. לזכויות חוקתיות יש מחיר (ראה בג"ץ 4541/94 אליס מילר נ ' שר הבטחון פ"ד מט (4) 94), הנכונות של החברה לשלם את המחיר, על מנת להגן על זכות היסוד, צריכה להתבטא בכך שהשגת הרשעה במשפט פלילי תוכפף לנורמת היסוד, דהיינו שהשגת ההרשעה לא תוכל להיעשות תוך פגיעה בזכות היסוד. הבטחת מטרה זו יכולה לבוא לידי ביטוי רק בדרך של פסילת ראיות שהושגו כתוצאה מהפרה של זכויות חוקתיות (על שינוי דומה אשר עברה השיטה המשפטית הקנדית שלאחר הCharter- ראה: S.M. Penney, "Unreal Distinctions: The Exclusion of Unfairly Obtained Evidence Under S. 24(2) of the Charter», 32 Alberta Law Review 782 (1994)) " (ת"פ (נצרת) 511/97 מדינת ישראל נ' עדנאן עודה תק-מח 97(4), 493 ,פסקה 20).
"אני סבור, אם כן, כי עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קמה ההצדקה לפסילתן של ראיות שהושגו תוך הפרה של זכויות יסוד חוקתיות. הזכות לשתיקה, העומדת לנאשם בעת חקירתו במשטרה, קיבלה כיום מעמד של זכות חוקתית מוגנת. משכך הם פני הדברים, הפרה של זכות זו מצדיקה את פסילת הראיות שהושגו על ידי המשטרה כתוצאה מההפרה. (שם, פסקה 29).

"אני סבורה, כי טרם מוצתה ההתפתחות השיפוטית ביחס להערכת ההשפעה של חוק היסוד על תחום הראיות, ור' לגבי האפשרויות, א. ברק, הקונסטיטוציונליזצידה של מערכת המשפט בעקבות חוק היסוד, השלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני), מחקרי משפט י"ג 5 , 24". (כב' השופטת מ' מזרחי ת"פ (ירושלים) 287/99 מדינת ישראל נ' יאיר חסון תק-מח 2000(1), 609 ,עמ' 618).

סבורני, כי עת שינוי הגיעה ויש מקום לאמץ את כלל הפסילה החוקתי היחסי למשפט ארצנו.

לאחר שמיעת משפט הזוטא ולאחר ששבתי ועיינתי בפרוטוקול המשפט, בראיות ובטיעוני הצדדים, סבור אני, כי נסיבותיו המיוחדות במינן של המקרה דנן, כפי שפורטו לעיל, מצדיקות את אי קבלת הזכ”דים כראיות.

10. סוף דבר

המדובר במקרה מיוחד במינו, שטרם היה כמותו וספק רב אם בעתיד הקרוב יהיה כמותו. המדובר בנאשם שלא ידע כלל שהוא נמצא תחת חקירה בפני אנשי מרות, ואולי אף סבר שהוא עצמו נוטל חלק בהליך כחוקר. אשוב ואדגיש, כי במקרה דנן אין המדובר בפעולת סיכול, ששם כן הייתי נוטה לקבל זכ"דים שנגבו מחשוד גם ללא אזהרה וללא הקפדה על זכויותיו לעורך דין, אלא מדובר בפעולות חקירה מסוג אחר. הזכ"ד א/א "נלקח" מרביב לא רק במצב בו הוא לא ידע שהוא בחזקת "נחקר", אלא בשעה שהיה קיים צו פיקטיבי בדבר איסור מפגש עם עורך דין וגם כשתוקפו של צו פיקטיבי זה הסתיים בחצות הלילה, המשיכו אנשי השב"כ ברישום הזכ"דים, כאילו הצו ממשיך להיות בתוקף. הלזו יקרא "חקירה הוגנת"?

הזרעים להחלטתי זו ניטעו בעיקר בפסקי הדין סמירק וחסון. המשפט האמריקאי קיצוני מדי לטעמי ואילו הצ'רטר הקנדי מתאים יותר לשיטת המשפט שלנו. דהיינו, מתן שיקול דעת לשופט להחליט בכל מקרה ומקרה אם נפגעו זכויותיו החוקתיות של הנחקר/חשוד בצורה המצדיקה אי קבלת הודאות שמסר.

כאשר מבקשת המדינה לכרסם בזכויות החשוד/נאשם, מתוך כוונה להלחם בפשיעה, היא עושה זאת בדרך המלך ולא בדרכים עוקפות. כך, לדוגמא, הוסף סעיף 10א לפקודת הראיות התשל"א-1971. וכן הוסף סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב-1982, בעניין הימנעות הנאשם מהעיד העשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה ואף כדי סיוע במקום שדרוש סיוע.

גם חברי מסכימים (ראו פסקה 43 להחלטתם), כי יוני ובמיוחד משה, לא פעלו כראוי וכי היתה מוטלת עליהם החובה להבהיר לנאשם, כי החקירה אותה הם מנהלים, הינה חקירה פלילית אשר עלולה להביא לנקיטת הליכים פליליים נגד הנאשם. אני סבור, כי אין להסתפק בקביעה זו.

נחה דעתי, כי במקרה דנן, נקודת האיזון בין זכויות הנאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור, נוטה לכיוון הנאשם.

אשר על כן, לדעתי, אין לקבל את הזכ"דים נשוא משפט הזוטא כראיות בתיק זה.

_____

אמנון כהן, נשיא

הוחלט ברוב דעות בהתאם לחוות דעתם של כב' השופטים: א' אפעל-גבאי וא' רומנוב כנגד דעתו החולקת של כב' הנשיא א' כהן לקבל את הזכ"דים נשוא משפט הזוטא, כאמור בפסקה 66 להחלטת כב' השופטים א' אפעל-גבאי וא' רומנוב.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשס"ג (18/09/2002), בנוכחות הצדדים

______ _________ ______

אמנון כהן, נשיא אורית אפעל-גבאי, שופטת אריה רומנוב, שופט

קלדנית: זהבה

מבחן התוצאה.
פ"ש

בהתאם להחלטתנו מיום 9 ביולי 2002 (כ"ט בתמוז תשס"ב), מתקיים הדיון בתיק זה בדלתיים סגורות.

ביום 18 בספטמבר 2002 (י"ב תשרי תשס"ג), נתנו את החלטתנו במשפט הזוטא, אשר אף היא ניתנה בדלתיים סגורות. לאחר שהחלטתנו הועברה לעיון שירות הביטחון הכללי, הודיע השירות, כי מבחינתו אין מניעה לפרסם את החלטתנו ובלבד שעניינים מסויימים, אשר לדעת שירות ביטחון הכללי פוגעים בבטחון המדינה, ימחקו מההחלטה.

קיימנו בירור עם שירות הביטחון הכללי ועם הצדדים ובסיום, נותרו רק עניינים ספורים, אשר לא ניתן לפרסמם, עניינים אלה הושחרו.

בנוסף לכך כדי לא לפגוע ברציפות הקריאה, ביצענו שינויים קלים ביותר בהחלטתנו.

ניתנה היום ט"ו בחשון תשס"ג (21 באוקטובר 2002), בהיעדר הצדדים.

______ _________ ______

אמנון כהן, נשיא אורית אפעל-גבאי, שופטת אריה רומנוב, שופט

קלדנית: זהבה נחום

"אם הייתי יודע שאועמד לדין הייתי עושה דברים אחרת, הייתי חושב
פעמיים אם להיות בשרות הביטחון הכללי ולא הייתי הולך", כך אומר
סוכן השב"כ לשעבר, אבישי רביב, בראיון ראשון ובלעדי לגלי צה"ל.

לקראת פסק הדין שינתן מחר, אומר רביב המואשם באי מניעת רצח
ראש-הממשלה יצחק רבין כי העמדתו לדין נבעה אך ורק מלחצים
פוליטיים. בראיון אומר רביב כי היה הסוכן הטוב ביותר של שרות
הביטחון הכללי וכי לא היתה סיבה להופעת נורה אדומה אצלו:

"לא פספתי, לא ידעתי, לא האמנתי ולא ראיתי, האשמה שלי היא כמו
האשמה של כל עם ישראל, כולם ראו את התמונות, אף אחד לא האמין
שיהודי יקום ויהרוג יהודי, זו הייתה התפיסה, אף לא האמין,
גם אני לא".

@ בשב"כ סרבו להגיב לדבריו של רביב. הראיון עם רביב משודר
בתוכניתנו מה בוער עם רזי ברקאי בשעה 9
http://glz.msn.co.il/glz/news/E54607CC0AAA4FF8B562398B7422139F.htm

@ אבישי רביב מדבר: "יגאל עמיר הרס לי את החיים" @
ynet (10:17 , 30.03.03 )

בראיון לגלי צה"ל אמר סוכן השב"כ לשעבר, הנאשם שידע על כוונות יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה, כי "אין לי חלק בדבר הזה, זה הדבר הכי נורא שקרה במדינה". לדבריו, האחים עמיר "הרסו לי את החיים" והוא חש נבגד משום ש"לדעתי, הייתי הסוכן הכי טוב בשב"כ". מחר יינתן פסק הדין בעניינו
ynet

"אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי בשנים האחרונות. אני מרגיש כמו קורבן". כך אמר הבוקר (א') לגלי צה"ל, סוכן השב"כ לשעבר, אבישי רביב, שפסק דין בעניינו יינתן מחר בצהריים בבית משפט השלום בירושלים.

רביב מואשם שידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, אך לא דיווח על כך. הראיון נערך על ידי הכתבת טל רוזנר, במשרדו של עורך הדין של רביב, איתן פלג.

כשנשאל על הרגשתו לקראת פסק הדין אמר רביב: "עברו עלי שלוש שנים קשות מאוד, אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי בשנים האחרונות. לא ישנים בלילות, הרגשה מאוד קשה. אני כמעט ולא הולך ברחוב. לא כולם יודעים את האמת, לא כולם מנסים לדעת את האמת. אני חושב שאנשים מתחילים בתקופה האחרונה לדעת את האמת, שאני השעיר לעזאזל".

כשנשאל על כך שהשב"כ ניתק עימו מגע, אמר רביב: "אני מרגיש קורבן. אני באמת לא שייך לדבר הזה. הכי קל לתפוס אותי בתור ש.ג. ולהתלבש עלי. בגיל 18 התגייסתי לצבא ליחידה מובחרת ואז נפצעתי. לאחר הצבא גויסתי לשירות. כל התקופה הייתי באמת בנאמנות מוחלטת לכן התחושה לא קלה. אני גאה להיות שייך לאותם אנשים, לכן התחושה היא שיש פה בגידה. כולם אומרים לי שבתקופה שלנו דבר כזה לא היה קורה, שמעמידים לדין אדם שתרם למדינה. אם הייתי יודע שמשהו יקרה לי, הייתי חושב פעמיים. אולי לא הייתי הולך. שמונה שנים הייתי שם, הבאתי אלפי דיווחים. כשהם היו צריכים אותי, הייתי טוב. לדעתי, הייתי הסוכן הכי טוב שלהם".

"רוצה להגיד למשפחת רבין: אין לי חלק בדבר הזה"

כשהתבקש להסביר מדוע לא הופיעו אצלו חשדות בנוגע ליגאל עמיר, אמר רביב: "לא פספסתי, לא ידעתי, לא האמנתי ולא ראיתי. ולא אני אומר את זה. אומר את זה גם הרוצח בכבודו ובעצמו. אף אחד לא האמין, גם אני לא. זה דברים שהיו כל הזמן. מאות ואלפים דיברו על כך. אם רק הייתי יודע אחוז אחד, הייתי ישר מדווח, ישר מונע את זה. כמו שמנעתי הרבה הרבה דברים. אני רק רוצה להגיד לכל עם ישראל, בייחוד למשפחת רבין, שאין לי חלק בדבר הזה, ורצח רבין זה הדבר הכי נורא שקרה במדינה. זה דבר נורא, זה דבר מתועב, הלוואי שיכולתי למנוע את זה. כולם שמעו את הדברים, לבוא ולהאשים אותי זה טיפשות וטמטום". כשנשאל אם הוא רוצה לומר משהו לאחים חגי ויגאל עמיר, ענה רביב: "הם הרסו לי את החיים. זה מה שאני יכול להגיד".

כשנשאל רביב איך הרגיש לגבי העובדה שהוא מסר דיווחים על אנשים, עימם למעשה הוא חי, אמר כי חלם מגיל צעיר לשרת בשב"כ. "כשהייתי בצבא היה לי חלום גם לקריירה צבאית. ברגע שהפציעה קטעה את מחשבותי, הוצע לי להתגייס לשירות. באתי באמת במוטיבציה אדירה. אני לא בא ועוזר לאנשים, אלא למדינה, וכך אני רואה את זה. המטרה היתה למנוע פיגועים. הנאמנות שלי היתה אך ורק למדינה, לשירות הביטחון. לא פגעתי באף אחד בחיים שלי ואף פעם לא הרגשתי רגשות מעורבים. זו היתה נאמנות אך ורק למדינה. אבל היו לי חברים טובים וזה לא היה קל".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2529373,00.html

ארבע שנים אחרי שהוגש כתב האישום נגד סוכן השב"כ לשעבר, אבישי רביב, יפסוק היום (ב') בית משפט השלום בירושלים האם ידע רביב על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה, יצחק רבין.

בשב"כ התנגדו להגשת כתב האישום

באפריל 99' הגישה פרקליטות המדינה כתב אישום נגד רביב, סוכן השב"כ שזכה לכינוי "שמפניה". רביב הואשם בשתי עבירות: האחת - אי מניעת פשע (רצח ראש הממשלה), והשנייה - תמיכה בארגון הימני-הקיצוני "אייל" (ארגון יהודי לאומי). עם תחילת הדיונים ביקשה הפרקליטות להסיר את סעיף העבירה של תמיכה בארגון הימני-הקיצוני "אייל", וכך נותרה רק העבירה של אי מניעת פשע.

תחילה התנגדו בשב"כ להגשת כתב האישום נגד רביב. ואולם ראש השב"כ אז, עמי איילון, אמר כי לאחר התייעצויות החליט כי חקירתו של רביב בתוך הארגון לא מוצתה, וכי צריך להעביר את הנושא לטיפול חיצוני. הגשת כתב האישום נגד רביב לבית משפט השלום בירושלים נעשתה בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ובניגוד לעמדתם של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ומשפטנים נוספים בפרקליטות.

רביב: לא הבנתי שמדובר בכוונה קונקרטית

רוב הדיונים בבית המשפט בעניינו של רביב, במסגרתם העידו אנשי השב"כ, נערכו בדלתיים סגורות. רביב טען כי דיווח למפעיליו על כוונתו של עמיר לפגוע בערבים, אך הם לא עשו דבר בעניין. בנוסף טען רביב כי סוכנים נוספים ידעו על כוונותיו של עמיר לרצוח את ראש הממשלה, אך נמנעו מלהעביר דיווח על כך. רביב טען כי אי-העמדתם לדין של מפעיליו ושל הסוכנים האחרים מספקת לו "הגנה מן הצדק", כלומר עילה לביטול כתב האישום נגדו מטעמי צדק.

בדומה לטענתה של מרגלית הר-שפי, ידידתם של רביב ועמיר, טען גם רביב עצמו כי למרות ששמע את עמיר מתבטא על "דין רודף" שחל על רבין, הרי שלא סבר כי מדובר בכוונה רצינית וקונקרטית שלו, ולכן נמנע מלדווח עליה. כמו כן טען רביב כי מעולם לא תודרך להתמקד בהשגת מידע על כוונות אנשי ימין לפגוע באישיות ציבורית. לטענתו, עמדו שיקולים פוליטיים מאחורי ההחלטה לקיים את משפטו.

במהלך המשפט טען מפעילו של רביב בשב"כ כי "רביב חי באיזו סתירה פנימית ללא יכולת ליישבה. הוא לא העריך נכונה את מידת הסיכון שנשקפה מיגאל עמיר". לדברי המפעיל, הקשר עם רביב היה "מאד מורכב ובעייתי". לאחר טקס השבעה של צעירים מהימין הקיצוני שיזם רביב ושודר בטלוויזיה, הוחלט לנתק אתו את הקשר למשך חודש. ראש היחידה להפעלת סוכנים בשב"כ, המכונה "עדין", העיד במשפט כי רביב לא ידע על הכוונה לרצוח את רבין, וכי השב"כ עשה לו עוול כאשר ניתק עימו את הקשר אחרי הרצח.

