פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
08:33 15.11.04 |
  
 
|
1. ''לעולם לא תהיה מלחמת אחים''
בתגובה להודעה מספר 0
 |
"לעולם לא תהיה מלחמת אחים"
מאת: יעקב סיסא-אהרוניבעת שקיבל מנחם בגין את הפיקוד על האצ"ל בדצמבר 1943, הוא העמיד בפני אנשי "המעמד" בפני אחת משתי האפשרויות: מי שסבור שעוד לא בשלה השעה להילחם בבריטים- פעולות שנפסקו על-פי הוראת דוד רזיאל, כדי להפנות את נשק האצ"ל נגד הגרמנים- יילך וישוב לביתו; וכל מי שדעתו היא, שיש לחדש את הפעולות נגד הבריטים- המוכיחים את בוגדנותם ע"י סגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה- ישאר באצ"ל. בחרתי באפשרות השנייה. בהתארגנות זו, מצאתי את עצמי בין יוזמי ומקימי ה" י"ם " שהם ראשי תיבות של "יחידות מיוחדות", שרוב חבריהן היו ממוצא מזרחי ודוברי ערבית, בדומה למסתערבים של צה"ל בימינו. פקדתי על ה"ים" בירושלים, נתניה, תל-אביב ופתח-תקווה. 
האצ"ל הלך והתחזק מיום ליום, הדי פעולותיו נשמעו בעולם כולו, בקרב תושבי הארץ, יהודים וערבים, ואף בקרב חיילים ומפקדים ב"הגנה" והפלמ"ח. אהדה והערצה זו עירערו את מנהיגי הסוכנות.
הסוכנות היהודית, בראשותו של דוד בן גוריון, יחד עם מנהיגי ההסתדרות הכללית ומפקדי ה"הגנה", דרשו מהאצ"ל להפסיק את פעולותיו, בטענה שהן מסכנות את המפעל הציוני. בנוסף להפסקת המלחמה בבריטים, דרש בן גוריון, כי האצ"ל יעמיד את עצמו תחת פיקוח הסוכנות, קרי: תחת פיקודו. המפקד, מנחם בגין, הסכים לשתף פעולה עם הסוכנות, בתנאי שזו תכריז מלחמה במשעבד
הבריטי. לכך לא הסכימו דוד בן גוריון וחבריו. הם הכריזו מלחמת חורמה על אנשי האצ"ל , שכינוייה היה "הסזון" (season עונת הציד), לאמור:
1. יש לסלק את אנשי האצ"ל ממקומות עבודתם.
2. יש לסלק את אנשי האצ"ל ממוסדות הלימוד.
3. יש להלשין על כל איש אצ"ל ל"הגנה" או למוסדות הבריטיים.
4. יש לחטוף אנשי אצ"ל ולחקור אותם.
5. יש להביא לחיסול ארגון ה"אצ"ל". לשם כך הוקמו בהוראת בן-גוריון יחידות מובחרות שתפקידן היה: עיקוב, האזנות סתר, הלשנות, חטיפות, עינויים והסגרה ל...ידי הבריטים.אותה הסתה השיגה את מטרתה ומידי יום נחטפו אנשי "המעמד", מהם יש שעונו והוסגרו. ההלשנות הלכו וגברו מידי יום. מפקדים בכירים נעצרו ונמסרו לידי הבריטים שכלאו אותם, חלקם בארץ וחלקם במחנות המעצר בקניה, סודאן ואריתריאה.
במצב הקשה הזה החלה תסיסה בקרב חיילי ומפקדי האצ"ל.
חלק מהם אף דרש תגובת נגד. ביניהם היה עמיחי פאגלין, שבאותם ימים שימש מפקד הח"ק (חיל קרב) ואשר התהלך תמיד עם "פטרדה" (רימון התקפה) בתוך אחת מנעליו הגבוהות. בגין כינס בגין כינס את קציני המפקדים מהח"ק ומהי"ם מכל הארץ, כשנים עשר איש, בבית האריזה בפרדס שמול קפה "אואזיס" לשעבר ברמת גן. הדבר היה במוצ"ש בסביבות 8 בערב. בגין נכנס והכל נעמדים. נלווה אליו ראש מטה האצ"ל שלמה לב-עמי ואיתן לבני. המפקד פתח בסקירה רחבה על האצ"ל ומבצעיו שעוררו הדים. אחר כך עבר לעיקר- "הסזון". המפקד העברי את מבטו על תריסר הצעירים שמולו, והתעכב בעיניים טובות סבר על כל אחד ואחד. אחר כך השמיע את דבריו.
 ידידיי- הלחיש את כולו ושאל- "במי אנו נלחמים? - ברור, נגד המשעבד הבריטי. ומה מבקשים הבריטים לעשות במלחמת נגדנו? בקשתם קצרה בתכלית- לחסלנו! לשם כך הם נעזרים בכוחות ה"הגנה".
כמובן. בתוכניתם הם מנסים להשיג שלוש מטרות:
הראשונה, להסיט אותנו ממטרתנו, שהיא, המרד.
השנייה, היא לגרור אותנו למלחמת אחים.
וכשיהיה נדמה לבריטים שעלה בידיהם לחסל את האצ"ל,
וה"הגנה" תהיה מותשת ממלחמת אחים זו. או אז יעלו על כוחות ה"הגנה" ויחסלו אותה." בשלב זה מטעים מנחם בגין כל מילה: "כשתיפקחנה עיניהם של כוחות ה"הגנה", הם ירפו מרדיפתם אותנו, ותיפתח הדרך למלחמה משותפת נגד כוחות הרשע הבריטיים.". מנחם בגין עשה הפסקה וסקר את תריסר הקצינים, כדי לבחון את השפעת דבריו עליהם. מיד המשיך ברמת קול ובהדגשה: "רבותי, לא תהיה מלחמת אחים. לעולם, לעולם לא תהיה מלחמת אחים. לעולם לא תהיה מלחמת אחים, ולעולם לא ירים ידו יהודי על יהודי"! כאן תחב את כף ידו לכיסו, שלף גיליון נייר לבן, הניחו בין שתי כפות ידיו, ואמר: "רבותי, הגבול בין טהרה לטומאה, הוא דק כמו הנייר הזה. היזהרו לבל תעברו אותה".
את דבריו סיים מנחם בגין במשפט:
"כה יתן וכה יוסיף ה', כי מלחמתנו היא מלחמת קודש, ובמלחמה הזו עוד ננצח!". מתוך "הירדן", גיליון 203, נובמבר 2002.
לשימוש עיוני בלבד. הזכויות על הטקסטים והמקורות שמורות לבעליהם בלבד.
http://www.betar.org.il/history/pages/mered/achim.htm
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v
|
|
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
 |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
09:33 15.11.04 |
|
|
3. האצ''ל מכריז על המרד
בתגובה להודעה מספר 2
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 27.12.04 בשעה 19:12 בברכה, פילוביץ שחף
 האצ"ל מכריז על המרד באפריל 1942 הגיע ארצה מנחם בגין, מי ששימש עם פרוץ מלחמת-העולם כנציב בית"ר בפולין. בגין, שנמלט מפני הנאצים לווילנה, נעצר שם בידי הבולשת הסובייטית ונידון לשמונה שנות מאסר באזור הארקטי. לאחר ששוחרר ממחנה המעצר, הצטרף בגין לצבא פולין החופשית (בפיקודו של הגנרל אנדרס) והגיע עמו למזרח התיכון. הוא הוזמן להצטרף למפקדת האצ"ל, אולם סירב לעשות זאת כל זמן שלבש מדים פולניים. בדצמבר 1943, פקע הסירוב ובגין, ששוחרר מצבא אנדרס, נתמנה למפקדו של "הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל". הוא הקים לצידו מפקדה שכללה מלבדו את אריה בן-אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לוי. בישיבתה הראשונה החליטה מפקדה זו לחדש את המלחמה בשלטון הבריטי בארץ, שלא לקבל עוד את מרותה של המפלגה הרוויזיוניסטית ולקבוע בעצמה את דרכו המדינית של הארגון.
ב-1 בפברואר 1944, הכריז האצ"ל על מרד בשלטון הבריטי בארץ. בכרוז שהופץ ברחבי הארץ והודבק על קירות הבתים, נאמר בו בין השאר: 1
אל העם העברי היושב בציון! אנו עומדים בשלב האחרון של המלחמה. אנו עומדים בפני ההכרעה ההיסטורית של גורלנו לדורות.
שביתת הנשק, אשר הוכרזה בראשית המלחמה, הופרה על-ידי השלטון הבריטי. שליטי הארץ לא התחשבו לא בלויאליות, לא בוויתורים ולא בקורבנות; הם הגשימו ומגשימים את מגמתם: חיסול הציונות הממלכתית ...
נסיק את המסקנות ללא חת. אין עוד שביתת-נשק בין העם והנוער העברי לבין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ-ישראל, המסגירה את אחינו בידי היטלר. מלחמה לעם בשלטון הזה, מלחמה עד הסוף ... זו דרישתנו:
השלטון יימסר מיד בידי ממשלה עברית זמנית ...
הקמת הממשלה העברית והגשמת ותוכניתה - זוהי הדרך היחידה להצלת עמנו, להצלת קיומנו וכבודנו ... עברים! הנוער הלוחם לא יירתע מפני קורבנות וייסורים, דם וסבל. הוא לא ייכנע ולא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט ... 
הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל
כשבועיים לאחר הכרזת המרד, הותקפו משרדי העלייה של ממשלת המנדט בירושלים, בתל-אביב ובחיפה. בסוף החודש הותקפו משרדי מס ההכנסה, וגם הפעם בוצעה ההתקפה בשלוש הערים הגדולות בעת ובעונה אחת. לא עברו ימים רבים, ויחידות הח"ק (חיל הקרב) של האצ"ל יצאו שוב לפעולה. הפעם בוצעה התקפה משולבת על משרדי הבולשת הבריטית במגרש הרוסים בירושלים, ביפו ובחיפה. אם פיצוץ משרדי העלייה ומס-ההכנסה לא עורר הד רב, לא כך היה לגבי ההתקפה על מרכזי הבולשת, שהיתה נועזת מאוד ופגעה במרכז העצבים של השלטון הבריטי בארץ. בירושלים נתקלו המתקיפים בהתנגדות, ומחילופי היריות נהרג אשר בנזימן ("אבשלום") וכן הקצין הבריטי סקוט.
