מנכ''ל הליגה נגד השמצה : לרסן את שפת השנאה  

"מאבק מהפכני נגד המלחמה – זו אמירה ריקה וחסרת משמעות. אלא אם כן, פירושה פעולה מהפכנית נגד ממשלתך שלך, אפילו בזמן מלחמה". כך קבע ולדימיר איליץ´ לנין בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. ההגדרה הזאת יכולה לעזור כשבודקים את מערכת הלוחמה האידיאולוגית שמנהלים חלק מארגוני השמאל בישראל. תשומת הלב לצד הזה של הלחימה נגד ישראל התעוררה כאשר החליטה ישראל לסגור את משרדי האיי-אס-אם – ארגון הסולידריות הבינלאומית – הממוקמים בבית-סחור.

באתר האינטרנט של ארגון הסולידריות הבינלאומית נאמר: "כפי שנחקק בחוק הבינלאומי ובהסתמך על החלטות האו"ם, אנו מכירים בזכות הפלשתינים להתנגד לאלימות הישראלית ולכיבוש באמצעים הלגיטימיים של מאבק מזוין".
הפעולה נגד האיי-אס-אם ננקטה לאחר שנמצא קשר בין שני המתפוצצים מ´מייק´ס פלייס´ בתל-אביב לבין התנועה, קשר שאנשי התנועה ודובריהם בישראל מכחישים. רוני שנדר, העוסקת בפעילות למען הארגון בארץ ומנהלת עכשיו את מגעיה עם התקשורת, מבקשת להבהיר: "המשרדים לא נסגרו. צה"ל לקח ציוד, לקח מחשבים, מסמכים, מידע, ועצר כמה פעילים. אבל יש כבר מחשבים חדשים ומתנדבים חדשים. אני מסייעת בתור מרכז תקשורת לתנועה. במיוחד בנוגע להעברת מידע, כיוון שיש עוד פעילים בשטח שמתעדים את מה שקורה. אתמול היתה הפגנת תמיכה באיי-אס-אם מול הקריה".
רוני שנדר, בת 24, היא ילידת חיפה וגם היתה קצינה בחיל האוויר. לפי הגדרת הסטודנטיאליות שלה, "אני לומדת, און אנד אוף". היא משתייכת ל´מרכז למידע אלטרנטיבי´ הממוקם בירושלים. לארגון שבראשו עומד מיקדו, הוא מיכאל ורשבסקי הידוע, יש היסטוריה ארוכה. בגדול זהו הגלגול העכשווי של מה שהיתה בעבר הרחוק תנועת ´מצפן´.

נראה שהאפשרות להיות מסונפים בקשר בלתי מחייב לתנועה בינלאומית, כמו האיי-אס-אם, מעניקה מרחב פעילות שמבחינה פוליטית, מצפונית, ביטחונית וחוקית הוא נוח יותר מאשר בעבר, כאשר גלגוליו הקודמים של הארגון היו קשורים לחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין. הטכניקה היא כזאת: "אני אחראית על מרכז תקשורת עצמאי. הפעילים הבינלאומיים משמשים כמקורות מידע. הם יכולים להגיע למקומות שהפעילים שלנו לא יכולים להגיע. הם יכולים לנוע בזמן עוצר, לעבור ממקום למקום, מכפר לכפר. ואני כמובן בודקת את אמינות המידע לפני הפצתו".
זה קשר שנוצר רק עכשיו, בעקבות סגירת המשרדים?
שנדר: "אני כבר עובדת איתם הרבה זמן. ארגוני שמאל מכירים אחד את השני. עסקנו בהבאת קבוצות מחו"ל פנימה. יודעים אחד על השני".
מה זאת אומרת, אתם מחדירים פעילים לשטחים?
"לא מחדירים, עורכים סיורים לימודיים. הפעילות של איי-אס-אם היא אחרת. יש לנו פמפלט שבאמצעותו אנחנו מציעים לאנשים לבוא. אנחנו מציעים סיורים אלטרנטיביים. אין קשר בין הארגונים, אבל הפעילות של הקבוצות נמצאת במגע הדדי".
היית אומרת שאתם חלק מהמאבק הפלשתיני?
"אנחנו חלק מהמאבק הגלובלי למען זכויות אדם".
לא חשבת על האפשרות שארגוני טרור עלולים לתפוס עליכם טרמפ? שאתם לוחמים בעצם באותו מאבק של הטרור רק בגזרה אחרת?
"הפעילות שלי – זה לעסוק בהפצת מידע".
לפני שבועיים מיקדו אמר לנחום ברנע שבין אלה שנכנסים מגיעים גם טרמפיסטים "הרפתקנים".
"אני חושבת שמה שאנחנו עושים זה נפרד ממה שארגוני הטרור עושים.
אנחנו נלחמים למען חופש, שלום, נגד הכיבוש. זה מאבק גלובלי".

בנקודה זו התעורר אצלי שוב החשק להצטרף לארגון כל כך צודק ולהיות חלק מהמאבק לחופש. חשבתי לפרסם כאן את מספרי הטלפון למעוניינים לתרום לתיירות האלטרנטיבית. בייחוד כשרוני שנדר הבהירה לי ש"כמו שאני לא רואה את צה"ל כשותף שלי כך איני רואה את ארגוני הטרור כשותפים שלי. ולא שאני משווה".
את לא חוששת שאולי יסגרו גם אתכם אחרי האיי-אס-אם?

נראה שהאפשרות להיות מסונפים בקשר בלתי מחייב לתנועה בינלאומית כמו ISM מעניקה ל´מרכז למידע אלטרנטיבי´ מרחב פעילות שמבחינה פוליטית, מצפונית, ביטחונית וחוקית הוא נוח יותר מאשר בעבר, כאשר גלגוליו הקודמים של הארגון היו קשורים לחזית הדמוקרטית
"אני לא רואה סיבה. כל הפעילות גלויה, פתוחה. מה שקרה לאיי-אס-אם זה משהו מאוד ספציפי, האנשים שביצעו את הפיגוע נשלחו על ידי גורמים אחרים, ובכניסה לארץ הם התחזו. הם לא היו חלק מהאיי-אס-אם. כשעצרו אותם הם אמרו שהם פעילי שלום. ייתכן שיש מידע אחר שאני לא יודעת עליו".
התנועה הזאת באופן כללי, זו תנועה קומוניסטית חדשה? מה שנקרא ניאו-קומוניסטית?
"לא. ממש לא".
בכל זאת, אלה שעומדים בראש המרכז שלך, כמו מיקדו למשל, הם מרקסיסטים.
"אני בן אדם שההגדרות האלה לא אומרות לו כלום. זה שיח ישן. זה לא חלק מהשיח שלנו, וגם לא של איי-אס-אם. התנועה לא קובעת אידיאולוגיה. אתה יכול להיות טרוצקיסט, אנרכיסט, קומוניסט וגם קפיטליסט. העיקרון הוא אי-אלימות. גם לא אלימות מילולית. ואם אתה מפר את הכללים, אתה מוצא מהתנועה".
באתר האינטרנט של ארגון הסולידריות הבינלאומית נאמר: "כפי שנחקק בחוק הבינלאומי ובהסתמך על החלטות האו"ם, אנו מכירים בזכות הפלשתינים להתנגד לאלימות הישראלית ולכיבוש באמצעים הלגיטימיים של מאבק מזוין". שום חוק בינלאומי ושום החלטת או"ם אינם תומכים ב"מאבק מזוין".

אלטרנטיבי אמרנו?

בדיקה של השמות בעצומות השונות, או בארגונים השונים שצצו בארץ בשלוש השנים האחרונות, כמו גם מעקב אחר המושגים השולטים בז´רגון של הארגונים (אלטרנטיבי אמרנו?) מלמדים על השפעה קומוניסטית. למשל, ´תעאיוש´, שזה דו-קיום בערבית. מושג מוכר מעולם הלוחמה האידיאולוגית של הקומוניזם בעבר. בדיקה שערכו חוקרים בנושא הלוחמה החתרנית האידיאולוגית בישראל מגלה במסמך של ארגון ´בת שלום´ מילים המוכרות היום לכל ישראלי, מוכרות אפשר לומר עד לזרא: "הכיבוש", "גזענות", "צדק", צירופים של המילים האלו יחד כמו "כיבוש וגזענות", "בנייה משותפת", "אידיאולוגיה משותפת", "שינוי פוליטי". המלה "דמוקרטיה" פירושה כמובן משטר של מדינה לא יהודית, כנראה "דמוקרטית חילונית", ככתוב בכמה מצעים ישנים של הארגונים הפלשתיניים. התעמולה של השמאל הרדיקלי תומכת את עצמה באופן עקבי שחוזר על עצמו כמו תקליט שבור ב"חוק הבינלאומי" וב"החלטות או"ם". זו שיטת גבלס הידועה, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יתקבל כאמת, כמו הגדרת הנוכחות הישראלית בשטחי יש"ע כ"כיבוש".

