סקופ: איך עובד השב''כ !  

יגאל עמיר בשחזור הרצח

קול דמי אחינו, ראש הממשלה הנרצח יצחק רבין ז"ל, צועקים אלינו מן האדמה, ועדיין לא באה עלינו המַרְגֵעָה. ייתכן, שקללת רצח רה"מ ממשיכה לרדוף אותנו, משום שגזירת הכתוב היא: "ולארץ לא יכוּפר לדם אשר שוּפַך בה כי אם בדם שופכו" (במדבר לה, לג), ואיסור שפיכות דמים אמור לא רק ברוצח עצמו, אלא גם במי שיש בידו למנוע את הרצח ולא עשה דבר כדי למונעו (פירוש אבן-עזרא ואור-החיים לשמות כ, יג).

עד כה הוגשו כתבי אישום בגין אי-מניעת רצח רה"מ כנגד שניים: מרגלית הר-שפי, וסוכן השב"כ אבישי רביב. בעוד שמרגלית הר-שפי הורשעה בדין וריצתה את עונשה, יצא אבישי רביב פטור בלא כלום לאחר שהוחלט לזכותו מכל אשמה. פסיקה מזכה זו מעוררת מספר סימני שאלה, ומן הראוי לעמוד על נקודה מרכזית אחת, והיא: פרשת ההודאות שמסר אבישי רביב בחקירתו בשב"כ מיד לאחר הרצח, בהן אישר כי ידע על כוונותיו של יגאל עמיר לרצוח את רה"מ.

ככל שידיעתי מגעת, בכל המקרים שבהם הוחלט בעבר – עד להרשעתה של מרגלית הר-שפי - להרשיע נאשם בגין אי-מניעת פשע, מדובר היה בהרשעה על-סמך הודאת הנאשם. על-פי רוב, הורשע הנאשם גם בעבירה עיקרית נוספת שקשרה אותו בעליל עם הפשע המתוכנן.

מרגלית הר-שפי מעולם לא הודתה באשמה שיוחסה לה, וגם לא הורשעה בשום עבירה אחרת שעשויה היתה לקשור אותה עם הידיעה המוקדמת על הפשע המתוכנן. למרות המסורת המשפטית כאמור, החליט ביהמ"ש להרשיעה על-סמך הערכותיו כי היא אכן ידעה והאמינה שיגאל עמיר מתכנן לרצוח את רה"מ. כבר חיוויתי דעתי בעבר, שבהיעדר הודאה, אי-אפשר להרשיע נאשם בגין אי-מניעת פשע, שהרי כיצד ניתן להיכנס לנבכי נפשו של אדם ולקבוע בדרגה הדרושה לצורך הרשעה בפלילים, דהיינו מעבר לספק סביר, כי הוא ידע והאמין בכך שעומד להתבצע פשע? לפיכך, למיטב הבנתי, לא היה מקום להרשיע את מרגלית, כפי שסברה אמנם שופטת המיעוט בבהמ"ש המחוזי.

למה לו לשקר
בניגוד מוחלט למרגלית הר-שפי, מסר אבישי רביב הודאות מפורטות בחקירתו בשב"כ מיד לאחר רצח רה"מ, בהן אישר כי יגאל עמיר דיווח לו על כוונותיו. להלן ציטוט מדויק של הודאות אלה, מתוך זכרון הדברים שנרשם ביום 7-8.11.1995, ע"י ראש צוות החוקרים המכונה יוני:
1. מודה כי שמע את יגאל עמיר מתבטא 5-4 פעמים במסגרת שבתות שארגן... כי חל על רבין דין רודף וכי צריך להרוג אותו.
2. מודה כי מספר פעמים שוחח בארבע עיניים עם יגאל עמיר בנושא דין רודף שחל על רבין, ושמע מיגאל שצריך להרוג את רבין.
3. מוסר כי בעקבות הפיגועים שהיו בשנה האחרונה, בעקבות הסכמי אוסלו, וכן בעקבות משבר אישי לאחר שעזב את חברתו, החל יגאל עמיר להתבטא כי הוא ירצח את רבין.
4. מודה כי נודע לו מפי יגאל עמיר כי יצא לעצרת שנערכה ב´יד ושם´ בה אמור היה רבין להשתתף... לאור הדברים ששמע מיגאל, כי הוא מתכנן לרצוח את רבין, הבין כי תכנן במהלך העצרת לפגוע ברבין...
בזכרון הדברים מיום 8.11.95, שנרשם ע"י חוקר השב"כ המכונה משה, נאמר:
י. מציין שבהמשך שמע את יגאל עוד מספר פעמים, ופעם פעמיים בשיחות אישיות, שצריך להרוג את רבין, וחל עליו דין רודף... מציין שלפני חודש לערך שמע... את יגאל מתבטא בדבר הצורך להרוג את רבין.
יב. הנידון (אבישי רביב) מציין שבעקבות התפתחות תהליך השלום, שמע את יגאל עמיר אומר שבכוונתו להרוג את רבין.

הודאות מפורשות אלו (נתפרסמו לראשונה ב´מקור ראשון´ מיום 3.7.98), לא הותירו בידי היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כל ברירה, אלא להעמיד את אבישי רביב לדין.
אפשר היה לצפות, שאם את מרגלית הר-שפי, שלא הודתה, וגם נתנה הסברים מדוע לא התייחסה ברצינות לאמירותיו של יגאל עמיר, הוחלט להרשיע – והדבר אושר בבית המשפט העליון – על אחת כמה וכמה שעל ביהמ"ש היה להרשיע את אבישי רביב לאור הודאותיו המפורשות. ואולם, ביהמ"ש החליט לזכות את רביב, מן הטעם שלא הוכח כי ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את רה"מ. בין היתר קובע ביהמ"ש, שאינו מקבל את הודאתו כאמינה. ביהמ"ש הסביר, כי יש סיכון כי הודאת הנאשם – לאור אישיותו – היא הודאת שווא. עוד קובע בית המשפט, כי הנאשם חי בעולם של שקר, ו"מדוע לא לקבל את הטענה כי הוא שיקר גם בעניינים אחרים" (קרי: בהודאותיו)?

קביעת בית המשפט – והריני מסתמך על "עיקרי הכרעת הדין" שניתנו ע"י ביהמ"ש ביום הכרעת הדין – מעוררת תמיהה. ההנחה הפשוטה היא, שכאשר נאשם אומר בחקירתו דברים שעלולים לשמש ראיה מפלילה נגדו, הוא בוודאי דובר אמת, שהרי איזה אינטרס יש לו לאדם לשקר בחקירתו ובכך להפליל את עצמו?! (במקרים אחרים, מכל מקום, נדחו נסיונותיהם של נאשמים להתכחש להודאותיהם המפלילות במהלך החקירה – תופעה שכיחה למדי במשפטים פליליים – ראו לדוגמא ע"פ 5875/93, פ"ד נ(5), 801).
זאת ועוד. אמינות הודאותיו של רביב בפני חוקרי השב"כ מוכחת מתוך כך, שאחת מהודאותיו אינה אמירה אקראית, אלא הסבר מפורט שבו מבאר הנאשם כיצד הסיק מדיווחיו הקודמים של יגאל עמיר, כי אכן התכוון לפגוע בראש הממשלה. מהודאה מפורשת זו – שבשום פנים ואופן אי-אפשר לטעון שהנאשם שיקר בה – ניתן להסיק מסקנה ברורה וחד-משמעית, והיא, שלאבישי רביב נאמר מפי יגאל עמיר כי הוא מתכנן לרצוח את רה"מ, וכי הוא – אבישי רביב – הבין כי כוונותיו של עמיר רציניות.

"איש לא העלה בחלומותיו"
לאור מסקנה מתחייבת זו בדבר המשקל שיש לייחס להודאותיו של אבישי רביב, על הפרקליטות לשקול בכובד ראש את האפשרות לערער על פסיקת בימ"ש השלום בירושלים. במידה והפרקליטות תחליט שלא לערער על פסק הדין, משמעות הדבר היא, לכאורה, קבלת קביעתו של בית המשפט, כי ניתן לפסול הודאת נאשם בשל העובדה שהוא חי בעולם של שקר, גם כאשר כל הנסיבות מראות שבהודאתו לא היתה לו כל סיבה לשקר. מסופקני אם ניתן למצוא תקדימים לפסילת הודאתו של נאשם בעבירה שביצע, בנימוק של חשד שהנאשם משקר, כשלנאשם אין כל אינטרס לשקר ולהפליל את עצמו.
ביחס לאפשרות להרשיע נאשם בגין אי-מניעת פשע על-סמך הערכות באשר לכוונותיו , כותב בימ"ש השלום, שכדי להשיב על השאלה אם הנאשם אכן ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את רה"מ (וגם האמין בכך), "יש צורך לנסוע לאחור ב´מכונת הזמן´ ולהעמיד את עצמנו באותם ימים בהם איש לא העלה בחלומותיו הגרועים ביותר את האפשרות, כי יבוא יום ואחד מבניה של הארץ הזאת, חייל בצה"ל וסטודנט למשפטים, יקום על ראש ממשלתנו וירצח אותו נפש".
השאלה המתבקשת היא: האם מה שנאמר ביחס לסוכן שב"כ, שאמור היה להעביר כל מידע מתבקש באופן מיידי לידי מפעיליו, לא נכון לפחות באותה מידה ביחס למרגלית הר-שפי, שלא מילאה כל תפקיד בטחוני בסביבתו של יגאל עמיר? יש לזכור, כי על-פי ממצאי ועדת שמגר שחקרה את נושא מערך האבטחה בקשר לרצח רה"מ, "אבישי רביב היה קשור עימו (עם יגאל עמיר) יותר מכל אדם אחר בכל הנוגע לארגון הפגנות סטודנטים ביישובי יו"ש, עזר לו בארגון, ונתלווה אליו לכל אלה. אבישי רביב התבטא בחריפות נגד ראש הממשלה וטען כי חל עליו ´דין רודף´ וכי מותר לכן לפגוע בו (היו בפני הוועדה עדויות של מספר שומעות)". זאת, בניגוד למה שנאמר ב"עיקרי הכרעת הדין" של בימ"ש השלום בירושלים, כי "מתוך חומר הראיות שהובא בפנינו עולה, כי הנאשם לא נמנה על חוג החברים הקרובים של יגאל עמיר". אם נכונה קביעתה של ועדת שמגר, כי אבישי רביב אכן היה בסביבתו הקרובה ביותר של יגאל עמיר, ואף נטל חלק פעיל בהסתה נגד רה"מ, ולמרות זאת נפסק שלא היה יכול לדעת מה הן כוונותיו הנסתרות של יגאל עמיר, מתחזקת התחושה שמערכת המשפט בישראל הפעילה אמות מידה שונות ביחס למרגלית הר-שפי מצד אחד, וביחס לאבישי רביב מן הצד האחר. מכל מקום, קשה לומר, שבסיכומן של שתי פרשיות אלה הצדק גם נראה, וכי אמונו של הציבור בשוויוניות הכל בפני החוק גבר.

פרופ´ אליאב שוחטמן הוא דיקן מכללת ´שערי משפט´
http://makorrishon.co.il/article.php?id=737

http://www.jewsite.org/forum/viewtopic.php?p=594

לפעמים הסקופ הכי טוב הוא פשוט להביא כתבה מההיסטוריה, שכשקראנו אותה אז עוד לא קלטנו.

הכתבה פורסמה במעריב 11.11.1999 על השב"כ שהחליט לסגור בחדרי חדרים את פרשת אבישי רביב מחשש שיגרם נזק לאירגון.

היום כשקוראים את הכתבה ויודעים שרביב זוכה, מבינים גם שלא היה שום סיכוי אחר אלא לזה שהוא יזוכה.

פעמים מעריב הורידו את הכתבה מהארכיון שלהם, ופעמים הם נעתרו לבקשתי להחזירה לארכיון. על כך תודתי נתונה להם. כרגע הכתבה נמצאת בו, ומומלץ לשמור אותה לפני שהיא תוסר שוב.

הלינק:

http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/12111999/ART24712.html

הכתבה:

כך, בחדרי חדרים, ניסו לסגור את התיק

נציגי השב"כ טענו: העמדה לדין של אבישי רביב - תגרום נזק גדול מאוד. ראשי הפרקליטות הציעו: צריך לסגור את התיק - בנימוק של חוסר עניין לציבור. היועץ המשפטי בן-יאיר התנגד: אינני רוצה להיות מעורב בסגירת התיק

סיכום דיון בנושא: טקס השבעה - אירגון אי"ל

מועד הדיון: 2.5.96

מקום הדיון: לשכת היועץ המשפטי לממשלה

י.מ: ראינו כולנו את הקלטת. מי שנכח במקום צריך היה להבין, שאין מדובר בטקס אותנטי. גם ועדת שמגר אמרה בדו"ח דברים מפורשים על-כך.

חביליו: לא ראיתי שהושמטו בכוונה הקטעים הלא-אותנטיים. אני רואה קושי בהגשת כתב אישום כנגד הכתב.

י.מ.: אולי הליך משמעתי נגד הכתב?

כאלו: מדובר בהפעלת סוכן פרובלמטי. תועלת אל מול נזק: 9-8 שנים האיש הופעל. ברוב הזמן - המאזן חיובי, פרט לשנה האחרונה. נתן אלפי ידיעות + פרשיות. בשנה האחרונה - התרת רסן מצידו, ותפסנו את העניין בשלבים ראשוניים. עבר חקירת מקור, והתוודה. המשכנו להפעיל אותו. סיפור הקלטת, מבחינתנו, קשה ביותר. בדיון אצלנו הוחלט, שהאיש לא נשלט ואי אפשר להמשיך להפעיל אותו בצורה כזו.

אבל קבענו כללים חדשים של הפעלה, ניתוק, בדיקה פסיכולוגית. הובהר לו, שככה לא נמשיך, ושלא תינתן לו חסינות על עבירות שיבצע. בחוכמה שלאחר מעשה, אילו ניתקנו הקשר, אולי היה נותן לנו את הרוצח.

העמדה לדין - זה משפט נגד השירות. נצטרך לפרוס את כל הכללים אצלנו. זהיגרום נזק הפעלתי גדול מאוד. נזק אופרטיבי. צריך לזכור, שאנו במצב קשה, מול היריבים שלנו. במשפט יעלה הכל והדברים יצאו החוצה.

אינני זוכר משפט נגד מקור של השירות בדלתיים סגורות. יכול להיגרם נזק גדול מאוד. חשיפת שיטות הפעלה, ועוד.

בן-אור: עו"ד שיצג את א' רביב יהיה מגוייס אידאולוגית, וייתכן שישתף פעולה עם גורמים קיצוניים וייחשפו סודות.

ששון: יעשו הכל כדי לחשוף.

בן-עמי: כוונה פלילית: האם התכוון לעבור עבירה?

חשדו ברביב בשיתוף פעולה והיה צריך להוכיח את עצמו. הוא היה צריך להסיר מעליו חשדות. בדיון אצל דורית בייניש, היא נתנה אישור שיעשה פעילות על-יד אוניברסיטת בר-אילן, ויחשיד אדם אחר כדי שייתפס. הוא היה צריך להגן על עצמו מפני היעד. כל סניגור יזמן את רביב לדוכן העדים.

ברק: רביב פעל ביעד אלים. העובדה שנחשד בשת"פ - כי כל הזמן נאלץ להוכיח פעילות.

"חוסר עניין לציבור"

לדור: צריך לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור. הגשת כתב אישום יכולה לפגוע קשות בשב"כ. צריך לקבל בעניין זה את חוות דעת השב"כ. אנו סוגרים הרבה תיקים מסוג זה, מחוסר עניין לציבור. הפגיעה היא ברורה. המשפט הזה ייראה עקום. סגירת הדלתות - לא יעיל.

בן-אור: אני מוטרדת גם מההיבט הפלילי. אינני בטוחה, שזה לא יסתיים בזיכוי. ואז נימצא בצורה משונה. האיש הזה עובד בסיטואציה בעייתית.

הפעילות באי"ל לא הייתה מותרת. לא אישרו לו להביא טלוויזיה. סוכן משטרתי שהועסק ברכישת סמים, אסור לו לעשן וכו'. כשנמצא בשטח, קשה. ולפעמים מורה היתר לעצמו לעבור עבירה פלילית. אולי הגנת הצורך; אולי צידוק; צריך לקנות את ליבם של הסובבים אותו. אינני רוצה לבוא להכרעה פלילית.

י.מ.: אני רואה את הדברים בחומרה. אינני מקל ראש בנזק לאירגון. גם חשיפת השם והכינוי גרמה נזק חמור. ואולם, הנזק הנוסף, הוא קטן באופן יחסי, ואפשר לדאוג לצמצומו. אפשר לנהל הליך בדלתיים סגורות.

הפרשה עצמה חמורה ביותר ויש עניין ציבורי ממשי בנקיטת הליכים פליליים. הפרשה הזו זיעזעה את כל צופי הטלוויזיה וגרמה נזק עצום, סערה גדולה. אינני רואה איך אפשר להימנע מנקיטת הליכים.