כשבועיים לאחר פיצוץ משרדי העלייה, קיימה הנהלת הסוכנות היהודית דיון ראשון בדבר האמצעים שיש לנקוט נגד ארגוני המחתרת. משתתפי הדיון שמעו כי ממשלת המנדט אינה מסתפקת בגינויים שפורסמו מטעם הסוכנות היהודית, אלא דורשת שיתוף-פעולה מלא, שיכלול גם מסירת אינפורמציה על חברי האצ"ל ולח"י. הם דחו את הדרישה הזאת בגלל חששם מהסגרה הדדית. עם גבור פעולות ההתקפה נגד השלטון הבריטי בארץ, גברו בקרב מנהיגי היישוב הקולות שקראו לנקיטת אמצעים נגד המחתרת העברית.
בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית שהתקיימה ב-2 באפריל 1944 הוחלט בין היתר:
א. הסברה נגד מעשי שתי הכנופיות כמזיקים למלחמתנו הפוליטית
ומסוכנים לשלום היישוב.
ב. על היישוב והתנועה הציונית לבודד את הכנופיות ואת התומכים
בהן.
ג. בהתנגדות למעשי הכנופיות יש להימנע מתגובות העלולות לגרור
אחריהן בהכרח מלחמת אזרחים פנימית או הסגרה הדדית
למשטרה.
ד. אולם יש למנוע סחיטת כספים והטלת אימים ע"י הכנופיות הללו,
ואם הם ישתמשו לשם כך בכוח, להעמיד נגדם - בדלית ברירה -
כוח, ובכל האמצעים למנוע מהם מלהשתלט על היישוב.
ה. אין איש ביישוב רשאי להתעלם ממעשי הרצח או מניסיון לרצח,
ועל כל אחד שנמצא במקום למנוע התנקשות ולתפוס את
הרוצחים.
ו. יש לדאוג למנוע בכוח יהודי ובאמצעים יהודיים את מעשי
הכנופיות.
באותה ישיבה עמד בן-גוריון על ההבדלים בין האצ"ל ולח"י:
...קיימות שתי קבוצות: האחת קבוצת שטרן, קטנה מאוד, שאין מאחוריה מפלגה. הם בחורים קנאים המנהלים את מלחמתם לפי שעה רק כלפי חוץ ותוכניתם היא לגרש את ה'כובש' ולהשאיר את ארץ-ישראל ליהודים ולערבים. התעמולה שלהם מסוכנת. בחורים אלה מוכנים להרוג וגם להיהרג. מספרם לא רב ואין להם תומכים בישוב.
לעומת זאת קיימת קבוצה שנייה בשם אצ"ל, שמאחוריה עומדת מפלגה שרק לפני שלושה שבועות הודיעו בוועד הלאומי שהם אחראים למעשי הטרור ורק עתה מסתלקים מאחריות זו. אנשי קבוצה זאת אינם רק אידיאליסטים ... עובדה מעציבה היא שלאנשי אצ"ל יש אוהדים בישוב לא מתוך אהדה פוליטית, אלא סוציאלית, כי רואים בהם נשק נגד ה'שמאל'. יש גם בבולשת קצינים התומכים באנשי אצ"ל. יש להם מהלכים בחוגי השלטון. הם מקבלים רשיונות יציאה מן הארץ וכו', כי השלטון רוצה לגדל כוח נגדנו. בן-גוריון ראה באצ"ל יריב קשה בעל עורף פוליטי, בפרט בקרב המפלגה הרוויזיוניסטית והחוגים האזרחיים. הוא עצמו נחשב אז לאקטיביסט והתבטא לא פעם שלא יהיה מנוס ממאבק מזוין בבריטים; אולם חשש כי התחזקותו של האצ"ל תחליש את שלטון המפלגות הסוציאליסטיות ביישוב היהודי בארץ. המאבק שהיה עתיד להיפתח במהרה לא ניטש אפוא על הדרך, אלא על השלטון הפנימי. בן-גוריון חשב כי פגיעה באצ"ל תחליש את כוחו ותוריד את קרנו בעיני הציבור היהודי בארץ, והמטרה הזאת הכשירה לדעתו את כל האמצעים. ההתנגדות לשיתוף-פעולה עם הבריטים לא היתה עקרונית אלא פרקטית. ויעידו על כך דבריו לנציב העליון: "...האיש שיש לו ידיעה חושש למסור אותה, מפני שאין לו ביטחון שהיא לא תגיע לידי הרוצח". כשבוע לאחר הישיבה הנזכרת של הנהלת הסוכנות היהודית, כינס אליהו גולומב מסיבת עיתונאים ואמר בין היתר:
היישוב העברי בארץ צריך לנסות בכוחו המוסרי לשים קץ לתופעות הטרוריסטיות של שתי קבוצות תועות. יש לאמץ ולעודד את היישוב שלא יתן להם תמיכה, לנדות את העושים מעשיהם על דעת עצמם, בלי סמכות ציבורית, וייתכן שדבר זה יועיל למניעתם. אנו צריכים להיות מעוניינים שלא נגיע למלחמת אחים, אם כי אין להניח שלא יגררו אותנו לכך. יש לגדור את הדרך בפני מעשים מופקרים. בעוד הסוכנות היהודית מגנה את מעשי" הפורשים", המשיכו לוחמי האצ"ל בהתקפותיהם נגד שלטון המנדט הבריטי בארץ. בחודש מאי פשטה יחידה של האצ"ל על תחנת השידור ברמאללה; ביולי הותקף ופוצץ המטה המחוזי של הבולשת בירושלים; באוגוסט הותקפו שלוש תחנות משטרה עירוניות באזור תל-אביב במטרה ל"החרים" נשק , ובמוצאי יום-הכיפורים, הגיעה שעתם של ארבע תחנות משטרה מבוצרות ברחבי הארץ.
מספטמבר ואילך קיימה הנהלת הסוכנות היהודית מספר ישיבות שהוקדשו, רובן ככולן, לאמצעים שיש לנקוט נגד האצ"ל ולח"י כדי להפסיק את פעולותיהם נגד ממשלת המנדט. בין המתנגדים לנקיטת אמצעים חריפים, ובמיוחד לשיתוף-פעולה עם הממשלה, בלטו הרב פישמן (מימון) ויצחק גרינבוים. הרב פישמן אמר, בין היתר, כי "הוא אינו יכול לקבל את ההנחה שהצעירים האלה הם כולם פושעים וחטאים, כל עוד לא נחקרו הדברים". גרינבוים הסביר כי "אין אנו יכולים לעקור את הרע הזה; אנו יכולים רק למסור אותם לשלטון והם יעשו אתנו חסד ויאסרו אותם, או לא יאסרו אותם". אולם הרוב קיבל את סיכומו של בן-גוריון, שכלל שתי הצעות ברורות:
א. להודיע גלויות שלא נסבול עוד את מעשי הטרור, ולקרוא ליישוב
להתנגד להם.
ב. לגייס את כוחותינו לביעור הרע.
בעקבות החלטות אלו פנו ראשי הסוכנות היהודית אל מנהיגי המפלגה הרוויזיוניסטית, כדי שיפעילו את השפעתם על האצ"ל, ופנייה זו הולידה מספר פגישות בין ראשי הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה) לבין מפקדים בכירים של האצ"ל. הפגישה החשובה ביותר היתה בין ד"ר אריה אלטמן (שעמד בראש הצ"ח בארץ ובעולם והיה מנהיג המפלגה הרוויזיוניסטית לאחר מותו של ז'בוטינסקי) לבין בגין. בפגישה זו השתתף גם שלמה לוי (לב-עמי) שהיה ראש המטה של מפקדת האצ"ל. ד"ר אלטמן סיפר להם על הלחצים שהופעלו עליו כדי שיפעיל את השפעתו על האצ"ל ויביא להפסקת הפעולות נגד הבריטים, וגם ציין כי לדעתו יש למתן את ההתקפות נגד הבריטים. הוא לא דיבר על הפסקתם המוחלטת, מחשש שעמדה כזו תידחה בו במקום. הוא הוסיף כי יש לנצל יותר את הדרכים הדיפלומטיות. "לאט ומעט", זו היתה הסיסמה שתבע ביחס לפעולות האצ"ל . בגין סקר את המצב הפוליטי באזור ובעולם והסביר כי הדרך היחידה שנותרה היא מלחמה בשלטון הזר עד לסילוקו מן הארץ. יתר-על-כן, בגין אף הציע לראשי הצ"ח לרדת למחתרת ולהצטרף למלחמתו של האצ"ל. 2
הערות:
 1. יצחק אלפסי, האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, ג', עמוד 172.
2. איון המחבר עם שלמה לב-עמי.
