מסמך 1969: איסר הראל נגד ממשלת ישראל  

כל הגיבורים והעלילות הללו, ולצדם להקה גדולה של שרים, קצינים ופקידים, סכסוכים פוליטיים ומלחמה בין עיתונים, צצים מבין 82 עמודיו של פסק דין שנימוקיו נשמרו בסוד עד החודש: בג"ץ 130/68, "איסר הראל נגד מדינת ישראל". אגרנט והשופט משה לנדוי, שניים משלושת השופטים שדחו את עתירת הראל נגד החלטת הממשלה לאסור את פרסום ספרו ("הבית ברחוב גריבלדי") על מבצע לכידת אדולף אייכמן, היו גם בתום מלחמת יום הכיפורים יו"ר וחבר בוועדת אגרנט, שפטרה את רה"מ מאיר ואת שר הביטחון דיין מאחריותם למחדלי המוכנות למלחמה והמליצה להדיח מתפקידיהם קצינים בכירים.

הראל. הסתכסך עם יורשו

קריאת נימוקי אגרנט בעד הממשלה ונגד ראש המוסד לשעבר, הראל, מספקת בדיעבד רמז להעדפת הדרג המדיני על פני עובדי המדינה הכפופים לו; אגרנט הזדעזע מחריפות האשמותיו של ראש המוסד לשעבר וציטט בהקשר זה את הלורד ארונגהאם, שכתב כי האשמות מופרכות כאלה "מפלצתיות עד כדי הרס כבודה של מלכת אנגליה". בין עורכי דינו של הראל היה פרקליט המדינה לשעבר, ארווין שימרון. את המדינה ייצג היועץ המשפטי לממשלה משה בן-זאב, שלידו עזר מישאל חשין, כיום המשנה לנשיא בית המשפט העליון.

למעט משה שרת, כל ראשי הממשלה של ישראל עד 1983, מדוד בן גוריון ועד מנחם בגין, היו מעורבים במידה זו או אחרת בפרשה, שהחלה בלכידת אייכמן ב-1960, נמשכה בהיתרים שנתנו בן גוריון ולוי אשכול להראל, להיעזר בחומר של המוסד לצורך חיבור ספר, והסתבכה כשממשלת אשכול ביקשה לבטל את ההיתר.

בעוד עתירתו של הראל נשמעת, מת אשכול וראשות הממשלה עברה למאיר. הראל, שפירסם לבסוף, ב-1975, את ספרו על מבצע אייכמן, "הבית ברחוב גריבלדי", מת לפני שנתיים בגיל 91. דחיית פרסום ההתייחסויות החריפות כלפיו עד לאחר מותו חסכה ממנו עוגמת נפש רבה.

ב-1960 שיקרו ראש הממשלה בן גוריון ושרת החוץ מאיר בהודעות רשמיות, בין השאר לאו"ם ולממשלת ארגנטינה, באומרם שחטיפת אייכמן מבואנוס איירס בוצעה בידי "מתנדבים" ש"חכרו מטוס" - גירסה דומה לזו של בן גוריון לאחר קטל האזרחים הפלשתינאים בפעולת קיבייה ב-1953, כביכול נקם של מתיישבי ספר. מהנימוקים שנודעו עכשיו עולה שממשלות אשכול ומאיר שיכנעו את אגרנט, לנדוי והשופט משה זילברג שפרסום האמת, לפיה סוכני המוסד היו מאחורי המבצע ואייכמן הוטס במטוס של חברת "אל-על", יחדש ויחריף את המשבר ביחסיה עם ממשלת בואנוס איירס, יסכן את יהודי ארגנטינה ויכביד על המאבק המדיני בעקבות מלחמת ששת הימים.

השופטים קיבלו גם את טיעוניו של ראש המוסד מאיר עמית, יורשו ושנוא נפשו של הראל, שפרסום פרטים מבצעיים בחתימת סמכות ביטחונית כה רמה - ראש המוסד לשעבר הראל בכבודו ובעצמו, בניגוד לאיסור המוטל על עובדים זוטרים ממנו בקהילת המודיעין, יגרום נזק למקורות ולשיטות. לעמדת עמית הצטרפו (ב-67') הרמטכ"ל יצחק רבין וראש אמ"ן אהרן יריב.

הראל היה בעל בריתה של שרת החוץ מאיר, ויריבו של ראש אמ"ן עמית, במחלוקת על מידת הסכנה בפעילות המדענים הגרמנים במצרים, בראשית שנות ה-60'. על רקע זה התפטר, שבועות מעטים לפני התפטרות בן גוריון מראשות הממשלה. לאחר מכן התמנה הראל ליועצו של אשכול לענייני מודיעין וביטחון, אך התפטר בעקבות חיכוכיו עם עמית, שעבר מאמ"ן למוסד.

לאחר חטיפתו ורציחתו בצרפת של מנהיג האופוזיציה במרוקו, מוחמד בן-ברקה, בידי שליחיו של המלך מוחמד אך בסיוע ישראלי, תבע הראל לשווא את פיטורי עמית "ונתגלע מתח רב בין הראל לבין אשכול", כדברי השופטים, עד להתפטרותו. לטענת הראל, ביטול ההיתר שנתן לו אשכול להסתייע בחומרי המוסד בכתיבת ספר על אייכמן נבע בין השאר מאיבה אישית של עמית כלפיו. נימוק נוסף, לדעת הראל, להתנגדות הממשלה לפרסום ספרו: חשש של אבא אבן, שר החוץ בממשלות אשכול ומאיר, שהיה ב-1960 ראש המשלחת החגיגית ששוגרה לארגנטינה בטיסה מיוחדת של "אל על" כדי להסוות את הסיבה האמיתית, העברת אייכמן, שהפרסום יגרור יחס שלילי כלפיו בארגנטינה.

ההתנצחות בין ראש המוסד לשעבר, שהיה בין 1948 ל-1963 סמכות ביטחונית חשאית ומעוררת יראה, לבין פטרוניו לשעבר ומי שנשארו עובדי המערכת הממלכתית, עסקה גם בהבדל שבין החלטות הצנזורה הצבאית (שהסכימה לפרסום ספרו של הראל, בהשמטות ובהונאות קלות) לבין זכותה של המדינה לכפות על עובדיה, בהווה ולשעבר, חובת סודיות. היבט אחר היה המאבק בין "מעריב", שעמד לפרסם את ספרו של הראל, לבין "ידיעות אחרונות", שהגיב בבקשה לראיין עובדי מוסד אחרים על פרשת אייכמן. עורכי העיתונים השפיעו על הרכב ועדת השרים שהתמנתה לחפש מוצא מהסבך.

בדיון המשפטי טען הראל שבניצוחו של עמית הדליף המוסד לעיתונאים ישראלים בפאריס, ישעיהו בן פורת ואורי דן, פרטים סודיים על חלקו של המוסד בפרשת אלי כהן. בפני ביהמ"ש הוצגו מימצאי ועדת חקירה בראשות איש המוסד, שלמה כהן אברבנאל, שמצאה בסיס קלוש בלבד לטענה זו.

אגרנט וחבריו קבעו שאין יסוד לטענות הראל בדבר חוסר תום הלב של אשכול, אבן ועמית וש"בית המשפט רואה בעין רעה את העלאתן של האשמות מופרכות אלה". אגרנט הצדיק, כ"סוד רשמי", את זכותה של הממשלה למנוע הפרכה של הגירסה השקרית שהפיצה ב-1960 ממשלת בן גוריון. "הדבר עלול להביא להרעת היחסים עם ארגנטינה ולכן טרם הגיעה השעה לפרסום הספר", פסק, "הממשלה היא גוף קולקטיווי. מוטלת עליה בכל ימות השנה האחריות הכבדה, שאין למעלה ממנה, הכרוכה בניהול העניינים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של המדינה. הממשלה לא היתה מצווה להתפנות ולהקדיש מזמנה כדי לשמוע את דברי טיעונו של העותר מפיו", אך מאחר שנמנעה ממנו האפשרות להתבטא בפניה, לא הוטלו עליו הוצאות. לדברי אגרנט, אילו היתה אמת בהאשמותיו של הראל כלפי אשכול (המנוח, בעת כתיבת פסק הדין) ואבן "היה הדבר עלול לגרום למשבר מדיני חמור במדינה". השופטים "מביעים את מורת רוחנו על התנהגותו הבלתי הולמת" של הראל, בהעלאת ההאשמות ובניסוחן בעתירה, "דווקא משום התפקיד שמילא משך שנים כראש השירותים הביטחוניים החשאיים של המדינה, פעל רבות לטובתה והשיג למענה הישגים חשובים".
http://new.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=10&itemNo=545979

שלמה נקדימון: מותו של סוכן- ''איסר הראל'' !!
http://rotter.net/forum/gil/5294.shtml

''כך תליתי ושרפתי את אייכמן..'' |קשה לקריאה|
http://rotter.net/forum/gil/5770.shtml

4. ''קסטנר העניק לי את השקט'' אמר אייכמן ימ''ש...!!
http://rotter.net/forum/gil/5418.shtml#4

**

ש_ש
חבר מתאריך 7.4.02
49660 הודעות 15:36 02.03.05

מת חוטפו של אדולף אייכמן, צבי מלחין, ממחלה בגיל 77

מת חוטפו של אדולף אייכמן, צבי מלחין, ממחלה בגיל 77 (שלמה שמיר)

בשבילו כולם בני אדם. צבי מלחין צילום: מאיה בירגר באומל

הלוויה ביום שישי

צבי מלחין, איש השירותים החשאיים שחטף את אדולף אייכמן ב-1960, נפטר היום בגיל 77 (הארץ). מלחין כתב, בין השאר, את הספר "אייכמן בידי".

"צוותי העיקוב בלונדון פעלו בשיטת "המסרק". זו שיטת עיקוב שהגה בשנות ה-60 צבי מלחין, מבכירי היחידה המבצעית של השב"כ ואחר כך המוסד. בתמציתה קובעת שיטה זו, כי במקום לעקוב אחר היעד לכל מקום שהוא פונה, מוטב להמתין לו באזורים שאליהם הוא צפוי להגיע."
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=417896

יהי זיכרו לעד

אורי דן, העיתונאי/סופר, מספיד את צבי מלחין בבית העלמין:

אמן ריגול

אורי דן נפרד מצבי מלחין ז"ל - סוכן המוסד שלכד את אייכמן, צותת לנאצר, עזר למרוקאים, לכד מרגלים סובייטים בלב תל-אביב והפך לאגדה עוד בחייו

אורי דן
4/3/2005 14:00

בתחילת שנות השישים ביקש צבי מלחין מהממונה על השירותים החשאיים הישראליים, אביהם ומייסדם, איסר הראל, שישלח אותו למרוקו לייעץ לחצר המלך. באותה תקופה נרקמו בהסתר היחסים המיוחדים בין המלך חסן השני לישראל והוא ביקש שישראל תאמן את שירותי הביטחון של מרוקו.

מלחין ביקש לצאת קצת מן השגרה של המבצעים החשאיים שבהם עסק עד אז ולשמש כיועץ, מדריך, למרוקו האקזוטית. "כולם ייסעו למרוקו, אבל אתה לעולם לא תדריך את הערבים, רק את היהודים", פסק "איסר הקטן", כפי שכונה בגלל קומתו הנמוכה.

צביקה עצמו סיפר לי בשעתו בגאווה על האפיזודה הזאת וראה בכך מחמאה. כאילו אמר לו איסר, לך צביקה יש יכולות וכישרונות כל כך יוצאי דופן בתחום המלחמה החשאית, שאסור בשום פנים שלא יהודים יידעו עליהם. . .

לימים- כשיצא צביקה למשימות מודיעין במרוקו- היה זה כדי להשיג מודיעין נגד המיליטנטיות הפאן-ערבית של נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר אשר בחר במרוקו כדי לכנס את ועידת מדינות ערב על מנת לדון, בין השאר, בביצוע הטיית מקורות הירדן, על מנת להצמיא את ישראל.

צביקה בקושי נמלט ממרוקו בטרם התכנסו מנהיגי ערב. הנשיא נאצר הוא אדם לא בריא, כנראה חולה, דיווח הסוכן: "רגליו מטפסות בקושי ובכבדות במדרגות"- הבחנה שנתגלתה כמדויקת.

