!! עיוות-דין ועינוי-נפש במדינה ''דמוקרטית'' !!  

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

@ להלן: מקצת המכתבים שנשלחו !!

1. פרופ' מרדכי קרמינצר-המכון הישראלי לדמוקרטיה,
שנבצר ממנו להגיע למסיבה ושלח את המכתב המצ"ב שציטוט שלפניכם
מדבר בעד עצמו...:-
"החלטתו להקדיש חייו למאבק על צדק, העלתה תרומה שאין
ערוך לחשיבותה למאבק הכללי על עשיית צדק במדינתנו.
"על כך חבה לו החברה הישראלית חוב של כבוד והערכה."

2. אש הממשלה אריאל שרון !!

3. פרופ' אמנון רובינשטיין !!

4. עו"ד משה שחל !!

5. השרה לימור ליבנת !!

6. עו"ד אריה שרעבי = כנופיית מ.ע.צ !!!

7. אביגדור קהלני !!

8. שמעון שבס !!

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

"דמי רחל הלר זועקים מן האדמה"
20:11, 22 ספטמבר 2003 / כ"ה באלול תשס"ג

עמוס ברנס מאשים בכירים במערכת המשפט במעשים חמורים שהביאו להפללתו. באירוע שנערך לכבוד זיכויו בשבוע שעבר קבע גיסה של החיילת רחל הלר הנרצחת כי לא ברנס הוא הרוצח וכי "דמי רחל זועקים מן האדמה".

במסיבה פרטית שהתקיימה בשבוע שעבר לכבוד זיכויו, הציג עמוס ברנס חוברת שהפיץ לפני שנים אחדות בקרב אישי ציבור, שופטים וחברי כנסת, שרובם המוחלט העדיף להתעלם ממנה. מהחוברת עולה האשמה חריפה כלפי אישים מרכזיים במערכת המשפט הישראלית. בכינוס התבטא בפעם הראשונה גיסה של הנרצחת רחל הלר ז"ל, שברציחתה הואשם ברנס, וקבע כי "דמי רחל זועקים מהאדמה. הרוצח מסתובב חופשי". באמירה זו נתן הגיס, מר פליקס, ביטוי פומבי ראשון להסכמת משפחת הלר עם עובדת חפותו המוחלטת של ברנס.

בחוברת, "עיוות דין ועינוי נפש במדינה 'דמוקרטית' ", מאשים ברנס כי הפללתו התאפשרה על ידי השופטים לשעבר מרים בן פורת, שלמה לוין, יעקב קדמי וגבריאל בך.

באשר לשופטת בן פורת, שדחתה את בקשת ברנס למשפט חוזר בכהנה באותם ימים כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, מציין ברנס כי את החלטתה קיבלה למרות הראיות, העובדות והכתובים שהוצגו בפניה, עובדות שבכוח כל אחת ואחת מהן היה להביא למחיקת האשמתו. השופטת בן פורת השיבה לבקשת ברנס באומרה "המשך מאבקו של ברנס הינו הוכחה לחוסר שפיותו" ודחתה את בקשתו.

באשר למעורבותו של השופט לשעבר שלמה לוין שכיהן אף הוא כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, טוען ברנס, כי בשעה בה הוגשו לפניו הראיות והעובדות המדוברות לא בדק את התיק על סוגיותיו המשפטיות וקבע כי "אין ראיות מספיקות". "שלמה לוין, במקום לתקן עיוותים ומחדלים על מנת להגיע לחקר האמת כנדרש ממנו מהבחינה המוסרית," כותב ברנס "הלך שולל בעיניים עוורות לתוך ביצה תובענית וגזר על עצמו כתב אישום שלא ינוקה אלא על ידי וועדת חקירה ממשלתית שתקלף כל שכבה מתקלפת ודהויה לטובת האמת הנשגבת!!!".

באשר לפרקליט המדינה דאז, שופט בית המשפט העליון בדימוס גבריאל בך, קובע ברנס כי את הוראתו שניתנה לפתוח באופן מיידי בחקירת ברנס, נתן "כדי להגן על החוליות המעורערות של שותפיו בעליון", זאת, למרות כל הראיות הסותרות את ההפללה שהוצגו בפניו.



מתוך מכתבו של החוקר המשטרתי עזרא גולדברג

בדבריו על ראיות חד משמעיות הקובעות כי לא הייתה בו אשמה, מתכוון ברנס לסידרה ארוכה של ראיות שחלקן פורטו במכתב שכתב כבר בשנת 83' חוקר המשטרה מר עזרא גולדברג לחבר הכנסת דאז אלי קולס, שכיהן באותם ימים כיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט. מהמכתב, שעותק ממנו הגיע לידי ערוץ 7, עולה האשמה חריפה שמפנה מר עזרא גולדברג, כלפי השופט בדימוס גבריאל בך. נציין כי גולדברג הוא מחברו של הספר 'האמת על פרשת ברנס', היה ניצב משנה במשטרת ישראל ולפרטי הפרשה התוודע זמן קצר לאחר שחרורו משירות פעיל במשטרת ישראל בשנת 74'. במכתבו פרס גולדברג על פני עשרה עמודים, רשימה ארוכה ומפורטת של ראיות שהועלמו מעיני בית המשפט, ובכוח כל אחת ואחת מהן היה כדי לקבוע נחרצות כי עמוס ברנס אינו אשם ברצח החיילת רחל הלר.

בין הראיות הרבות מציין גולדברג דו"ח פתולוגי שנעלם ודו"ח הקובע את אופיו הקרימינאלי של הרוצח, אופי המנוגד בתכלית לאופיו של ברנס, כך על פי עדות פסיכולוגים שבדקו את ברנס.

כמו כן תיאר גולדברג במכתבו את כתב ההודאה, שעל פיו הורשע ברנס. כתב הודאה זה נכתב בחלקו בכתב ידו של אחד החוקרים ולא בכתב ידו של ברנס עצמו כמתבקש. גולדברג הפנה תשומת ליבו של חבר הכנסת דאז אלי קולס, לניסוח מעורר חשד בכתב ההודאה, שכן הוא כלל את המילים "בושה, חרטה, בקשת סליחה", מילים שנכתבו בכתב ידו של חוקר משטרתי בשם מרכוס. חשדו של גולדברג התעורר כיוון שבפרשיות עבר נעשה במילים אלה שימוש דומה להפליא על ידי חוקרי משטרה (גולדברג מציין זאת מתוך נסיונו כחוקר במשטרה). בין הפרשיות בהן נעשה שימוש במינוח זה גם פרשה שבה ביקשו חוקרי משטרה להפליל אדם בשם דניאל חנוך. חנוך שוחרר בסופו של דבר ממעצרו וחוקריו הועמדו לדין על בידוי ראיות וניסיון לשבש הליכי משפט. גולדברג מצא קשר בין שתי החקירות, זו של ברנס וזו של חנוך בהיות אחד מחוקריו שלברנס ראש צוות החקירה של חנוך. כמו כן פרס גולדברג בפני ח"כ דאז אלי קולס רשימת סתירות בין העדויות השונות מליל הרצח.

באשר לשיחזור הרצח מציין גולדברג במכתבו כי צלם השחזור, עוזי נבות, סירב להופיע במשפט זוטא שנערך לבירור האופן בו בוצע השחזור מחשש שיצטרך להעיד עדות שקר.

בסוף מסכת הסתירות עליהן ציין גולדברג הוא כותב כי "הבאתי כאן מספר דוגמאות בלבד, שניתן, כך דומני, ללמוד מהן על טיבן של הראיות, ותקצר היריעה מלתאר את כל שאר הפרצות והסתירות התהומיות שהיו בחומר".



חלקו של השופט (בדימוס) גבריאל בך לפי גולדברג

עם זאת, מציין מר גולדברג באחד מסעיפי הסיכום שבמכתב כי "פרקליט המדינה דאז, מר גבריאל בך, טרח ובא במיוחד לחיפה לראות וללמוד את החומר שכלל גם את הקרנת סרט השחזור, וראה זה פלא - למרות כל הסתירות התהומיות שנמצאו בתיק ולמרות המסמכים הרבים שהצביעו על כך שלא ברנס הוא הרוצח, פרקליט המדינה לא רק שלא החזיר את התיק למשטרה להשלמה ולהסברים... אלא הורה להגיש מיד כתב אישום נגד ברנס". בשיחה עם כתב ערוץ 7 אמר גולדברג כי האשמותיו כלפי בך נותרו בעינם, וכי למיטב ידיעתו לא נבדקו מעולם.

פרט נוסף ממנו העדיפו הפרקליטות והמשטרה להתעלם הוא חוות דעתו של ראש מחלקת החקירות באותם ימים שלמה גל שקבע נחרצות כי "כאשר חקרתי את חוקרי ברנס בפוליגרף המחטים כמעט נשברו משקריהם המכפישים". גל חותם את דבריו באומרו כי פרשת ברנס הינה "פרשה מכוערת ושחורה בתולדות המשפט בישראל...".

כמו כן נציין כי בעקבות מכתבו של גולדברג כתבה השופטת בדימוס יהודית קרפ, שכיהנה באותה תקופה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דו"ח ובו קבעה כי כל האשמתו של ברנס הסתמכה על הודאתו בלבד ללא כל ראיות עובדתיות אחרות, "ולו אחת שתקשור אותו עם מעשה הרצח", כותבת קרפ.

כאן המקום לציין את סדרת העינויים שהפעילו החוקרים על ברנס כדי לאלץ אותו להודות ברצח, עינויים שכללו הרעבה במשך שלושה ימים, מכות וכיו"ב. ברנס עצמו פורס מסכת איומים ביניהם גם אמירתו של חוקר כי "אם לא תחתום על הודאה כנדרש ממך נכניס לך איש שב"כ שיחדיר לך זריקה בעורף וימית אותך מוות קליני. לאחר מכן, נפרסם בכל העיתונים את תמונתך תלוי על חבל תלייה ולמטה יהיה כתוב 'ברנס התאבד עקב ייסוריו למנוחה ז"ל'"

השופטת קרפ מוסיפה לקראת סוף הדו"ח שלה כי "ניתן להניח כי לתקופת מה תמצא עצמה המערכת כולה במצב של התגוננות הן מפני ביקורת ישירה בשל מימצאים שיתגלו והן מפני תגובות עקיפין העלולות להיות פועל יוצא של מצב העיניינים". בהמשך הדברים הבהירה שכוונתה היא לגילוי פרשיות נוספות שבהן הופללו אנשים היושבים שנים ארוכות בבית הכלא על לא עוול בכפם וכעת ידרשו משפטים חוזרים.

דו"ח זה נכתב בעקבות הוראת היוע"מ שביקש מקרפ לבדוק את הפרשה, הוראה זו ניתנה בסוף שנות ה-90, ולא בשנים שאירעה הפרשה עצמה. מקורביו של ברנס אומרים כי לו הייתה מערכת המשפט מתייחסת לראיות המדוברות היו נחסכים ממנה קלון נורא, זאת לבד מסכומי העתק אותם אמורה מדינת ישראל לשלם כעת לברנס כפיצוי על שנות סבלו.

בחוברתו מפנה ברנס האשמה כלפי שופט בית המשפט העליון לשעבר יעקב קדמי שכיהן באותה תקופה כראש מחלקת החקירות. כאמור, קבעה השופטת קרפ כי האשמתו של ברנס התבססה על השיחזור שביצע. לטענת ברנס, כדי שלא יצטרך לדווח על כך שעינה את ברנס ביקש חוקרו שאול מרכוס לספר כי לא נכח בשעת שחזור הרצח. משנדרש צלם השחזור, עוזי נבות, להעיד כי מרכוס לא נכח בשיחזור, אמר ליעקב קדמי כי לא יוכל להעיד עדות שקר. ברנס מספר בחוברת כי בתגובה העיר קדמי לנבות "בשביל משפט קטן כזה אתה רוצה להרוס לנו את התיק?". נציין כי קדמי מונה לתפקיד שופט בבית המשפט העליון עם סיימו את תפקידו כראש מחלקת החקירות. זאת, ללא מעבר מקובל בתפקיד שופט מחוזי או שופט שלום.



קצין החקירות: "רצח לאחר מעשה"

באשר לשאלה שהעלה גיסה של הנרצחת רחל הלר בשבוע שעבר ולפיה "הרוצח מסתובב חופשי", נביא כאן את דבריו של קצין החקירות יצחק קרן במכתב ששלח לפני כשנה לנשיא בית המשפט העליון, לשר המשפטים, לשר לביטחון פנים וליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט תחת הכותרת "אני מאשים".

את מכתבו זה הוא מגדיר כצו נשמתו, ובאותם ימים הוא הוקרא בערוץ השני של הטלוויזיה.



קרן גילה במכתבו את המניע להשתקן העוול

במסמך זה קובע קרן: "המשנה לנשיא בית המשפט העליון חיים כהן ז"ל אמר לי 'תחפשו את הרוצח האמיתי'. זאת כיוון שרחל הלר חוסלה מאחר ואיימה שתגלה מידע שהיה ברשותה. חיסולה נעשה על ידי איש השב"כ צבי פורסטר, הקבור כיום בבית הקברות חולון". קרן מוסיף ומבהיר כי "פורסטר היה המפעיל של יורם ביכונסקי, חברה של רחל, והחשוד העיקרי ברצח בשנים ההן. ביכונסקי היה שתול שב"כ בתנועת השמאל בצפון. זה המניע של משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ושופטים עליונים – לחפות על הרוצח האמיתי ועל שולחיו. ומי הם שולחיו?" שואל קרן, "ראש השב"כ ב-1974? ראש המוסד דאז? ראש הממשלה יצחק רבין? או שמא הרצח בוצע על פי החלטתם של פעילים זוטרים בשב"כ או במוסד? עליכם לחקור שאלה זו!!!" דורש קרן. נציין כי במכתבו פורס קרן גם רמזים על מקורותיו לנתונים אלו.

נזכיר כי בשבוע שעבר שוחח כתב ערוץ 7 עם ברנס ואולם ברנס ביכר שלא להפנות אצבע מאשימה כלפי אישים מסויימים במערכת המשפט. ברנס שב וטען כי ההאשמה שהוא מפנה שווה כלפי כל אחד ואחד במדינת ישראל ש"דאג לאסוף כסף והנאות בשעה שאני פרפרתי בבית הסוהר ללא סיבה. התביעה תהיה אמנם נגד אישים מסוימים המעורבים בפרשה אבל היא תהיה קודם כל נגד מדינת ישראל והחברה בישראל ככלל".

