מאת יוסי בלום-הלוי: '' המשכו של הסיזון !!''  

"אין פוגעים בחייו, בגופו, או כבודו של אדם באשר הוא אדם. אין פוגעים בקנינו של אדם " ( סעיפים 2 ו-3 מתוך חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו).

אריאל שרון ב"נאום ההתנתקות" בהרצלייה, נתן את האות לטרנספר ליהודים, שעלול להוביל למלחמת אחים, חס וחלילה.

"הבלון של אריק", אהוד אולמרט, שפתח את הקמפיין של הנסיגה החד צדדית, נוקב אפילו במספרים. הוא מדבר על עקירתם של עשרות אלפי יהודים שהתיישבו ביהודה שומרון וחבל עזה.

מה לא נכתב על המתנחלים כדי להכפיש את שמם? הדמוניזציה של המתיישבים הגיעה למימדים שקשה לתארם. ה"מתנחלים" סווגו כסוג אחר של ישראלים

קיצוני השמאל לא היו צריכים יותר מזה, הם שמסיתים כבר שנים כנגד מתיישבי יש"ע דוחקים עכשיו בראש הממשלה ודורשים: "פינוי עכשיו".

היום הם מחפים עליו, שומרים על כבודו וזועקים, "הסתה", על כל התבטאות בגנותו. רק להזכיר שאותם "אוהדי שרון" החדשים לא היססו לכנותו "רוצח" בהפגנות שערכו נגדו בתקופת מלחמת לבנון, לא זכור לי שמישהו בתקשורת תבע אז את עלבונו, או הזהיר שאלה הם דברי הסתה .

אותי לא מפתיעה הדו-פרצופיות של השמאל הקיצוני, הם ישתמשו בכל טקטיקה אפשרית כדי להוציא לפועל את הקו האסטרטגי שלהם והוא עקירת כל יהודי שהתיישב ביהודה ,שומרון וחבל עזה. ולראות בעיניים מצועפות את הנפת דגל פלסטין על חורבות המפעל הציוני של התיישבות זו .

מה לא נכתב על המתנחלים כדי להכפיש את שמם? הדמוניזציה של המתיישבים הגיעה למימדים שקשה לתארם. ה"מתנחלים" סווגו כסוג אחר של ישראלים. כשנרצחה משפחת מתנחלים , התקשורת הבהירה כי היו אלה "מתנחלים". כשהערבים הדליפו שהם מוכנים ל"הודנא" ולהבטיח שלא יפגעו בישראלים בתחומי הקו הירוק, היו פרשנים בתקשורת שראו בזה הישג אפשרי. כאילו פגיעה במתנחלים זה דבר ש"ניתן לחיות איתו".

את ההתנחלויות מתארים כמקום שהוקם על חשבון משלם המיסים ועל חשבון ה"חולה בפרוזדור בית החולים", עיתון " הארץ" הגדיל לעשות בהוציאו מוסף מיוחד בנושא.

איש למשל לא עשה חשבונות כאלה עם מחיקת חובות הקיבוצים, איש לא הזכיר את המיליארדים שהושקעו בקיבוצים שנקלעו לקשיים כספיים.

כשראש ממשלה שנבחר על ידי אותם מתנחלים מדבר על "התנתקות וויתורים כואבים" הוא בעצם אומר:" אני מתכוון לטרנספר אתכם", הוא מכין תוכניות צבאיות איך יעקור את בני עמו ויטהר טיהור אתני גזעני את השטח שהוא מתכוון למסור לערבים כדי שיקימו עליה מדינת טרור את פלסטין.

אם מתיימרים לומר שאנו מדינת חוק, אז שיצא ראש הממשלה ויציע לחוקק חוק שיתקן את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כי אחרת לא רק שהוא פוגע במוסר היהודי ובזכות להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל אלא, פוגע בחוק יסוד של מדינה דמוקרטית

פרופ' שלמה אבינרי, פרופסור למדע המדינה, מסביר לקוראי עיתון ידיעות אחרונות : ש"זה לא טרנספר", שפינוי יהודים על ידי יהודים זה לא טרנספר. על פי הפרופסור המלומד "זוהי זכותה של מדינה להעביר את תושביה מאזורים מסוימים שבשליטתה ". הוא משווה את המתנחלים לגדודי צבא שהמדינה שלחה אותם כחיל חלוץ ויכולה לכן גם להעבירם למקום אחר(ידיעות אחרונות, 21.12.2003).

על פי תזה זו יכולה גם המדינה מחר בבוקר להעביר את תושבי חבל לכיש, ולהעבירם לגליל או לנגב. או שמא רק המתנחלים מעמדם כגדודי צבא ולא כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל?

יתכן בחוקי המשפט הבינלאומי לא נמצא את ההגדרה "טרנספר" להגליית אזרחי מדינה על ידי ממשלתם. להערכתי, הסיבה היא שאיש מאותם מחוקקים לא העלה על דעתו שמעשה כזה בכלל יתכן.

שני מקרים זכורים לי, של הגליית אזרחים על ממשלתם : הראשון על ידי סטאלין רודן בריה"מ שהגלה מעל למיליון צ'צ'נים אזרחים סובייטים לסיביר בסוף מלחמת העולם השנייה. (הם הוחזרו לצ'צ'ניה מאוחר יותר).

והשני על מאו צסה טונג רודן סין שהגלה אלפי סינים, אינטלקטואלים בעיקר, לכפרים חקלאיים נידחים לצורך "חינוך מחדש".

האם אנחנו צועדים בעקבות אותם רודנים? האם מותר לעקור יהודים מבתיהם?

אבל אם מדינת ישראל "תעיז" לעשות דבר דומה לערבים, או אז זה יהיה טרנספר? כאשר נאמני ארץ ישראל באים וקוראים לחבריהם לבוא להיות מגן אנושי להתנחלויות קוראים לזה בתקשורת "קריאה בהתנחלויות למלחמת אזרחים" (ידיעות אחרונות , 22.12.03 ). שימו לב, זו כבר לא מלחמת אחים, אלא מלחמת אזרחים!

האם שמעתם מפי מתנחלים או תומכיהם דברים שנאמרו בעבר על ידי "כוהני זכויות האדם"?
הם אמרו בגלוי : " גירושם והגלייתם של הערבים... טרנספר... לא ניתן לכם ... אפילו אם נצטרך לפלג את העם ואת הצבא ... אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות ... אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים ... יש מעשים שאם הימין ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה "...( עמוס עוז , 'על ציות ודמוקרטיה ', 1990).

או על ידי יוסי שריד ויאיר צבן:" ..היום שבו תינתן פקודת הטרנספר, שהיא בלתי חוקית בעליל, יהיה גם היום של סירוב פקודה ..." (ידיעות אחרונות 27.6.90).

איש לא יצא מגדרו למשמע דבריהם, לא זכור לי שמישהו אמר שהם עלולים לגרום למלחמת אחים, או מלחמת אזרחים.

לעקור יהודי מביתו, קניינו, לחבוט בו לגרור אותו על הקרקע תוך פגיעה בכבודו וכבוד משפחתו תוך התעלמות מוחלטת מחוק יסוד של כנסת ישראל, זה מותר???

הרי עצם שליחת כוחות ביטחון לעשות את הטהור האתני הזה, זו פתיחתה של מלחמת אחים. וזהו טיהור אתני על פי כל הגדרה. כי מדובר ביהודים בלבד מאזור מעורב בשתי קבוצות אתניות.

איפה הם כל חברי הארגונים שוחרי הצדק וזכויות האזרח, שממהרים לשקם ולבנות ביתו של מחבל רוצח, האם יחושו גם לעזרת יהודים שבתיהם עלולים להיהרס? או שפעילותם מוגבלת רק לבתי מחבלים ומשפחותיהם ואילו הרס ביתו של יהודי, מותר?

עקירת ערבים מביתם זו פקודה בלתי חוקית בעליל ואילו עקירת יהודים הפקודה הופכת פתאום לחוקית?

ידידי, פקודה לעקור יהודים מביתם היא פקודה בלתי חוקית בעליל, ופגיעה גסה בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". על זה אמר המחוקק : " אין פוגעים בזכויות שלפי חוק –יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל ,שנועד לתכלית ראויה ,ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו ".

אם מתיימרים לומר שאנו מדינת חוק, אז שיצא ראש הממשלה ויציע לחוקק חוק שיתקן את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כי אחרת לא רק שהוא פוגע במוסר היהודי ובזכות להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל אלא, פוגע בחוק יסוד של מדינה דמוקרטית.

אם אתם מתקוממים נגד אפשרות של חורבן ישובים יהודיים ורוצים להשתתף בהגנת בני עמכם נגד גירוש. אז, הגיעו בהמוניכם לישובים שבסכנה.
http://www.a7.org/article.php3?id=2253

פרוטוקולים/ועדת חינוך/‎1101
ירושלים, כ"ג באב, תש"ס
‎24 באוגוסט, ‎2000
הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' ‎25
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
שהתקיימה ביום ג', ל' בחשון התש"ס, ‎9 בנובמבר ‎1999, בשעה ‎08:30

ס ד ר ה י ו ם
המגמות הפוסט-ציוניות בספרי הלימוד החדשים בלימודי היסטוריה

מאיר פעיל
גם על אלטלנה הוא כותב שנהרגו ‎18 אבל נהרגו ‎19, מתוכם שלושה חיילי צה"ל שאצ"ל ירה בהם והרג אותם ו‎16- אנשי אצ"ל. את זה הייתי כותב. בעידנא דריתחא של המלחמה, זה מה שהיה. זה לא סתם ‎19 הרוגים אלא יש בתוכם שלושה חיילי צה"ל מגוייסים במדים עם מספרים אישיים שנפלו. זה כדאי לדעת. אני אומר, יש כל מיני דברים שצריך לתקן. חייל עברי במדינת היהודים יורה עליך ראשון. אני אגיד לך מה אני עושה, אני מרים ידיים. זה החינוך שאני קיבלתי בפלמ"ח. אני לא יורה עליו בחזרה, זה לא קרב בין שודדים. אם אחת מהמטרות החינוכיות היא לדבר על ממלכתיות ועל אחדות האומה ועל משמעת ממלכתית, אפשר היה לנצל את אלטלנה יפה באופן עקרוני.

פרוטוקולים/ועדת חינוך/‎306
ירושלים, כ"ט ב אדר ב, תש"ס
‎5 באפריל, ‎2000
הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' ‎85
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
שהתקיימה ביום ב', ו' באדר ב' התש"ס, ‎13 במרץ ‎2000, בשעה ‎12:00

ס ד ר ה י ו ם
תוכנית הלימודים החדשה בספרות: הצעות לסדר של קבוצת חברי כנסת

מיכאל קליינר:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חושב שאנחנו דנים כאן באיזושהי תופעה של התפרקות ערכית לאומית של מדינת ישראל, שמה שקרה במערכת החינוך הוא אחד הביטויים שלה. זה רק אספקט אחד שהניע אותי להגיש את ההצעה לסדר. יש כאן אספקט אחד והוא האספקט הפרוצדורלי. פעם היו זמנים אחרים במדינה. פעם בתוכנית הלימודים בהיסטוריה אצ"ל ולח"י לא היו מלמדים. למה? ככה. אם היו מלמדים, היו מלמדים לשלילה. בן-גוריון בזמנו גם היה מנהל את הרדיו, גם היה קובע מה יהיה במהדורת החדשות. אנחנו חשבנו שאנחנו הולכים ומתרחקים מהתופעות האלה והנה בא שר חינוך - ותכף נשמע את אנשי משרד החינוך - שמקבל תוכנית לימודים בשבת, והוא מעיין בה ויש לו הערות, ומודיע ליושב-ראש המזכירות הפדגוגית וההוא אומר לו בסדר ואחר-כך מסתבר שבכלל עוד לא הייתה ישיבה והוא כבר הודיע לכל עם ישראל שהוא מלמד את דרוויש. אחר-כך אומרים שבכלל לימדו את דרוויש עד עכשיו. אז אני לא מבין על מה המהומה. אותו סיפור מזכיר לי את סיפור כפר קאסם. אני לא שואל למה לא מלמדים אלטלנה למשל כתופעה של דגל שחור שאי-חוקיות מתנוסס מעליה, הם הניפו דגל לבן, אבל אני עוזב את זה. אחרי כן באים ואומרים שזה היה חלק מתוכנית הלימודים. אם זה היה חלק מתוכנית הלימודים, על מה המהומה? כלומר, הדברים כאן לא ברורים.

פרוטוקולים/ועדת חינוך/‎2410
ירושלים, כ"ח בכסלו, תשס"א
‎25 בדצמבר, ‎2000
הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' ‎209
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
מיום רביעי ט' בכסלו התשס"א (‎6 בדצמבר ‎2000) שעה: ‎9:00

סדר היום:
ציון יום הזיכרון ליצחק רבין במוסדות החינוך ומורשת רבין

ישראל שירן:
אני מבין מה שאני אומר. נושא הדיון היום הוא לא המכתב שאני כתבתי, ומי שמסית את הדיון למכתב הזה טועה טעות חמורה. המכתב הזה מוצה, ההבהרה נכתבה, אני חזרתי, ההשעיה לא הייתה בתוקף ולא על פי חוק. הנושא הזה מתברר במסגרות אחרות. אני רוצה להדגיש, ההתבזות של המערכת השנה בעקבות העלאת הסוגיות הנקראות מורשת רבין, אסור שתחזור על עצמה. אנחנו צרכים להשכיל בשנים הבאות להתמקד ברצח, בזעזוע מהרצח, בלקחים של הרצח, מכאן להבא. מי שירצה יבחר את נושא מורשת רבין, את חייו ופועלו. הרי יש כל מיני אספקטים לפועלו של רבין. מה יקרה בשנה הבאה בבית ספר יסודי או חטיבת ביניים אם באמצע הטקס, בתכנון מראש, יבחר מנהל חטיבת ביניים או מורה בחטיבת ביניים לדבר על מורשת אלטלנה? מה יקרה אז? הרי יהיה פיצוץ. אנחנו לא בשלים למחלוקת הזו ביום הזיכרון. אני לא רוצה את זה ביום הזיכרון. ביום הזיכרון אני רוצה לעשות דבר שהוא יהיה מכנה משותף של כולם, ולא לקחת מוקש ולראות מי יעלה עליו. אפשר לדבר על הרבה נושאים, אבל כשמעלים סוגיות טעונות, גם פוליטית וגם ברמה היסטורית, מחייו של רבין דווקא ביום הזיכרון, עולים על מוקש. יכול להיות שאני טועה, אבל לדעתי אני מדבר מתוך השטח ומתוך גרונם של מאות ואלפי מורים, אנשי חינוך והורים. לכן, אנא להפריד בין מה שנקרא מורשת לבין הרצח. חובה לשוחח, להתייחס, להוקיע את המעשה ואת העושה, אבל לא לאווירה הציבורית השנויה במחלוקת שיש כאן. במכתב הזה אני לא חוזר בי במכתב הזה בכהוא זה ומר זבולון אורלב יודע זאת, וההבהרה בעינה עומדת. יש הבדל בין הבהרה לבין התנצלות וחרטה.

סוג הדיון:
הצעות אי אמון נושא:
ד. הצעת סיעות ליכוד=מולדת ומפד"ל=צומת להביע אי=אמון לממשלה בשל החלטתה לבטל
החלטה קודמת בעניין הפקעת האדמות בירושלים.

הישיבה השלוש=מאות=וארבעים=ושלוש של הכנסת השלוש=עשרה
יום שני, כ"ט באייר התשנ"ה (‏29 במאי ‏1995)
ירושלים, הכנסת, שעה ‏16:03
http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0025011.html#TQL

סוג הדיון: דיון

נושא:
א. ישיבה מיוחדת לציון מאה-ועשרים שנה להולדתו של זאב
ז'בוטינסקי ושישים שנה לפטירתו

הישיבה המאה-ושלושים-ושלוש של הכנסת החמש-עשרה
יום שלישי, ט"ו בתמוז התש"ס (‏18 ביולי ‏2000)
ירושלים, הכנסת, שעה ‏16:00
http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0025012.html#TQL

היו"ר ר' ריבלין:
רבותי חברי הכנסת, היום יום שלישי, ט"ו בתמוז התש"ס, ‏18 בחודש יולי ‏2000 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת
הכנסת.

היו"ר א' בורג:
תודה לך, חבר הכנסת ריבלין, אשר יזם את הישיבה הזאת.
רבותי חברי הכנסת וחברותיה, משפחת ז'בוטינסקי, הנכדים והנינים, נשיא המדינה לשעבר מר יצחק נבון, ראשי
הממשלה לשעבר מר יצחק שמיר ומר בנימין נתניהו, היושבים-ראש לשעבר של הכנסת מר שלמה הלל ומר דב שילנסקי,
ראש עיריית ירושלים מר אהוד אולמרט, חברי כנסת לשעבר, יושב-ראש המועצה הציבורית לשנת ז'בוטינסקי והנשיא
בדימוס של בית-המשפט העליון השופט מאיר שמגר, אנשי ומוזמני המועצה הציבורית לשנת ז'בוטינסקי, חברי אצ"ל
ולח"י לשעבר, חניכי תנועת בית"ר ובוגריה, יום הולדת של מנהיג שהלך לעולמו, או להבדיל יום פטירתו, הוא זמן למבטי
פרספקטיבה שבין עבר לעתיד. דיוקנו ואישיותו של ז'בוטינסקי, שהיום אנחנו מציינים ‏120 שנה להולדתו ו-‏60 שנה
למותו, מקרינים הרחק מעבר לאופק הזמן ומעבר לתקופה שבהם חי ופעל.
ככל שנוקף הזמן ואבק המחלוקות ההן שוקע, מאירה דמותו של ז'בוטינסקי בעוצמה הולכת וגוברת. לזאב ז'בוטינסקי
המנהיג, המשורר והחוזה, מחוללה של התנועה הרוויזיוניסטית והאיש שעמד שנים ארוכות בראשה, היו מעריצים רבים
בחייו ורבים יותר לאחר מותו. הם רואים בו מורה הוראה ואב רוחני. הוא היה להם מנהיג שעיצב השקפת חיים לאומית,
שאותה הנחיל לבני דורו ולדורות הבאים אחריו. מה נתן לנו ז'בוטינסקי? שאל פרופסור יוסף קלויזנר, מעריץ ורע, מי
שהיה מועמד מטעם תנועת החרות לתפקיד הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ותשובתו היתה: ז'בוטינסקי נתן לנו את
עצמו. הוא הקריב את כל חייו על מזבח עמו.
בצעירותו כעיתונאי באיטליה אימץ לו שם עט: אלטלנה. על מקור השם סיפר פעם: עלי להודות כי שם זה בחרתי מתוך טעות מצחיקה.
לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו מנוף. אחר כך נודע לי שמשמעותו באמת נדנדה. ואכן חייו של ז'בוטינסקי היטלטלו כנדנדה על מנת להפוך את תורתו למנוף לאומתו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

הסופר שלמה נקדימון שתמונתו מצ"ב בזמן אמת/דבריו...

1. לא נשכח ולא נסלח: אלטלנה- מאת שלמה נקדימון..!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5036&omm=1&viewmode=threaded

דב שילנסקי פותח את טכס האזכרה !!

יו"ר הכנסת רובי ריבלין מניח זרים על קבי הנרצחים!!

קדישאי, דב שילנסקי, יו"ר הכנסת ריבלין וח"כ רוחמה אברהם !!

2. דב שילנסקי ''רבין והתותח הטמא''
https://rotter.net/forum/gil/5036.shtml#2

משפחת ליפשיץ מתיחדת עם יקירם ז"ל הי"ד !!

קדישאי מניח זרים לזיכרם של יקיריו!!

ח"כ מיכאל איתן ביחד עם ניצול שואה/אלטלנה !!

הקראת שמות הנרצחים ודיקלום השיר אלטלנה !!

אזכרה וקריאת פרק בתהילים על ידי הרב בן למשפחת הנרצחים !!

תהילים פרק פה
א למנצח לבני-קרח מזמור.
ב רצית האל ארצך; שבת, שבות (שבית) יעקב.
ג נשאת, עון עמך; כסית כל-חטאתם סלה.
ד אספת כל-עברתך; השיבות, מחרון אפך.
ה שובנו, אלהי ישענו; והפר כעסך עמנו.
ו הלעולם תאנף-בנו; תמשך אפך, לדר ודר.
ז הלא-אתה, תשוב תחינו; ועמך, ישמחו-בך.
ח הראנו האל חסדך; וישעך, תתן-לנו.
ט אשמעה-- מה-ידבר, האל האל:
כי, ידבר שלום--אל-עמו ואל-חסידיו; ואל-ישובו לכסלה.
י אך קרוב ליראיו ישעו; לשכן כבוד בארצנו.
יא חסד-ואמת נפגשו; צדק ושלום נשקו.
יב אמת, מארץ תצמח; וצדק, משמים נשקף.
יג גם-האל, יתן הטוב; וארצנו, תתן יבולה.
יד צדק, לפניו יהלך; וישם לדרך פעמיו.

מצבות קדושים, ניצולי שואה שנרצחו על ידי קין - יצחק רבין !!

ידידי, יושב-ראש הכנסת השתים עשרה,

דב שילנסקי, מחיילי אלטלנה, ונאמני ארץ ישראל.

אחי ורעי, בני המשפחה הלוחמת,

מכובדי כולם,

חמישים ושש שנים לאחר אותו יום רע ומר

היום שבו נפלו שישה עשר מלוחמינו בידי אחים,

עדיין איננו יכולים לשקוט;

עדיין, קול דמי אחינו מסרב לידום;

עדיין לא הבנו – ולעולם לא נבין – מה חשבו להם היורים;

מה חשבו להם,

כשפתחו באש תופת על אחיהם הטובעים בים.

על יהודים.

לא נבין. לא נשכח. לא נסלח.

העלבון הנורא; תחושת המיאוס והבגידה;

התדהמה, לנוכח הקלות הבלתי נתפסת

של הנפילה לתהום מלחמת אחים ----

עלולים היו להמיט על העם הזה חורבן נוסף,

ודווקא על סף הקמתו של הבית השלישי,

אלמלא מנהיגותו המופלאה, ואחריותו ההיסטורית,

של המפקד, המורה והמנהיג,

מנחם בגין.

מאז אותו יום דמים נורא,

ניצבת לנגד עינינו מצוותו של בגין:

-- להיות אחרים:

לשמור – גם אל מול גלים של שנאה ודה-לגיטימציה –

על נצחו של העם הזה, על אחדותו,

בהביננו, כי ללא הערבות ההדדית, לא יהיה לנו קיום כאן.

פגזיו המקוללים,

של מה שהעזו לכנות בשם "התותח הקדוש",

כוונו, בראש ובראשונה, לאחדות זו --- אך לא יכלו לה.

גם היום, אנו עומדים על סף טרגדיה, חלילה,

לנוכח החלטות על עקירת אחים מאדמתם.

ושוב נשמעת דה-לגיטימציה כנגד ציבור שלם,

ודווקא כנגד הציבור החלוצי, הציוני, והמסור ביותר.

יובל שנים ויותר, אחרי יומה הארור של אלטלנה,

נראה – והלוואי שנתבדה –

כי שוב אנו עלולים לעמוד בפני מבחן נורא.

מה נעשה אפוא, ביום פקודה,

כדי שלא תשוב חרפה שכזו להכתים אותנו בדם אחים?

אנו,

ואחינו המתיישבים, שלוחינו, חלוצי העם,

עלולים להידרש בקרוב

לקיים את הצו המוסרי הקשה מנשוא,

של לוחמי אלטלנה והאצ"ל,

אשר חרקו שיניים, ונצרו את נשקם,

לקחה של אלטלנה חד הוא וברור,

והיום, דווקא היום, הוא רלוונטי מתמיד.

לקראת הימים הנוראים שאולי, חלילה, לפנינו,

אנו מצווים –

גם אם בלב נשבר, גם אם בדמע,

גם אם נחוש שגבנו אל הקיר –

לומר בקול ברור ורם:

בל יעז איש,

ובל יעלה במחשבתו של אדם,

להפנות חלילה נשק אל אחים.

גם אם ישפילו, יבוזו ויסיתו;

גם אם יחרפו ויגדפו את כל היקר והקדוש לנו;

גם אם נגזר על המפעל החלוצי המפואר;

וגם אם חלילה, חלילה! נעמוד מול עקירה,

---- בל נעז להרים יד על חיילינו או שוטרינו,

כי אחינו המה;

כי בשר מבשרנו הם.

פעם, היה ברור לכולנו,

כי אם יעקרונו, חלילה, מיישוב אחד –

יוקמו במקומו שניים!

ולכן, היום, על קברם של קדושי אלטלנה,

עלינו לחדש שוב את השבועה:

גם היום, גם אם יבוזו לנו כמו אז,

גם אם יוקיעו וינדו,

אנו נוסיף, נרבה, ונחזק אהבתנו ונאמנותנו לה,

לארץ חמדה.

גם היום, כמו אז,

ניאחז בה בידינו, בציפורנינו;

ניאבק למענה בכל הדרכים.

אך בצד שבועת אמונים לארץ אבות,

נישבע גם,

כי לעולם, לעולם!

גם לא בשעת ייאוש,

--- לא תורם יד אח על אחיו.

בל תוכתם שוב קוממיותנו, בדם אחים".

נאומו של רובי ריבלין בטקס האזכרה לחללי אלטלנה !!
http://www.katif.net/ro_new.php?id=4890

שלמה נקדימון: ''שמעון פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה !!''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5862&forum=gil&omm=0

הנינוח
חבר מתאריך 31.3.02
1624 הודעות 07:11 13.09.04

17. מנהג הפינוי בכוח של יהודים בידי משטרה יהודית, זו ירושה

ישירה מימי מלחמת העולם השניה. אז רווח המינהג הזה ברחבי הקהילות באירופה והמסורת הנפסדת הזו נמשכת כאן. גם הציונות מבוססת בעיקר על גירוש יהודים מקהילותיהם ההיסטוריות שנעשה ביוזמה של יהודים.
אני מסכים איתך לחלוטין ששוטרים יהודים לא צריכים להתעסק בגירוש יהודים. זה גוזל כוחות מיותרים מהעם היהודי, כוחות שדרושים למשימות לאומיות חיוניות יותר.
אני גם מסכים איתך שזכותה של ממשלת ישראל להכריז על בריחתה משטחים שהיא החליטה לברוח מהם, במסגרת תכניתה לפירוק מרצון של מדינת ישראל. אני תומך בפירוק הזה.
מדינת ישראל הגיע לסוף דרכה. היא אינה מסוגלת להגן יותר על חיי יהודים, והיא סיימה את תפקידה ההיסטורי. כל שנותר הוא לנהל בתבונה את הפירוק שלה על מנת לאפשר את הקמתה של מדינה יהודית תחתיה. הבריחה מרצועת עזה היא השלב הראשון בפירוק מרצון של מדינת ישראל.

אלת ציד
חבר מתאריך 30.8.02
10292 הודעות 19:09 16.09.04

ריבלין מכה על חטא:אני אחד האשמים בבחירתו של שרון.

"אני אחד האשמים בבחירתו של שרון"

"אנו נמצאים ברגע מכריע בתולדות מדינת ישראל", אומר יושב ראש הכנסת רובי ריבלין בראיון מיוחד ל'מקור ראשון'. "אני בטוח שאריק שרון משוכנע כי אם יגשים את תוכניתו לפינוי רצועת עזה, הוא יציל את יהודה ושומרון. אולם ברגע שנקבע כי יהודה ושומרון הם שטח כבוש, יש פה שינוי מבחינת התפיסה"

מאת:משה שטרן
15 בספטמבר 2004, כ"ט באלול תשס"ד

צילום: מרים צחי

הרגע שבו דיבר אריאל שרון על הצורך ב"סיום הכיבוש", היה נקודת מפנה מבחינתו של רובי ריבלין. אמנם הם עדיין מדברים מפעם לפעם, אלא שידידו הקרוב שרון, אומר ריבלין, כבר לא כל כך מקשיב לו.
רובי (ראובן) ריבלין (65) התיישב על כס יו"ר הכנסת לפני שנה וחצי, כשנבחר ברוב גורף של חברי הכנסת בפתח הכנסת השש-עשרה. בתום כהונה בת שנתיים כשר התקשורת בממשלת שרון הראשונה, ולאחר שנמנע (על פי עדותו) מלסדר ג'ובים לחברים, דורדר על ידי חברי מרכז הליכוד הרחק אל המקום ה36- ברשימה. בנעלי ספורט, בצעד מהיר ובניסוח קולח, הוא נראה מצוין לגילו, גם כשהוא מצטלם עם נכדו בן הארבע ומזכיר לנו שהוא מוותיקי המשכן.

"למרות עמדתי הברורה, יש להזכיר כי בהצגת מועמדותו לראשות הממשלה פרש ראש הממשלה את תוכניתו ועימה הלך לעם. איני יכול לומר לו: אריק, רימית אותי. אני יכול לומר: רובי ריבלין, רימית את עצמך"

אומרים לנו: 'טעינו'
בינתיים הוא אינו מתפטר, אלא מנסה להתמודד עם צרות מבית - קטנות יותר, אבל צרות: תדמית ירודה של הכנסת ושל חבריה, ביקורת על מלאכת חקיקה שטחית וקבלת החלטות חפוזה, ותחושה שהחבורה הנהנתנית השוכנת לה בתוך בועה, מסדרת לעצמה הטבות.
אדוני היושב ראש, האמנם "כנסת נכבדה"?
"קודם כל, זו הכנסת ואין בלתה. נכון שהיום הטרנד הוא לא לאהוב את הכנסת, כפי שקורה גם עם פרלמנטים אחרים. זה נובע בעיקר מהפתיחות ומהשקיפות שיוצרות העיתונות והמדיה, המביאות לציבור כל תקלה וכל תחלואה".
נראה כאילו תחלואים אלה רבו מאוד לאחרונה: הצבעות כפולות, פרשות בלומנטל, פריצקי והנגבי.
"לא פעם נותנים חברי כנסת סיבות טובות לציבור לא לאהוב את הכנסת, אך הסך הכל אינו מעיד על כל פרט. אכן, שיטות הבחירה או המינוי במפלגות מביאות לכאן אנשים שכאשר הציגו את מועמדותם, לא חלמו שישמשו מנהיגים ומכריעי גורלות. בזמנו, כשהיו ועדות מינויים, אלה שנשלחו הגיעו עם תחושת שליחות, ואילו היום חבר כנסת שהפתיע את עצמו ונכנס - בטוח שלא יכול להיות אחרת, ושרק מקרה הוא שהוא לא נכנס קודם לכן. בסופו של דבר, לא מעטים מחברי הכנסת שלא נולדו להיות כאלה משתפרים ברבות הימים, כאשר הם מפנימים את היכולת שניתנה בידם להשפיע. מצד שני, קיים רצון להראות כי מי שנחשבים מנהיגי הציבור הם בשר ודם, עם חולשות. יש כיף כזה לדעת, שניתן להלקות ללא רחם את מי שנחשבים מורמים מעם. ואחרי הכל, יש בכך סכנה ללגיטימציה של הכנסת כ'כיכר השוק', שבה מתקיימים דיונים ומתקבלות הכרעות דמוקרטיות. עלול להגיע שלב שבו יאמרו: למה מי אתם? אכן, הכוח שהכנסת נותנת לכל אחד ממרכיביה הוא כה גדול, שהוא עלול להעביר על הדעת לפעמים".
כוח זה מתבטא, בין השאר, ביכולת למנות מינויים פוליטיים כתמורה להיבחרות במרכז.
"גיניתי את התופעה, ובעניין זה ניתן לומר שידי כמעט לא היתה במעל - לא בהיותי שר ולא בהיותי חבר כנסת. נהגתי לומר לחברי מרכז הליכוד כי אם הם דורשים ממני שלמונים כתנאי לבחירה בי, שלא יבחרו בי. ואכן, נראה שבקשתי נענתה - רבים לא בחרו בי. היו מקרים שביקשתי למנות אנשים מעולים, אך לא עשיתי זאת משום שהדבר התנגש עם כללי המינהל התקין. יכולתי לעשות מעקפים אבל לא עשיתי. כשאנשים אמרו לי כי הבן שלהם רוצה לנהוג אלא שהוא בשלילת רישיון או שאין לו בכלל רשיון, לא פעלתי לטובתם.
"אבל ראוי לציין שצחי הנגבי לא המציא את השיטה. כך למשל, בעת המאבק בין המפד"ל לבין ש"ס היתה תחרות מי ימנה בתקופת שלטונו יותר מינויים במועצות הדתיות. כשהעבודה היתה בשלטון, היא ביצעה מינויים בכמות שלא תיאמן, והזעקה לא היתה כה גדולה. כבר היו לנו שלושה דו"חות של מבקרת המדינה מרים בן-פורת, וגם גולדברג נזקק לשני דו"חות כדי להניע את אמות הסיפים".
חקירת הנגבי, אם כן, מיותרת?
"אני אומר: אל תחשבו שאם תעמידו אדם לדין השיטה תיעלם מן העולם. יש לשנות את השיטה. כך למשל, במפלגה המונה מעל 75 אלף חברים יש לערוך פריימריז פתוחים. נכון שבכל שיטה יש חיסרון, ובשיטה המוצעת יקשה על מעוטי הממון להתמודד, אבל צריך לתפוס את השור בקרניו - לא לומר: תפסנו את צחי, נעמיד אותו לדין, ואחרים ימצאו דרכים לעקוף את מה שעשה. הרי בחמש-עשרה השנים האחרונות אף שר או מנכ"ל אחר לא נחקר בחשד הזה. יש לי הערכה לצחי הנגבי, שהחליט להשעות עצמו עם ההחלטה בדבר חקירתו, ועלי להזכיר שמינויו של השר עזרא במקומו הוא מינוי זמני, לשלושה חודשים בלבד".