בן-עמי: פן נוסף: גיוס סוכנים והפעלת הסוכנים הקיימים. מקורות דורשים שהשירות יבטיח חשאיות המקורות. יהיה קושי בהפעלת סוכנים וגיוס סוכנים...

ששון: נניח שיש ראיות לכאורה. הכתבה עשתה עלי רושם. מדברי חזי אנו למדים על הנזק שיגרם לשירות. אני צריכה להגיד שהנזק יגרם. צריך לשקול רווח אל מול הפסד. צריך לשקול באופן קר.

ארבל: מנקודת מבט של היועץ המשפטי ופרקליט המדינה: אי אפשר לבחון את הראיות כשאנו יודעים שמה שיש שם לא משקף את התמונה האמיתית.

האיש היה סוכן. איננו יודעים מה התמונה הנכונה שהייתה אז. לא נוכל לדעת את מצב הדברים לאשורם, עד שיעלה על דוכן העדים ואולי יאמר שפעל על פי הנחיות השב"כ. אי אפשר לאמר אם יש ראיות או אין ראיות.

התיק מבויים. הקווים לא היו ברורים לאבישי רביב. מה היה קורה, לו האיש היה מונע את הרצח? עם כל הקושי - אינני בטוחה שנוכל להשיג את המטרה. לא בלב קל אני מציעה לסגור.

י.מ.: סעיף 4 )האות א'( - אינני רואה בעייה עם הראיות. אינני רואה בעייה בתחום הכוונה הפלילית. אי אפשר לסגור את התיק, בלי מתן פומבי.

לדור: ניסחנו בשעתו, טיוטת החלטת סגירה.

מוטב "חוסר ראיות"

ארבל: יותר קל לנמק סגירה בחוסר ראיות. בעייה בראיות: יכול להיות שרצה לשכנע כשהוא חלק מהם. אני רואה כאן בעייה. ואם יש בעיה עם הראיות - יותר קל לנמק. אינני צריכה לחכות ולבוא לבית המשפט שיאמר את כל זה. הרצון שלי הוא להגיש כתב אישום. אבל הסיכון הוא כה גדול. נוכל לאמר זאת בבית המשפט העליון. אפשר לנמק זאת.

ברק: עובדתית, ברצף ההפעלה של רביב, היו הרבה אירועים. הוא כמובן יוכל להעיד על נושאים שבהם הפעלנו אותו. כל מסכת ההפעלה תוצף, ומבחינה משפטית יהיה קושי. גם אחרי השידור המשיכו להפעיל אותו.

ששון: העדר ראיות וחוסר עניין לציבור, אלו הם נימוקים מצטברים.

י.מ.: אינני רוצה להיות מעורב בסגירת התיק. לא אכנס לנימוקים. בכל מקרה, צריך לשלוח מכתב לרשות השידור, ובו פליאה על הכתבה. צריך לכתוב משהו נגד איתן אורן. לא אוכל להיות מעורב בזה. כשלעצמי, הייתי מגיש כתב אישום, אבל, כאמור, אינני רוצה להיות מעורב בזה.

אבקש שהטיפול יועבר לפרקליטות, שתינתן החלטה על-ידי פרקליטת המדינה, ושתינתן על-כך הודעה למתלוננים.

רשם: נועם סולברג, עו"ד

הכתבה במעריב: ''כך בחדרי חדרים ניסו לסגור את התיק..."

אבישי רביב היה סוכן שב"כ אולם בעצמו יזם ואירגן מאות פעולות בלתי חוקיות של הסתה ופגיעה ברכושם ובגופם של יהודים וערבים כל התיקים שנפתחו נגדו נסגרו על ידי הרשויות הממונות על אכיפת החוק ובמקרה אחד שבו הייתה מעורבת כנתקפת חברת הכנסת גוז´נסקי נעשתה עסקת טיעון מצחיקה התוצאה מתן הכשר של הפרקליטות להפעלה בלתי חוקית של סוכן פרובוקטור.מדוע לא התקיים כל בירור באשר לאחריות הפרקליטות שאישרה פעם אחר פעם את הפעלתו הפרובלךמטית של רביב ?

פרקליטת המדינה דאז כיום השופטת דורית ביניש הייתה שותפת סוד לשב"כ בכל הקשור להפעלת רביב הכיצד טוענים גורמים בפרקליטות כי הם לא ידעו על הפעילות החריגה של רביב שבתפרסמה פעם אחר פעם בתקשורת והגיעה אליהם גם במסגרת הדרישה לסגירת תיקים ועכוב ההליכים .בהקשר זה גם לא נבדק המידע העולה מדבריה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל ולפיו יועצים משפטיים חתמו על עכוב הליכים מבלי שנמסרה להם הסיבה האמיתית של המהלך שיזמה הפרקליטות כלומר שהבקשה אינה נשענת על יסוד משפטי אלא על העובדה שרביב הוא סוכן שב"כ .הגלו הזה מעורר את השאלה האמנם היועצים המשפטיים הם חותמות גומי ? האמנם היה ראוי להסתיר מפניהם את המידע ??

גם דבריו של מר עמי איילון ראש השב"כ לשעבר שנמסרו לי על ידיו לפני מספר חודשים בפגישה אישית שיזם מחייבים בירור ציבורי . מר עמי איילון הודה בפני כי בנובמבר 1997 בישיבת הקבינט המדיני בטחוני בהשתתפותו ובהשתתפותה של ארבל פרקליטת המדינה הוא מסר לקבינט המדיני בטחוני מידע כוזב בעניין מסויים הקשור בפרשת רביב וכי טענותיי בעניין זה לפיהן הממשלה הוטעתה שהושמעו במשך שנים היו נכונות . איילון הבהיר כי את המידע לממשלה מסר בתום לב כפי שמסרו לו אותו גורמים בשב"כ ובזמנו האמין באמיתותו רק לאחר שנים נודע לו שהשתמשו בו להעברת מידע כוזב לממשלה !!!!

וגם ארבל שתקה !!!!

פרשת הפעלתו של רביב היא כתם שחור על השב"כ ויותר מכך על הפרקליטות שאישרה ונתנה גבוי. פרשות הטיוח הכזב ומניעת האמת מהציבור לאחר רצח
רבין שבהן היו מעורבים הגורמים הללו היא פרשה פתוחה שדורשת חקירה ציבורית ומסקנות בהקשר זה פסק הדין בנושא רביב לא אמר ולא היה אמור
לומר דבר .
http://www.miki.org.il/default.asp#sub10

בגיליון 281 של העיתון "מקור ראשון" התפרסמה כתבה מאת סופיה רון-מוריה ובה ראיון עם ד"ר לריסה טרםבובלר שפעם בחודש מבקרת את יגאל עמיר בכלאו. חלק לא מבוטל של הכתבה הוקדש לשאלה האם יגאל עמיר פעל כסוכן השב"כ. בכתבה הוזכר ספרי "עוקץ קטלני", אותו יגאל עמיר קרא. הסבריו של עמיר אודות ההגנה שהוא מעניק לאבישי רביב לא יכולים להסביר את עוצמת ההגנה. הרי מספיק ודי להצהיר בהזדמנויות שונות שהוא, יגאל עמיר, פעל לבדו ואף אחד, גם לא אבישי רביב, לא הפעיל אותו. במקום זה עמיר ממש יוצא מעורו (פונה לבג"צ נגד אימו, מעיד בבית המשפט לטובתו) על מנת להוכיח את הטענה שלו וכאילו במקרה הדבר חופף את אינטרס ההגנה של אבישי רביב.
החומר שהצטבר אצלי מצביע בבירור שיגאל עמיר פעל בשיתוף עם השב"כ.

ההתנהגות המוזרה בחקירה
התנהגותו של יגאל עמיר בחקירת המשטרה הייתה מוזרה מאוד. הינה מספר קטעים מהחקירה ומהעדויות בבית המשפט.

קטע מתוך חקירה, תמליל הזנה מוצג מס' 2955/95, מתאריך 9.11.1995:
ניסים דור, חוקר המשטרה: "אני עוד בקטע הזה שאתה בעצם הולך ומוסר את נשקך ...".
יגאל עמיר: "כמו שאני אומר, הכי טוב זה עם רובה צלפים. . ."
ניסים דור: "… זה נכון שהוא הגיש בקשה לנו, לקבל נשק ארוך?"
יגאל עמיר: "כן, לא ארוך. M16 מקוצר."
ניסים דאודי, עד התביעה ממשטרת ישראל העיד כך ב 23 בינואר 1996 בבית המשפט: "בשלב מסוים . . . ראיתי שהוא ננעל. הוא החליט לשמור על זכות השתיקה . . . בשלב זה . . . והוא היה פתוח איתי והתחיל לספר את כל הפרטים . . . שאלתי אותו אם הוא מוכן למסור את הדברים בכתב, הוא אמר שלא."
קטע מתוך תמליל של סרט החקירה מס' 2964 מתאריך 9.11.1995 גיליון מס' 8:
ניסים דור: "היו עוד איזה שהם אגודות פוליטיות כאלה או אחרות?"
- שקט - .
ניסים דור: "אתה היית פונה אליהם אישית, אני מבין נכון?"
- שקט -.
קטע מתוך סרט החקירה מתאריך 3.12.1995:
יגאל עמיר: " אני בודק דברים … איו לי עיתון אני לא יודע מה קורה … אני ניזון ממה שמאכילים אותי פה."
יגאל עמיר נראה פעם כשהוא משתף פעולה עם חוקריו ומספר את הכל בגילוי לב, פעם נסגר לפתע ומשתתק ופעם אומר שמה שמסר זו ההמצאה שלו . פעם מתחיל לצעוק "זכות השתיקה, זכות השתיקה" וכעבור שתי דקות מדבר כאילו המילים "זכות השתיקה" לא יצאו כלל מפיו. פעם פתאום אומר לחוקרי המשטרה שהוא בודק דברים. על איזה בדיקה מדובר ועם מי? הרי הוא נמצא תחת חקירה ולא כחוקר.
האם מופעל לחץ כלשהו על יגאל עמיר?
לפני הקורא מספר ציטוטים מתוך חקירת יגאל עמיר ע"י ניסים דור במתקני חקירה של המשטרה.
מתוך קלטת תמליל מס' 2964/95 מיום 9.11.1995 ימ"ר ת"א:

גיליון מס' 9 ניסים דור: אתה את הנשק, אני מבין, שבהודעה הקודמת מסרת שדרכת אותו בבית
יגאל עמיר: כן
ניסים דור: זאת אומרת שאתה החלטת כבר בבית
יגאל עמיר: ברגע שהחלטתי דרכתי ויצאתי
ניסים דור: יפה, אתה במהלך השבת הזו אתה דיברת עם חגי על העניין הזה של ללכת לעצרת.
טוב אני אשאל אותך יותר טוב, יותר מדויק, כי אתה ניראה לי

גיליון מס' 10 ההמשך
ניסים דור: אתה בקטעים האלה מתחכם. האם זה נכון שבשבת בדרך לבית הכנסת, אתה זוכר את הקטע הזה האחרון? בדרך לבית הכנסת אתה שוחחת עם חגי על העניין הזה שאתה תלך לעצרת על מנת להרוג את רבין עם האקדח שלך, עד כאן בסדר?
יגאל עמיר: כן?
ניסים דור: צודק. ובקטע הזה חגי הציע לך שכדאי לעשות את זה עם רובה ולא עם אקדח.
יגאל עמיר: אחי ניסה למנוע ממני

גיליון מס' 15 ניסים דור: האם שוחחת עם אחרים על הרעיון לפגוע ברבין?
יגאל עמיר: כן
ניסים דור: אז אני מבין שזה מהחוג הקרוב אליך
יגאל עמיר: בודאי

גיליון מס' 16 ניסים דור: תגיד לי האם זה נכון שלפי ההלכה לדעתך הייתה גושפנקא לרצוח אותו?
יגאל עמיר: הייתה חובה
ניסים דור: מהיכן קיבלת בעצם את הגושפנקא ההלכתית א.. מאנשי דת, מידע עצמי מ.. התעניינת בכלל לפני כן לפני שקבעת בעצם את העניין הזה?

גיליון מס' 17 יגאל עמיר: מידע עצמי
ניסים דור: מידע עצמי?!
יגאל עמיר: ואנשי דת

גיליון מס' 30 ניסים דור: בוא, בוא הקטע ששאלתי אותך קודם, הקטע עם מכונית תופת
יגאל עמיר: כן
ניסים דור: היה רעיון כזה, נכון?
יגאל עמיר: לא היה מצליח.

גיליון מס' 31 ניסים דור: איך חשבתם, איך חשבתם לעשות את זה?
יגאל עמיר: חשבתי שהם יהיו איתי אז אח"כ הבנתי שהם לא, אז החלטתי לבד
ניסים דור: עכשיו תגיד לי חגי היה אתך? ז"א היחיד שבעצם יכול להפעיל כזה דבר זה חגי, ז"א המכונית תופת או משהו כזה. את הרעיון של מכונית תופת
יגאל עמיר כן
ניסים דור: דרור לא היה שותף לתוכנית לרצח את רבין?

גיליון מס' 57 יגאל עמיר: לא, הוא היה פעם אחת בהתחלה
ניסים דור: עכשיו תגיד לי הוא הביא את העוזי שלו באמת כדי לנסות את המשתיק קול
יגאל עמיר: כן
ניסים דור: הוא בירר בשבילך אצל איזשהו רב לגבי דין רודף ודין מוסר, נכון?
יגאל עמיר: כן
יגאל עמיר: לא רק הוא יש לי עוד כמה שמות

גיליון מס' 65 יגאל עמיר: כל הקטע של תכנון והשיטות הייתי יותר עם אחי
ניסים דור: אבל הוא גם היה בעניין

גיליון מס' 66 ניסים דור: אבל הוא ידע על כוונה שלך שאתה רוצה לעשות את זה
יגאל עמיר: כן, בטח, בטח

גיליון מס' 69 יגאל עמיר: מרגלית
יגאל עמיר: בועז א…, שלמי הלוי
יגאל עמיר: נילי

יגאל עמיר מסגיר את כולם בחקירתו; את אחיו חגי, את דרור עדני, את מרגלית הר-שפי ואחרים. מתעוררת השאלה מדוע הוא עשה כך.
בדרך כלל קיימות שתי סיבות שהנאשם בפשע מסגיר את חבריו. או שהוא מתחרט על מעשיו ומספר הכל ומסגיר את כולם בגלל החרטה או שהוא מצפה להקלה בעונש עקב מסירת מידע והסגרת ושותפיו לפשע. ואין זה משנה אם הצפייה מדומה או אמיתית. ברור ששתי הסיבות האלה לא מתאימות לחלוטין למקרה של יגאל עמיר.
תשובה אפשרית נוספת היא שהחשוד משחק תפקיד ועושה את מה שעושה בגלל אילוץ כלשהו כמו איום ישיר על חייו או על בני משפחתו או איום לחשוף מקרה אפל בעברו או שהוא פועל כסוכן מושתל (לא בהכרח בהתנדבות) ומפליל בכוונה את האחרים בגלל שיקולים זרים.

עוד בעדותו מ-23 בינואר 1996 של ניסים דאודי מהמשטרה:

". . . היה מאוד פתוח, זה היה נחקר די חריג מבחינת שיתוף הפעולה שלו."
העובדה שיגאל עמיר מקשר בהתנדבות את עצמו לארגוני ימין ולרבנים רק מחזקת את האפשרות שמסירת הפרטים היא משיקולים זרים ושהכל פשוט הצגה. יגאל עמיר עצמו אמר בתום המשפט בבית המשפט המחוזי שהכל הצגה.
ההצהרות הרבות של יגאל עמיר היו שהוא רצח את רבין בגלל "דין מוסר" שלפי דעתו חל על רבין, אבל לפי התנהגותו בחקירות במשטרה, הוא, יגאל עמיר, היה בעצמו "מוסר" לא קטן.
ומה עם אבישי רביב?

גיליון מס' 60
מתוך קלטת תמליל מס' 2964/95 מיום 9.11.1995 ימ"ר ת"א ניסים דור: ואת מי ניסיתם לגייס? את אבישי
יגאל עמיר: לא
ניסים דור: לא הצעתם לו?
יגאל עמיר: לא, לא, לא, לא, לא

גיליון מס' 61 ניסים דור: … האם זה נכון שהוצע לאבישי להשתתף, …
יגאל עמיר: בכלל לא הוצע לו, …
ניסים דור: למה?
יגאל עמיר: אני יודע עליו שהוא מהשב"כ בכלל.

דווקא את אבישי רביב, סוכן השב"כ, יגאל עמיר מנסה בכל כוחו לא להפליל. יגאל עמיר עושה מאמץ ממש להסיר את האפשרות שאבישי רביב יואשם בפרשה באופן כלשהו וזה כשהוא מודע שאבישי רביב הוא סוכן השב"כ והרבה לפני שבכלל הושמעה הטענה שהופעל ע"י אבישי רביב.