"החברה בישראל מילאה פיה מים במשך שלושים שנות כשעמוס ברנס מפרפר בתוך הכלא כשהוא חף מפשע יותר מכל אדם אחר. האזרחים מתעניינים רק בכסף שבבנק רק בחומר ובחומר. חומר ועוד חומר, גרוטאות ברזל...".

"אל תכתבו היום על ברנס שהוא טוב ויפה תואר. תכתבו שהוא מנוול, מכוער, רוצח ומטורף, כמו שנכתב ונאמר בימי המשפט ההם", אומר ברנס ומכוון לחדד את תחושת ההאשמה הקולקטיבית של הציבור בישראל. "בית המשפט אמר בשנת 74' את הדברים הללו. אז למה שעכשיו בחלוף שלושים שנה יאמרו שעמוס ברנס נחמד?".

כאן המקום לציין את עדותה של השופטת דליה דורנר, שהיתה זו שהורתה על קיומו של משפט חוזר לברנס, לאחר שקודם לכן נדחתה בקשה זו בשלוש ערכאות קודמות. בספרו של משה ולדמן מעידה דורנר ומספרת כי זמן קצר טרם מותו, בעקבות החלטתה על פתיחתו של משפט חוזר לברנס, ביקש השופט חיים כהן , סגן נשיא בית המשפט העליון באותם ימים, לשוחח עימה בטלפון. "התקשרתי לביתו, קולו כבר לא היה יציב, וניכר בו כי נחלש. את אשר אמר לי אני זוכרת מילה במילה, וכך אמר: 'אני מודה לך על שתיקנת את העוול שעשיתי, תזכי לאריכות ימים'. מאוחר יותר נודע לי כי השיחה הזו הייתה המעשה האחרון שיזם לפני מותו" סיפרה השופטת דורנר והוסיפה כי הדברים הביאו אותה לכדי דמעות.

אמירתו זו של השופט כהן מהווה המשך ישיר למכתבי עידוד אישיים שכתב השופט כהן לברנס עצמו, לדוגמה מכתב שכתב בכתב ידו בתאריך 8.2.97: "עמוס היקר, אני מודה לך על נועם מכתבך... אל תיפול רוחך בשל עמדתה הנוקשה והבלתי סבירה בעיניי של פרקליטת המדינה. לא היא המכריעה בדבר קיום משפט חוזר, אלא נשיא בית המשפט העליון, ועורך דינך צריך להשתדל ולשכנעו שגישת הפרקליטות אינה נכונה ואינה צודקת. אני משיב לך ברכותיך הטובות מקרב לב. חיים כהן."

מאז צאתו את כתלי בית הסוהר יצא ברנס למלחמה על חפותו חמוש במכתביו של השופט כהן ובדומים להם. ביום חמישי האחרון בבית המלון בנתניה, עת התקיימה המסיבה לכבוד זיכויו הסתיים פרק אחד במאבקו של ברנס, אולם אין מדובר בפרק האחרון בפרשה. כעת מתמודד ברנס עם תביעה אזרחית, ובה הוא תובע את המדינה בסכומי פיצוי גדולים. זאת לאחר שנקבע כי המדינה תשלם לו סכום של 1.2 מיליון שקלים, סכום המוגדר כסכום ההשתכרות שהיה אמור להשתכר בשנות ישיבתו בכלא.

בכינוס השחרור בשבוע שעבר הוקראו מכתביהם של אישים רבים, ובהם גם פרופסור מנחם קרמניצר, ראש המכון הישראלי לדמוקרטיה. במכתבו הוא אומר: "החלטתו להקדיש חייו למאבק על הצדק העלתה תרומה שאין ערוך לחשיבותה למאבק הכללי על עשיית צדק במדינתנו. על כך חבה לו החברה הישראלית חוב של כבוד".

בטקס חולק גם העתק מכתבו של עורך הדין מיכאל רז שטיינקריצר לשר המשפטים יוסף טומי לפיד ובו הוא דורש את הקמתה של ועדת חקירה לבדיקת תופעת הרשעותיהם של חפים מפשע. עורך הדין שלח לשר את ספרו של משה ולדמן "עמוס ברנס - מאבקו ונצחונו של חף מפשע" המכיל 34 פרשיות שבהן הורשעו חפים מפשע. "חלקם השתגעו, חלקם התאבדו", מאשים שטיינקריצר.



-----------------
http://www.a7.org/news.php?id=61118
בינמיקה בנייה ועיצוב אתרי אנטרנט [email protected] ערוץ 7 - רשת תקשורת ישראלית

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

מצ"ב ידיעה בנושא שכתבתי עם זיכויו של עמוס סולמי
מרצח שלא ביצע...:-
מאת: pilovich shahaf 08/08/02 | 21:26
עינוי הדין היה יכול היה להיחסך...
"עמוס סולמי ושמעון כהן" ישבו 7 שנים בפועל ולקח להם 25
שנה להוכיח את חפותם במאה אחוז השופט בפסק הדין:
"תופעה זו צרכיה להדיר שינה מעיניה של מערכת המשפט בכלל
ומגופי בחקירה בפרט"..
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=303&msgid=6362328

@ להלן: הכתבה כפי שפורסמה לתזכורת...:-

@ מי ישפוט את השופטים @
https://rotter.net/forum/gil/5158.shtml

מדוע השופט חיים אילת לא הגן על כבודו..."??

מצ"ב לראשונה בעולם הוירטואלי, סיפרו של שלמה אבני,
הידועה פרשת: "שלמה אבני/השופט חיים אילת", שתחילתה
בשנת 1972 ודרך פרשה זו, התגלה המונח "סופיות המשפט"!!
להזכירכם:
דרך פרשת "עמוס ברנס", חשפנו את המונח "יוקרת מערכת" !!

מי ישפוט את השופטים...??
מאת: pilovich shahafו 27/09/02 | 07:07
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=303&msgid=7662090

על מנת להבין את נשוא הדיון שבידיעה שפתחה את האשכול,
פרשת שלמה אבני/השופט חיים אילת, פרשת עמוס ברנס, מע"צ,
עמוס סולמי ועוד, יש להבין את מכתבו של מיכאל רז-שטיינקריצר,
יו"ר עמותת "צדק צדק תירדוף" ואת מכתבו של ח"כ מיכאל איתן
לשר המשפטים ולשר הפנים שעליו דיוחתי אתמול,
המצ"ב בקישור הבא...:-
חה"כ איתן: "עשרות ´נאשמים´ מרצים את עונשם על לא עוול בכפם"!!
23.9.2002
http://www.miki.org.il/article.asp?newsid=577

@ לסיכום:
לאחר שתגיעו למסקנה שלכם כנסו לקישור המצ"ב, ותגידו
לעצמכם, מה עלינו לעשות...:-

ח"כ איתן ביקש מפרקליטת המדינה לבדוק מצבו של תיק ש"שוכב"
בפרקליטות שלוש שנים
23.9.2002
http://www.miki.org.il/article.asp?newsid=578

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

YNET
דרעי הורשע בפרשה אחת, זוכה בארבע אחרות

בכתב האישום "הציבורי" הואשם דרעי בחמש פרשיות בתקופות שבהן כיהן כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים. בית המשפט הרשיע אותו בפרשת העברת הקצבות לתלמוד תורה "קול יהודה", שאותו ניהל אחיו. השופטים קבעו: "בפעולתו של דרעי היה יסוד של שחיתות, קלקול וניוון מוסרי"
אייל הראובני ואילן מרסיאנו

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע הערב (יום ד') בהפרת אמונים את יו"ר ש"ס לשעבר ושר הפנים לשעבר, אריה דרעי, בפרשת "קול יהודה", וזיכה אותו בארבע פרשות נוספות שנכללו ב"כתב האישום הציבורי".

השופטים שולמית דותן, חיים לחוביצקי ואהרון פרקש כתבו בפסק הדין שניתן פה אחד כי "דרעי העמיד עצמו בניגוד עניינים חריף וחמור. בפעולתו היה יסוד של שחיתות, קלקול וניוון מוסרי, וההקצבה נגועה בפסול שורשי ועמוק". הם קבעו שדרעי "היה מודע לבעייתיות בהקצבה". עוד קבעו השופטים שהפרת אמונים זו "נמצאת עמוק בתחום השחור, הפלילי".

הפרשה שבה הורשע דרעי מתייחסת לפעולתו בהעברת הקצבה בסך 400 אלף שקל עבור תלמוד תורה, "קול יהודה" שאותו ניהל אחיו יהודה דרעי. ההקצבה הועברה לתלמוד התורה תוך שבעה ימים מרגע שפנה מנהל רשת החינוך התורני של ש"ס, הרב יהודה דנגור, אז גם חבר מועצת העיר ירושלים בבקשה לאשר את ההקצבה.

בפרק זמן זה הספיק דרעי להתחייב בפני גזבר עיריית ירושלים כי משרד הפנים יעביר לעיריה את סכום הכסף. ההקצבה הועברה לתלמוד התורה ללא אישור ועדת הכספים ומועצת העיר, כמתחייב בחוק ואושרה על ידי ועדת הכספים של עיריית ירושלים רק 13 חודשים לאחר העברת הכסף.

לתקציר פרשות דרעי לחצו כאן
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1989615,00.html

בכתב האישום "הציבורי" הואשם דרעי בחמישה אישומים ובביצוע שבע עבירות מרמה והפרת אמונים בתקופות שבהן כיהן כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים: "במעשים אלה הפר דרעי את אמון הציבור ועשה בכספי הציבור שהופקדו בידיו כבשלו", נטען בכתב האישום.

על פי כתב האישום, דרעי ניצל לרעה את מעמדו וסמכויותיו והעביר כספים מתקציב משרד הפנים לעמותות ולגופים חרדיים, בהם עמותה בראשות אחיו יהודה, המזוהים עם ש"ס, תוך כדי ניגוד עניינים, הפרת נוהל תמיכות של משרד הפנים ושלילת שיקול דעתם של הרשויות המקומיות.

פסק הדין ניתן שנה ותשעה חודשים לאחר סיום הדיונים במשפט. כתב האישום עוכב במשך ארבע שנים עד לסיום משפטו "האישי" של דרעי, שבו נדון דרעי לשלוש שנות מאסר.

(24.09.03, 18:49)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2767457,00.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כנס בנושא הרשעת חפים מפשע נערך באוניברסיטת תל אביב
11.11.2003

בכנס פתיחה לפרויקט החפות הישראלי שאורגן על ידי "הלב" תנועה למלחמה בעוני בישראל ושהוקדש לנושא האם ישנם מורשעים חפים מפשע נשאו דברים השופטות דליה דורנר שדיברה על הליך פלילי ותקשורת, עורך דין בן דרור ימיני אשר דיבר על תפקיד העיתונות באיתור וחשיפת חפים מפשע השופט יצחק יצחק על פגמים בהליך הפלילי הטעונים תיקון ופרופסור קנת מן בנושא מהי הרשעת שווא.
http://www.miki.org.il/miki/article.asp?newsid=920

חה"כ איתן: "עשרות ´נאשמים´ מרצים את עונשם על לא עוול בכפם"
23.9.2002

יו"ר ועדת החוקה, חה"כ מיכאל איתן, שלח מכתב לשר המשפטים, ולשר לביטחון פנים.

במכתב קורא חה"כ איתן לשרים להקים ועדת בדיקה משותפת בראשות שופט, אשר תבדוק את עבודת הפרקליטות והמשטרה, ותמליץ על מנגנוני פיקוח וביקורת על גופים אלו.

המכתב נשלח בעקבות החלטת הפרקליטות (מיום 12/9/02)שלא להגיש כתב אישום בפרשת ברנס, למרות החלטת השופטת דורנר על עריכת משפט חוזר.

פרשת ברנס מצטרפת לפרשות נוספות שנחשפו בשנים האחרונות (את חלקן מפרט חה"כ איתן במכתבו), ושבהן נגרמו עיוותי דין קשים, כתוצאה מפגמים חמורים ומכוונים בעבודת המשטרה והפרקליטות.

להלן מכתבו של חה"כ איתן:

לכבוד

ח"כ מאיר שטרית שר המשפטים
ח"כ עוזי לנדאו- השר לביטחון פנים

שרים נכבדים ,

הנני פונה אליכם בעקבות החלטת השופטת דורנר, מיום 29/3/01 (מ"ח 3032/99), בה הורתה על קיום משפט חוזר לעמוס ברנס ובעקבות החלטת הפרקליטות מיום 12/9/02, שלא להגיש כתב אישום כנגד עמוס ברנס.

1. החלטתה של הפרקליטות מסיימת אולי את פרשת עמוס ברנס שהצליח לאחר מאבק ארוך שנים להוכיח את חפותו אולם היא אינה פוטרת את כולנו מבדיקת השאלה מה קורה במערכת אכיפת החוק שעליה שניכם מופקדים. לצערנו, פרשת ברנס מצטרפת לפרשות נוספות שנחשפו בשנים האחרונות שבהן נגרמו עיוותי דין קשים, כתוצאה מפגמים חמורים ומכוונים בעבודת המשטרה והפרקליטות. להלן מספר דוגמאות :

א.מ"ח 3032/99 - עמוס ברנס- בהחלטתה בעניין ברנס קובעת כבוד השופטת דורנר: "ברי, שהתנהגות הכוללת מסירת עדויות שקר וחיפוי עליהן איננה נסבלת, וודאי מקום שהדבר מבוצע על ידי רשויות המדינה המופקדות על שמירת החוק והשגת צדק. אמון האזרחים במערכות השלטון והמשפט מותנה בכך שהצדק ייעשה וגם ייראה... דומה כי אין חולקים עוד, כי בטיפול המדינה בתיק הרצח שבו הורשע ברנס נפלו פגמים... השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה "לסגור" את פרשת הרצחה של רחל הלר גרם להם לא פעם, וגם לא פעמיים, להימנע מלדבוק באופן מלא באמת..."

ב. תפ"ח 4063/98- פרשת מע"ץ- במקרה ידוע זה, חשף חוקר משטרה לאחר שהנאשמים סיימו לרצות תקופות מאסר ארוכות, כי במהלך החקירה הוכו הנאשמים מכות ועברו מסכת קשה של התעללויות, כי נמסרו הודעות כוזבות לציבור בכל הקשור לפרשה, כי קציני משטרה העידו עדויות שקר בבית המשפט וגרמו ביודעין להרשעתם של חפים מפשע . גם בפרשה זו לאחר שהוחלט על קיום משפט חוזר העדיפה הפרקליטות שלא לקיים את המשפט וחסכה מעצמה ומהמשטרה בירור נוקב במחדלי מערכת אכיפת החוק.