העצומה שפורסמה בעיתונות במארס 2002 נגד איסור יציאתו מהארץ של שייח´ ראא´ד סלאח, שנעצר לפני שבועיים וחצי, ממפה את האלמנטים הקומוניסטיים הישנים החוברים יחד עם הרדיקלים של השוק החופשי דהיום. החלטת ישראל נגד ראא´ד סאלח מוגדרת כמובן כ"גזענית", וקוראת ל"חופש תנועה לכל". אלה המסתמכים על עקרון "חופש התנועה" תומכים בדיקטטורות טרור ורוצים להגביל את תנועתם של היהודים לתחומי גטו. אז אילו שמות מעניינים יש לנו וכיצד הם מתערבבים יחדיו: גדי אלגזי, חיה אמיר, שמואל אמיר, עוזי בורשטיין, תמי ברגר, יורם ותמר גוז´נסקי, בנימין גונן, אבי מוגרבי, אבי עוז, אילן פפה, קובי פתר, נעם קמינר, מיכל שכטר ועוד אחרים שאינני מכיר השייכים לגרעין הסטליניסטי הקשה של השמאל, רובם קומוניסטים ותיקים שאף פעם לא מתים. מארגן העצומה הוא לא אחר מאשר תדי כץ, זייפן ההיסטוריה שהמציא את הטבח בטנטורה במימון אש"ף.

אך האמת, שאין היום – כנראה – יד מכוונת מרכזית. זה אירוני, אבל את היד המכוונת הריכוזית מהעבר הקומוניסטי החליפה "היד הנעלמה" של השוק החופשי, וכך עם התמוטטות המרכז הסובייטי בעבר החלו הארגונים הרדיקליים ליהנות ממצב של תחרות חופשית. תחרות חופשית, בעיקר על משאבים של קרנות בינלאומיות, גרמניות, אירופיות ואמריקניות, ותחרות על תשומת לב תקשורתית במסגרת התרומה למאבק. מותם של שני פעילי שמאל בינלאומי בשבועות האחרונים מלמד ש"המאבק למען זכויות האדם" הוא כיסוי לשותפות למאבק הפלשתיני.
כתבים בארה"ב, שבדקו בתקופה שלפני המלחמה בעיראק את הארגונים העומדים מאחורי ההפגנות של האיי-אס-אם נגד המלחמה, מצאו שם בין השאר ארגון סטליניסטי דומיננטי מאוד, שקיים כבר הרבה שנים. אחדים מהמארגנים המרכזיים הם אנשים שפעלו משך שנים על הקו ארה"ב-קובה-צפון קוריאה. בימים כתיקונם אין קונים לסחורה שלהם. אבל בימים של תסיסה, הם יכולים להציע יעילות פוליטית בתחום הארגוני שבו אין להם מתחרים. ואז הם חוזרים למרכז התמונה.

הפתעת חייה

ההתרחשויות של היום מזמינות מבט לאחור. ההישג הגדול של ארגון רדיקלי הוא גיוס שותפים ממרכז הגלקסיה הפוליטית המקומית. התסריטאי בני ברבש סיפר בראיון למוסף ´מעריב´ (9.5.03) על משלחת ישראלית לברית המועצות, שאורגנה על ידי רק"ח וועד השלום הסובייטי. הוא הצטרף אליה כנציג ´שלום עכשיו´, על אף התנגדותו הנמרצת של צלי רשף. העלייה לרגל למוסקבה התקיימה ביולי 83´. הרכב המשלחת מסקרן; בדומה לעצומות הוא מלמד על הדרך שבה השמאל האנטי ציוני מגייס למאבק נגד ישראל פוליטיקאים מהמרכז הלגיטימי. היה חשוב לקומוניסטים לגייס דווקא מישהו מוכר מ´שלום עכשיו´. עוזי בורשטיין ונימר מורקוס ייצגו את רק"ח, מתי פלד התחבר מטעם השמאל הפרו-פלשתיני אך הבלתי תלוי, שולמית אלוני ייצגה את השמאל הציוני המוכר, ואהרן הראל היה אז חבר כנסת של מפלגת העבודה. הראל היה בעבר הרחוק איש רפ"י, כלומר מהחוג הסובב את שמעון פרס. אפשר לומר, ששני המחנות היו מיוצגים במשלחת: מתי פלד ממחנה רבין ואהרן הראל ממחנה פרס. משלחת השלום הזאת נוצלה למטרה אחת בלבד: להעניק לגיטימציה לבריה"מ בימים של לחץ בינלאומי כבד עליה ומסע של דה-לגיטימציה נגדה מצד ישראל וארה"ב. תפקידם של החברים הנכבדים היה לשבור את חזית הלחץ נגד הסובייטים בדומה למשלחות שאנחנו מכירים לרמאללה ועזה.
החדירה הראשונה של ´שלום עכשיו´ לתוך המעגל האש"פי-סובייטי היתה שלוש שנים קודם, במפגש שקיימו יולי תמיר ודדי צוקר בווינה עם עיצאם סירטאווי תחת חסותו של התורם הגדול של ´שלום עכשיו´ קרל כהנא. כשראיינתי את יולי תמיר לפני כחודשיים לצורך כתבה על ´שלום עכשיו´ היא הגדירה את הפגישה הזאת בתור "הפגישה החשובה ביותר בחיי. הוא (סירטאווי) הציג לי תמונה מאוזנת לגמרי של הסכסוך, ואיפשר לי להבין ולהזדהות עם נקודת המבט הפלשתינית. באנו למעשה ללמוד. התביישתי כמה הוא ידע עלינו וכמה מעט ידענו עליהם".