יגאל עמיר: רביב לא ידע יותר מאחרים

במהלך משפטו של רביב העידו גם חגי ויגאל עמיר. חגי עמיר סירב לשתף פעולה, בטענה שמדובר במשפט מבוים, והדגיש כי הקשר שלו עם רביב היה קלוש. יגאל עמיר טען כי לא התבטא בפני רביב על הכוונה לרצוח את רבין. הוא ציין כי ב"שבת סטודנטים", שהתקיימה בבית חגי בשנת 95', אמר אמנם שצריך להרוג את רבין, אבל כל האנשים שהיו שם שמעו אותו, כולל השר בני אילון.

יש לציין כי על מרגלית הר-שפי, שנשפטה על אותו סעיף בו מואשם רביב, נגזרו תשעה חודשי מאסר בפועל ועוד 13 חודשים על תנאי. סביר להניח כי אחרי שבית משפט השלום יכריע בתיק רביב, ימשיך התיק להתגלגל במעלה הערכאות המשפטיות, לפחות עד לבית המשפט המחוזי.

@ רזי ברקאי @
"אבישי רביב, לא דיווח על רצח רבין והוא עומד לדין על כך שהוא,
לא מנע את הפשע ועכשיו הוא מדבר לראשונה ערב הכרעת הדין במשפטו."

"שלום לכתבתנו טל רוזנר, את נפגשת עם האיש במשרדו של עו"ד של
אבישי רביב עו"ד איתן פלג." {איש שב"כ}

@ טל רוזנר- כתבת גלי צה"ל @
"אנחנו נפגשים במשרדו של עו"ד פלג בירושלים, אבישי רבי מגיע לא ידוע מהיכן, שאלתי אותו מהיכן הגיע?? אמר לי "מהמרכז", הוא חש נרדף, אדם ששומר על חשאיות מוחלטת בכל מה שקשור לחייו, אבל מי שהיה בדיונים חש וראה את המתח שניכר על פניו."

@ רזי בראקאי @
"האם הוא קיבל איומים על חייו או שזה סוג של פרנויאה...??"

@ טל רוזנר @
"לא ידוע לנו אבל מי שהיה בבית המשפט, כשהמשפט נערך בדלתיים פתוחות
חש במתח בפניו וראה דמעות זולגות מעיניו."

@ אבישי רביב @
"אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי בשנים האחרונות, אין
יום ואין לילה, לא יושנים בלילות, הרגשה מאוד קשה, מחכים בקוצר
רוח, אני כמעט ולא הולך ברחוב, עוברים עלי שעות קשות מאוד, לא
כולם יודעים את האמת, לא כולם מנסים לדעת את האמת, הרגשה לא קלה
ללכת ברחוכ במקומות הומי אדם, אני חושב שאנשים בתקופה האחרונה
מנסים לדעת את האמת, בעצם אני השעיר לעזאזל במקרה הזה..."

@ רזי ברקאי @
אם ככה, ככה הוא מכנה את עצמו "השעיר לעזאזאל", בואי נזכור טל,
שאבישי רבי הועמד לדין תחת לחץ ציבורי ארוך, בהתחלה השב"כ סרב
להעמיד אותו לדין, אבל גם בעקבות המקרה של מרגלית הר-שפי שהורשעה
על אותה עבירה ממש הוחלט להעמיד אותו לדין."

@ טל רוזנר @
כמו שאתה אומר וזה חשוב לציין, השב"כ לא רצה להעמיד את רביב לדין, מהפרוטוקולים המצונזרים שקיבלנו, שנתנו לנו לאחר מכן, עולה שהרבה
מאוד מהמפעילים הישירים והגבוהים ביותר של אבישי רביב, מדברים שמדובר בסוג של סטירת לחי, מדובר בבעיטה באדם שעבד בעבורם, אנחנו רק נואמר, שהוא גם לא מקבל קיצבה חודשית, לא ממנים את הוצאות המשפט שלו, בעצם השב"כ בעצם אפשר לומר מתנכר לאיש הזה, אפשר לומר שהוא מנתק איתו כל
קשר ואבישי רביב מהר מאוד בשיחה איתו, מתגלגלת למעין כתב אישום נגד השב"כ, תחושה של בגידה, אומר אבישי רביב, שעדיין נציין שהוא חש
נאמנות לגוף הזה למוסד הזה, אומר שהוא לא מצטער, אבל בוא נשמע אותו כשהוא עונה היום בדיעבד אחרי הדברים..."

@ אבישי רביב @
"אני מרגיש קורבן במקרה הזה, כי אני באמת לא בכלל, כאילו בכלל לא
שייך לדבר הזה, הכי קל היה לתפוס אותי בתור ש.ג ולהתלבש עלי, היה פה לחצים פוליטים, אינטרסים פוליטים, הכי קל. אני בגל 18 התגייסתי לצבא,
ליחידה קרבית, יחידה מובחרת, נפצעתי בצבא, הייתי חצי שנה בבית חולים, לאחר מכן הצטרפתי לשרות הבטחון, כל התקופה באמת הייתי, נאמנות מוחלטת, נאמנות מוחלטת ולכן התחושה היא לא קלה, למרות זאת אני גאה להיות שייך לאותם אנשים, לכן התחושה היא שיש פה מעין בגידה. קל לדבר בדיעבד, אבל אם הייתי יודע שזה יקרה ולא רק אני והרבה הרבה אנשים סוכנים ואנשי שרות ואנשי בטחון שאם הם היו יודעים שאם זה מה שיקרה להם כמו שקרה לי, אף אחד לא היה מתגייס לשרות הבטחון, אני מדבר עם הרבה ותיקי שרותי הביטחון לפני 20 ו- 30 שנה, כולם אומרים לי שבתקופה שלנו דבר כזה לא היה קורה שמעמידים אדם שתרם למדינהמעמידים אותו לדין, "דבר כזה בחיים לא היה בשרות הביטחון", אני אומר לך עכשיו, אני הייתי גאה להיות בשרות הביטחון, אם הייתי יודע שאם משהו יקרה לי, הייתי עושה דברים אחרת, הייתי חושב פעמיים אם להיות בשרות הייתי אולי לא הולך. הייתי 8 שנים, הבאתי אלפי דיווחים, כשהיו צריכים אותי הייתי טוב, פתאום שדברים לא הסתדרו כמו "שהם רוצים" אז זה בעייתי, אבל זה לא נכון, לדעתי הייתי הסוכן הכי טוב שלהם."

@ רזי ברקאי @
"ועכשיו טל לעניין עצמו, מדוע האיש לא דיווח בשעתו על הכוונה לרצוח
את יצחק רבין??"

@ טל רוזנר @
"זה בעצם קו ההגנה שלו לכל אורך המשפט, כך לפחות הציג עורך דינו
איתן פלג {איש שב"כ} לפחות כך הוא אומר: אבישי רביב לא ידע חד
משמעית על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין ובשיחה עם אבישי רביב אנחנו שומעים את זה גם ממנו והוא מנסה להסביר לנו, שבעצם לא
היתה סיבה להופיע נורה אדומה אצלו, אולי מה שלא יותר בכלל הציבור.
הוא מאשים הרבה מאוד אנשים בכך שאף אחד לא שם לב, דוקא אותי לתפוס, מדובר כפי שהוא אמר כבר מקודם בש?ג שנתפס הוא אומר לא פיספסתיואני עדיין הסוכן הכי טוב שלהם, שים לב רזי מה יש לו לומר על זה...."

@ אבישי רביב @
"א. לא פיספסתי, לא ידעתי, לא האמנתי ולא ראיתי ולא אני אומר את זה, אומר את זה הרוצח "בכבודו ובעצמו", האשמה שלי כמו האשמה של כל עם ישראל, כולם ראו את התמונות, כולם "שמעו את התמונות" אף אחד לא האמין
, טיבה של בכתובת על הקיר שבדיעבד היא רק בדיעבד כתובת כתובה על הקיר, אף אחד לא האמין שיהודי יקום והרוג יהודי ולא היתה התפיסה, אף אחד לא האמין גם אני לא, דברים שהיו זה דברים שהיו כל הזמן, מאות ואלפים דיברו על כך, שמעו וראו וידעו, גם התקשורת, אף אחד לא אמר כלום, אז לבוא אלי ולהגיד למה לא עשית ולמה לא דיווחת, אם רק הייתי יודע 1% הייתי ישר מדווח ישר מונע את זה כמו שמנעתי הרבה, הרבה "דברים", אני רק רוצה להגיד לכל עם ישראל ובמיוחד למשפחת רבין, שאין לי חלק בדבר הנורא הזה
ורצח רבין זה הדבר הכי נורא שקרה פה במדינה רק אם הייתי יודע באמת קצת, אם רק הייתיח מונע אותו, ז"א הייתי מונע את הרצח הזה, זה דבר נורא ודבר
מתועב, הלואי שהייתי יכול למנוע את זה, הלואי, אבל לא ידעתי כלום, לא תיארתי לעצמי ולא האמנתי. כולם ראו את התמונות כולם שמעו את הדברים,
לבוא להאשים אותי זה "טפשות וטימטום".

@ רזי ברקאי @
"זה טמטום וטפשות, להאשים אותי אומר הסוכן אבישי רביב, וטל רוזנר
מוסיפה: ושים לב שהוא פונה כאן למשפחת רבין ומבקש להעביר להם מסר,
בכל מקרה אנחנו גם שואלים אותו, אם יש לו לומר היום לאחים יגאל וחגי עמיר שדרך אגב שניהם זומנו להעיד במשפטו, וחגי סרב להעיד והוא הוצא
מיד מהאולם, כשהוא אומר שהוא לא משתף פעולה עם האוייב, דהיינו הפרקליטות. יגאל עמיר לעומתו העיד ארוכות ואפילו נוצר קשר עיין בינו לבין אבישי רביב, רביב נראה מתוח מאוד במהלך העדות הזאת, אנחנו רק
נומר שיגאל עמיר בעדות שלו, אולי העדות המרכזית והחשובה ביותר במשפט הזה, אמר שאבישי רבי לא שמע ממנו על הכוונה שלו לרצוח את יצחק רבין ואנחנו שואלים את רביב אם הוא רוצה להגיד משהו וליגאל ולחגי עמיר,
ושים לב מה יש לו לומר על זה...."

@ אבישי רביב @
"הם הרסו לי את החיים, זה מה שאני "יכול" להגיד, זה שהוא רצח את רבין וזה שאני עומד למשפט, וחלק מה שהגעתי ליום הזה."

@ טל רוזנר @
"אנחנו שואלים את אבישי רביב, הוא מסרב לענות על אופן התנהלותו כסוכן,
שב"כ, הוא לא רוצה לדבר על הדיווחים שלו שהוא מסר ועל אופן הפעילות שלו, בכל זאת בוא לא נשכח שהוא היה פעיל בעצמו בתנועת "כך" בשנת 87 וזאת היתה הסביבה הטיבעית שבה הוא חי, ולכן אנחנו שואלים אותו, איך
הוא בעצם הרגיש שהוא בעצם מסר דיווחים על האנשים שהוא בתוכם הוא חי, מגוייס בעצם ואבישי רביב, אומר שגם העניין הזה, כמו כל המסכת שהוא
מתאר זה היה עניין מאוד לא פשוט..."
@ כרטיס הביקור של תנועת כך שאבישי רביב גדל בה @

@ אבישי רביב @
"מגיל צעיר החלום שלי היה להיות באמת בשרות הבטחון וכשהייתי בצבא
ז"א היה לי חלום לקריירה צבאית, וברגע שהפציעה קטעה את "מחשבותי,
ברגע שבאו ופנו אלי, באתי באמת במוטיבציה ומתוך מניעים מיוניים ופטריוטים לבוא ולעזור לשרות הביטחון, אני לא בא לעזור לאנשים, אלא "למדינה" וכך אני רואה את זה, @ המטרה היתה למנוע פיגועים @ הנאמנות שלי היתה אך ורק "למדינה ולשרות הביטחון" ואף פעם לא הרגשתי "לויאליות" או רגשות מעורבים בדברים האלה, מאוד נאמנות
אך ורק "למדינה", זה לא היה קל, ז"א היה לי חברים טובים, אבל זה
לא היה קל ואני יכול להגיד שאף פעם ואף פעם לא פגעתי באף אחד."

@ רזי ברקאי @
"אלו היו דברים שאבישי רביב אומר לכתבתנו טל רוזנר, ועוד מעט אחרי
המבזק, אנחנו נשוחח עם אמונה אלון, שהיתה מבין נשות הציבור שלחמו
שכך, שהאיש יועמד לדין וכל הדברים האלה כאמור אחרי המבזק ב-09:30."

המשך בהודעה הבאה....!!

מרגלית: איך לא עצרו אותך?
אבישי: אני בסדר. עצרו אותי ליד הבית של ההורים שלי, עשו לי
מארב, חיכו שם כמה שעות. איך אותך מצאו?

מרגלית: לא היו צריכים למצוא אותי.

אבישי: אבל באת לפה.

מרגלית: אין לי מה להתחבא.

אבישי: היינו בטוחים שהשתחררת כבר מאתמול. את עצורה מהבוקר?

מרגלית: לא, מהלילה.

אבישי: איך היה? תהיי חזקה, אל תתייאשי.

מרגלית: מה?

אבישי: תהיי חזקה, אל תתייאשי, תהיי חזקה. קשה?

מרגלית: לא, כי כאילו אין לי שום קשר ליגאל.

אבישי: הוא דיבר יותר מדי.

מרגלית: יגאל? (לוחשת, לא ברור).

אבישי: לא, לא צריך לשאול מי החברים שלו. לא צריך להגיד מי
החברים שלו. גם גילי נחקרה.

מרגלית: לא יודעת מה העניין. נו.

אבישי: איך המצב בבר אילן?

מרגלית: לא יודעת.

אבישי: אני הכי שונה בבר אילן. כולם שונאים אותי עכשיו בבר אילן.

מרגלית: פשוט פסיכי העניין הזה, נכון, לא?

אבישי: תראי, כולנו נאכל אותה. אבל אם זה המחיר ? שווה.

מרגלית: למה כולנו נאכל אותה? חוץ מזה שיגאל עצור ויגאל עשה
את זה. באמ ת עצוב.

אבישי: הוא עשה טעות.

מרגלית: לא קר לך?

אבישי: חם בלב.

מרגלית: מה?

אבישי: חם בלב. לא קר לי, קצת קריר, נו.

מרגלית: מה, אתה באמת חושב שהוא שייך לאי"ל ולכהנא חי?

אבישי: שטויות.

מרגלית: גם לי זה נראה שטויות. הוא צחק עליכם.

אבישי: מה?

מרגלית: הוא תמיד צחק עליכם.

אבישי: כמה עיתונאים התקשרו אלי, כל העיתונות מתקשרים אלי.
אני הרחתי א ת זה שהוא חבר באי"ל. אמרתי להם שהוא לא היה
באי"ל, שהוא פעל על דעת עצמו. הוא נחמד. אחרון שהייתי חושב
שיעשה דבר כזה. הכחשנו כל קשר אליו, זה גור ם נזק לנו.

מרגלית: אה, התקשרתי אליו הביתה, כי רציתי לדבר איתו על זה, כי
אני יוד עת שהוא תמיד היה פולט וזה. רציתי להגיד לו: עכשיו אתה
מרוצה, וזהו. רציתי להתקשר, סתם רציתי לדבר איתו על זה, אחרי
שהגשימו לו להרוג את רבין, מי שעשה את זה.

אבישי: הוא הרס לו את התוכנית.

מרגלית: מה?

אבישי: הרס לו את התוכנית. לא מעכל איך אפשר לעשות דבר כזה.
את יודעת מ ה? כאילו פה עצור יומיים, פה שבוע, פה שבועיים, אבל
פה מאסר עולם. בחיים לא תהיה חנינה. איך אפשר? זה טירוף, טירוף
לקחת את החיים שלו, שלי, של יגאל . רבין, מה אכפת לי, אבל, אה,
מאסר עולם. הוא היה פראייר של כולם. כולם רצ ו אותו, כי הוא היה
פראייר.