ג. מ"ח 4181/02 – עמוס סולמי- רק לאחרונה ניתן פסק הדין בעניין סולמי, בו נקבע כי עקב הפללה כוזבת של המשטרה, ישב סולמי בכלא בגין מספר עבירות, החמורה שבהן קשירת קשר לביצוע רצח. הפרשה נחשפה לאחר שנים רבות, על ידי עו"ד דני מרוז, אשר שימש בעברו כקצין משטרה ביחידת התשאול, ובין השאר היה מופקד על התיק של סולמי . וידויו של מרוז חשף כי סולמי דיבר אמת כאשר טען כי הוכה קשות על ידי חוקריו, וכי מעולם לא הודה במעשים המיוחסים לו, כפי שטענו חוקרי המשטרה. כמו כן הודה מרוז כי הסיבה ל"תפירת התיק" הייתה מתוך רצון "לסגור את התיק, בשביל דרגות..."

ועל כך אומר כבוד השופט אדמונד לוי: "נדמה כי אין צורך להרבות מילים על חומרת דבריו של דני מרוז, ונדמה שתופעה זו צריכה להדיר שינה מעיניה של מערכת המשפט בכלל ומגופי החקירה בפרט, שהרי משמעותה היא שאפשר כי מרוז וחבריו גרמו להפללתם של מי שלא חטאו..."

ד. ע"פ 4765/98- במקרה זה הטעתה התובעת את ביהמ"ש כאשר הצהירה כי אין בחומר החסוי בכדי לתרום להגנת הנאשם אשר הואשם בעבירת רצח. בערעור התברר כי לא אלה היו פני הדברים, ועל כך אומר כבוד השופט קדמי: "זיכויו של המערער נעוץ בכך שהתביעה מנעה ממנו מידע חיוני להגנתו..." וכבוד השופט אילן קבע: "לו דבקה התביעה בעמדתה כי אין להסיר את החיסיון.. היה ניתן לראות בהתנגדותה להסרת החיסיון משום טעות גרידא. דא עקא, שבדיון הפומבי טענה התובעת באופן מפורש כי החומר החסוי אינו יכול להועיל להגנה. דברים אלה מצערים שכן ´מטבע הדברים, מתייחס בית המשפט באמון למידע, אשר נמסר לו מפי עורך-דין´..."

ה. ע"פ 8402/00 – במקרה זה הורשע אדם בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, ונידון לתשע שנים מאסר בפועל. גם כאן התביעה השתמשה בטענת חסיון למנוע מידע חיוני שיכול היה לזכות את הנאשם . רק בשלב הערעור התברר לנציגי המדינה כי התביעה בערכאה הראשונה נהגה בדרך פסולה, ועל כן נעתרה התביעה לבקשת הערעור ולביטול ההרשעה. אומר בית המשפט העליון: " יש להצטער שהבדיקה האמורה לא נערכה, או לא נערכה כראוי, במקרה הנדון, על ידי הפרקליט שייצג את המדינה לפני הערכאה הראשונה".

מקרים אלו אינם יחידים, וקיימים כמובן מקרים נוספים בהם היו חריגות וחריקות במערכת אכיפת החוק.

2. פרופ´ אריה רטנר, ראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה באוניברסיטת חיפה, השתתף במחקר שנערך בארה"ב, ובדק כיצד "מצליחה" המערכת להרשיע חפים מפשע. ב7% מהמקרים שנבדקו, התגלתה מעורבות של אנשי מערכת המשפט (חוקרים ותובעים), אשר ביודעין שיקרו מעל דוכן העדים, העלימו מידע, והחליטו "לתפור לנאשם תיק". בדיקת המניע העלתה כי במרבית המקרים הגורם היה להיטות יתר של אנשי המערכת לבצע את תפקידם, ולהוכיח כי הם הביאו לתפיסתו ולהרשעתו של עבריין שסיכן את שלום הציבור. על המצב בישראל בהקשר ללהיטות המגונה הזו ראה דברי דורנר בפרשת ברנס : "השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה "לסגור" את פרשת הרצחה של רחל הלר גרם להם לא פעם, וגם לא פעמיים, להימנע מלדבוק באופןמלא באמת..."

האמנם יכולים אנו לישון היום בשקט, מתוך ההנחה כי "עודף הרצון" הזה התקיים בפרשת ברנס, ובה בלבד, או שמא יתכן כי "מוטיבציות" מעין אלו גרמו בעבר, וגורמות גם היום, לעיוותי דין במקרים נוספים???

המחקר האמריקאי ניסה לאמוד את שכיחותה של התופעה. בספרות שעסקה עד אז בתופעה זו הוזכרו אומדנים הנעים בין 5% ל- 20%. אומדן זה נראה למבצעי המחקר גבוה, והאומדן שנקבע על ידם מתייחס לשיעור טעות בגובה של 0.25% עד 0.5%, מסך כל ההרשעות. אם ניקח מדד מינימלי זה כמדד תקף גם למדינת ישראל, נמצא כי עשרות "נאשמים" מרצים את עונשם על לא עוול בכפם, עובדה שחייבת להדיר שינה מעיני רבים מאתנו.

בתביעת הפיצויים שהגישו הנאשמים בפרשת מע"ץ היטיב השופט משעלי לתאר את גודל העוולה שנגרמה למי שהורשעו בזדון על ידי המערכת המושחתת:

"אדם כזה איבד איפוא כל זיק של תקווה וכאילו נסתם עליו הגולל. ההרשעה הטביעה אות קלון חלוט במצחו וגם לאחר שסיים לרצות את עונש המאסר מתהלך הוא בין הבריות כקין בשעתו.היש מחיר לשלילת חירותם של המבקשים משך השנים שבילו מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפם? היש בכוח בן אנוש להחזיר למבקשים את נעוריהם ואת מיטב שנות חייהם אשר לא יסולאו בפז? היש תגמול לבושה ולקלון שהיו מנם חלקם - שלהם ושל בני משפחתם - משך שנים רבות?

3. אני מודע לעובדה כי במהלך עבודה של כל גורם, נופלות טעויות ומעשי שגגה, אולם כאשר מדובר, כדבריה של כבוד השופטת דורנר, ברצון להרשיע בכל מחיר, ואפילו במחיר עיוות הראיות והטעיית בית המשפט, אסור לנו לעבור לסדר היום, גם אם מדובר במקרה אחד מתוך אלף, ולצערי הרב מדובר בהרבה יותר. חמורה לא פחות בעיני העובדה כי למיטב ידיעתי, לא ננקטו אמצעים נגד מי שהיו אחראים למעשים הנלוזים. מעבר לפגיעה בצדק ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק, הרי ההגנה שהמערכת נותנת למי שכבר נתפסו בקלקלתם מעודדת אחרים להמשיך ולפעול בדרכים הנלוזות הללו.

4. לאור כל האמור לעיל אני פונה אליכם בבקשה לפעול במשותף מתוקף סמכותכם ולהקים ועדת בדיקה בראשות שופט, שבין השאר תחקור, תקבע ממצאים, ותמליץ בעניינים הבאים :

1.האם קיים בסיס לחשד שעולה מהחלטת שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר ולפיו קיימת במערכת אכיפת החוק להיטות יתר להשיג הרשעות גם במחיר הטעיית בית המשפט, העלמת מידע רלבנטי לחפותו של הנאשם והבאת עדויות שקר בפני השופטים. הוועדה תבדוק את ההיבטים השונים של התופעה הזו ואת היקפה .

2.הוועדה תתבקש להמליץ על אמצעי בקרה אשר יבטיחו ביקורת נוספת של הדרגים הבכירים במערכת אכיפת החוק, ואולי גם ביקורת של גורמים מחוץ למערכת, שתביא לעצירת הליכים פסולים במשטרה ובפרקליטות בזמן אמת .

3.הוועדה תתבקש לבחון את השאלה מדוע לא ננקטו אמצעים כלשהם נגד המעורבים בהרשעות הכזב , ותתבקש להמליץ על ענישה כגורם מרתיע בסוגייה זו

4.הוועדה תתבקש להמליץ על אמצעי מניעה, כמו בשלב ההכשרה של החוקרים והתובעים, ורענון תקופתי לאותם גורמים, בכל הקשור למגבלות על הרצון להרשיע וכדומה.

5.הוועדה תתבקש גם לבחון שינויי חקיקה כך למשל מניעת התיישנות עבירות של חוקרים ותובעים שחלקם בהרשעות כזב מתגלה כמו בפרשת מע"צ וברנס רק לאחר עשרות שנים.

כמו כן מוצעת לבדיקת הוועדה החלת הדוקטרינה האמריקאית הידועה בשם "פירות העץ המורעל". בישראל אין בפגמים אפילו מהותיים בהליכי החקירה בכדי לזכות נאשם אם אשמתו מוכחת, גם ללא התחשבות באותן עובדות שהובאו בדרך פסולה; לעומת זאת דוקטרינת פירות העץ המורעל גורסת כי עדות שהושגה באמצעים בלתי חוקיים מרעילה את העץ כולו, קרי פוגמת בתביעה כולה.

עמדה קרובה לדוקטרינה זו השמיעה השופטת דורנר בפרשת ברנס: : חשיפתם של שקרים מגמתיים בעדויות חוקרי המשטרה מערערת את אמינותם לא רק לגבי השקרים שנחשפו, אלא גם ביחס ליתר דבריהם..."

אם כך הוא, יתכן ויש מקום לקבוע בחקיקה כי "זיהום" של חלק כלשהו של ההליך המשפטי, "מזהם" את ההליך כולו, ללא הפרדה וסינון של חלקים שונים בו, ומכאן גם את תוצאותיו. ייתכן כי החלת דוקטרינה זו תמלט במספר מקרים עבריינים מעונשם, אולם היא תגרום לחוקרים ותובעים הלוחמים להרשעה, להקפיד על האמצעים שבהם הם נוקטים לצורך השגת מטרותיהם ובעקבות כך גם מספר המורשעים על לא עוול בכפם יצטמצם.

מכובדי השרים ,

אני משוכנע שגם אתם כמי שנושאים באחריות הכבדה לפעולתה התקינה של מערכת אכיפת החוק בישראל שותפים לדאגה ולחרדה מתופעת עיוותי הדין המכוונים הנגרמים על ידי מי שפועלים מטעמכם . הצרה הזו מסתבר יכולה לנחות על ראשו של כל אחד מאתנו אזרחי ישראל וחובתנו אנו נבחרי הציבור, לעשות הכל שלא תפגע באיש .

בכבוד רב ובברכה ח"כ מיכאל איתן יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט
http://www.miki.org.il/miki/article.asp?newsid=577

על עדנה ארבל:
"גם היא נתנה את האשור להוציא את פלט
השיחות של העתונאי ברוך קרא"

קוןןעל סטיניסלב יזמסקי:
"עשו לו דמוניזציה. כל מה שהוא טען
אומת בחקירה"

מקור: מעריב סופשבוע עמוד 14.

הערה:
רוצחי האופי של מנגנוני החושך להיסתדר
בשורה, אל המטרה "ראש מחש הפורש כוון", אש.

מאחר וכנראה לא מדובר בטיפש אז לפנינו
איש אמיץ, טוב לדעת שעוד יש כמוהו במדינת
ישראל.

רוצחי האופי מטעם ארגו

@ להלן הכתבה מאתר מעריב !!

Hermon
חבר מתאריך 15.8.02
3762 הודעות 14:26 16.01.04

4. ''נהניתי מכל רגע'' הכתבה במעריב

נהניתי מכל רגע
יוסי לוי צילום: קפוצ'ינסקי

אחרי שהקים את המחלקה לחקירות שוטרים וניהל אינספור חקירות נגד העבריינות של לובשי המדים, פרש לפני שנה עו"ד ערן שנדר מהמערכת המשפטית. אלא שאז הוא הוזעק לחקור מי הדליף את פרשת סיריל קרן ונדהם לגלות שמדובר בידידתו הקרובה. ופתאום עמדתו הנחרצת בפרשת האזנות הסתר באגף החקירות מעוררת סערה. בראיון מיוחד ל"סופשבוע" שנדר לא עושה הנחות. על משה מזרחי: "התנהלותו היא מחדל מתמשך שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום". על עדנה ארבל: "גם היא נתנה את האישור להוציא את פלט השיחות של העיתונאי ברוך קרא". על סטניסלב יזמסקי: "עשו לו דמוניזציה. כל מה שהוא טען אומת בחקירה"

עו"ד ערן שנדר . " הורדתי מהכתפיים בטונדות לא קלות . מדובר בכובד אחריות של תפקיד רגיש ומלא התלבטויות , תפקיד שקל מאוד ליפול בו "

כבר שנה שעורך הדין ערן שנדר לא עומד בראש המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) שאותה הקים במו ידיו לפני 12 שנה. אמנם כשהוא מדבר על המחלקה הוא עדיין משתמש במילים "אנחנו במח"ש", אבל כיום הוא רחוק מאוד מחדרי החקירות. בווילה הנאה שלו במוצא הוא מכין ארוחות צהריים לחמשת ילדיו, שאגב מורשים לצפות בטלוויזיה רק במשך חצי שעה ביום, וגם זה במרתף הבית. עיתונים לא נכנסים הביתה בכלל. שנדר, יליד פריז, בן 52, מסיים עכשיו קורס צילום, ובין בישול לבין מדידת אור הוא יוצא לצעדות ארוכות של שמונה קילומטרים ארבע פעמים בשבוע. "אל תכתוב את המסלול, שלא יחכו לי שם", הוא מתלוצץ. אבל בצחוק הזה יש שמץ של אמת. לא מעט אנשים מחכים לו בסיבוב, על אף שעבורם זה כבר יהיה מאוחר מדי.
את ילדותו העביר באירופה, בעקבות אביו ששירת כשליח הסוכנות שם. לאחר שסיים לימודי משפטים בלונדון החל לעבוד כתובע משטרתי זוטר, ובטרם מלאו לו 30 שנה כבר עמד על שלו כשסירב לבקשת שר הפנים דאז, יוסף בורג, לשחרר לכבוד ראש השנה קבוצה של חרדים שנעצרו בשל הפרות סדר בחפירות עיר דוד. זמן קצר אחר כך, והוא עדיין זוטר, הגיש שנדר כתבי אישום נגד צחי הנגבי וישראל כ"ץ בגין תקיפה וגרימת חבלה. הנגבי וכ"ץ, היום שרים בממשלת ישראל, היו אז שני סטודנטים שתקפו בשרשראות ברזל סטודנטים ערבים בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים. הם הורשעו ונידונו למאסר על תנאי. "לא ביקשנו אז מאסר בפועל כי התברר לנו שאחד מארבעת הסטודנטים שהואשמו בתקיפה היה מודיע משטרתי", מספר שנדר (הכוונה ליוחנן באנון, שלימים הפך לקצין משטרה - י.ל).