"צחי הנגבי לא המציא את השיטה. בעת המאבק בין המפד"ל לבין ש"ס היתה תחרות מי ימנה בתקופת שלטונו יותר מינויים במועצות הדתיות. כשהעבודה היתה בשלטון, היא ביצעה מינויים בכמות שלא תיאמן, והזעקה לא היתה כה גדולה"
את משואת יום העצמאות בשנה החולפת הקדיש ריבלין למתיישבים "מחניתה ועד כפר-דרום", וכן נטל חלק ב'שרשרת האנושית' שקיימו תושבי גוש קטיף ותומכיהם.
האם השנה הקרובה תהיה מכרעת מבחינת גבולות המדינה?
"כפי שהדבר נראה היום, אנו נמצאים ברגע מכריע בתולדות מדינת ישראל. אני בטוח שאריק שרון משוכנע כי אם יגשים את תוכניתו לפינוי רצועת עזה, הוא יציל את יהודה ושומרון. אולם, ברגע שנקבע כי יהודה ושומרון הם שטח כבוש, יש פה תפנית מבחינת התפיסה. הנה, אנשים שאחזו בצמרת הימין במשך שנות דור, באים ואומרים לימין: 'טעינו'".
לבד משרון, ברור לגמרי למי הוא מכוון. מופז הרי אינו בשר מבשרה של התנועה. המתיחות בינו לבין ממלא מקום ראש הממשלה, שסבב עם 'אוטובוס ההתנתקות' ועשה לה נפשות, אף היא אינה סמויה. לא אחת התעמתו מעל דוכן המליאה.
"כשאומר זאת אהוד אולמרט, בנה של תנועת החירות שנולד לחטא הקדמון של מנחם בגין", הוא ממשיך וחוזר על דברים שאמר באזכרה שנערכה לזאב ז'בוטינסקי לא מכבר, "דבריו מתפרשים גם כ'הטעינו - הדרך שבה הלכנו הביאה להעמדתו בסכנה של הרוב היהודי בארץ. יש תזזית בתוך הליכוד, שכן יש הטוענים כי אין עוד צורך ב'קיר הברזל' וכי עלינו לוותר על חלק מארצנו כדי לאפשר הקמת מדינה פלשתינית, וזאת בניגוד לתורתנו (תורת ז'בוטינסקי ותנועת החירות - מ"ש) שארץ-ישראל שייכת לעם היהודי, ושכל הערבים יכולים לחיות בתוכה באוטונומיה או בזכויות שוות כאשר נהיה כאן רוב מכריע. הרי ההבנה של העם אחרי אוסלו היתה, שהפלשתינים על הנהגתם כיום אינם בני שיח, שכן הם אוחזים באסטרטגיית טרור בלתי מתפשרת, שאינה מאפשרת גם תחילת דיון.
"מפת הדרכים מהווה הכרה של מדינת ישראל בגבולות 67', והתמיכה בה היא הסכמה לעיקרון זה. מעתה ואילך, אם יעלה השמאל לשלטון הוא יוכל לומר כי הוא בסך הכל מיישם את העיקרון שנקבע היום, אשר עיקרו הוא כי אנחנו כובשים".
למרות חזון הבלהות, אומר ריבלין, שרון לא הפתיע ולא שיקר לציבור. הוא בא עם הרעיונות הללו לבוחר, ואם מישהו - כמוהו, למשל - תמך בו בכל זאת, הוא עשה זאת על אחריותו. כשלעצמו, הוא מכה על חטא: "בליכוד מתנהל ויכוח קשה", הוא אומר. "הלכנו בשני דגלים - בעד ונגד מדינה פלשתינית, ואני אחד האשמים בבחירתו של שרון. שילמתי מחיר לא קל כשאנשים חשבו שעברתי את הגבול בתמיכתי בו. ידידי הטוב, ראש הממשלה, אמר במפורש שהוא מכיר במדינה פלשתינית ושהוא חושב כי יש להביא לידי הכרעה כואבת שמחירה לא יהיה קל. מתוך שיחות שקיימתי עימו בשנים האחרונות, ידעתי שהוא רואה כורח בקיום רצף טריטוריאלי לפלשתינים וביכולתם לקיים מדינה משלהם, דבר המחייב פינוי ישובים. אמרתי: אני תומך בראש הממשלה, אך מתנגד לכל תוכנית שכזו. כשהלכנו לבחירות הייתי בטוח שזהו תהליך שאפילו אינו בחיתוליו. האמנתי שהליכוד יכול ללכת בשני הראשים, שהרי הפרטנר ממילא אינו מסכים - לא לתוכנית שרון ולא לתוכנית הליכוד. אבל עכשיו, ברגע של הכרעה, נשאלת השאלה האם הליכוד אכן מאמץ את תורת השמאל, שמבקש רוב יהודי אך מוותר על חבלי מולדת".
האם אפשר להבין שיותר משאתה מאמין לשרון, האומר כי יעצור את הנסיגה אחרי רצועת עזה וצפון השומרון, אתה מאמין לאנשי יש"ע, המזהירים כי זוהי רק ההתחלה?
"אני מאמין לראש הממשלה באמונה שלמה. אבל אני גם אומר לו: הרי לאחר שתסיים את תהליך ההתנתקות יבואו כל אומות העולם וידרשו עוד, או שיבואו אחריך אנשים לשלטון וימשכו אותך. אריק שרון ראה בעזה קלף מיקוח חיוני, אשר יחייב את הפלשתינים קודם כל לשקם את הפליטים ולהסיר מישראל את סכנת 'זכות השיבה'. גם הוא יודע שעזה לא תקבל מענה פוליטי מהמצרים, הרואים בה רעה חולה לא פחות מזו שרואים הירדנים באנשי הפת"ח ביהודה ושומרון".

מה לך ממשאל העם?
לפני כחודשיים השתתף ריבלין במפגש ראשי פרלמנטים בשטרסבורג. על רקע התגברותה של האנטישמיות בצרפת, ביקשו ראשי האסיפה הלאומית הצרפתית להוכיח לעמיתם מישראל כי הם פועלים נגדה ומוקיעים אותה, ובתום המפגש הכללי הוזמן ריבלין לפגישה נוספת. "היות שאיני שותה יין נסך", אומר ריבלין, "התכבדנו בפירות טעימים מתוצרת החקלאות הצרפתית". כטוב ליבם בפירות, התעניין נשיא האסיפה הלאומית הצרפתית אצל היו"ר מדוע אינו תומך בתוכניתם של ראש ממשלתו ושל יו"ר מפלגתו. "באמת רציתי לשאול אתכם האם עלי לתמוך בו", הקשה ריבלין, כדיווחו. "אולי אתם תוכלו לשכנע אותי. ראש הממשלה סבור שההתנתקות תעניק לנו שקט מהאירופים למשך 15 שנה, וכך נוכל לחזק בינתיים את מעמדנו. האם אכן תניחו לנו למשך 15 שנה?". כשענו לו "לא ולא" שאל אם יתנו לנו מנוחה 15 חודשים. וכששוב ענו "לא ולא" שאל אם יתנו לנו 15 שבועות. "אל תחלום אפילו על כך", השיבו לו.
דיווחת על כך לראש הממשלה?
"ראש הממשלה שמע ממני את תוכן השיחה, והגיב כי מכיוון שכך, האירופים יהיו מחוץ לתמונה. אני הבעתי את חששותי גם לגבי האמריקנים בעניין זה, למרות שעלי לומר כי שרון הביא להישגים משמעותיים ביותר ביחסים איתם. מה ששמענו מנשיא ארה"ב הוא דבר שכמעט לא נשמע על ידי אף נשיא מאז 1967. אך עדיין הפער בין עמדתי לעמדתו גדול, שהרי מעולם לא הסכימו אומות העולם כי ירושלים תאוחד וכי ארץ-ישראל אחת היא".
מה אתה שומע מראש הממשלה בשיחותיך איתו?
"יש בינינו דיבור מפעם לפעם, ואני לא חוסך שבטי ממנו מבחינה אידיאולוגית. על תוכנית 'מפת הדרכים', שאף לא אחת מ14- ההסתייגויות הוירטואליות שלנו נכנסו אליה, נקרע קרע בינינו. יש לי אמון באיש אבל אני חושב שהוא טועה טעות קשה. אריק שרון מחזיק היום בעוצמה ציבורית רבה יותר מזו של הליכוד. זה אולי המקום היחיד שבו היחיד גובר על הסינרגיה - אבל רק עד שלב מסוים, שהרי אנשים בחרו בו לא מתוך רצון לראות בו תכלית הכל אלא מתוך רצון למחות על מדיניות שהאמינה בערפאת.
"אריק הרי בא מבית מפא"יניקי והיה מתלמידיו של בן-גוריון, אמן הפרגמטיות. הוא מעולם לא ראה בנושא של ארץ-ישראל אידיאולוגיה לאומית. תפיסת העולם שלו היא פרגמטיסטית, אמנות האפשר. הוא ביטחוניסט ממדרגה ראשונה, ובכך אולי אף עולה על בן-גוריון. בעיניו בקעת הירדן חיונית לא משום שהיא נחלת אבות אלא משום שהיא שדה קרב עתידי שבו נתמודד בחזית המזרח. הוא גם לא רואה שום אפשרות שלא לקיים רצועה של 12 ק"מ על גב ההר. אלה תוכניות שלעולם לא יתקבלו על דעת הפלשתינים, אבל הוא מוכן ללכת כברת דרך בהנחה שבכך ישמור על היתר.
"אמרתי לו רק לפני ארבעה שבועות: ראה, חיבור מעלה-אדומים עם ירושלים הוא חיוני. אם אנחנו מוותרים על זה אנחנו מוותרים על אחדותה של העיר. אנחנו נבנה, הוא אמר, אבל לא צריך לדבר. אמרתי: מה פירוש לא צריך לדבר? צריך להכריז בקולי קולות. מס השפתיים שאתה משלם לאמריקנים יגרור דרישות מצידם ויחייב את ממשיכיך".
בנקודת הזמן הזו, האם יש לו לגיטימציה ציבורית למהלכיו? אולי יש מקום לבחון אותה בבחירות, או במשאל עם?
"למרות עמדתי הברורה, יש להזכיר כי בהצגת מועמדותו לראשות הממשלה פרש את תוכניתו ועימה הלך לעם, למרות שלליכוד היה מצע שונה. הוא לא הסתיר את דעותיו מעולם, גם לא ממני. איני יכול לומר לו: אריק, רימית אותי. אני יכול לומר: רובי ריבלין, רימית את עצמך. לא שעית לאלו שאמרו כי לא ניתן לתמוך בארץ-ישראל וגם בך, שהרי תמכת באריק. אנחנו עומדים בפתח עשרת ימי תשובה, ועלינו לתת לעצמנו דין וחשבון. אם מישהו חטא - חטאתי אני.
"רוב שרי הממשלה הצביעו בעד תוכנית ההתנתקות, כולל מי שלא מאפשרים לשרון היום - ובצדק - להכניס את מפלגת העבודה. כך ששרון מקבל לגיטימציה. גם עוזי לנדאו עדיין בממשלה, וגם חברים טובים אחרים כמו צחי הנגבי וישראל כץ, שהצביעו נגד התוכנית. מי שחושב שהחלטת ההתנתקות לא נתקבלה אינו יודע מה הוא סח. על השלבים לקבל אישור פעם נוספת, אולם ההחלטה עצמה כבר התקבלה".
כלומר, התעלמותו של שרון ממשאל המתפקדים מובנת.
"זאת איני אומר. אמרתי לו: מה לך ממשאל העם? אני נבחרתי על בסיס אמונתי שאינו כובשים בארץ-ישראל. גם אם תביא לי אלף משאלים של הליכוד המצדדים בהתנתקות, לא אעשה זאת. יכול להיות שמבחינה מוסרית, במצב כזה הייתי מתפטר מהכנסת. אני לא חושב שמרכז מפלגה צריך לקבוע לממשלה. אמנם אני אמרתי לשרון שלא יילך למשאל עם, כי אני לא אשמע לו, אבל יועציו יעצו אחרת. גם למשאל עם אין מקום, אלא כשמבחינה מצפונית עולה עניין שבו לא דובר עדיין. מששאלת את פי תנועתך, אתה מחויב בהכרעותיה. אבל האמת היא לשהתכנסויות בשאלות מכריעות מגיעים פחות ממחצית מחברי הליכוד. מראש לא היה צריך לשאול אותם".
בתפקידך זה, האם אתה מרגיש אחריות כלפי ההחלטות המתקבלות?
"אמרתי לחברי אריק שרון: אני אהיה בממשלה רק בזכותך, שכן חברי העניקו לי את המקום המכובד, ה-36, לאחר שהייתי במקום ה-9, בסמוך לך. אבל אם אהיה שר הדבר יחייב אותי להפעיל שיקול דעת שבו דעתי היא דעתי, אבל אצבעי היא של שרון. דבר זה איני יכול לעשות כשההכרעה היא בניגוד למצפוני ולאמונתי. לכן אמרתי: אני הולך לכנסת. הוא שאל אותי: מה, אתה רוצה להיות ממלא מקום של נשיא המדינה? אמרתי שאני אוהב את הכנסת ואני יכול לקיים משימות לאומיות ממדרגה ראשונה, ושלעולם לא אצביע בעדו בעניינים שבהם תורם יד על ארץ-ישראל בבחינת פינוי בית אחד. הסכמנו שלא להסכים".

מעבירים חוק מבלי להכירו
בכנסת הוא אכן הצליח לקדם לא מעט יוזמות ולהכניס שינויים. בין היתר הותקנו מסופי מחשב הותקנו במושביהם של הח"כים, הוחל איסור על כניסתם של חברי מרכז לדיוני הוועדות, וגם ערוץ הכנסת יצא לדרך. הוא שואף לבטל חלק מהוועדות, במיוחד אלה שאינן קבועות דוגמת פניות הציבור, המאבק בנגע הסמים, זכויות הילד והעובדים הזרים. עם הוועדה למעמד האשה זה יילך כנראה יותר קשה.
עבודת הוועדות היא לעתים קרובות שטחית: ח"כים נכנסים ויוצאים, מצביעים כפי שנאמר להם, מבלי לדעת על מה. האם צמצום הוועדות יפתור את הבעיה?
"אכן, אם היו פחות ועדות הנציגים בהן היו מעורים יותר. בפרלמנט הנורווגי יש 165 חברים ו-11 ועדות. שם אין מאפשרים לחבר להשתתף ביותר מוועדה אחת, ועליהם להיות ספציפיים בעבודתם הפרלמנטרית. במציאות שלנו קשה להחיל זאת, שהרי רוב סיעות הבית הן בנות פחות משבעה חברים. גם בליכוד, שהוא סיעה גדולה, רוב חברי הכנסת עסוקים בממשלה. עד שלא נצמצם את הוועדות, נחייב את חברי הכנסת להשתתף בדיוניהן ונקבע שרק חברי כנסת מן המניין רשאים להשתתף בהצבעותיהן, יועברו חוקים שלעתים מעביריהם אינם יודעים מהם. אני למשל לא מצביע על אף חוק מבלי שקראתי אותו, אלא אם אני רואה שהחוק מחייב אותי לומר שלום לרעייתי בכל בוקר, ואני יודע שאני אומר שלום גם בלי החוק הזה.
"בכוונתי גם להביא הצעות לשינוי תקנון הכנסת, כדי שלא ניתן יהיה לאיים על חברי הוועדה: אם אתם מצביעים נגד הממשלה נחליף אתכם. והרי יכולים להיות לבוא סחטנים ולומר: אם לא תיתן לי לא אצביע עבורך בכנסת. וכבר היו לנו סגני שרים שקיבלו מכונית תמורת אוסלו. לח"כ צריכה להיות אחריות כלפי החוק, שיידע על מה מדובר. זכותו של אדם לעלות להר הבית מבלי לדעת מתי נבנה בית ראשון ומתי נחרב בית שני (הכוונה היא לח"כ יחיאל חזן - מ"ש). הוא לא חייב לדעת היסטוריה. אבל עליו לדעת על זה חוק הוא מצביע".
האם גם בערב ראש השנה תשס"ו תכהן בתפקידך?
"כל עוד ארגיש כי אני יכול לכהן בכנסת כשאמונתי איתי, אעשה זאת. כשארגיש כי עלי לעזוב את הכנסת כדי לשאת דגל אחר, אתפטר ממנה. לא נולדתי בתפקיד הזה. אבל יתכן מאוד שהבחירות בפתח, שכן עד שהליכוד לא יכריע מהי הדרך שתוביל אותו לא נוכל להוביל את המדינה. אני דמוקרט. כידוע, יש בליכוד חברי מרכז - שאינם מצביעי ליכוד - הסבורים כי הדמוקרטיה אינה חשובה ביותר כשמדברים על נצח ישראל. אולם השקפתי היא שקיומה של ישראל מותנה בהיותה יהודית ודמוקרטית גם יחד".
ומה על משרת נשיא המדינה מבחינתך?
"אני פוליטיקאי. התפקיד אינו מגונה, אבל עד כה איש לא דיבר איתי עליו".

[email protected]

אלת ציד
חבר מתאריך 30.8.02
10310 הודעות 18:57 14.09.04

ריבלין=יש מקרים בהם ניתן לשקול משאל עם ללא קולות הערבים

יו"ר הכנסת: יש מקרים בהם ניתן לשקול משאל עם ללא קולות הערבים
כך אומר יו"ר הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין בראיון מיוחד ל"קול ישראל" בערבית; לדבריו, יש מקרים בהם הדמוקרטיה לא נחלת הכלל - בסוגיות שנויות במחלוקת הקשורות ליהודים או ערבים, יש לפנות בשאלה לאוכלוסייה הרלוונטית; עוד הוא אומר: אם הכנסת לא מתפקדת - שתלך לבחירות
מאת: רנית נחום-הלוי | עודכן: 17:36 14/09/2004

שרון דוחה על הסף את הצעת נתניהו לערוך משאל עם לאישור ההינתקות

----
"מדינה יהודית לא יכולה להתקיים אלא אם תהיה דמוקררטית ותקיים הכרעת רוב. אין לנו ארץ אחרת, וארץ זו בלי דמוקרטיה לא תוכל להתקיים".

כך אמר (יום ג', 14.9.04) יו"ר הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין. עם זאת, מפתיע ח"כ ריבלין כאשר בראיון מיוחד לכתבת 'קול ישראל בערבית' אומר, כי בכל הקשור למשאל עם בנושא תוכנית ההינתקות, קיימת אפשרות לבחון משאל וקבלת הכרעה ברוב מיוחס.

לדבריו, "אני בהחלט חושב שיש נושאים שאנו מבקשים לראות שהוא דבר בבחינת יהרג ובל יעבור בכנסת ישראל. יש נושאים שהם ברורים שעליהם הרוב צריך להכריע... אך יש מקרים שאם מופנה הדבר לגבי אחד מגורמים אלה במדינה, ייתכן שצריך לשאול את אותם גורמים".

יו"ר הכנסת ממשיך ומסביר כי הדמוקרטיה לעיתים יכולה להרשות העדפת קול אחד על-פני אחר. "היה מי שהציע שאום אל-פאחם תעבור ותהיה חלק מיישות פלשתינית. האם נעשה משאל עם לצורך עניין זה ונשאל יהודים בירושלים וגוש קטיף? או נשאל את תושבי אום אל-פאחם בנושא זה?"

"כמובן שאתנגד לכך שמשאל עם כזה, שיקבע את גורלם של יהודים או ערבים. יש מקרים בהם צריך רוב מיוחס. באופן עקרוני, בדמוקרטיה פרלמנטרית לא יכול להיות שקול אחד יהיה פחות שווה מאחר. אני נגד אפליה בין העדפה של קול מסוים, אבל יש בארץ הזו מקרים שנדרשים לשאול שאלות המחויבות להיות ברוב מיוחד. דמוקרטיה יכולה להכריע שבמקרים מסויימים צריך רוב מיוחס".

בכך מצטרף יו"ר הכנסת, ריבלין לדעת חברו לסיעה שר האוצר, בנימין נתניהו, שקרא אתמול לבצע משאל עם ברוב מיוחס . כמו-כן מצטרף יו"ר הכנסת לדעתו של שר הרווחה, זבולון אורלב (מפד"ל), שהשמיע קריאה דומה, והתנה זאת בהמשך ישיבתה של המפד"ל בקואליציה.

ריבלין: אם הכנסת לא
יכולה לתפקד שתלך לבחירות

מדבריו של יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין מתברר, כאמור, כי על אף שהוא מתנגד לתוכנית ההינתקות ועל אף שעד לפני ארבעה חודשים פנה לראש הממשלה ואמר לו שלא ניתן לפתור בדמוקרטיה ייצוגית סוגיות שנויות במחלוקת במשאל עם, הרי שבראיון זה מודה יו"ר הכנסת, כי אין הוא שולל לבצע משאל עם, שיכריע בסוגיית תוכנית ההינתקות.

בראיון לרשת ב' של קול ישראל מוסיף ריבלין, "אנו נמצאים בפני מים אדירים העומדים לשטוף אותנו, בעיצומה של סערה, שכל הכרעה יכולה לזעזע את העם כולו. מדובר בדור שלישי של אנשים שבונים את ביתם , וזו הכרעה קשה ולא פשוטה... יש מקרים שאומרים חברי הכנסת, לא ידענו ששאלה זו תעלה בכהונתנו ולא בסמכותנו לדון בה. במקרה זה, ניתן להחזיר את ייפוי הכוח לעם".

יו"ר הכנסת מסביר כי לצורך הדבר יש לחוקק חוק יסוד משאל עם, דבר שלא נעשה משך 56 שנה, ובו יקבעו כל הסעיפים הרלוונטים לקיום משאל עם דמוקרטי. כמו-כן, יקבעו כל המהלכים כולל תנאים לקיום משאל עם ברוב מיוחס, כאמור. אפשרות נוספת שמעלה יו"ר הכנסת, היא לפתור בעייה זו על-ידי הליכה לבחירות, מכיוון שהכנסת יושבת כ"משותקת".

"הכנסת לא מאוחדת בעניין הינתקות או משאל עם. הכנסת צריכה להכריע בעצמה האם היא מסוגלת או לא למלא את תפקידה. אם היא מסוגלת - שתמלא תפקידה. אם לא מסוגלת - שתלך לבחירות. יש אפשרות אחת - שהממשלה תכריע והכנסת תכריע אחריה, או ללכת לבחירות על מנת להביא תוכניות חדשות ואמירות ברורות לעם", אומר ריבלין.

נוצר ביום: 14/09/2004
רשימות נוספות: רנית נחום-הלוי

--
עמנו הוא לב האנושות-וארץ ישראל-לב עמנו.

מאיר פעיל צריך לעמוד למשפט ציבורי אם לא בחייו אז בבית דין למעלה...!!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5036&forum=gil&omm=0

חברים/ות יקרים/רות !!

מזה זמן רב שכולנו מתדיינים בפרשת "אלטלנה" וישנם שגורסים אם זה במסמכים ואם זה מידיעה שיצחק רבין ז"ל פיקד על כוח הפלמ"ח ויש מי שגורסים, בדרך כלל מידיעה או ממקורות של הסטוריונים מטעם, שיצחק רבין לא פיקד על כוח הפלמ"ח שתקף את האנייה "אלטלנה".

לכן חובה עלי להביא בפניכם/ן את הציטוט מפיו (בפעם הראשונה הבאתי מקורות אחרים) של יצחק רבין שכתב בסיפרו "פנקס שירות" - שער שביעי,
פרק שבעה-עשר: מנחם בגין מקבל את ראשות הממשלה.

להלן:
הציטוט ככתבו וכלשונו בכלל והקישור לקריאת כל המסמך/הפרק בפרט

את הפתרון הכולל הביא לא אחר משמעון פרס בנאומו חוצב הלהבות אשר נשא לא מזמן בכנסת. בין הגפרית והאש העולים משפתיו, הזכיר פרס גם את שמו של בן-גוריון ואמר שהוא, שמעון פרס ומפלגתו, נאמנים לדרכו של המנהיג האגדתי. אכן הוא צודק וגם שרון הולך בדרכו של בן-גוריון. בן-גוריון גידל גם את פרס וגם את שרון והם אינם יוצאים ממעגל רעיונותיו. אפשר לדייק ולומר שרעיונותיו נקלטו באופן פורמלי, בלי המינון והאיזון המיוחדים של "המורה", שרק הם הקנו לדרכו של בן-גוריון את האנרגיה הפנימית. אך זה רק טבעי – "דרכו של המורה" לעולם איננה נקלטת אצל תלמידיו בשלמותה. הרבה יותר חשוב ש"בן-גוריוניזם" השתלט למעשה על כל המחשבה הפוליטית והביטחונית בישראל דרך הזיכרון ההיסטורי ודרך הייחס המיתולוגי להיסטוריה של המדינה.

ישראל כולה נמצאת עדיין ב"מעגלי בן-גוריוניזם", וזו בדיוק הסיבה למצבנו כיום וזו הסיבה לכך ששרון נראה כ"חידה". אין שום חידה בשרון, החידה נמצאת בנו. אי אפשר להינתק משרון בלי להינתק מהעבר הבן-גוריוניסטי של הציונות ושל המדינה. הינתקות זו תכלול בהכרח את ה"ביקורתיות", המוכנות לגלות את ה"שלילי" ב"מורשת" הגדולה ומלאת הסתירות של בן-גוריון ולדחות אותו. במצבה הנוכחי, שרידותה של ישראל תלויה ביכולתה להתייחס בביקורתיות לעברה. אבל אין שיקול דעת בלי ידיעת העובדות. וכדי לדעת ולהפנים את העובדות יש לסגור לזמן-מה את "אלבומי הניצחון".

"נחזיר את לטרון יחד עם הירקות"

אחרי הניצחון הפוליטי של כ"ט בנובמבר 1947, נקלעה הנהגת הישוב לבעיה קשה: התברר שהמצב דוהר לכיוון מלחמה, בניגוד לפציפיזם המבני של אחדים ופחדים של אחרים. כידוע, היה בן-גוריון "יחיד בדורו" גם בכך שטרח לרכוש לעצמו אי-איזו הבנה בתחום. עתה נראה לאיזו רמה הגיע.

תוך חודשים ספורים התברר שנקודת הכובד של המלחמה נמצאת בירושלים, ובעיקר ב"קו" שם שיירות ההספקה הוכרחו "לפרוץ בדרך אל העיר". באמצע הדרך עמדה נקודה איומה – מתחם לטרון. היה ויכוח מה לעשות עם לטרון. בישיבת "מנהלת העם" הציע בן-גוריון להושיב בלטרון יחידה מזויינת. הוא נקט במספר דמיוני בקנה המידה של אותם ימים – 3 גדודים. אבל ציזלינג, אשר החזיק בתיק החקלאות מטעם מפ"מ, התנגד לכיבוש של השטח הערבי. בן-גוריון ניסה להתחמק מהבעיה המנטלית – לדבריו הבחורים בינתיים "יגדלו ירקות", וכאשר יבוא השלום יחזירו היהודים את השטח לערבים "יחד עם הירקות" (כך במקור).

רצוי להבין את התמונה אשר עמדה מול עיניו של בן-גוריון. הרעיון לגדל ירקות תוך כדי קרבות נראה אבסורדי על פניו, אלא שבן-גוריון ראה את המלחמה במונחים של "פרעות" וחסימות כבישים. בחשבון שלו עתידים היינו לעמוד באתגרים אלה, ובין קרב לקרב גם להשביח את השטח - ולהחזיר אותו לבעליו התקניים "עם הירקות". למעשה היתה זו תמצית הקונספציה האסטרטגית של הציונות הסוציאליסטית, אם כי בן-גוריון סטה ממנה פה ושם. אי אפשר לומר שהקונספציה הזאת כשלה בכל מקום, אך בדרך כלל היא כשלה. למרות זאת אך שום רעיון אחר לא היה מקובל על האליטה, להוציא את קומץ רביזיוניסטים אשר תוייקו משום כך תחת השם "פשיסטים".

כידוע, הדברים התפתחו אחרת. למעשה, עד להכרזת המדינה הוחזק מתחם לטרון על ידי בריטים, ולא היווה בעיה לשיירות. אך גם בלעדיו הצליחו "הכנופיות" להביס את הפלמ"ח עד סוף חודש מרץ במלחמת הדרכים. המשבר פרץ במלוא משמעותו עם חסמת דרכה של שיירת חולדה והתבוסה בנבי-דניאל, בין ירושלים לגוש עציון. תבוסות אלו סימנו את קריסת הקו האסטרטגי והטקטי אשר נקט הפיקוד היהודי, והן היכו גלים חשובים ביותר במישור הפוליטי – ארה"ב נסוגה מתמיכתה המוצהרת בהקמת המדינה. במילים אחרות, הלוחם הפלשתיני ריקן מתוכנה את הצהרת בלפור והחלטת עצרת האו"ם. פעם נוספת הוכח שאין ערך לתכסיסים מדיניים בלי גיבוי של כוח צבאי ובלי מוכנות והיכולת המקצועית להפעיל אותו.

השינוי בעמדה האמריקנית היה הסיבה העמוקה למבצע "נחשון", בו הופרו כל העקרונות של ההומניזם ו"טוהר הנשק" – למען הניצחון העתידי. לטרון נשארה מחוץ לתמונה, כאמור, אך בן-גוריון לא שכח אותה. מתוך ידע מודיעיני או מתוך מזל גדול הוא כיוון לרגע המוצלח ביותר – כאשר "צבא ההצלה" של קאוקדג'י כבר עזב את המתחם ואילו הלגיון הירדני עוד לא נכנס. לטרון הייתה ריקה כאשר בן-גוריון שלח את הפקודה לתפוס אותה על ידי פלוגה אחת של הפלמ"ח מחטיבת הראל. יצחק רבין פיקד אז על החטיבה, והוא לא ביצע את הפקודה. הזמן הוחמץ באופן טרגי.

בחודשים הבאים תקפנו את לטרון, שפכנו הרבה דם, ובכל זאת לא הצלחנו לכבוש אותה. על קרבות אלה נכתבו ספרים אשר גילו את הכשלונות ו"שברו מיתוסים", אך הציבור עדיין איננו מודע להפרת הפקודה הקריטית ועל קונספציה של "להחזיר עם הירקות", שהם אלה שיצרו את המסגרת הטראגית של הפרשה.

פרשת אלטלנה.

פרשת אלטלנה התרחשה ב"הפוגה" בין השלב הראשון של המלחמה לבין קרבות עשרת הימים. כאשר נזכרים בפרשת אלטלנה, מקובל לחשוב על הירי של ה"תותח הקדוש". אגב, יצחק רבין לא פיקד על "התותח הקדוש". השתתפותו בקרב הייתה מקרית לחלוטין: רבין בא למטה הפלמ"ח להיפגש עם חברתו לאה, כאשר האנייה נתקעה מול הבניין. חייליו נפרסו על החוף וירו באנשים השוחים במים. לא נמעיט בטרגדיות האישיות ובמוכנות להרוג את היהודים האשמים בהשתייכות לזרם הרביזיוניסטי – אך שוב אנו פונים לרובד אחר של האירוע.

ספינת אלטלנה נקנתה בכספי הבורגנים היהודיים בשנחאי (רובם ממוצא עיראקי), והיא הייתה אמורה להוביל אנשים ונשק לקראת חידוש הקרבות על-פי הסכם בין הצרפתים והאצ"ל. המבצע כלל חמש הפלגות, וכמות הנשק היתה עצומה במונחי תש"ח, אך הכול נפסק כאשר האנייה הושמדה בהפלגה הראשונה. הנשק נשרף ברובו, ונשק אחר לא הגיע כלל. כמו כן לא הפליגה משנחאי אניית נשק נוספת. לא היה צורך פוליטי להשמיד את הנשק, העילה הייתה שהוא כאילו מיועד לשמש למרד של אצ"ל נגד הממשלה החוקית. למעשה אצ"ל תיאם את המבצע עם הממשלה, אלטלנה התחילה לפרוק את מטענה בכפר ויתקין והנשק שהורד נשלח לצה"ל – אז מה הניע את בן-גוריון "להשתכנע" שאצ"ל כאילו מכין מרד? כמובן, הייתה כאן מסורת שמאלנית מושרשת, לפיה "הימין" הוא תמיד "פשיסטי" ורוחש מזימות של תפיסת השלטון. אך מעבר לכך, מיומנו של בן-גוריון עולה פרט מעניין. התברר שבאותם ימים היה בן גוריון בטוח בכוחנו מעל ומעבר לכל פרופורציה ולכל מציאות. הוא "תכנן" להרוס עד היסוד את לוד ואת רמלה באש תותחים בקוטר 68 מ"מ, לכבוש את דמשק במסע פלמ"חאי דרך הרי חרמון, ועוד תסריטים דמיוניים מסוג זה. בין היתר תכנן גם לכונן "הסדר החדש ללבנון" – רעיון זה חיכה למימושו ולכשלונו במלחמת לבנון העתידית ב-1982 בניצוחו של אריאל שרון.

אם כן, בן-גוריון סבר שהניצחון כבר מונח בכיסו והוא פנה לחשבונאות של "אחרי". כאן הייתה חשיבות עצומה לשאלה טכנית: מי הביא את "נשק הניצחון" – והיה צורך מובהק לשלול את נקודות הזכות מהיריבים הפוליטיים מן הימין. לא היה די בניצחון, הניצחון היה אמור להירשם על שמו האישי של בן גוריון ועל שם הזרם הפוליטי שלו – ועל שמם בלבד.

עלילת המרד טפחה וגדלה, פורקו גדודים של צה"ל ונעצרו אנשים ללא סיבה וללא משפט – אגב יצחק רבין ז"ל פיקד על אחד ממרכזי המעצר - אך ייאמר לזכותו של בן-גוריון שהוא עצר את ההידרדרות לדיקטטורה גלויה כאשר הבטיח את שליטתו בדרך ה"דמוקרטית". אולם אותנו מעניין הפן הצבאי של הפרשה, היינו האם בן גוריון צדק או טעה בהערכתו את מאזן הכוחות.

המבחן בא ב"קרבות עשרת הימים". שלוש חטיבות של צה"ל תקפו בשלוש נקודות נפרדות, ונכשלו בכולם. למזלנו, היה למלחמת העצמאות אופי מיוחד. את השלב ה"תקני" שלה ניהלו צבאות של המדינות השכנות למען הפלשתינים, כשלמעשה הם רק שילמו מס אידיאולוגי, ולא רצו להקריב ולהסתכן יותר מדי. בקרבות עשרת הימים הם בלמו את המתקפה של צה"ל, אך המחיר היה כבד מדי מבחינתם, ולמעשה הם "פרשו" מהלחימה. בנסיבות המיוחדות האלו, הפכו הכישלונות למפנה אסטרטגי לטובתנו. אך היה מחיר לכישלונות. בקרבות עשרת הימים לא היינו ביתרון מובהק אלא ב"תיקו", וייתכן שעם הנשק הנוסף של אלטלנה היינו משיגים ניצחון של ממש. בסופו של דבר ניצחנו בתש"ח, אך במחיר כבד, ועם גבולות אשר לא ניתנים להגנה אלא בדרך נס. אכן, עד ל"ששת הימים" הסתמכנו על הנס, וזה אפילו עבד – לפחות בינתיים.