אכזבת חייו
איש אחר מתוך המערכת הזאת, שנוצלה על ידי הפלשתינים לצורך המאבק בישראל, הוא חיים שור. הוא בולט היום בבדידותו כמי שהכיר בטעות הנוראה שלו ושל מחנהו הפוליטי. שור התראיין לאחרונה שוב, לתחנת טלוויזיה בדרום (25.4.03), והוסיף פרטים על המגעים והמשאים ומתנים עם נציגי אש"ף בעשור השמונים. חיים שור, עורך ´על המשמר´ וה´ניו אאוטלוק´, היה מהמובילים של המגעים האלו. שני העיתונים נסגרו באופן סמלי אך כנראה לא במקרה, ב-1993. דווקא שור היה פחות שמאלני במושגים של מפ"ם דאז. "אני זוכר כשהתמניתי כעורך ´ניו-אאוטלוק´, אלה שקדמו לי, ובייחוד המרכזי שבהם, לא היו לפי טעמי", הוא סיפר למראיין שלו, ד"ר אודי לבל. שור מתכוון לשמחה פלפן המנוח, שנחשב לאב הרוחני של ההיסטוריונים החדשים, ובשנות החמישים השתייך לאגף הסטליניסטי הקיצוני במפ"ם. "אז אמרו לי, מה חדש אצלך? אמרתי: עד עכשיו עורכי ניו-אאוטלוק היו פרו-פלשתינים; אני גם פרו-פלשתיני וגם פרו-ישראלי".
לבל שאל את שור: "נתת למעשה לעניין הזה עשר שנים מחייך. עשר שנים עבדת בשביל להחדיר את האיש הזה, יאסר ערפאת, לפוליטיקה הישראלית, ליצור לו לגיטימציה".
שור: "לא נאבקתי למען האיש. רציתי שיהיה שלום. נלחמתי למען השלום. דיברנו (עם נציגי אש"ף) על כל נושא שבעולם. כבר היינו כל כך קשורים אחד עם השני. דיברנו על המשפחות, על הביוגרפיה של כל אחד, על מקום מגורים, על פוליטיקה. על מקורות הסכסוך. אבל בשלב מסוים התברר שאנחנו בעצם לא ידענו מה הם באמת חושבים".
לבל: שאלת אותם?
"שאלנו אותם. אז הם ענו לנו. אבל הם שיקרו. זכות השיבה זאת בכלל לא היתה בעיה. זה היה ברור להם (שזה לא יכול להיות). זה היה ברור לנו".
היה ברור לך שזכות השיבה יורדת מסדר היום.
"הם אמרו במפורש שהם בעד זכות השיבה במסגרת של מדינה פלשתינית. ודאי שלא זכות השיבה במסגרת ארץ ישראל השלמה. אז לא היתה לנו בעיה עם זה. אנחנו הסכמנו איתם. הסכמנו איתם יותר מאשר עם בגין או אישים בכירים אחרים במערכת".
חיים שור סיפר לאודי לבל כי הקשרים עם הפלשתינים הפכו כל כך אישיים ואינטימיים, שבאחת הפעמים, כאשר הוא היה בלונדון בזמן חג הפסח, "השתתפנו בסדר פסח שארגנה עבורנו משפחה פלשתינית. זאת אומרת היה משהו קרוב, אישי מאוד. ולא היתה לנו סיבה להניח שזה לא ישר, שזה לא רציני, שזה לא אמיתי".
התעלמתם מהעובדה שהפרטנר אולי לא אמין.
"הערבים הם אשפים, וסליחה שאולי יש בזה משהו שעלול להישמע גזעני, אבל אני יודע שזה נכון: הם אמנים בלמכור לך סחורה שלא בטוח שהם רוצים להיפטר ממנה".
מה אתה אומר, שבמשך עשר שנים עבדו עליך?
"במידה רבה כן".
איך השמאל היותר ניצי, אנשים כמו יצחק רבין, התייחסו אליכם?
"עם רבין היו לי מגעים אישיים הדוקים מאוד. והמגעים האישיים עברו למגעים פוליטיים. הייתי מספר לרבין כל מה שהתרחש".
היית מעדכן אותו?
"לגמרי. אם היה משהו שחשבתי שהוא חדש אז הייתי רץ אליו, ומספר לו. הוא היה מעודכן עד הסוף... אבל למעשה היה אצלם שינוי. עד 74´ הם אמרו שצריך לחסל את מדינת ישראל ופתאום הם שינו את עורם. פתאום הם הכירו בקיומה של מדינת ישראל. אנחנו קראנו את השינוי הזה. אנחנו לא הבנו במידה מספקת שזה אצלם רק תרגיל של סוחרים. גם רבין נפל קורבן לשינוי הזה. ביסודו של דבר הוא האמין שחל אצלם שינוי. אני חושב שלו היה רבין היום ראש ממשלה אז הוא היה תופש מה הולך פה".
ועוזב את התהליך קודם לכן.
"אין לי ספק. אני בטוח בזה. מתוך היכרותי ופגישותיי הרבות עם רבין – הוא לא היה קונה את זה".
שור אומר כי נאומו של ערפאת עוד ב-1994 ביוהנסבורג היה הגורם המכריע מבחינתו. "זו היתה נקודת השבירה שלי. כי בא בן אדם ואומר בערבית... שההסכם הוא לא הסכם, ומביא אסמכתא מלא פחות ולא יותר ממוחמד; שהוא לחם נגד שבט יהודי והשמיד את כולם. ויאסר ערפאת אמר: בשביל לקיים את המטרה של האומה הערבית לא מוכרחים לשמור על הסכמים, והוא אמר את זה בקשר לאוסלו".
ההבדל בין חיים שור לבין אלה המכנים עצמם פעילי שלום היום, הוא קיומו של חוט שדרה פטריוטי ודבקות בקנה המידה הסביר של האינטרס הישראלי. כל עוד העריך שהוא פועל למען שלום אמת, שהוא האינטרס הישראלי – לא היתה לו בעיה לנהל מגעים עם אש"ף. ברגע שלא ניתן היה להכחיש את המציאות, שבה נפגע אינטרס יסודי של ישראל – הביטחון האישי של האזרחים – לא היתה לו בעיה להתפכח. פעילי השמאל הרדיקלי רואים את האינטרס של האנושות הגלובלית ובייחוד של החלק הפלשתיני המדוכא בתוכה. מאות הרוגים ישראלים ניצבים במשוואה מול 2,000 הרוגים פלשתינים, שלא לדבר על אלפי הרוגים עיראקים או עשרות אלפים במזרח-טימור.

ד"ר חיים משגב מאשים את קיצוני השמאל - בהם אישי ציבור ועיתונאים - בסיוע לפלשתינים המנסים להרוס את ישראל.
משגב מציע להילחם בהם: "חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו,
ולכן צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים".

הצבע חזר לפניהם של חסידיו השוטים של מחנה השמאל בזכותם של שרלטני הקהילייה האירופית. דליה איציק שוב יכולה לצקצק בלשונה ולהזהיר את ראש הממשלה, שבה היא מכהנת בחסדו, שהוא עוד עלול למצוא את עצמו בודד מול פניה של ועדת חקירה ממלכתית, אם חלילה הוא יעשה את מה שהוא בעצם הבטיח למיליוני בוחריו; לא שמעון פרס, מי שחזונו הוביל את העם היהודי עד עברי פי פחת וגרם, בעקיפין, למותם של מאות יהודים בפעולות טרור; לא יוסי ביילין, מי שאחראי ישירות לתרמית הגדולה; לא כוהני הבולשביזם הראדיקלי, פרופסורים וסופרים, אלה שממשיכים להרעיל את נפשותיהם של תלמידיהם בבתי האולפנא בתורותיהם הניהיליסטיות, הפוסט ציוניות, שהשקר והתעתוע מבעבעים בהן באין מפריע.

אז למה, בעצם, שהערבים יחדלו להניח מטעני חבלה ולשלוח מכוניות תופת לרחובות הערים, אם עיתונאים כמו יגאל סרנה ותום שגב, גדעון לוי ואמירה הס, אכולי האיבה לכל מה שנמצא מחוץ למחנה הסהרורי שלהם, שוב מהינים לפזר אשליות שווא ולהלך אימים על הציבור, ואף טורחים להודיע לראש הממשלה שהוא צפוי להיקרא יום אחד לעמוד בפני בית הדין בהאג, כ"פושע מלחמה", אם הוא לא יישמע, רחמנא ליצלן, ל"עצותיהם"?

צריך פשוט להאזין לאנשים האלה, גרפומנים בגרוש, מי שהשינאה לתהליך הציוני זורמת בעורקיהם כמו משקה שנרכש בבתי מרזח שקירותיהם מרוחים בצואה, כדי להבין שסיכוייו של העם היהודי לשרוד במקום הזה הולכים ופוחתים. לא בגלל הערבים. בגלל חסידי "מחנה השלום", הבלתי שפוי, זה שלא היסס להמר על גורלה של הישות הציונית העצמאית וגרם לה, מעצם טיבו הבלתי רציונאלי, המשיחי, נזקים כמעט בלתי הפיכים.

הצרה היא שגם עתה, לאחר שיאסר ערפאת חשף את כוונותיו, אולי מוקדם מכפי שהוא התכוון לעשות, הם ממשיכים להפיץ את תורת הכזבים שלהם כפי שהם עשו בעבר; מתוך תקווה, שאין הם יכולים להסתיר אותה מרוב להיטות, להפוך את מדינת ישראל לגוף רופס וכנוע שייאלץ, בסופו של דבר, לקבל תכתיב שיכפה עליו נסיגה לקווי "תוכנית החלוקה" משנת 1947 והתרת שובם של מיליוני פליטים למקומות יישוב יהודיים, דבר שיביא, כמובן, את הקץ על ביתו הלאומי של העם היהודי.

לטעמם, של האנשים המופרעים האלה, מי שכשל לפני הבחירות, בקמפ דייויד, היה אהוד ברק. הוא פשוט לא הציע די. היה עליו, לשיטתם, למתוח את צווארו הרבה יותר כדי שהמאכלת תוכל לגזור ביתר יעילות - והרבה יותר מהר. חוצפתם אינה יודעת גבולות. מי שסבר שמבוכה והתלבטות ישתקו אותם לזמן מה לא מכיר את אופיים. אין להם שום עכבות.

הראדיקליזם שלהם אף פעם לא מפסיק לשלוח גרורות. הם תמיד מוכנים לבגוד ולהסגיר, להלשין ולרגל, ולעשות כל מעשה תועבה כדי להצדיק את קיומם הניהיליסטי. חרטה איננה מילה שהלקסיקון שלהם מכיר. הם תמיד מוכנים להטיף ל"מלחמת אזרחים". צודק רק מי שחושב כמותם. כל האחרים - מוקצים.

אסור לתת להם להרעיל את בארותיו של הרוב הציוני-היהודי. לא עוד. הגיעה השעה לחשוף את פרצופם האמיתי. הפוסט-ציונות שלהם היא רק מסווה. הם אף פעם לא היו באמת ציונים. הם תמיד ראו בלאומיות היהודית משהו מגונה. הזחילה בביבים היתה תמיד עדיפה בעיניהם.

הם לא רצו במדינה יהודית לפני שהבריטים עזבו את ארץ ישראל ב-14 במאי 1948 - והם לא רוצים בה עתה. מה שהם, בעצם, רוצים כעת הוא לכרסם בחוסנו של הרוב הציוני - ולהחזיר את הגלגל לאחור. לימים של טרם-מדינה. לימי הכלניות העליזים. לתקופה שבה הם יכולים היו לסייע באין מפריע לערבים - ולהסגיר לידי הבריטים את מי שלא חשב כמותם.