מלך האימפרוביזציות

איסר הראל ידע לבחור בצוות של עילויים לשב"כ שאותו הקים בחיתוליו ולאחר מכן למוסד. את רפי הנטמן שהפך לאיתן, את צבי מילכמן שהפך למלחין, את המפקד יוצא הדופן שהוריש לשב"כ עמוס מנור, ואחרים. בישראל שמנתה בקושי מיליון תושבים בשנות החמישים, הסודיות סביב ארגונים אלה היתה שם המשחק עד אשר אסור היה לפרסם בכלל שה"שין בית" (שב"כ דהיום) והמוסד קיימים.

צבי מלחין הספיק להשתתף במלחמת השחרור ב-1948 כחבלן תוך כדי מלחמה גם בדרוזים, ולאחר שלמד בבית הספר הטכני שליד הטכניון בחיפה. כשהצעיר הבלונדי החסון תכול העיניים, שבגיל מאוחר יותר דמה לשחקן החביב והטוב ספנסר טרייסי, השתחרר - הוא רצה לעסוק במשחק. אמנות הבמה משכה אותו. לעתים כתב מערכונים מצחיקים ודיאלוגים מדהימים.

את אמנות המשחק יישם בעולם אחר לגמרי-כשהתנדב לשירות הביטחון עבד בחיפה. שם פגש בו רפי איתן שהיה ממונה על עיקוב אחרי גורמים עוינים בקרב הערבים בצפון, ששנאתם בערה בשל התבוסה שזה עתה נחלו במלחמה שבה פתחו נגד ישראל. "מבצע חשאי מודיעיני הוא מוצלח רק אם ביכולתך לחזור שוב ושוב ולבצע אותו - משום שהאויב לא קלט בכלל שביקרת אצלו", חזר ושינן לי צבי מלחין.

"עשיתם יחד דברים גדולים", אמרתי השבוע לרפי איתן כשישבנו בבוקר הקודר למחרת מותו של צביקה אצל האלמנה רוני מלחין באפקה, בין ציוריו הנפלאים של צביקה המקשטים את הבית. "בכלל לא הרגשנו בכך", הפטיר רפי כלאחר יד. אכן, אילו ניתן היה לפתוח את ספרי המבצעים של צביקה בשב"כ ובמוסד ניתן היה לפרסם רומן מתח בהמשכים, במשך יום יום במהלך חודשים ארוכים.

את פקודות המבצע היה צביקה נוהג לכתוב בכתב עגלגל מסודר ובהיר תוך כדי פירוט מדוקדק. פעמים רבות היתה פקודת המבצע שלו כמין מחזה, שבו הועיד לעצמו צביקה את התפקיד המורכב והמסוכן ביותר כמלך האימפרוביזציות.

הצגת תיאטרון

כך גם כשקיבל מראש השב"כ עמוס מנור יד חופשית להתלבש על מערכת הריגול של הק-ג-ב בישראל. עד אז נוהגים היו בשב"כ לעקוב בכבישיה הצרים של ישראל במכוניות רבות ושונות אחרי נציגי הק-ג-ב שיצאו מהשגרירות שלהם ברמת-גן. כמובן שהנציג הבכיר שבהם, סוקולוב, חש בעיקוב ולא ביצע את המפגש עם סוכניו. "אמרתי להם לפזר את המכוניות, אין לי צורך בהן", סיפר צביקה.

הוא פיתח שיטה אחרת שכונתה "המסרק". במקום לרדוף אחרי קצין המודיעין הסובייטי ימתינו לו אנשיו של מלחין כצופים באזורים מוגדרים. בתקופה של טרום מחשבים שרטט צביקה את מפת העיקוב, כיצד היא תנוע מריבוע לריבוע כשהחשוד לא חש בטבעת המתהדקת מסביבו. לכן כאשר הטבעת סגרה על סוקולוב הסובייטי בשטח הידוע כיום ככיכר המדינה, לא זיהה צביקה את הישראלי שמסר תיק מסמכים לסוכן הרוסי. כשעקב אחריו הגיע לרחוב ברנדס בתל-אביב, והשם על הדירה היה של ד"ר ישראל בר, פרשן צבאי בכיר, בעל קשרים הדוקים בצמרת הביטחונית.

באותו זמן חזר רפי איתן מלונדון לתפקידו כראש המבצעים של השב"כ. "כשהתברר לנו שהרוסי החזיר את המסמכים לישראל בר, הבאנו את הפרשה להחלטת איסר הראל ב'מטה10' של שירות הביטחון שישב אז ברחוב בוטרוס ביפו. איסר פקד -'לעצור מיד!'". כך התפוצצה ברעם הפרשה של ישראל בר, האיש שזכה באמונם המלא של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ומנכ"לו שמעון פרס, ונחשף כמרגל סובייטי.

הצגת תיאטרון שלמה ארגן צבי מלחין כדי לעקוב אחרי המזרחן הנודע אהרונצ'יק כהן בקיבוצו שער העמקים, לשם הגיעו גם כן נציגי הריגול הסובייטי למפגשים חשאיים. "אילו היה לי בקהיר סוכן אחד כזה הייתי שקט יותר", אמר אז איסר הראל לעורך הראשי האגדי של "מעריב", אריה דיסנצ'יק ז"ל, כאשר נמתחה ביקורת על מעצר כהן.

"לא האמנתי שתצליח"

הצלחתו הגדולה של צביקה בפיצוח סודות המדענים הגרמנים, יוצאי הרייך השלישי, בסיועם לנשיא נאצר, היא גם שתרמה, מבלי שהתכוון לכך לנפילתו של איסר ממרום תפקידו בחורף 1963. בארוחת צהריים משותפת של צביקה ושלי עם אלוף-משנה (מיל') יוסק' ה יריב, מפקד בכיר במודיעין של צה"ל ואחר כך במוסד, סיפר יוסק' ה כיצד קיבל את צביקה בתחנת רכבת גדולה באירופה, בדרכו למשימה להביא את מסמכיהם של המדענים הגרמנים בשירות מצרים.

"לא האמנתי שתצליח היכן שאחרים נכשלו", אמר יוסק' ה לצביקה, "חששתי גם שתיתפס". אלא שצביקה חזר עם מאות מסמכים כבר באותו לילה. הוא חדר לכספת של האויב, צילם את המסמכים והחזיר אותם למקומם - במסגרת המוטו שלו-"לא להשאיר עקבות כדי שניתן שוב לחזור . . ."."היו שם גם מאות אלפי דולרים", סיפר לי צביקה, "כמובן שלא נגעתי בהם".

לעתים היו שלא האמינו במוסד למבצעים של צביקה. לכן התייצב ראש המוסד האלוף (מיל') מאיר עמית מפעם לפעם והקדים והודיע לנוכחים שכל מה שצביקה עומד לדווח להם על מבצע זה או אחר הוא אמת ויציב. כיצד חדר לשם, כיצד חמק ממשטרה זו או אחרת כשבר נפל לידיה, כיצד חש בסכנה ברגע הנכון כתוצאה מחושיו המחודדים והפסיק את המבצע.



צבי מלחין. את פקודות המבצע היה כותב בכתב עגלגל מסודר ובהיר /

אמונה בטלפתיה

צביקה האמין מאוד בטלפתיה והתעניין במחקרים ובהישגים בתחום זה שהשיגו בברית-המועצות לשעבר, גם עתה כשהיה על מיטת חוליו במשך למעלה משלושה חודשים בבית החולים בניו-יורק, ונראה היה כאילו יחלים. כשטלפנתי אליו חזר ואמר לי: "איך ידעת שהרגע חשבתי לצלצל אליך. . .". כבר היינו רגילים לאיתותים טלפתיים כאלה ברבות שנות ידידותנו הרבות, כפי שנפגשנו באקראי מוזר, מבלי לדעת איש על רעהו, בשאנז אליזה, בקאן, בריביירה או במנהטן, בדיוק, מעשה פלא כשחשבנו בלבנו שמוטב שניפגש לשוחח על הנושא החביב, מה יהיה על היהודים, או כדי לעבוד על ספר חדש.

הכנו שני ספרים שלא פרסמנו המבוססים על הניסיון האדיר שצבר צביקה במלחמה החשאית, יש דברים שביקש שלא אפרסם לעולם. לפעמים חש שהמוסד עושה טעות בכך שאינו מזמין אותו מפעם לפעם כדי להרצות למתנדבים חדשים. כדי לא להיכנס לתסכולים נכנס בכל יוזמת ההתקפה שלו לתחום האהוב עליו, הציור, מתוך החלטה שאין הוא רוצה ללמד אף אחד את תורת מלחמת המודיעין - כשגם היהודים לא רוצים ללמוד וממציאים את הגלגל בכל פעם מחדש.

תוך עשר שנים הפך לצייר מוערך וידוע מפריז דרך ניו-יורק לברלין ולטוקיו. את ההכרה בישראל קיבל מאדם ברוך לאחר שהפגשתי ביניהם ובעידודו של ידידו של צביקה, מוזי ורטהיים. בתערוכה שנערכה במוזיאון ישראל, הוצג ספר ציוריו, יומן דרום אמריקה, שבתוכו החל לצייר, בשעה שישב עשרה ימים ושמר על מנהל "הפתרון הסופי" אדולף אייכמן בבית המסתור בבואנוס-איירס, בימים שלאחר החטיפה. "אני עייף בשבת, זמני קצר ואם תבוא לקחת אותי לצביקה אגש לראות את עבודותיו", אמר לי אדם ברוך, בא, הציץ ונפגע, וכתב הקדמה לסט הליטוגרפיות שבחר מעבודותיו של צביקה.

צוות קטן

מלחין היה גאה גם בכפפות שעל ידיו שבהן כיסה את פיו של אייכמן כאשר לכד אותו ברחוב גריבלדי בבואנוס-איירס ב-1960. את הכפפות יצק כמין פסל ברונזה מדהים.

שם ביפו, על המרפסת של בניין מטה השב"כ בלב שוק הפשפשים, בניין ששופץ שם לאחרונה כבית מלון מפואר, היה זה רפי איתן שסיפר לצביקה שאיסר הראל הטיל עליו ללכוד את אייכמן וצביקה, כמובן, נקרא לצוות.

ממדינה שבה חיו אז בקושי שני מיליון יהודים, יצא הצוות הקטן הזה ובתוכו גם משה תבור ואברהם שלום, למסע בעקבות הנאצי, כדי להביאו לירושלים, או בצוללת ישנה של חיל הים או במטוס של אל על. מלחין התעקש שהוא עצמו ילכוד את אייכמן אחד על אחד, ורק לאחר מכן יזנקו יתר חברי הצוות על מנת להכניסו למכונית. הצלחת המבצע הביאה למוסד פרסום ומעמד עולמי והפכה את הראל לדמות החזקה בפועל בצמרת הישראלית.

אבל כשצביקה הביא את מאות המסמכים של המדענים הגרמנים שפעלו במצרים לפיתוח טילים ולייצורם, הפכו המסמכים לנשק נגד איסר, בידי יריביו, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס וראש אגף המודיעין האלוף מאיר עמית. הם טענו שאמנם קיימת סכנת הטילים הזאת, אך איסר מגזים בחומרתה ובצעדים שיש לנקוט, וזה הוביל להתפטרותו של הממונה על שירותי הביטחון.

"הצטערתי על כך", אמר לי מלחין, "אהבתי את איסר - אבל במודיעין מה שקובע הוא העובדות". בשם העובדות הללו ניסה לשווא צביקה להזהיר שהמצרים מכינים מלחמה (מלחמת יום הכיפורים) ובמסיבה בגן ביתו באפקה, סיפר לי צביקה, שהוא הזהיר לשווא את ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא.

העובדות קובעות

בשם העובדות הללו הזהיר צביקה, שוב לשווא, את צמרת המוסד שלא לצאת ללילהאמר בנורווגיה, שם רצחו סוכני המוסד את האיש הלא נכון. "זה שיגע אותי, לפעמים פתאום איש לא רצה לשמוע אותי". הוא התרחק מכישלונות אלה כמו מאש.