נס ששת הימים

לא ניכנס לתיאור המלחמה הזאת, שהיא סדרת נסים גלויים, או צירוף נסיבות נדיר למי שאיננו מקבל את תזת הנס. אבל נבהיר נקודה אחת: צה"ל לא רדף את האויב המובס מעבר למכשולי המים – תעלת סואץ בדרום ונהר ירדן במזרח. יש לדייק – צה"ל בכלל לא רצה להגיע לתעלה, זה קרה באופן כאוטי ביוזמת המפקדים בשטח. מה שנוגע לירדן – כאן פיקד דיין לפוצץ את הגשרים – ובוודאי לא הייתה לו מחשבה לעבור את הנהר על גביהם. באור זה יש לראות את הבריחה המבוהלת של הערבים דרומה ומזרחה כמהלך אסטרטגי הנכון מיסודו, שמטרתו הייתה להציל את כל מה שאפשר אחרי התבוסה בסיבוב הקרבות הראשון. אמנם התברר שהפיקוד המצרי לא ידע לארגן את הנסיגה, אבל זה עניין אחר לחלוטין. לצה"ל לא הייתה היכולת להשמיד את האויב בעומק השטח, הכרעה גיאוגרפית לא הייתה אפשרית, ומכאן שהיה צריך לפעול במישור גיאוגרפי אלטרנטיבי, היינו ליישב את השטח ש"נכבש" (למזלנו הוא היה גם "משוחרר"). מכל מקום, מבחינה מקצועית, הורגש בצה"ל ה"חסר", והיה רצון עז להתנסות בצליחה יזומה של מכשולי המים ו"בפיתוח הניצחון" לעומק האסטרטגי.

צה"ל התחיל לקנות ולשדרג את הציוד הטכני לצליחה והניסוי הראשון בא במרץ 1968, במבגרת במבצע "כרמה" נגד בסיסו של ערפאת בירדן. המבצע נקרא לפעמים "היום השביעי של ששת הימים", והוא היה כישלון טוטלי של צה"ל. הכתובת כבר הופיעה על הקיר, אך לא נמצאו לה קוראים.

"מחדל מודיעיני"

"מחדל המודיעין" ב-1973 הוא מן המוסכמות בחברה הישראלית, כעין "נכס צאן ברזל" בהבנת הצבא והמלחמה, והוא כולו מיתוס, כזב ושקר. המודיעין היה מספיק ומדויק. אמנם ראש אג"מ אלי זעירא נתן פירושים מוטעים לעובדות הידועות, אך הוא לא "השתלט" על הממשלה ועל מטכ"ל. האמת היא שזעירא יצר "רעשים במערכת", אשר בתנאי המשבר הכבידו על עבודת הממשלה עד ומעבר לנקודה הקריטית. בין גורמי המשבר הייתה עמדתה של ארה"ב, שיקולי הבחירות, והרבה יחסים אישיים. אך הסיכונים היו ידועים, גם אם המעיטו בהם, וממשלת ישראל ביודעין החליטה להסתכן. הבעיה הקריטית הייתה שהיא לא ידעה להסביר את עמדתה לצמרת הצבא. זו לכל הסיבה למהלכים הכושלים של הימים הראשונים, אך גם זו סיבה חשובה והיא גבתה את המחיר שלה.

גם הצמרת של צה"ל לא הייתה נקייה בדו-שיח של חרשים בינה לבין הממשלה. אם הממשלה לא ידעה להסביר אצ מגבלותיה הפוליטיות ואולי אף לא הבינה אותן עד הסוף, כך התייחס גם צה"ל לחולשותיו, מגבלותיו ומגרעותיו. כתוצאה מכך רמת הסיכון שנטלה על עצמה המדינה לא נראתה רצינית במיוחד. מקובל היה לחשוב שצה"ל יחולל מפנה קיצוני תוך 48 שעות מפרוץ המלחמה; האמריקאים העריכו את הזמן ב-72 שעות – הבדל לא עקרוני. עקרוני היה ששניהם טעו. המחדל האמיתי לא היה בהערכה מודיעינית של האויב, אלא בהערכה מודיעינית של היכולת הקרבית שלנו.

כולנו זוכרים שבתוך כל הטרגדיה הייתה נקודת אור אחת – אריאל שרון, כאשר האוגדה שלו צלחה את התעלה והביאה את הניצחון, היינו התקדמות עד לק"מ ה101 בדרך לקהיר. אכן שרון הוא מפקד השדה הכי טוב שהיה (בינתיים) לצה"ל, אך נצטרך גם לעשות קצת סדר בעניינים.

כבר הזכרנו את מילת המפתח – היא ה"צליחה". נערכו תוכניות למלחמה עתידית, וכולן נבנו סביב ה"צליחה". צליחת הסער אמורה הייתה לשבור את רוח הלחימה של הצבא המצרי וגם לשכנע את הדרג הפוליטי במצרים ש"אין לו את אופציית הכוח". הביטחון בניצחון המהיר ובעיקר ה"זול" היה כה גדול, עד שזמנית ויתרו אפילו על המסורת הפציפיסטית. כך העדיף דיין את שרם-א-שייח' על פני השלום. כמובן, הויתור לא היה עמוק, ומשום כך היה גם זמני בלבד.

תחזיות המלחמה היו אופטימיות, והן נתנו לממשלה את הכוח הנפשי ליטול את הסיכונים כאשר אלי זעירא בלבל לכולם במוח והפריע להבין את המציאות הקשה. ברקע הייתה האמונה הדתית-כמעט בכוחו של צה"ל ובחולשת האויב, ומתוך כך נראתה הצליחה כבעיה טכנית בעיקרה. שיא השיאים של התוכניות היה "גשר הגלילים", אשר את שרידיו ניתן לראות במוזיאון השריון בלטרון. הגשר היה פיתוח ישראלי מיוחד כפלטפורמה טכנית ל"צליחת הסער", הוא לא נוסה בתנאים המתקרבים לאמיתיים, ובכל זאת קיבלו הוגי הרעיון את פרס בטחון ישראל "מראש", כי גם הניצחון היה "בטוח" מראש.

פתיחה זו לא בישרה טובות, ואכן, הרעיון היה פגום מן היסוד. גשר הגלילים היה אופטימלי לפריסה אל תוך המים, אך על היכולת הזאת היה צריך לשלם ביכולת התמרון. את הגשר היה צריך למקם בדיוק מול נקודת הצליחה הידועה מראש ובמרחק קטן מקו המים. במילים אחרות, את היכולת הטכנית שלו אפשר היה להביא לידי ביטוי רק בתנאים אופטימליים. אבל תנאים אידיאליים ומחושבים מראש מתקיימים רק בדרך נס, בדרך כלל כמתנה הנדיבה של היריב הטיפש. במלחמת יום הכיפורים לא נתן הצבא המצרי לצה"ל מתנות חינם.

אכן, הלוחם היהודי נלחם בגבורה, אך זה לא מספיק במלחמה אמיתית. התמונה הכללית של הקרבות מגלה בליל של רעיונות סותרים ובלתי-מעשיים-במציאות, אשר התגלגלה על המפקדים במפתיע. כדי לחולל מפנה תוך 48 השעות אשר נקבעו מראש, תקפה אוגדת אברהם אדן את הארמייה ה-2 מצפון: בלי מודיעין, בלי הכנות, ובלי עזרה מאוגדות אחרות. למעשה מכל האוגדה תקף רק גדוד שיריון אחד – למרבה הפלא הוא גם כמעט הצליח, אך במלחמה אין משמעות ל"כמעט הצלחה". במציאות של 1973, התגברו הארמיות המצריות על רגעי הפאניקה, וגם הארמייה ה-2 החזיקוה מעמד מול הגדוד הישראלי התוקף. מתקפת 8 באוקטובר הפכה לתבוסה קשה.

עכשיו עבר מרכז הכובד לאגף הדרומי של הארמייה ה-2, כלומר לאוגדת אריאל שרון. גורודיש, מפקד החזית, אמר לו "להתכונן לצליחה", ושרון שלח לתעלה את גדוד הסיור ה-87 שלו. הגדוד הגיע לקו המים בקצה הצפוני של האגם המר הגדול. הסיור גילה שבין הארמייה ה-2 מצפון והארמייה ה-3 בדרום היה "תפר" – חלל ריק אשר פתח אפשרויות אופרטיביות נדירות ומבטיחות. אך צה"ל לא ניצל את הטעות של האויב.

לכאורה יכול היה שרון לצלוח – אך בעורפו נמצא מתחם הידוע כ"חווה הסינית". פיקוד חזית הדרום כבר למד משהו בניסיון הנפל של אוגדת אדן, וחשש לצלוח כאשר האויב נמצא בעורף הטקטי. למזלנו, בדיוק אז הגיעה לחזית חטיבת הצנחנים ה-55 (מילואים). גורודיש הציע לשרון לצרף אותה לגדוד הסיור ולתקוף את "החווה הסינית" מהעורף, אך שרון סבר שהמתקפה לא תצליח, וש-5 גדודי חי"ר פשוט יושמדו במתקפה. הוא הודיע לפיקוד שבמתחם יושבת אוגדה מצרית שלמה: 12 אלף חייל ו200 טנקים. הפיקוד ביטל את המתקפה – אך גם את הצליחה.

שיקול אסטרטגי

שרון לא היה מרוצה מההחלטה אך "קיבל את הדין", והצליחה נדחתה עד ל-15 באוקטובר, כאשר שרון צלח את התעלה באותו מקום, כי למזלנו המצרים עדיין לא סגרו את התפר. בין תאריכים אלה ניטשו קרבות שחיקה קשים. בסופו של דבר נשחק הצבא המצרי יותר מצה"ל, וכך נוצרו התנאים לפלישה. ברם, מתחם החווה הסינית נשאר בידי המצרים, ולכן איים על הפלישה כפי שאיים ב-9 באוקטובר. משום כך הותקפה החווה הסינית במקביל לפלישה, והתנהלו שם קרבות קשים, בהם סבלנו אבדות רבות כולל "אבדות מאש כוחותינו" בגלל הפיקוד הלקוי.

בסופו של דבר הגשים צה"ל לכאורה את החלום שלו, היינו צלח את התעלה ופרץ לכיוון קהיר. היה זה בהחלט הישג טקטי-אופרטיבי מרשים, ובעיני רוב הישראלים הוא מוכיח ומסמל את ניצחוננו הסופי במלחמה. אבל התמונה משתנית לחלוטין אם נעלה לרמה האסטרטגית. ל"עיכוב" של הפלישה הייתה משמעות מכרעת. קרבות השחיקה העלו את "מחיר הניצחון" והפכו אותו ל"יקר מדי". גם אם הסבנו לערבים אבדות גדולות פי כמה מהאבדות שלנו, אין לכך חשיבות מכרעת, אם מדינות ערב מוכנות לשלם את מחיר התבוסה ואילו אנחנו איננו מוכנים לשלם את מחיר הניצחון. שיקול זה חורג מתחום הגבורה והמקצוענות הטקטית-אופרטיבית, אך הוא שריר וקיים. הוא מהווה כעין "חזית אסטרטגית" אשר עוברת במגרש הפוליטיקה, ההשפעות התרבותיות וכדומה.

כבר אמרנו שלאמריקנים הייתה הערכה מוקדמת של הליך המלחמה, לפיה המפנה לטובת ישראל יחול בתוך 72 השעות הראשונות; ברור שהייתה כאן הגזמה ביחס לכוחו של צה"ל, אך נראה שהתערבו גם שיקולים אחרים. במלחמה זו נועד לאמריקה תפקיד של משקיף מן הצד, וגם תפקיד של הנהנה העיקרי מן התוצאות. הרעיון היה שצה"ל יביס את הערבים וזה יתפרש ככישלון של הנשק הרוסי. בנקודה זו תיכנס אמריקה למשחק ותציע לערבים את עזרתה הדיפלומטית וגם את הנשק שלה, שעליונותו הוכחה זה עתה. במילים אחרות אמריקה תיכנס לעולם הערבי במקום הרוסים, על גבה של ישראל. המשחק היה דיפלומטי מעיקרו, ודרש לוח זמנים עדין, שכלל גם משחק במגרש היחסים בין אמריקה ורוסיה באו"ם, בין אמריקה לאירופה ועוד. תכנון המשחק התבסס על הערכת הזמן בין המתקפה הערבית לניצחון הישראלי – היה צורך לקבוע את מסגרת הזמן, ו-72 שעות נראו כמסגרת נוחה למשחק הדיפלומטי ולמסגרת הקרבית כאחת. כאשר לא עמדנו ב"לוח הזמנים", השתבש המהלך. וכאילו לא היה די בכך, סבלנו אבדות קשות בציוד. הטיל הרוסי הפיל בהצלחה מטוסים אמריקנים – מה שנגד את הרעיון הבסיסי של התמרון הדיפלומטי. עכשיו עלה המחיר שאמריקה הייתה אמורה לשלם לערבים, ובמקביל נזקקה ישראל לאספקה מיידית מאמריקה, מכאן שהיה אפשרי לגבות מאתנו מחיר גבוה יותר. אפשר לומר שבעצם הזמנו על עצמנו את הלחץ הדיפלומטי וסגרנו את ”אופציית הכוח".

כתוצאה ישירה של המלחמה, אם כי באיחור משמעותי, התחלף הממשל בישראל ו"הימין", כלומר בגין ושרון, עשו מאמץ אדיר ונואש "להחזיר את המצב לקדמותו" על ידי מלחמת לבנון ב-1982. מאמץ זה נכשל, כידוע וכצפוי. הכישלון לא נקבע באיזה "חוק היסטוריה" אובייקטיבי, ולא בא משום שהרעיון האסטרטגי של המלחמה נלקח מ"מורשתו של בן גוריון", אלא משום שהצמרת הפוליטית והצבאית לא הבינו את הליקוים האמיתיים של מלחמת יום הכיפורים ולא ידעו לנהל את המלחמה.

קשה מאד לתקן את השגיאות המבניות אשר התגלו במלחמה, אם אתה מכריז על ניצחון. קשה שבעתיים אם גיבורי התהילה של אותו ניצחון מיתולוגי הופכים לדמויות המובילות בפוליטיקה ועתידם הפוליטי תלוי בתהילתם. בחברה אריסטוקרטית התהליך אפשרי, כי הכל נשאר סגור בתוך קבוצה מקצועית מצומצמת, אבל לסדר אריסטוקרטי יש מגרעות אחרות. סדר דמוקרטי, לעומת זאת, בנוי על ה"פתיחות" – אם העם אמור לשלוט בגורלו, הוא צריך לדעת את האמת על האנשים שהוא בוחר להיות מנהיגיו.

אבל לא מספיק סתם "לדעת", השאלה הגדולה היא מה עושים עם המידע. דמוקרטיה מניחה לא רק פתיחות ושקיפות אלא גם "בגרות" ביחס למידע. אין מנהיג ואין מצביא שלא עשו טעויות. תרבות של תהילה מיתולוגית עלולה לדחוף לצמרת אנשים בלתי ראויים, תרבות של "עליהום" חוסמת לראויים את הדרך למנהיגות. כל הסדר הדמוקרטי בנוי על האיזון הדק בין שתי האפשרויות הרעות הללו. צריך להכיר בעובדה שהדמוקרטיה בישראל איננה "בוגרת" במובן זה – היא מתנדנדת בין שתי ההערכות ועוברת בקפיצה מאחת לשניה. בדיוק כך נולדה "חידת שרון".

הוא ואנשים רבים מסוגו אינם נכנסים לסכמה של "או גיבור או אפס". שרון הוא באמת המפקד הטקטי הכי טוב שהיה בישראל, אך אין זה אומר שהוא בהכרח חזק גם ברמה האסטרטגית, הנדרשת משר ביטחון ומראש ממשלה. אחת הצרות הגדולות של הציונות שבן גוריון לא גידל את "דור ההמשך", אפשר אף לטעון שכל המבנה הפוליטי והמפלגתי של ראשית המדינה לא איפשר צמיחה טבעית של מנהיגות ברמה אסטרטגית. המנהיגות הטקטית תפסה את העמדות בסולם הפוליטי, והגיעה לפסגה מבלי לפתח אופק אסטרטגי. זה השורש העמוק של משבר המנהיגות הנוכחי.

מצב זה ישתנה רק אם וכאשר האזרחים יהיו מסוגלים לנתח את העבר מבלי לפרוש אותו באופו פשטני על הציר שבין "התהילה" ל"המחדל". במציאות קיימים גם זה וגם זה. ב-1973 לא היה מחדל מודיעיני, אבל היה מחדל של הצמרת הצה"לית ופשיטת רגל ביטחונית של הצמרת הפוליטית. אלה ואלה לא ידעו לחשוב במונחים של אסטרטגיה ולא ידעו לעבוד יחד. לא הייתה הפריה הדדית כי אם סירוס הדדי, והתוצאות היו בהתאם. האזרח הישראלי הרגיש ש"משהו רקוב בממלכתו", המחדל הביטחוני של הפוליטיקאים היה נהיר יותר, ומכאן נולדה הנטייה לקדם את "גיבורי תהילה" של מערכת הביטחון לתפקידי מפתח בפוליטיקה. החל מיצחק רבין ב-1974 וכלה בשרון בימים אלה, הנטייה הביאה אותם לפסגת הכוח, והם כשלו בזה אחר זה. את הסיבה לכך הסברנו לעיל.

במה שנוגע לאריאל שרון, אפשר לטעון שיום ה-9 באוקטובר 1973 הייתה שעת הכושר ושעת המבחן האמיתי שלו. אני טוען שצליחת התעלה לא הייתה טובה לישראל. ייתכן שהיא עשתה רושם חזק והעניקה לישראל את תחושת הניצחון, אך בחשבון האחרון ישראל נשארה עם התחושה, והערבים נשארו עם הניצחון. ואחרת לא היה יכול להיות.

נגיד שהיינו צולחים את התעלה ב-8 או ב-9 באוקטובר והיינו דוהרים לקהיר. מה היינו משיגים בכך? הרי לא התכוונו לכבוש את בירת מצריים או להישאר בצד המערבי של התעלה – מה היה הרציו מאחורי הפעולה, מעבר לאינטרס המקצועי של האלופים? ייתכן שהייתה התקווה שהערבים "יישברו" כפי שנשברו במבצע קדש ובששת הימים, וייתכן שקיוו להשמיד את מערך הנ"מ. מערך זה נבנה במהלך מלחמת ההתשה, ובסיומה מצריים התחייבה לפנינו ולפני ארה"ב להשאיר אותו במרחק ניכר מהתעלה. אך מצריים הפרה את ההסכמים יום אחרי החתימה והטילים קודמו לתעלה. ישראל לא הגיבה, משום שהייתה מותשת במלחמת ההתשה, וגם משום שאמריקה התעלמה מהפרת ההסכמים הבינלאומיים כאשר ראתה בכך אינטרס. הנרטיב של "ידידתנו הגדולה" נשאר כמובן, אבל היה צריך להבין מה באמת עומד מאחוריה.

האינטרס העליון של אמריקה היה להחליף את ברה"מ במזרח התיכון. שר החוץ האמריקאי (יהודי) הנרי קיסינג'ר ביטא זאת בפשטות: "להחליף את הנשק הסובייטי בתיווך האמריקני". במילים אחרות, קיסינג'ר תכנן לשלם למצריים במטבע הישראלי. באופן כללי היה זה כנראה בלתי נמנע, וגם היו בכך צדדים חיוביים בשבילנו. אבל האינטרס שלנו היה לשלם כמה שפחות ולקבל כמה שיותר. הצליחה פעלה בכיוון ההפוך. אחרי הצליחה וההתקדמות לקהיר הייתה התערבותה של ארה"ב ודאית, ובהכרח הייתה אמריקה תופסת את עמדת ה"עוצר" וה"מגרש", ואילו אנו היינו בעמדה של ה"רעים", ה"פולשים" וה"מגורשים". כלומר היינו נדרשים לשלם מחיר מקסימלי. המצב היה שונה אילו היינו משמידים את הפולש במהלך החלטי, מהיר ומשכנע. אז היו "תנאי הפתיחה" אופטימאליים מבחינתנו. במילים אחרות תסריט המלחמה כפי שהוכן מצידנו היה הביא אותנו לתבוסה מדינית גם אילו בוצע בהצלחה המירבית. לא הצליחה המרשימה אלא השמדת האויב הפולש בשטח הפלישה היה צריך להיות מטרת המלחמה מצידנו.

לא מקרה הוא שקיסינג'ר דיבר במונחים של "הגדה המצרית והגדה הישראלית" של התעלה. הדרג הפוליטי בישראל היה צריך להבין את המצב, ולתאם את היעד הצבאי למלחמה הבאה. אבל גולדה מאיר העידה על עצמה שהיא "אינה יודעת מה זה אוגדה". עם ההבנה כזאת בתחום המלחמה לא היה לה סיכוי לכוון את הדרג המקצועי של הצבא. אמנם גולדה הכירה במגרעותיה והסתמכה על שני "מומחי הביטחון" – ישראל גלילי ויגאל אלון, אך היא לא הבינה מה שהבין בן גוריון: שניהם, וכמותם רוב מפקדי הפלמ"ח, היו אנשי אידיאולוגיה, ולא אנשי צבא של ממש. בן גוריון מצידו סגר את הבנה הזאת ביומנו והוריש לציבור את החידה הגדולה: למה הוא "פירק את הפלמ"ח". אבל בכך עוד לא מוצה העניין.

האלטרנטיבה האופרטיבית

ידועה אמרתו של קלאוזביץ': המלחמה היא המשך של המדיניות באמצעים אחרים. בזמנו היה נהוג לבנות היררכיה ברורה של הנושאים, בזמננו אין צורך בכך. אם אנו יכולים לדייק ולומר: "המלחמה והפוליטיקה הם שני חלקים של חטיבה אחת". הפוליטיקה אבודה ללא "אופציה של כוח", וכן הכוח הצבאי הוא יותר מזיק ממועיל כאשר הוא מופעל בניגוד ל"אפשרי" הפוליטי. אבל מצד המלחמה (וגם הפוליטיקה) יש עניינים "טכניים": אם המפקדים אינם יודעים לנהל את הקרב, או אם החיילים אינם מוכנים להילחם, אזי אין משמעות לשום "אסטרטגיה".

במה שנוגע לרמת החיילים – לישראל לא היו עדיין בעיות ב-1973 – החייל היהודי לחם בגבורה והוא לא היה יכול לדעת אם הקרב שהוא לוחם בו "נכון" מבחינה אסטרטגית. אבל בדרג של הפיקוד היו ליקויים רבים, והניגוד הזה איננו חדש בהיסטוריה הצבאית. בממלכת אוסטריה אמרו על צבאה אחרי המערכה בצפון איטליה: "האריות נלחמו בפיקודם של החמורים". וכך גם הגדירו האנגלים את תפקוד צבאם במלחמת העולם הראשונה. איננו רוצים לומר שהמפקדים של צה"ל היו כולם בגדר "חמורים", אך בכל זאת רצוי לדעת משהו על תפקודם.

כבר אמרנו שרעיון הצליחה נעשה למין אידיאה-פיקס של האלופים, והם אף התחרו ביניהם בהמצאת שיטות צליחה טובות יותר. ב-9 באוקטובר היה אמור שרון "להתכונן לצליחה", העניין של החווה הסיני צץ כ"הפרעה צדדית" וקיוו לסלק אותו במתקפה נועזת. אבל למעשה היה הרעיון בלתי אפשרי, כי שרון היה אמור לנהל שני קרבות של העזה בשני כיוונים מנוגדים. דבר כזה הוא בלתי אפשרי, או לפחות מסוכן מאוד. היה צורך ליצור מסגרת על-אוגדתית, גייס, ארמייה או קורפוס.

גם מתקפת אדן ב-8 באוקטובר לא הייתה נקייה משיקולי הצליחה. בפירוש חשבו על האפשרות לצלוח על הגשרים המצריים אם יצליחו לתפוס אותם. מי שהחזיק בראשו את אופציית הצליחה, היה חייב לשמור כוח גדול כ"עתודת צליחה" ולא לערב אותו בקרב של תפיסת הגשרים. זה יכול להסביר מדוע רק שני גדודים מכל האוגדה נשלחו למתקפה. למעשה גם כאן הייתה נחוצה "מסגרת על-אוגדתית". אבל צה"ל לא היה מוכן למסגרות שכאלה. אפשר להניח שהאידיאה-פיקס של הצליחה העיבה על הקרב של 8 באוקטובר, אבל אצל שרון המצב היה שונה.

שרון היה יכול לתקוף את החווה הסינית בכל הכוח שעמד לרשותו. נזכיר שהייתה לו אוגדה שלמה עם 180 טנקים שהיו שווים ל-540 טנקים מצריים בחישוב היעילות הקרבית, המקובל והנכון. אילו היה שרון תוקף את המצרים מהעורף, על הנייר היו לו סיכויים טובים למוטט את האויב, לפזר ולשבות אותו, כי בדיעבד, אנו יודעים שהמצרים לא היו ערוכים ללחימה עם "חזית הפוכה". כניצול אופרטיבי של הניצחון הטקטי, הייתה אמורה אוגדת שרון להתקדם צפונה, ו"לגלח" את כל הארמייה ה-2. אוגדת שרון הייתה הופכת לפטיש ואוגדת אדן לסדן – או שאדן היה אפילו מצטרף למתקפה מול האויב המעורער. ב-9 באוקטובר הייתה הזדמנות נדירה למהלך מהפכני אשר היה משנה את פני המלחמה כולה ומביא לישראל ניצחון מהיר וזול, פחות או יותר במסגרת 72 השעות הנדרשות. אבל לשם כך היה צריך לוותר על הצליחה.

ביתר דיוק, היה צריך לוותר על קו מחשבה שלם ולעבור לתסריט אחר של מלחמה. במילים אחרות, נדרש מהמפקדים "אלתור עמוק", והרי לפי הנרטיב הבסיסי, צה"ל בנוי על האלתור עוד מימי עברו הפלמחא"י. אמנם, במובן מסוים "אלתור המפקדים" בכלל לא קיים. גאון האלתור ברמה הגבוהה ביותר היה נפוליון – והוא היה גם גאון בהכנה המדויקת של המבצעים. נפוליון גם נתן את המפתח התיאורטי לתופעת האלתור: "לא שאיזה אליל לוחש לי מה לעשות בשדה הקרב, הרעיונות באים מקריאה ומחשיבה מוקדמות", כך הוא כתב. בעברית קוראים לזה: "סוף מעשה במחשבה תחילה". ואפשר לדייק – ככל שהמעשה מהיר יותר ובלתי צפוי (מאולתר), כך נזקק הוא למחשבה מקדימה עמוקה ויסודית יותר. כאשר כל המחשבות והתכנונים סבבו על ציר הצליחה – האלתור הרדיקאלי לא היה בגדר האפשר.

לכאורה היה שרון בסך הכל מפקד אוגדה, ואילו "שינוי הקונספציה" היה שייך לרמה גבוהה יותר. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שרק לפני חודשים ספורים כיהן שרון כאלוף פיקוד הדרום. הבעיה הייתה שלא נדונה שום אלטרנטיבה רעיונית, כפי שלא נדון האספקט הפוליטי-האסטרטגי של המלחמה הבאה. אכן שרון יחיד מכולם ידע לבצע את הצליחה כי הוא באמת מפקד השדה הכי טוב של צה"ל. אך אין בכך משום הוכחה לכוחו בתחום של החשיבה האסטרטגית. ברם אין זה אומר שלא היו לו קונספציות אסטרטגיות. האספקטים האלה נקלטו מתוך הניסיון האישי אשר התרחש בתקופתו של בן גוריון.

"כאן הסתיימו רשומותיו של בן-גוריון"

הכותרת היא פרפראזה של הביטוי העוקצני משנת 1914. באוגוסט אותה שנה החלה מלחמת העולם הראשונה, והצבא הגרמני תקף בחזית המערבית אל תוך צרפת. התוכנית הייתה נועזת וחדשנית עד מאד, כי בתסריט אחר לא היו לגרמניה סיכויים לניצחון. התוכנית גם הייתה מחושבת מראש בקוויה הכלליים על ידי מרשל פון-שליפן, אלא שהוא נפטר ב-1907, ומשימת הביצוע נפלה על כתפיו של פון-מולטקה, הידוע כ"מולטקה-הצעיר" (להבדיל מ"מולטקה הקשיש", דודו, שהיה מצביא ממדרגה ראשונה.) מולטקה הצעיר לא הגיע לרמת קודמיו, וזה היה ידוע בצמרת הגרמנית, אך נעשה חשבון שלקרבה המשפחתית תהיה אי-איזו השפעה מאגית על מהלך המלחמה, מה שלא קרה בפועל.

אבל הייתה בעיה נוספת, מפותלת יותר. כבר אמרנו שהתוכנית המקורית הייתה נועזת, היינו כוללת מרכיב של מזל. היא כללה גם מרכיב של הונאת האויב. בכתביו התיאורטיים צידד פון-שליפן בהתלהבות במבנה הקרב הקרוי "קאנה" היינו כיתור האויב משני האגפים בו זמנית. אבל את התוכנית למלחמה ביסס פון-שליפן על התמרון הא-סימטרי, הצבא התוקף היה אמור לעקוף את האגף הצפוני בלבד ולדחוף את האויב במקום לכותרו. באגף הדרומי תכנן פון-שליפן להשאיר את היוזמה בדי צרפת, ואפילו לסגת אל תוך הרייך. החזית בכללותה הייתה אמורה לפעול כבדומה לדלת המסתובבת על ציר, והנסיגה הייתה מושכת את האויב אל תוך מלכודת. התוכנית הבטיחה גדולות, אלא שלביצועה היה נחוץ מפקד המבין אותה, המאמץ אותה בהתלהבות ובעל עצבים של ברזל. מולטקה הצעיר לא היה כזה. הוא החליש בהדרגה את "האגרוף הצפוני" וגם איפשר למפקד בדרום – שהיה במקרה גם נסיך לבית המלוכה – לתקוף ולזכות בתהילת הניצחון. התוכנית כשלה, וגרמניה הפסידה את המלחמה.

אולם בתוכניתו של פון שליפן היה פגם מבני. כדי להצליח, היה צורך לרמות את האויב, ומכאן שהיה צריך להסתיר את האמת מהקצינים של הצבא הגרמני. תיאוריית ה"קאנה" אשר פון שליפן הטיף לה, הפכה לחוט השדרה של הפיקוד הגרמני, ואילמלא כן הייתה התרמית מתגלית גם לצרפתים. ייתכן שפון-שליפן עצמו אפילו לא שם לב שהתוכנית שלו תלויה בנס – בכך שבראש הצבא הגרמני יעמוד גאון מהמדרגה הראשונה. והנס לא קרה – מולטקה הצעיר היה מפקד מוכשר, אבל לא גאון. במטה שלו שמו לב לתופעה הבאה: ככול שהתארכה המתקפה וככול שהתרבה החיכוך הצבאי, כך פחת הביטחון העצמי והחלטיותו של המפקד העליון, עד שהוא הסתבך בפקודות סותרות וסטה מהתוכנית המקורית. במצב זה נולד הפתגם: "למולטקה הסתיימו הרשימות של פון-שליפן, והוא לא יודע מה לעשות".

מצב דומה נוצר במדינת ישראל אחרי פרישתו של בן-גוריון. היה ניגוד מתמיד בינו לבין סביבתו הפוליטית, שהייתה הרבה יותר עקבית בדרך האידיאולוגית של הציונות הסוציאליסטית. כוחו האמיתי של בן גוריון ושעותיו הטובות היו דווקא בכך כשסטה מהקו האידיאולוגי, אך בסופו של המאבק נדחף בן-גוריון לשוליים של ההוויה הפוליטית. כפי שאמרנו, בן-גוריון לא גידל את דור ההמשך, אך נוצרה סביבו קבוצה של "צעירים" אשר כללה את משה דיין, את שמעון פרס, ובמעגל רחב יותר - גם את אריאל שרון. להם הוא הוריש את "רשימותיו" הבלתי כתובות.

המרשים בין כולם היה מבצע קדש. המלחמה ההיא תוכננה כשלושה מהלכים נפרדים, כאשר באחד מהם התכוונו לביים מין "איום" על תעלת סואץ כדי לתת עילה להתערבותם של האנגלים והצרפתים. אלה היו אמורים לבוא להגן על התעלה מפני הפולש הישראלי ובינתיים להחזיר לעצמם את את האחיזה בתעלה. בפועל היה השיקול מוטעה. ישראל הסתמכה על שתי האימפריות הדועכות, ואילו שתי האימפריות העולות – היינו בריה"מ וארה"ב – התאחדו וגרשו את יריביהם מהאזור ואת ישראל מסיני. אולם ישראל קיבלה אז פיצוי: פירוזו של הגבול הדרומי. אמנם, היא קיבלה גם את ה"תוספת" של מלחמת גרילה משטחה של רצועת עזה. כעבור11 שנה סחפה הגרילה את ישראל למלחמת ששת הימים.

אגב, ב-1967 התנגד בן גוריון ליוזמה הצבאית מצד ישראל, כי לדעתו היא הייתה אפשרית רק במסגרת ברית צבאית עם אחת מהמדינות המערביות, ושום מדינה מערבית לא הייתה מוכנה להושיט עזרה לישראל ב-1967. מכאן שהקונצפציה שלו נעשתה בלתי רלוונטית בנסיבות החדשות, אך הוא לא היה מסוגל להשתנות. גם את הפריצה לכיוון קהיר אפשר להבין במסגרת ה"רשימות" של 1956. הפריצה הייתה אמורה "לסמן את האיום" ולהביא להתערבותן של המעצמות. אלא שהנסיבות הגיאופוליטיות השתנו ללא היכר ו"רשימותיו" של בן גוריון הסתיימו, במובן זה שנעשו בלתי רלוונטיות, ומשום כך גם מזיקות.