האם מישהו שמכרו אותו, שבגדו בו, ימשיך לתמוך או לעזור לבוגד? לכל אחד ברור שלא, אלא אם הנבגד נסחט, מאוים או עבר אינדוקטרינציה כלשהי. במילים אחרות, בדרך כלשהי מאולץ לעשות כך.
יותר מזה, באותה חקירה ממש, זמן קצר לפני שעמיר הודיע שהוא יודע שרביב סוכן השב"כ, הוא אמר:

"אבישי רביב …, הוא טיפוס של זה, ראית אותו פעם בטלוויזיה, הוא מת … להיכנס להיסטוריה. הוא עכשיו מה זה מעריץ שלי, גנוב"
(גיליון A-23).
מדוע אתה, יגאל עמיר, שמח על כך שמישהו שבגד בך גם מעריץ אותך?
ב 23 לאוגוסט 1996 התפרסמה כתבה "גן (גאולה) שלנו מה נחמד הוא" מאת דוד אבני ומיכל קידר ב"זמן תל-אביב". במאמר יש קטע מעניין:

" שאלתי את יגאל: 'למה אתה לא מספר את האמת, למה אתה לא פותח את הפה?'. יגאל אמר לי: 'אימא, את אגואיסטית, את חושבת רק על עצמך, תחשבי על כל עם ישראל'".
כאן ניתן למצוא אישור שמידע חשוב הוסתר. שהרי עמיר לא הסביר את שתיקתו בטענה שסיפר כבר הכל ואין לו מה להסתיר, אלא בתירוץ שהשתיקה בפרשה היא אינטרס לאומי.
האם זה לא הוכחה נוספת שבתגובתו הוא אינו חופשי?
חוברת ההדרכה לשב"כ הפכה לחוברת הדרכה לרצח
ב 26 ליולי 2000 במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" התפרסמה כתבה "רצח רבין - טיוטה" מאת אריאלה רינגל-הופמן. הכתבת תיארה את החוברת ההדרכה שהוכנה בשב"כ כעשר שנים לפני רצח רבין. החוברת הייתה מיועדת לשב"כ ובה תואר תרחיש אפשרי (מפורט מאוד) בו יהודי ינסה לפגוע בראש הממשלה בישראל. וכך ב-'7 ימים' מתואר התרחיש מתוך החוברת:
"הרוצח אורב לראש הממשלה מתחת לבית העירייה, בדרך למכונית בתום ההפגנה. ... חגורת האבטחה נפרצת, היריות נשמעות בכיכר. את הכל צפו ביחידה לאבטחת אישים ... בחוברת מיוחדת"
העיתונאית אריאלה רינגל-הופמן מתארת את תוכן החוברת כעין נבואה שהתגשמה, כאשר כישלון השב"כ באירוע מקבל הדגש נוסף.
ההתנקשות ברבין ז"ל בוצעה במדויק על פי התרחיש שבחוברת ההדרכה של השב"כ. עמיר לא היה יכול לדעת על החוברת, אלא אם הוא הופעל ע"י אנשי השב"כ שקראו את החוברת או שהוא בעצמו קרא אותה ופעל לפיה. בשני המקרים יוצא שיגאל עמיר היה קשור לשב"כ.
המידע שסיפק לי רו"ח יעקב וורקר מצביע באופו ישיר על כך שיגאל עמיר היה קשור לשב"כ. יו"ר הועד להקמת ועדת חקירה בעיניין רצח רבין יעקב וורקר נפגש עם רוני קמפלר, הצלם שצילם את האירוע ההתנקשות מגג בניין "גן יעיר". רוני קמפלר, רו"ח במקצוע האזרחי ומאבטח בשב"כ במילואים, סיפר לו שהכיר את יגאל עמיר מלפני האירוע. המקום בו הוא הכיר את יגאל עמיר הוא... קורס האבטחה מטעם השב"כ.

----

הסכם אוסלו התקבל על ידי רבים בישראל כמעשה הונאה שתוצאותיו אסון למדינת ישראל. השתתפותו של יגאל עמיר ברצח רבין ובעיקר האחריות שהוא לקח על עצמו ברצח זה היו כהנשמה מלאכותית להסכם אוסלו. כל מתנגדי הסכם אוסלו הושתקו למשך זמן לא מבוטל.

שילמנו בדמו של רבין כמו בדמם של נפגעי הטרור. גם היום, במקום לפתוח את פיו ולספר, כפי שביקשה אימו, מעדיף עמיר את האפשרות לשתוק, תוך הסתתרות מאחרי האמירה "צריך לחשוב על כל עם ישראל". עם ישראל שילם וממשיך לשלם בדמים בגלל שיתוף הפעולה של עמיר עם אלא שידעו שהסכם אוסלו הוא אחיזת עיניים ואף על פי כן העלימו מידע זה מהציבור.

Hosted By Brinkster
http://www26.brinkster.com/yovalr/articles/geffen/yigalamir.htm#

ניצן אור
חבר מתאריך 8.10.01
9665 הודעות 18:24 27.12.03

חשיפה מאלפת אודות פרשת השב''כ והאינטרנט באתר של Halemo
בהמשך לאשכול שכתב Gama
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=6078&forum=scoop&viewmode=all

הנה כעת היריעה מתבהרת:
http://halemo.net/edoar/0035/0002.html

ציטוט של קטעים ממוקדים:

בשב"כ קיימת מחלקה בשם "המחלקה היהודית". תפקידה של המחלקה היהודית
בשב"כ הוא להתערות בקרב פעילי ימין קיצוני, בעיקר כהניסטים, ולנסות
למנוע מהם לבצע מעשי חבלה כנגד ערבים, למנוע מהם להתסיס נגד האוכלוסייה
הערבית בשטחי הגדה ובשטחי ישראל, ולפעמים אף לנסות ולהפילם בעזרת
סוכנים מדיחים השתולים בשטח...

המחלקה הוירטואלית בשב"כ שחשפה באותה תקופה את מחבלת האינטרנט אמנה
מונא, עברה לחקירה של אתר רוטר נט.
החל מחודש ינואר 2001, החלו להופיע בפורום "סקופים וחדשות" באתר רוטר
נט, סוג ידיעות שלא נודע קודם לכן. מעת לעת, העלה גולש אנונימי ידיעות
מצוצות מהאצבע על רצח חברי כנסת, קריאה לרצח ראש הממשלה אהוד ברק,
ידיעות מסיתות נגד ערבים ועוד ידיעות בסגנון מתלהם וכהניסטי. הידיעות
נמחקו סמוך לזמן פרסומן על ידי מנהל פורום "חדשות וסקופים" שנכח במקום.
על הידיעות הללו דיווח העיתונאי המסוים באתר האינטרנט שלו. ביום 7
ינואר 2001, פרסם העיתונאי המסוים ידיעה על כך שגורמי ביטחון החלו
לבחון את פעילותו של אתר רוטר נט.
http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=168
אבל לא רק העיתונאי המסוים דיווח על כך. גם אתר החדשות העצמאי עניין
מרכזי של רמי יצהר דיווח על כך. רמי יצהר, חוקר מצ"ח במילואים, ידע
לספר כי פרטים על גולשים קיצוניים נאספים על ידי גורמי הביטחון, והזהיר
את הגולשים.
הדיווח של יצהר לא התקבל באהדה, ורבים מבין הגולשים חשבו כי כותב
שטויות. כיום הדברים נראים לגמרי אחרת...

מישהו לא מוכר מנסה ליצור קשר.
כבר בימים הראשונים לאחר המעצר, ניסה ליצור עימי קשר טלפוני אדם לא
מוכר שהציג את עצמו בשם אורן מנו. אורן ידע לספר כי הוא שייך למשפחת
מנו מחיפה, בעלי חברת "מנו ספנות".
אורן נהג לגלוש באתר רוטר נט בכינוי lolik113.
לאחר מספר ימים, השתנה השם לאורן לוי. אורן הציע עזרה במימון עו"ד
שייצג אותי. אורן ניסה לסדר לי עו"ד שהוא לכאורה מכיר. השמות עו"ד יגאל
ארנון ועו"ד עודד שלזינגר עלו בשיחותיו הטלפוניות שלו עימי.
העיתונאי עידו קינן אף כתב על כך באתר וואלה
http://computers.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=400&id=47654
הבהרתי לאורן שאני מתכוון להיות מיוצג על ידי עו"ד משה ויסברג אותו
הכרתי מאתר רוטר נט. אורן הציע עזרה כספית. בשלב מסוים הוא ביקש את
מספר חשבון הבנק של משה ויסברג על מנת להפקיד כסף או לשלוח המחאה כספית
למימון ראשוני של הוצאות הטיפול בי.
בהמשך, יצא לי לדבר רבות עם אותו בחור בשם אורן לוי. השיחות בוצעו
באמצעות הטלפון והן באמצעות תוכנת הצ'אט ICQ. אורן חקר ושאל על אתר
רוטר נט, איך זה עובד, מי עומד מאחורי כינויים, על הקשרים בין האנשים
והאם יש באגים ודברים שהוא יכול להשתמש בהם לעשות מתיחות, דאחקות ועוד.
אורן הציג עצמו כגולש חדש באתר רוטר נט שמתלהב מצורת האתר ורוצה להשתלב
כמו כולם. לא ייחסתי חשיבות לכך. רבים באותה תקופה גילו את האינטרנט
ואת הפורומים, ורצו להיות חלק מזה. אורן, שהפך לתקופה מסוימת למין אביר
שמממן גולשים ועוזר להם לצאת מצרות, לא הדליק אצלי שום נורה אדומה.
אורן הציג עצמו כאיש עסקים שמחזיק מחשב במשרד ורוצה לגלוש בשעות הפנאי שלו...

בהמשך ההקמה של אתר פרש, הוצב אותו אורן לוי כמנהל פורום "חדשות
וסקופים" באתר פרש. הוא כתב תחת כינוי אחר. הוא קרא לעצמו "חתול רחוב".
אורן עשה לעצמו שם של גולש מעורב, כתב הרבה, ניהל יד רמה את הפורום
ונעשה מקובל על אחרים.
פרסומים שאין לי הוכחה עליהם טענו כי אורן לוי, חתול רחוב, השקיע מכספו
הפרטי לפיתוח אתר פרש ולהחזקת השרת.
אחד משיאיו היו כאשר הצליח לסלק גולש בשם זאב, שהיה הכהניסט היחידי
המוכר באתר, ונהג לחתום את הודעותיו בתמונת דיוקנו של הרב מאיר כהנא
ז"ל. אורן האשים את זאב בהתעסקות עם אשתו ובהשמצות נוספות...

ההוכחה סופית שאורן לוי עובד עם השב"כ.

את ההוכחה הסופית שאורן עובד עם השב"כ, קיבלתי כאשר קראתי את כתב
האישום שהוגש כנגד המחבלת אמנה מונא שעזרה לחטוף ולרצוח את הנער אופיר
רחום ז"ל. כתב האישום הוגש כבר ביום 18 מרץ 2001, כ 5 ימים לאחר המעצר
שלי. הפרסום של כתב האישום נעשה במועד מאוחר יותר באותה שנה.
כאחד שעקב אחרי הפרשה מקרוב, הבחנתי בעד התביעה מספר 10 ששמו ומספר
תעודת הזהות שלו היו רשומים בכתב האישום. שמו של האיש: אורן לוי. בנוסף
התפרסם מספר תעודת הזהות שלו.
כתב האישום נגד אמנה מונא, כאן (באדיבות עו"ד בועז גוטמן)
http://www.4law.co.il/403.pdf

אותו סוכן מדיח הגיע לפורום לאחר פרסומים מכפישים של אותו עיתונאי
מסוים שקבע כי גולשי אתר רוטר נט הם כהניסטים, ימניים קיצונים, פורעי
חוק וסהרורים. אילמלא הפרסומים הללו, סוכני השב"כ המדיחים והמופרעים
(בסגנון אבישי רביב) לא היו שורצים באתר האינטרנט שלא ידע את הדברים
הללו לפני שהגיעו אליו המדיחים של השב"כ.
סיפרתי באופן פרטי על כך לאורן לוי. שלחתי מכתב לתיבת הדואר הפרטית שלו
באתר פרש. אורן הציע את "עזרתו" במתן עדות לטובתי. הודעתי לו שאני
מוותר עליו. בבית המשפט אין מקום לשקרנים מקצועיים ברמתו, ואני יכול
להסתתר בלעדיו.
כמו כן, אותו לוליק113, אורן לוי, ניסה ליצור ביום 15 אפריל 2001, קשר
עם העיתונאי המסוים, כנראה לשם תיאום, והאחרון שלח לו את מספר הטלפון
הנייד שלו לתיבת הדואר שלו באתר וואלה. המידע נחשף בפורום "העניין
שלנו" באתר הייד פארק כבר ביום שלמחרת, לאחר שהוצג צילום מסך מביך של
המכתב.
כאמור לאחר הפרסום באתר רוטר נט השבוע, אורן הודה בחצי פה
בפורום "סקופים וחדשות" באתר פרש, כי הוא עובד עם השב"כ, אבל לא במחלקה
היהודית הידועה לשמצה. על המחלקה הוירטואלית בשב"כ הוא לא סיפר לחבריו...

Gama
גף מודיעין אינטרנטי
02:08 22.01.04

חשיפה: השב''כ החליט להרחיק משירותיו את אורן מנו מצליח לוי

בעקבות החשיפה שהתגלתה כאן לפני כחודש לפיה גולש באינטנרט המכונה בין השאר "חתול רחוב"
הינו "שמפניה" בגירסה אינטרנטית שמטרתו להבעיר את השטח במכתבי נאצה
נגד השמאל ולגרור אחריו מתלהמים אשר שמותיהם יוסגרו לבדיקת השב"כ, הוחלט
בשב"כ כי מדובר בשרלטן מעורער בנפשו שכל התנדבות שהוא מציע סופה לעורר
מהומות, מצב מאד "לא בריא" למוסד דיסקרטי כמו השב"כ.
מדובר בבחור תמהוני בשם אורן לוי או בשמו המלא אורן מנו מצליח לוי שהציע
את שירותיו לשב"כ עוד מפרשת המחבלת אמנה מונא שהביא למותו של הנער אופיר רחום.
לוי יזם שיחות אינטרנט עם המחבלת והעביר את הלוגו לשב"כ. לימים הציע לוי
להצטרף לפורומים באינטרנט ולנסות למצוא גולשים "נגועים בימין קיצוני".
אורן לי חבר לאחד מאתרי הפורומים ושם החל את מלאכתו הבזויה.
לפני כחודש חשפנו כאן את הסיפור מלווה בכל צילומי המיסמכים הרלוונטים.
בעקבות כך איים לוי על בעלי האתר רוטר מידי לילה כי יבולע להם, ממנו ומהשב"כ
אולם בשב"כ דוקא החליטו להיפטר מהצרעת הזו על מנת שלא להראות כה מגוחכים.
יש לציין כי אותו אתר ששם קונן "שמפניה לוי" ושם ניסה להפיל בפח את הגולשים,
איבד מאד את מעמדו ורבים מדירים את רגליהם שם בחשש להמצא בתיסבוכת מיותרת.טוףף

Halemo באתר "דאר חשמלי" מביא את הסיפור כולו באריכות
http://www.halemo.com/edoar/0035/0002.html

Gama
גף מודיעין אינטרנטי
21:47 18.10.04

כתב אישום נגד נוכל ירושלמי בשם אורן (מצליח) לוי ידוע באינטנרט בשם ''חתול רחוב''

ביום 20 מאי 2004 ניתנה נגדו הכרעת דין בבית המשפט המחוזי בירושלים
אתר NFC כתב עוד בשנת 10/12/2001

פרקליטות מחוז ירושלים הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד
משה אפלבאום ואורן לוי. השניים מואשמים בקבלה במרמה של סכומי כסף
גדולים. על כתב האישום חתום עו"ד ירון מינטקביץ.

שני הנאשמים רשמו עמותה בשם "העמותה למען נפגעי קוסובו". באמצעות
העמותה פנו השניים לגורמים שונים וביקשו מהם לתרום סכומי כסף גדולים
לטובת הפליטים.

באחד המקרים ניצלו השניים יום התרמה שערכה תחנת הרדיו גלי צה"ל בשיתוף
עם הסוכנות היהודית. יום לאחר ההתרמה פנו השניים אל התורמים וטענו כי
העמותה היא זו שארגנה את ההתרמה, וביקשו להעביר את כספי התרומות לחשבות
הבנק של העמותה.

הוועד הארצי של עובדי בנק לאומי, למשל, תרם מעל 250,00 ש"ח. המועצה
האיזורית דרום השרון תרמה 40,000 ש"ח, הבנק הבינלאומי הראשון תרם 30,000
ש"ח, וחברת ישרוטל תרמה 16,000 ש"ח.

כל התורמים זכו לתעודות הוקרה פיקטיביות בעבור תרומתם.

אם לא די בכך, על-פי כתב האישום, השניים אירגנו קבוצות של תלמידי בית
ספר ושלחו אותם למסעי התרמה ברחבי העיר. הנאשמים אף קיבלו מרשות המס
פטור מניכוי מס במקור.