כך לא רצו לשמוע אותו כשהזהיר שהסוכן בצמרת המצרית, שסיפק לישראל את המידע על פרוץ מלחמת יום הכיפורים ממש ערב המלחמה, הוא סוכן כפול. "הוא היה השותף של הנשיא אנואר סאדאת ויחד התחלקו במאות אלפי הדולרים שהמוסד שילם לו", חזר ואמר לי צביקה בכעס, וחזר על כך כל השנים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, "ראיתי אותו מסתובב בלונדון עם הלוחית של שגרירות מצרים, וכך בא להיפגש איתנו, ללא פחד, ללא שום אמצעי ביטחון. ראיתי אותו מבלה בפריז במלון'ז' ורז' החמישי' בחברת רעייתו של סאדאת ג'יהאן ובתה - ולא האמנתי לו מהרגע הראשון. כך מתנהג סוכן שלנו בצמרת המצרית. זה היה חלק ממשחק ההונאה של סאדאת".

כל כישלון של המוסד כאב לו כאילו המשיך לעבוד שם - כאילו הילד הנפלא שלו הצחין בחיתוליו. אבל הציורים וספרי הציור שפרסם פיצו על הכל: כשנפל למשכב, מותקף בידי חיידק טורף בנובמבר שעבר בבית חולים בניו-יורק, היה ערב פגישות במוזיאון הגוגנהיים עם סיכוי יוצא דופן להציג גם שם את יצירותיו.

נקמתו של אייכמן

ניסיתי להתלוצץ עימו ליד מיטת חוליו בבית החולים, כשהרופאים בלואר איסט סייד מנסים לשכך את כאביו האיומים בגב וברגל. דומה היה שאיבד את הכרתו. ניסיתי לעודדו בדברי בדיחה, שהרי תמיד התייחס לחיים בהומור. זוהי נקמתו של אייכמן? שאלתי אותו.

עיניו הכחולות נפתחו, התבונן בי כועס מעט והשיב כהרף עין: "מה פתאום? איזה קשר יש לזה? ", כפי שסיפרתי לו מאוחר יותר. התגובה שלו במצב של עילפון ולפני שעבר שני ניתוחים קשים, טיפחה בי תקווה שצביקה שוב יתגבר.

השבוע, ביום שלישי, כבר היה בשיקום, בשלב מתקדם של החלמה. לרעייתו רוני, שגידלה שבט לתפארת בשנים הארוכות כשצביקה פעל בשירות המוסד ברחבי הגלובוס, אמר: "אני מודה לחיידק הזה, כתוצאה מזה אני יודע בוודאות שיש לנו ילדים נהדרים שטיפלו בי במסירות בחודשים האלה", והביאו לו גם שמונה נכדים.

"בעוד ארבעה שבועות אעמוד שוב על הרגליים", אמר לי וקולו חד וצלול כרגיל.

אז מה, ניצחת במבצע הגדול ביותר, השבתי, גברת על מלאך המוות?

"הרופאים אומרים לי", השיב , "שהם לא יודעים איך יצאתי מזה".

אבל למחרת, לפתע, הוא כבר לא יצא.

[email protected]
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/878/893.html

(ציטוט מהכתבה)
"שמעון פרס. כמנכ''ל משרד הבטחון היה לו יותר אמון במצרים מאשר באנשי המוסד. כך כתוב בכתבה." לא השתנה דבר, שמעון פרס סיכן את ישראל במסקנה שגויה עם המדענים ואת אותו שיקול דעת הפעיל במבצע אוסלו. מנהיגים דגולים בישראל לא רצו בפרס ואני תוהה מאין לו הכוח שיש לו. הייתכן שפרס אינו אלא חפרפרת בשלטון היהודי שנשלחה ע''י גורמים עוינים לרגל ולחבל בהישגיו של העם היהודי?
מצ"ב קובץ/הקטע המדובר + תגובות לכתבה:

אני, סדאם והתוכי / אורי דן
אינני רוצה אפילו לגעת במסיכת גז. זוהי מחאתי הפרטית

אורי דן
26/12/02

מי שזקוק למסיכת גז מוזמן לקבל חינם את מסיכת הגז שלי. רעייתי המסורה ורדה, הממונה על הגנת ביתנו, דאגה כמובן גם לרענון מסיכת הגז שלי. אבל אין לי צורך בה. במדינה יהודית שקמה ב­1948 גם על אפרם של ששה מיליון יהודים שהושמדו בתאי הגז של גרמניה הנאצית, אינני רוצה אפילו לגעת במסיכת גז. זוהי מחאתי הפרטית כנגד הדיפלומטים הציניקנים במערב אירופה, כולל בצרפת אך בעיקר בגרמניה, אשר בצביעותם ובעוורונם ממשיכים לחפש "הוכחות" נגד סדאם חוסיין.במחצית ינואר 1991, כשסדאם החל לשגר את טילי הסקאד שלו לישראל, מצאנו עצמנו יושב בחדר האטום חבושים במסיכות גז. היחיד שלא היתה לו מסיכה היה התוכי שלי ליפו, שהמשיך לקרוא "בגין! בגין!" מה יהיה על התוכי המסכן, הרהרתי, קרבן תמים ללא מסיכת גז, אם סדאם אמנם שיגר טילי גז מרעיל לאזור תל­אביב? למזלנו ליפו לא קיבל שבץ מרוב פחד, כשנראינו לו, אולי, כיצורים מן החלל.עם הישמע אות הארגעה מיהרתי להריסות הבתים בהם פגעו הטילים. בדרך אספתי בדרך כלל את ידידי צבי מלחין. "במדינה היהודית שלנו" אמר לי צביקה "אינני מוכן לחבוש מסיכת גז. לא בשביל זה הבאנו את אדולף אייכמן למ שפט בירושלים". צבי מלחין הוא קצין המוסד שלכד את אייכמן. מילותיו של צביקה הנחיתו מכה על התודעה שלי. נכון שכישראלים כבר קיבלנו קודם לכן מסיכות גז. אבל אז היה זה בחזית, כשהצבא המצרי הפתיע אותנו במלחמת יום הכיפורים בתעלת סואץ באקוטובר 1973. ב­1991 הפך הגז המרעיל לנשק מאיים בידי סדאם נגד אוכלוסיה אזרחית ללא אבחנה. דבריו הכעוסים של מלחין עוררו לכן גם בי את תחושת המחאה והרוגז. מאז אותו לילה ועד סוף המערכה האמריקאית לגירוש העיראקים מכווית, לא נגעתי יותר במסיכה. את הלקח הזה אני מקדים ומיישם היום. קיוויתי שמיד אחרי אותו חורף 1991, ישראל תעשה הכל כדי לחסל את סדאם. המוסד, כמו יתר גופי המודיעין שלנו, לא הפיל שערה מראשו, ועתה הוא מאיים שוב. ראשי הממשלה השונים בעוורונם היו עסוקים בעשיית שלום מטורפת עם בן בריתו של סדאם, יאסר ערפאת. אז תעשו לי טובה, קחו ממני את מסיכת הגז. גם ליהודים יש זכות לנשום זקופים במולדתם.
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/405/873.html

נפטר הסוכן שלכד את אייכמן בידיו

סוכן המוסד צבי מלחין הלך שלשום לעולמו בגיל 77. מלחין לכד את אייכמן ופיקד על מבצעים נוספים

מנחם רהט ובועז גאון, ארה''ב
3/3/2005 8:40

צבי מלחין, אחד מגדולי הסוכנים החשאיים שידעה ישראל, נפטר שלשום בביתו בניו-יורק, בגיל 77. האיש שעמד מאחורי לכידתו של אדולף אייכמן ופיקד על מבצעים סודיים רבים, הפך אחרי פרישתו מהמוסד לצייר מפורסם. את שנותיו האחרונות הקדיש ליצירה, ואת מגוריו חילק בין ישראל לארצות-הברית.

במאי 1960 אותר אדולף אייכמן בבואנוס-איירס כפועל פשוט, החי בזהות בדויה בתור ריקרדו קלמנט. בכל ערב חזר קלמנט-אייכמן באוטובוס הביתה, וירד בתחנה שברחוב סן-פרננדו. ערב אחד חלף בדרכו על פני מכונית כבוית אורות שחנתה בצד הדרך. "אדוני", פנה אליו אלמוני מתוך המכונית, "אתה הוא ריקרדו קלמנט? " אייכמן הנהן בראשו, וחרץ את גורלו.

השואל היה צבי מלחין. לעד הוא ייזכר כאיש שלכד במו ידיו את רוצח המיליונים, וכמעט חנק אותו למוות. מלחין, אז בשנות ה-20 לחייו, היה מבכיריו של רפי איתן שפיקד על מבצע לכידתו של אייכמן.
148. מרגלי גדעון: רפי איתן - ''המרגל במסכת הברזל''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5130&omm=148&viewmode=

אחרי שנתפס אייכמן, ישבו איתו הישראלים 11 יום בדירת מסתור, בזמן שהכינו את מבצע הבאתו לישראל. מלחין, ניצול שואה, סיפר לאייכמן איך איבד את אחותו פרומה, את שלושת אחייניו וכ-150 קרובים נוספים בשואה.

מלחין הקפיד לא לכנות את אייכמן מפלצת. "אין מפלצות מתקיימות בחלל ריק", נהג לומר, "מפלצות הן בני אדם שנתעוותו, אבל הן בני אדם, ועליהם לתת את הדין על מעשיהם".

חלק מן המבצעים שבהם השתתף מלחין עדיין חסויים, וספק אם ייחשפו אי פעם, אך ידידיו מספרים כי לא פעם סיכן את חייו למען ביטחון המדינה. הוא נמנה עם בכירי היחידה המבצעית של השב"כ ואחר כך של המוסד, ופיתח אמצעים ושיטות שסייעו בלכידת רבים מהמרגלים המפורסמים שפעלו בארץ - ובהם גם יועצו של בן-גוריון ד"ר ישראל בר ואיש קיבוץ שער-העמקים אהרון כהן.
(תוספת לכתבה/פ"ש: ישראל בר - סא''ל, היסטוריון צבאי....
http://rotter.net/forum/gil/6320.shtml
"אני זוכר כשעצרו את ישראל בר, ואני זוכר איך עצרו את אהרון כהן שהיה אחד הפוליטיקאים המרכזיים במפ"ם, ואני גם זוכר שלא עצרו את ח"כ יעקב ריפתין, מאותה מפלגה, למרות שהיו להם ראיות ברורות וצילומים והכל..."
http://forums.nrg.co.il/index.php?act=forum&do=forum&forum=15&id=141463
"אהרון כהן ממפ''ם, ופרופ' קורט סיטה מהטכניון הורשעו ב''ריגול'' על פי החוק הזה שעשה לתביעה חיים קלים מאוד."
http://www.faz.co.il/story?id=1754
אהרון כהן בן קיבוץ שער העמקים
http://www.sharmakim.org.il/

בשנים האחרונות העדיף מלחין להיקרא פיטר, כפי שכונה לפני שהותר לפרסם את שמו - פיטר מן, אך טובי חבריו כינוהו צביקה. הוא חי חצי שנה בארץ וחצי שנה בניו-יורק, ופרסם שישה ספרים. את המפורסם שבהם, אייכמן בידיי, כתב בשיתוף חברו הטוב העיתונאי אורי דן, ובו הוא מתאר את פסגת הצלחותיו הביטחוניות.



"התקשה להתרגל לתהפוכות בארץ"

עוד לפני שסיים את שירותו במוסד, החל מלחין להתעניין באמנות, ולעתים אף שימשו עיסוקיו האמנותיים סיפור כיסוי לפעילותו. אחרי 27 שנים במערכת הביטחון השתחרר מלחין, רק בן 46, והקדיש חודשים ארוכים לליטוש כישוריו כיוצר. בין היתר למד בבתי ספר פרטיים לציור בווינה ובפריז.

עבודתו האמנותית זכתה להערכה רבה ברחבי העולם, ובעיקר בארצות-הברית. עבודותיו הוצגו במוזיאונים ובגלריות חשובות, ואספנים פרטיים רכשו את עבודותיו במחירים גבוהים. מוסף האמנות של הניו-יורק טיימס הקדיש לעבודותיו ארבעה עמודים, שבהם תואר לא כמרגל שהפך לצייר, אלא כצייר שהיה בעבר מרגל. לאחרונה יצאו שני אלבומי ציורים שלו בניו-יורק בהוצאה יוקרתית.