כאמור, בן גוריון לא השאיר אחריו שום "משנה ביטחונית", אפשר רק לשחזר אותה במידה זו או אחרת של סבירות. באופן כללי היה בן גוריון בעד ארץ ישראל השלמה, ומשום כך התחמק מלהגדיר את גבולותיה של המדינה באופן נחרץ. הוא היה מוכן למעשה לתפוס עוד שטח במידת האפשר, אך הוא גם הגיע להסכם חשאי עם עבדאללה מלך ירדן, ומסר לו את כל ירושלים המזרחית כולל הרובע היהודי. בן גוריון היה ער לאספקט הפסיכולוגי של לחמת הגרילה, והבין שישראל חייבת להגיב בכוח מול פשיטות של ה"פדאיון", ה"מסתננים" וכל היתר, כי בלי תגובות אלו היה העורף הישראלי נתפס לדמורליזציה, אך למעשה הן הביאו למבוי סתום. אולם במסגרת של תגובה, אי אפשר לנצח בלחמה הזעירה.

כאן ראוי לציין כי אחרי מלחמת ששת הימים עשה שרון שינוי בטקטיקה, והפסיק את הטרור ברצועת עזה בשיטת החיסולים העקביים – אך גם זה לא לתמיד. הוא חזר על העיקרון של החיסולים בהיותו ראש הממשלה, אך הוא משלב את הטקטיקה המוצלחת עם אסטרטגיה של נסיגה. כאן מתבטא בבהירות ובחריפות הניגוד המבני של הגישה הבן גוריוניסטית, אשר שילבה אקטיביזם גלוי עם תבוסתנות נסתרת. למעשה, בן גוריון חיפש תמיד כוח חיצוני שיגן על המדינה. ייתכן שהוא אף צדק בנסיבות תקופתו, כאשר המדינה הייתה חלשה עדיין. ייתכן שגם היום איננו חזקים עד כדי עמידה ביטחונית עצמאית, ומוכרחים להיות גרורה של אינטרסים של אחרים. אך ברור שבחשבון הארוך, המדינה הנגררת תיעלם ממפת העולם. מכאן, שהציונות עומדת לפני תקופה חדשה, וה"אסטרטגיה" של בן גוריון אינה עוזרת לה יותר.

מיכאל ברונשטיין

----

אחד מהם נשאר כעתודה ולא השתתף בקרב בפועל.

בתסריט זה כישלון ה-8 באוקטובר היה הופך לפעולת הסחה מוצלחת. אין בכך שום פסול או מניפולציה, כי אומנות הפיקוד כוללת את היכולת לנצל אף כישלונות. אלא שהפיקוד הצה"לי לא הפגין את היכולת לנהל קרב משולב או מתקפה מתואמת. באופן מרומז עולה העניין מפרשנותו של יצחק רבין: "תוכנית המתקפה עמדה עם שתי רגליים על הקרקע: קודם תוקף אדן, אחר-כך שרון ואחר-כך אלברט". התקפה הבו-זמנית של שתי אוגדות נראתה לו בלתי אפשרית, כביכול

עמנו הוא לב האנושות-וארץ ישראל-לב עמנו.

כישלון להפגנת השמאל

יריב אופנהיימר - מזכ"ל שלום עכשיו: מוכנים למלחמת אחים

אל העצרת הגיעו כ-8,000 מפגינים תחת הסיסמה: "ישראל יוצאת מעזה; מ"שלום עכשיו" נמסר ל-Nfc, כי המטרה העיקרית היא לסחוף את הציבור לתמוך בהינתקות; בשל העצרת נסגרו לתנועה מספר רחובות מרכזיים בתל אביב

מאת: ענבל אביב | עודכן: 23:34 19/03/2005

מטה הרוב מתכנן הפגנת ענק תחת הכותרת: 'ישראל יוצאת מעזה'
----
כ-700 שוטרים יאבטחו במוצ"ש את עצרת השמאל בתל אביב
----
תחת אבטחה כבדה, התאספו במוצ"ש פעילי 'מטה הרוב' ותומכיו, לעצרת ענק בכיכר דיזינגוף בתל אביב על-מנת לתמוך בתוכנית ההינתקות. העצרת הסתיימה סמוך ל-23:00 בתחושה של כישלון.

האירוע, תחת הסיסמה "ישראל יוצאת מעזה", החל בתהלוכה גדולה שיצאה מכיכר רבין לכיכר דיזינגוף, ושם נערכת העצרת הגדולה. אל האירוע, אשר החל בשעה 19:00 בערב הגיעו כ-8,000 אנשים מכל הארץ באמצעות אוטובוסים מאורגנים, אך תקוות המארגנים כי עשרות אלפי מפגינים יגיעו לכיכר, התבדו למעשה. גם דוברים מטעם השמאל הביעו אכזבתם ואמרו כי מדובר למעשה בכישלון.

מטה הרוב מאגד בתוכו תנועות רבות, בהן: העבודה, שלום עכשיו, יח"ד, השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד והקיבוץ הארצי. יו"ר תנועת שינוי, ח"כ יוסף (טומי) לפיד, סירב במהלך השבת לאשר לנציגים מטעם תנועת שינוי לנאום מעל בימת העצרת, דבר שעורר רוגז רב בקרב מארגני ההפגנה. יו"ר יח"ד, יוסי ביילין, תקף את לפיד ואמר כי הוא מנסה לשבש את העצרת. תנועת שינוי מסרה בתגובה, כי בישיבה שקיימו מוסדות התנועה הוחלט עקרונית שלא להשתתף בהפגנות השמאל, כיוון שתנועת שינוי הינה מפלגת מרכז.

מ"שלום עכשיו" נמסר ל-Nfc, כי המטרה העיקרית של העצרת היא להביע תמיכה בתוכנית ההינתקות ולסחוף את הציבור הישראלי למתן תמיכה. מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהימר, אמר כי שלום עכשיו ערוכה לגרוע מכל - מלחמת אחים. אם יתחילו במלחמת אחים, אמר, תהיה מלחמת אחים. אנחנו מוכנים למלחמת אחים, הדגיש.

פינס: לא להסתה

שר הפנים, ח"כ אופיר פינס (העבודה), היה אחד הנואמים הבכירים בעצרת. פינס קרא לאנשים המתנגדים להינתקות לכבד את רצון העם. זה המבחן של הדמוקרטיה, אמר והדגיש, כי המפגינים שהגיעו לעצרת באו לומר למתנגדי ההינתקות: לא לסרבנות, לא להסתה, לא לאלימות. פינס קרא לתנועת שינוי לתמוך בתקציב המדינה כדי שניתן יהיה לבצע את ההינתקות. במקביל הוא קרא לראש הממשלה אריאל שרון להמשיך את התהליך, ולא להסכים לעריכת משאל עם.

ח"כ רן כהן (יח"ד) שהיה אחד הנואמים הבכירים מטעם יח"ד, הזהיר מפני שיבוש הדמוקרטיה בישראל על-ידי המיעוט. כובשי המאחזים והמשת"פים מאיימים לשרוף את המדינה והדמוקרטיה, אמר. כהן תקף בחריפות את המפגינים המכנים עצמם אחים שלנו, אך מנסים בפועל להכניע את הרוב. "אחים לא מצמידים אקדח לרכה ואחר כך מאיימים על אביהם", אמר.

רחובות נסגרו כדי לאבטח את המפגינים

בשל העצרת נסגרו לתנועה מספר רחובות מרכזיים בתל אביב, סביב כיכר רבין וסביב כיכר דיזנגוף. כוח משטרתי מסייר באזור החל משבת בצהריים. הרחובות נפתחו מחדש לתנועה החל מהשעה 23:00.

בין הרחובות שנסגרו לשני הכיוונים: אבן גבירול בקטע שבין ארלוזורוב למרמורק; קפלן בקטע שבין דובנוב לאבן גבירול; דיזנגוף בקטע בין אבן גבירול לפרישמן; שאול המלך בין דובנוב לאבן גבירול; בלוך בקטע שבין ארלוזורוב לאבן גבירול; שלמה המלך בין ארלוזורוב לאבן גבירול; שדרות בן-גוריון בין שלמה המלך לאבן גבירול; רחוב פרישמן בין שלמה המלך לאבן גבירול; והמלך ג'ורג' בקטע שבין שדרות הר ציון ועד פרישמן.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-66588-00.html?tag=4-12-06

13. שלמה נקדימון: ''שמעון פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה !!''
http://tinyurl.com/6pjd8

חוף הים בתל אביב. יהיה קשה, אבל אפשרי (צילום: בוצ'צ'ו)

מחקר שהראה כי בני נוער חושבים שאלטנה היא ספינת הימורים דירבן יהודים אמריקאים להעלות הספינה. העלות: 2 מיליון דולר

אנשי עסקים עומדים מאחורי יוזמה למשות מהים את "אלטלנה", ספינת הנשק של האצ"ל שטובעה על ידי צה"ל ב-48' מול חופי תל אביב. ב"ידיעות אחרונות" דווח כי מספר אנשי עסקים ישראלים-אמריקאים, בעלי זיקה לתנועת "חרות" ההיסטורית, נפגשו בניו יורק והסכימו לממן את איתור ומשיית השרידים, בעלות של שני מיליון דולר.

היוזמה צצה בעקבות פרסום תוצאות מביכות של מחקר בשבוע שעבר, לפיו רוב בני הנוער סבורים כי "אלטלנה" היא ספינת הימורים. אנשי העסקים החליטו כי מדובר בפרויקט חינוכי ממדרגה ראשונה. היזמים פנו לסגן מפקד השייטת לשעבר, דודו שיק. קצינים במילואים בשייטת אמרו כי המבצע אפשרי, אך אינו פשוט. השרידים עלולים להתפרק, לאחר שנים כה רבות, ולכן יש להעלות את הספינה כשהיא מפורקת לחלוטין ולחבר אותם על היבשה מחדש.

הספינה, שהיתה עמוסה בנשק שקנה האצ"ל בחו"ל, הוטבעה בהוראת ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. כשהגיעה הספינה מול חופי תל אביב פתחו חיילי צה"ל באש לעברה. 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו.
http://news.walla.co.il/?w=//558561

בימים אלה נפתחה מתקפת שקרים בנושא הטבח ב"אלטלנה". זה החל עם חלומו של עמי איילון, לזכות לראות ב"אלטלנה" הנעשית ב"מתנחלים", נמשך ב"משפט" שערכה הטלוויזיה הישראלית לבן-גוריון, בסידרה "הנאשם מת מזמן", בו יצא הנאשם זכאי, בגלל עדות שקר שקופה וקלה להזמה. ועדיין עומד על הפרק.

מאת: חנה אייזנמן
ב"ה ירושלים, סיון, התשס"ה

דע את האויב!

"והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות, ב'-י"ג)

'כאשר יהודים ניצים ביניהם, בה בשעה שבחוץ שוררת כלפיהם משטמה עזה וכל מצרי מרשה לעצמו להכות ביהודי – אז הרי זה באמת חוסר דעת ורישעות, אשר אין דעתו של משה סובלתם...'" (אבני-אזל. "מעינה של תורה").

הטייס ויליאם ליכטמן, ממתנדבי חו"ל למלחמת השחרור, מספר בספרו "בין המגן והצלב": "... התחלתי ללמוד כמה שמות שלא היו ידועים לי... ארגון צבאי לאומי, אנשי שטרן, הגנה, גח"ל. נודע לי על חילוקי הדעות שבין הפלמ"ח, ה"הגנה", ה"ארגון" ואנשי הלח"י, והמחשבה שיהודים נלחמים ביהודים, שעה שאויב מאיים עליהם מבחוץ, עוררה בי בחילה".

מצא את ההבדלים -
פאל קירש, הי"ד, היה ניצול שואה וניצול ה"תותח הקדוש" של בן-גוריון, שהטביע את ה"אלטלנה". וכך ביטא את הזוועה:

אנחנו יצאנו לדרך
לסבול וללחום בעדך,
הבאנו את רוח המרד
אניית נשק לשחרורך,

שנים ארוכות באירופה
עמלנו ללא הפוגה,
ואת פרי עמלנו 'אלטלנה'
הבאנו בעדך, מדינה.

ואיך שקבלתם אותנו,
אלוהים
לעולם לא נשכח!
על אחים חיילים חלמנו
אך נתקלנו באש התותח.

ואף כי 'אלטלנה' נטבעה
זיקפו ראשיכם חיילים,
לארץ ישראל השלמה
לעד נישאר נאמנים.

חיים חפר, פלמ"חניק:

רבותי ההסטוריה חוזרת

... ומספרת הסבתא לנכד
כל מקום שלפעול בו נחוץ
שם אומרים לפלמחניק ללכת,
וחייו כמו פקק בקבוץ.

יריות בקהיר עת נשמעו,
עת מבית איים האסון,
אל העיר חברינו נקראו,
וקורא להם שם ה'סזון'.

ומסיימת הסבתא לנכד,
ויושבת כפופה למולו –
כן הכושי יכל כבר ללכת,
כי הכושי עשה את שלו.

למי כל האשראי למלחמת העצמאות -
קירש, הי"ד, נהרג חדשים אחדים אחר כך בקרבות בנגב, נגד הפולשים ממצרים, מה שלא הפריע לאורי ברנר, מפקד עבר בפלמ"ח, להקדיש את ספרו – "אלטלנה" - "לחברי ההגנה, שעמדו לרשות כל משימה, בטרם מדינה, וחישלו יד ורוח להגנה פעילה, נשאו על גבם את כל כבדה של מלחמת העצמאות, והיו לצבא ההגנה לישראל..."

והרי זה מגוחך! ה"הגנה" לא נטלה כמעט חלק במלחמת העצמאות ואף חיבלה במלחמתו של האצ"ל לגירוש השלטון הזר מן הארץ!

להלן דבריו של ההסטוריון סידני ציון: "... מעטים בלבד השכילו לראות את מדינת ישראל כאומה שזכתה לעצמאותה, עקב מרד עקוב מדם נגד מעצמה קולוניאלית. תחת זאת רווחת הדעה, שהיהודים קבלו את ארצם בתוקף החלטות של ארגון האומות המאוחדות...

"העובדות הן שונות. מדינת ישראל נוצרה על אף ארגון האומות המאוחדות, שניסה להחניקה בלידתה, משחילק את הארץ והשאיר את ישראל בלא גבולות בני הגנה...

"... מדינת ישראל דחתה מכל וכל את מהפכתה, משום שה'אנשים הלא נכונים' לחמו בבריטים. המאבק התנהל על-ידי ה'ארגון' ושותפו הקטן והנועז, קבוצת שטרן. ה'הגנה', צבא המחתרת ה'רישמי', נשאר מחוץ לזירת הקרב, בתוקף צו של הסוכנות היהודית, זו ממשלת הצללים ששלטה על האכלוסיה היהודית בתקופת המנדט. לאמיתו של דבר היתה הסוכנות היהודית מחוייבת למדיניות שיתוף-פעולה עם האנגלים – ואולי אפילו לשיתוף פעולה שבא בעבירה. היא השתמשה ב'הגנה' כדי להכפיש את חיילי הארגון, להלשין עליהם, לחטפם ולענותם..." ("מי גרש את הבריטים מארץ ישראל", יוסף נדבה).

המלחמה שעשה צה"ל בערבים, לאחר הכרזת עצמאות ישראל, בזכות האצ"ל, לא היתה-עוד מלחמת שחרור, אלא, הראשונה במלחמות מדינת ישראל בג'יהאד הערבי!!! בשעה שהאצ"ל ונגזריו חירפו נפשם למען שחרור הארץ מידי זרים, התעסקה מפא"י – הסוכנות היהודית, בבניית מעוזי ההגמוניה הפועלית בארץ; מה שנקרא – "השמאל בנה את המדינה".

האמת היא אבסולוטית

קלישאה מדוקלמת רבות ע"י שוחרי "אובייקטיביות" למיניהם היא – "האמת נמצאת איפשהו באמצע". כדי להימנע מ"לשים ראש במטה חולה", ומוסיפים חולי למטה.

הקלישאה הנ"ל משמשת מס שפתיים לרוב חוקרי אירוע ה"אלטלנה", כאשר האמת, בכל כבדה, ללא שיור, מונחת בצד אחד בלבד – בצד הקרבנות – האצ"ל ואתו כל "הישוב", מאז ועד עתה!

שינאת חינם

שינאתו התהומית של בן-גוריון לאצ"ל ולראשה בגין, היתה מן המפורסמות. על כן, בדיון בנושא פירוק הפלמ"ח, ניסו מפקדי הפלמ"ח להסיט את בן-גוריון מכוונתו לפרק את פלוגות-המחץ בדברים כדלהלן: "... פלמ"ח תמיד הלך בראש... כאשר צריך לעשות פעולה נגד אצ"ל ולח"י – הולך פלמ"ח"! (יוסף טבנקין, על-פי הספר "מדינת ישראל המחודשת", בן-גוריון). רבין הבהיר שהפלמ"ח כבר יודע איך לטפל ב"פורשים".

אבא אבן מספר: "... אמרנו: בן-גוריון, יש דוח. מדינה יהודית והנגב כלול בתוך מדינת היהודים (כי זו היתה תמייד דאגתו, שיציעו לנו מדינונת בלי הנגב). אבל הוא בשלו: "לגמור עם הפורשים!". כשראינו שאי אפשר להשפיע עליו להתייחס למה שאנחנו אומרים, קמנו והלכנו לקראת הדלת. ואז קולו רדף אחרינו: 'מה זאת אמרתם? מדינה יהודית עם הנגב? מדוע לא אמרתם לי את זה קודם"?'.

עידוד הרודפים, המוסרים והמלשינים ע"י הנהגת ה"ישוב", קרי, ע"י בן-גוריון – "בן סורר ומורה".

הסוכנות בראשות בן-גוריון פרסמה חדשים לבקרים, כרוזים, בהם היא קוראת ל"ישוב" להתגייס למלחמה ב"טרוריסטים" ולהסגירם לידי המשטרה הבריטית. אך אהדת ה"ישוב" לאצ"ל התרחבה והלכה, ככל שהפליא יותר את מכותיו בבריטים. דבר זה ביקש בן-גוריון, בכל כוחו, להחניק...

להלן נוסח אחד הכרוזים: "... הסוכנות מציעה בזה שכל האנשים המכירים את מי שהוא מהטרוריסטים עליהם להודיע תיכף ומייד למשטרה (משטרת המנדט, ח"א) בעל פה, בכתב או בטלפון ולקיים בזה את המצווה: 'ובערת הרע מקרבך'.

"אבות שיש להם בנים בארגונים עליהם, באותו האופן, להודיע למשטרה ולקיים בזה את המצווה: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" ועליו להוציא אותו אל הזקנים ולאומר להם: "בני זה סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ואמו, והוציאו אותו אל שער העיר וסקלו אותו העם באבנים". ובפרט שהאנגלים אינם מתכוונים לעשות לטרוריסטים שום דבר רע. הם יחזיקו אותם שנה שנתיים מובדל מאנשים עד שתתקרר בהם עודף המרץ, שבא להם כנראה מריבוי אכילה ומאי מעשה מתוך עצלות.

חברי הארגונים הטרוריסטיים שיפנו במשך 24 שעות למשטרה יקבלו עונש של שבוע - שבועיים מאסר ויעמדו זמן ידוע תחת פיקוחה.

ההורים שלא יעשו את זאת גורמים ליישוב, להם ולבניהם, אסון איום שיחול בראש וראשונה עליהם ועל בניהם. ועת לעשות למען העם היהודי והמולדת".

תרמית ה"אלטלנה" – עלילת ה"מרד" ב"אדון"

כאמור, זה לא עזר, ובן-גוריון החליט על פעולה דראסטית, שתציג את בגין ואנשיו כ"מורדים במלכות", וכך נולדה פרשיית ה"אלטלנה".

בן-גוריון התעלם מן ההסכם עם האצ"ל, בדבר חלוקת הנשק והציג אולטימטום לבגין, הדורש ממנו להעביר את כל הנשק לידי ה"הגנה" בתוך עשר דקות. מובן שלדרישה פרובוקטיבית כזו לא היה שום סיכוי להתקבל. החלטות כאלה לא מתקבלות על רגל אחת. ומכיוון שהאולטימטום לא נענה, יכל היה בן-גוריון לנהוג באנשי האצ"ל כבמורדים...

כך גם על-פי עדותו של אליעזר ליבנה, מראשי מפלגתו של בן-גוריון ומי שהיה בשעתו עורך "אשנב" – בטאון ה"הגנה" והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, במעריב (28.6.1966): "בן-גוריון רצה לחסל את 'אלטלנה' בגלל סיבה אחת: הוא רצה שאנשי אצ"ל יופיעו כמורדים במלכות, שכן בתקופה ההיא היה האצ"ל בשיא השפעתו. גם בעניין זה היה לו חישוב מדיני פנימי...

אצ"ל, שתרם תרומה כל כך חשובה להשגת העצמאות, לא הגיע לשלטון משום שלא ערך חישובים כאלה..."

ה"הפוגה" - עלה התאנה לפשע

ליכטמן נקרא אל מפקדיו ונאמר לו להתכונן ולהכין את אנשיו להפצצת ה"אלטלנה". ליכטמן דרש סיבה שתתקבל על דעתו.

ואלו הדברים שנאמרו לו: "העניין מסובך מכפי שאתה חושב. עכשיו יש הפוגה. הממשלה הישראלית הבטיחה לאומות המאוחדות שלא ייעשה שום דבר שיש בו להפר את ההפוגה, גם לא כל ניסיון להבריח נשק לתוך המדינה הזאת".

ליכטמן מספר: "חייכתי אליו – 'הרי אין זה חידוש לגביך. בכל לילה מובא נשק באופן בלתי חוקי, הפוגה או לא הפוגה. אתה יודע זאת והאו"ם יודע זאת, אם כן, מה הרעש'"?

ואכן, בכרך – מלחמת העצמאות - בסידרה "ההיסטוריה של ארץ ישראל", שנכתב בידי ד"ר אילן עמיצור וד"ר מאיר פעיל, נאמר (ע' 58): ".... לא הופרעה כמעט זרימת ההספקה המאסיבית של נשק כבד ומטוסים לישראל במהלך אותה הפוגה, ותנועתם לא נודעה למשקיפי האו"ם – לבד מבואה של האניה "אלטלנה", שעליה נודע למשקיפי האו"ם עקב המחלוקת בין ממשלת ישראל לראשי האצ"ל בדבר ייעודו ודרכי פריקתו של הנשק שהביאה".

אף לא מילה אחת על "מרד", או על הגנבת נשק בלא ידיעת הממשלה הזמנית. היה מו"מ, היה סיכום והיתה הסכמה. ואז הקפיצה ה"הגנה" את האולטימטום למסירת הנשק בתוך עשר דקות (!). צוות האלטלנה, שהבין לאן נושבת הרוח, הרים עוגן ויצא ללב ים. מול חוף תל אביב עלתה אנית הנשק על שרטון.

לא היתה גם תנועה אחת ולא קשר ימי אחד, שעשתה האלטלנה בלי ידיעת אנשי בן-גוריון. יש הטוענים כי גלילי מסר מידע מוטעה על השיחות שהיו לו עם אנשי בגין, אך איש לא יוכל לומר שבן-גוריון לא ידע על מהלכי האניה, או כי אנשי האצ"ל לא דיווחו ואף ביקשו את שיתוף הפעולה של ה"הגנה". הם אף הציעו ל"הגנה" להטעין גם את הרכש שלה על האניה, כדי שזו תוכל להרים עוגן בהקדם האפשרי. ה"הגנה" לא נענתה, אך גם לא ענתה בשלילה, והשאירה את אנשי האצ"ל "תלויים באויר".

ליכטמן, הטייס היהודי אמריקני, שלא ידע שהאלטלנה אולצה לשוב ללב ים, מה שגרם לגילויה קבל עולם ואו"ם, תמה – "אינני מבין, מדוע חייבת הספינה לבוא במשך היום? יש מקומות רבים למדי ששם תוכל הספינה לעגון וששם יוכלו לפרק אותה, מבלי שאיש ידע על כך. לשם מה כל ענין אומץ הלב וגילוי הפנים"?

וזה השקר שקבל בתגובה: ".... הם רוצים להפוך זאת להצגה גדולה; להראות את כוחם, להתגרות בנו...".

ליכטמן ביקש לדעת אם יש יהודים על האניה. התשובה שנאמרה כלאחר יד היתה, שברור שיש יהודים על האניה... ליכטמן הגיב בזרם של קללות והבהיר שלא רק שלא יציית לפקודה לרצח יהודים, אלא, יכניס כדור בכל אחד מטייסיו שיציית לפקודה כזו...

כשביקש יצחק גרינבוים, למצות כל דרך למניעת פעולה דראסטית, מגיב בן-גוריון כדלהלן ("אלטלנה", אורי ברנר, "אלטלנה", שלמה נקדימון. "ללא פשרה", רומן פריסטר, ועוד):

"גרינבוים יקירי,

איני יכל להיכנס לצערי עכשו למשא ומתן עם אצ"ל, משני טעמים:

1. יש החלטת הממשלה.
2. זה מאוחר.

הודענו כבר לאו"ם (שהיה במקום) שלא אנו הבאנו נשק לארץ – אלא קבוצת פורשים ולא נוכל עכשיו לעשות קנוניות עם האצ"ל על החבאת הנשק...".

וזו, בעיני בן-גוריון, תירוץ מספק לירי ביהודים ולהטבעת הנשק. ואכן, בן-גוריון קיבל צל"ש ("מלחמת העצמאות", ההיסטוריה של ארץ ישראל): "ברנאדוט אף הביע סיפוק מן התקיפות שבה נהגה ממשלת ישראל בפרשת ה'אלטלנה'".

לאור הנ"ל סבירה ביותר השערתו של שמואל כץ (יום האש, ע' 408): "... כבר היתה האניה בדרכה לתל אביב, כשהיא נושאת מטרה שבעיני בן-גוריון היתה חשובה הרבה יותר מכמה אלפי רובים, מכמה מיליוני כדורים 303 וכל השאר. על סיפונה של "אלטלנה" היה מנחם בגין, שהובא למצב בו אפשר יהיה לנהוג בו כעם מורד. לאחר שיחוסל בגין (ואם לשם כך צריך יהיה לפוצץ את האניה הרי המחיר שווה) יהיו בלי ספק רעש ודברי ביקורת, ואולי אפילו התמרדות מצד חסידיו של בגין. מה טוב; אפשר יהיה למחצם בהמון.

"אני כותב את הדברים האלה חמש-עשרה שנה לאחר מעשה. אני כותב אותם בלי להט.... נעים היה הרבה יותר אילו יכולתי למצא הסבר, להוכיח שהכל היה בבחינת אי הבנה, שמשהו השתבש בקשר, שטעות בכיוון היא אשר איפשרה לירות על אנשים בלתי מזויינים הנמלטים בשחייה מן האניה הבוערת, שבגלל איזה עיוורון פיזי פתאומי שתקף את כל החיילים בבת אחת לא הבחינו בדגל לבן המתנוסס על האניה, במטפחות לבנות שאנשים שוחים מנפנפים בהן כאחוזי תזזית....".

וכך זה נראה לצופים מן החוף:
וכך זה נראה -
"ואני, בתוך כל ההמון הגדול, למטה על שפת הים, עמדתי, ויחד עימהם במו עיני ראיתי.... ראיתי בחורי ישראל קופצים ממכוניות גדולות וכובעי פלדה על ראשיהם, ומקלעים דרוכים בידיהם, והם חמושים מכף רגל ועד ראש, והם שנים שנים, שלושה, עשרות, מאות רבות – רצים לירות ביהודים... ובין הבתים עברתי ועל הגגות והגזוזטראות פלוגות ישראל, ולמטה בים, על תורן האניה ועל סיפונה יהודים עומדים ומניפים דגל לבן וזועקים: אל תירו! שברי גדול כים, והאסון מחריד. כולנו נוצחנו עתה, כולנו הפסדנו, ולא ניטהר אלא במעיינות אהבת ישראל".

כך תיאר עזריאל קרליבך בעיתון "ידיעות מעריב" (היום מעריב), כמובא ב "אלטלנה" (שלמה נקדימון), את הטבח באלטלנה והטבעת הנשק שהיה חיוני לישוב כאויר לנשימה.

מפי ה"גבורה" -
ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף מנחם בגין למשלחת, שיצאה לשדה בוקר, לבקש מבן-גוריון לחזור ולקבל עליו את ראשות הממשלה. בעקבות אותה פגישה אמר בן-גוריון: "אילו היכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים."

מכאן, גם אליבא תפיסת ה"ממלכתיות" של בן-גוריון – "המדינה זה אני", לא היתה שום הצדקה לטבח ולהטבעת האלטלנה, שכן, בן-גוריון חשד בבגין לשווא. למעשה מודה בן-גוריון ש- א. לא היה לו שמץ של מידע או של הבנה לכוונותיו של בגין. ב. סילוק בגין היתה מטרתו העיקרית של בן-גוריון, וה"אידיאולגיה" שהנחתה אותו היתה – קיבוע ה"הגמוניה הצודקת של 'הציונות העובדת'", (אהוד שפרינצק, "אלטלנה – הרהורים פוליטיים מקץ שלושים שנה") בראשותו.

טובת המפלגה קודמת לטובת האומה

השמאל רצה לשלוט בכל מחיר, ולו על מדינת חסות או אפילו על ישוב חסות, ובלבד שהשלטון על אחיו יהיה בידיו. העצמאות היתה ערך בעל חשיבות משנית, ואולי אפילו חסרת ערך, כפי שניתן ללמוד מדברי ישראל גלילי בהרצאה שנשא ב-7 במאי 1946: "רק יהודים דון קישוטים יכולים לקוות, שיש בכוחם של היהודים לאלץ את השלטון הבריטי לפנות את ארץ ישראל...

"הציונות לא ביקשה להשיג... את גירוש השלטון הבריטי ולא את כיבוש השלטון בידי היהודים... הציונות חזקה בדעתה, כי כוחנו קטן מדי כדי לאלץ שליטים להסתלק מכאן וכוחנו דל מדי כדי להחזיק בשלטון בארץ בלא הסכמה בין-לאומית... מעולם לא חשבנו שהציונות תתגשם על שדה הקרב. תמיד האמנו ומוסיפים להאמין, שהציונות תתגשם על הקרקע, על העליה, על ההתיישבות" (ספר תולדות ההגנה, כרך ג', חלק ג' עמ' 1740 )

כל העובדות מצביעות על כך, שאילו ה"הגנה" הפלמ"ח והסוכנות היהודית שיתפו פעולה עם האצ"ל, אפשר היה להכריז על הקמת המדינה בתאריך מוקדם יותר ובתנאים משופרים יותר. בצורה ובנסיבות בה הוכרזה המדינה, מוטב היה שלא היתה מוכרזת. בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה שה"שמאל בנה" ולא על מדינת היהודים, ולהלן ההוכחה לדבר -
"התנועה הרוויזיוניסטית חזרה לחיק ההסתדרות הציונית העולמית, ולא חלף זמן רב עד שהחלה לתבוע את שיתופה בכל המוסדות, לרבות מערכת הביטחון. אנשי מפא"י הזדעזעו. אולם יצחק גרינבוים ראה את התביעה כלגיטימית בהחלט...

"'עקשן בלתי נסבל' היה מתריס נגדו גלילי, שלא רצה לשמוע על הידברות כלשהי, בטרם יניחו ה"פורשים" את נשקם. גרינבוים מצידו גרס שאין לדרוש הנחת נשק כל עוד לא נחת הסכם שיבטיח את זכויות ה"פורשים" אחרי שיקבלו את מורת ההנהגה הציונית".

גרינבוים ביקש לשתף בהחלטה, אשר להידברות עם האצ"ל, את הנהגת ההסתדרות הציונית בארה"ב. מפא"י הסכימה ובן-גוריון היה אמור לשגר מכתב לאנשים בחו"ל. משבוששה התשובה לבוא, חשד גרינבוים שבן-גוריון רימה אותו, כדרכו. כשנפגשו, שאל גרינבוים את בן-גוריון האם התקבלה תשובת ההנהגה בארה"ב. בן-גוריון ענה – "אין לי מושג". גרינבוים הוסיף לשאול – "מתי נשלחו השאלות לאמריקה"? בן-גוריון השיב – "לא ידוע לי". גרינבוים – "אבל הרי חתמת על המכתבים". בן-גוריון - "אני? מדוע אחתום על מכתבים כאלה?"

וכן הלאה...

גרינבוים לא התאפק – "אתה יודע מה? אתה פשוט רמאי"!

דרושה מהפיכה חברתית ופוליטית

שיחה עם יעקב חסדאי על המצב, ועל דברים בצידו

"אחרי מלחמת יום הכיפורים", מספר יעקב חסדאי בפתח שיחתנו, "כתבתי כי לקצונה בצה"ל לפני המלחמה חסרו שלושה דברים: חשיבה יצירתית, חשיבה מופשטת וחשיבה ביקורתית. כיום אני סבור שהדלות היצירתית, חוסר חוש הביקורת, הקונפורמיזם ורמת החשיבה הירודה שהביאו את צה"ל למלחמת יום-הכיפורים, הביאו כיום, שלושים שנה מאוחר יותר, את כל מדינת ישראל למשבר העמוק ביותר בתולדותיה".

האם שינית את השקפותיך בעקבות המשבר הנוכחי כפי שעשו אחרים?

"אינני יודע מה אתה מגדיר כמשבר. גם בעבר לא היה לי ספק כי גם חלום ארץ-ישראל השלמה וגם חזון השלום הם אשליות חסרות סיכוי, וכי ההתמכרות לחלומות אלה משקפת בריחה מהתמודדות עם תהליכים פנימיים מסוכנים - חברתיים, פוליטיים ותרבותיים - המאיימים על ישראל מבפנים. ספקותיי היו בשאלות אחרות: האם ומתי תתפכח החברה הישראלית מאשליותיה? וכאשר תתפכח - האם תימצא בה התבונה הדרושה להסקת מסקנות נכונות? ואם תימצא התבונה - האם עדיין יהיו בה החיוניות והכוחות הדרושים כדי להתחיל דרך חדשה? וכמובן, האם יישאר לה מספיק זמן כדי להגן על עצמה וכדי לתקן את כל מה שהושחת במשך זמן כה רב?