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
10:26 28.01.05 |
|
|
40. ההתקפה על מרכז הבולשת במגרש הרוסים בירושלים
בתגובה להודעה מספר 3
|
ההתקפה על מרכז הבולשת לאחר טבילת האש הראשונה, הוחלט להעז ולפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי - הבולשת והמשטרה. שוב תוכננה פעולה מתואמת בשלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל-אביב וחיפה. ביום חמישי, 23 במרס, התאספו אנשי הח"ק הירושלמי בחדר גדול בקומת המרתף ברחוב ש"ץ מספר 4. החדר נשכר בעוד מועד והותאם כמקום מפגש ואימונים. חלק מחדר המדרגות, שגבל עם החדר, נאטם והפך להיות מחסן נשק בלתי נראה. הבחורים הגיעו לחדר בזוגות או כיחידים, מבלי שידעו מראש את מטרת הפגישה. בשעות הבוקר הגיע משה שטיין לתחנת המוניות "אריה" שליד כיכר ציון, ומסר לפקיד הקבלה אישור עבור מספר חבילות שהגיעו מתל-אביב. מאחר שהפקיד הכיר את משה, לא שאל הרבה שאלות ומסר לו את החבילות. משה קרא לר' יצחוק הסבל וזה העמיס את החבילות על עגלתו בעלת שני הגלגלים. ר' יצחוק העביר את השקים ברחובותיה הראשיים של ירושלים והניחם על המדרכה בפינת הרחובות המלך ג'ורג' וש"ץ. שם כבר חיכה רחמים כהן, ויחד עם משה שטיין העביר את השקים התמימים למראה אל המרתף. בעוד אנשי הח"ק ממשיכים להסתנן למקום הריכוז, הוצא חומר הנפץ מן השקים והחבלנים החלו בהכנת מטעני הנפץ. לאחר שסיימו את מלאכתם, נארזו המטענים בניר אריזה מתאים ונראו מבחוץ כחבילות של מצות כשרות למהדרין (היה זה ערב פסח והעברת מצות בעיר היתה עניין שבשִגרה). האווירה במרתף היתה מתוחה; היו שם למעלה מ-20 איש אשר חיכו בקוצר רוח כדי לדעת את מטרת הפעולה ואת תפקידו של כל אחד ואחד.
שקט השתרר בחדר כאשר נכנס אליו ירוחם לבני ("איתן"), קצין המבצעים הראשי של הארגון. איתן סיפר לנוכחים כי הפעם המטרה היא מרכז הבולשת הארצי, ה- Criminal Investigation Department) C.I.D) מרכז המשטרה הארצי, השוכנים באותו בניין במגרש הרוסים. (הבניין בן שלוש הקומות נבנה ב-1903 ונקרא על שם הנסיך ניקולאי. הוא שימש כאכנסיה לעולי הרגל הרוסים והכיל 1,200 מקומות לינה. הבריטים החרימו את הבניין, יחד עם כל קומפלקס מגרש הרוסים, ושכנו בו את משרדי הבולשת הארצית). איתן האריך בהסברים, כדי שכל אחד יידע בדיוק את המוטל עליו. עם תום ההסברים, השאלות והתשובות, חולק הנשק, שכלל אקדחים מסוגים שונים ורימונים, לרבות שני אקדחי מאוזר אוטומטיים אשר יכלו לירות צרורות והיו תחליף למכונת ירייה. ארבעה בחורים, שהיוו את יחידת הפורצים והפיקוד, הולבשו במדי שוטרים בריטיים. את בגדי החאקי והחגורה השחורה לא היה קשה לקנות; הבעיה היתה הכנת הכובעים השחורים. את הפתרון מצאו יוכבד טוביאנה-גאראג'י ("בת-ציון") וחברתה מרים פשדצקי, אשר לאביה היתה חנות כובעים. מרים "סחבה" מן החנות ארבעה כובעים עם מצחיות והשתיים ישבו וצבעו אותם בטוש שחור - כך נולדו כובעי השוטרים הבריטיים. את מטעני הנפץ - ארבע חבילות "מצות", בנות 20 ק"ג כל אחת - העבירו באמצעות מונית, שנסעה עד חזית בניין הדואר המרכזי. שם הורידו הבחורים את החבילות והעבירו אותן אל תוך בניין הרוסים, ברחוב יפו מספר 30 (המשמש כיום את משרד העבודה). בניין ארוך זה גובל במגרש הרוסים; חזיתו פונה אל רחוב יפו, אולם יש בו גם יציאה אל מגרש הרוסים, מול הבית ששימש באותה עת את משרדי הבולשת המרכזית. הבחורים עברו בתוך הבניין, והניחו את החבילות ליד פחי האשפה שבקצה הפרוזדור. מספר שבועות קודם לכן, הגיעו למקום רחמים כהן ("גד") ואשר בנזימן ("אבשלום"), כשהם לבושים כצבעים. הם הביאו אִתם סולם ובעודם יוצרים את הרושם כאילו הם מתכוננים לצבוע את אחד המשרדים בבניין, קשרו את הסולם למעקה של חדר המדרגות. מדי פעם היה רחמים נכנס לבניין כדי לוודא שהסולם אמנם נמצא במקומו. ביום הפעולה, לפני שקבוצת הלוחמים יצאה את מקום הריכוז, שלח רחמים את אחד האנשים לבדוק אם חבילות ה"מצות" והסולם נמצאים במקום ולא נלקחו משם על ידי מישהו. בשעה עשר בערב, יצאו החוליות למקומותיהן. קבוצת הפיקוד והפריצה, שמנתה 6 אנשים (ארבעה מהם בלבוש שוטרים בריטיים), התמקמה בפרוזדור של בניין הרוסים. הם לקחו אתם את הסולם וחבילות הנפץ והתקדמו לעבר בניין המטרה. לפני צאתם לדרך, הכניסו את בקבוקי החומצה לחורים שהוכנו מראש בתוך המטענים (בקבוקי החומצה היו חלק ממנגנוני ההשהיה). בעשותם כך רצו לקצר עד כמה שאפשר את זמן הנחת המטענים ולמנוע עיכובים מיותרים. תוך כדי הטיפול במטענים, התהפך אחד הבקבוקים והחומצה נשפכה על מעילו של אחד הבחורים. הוא הסיר מיד את המעיל והניח אותו ליד פחי האשפה כדי להימנע מכווייה. חוליית הפורצים, שמנתה שלושה אנשים (אשר בנזימן, משה נאה וישראל לוי), הציבה את הסולם (משרדי הבולשת שכנו בקומה הראשונה, ובקומת הקרקע שכנו משרדי משטרה שונים). אחד הבחורים טיפס למעלה ושני האחרים העבירו אליו את החבילות. חוליית הפיקוד, שכללה את מפקד הפעולה רחמים כהן ("גד"), שמרה על הסולם ושימשה אבטחה. בעוד חוליית הפורצים עוסקת בהעברת המטענים לקומה השנייה, עבר במקום קצין בריטי בלוויית בחורה. רחמים פקד על כל האנשים שהיו ליד הסולם להיכנס אל חדר המדרגות וחיכה להתפתחויות. החלטתו היתה, שאם יתקרב הבריטי אל מקום הסולם, ישתלט עליו באיומי אקדח ויכניס אותו אל תוך חדר המדרגות, שם ישמרו עליו עד גמר הפעולה. לא היתה לרחמים כל כוונה לירות בבריטי, מאחר שהשתדל ככל יכולתו להימנע מקרבנות אדם. למרבה המזל, לא התעורר בלב הקצין הבריטי כל חשד, אולי משום שחלק מן הבחורים לבשו מדי שוטרים, והוא המשיך בדרכו אל תוך הבניין הבולשת. שלושת הפורצים העבירו את כל המטענים אל הקומה הראשונה והחלו לפזר אותם במקומות שצוינו מראש. לפתע יצא מאחד החדרים הסרג'נט סקוט, סגן המפקח של הבולשת, שהיה קצין תורן באותו לילה. הוא יצא לסיור שיגרתי והרגיש בתנועה חשודה על המרפסת. אחד הבחורים הודיע לרחמים שהאנגלים באים. רחמים נתן פקודה לירות וסקוט נפגע מהאש שנפתחה עליו,. אולם לפני שהתמוטט הצליח לפגוע באשר בנזימן. למרות חילופי היריות, הצליחו החבלנים להניח את כל המטענים במקומם, וכאשר הודיעו לרחמים כי אבשלום נפצע, הוא שרק במשרוקית שהיתה בידו ובכך נתן את אות הנסיגה. עם הישמע שריקת המשרוקית, החלה הנסיגה. אשר בנזימן ירד מן הסולם בכוחות עצמו, והחל להתקדם לעבר שכונת נחלת שבעה. מעבר לרחוב יפו התמקמה יחידת אבטחה בת ארבעה אנשים, אשר פתחה באש לעבר בניין הבולשת. הם ירו צרורות מאקדח המאוזר האוטומטי שהיה ברשותם ונוצר רושם כאילו יש בידם מכונת ירייה. כאשר הגיע בנזימן אל יחידת האבטחה, עצר ואמר לזאב אפלבוים ("עציון"), ששימש מפקד היחידה: "נפצעתי"! "מה פתאום אתה פצוע, הרי רצת לכאן כמו כולם?" ענה זאב. אותו רגע התמוטט בנזימן ונפל ארצה. זאב נשא אותו אל החדר שהוכן מראש לצורך הנסיגה. חדר זה שימש מחסן לאביו של חבר הארגון אריה גור-גורודיסקי ("דוד"). ללא ידיעת האב, לקח אריה את מפתחות המחסן, ששכן בנחלת שבעה ב"חצר וילנה". הוא כיסה את החלונות בשקים וחיכה לנסוגים. איש לא חשב שיהיה צורך לטפל בנפגעים והמפגש במחסן תוכנן למסירת הנשק והעברתו למקום מבטחים.
בינתיים נסוגה גם יחידת האבטחה השנייה, שהתמקמה בחלק הצפוני-מערבי של מגרש הרוסים ואשר כללה שני בחורים ובחורה אחת, פנינה בג'יו, כדי ליצור רושם של בילוי רומנטי. הם תפסו מחסה מעבר לאחת הפינות של הכנסייה וזרקו רימונים לעבר הכניסה של המשטרה כדי למנוע יציאת שוטרים מהתחנה..לאחר הישמע אות הנסיגה, הם נסוגו לעבר שכונת מאה-שערים. (ראה תרשים 1).