מבין את מזרחי
מאז השרשראות בקמפוס הספיק שנדר לשמש תובע בתיקי סמים, אונס, רצח וריגול, להקים את המחלקה לחקירות שוטרים ולעמוד בראשה, לנהל את חקירת איש השב"כ "מרטין" שבעקבותיה שונו נוהלי ה"טלטולים" בארגון, לחקור את מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב ניצב רפי פלד, במה שכונה "פרשת הג'קוזי" ולגרום להדחתו מהתפקיד, לחקור את הניצבים יאיר יצחקי, יעקב רז, אליק רון ויעקב גנות, לעמוד בראש צוות החקירה המיוחד לבדיקת הדלפת מסמך חיקור הדין נגד ראש הממשלה, אריאל שרון, בפרשת סיריל קרן ולגלות שהמדליפה היא לא אחרת מאשר ידידתו מהפרקליטות, עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', ולחקור את "החוקר מספר 1", ניצב משה מזרחי. "כשהוצגו בפני הממצאים - חשכו עיני", אמר היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, על הממצאים שהנחת בפניו בעניינו של מזרחי. גם עיניך חשכו? הופתעת מהממצאים?
"התשובה היא חד משמעית כן", אומר שנדר. "אני יכול לומר לך בוודאות שבחלק לא מבוטל
מהשיחות שתומללו (בהוראתו של ניצב מזרחי - י.ל), ניכר ללא צל של ספק שהן לא יכלו לגעת בשום אופן ומשום זווית בנושא החקירה, למרות שבצווים (שהוציא בית המשפט - י.ל) היה כתוב שיתומללו שיחות רק בנושא החקירה". את הטענות שלפיהן הפגיעה במזרחי היא איתות חיובי לעבריינים דווקא בעיתוי הנוכחי הוא דוחה מכל וכל. "אני באופן עקרוני מסרב לקבל את העובדה שפגיעה באיש אחד פוגעת במערכת כולה. האמירות האלה טובות לכותרות בעיתון. החוקר הטוב ימשיך להיות חוקר טוב והחוקר הפחות טוב אולי ייאחז בכך כתירוץ".
מה לגבי הטענות שחקירת מח"ש פגעה במודיעין המשטרתי?
"אני חולק על הקביעה הזו. אני סבור שחקירה שמטרתה לברר עבירות על החוק ושבמהלכה נתגלו תקלות משמעותיות בעבודת היחידה לחקירות בינלאומיות, לא מחבלת במשטרה או ביחידה אלא להפך. אני מציע להיזהר מהגישה המסוכנת שטוענת שחקירות עלולות לפגוע בארגון ולכן לא כדאי לערוך אותן".
למרות הכל, כוונותיו של ניצב מזרחי היו טובות.
"אני לא חולק על כך שכוונותיו היו טובות, כשם שכוונותיו של חוקר שמבקש לגבות הודאה מחשוד מושך באוזנו, לא כדי למשוך באוזן אלא כדי לקבל את ההודאה, להבדיל אלפי הבדלות".
יהיה מי שיאמר שכדי להילחם בפושעים צריך לעגל פינות.
"זו שאלה עקרונית ויש לי תשובה עליה: חד משמעית לא. אסור לעגל פינות, כי עיגול פינה יביא לעיגול זווית יותר רחבה ויותר רחבה וזה יהיה סדק שעלול להביא לפריצה של ממש. אני חושב שגם מזרחי וגם כל אחד מפיקוד המשטרה יסכים איתי שתהיה העבודה קשה ומסובכת ככל שתהא, יש לה קו אחד אדום המשותף לכולנו והוא החוק. כאן תומללו שיחות שלא היו צריכות להיות מתומללות. עצם העלאתן על הכתב בניגוד להוראת בית המשפט כשהן לא קשורות לחקירה, יש בכך משום פגיעה בפרטיות ואני חושב שהיועץ המשפטי נתן לכך ביטוי הולם בחוות דעתו".
ועל כך ראש אגף חקירות צריך ללכת הביתה?
"לא אחרוג מסמכויותי. אני המלצתי במסגרת סמכותי על העמדה לדין משמעתי. אם הוא צריך ללכת הביתה או לא? על זה צריך להחליט השר לבטחון פנים, לא אני".
אתה מבין את מזרחי?
"אם אני מבין את מזרחי? אני מבין. אם אני מסכים איתו? התשובה היא לא. אם הייתי מסכים איתו לא הייתי ממליץ להעמידו לדין משמעתי".
שנדר מודה כי היה אירוע מסוים שבו עלב ניצב מזרחי בחוקריו מהמחלקה לחקירות שוטרים. "אני מאוד הצטערתי על כך, וגם היום אני סבור שלא היה מקום לעשות כן, אבל חוקרי מח"ש מורגלים שלא אחת עולבים בשליח".

לכולם יש אינטרסים
"תראה, זו היתה חקירה רגישה ומאוד מאוד לא פשוטה. היא כללה חומר רב ביותר של האזנות סתר ומידע מודיעיני, היו התפתחויות והסתעפויות", אומר שנדר בעניין מזרחי ומיד ממהר לשים בפרופורציות: "אבל זו בהחלט לא היתה פסגת החקירות במח"ש. בעיתונות הדברים קיבלו ממד מעט צהבהב בגלל העימות שנופח בין היועץ המשפטי לבין פרקליטת המדינה (רובינשטיין המליץ שמזרחי יסיים את תפקידו בכפוף לשימוע, ארבל התנגדה - י.ל). בפרשה זו ראוי לנקוט זהירות רבה ולהבין את האינטרסים של כל צד. היו כאן אינטרסים שהיה צריך להיזהר שלא ליפול לרשתם, שגם העיתון שלך אינו חף מהם וגם אמצעי תקשורת אחרים". איך אתה מסביר את הקיטוב שבין עמדת רובינשטיין לזו של ארבל?
"הדברים נובעים מראייה שונה ומהסקת מסקנות שונה מאותו סט של עובדות. היועץ סבר שעל מעשים כאלה אי אפשר לעבור לסדר היום במישור הפרסונלי כמו במישור המערכתי, ופרקליטת המדינה סברה שאי אפשר לעבור לסדר היום במישור המערכתי אך לא ראוי לנקוט צעדים במישור הפרסונלי מאחר שהדברים נעשו ברצף של עשייה ולחימה בפשיעה.
"הפרקליטות עדנה ארבל, נאוה בן-אור ויסכה ליבוביץ' סבורות, אם להשתמש בלשונו הציורית של מזרחי, שבמהלך ההסתערות על היעד אירעה תקלה שצריך להבין אותה בקונטקסט הכללי של ההסתערות, ואילו אני אומר שלא מדובר במעידה אלא במחדל מתמשך שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום".
כיצד קרה שארבל, בן-אור וליבוביץ' יצאו בחריפות נגד היועץ?
"זה מצביע על יופיה של המערכת שאינה חושבת בקול אחד".
אין כאן מחנאות?
"אני מאוד מקווה שלא. אני מאוד אצטער אם כן, אבל אני רוצה להאמין שלא. אני בטוח שגם הן סבורות שלא ראוי שדבר כזה יקרה שוב מחר.
"ייתכן שעמדתי נגזרת מכך שאני בא ממח"ש, שהגישה שם היא שלא ראוי לעבור לסדר היום אם שוטר ביצע עבירה או מעד. זה לא פחות חמור מאזרח שביצע עבירה. משוטר מצפים ליותר ומקצין בכיר לעוד יותר, לכן אין להתפלא שהגענו למסקנה הזו".

יזמסקי נגד מזרחי
כשניצב משה מזרחי שימש מפקד יחידת החקירות הבינלאומיות בדרגת תת ניצב, אחד החוקרים תחתיו היה סטניסלב יזמסקי. אותו יזמסקי פרש מהמשטרה בספטמבר 2000, ולקח איתו חומרים מסווגים הכוללים קלטות ותמלילים של האזנות סתר שנעשו לאישים פוליטים, בהם על פי הפרסומים בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, רוחמה אברהם ועוד. יזמסקי נמלט לקנדה וטען כי החומרים הופקו תוך עבירות חמורות על החוק שביצע ניצב מזרחי. רק לפני כשנה וחצי יצאו שני חוקרי מח"ש לקנדה וחתמו עם יזמסקי על הסכם חסינות, ובעקבותיו מסר להם את כל הידוע לו ואת כל החומרים שהוציא. היועץ המשפטי לממשלה קבע כי כל טענותיו של יזמסקי נמצאו נכונות. למה הענקתם ליזמסקי מעמד של עד מדינה?
"יזמסקי קיבל מעמד של חסינות על העבירות שהוא ביצע (חומרי החקירה שהוציא מהמשטרה - י.ל) ובתמורה מסר הודאה מלאה בנושאים שנשאל עליהם, שבעיקרם היו החקירה שנגעה לניצב מזרחי".
איך קרה שהיועץ המשפטי לממשלה נתן ליזמסקי חסינות מבלי ליידע את פרקליטת המדינה ארבל?
"במהלך הדיונים בנושא הענקת החסינות ליזמסקי, פרקליטת המדינה הביעה את התנגדותה לחתימת הסכם כזה וביקשה מהיועץ למדר אותה מתהליך החתימה אם אכן ייצא לפועל. למה היא התנגדה? כי היא חשבה שמקצועית לא ראוי לעשותו, שלא ניתן יהיה להוסיף בכך על חומר הראיות ושמדובר במתן פרס למי שאינו ראוי לקבלו".
והיא לא צדקה?
"אני חושב שבסופו של דבר החקירה העלתה שכל מה שיזמסקי טען אומת. הסכם החסינות מלכתחילה לא נגע לפרשות אחרות אלא רק לפרשת מזרחי, מה גם שהיתה חשיבות לתפוס את החומרים שהיו בידיו, שנגעו בפרטיותם של הרבה מאוד אנשים, ולמנוע את פרסומם ברבים. יזמסקי מסר את כל החומר והתחייב לא לפרסם שום פרט. כל פרסום כזה היה בו משום הפרת הסכם".
כלומר , ראש היאחב"ל מזרחי והחוקר הבכיר יזמסקי אוספים כל אחד בנפרד חומר על פוליטיקאים?
"לא, יש הבדל ניכר בין שני הדברים. יזמסקי, לשיטתו, עמד לחשוף מחדלים בהתנהלות היחידה, בעוד שמר מזרחי החזיק את הדברים האלה משום שלשיטתו הם היו רגישים והוא לא רצה
שיתגלגלו למקומות אחרים. יזמסקי עשה זאת תוך ביצוע עבירה פלילית, ואילו הממונים על מזרחי לא ידעו על תוכנן של האזנות הסתר". בעצם הענקתם חסינות לאדם שעבר עבירה פלילית כדי להעמיד קצין בכיר לדין משמעתי?
"כשאתה חותם הסכם חסינות זה נעשה במהלך חקירה פלילית. מח"ש לא חוקרת חקירות משמעתיות. לדעתי זה היה מהלך נכון".
בזמנו עלה חשד שיזמסקי הוא בכלל חפרפרת שהוחדרה למשטרה על ידי גורמים עברייניים. עברה בראשכם מחשבה כזו?
"יכולות לעבור הרבה מחשבות, אבל צריך לעסוק בעובדות. לטעמי נעשתה דמוניזציה לא קטנה לגבי יזמסקי. לאחר מעשה, אין לי ספק שגורמים רבים ואינטרסנטים קפצו על כך כמוצאי שלל רב, כי זה שירת את האינטרסים שלהם. לא היתה תשתית עובדתית מספקת לבדוק ולחקור בכיוון הזה. לא סברתי שישנה תשתית עובדתית מספקת לפתוח בחקירה בכיוון הזה".
מי מממן את שהייתו של יזמסקי בקנדה?
"אין לי מושג. למיטב ידיעתי הוא עובד שם, בוא נשמור על פרטיותו. לנו במח"ש לא ידוע על גורמים עברייניים שמממנים את שהייתו".