"השנתיים האחרונות הבהירו כמה מספקותיי, אך השאירו אחרים בעינם. נראה כי רובה של החברה הישראלית התפכח מן האשליות. עמידתה של ישראל מול הטרור והתנהגות האזרחים בשתי שנות המלחמה מלמדים כי כוחה וחיוניותה של ישראל לא אבדו. לעומת זאת, אין סימנים כי המשבר הביא להבנת הסכנות הפנימיות המאיימות עלינו, להוצאת מסקנות אמיצות ולחיפוש אחר דרכים חדשות. התבונה היא עדיין נקודת תורפה של החברה הישראלית ולכן גם שאלת הזמן שנותר לנו נשארת פתוחה. מסתבר שגם את הזמן ההיסטורי שנותר לנו כדי להיחלץ מן המיצר, אנחנו מבזבזים בהיעדר כיוון ודרך. לכן בעיניי, הבעיה האמיתית של ישראל הייתה ונותרה ללא שינוי – התהליכים החברתיים שהיא עוברת. הם שגורמים לכך שגם ברגעי משבר החברה לא מצליחה להסיק מסקנות נכונות, להקים לה מנהיגות ברמה מתאימה ולא מסוגלת לקבל החלטות נכונות שמתבקשות ממנו".

ממי אתה מצפה שילמד מן הניסיון, שייתן את התבונה הנדרשת, שיציע את הדרך?

"מי שצריך להתוות דרך הם אנשי האקדמיה ואנשי הרוח, או קבוצות אידאולוגיות. אבל מתברר, וזה לא חדש, שהשכבה האינטלקטואלית אינה ממלאה את ייעודה, גם הקבוצות האידאולוגיות די מאובנות, כך שמבחינת הפקת לקחים והתחדשות רעיונית יש שממה מוחלטת".

אז נחליף את העם. אתה אומר שהבעיה נמצאת גם בצבא, גם בשכבת האינטלקטואלית...

"אין צורך להחליף את העם, אולם יש צורך להתגבר על הקיפאון ועל המאובנות של החברה הישראלית ולחפש דרכים חדשות. הדרך לכך מתחילה במישור הערכי והחינוכי. שם יש צורך במהפכה בעלת משמעות היסטורית. מהפכה שתיצור תנאים למחשבה פתוחה, לחיפושי דרכים חדשות ולנכונות של יחידים להעיז למרוד ולצאת לדרך חדשה. ההמון אינו יוצר דרכים חדשות ואינו פונה אליהן, זה בדרך כלל מעשה של יחידים שההמון הולך בעקבותיהם. בחברה שלנו אין חינוך למחשבה יצירתית ועוד פחות יש טיפוח לתחושת חובה ואחריות של היחיד.

"יש לכך סיבות היסטוריות שקשורות בדרכה של הציונות, וסיבות אקטואליות שנובעות מהפיכת החברה הישראלית מחברה ערכית לחברה הישגית. תחילה לסיבות ההיסטוריות: אנו חברה שנבנתה על יסודות קולקטיביסטיים, והמשקעים התרבותיים הללו נותרו בתוכנו גם אם הקולקטיביזם עצמו נעלם. במערבונים אמריקנים יוצא הגיבור לבד לרחוב הראשי לקדם את פני המנוולים. מבחינה חינוכית המסר לנוער הוא: כאשר כולם מסתגרים ומתחבאים, צא להלחם לבד! בחברה הישראלית המיתוס הוא קולקטיביסטי: יוצאים יחד. איך התחילו אצלנו כל הפעולות של תנועות המחאה? בכרוז שעליו חתומים חמישים איש לפחות. דמותו של הגיבור היוצא לבדו אל הרחוב אמנם קיימת באתוס היהודי - זה הנביא הפועל נגד הזרם - אולם דמות זו לא קיימת באתוס הציוני. הציונות נתנה לחברה הישראלית אתוס קולקטיבי שמחק את אחריותו של היחיד.

"הנה, כשתנועת לאור הלכה לבחירות בשנת 1988, הטענה העיקרית שטענו נגדי הייתה: אין לכם סיכוי. ואם אין סיכוי - לא צריך ללכת אתכם. מה עומד מאחורי הטענה הזו? לא השאלה האם דרכה של לאור צודקת. חסרה אצלנו התפיסה שלפיה מכובד יותר ללכת עם הצודקים, גם אם הם המעטים.

"אל המסורת ההיסטורית נוסף גורם חדש. החברה הישראלית הייתה פעם חברה ערכית. בחברה כזו יש חשיבות רבה לדרך שבה אדם הולך ולכללים המנחים אותו. היום נעשינו חברה הישגית שהמבחן העיקרי שלה הוא מבחן התוצאה. לא חשוב איך התפתלת ואיפה שיקרת, העיקר שניצחת. ברור שבחברה כזו מחפש האדם את ההצלחה ולא את הכבוד, ואם הבחירה היא בין דרך נכונה וצודקת שסיכוייה מעטים - וכך הן תמיד הדרכים החדשות - לבין דרך סלולה שההצלחה בה מובטחת - יעדיף האיש הצעיר את הדרך הסלולה שבה גם אין מעצורים רבים.

"כך נעשינו חברה שאינה מחפשת דרכים חדשות, שאינה מחנכת את בניה לפנות לדרכים כאלה ולכן אינה מסוגלת למצוא דרכים כאלה גם בשעת משבר".

מדינת לאום והבעיה הדמוגרפית

בין התהליכים שעוברת החברה הישראלית קיים גם תהליך של שינוי דמוגרפי. מה, לדעתך, ראוי, אפשר ומותר למדינה לעשות למען שמירת הרוב היהודי והגדלתו?

"כל מדינות העולם מכירות בכך שמותר למדינה לנקוט אמצעים להשגת מטרות דמוגרפיות. סין היא הקצה הקיצוני, הלא דמוקרטי - שם הבעיה הדמוגרפית היא התפוצצות אוכלוסין, ולכן קבע השלטון הגבלת ילודה. אבל גם במדינות דמוקרטיות מותרת הסברה וכדו'. כיום יש הבנה בקרב מדינות באירופה שהן לא יכולות להרשות להגירת כוח העבודה הזול לשנות את הזהות הלאומית שלהן. המנהיג ההולנדי שנרצח לא מזמן טען לעניין זה וזכה לאהדה רבה. לפעמים כוחות בוטים מעלים בעיה אמיתית. גם ישראל במחשבה נכונה ומקורית תוכל להתמודד עם בעיה זו".

ואולם, במקביל רווחת כיום התפיסה שערכים לאומיים הם עניינו הפרטי של אדם, ושאין לבדוק אם הוא שייך לקבוצה אתנית כזו או אחרת. גם בארץ נמחק לאחרונה מתעודת הזהות סעיף הלאום - סעיף שלא היה קיים כלל במדינות אחרות.

"במערב אירופה ישנה אכן התפתחות לעבר 'מדינת כלל-אזרחיה' אמיתית. אולם יש גם מגמות מנוגדות. ניקח לדוגמה את שוויץ. שלושת העמים שחיים בה מגינים בקנאות על ייחודם, על תרבותם ועל שפתם, ודואגים שלא יהיה למיעוט שום זכות לערער על הדומיננטיות התרבותית באזורים שלהם. בנוסף, חשוב לזכור שבעולם מתרחש כיום תהליך של אנטי-גלובליזציה, מהלך שמוביל דווקא לטיפוח מחדש של התרבויות האתניות. כלומר, התהליכים אינם חד משמעיים: יש אמנם דומיננטיות בכיוון מסוים, אבל אפשר לראות גם את המהפכה ההפוכה. לכן אינני סבור שהמדינה הלאומית היא דבר שעבר זמנו. מדינת ישראל הוקמה כדי להיות מדינה יהודית, ואין הצדקה אחרת לקיומה ולקורבנות הנדרשים כדי להגן עליה. גם ספק אם יש מקום ל'מדינת כל אזרחיה' במזרח התיכון – במוקדם או במאוחר היא תיהפך למדינה מזרחית אופיינית, עם מיעוט יהודי כלשהו שיישאר בה, ואילו רוב היהודים יעברו למערב".

אם כן, מהם הערכים הלאומיים שהמדינה צריכה לטפח?

"אני לא חושב שתמיד צריך להגדיר זאת. כי אם תשאל אותי מה הערכים שיהודים נושאים עמם, לא בהכרח אוכל לענות. תאמר, למשל, 'ערך המשפחה' - והרי גם הקתולים בעד ערך זה. מה שיש לנו בראש ובראשונה זו מסורת, מסורת זו נפגשת בכל פעם במציאות חדשה ויוצרת תשובות חדשות. חלק מן הזהות שלנו נקבע על פי העובדה שיש לנו מורשת תרבותית שמדור לדור מעבירה ערכים, סיפורים, לשון ומנהגים - ונאבקת כל הזמן על קיומה בעולם חדש. עם זאת, נראה לי שהיום, טיפוח הקהילה והמשפחה הוא תנאי הכרחי לקיומה של היהדות מול עולם שהולך ומתפורר לזהות גרעינית אישית. היהדות צריכה את המניין ואת המשפחה. זה צריך כיום להיות חלק ממאבקה של היהדות: להגן על המשפחה ועל הקהילה. יכול להיות שנמצא בעניין הזה בעלי-ברית בתרבויות אחרות שגם הן חוששות מההתפוררות החברה האנושית, אבל זה לא אומר שדרכנו שלנו מתבטלת משום שזו בעיה כללית. להפך: זה אומר שהיהדות מתמודדת עם בעיה כלל אנושית. והתשובה שלנו תהיה תשובה יהודית, לא של אחרים".

דת ומדינה

נדון בתהליך חברתי שלילי נוסף. במשך שנים רבות ניסתה הציונות-הדתית לשמור על אופייה היהודי של המדינה. איפה נכשלנו?

"תחילה צריך לברר האם היה זה כישלון. אמנם יש תהליך טשטוש של הזהות היהודית במדינה, ויש גם ערעור עקרוני וקולני על זהות זו, אך הדבר נובע ממכלול של תהליכים ולא מאשמה. צריך לזכור שבשנות קום המדינה עדיין רוב יהודי הארץ נולדו בבתים דתיים. ואף שלא היו דתיים, הם לא היו בורים. בל נשכח שביאליק מחה על משחקי כדורגל בשבת וערך עונג שבת לציבור הפועלים החילוני. מאז, התהליכים החינוכיים-חברתיים במדינה יצרו דור מנוכר יותר ליהדות מאבותיו. דור זה שוחק את האופי היהודי של המדינה בעצם אורחות חייו. גם תהליכים טכנולוגיים גרידא השפיעו: משום שבשנות החמישים היו בארץ מעט מכוניות הכבישים בשבתות היו ריקים, ואם סגרת את התחבורה הציבורית אנשים לא נסעו. היום, סגירת התחבורה הציבורית היא רק חגיגה למכוניות הפרטיות. כלומר, התחוללו כמה תהליכים שהפכו באותם ימים את המאבק של היהדות הדתית לחסר סיכוי. זה לא כישלון במאבק אלא תהליכים בלתי נמנעים".

בכל זאת, מה היה חלקה של הציונות-הדתית בכך?

"אחריותה של הציונות הדתית למצב זה קשורה לשאלה מה התפקיד ההיסטורי שמילאה בדרכה של הציונות ושל מדינת ישראל. ומהו תפקיד היסטורי? הנה, למשל, הכנסייה הקתולית פרחה בפולין בימי השלטון הקומוניסטי משום שהיא ייצגה את המאבק על החופש. מי שהחופש היה יקר לו, תמך בכנסיה. מבחינה זו ניתן לשאול: איזה תפקיד היסטורי מילאה הדת בבניית מדינת ישראל? בשלב הראשון, עד להקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, תפקידה ההיסטורי היה שולי למדי. הציונות ייצגה אידיאה, הקרבה, מסירות, מלחמה למען העם. מה יכולה הייתה הדת להוסיף כאן? מאומה. לאדם שהיה פטריוט אמיתי, לא היה צורך להיות דתי, מספיק שהיה ציוני. באותו שלב לדתיים לא היה סיכוי. ואכן, כילד, גיבוריי הנערצים היו מן האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. הם סיפקו את כל מה שנפש האדם חפצה בו אז. אלא שבאותו שלב נוצר גם חלל רוחני ותרבותי שרק מאוחר יותר הורגש בו. המאבק על המדינה היה כה גדול עד שכל מה שהיה קשור למידות האדם - דרך-ארץ, ערכים אישיים - הפך לשולי. צעקנות, גסות, שקר - הכל היה בטל בשישים אל מול הנאמנות לציונות ולמדינה. כתוצאה, אין לנו במדינה תשתית תרבותית מספיקה של ערכים אנושיים בסיסיים: דרך-ארץ, צניעות, כבוד ויושר. אלא שנראה כי ערכים לאומיים ופטריוטיים הם בני-חלוף, והתשתית של כל תרבות הם דווקא הערכים האנושיים הבסיסיים. 'דרך-ארץ קדמה לתורה' – אמרו חז"ל, ויש בכך אמת שכדאי לחזור ולשנן.

"כשהחלו לשקוע הערכים הקולקטיביים של הציונות והסוציאליזם, נוצר חלל בנפשו של האדם החילוני. זו הייתה יכולה להיות שעתה הגדולה והיפה של היהדות במדינת ישראל, שהרי למסורת ולאמונה שלנו יש תשובות למשבר זה. אלא ששעה זו הוחמצה בגדול. הציונות הדתית החמיצה אותה משום שבחרה להניף את הדגל שנשמט מידי הציונות החילונית, לשוב ולהציב מטרות לאומיות ומופת של הקרבה ומסירות במפעל ההתנחלויות הגדול. הערכים האנושיים שוב הוצנעו. ייתכן שהייתה זו מטרה גדולה וחשובה, אולם מבחינת מצבה של החברה הישראלית ומצוקתה – זמנה חלף.

תפקיד הרב

רמזת כבר על הצורך בכך שהציונות-הדתית תהיה מעורבת יותר, מוסרית יותר. האם אתה יכול לשרטט את דמות הרב הרצויה בעיניך, לאור כל מה שאמרנו?

"אי-אפשר לתת מתכון, אפשר לומר מהי משאלת הלב. ראשית - שהציבור יהיה קשוב לדברי הרבנים, ושלא יהיה זה ציבור קטן, מצטמצם והולך, אלא שיכלול גם אנשים שאינם דתיים. כוחה של היהדות במדינה יגבר ככל שתגבר הנטייה להקשיב לדברים שאומרים רבנים. כדי שתגדל הנטייה הזאת, צריך שהדברים שרבנים אומרים ידברו אל לב אנשים, ייגעו בבעיות שלהם, יתנו פתרונות למצוקות שלהם, יציעו דרך טובה יותר. ואולי מוטב שיעסקו בצרות הפרט יותר מאשר בבעיות המדינה."

נציע הגדרה: שיהיו נביאים ולא כוהנים

"טוב היה לו רבנים היו מוכיחים את הציבור בשאלות של פער חברתי, בשאלות של חינוך ושל תרבות. אבל מלבד זאת הייתי רוצה לראות גם רבנים כמו ר' אריה לוין. האיש שכאב העם הוא כאבו, והעם יודע זאת ולכן מקשיב לו. הרבנים צריכים לפנות אל העם מזוויות שונות ומעמדות שונות, אך יחד הם צריכים להציג בפני הציבור משהו נעלה יותר מחיי היום-יום, מן האינטרסים ומן ההתחשבנויות. קשה להגיד שזה המצב כיום".

נדמה שיש רבנים שהצליחו לעשות זאת. החזון איש, לדוגמה, היה אישיות כזו עשה זאת. האם הציבור החילוני לא כיבד אותו, לא ראה בו אדם נעלה?

"כאשר החזון איש היה חי, רוב היהודים בארץ שהגיעו מפולין וליטא ידעו מי הוא עוד מילדותם. לבנים שלהם, החזון איש כבר לא אמר כלום. בן-גוריון הלך אל החזון איש כי הוא ידע מה זה 'גדול בתורה'. החזון איש לא היה מנהיג פוליטי. בן-גוריון הלך אליו כדי לנהל ויכוח היסטורי, לא כדי לקבל ממנו קולות. ואילו כשביבי או ברק הלכו לרב עובדיה, הם הלכו אליו כאל מנהיג תנועה פוליטית. כדי שרבנים ינהלו ויכוח היסטורי בשם היהדות, צריך שיהיו ברמה של ניקיון-כפיים ואישיות כאלה שגם הציבור החילוני יכיר בכך שהם נציגים של משהו גדול ונעלה. אשווה שוב לדת אחרת: אחרי שהכנסייה הקתולית בצרפת איבדה את מטה עוזה במהפכה, כיצד היא קנתה מחדש את לב העם הצרפתי? היו כמרים שהלכו אל פשוטי העם, ישבו עמם, שמעו אותם, דיברו אל לבם. איך נפתח הספר 'עלובי החיים'? ז'אן ולז'אן מתארח אצל כומר, גונב ממנו את הפמוטים, וכששוטרים תופסים אותו ומחזירים אותו אל בית הכומר, הכומר אומר: הוא לא גנב, נתתי לו את הפמוטים במתנה. עם סיפורים כאלה הכמורה בצרפת חזרה להיות מקובלת. אם יהיו סיפורים כאלה על רבנים שלנו - ייטב". אתה הולך בכיוון החסידי, המוסרניקי, שנכון בפני עצמו, אך יש לנו רושם שבמאתיים השנים האחרונות יש נדבך אחר, והוא הניתוק של הרבנים מחיי התרבות והיצירה האנושית העצומה שהתפתחה בעולם המודרני. מה דעתך על הכשרתו של הרב בעניין הזה?

"הרבנות האורתודוקסית היגרה בראשית המאה העשרים לשני מקומות: לארצות-הברית ולארץ-ישראל. בארצות-הברית הוקמה 'ישיבה-יוניברסיטי', הרבה לפני אוניברסיטת בר-אילן, ולמה? כי האורתודוקסיה המזרח-אירופאית שהגיעה לארצות-הברית הייתה חייבת להסתגל למציאות האמריקנית, והיא התוותה דרך של התערות בכל תחומי החיים. לכן צמחו שם רבנים-רופאים, רבנים-פרופסורים וה'ישיבה-יוניברסיטי'.

"בארץ-ישראל הכיוון היה שונה לגמרי: הזרם המזרח-אירופאי גבר באופן מוחלט על הזרם של 'תורה עם דרך-ארץ' שהביאו הייקים, והתווה מסורת אורתודוקסית נוקשה, ששומרת על אופי הלימוד כמו בישיבות מזרח-אירופה, ושמתייחסת למודרנה בעוינות מסוימת. הציונות-הדתית, שנולדה מתוך זרם שלא היה מוכן לקבל את ההכתבה החרדית בתחום הציונות, יצרה מציאות אך לא הגדירה ולא קידשה את עקרונותיה. היא יצרה מציאות של שילוב לימודי קודש וחול אך לא הגדירה זאת כעיקרון, ולכן, אפילו בלבו של הציבור הדתי-לאומי יש היום חוגים המתייחסים בביקורת ללימודי חול. כך גם בעניין החברה המעורבת: בני-עקיבא יצרו מציאות של פעילות משותפת של בנים ובנות, אך לא הגדירו זאת כעיקרון, ולכן היום מתחזקת מגמת ההפרדה בבתי הספר וגם בתנועה עצמה. אנשי הציונות-הדתית בארץ חיו בעולם המודרני, אך מעולם לא נתנו לו את ההכשר, את הלגיטימציה הסופית. ומה הייתה התוצאה? בניהם, שחשו בכך, התחרדו או התחָלנו, מפני שהם הבינו שאם רוצים לחיות על פי עקרונות ולא על פי פשרות, לא זו הדרך".

סיפורה העצוב של הפוליטיקה הישראלית והצעותיה של תנועת לאור

כיצד אתה מנתח את התפתחות המצב הפוליטי הקיים, זה שתנועת 'לאור' רוצה לתקן?

"במדינת ישראל יש לפוליטיקאים שליטה רבה מדי במשאבים. יש לכך סיבות היסטוריות: בעבר המדינה עסקה בעלייה ובהתיישבות, המשאבים היו מעטים, הצרכים היו גדולים, וראשי המדינה היו אנשים שנבחרו כדי להוביל את המפעל הציוני על סמך יכולותיהם בתחום זה. ואולם, לאט לאט החלו אנשים לגלות שבמערכת הפוליטית ניתן להגיע לעמדות שיש עמן הטבות שונות. אנשים אלו החלו להסתנן למרכז המפלגות הגדולות. אנשים שלא הייתה להם יכולת רבה בתחומים אחרים גילו שבכישוריהם המוגבלים הם יכולים להשיג בפוליטיקה הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. כך התמלאו מרכזי המפלגות בחברים שהפוליטיקה הייתה עבורם מכשיר להשגת מטרות. זהו תהליך שנמשך שנים וקשה היה להבחין בו. בינתיים הזדקנו ותיקי המנהיגים והחלו להתפנות מקומות בכנסת. את המקומות האלה תפסו אנשים שמה שמעניין אותם זה כסף ומשרות, והם יכולים להיבחר רק אם הם עצמם מחלקים כסף ומשרות.

"באותו שלב התרחשה התפתחות מעניינת נוספת: התברר שאתה יכול להשיג יותר כסף ומשרות במפלגה קטנה, כי במפלגה גדולה אתה צריך יותר כסף כדי לנהל פריימריס. במפלגה קטנה, גם אם יש לך חוג קטן, אתה עדיין יכול להיבחר לכנסת, ואם אתה גם לשון המאזניים, אז אתה גם מחלק למקורבים שלך נתח גדול מהצלחתך. כך החלו להתרבות מפלגות קטנות, ונוצרו יותר סיעות בתוך המפלגות כשכל אחת מגינה על האינטרסים שלה. בסופו של התהליך הזה הופתענו לגלות ממשלה שלמה שכל מה שמעניין את רוב אנשיה זה הטבות וכסף. התוצאה היא מערכת פוליטית צינית, חסרת רמה, חסרת יכולת. סיפור פשוט ועצוב – סיפור שקיעתה של המערכת הפוליטית הישראלית. ובימים אלה ניכר המחיר של תהליך זה. המערכת הפוליטית הולכת ומאבדת את אמון העם, וזאת דווקא באחת משעותינו הקשות. את זה תנועת 'לאור' רוצה לתקן".

כפי שתיארת קודם את תקופת ראשית הציונות, גם בתקופת ההשכלה הציג העולם המודרני חזון של קידמה, של עולם טוב יותר – ואילו היהדות נותרה מיותרת, כאילו אין לה מה להציע בעניין. והנה אתה, כראש תנועת 'לאור', מציג מערכת של תיקונים ואיזונים למען חברה טובה יותר - האם הצעותיכם מחליפות את ערכי היהדות? האם הן משתלבות בהם?

"ההצעות שלנו הוגדרו לאור הפגמים והחוליים המסתמנים בחברה הישראלית. דפוסי השלטון והתנהגות האזרחים מאופיינים כיום במידה גדולה של חוסר אחריות. מנהיגים אינם נושאים באחריות למעשיהם, פוליטיקאים מגלים חוסר אחריות כלפי האינטרס הלאומי, ואזרחים מגלים אדישות וחוסר אכפתיות. לכן מונחים בבסיס הצעותינו שני עקרונות: אחריות ובחירה. על בסיס עקרונות אלה אנו מעלים שורת הצעות שאמורה לשנות את הסְדרים הפוליטיים במדינה ואת דפוסי החינוך וההתנהגות של האזרחים. ההצעות הפוליטיות נועדו לחזק את כוחו של השלטון, להעניק לו יכולת ראייה ופעולה לטווח ארוך, להעלות את רמת הפוליטיקאים ולהדגיש את חובתם לדאוג לטובת הכלל. לאזרחים אנו נותנים כלים שיביאו לכך שיהיה להם מידע טוב יותר על הנעשה במדינה ומוטיבציה להתערב ולהשפיע".

נשמע מאוד אוטופי

"מדוע? הרי כל חברה מתיימרת לעשות זאת. אנחנו רק מציעים כלים יותר טובים. בכך שאתה מכנה זאת אוטופיה, אתה מצביע על בעיה מרכזית שכבר הזכרתי בחברה הישראלית: כיוון שהחברה שלנו מאוד שמרנית, שינויים שבמקום אחר בעולם יכולים להיחשב כשינויים סבירים, נתפסים אצלנו כאוטופיה. מה אוטופי בכך שאתה מחליף משטר?

"ההצעה שלנו מורכבת מחיבור של מגוון רעיונות שמיושמים במקומות שונים. למשל, אנחנו מציעים שבמדינת-ישראל יהיה נשיא שעוסק במדיניות לטווח ארוך, וראש-ממשלה שעוסק בבעיות שוטפות. זה קיים בצרפת. מושלם? לא. אבל יותר טוב ממה שקיים במקומות אחרים. כמו כן אנחנו מציעים בית עליון ובית תחתון, כמו בארצות -הברית, אלא שההבדל בין הבתים לא יהיה של נציגי מדינות מול נציגי האומה, כפי שקורה שם, אלא שההבחנה תהיה בתפקידים: הבית העליון יעסוק במדיניות לטווח הארוך, ואילו הבית התחתון בחקיקה שוטפת. עוד אנחנו מציעים להשתמש במנגנון של משאל-עם בעת הצורך, באופן שעובד טוב בשוויץ. הדגם שלנו לומד מניסיונן של המדינות המתוקנות במערב ומנסה לשפרו. כדי לעודד את אחריות האזרח לנעשה במדינה ואת מעורבותו בבעיותיה, וגם כדי להקטין את כוחם של הפוליטיקאים לחלק כסף ומשרות, אנו מציעים לחלק את תקציב המדינה לשני חלקים: תקציב הממשלה ותקציב האזרחים. תקציב הממשלה ישמש למטרות בטחון, חוץ ושמירת החוק והסדר. תקציב האזרחים יחולק לאזרחים לפי גודל משפחותיהם והם יקצו אותו לנושאי חינוך ותרבות לפי צורכיהם. ניסיונות בכיוון זה כבר נעשו בארצות שונות, ואין סיבה שאנו ניגרר אחר רעיונות טובים של אחרים ולא ננסה להיות המובילים. לכן הצעותינו אינן אוטופיה מבחינת האפשרות המעשית ליישמן. הן אוטופיה למי שפוחד משינויים ואינו מוכן לניסויים".

מה הסיכויים לבצע אצלנו שינויים רדיקליים כאלה כמו שאתה מציע?

"נבדיל בין אוטופיה במובן 'דבר מה שאינו ניתן לביצוע', לבין אוטופיה שלא מתממשת משום שאנשים לא רוצים בה. חלק גדול מהשמרנות בחברה שלנו נובע מחוסר אמון ביכולת לשנות. אנשים הסיקו שאי אפשר לשנות כי עד כה הנסיונות נכשלו. מסקנה נכונה יותר היא שעד כה הנסיונות לשנות היו לא רציניים. כשאתה מגיע למסקנה שאין סיכוי, אתה כבר לא מנסה, וזוהי לדעתי, כיום, בעיית היסוד הקריטית של מדינת-ישראל. היא זקוקה לשינוי כמו אוויר לנשימה, ובאותה מידה - האזרחים שלה משוכנעים שאי אפשר לשנות. המערכת הפוליטית הנוכחית סיימה את דרכה. השאלה היא רק מתי העם יסכים להודות בכך, וכשהוא יעשה זאת - האם יהיו הצעות חכמות ורציניות לפתרון".

ובכל זאת, הגישה שלך נשמעת מאוד פרפקציוניסטית, היא דורשת 'הכול או כלום'. בין כותלי החדר הזה זה נשמע נפלא, אבל במציאות הפוליטית אתה נאלץ לעשות סחר-מכר. לא כולם רוצים את טובת כל אזרחי המדינה, כל אחד רוצה את טובת הסקטור שלו

"נכון. אך לפעמים ההיסטוריה מביאה עם למצב של בחירה שבו אין אמצע: או הדגם הפוליטי הישן שהביא אותנו עד הלום, או אלטרנטיבה. במקרים כאלה האלטרנטיבה כבר לא יכולה להיות שיפוצים קוסמטיים, דרוש שינוי דרסטי".

אבל שינוי הוא תהליך, יש לו את הקצב שלו, אי אפשר להכתיב אותו.

"השאלה אינה מתחילה בקצב אלא בכיוון, לאן אנו צועדים. ישראל נמצאת במשבר פוליטי ומנהיגותי עמוק. משבר זה משתלב במשבר ביטחוני וכלכלי מן המסוכנים שידעה המדינה. בתנאים אלה אנו עלולים להגיע לשלב שיחייב צעדים מרחיקי לכת.

ההיסטוריה מתקדמת בשתי שיטות: אבולוציה ורבולוציה. אם התיאור של המצב הפוליטי שתיארתי נכון, היו צריכים לקום כוחות בתוך העם שירצו שינוי ויקדמו אותו צעד אחר צעד, בהדרגה. אבל זה לא קורה. לכן נראה שההיסטוריה הפעם תתקדם בדרך של רבולוציה. השאלה היא רק מתי יתחולל הזעזוע הדרוש לשינוי עמוק ויסודי".

תנועת 'לאור' נחשפה לציבור, במידה מועטה אמנם, בבחירות 88. מאז היא קיימת?

"הנר בוער עדיין". לשם מה?

תהילים פרק פה
א. למנצח לבני-קרח מזמור.
ב. רצית האל ארצך; שבת, שבות (שבית) יעקב.
ג. נשאת, עון עמך; כסית כל-חטאתם סלה.
ד. אספת כל-עברתך; השיבות, מחרון אפך.
ה. שובנו, אלהי ישענו; והפר כעסך עמנו.
ו. הלעולם תאנף-בנו; תמשך אפך, לדר ודר.
ז. הלא-אתה, תשוב תחינו; ועמך, ישמחו-בך.
ח. הראנו האל חסדך; וישעך, תתן-לנו.
ט. אשמעה-- מה-ידבר, האל האל:
כי, ידבר שלום--אל-עמו ואל-חסידיו; ואל-ישובו לכסלה.
י. אך קרוב ליראיו ישעו; לשכן כבוד בארצנו.
יא. חסד-ואמת נפגשו; צדק ושלום נשקו.
יב. אמת, מארץ תצמח; וצדק, משמים נשקף.
יג. גם-האל, יתן הטוב; וארצנו, תתן יבולה.
יד. צדק, לפניו יהלך; וישם לדרך פעמיו.

תזכורת:

ציטוט/הכותרת הנ"ל נאמרה לפני כשעתיים בטקס אזכרה לנרצחי אלטלנה,
על ידי הסופר שלמה נקדימון שתמונתו מצ"ב בזמן אמת/דבריו...
"שמעון פרס סיפר לבגין שגלילי הטעה במכוון את בן גוריון שנתן הוראה
לעצור בכל מחיר את האניה אלטלנה = לפתוח באש !!"
(נקדימון חושף זאת בסיפרו פרשת אלטלנה במהדורה מתוקנת שיוצא בקרוב!!)

מצ"ב לינק לחומר רב בנושא:
13. שלמה נקדימון: ''שמעון פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה !!''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&viewmode==

____

אלטלנה

ביום ראשון הקרוב, בשעה חמש אחה"צ, תיערך בבית העלמין בנחלת יצחק, האזכרה השנתית ל-16 חללי האוניה אלטלנה.

ביום ראשון הקרוב, בשעה חמש אחה"צ, תיערך בבית העלמין בנחלת יצחק, האזכרה השנתית ל-16 חללי האוניה אלטלנה. אניית נשק ולוחמים שהובאה על ידי האצ"ל עם הקמת המדינה. האנייה הופצצה על ידי צה"ל בפקודת בן גוריון, הלוחמים חלקם נפגעו, והנשק שהובא באנייה הושמד. רצח 16 לוחמי האצ"ל באוניה ובסביבותיה, נחשב עד היום כניסיון של דוד בן גוריון ומפא"י לאיים כוחנית על תומכי הימין. יום הזיכרון יחול מחר, יום שישי, והאזכרה, כאמור, ביום ראשון.

האנייה "אלטלנה" נרכשה על-ידי אנשי אצ"ל בגולה, ולפי התכנון המקורי, הייתה אמורה להגיע ארצה מיד לאחר יום הקמת המדינה, עמוסה לוחמים וציוד מלחמתי. אלא שרכישת הנשק וארגון הלוחמים ארכו זמן רב, וההפלגה נדחתה במספר שבועות.

בינתיים, נחתם בכ"ג באייר הסכם על שילובו של האצ"ל בצבא ההגנה לישראל, ובאחד מסעיפי ההסכם נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולות עצמאיות של רכישת נשק. לפיכך נמסר לנציגי ממשלת ישראל על-אודות האנייה. מפקדת האצ"ל בפאריס השתדלה ככל יכולתה לשמור בסוד את ההכנות להפלגתה של "אלטלנה", אלא שקשה היה להעלים תנועה של 940 לוחמים והעמסת האנייה בכמות כה גדולה של נשק ותחמושת. החשש היה שאם יתגלה מסע "אלטלנה", ינסו כוחות עוינים לפגוע בה בהיותה בלב ים.

זו הייתה הסיבה, שכאשר ביום שישי ד' בסיון הרימה האנייה עוגן, לא נשלח אפילו מברק למפקדת האצ"ל בארץ, שמא יתגלגל המברק לידים לא רצויות ויביא לגילוי הפלגת האנייה. אך אמצעי הזהירות לא הועילו, ולמחרת היום פרסם רדיו לונדון שהאנייה "אלטלנה" הפליגה מנמל דה-בוק בכיוון ישראל כשעל סיפונה כאלף מתנדבים יהודיים ומטען גדול של נשק. יש לזכור כי באותו יום החלה בארץ ההפוגה הראשונה. מפקדת האצ"ל בארץ, שדבר הפלגת האנייה נודע לה מן השידור, חששה מאוד מפני גילוי הפרת תנאי ההפוגה, לפיהם אסורה הבאת ציוד צבאי ולוחמים ארצה.

לכן החליט מנחם בגין לעכב את בואה של האנייה אל חופי הארץ, ומזכירת המטה צפורה לוי-קסל, שלחה לאנייה שדר אלחוטי:
"לא להתקדם ולחכות להוראות".