תרשים 1 - ההתקפה על מרכז הבולשת ביום 23.3.44
רחמים העביר את הידיעה על פציעתו של בנזימן לאליהו מרידור, מפקד המחוז, אשר הורה לרעננה מרידור ("חגית") להתלוות אל רחמים ולקרוא לרופא. השניים הזעיקו את הד"ר הפנר, אשר הלך אתם לנחלת שבעה. הוא בדק את בנזימן, אשר נפצע קשה בבטנו, והודיע כי אפסה כל תקווה. כעבור זמן קצר לא נותר לו אלא לקבוע את מותו. בינתיים חצו הבחורים את רחוב יפו והגיעו, דרך רחוב סלומון, אל המחסן בנחלת-שבעה. הם מסרו את הנשק לידי הבנות שהעבירו אותו לביתה של משפחת ארציאלי, ששכן בקרבת מקום, ברחוב סלומון. הבנות הניחו את האקדחים בבור בחדר המדרגות והסתלקו מן המקום. בעוד הנסיגה בעיצומה הגיעה המשטרה לאזור והוכרז על עוצר בכל העיר. הגברת ארציאלי חששה שמקום המחבוא בחדר המדרגות אינו בטוח דיו ועל-כן הכניסה את הנשק לתוך ביתה והחביאה אותו במגרת המקרר. (זה היה מקרר שהופעל על-ידי קרח. את גוש הקרח היו שמים בחלק העליון של המקרר, והמים שנוצרו מן הקרח, נזלו לתוך מגרה מיוחדת בתחתית המקרר. מאחר שבאותו יום לא היה קרח במקרר, היתה מגרת המים יבשה).
עקב הטיפול באשר בנזימן, נשתבשו תכניותיו של רחמים. מלכתחילה תכנן לצאת לעבודה מיד עם סיום הפעולה (הוא עבד בבית החרושת לביסקוויט "פרומין" ונרשם לעבודה במשמרת הלילה). אילו הצליח לעשות זאת (כפי שעשו שניים מחבריו), היה בידו אליבי מצוין למעשיו באותו ערב. אולם בהיותו מפקד הפעולה, נשאר במקום עד שאחרון הבחורים נסוג וחיכה עד שד"ר הפנר סיים את הטיפול באשר בנזימן. בגלל העוצר שהוכרז בעיר, השאירו את הגופה במחסן וכל אלה שנמצאו באותה עת בנחלת שבעה התפזרו בזהירות לבתיהם.3
אחד הבחורים, שמעון עמרני, לא נסוג עם כולם. הוא פנה בטעות אל רחוב הנסיכה מרי וכאשר פנה משם לרחוב יוחנן בן-שטח (דרכו רצה להגיע לנחלת-שבעה), נתקל במספר שוטרים בריטיים שיצאו ממסעדת "הסה". הוא נתפס כשברשותו אקדח עם 14 כדורים וכן "פֶטַרדָה" (רימון התקפה פרימיטיבי מתוצרת בית). שמעון עונה קשות בחקירה, אולם לא גילה מאומה על חבריו. כעבור שישה שבועות הועמד לדין באשמת נשיאת נשק באופן בלתי חוקי ונידון ל-10 שנות מאסר. למחרת היום נודעו מן העיתונות תוצאות הפעולה. פורסם על נזק עצום שנגרם לבניין. מן ההתפוצצויות נהרס כליל חדר האלחוט ואִתו גם חלק מן הקומה השנייה. מלחץ האוויר נופצו השמשות בכל הבניינים הסמוכים. אולם יותר מן הנזק ברכוש, נפגעה מאוד יוקרת השלטון הבריטי בארץ. לפעולה היה הד רב בעיתונות הבריטית ושאילתות בנושא נשאלו בפרלמנט בלונדון. למחרת הפעולה באה פניה ממחלקת עבודות ציבוריות אל זגגיית שטיין לתיקון השמשות הרבות שניזוקו בהתפוצצות. משה נלווה אל אביו ויחד החלו במדידות, כדי להתאים את גודל הזכוכיות. בעוד הם עוסקים במלאכתם, ניגש אל משה מייג'ור בריטי ואמר לו ספק בלצון, ספק ברצינות:
"אתמול פוצצת והיום אתה בא לתקן." ברגע הראשון נדהם משה מן השאלה, אולם מיד התאושש וענה:
"אינך יודע כמה אמת יש בדברך. וכי אינך מכיר את סִרטו של צ'רלי צ'פלין?" (הכוונה היתה לסרט בו ילד שובר שמשות באמצעות זריקת אבן ומיד אחריו מופיע צ'פלין כזגג ומציע את שירותיו.)
התשובה שיעשעה את הקצין הבריטי והוא קרא לחבריו, באומרו:
"בואו הנה ושימעו את בדיחת השבוע". בעוד משה ואביו עוסקים בתיקון נזקי ההתפוצצות, הלך אריה גור אל משרדי ה"חברה קדישא" וביקש שיביאו את גופתו של אשר בנזימן לקבורה. להפתעתו, נתקל בסירוב. הוסבר לו, שהם מפחדים שמא יאשימו אותם בשיתוף פעולה עם המחתרת ואולי אף יעצרו אותם. בלית ברירה, הכין אריה ארגז מאולתר ויחד עם חבריו עטף את הארגז בבד יוטה. על אורי חפץ ויוסף דנוך ("אבני") הוטל לעביר את הגופה מנחלת-שבעה. תחילה הזמינו מונית, אולם ה"חבילה" עוררה את חשדו של הנהג והוא סירב לקחתה. לאחר מכן הביאו למקום עגלה רתומה לסוסים ואמרו לעגלון כי בחבילה עורות שברצונם להעביר. העגלון לא שאל הרבה שאלות וכולם נסעו בעגלה אל רחוב הנציב, שם הורידו את "החבילה" והניחו אותה במגרש הריק (היה זה בקרבת מקום למועדון "מנורה", שנבנה עבור משוחררי "הגדודים העבריים" לאחר מלחמת-העולם הראשונה. היום נמצא במקום בניין "בית-העם"). מיד לאחר זאת טילפנו למשטרה והודיעו כי במקום מונחת גופתו של אשר בנזימן. אבני ואורי חיכו באחת הסמטאות כדי לראות מה ייעשה בגופה. השוטרים שהגיעו למקום כעבור זמן קצר, חששו שמא ה"חבילה" ממולכדת. הם בדקו אותה מכל הצדדים ורק לאחר שהיו משוכנעים שלא טמנו להם מלכודת, פתחו את הארגז. שעת העוצר הגיעה, ורק המשפחה הורשתה להשתתף בהלוויה של אשר בנזימן.
אשר בנזימן (סמל אבשלום) היה הנפגע הראשון של תקופת המרד. אשר, שנקרא בפי חבריו בשם החיבה "אושרקה", נולד בשנת 1922 לאחת המשפחות הוותיקות בירושלים. לאחר שסיים את לימודיו ב"חדר", למד בסמינר למורים "מזרחי". בגיל צעיר הצטרף לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. רבים בארגון ובבית"ר הכירו את אושרקה, ומותו הִשרה אבל כבד על כולם. באופן מיוחד נפגעו חבריו ובני משפחתו מן הדרך שבה הועברה גופתו למשטרה, והשאלה שנשאלה בפי כול היתה, אם לא היה אפשר למצוא דרך נאותה יותר? כמובן שאיש לא ידע על הפנייה ל"חברה קדישא", אשר סירבה לקבל מידי האצ"ל את גופתו של אשר בנזימן. בשבת בבקר הגיעו אליהו מרידור ואורי חפץ אל בית ארציאלי. הם הוציאו את ה"כלים" מן המקרר, ניקו ושימנו אותם. לאחר שסיימו את מלאכתם, מסרו את האקדחים לידי הגב' ארציאלי, שבעזרת שתי בנות, לאה אשכנזי-וולץ וויקי אליעזר, העבירה אותם לבית-הכרם (שהיתה מחוץ לתחום אזור העוצר ועל-כן בטוחה יותר). השלוש היו דתיות, (לאה אף למדה בסמינר דתי), אולם הן ראו את עניין העברת הנשק כ"פיקוח נפש" ולכן לא היססו להזמין מונית ולנסוע לבית-הכרם ולהציל בכך את הנשק של הארגון.
בלילה שבו פוצץ מרכז הבולשת בירושלים, הותקפו גם מטה מחוז הדרום של המשטרה והבולשת ששכן ביפו, וכן המטה המחוזי של הבולשת בחיפה.
מעצרו של אליהו מרידור
כשבוע לאחר ההתקפה על מרכז הבולשת הארצית במגרש הרוסים, ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בכל חלקי הארץ. אחד מראשוני הנעצרים בירושלים היה אליהו מרידור. בשעות הערב של יום השישי, 31 במרס, בעוד העוצר בירושלים בעיצומו, נשמעו דפיקות בדלת ואל הדירה נכנסו שוטרים בריטיים. הם הודיעו לאליהו שהוא עצור ועליו להילוות אליהם. לא היתה זו הפעם הראשונה שעצרו את אליהו ועל כן חשב לתומו שגם הפעם יחזור הביתה לאחר תקופת מעצר קצרה. אולם שבניגוד למעצרים הקודמים כאשר היה רווק, הפעם היתה בבית גם אישתו, רעננה לבית טננבלאט. אליהו חשש להשאיר אותה לבדה בבית, שמא ינצלו הבריטים את העדרו מן הבית ויציקו לה בחסות העוצר. על כן ביקש מן השוטרים להעביר את רעננה לבית הוריה אשר ברחוב אלפסי. הבריטים נענו לבקשתו, הושיבו את רעננה ליד נהג מכונית הטנדר ואת אליהו העבירו לאחור. הם נסעו תחילה לרחוב אלפסי, שם הורידו את רעננה, ולפני שהספיקה להיפרד מבעלה, המשיכה המכונית בדרכה. רעננה נכנסה הביתה, ולהפתעתה הרבה גילתה שההורים לא היו בבית. היא לא הבינה לאן יכלו ללכת והרי אסור היה לצאת מן הבית בגלל העוצר? רק מאוחר יותר התברר לרעננה כי הוריה יצאו לביקור אצל שכנים באותו הבניין.