אף שהפך את ניו-יורק לביתו השני, נותרה ישראל מולדתו האהובה. "ישראל היא מולדתי, ואני אוהב את הארץ הזו ומרגיש בה הכי בבית, אבל לא מצליח להסתגל לתהפוכות שעוברים עליה‭,"‬ הסביר את מגוריו בגולה בניו-יורק.

בנו של צבי מלחין, עומר, המתגורר בסן-פרנסיסקו, שחזר אתמול בשיחה נרגשת עם מעריב את ימיו האחרונים של אביו. "אבי היה איש בריא כל חייו, עד שלפני כארבעה חודשים תקפה אותו בקטריה, בעקבות טיפול לא נכון בבעיית גב שממנה החל לסבול. ההסתבכות ריתקה אותו למיטת בית החולים 'מאונט סיני' בניו-יורק, שבו נהגתי לבקרו לעתים תכופות.

"הוא היה איש עסוק ודיסקרטי, וכאשר למדתי באוניברסיטה לא יצא לנו לדבר. למעשה, בארבעת החודשים האחרונים דיברתי איתו כפי שלא דיברתי איתו במשך כל חיי. גם העובדה שהיה מרותק למיטתו גרמה לו להיפתח. אני זוכר שישבנו בבית החולים והקשבנו יחד לדיסק של ריי צ'רלס. אבי אמר שזה מעניין שגם באמנות וגם במודיעין הדברים הפשוטים ביותר הם גם האפקטיביים ביותר, אף שאנשים רבים נוטים לחפש דווקא את הפתרונות המסובכים‭."‬

מלחין הבן סיפר כי בחודשים האחרונים חזר אביו לסיפור לכידתו של אדולף אייכמן, כמו גם למבצעים נוספים ידועים פחות. "אבי היה צייר שהיה במודיעין, ואיש מודיעין שצייר‭,"‬ אמר מלחין הבן. "אני חושב שהוא רוצה להיזכר הן כאיש אמנות והן כאיש מודיעין‭."‬

עורך הדין ראובן קליין, מקורבו ואחד מאנשי סודו של מלחין, סיפר אתמול כי ההודעה על מותו של ידידו היכתה אותו בתדהמה. "אני יכול להגיד בביטחון גמור‭,"‬ אמר קליין, "כי צבי מלחין היה אחד האנשים המדהימים שפגשתי בחיי. המעבר שביצע בין עולם המודיעין לעולם האמנות היה יוצא דופן‭."‬
ידידיו ומוקיריו של צבי מלחין בארצות-הברית התכנסו אמש בבית הכנסת פארק איסט במנהטן, בטקס צנוע שבו נשא דברים גם הקונסול הכללי אריה מקל שטיפל בהעברת גופתו של מלחין לישראל.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/878/539.html

נכתב על-ידי פיציפץ 26 בתאריך 02.03.05 בשעה 17:08
"אכן נכון שהוא קבע את השיטה" והיא השתכללה ברבות השנים.
מה שרבים לא יודעים כי חטיפתו של אייכמן כמעט ונכשלה, מאחר ושרוך נעליו של צבי מלחין היה פתוח והוא כמעט מעד לארץ.
היה זה רפי איתן שישב במושב הקדמי, קפץ על אייכמן ותפסו בצווארו, וגררו לרכב. צבי מלחין שהתעשת עזר לרפי להשכיבו במושב האחורי והתיישב על אייכמן. - פי איתן....וכל השאר היסטוריה.

יהי זיכרו ברוך!

מצ"ב הציטוט מהספר מרגלי גדעון בפרק רביעי בכלל וקריאתו בפרט
בקישור הבא:
148. מרגלי גדעון: רפי איתן - ''המרגל במסכת הברזל''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5130&forum=gil&omm=148&viewmode=threaded

לכידת אייכמן - האשה היחידה במבצע
http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=3903&sivug_id=6
לכידת אייכמן / האשה היחידה בצוות המבצע
איתי אשר
17/08/03
יהודית נסיהו היתה האישה היחידה בצוות המבצע לחטיפת אדולף אייכמן מארגנטינה ב-1960. "היא נבחרה כבת זוג אפשרית", כתב איסר הראל בספרו הבית ברחוב גריבלדי, "מתוך הנחה שתוכל לדאוג לניהול משק הבית בימים שבין לכידת אייכמן והטסתו לארץ. היא היתה חדשה בעבודה, אך כבר היה סיפק בידה להשתתף בכמה מבצעים מסובכים. היא שלטה בכמה לשונות, לבשה על נקלה זהויות שונות, והסתגלה ללא קושי לכל התנאים שאליהם נקלעה".במשך שלוש שנים התחקו אנשי מחלקת המבצעים של המוסד אחר בכיר הנאצים. אייכמן הסתתר בארגנטינה מאחורי הזהות הבדויה של "ריקארדו קלמנט". משהתברר מעל לכל ספק שאכן מדובר באיש שהיה אחראי לתוכנית "הפתרון הסופי", הורה ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, להביאו למשפט בירושלים.ב-11 במאי 1960, הצליחו אנשי המוסד ללכוד אותו וכלאו אותו בדירת מסתור שהוכנה מראש. יהודית נסיהו, שהתוודעה לפרטי המבצע רק ברגע האחרון, המתינה בווילה הסודית, ותפקידה היה לנהל את החיים בה, עד להברחתו של אייכמן לישראל.נחתה בבואנוס איירס, שלושה ימים לפני הפעולה. היא נשלחה על ידי ראש המוסד דאז, איסר הראל, שכינה אותה "דינה רון". בארגנטינה המתינו לה אנשי המוסד, רפי איתן, אברהם שלום, צבי מלחין וצבי אהרוני, שהיו בעיצומן של ההכנות האחרונות למבצע. תפקידה היה לחזק את סיפור הכיסוי של החוטפים, כשהיא מוצגת כבת זוגו של אילני. אילני, ששהה בארגנטינה בשבועות שקדמו למבצע, שכר את הווילה שבה הוחזק אייכמן, בתשעת הימים שבין החטיפה להטסתו לישראל, כשהוא מחופש לאיש צוות חולה של חברת אל על. צבי מלחין כתב על נסיהו בספרו אייכמן בידי. הוא כינה אותה "רוזה". "כיצד בחר ה'זקן' (איסר הראל), דווקא באישה הזאת מכל פלוגות הנשים היפות העומדות לרשותו?" כתב. "על עיניה הרכיבה משקפיים בעלות מסגרת זהב ועדשות עבות שהגדילו את אישוניה. המשקפיים הללו גרמו לה לפסוח מבלי משים על המדרגות, ולזנק לתוך הסלון כאילו אל תוך בריכת שחייה. משהגיעה, התנפצו חלק מן החלומות... ראשה היה עטוף כולו בצעיף לבן שכיסה את כל שערותיה, כדרך שאישה דתית יהודיה נוהגת. היא סידרה בגדיה על גופה המלא. אחר כך אמרה: 'הזקן' ציווה עליה לשמור עליכם, ילדים, אני מתכוונת להכין לכם מעדני מלכים. איפה המטבח?"
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/525/524.html

צבי מלחין לכד את אדולף אייכמן במו ידיו. מלחין הצטרף ל"מוסד" ב1950- וזכה פעמיים ב"פרס בטחון ישראל". הוא פרש ב1976-. כתב "ידיעות אחרונות": "צבי מלחין, מדבר ומתנהג כאילו יצא מאחד מספריו של גון לה קארה. בעצם, מכולם גם יחד. הוא יותר סמיילי מסמיילי. רומנטיקן חסר תקנה, אוהב אדם, שנשמה של ילד מפעמת בקרבו, ושלבסוף הוא נזקק לאלימות. יותר מפוכח, אנושי ומתלבט מלימאס, גיבור המרגל שחזר מהכפור, מרגל מושלם יותר ממגנוס פים, גיבור המרגל המושלם.
צבי מלחין המקדיש עכשיו את זמנו לכשרון הציור המיוחד שלו, מתאר בספר זה את סיפורו האישי המיוחד במינו על חלקו המכריע בחטיפת אייכמן ובהבאתו למשפט ההסטורי בירושלים. סיפורו זכה לשבחים רבים בחשובי העתונים של ארה"ב. בצרפת, שם הופיע ספר זה במהדורה צרפתית, היו צבי מלחין ואורי דן הישראלים היחידים שהופיעו אי פעם בתכנית המפורסמת "אפוסטרוף" של ברנאר פיבו, אשר שיבח את הספר.
שמו ותמונתו של מלחין נאסרו לפרסום במשך שנים ארוכות, והוא הופיע לפני כן רק באחד מכינוייו - פיטר מן. סיפורו של ראש חץ הקומנדו הישראלי, החל מן הרגע בו הוטלה עליו הפקודה לצאת לבואנוס אייריס כדי ללכוד את אייכמן, ועד ששוב נפגש עם אייכמן בבית המשפט בירושלים.
הסיפור מובא מנקודת מבטם של הלוחמים בשדה - סוכני השירות החשאי של מדינת ישראל.
http://www.wallashops.co.il/shopmind_portal_heb/product.asp?pf_id=CS331061

בשבילו כולם בני אדם. צבי מלחין צילום: מאיה בירגר באומל

צבי מלחין: "אמא, תפסתי את אייכמן"

האיש היחיד שזיהה אותו באולם היה הנאשם. משפט אייכמן

צבי מלחין, האיש האחראי לתפיסתו של אדולף אייכמן, הקדיש את חייו לבטחון מדינת ישראל אבל מעדיף לחיות בניו יורק. כאן הוא עוסק באמנות, כותב ספרים, מרצה על השואה ומספר למי שמוכן לשמוע על כל הנורא והמופלא שברוח האנושית. מלחין, בעצמו ניצול שואה, מאמין שאין מפלצות. בני האדם אחראים לכל הצרות
מיכל דניאל

החורף הניו יורקי הקשה של 2003 הזכיר לרגעים לצבי מלחין את הסופה שהשתוללה בבואנוס איירס ב- 11 במאי 1960. השעה היתה 8 בערב, והגבר בגיל העמידה, שזה עתה ירד מאוטובוס מס' 203 לרחוב הריק של סן פרננדו, החל לצעוד נגד הרוח בדרך הביתה. מכורבל בתוך מעילו לא הבחין האיש במכונית הבודדה שחנתה בקצה הרחוב במנוע דלוק. רק קולו של הזר שפנה אליו בספרדית, "רק רגע, אדוני", עצר את התקדמותו.

ריקרדו קלמנט, שחזר מיום עבודה במפעל המכוניות מרצדס בנץ, הרים את עיניו לעבר האיש שפנה אליו, אבל עוד לפני שהספיק לומר מילה ידיים נעלמות משכו אותו לתוך המכונית שנסעה מהמקום בדהרה. קלמנט מצא עצמו על רצפת המכונית, מכוסה בשמיכה, כשקולו הלאקוני של הזר מבהיר לו את המצב. "מילה אחת ואתה מת", אמר בגרמנית איש המוסד הישראלי שלימים התפרסם כצבי מלחין, מי שהביא ללכידתו של אדולף אייכמן.

התוכנית לתפיסתו של אייכמן, שתוכננה על ידי מלחין ואיסר הראל, נבנתה בעקבות מידע מודיעני שהגיע לממשלת ישראל ב- 1957. באותה שנה שמע תושב העיר סוארז בארגנטינה, יהודי עיוור שאיבד את הוריו בשואה, מבתו בת ה- 19 על גבר צעיר שפגשה בבואנוס איירס בשם ניקולאס אייכמן. כשהבת סיפרה לאביה שבשיחה שקיימה עם ניקולאס, הוא אמר לה שחבל שהגרמנים לא פתרו את בעיית היהודים, החל האב לחשוד שאביו של הבחור הוא אדולף אייכמן, ושהוא חי בארגנטינה.

האיש סיפר על החשדות שלו לד"ר פריץ באוור, התובע הכללי באסן, גרמניה, שבעצמו נאסר על ידי הנאצים. באוור, שלא האמין שמממשלת גרמניה תפתח בחקירה לבירור מקום המסתור של אייכמן, העביר את הידיעה לגורמים בישראל, ששלחה צוות של סוכנים חשאיים לארגנטינה במטרה לתפוס את אייכמן. הצוות הזה התגלה כלא מתאים למשימה, ולאחר שכמעט נחשף, הוא נקרא בחזרה לישראל. שנתיים אחר כך, ב- 1959, הרכיב המוסד צוות חדש של חמישה סוכנים, בפיקודו של צבי מלחין, שהיה אז בסוף שנות העשרים לחייו.