בסך הכל נתרמו לעמותה מעל 500,000 ש"ח, שהגיעו לכיסים של אפלבאום ולוי.
השניים נאשמים בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה על-ידי מורשה.

אז הנה כעת הכרעת הדין:
http://www.nevo.co.il/Psika_word/mechozi/m01001259-10.doc

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"פ 001259/01

לפני: כבוד השופט יעקב צמח – נשיא 20/05/2004

בענין: מדינת ישראל
המאשימה
נ ג ד
1. משה בן אלכסנדר אפלבאום
2. אורן מצליח בן יהודה לוי
הנאשמים

למאשימה: עו"ד מינטקביץ'
לנאשם 1: עו"ד בלושטיין, מטעם הסניגוריה הציבורית
לנאשם 2: עו"ד קספר

מיני-רציו:
עונשין – מבצעים בצוותא
הנאשמים הורשעו בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לאחר שהקימו עמותה לאיסוף תרומות למען פליטי קוסובו, תרומות שמעולם לא הגיעו לידי הפליטים. נפסק כי מבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית ומהווים כולם עבריינים ראשיים. תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומבלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית ובלבד שהם חלק פנימי של המשימה העבריינית.

עונשין – קבלת דבר במירמה
הנאשמים הורשעו בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לאחר שהקימו עמותה לאיסוף תרומות למען פליטי קוסובו, תרומות שמעולם לא הגיעו לידי הפליטים. נפסק כי "מרמה", כמשמעותה בסעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כוללת יסוד עובדתי ויסוד נפשי. במישור היסוד העובדתי מבטא המונח את הדרישה להצגת מצג כוזב ואת דרישת הסיבתיות בין המצג להתרחשות המזיקה בדמות "קבלת דבר". מצג זה יכול שיתקיים גם ע"י שתיקה או העלמה של עובדות, אשר עפ"י הנסיבות מתבקש גילוין.
במישור היסוד הנפשי, יסוד המירמה משמעו הלך נפש של ידיעה שאותה טענה אינה אמת או הלך נפש של אי-אמון באמיתות הטענה המלווה את הצגת הטענה הכוזבת. בנוסף מחייבת עבירת המירמה כי המציג יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה המזיקה כפועל יוצא מן המצג, היינו נדרשת מודעות לרכיב התוצאתי ולרכיב הסיבתיות.

הכרעת דין

האישומים
1. שני אישומים בכתב אישום זה. האישום הראשון - נגד שני הנאשמים. האישום השני - נגד נאשם 2 בלבד.

51293715129371
2. ענין האישום הראשון - "העמותה למען נפגעי קוסובו", שלפי כתב האישום הקימו הנאשמים כדי לאסוף תרומות תוך מצגי-שווא כלפי התורמים, וגניבת כספי התרומות לכיסיהם. ענין האישום השני - זיוף מסמך ושימוש בו, שעשה נאשם 2, לפי כתב האישום, כדי לקבל על יסודו אשראי מהבנק. חלק הארי של ההליך הוקדש לאישום הראשון, והוא יידון בתחילה.נ

האישום הראשון
3. באישום הראשון מואשמים שני הנאשמים בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובגניבה על ידי מורשה - עבירה על סעיף 393(3) לחוק.ב

ואלה עיקרי העובדות הנטענות בכתב האישום:
במהלך שנת 1999 התחוללה בקוסובו מלחמה, שכתוצאה ממנה נמלטו עשרות אלפי אנשים מבתיהם והפכו לפליטים. מצוקתם הקשה של הפליטים עוררה תשומת לב רבה בארץ ובעולם, ומספר מוסדות נרתמו לעזרתם.ו

בחודש אפריל 1999 קשרו הנאשמים ביניהם קשר לנצל את מצוקתם הקשה של הפליטים לטובתם האישית. לשם כך הקימו השניים עמותה, בשם "העמותה למען נפגעי קוסובו", אשר מטרותיה הרשומות היו: "סיוע לנפגעי קוסובו המגיעים ארצה" וכן "סיוע לפליטי קוסובו".

למעשה, לא היתה לנאשמים כל כוונה לסייע לפליטים, לא מקוסובו ולא מכל מקום אחר. מטרת הקמת העמותה היתה לאסוף תרומות, תוך יצירת מצג שווא כי הכסף מיועד לסייע לפליטים, וכך לקבל במרמה סכומי כסף מאנשים אשר ביקשו לתרום לפליטים.נ

הנאשמים פנו לאנשים ולמוסדות שונים וביקשו מהם לתרום כסף לעמותה, בטענה שהכסף יוקדש לפליטי קוסובו. סך הכל נתרמו לעמותה, כתוצאה ממצגי השווא של הנאשמים, מעל 500,000 ש"ח. את הכסף הזה גנבו הנאשמים מן העמותה ועשו בו שימוש לצרכיהם, או חילקו אותו לבני משפחותיהם ולאחרים. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, סכום זה שיועד לסייע לפליטי קוסובו, לא הגיע ליעדו.ב

מעשי הנאשמים מתחילים ביום 8.4.1999. באותו יום ערכו תנועת "הרוח הישראלית - המגבית לישראל בע"מ" (להלן: "הרוח הישראלית") והסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות היהודית), בשיתוף תחנת גלי צה"ל, יום התרמה למען פליטי קוסובו (להלן: גם יום השידורים). במהלך יום השידורים פנו אנשי "הרוח הישראלית" טלפונית למוסדות שונים, וביקשום לתרום כספים למען הפליטים. הכספים יועדו, בין היתר, לרכישת מזון ותרופות עבור הפליטים. השיחות עם חלק מנציגי המוסדות שהתחייבו לתרום כספים למען הפליטים שודרו ברדיו. התורמים היו אמורים להעביר את התרומה ל"רוח הישראלית" לאחר השידור.ו

באותו יום, הוא יום 8.4.1999, פנו הנאשמים לעו"ד יואל בורשטיין בבקשה לרשום את העמותה ברשם העמותות. ואכן, שלושה ימים אחרי כן, ביום 11.4.1999, פנה עורך הדין בבקשה כזו אל רשם העמותות, וצירף אליה פנייה לתת קדימות מיוחדת לרישום העמותה, בשל סכנת החיים הנשקפת לפליטי קוסובו. ביום 13.4.1999 נרשמה העמותה ברשם העמותות. נאשם 1 נרשם כיושב ראש העמותה, ונאשם 2 - כמנהלה הכללי. חרף העובדה שהנאשמים רשמו גם אחרים כחברים בעמותה, למעשה הם לבדם שלטו בעמותה שליטה בלעדית.

מיד לאחר רישום העמותה פתחו הנאשמים עבור העמותה חשבון בבנק פועלי אגודת ישראל, שמספרו 705330. נאשם 2 היה מורשה החתימה היחיד בחשבון. הנאשמים גם קיבלו מרשויות המס אישור לפטור מניכוי מס במקור.נ

לאחר יום השידורים, ובמסגרת הקשר בין הנאשמים, פנה נאשם 2 אל המוסדות שהתחייבו בשידור לתרום כספים למען הפליטים. נאשם 2 טען בכזב לפני התורמים כי העמותה היתה זו שארגנה את יום השידורים בגלי צה"ל, ועל-כן ביקשם להעביר את תרומתם לחשבון הבנק של העמותה, או למסור לשליח של העמותה את סכום התרומה. הנאשמים גם שלחו למוסדות אלה מכתבים בשם העמותה, שבהם ציינו כי מטרת התרומות היא רכישת מזון, תרופות ואוהלים עבור הפליטים. הנאשמים עשו כן בלא שהיתה להם כוונה לעשות בתרומות שימוש למען הפליטים, או להעביר לפליטים את הכסף שיתקבל. באופן זה, נאמר באישום, יצרו הנאשמים שני מצגי שווא: האחד, כי העמותה, ולא "הרוח הישראלית" והסוכנות היהודית, היא שאירגנה את יום השידורים ששודר בגלי צה"ל תחת חסות תחנת השידור. והשני - כי העמותה מתכוונת להעביר את כספי התרומות לפליטים.ב

המוסדות הבאים נענו לפניית הנאשמים והעבירו לעמותה סכום כולל של 352,840 ש"ח, לפי פירוט זה:
א. הועד הארצי של עובדי בנק לאומי לישראל תרם סך 251,840 ש"ח, ביום 1.6.1999.ו
ב. המועצה האזורית דרום השרון תרמה סך 40,000 ש"ח, ביום 20.5.1999.נ
ג. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ תרם סך 30,000 ש"ח, ביום 18.5.1999.ב
ד. חברת ישרוטל שיווק (1996) בע"מ תרמה סך 16,000 ש"ח, ביום 30.5.1999.ו
ה. תנועת "נעמת" תרמה סך 10,000 ש"ח, ביום 27.5.1999.נ
ו. חברת דלק בע"מ תרמה סך 5,000 ש"ח, ביום 13.5.1999.ב

הנאשמים שלחו לכל התורמים האלה קבלות ו"תעודות הוקרה" על תרומתם.ו

נוסף לתרומות האמורות קיבלו הנאשמים במרמה מאנשים וממוסדות נוספים, שגם אותם הטעו לחשוב שתרומותיהם מיועדות כביכול לפליטי קוסובו, תרומות בסכום העולה על 150,000 ש"ח. בין היתר שלחו הנאשמים תלמידי בתי ספר תיכוניים, אותם ציידו בפנקסי קבלות של העמותה, כדי להתרים אנשים ברחובות ירושלים. בדרך זו אספו כ-20,000 ש"ח.

על-כן, מדובר בתרומות בסכום כולל שמעל ל-500,000 ש"ח. הכסף אותו קיבלו הנאשמים כתרומות עבור הפליטים הופקד בחשבון הבנק של העמותה.

את כל הכספים האמורים העבירו התורמים לנאשמים ולאחרים שפעלו בשמם, מתוך כוונה שישמשום לסיוע לפליטי קוסובו. זאת בהסתמך על מצגי השווא אותם יצרו הנאשמים. כאמור, הנאשמים גנבו את הכסף מחשבון העמותה והשתמשו בו לצרכיהם, או נתנו אותו לבני משפחותיהם ולאחרים. הם לא השתמשו בכסף לאף אחת מן המטרות לשמן ניתן להם.נ

במהלך הדברים, שניים מהתורמים - המועצה האזורית דרום השרון והבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, גילו כי תרומותיהם לא הגיעו לגורם שאליו התכוונו להעבירן. על-כן, פנו לעמותה ודרשו ממנה להחזיר להם את סכום התרומה. אך הנאשמים דחו את הדרישה.

על-כן, נאמר באישום, במעשיהם אלה קיבלו הנאשמים דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן גנבו כספים שאותם קיבלו בשביל אנשים אחרים. הנסיבות המחמירות הן גודל הסכומים, התחכום והעובדה שהכסף אותו קיבלו במרמה נועד לקניית מזון ותרופות לפליטי מלחמה, ובשל מעשיהם לא הגיע ליעדו.ב

עד כאן לשון כתב האישום.ו

תשובת הנאשמים
4. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום, וניסו לגלגל את האשמה זה על שכמו של זה. הם הודו כי הקימו את העמותה, אך טענו שהעמותה היתה עמותת אמת, ומטרתה אמת: איסוף תרומות לפליטי קוסובו. למטרה זו, כך טענו, נתרמו התרומות, ולמטרה זו נתקבלו בידי העמותה. ועוד, טענו, מעיקרא, כוונת התורמים היתה לתרום את הכספים לעמותה, לא לגוף אחר. אמנם, טענו, אך מיעוט הכספים הוצאו על פליטי קוסובו, וסכומים ניכרים מהתרומות הוצאו על משכורות לשני הנאשמים ולעובדים אחרים בעמותה, ביניהם - לבני משפחה של נאשם 1, וכן על הוצאות תפעול העמותה, אך, לטענתם, הדבר נבע מתוך שלומיאליות שלהם, לא מתוך כוונת מרמה. הנאשמים הכחישו כי גנבו את כספי התרומות מהעמותה.נ
5. יצויין, כבר כאן בתחילת הדברים, כי עמדה זו של נאשם 1, משה בן אלכסנדר אפלבאום, בתשובתו לאישום, לפיה לא הציגו הנאשמים כל מצג שווא כלפי התורמים, איננה מתיישבת עם הודאתו הברורה במשטרה (הודעתו ת/2, עמ' 2-3), שבה הודה בפועל בעיקרי העובדות המבססות את טענת המרמה. וכך נשאל נאשם 1 וכך השיב:
"ש. מדוע פניתם לגופים ומוסדות שתרמו ביום ההתרמה בגל"צ וביקשתם מהם את תרומתם להעביר לח-ן הבנק של העמותה?
ת. חשבנו שזה דרך לגייס את הכסף.ב
ש. אתם השתתפתם ביום ההתרמה?
ת. לא, ....ו
ש. מי השתתף במבצע ההתרמה בגל"צ?
ת. היו עמותות אחרות שהשתתפו, נדמה לי הרוח הישראלית...נ
ש. האם התורמים הללו, תרמו את הכסף לפליטים דרככם או דרך הרוח הישראלית? למי הם התכוונו להעביר את הכסף?
ת. אני חושב שדרך הרוח הישראלית. עכשיו אני נזכר, זה דרך הסוכנות היהודית או הרוח הישראלית...ב
ש. זה לא עונה לשאלה. האם הגופים שתרמו באמצעות יום ההתרמה בגל"צ ביקשו להעביר הכספים דרכם או דרך הרוח הישראלית?
ת. או דרך הרוח הישראלית או דרך הסוכנות היהודית.ו
ש. אם ככה, מדוע יצרתם איתם קשר וביקשתם שיעבירו הכסף שתרמו לחשבון הבנק שלכם?
ת. אין לי תשובה" (ההדגשות הוספו).נ
נאשם 1 טען גם כי כלל לא היה מעורב בענייני העמותה, וכי אך נתן את שמו כמנהלה הכללי. גם לא היה מורשה חתימה בחשבון העמותה בבנק, כי היה לקוח מוגבל. לטענתו, נאשם 2 שיכנעו להצטרף לעמותה, בהיות נאשם 1 איש עסקים ידוע, בעל רשת של שש חנויות מזון, "מכיר אנשים ויודע לארגן דברים". לטענתו, נאשם 2 היה "הרוח החיה הפעילה והאסרטיבית" בניהול העמותה, והוא זה שעשה את כל הדברים הלא-כשרים. נאשם 1 הוסיף כי אמנם, מחמת מצוקה כלכלית, לווה מהעמותה כספים למטרותיו הפרטיות, אך היו אלה הלוואות שאת עיקרן החזיר בסופו של דבר לעמותה. עוד טען נאשם 1 כי אמנם בני משפחתו קיבלו שכר מהעמותה, אך היה זה שכר אמת, תמורת עבודה שעשו. נאשם 1 הודה כי קיבל מהעמותה שתי משכורות חודשיות בסך 12,000 ש"ח כל אחת.ב

כל הטענות האלה נטענו מפי סניגורי נאשם 1 והנאשם אשרן. אך סופו של דבר, הנאשם שתק במשפט ולא הביא ראיות להגנתו. הוא לא הזכיר כלל את הודאתו במשטרה בקבלת התרומות במרמה ולא הביא כל הסבר לחזרתו ממנה. נאשם זה גם טען, בתום פרשת התביעה, שאין עליו להשיב לאשמה. הטענה נדחתה בהחלטה מיום 17.3.2003.ו

6. נאשם 2, אורן מצליח בן יהודה לוי, הודה שקיבל שתי משכורות מהעמותה בסך 18,000 ש"ח כל אחת, וזאת בלבד.נ

עיקרי הממצאים
7. הראיות לימדו כי גרסת שני הנאשמים כזב היא מתחילתה ועד סופה.