מברק דומה נשלח גם אל שמואל כץ (חבר המפקדה הארצית), ששהה אותה עת בפאריס. אולם הקשר עם האנייה לא היה תקין, וההוראה לא הובנה כראוי.

ביום שלישי ח' בסיון, קיימו בגין וחבריו פגישה עם נציגי הממשלה, בה הודיע בגין כי האנייה הפליגה ללא ידיעתו וכי הוא מבקש לטכס עצה לגבי המשך הטיפול בה. על פגישה זו כותב בן-גוריון למחרת ביומנו:
"ישראל {גלילי} ושקולניק {לוי אשכול} ישבו אתמול עם בייגין. מחר-מחרתיים צריכה להגיע אוניה שלהם 4,500 טון, פולשת, המביאה 800-900 איש, 5000 רובים, 250 ברנים, 5 מליון כדורים, 50 בזוקות, 10 נושאי ברנים. זיפשטין {מנהל נמל תל-אביב} מניח שבלילה אפשר יהיה להוריד הכל. לדעתי אין לסכן נמל ת"א. אין להחזיר אותם. יש להעלותם לחוף בלתי ידוע".

גלילי מסר לבגין את הסכמתו של בן-גוריון להבאת האנייה בתוספת בקשה שזה יהיה "במהירות האפשרית". צפורה לוי-קסל שידרה לאוניה "להתקדם במלוא המהירות", והפעם נקלט השידור היטב. למחרת התקיימה פגישת עבודה בין נציגי האצ"ל ונציגי משרד הביטחון. בעוד האצ"ל הציע להפנות את "אלטלנה" לחוף תל- אביב, אולם נציגי משרד הביטחון טענו כי יש להעדיף את חוף כפר-ויתקין, כי שם יהיה קל יותר לעקוף את פקחי האו"ם. השדר אל האנייה היה לכן להפליג לעבר כפר-ויתקין.

בעוד הייתה הסכמה בדבר מקום עגינתה של "אלטלנה" נתעוררו חילוקי-דעות באשר לחלוקת המטען. בגין ביקש כי 20% מן הנשק יועבר לירושלים, במטרה לחמש בו את ה"גדוד הירושלמי" של האצ"ל (ירושלים עדיין לא הייתה חלק ממדינת ישראל והאצ"ל המשיך להתקיים בה), ובן-גוריון נתן לכך את הסכמתו. בקשתו השנייה של בגין הייתה שיתרת הנשק תועבר לצה"ל, כדי לצייד את גדודי האצ"ל שהתגייסו זה מקרוב לצבא. לבקשה זו לא ניתנה הסכמה של נציגי הממשלה, כי הם ראו בכך דרישה לחזק "צבא בתוך צבא". הם לא הבינו כי לאחר שנים של מחסור מתמיד באמצעי לחימה, רצה בגין לתת לחייליו את ההרגשה שאינם באים "עירומים" ושלוחמי המחתרת מצטרפים לצבא "על ציודם". לגבי בגין, הייתה זו שאלה של כבוד, ולא היו לו כל כוונות להקים "צבא בתוך צבא".

ביום ראשון י"ג בסיוון, בשעות אחר-הצהרים המאוחרות, הגיעה "אלטלנה" לחופי כפר-ויתקין. מיד החלו בהורדת האנשים לחוף ובהעברתם למקומות קליטה שונים, ולאחר-מכן - פריקת הציוד הצבאי. בין הממתינים על החוף היה גם מנחם בגין, אשר קיבל את פני הבאים בהתרגשות רבה. בנוסף לחברי אצ"ל שהתכנסו על החוף, היו שם גם חברי מושב הדייגים "מכמורת", שעזרו בפריקת הנשק הרב שהיה על האנייה.

במקביל לאירועים על חוף ימה של כפר ויתקין, הייתה היערכות אחרת בתל-אביב. ההיסטוריונים מעריכים היום כי בן גוריון חשש מאד מגלי האהדה הציבורית ההולכים וגוברים לאצ"ל, ומהעובדה שאך חודש קודם-לכן, שיחרר האצ"ל את יפו, והציל את מאה אלף תושבי תל אביב מאימת הצלפים הערביים. הממשלה – בה לא היה לאצ"ל כל נציג - התכנסה לישיבתה השבועית, וקיימה דיון בפרשת אניית הנשק. בן-גוריון מסר דיווח על הפגישות שקדמו לבוא האנייה, והיה תקיף מאוד בדעתו לדרוש מבגין כניעה ללא תנאי ומסירת כל הנשק לצבא:

"עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות, ואם לא - נירה! או שנחליט לפזר את הצבא שלנו".

בן-גוריון ייחס לבגין כוונות שלא היו לו כלל, ובסופו של אותו דיון, נתקבלה ההחלטה לתת לצבא סמכות להפעיל כוח, באם יהיה צורך, כדי להכניע את האצ"ל ולהחרים את האנייה על נשקה. ביצוע החלטת הממשלה הוטל על חטיבת "אלכסנדרוני" בפיקודו של דן אבן (אפשטין), ואלה כיתרו למחרת היום את כל אזור כפר ויתקין.

דן אבן הוציא את כתב האולטימאטום הבא:
אל : מ. בגין
בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ההגנה לישראל אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל בתחום פיקודי לרשות ממשלת ישראל. הוטל עלי לדרוש ממך למסור את כל הנשק שהגיע לחוף לרשותי למשמרת ולהודיע כי עליך לבוא בדברים עם הפיקוד העליון. אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. באם לא תסכים למלא אחר הפקודה, אנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להוציא לפועל את הפקודה ולהפקיע את הנשק שהגיע לחוף הארץ מרשות פרטית לרשות ממשלת ישראל. עלי להודיעך, כי כל השטח מוקף על-ידי יחידות-צבא בזיון מלא ושריונים, והדרכים חסומות.
אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתיגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו.
העולים - בלתי מזוינים - יורשו לנסוע אל המחנות כפי שנקבעו על ידך. ניתנת לך ארכה של 10 רגעים למתן תשובה.
(-) ד.א.
מפקד החטיבה

האולטימאטום היה מעליב ומשפיל ובמיוחד הדרישה למתן תשובה תוך 10 דקות שניתנה, לפי עדות אבן, "על מנת לא לאפשר למפקד האצ"ל שיקולים ארוכים ולזכות ביתרון ההפתעה".

בגין סירב להיענות לאולטימאטום של מפקד החטיבה, וניסיונות התיווך שנעשו - עלו בתוהו. אי-ההיענות של בגין פגעה ביוקרתו של דן אבן, וההתנגשות נעשתה בלתי-נמנעת. עד מהרה התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות. ההתנגשויות הלכו והתפשטו, ומספר הנפגעים הלך ורב. כדי למנוע שפיכות דמים, נפתח ביוזמת חברי כפר ויתקין משא ומתן בין יעקב מרידור (שהיה סגנו של בגין) לבין דן אבן. בסיומו של המשא והמתן, הוסכם על הפסקת-אש כללית והעברת כל הנשק שהיה על החוף לידי מפקד כוחות צה"ל במקום. בינתיים, עלה בגין על סיפון האנייה, אשר הפליגה לכיוון תל-אביב. בגין קיווה כי בתל-אביב אפשר יהיה לקיים, באמצעות מנהיגי המפלגות האזרחיות, הידברות עם הממשלה הזמנית ולפרוק את יתרת הנשק בשלום. אלא שלא כך קרה.

בן-גוריון הורה ליגאל ידין (קצין המבצעים של צה"ל) לרכז כוחות גדולים על חוף הים בתל-אביב ולהכניע את האנייה בכוח הזרוע. אנשי הפלמ"ח החלו לירות ולזרוק רימונים על אנשי האצ"ל. בין היורים, היה גם יצחק רבין, לימים ראש הממשלה, שהודה בדבר בספרו "פנקס שירות". בן גוריון ניסה להפעיל את חיל האויר הזעיר שרק הוקם אז, כדי שיפציץ את האוניה, ואולם הטייסים סירבו לפקודת ההרג, ואחדים מהם הושמו במאסר. אנשי הפלמ"ח המשיכו לירות גם באנשי האצ"ל הפצועים, וגם באלו ששחו במים. גם תותחים הועברו לאזור ע"י אנשי ההגנה, ובארבע אחר-הצהרים הורה בן-גוריון להפגיז את 'אלטלנה'. אחד הפגזים פגע באנייה, אשר החלה לעלות באש. היה חשש שהאש תתפשט עד למחסנים שהכילו חומר-נפץ, ועל-כן הורה רב-החובל לכל האנשים לנטוש את האנייה. האנשים קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות "חסקה".למרות שרב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, לא פסקה האש האוטומטית שנורתה לעבר הניצולים שהיו בלתי-חמושים. בגין, שהיה על הסיפון, הסכים לרדת רק לאחר שהורד אחרון הפצועים.

16 אנשי אצ"ל נרצחו מאש הצבא; שישה נפלו באזור כפר- ויתקין, ועשרה נפלו בחוף תל-אביב. מכוחות ההגנה נהרגו שלושה; שניים נפלו בכפר ויתקין ואחד בתל-אביב.

בנאומו בכנסת בג בשבט תשי"ט, סיפר מנחם בגין: "עד קום המדינה ביקשנו נשק בכל רחבי תבל, למען עמנו ולמען ארצנו. קיווינו כי האנייה "אלטלינה", שנרכשה על ידי הוועד לשחרור לאומי באמריקה, תגיע עם נשק רב, לפני יום סילוק השלטון הבריטי. לא נסתייע הדבר.

על הפלגת האנייה לא ידעו ידידי ואני במטה האצ"ל דבר. בפעם הראשונה שמעתי על הפלגתה באותו יום שהפסקת - האש נכנסה לתקפה, ברדיו לונדון. תנאי הפסקת-האש אסרו באורח רשמי על הבאת ציוד מלחמתי. משום כך, ומתוך תקווה כי הידיעה ב"בי.בי.סי" אינה מדויקת, שלחתי באותו יום מברק לנציגותנו בפאריס, והוריתי כי "אלטלינה" לא תצא עד להוראות חדשות. רק כעבור שלושה ימים קיבלתי תשובה טלגרפית מידידי שמואל כץ, לפיה מברקי הגיע לאחר הפלגת האנייה הנמצאת כבר בלב ים. הוריתי מיד לתחנת השידור שלנו לשדר, ללא הפסק, לאנייה את המברק הבא: "Keep away; Await instruction" . ובאותו לילה ממש הזמנתי למטה האצ"ל, המוכר באורח רשמי על ידי הממשלה הזמנית, את סגן שר הביטחון ואת המנהל הכללי של משרד הביטחון. מסרתי להם על הפלגת האנייה; הראיתי להם את מברק התשובה שהגיעני מפאריס.

בעצם הימים ההם הגיע ארצה ידידי אריה בן-אליעזר ובידיו הפרטים, עליהם שמענו בפעם הראשונה, הנוגעים ל"אלטלינה". בישיבת הלילה ההיא מסר על-פי בקשתי אריה בן-אליעזר באזני נציגיו של שר הביטחון את כל הפרטים הבאים: על סיפונה של "אלטלינה" נמצאים: 900 מתנדבים; יש בה: 5,500 רובים, 300 מקלעי ברן, 50 מקלעי שפנדאו, ארבעה מיליון כדורים 303, 10,000 פצצות לאווירונים, 50 רובים אנטי טנקים, 1,000 פגזי מרגמות, ארבעה זחלים משוריינים. את כל הציוד העצום הזה קיבלנו מידידים של המחתרת העברית הלוחמת, שמאז ועד היום לא פעם אחת בלבד הצילו את עמנו בידידותם ובנזקים מסכנת השמדה.

למחרת היום, בשעה עשר בבוקר, הודיע לי סגן שר הביטחון כי שר הביטחון והממשלה הזמנית החליטו שעל "אלטלינה" לבוא, על מתנדביה ונשקה, למולדת.

ואתה (הכוונה לדוד בן גוריון) פה סיפרת, מר בן-גוריון כי האצ"ל הביא את "אלטלינה" מתוך הפרת חוקי המדינה. השמצתם אותנו במשך עשר שנים כי הבאנוה כדי להפיל בכוח הזרוע את הממשלה. פרסמתם הודעות צבועות לפיהן האצ"ל הוא שהפר את תנאי הפסקת האש, ומשום כך נאלצה הממשלה להשמיד את הנשק הבלתי חוקי. ולא בושתם לספר את כל אלה ביודעכם כי אתם החלטתם על הבאת האנייה, ואלמלא כך החלטתם - היא לא הייתה באה בכלל.
כתוצאה מהסכמתו של שר הביטחון החלו המומחים שלו והמומחים שלנו לדון על עגינת האוניה, פריקת הנשק וחלוקתו.
שליחיו של שר הביטחון הציעו למומחים שלנו כי האנייה תבוא לכפר ויתקין. הסכמנו. אשר לחלוקת הנשק, הצענו את ההצעות הבאות, מתוך דיון חפשי שהיה מקובל בינינו כאחים לנשק בימים ההם בכל העניינים: 20% של הנשק לגדוד האצ"ל בירושלים, את השאר יקבלו גדודי האצ"ל בתוך הצבא, על-ידי הצבא, ושאר יחידותיו. שר הביטחון נתן את הסכמתו להצעתנו הראשונה. אך הצעתנו השניה נדחתה. ומשהוספנו לעמוד עליה, כי צודקת ומוצדקת הייתה, הודיע לנו שליחו של שר הביטחון, כהאי לישנא: אנו מושכים את ידינו מכל עזרה בפריקת הנשק.

זו הייתה ההודעה. לא אחרת. שום התנגדות לבואה של האנייה, או לפריקת נשקה, שום אזהרה. כל מה שקרה לאחר מכן אינו אלא המשך המזימה אשר החילות, מר בן-גוריון, לרקום באותו יום או ימים מספר לפני כן, ביום בו נתת הסכמתך הרשמית המפורשת לבואה של האנייה.
אמרת בכנסת בצניעות שכזו: איך נגמר העניין, אתם יודעים. אך במועצת המדינה לא היית צנוע כל כך. אז התפארת, והתהללת והעללת, בעוד המתים מוטלים לפנינו; ואמרת כי התותח אשר בו ציווית - ללא כל אזהרה מוקדמת - להפגיז אנייה מוקפת מכל עבר, תותח קדוש הוא ומקומו בבית-המקדש שייבנה. ועל חילול שם שכזה, שלא היה כמוהו מיום היות ישראל לעם, השיב לך אדם אשר אתה מכבד אותו מאד וקורא לו ידיד. ב- 28 ביולי 1948 אמר הרב פישמן-מימון באסיפה פומבית: "אפשר היה למנוע את שפך הדמים, אילמלא עקשנותו של בן-גוריון. ידע נא בן-גוריון כי כששופכים דמים, אין בונים בית-מקדש".

הייתי על סיפונה של האנייה הבוערת, הנפגזת שהייתה לקבר-אחים, עד הרגע האחרון, יחד עם ידידי אליהו לנקין, מפקדה של "אלטלינה", ורב-חובלה המופלא מונרו פיין, הורדנו את פצועינו תחת מטר של כדורים ופגזים. בפקודתך ירו בחורים יהודים באנשים פצועים, בהימצאם בים, בנסותם להימלט על נפשם. ההייתה עוד זוועה כזאת בישראל?

איך עמדנו במבחן נורא זה? בלילה ההוא, לאחר רדתנו מן הסיפון שטוף הדמים, קראתי לידידי - עוד מצאתי כוח לקרוא להם: לא תרימו יד על אח. גם היום לא. בשום מקום לא תפתחו באש. ואם יחדש האויב את הסתערותו, נוסיף ללחום בו, ורק בו. אמנם ביום הראשון לאחר התועבה והזוועה היה לנו הרושם כי הלוחמים הנפלאים לא יוכלו להימצא בשורה אחת עם אלה שרצחו באכזריות איומה את חבריהם, את אחיהם, לרגש זה, וכדי למנוע כל סכנה של שפך-דם נוסף, ניתן ביטוי. אני מודיע על כך בכל הכרת אחריותי: הביטוי היה מר ומצער.

אך ההיה עוד צער כצערנו, אבל כאבלנו? אין אדם נתפס על צער השכול, על אבל היתמות. אולם מיד לאחר מכן הלכו כל בחורינו, על-פי קריאתנו, לחזיתות הקרב ובתוכם תשע מאות המתנדבים המופלאים של "אלטלינה", ונלחמו שכם אחר עם כל שאר יחידות הצבא, נגד האויב המשותף. כך ניצל עם ישראל ממלחמת-אזרחים איומה, אשר אתה מר בן-גוריון, שבת והצת את אשה הטמאה.

תזכורת-פ"ש:דבר המפקד (האצ"ל) מנחם בגין מיד לאחר טיבוע האניה "אלטלנה":

דבר המפקד (האצ"ל) מנחם בגין מיד לאחר טיבוע האניה "אלטלנה" בחוף ים תל-אביב, בשידור חי ברדיו קול ציון הלוחמת, בתאריך: יום ג' ט"ו בסיוון התש"ח, 22.6.1948. להלן: ה - מ - ס - מ - ך הנדיר (תמליל הנאום/דבריו של מנחם בגין, סה"כ 10 דפים.)
75. דבר המפקד מנחם בגין מיד לאחר טיבוע האניה ''אלטלנה''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5862&forum=gil&viewmode=all&keywords=%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D%20%D7%91%D7%92%D7%99%D7%9F#75
וכאן:
דבר המפקד מנחם בגין מיד לאחר טיבוע האניה ''אלטלנה''
http://www.israblof.com/a33045-%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%A7%D7%93-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D-%D7%91%D7%92%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%98%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%94

משום כך עצה לי אליך. שנינו נמנים על הדור אשר בקרוב ירד מן הבמה וימסור לבאים אחריו את אשר השיג ולא השיג. בתור אחד מבני הדור הזה, הריני מייעץ לך כאדם, כיהודי: אל תתייהר עוד במה שעשית ל"אלטלינה", למתנדביה ולנשקה. את המתים לא נחייה. אך אל תחלל עוד את שמה. באחד הימים לך אל פרשת הדרכים, התבודד עם עצמך, בקש רחמים על נפשך כי את הנורא במעשים עשית - דמי נקיים שפכת".

ואלו החללים שנרצחו:

אהרן כרסטני, בן רינה ודוד, נולד ביום י"ח בטבת תר"ץ (18.1.1930) בעפולה. ילד רביעי במשפחה בת שישה ילדים. כבן למשפחה דתית למד בבתי- ספר דתיים בטבריה ובעפולה. כבר בגיל צעיר נאלץ להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה כדי לעזור בכלכלת המשפחה, אך המשיך ללמוד בערבים בכוחות עצמו ועסק הרבה בקריאה. הוא היה נער יפה תואר וחיוך תמידי היה נסוך על פניו. אהרן הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ויצא עם חבריו לטיולים ולמסעות ברחבי הארץ שכה אהב. הוא למד מסגרות והחל לעבוד כמסגר בבית-החרושת "מגן-צ'טווד". אהרן היה עלם חברותי ונודע בקרב חבריו כצעיר טוב-לב ובעל חוש הומור עדין, שלעולם לא אמר נואש. בהיותו כבן 14, הצטרף לשורות "הארגון הצבאי הלאומי" ובשורותיו פעל עד שנפל. תחילה הוצב במחלקת התעמולה והגיוס ועסק בהדבקת כרוזים ומודעות של האצ"ל. מאוחר יותר, לאחר שהתאמן בשימוש בנשק, היה ללוחם מן השורה שעמד על משמרתו בעמדות מגן. כאות הערכה צורף אהרן ליחידות הקרב של הארגון והשתתף בפעולות רמלה ולוד, יהודיה ויפו. את כל שהוטל עליו עשה בנאמנות ובמסירות אין קץ, וגילה אומץ לב רב וכושר לחימה מעולה.
כאשר הגיעה לארץ אוניית הנשק של האצ"ל "אלטלנה", ועל סיפונה ובמחסניה אלפי רובים, משוריינים ומיליוני כדורים מכל הסוגים, שהיישוב העומד על נפשו כה היה זקוק להם, נשלח אהרן אל האונייה כדי לעזור בפריקת הנשק והורדתו לחוף מבטחים. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948), עוד בטרם הושלמה הורדת הנשק, פתח "התותח הקדוש" באש על האונייה ולמרות שהונף עליה דגל לבן המשיך ביריות עד שהאונייה על ציודה הרב עלתה בלהבות. מן היריות נהרגו 22 מאנשי האצ"ל שהיו על האונייה וביניהם אהרן. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.

איתמר ליפשיץ בן פולה ויוסף, נולד ביום כ"ב באייר תרע"ט (22.5.1919) בפולין. בעודו ילד נפטר אביו ועול פרנסת המשפחה נפל עליו. למרות הקשיים הכלכליים סיים איתמר את לימודיו בבית-הספר היסודי ואף הוסיף ולמד שנתיים בגימנסיה. בנעוריו הצטרף לשורות תנועת בית"ר, היה פעיל בה מאוד וזאת בנוסף לעיסוקיו הרבים בספורט: שחייה, כדורגל, טניס-שולחן וסקי. איתמר הרבה לעסוק במלאכות יד שונות, בעיקר גילוף בעץ, ובכל מעשיו הוכיח טעם טוב וכשרון ידיים.
בשנת 1935 עלה איתמר לארץ-ישראל והוא נער בן 16, אולם על אף גילו הצעיר לא נתקל בקשיי קליטה והשיג עבודה כנהג, זמן קצר לאחר הגיעו. עם היווסד הארגון הצבאי הלאומי הצטרף במהרה לשורותיו והיה פעיל בנושא הגיוס. הוא נשלח לקורס סגנים ונתמנה למפקד יחידה. כאשר נתפס על ידי הבריטים נגזרו עליו שישה חודשי מעצר בית, אולם הוא לא פסק מפעילותו גם בתקופה זו.
במלחמת-העצמאות יצא לשמירה בגבול תל-אביב-יפו ודרש ממפקדיו לתת לו תפקידים מסוכנים למרות שהיה כבר אב לבן ומפקדיו ניסו להניאו מכך. בכיבוש יפו עבד ללא ליאות באספקת חומרי נפץ לחזית. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) מיהר איתמר, כרבים מחבריו באצ"ל, אל האונייה "אלטלנה" כדי לפרוק מעליה נשק, ציוד צבאי ומעפילים אנשי אצ"ל. הממשלה הזמנית התנגדה לפעולה זו. בקרב בין אנשי הפלמ"ח ואנשי אצ"ל נפגע איתמר ונהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח אישה ובן.

אליעזר וייץ, בן בלומה ואברהם, נולד ביום ט"ז בתמוז תרצ"ב (20.7.1932) בפולין. בשנת 1935 עלה ארצה עם הוריו, שהשתקעו בתל-אביב. תחילה למד בבית-הספר היסודי "ביל"ו", המשיך לימודיו במוסד החינוכי בתל ליטווינסקי וסיים אותם בלימודי ערב בבית-הספר "פיטמן". בשעות היום עבד כפקיד ב"קופת-חולים עממית". כבר בגיל צעיר, בהיותו בן 16 בלבד, הצטרף לשורות האצ"ל והיה לאחד החברים הפעילים בארגון. הוא נטל חלק בהדבקת כרוזים, בשמירה במנשיה, במערכה על יפו ובקרבות רמלה.
ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) נפל בחוף תל-אביב ליד האונייה "אלטלנה". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

יצחק כהן, בן חנה ואהרון, נולד ביום י"ג בתשרי תרפ"ז (21.9.1926) בירושלים, ובה למד. בבגרותו עבר עם משפחתו לתל-אביב והתפרנס ממכירת קרח. יצחק היה בחור שקט העושה מלאכתו נאמנה.
הוא הצטרף לשורות האצ"ל והחל ללמוד להשתמש בנשק. יצחק נעצר על-ידי הבריטים והועבר למחנה המעצר בלטרון ובעתלית כ"חשוד בטירור" ושהה בהם כשנתיים. מיד עם שחרורו הצטרף לכוח הלוחם ונטל חלק פעיל בכיבוש יפו ויהודיה.
ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) כאשר האונייה "אלטלנה" הגיעה לחופי הארץ נפגע ונהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח הורים. ארבעה אחים ואחות.

דב קלנר, בן מרים ועמנואל, נולד ביום ט"ו בכסלו תרפ"ד (23.11.1923) בבודפשט, בירת הונגריה ולמד שם בבית-ספר יסודי ובבית-ספר תיכון. אחר כך למד מכונאות ופחחות רכב ובמקצוע זה עבד עד שנת 1944 כשנכנסו הגרמנים להונגריה והוא נשלח למחנה עבודה. בסוף שנת 1944, לאחר מסע רגלי ארוך, נכלא במחנה הריכוז מטהאוזן. זמן קצר לפני תום מלחמת-העולם נורה על-ידי הגרמנים ונחשב כמת. הוא נשאר בחיים רק בזכות הצבא האמריקני ששיחרר את המחנה והטיפול המסור שקיבל בבתי-החולים. לאחר שחרורו ממחנה-הריכוז חידש את קשריו עם תנועת "הבונים", שבמסגרתה פעל עוד בהיותו נער. בראשית שנת 1947 עלה עם משפחתו על סיפון אוניית המעפילים "כנסת ישראל", שהיתה עתידה להביאם לארץ-ישראל, אבל לארץ הגיע רק בסוף אותה שנה לאחר שהשלטונות הבריטיים שלחוהו למחנות המעצר בקפריסין.
בבואו לארץ הצטרף דב לשורות הארגון הצבאי הלאומי, ועם בואה של אוניית הנשק "אלטלנה" לחופי הארץ, נשלח עם חבריו לכפר ויתקין לסייע בפריקת מטען האונייה. ביום י"ג בסיוון תש"ח (21.6.1948) בחילופי היריות שהתפתחו בעת הפריקה נפצע ונהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

דניאל לוי, בן ונטורה ויצחק, נולד ביום ג' בשבט תרפ"ז (6.1.1927) בעיר סנטה קלרה, קובה. ילדותו עברה עליו בעיר מטנסס ובה סיים לימודיו היסודיים. לאחר שמשפחתו עברה לעיר הבירה הוואנה, המשיך דניאל את לימודיו בבית-ספר תיכון וזכה למלגת-לימודים באוניברסיטה, בה למד רפואה. לאחר קבלת התואר עבד זמן מה בבית-החולים "קליסטו גסייה" שבהוואנה. בצד לימודיו היה ספורטאי מעולה ופעיל באגודת "מכבי" ובתנועה הציונית בעיר. בשנת 1947 התגייס לפעילות לטובת הארגון הצבאי הלאומי, ובין השאר אירגן חבורה של שמונה-עשר חברי האגודה בקבוצת אצ"ל שעלתה לארץ-ישראל ב"אלטלנה", אוניית הנשק של הארגון. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) היה בין חללי האצ"ל שנפגעו ונהרגו על סיפון האונייה מן האש שנורתה עליהם מחוף תל-אביב. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח הורים וחמישה אחים.

דן גליקמן, בן סוזנה ויעקב, נולד ביום ט"ו בתשרי תרפ"א (27.9.1920) בעיר יאסי, רומניה, וסיים שם את לימודיו בבית-ספר יסודי. בשנת 1934 עלתה המשפחה כולה לארץ והשתקעה בתל-אביב. דן סיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" ואחר-כך מצא את פרנסתו כחשמלאי וטכנאי טלפונים. מילדותו היה קשור מאוד להוריו והשתדל לעשות כל שביכולתו לטובתם, ובין השאר הפריש את חלק הארי של משכורתו לכלכלת הבית. את שאיפתו ללמוד ולהשכיל מימש בלימודי הנדסת חשמל בתל-אביב ונוסף לכך הירבה בקריאת ספרות טובה. דן הקדיש מזמנו לעיסוק בספורט. מנעוריו היה חבר במחלקת האתלטיקה של "ברית מכבים עתיד" והצטיין במיוחד בקפיצה לרוחק, בריצה למאה מטר ובמירוצי שליחים. דן התקבל לעבודה כחשמלאי במחנות שונים של הצבא הבריטי ברחבי הארץ. יום אחד, כשעבד במחנה רפיח, ספג מכת חשמל ואושפז בבית-החולים בעזה כשהוא סובל מכוויות קשות בפניו ובצווארו. הוא החזיק שם מעמד וגם התגבר על הפגיעות בזכות חוסן גופו.
דן פעל זמן מה בשורות ה"הגנה", אך עבר ממנה לאצ"ל מטעמים רעיוניים. הוא התגייס לשורות האצ"ל ללא ידיעת בני משפחתו כי פחד שמא הדבר ידאיג את הוריו.
ביולי 1948, כשהגיעה אוניית הנשק "אלטלנה" של האצ"ל לחופי הארץ, עלה דן על סיפונה שעה שעגנה בחוף כפר ויתקין ואחר-כך הפליג בה בדרכה לחוף תל-אביב. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948), בהפגזת האונייה על-ידי כוחות צה"ל ושריפתה, היה דן בין ההרוגים על סיפונה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

דוד מטראני, בן רחל ומרדכי, ילידי תורכיה שהיגרו לקובה, נולד ביום א' באלול תרפ"ט (6.9.1929) בהוואנה, בירת קובה, שם גדל ולמד. בנערותו השתייך ל"מכבי" המקומי , היה ספורטאי מצטיין ומורה לאתלטיקה בבית-ספר יסודי בעירו.
כאשר שמע על החלטת עצרת האו"ם מצא קשר לארגון הצבאי הלאומי והצטרף לקבוצת "מכבים" שעסקה באימונים צבאיים והכינה עצמה לעלות לארץ. בתום תקופת האימונים נשלחו דוד וחבריו לצרפת ושם פגשו חברים לנשק יוצאי ארצות שונות, עלו יחדיו על סיפונה של האונייה "אלטלנה" והפליגו ארצה להצטרף ללוחמים.
ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) נהרג על סיפונה של "אלטלנה". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.
שמו הונצח בספר "זכרם לנצח", ספר הזיכרון לחללי האצ"ל, ובספר "אלטלנה".

מישל ויקטור אסואיד, בן אסל ודוד, נולד בשנת תרפ"ו (1926) בפריז. היה בן לנישואי תערובת, אביו יהודי ואמו נוצריה. בילדותו קיבל חינוך נוצרי ועל יהודים ויהדות לא ידע דבר. כשהיה בן שלוש-עשרה מתה עליו אמו ויחד עם אביו עבר לתוניסיה.
בשנת 1943, כשהודברה תוניסיה תחת מגפי החיילים הנאצים, התגייס מישל לכוחות צרפת החופשית, שאורגנו על-ידי הגנרל דה- גול, והשתתף בקרבות קשים. במערכה ליד מונטה קאסינו שבאיטליה הצטיין באומץ-לב נדיר וזכה בצלב המלחמה על פעולתו בקרב. לאחר-מכן עבר להילחם בחזית צרפת. השתתף בקרב הידוע ליד בלפורט, חצה עם הכוחות הצרפתיים את הריין והשתתף במערכה על אדמת גרמניה.

לאחר תום המלחמה נפגש לראשונה עם אחיו היהודים ניצולי מחנות המוות. פגישות אלה קרעו בנפשו פצע עמוק. המראות שראו עיניו על אדמת גרמניה, מעשי הפשע האכזריים שעשו הגרמנים וסבלם האיום של קורבנותיהם לא נתנו לו מנוח ביום והדירו שינה מעיניו בלילה. הוא חזר לבית אביו בתוניסיה שבור ורצוץ, לא הצליח להסתגל לחיים בבית ולא מצא לו מקום. לפתע, באורח פלא, הוארו חייו באור יקרות. הוא מצא את שביקש. הוא שמע על מלחמת העצמאות של היישוב היהודי בארץ-ישראל ועל אוניית נשק שעומדים לצאת בה לוחמים לעזור לאחיהם להילחם על שלמות המולדת. ללא שהות ופקפוק נפרד מאביו והפליג למרסיי. ביום עלותו על סיפון האונייה "אלטלנה" שלח גלויה לאביו ובה כתב: "היום אני חוזר הביתה". היתה זו הידיעה האחרונה שנתקבלה ממנו ואשר העידה על תקוותו לחיים חדשים. מישל, נהרג בחילופי האש ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948).
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הוא חזר למולדתו אך תקוותו לחיים חדשים לא נתגשמה.

אברהם סטבסקי, בן איטה ואהרן-צבי, נולד ביום ח' בטבת תרס"ו (5.1.1906) בעיר בריסק בליטא. בבית הוריו קיבל חינוך מסורתי וציוני ובשנת 1923, עם תום לימודיו התיכוניים, ניסה לעלות לארץ-ישראל כמעפיל, אך נתפס בנמל גאלאץ שברומניה, ושלטונות רומניה הסגירוהו לשלטונות פולין שהחזירוהו לביתו. כעבור זמן קצר גויס לצבא הפולני ואחרי סיום השירות כקצין הקדיש עצמו לפעילות בתנועת הנוער בית"ר. בשנת 1933 יצא שוב לארץ-ישראל, גם הפעם כמעפיל, אבל במרסיי קיבל רישיון-עלייה במשרד העלייה של הסוכנות היהודית וכך הגיע לארץ כחוק.

בארץ החל מיד בפעילות בבית"ר וגם ב"ברית הבריונים" שבהנהגת אב"א אחימאיר. ב-18.6.1933, יומיים לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, על שפת-ימה של תל-אביב, נעצר אברהם על-ידי המשטרה הבריטית כאחד החשודים ברצח והועמד לדין כנאשם מספר 1. בעקבות פסק-הדין שבו הורשע ונידון למוות, נתגלעו חילוקי דעות ביישוב העברי ובתפוצות הגולה, וקמה תנועה ציבורית של סופרים ואנשי-רוח. רבנים ושאר אישי-ציבור שיצאו להוכיח את חפותו של הנידון למוות. כחודש ומחצה לאחר-מכן, בעירעור שהוגש לבית-הדין לעירעורים זוכה הנאשם והוא יצא לחופשי "מחוסר הוכחות".
על-פי בקשתו של זאב ז'בוטינסקי , שפעל ללא ליאות לזיכוי הנאשמים חברי תנועתו מאשמת הרצח, חזר אברהם לפולין והתמסר לפעילות בבית"ר ובצה"ר, ובעיקר סייע בהפצת העיתונים: התנועה הלאומית, "אונזער וועלט" ("עולמנו") ו"די טאט" ("המעש") ואחר-כך במפעל ההעפלה של הצה"ר, בית"ר והאצ"ל. ברבות הימים היה מראשיו הבולטים של מפעל זה וטיפל בכל הפרטים: השגת היתרי יציאה ורישיונות מעבר, הנפקת כרטיסי-נסיעה, שכירת אוניות והבאת המעפילים לחופי הארץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח לצאת מפולין ושם פעמיו לכיוון ארץ-ישראל, אך כאן מנעו ממנו השלטונות הבריטיים את הירידה בחופי הארץ. הוא יצא לארצות-הברית ושם פעל בתחומי העשייה של משלחת אצ"ל מארץ- ישראל. לאחר המלחמה חזר לאירופה, ביקר אצל שארית הפליטה במחנות שבגרמניה ובאוסטריה, נחלץ שוב לפעילות ההעפלה והיה אחד הפעילים המרכזיים בהפלגתה של אוניית-המעפילים "בן-הכט", שהגיעה לחופי הארץ ב-9.3.1947.

לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התמסר לארגון אוניית הנשק "אלטלנה" שהסיעה לארץ לוחמים אנשי אצ"ל, מתנדבים ונשק רב. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) מצא את מותו על סיפון האונייה כשאש מ"התותח הקדוש" נפתחה עליה מחוף תל-אביב. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח אישה, שני אחים ושתי אחיות.

גם לאחר מותו לא הכירו רבים בארץ, בעיקר בחוגי המפלגות הסוציאליסטיות, בחפותו של אברהם סטבסקי ולכן הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור ותגיע לאמת. ועדת החקירה הממלכתית בראשותו של השופט העליון לשעבר מר דוד בכור קבעה פה אחד בדו"ח שהגישה לראש הממשלה (ביום ט"ו בסיוון תשמ"ה - 4 ביוני 1985), כי "אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב ז"ל ולא היתה להם יד ברצח".

אריה-ויקטור פקולה, בן חיה ומשה, נולד ביום ג' באייר תרפ"ז (5.5.1927) בעיר בראווה-מאזוייקה, בפולין. בילדותו עבר עם משפחתו לצרפת ובפריז סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים. בשנת 1941, לאחר כיבוש צרפת בידי הגרמנים, עזבו בני המשפחה את פריז ועברו לדרום צרפת. ויקטור נשאר לבדו בעיר. הצליח לחלץ מדירת הוריו החתומה חלק מרכוש המשפחה ואחר-כך הצטרף אליה במקום מגוריה החדש. כעבור שנה החליט לעזוב את צרפת כדי להצטרף לכוחות בעלות- הברית הלוחמים בגרמנים. בחשאי ובלא ידיעת משפחתו עבר את הגבול לשוויץ, אבל בגלל גילו הצעיר לא נתקבל לצבא והוא עבר להתגורר אצל כומר פרוטסטנטי שאיכסן בביתו קבוצה קטנה של נערים יהודים ונוצרים. בתום המלחמה חזר לצרפת ופגש באחותו שנותרה יחידה בחיים מכל בני המשפחה. האסון שפקד את המשפחה, והשמדת יהדות אירופה, הגבירו בו את התודעה היהודית והציונית. הוא פנה ללימודי היהדות, העמיק חקר בתנ"ך והרחיב את ידיעותיו בציונות.

לאחר החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, גמר אומר בנפשו לא לדחות אל עלייתו לארץ-ישראל כדי להצטרף לכוחות היהודים הלוחמים. הוא אף רכש לעצמו נשק אישי ובמאי 1948 הפליג לארץ ממרסיי. בהגיעו ארצה הצטרף לשורות האצ"ל ומתוכן גויס לצבא המדינה החדשה ועבר אימונים.

כשהגיעה אוניית הנשק "אלטלנה" לחופי הארץ היה ויקטור עם אנשי האצ"ל שחשו ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) מבסיס האימונים שבבאר יעקב לתל-אביב לעזרת נוסעי האונייה ונהרג בחילופי אש שהתפתחו מדרום לצומת בית-דגון. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח אחות.

אברהם כהן, צעיר החללים, בן רגינה ועוואד-אברהם, נולד ביום א' בתמוז תרצ"א (16.6.1931ף) בתל-אביב. למד ב"תלמוד תורה" בשכונת נווה שלום אולם בגלל המצב הכלכלי בבית נאלץ לצאת לעבוד בגיל צעיר על-מנת לעזור למשפחתו. אהבתו הגדולה היתה הים. בכל רגע פנאי היה ממהר לים להתבונן בגליו או לשחות ולחתור בסירה. חלומו הגדול בחייו הקצרים היה להיות יורד ים ולראות עולם. בהיותו נער הצטרף לשורות מחתרת האצ"ל. באימונים שעבר במסגרת זו הוכיח דבקות במטרה: בעת אימון לצליחת נהר התהפכה סירתו ואחד הרובים נפל המימה; ללא היסוס מיהר אברהם לצלול במים ולמשות את הרובה ששקע.
אברהם לקח חלק בכיבוש יפו, ובפעולה לכיבוש הכפר יהודיה גילה אומץ לב מיוחד בשעה שעצר טנק אויב עד בוא התגבורת. בימים שאנשי האצ"ל הצטרפו לצה"ל, עמד חלומו של אברהם להתגשם, הוא עמד להצטרף לחיל-הים שהיה משאת נפשו, אבל לפני שמימש את רצונו נפל בעת מילוי תפקידו.

בשעה שחש לעזרת חבריו על אוניית הנשק של האצ"ל "אלטלנה", שחה לעברה ונפצע אנושות מרסיסי פגזים שנורו לעבר האונייה; ביום ט"ז בסיוון תש"ח (23.6.1948) מת מפצעיו בבית-חולים. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

מנדל קאופמן, בן מלכה ומאיר, נולד ביום כ' בשבט תרפ"ז (23.1.1927) בהונגריה. בעודו ילד נותק ממשפחתו, נשלח למחנה-ריכוז, וניצל בדרך-נס. בתום מלחמת העולם השנייה הגיע למחנה-עקורים בגרמניה, הצטרף לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. בראשית 1947 הפליג לארץ- ישראל באוניית המעפילים של אצ"ל "בן-הכט" אשר עם הגיעה לחופי הארץ, הועברו נוסעיה על-ידי הכוחות הבריטיים למחנה- מעצר בקפריסין. בקפריסין שהה שלושה-עשר חודש ובמהלכם פעל בגדוד הבית"רי ע"ש דב גרונר וגם השתתף בקורס צבאי עיוני מטעם האצ"ל.

לאחר שחרור מעפילי קפריסין הגיע לארץ-ישראל ועבר לפלוגת בית"ר בשוני שליד בנימינה. מנדל עבר קורס אימונים צבאיים והשתתף במבצע כיבוש חמשת הכפרים הערביים שבסביבה (מאי 1948). הוא נפל בחוף כפר ויתקין ביום י"ד בסיוון תש"ח (21.6.1948) שעה שסייע בפריקת נשק מאוניית-הנשק "אלטלנה". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי נחלת יצחק.

שלמה קוטונובסקי, בן חנה ואברהם, נולד ביום ו' באב תרפ"ח (23.7.1928) בווארשה בירת פולין למשפחה ציונית. את השכלתו רכש בבית-הספר העברי שבעיר. בהיותו כבן עשר הצטרף לתנועת בית"ר והיה מפעיליה. בתקופת מלחמת-העולם השנייה היה שלמה במחנות הריכוז. מיד עם שחרורו חידש את פעילותו כנציג בית"ר במחנות העקורים באוסטריה ובאיטליה. בחודש מאי 1948 העפיל ארצה באונייה "קדמה".

עם בואה של אוניית-הנשק "אלטלנה" לחופי הארץ, נשלח שלמה לכפר ויתקין לסייע בפריקת האונייה. שלמה שמח לפגוש בין באי האונייה חברים ניצולי המחנות וסיפר להם על הארץ בהתלהבות. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (21.6.1948) נהרג בחילופי היריות שהתפתחו בעת פריקת "אלטלנה". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

זאב עודד, בן כדייה ואברהם, נולד בשנת תרפ"ח (1928) בתימן ועלה עם משפחתו לארץ-ישראל בשנת תש"ד (1944). בארץ התגייס למשטרה הבריטית ונשלח לשרת בתחנת הרכבת בחדרה. באותה תקופה הצטרף למחתרת האצ"ל ושמו המחתרתי היה אברהם.

כאשר עלה אצ"ל מהמחתרת עבר עודד עם חבריו לזכרון יעקב במטרה להצטרף במקובץ לצבא הגנה לישראל במסגרת גדודי האצ"ל. ביום ט"ז בסיוון תש"ח (23.6.1948) הגיעה אוניית האצ"ל "אלטלנה" לחוף כפר ויתקין כדי לפרוק מעליה כ900- עולים, אנשי אצ"ל ומתנדבים מחו"ל וכן ציוד צבאי, נשק ותחמושת. אנשי אצ"ל ממקומות שונים בארץ נחפזו לחוף כפר ויתקין כדי לעזור בפריקת האונייה. עודד היה בין המסייעים במלאכה ובחילופי האש בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל נפגע עודד ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

זאב קירש, מעולי אלטלנה בן 21, שכעבור חודשים אחדים נהרג במלחמת העצמאות בקרבות הנגב, כתב:

אנחנו יצאנו לדרך
לסבול וללחום בעדך
הבאנו את רוח המרד
אוניית נשק לשחרורך

שנים ארוכות באירופה
עמלנו ללא הפוגה
ואת פרי עמלנו, 'אלטלנה'
הבאנו בעדך, מדינה

ואיך שקיבלתם אותנו
אלוהים
לעולם לא נשכח!
על אחים-חיילים לחמנו
ונתקלנו באש התותח

ואף כי 'אלטלנה' נטבעה
זיקפו ראשיכם חיילים
לארץ ישראל השלמה
לעד נישאר נאמנים.

אלטלנה הצטיירה כניסיון אלים של שלטון השמאל לדכא את מתנגדיו, ואופן דומה ואסוציאטיבי פורשו לפני כשנה וחצי, האירועים בעמונה.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/163102

מה מסתיר פרס בפרשת אלטלנה?
פרסום ראשון: 31/05/07, 23:51 / עדכון אחרון: 01/06/07, 06:51

ביום א' יצוין יום השנה להטבעת 'אלטלנה'. האם שרי 'קדימה', נסיכי אצ"ל, ידרשו מפרס, מועמדם לנשיא, את פרטי הפרשה השמורים רק אצלו?
שמעון כהן
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/163097

תזכורת:
מאת יוסי בלום-הלוי: '' המשכו של הסיזון = שנת 2003!!''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5583&forum=gil&omm=0

________

ביום א' יצוין יום השנה להטבעת 'אלטלנה'. האם שרי 'קדימה',
נסיכי אצ"ל, ידרשו מפרס, מועמדם לנשיא, את פרטי הפרשה השמורים רק אצלו?
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/163097

לפני ימים אחדים הודיע ראש הממשלה אהוד אולמרט שאין ראוי מהמשנה לראש הממשלה השר שמעון פרס לנשיאות המדינה. הוא גם מנה את מעלותיו ותרומותיו של פרס לביטחון המדינה מאז היה יד ימינו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ועד לימינו אלה.

מאחר והדברים נאמרו בכינוס מיוחד של סיעת 'קדימה', ומכיוון שפרס הוא מועמדה של הסיעה כולה, למעט שניים שלושה ח"כים סוררים, הרי שראוי להעריך כי גם השרים ציפי לבני וזאב בויים עומדים מאחורי דברי ההערכה המפליגים שהורעפו על ראשו של פרס.

לא לחינם אנחנו מזכירים כאן דווקא את השלישייה אולמרט, בויים ולבני. אולי מן הראוי ששלושת נסיכי העבר הללו של תנועת הרביזיוניסטים ידרשו מפרס, לפחות תמורת תמיכתם בו במרוץ הנחשק לנשיאות, מענה לשאלה אחת שאולי רק לו יש את התשובה לה. מדובר בשאלה הנוגעת לליבה של אחת הפרשיות העגומות והסוערות ביותר בתולדות המדינה, פצע פתוח בעברה של ההיסטוריה הארצישראלית, הלא היא פרשת הטבעת אניית הנשק 'אלטלנה'.

ביום ראשון הקרוב אחר הצהרים יתכנסו בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק ותיקי האצ"ל ויציינו את יום הזיכרון ה-59 להטבעתה של אניית הנשק ומותם של 19 מחבריהם באירוע הקשה ההוא. שיחה עם העיתונאי והסופר שלמה נקדימון, שתיחקר ארוכות את הפרשה ואף כתב עליה את ספרו 'אלטלנה', מעלה שאלה שמן הראוי היה ששלישיית הנסיכים המדוברים היו מבררים עם מי שהם מריצים לנשיאות – האם הוטעה בן גוריון לפני שהחליט על ההוראה להפעיל את "התותח הקדוש" ולהטביע את אוניית הנשק, גם במחיר ירי יהודים על יהודים, גם במחיר קרע בעם? ואם אכן הוטעה, מה היה המידע המטעה שהועבר לבן גוריון? מי היה האיש שהעביר את המידע? ומדוע?

באחד מימי הזיכרון הקודמים להרוגי 'אלטלנה' נשא שלמה נקדימון דברים ובהם קבע כי הפתרון לפרשת 'אלטלנה' מונח בידיו של שמעון פרס. הוא גם הבהיר מדוע. בהמשך דבריו, מול ותיקי האצ"ל, בהם יו"ר הכנסת בעבר דב שילנסקי ואחרים, סיפר על מפגש שהתקיים בשנת 67' בין שמעון פרס למנחם בגין בימי טרום מלחמת ששת הימים, הימים בהם פעל פרס להקמת ממשלת האחדות עם הליכוד. במפגש זה, כדי להכשיר את הקרקע לאחדות שבה חפץ, ביקש פרס לטהר את האווירה הקשה שרבצה בין מחנה חירות, הרביזיוניסטים בעבר, למחנה לו השתייכו הוא עצמו ובן גוריון, הלא הוא מחנה מפא"י. לשם מטרה זו סיפר פרס לבגין כי תחקיר שהתקיים על ידי בן גוריון העלה שהירי על 'אלטלנה' לא היה אלא טעות וכי מישהו ממקורביו הטעה אותו והתריע מהאיום המתקרב בדמותה של אניית הנשק.

כעשור מאוחר יותר, בעת המהפך הפוליטי בשנת 77' רמז על הדברים גם מנחם בגין עצמו כשסיפר שגורם בכיר מאוד מהמערך, גורם שהוא אינו מעוניין לחשוף את שמו, הגיע אליו וסיפר לו שפרשת אלטלנה נחקרה, והמסקנה שהתבררה בסופו של התחקיר היא שבן גוריון הוטעה, ורק בעקבות אותה טעות ירה התותח ההוא.

בדבריו בפני ותיקי האצ"ל באותו יום זיכרון להרוגי האנייה נשא נקדימון ואמר כי הוא, שלא כמו בגין, אינו מחויב להסתרת שמו של הבכיר שדיווח על התחקיר שבוצע ועל מסקנותיו, האיש הוא שמעון פרס, סיפר נקדימון לסובביו.

בשיחה עמנו לקראת יום הזיכרון שיחול ביום ראשון הקרוב, מפרט נקדימון ומספר שדיווחו המפורט ואזכור שמו של פרס כבר בספרו 'אלטלנה' עורר את זעמו של מנהיג המערך של אותם ימים. "היו לנו מלחמות דמים", הוא אומר. "הצגתי לו מסמך שבו בגין שאל אותו ואמר לו 'מר פרס, אתה לא יכול להתעלם מהעניין ולהסתיר את זהות המטעה. מדובר כאן ב-19 בני אדם שנהרגו, מדובר בקרע נורא בעם. זהו עניין רציני מכדי שתוכל להסתיר אותו'. פרס ראה את המסמך הזה, זעם עלי והאשים אותי שאני לוקח קטעי דברים ומוציא אותם מהקשרם", אומר לנו נקדימון.

נקדימון משוכנע שהמטעה האלמוני שפרס שומר את שמו בקנאות הוא לא אחר מאשר ישראל גלילי, אך לדבריו לאחר שהעלה את השערתו זו בספרו 'אלטלנה' פרסם פרס הכחשה גורפת. לדבריו מסמכים שהגיעו לידיו מעידים באופן ברור שמאחורי הדרישה מפרס להכחיש את סיפור ההטעיה עמד בעיקר גלילי עצמו, כשלדרישה זו מצטרפים גולדה מאיר ויגאל אלון.

נקדימון מוסיף ומעלה בפנינו תהיות נוספות שמן הסתם עמדו בפני בגין כשאלות ללא מענה: "אם הייתה חקירה, מי היו צוות החוקרים? מה היה מנדט החקירה? היכן התחקיר הזה ומסקנותיו?". כאמור, לשאלות אלה ואחרות טרם התקבל מענה, אולם נקדימון קובע כי לנוכח תחקיריו שלו "המפתחות לפרשת אלטלנה מצויים בידיו של פרס". האם מישהו מבני לוחמי האצ"ל, המכהנים בממשלה, החברים במפלגה אחת עם פרס, יבררו את הפרטים העלומים הללו? ספק.
תזכורת-פ"ש:
פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה

בדבריו באותו יום זיכרון להרוגים הוסיף נקדימון והעלה השערות נוספות באשר להטעייה. האם אכן הייתה הטעייה, או שמא העדיף פרס לטהר את שמו של מורו ורבו דוד בן גוריון ולהטיל את האחריות למעשה מעורר המחלוקת על גורם עלום שם? הוא מציין כי ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא מעלה את האפשרות הזו כסבירה.

נקדימון מציין בפנינו כי בעוד חודשים אחדים תצא לאור מהדורה חדשה של ספרו 'אלטלנה', ובו יופיעו הפרטים הללו בדגש מיוחד ונוסף על זה שהופיע במהדורות הקודמות. בימים אלה הוא נמצא בשלבי סיום של כתיבת ועריכת המהדורה החדשה.

תזכורת:
73. 59 שנה לנרצחי 'אלטלנה'
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5583&forum=gil&omm=73&viewmode=threaded

דבר המפקד (האצ"ל) מנחם בגין מיד לאחר טיבוע האניה "אלטלנה":

דבר המפקד (האצ"ל) מנחם בגין מיד לאחר טיבוע האניה "אלטלנה" בחוף ים תל-אביב, בשידור חי ברדיו קול ציון הלוחמת, בתאריך: יום ג' ט"ו בסיוון התש"ח, 22.6.1948. להלן: ה - מ - ס - מ - ך הנדיר (תמליל הנאום/דבריו של מנחם בגין, סה"כ 10 דפים.)
http://www.kolhalev.com/www2/article155.php

מאת יוסי בלום-הלוי: '' המשכו של הסיזון !!''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5583&forum=gil&omm=0

______________________

אלטלנה: "ספינת נשק של האצ"ל, שטובעה באש תותח צה"ל ב-2 ביוני 1948 מול חופי תל-אביב (בתצלום) מנחם בגין, מפקד האצ"ל, ביקש להעביר את הנשק לצה"ל, אך רה"מ דוד בן-גוריון, חשש שהנשק ישמש להפיכה צבאית והורה להשמיד את האניה."
13. שלמה נקדימון: ''שמעון פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה !!''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&viewmode==

הארה: מצ"ב לינקים שצירפתי בגוף הכתבה.

ב-22 ביוני טיפסו כמאה איש אל הספינה "סבבה" בנמל יפו, והפליגו לעבר חופי תל-אביב. אלא שבניגוד לנרמז משם הספינה. לא היה זה מסע תענוגות. בעצם, אולי דווקא: היו שם צעירים וזקנים, ותיקי האצ"ל ואלטלנה צרובי שמש ישראלית, ועולים דוברי רוסית שיצאו יחד לים לציין את יום הזיכרון ה-59 http://www.global-report.net/a.php?c=x-files&a=1447&rc=x-files לאלטלנה במקום הטבעתה. הטקס על הספינה היה יפה ומוזר משהו. במבטא רוסי כבד זימן פעיל בקבוצה את עמיתיו להשלכת זר החמניות למי הים: ברקע נשמע הספד: " זר זיכרון לאחינו שנטבחו על ידי קין".

היוזמה היתה דווקא של דוברי הרוסית. וותיקי אלטלנה למדו עם השנים לתחום אתהמיתוס שלהם בגבולות הצרים של כמה אלפם מחברי אצ"ל שנותרו בחיים. בעצם, נשארו במחתרת. דווקא קבוצה מבני העלייה האחרונה לקחה על עצמה להרחיב את גבולות המיתוס, גם כדי לגבש סביבו את זהותם הישראלית. עתה הם מבקשים לקדם חקיקה לקביעת יום זיכרון ממלכתי לקראת יובל ה-60. מותר להניח שזהו האפיק דרכו הם מבקשים לסתת להם מקום באתוס הישראלי הסגור בפני חדשים.

מבחינתם, זו לא כניסה בדלת האחורית: לשיטתם, זו הדלת הראשית. מה שהם תופסים כאירוע המכונן בתולדות המדינה נוכס להיות האירוע המכונן שלהם.

כמה ימים אחרי הטקס בים, נפגשנו במוזיאון האצ"ל על החוף של תל-אביב. מצד הוותיקים, יוסק'ה נחמיאס, בן 82, דור שישי בארץ מפקד פלוגה באצ"ל שהיה על האלטלנה: מצד החדשים, הד"ר מארק ראדוצקי, רופא בן 50 שעלה לישראל לפני 17 שנה, והגה את רעיון הפלגת הזיכרון. כל אחד בתורו, אחר כך ביחד, הם מספרים בסיפור הברית המפתיעה ביניהם, מזינים זה את זה באנרגיות חדשות.

ראדוצקי רואה ביום ההוא של הטבעת אלטלנה ראשית הריסתה של החברה האזרחית בישראל. על כך כבר למד בארץ, מדינה אליה בא בלי הרבה ידע בהיסטוריה שלה, אך עם נטיה פוליטית ותה הוא מגדיר "ציונות, לאומית וליברלית". ,ההסטוריה הגדירה באיזה צד פוליטי אהיה כאן", הוא מסביר את זיקתו המובהקת לימין, "לו חיפשתי אחוות עמים, הייתי יכול להשאר בטקנט. באתי לחיות במדינה יהודית, ובחיפוש האידאולוגי שכבר עשיתי כאן מצאתי את מורשת זאב ז'בוטינסקי.http://www.global-report.net/a.php?c=x-files&a=1656&rc=x-files האידואלוגיה מדברת רוסית". על המשפט הזה הוא חוזר כמה פעמים בשיחה, ומדגיש שוב ושוב שזו מהות תפיסתה של הקבוצה אליה הוא משתייך. תחושת השייכות, תחושת האדנות. כשהלך לקנות פרחים ליום הזיכרון לאלטלנה, סיפר למוכר למי מיועדים הפרחים. " מה הקשר שלך לאלטלנה?", תהה המוכר, "אתה אפילו ל היית פה". ראדוצקי לא התבלבל: "ואתה היית ביציאת מצרים?", התריס, ובכל זאת אתה מציין את המאורע מדי שנה".

הכל החל עם רצח רה"מ יצחק רבין. http://www.global-report.net/a.php?c=x-files&a=8&rc=x-files תחילה נרתע ראדוצקי מרוח התגובה הקולקטיווית לרצח, שהזכירה לו את רוחה של ברית המועצות. אז גם שמע לראשונה על אלטלנה וחלקו של רבין בפרשה. https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=25&viewmode== שפיקד על הירי. הרגע שבו אימץ לעצמו את אלטלנה היה כשנתקל במקרה באנדרטה לזכר הרוגיה בחוף תל-אביב. הפריע לו שהמקום כל-כך מוזנח, שאף אחד לא זוכר. נראה לו לא נכון להסתפקרק באזכרה על הקבר.

אם נחמיאס מתריס במרירות "נרדמו בשמירה על עיצוב הזיכרון", באים חברי הקבוצה החדשים מצויידים, לשיטתם, ב"כישורים לגלות את ההיסטוריה הנסתרת מאחורי ההיסטוריה הרשמית". http://www.global-report.net/a.php?c=x-files&a=1444&rc=x-files "באלטלנה לא הרגו רק אנשים, הרגו את הדמוקרטיה הישראלית", אומר רדוצקי בכעס, משל שם באמת, "משם יצאה הדיקטטורה הרכה של בן-גוריון: שם, לעיני האנשים על החוף שראו שמותר לירות באחים, נגמרה החברה האזרחית. עכשיו באנו לבנות אותה מחדש. להערכתי, בכפר מיימון (שם נבלמו הצועדים לעבר גוש קטיף, רב ההתנתקות, ל"ג), http://www.global-report.net/a.php?c=x-files&a=69&rc=x-files יותר מאשר גוש קטיף, החלה הקמתה מחדש של החברה האזרחית בישראל".

עכשיו הם מנסים לחולל את התיקון. במעגל של דוברי הרוסית המעורבים בפעילות אזרחית חברתית למיניה, יש כמה מאות בני אדם. בקבוצת אלטלנה פעילים 15 איש, בהם מדענים ואנשי אקדמיה. אנשי אצ"ל הוותיקים אומרים עליהם שהם ה"ציונים הטריים". שצומחים מן השורשים שנבלו פה: החדשים אומרים שכמו במשפחה, כשהאחד עייף או עסוק, האחר עושה סדר במקומו. בכלמקרה, הם אומרים, אין הם מחפשים אינטגרציה: הם מחפשים פדרציה.
לילי גלילי.

___________________

ביום העצמאות 60 שנה למדינה, יוקרן סרטו של הבמאי מוטי לרנר
על פרשת אלטלנה, במרכז למורשת בגין, כועסים מאוד שנושא טעון ורגיש
כזה הופקד בידיו של מוטי לרנר שמי שידוע כאחד שמעוות ומשכתב את ההסטוריה:
פרשת חנה סנש, פרשת קסטנר, פרשת קו 300, הצגה על רצח רבין ועוד....

הנושא מתחמם !!

*************

האם שוב יירה התותח
מאת: ישראל מידד

מסירת עניין רגיש כמו פרשת "אלטלנה" לתסריטאי מוטי לרנר מבשרת רעות

בשם "אלטלנה" גלום ככל הנראה מין קסם מעוות עבור אנשי שמאל. לפני ההתנתקות, הציע ח"כ אבשלום וילן ממרצ להתייחס להתנגדות המדומיינת לפינוי כ"סיטואציה אלטלנית" ("הארץ", 20.9.04), וכך גם יואל מרקוס, שכתב על הצורך ב"נחישות אלטלנית" ("הארץ", 24.6.05). ערב פינוי שתי משפחות בחברון לאחרונה הציע ירון לונדון בערוץ 10 "לרענן את רוח אלטלנה". ואם "אלטלנה" מספקת תחמושת לפוליטיקאים, הרי כעת גם אנשי התרבות מוצאים בפרשה קרדום לחפור בו.
לפי פרסומים אחרונים, מסרה חברת "קשת" למוטי לרנר את השלמת כתיבת תסריט של דוקו-דרמה חדשה שתתייחס לפרשת "אלטלנה" שהתרחשה בסוף יוני 1948. שחקנים ידועי שם גויסו למשימה, כמו יורם חטב, יוסי קאנץ וג'וליה לוי-בוקן.

אין ספק כי באירוע יש חומר למכביר לדרמה. נשק ותחמושת וכ-900 עולים על סיפונה של אונייה, שבאים לארץ להילחם; דיונים בין ראשי אצ"ל לנציגי הממשלה; פרטי הסכמים שהיו או לא היו; ראש ממשלה שאולי ביקש לחסל את יריבו; אנשי פלמ"ח ירו, לפי עדותו של יצחק רבין, "אש תופת, בעוצמה בלתי-רגילה... משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה... מצאו ביטויים בעוצמת האש" ("פנקס שירות", עמ' 568). חלק מאנשי אצ"ל נהרגו בעודם שוחים במים.

סל גדול וגדוש כזה של דרמה מועבר למוטי לרנר, שלו מזמן אמתחת מלאה: פרשת חנה סנש במחזה על ישראל קסטנר, "מות יצחק" עם סצינת השתנה על קבר, וגם "חבלי משיח" ו"פולארד". לא נחטא אם נקבע שיש ללרנר קשר הדוק לנושאים של הקצנה פוליטית.

במקרה של חנה סנש, הוויכוח על כתיבתו של לרנר הגיע עד בג"ץ. בתיק 6126/94 הביע השופט בדימוס מישאל חשין עמדה תמציתית וברורה, גם אם היה במיעוט: "אין ענייננו בזכויות שוות-ערך זו לזו; ענייננו בזכות גדולה-מכל-גדולה הנאבקת בזכות קטנה הימנה; כבודה של חנה סנש ושמה הטוב יגברו, ובנקל יגברו, על זכותו של המחזאי". לדאבון הלב, הנשיא דאז אהרן ברק בחר במודע להגן על השקר.

ב-1948 ירו פעמיים על "אלטלנה". פעם אחת בכפר ויתקין ובפעם שנייה בתל אביב. ועכשיו, בכסות חופש היצירה, קיים חשש ששוב יירו עליה, לא ברובים ולא בתותח, אלא בעט. אין חולק שחופש היצירה הוא קדוש ואל למישהו להתערב בקביעת התכנים הראויים של מחזה. ובכל זאת, אולי זה המחזאי שעובר קו מפריד שאסור לו לעבור?

אם מחזאי מטפל בפרשה היסטורית אמיתית ומשנה את האמת ההיסטורית לפי טעמו, יש היתר בידיו? בזכות שנמסרה ללרנר ליצור ולעצב מציאות היסטורית אחרת יש עוצמה רבה מעבר לתחום הדרמה. כוחו של מחזה הוא בכך שהוא מלהיב את דמיונם של אנשים שאינם מכירים את הפרשה. ומתוך התלהבות בא העיוות. מה שנשאר בתודעת הצופה אינו עובדות הניתנות לבדיקה, אלא רושם שבינו לבין המציאות אין ולו כלום. זו התערבות אסורה.

ראוי שלרנר והאחראים האחרים, בנוסף להקרנת שקף שיציין כי מדובר ביצירה פיקטיווית, לא ישתמשו בשמות האמיתיים, אלא יכניסו בהם שינויים. חיים הזז עשה כן ברומן שלו, "בקולר אחד", על לוחמי המחתרות אצ"ל ולח"י שפוצצו עצמם בכלא ירושלים, מבלי לפגוע בערך התרבותי של עבודתו. אולי יקראו לאונייה "שמשון" ולא "אלטלנה"?

אבל יותר חשוב, שישאירו את ההיסטוריה להיסטוריונים ולארכיונים. מסך הטלוויזיה קטן מדי בשביל הסיפור הזה. ובכל מקרה, ששום תותח תרבותי לא יירה שוב.

הכותב הוא אחראי על מדור תכנים ומידע במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים

*************

תזכורת רילוונטי לנושא הנדון:

150. האם מוטי לרנר נכד של פרלה לרנר שהסגירה את שרה מניל''י?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5583&forum=gil&omm=82&viewmode=threaded

אחיה של חנה סנש ז''ל הי''ד: הצגת אחותי כבוגדת היא שקר...!!!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5418&forum=gil&viewmode=all&keywords=מוטי%20לרנר#10

''כחש'' מאת בן-הכט: פרשת קסטנר מהדורה חמישית 94
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5418&forum=gil&viewmode=all&keywords=מוטי לרנר#49
58. רשות השידור-הטלויזיה הישראלית:''משפט קסטנר''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5418&forum=gil&viewmode=all&keywords=מוטי%20לרנר#58

___

לאחר בירורים והצלבות מסתבר שזה נכון, מצ"ב כתבה בנושא ובגוף הכתבה צורפה מודעה שפורסמה בעיתון הארץ אתמול בעמוד 11 המדברת בעד עצמה ושמזכירה "בתדהמה" את הודעתו של איתן הבר - מנכ"ל לשכתו של רה"מ יצחק רבין ז"ל הי"ד שהודיע לכל עם ישראל על מותו של יצחק רבין, על מנת להמחיש את הקונוטציה בין השם של התינוק שנקרא על שם אחד מנרצחי אלטלנה, לנרצח רה"מ רבין, מצורפת בזה הודעתו של איתן הבר + סרטון וידיאו בהמשך לכתבה ומיד לאחר שתיצפו בסרט תמשיכו עם האצבע המורה לכם/ן ללכת לפיתחם של אליהו גולומב ויריב אופנהיימר ושם תלמדו אצל מי נמצא המפתח של קיומו של העם היהודי בארץ ישראל.....ואם בסופו של יום "הם" ירתיעו את הזוג עמיר והם לא יעיזו לקרוא לתינוק בשם שכזה. כי מה שבטוח שבעקבות הפרסומים החל מסע לחצים על לריסה. כי הצבת העובדה שלרבין עצמו יש דם של יהודים פטריוטים וחפים מכל פשע על הידיים פוגעת קשות בתדמית של ראש הממשלה האהוב שנרצח למען מהלך למה שהם קוראים שלום והקורבנות של המהלך קוראים לזה בשם האמיתי: "טרור"


http://www.global-report.co.il/eb/?l=he&a=32604

____

סרט וידיאו: Yitzhak Rabin murder first day
http://www.youtube.com/watch?v=m9pGKEohXOk

שימו לב בבקשה יהודים יקרים:

1. לא מופיע מי כתב את הכתבה או הביא את הפרק מהספר בשמו של המחבר.
2. אם אכן זהו הפרק ככתבו וכלשונו ומאחר ומדובר על פרשת הסכם השילומים
ועל כל מה שקרה...אני שואל את עצמי למה לא מופיע בפרק/בכתבה האירוע עם
זורק הרימון בתוך כנסת ישראל שבו נפצעו......
תזכורת:מי שלא מכיר את הפרשה, מוזמן/ת להכנס וללמוד:

28. היום לפני-'הידעת מתי ולמה הוטל רימון לתוך מליאת הכנסת'
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6168&forum=gil&viewmode=all&keywords=רימון#28

להלן הכתבה כפי שהיא פורסמה היום:

הספר שעליו מדברת הכתבה יצא לאור בחסות ובהוצאת מכון יד בן צבי:

http://www.ybz.org.il/?ArticleID=1886

מחבר הספר יחיעם ויץ (לוחם הפלמ"ח)
יחיעם ויץ (18 בספטמבר 1918 - 17 ביוני 1946), היה מפקד בפלמ"ח אשר נפל בליל הגשרים.