צריך פשוט להאזין להם; לא לערבים; לחסידים השוטים של "תורת השלבים היהודית". יש להם משנה סדורה. עוד נסיגה ועוד נסיגה. עוד התרפסות ועוד ליקוק. עד שהגולל ייסתם על העצמאות היהודית בארץ ישראל. את התורה הזאת הם מפיצים בכל העולם ומזינים בה את אש האנטישמיות והשינאה למדינה היהודית וליהודים. מאמריהם מתורגמים בידי גדולי האנטישמים, ואלה אינם צריכים להוסיף להם אפילו מילה אחת כדי לחזור ולגלגלם ברחבי תבל כתורתם-הם.

צריך להיזהר מהם כמו מן המים העכורים הזורמים מברזינו - ואולי אפילו יותר. חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו, ולכן צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים.

כמו כן, הסופר משה שמיר אמר עליו בדבר ההקדמה לסיפרו...:-
***
"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטיים נעלים, כגון:
"שלום", "דימוקרטיה", "שוויון", וכדומה, בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי הערכים הללו ובעולם של היום - ארגוני העריצות והטירור הערביים, ששיתוף הפעולה בין עראפת וסאדם חוסיין חשף את סכנתם הקטלנית לעמיהם הם ולסביבתם הקרובה והרחוקה..."..
{סוף ציטוט}

משל לשחקן כדורגל המבקיע שער עצמי,
כדי שהקפטיין שנוא נפשו,
לא יזכה להניף את הגביע
ומתעלם מהתוצאה שבכך
כולנו נעלם מן המפה.

לטובת מי שלא מאמין שהשמאל מסוגל לזה,
להלן עדותו של יוסי שריד משנת 1987
( 5 שנים אחרי מלחמת של"ג) בה הוא חושף
בכעסו על פרס, את העובדות על מה שהיה
באמת בשטח ואיך הקנאה בהצלחת הליכוד
שהסתמנה בתחילת המבצע, העבירה את
השמאל על דעתו
והביאה אותו לעזור לנבואתו להגשים
את עצמה.

במאמר שהופיע בהארץ, 21 באוגוסט 1987.

כותב יוסי שריד כי

*בשעה 10 בערב, במוצאי שבת, 5 ביוני 1982,
כינס שמעון פרס פגישה חפוזה של מעגל מקורביו
וביניהם יוסי שריד ובה דיווח:
"מחר בשעה 2 אחר הצהרים תיפתח המלחמה בלבנון.
הכוונה המבצעית היא להגיע עד בירות.
בשערי ביירות תהיה חבירה עם הכוחות הנוצריים."

עוד מוסיף שריד כי

*לאחר שובו מביקור בחזית ב15 ביוני 1982
אמר פרס למקורבים ממפלגתו:
"חברים צריך להודות,
הולך להם (לממשלת הליכוד)קלף משוגע.
האמריקנים תומכים ומשתפים פעולה
והרוסים פשוט נעלמו.
הרבה מהתחזיות הקודרות שלנו נתבדו.
בניגוד לחששותינו המוקדמים,
המלחמה היא הצלחה גדולה,
היא קרובה להשיג את רוב יעדיה העיקריים.
בעוד כמה ימים - אי אפשר יהיה לברוח מהעובדות-
ייחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון.
זה יהיה הסכם השלום השני (הראשון עם מצרים)
שלהם (הליכוד).
הם גם יצליחו לגרש את ערפאת עם כל
המחבלים שלו לכל הרוחות,
ולשבור את אש"פ."

ההמשך כזכור היה שבשיר ג'ומייל נררצח ע"י
הסורים, השמאל לא פירגן והתחילה תסיסה
שמאלנית מלווה בהפגנות בעיצומם של הקרבות.

השמאל המייחס לשרון את כלל הנפגעים בחזית הלבנונית מתעלם כדרכו
מהעובדה שרובם הגדול נפגעו לאחר ששרון פרש מתפקידו,
אך מה שחמור יותר- נגזר מתכנם של מסמכים סודיים של אש"ף.

*במסמכים סודיים של הדרג הבכיר הפלסטיני שהשאירו המחבלים בבונקרים
בפתח-לנד תוך מנוסת בהלה בעיצומה של מלחמת שלום הגליל ב1982
מגלה ערפאת שתסיסת השמאל בישראל היא שנותנת לאנשיו את הכוח לשרוד
מול צה"ל ששחק אותם עד דק, ובכך מתאפשרת לחימת הגרילה על אף אבדן התשתית.

*רובם הגדול של חללי צה"ל במערכה ההיא נפלו מפעולות גרילה אלו ולא
בלחימה חזיתית וזוהי "תרומתו" העצומה של השמאל שלא בחל באמצעים
למען המטרה- הפלת שלטון בגין.

*יוסי שריד הוביל את תהליך הדלגיטימציה של הימין ותקע סכין בגב צה"ל
החל מן היום הראשון למערכה. זו היתה הפעם הראשונה שממשלת ימין
הפעילה תכנית צבאית והשרץ ממר"ץ (הנחש) לימד אותנו לקח מר לאמור - לשמאל הכל מותר.

שהרי אופוזיציה ימנית לעולם לא תחבל מבית בפעולה צבאית, אפילו לא
בענבי זעם שהיתה בלתי מוסרית בעליל ונועדה למנוע מביבי את הניצחון
על פרס.

בסברה ושתילה האשמה היתה אי צפיית העתיד לאמור- היה על הדרג המדיני
לחזות מראש את הטבח שיבצעו הנוצרים במוסלמים.

אך במבצע "דין וחשבון" של רבין וגם במבצע "ענבי זעם" של פרס-
בוצעו הפצצות מרבד על כפריים שלוים בדרום לבנון מתוך מטרה
אסטרטגית- להציף את הבירה בירות בפליטים, תוך קידוש האמצעים-
לאמור מאות נפגעים חפים מפשע.

אלא שאז היה יוסי שריד שותף בממשלה ולא היה מי שיוביל
הפגנות וועדות חקירה.

מסקנה: הרצחת וגם ירשת מבית מדרשו של השמאל לאמור-
רק השמאל יכול להוות גייס חמישי ועוד לזקוף את קורבנות
הבגידה לחובת הימין.
3. יאמר במפורש – ללא כחל ושרק – בשנות החמישים,
בתגובה להודעה מספר 2

יאמר במפורש – ללא כחל ושרק – בשנות החמישים,
כאשר אנשי קיבוץ יד חנה תמכו בסטליניזם נגד הציונות
יגאל אלון-מפקד הפלמ"ח, עם בני מהרשק הפוליטרוק
האגדי תקפו אותם בפירוש על היותם גייס חמישי.
כך היום, אסור להבליג כי הגיע סכין עד צוואר-
מי שיתיר את דמם של המתנחלים במפורש או במרומז,
בשפה בוטה (מתנחלים כלשונה של שולמית ממר"צ,
היטלר יוגנד כלשונו של פרופ, צימרמן)
או בשפה משפטנית מתחכמת (ויימריזציה – יעני –
ניצני נאציזם שלא נכרתו בעודם באיבם כלשונם
משה נגבי ופרופ, זאב שטרנהל) –
אחת דינו - כמו אנשי יד חנה – אל עמוד הקלון
של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה –
ג י י ס - ח מ י ש י ,יהא שמו לדיראון עולם.

כי זכותם של מתיישבי יש"ע שבנו את ביתם
ברשות ובסמכות של ממשלות ישראל למפלגותיהם
השונות -שמאל וימין (שמעון פרס היה מראשוני
תומכי ההתנחלות באם ההתנחלויות – סבסטיה),
אינה נופלת במאומה מזכותם של תושבי רמת אביב
על אדמת שייך מוניס (קצרה היריעה מלמנות את
כל השאר- כולל קיבוצי השמאל).

לא עולה על דעת איש לפנות בכח פיזי
או להכפיש באופן מילולי את אנשי גילה
על שבעצם המצאותם על אדמת מריבה
והמצאות ילדיהם לידם באזור מסוכן
הם מביאים על עצמם את ההתקפות הרצחניות.

כי במשטר דמוקרטי אין מפנים אדם מביתו
בלי הוראה חוקית, ואין נותנים לגיטימציה מוסרית
למרצחים גם אם בעיני איש המון או פרופסור
המצאות התושבים שם לא נראית.
מערכות החוק המשפט והביצוע נועדו לכך.

הדרך היחידה לפנות מקום ישוב היא בהחלטת רוב
כפי שנעשה בזמנו בימית בעת מסירת סיני למצרים.

זו תמצית הדמוקרטיה : שלטון הרוב- ולא אנרכיה
ורצח אופי לקבוצת אוכלוסייה שאיננה לטעמך
כאשר האויב עומד בפתח ומקבל עידוד משיתוף פעולה זה.