אלה בתמצית עיקרי ממצאי בית המשפט כפי שיפורטו ויבוארו להלן:
ראשית, מעיקרא הקימו הנאשמים את העמותה למטרת מרמה כדי לגנוב את כספה.
שנית, הנאשמים קיבלו במרמה תרומות רבות בסך של כ-500,000 ש"ח, כפי שיפורט בהמשך.
שלישית, מתוך מאות אלפי שקלים של התרומות, לא הוציאו הנאשמים אף לא אגורה אחת למען פליטי קוסובו.ב
רביעית, הנאשמים גנבו כספים אלה מהעמותה בדרכים שונות שיתוארו במהלך הדברים.ו
חמישית, הקמת העמותה וגניבת כספיה היו מיזם פלילי משותף של שני הנאשמים יחדיו, שפעלו בצוותא חדא, כשכל אחד מהם תורם את חלקו בביצוע העבירות.נ
שישית, כיוון שהעמותה הוקמה למטרת מרמה, כל ההוצאות ששולמו לתפעולה, לרבות המשכורות, נגנבו ממנה.ב

8. יום ההתרמה בגלי צה"ל
אירועי המלחמה שהתנהלה בחבל קוסובו, שבמהלכה גורשו מבתיהם תושבי קוסובו האלבנים בידי הכוחות הסרבים למחנות הפליטים באלבניה ובמקדוניה, והתמונות הקשות "שמאוד הזכירו את הרכבות של מלחמת העולם השניה" (כמאמר מר ג'ו דושנסקי, מנכ"ל "הרוח הישראלית", עמ' 148), הניעו את הסוכנות היהודית, בתיאום עם ממשלת ישראל ובאמצעות "הרוח הישראלית", לערוך מבצע התרמה רחב היקף לטובת פליטי קוסובו. "הרוח הישראלית" היא עמותה, שיסדה הסוכנות היהודית ביחד עם קרן היסוד בשנת 1996. מטרתה - גיוס כספים עבור הפרוייקטים של הסוכנות היהודית בארץ ובחוץ לארץ.ו

האירוע המרכזי במבצע ההתרמה היה יום ההתרמה בגלי צה"ל ביום 8.4.1999. האירוע נמשך על פני יומיים-שלושה, והתקיים 24 שעות ביממה, כשבמהלכו קראו בדרנים שהשתתפו בשידור לציבור הרחב לתרום לפליטי קוסובו. כל אימת שהודיע תורם על תרומתו - פורסם בשידור שם התורם וסכום התרומה. הציבור תרם ביד רחבה. אנשי גלי צה"ל ערכו רשימה של התורמים ושל תרומותיהם. התרומות נעשו חלקן - בחיוב בכרטיסי אשראי, וחלקן, כשמדובר בסכומים גדולים - בהתחייבות לתרום. רשימות התורמים שהתחייבו לתרום הועברו מאוחר יותר ל"רוח הישראלית" כדי שתגבה את התרומות הלכה למעשה. בערב יום ההתרמה גם קיימה הסוכנות היהודית בככר רבין בתל-אביב עצרת התרמה עבור פליטי קוסובו. נתרם סכום כולל של ששה מליון ש"ח. בתרומות שנתקבלו שלחה הסוכנות היהודית לקוסובו מעל לעשרה מטוסים, ובהם תרופות, ציוד, מזון וגם מתנדבים. מהתרומות נהנו כ-20,000 פליטים שהיו בעשרה מחנות פליטים. גם הוטסו ארצה מעל ל-200 פליטים ושוכנו זמנית בארץ (ראה פירוט בעדות מר ג'ו דושנסקי, המנהל הכללי של "הרוח הישראלית", עמ' 148-172; ובעדות ד"ר שמשון שושני, עמ' 222-241; ורקע כללי - במוצג ת/63).נ

גילוי הטיית תרומות יום השידורים לעמותה
9. לפי עדות מר ג'ו דושנסקי, "הרוח הישראלית" לא נתקלה בבעייה בגביית התרומות, לבד מבעשרה מקרים של גופים גדולים שתרומתם הכוללת הסתכמה בסכום של כ-500,000 ש"ח. בבירור עמם הסבירו שהם כבר שילמו את תרומותיהם לגוף שנקרא "העמותה למען נפגעי קוסובו". לדברי נציגי אותם הגופים, אנשי עמותה זו אמרו להם כי הם מתקשרים אתם בעקבות יום השידורים בגלי צה"ל וכי יום השידורים בגלי צה"ל היה בשיתוף אתם ולטובתם. על-כן, ביקשו להעביר אליהם את התרומות. חלק מגופים אלה העבירו את המסמכים שקיבלו מהעמותה לידי "הרוח הישראלית". גב' סיניה לוי מ"הרוח הישראלית" טלפנה בנוכחות מר דושנסקי, לעמותה, על פי מספרי הפלאפון שהיו מצויינים על הקבלות שנתנה העמותה בעד התרומות, שוחחה עם נאשם 2, וזה השיב לה כי "זה כנראה סתם צירוף מקרים, שגם הם פנו לכל מיני חברות בבקשה לתרומה וכנראה במקרה קרה שאלה הם אותם ארגונים" (מכתב מר דושנסקי למשטרת ישראל ת/57, מיום 18.7.1999). עוד אמר נאשם 2 באותה שיחה "שהם אכן העבירו ציוד ומזון במטוסים ואף תומכים ב-40 פליטים יהודיים הנמצאים בארץ" (שם).ב

כפי שיובהר בהמשך, "צירוף המקרים" הנטען התבטא בכך שכל הגופים האמורים (ראה רשימתם בעדות מר דושנסקי עמ' 151 ובנספח 7 למכתב ת/57), העבירו את תרומתם, בסך כולל שלמעלה מ-500,000 ש"ח, לעמותה. ארבעה מתוך הגופים האלה העבירו לעמותה תרומות באותם סכומים, שעליהם התחייבו בפומבי במהלך יום השידורים. בנסיבות אלה, טענת נאשם 2 בדבר "צירוף המקרים" היא טענה מגוחכת. שכן, כפי שיפורט בהמשך, פנו הנאשמים לתורמים בבקשה להעביר את תרומותיהם לעמותה, ביודעם כי לא לעמותה נועדו התרומות.

מר דושנסקי העיד כי העמותה כלל לא היתה קשורה למבצע ההתרמה בגלי צה"ל, כי לא היתה שותפה לו וכי לא עמדה מאחוריו. על כן, אם כך פעלה העמותה, סובבה היא בכחש את התורמים והוציאה מהם את הכספים "בתואנה שיקרית". דרישת "הרוח הישראלית" מהעמותה להשיב לה כספים אלה נדחתה (ראה מכתבי בא כח "הרוח הישראלית" ב-ת/57).ו

העמותה - ייזומה ביום השידורים
10. הנאשמים פנו לעו"ד בורשטיין בבקשה לרישום העמותה בדיוק ביום 8.4.1999, הוא יום השידורים האמור בגלי צה"ל (ת/9). ביום 11.4.1999 פנה עו"ד בורשטיין לרשם העמותות ולטופס הבקשה לרישום העמותה צירף מכתב שבו ביקש, בשם הנאשמים, לרשום את העמותה לאלתר - "ביממה הקרובה" "עקב המצב הקשה בקוסובו ועקב סכנת הנפשות הרובצת שם". ביום המחרת, 12.4.1999, הוסיף בא כח הנאשמים וזירז בשנית את רשם העמותות. בפקס ששלח לרשם העמותות, ביקש הוא לרשום את העמותה לאלתר "כי מדובר בהצלת נפשות וכי כל יום שעובר מהווה נזק גדול" (נספח 1 לת/57). ביום 13.4.1999 נרשמה העמותה (ת/11). מטרותיה - "סיוע לנפגעי קוסובו המגיעים ארצה" וכן "סיוע לפליטי קוסובו" (ת/10). משרדי העמותה שוכנו במלון "מבוא ירושלים" ברח' יפו 212 בירושלים (להלן - המלון). העמותה פתחה שני חשבונות בנק: חשבון 705330 בבנק פועלי אגודת ישראל (להלן - בנק פאג"י), וחשבון 472433 בבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ. החשבון הפעיל הוא חשבון העמותה בבנק פאג"י.נ

שיטת ההטעיה
11. עדויות התורמים שיובאו בהמשך מלמדות כי פעולתם העיקרית של הנאשמים היתה הטיית כספים שתרמו גופים גדולים ביום השידורים לקופת העמותה, בהציגם לפני התורמים שני מצגי שווא. האחד - שהם פונים אליהם בהמשך ליום השידורים בגלי צה"ל, או שהם שותפים במבצע ההתרמה, או שהם שליחי הסוכנות היהודית. השני - שכוונתם היא להעביר את כספי התרומות לפליטי קוסובו ולנפגעיה.ב

12. בכך החלו הנאשמים כבר למחרת יום השידורים בפניה לבנק לאומי לישראל בע"מ שיעביר אליהם את תרומת עובדי בנק לאומי. היה זה כנראה אחר הגשת הבקשה לרישום העמותה, ובטרם נרשמה העמותה. הנאשמים עשו כן גם אחר כך, בפניותיהם לגופים האחרים.ו

13. וזו השיטה: נציגי העמותה, לרוב נאשם 2, אך גם נאשם 1, יצרו קשר עם הגופים שהתחייבו בפומבי ביום השידורים לתרום לפליטי קוסובו, וביקשו שיעבירו לעמותה את הכספים שתרמו בשידור. הנאשמים טענו שהם פונים לגופים אלה בהמשך להתחייבותם ביום השידורים, שהעמותה קשורה ליום השידורים, או שהיא פועלת בשיתוף עם הסוכנות היהודית למטרה זו - של סיוע לפליטי קוסובו.נ

אם התעורר ספק בלב תורם, המציאה לו העמותה פנייה נרגשת בשם "העם היהודי" בסיסמת "הפעם לא נשתוק" (ת/26, ת/40, ת/42, ת/49, ת/57):
"אנו, העם היהודי שידע המון סבל בעבר, ידוע בנדיבותו וברחמנותו בכל רחבי העולם. ובשעה קשה זו כאשר אלפי פליטים נזרקים מבתיהם וכסותם לגופם בלבד, בדומה למה שלנו קרה בשנות ה-40, אנו עדים למצב דומה שהיה יכול להחמיר.ב
הפעם לא נשתוק!!!

בעזרתם האדיבה של מספר אנשים שאיכפת להם, הוקמה עמותה ששמה לה למטרה לעזור לפליטי קוסובו ולהאיר ולו במעט את חייהם העגומים. העמותה פועלת במרץ לאיסוף תרומות למען רכישת תרופות, מזון, ספרים ואוהלים.
אנו מבקשים את עזרתכם באיסוף כספים למען מטרות עילאיות אלה, ופונים אליכם להירתם להצלחת מבצע זה.
מיותר לציין שכל תרומה מחברה ומפעל מזוכה במס.ו
כאות תודה על העזרה ושיתוף הפעולה תנתן למפעלכם תעודת הוקרה על השתתפות במבצע חשוב זה".

הפנייה נושאת את שם העמותה, ובשוליה ארבע חתימות: של נאשם 1 - יושב ראש העמותה; של נאשם 2 - מנכ"ל העמותה; של עו"ד העמותה ושל רואה החשבון של העמותה. בשמאל דף הפנייה - תמונה מעוררת רחמים של פליטים מכורבלים בבגדיהם. יצוין כי ארבע החתימות האמורות חזרו והופיעו במסמכים נוספים של העמותה (ת/25, ת/35, ת/50), בכללם - מסמכים המתארים בכזב פעילויות של העמותה לסיוע לנפגעי קוסובו, שלא היו ולא נבראו. בבית המשפט ניסו הנאשמים להתכחש לחתימות אלה ולחלקם בדבר. אך יאיר (מאיר) הבר, שאותו מינו הנאשמים מנהל בפועל של העמותה, העיד כי ארבע החתימות אמיתיות הן, וכי הן צורפו למסמכי העמותה כדבר שבשגרה. העד הוסיף כי החתימות הפכו לחלק מהלוגו של העמותה, לאמור - כי אלה האנשים המוסמכים מטעם העמותה: "הצירוף הזה נעשה על דעת ההנהלה של העמותה, אפלבאום ואורן"; ו"כל זאת כדי לתת לזה גושפנקא חוקית" (עמ' 196-197, עמ' 215). זאת ועוד: התכחשות נאשם 2 בעדותו בבית המשפט לאמיתות חתימות אלה, סתרה את אשר אמר במשטרה. שם הודה נאשם 2 כי חתם על ת/26 ועל ת/50, והוסיף: "היה החלק התחתון שהיה חתום ובתוכו הדפיסו מה שרצו... החלק התחתון של המכתב היה סטנסיל מצולם כל החלק העליון לבן" (הודעתו במשטרה ת/4 - עמ' 4 ש' 39-41, עמ' 5 ש' 61-64, עמ' 6 ש' 13-14).

בפנייה מתבקש הנמען ליצור קשר עם נציגי העמותה, שהם נאשמים 1 ו-2, לפי מספרי הפלאפון שלהם שצויינו בפניה. כן מצויינים בפניה מספרי חשבונות העמותה בבנק פאג"י ובבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, שאליהם מתבקש התורם להעביר את התרומה.

לפנייה "הפעם לא נשתוק" צורפו מסמכי עמותה שילמדו כביכול על אמינותה. עיקרם - תעודת רישום העמותה, אישורה כמלכ"ר או אישור ממנהל חשבונות העמותה שהעמותה מנהלת פנקסים כדין (ראה, למשל, ת/39, ת/48).

שוכנע הגוף, שאכן העמותה שותפה ליום השידורים, או קשורה היא לסוכנות היהודית בענין זה, העביר הוא את התרומה בהעברה בנקאית במישרין לחשבון העמותה בבנק פאג"י או בשיק לפקודת העמותה (תדפיס הפעולות בחשבון העמותה בבנק פאג"י - ת/18).

העמותה שלחה לתורם קבלה על הסכום שנתרם. חלק מהקבלות קושרות את התרומה במפורש ליום השידורים. כך, למשל, בקבלה ת/28 שנשלחה לבנק הבינלאומי הראשון, מאשרת העמותה קבלת התרומה "עבור יום התרמה גלגל"צ". זה גם נוסח הקבלה ששלחה העמותה למועצה האזורית דרום השרון (ת/31). אחר-כך זכה התורם ב"תעודת הוקרה" בחתימת מנכ"ל העמותה, המביעה "תודה על השתתפותכם ביום ההתרמה למען פליטי קוסובו" (ראה, למשל, ת/29, ת/37, ת/38, ת/45). נאשם 2 הודה כי חתם על תעודות אלה (הודעתו ת/4 - עמ' 4 ש' 14), אך טען כי בדיבור זה התכוון לימי התרמה טלפוניים שערכה, כביכול, העמותה, שאת מועדם הוא אינו זוכר (ת/4 - עמ' 4 ש' 16-22). טענה זו של הנאשם טענת סרק היא. העמותה לא קיימה ימי התרמה, אלא פנתה לתורמים בטלפון במועדים שונים במשך כחודשיים ימים. אך אלה אינם "ימי התרמה".

כאמור, הן השימוש בדיבור "יום התרמה גלגל"צ" בקבלות, והן השימוש בדיבור "יום ההתרמה" ב"תעודות הוקרה", כוזב הוא. כיוון שהעמותה לא היתה שותפה ליום השידורים ולא היתה רשאית לקבל את הכסף שנתרם לקופתה, זו טענה שבעובדה שאינה אמת, המלמדת כי התורמים הונעו במרמה להעביר את תרומתם לעמותה במקום ל"רוח הישראלית".

משהתגלתה המרמה, פנו חלק מהתורמים לעמותה וביקשו ממנה במפגיע להחזיר להם את הכספים שהוצאו מהם בטענות שווא (המועצה האזורית דרום השרון בת/32 ות/34, והבנק הבינלאומי בת/30), אך העמותה סירבה לעשות כן, והכסף נמצא עדיין גזול בידי העמותה.

14. להמחשת האמור, להלן עיקר הראיות לענין כל תורם ותורם מהתורמים שצויינו בכתב האישום, שהוטעו בידי העמותה, לבד מנעמ"ת שבעניינה לא נשמעו ראיות, אף כי הוכח כי תרומתה הופקדה בחשבון העמותה (ת/18).

תרומת המועצה האזורית דרום השרון
15. על תרומת המועצה האזורית דרום השרון העידו מר יצחק אגוזי, גזבר המועצה ומזכירה (עמ' 106-111), ומר בועז שוויגר, דובר המועצה (עמ' 98-106, וראה מוצגים ת/31 - ת/41). מר יצחק אגוזי הודיע ביום השידורים על תרומת המועצה בסך 40,000 ש"ח. תרומה זו גויסה מתקציב המועצה, מהישובים החברים במועצה (שלושים ואחד במספר), וכן מעובדים שתרמו כספי פדיון ימי החופשה שלהם.
כשניים-שלושה שבועות אחרי יום השידורים טילפן למר אגוזי אדם שהציג את עצמו המנהל הכללי של העמותה ושאל "מה קורה עם הכסף" (עמ' 106). מר אגוזי ביקש ממנו שיעביר לידיו "מסמכים מי הם, מה הם, ודרישת תשלום". העמותה שלחה להם את הפנייה "הפעם לא נשתוק" (ת/40), תעודת רישום העמותה, אישור על ניהול פנקסי חשבונות ואישור רישום העמותה כמלכ"ר (ת/39). כשנשאל למה החליט להעביר את תרומת המועצה לפקודת העמותה, ענה מר אגוזי:
"נציג העמותה התקשר אלי, זה היה די הרבה זמן אחרי יום ההתרמה עצמו, והם נשמעו לי אמינים. שלחו לי מסמכים של העמותה עם לוגו של העמותה למען נפגעי קוסובו. זה נראה לי אמין והעברתי. לא נראה לי דבר בעייתי בענין... השיחה היתה - אתם תרמתם 40 אלף ש"ח, מה קורה עם הכסף?" (עמ' 107, 110).

ובהמשך הוסיף העד כי:
"בשיחה שהם טילפנו אלי הם נקבו בסכום, נקבו במילים גלגל"צ. אני לא יכול לזכור בדיוק את תמליל השיחה, אבל במפורש נקבו במילים גלגל"צ. 'אתם תרמתם ביום השידורים המיוחד של גלגל"צ 40 אלף ש"ח אנא תעבירו את הכסף' " (עמ' 110).

