לפנות בוקר של 9 באוקטובר 1973, יום ג' בשבוע, היום הרביעי למלחמה, חזרו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר מפיקוד הדרום "בהלוך רוח קודר". דיין, קובע מחקר גנוז של מחלקת היסטוריה במטכ"ל, "הציג חזות קשה של מלחמה מתמשכת בתנאים קשים, והעלה שיקולים למצב שבו יחסרו כוח אדם ונשק חיוני. בשיחתו עם האלופים במוצב הפיקוד העליון ציין דגשים לפעולה מיידית. ברמת הגולן לא תהיה נסיגה. יש לבדוק את כל האמצעים, לרבות הפצצת דמשק... בחזית הדרום אין למלא מחנות בשבויים - יש לקחת שבויים כמשקל נגד לשבויינו".הוראה אחרונה זו, היכולה להתפרש כהיתר לרצח עודפי חיילים מצרים לאחר כניעתם, לא נחקרה מעולם. למזלו של דיין, נעצר שעון החקירה בוועדת אגרנט בחצות הלילה הקודם, 8 באוקטובר; ואולי לא רק למזלו, שהרי דיין השתתף בהתייעצויות שכינסה ראש
הממשלה גולדה מאיר לניסוח גבולות הגזרה וכתב הסמכות של ועדת החקירה. כל מה שאירע במלחמה מ-9 בחודש ואילך נמצא, מבחינת הוועדה, מעבר להרי החושך, אף שהיה שם חומר לעוד חמש ועדות אגרנט.
30 שנה לאחר פרסום דו"ח הביניים של הוועדה, שלא היה סופי ממנו מבחינת גורלם של המומלצים בו להדחה - כמו גזר דין מוות המבוצע עוד לפני הערעור - בולטים פגמיה של ועדת אגרנט, הן במה שידעה ואמרה והן במה שלא רצתה לדעת ולומר. דו"ח אגרנט לא היה למסמך היסוד של לימוד מהלכי המלחמה ולקחיה; הוא רק נהנה מההפקר, מכך שעדיין לא נופק לציבור תיאור מגובה במסמכים, מתוחקר ומנותח בלא פשרות, בלא פוליטיקה, של המלחמה.
מטרתו הסמויה של הדו"ח - בלימת ההסתערות על ממשלת גולדה מאיר ועל תיק הביטחון שבידי דיין - לא הושגה. בתוך 10 ימים התפטרה מאיר, ובתוך חודשיים מפרסום הדו"ח קמה ממשלה אחרת, אמנם בהשתתפות חברים בממשלה שהיתה אחראית לכישלון (שמעון פרס, חיים בר-לב, יגאל אלון וישראל גלילי).
בכל האמצעים
בשחר של 9 באוקטובר, קובע המחקר הגנוז של צה"ל, היה "שפל מורלי בהנהגת המלחמה" בעקבות "מכות הפתיחה והתנפצות האשליות. ראשי מערכת הביטחון חשו עתה לא רק את מועקת המצב, אלא גם את התשישות הגופנית המצטברת... בהמשך לפגישה עם דיין נערך בשעות הבוקר המוקדמות דיון על מהלכי המלחמה, בהשתתפות הרמטכ"ל, סגנו וראש אג"ם ישראל טל, ראש אמ"ן אלי זעירא, מפקד חיל האוויר בני פלד והאלופים אהרן יריב ורחבעם זאבי. הרמטכ"ל גיבש את דעתו, שאי אפשר עוד לפעול בשתי הזירות בעת ובעונה אחת וצריך לשבור אויב אחד, את סוריה, בתוך 24 שעות, בהשמדת שתי דיוויזיות השריון שלה בחזית הגולן ובהפצצת מטרות בעומק".
מאחורי נוסח נקי זה הסתתרה אחת הסערות הגדולות של המלחמה, ששיקפה את אובדן העשתונות של דיין ואישים בצמרת הצבאית, בהם זאבי, שנותר בלי תעסוקה בתום כהונתו כאלוף פיקוד המרכז ומונה לעוזרו של אלעזר ונחשב למתרגם הקיצוני ביותר של רוח דיין לרעיון מבצעי. קו-המחשבה של "בכל מחיר" הרחיק לשימוש בכל האמצעים, גם הבעייתיים ביותר, שהפעלתם עלולה לסבך את מדינת ישראל ולהמיט עליה דיראון.