כאשר במלחמת התקשורת העולמית רצח האופי
של קבוצה אוכלוסייה מהוה חיזוק לאויב ודרבון להמשיך
ברצח - כך שרצח האופי הסטרילי לכאורה של בני ברית,
מביא במישרין לאבדן חיים וקטיעת גפיים ע"י אויב
תת אנושי וחסר מעצורים, שום משטר דמוקרטי שואף חיים
לא יבליג על פגיעת פיגיון מבית, שכזו.

לפיכך יאמר במפורש – מי שישחק לידי האויב
ברצח אופי של אחיו, ידון כמשתף פעולה עם האויב,
ואות קין על מיצחו לאמור - ג י י ס - ח מ י ש י = seychelles

"המטרה הסופית היא שחרור כל פלשתין ההיסטורית, מן הנהר ועד הים"/
הוא חזר ואמר מתוך גילו לב של פושע שכבר אינו חושש משום אדם/
"כאשר אנו מבקשים מכל הכוחות והפלגים הפלשתיניים/
להתייחס להסכם אוסלו ולהסכמים אחרים כאל הליכים זמניים, או מטרות בשלבים/
משמעות הדבר שאנו אורבים לישראלים או מרמים אותם"/
אמר ללא כחל ושרק - כיודע שתקשורתני ישראל לא יסגירוהו לעולם/

אוסלו מבחינת הפלסטינים הוא שלב א' בתוכנית השלבים מ 1947,
תוכנית פרוטה ומבריקה שנוצרה ע"י אבו איאד (צאלח חאלף), סגנו
דאז של עראפת. תוכנית זו מדברת במפורש על הכרה כביכול בישראל,
ועל הקמת "רשות לאומית פלסטינית" .

הרש"ף קיבלה שם זה כדי להדגיש את מחוייבותו של יאסר
להגשמת תוכנית השלבים. בינואר 69' התבטא בנושא נביל שעת',
שאמר שבבוא העת יגיע הקץ לויתורים של ישראל, אלא שאז יהיה אש"ף
מבוסס בארץ עם רבבות חיילים.

השימוש הבלתי-פוסק באלימות כדי להגשים מטרות מדיניות מצידו של
עראפת מלמד על אופיו של השועל הזה: הוא הצליח להגיע למצב בו
הוא הורג ישראלים, ובו בזמן משמשת ממשלת ישראל בתור מליצת יושר
שלו בפני הקונגרס האמריקני, המסרב להעביר כספים לרש"ף, כל זמן
שהיא ממשיכה בדרך הטרור.

הנסיון של אוסלו נקטע ע"י ברק בצעד החכם ביותר שעשה בכהונתו
כראש ממשלה, ויש לתת לו קרדיט על המעשה, אם כי לא על הדרך בה
עשה אותו( כשברק זינק אל הסדר הקבע, ואילץ את עראפצ לחשוף את
קלפיו, והתברר שעדיין, אחרי 7 שנות מו"מ, לא שינה האיש אף אחת
מדרישותיו!!! שבע שנות מו"מ, ועדיין הוא אומר שללא שיבה מלאה
של 5.4 מליוני פליטים פלסטינים לא ייכון שלום עם ישראל.

שבע שנות מו"מ ועדיין ברור לו שהדרך תימשך בכיוון אחד: ישראל
תיתן, הוא ייקח - ואח"כ ידרוש עוד, אחרת תהיה מלחמה. בישראל
יקומו אנשים שיגידו שיש לעצור מלחמה ולכן לוותר, במקביך יופעל
טרור שיחליש את כוח העמידה פה, והוא יקבל את הויתורים ויסכים
לחתום - אח"כ ידרוש עוד אחרת תהיה מלחמה.... וחוזר חלילה.
חובה להבין שזו לא תכונה ערבית (זו גזענות לייחסה לערבים, או
לכל עם כלשהו), אלא מדינאות ריאליסטית קיצונית שאומרת, שהסכם
יש לקיים, כל זמן שהוא מועיל לך, וברגע שאין הוא מועיל, ויש לך
אמצעים, עליך להפירו כדי להשיג הסכם טוב יותר.

זו האמת המרה, אין צ'אנס לשלום, ויש לעמוד על שלנו. זה לא אומר
שתהיה מלחמה, ולמעשה זה מקטין את סיכוייה, שכן האוייב הוא
אינטיליגנטי, ולא ייצא למלחמה כשיחשוב שלא יפיק ממנה דבר.
מדינה העומדת נחושה על שלה, לרוב תספוג פחות מכות ממדינה הקונה
את השקט שלה, ע"י פיוס התוקפן.

"וביערת הרע מקירבך"

הלהיטות שלך ושל אחרים להפוך כל מקרה של ביקורת על עברייני שלטון החוק לקונספירציה בלתי פתורה, כדי להשאיר את המחנה העברייני שאתה מגן עליו טהור, מזכירה לי משום מה את הבדיחה הישנה, על הילד ששאל את אביו איך הגיע לעולם.

החסידה הביאה אותך, השיב האב הנבוך.
ואיך אתה באת לעולם? שאל הילד.
החסידה הביאה אותי, אמר האב.
ואיך סבא בא לעולם? הקשה הילד.
החסידה הביאה אותו, השיב האב.
מה?
אמר הילד, אתה רוצה להגיד לי שכבר שלושה דורות לא מזדיינים אצלנו במשפחה?

אז הגיע הזמן שתגדל ותבין את חוקי החיים המקיוואליסטיים:
פושע קטן עובר על החוק. פושע בינוני עוקף את החוק. פושע גדול קובע את החוק !

חוק, וזה הגיע הזמן שתבין, ילד! זה בסך הכל אמצעי, ולא ערך !

לחוק יש רק תכלית אחת והיא: להגן על ערכים.

זו חובה, ולא רק זכות, להפר חוק ברגע הראשון שהחוק בוגד בערכים שלמענם הוא נוצר.

זה היה נכון בגרמניה, שם היו שופטים אריסטורקרטים של ממש, יותר משכילים ויותר נבונים ויותר תרבותיים ועם מסורת מפוארת יותר מכל מיני כנופיית משפטנים בגרוש, אסופת פליטי מזרח אירופה הקומוניסטית המתחזים למערביים כביכול, נאורים כביכול, וכביכול אבירי זכויות של אדם כלשהו מלבד עצמם, עצמם ועד פעם עצמם.

זה היה נכון בצרפת של לואי ה 16.

זה היה נכון בדרום אפריקה.

זה היה נכון בארגנטינה.

זה היה נכון ברומניה.

זה היה נכון בפיליפינים.

זה היה נכון בכל משטרי הבובות של ה CIA (נורייגה, פינושה, וכל היתר)

וזה נכון וימשיך להיות נכון לכל מדינה כולל מדינת ישראל, עירק וסוריה ואיראן וכל מדינה בעולם.

חוק חובה להפר, כשהוא בוגד בערך. זו מהות האנושות! שזה משהו קצת יותר חשוב מ"דמוקרטיה" (שכזו היתה לתפארת גם לנאצים, אתה יודע...)

רק במשטר הנאצי, ומשטרים טוטליטריים אחרים החוק הוא מעל לערכים עצמם.

אם אתה רואה שוטרים מכים אזרח למוות, כמו שראינו בקליפורניה, אז החוק הישראלי לא רק מרשה אלא מחייב אותך לירות בשוטרים האלה אפילו עד למוות. זה לא רק חוקי לעשות את זה, אלא אם תקרא את פסק דינה של מרגלית הר שפי - זו חובה לעשות את זה. על פי החוק, כל אזרח הוא בעל סמכויות מעצר והפעלת כוח כמו לשוטר. ונגד כל עבריין, כלומר: בין אם הוא במדים, בגלימה, או בביקיני!

שחרור וחופש, כמו המושג "מרד" נשפטים רק בראיה היסטורית, ולא בהצמדות לחוק. מרי אזרחי, הוא חובה בכל מקום, ברגע שהפשע נהיה מאורגן.

כלומר: ברגע שעבריינים מצליחים לגנוב את השלטון -בכוח או בעורמה- ולתפוס עמדות הכרעה במערכת המשפט והאכיפה ולעשות בסמכויות הללו מעשי פשע נגד העם ולטובת האינטרסים שלהם, אז זכותו הטבעית של כל אדם להזדקף, ליישר את הגב, ולתלות את מי שהשפיל אותו עד זוב.

הצרפתים מרדו ובזכותם יש לנו דמוקרטיה. וככל אזרחי העולם גם לנו יש את הזכות למרוד במידה ונגיע למסקנה כי כנופיית עבריינים גנבה לנו את הריבונות על המדינה ועל החיים והחירות והכבוד שלנו, ואנחנו טובים רק כדי להיהרג בצבא ולשלם מיסים ולהקריב קורבן בנפש על כל חטא וטעות ואילו הם - מותר להם הכל והם אינם חייבים כלום.