ואז צלצל הטלפון
לפני כשנה, כשעו"ד שנדר כבר עזב את המחלקה לחקירות שוטרים ויצא לחופשה ללא תשלום, צלצל פתאום הטלפון בביתו שבמוצא. על הקו היה היועץ המשפטי לממשלה. עיתון "הארץ" פרסם אז, פחות מחודש לפני הבחירות, שנגד ראש הממשלה שרון מתנהלת חקירה בחשד שקיבל מיליון וחצי דולר מאיש העסקים הדרום אפריקני סיריל קרן. "הארץ" החזיק בידיו צילום של בקשה לחיקור דין בדרום אפריקה שהוציאה הפרקליטות. רובינשטיין ביקש משנדר לעמוד בראש צוות חקירה מיוחד שיבדוק את הדלפת המסמך. בשביל מה היית צריך את זה?
"מכיוון שאני, בעוונותי, שייך לאלו שכשהיועץ המשפטי קורא להם ומטיל עליהם מטלה על דעת פרקליטת המדינה, אז אני לא אומר'לא, עזבו אותי' אלא נענה".
אל הצוות בראשותו של שנדר צורפו הפרקליטה אביה אלף, שני קציני משטרה, שלומי איילון ואלינוער מזוז, ואיש שב"כ. "לטעמי לא ראוי היה שיהיה איש שב"כ בצוות", הוא אומר היום. "אני חושב שנעשתה בנושא הזה שגיאה. נציג השב"כ לא עשה במהלך החקירה שום פעולה משמעותית, כי הוא עזב כבר בתחילתה (בעקבות התערבות בג"ץ בעניין - י.ל).
" כשנתבקשתי להפסיק את חופשתי ולרכז את החקירה לא ידעתי למעשה מהיכן יכלה לצאת ההדלפה. ממיפוי מהיר שערכנו היה ברור לי שגם פרקליטת המדינה וגם היועץ המשפטי לממשלה היו שותפים לסוד החקירה. לכן הצבתי בפני רובינשטיין שני תנאים לעבודתי: הראשון היה למדר אותו (את רובינשטיין), את פרקליטת המדינה ארבל ואת יתר הבכירים מהחקירה, והשני היה שאם וכאשר נזדקק לכך נוכל להוציא פלטי שיחות טלפון של העיתונאי (ברוך קרא - י.ל). נערך דיון וארבל ורובינשטיין הסכימו לשני התנאים שלי".
פרקליטת המדינה נתנה בעצמה אישור להוצאת פלט שיחות של עיתונאי?
"התשובה היא כן. היא השתתפה באותה ישיבה והדברים גם רשומים בפרוטוקול".
לא היתה להיטות יתר מצד רובינשטיין ומצדך לגלות את המדליף?
"אני לא מבין את הביטוי'להיטות יתר' בהקשר הזה. אם השאלה היא אם היה רצון לגלות מי הדליף התשובה היא כן, היה רצון שהחקירה הזו תצליח, ממש כשם שכל חקירה אחרת שהיתה במח"ש היה רצון שהיא תצליח, ללא יוצא מהכלל".
בעבר כינית הדלפות "צינור חמצן" ואף סיפרת לחבריך כי בגלל חוסר עניין לציבור סגרת תיקים נגד קציני משטרה שנחשדו בהדלפות, אפילו כשגילית את זהות המדליף.
"אני לא יודע מי מחברי סיפר לך את זה, אבל הוא לפחות דייק. אני חושב שלפני שפותחים בחקירה בחשד להדלפה ראוי לשקול היטב את מטרת ההדלפה והנזק שגרמה. היו מקרים שההדלפה נגעה לחשיפת מחדלים במערכת המשטרתית והגענו לזהות המדליף, ואני, למגינת לבה של המשטרה, החלטתי לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור. זאת מכיוון שסברתי שלא ראוי לבוא חשבון עם שוטר שהדליף הדלפה שמטרתה להצביע על מחדל או ליקוי במערכת שבה הוא משרת. במקרה של גלאט ברקוביץ' היה ברור שהמטרה היא פוליטית, ניסיון להשפיע על מהלך הבחירות, ומכאן שגם הנזק הוא גדול ורב. זה דבר שלא ייעשה ולא נעשה".
זה תקין שבמדינה דמוקרטית תתנהל חקירה נגד ראש ממשלה ערב בחירות והדבר לא יובא לידיעת הציבור?
"במישור העקרוני אני חושב שהציבור צריך לדעת, והדברים באשר לחקירת שרון גם פורסמו. חיקור הדין לא היה צריך להתפרסם כי מדובר בשלב סמוי של החקירה. עצם החקירה בעניינו של ראש הממשלה היה ידוע גם קודם לכל מי שקרא עיתונים. לא יעלה על הדעת שפרקליט מצד אחד ידליף לעיתונים פרטים הנוגעים לחקירה המתנהלת במישור הסמוי, ומצד שני ימשיך לנהל את התיק במקצועיות, במרכאות. בתוך המערכת לא הוצפה שום טענה על סחבת או עיכוב בחקירה. הדברים הללו נחשפו והועלו רק לאחר מעשה".
אתה מבין את הנזק שגרמתם לעבודה העיתונאית במדינה?
"צריך להציב את האיזון בין צורכי העיתונאי לשמור על מקורותיו לבין ההדלפה הפרטנית הזו והנזק שנגרם בעטיה. אני חושב גם היום שהיה נכון להוציא את הפלט. אני בהחלט לא אצטער אם זה יגרום לכך שפרקליטים נוספים יחששו למסור מסמכים לעיתונאי או לדבר איתו מנבכי תיק החקירה. אלו דברים שלא ייעשו".
הם לא יחששו גם מלחשוף שחיתויות?
"לא. אני לא ראיתי שיש איזושהי ירידה בנפח המידע שמגיע לעיתונות לאחר פרשת גלאט-ברקוביץ' לעומת התקופה שלפניה. שום ירידה. ואני מניח שהעיתונאים לא התחילו להמציא את הדברים אלא המשיכו לקבל אותם מאנשים במערכת. אני סבור שבאופן אמיתי לא נגרם שום נזק לעבודת העיתונאי".

החברה ברקוביץ'
ימים יגידו אם נגרם או לא נגרם נזק לעיתונות בישראל. מה שבטוח הוא ששנדר ידע היטב שיגיע שלב החקירה שבו יזדקק לפלט השיחות. "כשהגענו למסקנה שאנחנו צריכים את הפלט, נקטנו אמצעים כאלה שאף אחד מאנשי צוות החקירה לא ידע ולא יודע עד היום עם מי שוחח אותו עיתונאי. כיוון שהבנו שמדובר בנושא רגיש, נתנו רק למעריכת המודיעין של מח"ש את הפלט ואת מספרי הטלפון של כל הבכירים שהיו שותפים לסוד הבקשה לחיקור דין". בסיומה של אותה חקירה אינטנסיבית ומעוררת מחלוקת התברר כי המדליפה היא לא אחרת מאשר ידידתו הטובה של שנדר, עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שליוותה את חקירת פרשת סיריל קרן.
אתה מרגיש נוח מהחדירה לפרטיות של פרקליטה עמיתה והוצאת פלט השיחות שלה?
"חד משמעית לא, אני לא מרגיש נוח. אני מרגיש עם זה רע, ולא בגלל שמדובר בגברת ברקוביץ' אלא בגלל שמדובר בפרטיות וזו יכולה להיות פרטיות של כל אדם ואדם. אני מודיע לך שלא נוח לקרוא האזנות סתר. באמת, זו לא התחסדות. כי זו חדירה נוראה לפרטיות וזה יותר רע כשאתה מכיר את האדם. אבל אני לא מקבל משכורת בשביל להרגיש טוב או נוח. אני מקבל משכורת בשביל למלא תפקיד באופן מקצועי,ואני חושב שאם מבחינה מקצועית צריך לבצע האזנות סתר או להוציא פלט שיחות, אני חייב לעשות את זה גם אם ארגיש לא נוח. אגב, בפרשה הזו לא נעשו כל
האזנות לטלפון. חקירת העיתונאי? אם לא היינו חוקרים היו שואלים'למה לא חקרתם? אתם מפחדים מהעיתונות?'. היה גם ברור שהוא ישמור על חסיון מקורותיו". כשהתגלתה זהותה של המדליפה נמנע שנדר מלחקור אותה, והמלאכה הופקדה בידי חברים אחרים בצוות החקירה. הידידות בין גלאט-ברקוביץ' לבין שנדר ככל הנראה לא נפגעה כתוצאה מאותה פרשה. בשנה האחרונה נפטר אביו של שנדר, ובין החברים שהגיעו לנחמו בימי השבעה היתה גם גלאטברקוביץ'. " אני מצטער שחקרתי את זה, כי לו ידעתי שבליאורה מדובר לא הייתי מתחיל לחקור את זה. בין הגברת ברקוביץ' לביני שררו יחסי ידידות, ואני מקווה שעדיין שוררים". היא כועסת עליך? "אם כן אני אבין ולא אתפלא, אבל אני מקווה שלא. כשהעניין הסתיים היא אמרה לי כמה דברים וגם אני אמרתי לה. . . הדברים ידועים לה וידועים לי ומעבר לכך לא אוסיף". בעקבות שאלה נוספת הוא אומר: "כן, יש לי סימפטיה לגברת ברקוביץ'. לא למעשה". מה דעתך על הטענות שהושמעו באחרונה נגד האחוז הגבוה של נשים בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים? "עצם העלאת הנושא הוא תולדה של דעות קדומות. היו לי ממונים גברים ונשים, ובאופן עקרוני אני מסרב לשייך הצלחה בתפקיד למין. אין לזה שום קשר. כמובן שהיה טוב אם היו יותר גברים, כי בכל דבר טוב שיהיה איזון. אבל זו תופעה טבעית בהתחשב במשכורות הנמוכות של הפרקליטים הזוטרים". חבריו של שנדר מספרים שאת ההתנהלות בפרקליטות המדינה הוא מכנה "פולניה". " אני מבין פולנית אבל לא מדבר פולנית", הוא אומר בתגובה.

"נשר" או "נשרית" ?
קשה לנחש היום כיצד היתה מתקדמת חקירת ההדלפה אם בכלל אלמלא מעורבותו של "נשר", אותו עיתונאי שהעביר לידי החוקרים את הצילום של המסמך שהחזיק בידיו ברוך קרא, המסמך שאיפשר לצוות החקירה לצמצם עד מאוד את מספר החשודים בהדלפה. עיתון "העיר" פרסם לפני כמה חודשים בעמודו הראשון כי "נשר" הוא למעשה כתב המשטרה של חברת החדשות של ערוץ 2, משה נוסבאום. נוסבאום הכחיש. אולי סוף סוף תגלה לנו מי זה "נשר"' נשר' זה אדם שמקורב לתקשורת או קשור לתקשורת, שממנו קיבלתי מסמך. העובדה שאני משתמש בלשון זכר לא אומרת שלא מדובר בנקבה, ב'נשרית'".
גם עם הפרשה הזו אתה חש בנוח?
"נוח זו אולי לא המילה, אני מרגיש מקצועי. אני יכול לומר לך ש' נשר' לא הולך שולל, לחלוטין לא. אם בחקירות נוקטים תחבולות? ודאי שנוקטים תחבולות ובלבד שיהיו במסגרת החוק. אבל במקרה הזה לא ננקטה שום תחבולה, הדברים נעשו בגלוי וכל צד ידע בדיוק מה הוא עושה".
בראייה לאחור, אומר שנדר, ההצלחות העיקריות של המחלקה לחקירות שוטרים לא היו בפרשת ההדלפה, בפרשת הג'קוזי או בחקירת ניצב משה מזרחי, אלא דווקא באותם מקרים "שבהם הצלחנו להילחם ולחשוף תופעות שאין לי אלא לכנותן תופעות של רוע כרוע".
למשל ?
"מקרה כזה זכור לי משנת97' באזור צור הדסה, כשצוות מג"ב תפס אדם, ככל הנראה שוהה בלתי חוקי, קשר את רגליו לטמבון הג'יפ המשטרתי והחל לנסוע כשהאיש נגרר על הכביש. אחר כך גם הכו אותו באלות והוא נזקק לאשפוז ממושך. שלושת שוטרי מג"ב שהיו בשירות חובה נידונו לתקופות מאסר של יותר משלוש שנים.
"מקרה אחר היה של שוטר שחשף את איבר מינו והכה אדם כפות. או מקרים ששוטרים הכו בני אדם והצטלמו בשביל החבר'ה.כשאתה מצליח לחשוף מקרים כאלה זה סיפוק אמיתי".
דומה שנתח נכבד מחקירות מח"ש מוקדש למג"ב.
"למג"ב יש חלק נכבד משתי סיבות: הראשונה היא שמג"ב זה השכפ"ץ של מדינת ישראל על קו התפר. השנייה היא שמדובר בצעירים בני 18 שאין להם עדיין את הבשלות שיש לשוטר בן 30-25 במשטרה הכחולה. בעקבות עבודתם הסיזיפית, קורה שמיעוט מהם לוקח את החוק לידיים, ובמקום להביא שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) לתחנת משטרה ולהתחיל בתהליך ארוך ומתסכל, לשיטתם, הם נותנים לפעמים כמה מכות חינוכיות, במרכאות כפולות ומכופלות, וסוגרים עניין ביניהם".
במהומות אוקטובר 2000 נהרגו 13 ערבים אזרחי המדינה בהתנגשויות עם כוחות המשטרה. רק עכשיו, יותר משלוש שנים אחרי, נזכרתם לחקור?
"מדובר במהומות שלא היו כמותן, לפחות מאז קום מח"ש. כתוצאה מהעוצמה ומהאינטנסיביות, מיד לאחר ההתרחשויות לא היתה זירה לפעול בה. משפחות ההרוגים סירבו בתוקף לבצע נתיחת גופות שלאחר המוות, והיה ברור שניתוח בצו בית המשפט עלול לדרדר את המצב עוד יותר.
"אני יכול לומר שבכל מקרה של הרוג, פנינו למשפחה בבקשה לבצע נתיחה וקיבלנו הודעה שהם מסרבים. פנינו לעדים והם סירבו להעיד. היתה החלטה במגזר הערבי לפעול להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולא לשתף פעולה עם שום גוף אחר. נפגשנו גם עם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, אבל היתה החלטה חד משמעית של המגזר הערבי.
"היום קשה מאוד לחקור. אם ערביי ישראל היו משתפים איתנו פעולה סמוך לאירועים התוצאה היתה שונה. אבל היתה כאמור החלטה מערכתית שלהם שלא לשתף איתנו פעולה.
"כשהחלה לפעול ועדת אור,החליטה פרקליטת המדינה שאת כל החומר שבידינו נעביר לידיה. מאוד לא בריא ששתי רשויות יגבו עדויות ויחקרו את אותם עדים. לכן הוחלט להמתין לסיום עבודתה של ועדת אור, ולעניות דעתי כך היה נכון לעשות ".

האיש הכי שנוא
גם היום, כשנה לאחר שהעביר את מושכות המחלקה לחקירות שוטרים לידי אחד משני סגניו, הרצל שבירו, ערן שנדר הוא עדיין אחת הדמויות השנואות ביותר במשטרה. "האנטגוניזם בין חוקרי מח"ש לשוטרים הנחקרים מובן והגיוני", הוא אומר בהשלמה. "שוטרים מאוד לא אוהבים למצוא את עצמם נחקרים. יש מעט מאוד שוטרים שמבינים שהם האשמים במצב. הרוב בוחר בדרך הקלה להאשים את החוקר. מח"ש זה בית חרושת לייצור מראות, ולא כל אחד אוהב את מה שמשתקף במראה. קל להאשים את המראה. "תראה, אף אדם לא אוהב ששונאים אותו. אני לא גאה בזה, אני מצטער על זה, אבל לא זה מה שיסיט אותי מעבודה מקצועית ללא פניות. חוקר שמבקש שנחקר יאהב אותו ולא כאמצעי חקירה לא בחר במקצוע הנכון".
אבל השוטרים עצמם מקפידים לדאוג זה לזה, כפי שמודה גם שנדר עצמו. "יש קשר של שתיקה בין השוטרים שלפעמים גולש לקשר של הכחשה. בהרצאותי במשטרה נהגתי לתאר מצב שבו שני שוטרים במשמרת יוצאים לסיור שבמהלכו סוטר אחד מהם לאזרח. כשיגיעו ממח"ש לגבות עדות מהשוטר השני, הסבירות שהוא יגיד שהוא בדיוק הסתכל לצד השני או שהוא הלך להתפנות היא להערכתי 80 אחוז. בהרצאות היו מתקנים אותי ואומרים שהסבירות היא של 95 אחוז".
זה לא קצת צבוע מצדך לצפות מהשוטר שינהג אחרת?
"אני רוצה מאוד לקוות שמרבית השוטרים, וגם אני, יאמרו במקרה כזה את האמת ולא ישקרו. גוף כמו המשטרה שהאמת היא לא הדיבר הראשון אצלו, הוא בצרות.
"אם מועדים,ואין אדם שלא מועד,צריך קודם כל לצעוד קדימה ולומר'מעדתי'. הפלונטר מתחיל ברגע שאדם עושה טעות ואומר'לא עשיתי'. יש את אלפית השנייה הזו של'מה אני אומר, להגיד או לא להגיד?' ואז מיד צריך לומר'בוודאי שאני אגיד'.
" אחד המקרים שאני לא שוכח זה של קצין מאוד בכיר (תת ניצב דני טביב ממשטרת התנועה הארצית - י.ל) שנתן למישהי שלא היה לה רישיון לנהוג בניידת משטרה ואירעה תאונה קלה. הוא הכחיש שהיא נהגה. אם היה בא ואומר'נכון, עשיתי שטות ונתתי לה לנהוג', אני בספק אם היו מעמידים אותו אפילו לדין משמעתי. אני מניח שהיו נותנים לו הערה. אבל הפלונטר התחיל בדיוק כשהוא נפל לטעות הזו של הכחשה".