יחיעם ויץ נולד בשנת 1918 למשפחה נודעת בתנועת ההתיישבות. אביו היה יוסף ויץ, מראשי הקק"ל ומהפעילים המרכזיים בהתיישבות וברכישת קרקעות בארץ בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה. אמו הייתה רוחמה לבית אלטשולר, ממייסדי רחובות. אחיו היה פרופסור רענן ויץ, מראשי תנועת ההתיישבות ויו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית.

יחיעם ויץ היה חבר הפלמ"ח מראשיתו ומראשוני המדריכים הפלוגתיים בו. בליל הגשרים שהיה בלילה שבין 16 ו-17 ביוני 1946, הצטרף ויץ לפעולת גשר כזיב כמשקיף מטעם מטה הפלמ"ח. בעת ההסתערות נפצע פצעי מוות מכדור בחזהו. דבריו האחרונים היו: "המשיכו, בי לא כדאי לטפל יותר. מסרו שלום למשפחתי ולחברים". הלווייתו החלה בחיפה, משם הועבר ארונו לירושלים והובא לקבורות בהר הזיתים, במעמד אלפי מלווים. ויץ הותיר אחריו אלמנה, הזמרת רמה סמסונוב. מכתביו קובצו בספר "מכתבי יחיעם ויץ".

קיבוץ יחיעם, שעלה לקרקע ב-27 בנובמבר 1946, נקרא על שמו. אחיינו, ההיסטוריון פרופסור יחיעם ויץ, נקרא בשמו.
מקור: ויקיפידיה

*******

לי אין ספק שהמחבר בכלל ועיתון הארץ בפרט פירסמו זאת בעיתוי מוזמן
מראש לאור ולרגל מה שעומד בפני עם ישראל, במדינת ישראל וכפי שציין
זאת שלמה גזית בכתבתו מהיום בעיתון מעריב:
"שנועדה להכשיר את הקרקע ואת דעת הקהל הישראלית, לקראת המהלכים
המדיניים שבפתח...." (מצ"ב כתבות של שלמה גזית)

על מנת לאזן את ההתלהמות שעיתון הארץ מנסה ועושה, חשוב מאוד
לדעת שהכותרת שפותחת מכתבי זה, נכונה "תרתי משמע" לכל המובאות הבאות:

@ "היום שבו אירגון בר-גיורא נהפך לאירגון מרצחים בתוך היישוב היהודי בארץ ישראל.....

מקור:
5. ''השומר''- יצחק בן צבי תל-אביב תרצ''ז 1937......
https://rotter.net/forum/gil/5391.shtml#5


4. האם מפא''י/אירגון בר גיורא יעשו זאת שוב = רצח פולטי ?!
https://rotter.net/forum/gil/5651.shtml#4=

-------

@ היום שבו יצחק בן-צבי נהפך להיות "גם" שודד אוצרות יודיאקה...

האמת נחשפת: האוצרות האבודים של יהודי תימן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5316&forum=gil&viewmode=all&keywords=תימן

---------

@ היום שבו דוד בן-גוריון נהפך לראש אירגון חוטפי תינוקות,
ילדים ואת נשותיהם של עולים חדשים, ניסויים = גזזת ועוד....

25. פרשת ילדי תימן הנעדרים = דוחות ועדות חקירה !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5316&forum=gil&viewmode=all&keywords=תימן#25

אחיו של הנשיא קצב: ציון קצב נחטף מהוריו... !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5074&forum=gil&viewmode=all&keywords=תימן

15. שואת ילדי הגזזת שבעייתם משואת יהדות גרמניה !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5074&forum=gil&viewmode=all&keywords=תימן#15

---------

@ היום שבו יצחק רבין נהפך לרוצח יהודים בדם קר...

לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה

--------

@ היום שבו תדי קולק נהפך למלשין, שטינקר, בוגד שהסגיר יהודים
לבריטים וחלקם נתלו/עלו לגרדום בכלא עכו...

טדי קולק היה המודיע (שטינקר) של הבריטים טרם קום המדינה
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=81&viewmode=

---------

@ היום שבו שמעון פרס נהפך להיות סוחר נשק....

שמעון פרס, סוחרי הנשק - ושוקן....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5227&forum=gil&viewmode=all&keywords=ההונגרית#8

9. ''המאפיה ההונגרית'' ואומרי ההן....!!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5227&forum=gil&viewmode=all&keywords=ההונגרית#9

---------

@ היום שבו הנהגת היישוב היהודי בא"י, אירופה ומקום המדינה בפרט
דהיינו כל ממשלות מפא"י לפני ואחרי ונכון להיום, נהפכו לשודדים חסרי מצפון יותר גרוע מהגרמנים ואת הציטוט הזה אמרה בתשקורת ניצולת שואה...

חובה להפיץ ולזעזע את כל העולם !
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6115&forum=gil&viewmode=all&keywords=שואה
חשיפה: פרוטוקול וועדת החקירה הפרלמנטרית (שואה)
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6013&forum=gil&viewmode=all&keywords=שואה
חשבונות 'רדומים': עימות בישראל
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6286&forum=gil&viewmode=all&keywords=שואה
לני ברנר: היהודים שיתפו פעולה עם הנאצים
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6575&forum=gil&viewmode=all&keywords=שואה
יונה פוגל מבנק לאומי דורש התנצלות משר המשפטים לפיד !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6284&forum=gil&viewmode=all&keywords=שואה

**********

תזכורת רילוונטית לכתבה שלעיל:

האם הציל ישראל קסטנר קצינים נאצים מעמוד התלייה?

משמאל לימין: דינה פורת, דן מרגלית, שלמה אהרנסון ויחיעם וייץ. על דוכן הנואמים:דן לאור
יחיעם וייץ אמר שבמשפט קסטנר הראשון, מול השופט בנימין הלוי, קסטנר היה רק "פיון" של עורך הדין שמואל תמיר, שמטרתו היתה פוליטית - לנגח את הנהגת היישוב, ובראשה בן-גוריון ושרת. גם השופט הלוי היה "שפוט" של תמיר, אמר וייץ; שלמה אהרונסון הסביר עד כמה קסטנר ומנהיגים יהודים אחרים בימי השואה היו מוגבלים וממולכדים. במשפטי נירנברג, הדגיש, תרומתו של קסטנר היתה חיובית. הוא עזר להרשעתו ולתלייתו של ארנסט קלטנברונר.
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6712&forum=gil&viewmode=all&keywords=יחיעם וייץ

---------

69. כנס בנושא ''עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&viewmode=all&keywords=יחיעם וייץ#69

22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=22&viewmode=
61. פרשת לבון, תובא הערב בערוץ 8 הערב 29.5.2004
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=61&viewmode=
59. מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=59&viewmode
69. כנס בנושא ''עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=69&viewmode=threaded

------------

שמואל כץ ז"ל

מנהל מכון ז'בוטינסקי ספד ביומן ערוץ 7 לשמואל כ"ץ, שהיה חבר בכנסת הראשונה מטעם חרות ופרש מתפקיד יועץ רה"מ עקב חלוקי דעות עם בגין
יומן ערוץ 7

ראיון עם יוסי אחימאיר

חבר הכנסת לשעבר, שמואל כץ, נפטר לפנות בוקר בתל אביב. בן 94 היה במותו. כץ כיהן בכנסת הראשונה כח"כ מטעם תנועת "חרות", הוא היה לוחם באצ"ל, אחראי על ענייני הסברה של האצ”ל באירופה והשתתף בארגון מסע האנייה "אלטלנה". הוא היה פובליציסט, ביוגרף, סופר, היסטוריון, וחוקר.

ביומן ערוץ 7 פרש יוסי אחימאיר, מנהל מכון ז'בוטינסקי, קווים לדמותו והגדיר את כ"ץ כ"איש ז'בוטינסקי, אדם לאומי, עוד מנעוריו בדרום אפריקה הוא שמע בגיל 15 את זאב זבוטינסקי, ונתפס לקסם האיש ותורתו, ומאז ועד יומו האחרון אני לא חושב שהיה עוד אדם נאמן לתורת ז'בוטינסקי כשמואל כ"ץ".

אחימאיר תיאר כי ב-1936 עלה כ"ץ לישראל והצטרף לאצ"ל, שם שימש בעיקר בתפקידי הסברה ועמד בראש מחלקת יחסי החוץ של האצ"ל.

"המאמרים שלו עוסקים בהצגת עמדתה של ישראל, לא רק מבחינה תכליתית, אלא גם מבחינה אידיאולוגית בסיסית, מבחינת זכותנו על הארץ, צדקת מאבקנו, צדקת לחימתנו, לא היה בשפה האנגלית צלול יותר משמואל כ"ץ", ספד לו אחימאיר.

כ"ץ גם סייע בהבאת האנייה אלטלנה ארצה. וב-1951 עזב את עיסוקיו הפוליטיים וניהל את הוצאת הספרים "קרני". הוא פרסם פרסומים רבים בעיתונות בארץ ובעולם וכתב ספרים, ביניהם ביוגרפיה מונומנטאלית בת שני כרכים על זאב ז'בוטינסקי.

אחימאיר הוסיף ותיאר כי ב-1977 נקרא על ידי מנחם בגין להיות יועץ ראש הממשלה להסברה, אך לאחר זמן מועט פרש: "היו להם חילוקי דעות, בעיקר סביב קמפ-דיווד ועל רקע זה פרש מהתפקיד, והתמקד במחקר ובכתיבה, גם עיתונאית פובלציסטית וגם ספרותית".
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/174909

תזכורת:

שה''ח המצרי מאהר: הסכם קמפ דוויד שייך לעבר!!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5237&forum=gil&viewmode=all&keywords=קמפ דוויד#95

''אזכרה לחללי ''אלטלנה'' וחנוכת האנדרטה החדשה לזכרם''

במלאת 60 שנה להירצחם של חברינו הי"ד בידי קין

נערוך ביום חמישי, ט"ז בסיוון תשס"ח (19 ביוני2008) שני טקסים לזכרם:

בשעה 17:00 - העליה לקברותיהם והטקס המסורתי בבית הקברות הצבאי בנחלת-יצחק.
בשעה 18:30 - חנוכת האנדרטה החדשה לזכרם בטיילת הרברט סמואל, ככר לונדון, ליד מלון "דן" תל-אביב.

נא לבוא ולחלוק כבוד לאחינו לנשק !!

תזכורת:

את התמונות החזיקה עד היום פנינה הורוביץ, אחת מניצולות אלטלנה, שמתנדבת כיום במרכז בגין. לדברי הרצל מקוב, מנכ"ל המרכז, המטרה היא למצוא עוד מניצולי הספינה שעדיין חיים.

ביום שישי הקרוב בשעה 10:00 בבוקר, בשיתוף עם מרינה תל אביב ואיגוד השייטים הישראלים, הם מתכוונים לערוך משט זיכרון לציון 60 שנה לפרשת אלטלנה, תחת הסיסמה "מלחמת אחים לעולם לא". הטקס יתקיים במקום בו טובעה הספינה מול חוף פרישמן בתל אביב, ומארגני האירוע מקווים שבאמצעות פרסום הצילומים הנדירים ניתן יהיה להגיע ללוחמים שהיו על סיפון האלטלנה.

הכירו על הסיפון
אחת הניצולות הידועות של האלטלנה היא אסתר (במבי) קדישאי, רעייתו של יחיאל קדישאי, מי שהיה ראש לשכתו המיתולוגי של ראש הממשלה מנחם בגין. קדישאי שמחה לשמוע על חשיפת התמונות, וסיפרה על חוויותיה.

"אני זוכרת הכל, היתה שמחה גדולה באונייה", היא אמרה. "לא שהיו שם תנאים טובים, אבל זה בכלל לא עניין אותנו. אני אמנם לא הייתי מעורבת בעניינים של המפקדים ולא היה לי מושג ממה שהולך, רק היינו שמחים שאנחנו באים לארץ".

קדישאי הוסיפה כי על אף הצילומים שבהם נראים המעפילים

מחזיקים בכלי ירייה, הם לא תכננו להילחם בצה"ל. "כל מה שקרה כשהגענו לישראל היה בשבילי הפתעה גמורה. אם החזקנו רובה זה רק בשביל להתאמן למקרה שתהיה עלינו התקפה בזמן הנסיעה, חלילה לא כדי להתקיף אנשים בארץ", היא מזדעקת.

"כל ההפלגה הזאת היתה בהסכמתו של בן גוריון. כל מה שקרה אחר כך לא היה צריך לקרות, ולא היה צריך להטביע את האונייה. זה אסון נוראי". עבור בני הזוג קדישאי לפחות, יצא דבר אחד טוב מהמסע בספינה: הם הכירו על הסיפון, ועד היום הם נשואים באושר.

13 לוחמים הרוגים
אלטלנה הוא שמה של אוניית נשק של ארגון האצ"ל, עליה היו 900 מעפילים ניצולי שואה שהפליגו לישראל בזמן מלחמת העצמאות. ראשי היישוב חששו כי בכוונת האצ"ל לבצע הפיכה, ולאחר שראשי הארגון סירבו למסור לידיהם את השליטה המלאה בספינה, הפגיז אותה צה"ל ב-22 ביוני 1948, מול חופי תל אביב, והטביע אותה. 13 לוחמי אצ"ל ועוד שלושה לוחמי צה"ל נהרגו בקרב.

יוסק'ה נחמיאס מספר על הרגעים האחרונים על סיפון האלטלנה. איך השליך את בגין אל הים ומי היה הסרבן הראשון שמנע מלחמת אחים של ממש.
שמעון כהן

היום (ה') יקיימו ותיקי האצ"ל סדרת אירועים לציון שישים שנה להטבעתה של אניית הנשק 'אלטלנה'. בין האירועים צפויה להיחשף אנדרטה מיוחדת לציון המאורע שכמעט והוביל למלחמת אחים. כמו כן יקיימו וותיקי האצ"ל משט מיוחד מחופי תל אביב לנקודת טיבועה של האנייה שהייתה להם לסמל.

את אירועי היום ההוא מתאר באזנינו יוסק'ה נחמיאס, אחד מלוחמי הארגון הצבאי לאומי, שהיום בגיל 83 מכהן כמדריך ראשי במוזיאון האצ"ל, ואז היה מפקד פלוגה באצ"ל כשכינויו בין לוחמי הארגון הוא 'מיכאל'.

"מפקד המבצעים של הארגון, עמיחי פאגלין, גידי, הוא שהכניס אותי לסוד העניינים. הוא אמר לי שיש אוניית נשק שתגיע בקרוב ברשות ממשלת ישראל הזמנית. הוא אמר לי שהאנייה תעגון בכפר ויתקין ושאגיע עם הפלוגה שלי לשם, בלי נשק".

"נערכנו להגעת האוניה יחד, אנשי פלמ"ח ואצ"ל. ממש ימות המשיח"

נחמיאס ארגן את חיילי הפלוגה שלו במחנה שהקימו באחד מפרדסי פתח תקווה, ומשם במשאית הגיעו לכפר ויתקין. שם מתרחש מחזה שהוא מגדיר כ'ימות המשיח', או כ'וגר זאב עם כבש'. אחרי תקופת ה'סזון' בו נרדפו אנשי האצ"ל עד חורמה בידי אנשי הפלמ"ח, מוצא נחמיאס את עצמו נערך כתף אל כתף עם אנשי הפלמ"ח שהיו במקום לקליטת האנייה המתקרבת. "ישבנו יחד. זו הייתה תחושה של ימות המשיח. שרנו יחד. אני משוכנע שאם הייתי מגיע לשם בתקופת ה'סזון' לא הייתי יוצא משם שלם".

במקום מתאספות שתי פלוגות, האחת של נחמיאס ואחת של רעייתו יפה (ז"ל) ויחידות של הפלמ"ח.

סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר הגיעה האנייה אל חופי כפר ויתקין. היה זה בתקופת ההפוגה בה נאסר על ישראל הצעירה לקבל כוחות או להזיזם. "חששנו שאם נפרוק כאן את הנשק לא נספיק לעשות זאת לפני אור הבוקר, ואז ניתפס על ידי פקחי האו"ם, לכן הוחלט להסתפק לפי שעה בהורדתם של 940 הלוחמים שהיו על האוניה כשהם ללא נשק". את מצבורי הנשק הותירו על האנייה והורו לה לשוב ללב ים ולחזור בלילה שלמחרת.

במשך היום כולו המשיכו אנשי האצ"ל והפלמ"ח בישיבה המשותפת. "הם סיפרו צ'יזבטים. הם היו יותר טובים מאיתנו בתחום הזה", הוא אומר היום.

"נשארנו ללא הפלמ"חניקים. בגין ערך מסדר ואש תופת נפתחה לעברנו"

סמוך לשעה שמונה בערב הגיעה שוב 'אלטלנה' לחופי כפר ויתקין. "הסתערנו על האנייה וכתף אל כתף פרקנו את הנשק". בשלב זה מתרחש דבר מה מוזר מאוד. אחד אחרי השני החלו אנשי הפלמ"ח משתמטים בתואנות כאלה ואחרות, ובתום זמן קצר מצאו עצמם אנשי האצ"ל לבדם.

בגין זעק לעברנו 'לא לענות באש'. הייתי במרחק של מטר ממנו. ראיתי אותו מתחיל לרוץ בין החברים וחוזר ומוודא שאף אחד מאיתנו לא פותח באש. הוא אמר 'בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. אנחנו לא ניתן יד לחורבן נוסף'.

מפקד האצ"ל, מנחם בגין, עורך לאנשיו מסדר ואומר להם 'אינני יודע למה הם עזבו. אנחנו נמשיך בפריקה לבד'. "מיד כשבגין סיים את דבריו נפתחה עלינו אש תופת מנשק מקלעים, ממכונות ירייה ואפילו ממרגמות. באותן שניות בגין זעק לעברנו 'לא לענות באש'. הייתי במרחק של מטר ממנו. ראיתי אותו מתחיל לרוץ בין החברים וחוזר ומוודא שאף אחד מאיתנו לא פותח באש. הוא אמר 'בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. אנחנו לא ניתן יד לחורבן נוסף'. יעקב מרידור, סגנו של בגין, אמר לי 'יוסק'ה קח את הזקן (כך קראנו לו למרות שהיה בסך הכול בן 38). קח אותו לאנייה ותחזרו ללב ים' ".

מנחם בגין מסרב לעלות על האנייה עד שיוסק'ה, רעייתו ולוחמת נוספת, שולה סלונים שמה, אוחזים בו ודוחקים בו לעלות לסירה קטנה המשמשת להולכת גייסות. הסירה יוצאת ללב ים. "הוחלט שמפליגים לתל אביב. בגין עמד על הסיפון כשרמקול בידיו והוא קורא 'אנחנו דורשים משא ומתן' ואנחנו מניפים דגלים לבנים. במקום תשובה אנחנו שומעים רק ירי בלתי פוסק לעברנו. בגין בתגובה חוזר ואומר 'לא לענות באש. לא יהיה חורבן שלישי' ".

בנקודה בה ניצב כיום מלון שרתון עמד באותם ימים 'הבית האדום' ששימש בית מפא"י, מעין מפקדה ראשית לכוחות הפלמ"ח. "אמרו לי שיורים מכיוון הבית האדום", מספר נחמיאס. "בגין אמר לי רד לחוף בלי נשק. רק עם אלחוט ותודיע שאנחנו רוצים משא ומתן. ירדתי עם סירה קטנה ופניתי אל החוף כשאש תופת נורית לעברי. הגעתי לחוף. רצתי בזיגזג תוך ירי עלי שלא פוסק לרגע. הגעתי לבית האדום וצעקתי 'מי האחראי כאן?' והנה מתוכו אני שומע 'זה אתה יוסף?' זה היה בן דודי, אברהם נחמה. הוא היה בפלמ"ח. הוא הבטיח לי שלא מהבית האדום מבוצע הירי אלא מבית הקברות המוסלמי. דיווחתי באלחוט שאיתי שהירי הוא מכיוון בית העלמין המוסלמי, והנה, עוד לא סיימתי את הדיווח והנה אני רואה שפטריית אש עולה מבטן האנייה. זרקתי את מכשיר הקשר אל החול ובריצה חזרתי אל המים. שחיתי כשהכדורים פוגעים סביבי. הגעתי לאנייה. חיפשתי את אשתי. מצאתי אותה מטפלת בפצועים. אמרתי לה שהאנייה מתפוצצת וצריך לברוח. אמרה לי שקודם מורידים את הפצועים ורק אחר כך היא תרד. כך עשינו".

בשלב זה מתרחש אירוע מוזר שעד היום לא מצא לו נחמיאס הסבר. עשרות חסקות של תושבי האזור החלו מתקרבות אל האנייה המופגזת כשאנשיהן מסייעים להורדת הפצועים. כל זאת כאשר מעל הסיפון ממשיך מנחם בגין בקריאות "כמו תקליט שבור: 'לא לפתוח באש' וחתיכות מהאנייה מתפזרות לכל עבר".

"אמרתי לבגין 'המפקד קפוץ'. הוא אמר 'אני הקברניט. אקפוץ אחרון' "

נחמיאס עובר לטיפול במפקדו. "הגעתי לבגין ואמרתי לו 'המפקד, קפוץ'. הוא אומר לי 'אני הקברניט אני קופץ אחרון'. אמרתי לו 'אתה הקברניט של עם ישראל'. הוא התעקש ואמר 'אני קופץ אחרון'. לקחתי שניים או שלושה בחורים. תפסנו אותו בכוח. הלבשנו עליו חגורת הצלה. גם על הרגליים שמנו לו חגורת הצלה. לא ידענו אם הוא יודע לשחות וזרקנו אותו למים. אחת החסקות לקחה אותו אל החוף".

מאוחר יותר פגש נחמיאס את דוד טהורי (ז"ל), תושב תל אביב, שסיפר לו כי לאחר האירוע מצא את בגין מהלך יחף ונוטף מים ברחוב אלנבי, והכניס אותו לביתו.

נחמיאס ממשיך בסיפורו מהרגע שלאחר השלכת בגין למים. "אמרתי לאשתי לקפוץ. היא אמרה שהיא לא יודעת לשחות. תפשתי אותה ויחד קפצנו אל המים. שחיתי כשאני נושא אותה, ובכל הרמת יד לשחייה הכדורים שנורים אלינו הופכים קרובים ומדויקים יותר. אני מוריד גופיה לבנה ומנפנף בה לאות כניעה, אבל זה לא עוזר והירי גובר".

"בכל הרמת יד לשחייה הכדורים שנורים אלינו הופכים קרובים ומדויקים יותר. אני מוריד גופיה לבנה ומנפנף בה לאות כניעה, אבל זה לא עוזר והירי גובר"

תוך כדי השחייה המאומצת מזהה נחמיאס סירת הצלה זעירה עשויה שעם, 'דינגי', כך קראו לסירות הללו. ליד הסירה זיהה חמש דמויות של אנשים שוחים. "אחד מהם הרים את היד. כדור פגע בראשו והוא ירד למצולות. עוד אחד מהם הרים את ידו ונפגע גם הוא מכדור בידו. היו אלה חמישה יהודים מקובה שהגיעו אלינו כדי לעזור לעם ישראל ונקלעו לטרגדיה הזו".

ארבעת הקובנים יחד עם נחמיאס ואשתו עולים על ה'דינגי' ומתקדמים בזהירות אל החוף. בשלב זה מזהה נחמיאס ספינת חיל הים. "אמרתי לאשתי שאם נתקרב לספינה הזו ונגיד להם שיש כאן אנשים מקובה. לא משלנו. אולי יאפשרו לנו לעבור. אשתי סירבה. היא לא מוכנה בשום פנים להסגיר את עצמה. היא קראה לזה 'עריקה'. הקובנים ראו שאנחנו מתווכחים ושאלו אותי על מה הוויכוח. עניתי להם בספרדית וסיפרתי להם מה אשתי אומרת".

כעבור דקות אחדות הסגירו עצמם יושבי ה'דינגי' לחיילי חיל הים. אלה העבירו אותם למעין מחבוש עד הבוקר. "בבוקר הגיעה חיילת עם סנדוויצ'ים. אשתי זרקה לה את המגש בפנים וצעקה עליה 'קודם אתם יורים עלינו ועכשיו נותנים לנו סנדוויצ'ים?'. בבוקר לקחו מאיתנו טביעות אצבעות ושיחררו אותנו. נראה לי שאני ואשתי היינו הגנגסטרים הראשונים שמשטרת ישראל לקחה מהם טביעות אצבעות..."

"אחי, חייל בחטיבת הראל, הגיע למקום ושאל נגד מי נלחמים. אמרו לו שנלחמים באנשי האצ"ל..."

בבירור מאוחר שעשה התברר לנחמיאס שלא רק טביעת אצבעות ראשונה הוטבעה באותו אירוע, אלא ככל הנראה גם סרבן הפקודה הראשון בצה"ל, גם הוא היה באותו אירוע. "הסתבר שלקחו את חיילי חטיבת הראל של הפלמ"ח לחוף לירות בנו. אחד החיילים היה אחי, שלום. הוא הגיע למקום ושאל נגד מי נלחמים. אמרו לו שנלחמים באנשי האצ"ל. הוא אמר שהוא לא מוכן וסירב לבצע את הפקודות. המפקדים הזהירו אותו שזה סירוב פקודה. הוא אמר שיש לו אח באצ"ל ואולי הוא נמצא באונייה 'מה אתם רוצים? שאח יירה על אח?'. עצרו אותו. ימים אחר כך הובא בפני מפקדיו ואמר שהוא מוכן להיהרג למען הארץ בלחימה באויב, אבל האצ"ל והלח"י הם לא אויב. הוא כנראה היה הסרבן הראשון".

את סיפורו חותם נחמיאס במפגש מפתיע שאירע ממש לאחרונה. כאמור, כיום מדריך נחמיאס קבוצות מטיילים במוזיאון האצ"ל. באחד הימים הגיע יהודי מבוגר דובר אנגלית. הוא הביט בפניו של נחמיאס ואמר לו באנגלית 'אני יודע מי אתה. אתה הצלת את החיים שלי'. "הסתכלתי בו ולא הבנתי במה מדובר. שאלתי אותו איך בדיוק הצלתי את החיים שלו. הוא אמר לי 'אתה זוכר את ה'דינגי' שעליתם עליו אחרי שקפצתם מהאנייה? אני אחד מהקובנים שהעלאת ל'דינגי'...". הסתבר שמאז האירוע סירב הקובני להגיע לישראל והיגר לארצות הברית. "בתו עלתה לארץ ונישאה, ואחת לתקופה הגיעה לבקרו בחו"ל. לאחר כמעט שישים שנה אמרה לאביה שיותר היא לא מוכנה להגיע אליו. אם הוא רוצה לראות אותה ואת נכדיו שיגיע לישראל. הוא נכנע והגיע לביקור. הוא החליט שהוא חייב להגיע למוזיאון האצ"ל ושם נפגשנו".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/176400

תזכורת:

דבר המפקד מנחם בגין מיד לאחר טיבוע האניה ''אלטלנה''
דבר המפקד (האצ"ל) מנחם בגין מיד לאחר טיבוע האניה "אלטלנה" בחוף ים תל-אביב, בשידור חי ברדיו קול ציון הלוחמת, בתאריך: יום ג' ט"ו בסיוון התש"ח, 22.6.1948. להלן: ה - מ - ס - מ - ך הנדיר (תמליל הנאום/דבריו של מנחם בגין, סה"כ 10 דפים.)

המסמכים המצ"ב מקורם מארכיון המלחמה של ד"ר אורי מילשטיין.

שלום!

מכיוון שהיום מציינים לפי התאריך העברי 60 שנה להשמדת אוניית הנשק של אצ"ל "אלטלנה" בידי צה"ל בפקודתו של דוד בן גוריון,
מצורפים שני מסמכים מקוריים. (אורך אחד שני עמודים לכן שלושה קבצים) שלא נחשפו עד היום הכוללים הערכה ופקודת מבצע לדיכוי מרד
של אצ"ל בירושלים ובמקומות אחרים בישראל.

הכול אפשרי, אך כדי שהאפשרי יהיה ממשי הוא זקוק למערכת חיסונית!

ד"ר אורי מילשטיין

___________

http://www.youtube.com/watch?v=X8ZUYffFMZY&feature=related

04.08.2008 12:20

מקור:
http://www.youtube.com/watch?v=X8ZUYffFMZY&feature=related

סודי ביותר - פקודת מבצע לניטרול אלטלנה.
19.06.2008 15:45

א. האויב : כוחות אצ"ל בגודל פלוגה עד שתיים העלולות לנוע ברגל.

מתוך הפקודה :

"האויב : כוחות האצ"ל"

תגובה :

ללא מילים.

שלום!

מכיוון שהיום מציינים לפי התאריך העברי 60 שנה להשמדת אוניית הנשק של אצ"ל "אלטלנה" בידי צה"ל בפקודתו של דוד בן גוריון, מצורפים שני מסמכים מקוריים. (אורך אחד שני עמודים לכן שלושה קבצים) שלא נחשפו עד היום הכוללים הערכה ופקודת מבצע לדיכוי מרד של אצ"ל בירושלים ובמקומות אחרים בישראל. בכל שימוש במסמכים נא לציין שמקורם: ארכיון המלחמה של ד"ר אורי מילשטיין.

הכול אפשרי, אך כדי שהאפשרי יהיה ממשי הוא זקוק למערכת חיסונית!

ד"ר אורי מילשטיין
מקור:
http://www.global-report.com/hanan/?l=he&a=308701

1. ‏60 שנה לפיצוץ אלטלנה - המרד שלא היה
‏60 שנה לפיצוץ אלטלנה - המרד שלא היה
בגין התנגד למלחמת אחים, בעוד שבהגנה ראו באצ"ל אויב. ד"ר מילשטיין חושף מסמך ובו קריאה לסיכול תגבורת של אצ"ל לי-ם
ד''ר אורי מילשטיין 22/6/2008
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=19049&MenuID=862&ThreadID=1014022

22.06.2008 22:53

**********

חנן וייס2. בפקודת הרצח של 100 חיילי האצ"ל ושל מנחם בגין ע"י בן גוריון, לה סרבו טייסי חה"א
לא היתה התייחסות למרד הגנרלים מבית מפ"ם.

בן גוריון לא נתן פקודה להוציא להורג את המטכ"ל המורד.

אף שופט בישראל, כיום, גם לא הנשיאה ביניש בשנת 2008, לא היה מוציא אפילו צו מעצר בשל פנטזיה של ראש מדינה.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%94

ואני מצוי היטב בהלכות בית המשפט בשנת 2008.

בספרו של יוסף ארגמן:

"זה היה סודי ביותר"

"מרידות גנרלים" עמ' 159 :

"בן גוריון דרש שאיש לא יוכל לעלות לדרגת סגן ללא אישורו."
26.06.2008 02:23

**********

פגוש את העיתונות3. "בן גוריון היה מעורב בפרשת שחיתות נוראה -פרשת האוונסים
המקדמות הכספיות שלא הוחזרו, שהיום הייתה משמידה את הקריירה שלו, ובצדק. ..."

נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 7 ימים

מראיין אמנון אברמוביץ , כתב יליד קיבוץ ניר עם

מושבניק :

"הקיבוצניק הוא יצור בלתי גמור..."

27.06.2008 17:53

*********

אמיל שכטר4. רבין היה שותף לרצח ולפקודת הרצח של בן גוריון, של 900 יהודים שהיו על אלטלנה.
1. הנימוק של העדר תעודת הוראה הוא נימוק שקרי, מן הסתם

2. בבתי המשפט במדינת ישראל השקר הוא חלק מתרבות הדיון, כמו שאר השקרנים של המדינה,

שתופסים 95% מתוכנו.

3. רבין היה שותף לרצח ולפקודת הרצח של בן גוריון, של 900 יהודים שהיו על אלטלנה. חלקם לוחמי אצ"ל, וחלקם מועמדים לאצ"ל.

4. גם רבין קיבל דולרים לא כשרים, שאח"כ שיקר וטען שהם של אשתו.

למה שקר כפול - כי אשתו היתה עקרת בית, ומאין לה עשרות אלפי דולרים ששוויים היום מיליונים, אלא אם

עבדה בעבודה אסורה ?!

5. אז מהי המורשת שלנו ?!

כל השקרנים והגנבים שהיו והינם בצמרת המדינה:

ומסתבר שיוסי שריד בספרו " לפיכך נתכנסנו "

מאד עדין, בלשון המעטה.

30.06.2008 05:11

*********

מ/רותי אברהם NFC4.1. השופט: הסיבה האמיתית קשורה ב"פרשת רבין", המחנך ישראל שירן .
בית המשפט ביטל החלטת משרד החינוך לא להעסיק את המחנך ישראל שירן בגלל העדר תעודת הוראה השופט: הסיבה האמיתית קשורה ב"פרשת רבין".

השופט שלל את הטענה כי לא ניתן להעסיקו ללא תעודת הוראה, לנוכח העובדה כי במערכת מועסקים מורים רבים ללא שבידיהם תעודת הוראה.

http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-166363-00.html?tag=05-42-09
30.06.2008 05:15

www.youtube.com5. רבין ופקודיו רוצחים את ניצולי אלטלנה, החל מדקה 1:18.
http://www.youtube.com/watch?v=X8ZUYffFMZY&feature=related

***********

צופה מהצד
חבר מתאריך 15.3.08
4863 הודעות, 59 מדרגים, 112 נקודות. ראה משוב יום שלישי ד' באב תשס''ח 13:37 05.08.08

2. ידידנו פילוביץ שחף ישמח לעדכן בנושא

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
67596 הודעות, 49 מדרגים, 80 נקודות. ראה משוב יום שלישי ד' באב תשס''ח 15:03 05.08.08

5. ידידי, מצ''ב כל החומר בפרשה:

-----

.

עם הערכתי הרבה לכותב, שהוא חוקר צבאי מעמיק נדיר ואמיץ וידען גדול, אבקש לבסס יותר את המשפט המצוטט.

בן גוריון שמח על ההטעיות?
ללא ספק?
בדיעבד?
לכן, היה שותף מלא להן?

תודה!