אולי כדאי שתקרא את אזהרתו של הרצל, באותה נשימה שבה הוא דיבר על מה שאם רק נרצה, לא יהיה רק אגדה: "הרפובליקה האריסטוקרטית והמלוכה הדמוקרטית הן ודאי הצורות המעולות ביותר של המדינה הטוטליטרית". וכשהרצל כתב את הדברים הללו בוינה, הוא כנראה הכיר יותר טוב ממך וממני את החולשות של שכניו, קבצני וסוייחריי העיירות השכנות: ליטא, וארשה, בוקרשט ויתר המחוזות בהם ינקו בכירי מערכת המשפט שלך את הנורמות, המוסר והמצפון...

לא כל צועני פוחז מליטא ששם משקפיים ולובש גלימה ומעתיק רעיונות חביבים מספרים של אחרים - הוא נאור, וליברל, ועילוי. לפעמים הוא סתם נוכל שיודע לבחור נכון את התפאורה ללהטוטים שהוא מהתל בקהל כדי לגנוב את כל הקופה בעוד הקהל מתפתה להיות מוקסם מאחיזת העיניים של שוליית הקוסם.

אגדות, יפות ככל שיהיו, על תרבות "מערבית" כביכול, אינן יכולות להוות תחליף לביוגרפיה עובדתית פשוטה ומביישת ככל שתהייה, שהעובדות שלה מגלות שאת הנורמות שלהם והחינוך שלהם והערכים שלהם הם מעולם לא ספגו במערב כי לא שם הם ינקו את חלב אימם ואפילו לא את התבגרותם.

הם בעצם ינקו וגדלו על דפוסי התנהגות המוקיעות ומבזות את הערכים הבסיסיים של המערב האמיתי: יושר, תרבות, ערכי חופש וכבוד לכל אדם ללא הבדלי מין, גזע, דת וצבע.

מערכת המשפט ההקורסת שיש למדינת ישראל היא לא הסיבה לכל החולאים הללו. היא רק התוצאה.

אז כשאהרון ברק מטיף לכולנו שהכל שפיט, כמו בטחונו העלוב של הסנדלר הסבור לתומו שכל העולם תלוי בו כי הכל סנדיל, זה נלעג לקחת ברצינות מילה כלשהי שהוא אומר לפני שהוא יתכבד להחיל קודם כל על עצמו את אותן נורמות השקיפות, התקינות, טוהר המידות והקפדה על החוק שהוא מחלל בעצם בכל יום, ודורש מאחרים לקדש ביבבות של צבוע מתחסד. כי לי הוא כבר יכול להפסיק להריח באף.

תגיד לי אתה, כשאתה שומע שעדנה ארבל מועמדת להיות שופטת בעליון, או כשאתה יודע שהנשיא הבא של בית המשפט העליון שלך תהיה לא אחרת מאשר דורית בייניש - האם אתה לא מרגיש שמישהו עושה מכולנו טמבל ונותן לנו להרגיש כמו מנהל הקרקס מהבדיחה הידועה:

גמד מגיע לקרקס ומבקש עבודה.
בוחן אותו המנהל ואומר: "אתה מטר שמונים... אף אחד לא יאמין שאתה גמד."
עונה הגמד: "כן... אבל אני הגמד הגבוה בעולם..."

אז זה בדיוק זה!

האמונה העיוורת שלך בכל מה שאתה מכנה שלטון החוק ואני מכנה עברייני שלטון החוק מזכירה תופעה של יפי נפש אחרים בעם היהודי, שסגדו לעגל הזהב.

איך אתה קובע שאהרון ברק חף מפשע, אם אף אחד לא מוסמך לבדוק אותו ואת חשבונות הבנק שלו ולהאזין לו ולאדוארד סרוסים הנסתרים החברים שלו?

באיזו זכות דווקא אתה מערער על הודאתו באשמה של אהרון ברק בעצמו, שנתפס לא פיעם מודה כי "כוח משחית וכוח אבסולוטי משחית אבסולוטית"?

ומניין אתה שואב את העוצמה המוסרית לערער על קביעתו של אבי המשפט האנגלי כי "בית משפט שאיננו שקוף, חייב להיות מושחת" ?

ההבדל בין ובי ריבלין לאהרון ברק הוא, שלרובי האזינו, ומצאו שאין כל אשמה במעשיו, כלום! ולאחר שקראתי את תמלילי ההאזנות שלו נדהמתי לגלות שרק מעשים טובים הוא ניסה לעשות לרווחת ציבור החרשים היתומים והאלמנות. הופתעתי, כי תראה לי פוליטיקאי שיאזינו לו ולא יתמוטט מייד איזה בית משפט על מה שימצאו שהוא מקמבן...

אבל אהרון ברק, בינתיים לא סיפק אפילו שבב ראיה להפריך את החשדות והראיות נגדו הרבים שהצטברו נגדו. והם כבר מזמן לא רק לכאורה. כל האישומים המפורשים בספרו של עו"ד יוסי דר (אהרון ברק ומנעמי שלטון החוק) זכו לשתיקה רועמת שאינה אלא הודאה בהאשמות חמורות ביותר שניתן להעלות על הדעת נגד עובד ציבור. הראיות שיש לי באופן אישי נגד ברק על מרמה, שוחד והפרת אומנים - את זה אין אף אחד שמוסמך לחקור בכלל, ואשמתו איננה יכולה להיות בכלל במחלוקת. כי את העובדות הללו אני מכיר באופן אישי. אהרון ברק גם מסרב לפתוח את ספרי הנהלת החשבונות של הילדים שלו לציבור, ומתעלם מכל הקולות הגוברים והמתרבים לחקור את מקורות הכנסות העתק של הילדים שלו, אשר מייד עם סיום הלימודים וקבלת רשיון עורכי דין שלהם הפכו פתאום למולטי-מיליונרים בלי שום הגיון עיסקי או משפטי וההסבר היחידי לכך הוא שמה שמחשידים את אריק וגלעד שרון בקטן, אז אהרון ואבנר (ותמר) ברק עשו ועושים, ובגדול ונראה כי אכן, הילדים שלו משמשים עבורו מכבסת כספים ומנוף עיסקי סיבובי לתרגום הפעילות הכאילו ציבורית שהוא עושה לכסף שחור מולבן היטב.

העובדה שאתה רק מבקש שלא יעבירו ביקורת, ולא מצליח להתמודד על שלל הטיעונים של המבקרים לגופו של עניין - מזכירה לי בדיוק את אותם תמונות שבטח גם אתה ראית ב CNN, שם אנשים כמוך, ממש כמוך, אשר גם הם אמרו לאהרון ברק שלהם שהוא גדול וחזק וגיבור וקדוש וטהור ואציל ונדיב - הם אותם אנשים שקפצו על הפסל שלו בריקודים והילולות בשניה שהוכרז על בריון תורן בתור המלך החדש.

כך גם צבועי שלטון החוק עגולי המשקף עם המצפון הנוזלי: היום אהרון ברק זה IN כזה כאילו (דגש על הכאילו) ומחר הם יהיו הראשונים לכתוב במילים נהדרות ובכשרון מדהים כמו שרק מיסטר כוס יואל הנכבד יודע לכתוב - שהמלך מת, ויחי המלך החדש (שגם הוא כנראה יהיה נשיא בית משפט עליון מושחת, כי לעמדות בכירות במדינה לא מגיע מי שאין לו רגליים מספיק חזקות לדרוך על כל מי שעמד לו בדרך למעלה, וידיים מספיק ארוכות לשמן את כל מי שעשוי לעזור לו להגיע לאן שהגיע.)

קפיש?

ואל נא תתבלבל, "נאור"

אין לי שום ביקורת על החוק שלנו. אם קראת את הדברים שלי למעלה וגם הבנת אותם, אז תוכל להבחין שאני משבח את החוק הישראלי, המתיר לכל אזרח להגן על ערכיו!!!

יש לנו מערכת חוקים נהדרת, ואני אומר לך את זה באחריות של מי שמכיר מערכות חקיקה בהרבה מקומות בעולם.

מה שמזכיר לצערי את גרמניה זה לא מערכת החוקים שלנו. חלילה! אלא הפאנטיות והעיוורון של אותם "יפי נפש ומכוערי מצפון" שאני לא יודע אם הם יותר טיפשים או יותר מרושעים - לסגוד לשלטון חוק באשר הוא ולא משנה מה הוא מעולל.

אתה מתייחס לחוקים של פוליטיקאים, וגרוע מזה - לאכיפה סלקטיבית של פקידונים, כאל קודש קודשים!

אתה סוגד לסוס הרוכב על רוכבו, ומתייחס לנעירות של אלה כאל דברי אלוהים חיים ומסרב לפקוח עיניים, ואזניים לכל מה שקורה סביבך, ו"מזדעזע" כשמישהו מעיז להעיבר ביקורת כלשהי, עניינית ככל שתהיה, כנגד אותו שלטון חוק שהוא בעיניך קודש הקודשים.