מסודר בחיים
למה בעצם החלטת לפרוש? "החלטתי לעזוב את התפקיד כי סברתי שלאחר 11 שנה במח"ש אדם צריך לעמוד מול המראה ולומר שהוא מיצה את התפקיד וצריך להמשיך מישהו אחר. זו היתה יוזמה שלי, אדם צריך לדעת מתי לפרוש.
"פרקליט מדינה? לא, לא רציתי להיות וזה גם לא עמד על הפרק. הורדתי מהכתפיים בטונדות לא קלות. מדובר בכובד אחריות של תפקיד רגיש, תפקיד מלא התלבטויות, תפקיד שכל יום אתה חושב אם פעלת נכון, תפקיד שקל מאוד ליפול בו, הרבה מחכים מעבר לפינה שזה יקרה. השעות לא שעות, מעירים אותך באמצע הלילה ואתה צריך לתת הנחיות, כך שהבטונדות צוברות משקל לא קטן.
"אבל שלא תהיה טעות, נהניתי מכל רגע בעבודה. אני חושב שעובדי מח"ש עושים עבודה מסורה ומאמינים בשליחות. כי מח"ש זו שליחות, שליחות ללא קריצת עין, שליחות של אנשים שמאמינים במה שהם עושים. אני חושב שמח"ש הצליחה להשאיר חותם במערכת החיים הציבורית ואני שמח שהצלחתי במסגרת זו לתרום את תרומתי".
אז מה הלאה? "אני מסודר בחיים", אמר שנדר באחרונה לאחד מחבריו. הדבר שבאמת מעניין אותו ומעסיק אותו בחודשים האחרונים הוא החינוך האנתרופוסופי שהתחיל ללמוד. "התבוננתי בחינוך שמקבלים ילדי בבית הספר "אדם" בירושלים. מדובר בחינוך אנתרופוסופי ולאור מבחן התוצאה המדהים החלטתי ללמוד שיטת חינוך זו המבוססת על תורתו של רודולף שטיינר, השונה מהחינוך הקונבנציונלי. תהיה זו יומרנות לנסות להגדיר בשלושה משפטים תפישת עולם הנלמדת שנים. אני מצוי רק בצעדים הראשונים, אך ככלל נדמה לי שניתן לומר שהחינוך האנתרופוסופי הוא מתוך התבוננות בילד וצרכיו בשלבים השונים. הוא מעניק לו חינוך איכותי שלא ניתן למצוא באותם דגשים במחוזות אחרים, אם בתחום האמנות ואם בתחום הלמידה דרך ההתבוננות, ההתנסות והחוויה האישית. ניתן למצות את הדברים במשפטו של אבי השיטה, רודולף שטיינר, שאמר:'לקבל את הילד ביראה, לחנכו באהבה ולשחררו בחירות'. אני רק בתחילת הדרך ואני עוד לא יודע לאן זה יוביל אותי. אם אני אהיה מחנך? אני עוד ינוקא ומקווה שאוכל לתרום את תרומתי בבוא היום".
לא תחזור לפרקליטות או תפתח משרד פרטי לעריכת דין?
"למדתי לא לומר לעולם'בטוח שלא', אבל זה לא נראה לי סביר. יש לי סקופ: יש דברים בחיים מעבר לעבודה".
http://www.maariv.co.il/cache/ART628563.html

ואין כס למשפט סנהדרין בציון השבויה (אצ"ג)
WWW.SANHEDRIN.INFO

חפים מפשע אכן מורשעים בישראל; סיכוייו של מי שטוען לחפותו לזכות למשפט חוזר הם קלושים; סיפורם המדהים של אהרן ברק ומשה עזריה.
12/05/2004 | עו"ד יוסי דר |

לא מעטים הם המקרים שבהם אנשים ישבו בבית הסוהר שנים ארוכות עד שהתברר שנמקו בכלאם על לא עוול בכפם. הנטייה הראשונית היא להפנות אצבע מאשימה כלפי גורמי החקירה והפרקליטות על שבמעשיהם - מעשים זדוניים לא פעם - גרמו לשלילת חרותם של חפים מפשע.

אבל האם בתי המשפט יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם בפרשות המחפירות הללו? הייתכן שבית המשפט העליון - במדיניותו כלפי הבקשות למשפטים חוזרים - מונע אפשרות לברר את האמת, ובכך - חוסם את יציאתם של חפים מפשע אל החופש? הייתכן שאדם אומלל יירקב בכלא רק בגלל שאין לו "לובי" שישתדל למענו? הייתכן שיוקרתה של "מערכת הצדק" שקולה כנגד חרותם של הנמקים בכלאם לשווא?

המקרה שיסופר כאן ידבר בעד עצמו:

בשנת 81 אירע באזור חיפה רצח מזעזע של נער (שמו: ישראל נולמן ז"ל) אגב תקיפתו המינית.

כשבועיים לאחר הרצח נעצר אדם בשם משה עזריה כחשוד ברצח. עזריה - שאובחן רפואית כמי שנמצא על גבול הפיגור השכלי - הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה, הורשע בביצוע הרצח ונידון למאסר עולם. עזריה עירער על הרשעתו לבית המשפט העליון, אך ערעורו נידחה.

כעבור שנים, בשנת 95, בעודו יושב במאסר עולם, הגיש משה עזריה לנשיא בית המשפט העליון בקשה מנומקת למשפט חוזר.

העילות למשפט חוזר, שעל פיהן אמור הנשיא להחליט בבקשה - קבועות בחוק. כללית נציין, ששיקולי הנשיא בסוגיית המשפט החוזר נעים בין שני קטבים: מצד אחד ניצב כמובן הערך של חשיפת האמת ועשיית צדק נוכח הסכנה של הרשעת חפים מפשע. מצד שני עומד כלל סופיות הדיון המונחה על-ידי שיקולי יעילות, וכן על- ידי האינטרס להעניק לפסק הדין המרשיע יציבות מירבית כדי לשמר את כוחו החינוכי והמרתיע.

במחצית שנת 97 נתן הנשיא ברק החלטה ארוכה ומפורטת הדוחה את בקשתו של עזריה למשפט חוזר. בהחלטתו מתייחס השופט ברק באופן פרטני לנימוקי הבקשה ומבסס את קביעותיו באופן שנראה, על פניו, משכנע למדי. אבל בסוף ההחלטה צדה את העין הערה מסויימת - חריגה משהו - של השופט ברק בזו הלשון:

"יודע אני כי החלטתי זו תעורר ביקורת. חפותו או אשמתו של המבקש נידונה בציבור, ויש הסבורים בתום לב כי הוא חף מפשע או כי העניין מחייב משפט חוזר. החלטותי שלי אינן מושפעות מסברות אלה. בחנתי כמיטב יכולתי המקצועית את הבקשה. עשיתי זאת על-פי אמות המידה המקצועיות המקובלות עלינו. החלטתי מדברת בעד עצמה".

והביקורת אכן באה. והיא נוקבת וקשה.

במה דברים אמורים?

בעקבות ההחלטה של הנשיא ברק מפרסמים המשפטנים פרופ' מרדכי קרמניצר וד"ר בועז סנג'רו במשותף מאמר משפטי ארוך ומפורט. במאמרם מתייחסים פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו לבעיות שונות הנוגעות לסוגיית המשפט החוזר. ואולם, את עיקר המאמר מקדישים השניים לבחינה פרטנית של נימוקי הבקשה שבה עסקינן, ומותחים ביקורת קשה כנגד השופט ברק על אופן טיפולו בבקשה זו.

מאמרי ביקורת אקדמיים על פסקי דין מתפרסמים כדבר שבשגרה.
אבל נראה, שהפעם חרגו מחברי המאמר מהמסגרת השגרתית של מאמר אקדמי ומצאו לראוי לתקוף את פסק הדין, לא רק מן ההיבט המשפטי, אלא גם - ואולי בעיקר - על האופן שבו הציג השופט ברק בפסק דינו את עובדות המקרה.

יצויין: מבחינה אקדמית טהורה יש כאן הפרה מסויימת של כללי המשחק, שכן אחד ממחברי המאמר - ד"ר סנג'רו - ייצג את עזריה בבקשה למשפט החוזר. ואולם בזה - דווקא בזה - גם כוחו של המאמר: ד"ר סנג'רו, מטבע הדברים, מכיר היטב את העובדות. מכל מקום, מחברי המאמר עצמם אינם מסתירים את מעורבותו של ד"ר סנג'רו ומדגישים עובדה זו בתחילת מאמרם.

ראוי להביא כאן מדבריהם של מחברי המאמר בפתח ביקורתם:

"הרטוריקה שבה נכתבה ההחלטה (של השופט ברק) הדוחה את הבקשה למשפט חוזר בפרשת עזריה היא כזו, שהקורא עשוי בהחלט לקבל את הרושם של יחס חיובי מאוד, של פתיחות ושל אוזן קשבת לאפשרות שנפלה טעות במשפטו של המבקש ושל נכונות לתקן טעויות - אם אכן נפלו. לפיכך קשה ביותר, אם לא גם בלתי אפשרית, היא משימתם של מחברי מאמר זה, אלא אם כן יטרח הקורא ויעיין לא רק בפסק הדין, אלא גם בבקשה למשפט חוזר וביתר החומר הרב".

משמעות הדברים הללו - בלשון לא אקדמית - היא שכותבי המאמר מאשימים את השופט ברק בזריית חול בעיניים. ממש כך.
שהרי, כותבי המאמר טוענים כאן, למעשה, שהרטוריקה של השופט ברק יש בה משום הולכת שולל, כך שכדי לעמוד על הדברים כהווייתם אין להסתפק בעיון בפסק הדין, אלא יש להעמיק חקר ולעיין "גם בבקשה למשפט חוזר וביתר החומר הרב".

הרטוריקה של השופט ברק מביאה את כותבי המאמר לידי תסכול רב - כמעט חוסר אונים - מהאפשרות שבכלל יעלה בידם לשכנע את הקורא להתבונן, מבעד לאותה רטוריקה, אל מצב הדברים האמיתי.
במילים אחרות, פסק דינו של השופט ברק - מצידו העובדתי - איננו מהווה בבואה נאמנה של האמת. וכאשר האשמה מעין זו באה מצד פרופסור למשפטים בדמותו של מרדכי קרמניצר - שמומחיותו בתחום המשפט פלילי - הרי שיש לה משקל מיוחד.

פרופ' קרמניצר אינו מסתפק בהאשמה הכללית דלעיל אלא מביא במאמרו כהנה וכהנה דוגמאות לאישושה. והוא גם מתקומם כנגד שטחיות פסק הדין וכנגד האופן שבו מציג השופט ברק בפסק דינו את טענות הצדדים.

וכך טוענים פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו במאמרם:

"יש לציין כמה מאפיינים כלליים של ההחלטה, שבדרך כלל לא ניתן לעמוד עליהם תוך קריאת ההחלטה לבדה. האחד הוא שטענות המבקש מובאות בפסק הדין בצורה חלקית וחלשה, ונראה כי נלקחו לא מהבקשה המנומקת למשפט חוזר, אלא מתגובתו של היועץ המשפטי לממשלה, שם הובאו מוחלשות כחיידקים באנטיביוטיקה. לעומת זאת תשובותיו של היועץ המשפטי, מובאות בהרחבה, וללא כל הרהור או ערעור עליהן. לתגובותיו הספציפיות והמפורטות של המבקש על תשובותיו של היועץ המשפטי, אשר הובאו במסמך נפרד, אין כל זכר בפסק הדין. בדרך זו התאפשר דיון שטחי למדי בשאלות כבדות משקל; דיון שהוליד אי דיוקים עובדתיים רבים, לצד אי דיוקים משפטיים, כפי שיודגם בהמשך".

ובהמשך המאמר מובאות, אכן, דוגמאות של אותם "אי דיוקים".
וכפי שעולה בהמשך המאמר מן הדוגמאות, אותם "אי דיוקים" אינם אלא דרך אקדמית, צמחונית משהו, לתאר מקרים חמורים של עיוות האמת.

נוכח הטענות לעיל של מחברי המאמר כנגד התנהלותו של השופט ברק בפסק הדין בעניין עזריה, לא למותר להביא כאן "עדות" של ברק עצמו, באחת מהרצאותיו, באשר לשקיפות שאותה הוא נוקט, לדבריו, בפסיקותיו. להלן הדברים:

"אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית. אצלי אין "קניפלעך" בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם. השיקולים שאני חושב עליהם - אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים יכול לא להסכים". בהזדמנות אחרת מצהיר השופט ברק: "אין שופט שקוף ממני. ניתן לדעת מראש מה תהא פסיקתי, מהן הטכניקות ומהן המשקולות בהן אשתמש".

פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו היו מן הסתם מתבוננים זה בזה בחיוך מריר.

אבל נחזור אל המאמר.

לא נפרט כאן את כל הטענות הקשות המובאות במאמר. די אם נציין שעיון במאמר מותיר תחושות קשות - קשות מאוד - נוכח הדרך שבה הגיע אדם למאסר עולם. והתחושות הקשות הללו הופכות להיות ללא נשוא כאשר זוכרים שאותו אדם הינו איש מוגבל בשכלו.