על מה שאירע לאחר דיון זה סיפר בשבוע שעבר, בעל פה ובגיליון מיוחד של כתב העת "שריון", אלוף משנה (מיל') יגאל לוטן, שבמלחמת יום הכיפורים היה רב סרן וראש לשכתו של האלוף טל. לוטן, משפטן בהשכלתו ולשעבר ראש מחלקת ביטחון שדה, נזהר גם לאחר 31 שנה מלנדב מלים מיותרות בעניין כה נפיץ, אולי אף רעיל. לפי תיאורו, הסעירו דברי דיין והצעתו של זאבי את תת-אלוף אריה לוי, עוזר ראש אג"ם ולשעבר קצין תותחנים ראשי. לוי הצטרף לדיון של אלעזר והאלופים לקראת סופו, ונדהם להתעדכן לאחר מכן ברעיון הפעלתם של אמצעים מיוחדים נגד הצבא הסורי.
"לוי, אדם רגוע ונינוח בדרך כלל, פרץ אל משרדו של טל כשדמעות חונקות את גרונו", סיפר לוטן. "הוא חיבק את טל, מפקדו הישיר, וצעק, 'טליק, אתה חייב לעשות משהו, הם לא מבינים מה הם עושים, אתה חייב להציל אותנו!' וטל הרגיע אותו ואמר, 'אריה, אל תדאג, אני על המשמר'". לא הבטחתי לטפל, בלשון עתיד, העמיד טל דברים על דיוקם השבוע בשיחה עם לוטן, אמרתי ללוי שאני כבר מטפל.
אריה לוי, לימים אלוף, ראש אגף האפסנאות ומשלחת משרד הביטחון בניו יורק, מסרב בעקביות להתראיין ולכתוב את זיכרונותיו. כך, עד עתה, גם לוטן, שיומן לשכת סגן הרמטכ"ל שחיבר - אוצר בלום לחוקרים - נמצא בשלוש כספות. לוטן הוא שידע היכן למצוא בלשכת הרמטכ"ל את תמליל הדיון שנותר בכתב יד ולא הופץ, בניגוד לנוהל, בין משתתפי הדיון, ואשר תוכנו לא היה נוח לאלעזר. עולה ממנו, כי עוד ב-30 בספטמבר שמע אלעזר הערכה שונה מזאת של אמ"ן, הערכת סגן הרמטכ"ל, שהסורים מתכוונים לפתוח במתקפה על הגולן - אך שקל והחליט שלא לקבל את דברי טל, לא להאמין שצפויה מלחמה ולא להורות על גיוס מילואים ותגבור המערך בקו.
לפי מחקר מחלקת היסטוריה, למחרת, ב-1 באוקטובר, קבע אלעזר, בהסכמת דיין, כי אם יגיעו ידיעות נוספות, יורה לתגבר את הצפון בשני גדודי טנקים, "כוח שיכול למנוע קטסטרופה" - נפילת יישוב - אך "לא כוח שיכול למנוע הפתעה חד-פעמית וסבירה". הוא הורה להחזיר לגולן יחידה של טילי קרקע-קרקע קצרי טווח מדגם "עברי" - בעלי ראש קרבי רגיל - מעין משקל-נגד לרקטות הסוריות מתוצרת סובייטית "פרוג" (שנורו במלחמה לעבר בסיס רמת דוד ופגעו גם במגדל העמק). יחידת ה"עברי", שנועדה ככל הנראה לפגוע בסוללות טילי קרקע-אוויר שהסורים קידמו לעבר החזית, הוצבה בגולן בליל ראש השנה, 26 בספטמבר, אך ב-30 בחודש "הרפתה מחלקת המבצעים באג"ם את הכוננות הארטילרית ויחידת ה'עברי' הוחזרה לבסיסה".
התיק של שטרן
ראש מחלקת המבצעים אז, תת-אלוף יעקב שטרן, היה במשך שלושה עשורים קפוץ-שפתיים ממש כאריה לוי: גם עדותו נעדרת משלל כתבי המלחמה. השבוע סדק קצת את שתיקתו. מתוך העובדה שלא קיבל פקודה - ובלעדיה מן הנמנע היה לפעול - ניתן ללמוד על הצלחתו של טל לסכל את רעיון העיוועים של זאבי, ומתוך התנסותו האישית מתחדדות עוד יותר התהיות בדבר כשרות פעולתה של ועדת אגרנט.
כמעט 50 שנה היה ראש מחלקת המבצעים באג"ם קצין מרכזי במטכ"ל. על קיר משרדו של שטרן, ב"בור" שבקריה, התנוססו תצלומי כל קודמיו ובראשם אל"מ יצחק רבין. שטרן, פקודו של טל, היה מאנשי אלעזר, בכלל זה גם כקצין האג"ם שלו בפיקוד הצפון, ובמחלקת המבצעים מילא תפקיד דומה בדרג המטכ"ל, בדרך הקבועה - שנחסמה בהתפטרות אלעזר - לדרגת אלוף. ב-1972 הופקד שטרן על הכוננות, הגיוס ועדכון התוכניות המבצעיות של הפיקודים - התוכניות האמורות לשמש את צה"ל ביומיים הראשונים של המלחמה - אם כי להחזרת יחידות מחופשתן לא נזקקו הפיקודים לאישורו. בערב יום הכיפורים נשאר שטרן במשרדו, יחיד מכל בכירי המטכ"ל, וניצח על ההכנות לגיוס החירום, אם יחליטו עליו דיין ואלעזר, כפי שהסמיכה אותם הממשלה.