מרגלית: כולם מה?

אבישי: כולם רצו להיפטר מרבין.

מרגלית: כן, אבל צריך לשאול באיזו דרך.

אבישי: נכון, כולם רצו להיפטר. אף אחד לא רצה להרוג אותו. הוא
היה הפרא ייר של כולם.

מרגלית: לא נראה לי שהרבה רצו בדרך שלו.

אבישי: תראי, זה מאבק פוליטי. ראיינו אותי היום בגלי צה"ל ממקום
המחבוא שלי. פוליטי, את מבינה, כאילו משחקים עם המשטרה את
הפוליטיקאים. בעצם הם קיבלו הנחיה משריד ונוני להציל אותי.

מרגלית: חוקרים את כולם, את כל החבר'ה שלו.

אבישי: כן, הם ארגנו פגישה. כאילו עשו מזה כאילו התאגדות
מחתרתית (צוחק ), כל הארגון של השבתות זה ארגון (שניהם
צוחקים).

מרגלית: אני אומרת לך, עוד יעצרו אותי בסוף על שוטטות בחברון.
שיחקרו אותו. מי מהאוניברסיטה הזו לא היה במחתרת? כל הקטעים
הטובים היו במחתרת. מה שנקרא במחתרת, כאילו איזה מחתרת.

אבישי: התאגדות.

מרגלית: אני חושבת שלא יגיעו למצב הזה. תמיד שיגאל היה אומר
את זה, הייתי צורחת עליו, כועסת עליו וזה. למה הייתי צריכה
לחשוב שהוא ילך לעשות כזה דבר? זה לא אחד שלקחתי אותו. תמיד
כל הקטעים בעירבון מאוד מוגבל.

אבישי: מאוד. הוא מדבר בצורה צינית.

מרגלית: לא רק ציני. גם קטעים של הגזמות, כאילו. כל הדברים
כאילו, רק כ די לעורר מחשבה. כזה שחקן.

אבישי: החקירה היתה קשה?

מרגלית: בחקירה לא דיברתי עד שלא הביאו לי עורך דין.

אבישי: אני הזמנתי עורך דין מאפרת, שהתנדב לייצג אותי.

מרגלית: בחקירה שמעתי את הקולות שלהם, של חגי ושל יגאל. הוי,
חם לי.

אבישי: עכשיו כל מיני דברים צריכים לעזור לו. לא להוקיע אותו.

מרגלית: אין אפס.

אבישי: בכלא צריך לבקר אותו, לדאוג לו, לראות מה הוא צריך.

מרגלית: חכה, קודם נראה איפה אנחנו נהיה. הוא לא נורמלי.

אבישי: לא, אנחנו לא נהיה במאסר עולם. נצא אחרי כמה שנים.

מרגלית: אני לא חושבת שאפילו מגיע לי יום אחד. אני לא חושבת
שמגיע לי כל החקירות האלה.

אבישי: חקירה פוליטית.

מרגלית: תמיד אחרי שהוא אמר כזה דבר, אז ישר הייתי קוטלת אותו.

אבישי: זה פוליטיקה, זה חקירות פוליטיות. לא צריך לדאוג. הם לא
ישברו אותנו.

מרגלית: אני לא חושבת שאני צריכה להיות בכלא. אתה יודע, אני
כבר פה 48 שעות. עצבים.

אבישי: בתשע וחצי הגעתי להפגנה. פתאום בעשר התחילו שמועות.
רבין נרצח, ירו ברבין. אף אחד לא האמין. התחילו לצעוק, מוות
לרבין, כל הימין.

מרגלית: תשמור על החבר שלך טוב. אני צריכה לנוח. מה איתם? הם
חוקרים או תנו ביחד או משהו?

אבישי: מה פתאום?

מרגלית: אז למה שנינו פה?

אבישי: זו המתנה. אף פעם לא היית ביחד?

מרגלית: מי עכשיו אצלם? מה לי וביחד? מה לי ולשטויות האלה?

אבישי: הם חוקרים את כל תנועות הימין הקיצוני. אני כבר הייתי פה
אולי 0 2 פעם.

מרגלית: אה, כן.

אבישי: כן, כל החקירות של זו ארצנו, מועצת יש"ע. כאילו גוף
ממריד. זה ה גוף שהוקם על ידי הממשלה לחקור את פעילות הימין
הקיצוני. חוקרים פה את כל המחנות נוער של אי"ל, הנוער של כך,
כהנא חי, כל הפעילות הזאת.

מרגלית: אף פעם לא השאירו אותך כאן?

אבישי: צחקנו עליהם. מה זה מחנה נוער? הם לא יכולים לעשות
כלום. הם קיב לו הוראה מלמעלה. אז היינו יום שלם והם היו
משחררים אותנו. אף פעם לא נשארנ ו. מרגלית: בשביל מה המשכתם
לעשות את הדברים האלה, את המחנות נוער?

אבישי: אנחנו פועלים על פי חוק.

מרגלית: אבל ידעתם שיעצרו אותכם.

אבישי: היינו מזמינים טלוויזיה, מצלמים את זה. מצלמים מחנות
נוער, שהם רעולי פנים ואז באים לחקירה. אין לנו מה לומר. אין מה
לומר. זה לא אנחנו . היינו צוחקים מהחוקרים פה. עשינו צחוק. זו
חקירה פוליטית.

מרגלית: תגיד לי, איפה יש פה שירותים?

אבישי: יש פה באחד החדרים. פה, תבקשי מהחוקר שיבוא, תגידי
שאת צריכה שירותים. היית בתא עם הקטינים?

מרגלית: אין לי תא בכלל. לא נתנו בכלל לישון.

אבישי: איפה היית כל הלילה? איפה ישנת?

מרגלית: לא ישנתי, החזיקו אותי כל הלילה. אתה מאמין שהוא עשה
את זה?

אבישי: לא, לא מעכל את זה.

מרגלית: שהוא הלך יפה וירה בו?

אבישי: לא, לא מעכל איך אפשר לעשות דבר כזה. לא מעכל.

מרגלית: לא הכרתי אותו. כאילו פתאום, זאת אומרת, יש לי נתק.
יגאל עד מו צאי שבת ויגאל ממוצאי שבת. לא, כאילו זה לא נתפס
במוח.

אבישי: לא מעכל את זה.

מרגלית: זה לא יגאל, כאילו זה לא.

אבישי: הוא גיבור.

מרגלית: אוי באמת, תעשה לי טובה.

אבישי: כל האחריות הוא לקח על עצמו, את כל האחריות, כל המדינה
על הכתפי ים. הוא נכנס להיסטוריה.

מרגלית: נכנס להיסטוריה, השאלה בתור מה.

אבישי: בטוח שהוא יהיה גיבור.

מרגלית: מה?

אבישי: בטוח בתור גיבור.

מרגלית: כן, אתה והגיבורים שלך. אין לי כוח.

אבישי: מי שמגנה עכשיו, פשוט אין לו גאווה יהודית.

מרגלית: גאווה יהודית מובילה לדברים כאלה.

אבישי: דין מוסר.

מרגלית: אני למדתי את ההלכה הזו.

אבישי: דין רודף.

מרגלית: אני למדתי את ההלכה הזו.

אבישי: הם חושבים שיש מה לשבור אותך.

מרגלית: הם אומרים כאילו שיגאל אמר שידעתי על הניסיון שלו וזה,
שיעשו ל י טובה, יאללה.

אבישי: זו אחת הדרכים שלהם לשבור אותנו בהמתנה.

מרגלית: מה לשבור אותנו. מה הם רוצים שאני יגיד דברים שהיו
שמה? אני בכ לל לא מאמינה שאני בקטע הזה. אתה יודע, כאילו
יגאל עכשיו יודע שאני כאן, ונראה שהוא צוחק פשוט.

אבישי: איך הוא יודע?

מרגלית: כי שמענו אתמול קולות. דיברתי בקול והוא דיבר בקול.
נראה לי שה וא מסר לי ד"ש. זה כל כך מתאים לו לעשות כזה דבר.
כאילו מתאים לו, בגלל כל הוויכוחים וכל זה שאמרתי לו שילך לחפש
את עצמו.

אבישי: יש לו מזל שהוא לא נהרג.

מרגלית: זהו. אתה יודע, אם זה היה מישהו אחר, אז הכל היה לי כל
כך ברור וזה. אבל זה כאילו חבר שלך שעשה את זה. זה הלם. כאילו
בגלל שזה חבר שלי. אני יודעת שהייתי מתייחסת לכל העניין אחרת,
אם זה היה מישהו אחר.

אבישי: הוא יגאל אותנו.

מרגלית (צוחקת): זה רק מחשבות. אבל מה שהכי לא מתעכל לי זה
שרבין מת, רבין נרצח.

גבר אלמוני קוטע את השיחה: בסדר, הגיע הזמן, בואי איתי. אתה
תישאר כאן.

לחבר הכנסת מיכאל איתן נודע ממקורות מהימנים כי הפרקליטות עומדת
לבקש מבית המשפט למחוק את סעיף ההסתה מכתב האישום שהוגש נגד אבישי רביב.

משפטו של רביב טרם התחיל למעשה, למרות שחלפו 6 שנים מיום מעצרו של החשוד. כיום נובע העיכוב מקרב טרום משפטי שסיבתו סרוב הפרקליטות
להציג בפני ההגנה ראיות שונות בטענת סודיות וסכנה לבטחון המדינה .

כזכור, התנגדה הפרקליטות לעצם הגשת כתב האישום נגד רביב, ובמשך שנים הוליכה שולל את היועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן יאיר, את הממשלה ואת
הכנסת בעניין זה. רק בעקבות מאבק פרלמנטרי עיקש של ח"כ איתן ח"כ (לשעבר) חנן פורת ואחרים הורה היועץ המשפטי לממשלה, בלית ברירה, להגיש את כתב האישום נגד רביב.

כתב האישום כלל רק חלק מזערי מהעבירות שביצע אבישי רביב. כך למשל מחק היועץ המשפטי לממשלה - מסיבות לא ברורות - את סעיף ההסתה לרצח ראש הממשלה, הסתה שאבישי רביב היה מעורב בה פעמים רבות. עתה לאחר שנמחק
גם סעיף ההסתה שהתייחס לטקס ההשבעה שביצע אבישי רביב במסגרת ארגון אייל, נותר בכתב האישום נגד רביב רק סעיף בודד של אי מניעת פשע.

כזכור מרגלית הר שפי הורשעה בגין סעיף זה, ההליכים הסתיימו, ערעורה נדחה והיא השלימה זה מכבר את רצוי העונש, ואילו משפטו של רביב המתייחס לאותה עבירה, לאותן נסיבות ולאותה תקופה טרם החל.

חבר הכנסת מיכאל איתן גינה בחריפות את החלטתו התמוהה של היועץ המשפטי למחוק מכתב האישום את סעיף ההסתה. באשר לטענה המשפטית לפיה אי אפשר להרשיע על פי הפקודה למניעת טרור בגין עבירות הסתה אלא אם מדובר בקיומו של ארגון טרור, מדגיש ח"כ איתן כי ארגון אייל היה ארגון טרור על פי הגדרת המחוקק ואף הפרקליטות עצמה ציינה זאת בכתב האישום שהוגש נגד חברים אחרים בארגון אייל.

"הפרקליטות הסתבכה בשל העובדה שהיא עצמה נתנה אישור לשב"כ להפעיל את אייל כארגון טרור שגרם לפציעתם של יהודים וערבים, גרם נזק כבד לרכוש והבאיש את ריחם של המתנחלים בציבוריות הישראלית והעולמית" ציין חבר הכנסת איתן "כעת חוששים בפרקליטות שרביב יפתח את פיו וקלונם יתברר ברבים". חבר הכנסת איתן הוסיף כי ישקול פניה ל"בגץ" בעניין זה.
http://www.miki.org.il/article.asp?newsid=253

מבחן התוצאה.
פ"ש

להלן: @ התמליל @

אחרי 8 דחיות עד לפתיחתו של משפטו המתוקשר של סוכן השב"כ לשעבר אבישי רביב, סוף סוף צפויה מחר (יום שני) הכרעת הדין במשפטו של האיש הנאשם בכך שלא מנע את רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

מחר - יום ב' - יכריע בית משפט השלום בירושלים אם סוכן השב"כ לשעבר שכונה "שמפניה" אבישי רביב ידע על כוונת הרוצח יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה ובאי דיווח לממונים עליו, לא מנע את הרצח.

משפטו של אבישי רביבי נפתח ב-7.4.2002. זאת, לאחר שמונה דחיות מכל מיני טענות. כתב האישום נגדו הוגש ב-25.4.99. כבר באותה שנה טען סניגורו של רביב, כי הוא לא אשם וכי מדובר ברדיפה פוליטית. עיכוב התחלת המשפט במשך יותר משנתיים גרם לביקורת קשה כלפי הפרקליטות.

משפטו של רביב הגיע לשיאו בעדות שנתן יגאל עמיר בחודש דצמבר 2002. עמיר הגיע לבית משפט השלום באזיקים, תחת אבטחה כבדה ובמשך שעה נתן עדות ארוכה ומפורטת ובין היתר אמר כי רביב שמע אותו אומר כי צריך לרצוח את רבין אבל הדגיש בעדותו, כי אף פעם לא ציין בפניו כי הוא הולך לעשות את זה וזאת על אף שהיה עימו בקשרי ידידות במשך שנתיים. לעומת זאת, בעדותו ציין עמיר, כי דווקא השר בני אילון שמע אותו מדבר על הצורך לרצוח את רבין.

הפרקליטות מנגד טוענת כי רביב ידע על כוונותיו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין ובמסגרת המשפט הובאו להעיד בבית המשפט אנשי שב"כ שחלקם אף נתנו עדות בדלתיים סגורות.

יום שני, 31 במרץ 2003, 7:59
רביב. "הרצח הוא הדבר הכי נורא שקרה במדינה" (צילום: הארץ)

מאת: משה ריינפלד ויהונתן ליס,

עוד בכתבה:
"תחושת בגידה"

בית משפט השלום בירושלים ייתן היום אחר הצהריים את פסק הדין במשפטו של סוכן השב"כ לשעבר, אבישי רביב. רביב הואשם באי מניעת רצח ראש הממשלה יצחק רבין, אף שידע מראש על כוונותיו של יגאל עמיר לעשות זאת.

התובעים טענו במשפט כי מחקירותיו של רביב במשטרה ובשב"כ עולה שכאשר שמע מפיו של עמיר על כוונותיו, הבין שהן רציניות אך החליט שלא לדווח על כך למפעיליו בשב"כ.

פרסומת

סניגוריו של רביב טענו שלמרות שעמיר אמר לרביב שצריך לרצוח את ראש הממשלה, לא הובאו ראיות של ממש לכך שרביב האמין שבכוונתו של עמיר לרצוח את רבין בעצמו.

במשפטו של יגאל עמיר באשמת רצח רבין, העידו אחיו חגי עמיר וחברו דרור עדני, כי רביב ידע על הכוונה לרצוח את רבין אך לא מנע אותה. רביב, שהעיד אף הוא במשפט, הכחיש זאת, ואף טען שלא היה סוכן שב"כ. ואולם, לאחר שוועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט מאיר שמגר קבעה כי רביב היה סוכן שב"כ, חוגים רחבים בימין הפוליטי החלו ללחוץ להעמידו לדין - הן על מעשיו והן על מתן עדות שקר. לחצים אלה נתקלו בהתנגדות השב"כ, שחשש שמשפט כזה יחשוף את שיטות העבודה שלו ויפגע בעבודתו.

רק בינואר 1998 החליט ראש השב"כ דאז, עמי איילון, להסיר את ההתנגדות למשפט. החלטת איילון נבעה בעיקר מרצונו להפריך את הטענות שרווחו בימין, לפיהן הרקע לרצח רבין הוא קונספירציה שהשב"כ היה שותף לה.

"תחושת בגידה"

כתב האישום נגד רביב הוגש לפני כארבע שנים, באפריל 1999. פתיחת המשפט התעכבה כשלוש שנים, בעיקר בגלל מאבקה של ההגנה לחשוף חומר חקירה של השב"כ, והתנגדות התביעה לכך בטענה שהחשיפה עלולה לפגוע בעבודת השב"כ. בפועל, החל המשפט רק לפני כשנה.