אליהו מרידור-וירז'בולובסקי עלה ארצה מפולין, שם סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה של ורשה. אליהו היה פעיל מאוד בבית"ר ובאצ"ל, ובגלל פעילותו זו נעצר פעמים רבות על-ידי הבריטים. אולם גם במעצר ראה אליהו ברכה, כי בהיותו בבית-הסוהר, נאלץ להתפנות מכל עיסוקיו ויכול היה להתכונן בשקט לבחינות של עורכי-דין זרים. בכל פעם שנעצר, התכונן לבחינה אחרת וכך הצליח לסיים את כל הבחינות ולקבל רשיון עבודה כעורך-דין. (לפני נישואיו החליט לעַבְרֶת את שמו. הוא פנה לעזרתו של פרופ' קלאוזנר אשר הציע לו את השם "מרידור". אליהו ידע כי היה זה כינויו של מפקד האצ"ל, יעקב ויניארסקי, על-כן פנה אליו וביקש את רשותו. ענה לו יעקב: "אין לי כל התנגדות שתחליף את שמך למרידור, אולם איני בטוח שזה יביא לך תועלת רבה". אגב, לאחר קום המדינה, שינה יעקב אף הוא את שמו מויניארסקי למרידור). מספרת רעננה מרידור:4
הפגישה הראשונה שלי עם אליהו היתה כאשר הצטרפתי לבית"ר ואליהו היה מפקד הסניף. אליהו הקפיד על סדר ומשמעת ובהתנהגותו היה סמל להדר הבית"רי. תחילה הוא היה מפחיד, אולם במשך הזמן הסיר אליהו את השריון החיצוני והתגלה כאדם רגיש, המוכן לצאת מדרכו כדי לעזור לזולת. חברי בית"ר בירושלים, ובמיוחד הבנות, אהבו את מפקדם והיו מסורים לו בלב ונפש.
משכתי את תשומת לבו של אליהו והחיזורים לא איחרו לבוא. כאשר למדתי לבחינות הבגרות, נהג להמתין לי בסבלנות עד שהתפניתי, וביום הולדתי ה-18 כבר העז לתת לי מתנה. אותה שנה הצטרפתי לאצ"ל, אולם לא ידעתי את תפקידו של אליהו, שהיה אז מפקד המחוז. בשנת 1943, בהיותי בת 20, החלטנו לבוא בברית הנישואין. לאחר החופה יצאנו לירח דבש קצר לטבריה, ותל-אביב שימשה לנו כתחנה ראשונה. בשעות הערב הגיענו לתל-אביב וכשנכנסנו לחדר במלון, חיכה לנו על השולחן זר פרחים גדול ואליו היתה מצורפת פתקה קטנה. אליהו קרא את הכתוב בפתק וירד למטה. כעבור זמן קצר חזר והביא לי ספר של גוגול בתרגום גרמני. הוא התנצל ואמר כי זה הספר היחידי שמצא בדוכן של ספרים משומשים. הוא השאיר אותי, אישתו הטרייה, עם גוגול ויצא לפגישה בהתאם להוראות שהיו בפתק. לאחר מאסרו של אליהו, נקראה רעננה למשרדי הבולשת ולאחר חקירה קצרה, הודיעו לה כי עליה להתייצב שלוש פעמים ביום בתחנת המשטרה. רעננה ענתה כי מאחר שהם עצרו את בעלה-מפרנסה, היא חייבת לעבוד ועל כן לא תוכל להופיע במשטרה שלוש פעמים ביום. לאחר דין ודברים, שבמהלכו איימו על רעננה במעצר, הם הסכימו להתייצבות של פעמיים ביום. וכך היתה רעננה מופיעה בכל יום בשעה שש בבוקר בתחנת המשטרה, ומשם נוסעת להר-הצופים שם עבדה בעבודות ניקיון באוניברסיטה העברית בנוסף ללימודיה. לאחר העבודה היתה מבלה מספר שעות בספרייה ולפנות ערב היתה מתייצבת בשנית במשטרה. את הערב היתה מבלה בבית-הוריה (מאחר שנאסר עליה לצאת את הבית משקיעת החמה ועד הזריחה). הסידור הזה נמשך שנתיים ימים, עד אשר חלתה רעננה בצהבת קשה ונאלצה לשכב במיטה במשך חודשיים. לאחר שהחלימה, ויתרו לה הבריטים על ההתייצבות היומית. לאחר מעצרו, נלקח אליהו מרידור לחקירה ומשם הועבר למחנה המעצר בלטרון. כעבור חצי שנה, הוטס עם עוד 251 עצורים, למחנה המעצר באריתריאה שבאפריקה. מן המחנה העבירו את אליהו, עם עוד ארבעה עצירים, לבית הכלא שבקהיר, שם הוחזק כל אחד מן החמישה במאסר מבודד. הם חקרו את אליהו במשך תקופה ארוכה והפעילו עליו לחצים פסיכולוגיים קשים. הם סיפרו לו, למשל, שאישתו רעננה נמצאת בתא סמוך וכדי ליצור אווירה אמינה, השמיעו לו את השריקה שלהם (תחילתו של השיר "שדות שבעמק"). החוקרים הבריטיים אמרו לאליהו שאם לא ישיב על שאלותיהם, הם יענו את רעננה ואמנם כעבור זמן קצר הוא שמע צרחות של אישה. כשכל זה לא עזר, הודיעו לאליהו כי אמו חולה מאוד ונוטה למות. הם הראו לו מכתב מזויף מבית החולים "הדסה", שנאמר בו שהאם גוססת ואמרו לאליהו שאם ישתף פעולה, ירשו לו לטוס לירושלים לראות את אמו בפעם האחרונה. אליהו עמד בעינויים הקשים הללו, וכעבור חודשיים הוחזר, יחד עם חבריו, למחנה המעצר שבאריתראה. רעננה עשתה מאמצים רבים כדי לשחרר את אליהו מן המעצר, והנה לפתע הופיע בביתה גוטקה רבינוביץ, שהיה עם אליהו במחנה המעצר באפריקה ושוחרר בגלל נכותו (כזכור, הוא נפצע מייריות ערבים בעיר העתיקה ורגלו נקטעה). גוטקה הביא לרעננה דרישת שלום חיה מבעלה וכן מכתב ובו גט. אליהו הסביר לרעננה כי יש בדעתו לנסות לברוח מן המחנה ומאחר שאינו יודע כיצד תסתיים הבריחה, עדיף שיהיה בידה מכתב הגט וכך היא לא תישאר עגונה. רעננה כתבה מיד לאליהו וביקשה ממנו להפסיק את תכנון בריחתו, מאחר שישנם סיכויים טובים לשחרורו. ואמנם כשמלאו שנתיים למעצרו שוחרר אליהו וחזר לירושלים, תוך התחייבות שלא לעסוק עוד בפעולה חתרנית נגד השלטונות.
מעצרה של "בת-ציון"
יוכבד טוביאנה-גארג'י ("בת-ציון"), עבדה כמזכירה במשרדו של אליהו מרידור. במשרד עסקו השניים גם בבעיות של הארגון. לפני ההתקפה על מרכז הבולשת, למשל, ניצלו את הליכתם לבית-משפט (שהיה במגרש הרוסים), כדי לערוך מעקב אחר המתרחש בבניין הבולשת. יוכבד שִמשה גם קשרית לעת הצורך והעבירה פתקים לאנשים שונים. באחד הימים, הודיע אליהו ליוכבד כי עליה לבוא לפגישה בערב בלווית חברה. בשעה היעודה הגיעה יוכבד עם מרים חברתה למקום שנקבע, מבלי שידעו את מטרת הפגישה. אליהו הגיע עם לוח שנחקק עליו סמל האצ"ל "רק כך" ויחד צעדו לעבר בית-הקברות שעל הר-הזיתים. הם מצאו את קברו של יעקב רז, והניחו את הלוח על המצבה. יוכבד לא הצליחה להסתיר את הפחד הנורא שתקף אותה בהיכנסם לבית-הקברות בלילה, אולם ביצעה את המוטל עליה עד תום.
לאחר מעצרו של אליהו מרידור, נקראה יוכבד לחקירה במשטרה. היא נשאלה בדבר פעילותה בבית"ר וכן נתבקשה למסור את שמות חבריה. לאחר החקירה נשלחה לביתה, אולם היא ידעה שסכנת המעצר עדיין מרחפת עליה. כעבור מספר ימים נכנסו שוטרים לבניין סנסור (בקרן הרחובות בן-יהודה ויפו) ושאלו למקומו של משרד עורך-הדין מרידור. יוכבד, שהבינה כי באו לעצור אותה, הצליחה להתחמק ולהסתלק מן המקום דרך יציאה אחרת. היא הגיעה לביתה והודיעה להוריה כי עליה לעזוב מיד את ירושלים. יוכבד נסעה לתל-אביב, שם פגשה בפנינה בג'יו, שאף היא עזבה את ירושלים מחשש מעצר. מחוסר מקום לינה, בילו השתיים מספר לילות בחולות חולון, עד שנמצא בשבילן חדר למגורים. יוכבד עבדה כמזכירה במשרדי "מס חזית ישראל", הקרן הכספית של הארגון. המשרד, ששכן ברחוב הרצל מספר 16, עבד במסווה של חברה ליבוא ויצוא בשם "ירמוק". יוכבד היתה מופיעה בכל בוקר למשרד ועסקה ברישום הקבלות וגביית הכספים. בבוקר ה-1 בינואר 1945, הופיעה במשרד יוכבד כהרגלה, פתחה את המנעול באמצעות המפתח שהיה ברשותה ונכנסה פנימה. לפתע כוונו אליה שני טומיגנים (תת-מקלעים שהיו בשימוש הצבא הבריטי) והשוטרים הבריטיים ציוו עליה לא להרים קול ולשבת בשקט בפינת החדר. יוכבד הוציאה מתיק היד שלה כמה פתקאות, קרעה אותן לחתיכות קטנות ובלעה אותן מבלי שאיש הרגיש במעשיה. כעבור זמן קצר נכנסו עוד חימיטש מעובדי המשרד (אליעזר אברהמי, נח שניאור, דוד פדרמן, מרדכי גרוסמן וצבי יהודאי) והסיפור חזר על עצמו. יוכבד נלקחה לבית-הסוהר ביפו, שם החלה החקירה. השאלה הראשונה היתה "היכן את גרה". יוכבד לא רצתה למסור את כתובת מגוריה, בחששה לגורל פנינה חברתה. על כן אמרה שהיא מתגוררת אצל דודתה בפתח-תקווה. (יוכבד הכינה מראש את דודתה ואמרה לה שבמקרה של חקירה, תספר שאמנם יוכבד גרה בביתה. כדי שהדבר יהיה אמין, השאירה יוכבד כמה משמלותיה בארון של הדודה). השוטרים ביקשו מיוכבד להילוות אליהם לביקור בבית הדודה, וכשהגיעו למקום, הבינה הדודה מיד את המתרחש וסיפרה כי יוכבד גרה אצלה ועוזרת לה בטיפול בילדים. אבל האליבי הזה לא הועיל הרבה ויוכבד הוחזרה אחר כבוד לבית-הסוהר ביפו. תחילה היתה במאסר יחיד וכעבור מספר ימים הוכנסה לתא של האסירות הפוליטיות, שהיה משותף עם זונות ערביות. היתה זו התקופה הקשה ביותר, ובמיוחד היה קשה הביקור הראשון של אבא, אשר לא אמר מילה, רק בכה כל הזמן.