ראה נא: אני לא מתנחל ולא מכיר אף מתנחל ובכל זאת אני אומר לך שמה שעושים נועם פדרמן מזכיר לי בהחלט שלטון פאשיסטי מהגרועים שידעה האנושות.

אני לא תימני ואין לי קשר עם אף תימני אבל אני אומר לך שמה שעשו לרב עוזי משולם וכל עדתו לא רק מזכיר לי אלא מוכיח לי ששלטון "החוק" שלנו נגוע ומוכתם במאפיינים מובהקים של שלטון פאשיסטי מהגרועים שידעה האנושות. ולמותר לציין פרשיות נוסח אבישי רביב ודורית בייניש מפעילתו (שאת חלקה ואחריותה -הישירה או העקיפה- לרצח רבין עוד יש לברר כדבע.)

אז אני, שכנראה ברוב חטאי יותר חילוני ממך, ואומנם פחות שמאלני מהיטלר וממוסלניני (הן היו מפלגות שמאל, להזכירך) - אומר לך שמה שאתה מכנה שלטון חוק, הוא בעצם בסך הכל השתלטות של עבריינים על מערכת אכיפת החוק.

לא צריך להתרגש יתר על המידה - הרי גם אמריקה חוותה בדיוק את אותה חווייות ה מקארתיזם שאנו עוברים כעת ומאז עלתה למעלה וכעת שוב מחליפה כיוון. אלו החיים. רק שלפעמים חייב להחליט אם להדק את החגורה או לאבד את המכנסיים.

לא אמרתי, חלילה, שהחוק שלנו הוא נאצי. אלא רק שכל אותם מזועזעים המשתנקים לשמע כל דבר ביקורת נגד השחיתות במערכת המשפט חוטאים באותו תסביך של עבד מוכה המונע כל חייו בתאוות הנקם לעשות -ויותר "טוב"- לאחרים את מה שעוללו לו כשהיה קטן. אז גם הם קוראים לציית לחוק בעיוורון וסגידה מוחלטים.

הסגידה העיוורת והקריאה לציית לכל חוק בלי אבחנה ולא להעיז להעביר ביקורת על שליטים, אותם אנשים שעושים את זה מזכירים לי בדיוק, ולא בערך, את המשטר הנאצי. כי אם היו מעזים לקום בזמנו כנגד שלטון החוק הקדוש בזמן, אז אולי היו לך כיום עוד 18 מליון אחים יהודים, צאצאים של השישה מליון שהושמדו בשל אותה סגידה עיוורת לשלטון החוק.

בגלל אנשים אשר סירבו להעביר ביקורת על שלטון חוק מושחת, וצייתו לחוק אשר שיבר ערכים - נהרגו 24 מליון בני אדם בימי השלטון הנאצי, ובהם 6 מליון יהודים!

כל טוב,

אריק באך
[email protected]
http://www.geocities.com/supervpn/

* ולכל מי שנפגע מהשימוש בהשוואות למעשי הזוועה הנאציים שאין כל נסיון בכלל להשוותם למעללי המשפט בישראל אלא רק להמחיש מה שורה כשחוק הוא יותר מקודש מערכים - – תתגברו על זה. אם אתם רוצים להיאחז בעובדה שבחירת המטאפורות שלי חריפה לטעמכם, כסיבה להיות בצד הלא נכון של הנושא הזה, אז אתם חלק מהבעיה.
שוחד בבית המשפט העליון: אהרון ברק חשוד...
http://rotter.net/forum/gil/5240.shtml

כך לא ניצלנו את נצחוננו במלחמת העצמאות והשארנו בתחומי המדינה שאמורה הייתה להיות יהודית חיל מצב של האויב בדמותם של ערביי ישראל. זכורים המאמצים התמהוניים של היהודים, בעצם ימי הלחימה הקשים ביותר, להשארת הערבים בתחומי המדינה, כמו הנסיון שכשל ברובו להשארת ערביי חיפה והנסיונות שהצליחו להשארת ערביי עכו, פרדיס וג'סאר א זרקה למשל. כך זכינו היום לכך שקרוב לרבע מאוכלוסיית המדינה בגבולות 49 הם ערבים שמזדהים עם אויבינו הגרועים ביותר.
המשך הטימטום היהודי היה במלחמת ששת הימים, כאשר במקום לגרש את האויב ביקשנו ממנו יפה להשאר במקומו והפעם הערבים נענו להפצרותינו. רק ברמת הגולן עשו לנו הערבים שרות טוב, כאשר העדיפו להאמין לתעמולת הכזבים של עצמם על אכזריותם של היהודים ולא למאמצי השכנוע של היהודים וברחו. כך זכינו בחבל ארץ שאין בו בעיות של רצח יהודים מאז שנכבש.

ההזיה שהתפתחה אז התבטאה בנוסחה האווילית "שטחים תמורת שלום". כבר אז ירדנו על הברכיים כדי שהערבים יסכימו רק להכיר בזכותנו להתקיים והיינו מוכנים למסור את הארץ בתמורה לחתיכת נייר, אבל הערבים סירבו. רק המצרים הסכימו למצב של אי לוחמה בתמורה למסירת חצי האי סיני, ששטחו יותר מפי שלוש משטחה של מדינת ישראל של 49.

כצפוי, הזיות היהודים על השלום והאידיליה המופלאה עם האויב, שהם המשך ישיר להזיות היהודים הגלותיים על האידיליה עם רוצחי היהודים, לא נפסקו. ההתקוממות הערבית הצפויה נתקלה מייד בחומת אהדה, הבנה ואהבה מצד השמאל הישראלי.

כך הזיות השלום של אורי אבנרי ויוסי ביילין מאתמול מהווים את מציאות החיסול מרצון של מדינת ישראל בהווה. החיזורים הקדחתניים אחרי מפוצצי המטוסים, רוצחי הילדים ורבי הטבחים והחלומות הרטובים על הבאתם לארץ והכנסת העם היהודי תחת חסותם של אותם רוצחים, הפכו במהרה למציאות של היום. כך, בחסות השמאל הסהרורי, הפכנו כולנו לבני ערובה של הדחלאנים, הרג'ובים והטיראווים למיניהם.

לכן, כדי לדעת מה צופן לנו העתיד ומהו השלב הבא בהשמדתה של מדינת ישראל, צריך לעקוב אחרי הזיותיהם של השמאלנים הסהרוריים בהווה. אירועי אוקטובר 2000 היוו הלם לגוש המרכזי של השמאל הסהרורי הישראלי. התגובה הפבלובית שלו הייתה כצפוי האשמת היהודים, כמיטב המסורת השמאלנית.

אבל זה לא הסתיים בכך. פעם הם היו מוכנים להקריב רק את השטחים שנכבשו ב- 67 לטובת השלום הנפלא. היום הם כבר מוכנים להקריב את שטחה של מדינת ישראל בגבולות 49 ובזכות השיבה של עקורי 48 לבתיהם כדי לתקן את העוול ההיסטורי הנורא שנגרם לאויב הערבי על ידי האימפריאליזם המערבי האכזר שמגולם על ידי היהודים צמאי הדם וגוזלי האדמות. כל זאת בלי להזכיר עדיין את העוול הנורא שגרמה הציונות האשכנזית ליהודים המזרחיים, שאותם היא הרחיקה מארצות האם האהובות שלהם והביאה אותם לישראל רק כדי להתעלל בהם ובערבים האומללים.

אז כדי שלא תהיו מופתעים מחר, קיראו היום את פניני המחשבה השמאלנית שתביא סוף סוף לפירוקה של המדינה המיוסרת והמיותרת שלנו. כל המאמרים נכתבו בידי צמרת האקדמיה הישראלית, מה שפעם נקרא "מלח הארץ".

למשל מאמר אחד מיני רבים של פרופ' אורן יפתח-אל, קצין קרבי:
http://www.adva.org/ivrit/land.htm
http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=616780&fid=1439

או מאמר של שולי דיכטר, חבר קיבוץ מענית שמלמד בגבעת חביבה:
http://www.kibbutz.org.il/karka/igun/20011217_dichter.htm

או מאמר של פרופ' יהודה שנהב מאונ' תל אביב:
http://www.hakeshet.org/articles/frontiererouge.htm

או מאמר משותף של פרופ' יפתחאל הנ"ל עם ד"ר סנדי קדר מאונ' חיפה:
http://hevra.haifa.ac.il/soc/LawSociety/reports/rep4/report_4.htm

אז כדי שלא תופתעו בעתיד, כאשר שטחה של מדינת ישראל, ובמיוחד אדמות הקיבוצים והמושבים, ימסר בצורה צודקת לידי הערבים, אם זה במסגרת מימוש זכויותיהם במדינת כל אזרחיה ואם זה במסגרת מימוש זכות השיבה. הכל במסגרת החיסול מרצון של מדינת ישראל, חלומם הרטוב של יהודים מאז הקמתה והחזרה לימי הזוהר של היהודים בגולה, ששרדו אלפיים שנה ללא בעלות על קרקע וללא מדינה.