לקראת מתן פסק הדין במשפטו, העניק אתמול אבישי רביב ראיון לגלי צה"ל. הוא ביקש להעביר מסר למשפחת רבין: "אין לי חלק בדבר הנורא הזה, ורצח רבין הוא הדבר הכי נורא שקרה במדינה. אם הייתי יודע קצת, באמת שהייתי מונע אותו".

בית המשפט הכשיר זה עתה את מעשיו של סוכן השב"כ אבישי רביב
הוא כאמור נקי יותר ממרגלית הר שפי. פח-ח-ח-ח !
אבישי רביב יצא זכאי ועוד פה אחד !
צורה להם.

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
8193 הודעות 16:38 31.03.03
שנבין דבר אחד: הרשעתו של אבישי רביב..........
היתה מטילה צל כבד, על מינוייה של דורית בייניש
לנשיאת בית משפט העליון, של היועמ"ש לממשלה אלייקים
רובינשטיין ושל פרקליטת המדינה עו"ד עדנה ארבל לשופטים
עליונים, וזה רק בהרראכיה של מערכת המשפט, עוד לא נגענו
בפוליטיקאים והעומדים מאחוריהם....@

@ "וביום הזה נתקע בשופר, נלבש שקים ונקרע קריעה" @

מבחן התוצאה.
פ"ש

בית משפט השלום בירושלים החליט פה אחד לזכות את סוכן השב"כ אבישי רביב מאישום של מניעת רצח ראש הממשלה יצחק רבין."לאבישי רביב לא היה רמז ואפילו קצה של רמז לכוונותיו של יגאל עמיר מהתבטאויותיו" נימק השופט אמנון כהן.

השופטים, אמנון כהן, נשיא בית משפט השלום, אריה רומנוב ואורית אפעל-גבאי, קבעו כי רביב לא ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה. לא די, קבעו השופטים במידע כוללני כדי לקבוע כי אבישי רביב ידע על הרצח העומד להתרחש. אי מניעת רצח, לדעת השופטים יכולה להתבצע אך ורק אם קיים מידע קונקרטי על הרצח העומד להתבצע.

השופטים טענו עוד כי התרשמו שלא היה לו לאבישי רביב כל מניע להסתיר מידע ממפעיליו בשב"כ. בדבריהם הגדירו השופטים את רביב כסוכן מסור לשרות, אם כי קשריו עם יגאל עמיר הוגדרו כבעייתיים.

"לאבישי רביב לא היה רמז ואפילו קצה של רמז לכוונותיו של יגאל עמיר מהתבטאויותיו. לא הוכח בפנינו שהנאשם ידע על כוונותיו של עמיר לרצוח את ראש הממשלה" אמר נשיא בית משפט השלום, השופט אמנון כהן.

עוד כתבו השופטים בפסק הדין :"לא נטען בפנינו על קיומו של מניע ממשי לכך שהנאשם הסתיר ממפעיליו ביודעין ובזדון מידע שהגיע אליו בדבר כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה. ממכלול הראיות שהובאו בפנינו, עולה דווקא כי היה לנאשם מניע משמעותי למסור לשב"כ על כוונותיו של יגאל עמיר - אילו ידע אותן. זאת, משום שהשב"כ היה 'כל עולמו' ואילו היה מוסר דיווח שהיה בו כדי לסכל את רצח ראש הממשלה הוא היה נתפס כ'גיבור' ותדמיתו בעיני עצמו ובעיני אנשים חשובים לו - היינו אנשי השב"כ - היתה עולה".

רביב עצמו ועורך דינו שנראו נרגשים מאוד בתום משפטו מתכוונים כעת לעתור לבית המשפט בדרישת פיצויים מהמדינה על עינוי הדין שנגרם לו לטענתם.

נזכיר כי משפטו של רביב נמשך כשבע שנים וחצי ובהם העידו רבים מבכירי השב"כ.
http://www.a7.org/news.php?id=48151

ארבע שנים אחרי שהוגש כתב האישום נגד סוכן השב"כ לשעבר, אבישי רביב, החליט אחר הצהריים (ב') בית משפט השלום בירושלים לזכות אותו מכל אשם.

השופטים קבעו כי רביב לא ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. נשיא בית משפט השלום, השופט אמנון כהן, אמר בהחלטה: "לאבישי רביב לא היה רמז ואפילו קצה של רמז לכוונותיו של יגאל עמיר מהתבטאויותיו. לא הוכח בפנינו שהנאשם ידע על כוונותיו של עמיר לרצוח את ראש הממשלה".

רביב, שישב בשקט במהלך הקראת פסק הדין, זעק "יש!" כששמע את ההחלטה, וחייך חיוך רחב. עורך דינו, איתן פלג, פרץ בבכי נרגש. רביב אמר בדמעות לעיתונאים: "עברתי 7 שנים מאוד קשות. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים היה התקווה שהאמת תצא לאור. תרמתי שמונה שנים מחיי, אני אוהב את המדינה. נפצעתי, ולא ויתרתי. אני נלחמתי. אין לי חלק בדבר הנורא הזה, והלוואי ויכולתי למנוע זאת. הייתי גאה להיות בשירות הביטחון, יש שם אנשים מופלאים, הרבה אנשים היום חייבים לי את חייהם".

הסניגור, עורך הדין פלג אמר בהתרגשות: "אני קורא ליועץ המשפטי לממשלה לעשות חשבון נפש. הוא צריך לתת דין וחשבון - והיום. ההחלטה להגיש כתב אישום נגד רביב הייתה החלטה אומללה. רובינשטיין החליט מטעמיו בלבד שעדיף שרביב יעמוד לדין מאשר תמשיך חרושת השמועות בדבר תיאוריית הקונספירציה".

בפסק הדין כותבים השופטים: "לא נטען בפנינו על קיומו של מניע ממשי לכך שהנאשם הסתיר ממפעיליו ביודעין ובזדון מידע שהגיע אליו בדבר כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה. ממכלול הראיות שהובאו בפנינו, עולה דווקא כי היה לנאשם מניע משמעותי למסור לשב"כ על כוונותיו של יגאל עמיר - אילו ידע אותן. זאת, משום שהשב"כ היה 'כל עולמו' ואילו היה מוסר דיווח שהיה בו כדי לסכל את רצח ראש הממשלה הוא היה נתפס כ'גיבור' ותדמיתו בעיני עצמו ובעיני אנשים חשובים לו - היינו אנשי השב"כ - היתה עולה".

בשב"כ התנגדו להגשת כתב האישום

באפריל 99' הגישה פרקליטות המדינה כתב אישום נגד רביב, סוכן השב"כ שזכה לכינוי "שמפניה". רביב הואשם בשתי עבירות: האחת - אי מניעת פשע (רצח ראש הממשלה), והשנייה - תמיכה בארגון הימני-הקיצוני "אייל" (ארגון יהודי לאומי). עם תחילת הדיונים ביקשה הפרקליטות להסיר את סעיף העבירה של תמיכה בארגון הימני-הקיצוני "אייל", וכך נותרה רק העבירה של אי מניעת פשע.

תחילה התנגדו בשב"כ להגשת כתב האישום נגד רביב. ואולם ראש השב"כ אז, עמי איילון, אמר כי לאחר התייעצויות החליט כי חקירתו של רביב בתוך הארגון לא מוצתה, וכי צריך להעביר את הנושא לטיפול חיצוני. הגשת כתב האישום נגד רביב לבית משפט השלום בירושלים נעשתה בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ובניגוד לעמדתם של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ומשפטנים נוספים בפרקליטות.

רביב: לא הבנתי שמדובר בכוונה קונקרטית

רוב הדיונים בבית המשפט בעניינו של רביב, במסגרתם העידו אנשי השב"כ, נערכו בדלתיים סגורות. רביב טען כי דיווח למפעיליו על כוונתו של עמיר לפגוע בערבים, אך הם לא עשו דבר בעניין. בנוסף טען רביב כי סוכנים נוספים ידעו על כוונותיו של עמיר לרצוח את ראש הממשלה, אך נמנעו מלהעביר דיווח על כך. רביב טען כי אי-העמדתם לדין של מפעיליו ושל הסוכנים האחרים מספקת לו "הגנה מן הצדק", כלומר עילה לביטול כתב האישום נגדו מטעמי צדק.

בדומה לטענתה של מרגלית הר-שפי, ידידתם של רביב ועמיר, טען גם רביב עצמו כי למרות ששמע את עמיר מתבטא על "דין רודף" שחל על רבין, הרי שלא סבר כי מדובר בכוונה רצינית וקונקרטית שלו, ולכן נמנע מלדווח עליה. כמו כן טען רביב כי מעולם לא תודרך להתמקד בהשגת מידע על כוונות אנשי ימין לפגוע באישיות ציבורית. לטענתו, עמדו שיקולים פוליטיים מאחורי ההחלטה לקיים את משפטו.

במהלך המשפט טען מפעילו של רביב בשב"כ כי "רביב חי באיזו סתירה פנימית ללא יכולת ליישבה. הוא לא העריך נכונה את מידת הסיכון שנשקפה מיגאל עמיר". לדברי המפעיל, הקשר עם רביב היה "מאד מורכב ובעייתי". לאחר טקס השבעה של צעירים מהימין הקיצוני שיזם רביב ושודר בטלוויזיה, הוחלט לנתק אתו את הקשר למשך חודש. ראש היחידה להפעלת סוכנים בשב"כ, המכונה "עדין", העיד במשפט כי רביב לא ידע על הכוונה לרצוח את רבין, וכי השב"כ עשה לו עוול כאשר ניתק עימו את הקשר אחרי הרצח.

יגאל עמיר: רביב לא ידע יותר מאחרים

במהלך משפטו של רביב העידו גם חגי ויגאל עמיר. חגי עמיר סירב לשתף פעולה, בטענה שמדובר במשפט מבוים, והדגיש כי הקשר שלו עם רביב היה קלוש. יגאל עמיר טען כי לא התבטא בפני רביב על הכוונה לרצוח את רבין. הוא ציין כי ב"שבת סטודנטים", שהתקיימה בבית חגי בשנת 95', אמר אמנם שצריך להרוג את רבין, אבל כל האנשים שהיו שם שמעו אותו, כולל השר בני אילון.

יש לציין כי על מרגלית הר-שפי, שנשפטה על אותו סעיף בו הואשם רביב, נגזרו תשעה חודשי מאסר בפועל ועוד 13 חודשים על תנאי.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2531513,00.html
(31.03.03 , 15:57)

הואשם באי מניעת רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל; שלושה שופטים קבעו פה אחד כי לא הוכח שידע על כוונתו של יגאל עמיר לבצע את הרצח; כתב האישום הוגש לפני 4 שנים
יום שני, 31 במרץ 2003, 15:56

רביב. "אין לי חלק בדבר הנורא הזה" (צילום ארכיון: הארץ)

מאת: משה ריינפלד ויהונתן ליס,

שלושה שופטי בית משפט השלום בירושלים זיכו היום פה אחד את סוכן השב"כ לשעבר, אבישי רביב, מאשמת אי מניעת רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל. התובעים, עורכי הדין משה שילה ואורית סון, טענו במשפט כי מחקירותיו של רביב במשטרה ובשב"כ עולה שכאשר שמע מפיו של יגאל עמיר על כוונותיו, הבין שהן רציניות אך החליט שלא לדווח על כך למפעיליו בשב"כ.

סניגוריו של רביב, עורכי הדין איתן פלג ומשה הכהן, טענו שלמרות שעמיר אמר לרביב שצריך לרצוח את ראש הממשלה, לא הובאו ראיות של ממש לכך שרביב האמין שבכוונתו של עמיר לרצוח את רבין בעצמו.

פרסומת

במשפטו של יגאל עמיר באשמת רצח רבין, העידו אחיו חגי עמיר וחברו דרור עדני, כי רביב ידע על הכוונה לרצוח את רבין אך לא מנע אותה. רביב, שהעיד אף הוא במשפט, הכחיש זאת, ואף טען שלא היה סוכן שב"כ. אולם לאחר שוועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט מאיר שמגר קבעה כי רביב היה סוכן שב"כ, חוגים רחבים בימין הפוליטי החלו ללחוץ להעמידו לדין - הן על מעשיו, והן על מתן עדות שקר. לחצים אלה נתקלו בהתנגדות השב"כ, שחשש שמשפט כזה יחשוף את שיטות העבודה שלו ויפגע בהן.

רק בינואר 1998 החליט ראש השב"כ, עמי איילון, להסיר את ההתנגדות למשפט. החלטת איילון נבעה בעיקר מרצונו להפריך את הטענות שרווחו בימין, לפיהן הרקע לרצח רבין הוא קונספירציה שהשב"כ היה שותף לה.

כתב האישום נגד רביב הוגש לפני כארבע שנים, באפריל 1999. פתיחת המשפט התעכבה כשלוש שנים, בעיקר בגלל מאבקה של ההגנה לחשוף חומר חקירה של השב"כ, והתנגדות התביעה לכך בטענה שהחשיפה עלולה לפגוע בעבודת השב"כ. בפועל, החל המשפט רק לפני כשנה.

לקראת מתן פסק הדין במשפטו, העניק אתמול אבישי רביב ראיון לגלי צה"ל. הוא ביקש להעביר מסר למשפחת רבין: "אין לי חלק בדבר הנורא הזה, ורצח רבין הוא הדבר הכי נורא שקרה במדינה. אם הייתי יודע קצת, באמת שהייתי מונע אותו".

רביב הוסיף שהוא מרגיש כקורבן בפרשה. על שירותו בשב"כ סיפר: "כל התקופה הייתי בנאמנות מוחלטת, לכן התחושה היא לא קלה. אני גאה להיות שייך לאותם אנשים, ולכן התחושה היא שיש פה מעין בגידה".
http://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=0&id=369463

1. טקסט המסמך עצמו
בתגובה להודעה מספר 0

בתי המשפט
בית משפט השלום ירושלים ת.פ. 2070/99

השופטים: כהן,אפעל-גבאי ורומנוב

בעניין: מדינת ישראל
המאשימה
נ ג ד

אבישי רביב
הנאשם

ב"כ המאשימה: עו"ד א. סון,עו"ד מ. שילה, עו"ד ע. פלש
ב"כ הנאשם: עו"ד א. פלג, עו"ד מ. הכהן, עו"ד י. ארנון, עו"ד ח. לסר

עיקרי הכרעת הדין

1. בהתאם להוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי , תשמ"ב-1982 אנו מודיעים בזה כי החלטנו, פה אחד, לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

2. הכרעת הדין מחזיקה 61 עמודים. היא עומדת לעיונכם. נוכח היקף הכרעת הדין החלטנו שלא להקריאה בפניכם, אלא להביא בתמצית את עיקריה. אנו מבקשים להדגיש, כי הסקירה אותה נביא כאן היום אינה באה במקום קריאת הכרעת הדין גופה, ועל כן כל מי שמבקש לדעת מהם הנימוקים העומדים ביסוד הכרעתנו, צריך לקרוא את הכרעת הדין מראשיתה ועד סופה, וללמוד אותה.

3. כפי שעוד נעמוד על כך בהמשך, ביום 18.9.02 נתנו את החלטתנו ב"משפט הזוטא" אשר התנהל בפנינו במסגרת הליך זה. ב"משפט הזוטא" נחלקה דעתי מדעת חברי. חברי כתבו את דעת הרוב ואני כתבתי את דעת המיעוט. הכרעת הדין אותה אנו נותנים היום הולכת בעקבות המסגרת אשר נקבעה ב"משפט הזוטא". בעלי דעת הרוב ב"משפט הזוטא" כתבו חוות דעת משותפת אחת, ואילו אני כתבתי חוות דעת נפרדת. התוצאה הסופית היא, שהגם שב"משפט הזוטא" נפרדו דרכינו, הרי שבסופו של יום, כמו בגן השבילים המתפצלים, שבו דרכינו ונפגשו, והתוצאה אליה הגענו היא אחת.