חלק נכבד ממאמרם מקדישים השניים להוכחת טענתם שגירסת ההודאה של עזריה - שהוא כאמור מוגבל בשכלו - הוכנסה לפיו על-ידי חוקריו. המאמר לכל אורכו מעיד שמחבריו משוכנעים, שנשיא בית המשפט העליון חייב היה להסיר המכסה מעל הסיר המבעבע הזה, אלא שהם גילו - כך נראה - שהנשיא ברק לא רק שלא הסיר המכסה, אלא שאף התיישב עליו.

פרופ' קרמניצר מהאשים את השופט ברק בשילוב ידיים עם המשטרה והפרקליטות. אומר פרופ' קרמניצר במאמר: "קשה להשתחרר מהתחושה שבית המשפט מתייחס לגורמי אכיפת החוק האחרים כאל שותפים אמיתיים במלאכת עשיית הצדק, ומחיל על כולם את האתוס השיפוטי של מחוייבות לאמת ולחוק...".

החשוב לענייננו הוא שאנשי אקדמיה - שבדרך כלל מתמקדים במחקריהם בהיבטים המשפטיים של פסקי דין - לא הסתפקו בכך הפעם, ופשפשו בקרביים של פסק הדין גם מצידו העובדתי, והעלו מימצאים קשים המטילים צל כבד על אמינותו של פסק הדין. והמדובר, כזכור, בפסק דין של נשיא בית המשפט העליון.

השופט ברק טוען לא אחת כנגד אלה המבקרים החלטות ופסקי דין מבלי שיטרחו לקראם. והנה באים משפטנים מן האקדמיה, וכמו אומרים לנו, שגם אם נקרא ונטריח עצמנו בבחינה מדוקדקת של פסק הדין, לא נפיק מכך הרבה תועלת - באשר פסק הדין לוקה בהצגה סלקטיבית ובלתי אמינה של עובדות המקרה.

אבל בתחילת שנת 2002 - לאחר פירסום המאמר של קרמניצר וסנג'רו - חלה התפתחות מסויימת הנוגעת - באורח מעניין למדי - גם לעניינו של עזריה. במה דברים אמורים?

בשנת 1999 פנה המורשע ברצח עמוס ברנס אל נשיא בית המשפט העליון בבקשה (רביעית במספר) שייערך לו משפט חוזר.

מי רצח את רחל הלר ז''ל
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5168&forum=gil

בשנת 74 נרצחה החיילת רחל הלר ז"ל וגופתה העירומה נמצאה לצד כביש סמוך לקיסריה כשעליה נמצאו סימני אלימות והתעללות קשים.
אחד החשודים - עמוס ברנס - הודה בחקירתו במשטרה בביצוע הרצח, הורשע בבית המשפט ונידון למאסר עולם. ערעורו של ברנס לבית המשפט העליון - נדחה.

מאז שהורשע לא הפסיק עמוס ברנס לטעון - ולזעוק - שהינו חף מפשע; הוא טען כי הודאתו בביצוע הרצח אינה אמת, והיא הוצלה מפיו בדרכי לחץ ואלימות. במשך השנים הגיש ברנס שלוש בקשות למשפט חוזר אך הן נידחו על-ידי שופטים שונים של בית המשפט העליון. בשנת 99 כאמור הגיש ברנס את הבקשה הרביעית. הנשיא ברק הטיל על השופטת דליה דורנר לדון בבקשה ולהחליט בה.

בחודש מרס 2002 מחליטה השופטת דורנר - בניגוד לשלוש הפעמים הקודמות - להיענות לבקשה ולקיים משפט חוזר בעניינו של ברנס (שבהמשך זוכה במשפטו). השופטת דורנר משתיתה את החלטתה על נימוקים שונים, שעיקרם - פגמים חמורים שנפלו בהליך חקירתו של ברנס כמפורט בהחלטתה.

אבל בין הנימוקים של השופטת דורנר לקיים את המשפט החוזר לברנס, צד את העין נימוק אחד שאיננו נוגע להליך החקירה עצמו, והוא זה המעניין אותנו כאן.

נקדים ונציין שהמשותף לפרשת עזריה ולפרשת ברנס הוא, בין היתר, שבשני המקרים נמצאו בזירת הרצח - על גופות הקרבנות או על בגדיהם - כתמי זרע. בעת שבוצעו שני מעשי הרצח הללו לא ניתן היה להפיק תועלת חקירתית של ממש מן הממצאים הללו.

ואולם עם התפתחות המדע נוצרה, כידוע, אפשרות לגלות - באופן חותך - את חפותו או אשמתו של חשוד, וזאת באמצעות השוואה בין ה - D.N.A. של הכתמים שנמצאו על הקרבן לבין ה - D.N.A. מגופו של החשוד. והנה מתברר כי בשני המקרים - הן של עזריה והן של ברנס - נעלמו הפריטים והמוצגים שנמצאו בזירות הרצח, שיאפשרו לבצע את בדיקות ה - D.N.A. ולהוכיח באופן חותך את חפותם או אשמתם.

וכיצד נעלמו הפריטים?

במקרה של עזריה נטען על-ידי הפרקליטות, שעקב טעות - המוצגים בוערו כחמש שנים לאחר המשפט. ואילו במקרה של ברנס - המוצגים נעלמו בלא הסבר. יודגש: על-פי החוק חובה על המדינה לשמור תיקי רצח (וכמובן מוצגים) - לצמיתות.

הנשיא ברק - במקרהו של עזריה - מאמץ את טענת הטעות של הפרקליטות על קירבה וכרעיה. וכך מתייחס הנשיא ברק לסוגייה:

"אכן, ביעור בגדיו של המבקש (צ.ל. "המנוח") הינה טעות מצערת. היא פעולה בניגוד לחוק... אף שהביעור של בגדי המבקש (צ.ל. "המנוח") נעשה בניגוד לחוק, שוכנעתי כי הוא נעשה בתום לב. לגוף העניין, אינני סבור כי ביעור הבגדים יכול לשמש עילה למשפט חוזר. הבגדים אינם מהווים ראיה מזכה. הם מהווים "חומר גלם" בו טמון "פוטנציאל" ראייתי, אשר יתכן והיה מצביע על חפותו של המבקש, ויתכן והיה מצביע על אשמתו".

פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו מותחים ביקורת קשה על השופט ברק על שאימץ את טענת הטעות תוך התעלמות מהנסיבות (המפורטות במאמרם), ומהמניעים האפשריים להיווצרותה של "טעות" מעין זו.

אבל מעבר לטיעונים הקשים שנטענו במאמר נוסיף עוד נקודה חשובה: בהקשר זה ראוי להתמקד דווקא בדברי השופט ברק, שאמר לעיל כי המדובר ב"פוטנציאל" ראייתי אשר יתכן והיה מצביע על חפותו של המבקש, ויתכן והיה מצביע על אשמתו". במילים אחרות: השופט ברק קובע כי - בהעדר המוצגים - המצב הוא "פיפטי פיפטי".

השופט ברק, בקביעה הגורלית הזו, מתעלם לחלוטין מהעובדה כי מי שמבקש לבצע את בדיקת ה - D.N.A. הוא המורשע ברצח, ומהעובדה שהמוצגים בוערו על-ידי הצד שכנגד - רשויות החוק. לדידו של ברק, צרוף שתי העובדות הללו - שעל קיומן אין מחלוקת - עדיין איננו מטה, ולו במעט, את כף המאזניים לטובתו של עזריה, ואין הוא יכול להיבנות מכך. הנה כי כן, השופט ברק קובע - למרות צירוף העובדות הללו - שהתוצאה היא תיקו.

תקפות התיקו הזה של ברק, ראוי שתיבחן גם על רקע סיטואציה הפוכה. במה דברים אמורים?

נניח, לרגע, מצב שבו עזריה היה מסרב לתת דגימה מגופו לבדיקת ה - D.N.A. - מה משמעות היתה נודעת אז לסירובו זה?
עמדת בית המשפט העליון במקרה כזה ברורה: "הלכה פסוקה היא, כי סירוב לשתף פעולה בחקירה, כאשר המדובר בהליך בדיקה שבכוחו לתרום להוכחת חפותו של חשוד... יש בו משום גילוי של התנהגות מפלילה המבטאת תחושה של אשם, ובתור שכזה הינו בעל כוח ראייתי עצמאי, כראייה נסיבתית לחובתו של המסרב".

ובכן, כאשר החשוד לא רק שאינו מסרב, אלא אף לוחץ ללא הרף לקיים את הבדיקה - האם אין להסיק מכך דבר לטובתו? האם ראוי הוא להשאיר את התיקו הזה על כנו? וכיצד מתייחסת השופטת דורנר לאותה סוגייה עצמה בעניינו של ברנס? אומרת השופטת דורנר:

"לכל אלו (כלומר לנימוקים לקיים משפט חוזר) יש להוסיף כי לעומת ברנס, שאינו מרפה במשך שנים מן הטענה בדבר חפותו, בולטת הרשלנות הרבה בהתנהלות המשטרה, שאיבדה את מכנסיה של רחל והשמידה את הצלוחית עם תאי הזרע של הרוצח ובכך גרמה נזק כבד לאפשרות בירור האמת".

עיננו הרואות: תיקו - אין כאן; הכף נוטה לטובת עמוס ברנס. עובדת העלמות המוצגים, כפי שאנו רואים, מהווה - גם היא - נימוק בידי השופט דורנר לעריכת משפט חוזר.

ראוי להתייחס לסוגייה נוספת במאמרם של קרמניצר וסנג'רו:

אחד הנימוקים בבקשתו של עזריה למשפט חוזר נוגע לסוגיית הקלטות שבהן הוקלטה חקירתו במשטרה. התברר בעניין זה, בין היתר, שבחלק מהקלטות בוצעו מחיקות שונות.

בפסק דינו מאמץ השופט ברק את הסברי המשטרה, כי בשל מחסור תקציבי למימון רכישת קלטות חדשות, נעשה בקלטות שימוש חוזר, וקובע כי הסברי המשטרה בעניין זה מניחים את דעתו.

פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו מותחים במאמרם ביקורת קשה על קביעתו זו של השופט ברק. טענת מחברי המאמר היא שהמחיקות בוצעו בזדון ובמטרה להסתיר העובדה כי בקטעים שנמחקו - תדרכו החוקרים את עזריה והכניסו לפיו את הודאתו.

ובאשר לאופן שבו בוצעו המחיקות בקלטות טוענים קרמניצר וסנג'רו: "אילו דובר במחיקה של קלטת שלמה, או של צד אחד של קלטת, ניחא. אך בענייננו, כפי שקבע מומחה ההקלטות בחוות דעתו, וכפי שניתן להיווכח ישירות מההקלטות ומהתמלילים, ישנם גם קטעי מחיקה של דקות ספורות באמצע הקלטת. האומנם דובר במצוקה תקציבית כה גדולה עד כי נאלצו לעשות שימוש חוזר למשך דקות ספורות באמצע הקלטת? האם בכלל מתיישב הדבר עם הרצון לחסוך...? האומנם המדובר במקריות צרופה? והרי מיד לאחר קטע מחיקה של דקות מספר, לפתע פתאום "יודע" הנחקר עזריה פרטים שלא ידע קודם לכן".

הטענות מדברות בעד עצמן.

ואם אכן זו תמונת המצב, כי אז קביעתו של השופט ברק כי ניתן הסבר מניח את הדעת למחיקת הקלטות - קביעה זו מעוררת תמיהה גדולה.

אבל בנוסף לטיעונים במאמר נניח - לרגע - שאכן המדובר היה במחיקה שנעשתה במטרה לחסוך בקלטות ולעשות בהן שימוש חוזר.
אם נניח לרגע שזהו המצב, ראוי להביא כאן דברים שקבע השופט ברק - אותו ברק עצמו - בפסק דין אחר:

"בענין שלפנינו התנהלה השיחה כולה אך מספר שעות, ולא היה כל יסוד סביר להפסיקה מדי פעם. ההסבר שניתן על-ידי השוטרים המקליטים, לפיו רצו לחסוך בסרטי ההקלטה, מעיד על שיקול מוטעה". עינינו הרואות: הפעם - שלא כמו במקרה עזריה - רואה השופט ברק ברצון לחסוך בקלטות שיקול מוטעה.

נחזור ונדגיש: התחושה שמשה עזריה הינו אולי אדם חף מפשע מכרסמת בלא הרף.

נציין כעובדה כי במהלך מאסרו של עזריה הלך מצבו הנפשי והתערער והוא אושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית הסוהר. נשיא המדינה קצב את עונשו, ובשל מצבו הנפשי הוא שוחרר מהכלא כעבור כשבע עשרה שנות מאסר והועבר לשיקום במוסד לחולי נפש עד ששוחרר לביתו. אבל את התואר "רוצח" ישא משה עזריה על מצחו עד קץ הימים.

אם שנתו של השופט ברק אינה נודדת עליו בלילות, כי אז הוא - וגם אנחנו - בבעייה קשה.

לא מן המותר להביא כאן דברים שאומר השופט לשעבר חיים כהן בסוגיית המשפט החוזר: "אני חושב שהיועץ המשפטי ופרקליטות המדינה טועים בקמצם את ידיהם בניהול משפטים חוזרים.
למעשה נשיא בית המשפט העליון יכול להחליט על קיום משפט חוזר גם בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אבל על-פי החוק על נשיא בית המשפט העליון לשאול את דעתו של היועץ המשפטי בנושא זה וצריך להיות קייס מאוד מאוד משכנע כדי שהנשיא יחליט על קיום משפט חוזר בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי. אני חושב שהמשפט החוזר נוצר כדי לעשות צדק ולמנוע עוול. לצערי לא משתמשים במכשיר הזה במידה מספקת... מי שיש לו קצת טביעת עין יודע להבחין בין מי שסתם טוען שהוא חף מפשע ונעשה לו עוול למי שבאמת ובתמים מאמין בכך.

במקרה של עמוס ברנס שוכנעתי שהוא באמת ובתמים מאמין שהוא חף מפשע, אז צריך לעזור לו להוכיח זאת. לא יותר מזה.

מה זה משפט חוזר? אני מטיל על הנאשם את חובת ההוכחה שהוא איננו אשם. מדוע לא להענות לבקשתו? האם כבודו של בית המשפט תלוי בכך? להיפך, אני חושב שכבודו של בית המשפט תלוי בכך שטעויותיו יתוקנו... אני חושב שבנושא זה המדיניות של משרד המשפטים היא מוטעית. אילו הייתי נשיא בית המשפט העליון, הייתי מחליט על קיום משפטים חוזרים ביד נדיבה, גם בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.