שטרן ישב אצל אלעזר באשמורת השלישית של 9 באוקטובר כאשר דיין פלש לחדר והחל במשא החורבן שלו. התא"ל הנבוך קם לצאת, אך אלעזר החווה בידו והחזירו לכיסאו. באחת הכספות של שטרן היה תיק מיוחד, סודי ביותר, לשעת חירום שבחירום, שהכל קיוו שלעולם לא תבוא, ואשר נאסר עליו ועל קציני מחלקתו לעיין בו, אלא באישור מפורש. אפשר שלתכולת התיק הזה כיוונה הצעת זאבי, בעקבות רוח הנכאים של דיין ומגמת אלעזר להחריף את השימוש באמצעים נגד סוריה; אבל טל - כדברי יגאל לוטן - "השפיע באופן מכריע על מהלך העניינים. ראייתו האסטרטגית והאנושית שינתה כיוון אפשרי במלחמה". משטרן נחסכה פתיחת התיק המיוחד.
דין ידין
בניגוד לשטרן, נאלצו אלעזר ואלופי המטכ"ל לשאת במטרד של הסתופפות קצינים בכירים בדימוס, נטולי תפקיד ומעש, ב"בור" הדחוס. אחד מאלה, אולי מעיק מכולם בעצות החינם שלו, היה יגאל ידין. מקומם מינויו לחבר ועדת אגרנט, בלא שפסל את עצמו כמי שקבע את גבולות הגזרה בין שר הביטחון דיין לראש הממשלה לוי אשכול לקראת מלחמת ששת הימים, נועד להתמנות מטעם דיין לחבר במועצה לביטחון (שהקמתה בוטלה בידי גולדה מאיר), נכח במוצב הפיקוד במקצת התקופה הנחקרת, היה מעורב במאמץ להשפיע על מהלך האירועים, ובהכרח ספג רשמים חלקיים. עיוות זה משתלב באפליה שנקטה הוועדה בין הדרג המדיני, שהועבר אל מושבעי הציבור, לבין דרגים מבצעים (רמטכ"ל, ראש אמ"ן, האלוף שמואל גורודיש, קציני מודיעין) ששוגרו אל המערפת. אגרנט וחבריו היו חלוצי ועדות החקירה שאינן נושכות את יד ראש הממשלה שחתמה על כתב המינוי שלהן.
עד שנחשף בעליבותו בסוף שנות ה-70, כמנהיג תנועת ד"ש ואחד מסגניו דלי ההשפעה של מנחם בגין, שבממשלתו ישב לצד שר החוץ דיין, נהנה ידין מיראת כבוד ציבורית מופרזת, תולדת חמש השנים שבהן היה בורג חשוב במערכת הביטחון - ראש אג"ם, שניהל את המטכ"ל במלחמת תש"ח, ואחר כך הרמטכ"ל שאירגן את צה"ל אף שניסיונו הקרבי נפל מזה של כל מפקד חטיבה בלבנון ובשטחים. פרק זה בחייו הסתיים בגיל 35, ומאז ניצל ידין, ולבסוף ביזבז, את עתודות היוקרה שצבר. כאשר ידין דן את דיין היה על השופט לפסול את עצמו.
תא"ל שטרן נתקל בידין ב"בור" בימיה הראשונים של המלחמה ושמע אותו עושה נפשות להשארת כוחות עתודה בפיקוד המרכז, לבל תופקר ירושלים. "אביר ירושלים" ו"גואל העיר", גיחכו הקצינים מאחורי גבו, ואילתרו גדוד שהתחפר ממזרח לבירה; אלא שהסוגיה המהותית, שידין היה פטור בה מכל אחריות לתוצאות המלצותיו, היתה מה לעשות ומתי בעתודה היבשתית היחידה של המטכ"ל - אוגדה 146, שבפיקוד מוסה פלד. השארתה במרכז, מחשש לפלישה ירדנית, לא היתה מאפשרת לתגבר את הגולן בשעתו הגורלית.
בין הקצינים שהעידו בפני ועדת אגרנט היו שהתרשמו, כי השאלות הנוקבות ביותר הוצגו בידי החברים האזרחיים בה, ובמיוחד השופט משה לנדוי ומבקר המדינה ארנסט נבנצאל, אבל אחרים ציינו את שלושת החברים האחרים - היו"ר, נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ושני רבי האלופים בדימוס, ידין וחיים לסקוב, אף ששניהם נשמעו מנותקים עד להביך מחידושי המקצוע הצבאי.