4. כתב האישום בתיק זה הוגש ביום 25.4.99. בחוות הדעת אותה כתבתי פירטתי באריכות את ההליכים המקדמיים אשר התנהלו בתיק זה בטרם ניתן היה להתחיל בשמיעת המשפט עצמו, וכן את מהלכי המשפט עצמו. ככל שמדובר בהליכים המקדמיים, הרי שנוכח העובדה שבתיק זה הוגשה תעודת חסיון החתומה על ידי ראש הממשלה, ונוכח טענת הסניגוריה כי ההגנה לא קיבלה לידיה את מלוא חומר החקירה אותה היא זכאית לקבל, התנהלו בתיק זה הליכים משפטיים מקדמיים בשני מישורים שונים. במישור האחד פנתה הסניגוריה בבקשה לקבל לידיה את חומר החקירה החסר, לטענתה. בקשה זו נדונה על ידי סגנית הנשיא, כב' השופטת ש. דותן. בפני סגנית הנשיא התקיימו 7 ישיבות, ובסופו של דבר היא נתנה החלטה המחזיקה לא פחות מאשר 100 עמודים. על החלטה זו הוגש ערר אשר נדון בבית המשפט המחוזי על ידי כב' השופט צ. זילברטל. בפניו התקיימו 5 ישיבות וביום 15.8.01 הוא נתן את החלטתו.
באשר למישור השני הנוגע לתעודת החסיון, הגישה ההגנה לבית המשפט העליון עתירה לגילוי ראיה אשר נדונה על ידי כב' השופט י. טירקל. בפני כב' השופט טירקל התקיימו מספר ישיבות, ובהחלטה אותה נתן הוא העיד על עצמו כי לצורך מתן החלטתו היה עליו לעבור על 20,000 מסמכים. רק לאחר ששני ההליכים המקדמיים הסתיימו, ניתן היה לגשת לשמיעת המשפט עצמו. קיימנו לא פחות מ-20 ישיבות אשר התקיימו , בדרך כלל, מבוקר עד ליל, לרבות בפגרת בתי המשפט ובימי ו'. ביום 12.02.03 נשמעו סיכומי ההגנה.

5. כפי שידוע וזכור היטב לכולנו, במוצאי יום שבת, ה-4.11.95, נרצח ראש ממשלת ישראל ושר הבטחון שלה, יצחק רבין ז"ל. הרוצח הוא יגאל עמיר. בכתב האישום אשר הוגש בתיק זה נגד הנאשם הוא מואשם בכך שלא מנע את הרצח. מיוחסת לו עבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין תשל"ז-1977. על פי החוק והפסיקה, לצורך התגבשותה של עבירה זו אין די בחשד ואף לא בעצימת עיניים, אלא יש צורך להוכיח קיומה של ידיעה ממשית בדבר הכוונה לבצע פשע. ולא רק שהידיעה היא ממשית, אלא יש להוכיח שהנאשם האמין כי הזומם מתכוון לבצע את זממו וכי הסכנה שנשקפה מצידו של הזומם היתה סכנה ממשית.

6. הנאשם הינו יליד 1967. בהיותו כבן 20 הוא גוייס על ידי השב"כ לשמש סוכן. הוא שימש כסוכן במשך שמונה שנים, עד אשר השב"כ ניתק את הקשר עימו ביום 14.11.95, היינו כעשרה ימים לאחר רצח ראש הממשלה. הקשר של הנאשם עם מפעיליו היה אינטנסיבי ביותר. במהלך שנות פעילותו העביר הנאשם לשב"כ מספר גדול מאוד של ידיעות. הנאשם תואר על ידי מפעיליו, אשר העידו בפנינו, כסוכן מסור ביותר, ובעל נגישות ליעדים בתוכם התבקש לפעול. ואולם מן העבר השני הוא תואר כסוכן "בעייתי", אשר בצד פעילותו כסוכן, אשר תכלית הפעלתו לגרום לסיכול ביצוען של עבירות פליליות, הוא עצמו ביצע "מתחת לאפו של השב"כ" בדיוק את אותן עבירות אשר לשם מניעתן הוא הופעל על ידי השב"כ. בהכרעת הדין יש פירוט של ההתנהגות ה"בעייתית" והפלילית של הנאשם, לצד היבטים אחרים באישיותו.

7. הנאשם ויגאל עמיר הכירו זה את זה אגב לימודיהם באוניברסיטת בר אילן וב"כולל" של אותה אוניברסיטה. לקראת החתימה על הסכמי אוסלו ב' החל יגאל עמיר לארגן "שבתות סטודנטים" בישובים שונים באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה, לצורך הבעת תמיכה במתיישבים באיזורים אלה. הנאשם עזר ליגאל עמיר בארגון השבתות ואגב כך התהדק הקשר בין השניים. מתוך "ים" הידיעות אותן מסר הנאשם למפעיליו בשב"כ במהלך שמונה שנות פעילותו, הוא מסר בעניינו של יגאל עמיר שמונה ידיעות בלבד. בהכרעת הדין יש פירוט של כל אותן שמונה ידיעות. הרוב המכריע של הידיעות עסק "בשבתות הסטודנטים" אותן אירגנו השניים. רק בידיעה אחת מסר הנאשם למפעילו דברים שמעבר לכך. באותה ידיעה תואר יגאל עמיר כאדם קיצוני מאוד בדעותיו, אשר העלה רעיון "לארגן קבוצת סטודנטים רציניים מבר אילן המעוניינים לעשות דברים", כאשר הנאשם התרשם כי מדובר היה בפגיעה בערבים ולא בפגיעה ביהודים. בעניין זה ראוי לציין, כי חלק ניכר מתקופת ההיכרות בין הנאשם לבין יגאל עמיר היה בעת שיגאל עמיר כבר גיבש לעצמו את הכוונה לרצוח את ראש הממשלה, ואף עשה מספר נסיונות בכיוון זה. בדיווחים אותם מסר הנאשם למפעיליו לא היה רמז ואף לא קצהו של רמז לכוונות הרצח אשר היו טבועות היטב בנפשו של יגאל עמיר במשך עת ארוכה, ולמעשים שעשה יגאל עמיר הלכה למעשה כדי להוציא לפועל את כוונותיו.

8. בליל הרצח, מספר שעות לאחר הרצח, זומן הנאשם בדחיפות לפגישה עם מספר אנשי שב"כ בירושלים. במהלך הפגישה הוא התבקש לספר את כל הידוע לו על יגאל עמיר. בהזדמנות זו הוא מסר דברים אותם לא מסר קודם לכן למפעיליו, כפי שאלה פורטו בהכרעת הדין. בדו"ח שנערך ביחס לאותה פגישה נרשם מפיו של הנאשם, שהוא אמר כי בתקופת היכרותו עם יגאל עמיר הוא לא שמע אותו מעולם מתבטא בעד פגיעה בראש הממשלה. במהלך הפגישה הביע הנאשם נכונות לסייע בחקירת רצח ראש הממשלה בכך שהוא ייעצר בהסכמה, יוכנס לתא המעצר בו הוחזק יגאל עמיר וינסה לדובב אותו.

9. בשעות הערב של יום 6.11.95, היינו כ-48 שעות לאחר הרצח, נעצר הנאשם בהסכמתו. הוא נלקח למתקן המעצר בו הוחזקו יגאל עמיר וחשודים נוספים שנעצרו בינתיים, ובין היתר, הוא ביצע פעולת דיבוב כלפי יגאל עמיר. תוך כדי פעילותו של הנאשם בשירות השב"כ כמדובב, נדלקו אצל חוקרי השב"כ "נורות אדומות" והתעורר אצלם חשד כי במהלך הפעלתו של הנאשם כסוכן, עוד לפני רצח ראש הממשלה, הוא העלים ממפעיליו מידע בקשר ליגאל עמיר ולא סיפר להם את כל הידוע לו בקשר אליו. בהכרעת הדין יש פירוט של אותן "נורות אדומות".

10. נוכח החשד שהתעורר כלפי הנאשם, החליטו חוקרי השב"כ לחקור אותו. תחילה הוא נחקר על ידי ראש צוות החוקרים המכונה "יוני". אחר כך, מהטעמים אשר פורטו בהכרעת הדין, נחקר הנאשם על ידי החוקר המכונה "משה". שני החוקרים רשמו זכרונות-דברים לגבי מה שאמר להם הנאשם במהלך החקירות. זכרונות-הדברים הללו הם הראיה העיקרית עליה מבקשת המאשימה לבסס את הרשעתו של הנאשם. המאשימה הודיעה לנו, כי ללא זכרונות-הדברים אין בידיה די ראיות נגד הנאשם ואלמלא זכרונות- הדברים היא לא הייתה מגישה נגד הנאשם כתב אישום. בעת שהמאשימה ביקשה להגיש את זכרונות-הדברים כראיה, התנגדה הסניגוריה לבקשה והעלתה טענות נגד קבילותם. על כך התנהל בפנינו "משפט זוטא" בו, כאמור, נחלקה דעתי מדעת חברי. חברי סברו, כי יש לקבל את ההודאות נשוא משפט הזוטא ואילו אני סברתי כי אין לקבלן.עותק מהחלטתנו ( המשתרעת על פני 82 עמודים ) עומד לעיונכם. דאגנו לכך שהיום יימצא כאן מספר גדול של עותקים של החלטתנו ב"משפט הזוטא", וכל המתעניין יוכל לקבל לידיו עותק לעיונו. על כן לא אאריך בעניין זה.

11. במסגרת עדותו של הנאשם לאחר מתן ההחלטה ב"משפט הזוטא", לא הכחיש הנאשם כי כל הדברים שנרשמו על ידי החוקרים "יוני" ו"משה" בזכרונות-הדברים אכן נאמרו על ידו. טענתו הייתה, כי בחלק מהעניינים שיקר ל"יוני" ו"משה", בחלק מהעניינים אמר אמת, ואילו לגבי עניינים מסויימים אמר הנאשם כי אין הוא זוכר אם הם אמת או שקר. בהכרעת הדין יש פירוט מלא של האמירות השונות אותן אמר הנאשם לחוקרים, על פי חלוקה לשלושת הקטגוריות הנ"ל.

12. תמצית טענתו של הנאשם במשפט שבפנינו היא, כי הוא לא שמע מיגאל עמיר כל התבטאות על רצונו או על כוונתו לרצוח בעצמו את ראש הממשלה, וכי לא היו מונחות בפניו כל נסיבות אשר היו יכולות להביא אותו לסברה זו. בעדותו בפנינו אמר הנאשם, כי אילו היה נדרש בליל הרצח, עוד בטרם פורסם שמו של הרוצח, להכין רשימה של אלף אנשים אשר היו מסוגלים לעשות את המעשה, שמו של יגאל עמיר לא היה מופיע ברשימה. הנאשם מאשר, אמנם, כי שמע את יגאל עמיר אומר כי חל על ראש הממשלה "דין רודף" ו"דין מוסר" וכי "צריך להרוג אותו", ואולם, לדבריו, מדובר היה באמירות כלליות בלבד, שלא היו שונות מהתבטאויות רבות של אנשים רבים באותה תקופה אשר התנגדו התנגדות נמרצת למדיניות הממשלה. בתמיכה לטענתו, הגיש לנו הנאשם לקט של קטעי עיתונות וכתבות טלוויזיה מאותם ימים בהם מצויות התבטאויות חריפות נגד ראש הממשלה. הנאשם גם טען, כי לא תודרך על ידי מפעליו לדווח על התבטאויות מסוג זה.

13. לא היה לנו קושי לקבוע כי האמירות שמסר הנאשם ל"יוני" ול"משה" אותן הוא מאשר גם היום כאמת, אינן יכולות לגבש את יסוד ה"ידיעה" הדרוש לשם הרשעה בעבירה של אי מניעת פשע. לאחר שעיינו בחומר הראיות שהובא בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי לא הוכח בפנינו שהנאשם ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה. בהכרעת הדין מובאים תשעה טעמים אשר שימשו יסוד למסקנה זו. הטעמים בהכרעת הדין מפורטים בהרחבה ואני אעמוד רק על עיקר עניינם.

הטעם הראשון עניינו בזהירות הנדרשת בדרך כלל כאשר בתי משפט נדרשים להרשיע נאשמים בהסתמך על דברים שאמרו מחוץ לכותלי בית המשפט. חברי הביאו דברים מתוך דו"ח ה"וועדה לעניין ההרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר" בראשות שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט א. גולדברג. בחוות הדעת שכתבתי הרחבתי והעמקתי בהבאת אסמכתאות לעניין זה.

הטעם השני נוגע למבנה אישיותו של הנאשם, כפי שניתן ללמוד עליו ממקורות שונים שהובאו בפנינו. הנאשם תואר, בין היתר, כאדם ילדותי באופיו, בעל רמה אישית נמוכה אשר אינו יודע להבדיל בין עיקר לטפל. רופאה פסיכיאטרית אשר זומנה כעדת הגנה מטעמו של הנאשם תיארה אותו כאדם בעל הפרעה אישיותית נרציסטית. מכאן מסקנתנו, שאין מדובר באדם בעל רמה אישית גבוהה, חוסן פנימי ובטחון עצמי, אלא באדם בעל אישיות חלשה, תלותית משהו, "המבקשת למצוא חן", אשר לגביה קיים סיכון של מתן הודאת שווא. זה היה גם הרושם של מפעילו הקרוב "כפיר" והחוקר המנוסה "יוני".

הטעם השלישי עניינו בנסיבות חייו של הנאשם בשמונה השנים אשר קדמו לרצח. בהכרעת הדין נאמר, כי לא יהיה מוגזם לומר כי בשמונה שנות הפעלתו כסוכן ,חי הנאשם ב"עולם השקר". הוא היה נתון בהעמדת פנים מתמדת. הוא שיקר את סובביו, את הוריו, את אישתו דאז, את התקשורת ואפילו את השב"כ. יהא מי שיאמר כי הנאשם שיקר בראש ובראשונה את עצמו, שכן הוא מעולם לא זנח את האידיאולוגיה הימנית-קיצונית אותה הוא אימץ לעצמו עוד בשחר נעוריו, ולמרות זאת הוא הסגיר אנשים אשר החזיקו באידיאולוגיה זו. לכן, אין להתפלא אם בעת שהנאשם ראה את עצמו במצוקה הוא בחר בדרך המוכרת לו כל כך - לשקר.

הטעם הרביעי נוגע למצב הנפשי הקשה בו היה נתון הנאשם במהלך החקירה שנעשתה לו על ידי חוקרי השב"כ. החוקר "יוני" אמר בהזדמנויות שונות, כי היה אפשר למשוך את הנאשם לכל כיוון וכי הוא היה מסוגל להודות בכל. בהכרעת הדין עמדנו על כך שהנאשם מסר ל"יוני" דברים אשר כיום אין חולק על כך שהם שקר. ואם כך - מדוע לא לקבל את הטענה כי הוא שיקר גם בעניינים אחרים? בהכרעת הדין אנו מביאים את הערכתו של החוקר "יוני" כי בעניין מסויים הנאשם שיקר. בחוות דעתי אני מרחיב ומפרט את הבסיס המשפטי להסתמכות על הערכתו של "יוני" בעניין זה.

הטעם החמישי עניינו בכך ש"הודיית הנאשם" עליה מבקשת המאשימה לבסס את ההרשעה מצוייה בזכרונות-דברים של חוקרי שב"כ ולא בהודעות-חשוד אשר נמסרות בחקירה משטרתית "רגילה". בעניין זה צויין, כי החקירה בפני "יוני" התנהלה במשך כשלוש וחצי שעות ודו"ח זכרון-הדברים נרשם על ידו רק לאחר סיום החקירה, והוא מסתכם ברישומן של עשר נקודות קצרות אשר עלו בחקירה.

הטעם השישי עניינו בכך שלגבי עניינים מסויימים אותם מסר בחקירותיו ל"יוני" ול"משה", לא התמיד הנאשם לאורך זמן באמירות המפלילות המצויות בזכרונות- הדברים.