על חוויותיה בבית-הסוהר, מספרת יוכבד טוביאנה:5 במשך הזמן התפתחו יחסים טובים ביני ובין הזונות הערביות. הן לא התעניינו ביחסי יהודים-ערבים; כל מה שהטריד אותן היה אותו ג'וני, שבלילה היה כל כך נחמד ובבוקר זרק אותן לבית-הסוהר. בדרך כלל הן היו עצורות למשך 24 שעות ואחר היו משחררים אותן. פעם אחת הכניסו לתא שלי אסירה יהודיה. חשדתי בה שהיא "הושתלה" על-ידי הבריטים ולא החלפתי אִתה אף מילה. כעבור מספר ימים הוצאה אותה אסירה מן התא.
לתא היה אשנב קטן, עם סורגים, שהיה ממוקם קרוב לתקרה. יכולתי לשמוע מעבר לקיר דיבורים בעברית של בחורים וניסיתי לטפס אל האשנב כדי ליצור אתם קשר. אולם כל ניסיונותי עלו בתוהו. לא היה בחדר כיסא או שולחן, שעליהם ניתן לטפס והאשנב היה גבוה מכדי שאפשר יהיה להגיע אליו בקפיצה.
נחמתי היחידה היתה כאשר שכבתי במיטתי והקשבתי במשך שעות ארוכות להתנפצות הגלים על קירות התא. לאחר שבועיים ימים, הועברה יוכבד לבית המעצר לנשים בבית-לחם. שם פגשה בכמה מחברותיה ובמפקדת שלה, אמה גרמנט, שהזמינה אותה להשתכן בחדר הירושלמיות. התנאים בבית-לחם היו טובים בהרבה מאלה שביפו; בבית-לחם היתה מיטה לכל אסירה וכן היו שולחן וכיסא לשבת עליו. גם האוכל היה טוב יותר, אבל החשוב מכול היתה החברה. כל העצורות היהודיות היו חברות המחתרת (אצ"ל או לח"י) והתפתחו ביניהן יחסי חברות ואחווה שהחזיקו מעמד שנים רבות לאחר השחרור.
http://www.daat.ac.il/daat/history/belahav/2b-2.htm 
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
10:41 28.01.05 |
|
|
41. האצ''ל בירושלים מתאושש מן ה''סזון''
בתגובה להודעה מספר 40
|
 האצ"ל בירושלים מתאושש מן ה"סזון"
החטיפות, ההלשנות והמעצרים החלישו במידה רבה את האצ"ל, אולם מסגרת המחוז נשמרה. את מקומו של מפקד המחוז, אליהו לנקין, תפס דב אפרת ("יהונתן" ואחר-כך "יהושפט"). כזכור, הגיע אפרת לירושלים בחודש אוגוסט 1944 ושימש כסגנו של לנקין. מיד לאחר מעצרו של לנקין, עזב אפרת את חדרם המשותף בבית המעלות ועבר לחדר אחר. אפרת נהג בזהירות יתר והחליף את מקום מגוריו לעתים קרובות. הוא גם הורה למפקדים הבכירים לישון במקומות שונים ולהימנע מביקורים בבית הוריהם. את הקשר עם המפקדים השונים קיים אפרת באמצעות בלהה לדרסון-אפרת ("בת עמי") ששמשה קשרית המחוז. מאוחר יותר עבר התפקיד אל עדינה חי ("תחיה"). אפרת עשה מאמצים רבים כדי לשמור על הקיים ולהיות מוכן לצאת לפעולות לכשיינתן האות לכך. הוא הורה לכל המפקדים לפקוח עין ולדווח על כל דבר חשוד. ואמנם באחד הערבים הגיעה אליו ידיעה כי טיפוסים חשודים נראו ליד הבית ברחוב ש"ץ מספר 4 , שבו היה לארגון מחסן נשק חשוב (מאותו מקום יצאו, כזכור, להתקפה הראשונה על משרדי הבולשת במגרש הרוסים). אפרת ריכז מיד מספר אנשים, ויחד יצאו אל המקום עם סלים והספיקו להעביר את הנשק שהיה מוסתר שם. רק הרובים הושארו במקום (כי קשה היה להעבירם בגלל גודלם) והם היו השלל היחידי שנפל בידי אנשי ההגנה שהגיעו כעבור מספר ימים.
פיצוץ עמודי טלפון והנחת מרגמות
בחודש מאי 1945, כאשר ראשי הסזון חשבו כי האצ"ל כבר חוסל, ניתן האות והארגון חזר לפעילות מבצעית. הפעולה הראשונה היתה פיצוץ עמודי טלפון, ועל מחוז ירושלים הוטל לחבל ברשת הטלפונים שקישרה את העיר עם תל-אביב במערב, עם בית-לחם וחברון בדרום ועם רמאללה בצפון. לשם ביצוע הפעולה, נשלחו מהשפלה חומר נפץ ונפצים ובירושלים הוכנו המוקשים. אליהו לוי ("אביאל"), היה אחד מהמפקדים הבכירים בח"ק, שלשם "כיסוי" התגייס לחיל הנוטרים. ביום הוא הסתובב במדי הנוטר שלו, ובלילה הסיר את המדים ופעל במחתרת כחייל אלמוני. אליהו יצא עם אנשיו לכיוון בית-לחם. הם קדחו חור בכל עמוד טלפון עשירי, והניחו בו את המטען, שהיה מצויד במנגנון השהייה. למחרת החלו המוקשים לפעול ועמודי הטלפון קרסו תחתם. גורל דומה היה לעמודי הטלפון ממערב לירושלים, שם פיקד על הפעולה זלמן ברגמן מפתח-תקווה והשתתפו בה, בין היתר, יהושע שפירא ונחמיה לזרובסקי.
נוסף לאזור ירושלים, חובלו עמודי הטלפון בכל רחבי הארץ. היתה זו סנונית ראשונה, שהעלתה את מורל הלוחמים ושימשה אות לבאות. סמוך לפיצוץ עמודי הטלפון, הוטמנו פצצות מרגמה מול מטרות ממשלתיות במקומות שונים בארץ. את רעיון המרגמות הגה וביצע עמיחי פגלין ("גידי"). המרגמה היתה מורכבת מצינור בקוטר של 6 אינטש, שלתוכו הוכנס פגז פרימיטיבי, שהופעל על-ידי חומר נפץ. המרגמה לא היתה מדוייקת, אולם עצם הפעלתה והרעש שהיא הקימה, אמורים היו לעשות את שלהם. בירושלים הוחלט להטמין מרגמות מול בית-הדפוס הממשלתי (ששכן ליד תחנת-הרכבת) וכן מול מלון המלך דוד בו שכנו המיפקדת הצבא הבריטי וכן מזכירות הממשלה.
המרגמות, שנשלחו לירושלים מתל-אביב, אוחסנו על-ידי שמואל אמיתי ("מייק") בשכונת ימין-משה ומשם הועברו ברגל עד לקרבת בית-הדפוס הממשלתי. על קטע פעולה זה פקד אליהו טמלר ("יהושע") שהגיע לשם כך מתל-אביב. הבחורים הטמינו את המרגמות באדמה על הגבעה שמול תחנת הרכבת, וכיוונו אותן לעבר בית-הדפוס הממשלתי. לאחר סיום המלאכה, הופעל מנגנון ההשהיה (שהיה מורכב מחומצה, שהיתה אמורה לחלחל לאיטה דרך שכבת צלולויד), והחבורה הסתלקה מן המקום מבלי שאיש הרגיש במעשיה. זה היה באמצע חודש מאי, שהוא כידוע חודש ללא גשמים בארץ-ישראל. אולם רצה הגורל ובאותה שנה ירד גשם זלעפות דווקא בחודש מאי. המים חדרו אל תוך המרגמות וניטרלו את מנגנון ההצתה, שאמור היה להפעיל את חומר הנפץ.