כל חברי הצוות שנבחרו איבדו קרובי משפחה בשואה, כולל מלחין עצמו, שאיבד את אחותו, פרומה, שלושת אחייניו וכ- 150 קרובי משפחה נוספים. את 11 הימים הראשונים לחטיפתו של האיש שהוציא לפועל את הפתרון הסופי של אדולף היטלר, בילה אייכמן בווילה בפרברי בואנוס איירס, יחד עם מלחין ואנשי הצוות שלו ששקדו על מבצע הוצאתו מהמדינה והבאתו לישראל.

שעות ארוכות של שיחות התקיימו בין החוקר הישראלי והאסיר הנאצי בווילה בבואנוס איירס, שיחות בהן ניסה מלחין לרדת לנבכי נשמתו של האיש ששלח למוות 11 מיליון איש, בהם שישה מיליון יהודים ומיליון ילדים, האיש שיזם את הקמת תאי הגזים כפתרון לקשייהם של חלק מחיילי האס.אס לראות את דם הקורבנות שקצרו ברוביהם.

סיפורי בדים

מסטודיו שלו בלואר איסט סייד, שם הוא מבלה בלילות מול בדים, מברשות ומכחולים, סיפר השבוע צבי מלחין את הסיפור המדהים על חטיפת אייכמן. את אהבתו לציור הוא גילה כבר אז, ואת הפסקות בין החקירות הוא העביר באיורים וברישומים, אותם ביצע בצבעי האיפור. מלחין צייר על ספר מפות של בואנוס איירס סצינות מקומיות מרחובות העיר, פורטרטים של יהודים שהושמדו בשואה, וגם את הפורטרט של השבוי שלו, אדולף אייכמן, שעדיין תלוי על קיר הסטודיו שלו.

לאחרונה ראו אור שני ספרי ציורים של מלחין, בהוצאת VWF, שזכו לביקורת חמה וכתבה גדולה במדור האמנות של "הניו יורק טיימס". הספר הראשון, "ארגנטינה ג'ורנל", כולל את הציורים שצייר בארגנטינה; הספר השני, "Pebbles on the water with a Cluster of Colors" ("חלוקי אבן על למים עם תערובת צבעים"), הוא אסופה של ציורים חדשים, להם הוסיף מלחין טקסטים שכתב בעברית ותורגמו לאנגלית. שני הספרים נמכרים תמורת 90 דולר בחבילה אחת בחנויות הספרים ובאמצעות אתר האינטרנט של מלחין.

האיש ללא עבר

מאז שנת 1980 חי מלחין בגלות ניו יורק שישה חודשים מדי שנה. את שאר הזמן הוא מחלק בין ישראל לבין אירופה. כשהיה במוסד היתה לו האמנות סיפור כיסוי לפעילותו החשאית. הצגתו כאמן איפשרה לו להסתובב בעולם ולבצע את המשימות שהוטלו עליו. הוא אפילו לקח שיעורים בציור בבתי ספר פרטיים בווינה ובפריז. לאחר שפרש מהמוסד, בגיל 46, מצא עצמו מלחין מתמודד לראשונה עם מה שהוא מכנה "הדואליות של חיי".

אחרי 27 שנים כסוכן חשאי, הוא הפך לאזרח אנונימי, שאפילו רזומה אינו יכול להציג ברבים. לבנו, שרצה להתגייס למוסד, המליץ מלחין קודם ללמוד מקצוע כדי לחסוך לעצמו את המצב המתסכל שבו מצא את עצמו כשהשתחרר מהשירות. הוא רצה לפתוח בקריירה של אמן אבל איש לא הכיר אותו ואת כישוריו.

ב- 1967, מיד אחרי שאמו נפטרה, מצא מלחין בביתה את "ארגנטינה ג'ורנל", ספר המפות עם הציורים שהביא איתו מארגנטינה. מלחין, שכמעט שכח על קיומו, גילה אותו בבוידעם. הוא ביצע בו כמה תיקונים והציג אותו ללא חתימה, בתערוכה מיוחדת במוזיאון ישראל, שסחפה כיסוי תקשורתי בינלאומי. חמש שנים אחר כך, אישר לו ראש המוסד דאז, צביקה זמיר, לחשוף את שמו המלא בתערוכה שהציג בגלריית אוחנה בלונדון. זו היתה תחילת הקריירה הרשמית של צבי מלחין כאמן.

כמה שנים אחרי שאייכמן הוצא להורג, באו שני ילדיו, תמי ועומר, ואמרו לו שהשכן מהקומה השנייה סיפר שאבא שלהם תפס את אייכמן. מלחין ביקש מהם להמתין, כמו כולם, לספר שיכתוב על הפרשה. בסך הכל הוא כתב שישה ספרים.

גיבור אבסורדי

במהלך השיחות עם אייכמן בבואנוס איירס, כשביקש ממנו לחתום על מסמך שבו הוא מצהיר שבא מרצונו לישראל, הבטיח לו מלחין לבוא ולבקר אותו בירושלים. וכך, לאחר שחזר ממבצע חשאי בחו"ל, עלה מלחין לירושלים ונעמד בתור הארוך שהשתרך בפתח אולם בית המשפט שבו נערך משפטו של אייכמן. "כשהגעתי לבדיקה הבטחונית, בתום שש שעות של עמידה בשמש, חשבתי לעצמי איזה אבסורד", סיפר מלחין השבוע. "הם בודקים אותי כדי שלא אהרוג אותו. לך תספר להם שאם הייתי רוצה להרוג את הבן זונה, הייתי עושה את זה עוד בבואנוס איירס".

כשהגיע לאולם תפס מלחין מקום באחת השורות הראשונות. התובע, גדעון האוזנר, חקר את הנאשם וביקש ממנו להשיב על שאלה. אייכמן שאחז בידיו במסמכי ההגנה והתכונן להשיב, הרים לרגע את עיניו ומבטו נפגש עם מבטו של מלחין. גופו נרעד ודיבורו נעצר כשעיני שני הגברים הצטלבו בעוד התובע ממלא את האולם בצעקה: "הנאשם יענה על השאלה". אייכמן התעשת וחזר לדיון. מלחין שקם ללכת, לא יכול היה שלא לחשוב לעצמו שהאיש היחיד באולם שמכיר אותו באופן אישי הוא הנאשם, אדולף אייכמן.

43 שנה אחרי אותו משפט היסטורי, שאותו בילה אייכמן בתא זכוכית והעולם כולו שמע, לראשונה, את עדויות

הניצולים שיצאו בחיים ממערכת ההשמדה שהקים, אומר מלחין שהוא לא גיבור, שהוא רק היה איש מוסד, צעיר עם חגורה שחורה בקארטה, שהיה מוכן למשימה החשובה להביא את אייכמן למשפט בישראל ולאפשר בכך לדור שלם לקבל שיעור חי בהיסטוריה.

איש אפור ולא מפלצת

מלחין שונא מילים גבוהות כמו שואה, גבורה והישרדות. הוא לא אוהב אותן, לדבריו, כי הגובה שלהן מסתיר את האמת הפשוטה, שאז כמו היום, אנשים תמימים חפים מפשע נרצחו בדם קר. ההבדל היחיד בין אז להיום, הוא אומר, הוא בכך שאז העולם שתק, היום הוא מזועזע ופועל נגד הרוצחים.

בסרט הטלוויזיה "האיש שתפס את אייכמן", שהופק בארה"ב ב- 1996,מוצגת מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין השובה לאסיר. מלחין מסביר שלרגע לא פעמו בו רגשות נקמה, הוא לא חשב להכות את אייכמן או להתעלל בו כפי שאפשר היה לצפות ממישהו שמבקש לנקום את מותם של בני משפחתו. מצד שני, הוא רצה להבין איך יצור אנושי מגיע לדרגה כזאת של "מפלצתיות", עוד מילה גבוהה שהוא לא אוהב להשתמש בה.

"האמת היא שכל הצרות נובעות מאנשים, לא ממפלצות. המפלצות הן דווקא בסדר גמור", הוא טוען. "אפילו אייכמן", אומר מלחין, לא היה מפלצת. "הוא היה פקיד אפור, שכמו כולם רצה להסתדר בחיים, עם בית יפה ומכונית וולקספאגן וחופשה שנתית".

כדי להבין את המתחולל בנפשו של אייכמן הוא ניתב את השיחות ביניהם לנושאים אישיים. הוא הרבה לדבר עם האסיר על על בנו בן החמש שאותו ראה במהלך המעקב אחריו. "הוא היה בוכה ואומר, הילד הקטן שלי כבר יודע לספור עד מאה, מה יהיה עליו, מה יהיה על המשפחה שלי", מספר מלחין. "ראיתי איך הילד הקטן מחכה לו שיחזור, איך הוא אוהב אותו. הוא שאל אותי אם הרגתי את הילד. אמרתי לו שהיהודים לא הורגים אנשים חסרי הגנה.

"ספרתי לו שהוא נוסע לירושלים לעמוד למשפט. הוא שאל למה לא לערוך את המשפט בגרמניה. אמרתי לו שהגרמנים מכירים אותו כבר ושהיהודים רוצים לדעת למה זה קרה. אמרתי לו שלאחותי שעמדה לבד מול הגז לא היה צ'אנס לעמוד בבית משפט ושאלתי אותו למה הוא הרג את הבן הקטן שלה". התשובה של אייכמן היתה מדהימה בפשטותה הצייתנית.

"אייכמן מעולם לא אמר שהוא מצטער על מה שעשה. אנשים מצטערים על מה שהם עושים באקראי, ללא כוונה. הוא אמר שהיה חייב לעשות את זה כי הוא היה חייל. רציתי להוציא ממנו איפה נמצאים מנגלה והאחרים. אנשים במצבים כאלה מנסים להיאחז בחוט השערה, אני הייתי בשבילו החוט הזה".

קונים פיסות היסטוריה

אייכמן הורשע ברצח עם ונידון למוות בתלייה. ב- 31 במאי 1962, היום שבו אייכמן הוצא להורג ואפרו פוזר בים התיכון, צבי מלחין לא היה בארץ. בנו הקטן של אייכמן, הוא יודע, הפך לפרופסור וחי היום בגרמניה. "מזל שהייתי קטן כשזה קרה", הוא אמר בכמה הזדמנויות. שני בניו הגדולים נשארו בבואנוס איירס והם ממשיכים להחזיק בעמדות נאציות.

מלחין קיבל שני פרסי ישראל לביטחון, אבל שלח את המזכירה שלו לקחת אותם. "אצלי גיבור הוא מי שעושה את הטוב ביותר שהוא יכול באותו זמן", הוא אומר. ובניסיון להסביר את המעבר מפעילות בטחונית חשאית לאמנות, הוא אומר שאמנות יכולה להימצא בכל מקום. "בשביל אמנות, כמו בשביל ריגול, צריך השראה, נחרצות וכושר ריכוז שאתה חייב לשמור עליו עד המילימטר האחרון של העשיה שלך", הוא מסביר.

בארה"ב וברחבי העולם זוכה מלחין, הקורא לעצמו פיטר, בכבוד והערכה. הוא מבלה הרבה בנסיעות, מחוזר על ידי ממשלות וארגונים לייעוץ בנושא המלחמה בטרור, מבוקש להרצאות על השואה בפני מבוגרים וילדים. עיתונאים ואנשי טלוויזיה מכל רחבי העולם משחרים לפתחו. במקביל העבודות שלו הוצגו בשנים האחרונות במוזיאונים ובגלריות חשובות ואספנים פרטיים רוכשים את יצירותיו במחירים גבוהים. אין ספק שרבים מרגישים שקניית עבודה מצבי מלחין כמוה כרכישה של פיסת היסטוריה.

הכפפות שבהן תפס מלחין את אייכמן נמכרו לפני כמה שנים במיליון דולר. את הכסף הוא תרם לחיל האוויר והכפפות מוצגות במוזיאון השואה בוושינגטון.