כל אימת שיש לכאורה ממש בטענת הנאשם שהוא חף מפשע יש לקיים משפט חוזר".

דברי השופט חיים כהן.

שאלה: היש לעזריה סיכויים - אם יגיש פעם נוספת בקשה למשפט חוזר? המצב מסובך.

ראשית יצויין כי קיים מחסום חוקי בתקנות בתי המשפט הקובע כי: "סירב נשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר, לא תוגש בקשה נוספת או אחרת בשל עילה ששימשה יסוד לבקשה שסירבו לה".

אבל נוסף לכך, שופט שידון בבקשה הנוספת ויהרהר באפשרות לקיים משפט חוזר, ייאלץ להתעמת - כך או אחרת - עם החלטתו של הנשיא ברק, שדחה את הבקשה הראשונה.

והמצב מסתבך עוד יותר כי בינתיים בא לעולם מאמרם הקשה של קרמניצר וסנג'רו, שללא ספק פגע קשות בשופט ברק. כלומר, שהחלטה לקיים משפט חוזר לעזריה, משמעותה - כך או אחרת - אימוץ המאמר הקשה הזה על כל המשתמע מכך.

ונזכור, שהנשיא ברק גם "מיסמר" את החלטתו בעניין עזריה בכך שציין בשולי פסק הדין כי "בחנתי כמיטב יכולתי המקצועית את הבקשה" - דבר שמקשה עוד יותר על העניין.

המסקנה נוכח כל אלה היא, שמשה עזריה המסכן - הוא זה שייאלץ כנראה לשאת במחיר הכבד של מאבקי יוקרה.

אגב, השופטת דורנר - שללא ספק מודעת לפגיעה הקשה שגרם המאמר של קרמניצר וסנג'רו לנשיא ברק - מצאה לנכון לאזכר בהחלטתה בעניין ברנס את המאמר הזה ואף לצטט קטע מתוכו.

להלן מה שמצטטת השופטת דורנר מתוך המאמר: "בישראל הציעו גישה דומה ד"ר בועז סנג'רו ופרופ' מרדכי קרמניצר: "נוכח הפגמים הגדולים... בהליכי החקירה והפגיעה בזכויותיו הבסיסיות ביותר של הנאשם, ניתן וצריך היה להסתפק בפחות מאשר 'ספק סביר' העולה מניתוח חומר הראיות, כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. הצטברותם של פגמים אלה הופכת את ההליך להליך הנגוע באי הגינות מטעם המדינה כלפי הנאשם. אי הגינות כזו מגבירה את הצורך להיזקק למשפט חוזר - לא רק לשם בירור האמת, אלא גם לצורך החזרת האמון של הציבור במערכת המשפט, במיוחד כשהמדובר בפשע החמור של רצח ובעונש החמור של מאסר עולם חובה".

האם השופט ברק - שכידוע מינה את השופטת דורנר לדון בתיק של ברנס - אוהב את הפרסומת שעושה השופטת דורנר למאמר הקטלני הזה?

כך או אחרת, העובדה האיומה שמשה עזריה המסכן נטחן עד דק בתוך גלגלי "מערכת הצדק" - עובדה זו זועקת עד לב השמים ומונחת - מדממת - לפיתחו של בית המשפט העליון.

___
המאמר, בשינויים קלים, נלקח מתוך ספרו של המחבר: "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק"
''אהרון ברק ומנעמי שלטון החוק'': מאת עו''ד י.דר
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5110&forum=gil

שם המאמר:
"המשפט החוזר - מציאות או חלום? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון".
פורסם בכתב העת "עלי משפט" של המכללה למשפטים ברמת גן - מהדורת נובמבר 1999.
http://www.rg-law.ac.il/journal/aly_mishpat/a1/krem.pdf

תגובות:

האמת הרועמת שמאחורי ברק השקר

משה עזריה הוא אחד המקרים קורעי הלב שנתקלתי בהם בהיסטוריית הפשיעה של מערכת המשפט בישראל.

הוא קורע לב במיוחד, כי קברו בן אדם חי, תוך ידיעה שאין לו שום יכולת שכלית או כלכלית להתמודד עם המנגנון האדיר שנלחם מולו, וכולם שותקים. שנים רבות כל כך.

משה עזריה הוא חף מפשע. על זה לא היה מעולם אף משפטן ישר שהטיל בכך ספק.

התיק הזה הוא אכן שיעור מאלף לכל מי שרוצה לקבל דוגמה מוחשית לשיטת ההונאה של ברק, אשר אומצה על ידי עוד שופטים עם דם על הידיים:

פסק הדין אינו משקף את חומר הראיות ולא את טענות ההגנה.

פסק הדין מוליך את הקורא שולל במילים יפות כאילו הוא צודק, בעוד שהבעיות הקשות, הזועקות לשמיים, מוסתרות על ידי השופט הרמאי, אינן נכללות כלל בגוף פסק הדין, והשופט מסתיר אותן בחומר הראיות ובכתבי הטענות בלבד. שהרי אלה, כידוע, לא פתוחים כלל לעיונו של הציבור.
ואז יש תוצאה מעוותת של זיוף ההיסטוריה:

פסק דין מזוייף, כשלציבור נותרת למעשה רק גירסה אחת, סלקטיבית עד כדי

מעשה הונאה של ממש, של הדברים.

מעשה הונאה זה המכונה פסק דין, סוחף את הקורא למחוז אחד, בעוד שחומר הראיות וטענות ההגנה בכלל מחייבים זיכוי אבל הם מוסתרים מהדיון הפומבי תוך שהשופט מעלים אותם מפסק דינו וממילא מתחמק לדון בהם.

בימים אלה, שכולם מתעסקים בתותחים של עברייני שלטון החוק, ממש מרגש לקרוא שעורך דין בישראל כותב מאמר לזכות אדם שלאף אחד במדינת ישראל לא איכפת שהוא נמק בכלא חף מפשע.

אדם ללא לובי. אדם שאהרון ברק החליט שהוא איש בלי שם.

חפותו של משה עזריה הרי אינה בספק, בעיני אף אחד שמכיר את העובדות (ועובדה שהפרקליטות הזדרזה להשמיד את הראיות אשר הוכחו את חפותו ואיש לא נתן על מעשה פלילי זה את הדין).

אבל למשה עזריה המסכן אין לובי. אין כסף. אין ידע. הוא קבור חי, על מצפונה של החברה בישראל.

הציבור צריך להודות לכותב על העלאת הנושא הכואב הזה לסדר היום הציבורי. כי את הדם של האיש הזה, שפכו ידיו של הציבור. אותו ציבור שהסמיך את אהרון ברק להוציא גם את החף מפשע הזה להורג על ידי קבורתו במאסר עולם למרות שברור לכל שהוא חף מפשע על פי כל אמת מידה משפטית הוגנת.

ואנחנו חשבנו שהוא בכלל זונת צמרת...

נדמה לי שלאחר הגועל נפש האחרון מבית מדרשו של אהרון ברק, מינוייה של עדנה ארבל, התברר לכל המדינה כי לא רק שהמלך הוא ערום, אלא מה הוא מקצועו האמיתי, וגרוע מזה - מה המחיר הזול שעולה החלטה שיפוטית מפוברקת מבית מדרשו.

אם זה המחיר שעולה למנות את עדנה ארבל, אתם יכולים לחשב לבד כמה זול זה להזמין אצל אהרון ברק פסקי דין לטובת צד בלתי-צודק.

ראינו את הליכי ההונאה והמרמה של ברק כשהוא מינה את ארבל. זה כבר לא משהו מוסתר או שנוי במחלוקת.

אנו קוראים כאן את שיטת ההונאה של ברק בנושא העלמת עובדות מהותיות מפסק הדין ובעצם מהציבור כולו (כדאי לקרוא את תגובה מספר 1).

מי יודע כמה עולה פסק דין מפוברק של שופט שלום, מחוזי או עליון?

איך הם ממונים, למדנו. כמה הם "ישרים" גם כן למדנו. מה העבר האפל שהם מצליחים להסתיר בזכות זה שהם מונו במחטף למשרה המקנה בין היתר חסינות, גם כן למדנו.

מעניין כמה צריך לשלם, ומי הם המעכרים, שאצלהם מזמינים זיכויים מפוברקים, או הרשעות נקמניות מפוברקות.

שנאמר, פעם ברק - תמיד ברק!

מאמר ארוך עם מסקנה קצרה. אהרון ברק

מצטיירת תמונה עגומה שבה נשיא ביהמ"ש העליון עושה יד אחת עם המשטרה והפרקליטות כדי להושיב אנשים חפים מפשע בכלא לכל יהי חייהם. אינני בטוח אם הם לא עשו בדיוק אותו הדבר גם במקרה של יגאל עמיר

שלטון-החוק כבר לא מצחיק

ליוסי דר, תודה על המידע המאלף משנת 1997. זה אינו עיוות-דין משום שכבר אין דין. בית-המשפט אשר נועד להגן על הפרט הפך לאויבו של הפרט. חשוב לדעת ולהכיר איך הגענו לזה. מקור הרעה הוא בשינוי שנעשה בדיני-ראיות. לפי שינוי זה, ניתן להרשיע נאשם על-פי הודאתו או על-פי עדות עד-יחיד אחר, במקום שניים ואפילו שלשה עדים על-פי ההלכה. היות ואין מנוס מן הצורך בעד נוסף, משמש השופט כעד בפסק-דינו. כך הופך פסק-הדין לחלק ממסכת-הראיות. וכך הופך המשפט למשפח. כך חברו בית-המשפט, הפרקליטות והמשטרה למה שיו''ר הכנסת קורא כנופיית שלטון-החוק. תיאום בין שלשת אלה יכול להפליל כל אדם ללא קשר למעשיו, וזה בדיוק מה שקורה. כפי שאתה ציינת, אלפי נאשמים נענשים על פשעים שלא ביצעו בכלל. וזה קורה יום-יום, באופן קבוע. אהרן ברק הוא אולי אדריכל ראשי של ההדרדרות הזו, אך הוא לא היחיד. כאמור לעיל, זוהי כנופיה. אך לא לעולם חוסן. יותר ויותר פסקי-דין מנותקים מן הראיות שאותן נועדו לבחון, והמערכת המשפטית המסואבת קרובה מאד לקריסה. ליום הזה צריך להתכונן, כדי שלא יהיה יום של פורענות.

הרשעות של זכאים הנם רצח עם ......

אין פשע גדול יותר במדינה מפשע של הרשעת זכאים. פשע כזה גרוע יותר מרצח אדם או אפילו קבוצה. פשע כזה הנו רצח עם כולו והרס החברה כולה.
דמוקרטיה - שמשמעותה שלטון העם - נולדה ומנוהלת כך שהשלטון לא יוכל להתעלל בשום אדם ולא יוכל להתנשא על העם. דמוקרטיה תוכננה כך שהעם הנו השלטון הראשי והריבון והוא ממנה שליחים מתוכו לייצגו בתחומים מצומצמים ומוגדרים היטב בלבד. לשם כך הופרדו הרשויות מבחינת הפרד ומשול. מפרידים בין סמכויות שלטון של שלוחי העם כך שלא יוכלו להתנכל לאדם כי תמיד תידרש הסכמת רשות אחרת לפגיעה באדם ולא יהיה מצב שהפגיעה באדם תעשה ע"י אותו שליט או אותו גוף שלטוני.

במקרה זה השופטים חברו לפרקליטות ולמשטרה והפכו עצמם לכל יכולים. הם מחוקקים הם שופטים והם מבצעים. הם מחוקקים לעצמם את הכללים בהם יפעלו בניגוד לכללי הכנסת. כך הם מתעלמים מפקודת הראיות שמחייבת אותם בראיות ממשיות שמצביעות מעל לכל ספק סביר על אשמתו של אדם. הם מתעלמים משבועתם למשפט כדין וכצדק. הם מתעלמים מהוראות חוק יסוד השפיטה ועוד ועוד.

התחברות רשויות השלטון (שופט שמחוקק , שופט ואוכף עונש גם יחד) הנה עניינו של הציבור. הציבור הוא ורק הוא אחראי לשמירת ההפרדה בין הרשויות. כוון שהתחברות הרשויות נוחה לרשויות עצמן והן לעולם לא יפעלו להפרדה ואכיפת ההפרדה עליהם. מאידך אם יחברו סמכויות המופרדות זו לזו יפגעו אנשים שיפלו קורבנות בידי הרשויות בין אם בכוונה לפגוע בהם או בין אם מטימטום או מטעות או מסתם עצלנות והתנשאות.
ותמיד השלטון יתחזה לצדיק ולחכם וליעיל.

כך נולדים פסקי דין כאלה, פשע כנגד העם כולו. ואין זה משנה אם נולדו בכוונת זדון או בטעות או בטיפשות או מכל סיבה שהיא. אם יצייתו שופטים לחוק וידבקו בו לא יקרו מקרים כאלה ולא יתכנו בכלל.

אבל השופטים לא יגרעו מעצמם את היכולת, הבלתי חוקית, שצברו לעצמם לשלוט בעם כולל לחוקק , לשפוט, ולאכוף ביצוע העונש. את זה העם ורק העם חייב לאכוף בעצמו. כן כן להתארגן לבקר מהלכים של שלוחי העם בשלטון ולפקח על מעשיהם ברציפות, זהוא תפקיד אזרח בדמוקרטיה וחובה לקיימו ע"י כל אזרח על פי יכולתו.

היוקרה של השופטים חשובה להם יותר מהאמת והצדק וממילא מהחברה כולה.
כבוד כבר מזמן אין להם בעיניי העם.

הספר/המסמך/הפרוטוקול שנחשף כאן לראשונה והמביא תיעוד ממקור ראשון,
כמו:
1. שיחתו האחרונה של שופט עליון לשעבר חיים כהן ז"ל עם השופטר דליה דורנר.
2. המחלקה של ניצב בינימין זיגל זצ"ל.
3. התאבדותו של השר אברהם עופר.
4. הגב' יהודית קרפ נגד כוחות הרשע.
5. לוחם הצדק ניצב/ח"כ/שגריר חנא חדד.
6. פרשת עמוס ברנס על כל הבטיה מתחילתה ועד סופה - הזיכוי !!
7. פרשת מ.ע.צ
8. יוקרת מערכת = סופיות הדיון/המשפט = השיטה:
רצח הרב דה האן, רצח ארלוזורוב, אכזריות הסיזון, הסדומישראליות,
תפקיד העם היהודי....