הראשון הוא ספרו של אילן כפיר "האדמה רעדה" והשני ספרם של עופר שלח ויואב לימור "שבויים בלבנון".
ספרו של אילן כפיר מתחיל בשתי טעויות קטנות שקצת הפריעו לי - הראשונה היא תיאור האירוע בו מדווחים לשר הביטחון פרץ על העובדה שאבד הקשר עם ה"לבנה" (כלומר עם אותו ג'יפ האמר בו נסעו החיילים)...כפיר מדגיש את העובדה ששר הביטחון לא ידע מה היא "לבנה" והוא שואל את הקצינים סביבו למה הכוונה - אלא שכפיר אשר לועג לפרץ על חוסר ידיעתו (וכי מה האסון הגדול שפרץ אינו יודע את משמעות המילה) טועה בעצמו וכותב "לבונה"....
הטעות השנייה היא תיאור פציעתו של גל הירש אשר עליה נכתב כי אירעה בעת פעילות מבצעית כאשר בפועל גל הירש נפצע בנסיעה מנהלתית כאשר היה בדרך לביתו ונערים יידו על רכבו סלע בגשר ביר זית.
חולשה בולטת נוספת של ספרו של כפיר היא העובדה שהספר משרה תחושה שהמחבר מיהר לפרסם ספר על חשבון תחקיר עומק - הספר גולש לעיתים לרכילות וניכר שיש יד מכוון להכפיש בעיקר את שר הביטחון - ולמרות הביקורת גם על גורמים אחרים קשה להשתחרר מהתחושה שהמחבר נוקט עמדה.ספרם של עופר שלח ויואב לימור "שבויים בלבנון" הוא ספר חשוב, רחב ומעמיק - בעת שקוראים אותו יש אפשר לחשוב שניתן היה לוותר על ועדת וינוגראד ולהסתמך על התחקיר של השניים. ספר חשוב להבנת האירועים - ומי שמעוניין לקבל תמונה רחבה על השתלשלות האירועים חייב לקרוא אותו.
השניים לא חוסכים את שבטם מאיש - אני ממליץ מאוד על הספר!
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