למחרת היום יצא דב אפרת, יחד עם שמעון לוי ("אבנר"), כדי להטמין בחצר של י.מ.ק.א. מרגמות מכוונות אל מול בניין מלון המלך דוד. מרגמות אלה לא היו מצוידות במנגנון השהייה, משום שהכוונה היתה להפעיל אותן במועד מאוחר יותר, שעדיין לא נקבע (חיכו לאיזה אירוע מיוחד שיקרה בירושלים ורק אז להפעיל את המרגמות). אולם לרוע המזל, נתגלו המרגמות על-ידי הש"י, שמסר על כך לבולשת הבריטית והמשטרה הוציאה את המרגמות מן האדמה עוד לפני שהוכנס בהן מנגנון ההצתה. ב-10.8.1946 התפרסם בעיתון הלונדוני The New Statement and Nation מכתב למערכת בחתימתו של טדי קולק וזה לשונו:
בנאומו בפרלמנט ביום חמישי, 1.8.46, הכחיש שר המושבות, מר הול, את הערותיו הנכונות של מר קרוסמן וקבע כי לא הסוכנות היהודית אף לא ההגנה עזרו למשטרה בגילוי המרגמות שהוטמנו אל מול מלון המלך דוד. האמת יכולה להיראות מן הציטוט מתוך העיתון "פלסטין פוסט":
"המפקח הכללי של המשטרה מבקש להביע את הערכתו לקצין המכס הערבי ולחבר הקהילה היהודית, אשר סיפקו מידע שהוביל לגילויין של שתי סוללות של מרגמות בירושלים ב-12 וב-13 ביוני 1945"
אני הוא "חבר הקהילה היהודית" אליו התכוון המפקח הכללי. אני קיבלתי את המידע בקשר למרגמות בתפקידי כקצין הקשר של הסוכנות היהודית, שפעלה בעקביות במלחמתה נגד הטרור, לבין השלטונות הבריטיים, ואני הוא שהעברתי את המידע הזה בדרך הרגילה.
נכונים דבריו של מר קרוסמן, שבתחילה הועבר על-יָדי לבולשת רק מידע כללי בדבר המרגמות שכוונו נגד מלון המלך דוד, וכן נגד בניינים אחרים של הממשלה, וכי מגלי המוקשים של המשטרה והצבא לא היו מסוגלים לגלות את המיקום המדויק של המרגמות. רק מאוחר יותר נמצאה במקרה אחת מסוללות המרגמות על-ידי ערבי. המרגמה השנייה נמצאה אך ורק לאחר שקיבלתי מידע נוסף והעברתי אותו לשלטונות. היו גם מקרים נוספים שבהם השלטונות הוזהרו על-ידינו בקשר לכוונות לפוצץ את מלון המלך דוד. דב אפרת המשיך להקפיד על העמקת הקונספירציה, ובין היתר דרש משמעון לוי (ששימש מפקד הח"ק לאחר מאסרו של יהודה נאות), לשנות את מקום מגוריו ולהימנע מלבקר בביתו. אולם ערב אחד, תכפו געגועיו של שמעון להוריו ולאחיו הקטנים והוא החליט לבקרם באישון לילה. מיד עם בואו לבית הוריו הוא נתקל במארב של הבולשת הבריטית; הבית הוקף בכוחות משטרה ושמעון לוי נלקח למעצר. על-אף כישלון המרגמות, עוררה הפעולה הד רב. התברר לציבור וכן לשלטונות ולמנהיגי היישוב, כי האצ"ל התאושש מן המכות שהונחתו עליו. מפקדים שלא נעצרו ירדו עמוק למחתרת ואת מקום העצורים מילאו צעירים שלא היו מוכרים. האצ"ל עבר ארגון מחדש וכן נרכשו בדרכים שונות נשק וחומר נפץ.
לאחר מעצרו של שמעון לוי, הוחלט למנות מפקד חדש לח"ק של ירושלים והפור נפל על שרגא עליס ("חיים טויט"), ממפקדיו הבכירים של הח"ק בתל-אביב. (את השם "חיים טויט" קיבל שרגא עליס בהיותו בקורס "סגנים" שהתקיים בשוני בסוף שנת 1943. באותו קורס הכינו את החניכים לקראת הכרזת המרד ופתיחת שורה של פעולות צבאיות נגד שלטון המנדט הבריטי. בקורס הִרבו לדבר על הקרבה ועל האפשרות של מוות, אם בפעולה עצמה ואם באמצעות הגרדום. העיר שרגא: מדוע מדברים כל הזמן על "טויט" - מוות באידיש - מדוע לא נדבר על "חיים". מאז דבק בו השם "חיים טויט"). על-פי ההוראות שקיבל, הגיע שרגא לרחוב שמואל-הנביא בירושלים בשעה אחת בצהריים ועמד ליד הכניסה לגן-חיות הירושלמי. הוא החזיק עיתון "הארץ" בידו השמאלית וחיכה בסבלנות שמישהו ייגש אליו ויאמר את הסיסמה. בשעה היעודה הוא הבחין באדם מתקרב. היה זה דב אפרת, שבא לפגוש את מפקד הח"ק החדש שלו. אפרת עצר לרגע, התבונן בשרגא והמשיך בדרכו. כעבור מספר דקות הסתלק עליס מן המקום ועל פי ההוראות שקיבל, חזר בשעה שתיים. שוב הופיע אפרת המסתורי, שוב התקרב אליו והמשיך לדרכו. כך חזר המחזה על עצמו עוד מספר פעמים, עד שלבסוף ניגש אפרת אל שרגא ואמר את הסיסמה. שרגא נרתע תחילה, כי כבר החל לחשוד שמא טומנים לו מלכודת. אולם לבסוף ענה את חלקו בסיסמה ושאל את אפרת: "מדוע לא פנית אלי כשראית אותי בפעם הראשונה?"
"רציתי להיות בטוח שזה אתה ולא מישהו בלתי רצוי", ענה.
"חיים טויט" שוכּן בחדרו של יוסף אבני-דנוך ("אבני") בדירת מרתף בשכונת מחניים. ההוראות שקיבל מאפרת היו להקפיד על חוקי הקונספירציה; להישאר כל היום בבית ולצאת לרחוב רק בשעות החשכה. הדבר היה קשה מאוד ולא התאים לטמפרמנט הסוער של "חיים טויט" ואמנם, כעבור מספר ימים הוא החליט לצאת ולהתבונן ברחובות ירושלים גם לאור היום. לרוע מזלו, פגש בידיד של אחותו מתל-אביב. אותו ידיד ניגש אליו ואמר:
"שלום שרגא, מה אתה עושה בירושלים?"
"אתה טועה, אני לא שרגא". (הוא הרכיב משקפיים ובכך קיווה שלא יזהו אותו).
אותו ידיד חזר לתל-אביב וכשפגש באחותו של עליס אמר לה: "משהו מוזר מאוד קרה לשרגא; פגשתי אותו בירושלים, אולם הוא התכחש לזהותו".22
באוגוסט 1945 נערכה "החרמה" של חומר נפץ ונפצים ממחסני "סולל בונה" בגבעתיים. חלק מחומר הנפץ נשלח, בתחילת ספטמבר, לירושלים באמצעות מכונית נושאת ירקות (הנפצים נשלחו בנפרד באמצעות חברת מוניות). אפרת היה נוכח בשעה שפירקו את המטען היקר בגבעת שאול, ובאותה הזדמנות מסר לו שמואל אמיתי ("מייק") (ששימש מזכיר המחוז) פתק לקבלת החבילה מחברת המוניות "עתיד". אפרת שם את הפתק בכיס מכנסיו וחשב למסור אותו לקשרית שלו, עדינה חי ("תחיה"), כדי שתדאג לקבל את החבילה. למחרת בבוקר הלך אפרת לפגישה עם מ' והפתק עדיין בכיסו. הפגישה התקיימה בכניסה למלון "סאן-רמו" בפינת הרחובות שטראוס והנביאים. המקום היה סואן והעובדה שלמלון היו שתי כניסות איפשרה להסתלק בנקל מן מלון ולהעלם בתוך הקהל הרב שהיה שם. אפרת נכנס בכניסה אחת ועם סיום הפגישה - יצא דרך הכניסה האחרת. מיד בצאתו, הקיפו אותו שלושה בריטים לבושים אזרחית ובאקדחים שלופים "הזמינו" אותו להיכנס למכונית שחנתה בפינה. אפרת ישב במושב האחורי בין שני בריטים ולפתע נזכר בפתק שנשאר בכיסו. מחוסר אפשרות לבלוע את הפתק, הוא הכניס אותו יחד עם רשימה בכתב סתר שכללה את מועדי הפגישות לאותו יום, לתוך החריץ של ריפוד המכונית והניח כי לכשיימצא כבר תהיה החבילה במחסני הארגון. הבריטים הובילו את העציר למשרדי הבולשת, והחוקר קרטיס קידם את פניו באומרו: שלום מר דב בן-צוריה (זה היה שמו של אפרת בהיותו בפלוגת העבודה בראש-פינה). אפרת הושיט לקרטיס את תעודת הזהות שלו, בה הופיע בשם יצחק זיגלבוים (בשם זה נשפט אפרת ובשם זה גם ברח מבית-הסוהר ב-4.5.47 כאשר לוחמי האצ"ל פרצו את מבצר כלא עכו ושיחררו עשרות אנשי אצ"ל ולח"י). בתשובה לשאלתו של קרטיס, סיפר אפרת כי הוא סוחר בשוק השחור - תשובה ששיחררה אותו מלמסור פרטים על עבודתו. השיחה התנהלה בניחותא והנה לפתע נכנס מישהו והניח שני פתקים על השולחן. אפרת, שזיהה את הפתקים, הסתער על השולחן, חטף את הפתקים וקרע אותם לחתיכות קטנות. השוטרים שהיו בחדר התנפלו על אפרת, הכו אותו וכבלו את ידיו באזיקים. בכך נסתיימה החקירה ואפרת הובל לבית-הסוהר, שם פגש חברים ותיקים. הבולשת הצליחה לאחות את קרעי הפתקים, והחבילה על שם מר וידנפלד, שהכילה נפצים, שימשה את התביעה במשפט הצבאי שנערך לאחר מכן. ב-30 באוקטובר נמצא אפרת אשם בהחזקת 200 נפצים ונידון לשבע שנות מאסר.23 דב אפרת הוסגר לבריטים על-ידי ההגנה. שמו וכן הפרטים על הפגישה בפרוזדור המלון "סן-רמו", נודעו לש"י על-ידי מ', איש אצ"ל שעבד בשירות ההגנה, והש"י הוא שמסר אותם לבולשת הבריטית. אפרת העביר מבית-הסוהר מכתב, בו האשים את מ' בבגידה. לאחר בירור - גורש מ' משורות האצ"ל.