הטעם השביעי עניינו בנכונות ללא סייג שהביע הנאשם לשמש כמדובב של יגאל עמיר. הדעת נותנת, כי אילו יגאל עמיר היה משתף את הנאשם בסוד כוונותיו ותכניותיו לרצוח את ראש הממשלה, היה הנאשם עושה את כל שביכולתו כדי להתחמק ולהשתמט מבקשת השב"כ כי ידובב את יגאל עמיר, וזאת משום החשש שבמהלך שיחתם של השניים יזכיר יגאל עמיר את המפגשים והשיחות בהם סיפר הנאשם על כוונתו לרצוח את ראש הממשלה.

עניינו של הטעם השמיני הוא בכך, שלא נטען בפנינו על קיומו של מניע ממשי לכך שהנאשם יסתיר ממפעליו - ביודעין ובזדון כטענת המאשימה - מידע שהגיע אליו בדבר כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה. במכלול הראיות שהובאות בפנינו עולה דווקא כי היה לנאשם מניע משמעותי למסור לשב"כ על כוונותיו של יגאל עמיר, אילו ידע אותן, וזאת משום שהשב"כ היה "כל עולמו", ואילו היה מוסר דיווח שהיה בו כדי לסכל את רצח ראש הממשלה, הוא היה נתפס כ"גיבור", ותדמיתו בעיני עצמו ובעיני האנשים החשובים לו, היינו אנשי השב"כ, הייתה עולה.

הטעם התשיעי מצוי בעדותו של יגאל עמיר, שהעיד בפנינו מטעם ההגנה - אשר מטבע הדברים יש לבחון אותה בזהירות המתבקשת - ובראיות שהובאו בפנינו בקשר למערכת היחסים בין השניים. בעדותו בפנינו דחה יגאל עמיר בצורה ברורה, נחרצת וחד משמעית את הטענה כי הוא סיפר לנאשם על כוונתו לרצוח את ראש הממשלה. הגענו לכלל מסקנה כי במכלול הראיות שהובאו בפנינו לא מצויות ראיות אשר יכולות לתת הסבר לטענת המאשימה לפיה מבין כל האנשים הרבים אשר סבבו את יגאל עמיר, בחר האחרון לספר על תכניותיו הכמוסות דווקא לנאשם. עמדנו על כך שדווקא הובאו בפנינו ראיות הפוכות. ראשית, מתוך חומר הראיות שהובא בפנינו עולה, כי הנאשם לא נמנה על חוג החברים הקרובים של יגאל עמיר. שנית, יש יסוד לסברה כי במובנים מסויימים יגאל עמיר לא רחש כבוד רב לנאשם. שלישית, מעדותו של יגאל עמיר עולה, כי הוא היה מודע לחשדות אשר ריחפו בחלל האוויר לפיהן הנאשם הוא סוכן שב"כ. רביעית, ישנן ראיות "בזמן אמת" מהן עולה, שיגאל עמיר סבר כי הנאשם נתון בפיקוח ומעקב של השב"כ. בדיווח שמסר הנאשם למפעיליו שלושה חודשים לפני הרצח, מסר הנאשם, שיגאל עמיר אמר לו כי אין בכוונתו לערב את הנאשם בפעילות אותה שקל לבצע נגד ערבים, הואיל וסבר כי הנאשם נתון תחת פיקוח ומעקב. וחמישית, מעדותו של יגאל עמיר עולה, כי הוא ראה בנאשם אדם מוחצן מאד, פטפטן, רודף פרסומת, שהינו ההיפך הגמור מאדם שומר סוד אשר יכול להיות שותף סוד.

14. פרט לזכרונות-הדברים ביקשה המאשימה להסתמך על ראיות נוספות. אנו התייחסנו לראיות אלה בהכרעת הדין, ולא נאריך בזאת כאן.

15. לקראת סוף הכרעת הדין ישנה התייחסות לשאלה מדוע הנאשם לא דיווח למפעיליו על כל אותם דברים שהיום הוא מודה בפה מלא כי ידע, גם אם אין בהם ידיעה על כוונת הרצח. בהכרעת הדין נאמר, שכדי להשיב לשאלה זו יש לבחון את מכלול פעילותו של הנאשם כסוכן באותה תקופה ואת מהות ותוכן דיווחיו, דבר אשר חורג מגבולות הדיון שבפנינו. עוד יותר מכך, יש צורך לנסוע לאחור ב"מכונת הזמן" ולהעמיד את עצמנו באותם ימים, בהם איש לא העלה בחלומותיו הגרועים ביותר את האפשרות, כי יבוא יום ואחד מבניה של הארץ הזאת, חיל בצה"ל וסטודנט למשפטים, יקום על ראש ממשלתנו וירצח אותו נפש.

16. במסגרת המשפט ,אשר התברר בפנינו, העלה הנאשם טענה כי יש לזכותו מכוח הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק". תמצית טענתו בעניין זה הייתה, כי כתב האישום בתיק הוגש נגדו לא משום שהמאשימה סברה כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, ולא משום הרצון לעשות עימו משפט, אלא בכדי שבית המשפט ישמש זירה בה יתאפשר לשב"כ לנקות את עצמו מההאשמות שהוטחו כלפיו במסגרת "תאורית הקונספירציה" שהועלתה על ידי חוגים מסויימים, ואשר לפיה הייתה לשב"כ יד ברצח ראש הממשלה. הואיל והחלטנו לזכות את הנאשם לגוף האישום לא ראינו מקום לדון בטענה זו. עם זאת ציינו, כי אילו היינו מגיעים למסקנה שהנאשם ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה ולמרות זאת, ביודעין ובמכוון, הוא לא עשה את המינימום הנדרש כדי למנוע את מעשה הרצח, לא היינו מהססים להרשיע אותו בעבירה המיוחסת לו, ולא היינו רואים שום "צדק" בזיכויו, אפילו היינו מקבלים את טענותיו בעניין זה במלואן.

17. בטרם סיום , נבקש להודות לבאי כוח המאשימה, עו"ד סון, עו"ד שילה ועו"ד פלש, ולבאי כוח הנאשם, עו"ד פלג, עו"ד הכהן, עו"ד ארנון ועו"ד לסר. באי כוח שני הצדדים פעלו במסירות וכל אחד מהם ייצג את עמדתו בכבוד. כמו כן, נבקש להודות לעוזר המשפטי, עו"ד מ. בורשטיין, לעו"ד פנינה, עוזרת ליועץ המשפטי בשב"כ, ואחרונה חביבה הקלדנית זהבה נחום
אשר עשתה עבודה מעולה והקלה עלינו ועל הצדדים במלאכה.

1. אבישי רביב לא הועמד לדין על הסעיף
העיקרי של הסתה לרצח שלגביו קיימות ראיות
חד משמעיות.

2. אבישי רביב אינו העיקר אלא עצם התופעה של
הפעלת סוכן ממשלתי כפרובוקטור שאחראי למאות
ארועים אלימים והסתה לאלימות ולרצח בלתי
פוסקת במהלך השנתיים שקדמו לרצח רבין.

מקור: ערוץ 11

@ הפרקליטות לא תערער על זיכויו של רביב

מקור: ערוץ 11

@ גודל הקובץ: יותר מ 800 קילו בייט.

הכרעת הדין מחזיקה 61 עמודים ובה מתוארת אישיותו
הפורובקטיבית של אבישי רביב, על שקרנותו הפתולוגית
ועוד פנינים.
http://62.90.71.124/heb/dover/6025038.rtf

כתב האישום הוגש לאחר מאבק ציבורי מצד משפחת רבין ומצד גורמי ימין, ובהם חברי הכנסת בני אלון ומיכאל איתן. שני האחרונים טענו, כי רביב הופעל כסוכן של השב"כ כדי להדיח פעילי ימין לעבירות. אלון ואיתן חשפו, כי רביב נהנה מחסינות וביצע בעצמו עבירות - כאשר פגע בערבים, והפנה אצבע מאשימה, בסיוע הפרקליטות והשב"כ, לעבר גורמי ימין.

עם זיכויו של רביב, אמר ח"כ מיכאל איתן, כי בכוונתו לנהל מאבק ציבורי לבירור האמת. פעיל הימין הקיצוני, ברוך מרזל, האשים כי עשרות אנשים נעצרו על בסיס שקריו של רביב. את זיכויו של רביב הגדיר שערוריה.

בפרקליטות הופתעו מהזיכוי ועוד יותר מהנימוקים. נמסר, כי הפרקליטות תשקול האם יש מקום להגיש ערעור. יחד עם זאת, כינו גורמים בפרקליטות את החלטת בית המשפט - 'מעניינת', שכן בית המשפט קבע כי רביב אומנם שיקר, כאשר אמר שהוא (רביב) ידע על כוונת יגאל עמיר לרצוח את רבין. העולה מכך, נטען: בפני הפרקליטות עמדה החובה להגיש כתב אישום.

בית המשפט פסק, פה אחד, כי אבישי רביב לא ידע על הכוונה לרצוח את יצחק רבין. בראש ההרכב ישב נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט אמנון כהן. שני השופטים האחרים: אריה רומנוב, ואורית אפעל-גבאי.

רביב טען מאז שנרצח רבין, כי הוא לא ידע על כוונת עמיר לבצע את הרצח. לדיבורים שבכל זאת שמע, התייחס לדבריו כדברי רהב שאין מאחוריהם כוונה ברורה.

בפסק הדין הסתמכו השופטים, בין היתר, על דבריו של הרוצח יגאל עמיר, שאמר כי איש לא ידע על תוכניתו. לא היה רמז ולא קצה של רמז, קבעו השופטים.

עם הקראת הכרעת הדין והודעת הזיכוי, ניכרה התרגשות בבית המשפט. רביב פרץ בדמעות. כך גם פרקליטו, עו"ד איתן פלג. רביב קבל על שבע שנים קשות שעבר. "הלוואי ויכולתי למנוע את רצח רבין, אמר. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים היה התקווה שהאמת תצא לאור". רביב אמר, כי הוא הקדיש שמונה שנים מחייו במסגרת שירות הביטחון, ואף נפצע. פרקליטו, עו"ד פלג, קרא ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לעשות חשבון נפש, על ההחלטה האומללה להגיש כתב אישום.

פסק הדין המלא מחזיק 61 עמודים. וכדי אורכו ערכו השופטים תקציר המשקף את עיקרי הדברים.

השופטים מדגישים בהכרעת הדין, כי אף שבמשפט הזוטא נחלקה דעתו של הנשיא כהן מדעתם של שני השופטים האחרים, הרי שעתה הם הגיעו לתוצאה סופית משותפת. "כמו בגן השבילים המתפצלים, שבו דרכינו ונפגשו, והתוצאה אליה הגענו היא אחת".

כתב האישום הוגש ביום 25.4.99, ולאחר דחיות חוזרות ונשנות נוהל שלב ההוכחות לעיצומו רק ב-2002. המשפט התנהל תוך עיכובים רבים, גם נוכח תעודת חיסיון שהוצאה בענייני ביטחון.

בכתב האישום הואשם רביב בכך שלא מנע את הרצח. מיוחסת לו עבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין תשל"ז–1977. על-פי החוק והפסיקה, לצורך התגבשותה של עבירה זו אין די בחשד ואף לא בעצימת עיניים, אלא יש צורך להוכיח קיומה של ידיעה ממשית בדבר הכוונה לבצע פשע. ולא רק שהידיעה היא ממשית, אלא יש להוכיח שהנאשם האמין כי הזומם מתכוון לבצע את זממו וכי הסכנה שנשקפה מצידו של הזומם היתה סכנה ממשית.

בתקציר פסק הדין נכתב, בין היתר: נאשם הינו יליד 1967. בהיותו כבן 20 הוא גוייס על-ידי השב"כ לשמש סוכן. הוא שימש כסוכן במשך שמונה שנים, עד אשר השב"כ ניתק את הקשר עימו ביום 14.11.95, היינו כעשרה ימים לאחר רצח ראש הממשלה. הקשר של הנאשם עם מפעיליו היה אינטנסיבי ביותר. במהלך שנות פעילותו העביר הנאשם לשב"כ מספר גדול מאוד של ידיעות. הנאשם תואר על ידי מפעיליו, אשר העידו בפנינו, כסוכן מסור ביותר, ובעל נגישות ליעדים בתוכם התבקש לפעול. ואולם מן העבר השני הוא תואר כסוכן "בעייתי", אשר בצד פעילותו כסוכן, אשר תכלית הפעלתו לגרום לסיכול ביצוען של עבירות פליליות, הוא עצמו ביצע "מתחת לאפו של השב"כ" בדיוק את אותן עבירות אשר לשם מניעתן הוא הופעל על ידי השב"כ. בהכרעת הדין יש פירוט של ההתנהגות ה"בעייתית" והפלילית של הנאשם, לצד היבטים אחרים באישיותו.

רביב ויגאל עמור הכירו זה את זה בעת לימודיהם באוניברסיטת בר-אילן וב"כולל" של אותה אוניברסיטה. השניים ביצעו פעילות פוליטית בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו ב'. רביב עזר ליגאל עמיר בארגון השבתות ואגב כך התהדק הקשר בין השניים. מתוך "ים" הידיעות אותן מסר הנאשם למפעיליו בשב"כ במהלך שמונה שנות פעילותו, הוא מסר בעניינו של יגאל עמיר שמונה ידיעות בלבד. בהכרעת הדין יש פירוט של כל אותן שמונה ידיעות. הרוב המכריע של הידיעות עסק "בשבתות הסטודנטים" אותן אירגנו השניים. רק בידיעה אחת מסר הנאשם למפעילו דברים שמעבר לכך. באותה ידיעה תואר יגאל עמיר כאדם קיצוני מאוד בדעותיו, אשר העלה רעיון "לארגן קבוצת סטודנטים רציניים מבר-אילן המעוניינים לעשות דברים", כאשר הנאשם התרשם כי מדובר היה בפגיעה בערבים ולא בפגיעה ביהודים.

השופטים מציינים בעניין זה, כי חלק ניכר מתקופת ההיכרות בין רביב לבין יגאל עמיר היה בעת שיגאל עמיר כבר גיבש לעצמו את הכוונה לרצוח את ראש הממשלה, ואף עשה מספר ניסיונות בכיוון זה. בדיווחים אותם מסר הנאשם למפעיליו לא היה רמז ואף לא קצהו של רמז לכוונות הרצח אשר היו טבועות היטב בנפשו של יגאל עמיר במשך עת ארוכה, ולמעשים שעשה יגאל עמיר הלכה למעשה כדי להוציא לפועל את כוונותיו.

השופטים מתארים בהכעת הדין, את שיטת חקירתו של עמיר ואת הממצאים שהתגלו, עליהם הסתמכה התביעה, בין היתר, בניהול האישומים נגדו. ניתן פירוט למהלכי החקירה, לרבות הפגשת רביב לאחר הרצח עם יגאל עמיר במטרה לדובב את הרוצח, וכן לאותן "נורות אדומות" שהתעוררו אצל חוקרי השב"כ בדבר מעורבותו לכאורה של רביב בפרשת הרצח.

השופטים קובעיםב הכרעת הדין, כי הסוכן רביב פעל במשך שמונה שנים שקדמו לרצח בעולם של שקר, ולכן אין להתפלא על כך ששיקר בחלק מהעדויות שמסר. יחד עם זאת, על-מנת להרשיעו באי מניעת פשע, יש להוכיח את אחריותו לכך. רביב, קובעים השופטים, לא פעל ממניע זדוני. הוא ביקש לסייע לחוקרים, הודבר אף עולה מהסכמתו לשמש כמדובב. השב"כ היה "כל עולמו", נפסק.