אזרח אמריקני

מאז שהוא חי בניו יורק הוא מוקף בעיקר בחברים אמריקאים, רבים מהם משתייכים לאליטה הציבורית בעיר. אחד מחבריו הקרובים הוא התובע הפדרלי של מנהטן, רוברט מורגנטאו, שמלחין סייע לו לפני שנים להרשיע שני סוכני סי.איי.איי בהעברת מידע לרוסים בתמורה סייע לו מורגנטאו לקבל גרין קארד והיום מלחין הוא אזרח אמריקני. חברים קרובים אחרים הם הברון ברנרד דה רוטשילד; ארווין רוזנבאום, המו"ל של המגזין "לייף סטייל"; העיתונאי סידני ציון; ופיית' אמבינדר, שעובדת איתו כבר שנים ואומרת שהוא האדם הכי אנושי שהיא מכירה.

בשנים האחרונות התווספו לחוג מעריציו גם מספר ישראלים הגרים בניו יורק. בני הזוג קתרינה וישראל פרי בעלי גלריית "פרי פיין ארט", הכירו אותו בפלורידה לפני מספר שנים ומייצגים אותו מול אספנים ומוזיאונים. "צבי מלחין זאת הגאווה שלנו", אומרת קתרינה פרי. "אנחנו נהנים מכל רגע שיש לנו איתו, אני חושבת שמאז המלך דוד שניצח את גוליית לא היה לנו איש כזה".

לא כל חבריו של מלחין הם שועי עולם. סימון בן דוד, בעל חנות נעליים במידטאון, הוא מעריץ נלהב וחבר קרוב. הקשר בין השנים נוצר לפני מספר חודשים כשבתו של מלחין הגיעה לביקור. במקרה הם נכנסו לחנות הנעליים של בן דוד. בשלב כלשהו במהלך הביקור קלט סימון שהאיש שמולו הוא זה שלכד את אייכמן ולא הצליח להסתיר את התרגשותו. השניים, שמתגוררים באותה שכונה, הפכו לחברים קרובים ומבלים שעות רבות ביחד.

סוף מעשה במחשבת תחילה

כלפי מדינת ישראל יש למלחין רגשות מעורבים. מצד אחד, הוא אומר, ישראל היא המקום שבו הוא מרגיש הכי טוב. מצד שני, הוא מתקשה להתמודד עם השינויים שעברו על החברה הישראלית בשנים האחרונות. אחרי שנים רבות בניו יורק, מלחין אומר שהישראלים ככלל נגועים בחוסר דייקנות וביהירות שהוא מתקשה לסבול, הניסיון הכושל של סוכני המוסד לתפוס את חאלד מישעל בירדן לפני כמה שנים, הוא דוגמה לחוסר המקצועיות שעליו הוא מדבר. "לפעמים הדבר הכי אמיץ זה לא לפעול", הוא אומר, "אבל אצלנו אין דבר כזה".

לילדים שבפניהם הוא מרצה על השואה ותפיסת אייכמן, מנסה מלחין להעביר את המסר ש"המוח הוא הכח". כשילדה שאלה אותו באחת ההרצאות אם היה לו נשק כשתפס את אייכמן, הוא אמר לה שהיה לו רק דבר אחד: שכל.

בשנים שבהם עבד במוסד הוא היה נוהג לשלוח בפאקס מכתבים לילדיו, שדרכם היה מצייד אותם במסרים ועצות טובות לחיים. "הילדה שלי תמיד היתה אומרת לי, 'אבל אמא אומרת', ואני הייתי שואל אותה, ומה את חושבת?'" הוא מספר. "החשוב הוא לא מה שאומרים לך אחרים אלא מה אתה אומר לעצמך".

"ומה אתה אומר לעצמך קשור גם לידיעה מתי אתה צריך לפרוש מהעשייה שלך ולהמשיך הלאה. אחרי 28 שנה בשירות הבטחון קמתי יום אחד ואמרתי, 'חלאס, עשיתי מספיק, צריך גם לתת צ'אנס לאחרים'".

על רקע הטרור שחזר להשתולל במדינה הרגיש מלחין שהוא רוצה לעזור. היו לו כמה רעיונות והוא הציג אותם בפני אנשים שהכיר. נקבעו לו פגישות עם אנשים בתפקידים חשובים, "אבל בארץ כולם חכמים ומילה היא כבר לא מילה". הוא לא מתכוון לחזור לחיות בישראל באופן קבוע משמום ש"אני חי רק במקום שבו אני יכול לתרום". מלחין מרצה בכל העולם על בטחון וטרור, אבל להרצות ישראל לא הוזמן.

כשנשאל לעמדתו כלפי הקונפליקט בינינו לבין הפלשתינאים, הוא אומר שנמאס לו "לקדש אבנים וזכרונות". הוא מזועזע מהרעיון שילדים חסרי אונים גרים במקומות מסוכנים כמו ההתנחלויות ונרצחים על ידי מחבלים. ילדים, הוא אומר, צריכים לחיות במקום בטוח. הוא מאמין שצריך להישאר רק בשטחים שניתן להגן עליהם, ועל אלה שלא, צריך לוותר. "זה כמו לגור בבית של עשרה חדרים שרק בארבעה מהם אתה יכול לחיות ועל כל האחרים אתה צריך לשמור כל הזמן. מי יכול לחיות ככה?, ומה זה שווה?".

מלחין היה רוצה לקבל את מפתחות המדינה רק לצורך משימה אחת: להיפטר מערפאת. לאחריה, הוא היה פורש מהתפקיד ושב להרצאות ולאמנות ולכתיבת ספרים. "הייתי שולח אותו לתוניס ומפשיל לו את המכנסיים כדי שכולם יראו לו את הישבן. אסור לאחד כזה שמפעיל רוצחים לשבת קרוב אלינו. צריך גם לתת למנהיגים פלשתינאים אחרים את ההזדמנות לחשוב מחדש, אחרי שהוא יגורש".

הפרדוקס הגדול

למרות צבי מלחין רוצה ומסוגל לתרום בתחומים רבים, למרות הפעילות האמנותית, ההרצאות והכתיבה, תפיסת אייכמן תישאר לנצח מפעל חייו.

ב- 1967 הזעיקה אותו אשתו רוני מחו"ל כשדיווחה לו בטלפון שאמו עומדת למות. כשמלחין הגיע למיטתה של אמו הגוססת בבית החולים, הוא לחץ את ידה ואמר לה, בפעם הראשונה, "אמא, תפסתי את אייכמן". החולה שחלקה עם אמו את החדר הסבירה לו שהיא לא שומעת, אבל מלחין התעקש וחזר על המשפט שוב ושוב עד ששמע את אמו לוחשת: "ידעתי שלא תשכח את אחותך פרומה".

(27.05.03, 16:52)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2636538,00.html

ערפאת'לה והיהודים / אורי דן
אגדה לילדים על עגל הזהב המודרני
אורי דן
31/01/02

ידידי היקר צבי מלחין לכד במו ידיו את הנאצי אדולף אייכמן בבואנוס איירס ב­1960, ועתה שלח לי מכתב על יאסר ערפאת, שגם אותו הכיר מקרוב בעת ששירת בשב"כ ובמוסד במשך 28 שנים. להלן הסיפור, ואני מקדיש אותו ליו"ר הכנסת, אברהם בורג."פעם אחת ערפאת היה כוכב לכת קטן קטן. היה צריך לחפש אותו בפנס קטן קטן. עד שבאו הישראלים ועשו ממנו מישהו. שמו עליו סמרטוט גדול גדול על הראש שלו, היפה יפה, כך שאיש לא ראה עד היום אם יש לו קרחת קטנה קטנה או גדולה גדולה. וגם השאירו אותו עם זקן האבל שלו, כמו מבקש נדבות, מין הומלס. ככה חי לו המנהיג ערפאת, שלא היה מקובל לא בירדן לא בסוריה, שספג מכות מכל אלה שלא אהבו אותו. ככה ספג בושות ­ אבל קיבל כבוד גדול אצלנו.ואז, כשהתחיל לגדול בלבנון וקיבל תיאבון גדול, בא אריק והעיף אותו לתוניס. זה היה רע לאופוזיציה וכאן החלה הקטסטרופה. זה התחיל להרגיז. פתאום תפסו היהודים את הראש שלהם: זה נורא! פתאום אין ערפאת. אין מנהיג, אין עם מי לעשות שלום. אפילו מלחמה אי אפשר לעשות ככה.חשבו חשבו היהודים, שזה לא טוב. אין יריב. כשאין יריב, קשה לריב, ואין אובייקט מרכזי שאפש ר לשחק איתו שש­בש ­ אז שיהיה כבר סברה ושתילה. אבל פרס ורבין בכל זאת דאגו שאין יריב, אין עם מי לעשות שלום. הלכו והביאו את ערפאת'לה לאוסלו והכתירו אותו במדליות השלום. ערפאת היה מאוד­מאוד מבסוט, צחצח את שיניו הצהובות­צהובות והכריז את ההכרזה שכמוה לא נשמעה מאז מלחמת גוג ומגוג: "שלום של אמיצים". מה זה אומר איש לא הבין, לא יהודים ולא ערבים, אבל זה היה פסוק יפה יפה, והיהודים המציאו כל מיני שירים וזמירות: שלום ­ יא סאלם, וכולם נסעו לאוסלו עד שדיברו נורבגית. פתאום היה סדר: היה יריב אמיץ של שלום­שלום. אבל אף אחד לא מצא את הרגליים והידיים שלו. העם מחא כף אבל היו הרבה נסיעות­נסיעות והרבה חומוס והרבה שש­בש, וכל הזמן היה אוטוטו­אוטוטו שלום. וזה היה רק שאלה של תיאום עם קלינטון ­ ואז כולם נסעו לאמריקה ותיאמו ותיאמו כמו משוגעים והיה כמעט שלום בימי ברק. וכולם דיברו אנגלית וכל העם שמח וצהל והסתחרר מהנסיעות של ברק.ואז ראה ערפאת'לה כי הוא השחיל לחבר'ה את השלום של האמיצים דרך התחת ודרך הגרון ­ ואמר עד כאן. ואז הוציא את הקלצ'ניקובים והרובים שקיבל במתנה מהיהודים, ועשה שלום של אמיצים עם כמ ה יריות לכאן ולשם, וכמה פצצות של אמיצים לכאן ולשם, וכמה ילדים פה ושם.ואז הבינו היהודים שהם העליבו את ערפאת, שלא החזירו לו את ירושלים ואת הר הבית. ובכל זאת ערפאת לא היה מבסוט ולא הבין למה לא נותנים לו, ככה שיהיה מאוד­מאוד מבסוט, איזה חתיכה רצינית של ירושלים, וחתיכה מיפו.וכאן התחיל העניין עם היהודים. כמו בעגל הזהב, היהודים תמיד אהבו להתפלג ולשבור את כוחו של המנהיג. אם זה משה רבנו, או אריק ­ זה לא חשוב. העיקר שיש מתנגדים, העיקר שיש אפשרות למוטט את האחדות של העם. וזה כבר טוב ערפאת ­ הוא עגל הזהב החדש שקם לישראל. בעזרתו אפשר לנגח את המנהיג, את ראש הממשלה, ולפלג את העם.ככה זה עם היהודים: הם גירשו אותו, והם הביאו אותו חזרה לתוך ביתם בכבוד גדול. בסך הכל הם שומעים את רשעותו באלף לשון, ומבינים אחרת, כלומר מבינים שאנחנו טעינו גם כשהוא הורג בנו. בלעדיו אי אפשר לחיות בשלום. הוא חיוני, הנחש הזה ליהודים, בלעדיו אי אפשר לנהל מלחמה מהאופוזיציה".
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/242/291.html

פקודת מבצע: ערפאת / אורי דן
רעיון ששטח באוזני ידידי צבי מלחין, איש מוסד מקורי ועתיר נסיון