שטרן, בתורו, הציע בעוקצנות לוועדה לחלק את האחריות לכישלונות ב-73' בדיוק כפי שחולקה האחריות לתהילה ב-67': תפקידו של ראש מחלקת המבצעים אז, יצחק חופי - אלוף פיקוד הצפון ביום הכיפורים - הוצנע לעומת אלה של מפקדי החזיתות והאוגדות, ובמיוחד לעומת זה של שר הביטחון דיין. לוטן שמע את לסקוב תובע מטל, להסביר לו מדוע לא הפך עולמות כאשר הגיע למסקנה שצפויה מלחמה. "אבל המפקד, גם אתה היית נוהג כך", השיב טל, בהזכירו ללסקוב את שירותם בצבא הבריטי. הגנת טל על אלי זעירא התבססה גם על המקריות, אולי אף השרירותיות, בגורל ראשי אמ"ן. ב-67' הבטיח יריב לרמטכ"ל רבין ולמפקד השריון טל, כי הצבא המצרי לא ייערך בסיני נגד ישראל. יריב המפוכח והמהוסס טעה, והופתע בדיוק כמו יורשו הנחרץ זעירא, אלא שגמאל עבד-אל נאצר העדיף להמתין שלושה שבועות לאחר הצלחת ההפתעה. יוצא, שגורלו של ראש אמ"ן בישראל תלוי בגחמותיו של נשיא מצרים.
מלאכה רשלנית
למקרא דו"ח אגרנט אפשר להתרשם, שחברי הוועדה לא חיו בישראל, שבכיריה אינם מתמקמים במשבצות ברורות לפי הספר, ושהאזרחי והצבאי, הפוליטי והביטחוני משמשים בה בערבוביה. כמו רבים מעמיתיו יצא שטרן בתחושה, שהוועדה הוציאה מתחת ידה מלאכה רשלנית - הזמינו אותו לעדות אחת, בלא תיעוד שיסייע להשיב על שאלות פרטניות, הבטיחו לחזור ולברר נקודות מסוימות ולא טרחו לקיים. לוטן משוכנע, שאין להבין את שהתרחש בספטמבר-אוקטובר 1973 בלי לרדת לעומק המשקעים שנצברו בכמעט שנתיים של אלעזר כרמטכ"ל וטל, עד אז ידידו, כראש אג"ם שלו (ומקיץ 1973 גם סגנו).
לאחר הרעש הגדול של מלחמות ששת הימים וההתשה התקשה אלעזר להשלים עם השגרה השקטה של הפסקת האש. טל התנגד ללהיטותו של אלעזר למבצעים - בעיקר בלבנון - ומחה על הפלתו הפזיזה של המטוס הלובי בפברואר 73', בהליך שעקף את טל והתנהל במישרין בין חיל האוויר לבין אלעזר. מתיחות התגלעה ביניהם גם בשאלת מינוי מפקדים, בין היתר בגזרת התעלה. לקראת המלחמה היתה השפעת הסגן על הרמטכ"ל מוגבלת; גם משום כך ניסה טל ב-30 בספטמבר, לשווא, לרכוש בעל ברית חשוב ולשכנע את זעירא לשנות את ההערכה הנחרצת של אמ"ן נגד מלחמה.
אבל היחסים בצמרת הצבאית היו מורכבים יותר מקנאה, תחרות ויריבות. כמעט שבועיים לאחר תחילת המלחמה טילפן קצין השלישות מתי ניב לידידו שטרן ובישר לו, כי סגן אילן גדרון, בנו של תת-אלוף משה (מוסיק) גדרון, חברם של טל ושל אלעזר, נפל בקרב. שטרן הלך לרמטכ"ל ובישר לו. על ההמשך סיפר יגאל לוטן: "ישבתי בפינת לשכת סגן הרמטכ"ל, נחבא משהו אל הקיר, כשיומני האישי מונח לפני. לפתע נפתחה הדלת, והשניים - דדו וטליק - נפלו האחד על צוואר רעהו בבכי אמיתי, בכי של גברים כואבים, בלי לחוש בנוכחותי. השתפכותם היתה מלאה, דואבת, סוחפת. דומה שהאסון הנורא שפקד את חברם יצר את הפורקן שהם היו זקוקים לו. זה היה בכי מזעזע, שביטא לא רק את ההשתתפות בכאבו של מוסיק, אלא את כל מה שאצרו השניים בחובם במשך ימים ולילות ארוכים".
גירסת הדפסה
שלח לחבר
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי
צל"ש