הערות: 
1. ראיון המחבר עם אליהו לנקין.
2. האצ"ל, אוף מקורות ומסתכים, חלק ב, עמוד 172.
3. ראיון המחבר עם: רחמים כהן, זאב אפלבוים, אריה גור, משה שטיין, ויוסף אבני.
4. ראיון המחבר עם רעננה מרידור.
5. ראיון המחבר עם יוכבד טוביאנה.
6. ריצ'רד קאטלינג The Palestine Triangle p. 158
7. האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, חלק ב, עמוד 683.
8. מנחם בגין, המרד, עמוד 153.
9. ניב, מערכות האצ"ל, חלק ד, עמוד 44.
10. אזף, הוא יונה רוסקין, היה פרובוקטור נודע בשירות הבולשת הצארית ברוסיה. אריה בן-אליעזר הגיע ארצה מארצות-הברית, צורף למפקדה ונעצר על-ידי הבולשת מאחר ששמו הופיע ברשימה שמסר חילביץ לבריטים.
11. האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, חלק ג, עמוד 675.
12. מסמכי משרד המושבות הבריטי CO/733/75156/151/44 .
13. ראיון המחבר עם: אליהו לנקין, יהודה נאות-גלובמן, לאה אשכנזי. וכן: איתן לבני, המעמד, עמוד 94.
14. ראיון המחבר עם יהודה נאות-גלובמן.
15. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 539
16. שם, עמוד 537.
17. אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמוד 88.
18. את"ה 112/1512.
19. מ"ז, עדות ד"ר הפנר.
20. ארכיון המפלמ"ח, 801/16 וכן ראיון המחבר עם מאיר פעיל.
21. ש"ה ברגמן, "בעיות", אייר-סיון תש"ה, עמוד 155.
22. ראיון המחבר עם שרגא עליס.
23. ראיון המחבר עם דב אפרת.
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
10:20 06.12.04 |
|
|
34. המסמך הגנוז מארכיון צה''ל שמצביע על מי שהסגיר את...
בתגובה להודעה מספר 17
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 26.01.05 בשעה 03:25 בברכה, פילוביץ שחף
 המסמך הגנוז מארכיון צה''ל שמצביע על מי שהסגיר את...
ד"ר שלמה (לוי) לב עמי מ"מ מפקד האצ"ל וראש המטה של האצ"ל, באיזה רכב השתמשו אנשי הסיזון (של חיים וייצמן) ואת מי הם שלחו להצביע על זהותו האמיתית של ד"ר שלמה (לוי) לב עמי ולא כפי שהיה רשום בתעודת זהות שהציג לשוטרים הבריטים....
בעקבות מעצר זה - הלשנה זו, ד"ר שלמה (לוי) הועבר לחקירה במגרש הרוסים בירושלים, אז זה היה תחנת משטרה בריטית ולאחר חקירה בה הוא לא נשבר ולא הלשין על חבריו מהאצ"ל, הוא הועבר לעכו ומשם לגלות/בית המעצר בקניה/אריתריאה...
29. פרק ו': ד''ר שלמה לב עמי מספר, 'מבעד לסורגים, באפריקה'
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6288&omm=29&viewmode= מצ"ב הקישור לעדות ממקור ראשון של ד"ר שלמה (לוי) לב עמי שכתב בספרו "האשמים", שאת הציטוט אני מביא כאן בהמשך למסמך שנגנז:
28. פרק ה': ד''ר שלמה לב עמי מספר, 'במרד נ' השלטון הבריטי'
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6288&omm=28&viewmode= 
תרשים זרימה
(חובה לכוון את המסך לעיל או לחילופין לכוון את התצוגה בתחתית ההודעה.)
ינובסקי שמואל
ב-1 בינואר 1945 אמור היה לוי לפגוש את שמואל ינובסקי בתחנת המוניות "קשר", בשדרות רוטשילד בתל-אביב. בדרך-כלל נהג לוי לנסוע לירושלים באוטובוס ערבי, שתחנתו הראשית היתה ביפו. אולם הפעם שינה ממנהגו, לא במעט בגלל מעמדו המיוחד של ינובסקי - קבלן שהִרבה לעבוד בשירות הצבא הבריטי, ולכן החזיק תעודות של האינטליג'נס הבריטי, שאפשרו לו מעבר חופשי בדרכי הארץ. כיוון שהכיר רבים מן הקצינים הבריטים, אמר ינובסקי ללוי כי לא תהיה להם כל בעיה להתגבר על מחסומי הצבא שהוצבו בדרכים.
http://www.daat.ac.il/daat/history/sezon/14-2.htm
ד"ר בנימין לובוצקי
-1 בינואר 1929 נפתחה בוארשה פגישת המפקדים הראשונה העולמית הראשונה, בה השתתפו מלבד כל הסניפים הארציים של "ברית תרומפלדור" גם זאב ז'בוטינסקי וד"ר יעקב הופמן. פגישה זו ארכה שלושה ימים; יצרה את עיקרי תקנון בית"ר ואת עקרונות בית"ר האידיאולוגיים ובחרה בזאב ז'בוטינסקי לראש בית"ר, ובביתרי"ם אריה דיסניצ'יק, ד"ר יעקב הופמן, בנימין לובוצקי ואהרון פרופס כחברי המפקדה העליונה של בית"ר העולמית.
http://www.betar.org.il/history/pages/b_steps.htm
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
09:17 13.01.05 |
|
|
38. ד''ר שלמה (לוי) לב עמי מספר על בגין ביום ה-30 לפטירתו
בתגובה להודעה מספר 21
|
הכתבה הופיעה במגזין בארץ ישראל שיצא במיוחד ליום ה-30 לפטירתו (שיח מפקדים) של רה"מ מנחם בגין ז"ל בכלל והמפקד של אירגון האצ"ל בפרט.
כותרת הכתבה:
"אמרנו לבגין: לוחמים לא חסרים לנו, חסר לנו מנהיג"ד"ר שלמה (לוי) לב-עמי מתייחס בהמשך לכתבה/מפקדים מספרים, לכתבתו של
יעקב מרידור בכלל ולמסמך שצורף לכתבה בפרט במכתב רשמי שנשלח
לגורמים הרילוונטים בכלל ולשרת החינוך לימור לבנת ושר הבטחון שאול מופז. 
להלן: המכתב מתאריך 11.1.2005 שנשלח לגורמים הרילוונטים לידיעה בכלל ולשרת החינוך לימור ליבנת ושר הבטחון שאול מופז בפרט.
למכתב צורפו נספחים:
1. כתבתו של יעקב מרידור.
2. מסמך גנוז מארכיון צה"ל מס' 496/58 - מתאריך 1.12.1943(התפטרות מרידור)
3. מסמך גנוז מארכיון צה"ל מס' 496/59 - מתאריך 26.1.1944 (בגין מקבל עליו את תפקיד מפקד האצ"ל)
4. מסמך מהספר האירגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, כרך ג' עמ' 23, 24 מקריאת מכתבו של ד"ר שלמה (לוי) לב-עמי, ניתן להבין שיעקב מרידור לא מסר את הפיקוד למנחם בגין, אלא מי שמסר לו את הפיקוד, הייתה המפקדה שבראשה עמד ד"ר שלמה (לוי) לב-עמי ששימש כמ"מ האצ"ל לבקשת חברי המפקדה ומפקדי המחוזות בכלל ולבקשתו של מנחן בגין בפרט, עד שיסיים את כל תהליך שיחרורו מהצבא הפולני ויעלה ארצה בצורה חוקית. לידיעתכם/ן ולשיפוטכם/ן!! 
נספח 1
 נספח2
 נספח 3
 נספח 4
 
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
04:36 26.03.05 |
|
|
43. ד''ר שלמה לב עמי ומפקד הימ''מ לשעבר בונים תיבת נח......
בתגובה להודעה מספר 42
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 26.03.05 בשעה 04:55 בברכה, פילוביץ שחף
ד"ר שלמה לב עמי ומפקד הימ"מ לשעבר - בן-שימול, בונים תיבת נח......ד"ר שלמה (לוי) לב-עמי, מ"מ מפקד האצ"ל, ראש המטה הכללי של האצל,
ראש אגף ההדרכה של האצ"ל וחבר המפקדה של האצ"ל, בן 86 כיום כתב
מאמר מדהים שכותרתו: לבנות תיבת נח לקראת המבול - המצ"ב. קצין משטרה לשעבר ומפקד הימ"מ מיום הקמתו על ידי המפכ"ל לשעבר
אסף חפץ, בונה בימים אלה את תיבת נח אי שם בנגב הדרומי, חשיפת
הסיפור בתכנית עובדה של אילנה דיין לפני שלושה שבועות, מביאה
לנו את התמונות, את דבריו של מר בן-שימול ואחיו ואת דבריו של
המפכ"ל לשעבר אסף חפץ. מה שמדהים ביותר, שד"ר שלמה (לוי) לב-עמי ומר בן שימול לא מכירים
אחד את השני, לא תיאמו מראש את עצם הרעיון לבנות תיבת נח לקראת
המבול, אבל מי שקורא את המאמר ומי שצפה ושמע את התכנית - עובדה,
מבין ששניהם מדברים על אותו דבר = מדינת ישראל בסכנה !! מצ"ב מספר תמונות מתכנית עובדה של אילנה דיין: 
מצ"ב מאמרו של ד"ר שלמה (לוי) לב-עמי:
מצ"ב תתי-אשכולות למידע, כתבות ומאמרים נוספים:
42. ד''ר שלמה לב-עמי מהאצ''ל שלח מכתב ליו''ר הכנסת ריבלין
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6288&omm=42&viewmode=
4. ד''ר שלמה לב-עמי: ''מפקדת האצ''ל בשנות המרד''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6288&omm=4&viewmode=
10. ד''ר שלמה לב-עמי: 'האשמים, איך להציל את ישראל מאוהביה'
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6288&omm=10&viewmode=
21. כתבות !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6288&omm=21&viewmode=
http://tinyurl.com/5a2yl לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