אחר הפקדת התשלום בהעברה בנקאית בחשבון העמותה (ת/18), שלחה העמותה למועצה קבלה ת/31 עבור "יום התרמה גלגל"צ" ושתי "תעודות הוקרה": ת/37 - "על השתתפותכם ביום ההתרמה", ות/38 - "על תרומתכם הנדיבה בסך 40,000 ש"ח למען פליטי קוסובו".

16. בינתיים, סמוך ליום 1.7.1999, פנתה "הרוח הישראלית" למועצה האזורית דרום השרון ותהתה למה טרם העבירה אליה את התרומה שלה התחייבה ביום השידורים. אז טילפן דובר המועצה, מר בועז שוויגר, לנאשם 2 ושאלו לפשר הדבר. נאשם 2 שב וטען באוזניו כי העמותה השתתפה ביום השידורים, וכי "בשל אי סדרים ארגוניים כל משתתפי יום השידורים פעלו במקביל לגביית התרומות בשיטת כל הקודם זוכה" (עמ' 99). עוד הוסיף נאשם 2 וטען כי העמותה הצליחה לגייס סך 750,000 ש"ח, לעומת "הרוח הישראלית" שגייסה 2.5 מליון ש"ח ביום השידורים.

וכאן החלה דרך החתחתים שבה הולכה המועצה בנסיונה לקבל בחזרה מהעמותה את סכום התרומה שהוצא ממנה במרמה. בהמשך לשיחה האמורה, כתב מר שוויגר לנאשם 2, שעמו שוחח, את המכתב ת/32 שבו דרש להשיב למועצה את הכסף. על מכתב זה השיב נאשם 1 תשובת כזב מתחסדת זו (ת/33 מיום 5.7.1999):
"בהמשך לפקס שהגיענו היום מאת דובר המועצה מר בועז שויגר, אנו מתפלאים על תוכנו ועל גישתו בנדון. היו אמנם מקרים בתוכניות התרמה שאנשים הודיעו על תרומתם ומעולם לא העבירו את התרומה, אך לא נשמע בעבר שארגון תרם מרצונו לגוף מסוים, ביקש תעודת הוקרה, ולאחר חודשים מבקש את התרומה בחזרה...
אנו עמותה שקמה בתחילת מלחמת קוסובו באורח ספונטני, כאשר לנגד עינינו עמדה מטרה אחת: סיוע לנפגעי המלחמה.
אנו מניחים כי ידוע לכם שכעמותה העוסקת במצוות "עשה", מצאנו שימוש מיידי בכל תרומה שהגיעה ולעתים אף כיסינו הוצאות מראש על חשבון כסף שהובטח מתורמים והגיע במועד מאוחר יותר.
מכיוון שהוצאנו משלוחים רבים לגבול מקדוניה בכל תקופת המלחמה ובזה תרמנו בשמכם ובשם כל יתר התורמים בהדרת העם היהודי ומדינת ישראל, איננו אוחזים כיום כל תרומות שנותרו ללא שימוש" (ההדגשות - במקור).

בתגובה, שלח מר אגוזי לנאשם 1 מכתב נוסף, בו דחה את טענות נאשם 1, וחזר ודרש החזרת התרומה למועצה (ת/34 מיום 6.7.1999):
"הריני להבהיר כי ההעברה הכספית שבוצעה אליכם, נעשתה בשל התחזות נציגכם כנציג גלי צה"ל והסוכנות היהודית, תוך הטעיה שלא בתום לב".

על כך השיב נאשם 1 למר אגוזי, "בהשתוממות" ובתוכחה (ת/35 מיום 7.7.1999):

"אנו מלאי השתוממות על תוכן מכתבך, ניסוכו ובעיקר סגנונו. על פי התוכן והסגנון נראה לנו כי 'גורם, בוחש וחתרן' עומד מאחרי הדחף שלכם להשבת התרומה. טרם נשמע כדבר הזה שגורם תורם מרצונו הטוב מבלי שמישהו יאלצו לעשות כך, ולאחר מכן מבקש את התרומה בחזרה...
תרומה שמגיעה לרמת התכתבות כפי שמכתבכם בנידון מאבדת מערכה ומכוונתה ועל כך חבל".

בהמשך לכך, טען נאשם 1, במכתב זה, טענות כזב נוספות אלה: "אנו קלטנו משפחות יהודיות שהופנו אלינו מהסוכנות ושיכנו אותן בירושלים עד היום. כמו כן ד"ר שושני מנ"כל הסוכנות לשעבר, ידע ויודע על פועלנו". יצויין בענין אחרון זה, כי גם בהודעתו במשטרה טען נאשם 1 כי ד"ר שושני ידע על פעילות העמותה (הודעתו במשטרה ת/2 - עמ' 3 ש' 16-19). ואולם, כפי שהוכח, אין זו אלא טענת סרק: הסוכנות היהודית לא הפנתה לעמותה משפחות פליטים וד"ר שושני לא הכיר את העמותה ואת פעילותה (ראה עדות ד"ר שושני במיוחד בעמודים 224, 226-227). לענין נוסח הקבלה ת/31 כתב נאשם 1 כי הקבלה "בטעות יסודה אם שורבב השם גל"גלצ".

כשעמדו הנאשמים במרים וסירבו להשיב את הכסף למועצה, הגישה המועצה נגדם תלונה למשטרה. המועצה הודיעה על כך לעמותה בת/36 מיום 12.7.1999 לאמור: "אכן הוכחתם פעם נוספת כי לציניות אין גבול".

תרומת עובדי בנק לאומי לישראל בע"מ
17. בענין תרומה זו העידו מר לואי רוט, יושב ראש ועד עובדי בנק לאומי לישראל (עמ' 128-132) והגב' מירי רובינו, מזכירת ארגון עובדי הבנק (עמ' 118-128), וראה מוצגים ת/46-ת/51, נ/10. מר לואי רוט העיד כי ביום השידורים בגלי צה"ל הודיע על התחייבות עובדי בנק לאומי לישראל לתרום לילדי קוסובו. לשם כך נשלחו חוזרים לכ-10,000 עובדי הבנק בארץ ובחו"ל בקריאה לתרום מכספי פדיון ימי החופשה שלהם. אחרי מיצוי הליך זה, הסתכמה התרומה בסך 251,840 ש"ח.

נאשם 2 ופקידת העמותה, חגית לוי, החלו לפנות לבנק כבר למחרת יום השידורים, והאיצו בבנק להעביר את התרומה, כביכול, מחמת דוחק השעה. מר רוט העיד כי העמותה הציגה עצמה "כשלוחה של הסוכנות ושהם עובדים עם הסוכנות" (עמ' 128):
"הטרידו אותי בהרבה מאוד טלפונים, עם פקסים, ואני לא כל כך רציתי לתרום. אז נאמר לי שהם חלק מהסוכנות ועובדים בשיתוף. אני רוצה לומר לך שלפחות 15 טלפונים ופניות ישבו לנו על הוריד ושיכנעו אותנו... אז אמרתי למירי שאלה אנשים שעובדים עם הסוכנות ונתרום להם" (עמ' 130).

וכך העידה הגב' רובינו:
"הוא האדם שאיתו דיברתי. הבנתי ממנו על הקשר שבינו לבין יום ההתרמה - היתה פנייה אלינו מיד לאחר יום ההתרמה בשידורים. כל הזמן נאמר לנו שזה בשיתוף עם הסוכנות, שמטוס יוצא. לנו היה ברור שזה קשור. כשאני אומרת לחצו בענין של מטוס לצאת - הפרטים על המטוס נמסרו בשיחה עם אורן ואחר כך עם חגית. היה לחץ שהמטוס צריך לצאת וזה מתעכב בגלל שאין כסף להוציא את המטוס" (עמ' 120).

העדה הוסיפה כי עם הגב' חגית לוי ניהלה קשר במישור הפרוצדורלי: "כשרצינו מסמך מסוים, היינו פונים אליה". לעומת זאת, "הטלפונים הגדולים על הכספים" נוהלו עם נאשם 2 (עמ' 122).

הבנק ביקש לדעת פרטים על העמותה. העמותה שלחה לבנק תעודת רישומה (ת/48), הפנייה "הפעם לא נשתוק" (ת/49), וכן מכתב נוסף (ת/47, נ/8) "אסור לנו להיות אדישים!". במכתב נאמר כי העמותה הוקמה "ביוזמה של קבוצת אנשים אשר חשו חובה אנושית כצאצאי דור השואה" לסייע לפליטי קוסובו. עוד הכיל מכתב זה, שנכתב ביום 24.5.1999, טענות שווא דמיוניות אלה:
"העמותה מגייסת תרומות לרכישת תרופות, מזון, ביגוד, צעצועים ומצרכים נוספים ועד היום כבר העבירה אלפי טונות של ציוד באמצעות מטוסים וכמו כן, קלטה משפחות יהודיות מבין הפליטים, שכנה אותם (בתיאום עם הסוכנות היהודית) על חשבון העמותה ודואגת לכלכלתם".
אחרי קבלת התרומה בהעברה בנקאית בסך 251,840 ש"ח (ת/18), שלחה העמותה לבנק מכתב תודה (ת/50), רצוף שקרים גם הוא:
"תרומתכם הנדיבה, בסך 251,840 ש"ח אפשרה לנו מספר פעולות חשובות ביותר וזרזה את הטיפול בבעיות שהתעוררו בקוסובו.
לאחר קבלת תרומתכם הוצאנו לקוסובו שני מטוסים עמוסים בציוד נדרש: מכשור רפואי, אינסולין, תרופות מסוגים שונים, שמיכות ומזון.
בנוסף על כך, סייעה תרומתכם במימון שיכונן של שלוש משפחות פליטים יהודים מיוגוסלביה בירושלים, כולל לינה, ארוחות, סיוע כספי, וסיוע בשמירת קשר בינן לבין בני משפחתם שנותרו בבלגרד. משפחות אלו ימשיכו לקבל סיוע ותמיכה מהעמותה גם בעתיד.
אנו ממשיכים את פעילות העמותה גם, ובעיקר עתה, כאשר המלחמה עצמה בסיומה ותהליך שיקום ארוך, קשה ויקר של כמיליון פליטים אשר אבדו את בתיהם וכל רכושם - רק מתחיל".

תרומת הבנק הבינלאומי הראשון
18. על תרומת הבנק הבינלאומי הראשון בסך 30,000 ש"ח העיד מבקר הבנק, מר שלמה פילו (עמ' 92-97), מוצגים ת/26-ת/30. גם לפני בנק זה הוצגו אותם מצגי שווא. העמותה שלחה לבנק את פניית "הפעם לא נשתוק" (ת/26). הבנק העביר לעמותה את התרומה בהעברה בנקאית (ת/18) "עבור סיוע לנפגעי קוסובו השוהים במחנות פליטים בגבול מוקדוניה וסיוע לנפגעי קוסובו השוהים בארץ" (ת/27). העמותה אישרה את קבלת התרומה "עבור יום התרמה גלגל"צ" (ת/28), ושלחה לבנק "תעודת הוקרה" (ת/29). משגילה הבנק את התרמית, ביקש מהעמותה להשיב לו את הסכום "שהעברנו בטעות" "בקשר לתרומה במסגרת יום התרמה בגלי צה"ל" (ת/30). גם כאן הכסף לא הוחזר לתורמיו.

תרומת חברת ישרוטל
19. על תרומת חברת ישרוטל שיווק (1986) בע"מ העידו מנהלה הכללי, מר רפי שדה (עמ' 49-56), וסגן מנהלה הכספי, מר יאיר שבו (עמ' 56-64), וראה מוצגים ת/24, ת/25. מר שדה הודיע בשידור על תרומת החברה בסך 16,000 ש"ח (10 ש"ח לכל חדר). זמן קצר לאחר מכן, פנו אליו מהעמותה וביקשו להעביר את התרומה לעמותה: "התקשרו אלי מהעמותה ואמרו שהם מהעמותה וביקשו את הכסף שהודענו בגלי צה"ל שאנו מוכנים לתרום כמה שיותר מהר" (עמ' 49). על פי מצג זה, היה העד בטוח כי העמותה היא שליחת גלי צה"ל (עמ' 56). לשיק התרומה צירף מר שדה מכתב בו הביע תקווה שהתרומה "הצנועה תעזור לעשייה למען נפגעי מלחמה נוראית זו" (ת/24). המכתב מוען לנאשם 1 "שלמיטב זכרוני הוא האדם שדיברתי איתו" (עדות מר שדה, עמ' 52). העמותה שלחה לישרוטל קבלה (ת/25) "עבור תרומה למען נפגעי קוסובו". מר שבו העיד כי שמע אז מהמנהל הכללי כי אדם בשם אורן מהעמותה טילפן אליו בתדירות גבוהה, ולחץ לקבלת התשלום במהרה (עמ' 58).

תרומת חברת הדלק הישראלית
20. באותה מתכונת שיכנעו אנשי העמותה את חברת דלק להעביר לידיהם את התרומה בסך 5,000 ש"ח שעליה הודיעה דלק ביום השידורים. הגב' ניצה בן פורת העידה (עמ' 111-115, ת/42-ת/45) כי כשבועיים אחרי יום השידורים טילפנו אליה מהעמותה. דיבר עמה אדם "אני חושבת ששמו אורן", הציג את עצמו בשם העמותה ושאל: "מה קורה עם התרומה" (עמ' 111). "שאלתי אותו אם זה קשור להתרמה של גלי צה"ל. הוא אמר - כן. אין שום בעיה. אנחנו מגלי צה"ל, כלומר שהוא מייצג את הזכאים לקבל את הכסף מיום ההתרמה של גלי צה"ל. הם הנציגים של יום ההתרמה הזה" (שם). אורן היה מאוד נחמד בטלפון. העדה ביקשה מאורן שימציא לה מסמכים הנוגעים לעמותה. העמותה שלחה לה את תעודת הרישום שלה וכן הפנייה "הפעם לא נשתוק" (ת/42). על יסוד הצהרות אלה, הכינה העדה שיק (ת/44) שנמסר ביד. העדה סברה אמנם שאורן הוא זה שהגיע למשרדי החברה לקחת את השיק לאחר שהודיע לה על כך קודם לכן, אך היא לא זיהתה את נאשם 2 באולם בית המשפט, בהוסיפה כי היה זה לפני שנים, וכי כל המעמד ארך דקה וגם כי ראתהו מעבר לדלפק. העמותה המציאה לדלק קבלה על "תרומה למען הפליטים בקוסובו" (ת/43), ואחר כך שלחה לחברה "תעודת הוקרה" בלנקו (ת/45). "הייתי מאוד שמחה שעזרנו לאנשים" אמרה הגב' בן פורת (עמ' 113).

21. סך כל הכספים שנאספו
א. סך כל התרומות שנתקבלו מהתורמים, שבפסקות 15-20 לעיל, הוא 342,840 ש"ח (ת/18).

ב. בסיכומיה (ת/66), פירטה המדינה סכומי תרומות נוספים שנתקבלו לפי ראיות התביעה וראיות ההגנה שבכתב, המסתכמים בכ-173,000 ש"ח, שיש להוסיפם לסכום המצויין בפסקה א'. באלה יש לכלול תרומה בשיק בסך 5,000 ש"ח מנשיא מדינת ישראל. במצורף לשיק נתבקשה העמותה לדאוג לכך ש"התרומה תנוצל למטרה היעודה" (נ/18). אף שבענין תרומות נוספות אלה לא נשמעו ראיות מפורטות, הודה נאשם 2 בסיכומיו (עמ' 20), בקבלת תרומות מהגופים המוזכרים בסיכומי התביעה. עם זאת, טען כי מדובר בסך של כ-156,000 ש"ח. כך או כך, מתקרב הסכום הכולל של התרומות לכדי חצי מליון ש"ח.

ג. גם בעדותו בבית המשפט טען נאשם 2 כי העמותה גייסה קרוב לחצי מליון ש"ח. נאשם 2 אמר בהודעתו (ת/4 - עמ' 1) כי מדובר בסך כולל של 375,000 - 385,000 ש"ח. ואולם, בעדותו בבית המשפט (עמ' 299-300), דיבר נאשם 2 על סכום כולל של סך 450,000 - 460,000 ש"ח שנתקבל מהתורמים, נוסף לסך של 30,000 - 40,000 ש"ח שנתקבל מתרומות על פי פנקסי התרומה שהפיצו תלמידי בתי ספר ברחובות ירושלים.

ד. על כן, ניתן לקבוע בוודאות שסך כל כספי התרומות שקיבלו הנאשמים מהתורמים מגיע למצער לכדי חצי מליון ש"ח.