אורי דן
29/03/01

אתמול ­שלשום רצח צלף פלשתינאי את התינוקת שלהבת פס, בת עשרה חודשים, בחברון. מחר­מחרתיים, לפי אותו עקרון המנחה את הטרור הפלשתינאי הרצחני, הם עלולים לטבוח בגן­ילדים שלם. קו ישיר של אחריות מוביל מהסכם אוסלו 1993 לרצח שלהבת 2001. באחריות הישירה נושא יאסר ערפאת, שקיבל באמתלת­שווא ובסיוע ממשלת ישראל 1993, את פרס נובל לשלום.הכל מתחיל ונגמר בערפאת. כוונתו להביא לכניעת ישראל. כלומר, לגרור את ראש הממשלה, אריאל שרון, למו"מ תחת אש ופיגועי טרור. או, לחלופין, לגרור את ישראל למלחמה כוללת בפלשתינאים ולא איכפת לו אם תגרוף לתוכה גם את שאר מדינות ערב.תחת האיום בסכנת המלחמה, הביא ערפאת לנפילתה של ממשלת אהוד ברק, לאחר שכבר הסכימה לסגת עד כמעט לגבולות 67', כולל מהר­הבית. ערפאת, באמצעות יועצו לענייני גניבות הכספים הגדולות מוחמד ראשיד, מנסה להמשיך ולהונות את הממשלה בירושלים ולרמות אותה. כאילו הורה להפסיק את האש על שדות הקיבוצים נחל עוז וכפר עזה ותיכף יחזור לנהל מו"מ. הוא מנסה לתעתע כאילו הוא עדיין פרטנר לשלום תוך המשך השימוש בנשק הטרור, בתקווה שגם שרון יפול למלכודת החידלון.ערפאת דומה, כנראה, לפרשנינו המלומדים, שאינם מבינים עדיין את מה ששרון הבין, ואומר מזמן, בסגנונו המינורי: או מו"מ לשלום או מלחמת חורמה בטרור. ערפאת לא קלט, שאינו יכול לאיים עוד במלחמה על הממשלה, לאחר שהעם בחר (בהפרש של כ­26 אחוז) באריאל שרון, כדי שיחזיר לו את הבטחון."שרון מבין, שיש עניין אחד שהוא חשוב יותר מלהיות ראש ממשלה" ­ אמר לי ידידי, צבי מלחין ­ "וזה להיות, ראשית כל, אדם הממלא את הבטחותיו". מלחין, בעבר איש מבצעים בכיר של המוסד לביון, זכה בשני פרסי בטחון ישראל גם על מלחמתו לפני שנים בטרור הפלשתינאי. "ברגע שראש הממשלה שרון יפעיל את תכניתו למלחמה בטרור, אסור שמאורע כלשהו יפריע לו מלבצע אותה", המשיך מלחין. "אני מכיר את זה בקנה מידה מוגבל ממבצעים שלי, ואני בטוח ששרון מכיר זאת מנסיונו האדיר שלו". אם כך, אמרתי, אין ברירה אלא אסור להרשות לערפאת לחזור ולנחות ברצועת עזה או ברמאללה, ברגע שינסה לשוב מאחר ממסעותיו בחו"ל. שהרי הוא המאיים על האזור כולו במלחמה."לא", השיב לי מלחין, "ערפאת, כנראה, שכח כבר מי גרש אותו מביירות לטוניס. מדוע לרוץ אחרי הצלף שרצח את שלהבת, או מי שפוצץ את האוטובוס בכפר­דרום, או את המטענים בחדרה, בנתניה ובירושלים? צריך לטפל באחראים עצמם ­ ביאסר ערפאת ובתריסר מסייעיו.לחסל אותם? התקשורת בעולם, וחלקה בישראל, והשמאלנים כאן ישתוללו מזעם ­ הקשיתי, כשאני מאזין לפקודת המבצע המקורית, כרגיל, של צבי מלחין."חס וחלילה. על מבצע אנטבה באוגנדה, שמעת? צריך להכניס להליקופטר את ערפאת וסייעניו ולהנחית אותם בחזרה בטוניסיה חיים ובריאים ­ רק בלי מכנסיים, בתחתונים. אני הייתי מתיר להם גם את השרוך בתחתונים".ומה יאמר העולם?"ימחא כף. ארצות הברית מחפשת את מילושביץ' על פשעי מלחמה. והוא לא הרג אף ילד אמריקני. אנחנו מחפשים את ערפאת ולו בגלל תינוקת אחת, שלהבת, שנרצחה בחברון. אגב, גם רוב מדינות ערב שונאות את ערפאת, לא בטוח שיתנו לנו להנחית אותו בטוניסיה. ננחית אותו ישר בבית הדין לפושעי מלחמה בהאג. ואם יוסי שריד עדיין רוצה, שינהל אתו את המו"מ שם".
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/130/804.html

סרט על גדעון האוזנר ז"ל: "אהיה להם לפה"

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בסרט: "ההישג החשוב ביותר של האוזנר היה שבנה את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וסלל את הדרך לכל היועצים הבאים"

מאת: ארי סירקין | | www.Nfc.co.il

הרכב נדיר וחד-פעמי של נשיאי בית המשפט העליון ויועצים משפטיים לממשלה "מככבים" יחד בהפקה מיוחדת של רשות השידור בסרט על גדעון האוזנר ז"ל, שהיה היועץ המשפטי לממשלה והתובע הראשי במשפט אייכמן - במלאת 15 שנים לפטירתו ו-44 שנים למשפט אייכמן.

חלק מהמשתתפים בסרט מופיעים ב"הופעת בכורה". בין המשתתפים: הנשיא לשעבר משה לנדוי, שהיה גם אב בית הדין במשפט אייכמן; מאיר שמגר, שהיה גם הוא נשיא בית המשפט העליון ויועץ משפטי לממשלה; אהרון ברק, שהיה מתמחהו של גדעון האוזנר, שהינו הנשיא הנוכחי של בית המשפט העליון וכיהן גם הוא כיועץ המשפטי לממשלה; שופט בית המשפט העליון לשעבר, גבריאל בך, שהיה אף פרקליט המדינה; שר האוצר, בנימין נתניהו; טומי לפיד; חיים גורי; פרופ' שבח וייס; מיקי גלעד; יצחק נבון; ספי ריבלין; הבת - עו"ד תמי האוזנר-רוה; החתן - עו"ד יהודה רוה; הבן - עו"ד עמוס האוזנר; ועוד.

המשתתפים בסרט מספרים על אישיותו המיוחדת והרב-גוונית של גדעון האוזנר ועל הישגיו הגדולים, הן בתחום המשפט והן בכל התחומים הנוספים בהם פעל. בסרט משולבים קטעים ממשפט אייכמן ו"מרשימת שינדלר".

הסרט הקרוי "גדעון האוזנר - אהיה להם לפה" בבימויו של נתן מנספלד, יוקרן בערוץ 33 בערב יום השואה (4.5.05 בשעה 22:00) ובערוץ הראשון במוצאי יום השואה (5.5.05. בשעה 20:00).

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק אומר בסרט כי: "ההישג החשוב ביותר של האוזנר היה שבנה את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וסלל את הדרך לכל היועצים הבאים
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-69545-00.html?tag=18-57-42

בתאריך 11/06/08 (לפני 6 ימים) בצעד יוצא דופן, התירה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש לפרסם תצהיר חסוי עד כה של בכיר לשעבר במוסד, שלמה כהן אברבנאל, אשר היה מעורב בחקירת פרשת ההדלפות. המסמך שופך אור חדש על הפרשה, ומחזק את הכחשותיו של עמית במאבקו נגד האשמות....
(ת/יבורך מי שיפרסם או ישלח לי למייל את המסמך.)

להלן הכתבה:

בתאריך 13.2.2005 חשף את העתירה לבג"ץ שהגיש ראש המוסד לשעבר איסר הראל ז"ל נגד מדינת ישראל ומזה כ- 3 שנים + יש שקט תעשייתי ורק לפני 6 ימים נשיאת בית משפט העליון השופטת דורית בייניש התירה לחשוף בצעד מפתיע תצהיר של החוקר מהמוסד שלמה כהן אברבנאל שמונה על ידי ראש המוסד מאיר עמית שהחליף את איסר הראל ז"ל בתפקידו לאחר פרישתו בסגירת דלת......

להלן חשיפתו של ניצן אור:

מקור:
מסמך 1969: איסר הראל נגד ממשלת ישראל
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6452&forum=gil&viewmode=all&keywords=איסר הראל

להלן ציטוטים מהכתבה שמופיעה בשלמותה בלינק המצ"ב:

מקור:
15. ''בצעד יוצא דופן, התירה דורית בייניש לחשוף...''
http://rotter.net/forum/gil/6452.shtml#15

להזכירכם/ן קרב ענקים אחר ולא פחות מסובך ומורכב שבשורה התחתונה המ"מ חוסל בגלל ששמו הופיע בספרו של ראש אמ"ן לשעבר אלוף אלי זעירא, והשאלה היא האם גם כאן יחוסל המ"מ שגילה למוסד את מקום המצאו של אדולף אייכמן ימח שמו וזיכרו לעד... ימים יגידו:

תת-אשכול: האיש שהזהיר את ישראל ממלחמת יו''כ נהרג בנסיבות מסתוריות..
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5543&omm=102&viewmode=
אל''מ יוסי זעירא:''אלי היה צריך לדפוק לעצמו כדור בראש...
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7992&forum=gil&omm=0

תזכורת - כי מאתר רוטר תצא תורה וישועה לעם ישראל מצ"ב לינקים למידע שפורסם ונחשף ברוטר שמופיע בכתבה שלעיל ובכלל...:

תת-אשכול: 1. איסר הראל - ''הבית ברחוב גריבלדי''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6452&forum=gil&viewmode=all&keywords=איסר%20הראל

סרט על גדעון האוזנר ז''ל: ''אהיה להם לפה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6452&forum=gil&viewmode=all&keywords=איסר הראל#9

ועוד:

ארגז
חבר מתאריך 14.3.05
תשס''ז 04:26 23.04.07

חשיפה ברוטר: התמונה שהמוסד הסתיר מהציבור

מקור:
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7269&forum=gil&viewmode=all&keywords=אלי%20כהן

תת-אשכול: אלמנתו של אלי כהן ז''ל הי''ד מדברת........
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5259&forum=gil&viewmode=all&keywords=אלי%20כהן#82

שלמה נקדימון: מותו של סוכן- ''איסר הראל'' !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5294&forum=gil&viewmode=all&keywords=איסר הראל

ועוד:

6. יעקב כהן = איסר הראל ואורי אבנרי = במסווה של גילוי.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5653&forum=gil&viewmode=all&keywords=איסר הראל#6

________________

עו''ד שוקי פורר - ראש עירית רחובות, אריה מקל-דובר משרד החוץ וישראל קיסר בפנסיה,
איימו וצינזרו את השיר: "זמורות יבשות..."
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5316&omm=60&viewmode=

לדברי ההסטוריון האמריקאי טימותי נפתלי המסמכים המסווגים שנחשפו מלמדים כי המידע אודות הזהות הבדויה תחתיה הסתתר אייכמן הגיעה לידיעת האמריקאים כבר בשנת 1958, שנתים לפני שהמוסד הישראלי חטף את האיש, אך הללו החליטו לגנוז את המידע ולמנוע את פרסומו. בסופו של דבר הגיע המידע לידיעת השלטונות בישראל באופן עצמאי דרך פעילים יהודים שהפעילו לחץ על מדינת ישראל לפעול נגד הפושע הנאצי, מה שהוביל לחטיפתו של אייכמן ולהעמדתו לדין בירושלים.

בתפקידו כראש המחלקה היהודית בגסטפו היה אייכמן אחראי על ישום מדיניות הפתרון הסופי להשמדת העם היהודי ונטל חלק פעיל במותם של מליוני יהודים. לאחר המלחמה הוא נלכד בידי חילי צבא ארה''ב אך הצליח לחמוק מהשבי תוך שהוא מסתתר מאחורי שם בדוי. הוא ירד למחתרת, הסתתר בגרמניה ובאיטליה ובשנת 1950 נמלט לארגנטינה.

סוכנים ישראליים שחפשו את אייכמן במהלך שנות החמישים שיערו כי הוא נמצא בארגנטינה אך לא הצליחו לזהות את הכנוי מאחוריו הסתתר. לבסוף התיאשו מהחפוש והפסיקו את המרדף אחריו בשנת 1958. בחדש מרץ של אותה שנה הגיע לידיעת המודיעין המערב גרמני מידע כי אייכמן חי בארגנטינה תחת השם ''קלמנס''. כיום ידוע שמידע זה היה מדויק כמעט לחלוטין ואייכמן אכן הסתתר תחת השם ''ריקרדו קלמנט''.