השופטים אף מסתמכים כאמור אף על יגאל עמיר (ציטוט):

הטעם התשיעי מצוי בעדותו של יגאל עמיר, שהעיד בפנינו מטעם ההגנה - אשר מטבע הדברים יש לבחון אותה בזהירות המתבקשת - ובראיות שהובאו בפנינו בקשר למערכת היחסים בין השניים. בעדותו בפנינו דחה יגאל עמיר בצורה ברורה, נחרצת וחד משמעית את הטענה כי הוא סיפר לנאשם על כוונתו לרצוח את ראש הממשלה. הגענו לכלל מסקנה כי במכלול הראיות שהובאו בפנינו לא מצויות ראיות אשר יכולות לתת הסבר לטענת המאשימה לפיה מבין כל האנשים הרבים אשר סבבו את יגאל עמיר, בחר האחרון לספר על תכניותיו הכמוסות דווקא לנאשם. עמדנו על כך שדווקא הובאו בפנינו ראיות הפוכות. ראשית, מתוך חומר הראיות שהובא בפנינו עולה, כי הנאשם לא נמנה על חוג החברים הקרובים של יגאל עמיר. שנית, יש יסוד לסברה כי במובנים מסויימים יגאל עמיר לא רחש כבוד רב לנאשם. שלישית, מעדותו של יגאל עמיר עולה, כי הוא היה מודע לחשדות אשר ריחפו בחלל האוויר לפיהן הנאשם הוא סוכן שב"כ. רביעית, ישנן ראיות "בזמן אמת" מהן עולה, שיגאל עמיר סבר כי הנאשם נתון בפיקוח ומעקב של השב"כ. בדיווח שמסר הנאשם למפעיליו שלושה חודשים לפני הרצח, מסר הנאשם, שיגאל עמיר אמר לו כי אין בכוונתו לערב את הנאשם בפעילות אותה שקל לבצע נגד ערבים, הואיל וסבר כי הנאשם נתון תחת פיקוח ומעקב. וחמישית, מעדותו של יגאל עמיר עולה, כי הוא ראה בנאשם אדם מוחצן מאד, פטפטן, רודף פרסומת, שהינו ההיפך הגמור מאדם שומר סוד אשר יכול להיות שותף סוד".

למעלה מחמש שנים נאבק חבר הכנסת מיכאל איתן לחשיפת האחראים למחדל הקשור בהפעלתו של אבישי רביב.עם פתיחת אתר האינטרנט שלו אמר חבר הכנסת מיכאל איתן כי יפרסם באתר מידע מגוון הנוגע להפעלת אבישי רביב לפני רצח רבין ז"ל ולמסע הרמיה והטיוח של גורמים בשב"כ ובפרקליטות לאחר רצח רבין. חבר הכנסת מיכאל איתן הוסיף כי לא יניח למי שהוליכו שולל את היועץ המשפטי לממשלה בן יאיר את רו"המ בנימין נתניהו את הקבינט המדיני בטחוני ואת הכנסת להתחמק מהסברים ומחשיפת כל האמת בפרשת אבישי רביב.

@ הפרקליטות תמחוק סעיפים מכתב האישום נגד רביב. ח"כ איתן שוקל פניה לבג"ץ @
16.2.2002
http://www.miki.org.il/article.asp?newsid=253

לחבר הכנסת מיכאל איתן נודע ממקורות מהימנים כי הפרקליטות עומדת לבקש מבית המשפט למחוק את סעיף ההסתה מכתב האישום שהוגש נגד אבישי רביב.

משפטו של רביב טרם התחיל למעשה, למרות שחלפו 6 שנים מיום מעצרו של החשוד. כיום נובע העיכוב מקרב טרום משפטי שסיבתו סרוב הפרקליטות להציג בפני ההגנה ראיות שונות בטענת סודיות וסכנה לבטחון המדינה .

כזכור, התנגדה הפרקליטות לעצם הגשת כתב האישום נגד רביב, ובמשך שנים הוליכה שולל את היועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן יאיר, את הממשלה ואת הכנסת בעניין זה. רק בעקבות מאבק פרלמנטרי עיקש של ח"כ איתן ח"כ (לשעבר) חנן פורת ואחרים הורה היועץ המשפטי לממשלה, בלית ברירה, להגיש את כתב האישום נגד רביב.

כתב האישום כלל רק חלק מזערי מהעבירות שביצע אבישי רביב. כך למשל מחק היועץ המשפטי לממשלה - מסיבות לא ברורות - את סעיף ההסתה לרצח ראש הממשלה, הסתה שאבישי רביב היה מעורב בה פעמים רבות. עתה לאחר שנמחק גם סעיף ההסתה שהתייחס לטקס ההשבעה שביצע אבישי רביב במסגרת ארגון אייל, נותר בכתב האישום נגד רביב רק סעיף בודד של אי מניעת פשע.

כזכור מרגלית הר שפי הורשעה בגין סעיף זה, ההליכים הסתיימו, ערעורה נדחה והיא השלימה זה מכבר את רצוי העונש, ואילו משפטו של רביב המתייחס לאותה עבירה, לאותן נסיבות ולאותה תקופה טרם החל.

חבר הכנסת מיכאל איתן גינה בחריפות את החלטתו התמוהה של היועץ המשפטי למחוק מכתב האישום את סעיף ההסתה. באשר לטענה המשפטית לפיה אי אפשר להרשיע על פי הפקודה למניעת טרור בגין עבירות הסתה אלא אם מדובר בקיומו של ארגון טרור, מדגיש ח"כ איתן כי ארגון אייל היה ארגון טרור על פי הגדרת המחוקק ואף הפרקליטות עצמה ציינה זאת בכתב האישום שהוגש נגד חברים אחרים בארגון אייל.

"הפרקליטות הסתבכה בשל העובדה שהיא עצמה נתנה אישור לשב"כ להפעיל את אייל כארגון טרור שגרם לפציעתם של יהודים וערבים, גרם נזק כבד לרכוש והבאיש את ריחם של המתנחלים בציבוריות הישראלית והעולמית" ציין חבר הכנסת איתן "כעת חוששים בפרקליטות שרביב יפתח את פיו וקלונם יתברר ברבים". חבר הכנסת איתן הוסיף כי ישקול פניה ל"בגץ" בעניין זה.

@ היום נפתחה מערכה נוספת בהצגה המכונה "משפט רביב" @
7.4.2002
http://www.miki.org.il/article.asp?newsid=360

למעלה משש שנים חלפו מאז נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רק היום נפתח משפטו של אבישי רביב בגין אישום אחד בלבד: אי מניעת פשע. אבישי רביב שהפעיל במשך שנים את ארגון הטרור "אייל", אבישי רביב שהסית לרצח יצחק רבין ופעל במלוא המרץ לשכנע אחרים ובכללם את יגאל עמיר לבצע את המעשה הזה, אבישי רביב שביצע עשרות רבות של עבירות חמורות נגד גופם ורכושם של יהודים וערבים מועמד לדין רק לאחר חלוף שנים כה רבות ומואשם בעברה אחת בלבד !!!

הכיצד ???
עם גילוי מעלליו של אבישי רביב ברבים התנער השב"כ, והגורמים האחראים להפעלתו טענו הוא פעל ללא רשות תוך חריגה מההוראות (במשך שנים רבות!!!). הפרקליטות סרבה להעמידו לדין (מתוך חשש לגילוי שהפרקליטות עצמה נתנה אישור מראש, או בדיעבד, לביצוע כל הפעילות הזו!!!). שני הגופים הללו (השב"כ והפרקליטות) גם יחד שיתפו פעולה במטרה להסתיר את המחדל המשותף. רביב היה עלול להפליל אישים בכירים ולכן בידו שני הגופים ראיות, שיבשו את חקירת המשטרה, הונו את היועץ המשפטי לממשלה ואת חברי הקבינט המדיני בטחוני, לרבות ראש הממשלה והכל במטרה להרויח זמן ולטשטש את העקבות .

לחץ מסיבי של חברי הכנסת חנן פורת, בני איילון ומיכאל איתן, ובמיוחד הממצאים שאסף ח"כ מיכאל איתן בעבודה מאומצת במשך שנים, והגילויים החמורים שפרסם - בתזכיר שהגיש לראש הממשלה דאז בנימין נתניהו - לא הותירו ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כל ברירה והוא הורה, לפני כארבע שנים, על העמדתו לדין של אבישי רביב.

החלטת היוע"מ הייתה פשרה בין תביעות הח"כים שלחצו להעמידו לדין על כל העבירות שביצע בניגוד להוראות שקיבל מהשב"כ לבין עמדת הפרקליטות שביקשה שלא להעמידו לדין כלל.

במסגרת הפשרה שעשה, החליט היועץ המשפטי לממשלה למחוק לרביב עשרות תיקים ובהם תלונות בגין מספר מקרים של שידול לרצח רבין ז"ל (קיימות עדויות חותכות לפיהן ניסה רביב לשכנע גם את יגאל עמיר ללרצוח את יצחק רבין ז"ל). רובינשטיין הסתפק בהעמדתו לדין של רביב בגין שני אישומים בלבד. האחד אי מניעת פשע והשני הסתה בניגוד לפקודה למניעת טרור.

כארבע שנים חלפו מאז, ורק היום נפתח משפטו של רביב בגין אי מניעת פשע. כתב האישום השני, בגין דברי ההסתה החמורים ביותר שהשמיע רביב בטקס ההשבעה של קבלת חברים חדשים לארגון הטרור אייל בחודש אוקטובר 1995, נמחק.

הפרקליטות העלתה נימוקים כוזבים למחיקת האישום. בין השאר העלתה הפרקליטות את הטענה שהלכה חדשה של בית המשפט העליון מונעת העמדתו של רביב לדין בגין דברי ההסתה והשבח לאלימות שהשמיע.

לאור העובדה שארגון אייל היה ארגון טרור (כך נטען גם על ידי הפרקליטות עצמה בכתב אישום אחר שהגישה בהקשר לאותה פרשה), הרי ההלכה החדשה הזו שמשמשת עילה לפרקליטות למחוק את כתב האישום כלל אינה חלה על המקרה שלפנינו. ניתן בהחלט להעמיד את אבישי רביב בגין פעולותיו כראש ארגון טרור בכל הקשור להסתה ולאיומים באלימות.

הסיבה האמיתית להתלהבות הפרקליטות לסגור את התיק היא אותה סיבה שבגינה התנגדה הפרקליטות מלכתחילה להגיש כתב אישום: החשש שרביב יוכיח בבית המשפט כי כל פעולות ארגון הטרור אייל היו באישור השב"כ והפרקליטות עצמה.

הציבור ובמיוחד הציבור שנפגע ממעשי רביב אינו מיוצג בפארסה המכונה "משפט רביב". הפרקליטות, שלא רצתה לעמידו לדין, תאבק בכל דרך אפשרית למנוע גלוי האמת אפילו במחיר הפסד התיק. להגנה לבטח אין מה למהר ומכאן שמסתמנת עסקת טיעון או סחבת, סחבת ועוד סחבת. שבע שנים חלפו, עוד שבע שנים יחלפו והפרשה הזו, כך מקוים המעורבים בה ומושכים בחוטים מאחורי הקלעים תעלם מהתודעה הציבורית והעבירות תתיישנה. צדק לא ייעשה כאן, אלא אם כן יהיו נבחרי הציבור המייצגים את שלטון החוק האמיתי מוכנים לתת יד לקומץ הקטן שעדיין לא אמר נואש וממשיך להאבק בפרשה זו להוצאת האמת לאור .

"עכשיו נמשיך להיאבק לטיהור השב"כ מהחתרנות השמאלית שהביאה להפעלת השמפניה המצחינה ולניתוב השב"כ למשימותיו האמיתיות והחשובות במניעת הטרור הערבי. בטוחים שבסוף הצדק ייעשה וייראה", נאמר בהודעתם.

סגן שרת החינוך צבי הנדל מהאיחוד הלאומי אמר כי פסק הדין במשפטו של אבישי רביב אינו רלוונטי. לדבריו, העמדתו של רביב לדין רק על הסעיף של אי מניעת פשע הייתה מלכתחילה פחדנית, ונעשתה כך מכיוון שהפרקליטות חששה מאימת השב"כ להוסיף לכתב האישום את ההסתה הפרועה לרצח שביצע רביב בהפעלת שולחיו.

"'שמפניה' היה פרובוקטור חולני שעשה הכול על מנת להשניא את המתנחלים על העם בתמיכת השב"כ. הפרקליטות חוששת שכנראה רביב יועמד לדין עם הארגון כולו, ולכן הם עושים הכול כדי למנוע את חשיפת האמת, אך סופה של האמת שתיחשף".

דב הר שפי, אביה של מרגלית הר שפי, שהורשעה עפ"י הסעיף שרביב זוכה ממנו, אמר לערוץ 7 כי הוא מסכים לטענותיו של רביב שנטפלו אל הש"ג. לדעתו של הר שפי, נשאלת השאלה מדוע את רביב ביקשו להעמיד לדין, בעוד שאת הילה פרנק ואת שלומי הלוי, שהודו במפורש שחשדו ואף מסרו את המידע למשטרה, לא העמידו לדין. הסיבה לכך היא שאם היו מתחילים לחקור בכיוון זה היו נאלצים לחשוף את העובדה שהלוי ניסה לדווח על חשדותיו, והוא הגיע לשם כך עד לצמרת המשטרה וגם עד לאיש השב"כ חזי קאלו, שאמר לו כי העניינים בשליטה. המשטרה, השב"כ והפרקליטות חששו להיכנס לעובי הקורה, הוא מוסיף, משום שידעו כי העקבות יובילו לאלו שחשדו ושדיווחו אך דבר לא נעשה בדיווחיהם. לדעתי, אמר הר שפי, מי שהיו אחראים באמת על שמירת חייו של ראש הממשלה ופשעו בהתרשלותם מתהלכים חופשי, והם אפילו מקובלים בחברה. הר שפי ציין כי בכל מקרה גם אם רביב היה מורשע הוא היה "נכלא" בתנאים דה לוקס וכי השב"כ היה ממשיך לשלם לו כסף רב עבור שתיקתו כפי שהוא עושה כבר שנים.

בכתבה בעיתון הארץ כותב יוסי מלמן כי למעשה השב"כ מעולם לא וויתר על סוכנו הבעייתי אבישי רביב המכונה "שמפניה". מלמן מוסיף כי במשך השנים רביב היה ידוע כמי שקשה לשלוט על מעשיו, וכי הוא נקרא פעמים רבות אל הממונים עליו לנזיפה. הם דרשו ממנו שיחדל עם מעשיו, שאם לא כן יצטרכו להפסיק את ההתקשרות עמו. ואולם היה קשה לוותר עליו משום שהוא נחשב, למרות הבעייתיות שבו, ל"סוכן איכותי" בשל נגישותו לפעילים בארגוני ימין. רביב זכה לגמול כספי תמורת המידע. "החל ממאות שקלים בעבור מידע ובעבור כיסוי הוצאות, ועד לסכומים גדולים יותר. מעת לעת הפעיל השב"כ את קשריו והסדיר לרביב הטבות שונות, ובכלל זה טרח גם להפסיק חקירות שנפתחו נגדו במשטרה בגין מעלליו בהפגנות", כותב מלמן.

הוא מציין כי גם לאחר שבני אלון, המכהן כשר התיירות, והעיתונאי אמנון אברמוביץ חשפו את תפקידו המשיך השב"כ לגונן עליו.
http://www.a7.org/news.php?id=48222

בית המשפט השלום בירושלים, בהרכב מיוחד של שלושה שופטים, זיכה את אבישי רביב, סוכן השב"כ - שכונה "שמפניה", מכתב האישום שהוגש נגדו בפרשת רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

כתב האישום הוגש לאחר מאבק ציבורי מצד משפחת רבין ומצד גורמי ימין, ובהם חברי הכנסת בני אלון ומיכאל איתן. שני האחרונים טענו, כי רביב הופעל כסוכן של השב"כ כדי להדיח פעילי ימין לעבירות. אלון ואיתן חשפו, כי רביב נהנה מחסינות וביצע בעצמו עבירות - כאשר פגע בערבים, והפנה אצבע מאשימה, בסיוע הפרקליטות והשב"כ, לעבר גורמי ימין. הפרקליטות נמנעה מהגשת כתב אישום, ורק בעקבות החלטה של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הוחלט על הגשת כתב אישום.

עם זיכויו של רביב, אמר ח"כ מיכאל איתן, כי בכוונתו לנהל מאבק ציבורי לבירור האמת. פעיל הימין הקיצוני, ברוך מרזל, האשים כי עשרות אנשים נעצרו על בסיס שקריו של רביב. את זיכויו של רביב הגדיר שערוריה.

בפרקליטות הופתעו מהזיכוי ועוד יותר מהנימוקים. נמסר, כי הפרקליטות תשקול האם יש מקום להגיש ערעור. יחד עם זאת, כינו גורמים בפרקליטות את החלטת בית המשפט - 'מעניינת', שכן בית המשפט קבע כי רביב אומנם שיקר, כאשר אמר שהוא (רביב) ידע על כוונת יגאל עמיר לרצוח את רבין. העולה מכך, נטען: בפני הפרקליטות עמדה החובה להגיש כתב אישום.