22. קבלת דבר במרמה
אין ספק כי הנאשמים קיבלו כספים אלה מהתורמים במרמה, בטענת שווא כי כוונתם להעביר את התרומות לפליטי קוסובו ולנפגעיה. לפני חמישה מתוך ששת התורמים שבכתב האישום הציגו הנאשמים מצגי שווא נוספים: שהם פונים אליהם בהמשך ליום השידורים בגלי צה"ל, שהם פועלים בשיתוף עם הסוכנות היהודית, או שהם שותפים במבצע ההתרמה. הם הציגו לפניהם, מתחילה ועד הסוף, עובדות כזב, הן בכתב והן בעל פה, ושיכנעו אותם במרמה להעביר להם את כספי התרומות שתרמו ביום השידורים. הם עשו כן בתחכום, בעקביות, בגיבובי שקרים, בחסות העמותה שנשאה את שמה לשווא. הנאשמים ידעו, ידוע היטב, שכל הטענות האלה הן טענות שקר, שאין בהן כל אמת, ושהם מוליכים את התורמים שולל. הכזב היה הן בטענה שהם קשורים ליום השידורים או שותפים לו, הן בטענה שהם קשורים לסוכנות היהודית או שהם שליחיה, הן בטענה שהכסף מיועד לפליטי קוסובו, הן בטענה שכבר שלחו מטוסי עזרה עם אלפי טונות ציוד עליהם לקוסובו, הן בטענה שעוד נכונו להם פעילויות עזרה מבורכות לפליטי קוסובו אם יתקבלו התרומות, והן בטענה של הדחיפות ופיקוח הנפש הכרוכים בפעילותם.

לא במקרה החליטו הנאשמים להקים את העמותה ביום השידורים האמור. אין בראיות מאומה על רעיון או על יוזמה שנקטו הנאשמים להעברת התרומות ליעדן. גם מסמכי ההגנה הרבים שהעתירו הנאשמים על תיק המוצגים אינם מלמדים אחרת. כל מה שעשו הנאשמים - היה איסוף כספי תרומות. הם כלל ועיקר לא תיעלו את פעילותם לפליטי קוסובו.

אמנם עשו הנאשמים, נוסף להתרמת הכספים, גם התרמת מזון, מים, תרופות, מוצרי היגיינה ושמיכות, שנאשם 2 טען בכזב שרכש אותם בכספי העמותה, אך כל אלה אוחסנו במחסנים וסופם שהתקלקלו, התכלו או התבלו (ראה, למשל, עדות נאשם 2 עמ' 288, 289, 357, 382), ולא נשלח מהם מאומה לפליטי קוסובו. נאשם 2 הסביר זאת בכך שהכסף שהיה ברשותם נגמר ולא עלה בידם לממן טיסות לקוסובו. אך, נראה, כי מעיקרא לא התכוונו הנאשמים לשלוח מאומה לפליטי קוסובו, והם קיבלו תרומות אלה למראית עין בלבד, וכדי ליצור חזות-שווא של התגייסות אמיתית למטרה זו. לעצם טענתם כי נגמר הכסף - אין זה אלא פשעם של הנאשמים, שגזלו כסף זה וגנבוהו בסך מהעמותה. בשעה שהנאשמים לחצו על התורמים "תשלחו - תשלחו" "כי צריכים להוציא מטוס דחוף-דחוף" (פסקה 17 לעיל), "חגגו" הם בכספי התרומות ובזבזום על מותרות אישיות, כפי שיפורט להלן.

23. גניבת כספי התרומות
אחריתם של כספי התרומות היתה כראשיתם. ואחריתם זו גם היא ראייה נוספת לראשיתם: הכספים נתקבלו בעבירה והוצאו בעבירה. הם הוטו לעמותה במרמה והוצאו בגזילה ובגניבה. הם נגנבו מהעמותה, שכן הם לא שירתו את המטרה שלמענה הוקמה העמותה - עזרה לפליטי קוסובו ולנפגעיה. אף אגורה ממאות אלפי השקלים שנתרמו לא הגיעה לפליטי קוסובו. זאת אישר נאשם 2:
"ש. למעשה לא הגיע כלום לקוסובו?
ת. לא" (נאשם 2 בהודעתו ת/4, עמ' 1, שורות 27-28, וכן בעדותו בעמ' 355, 373).

24. משהוכח שהעמותה הוקמה במרמה ותפקדה במרמה, ולא הוציאה את הכספים שהתרימה למטרות שלמענן הוקמה, ואת כל זאת עוללו שני הנאשמים, יש לקבוע שאת כל הכספים האלה גנבו הנאשמים מהעמותה.

25. דברים אלה חלים, בין היתר, על הכספים הרבים שהנאשמים הוציאום לתפעול העמותה. בכללן - הוצאות משרדיות, משכורות לעובדים ולמנהל בפועל, ותשלומים לבית המלון, שבו שכנו משרדי העמותה. יען כי כל הוצאות אלה לא באו לשרת אלא את מטרת הנאשמים האמיתית בהקמת העמותה ובהפעלתה שהיא - הטיית הכספים במרמה וגניבתם.

26. התבוננות ברשימת ההוצאות שהוציאו שני הנאשמים, מלמדת אף היא ששני הנאשמים "חגגו" בשלל כספים אלה שהיטו לעצמם במרמה. את חלקם הרב שילשלו הנאשמים לכיסם. לענין נאשם 1 - גם לכיסי בני משפחתו ומקורביו עבור שירותים שלא ניתנו, או שלא הוכח שניתנו, וגם לכיסי סוחרים עבור הספקת סחורה ושירותים למסעדות השווארמה שלו. את חלקם האחר הוציאו הנאשמים על מותרות (כגון קולנוע, מפעל הפיס, יינות, קוסמטיקה, מסעדות, כפי שעוד יפורט בפסקות 28-30, 38 להלן).

27. בגניבת כל הכספים האלה, הן אלה שהוצאו להוצאות המרובות, הן אלה ששולשלו לכיס נאשם 1 או עבורו, והן אלה ששולשלו לכיס נאשם 2 או עבורו, יש להטיל את האחריות על שני הנאשמים יחדיו. כפי שיובהר בהמשך, שניהם פעלו בשיתוף פעולה, ואיפשרו גניבת כספים הדדית, במתכונת של "כל דכפין ייתי ויגנוב".

28. הוצאות בכרטיס אשראי על מותרות
די בהתבוננות בפרטי ההוצאות בכרטיס האשראי כדי להיווכח שכספי התרומות לא הוצאו למטרות שיש להן קשר כלשהו לעמותה, אלא להנאתם האישית של הנאשמים. ואלה עיקר יעדי החיובים (ת/14):
למסעדת "קורוס על האש", ביום 14.6.1999 סך 188 ש"ח.
ל"שוקולד הר זהב", ביום 14.6.1999 סך 179.50 ש"ח.
למסעדת "בני דגים", ביום 17.6.1999 סך 290 ש"ח.
ל"התאנה", ביום 17.6.1999 סך 170 ש"ח.
ל"עולם היין", ביום 2.7.1999, סך 1,050 ש"ח.
למפעל הפיס (בתל אביב), ביום 29.6.1999 סך 500 ש"ח.
ל"שאול תמרוקים", ביום 4.7.1999 סך 355 ש"ח.
ל"אפריל" (בשמים וקוסמטיקה), ביום 20.6.1999 סך 953.3 ש"ח.
ל"סקאל דיוטי פרי – ירושלים", ביום 9.6.1999 סך 8,401 ש"ח.
ל"משביר לצרכן" מלחה, ביום 20.6.1999 סך 927 ש"ח.
ל"פור פוינטס ירושלים", ביום 30.6.1999 סך 925.26 ש"ח.
ל"תו השמיני בע"מ" (דיסקים מוסיקלים)
ביום 24.6.1999 סך 340 ש"ח.

נוסף לאלה היו תשעה חיובים לקזינו יריחו, בסכום כולל של למעלה מ-29,000 ש"ח, שנעשו בתקופה שבין 23.6.1999 לבין 9.7.1999.

29. בענין הקנייה מ"סקאל דיוטי פרי – ירושלים" על סך 8,401 ש"ח – בסכום זה נרכשו מכשיר DVD, מערכת סטריאו ומכשיר וידאו (ת/56). עדות נאשם 2 בענין קניית מכשיר DVD, דוגמא מובהקת היא לאופן שבו בזבזו הנאשמים, ללא חמלה, את כספי העמותה, וכן לסתירות הרבות שבעדותו. בהודעתו במשטרה ת/5 העיד נאשם 2 שקנה את המכשיר ביחד עם נאשם 1 כמתנה לבנו של נאשם 1, טל, לחתונתו. בבית המשפט, לעומת זאת, טען כי המכשיר נרכש לצרכי העמותה (עמ' 370). את עדותו במשטרה הסביר בכך כי אז היה בטוח שהמכשיר נמצא אצל נאשם 1: "לא רציתי שייצא שזה נגנב או נלקח ולכן אמרתי מה שאמרתי במשטרה" (עמ' 371). כשנשאל: "למה העמותה לגיוס כסף לפליטים צריכה ד.ו.ד?", ענה: "זה לא בסדר. אני מסכים שזה לא בסדר". "זה לא מינהל תקין". "ההצדקה של זה היתה לפליטים. זה לא היה אצל הפליטים. זה היה אצלנו, במשרדים". "יותר מזה לא תשמע כי אני יודע שזה לא היה בסדר" (עמ' 369-371). בבית המשפט הוסיף נאשם 2 גם כי יאיר הבר הוא זה שלקח את מכשיר ה-DVD לעצמו מאוחר יותר. ואולם, קופסת מכשיר זה נמצאה בביתו של נאשם 2 (ת/23). הוא נתן לכך הסברים שונים. כולם מופרכים. הפקרות לדוגמא.

30. כזב נוסף הוכח בענין תשעת החיובים האמורים לקזינו יריחו, בסך כולל של 29,280 ש"ח. נאשם 2 טען כי משיכות אלה נעשו לרכישת דולרים כדי לממן שלושה כרטיסי טיסה לארה"ב לנאשמים וליאיר הבר, לפגישה עם מר צ'רלס ברונפמן, יושב ראש המגבית היהודית בארצות הברית, כדי להתרימו לעמותה (עמ' 285, 367). לטענתו, הוא עשה כן "במצב שלא היה כסף בעמותה וקנינו דולרים לטיסה לניו יורק לשלושתנו, קנינו קרוב ל-7,500 דולר או 8,000 דולר בקזינו. זה המקום היחיד בארץ שאפשר לקנות דולרים באשראי" (עמ' 367). נאשם 2 רכש את הכרטיסים בחברת "Rejwan", ביום7.6.1999, בסך של 10,866 ש"ח, לטיסה היוצאת ביום 9.6.1999 (נ/32). אחרי כן, לטענתו, ביטל את הכרטיסים, המיר את הדולרים בחברת "צ'יינג' פוינט", והפקיד את הכסף שהומר בחשבון העמותה (נ/33, ת/18).

אלא, שבדיקת המסמכים מלמדת כי שקר פוזיטיבי בפי הנאשם, וזאת בשלושה:
א. המרת הכספים בצ'יינג' פוינט (בסך 29,232 ש"ח) נעשתה ביום 10.6.1999 (נ/33). רכישת הדולרים הראשונה מקזינו יריחו, כאמור בפסקה 28 לעיל, היתה ביום 23.6.1999. יוצא כי, לפי טענתו, נאשם 2 המיר ב"צ'יינג' פוינט" דולרים שהתחיל לרכוש כשבועיים אחרי כן.

ב. מסיבה זו גם לא ייתכן שהדולרים האמורים נרכשו למימון הטיסה (נ/32), שכן הם נרכשו כשבועיים אחריה.

ג. שלא כפי טענת נאשם 2, באותה עת העמותה לא היתה זקוקה כלל לאשראי. נהפוך הוא - כפי שמלמד חשבון הבנק שלה, ביום 7.6.1999, הוא היום שבו נרכשו כרטיסי הטיסה, היתה לעמותה יתרת זכות של למעלה מ-100,000 ש"ח (ת/18).

נאשם 2 חזר והדגיש כי השיב לחשבון העמותה את הכסף ששימש לרכישת הדולרים. ואולם, כשהופנה לחשבון הבנק ת/18, לא עלה בידו להראות הפקדה כזו.

יצויין כי הנסיעה הנטענת למר צ'רלס ברונפמן בניו יורק גם היא עומדת בסימן הרמייה. על כך העיד יאיר הבר (עמ' 175-177, 216). הבר, שהועסק בעמותה כמנהל בפועל, היה אמור לנסוע לארה"ב בענין עסקיו. שני הנאשמים אמרו להבר כי מר ברונפמן התחייב ביום השידורים בגלי צה"ל לתרום מליון דולר לקוסובו (עמ' 177, 216). על כן ביקשוהו לנסות להטות כסף זה לעמותה: "הם ראו גם את המיליון דולר כפוטנציאל לנסות להעביר לעמותה שלהם" (עמ' 175). הבר נסע לשם. התברר לו כי אכן התחייב מר ברונפמן לתרום סכום זה, אך הוא תרמו לסוכנות היהודית ול"ג'וינט", ולא לעמותה (עמ' 175). ברגע שגילה זאת, הפסיק הבר לטפל בענין.

31. כרטיס האשראי היה על שם נאשם 2, אך מחשבון העמותה. נאשם 2 אמר בבית המשפט כי בכרטיס זה השתמש הוא, וכן השתמשו נאשם 1, יאיר הבר וחגית לוי (עמ' 365). כשנשאל למה אמר במשטרה כי הוא לבדו השתמש בכרטיס האשראי ולא הזכיר שמות אחרים (ת/5), ענה: "במשטרה לא נכנסתי לפירוטים האלה. רציתי לגמור את זה" (עמ' 366). לפי ת/14, בכרטיס זה בוצעו עסקאות על סך של למעלה מ-65,000 ש"ח. ת/18, לעומת זאת, מלמד כי בוצעו עסקאות על סך של למעלה מ-73,000 ש"ח. בעדותו בבית המשפט נשאל נאשם 2 לפשר הוצאות אלה. תשובתו - לא מכיר, לא יודע, אין לי מושג (עמ' 371-372). לשאלת בית המשפט: "הכסף הוא כספי ציבור, איך אתה מעביר כרטיס האשראי שלך", ענה: "אני לא בסדר. אין לי מה לטעון בפני בית המשפט. אני מודה בענין הזה בפני בית המשפט שזו רשלנות פושעת שלי" (עמ' 372).

32. נאשם 1 הכחיש כי השתמש בכרטיס אשראי זה לבד מתשלום על מספר ארוחות עסקיות (ת/2). עם זאת, כפי שיובהר בהמשך, האחריות על גניבת כספים אלה מוטלת גם על נאשם 1. זאת מכח המיזם הפלילי המשותף של שני הנאשמים.

33. גניבות בשיקים ובמזומנים
הגניבה הברורה של כספי העמותה בידי שני הנאשמים, נעשתה במשיכת שיקים מהבנק לפקודת נאשם 1, בני ביתו, עסקי השווארמה והבורקס שלו ולפקודת נאשם 2 (ת/19), ובמשיכת מזומנים בידי נאשם 2, למטרות לא נודעו.

34. נאשם 2 היה בעל זכות החתימה הבלעדית בחשבון העמותה בבנק פאג"י (ת/17). לנאשם 1 לא היתה זכות חתימה, כיוון שהיה לקוח מוגבל. נאשם 2 טען כי חתם "בלנקו" על עשרה פנקסי שיקים והשאירם במשרדי העמותה (עמ' 293). לטענתו, שני פנקסים מתוכם החזיק נאשם 1 ועשה בהם כחפצו (עמ' 306). נאשם 1, לעומתו, טען בהודעתו במשטרה כי הפנקסים היו ברשות נאשם 2. עם זאת, הוסיף נאשם 1 כי הוא ידע לפקודת מי הוצאו השיקים (ת/2 - עמ' 4 ש' 57-59). נאשם 2 מסר ברשימה נ/47 הסברים לשיקים, אך הכחיש כי רשם את רובם. ואולם, כפי שיובהר בהמשך, התמונה הכללית המתבקשת היא כי נאשם 1 שילשל לכיסו סכום כולל של למעלה מ-155,000 ש"ח ונאשם 2 - סכום המתקרב ל-200,000 ש"ח. עם זאת, כאמור, שני הנאשמים יחדיו אחראים לגניבת כספים אלה.

35. גניבות בידי נאשם 1
וזה פירוט השיקים שמשך נאשם 1 לפקודתו:
שיק ת/19 (23) מיום 25.5.1999 ע"ס 10,000 ש"ח
שיק ת/19 (28) מיום 30.5.1999 ע"ס 6,447 ש"ח
שיק ת/19 (44) מיום 11.6.1999 ע"ס 24,000 ש"ח 40,447 ש"ח

שיקים לפקודת גליה רובין, גרושת נאשם 1
שיק ת/19(5) מיום 5.5.1999 ע"ס 3,000 ש"ח
שיק ת/19(39) מיום 8.6.1999 ע"ס 30,580 ש"ח 33,580 ש"ח
הגב' רובין לא עבדה בעמותה: נאשם 2 (הודעתו במשטרה ת/5 - עמ' 1 ש' 28, וגם בעדותו בבית המשפט בעמ' 362) ועו"ד בלושטיין: " לא היתה בעסק העמותה" (עמ' 414).