מתוך המסמכים שנחשפו לאחרונה מתברר כי שלטונות מערב גרמניה העבירו את המידע לסוכנות הביון האמריקאית אולם הללו החליטו להעלים את הדברים מידיעתה של ישראל. בוושיגנטון חששו שאם ילכד אייכמן הוא עלול לפתוח את פיו ולחשוף פרטים מרשיעים אודות מעלליהם של פקידים בעלי עבר נאצי אפל שכיהנו באותה שעה בתפקידים בכירים בממשלת מערב גרמניה. פקידים אלו היו חלק מרשת מסועפת של סוכנים נאציים שארה''ב הפעילה באותם שנים תוך הסתרת עברם הנאצי ובמקרים מסוימים אף תוך פריסת מטרית הגנה משפטית עליהם. חשיפת רשת זו עשויה היתה להביך קשות את ה – CIA בתקופה שבה המלחמה הקרה היתה בעיצומה ולפיכך הוחלט לגנוז את המידע המפליל בכל מחיר.

בין האישים הבכירים שבארה''ב חששו מפני חשיפת עברם האפל היו דמויות כמו האנס גלובקה, נאצי בכיר ששימש בתפקיד היועץ לבטחון לאומי עבור נשיא גרמניה המערבית דאז קונראד אדנאוואר. מהמסמכים שנחשפו עולה עוד כי גם אחרי לכידתו של אייכמן בשנת 1960 כאשר מגזין 'לייף' רכש את זכרונותיו של אייכמן, שכנע הסי.אי.איי את עורכי המגזין לצנזר התיחסות מסוימת לגלובקה קודם שהמסמך יפורסם.
(אגב, באותם זכרונות שאייכמן רשם לבקשת העתונאי הנאצי וילהלם סאסן יש גם התיחסות מענינת לפרשת קסטנר. בתקופת מעצרו של אייכמן פנה עו''ד שמואל תמיר מספר פעמים ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיאפשר לו לתחקר את הפושע הנאצי אודות טיב יחסיו עם קסטנר, אולם בקשות אלו נדחו, מן הסתם כדי לא לפתוח מחדש את תיבת הפנדורה של משפט קסטנר).

במשך שנים סרב הסי.אי.איי לחשוף את המסמכים הנוגעים לסוכנים הנאציים שהופעלו על ידו בשנות הארבעים והחמישים. ועדה ממשלתית מיוחדת שהוקמה כדי לחקור את הנושא המליצה לקונגרס בשנת 1998 להעביר חוק מיוחד, ''החוק לחשיפת פושעי מלחמה נאציים'', שאילץ את ארגון הביון לשחרר 8 מליון עמודים של מסמכים. אולם בשנת 2002 נתקלו החוקרים בהתנגדות מחודשת של הסי.אי.איי שבקש למנוע פרסום תיקים מבצעיים הנוגעים להפעלת נאצים. ארגון הביון החשאי חשש מפני הנזק התדמיתי שפרסום הדברים יסב לו ורק בעקבות לחץ צבורי הורה ראש ה – CIA הקודם, פורטר גוס, להתיר לפרסום את התיקים תוך השמטות מעטות ככל האפשר. מנהל ה – CIA הנכנס, גנרל מייקל היידן, הודיע כי יסכים להמשיך לפרסום עוד תיקים חסויים.

המסמכים מראים כי ה – CIA הסתיר את פשעי המלחמה שביצע עוד אחד מהסוכנים שגייס, קצין ס''ס לשעבר בשם צ'רים סובזוקוב, בגלל שהעריך את קשריו ההדוקים עם הקהילה הקווקזית ואת כישוריו הלשוניים הסתיר ה – CIA את עברו הנאצי של האיש מידיעת פקידי רשות ההגירה שהעניקו לו אזרחות אמריקאית בשנת 1955. במקרה הזה, לפחות, לא הצליח הרוצח הנאצי להמלט מעברו. בשנת 1985 נפצע הפושע הנאצי קשות מפצוץ מטען צנור שהוטמן על יד ביתו בניו ג'רסי וכעבור שלשה שבועות נפח את נשמתו. פרשת הרצח לא נפתרה עד היום.

חברי ועדת החקירה קובעים כי בסופו של דבר ההסתמכות האמריקאית על סוכנים נאצים חזרה כבומרנג והסבה נזק עצום למאמץ המודיעיני האמריקאי בתקופת המלחמה הקרה. רבים מהנאצים היו סוכנים כפולים שהסגירו את הסודות האמריקאים לידי הסובייטים. דוגמא לכך היא הקריירה המטאורית של היינץ פלפה, קצין ס''ס לשעבר שעבד בחשאי עבור הקג''ב. פלפה טיפס במהירות בסולם הדרגות של ארגון ה'גהלן', ארגון הביון שהפעיל הצבא האמריקאי בשתוף ה – CIA, עד שנתמנה כאחראי על הרגול הנגדי בארגון. כך אירע שסוכן סובייטי הופקד על המאבק נגד הרגול הסובייטי במערב גרמניה. לאחר שנלכד בשנת 1961 התברר כי פלפה הסגיר לידי הרוסים למעלה ממאה אנשי סי.אי.איי וגרם לכך שמבצעי האזנה רבים הסתיימו בכשלון גמור.
http://www.shofarnews.co.il/site/ARDetile.asp?id=8280

_________________

העיתונאית הגרמנית גבריאלה וובר הגישה תביעה
בלייפציג לחשוף תיקים חסויים על שנותיו האחרונות
של אייכמן ימ"ש בגרמניה.

אחד מעורכי דינה אמר כי בידי הישראלים מידע רב
אודות נסיבות הימלטותו של אייכמן ימ"ש מאירופה,
כיון שכשאייכמן נחקר בארץ, הוא שפך הרבה מידע,
גם בנושא הזה. לדבריו, יש סיבה טובה לחשוב שהותיקן
עזר לאייכמן להימלט לארגנטינה. מדובר בשיתוף פעולה
של בכירים בגרמניה, איטליה והותיקן.

אתמול פורסם אשכול ברוטר בנושא, המצטט כתבה מעיתון
הארץ. אך חלקן של הותיקן ואיטליה בנושא נפקד משום מה.

השירות החשאי הגרמני נלחם בכל כוחו על מנת שהתיקים
יישארו חסויים, שכן יש שם חשש שפרסום המידע יפגע בקשרי
המודיעין של גרמניה עם ארגוני ביון ממדינות אחרות.

הכתבה מהארץ:

בשל חשאיות החומר, רק שלושה שופטים בבית המשפט בלייפציג, שדנים בתיק, מורשים לראות את המסמכים שנמצאים בו. "הנקודה המעניינת במיוחד היא כמות הניירת העצומה שהממשלה מסתירה מהציבור", אמר השבוע עורך הדין רמו קלינגר, שמייצג את העיתונאית גבריאלה וובר בפני בית המשפט בלייפציג.

אייכמן, שהיה אחד האחראים הראשיים ל"פתרון הסופי" להשמדת יהודי אירופה, נמלט ב-1950 לארגנטינה לאחר שהצליח להסתתר במשך כמה שנים תחת זהות בדויה באירופה. ב-1960 הוא נחטף בידי המוסד, ושנתיים לאחר מכן הוצא להורג בתלייה בישראל.

מבחינת ישראל החלק המעניין ביותר במסמכים החסויים קשור לפעילות המוסד ולשיתוף הפעולה שהיה בינו לבין המודיעין הגרמני בטרם נלכד. עורכי הדין של הב-נ-ד טוענים כי חשוב במיוחד לשמור על חשאיות המסמכים, במיוחד בשל העובדה שרוב המידע שנמצא בתיק התקבל מ"ארגון מודיעין זר", אשר חשיפת שמו עשויה לפגוע בקשרי המודיעין של גרמניה עם מדינות אחרות. "הדבר ישפיע על שיתוף פעולה עתידי בין שירותי מודיעין זרים והסוכנויות הגרמניות", כתבו לבית המשפט. ההערכות בגרמניה הן שארגון המודיעין הזר שבו מדובר הוא המוסד.

מבחינת גרמניה, חשיפת התיק עלולה להביך מאוד את הרשויות, שכן לפי כמה סברות שהשמיעו מומחים, חוקרים והיסטוריונים, המסמכים יחשפו את הסיוע שקיבל אייכמן מגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה - סיוע אשר איפשר לו להימלט ולמצוא מקלט בדרום אמריקה.

היום כבר ידוע כי גורמים גרמניים רשמיים בבואנוס איירס היו בקשר קרוב עם אייכמן, ואף סיפקו לו דרכונים ומסמכים שסייעו לו להמשיך לחיות בגלות באין מפריע. המסמכים החדשים עשויים לשפוך אור חדש ולחשוף פרטים נוספים על הפרשה.

"יש סיבה טובה להאמין שגרמניה סייעה לו להימלט", אמר עורך הדין ריינר גויילן, שמייצג את העיתונאית בתיק. לדבריו, המידע הנפיץ ביותר שנמצא בתיק החסוי עוסק בבריחתו של אייכמן מגרמניה וכולל עדויות שלו שמסגירות את הגורמים שסייעו לו לברוח.
מקור:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1156222.html

.
.
.

.
.
.

זאת כתבה, שמצטטת את הדר שפיגל שפרסם את הנושא:

Hitherto Unknown Levels of Collusion

Uki Goni, a prominent Argentine journalist and expert on the post-war Nazi fugitives, has taken a special interest in the BND files and thinks that references to a foreign intelligence service are a smokescreen. "They could easily redact the name of the intelligence service and the name of the informants," he told Spiegel Online. "The files would not be embarrassing to any other secret service but to Germany itself." Goni believes the files would reveal hitherto unknown levels of collusion between the German government and Nazis who fled overseas to escape prosecution.

In his book, "The Real Odessa," which describes how the Peron regime systematically aided Nazi war criminals, Goñi documents how Nazi war criminals lived free and easy in Buenos Aires. German Foreign Service members and Nazis visited the same establishments and drank in the same beer hall. The Nazis didn't hide their allegiances either: "The Nazis would come in, click their heels and throw up their traditional salute," said Goni. Eichmann didn't feel the need to keep a low profile in that community. The German embassy in Buenos Aires gave his wife and children passports in their own name, just as they had given infamous Nazi doctor Josef Mengele a passport.

Attorney Reiner Geulen thinks that the most explosive information enclosed in the files pertains to Eichmann's flight from Germany. "He was very chatty in Jerusalem - he knew he was going to die anyway," said Geulen. According to Geulen, Eichmann explained in great detail who helped him flee Germany and then Europe - information the Israelis were very interested in. "There is good reason to believe that he received help from German, Italian and Vatican officials," he said.

'The Time Has Come To Open Them Up'

One of the problems was West Germany's well-documented reluctance to hunt Nazi war criminals. "Why do you think the Auschwitz prosecutor, and Frankfurt public prosecutor, Fritz Bauer, traveled to Israel to the tell them about Eichmann's whereabouts instead of telling his own government?" asks Wilhelm Dietl, a former BND agent and author of a book about Eichmann's abduction from Argentina. "He didn't trust the Germans to want to find Eichmann."

Bauer's biographer, Irmtrud Wojak, agrees. She believes Bauer was reluctant to report Eichmann's whereabouts to his own government because of the number of former Nazis in office. "Last but not least, Werner Junkers, an ex-Nazi was the ambassador to Argentina," she wrote. Bauer feared someone in the government might tip Eichmann off.

Adolf Eichmann's son Ricardo Eichmann, an archaeologist in Berlin who has repeatedly expressed his disgust for his father, concurred with that view. "Whatever it says in those files," he told Spiegel Online, "the time has come to open them up for academic evaluation."

Reiner Geulen, of Geulen & Klinger, is confident the trial in Leipzig will yield results. "We presume that many of the files will be released, though they may be heavily redacted," he said. A decision is expected soon.

For his part, journalist Goni believes releasing the information will do more to boost Germany's reputation than besmirch it. "Whatever the German secret service did in the 1950s should not embarrass anyone today," he says. "The only thing that should be an embarrassment today is that they are trying to hide that information."

Intellpuke: You can read this article by Spiegel Online staff writer Leon Dische Becker in context here: www.spiegel.de/international/germany/0,1518,682826,00.html
מקור:
http://freeinternetpress.com/story.php?sid=24929

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

==