משלחת שמאל קיצוני הגיעה אתמול לביקור ניחומים ועידוד בלישכתו במוקטעה של יאסר ערפאת על מות אחותו.
משלחת של פעילי שמאל קיצוני מגוש שלום כשבראשם אורי ורחל אבנרי וחבר הכנסת עיסאם מח'ול ערכו אמש ביקור בלישכתו של יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה. את הביקור הגדירו אנשי השמאל כביקור תנחומים על מות אחותו של ערפאת.

את ביקורם סיימו בהשתתפות בטקס אשכבה שנערך במוקטעה לאחותו של ערפאת, בנוכחות כמאתיים מנהיגי הרש"פ.

במהלך הביקור אמר ערפאת לאורי אבנרי כי אינו מתכוון לצאת לחאן יונס לערוך ניחום אבלים. מקורב לערפאת מסר כי ערפאת אינו מאמין שממשלת ישראל תתיר לו לחזור לרמאללה אם יעזוב אותה.

כשהוא מבקש לחזק את ידיו של ערפאת אמר בתום הפגישה אורי אבנרי כי "שוב נוכחתי לדעת שאפשר להחריב בניינים אך אי אפשר להחריב את רוחו של עם. ברור לגמרי שהציבור הפלשתיני דבק ביאסר ערפאת, והוא המנהיג שלו". (ש

נצרת 18-8-2003 ופא- משלחת של פעילי שלום מישראל בראשותם של אורי ורחל אבנרי מתנועת גוש שלום וחבר הכנסת עיסם מח'ול ערכו היום, יום ראשון, ה- 17 באוגוסט, ביקור תנחומים אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, הנשיא יאסר עראפת, במוקטעה, והשתתפו בצערו על מות אחותו. לאחר הביקור השתתפו האורחים בטקס אשכבה שנערך במוקטעה לאחותו של הנשיא עראפת, בנוכחות 200 ראשי הציבור הפלסטיני בגדה.

במהלך הביקור אמר הנשיא לאבנרי כי הוא אינו מתכוון לצאת לעזה לערוך ניחום אבלים. מקורב לעראפת מסר כי עראפת אינו מאמין שישראל תתיר לו לחזור לרמאללה אם יעזוב אותה, למרות ההבטחה שניתנה לו בעניין זה. לכן, עראפת ישאר במוקטעה בה הוא שוהה כבר 25 חודשים.

במהלך שיחתו עם הפעילים הישראלים קרא הנשיא עראפת לפתרון של הסכסוך האזורי לפי דומת בנלוקס, (שותפות העבר בין בלגיה הולנד ולוקסנבורג). לדבריו, מדובר בדוגמה לפתרון אפשרי לשותפות בין 4 מדינות: ישראל, פלסטין, ירדן ולבנון.

בתום הפגישה אמר אורי אבנרי מגוש שלום כי "שוב נוכחתי לדעת שאפשר להחריב בניינים אך לא ניתן להחריב את רוחו של עם. ברור לגמרי שהציבור הפלסטיני דבק בנשיאו יאסר עראפת, והוא המנהיג שלו".

אבנרי ציין כי גוש שלום מסר לנשיא עראפת חוברת שיצאה מטעם התנועה ומפרטת את פרטי תכנית ההפרדה ואת גבולות החומה. "עראפת עיין בחוברת ובמפות ואמר שחומת ההפרדה היא הסכנה הגדולה ביותר המאיימת כעת על העם הפלסטיני. הוא סיפר לנו על מה ששמע מאבו מאזן על הביקור בבית הלבן: כאשר הגיש אבו מאזן לבוש את מפת החומה, נדהם הנשיא בוש, זרק את המפה לסגן הנשיא דיק צ'ייני, ואמר "מה זה? איפה המדינה הפלסטינית?".

"היפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"

לאחר ההחלטה לגרש את ערפאת החליטו בתנועה "שיש כעת כמיהה בציבור לאופוזיציה ולמחאה". על הפרק: הפגנות וקמפיין על שלטי חוצות. בתנועה מבקשים גם להפסיק להצטייר כ"פרו פלסטינים"
אטילה שומפלבי

תנועת שלום עכשיו החליטה "לחזור לפעילות ברחובות" ובהזדמנות זו גם לנסות ולשנות מעט את תדמיתה. "הגענו למסקנה שבציבור חושבים שאנו יותר מדי פרו פלסטינים", אמר ל-ynet מנכ"ל התנועה, יריב אופנהיימר.

בישיבת חירום שקיימו ראשי שלום עכשיו ביום חמישי, לאחר החלטת הקבינט לגרש את יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, הוחלט שהחזרה לפעילות תכלול בין היתר הפגנות, חלוקת סטיקרים וחומרי תעמולה, וקמפיין על שלטי חוצות.

ראשי שלום עכשיו חיפשו במרץ במשך ימים אחר סיסמה מתאימה שתוביל את הקמפיין, שאמור להתחיל כבר בימים הקרובים. הסיסמה שנבחרה הערב היא: "לצאת מהשטחים, להתחיל לחיות".

לדברי אופנהיימר, הסיסמה נבחרה מתוך כוונה לשדר לציבור כי "הדאגה לישראלים היא בראש מעיינינו - זה המסר המרכזי שלנו".

בתנועה מודים כי הם מנסים "להשיב הביתה" את מצביעי אהוד ברק בבחירות 99'. אופנהיימר מוסיף כי "אנחנו מזוהים יותר מדי עם הצד הפלסטיני, ולא עם הצד הישראלי. זה לא נכון, ואנחנו צריכים לשכנע את הציבור שאנחנו ישראלים שתומכים בישראל ובשלום. אנחנו מנסים עכשיו לצבור מסות של תומכים, ולהחזיר את התומכים הוותיקים שלנו הביתה. אנחנו יודעים שרק ככה נוכל להשפיע על סדר היום הציבורי".

"יש כמיהה למחאה"

גורמים בתנועה אמרו כי "מאז שנקברה ההודנה בטרם עת, ומאז ניסיון החיסול הכושל של המנהיג הרוחני של החמאס, השייח אחמד יאסין, יש תחושה שהציבור מתחיל להבין סוף סוף שהממשלה בראשות אריאל שרון עושה הכל כדי להתחמק מתהליך מדיני".

מצד אחד, אומרים בתנועה, "הציבור מתחיל לאבד את הסבלנות ולאבד את האמון בממשלה בכל הקשור לשלום וביטחון". מצד שני, עדיין מוקדם עבורם לתקוף את ראש הממשלה חזיתית, שכן "למרות הסדקים בתדמיתו, הוא עדיין נהנה מתמיכה רחבה בציבור".

ההחלטה לחזור לפעילות ברחובות התקבלה לאחר תקופה של כמה חודשים בהם הורידה התנועה פרופיל. "כל עוד היה 'כאילו' תהליך מדיני, לא יכולנו לומר שום דבר", מסביר אופנהיימר. "לא היתה לנו שום אפשרות לפתוח את הפה. כששרון עצמו אומר כי הפלסטינים הם פרטנר, גם אם הוא עובד על כולם בעיניים כשהוא אומר זאת – לנו אין מה לומר. כל מה שיכולנו לעשות זה לחשוף נתונים שהוכיחו כי ישראל לא עשתה דבר למען השלום, והמשיכה בבנייה בשטחים".

בשלום עכשיו מאמינים כי כעת, "כשנדמה כי הממשלה אימצה את מדיניות הכוח נטו, נוצרו סדקים בדעת הקהל ובתדמיתו של ראש הממשלה, סדקים שמאפשרים לתנועה להתחיל להזרים דם חדש בעורקי הפעילות.

"אנחנו מרגישים שיש כעת כמיהה לאופוזיציה ולמחאה", אמרו בכירים בתנועה. "אנשים מרגישים יותר ויותר שעם הדרך הנוכחית אנחנו לא נגיע לשום מקום. בגלל זה אנחנו חייבים להתעורר ולהתחיל לתקוף וליצור מחאה ציבורית".

(14.09.03 , 23:33)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2756257,00.html

פרופסור צימרמן הצהיר באחד הקורסים שלו..:-
*****
"כי הוא מעדיף סטודנטים שנעדרים מההרצאות בשל סרבנות,
מאשר סטודנטים שנעדרים בגלל שירות מילואים בשטחים ועמידה
במחסומים. ואנו קוראים לקהילת האוניברסיטה לתמוך בסרבנים".
http://rotter.net/forum/gil/5084.shtml