בית המשפט פסק, פה אחד, כי אבישי רביב לא ידע על הכוונה לרצוח את יצחק רבין. בראש ההרכב ישב נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט אמנון כהן. שני השופטים האחרים: אריה רומנוב, ואורית אפעל-גבאי.

רביב טען מאז שנרצח רבין, כי הוא לא ידע על כוונת עמיר לבצע את הרצח. לדיבורים שבכל זאת שמע, התייחס לדבריו כדברי רהב שאין מאחוריהם כוונה ברורה.

בפסק הדין הסתמכו השופטים, בין היתר, על דבריו של הרוצח יגאל עמיר, שאמר כי איש לא ידע על תוכניתו. לא היה רמז ולא קצה של רמז, קבעו השופטים.

עם הקראת הכרעת הדין והודעת הזיכוי, ניכרה התרגשות בבית המשפט. רביב פרץ בדמעות. כך גם פרקליטו, עו"ד איתן פלג. רביב קבל על שבע שנים קשות שעבר. "הלוואי ויכולתי למנוע את רצח רבין, אמר. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים היה התקווה שהאמת תצא לאור". רביב אמר, כי הוא הקדיש שמונה שנים מחייו במסגרת שירות הביטחון, ואף נפצע. פרקליטו, עו"ד פלג, קרא ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לעשות חשבון נפש, על ההחלטה האומללה להגיש כתב אישום.

פסק הדין המלא מחזיק 61 עמודים. וכדי אורכו ערכו השופטים תקציר המשקף את עיקרי הדברים.

השופטים מדגישים בהכרעת הדין, כי אף שבמשפט הזוטא נחלקה דעתו של הנשיא כהן מדעתם של שני השופטים האחרים, הרי שעתה הם הגיעו לתוצאה סופית משותפת. "כמו בגן השבילים המתפצלים, שבו דרכינו ונפגשו, והתוצאה אליה הגענו היא אחת".

כתב האישום הוגש ביום 25.4.99, ולאחר דחיות חוזרות ונשנות נוהל שלב ההוכחות לעיצומו רק ב-2002. המשפט התנהל תוך עיכובים רבים, גם נוכח תעודת חיסיון שהוצאה בענייני ביטחון.

בכתב האישום הואשם רביב בכך שלא מנע את הרצח. מיוחסת לו עבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין תשל"ז–1977. על-פי החוק והפסיקה, לצורך התגבשותה של עבירה זו אין די בחשד ואף לא בעצימת עיניים, אלא יש צורך להוכיח קיומה של ידיעה ממשית בדבר הכוונה לבצע פשע. ולא רק שהידיעה היא ממשית, אלא יש להוכיח שהנאשם האמין כי הזומם מתכוון לבצע את זממו וכי הסכנה שנשקפה מצידו של הזומם היתה סכנה ממשית.

בתקציר פסק הדין נכתב, בין היתר: נאשם הינו יליד 1967. בהיותו כבן 20 הוא גוייס על-ידי השב"כ לשמש סוכן. הוא שימש כסוכן במשך שמונה שנים, עד אשר השב"כ ניתק את הקשר עימו ביום 14.11.95, היינו כעשרה ימים לאחר רצח ראש הממשלה. הקשר של הנאשם עם מפעיליו היה אינטנסיבי ביותר. במהלך שנות פעילותו העביר הנאשם לשב"כ מספר גדול מאוד של ידיעות. הנאשם תואר על ידי מפעיליו, אשר העידו בפנינו, כסוכן מסור ביותר, ובעל נגישות ליעדים בתוכם התבקש לפעול. ואולם מן העבר השני הוא תואר כסוכן "בעייתי", אשר בצד פעילותו כסוכן, אשר תכלית הפעלתו לגרום לסיכול ביצוען של עבירות פליליות, הוא עצמו ביצע "מתחת לאפו של השב"כ" בדיוק את אותן עבירות אשר לשם מניעתן הוא הופעל על ידי השב"כ. בהכרעת הדין יש פירוט של ההתנהגות ה"בעייתית" והפלילית של הנאשם, לצד היבטים אחרים באישיותו.

רביב ויגאל עמור הכירו זה את זה בעת לימודיהם באוניברסיטת בר-אילן וב"כולל" של אותה אוניברסיטה. השניים ביצעו פעילות פוליטית בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו ב'. רביב עזר ליגאל עמיר בארגון השבתות ואגב כך התהדק הקשר בין השניים. מתוך "ים" הידיעות אותן מסר הנאשם למפעיליו בשב"כ במהלך שמונה שנות פעילותו, הוא מסר בעניינו של יגאל עמיר שמונה ידיעות בלבד. בהכרעת הדין יש פירוט של כל אותן שמונה ידיעות. הרוב המכריע של הידיעות עסק "בשבתות הסטודנטים" אותן אירגנו השניים. רק בידיעה אחת מסר הנאשם למפעילו דברים שמעבר לכך. באותה ידיעה תואר יגאל עמיר כאדם קיצוני מאוד בדעותיו, אשר העלה רעיון "לארגן קבוצת סטודנטים רציניים מבר-אילן המעוניינים לעשות דברים", כאשר הנאשם התרשם כי מדובר היה בפגיעה בערבים ולא בפגיעה ביהודים.

השופטים מציינים בעניין זה, כי חלק ניכר מתקופת ההיכרות בין רביב לבין יגאל עמיר היה בעת שיגאל עמיר כבר גיבש לעצמו את הכוונה לרצוח את ראש הממשלה, ואף עשה מספר ניסיונות בכיוון זה. בדיווחים אותם מסר הנאשם למפעיליו לא היה רמז ואף לא קצהו של רמז לכוונות הרצח אשר היו טבועות היטב בנפשו של יגאל עמיר במשך עת ארוכה, ולמעשים שעשה יגאל עמיר הלכה למעשה כדי להוציא לפועל את כוונותיו.

השופטים מתארים בהכעת הדין, את שיטת חקירתו של עמיר ואת הממצאים שהתגלו, עליהם הסתמכה התביעה, בין היתר, בניהול האישומים נגדו. ניתן פירוט למהלכי החקירה, לרבות הפגשת רביב לאחר הרצח עם יגאל עמיר במטרה לדובב את הרוצח, וכן לאותן "נורות אדומות" שהתעוררו אצל חוקרי השב"כ בדבר מעורבותו לכאורה של רביב בפרשת הרצח.

השופטים קובעיםב הכרעת הדין, כי הסוכן רביב פעל במשך שמונה שנים שקדמו לרצח בעולם של שקר, ולכן אין להתפלא על כך ששיקר בחלק מהעדויות שמסר. יחד עם זאת, על-מנת להרשיעו באי מניעת פשע, יש להוכיח את אחריותו לכך. רביב, קובעים השופטים, לא פעל ממניע זדוני. הוא ביקש לסייע לחוקרים, הודבר אף עולה מהסכמתו לשמש כמדובב. השב"כ היה "כל עולמו", נפסק.

השופטים אף מסתמכים כאמור אף על יגאל עמיר (ציטוט):

הטעם התשיעי מצוי בעדותו של יגאל עמיר, שהעיד בפנינו מטעם ההגנה - אשר מטבע הדברים יש לבחון אותה בזהירות המתבקשת - ובראיות שהובאו בפנינו בקשר למערכת היחסים בין השניים. בעדותו בפנינו דחה יגאל עמיר בצורה ברורה, נחרצת וחד משמעית את הטענה כי הוא סיפר לנאשם על כוונתו לרצוח את ראש הממשלה. הגענו לכלל מסקנה כי במכלול הראיות שהובאו בפנינו לא מצויות ראיות אשר יכולות לתת הסבר לטענת המאשימה לפיה מבין כל האנשים הרבים אשר סבבו את יגאל עמיר, בחר האחרון לספר על תכניותיו הכמוסות דווקא לנאשם. עמדנו על כך שדווקא הובאו בפנינו ראיות הפוכות. ראשית, מתוך חומר הראיות שהובא בפנינו עולה, כי הנאשם לא נמנה על חוג החברים הקרובים של יגאל עמיר. שנית, יש יסוד לסברה כי במובנים מסויימים יגאל עמיר לא רחש כבוד רב לנאשם. שלישית, מעדותו של יגאל עמיר עולה, כי הוא היה מודע לחשדות אשר ריחפו בחלל האוויר לפיהן הנאשם הוא סוכן שב"כ. רביעית, ישנן ראיות "בזמן אמת" מהן עולה, שיגאל עמיר סבר כי הנאשם נתון בפיקוח ומעקב של השב"כ. בדיווח שמסר הנאשם למפעיליו שלושה חודשים לפני הרצח, מסר הנאשם, שיגאל עמיר אמר לו כי אין בכוונתו לערב את הנאשם בפעילות אותה שקל לבצע נגד ערבים, הואיל וסבר כי הנאשם נתון תחת פיקוח ומעקב. וחמישית, מעדותו של יגאל עמיר עולה, כי הוא ראה בנאשם אדם מוחצן מאד, פטפטן, רודף פרסומת, שהינו ההיפך הגמור מאדם שומר סוד אשר יכול להיות שותף סוד".

השופטים דחו בפסק הדין גם את הטיעון של התביעה, לפיו אי מסירת הדיווח בזמן למפעילו, יש בה כדי לבסס את האשמה נגדו. "יש לבחון את מכלול פעילותו של הנאשם כסוכן באותה תקופה ואת מהות ותוכן דיווחיו, דבר אשר חורג מגבולות הדיון שבפנינו. עוד יותר מכך, יש צורך לנסוע לאחור ב"מכונת הזמן" ולהעמיד את עצמנו באותם ימים, בהם איש לא העלה בחלומותיו הגרועים ביותר את האפשרות, כי יבוא יום ואחד מבניה של הארץ הזאת, חיל בצה"ל וסטודנט למשפטים, יקום על ראש ממשלתנו וירצח אותו נפש".
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-22023-00.html?tag=2-38-55

נכתב על-ידי: פילוביץ שחף
בתאריך 02.04.03 בשעה 00:28
חבר מתאריך 9.2.02
8350 הודעות

שני אנשי השב"כ ועו"ד במקצועם: עו"ד פלג ועו"ד בן-עמי,
אשר שניהם ישבו באותה ישיבה, שבגינה נחשף המסמך הסודי
שבג"צ התיר את פירסומו, משקרים במצח נחושה את עם ישראל.

ותופעות אלה גרמו לאהוד ברק לגנוב את הבחירות בשנת 1999...:-
@ תעלולי מערכת הבחירות 1999..............
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5326&forum=gil&omm=41&viewmode=threaded

@ חומר למחשבה @

1. מי התקשר לח"כ מיכאל איתן במהלך הראיון בפופוליטיקה..??

2. מדוע הוא השיב לשיחה...??

3. מדוע אחרי השיחה הוא היה תקיף הרבה פחות וישב על כיסאו נזוף...??

4. האם יתכן שיש למשהו "חומר" על איתן....??

5. האם יתכן שאותו אחד, שהתקשר, הזכיר למיכאל משהו, שבגללו יצאה
הרוח מהמפרשים... ??

6. האם זה קשור, באיזה אופן לישוב שמיכאל איתן, היה בין מקימיו...??
(מבוא בית"ר?)

תחשבו על זה.......:(

@ להלן הודעתו של...:-

halemo
חבר מתאריך 7.4.02
466 הודעות 21:32 29.10.02
11. עיתון הארץ עשה פעם דף מיוחד למסמך רביב
בתגובה להודעה מספר 0
כאן:
http://www2.haaretz.co.il/special/archive/raviv/
11. עיתון הארץ עשה פעם דף מיוחד למסמך רביב
http://rotter.net/forum/gil/5051.shtml#11

להלן : @ כותרות הכתבות בעיתון הארץ @

2.כותרת שניה: הפרקליטות מגינה על דורית בייניש
"שהיא לא נתנה אישור לפעילות פלילית של סוכן השב"ככככככככככככ !!

מה דעתך/כם/ן.....??

לראש ההודעה| מחק תגובה |


ניצן אור
חבר מתאריך 8.10.01
7214 הודעות 07:06 02.04.03

3. נראה שאתה הפכת לטרדן סידרתי מולו
בתגובה להודעה מספר 2

אתה כבר פתטי. לא נמאס לך לזנב בפילוביץ'? נראה ממש לא רציני.

לראש ההודעה| מחק תגובה |



adair777
חבר מתאריך 11.3.02
1858 הודעות 07:28 02.04.03

4. אבקש משניכם לא להתחיל....
בתגובה להודעה מספר 3

אתמול בפוליטיקה, חוץ מזה שעצבנו אותי בזה שגרמו לי להשאר ער עד 11.30 סתם,זה היה ממש פרסה. ארלה גולדפינגר השמאלני מאחרי הקלעים בפוליטיקה, שהיה צריך להשאר מושהה מתפקידו,לא טרח אפילו להביא "כאילו" מישהו נוסף מהימין לתמוך במיקי איתן. איך אמר אריאל זילבר? "אני לא מסוגל לצפות בערוץ הראשון".

לראש ההודעה| מחק תגובה |



הצייד
חבר מתאריך 20.8.02
1451 הודעות 07:41 02.04.03

5. אכן חבורה מעצבנת של שמאלנים....
בתגובה להודעה מספר 4

והכי מעצבן היה החוצפן השמאלן ברגמן... שאני מת לפגוש אותו ברחוב בחיפה
.....
"מצנע עוד טעות של האבודה" "או אה מה קרה מרצ אכלו אותה (וגם האבודה)"

לראש ההודעה| מחק תגובה |



adair777
חבר מתאריך 11.3.02
1858 הודעות 07:45 02.04.03

6. חוצפן ושמאלן אולי כן, אבל בחור מאד חריף.
בתגובה להודעה מספר 5

לראש ההודעה| מחק תגובה |



Onln
חבר מתאריך 5.11.02
2922 הודעות 07:47 02.04.03

7. מסתבר שאני לא היחיד שקרא כאן 'בשבע'
בתגובה להודעה מספר 4

לראש ההודעה| מחק תגובה |



adair777
חבר מתאריך 11.3.02
1858 הודעות 07:58 02.04.03

8. יש עוד הרבה,למרות שאני עדיין חסיד של
בתגובה להודעה מספר 7

מקור ראשון. מעניין אם הבעלים החדש יוכל להרים את העיתון המצויין הזה מהקרשים...

לראש ההודעה| מחק תגובה |



1dlhl
חבר מתאריך 20.1.02
232 הודעות 08:02 02.04.03

9. למה העיתונאי מידיעות אחרונות התכוון?
בתגובה להודעה מספר 8

כשהוא אמר שיש פרשיה חדשה של אנשי ימין שנחשפה ע"י השב"כ???
האם ???? תפסו את חוליית הרצח שמסתובבת ביש"ע???

לראש ההודעה| מחק תגובה |



פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
8374 הודעות 08:20 02.04.03

11. אני אגיד לך למה הוא התכוון...................
בתגובה להודעה מספר 9

לפני כשבוע עצרו עוד "מתיישב" כחשוב כחבר "מחתרת בת-עין",
שדרך אגב היום אחד הנאשמים מעיד את עדותו החשובה
והמכריעה בתיק.
7. ביום רביעי זה, ה-2.4.03 עדותו של עופר גמליאל
http://rotter.net/forum/gil/5162.shtml#7
מבחן התוצאה.
פ"ש

לראש ההודעה| מחק תגובה |



Onln
חבר מתאריך 5.11.02
2922 הודעות 09:31 02.04.03

16. אישית, נדהמתי לשמוע על מספר המנויים הזעום
בתגובה להודעה מספר 8

של העיתון. סך הכל 20.000 איש. זאת בהשוואה ל'בשבע' שהופץ על הפעם הראשונה ב-100.000 עותקים.
אני מאוד מקווה שמספר העותקים של 'מקור ראשון' ילך ויגדל, ושהעיתון יתפוס מקום נכבד ובעל משמעות בשיח הציבורי. יש בו כותבים מצויינים וחבל שרק מעטים נחשפים אליו מדי שבוע.