שיקים לפקודת טל אפלבאום, בנו של נאשם 1:
שיק ת/19 (19) מיום 20.5.1999 ע"ס 12,450 ש"ח
שיק ת/19 (26) מיום 28.5.1999 ע"ס 7,000 ש"ח
שיק ת/19 (50) מיום 14.6.1999 ע"ס 15,000 ש"ח 34,450 ש"ח
נאשם 1 אמר על ת/19(26) בהודעתו במשטרה (ת/2 - עמ' 5 ש' 51-53): "זה הבן שלי אני לא זוכר לשם מה זה הוצא". נאשם 2 הוסיף על ת/19(19): "הבן שלו טל לא עבד אצלנו כנראה שאת המשכורת הזו לא רצה להוציא על שמו " (ת/4 - עמ' 7 ש' 63-65), ועל ת/19(50): "זה של משה אפלבוים" (ת/4 - עמ' 8 ש' 15).

שיקים לפקודת קרין אורן, חברתו דאז של טל, בנו של נאשם 1:
שיק ת/19(17) מיום 19.5.1999, ע"ס 5,500 ש"ח
שיק ת/19(27) מיום 29.5.1999, ע"ס 8,500 ש"ח
שיק ת/19(41) מיום 8.6.1999, ע"ס 5,000 ש"ח 19,000 ש"ח
הסבר נאשם 1: קרן "עזרה לי בזה שנתנה לי לפתוח חשבון בנק על השם שלה השתמשתי בח-ן בנק שלה וכל שיק שהוצא מהעמותה הופקד חזרה לעמותה במזומן" (ת/2 - עמ' 5 ש' 44-48). כפי שיובהר להלן, הפקדת התמורה במזומן לא הוכחה, וכזב היא.

שיק לפקודת פיטוסי משה, חתנו של נאשם 1:
ת/19 (40) מיום 8.6.1999, ע"ס 300 ש"ח
נאשם 2 העיד כי מר פיטוסי הוא חתנו של נאשם 1 וגם שותפו בחנות בורקסים (עמ' 406): "הוא לא עבד בעמותה ואני לא יודע למה יש שיק לפקודתו" (ת/5 - עמ' 1 ש' 26-27).

שיקים עבור עסקי השווארמה והבורקס של נאשם 1 (עמ' 376-378, ת/5):
לפקודת "און" - הספקת מוצרי בשר:
שיק ת/19(30) מיום 3.6.1999 ע"ס 8,500 ש"ח
שיק ת/19(37) מיום 7.6.1999 ע"ס 4,000 ש"ח
שיק ת/19(63) מיום 6.7.1999 ע"ס 4,000 ש"ח 16,500 ש"ח

לפקודת "שיווק אפי":
שיק ת/19(61) מיום 3.7.1999 ע"ס 4,543 ש"ח
שיק ת/19(65) מיום 10.7.1999 ע"ס 4,521 ש"ח 9,064 ש"ח

לפקודת גינדי - אריזות לבורקס
שיק ת/19(64) ע"ס 2,000 ש"ח
סך הכל 27,564 ש"ח

סיכום: גניבות בידי נאשם 1
לנאשם 1 סך 40,447 ש"ח
לעסקי השווארמה והבורקס של נאשם 1 סך 27,564 ש"ח
לגרושתו גליה סך 33,580 ש"ח
לבנו טל סך 34,450 ש"ח
לקרין אורן, חברת טל אפלבאום סך 19,000 ש"ח
למשה פיטוסי, חתנו של נאשם 1 סך 300 ש"ח
סך הכל 155,341 ש"ח

36. כאמור, נאשם 1 שתק במשפטו ולא העיד. בהודעתו במשטרה טען כי קיבל מהעמותה שתי משכורות, בסך 16,000 ש"ח כל אחת (ת/2). לעומת זאת, בתשובה לאישום טען כי קיבל שתי משכורות בסך 12,000 ש"ח כל אחת. אשר לשיקים לטובת עסקיו, טען הנאשם 1 במשטרה כי אכן הוציא 10-15 שיקים לפקודת ספקי עסקיו, בסכומים של 1,000 ש"ח - 8,000 ש"ח (ת/2 - עמ' 5 ש' 9-10). עם זאת, לטענתו, כנגד כל סכום שהוציא מחשבון העמותה, הפקיד סכום כסף בחשבון העמותה (ת/2 - עמ' 4 ש' 65-66). נאשם 1 לא טרח להוכיח טענה זו. טענה זו היא טענת כזב על פי הראיות (ת/18), וגם על פי עדות נאשם 2: "בדקתי החשבון ולא היו הפקדות"; "רוב הכסף יצא, כלום מהצ'קים כמעט לא נכנס" (עמ' 307).

בסיכומיו טען סניגור נאשם 1, כי במושכו כספים אלה מהעמותה לעסקיו המסחריים, פעל הנאשם על פי עצה מקצועית שנתן לו מנהל החשבונות של העמותה, העד רו"ח יוסף מנדל. ועל כן, הוסיף וטען, משכך פעל הנאשם, עומדת לו הגנת "טעות במצב משפטי" האמורה בסעיף 34יט לחוק, הקובע לאמור:
"לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".

טענה זו יש לדחות ולו מהטעם שלא כך יעץ לו מנהל החשבונות. מר מנדל העיד כי נאשם 1 שאלו אם מותר לו למשוך מכספי העמותה לצרכיו. על כך השיב לו לאמור: "אמרתי לו שאם מושכים שיק אחד או שניים או שלוש ולמחרת מחזירים את הכסף בתמורה מלאה והעמותה לא ניזוקה - אין פה משהו פסול" (עמ' 78). הנאשם לא פעל על פי אף אחת משלוש הגבלות אלה, וגם, כאמור, משנמנע להעיד לא התכבד להוכיח שאכן החזיר את תמורתם לעמותה. על כן, אני קובע כי כל הסכומים האמורים בפסקה 35 נגנבו בידי נאשם 1.

37. גניבות בידי נאשם 2
נאשם 2 גנב מכספי העמותה במיוחד על ידי משיכת מזומנים, בין בשיקים אישיים ובין בהמחאות בנקאיות:
א. שיק ת/19(29) מיום 2.6.99 לפקודת עצמו 75,000 ש"ח
ב. שני שיקים בנקאיים לפקודתו
מיום 19.5.99 (ת/20) 50,000 ש"ח
ג. שתי משיכות במזומן (מיום 2.5.99) (ת/20) 30,000 ש"ח
(מיום 29.4.99)(ת/20) 34,000 ש"ח
ד. שיק ת/19(9) מיום 13.5.99 לפקודתו 1,500 ש"ח
ה. שיק ת/19(43) מיום 10.6.99 לפקודתו 16,786 ש"ח
ו. שיק ת/19(56) לפקודתו 7,563 ש"ח
סך הכל 214,849 ש"ח

בענין משיכת המזומנים שסומנה (א), טען נאשם 2 כי מתוך סכום זה שילם סך 60,000 ש"ח במזומן ליאיר הבר, ו-15,000 ש"ח במזומן למלון (ת/4, וגם עמ' 361-362). גם זו טענה בעלמא. נאשם 2 לא הביא כל ראיה לתמיכת טענתו זו. בענין שני השיקים הבנקאיים שסומנו (ב), טען נאשם 2 כי משך סכומים אלה כדי לספק ערבות בנקאית לכרטיס האשראי שהוציא על חשבון העמותה (עמ' 363). מכל מקום, נאשם 2 לא הוכיח כי השיב כסף זה לחשבון העמותה. בענין שתי המשיכות שסומנו (ג), טען נאשם 2 כי היו אלה תשלומים למלון, והאחרון - "אולי" גם ליאיר הבר (עמ' 363). התשלום להבר לא הוכח. אשר לתשלום למלון, גם זו טענת כזב היא. פקידת הקבלה במלון, הגב' לימור שאול, העידה כי על כל סכום ששילמה העמותה למלון, הן במזומן והן בשיק, הוציאה היא קבלה, כי הרבה שיקים בהם שילמה העמותה למלון חזרו ללא כיסוי, וכי הנאשמים חייבים עדיין למלון סך 40,000 ש"ח (עמ' 64-76). נאשם 2 לא הציג לבית המשפט קבלות מהמלון שיתמכו בטענותיו אלה, לבד מקבלה נ/38. ואולם, קבלה זו ניתנה בעד התשלום על סך 30,000 ש"ח בשיק ולא במזומן. יצויין, כי שיק זה חזר גם הוא ללא כיסוי (ת/18). עוד טען נאשם 2 כי השיק שסומן (ד) שולם לו בגין ההוצאות מהקופה הקטנה של העמותה (נ/47); כי השיק שסומן (ה) הוא תשלום משכורתו; וכי השיק שסומן (ו) הוא החזר עבור רישום העמותה ששילם בעתו (נ/47). גם אם טענותיו אלה אמיתיות הן, סופו של יום, כאמור בפסקות 24-25, גם סכומים אלה גנובים הם בידי נאשם 2 מהעמותה.

38. נוסף לכל אלה, שילמו הנאשמים סכומים בסך של כ-80,000 ש"ח לעובדים שהעסיקו (ת/19, נ/47). בין היתר, שילמו הם כ-30,000 ש"ח ליאיר הבר, שהנאשמים מינוהו כמנהל בפועל. אמנם, לפי דברי נאשם 1 במשטרה, שולם להבר שכר בסכום של כ-50,000 ש"ח (ת/2 - עמ' 3 ש' 59-60), ולפי דברי נאשם 2, סך של 160,000 ש"ח (עמ' 279, 384), אולם אין ספק כי כזב בפי הנאשמים והם נוקבים בסכומים גבוהים אלה כדי לכסות על גניבת הכספים בידיהם. זאת ועוד: הנאשמים העתירו על בית המשפט קבלות הרבה עבור הוצאות קטנות וגדולות (כגון: לכרטיסי נסיעה וחניות, לתדלוק, לדברי דפוס ולאוכל) בסכום שעשוי להצטבר לכמה עשרות אלפי שקלים. מסמכים אלה, גם אם ניתן היה לקושרם לפעילות העמותה, וספק גדול בכך, אין בהם כדי לכסות על הכספים הרבים שגנבו הנאשמים מהעמותה. גם את כל ההוצאות האלה הוציאו הנאשמים במסגרת המיזם המשותף שהפעילוהו למטרה אחת בלבד - הטיית כספי העמותה במרמה לכיסיהם. על כן, גם הם גניבה בידיהם מהעמותה.

ביצוע בצוותא
39. סעיף 29 לחוק קובע:
"(א) מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.
(ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".

וכך אמר בית המשפט העליון בענין זה:
"...המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא 'פנימית'. כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה... אכן, לענין הביצוע בצוותא תתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומבלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית ובלבד שהוא חלק פנימי של המשימה העבריינית": מרדכי נגד מדינת ישראל, ע"פ 4497, 4389/93, פ"ד נ(3) 239, עמ' 251-252.

40. יהא אשר יהא על השאלה - של מי היה הרעיון הראשוני להקמת העמותה, ברור כי מדובר במיזם פלילי משותף של שני הנאשמים יחדיו. הראיות לימדו כי שני הנאשמים פעלו בצוותא חדא, במיזם עברייני אחד, שהיה משותף לשניהם. שניהם פעלו באותה מסגרת, באותו מקום, ולמען אותה מטרה. כל אחד תרם את חלקו בביצוע ובמרמה, וכל אחד גנב כפי יכולתו מכספי העמותה, עד כי רוששו אותה תוך זמן קצר ורוקנו אותה מנכסיה. על כן, האחריות לכל נופלת על שניהם. נסיון הנאשמים להתעטף באיצטלא הומניטרית - כי הקימו את העמותה כיוון שרחמי שניהם נכמרו, כביכול, על פליטי קוסובו בשל היות הנאשמים בנים לניצולי שואה, הוא נסיון ציני כוזב, שאף נזקף הוא לחובתם.

41. הנאשמים הקימו את העמותה יחדיו, אף לפי גרסותיהם. נאשם 1 - נטל תפקיד של יושב ראש העמותה; נאשם 2 - כמנהלה הכללי. ואולם, טענו הנאשמים, מאז שכרה העמותה את שירותיו של יאיר הבר ביום 18.5.1999 (הסכם העסקה ת/58), שהוא קרוב משפחה של נאשם 1 (עמ’ 217), עבר כל הניהול בלעדית לידיו. טענה זו טענת כזב היא:
א. הראיות, ובכללן עדות הבר וגרסות הנאשמים עצמם, מלמדות כי שני הנאשמים היו מעורבים בניהול היומיומי של העמותה, אף כי נראה כי במצגי השווא כלפי התורמים, נאשם 2 היה פעיל יותר.

ב. כאמור, נאשם 1 לא העיד במשפט. בהודעתו במשטרה אמר כי בשבועות הראשונים אחרי הקמת העמותה "נרתמתי למשימה", אך כשבא הבר "לקחתי כמה צעדים אחורה" (ת/2, עמ' 1). נאשם 2 העיד כי בתחילת דרכה של העמותה תפקידו היה "להזיז דברים מבחינת בתי ספר ותלמידים. לנהל דברים מבחינה ביצועית בשטח" (עמ' 264, 297). לעומתו, כך אמר נאשם 2, נאשם 1 נשאר במשרד "להשגיח על המזכירה" (עמ' 298); "הוא יותר עזר לי בצד הלוגיסטי" (ת/4 - עמ' 5 ש' 32-33). נאשם 2 גם העיד כי שבועיים-שלושה לאחר כניסת הבר לתפקיד "אנחנו זזנו הצידה, נתנו לו לנהל העניינים" (עמ' 265-266, 298).

ג. עדויות אלה אינן אמת. הבר העיד כי גם אחרי שהתחיל במילוי תפקידו "הנאשמים היו נפגשים כל בוקר שם. מדברים ביניהם בנושאי העמותה. מנסים לברר מה נכנס ומה לא נכנס, איזה תרומה הצליחו להעביר ואיזה לא. אחר כך אפלבאום בדרך כלל הלך לעיסוקיו המסחריים ואורן הרבה יותר לבלות במשרדים" (עמ' 178). הבר אמר עוד כי נאשם 2 "בתוקף תפקידו כמנכ"ל העמותה ובתוקף העובדה שהוא בילה הרבה יותר שעות בתוך העמותה", "היה בטלפון מנסה להתרים" ועבד בצמידות עם המזכירה חגית לוי, גם כשהבר לא היה במשרדי העמותה. הבר הוסיף כי כל מה שעשה הוא, עשה על דעת נאשם 2: "מאלף ועד תו. שום דבר לא יצא בלי אישורו ובלי חתימתו" (עמ' 215). לעומתו, נאשם 1 היה "כמעט בטל בשישים, אם בכלל". עם זאת, הוסיף הבר, נאשם 1 "הופיע כל בוקר ביחד, היה מודע לכל מה שקורה. הוא אמנם לא ישב כמו אורן במשרד, אבל היה מודע לכל מה שקורה. הוא היה מתענין. היה שואל אותי איפה הצלחנו ואיפה לא" (עמ' 217) (כל ההדגשות לעיל הוספו). על כן, גם אם נאשם 1 היה פחות פעיל מנאשם 2, עדיין מילא הוא, יומיומית, את תפקידו כיושב ראש העמותה.

ד. ואכן, גם בעדויותיהם אישרו הנאשמים כי לאורך כל הדרך לא חדלו לקחת חלק בניהול העמותה. נאשם 1 אמר במשטרה כי גם אחרי שהבר הגיע "הייתי מעורה כמעט בכל מה שקרה בתקופה" (ת/2 - עמ' 1 ש' 14-15). נאשם 2 אישר כי אחרי הגעת הבר לתפקיד זה, נאשם 1 היה מגיע יום-יום למשרדי העמותה "נשאר שעה שעתיים עם מאיר , אחרי כן יורד לעסק שלו" ובשעתיים האלה היה לנאשם 1 תפקיד - להשגיח על הבר (עמ' 308). לשאלה למה צריך היה נאשם 1 להשגיח על הבר, הסביר נאשם 2 כי שניהם נוכחו שהבר "עקרוט", "אדם ממזרי כזה", "לא כזה תמים גדול" (עמ' 402). נאשם 2 הוסיף כי גם הוא היה מגיע מדי יום למשרד העמותה (עמ' 266, 280, 291). פגישות כאלה במשרדי העמותה היו לא רק בבקרים אלא גם בסוף היום. שני הנאשמים באו כדי לשמוע "מה קורה" (עמ' 345).

ה. נוסף לאלה, גם עדויות התורמים מלמדות כי לא רק נאשם 2 היה בקשר עם התורמים, אלא שני הנאשמים היו מעורבים יחדיו בנעשה בעמותה ופעלו כגוף אחד. כך, למשל, היה זה נאשם 1 שהשיב על מכתב המועצה האזורית דרום השרון שנכתב לנאשם 2 (ת/32, ראה פסקה 13). ולנאשם 1 מיען מר שדה מישרוטל את מכתבו (ת/24, ראה פסקה 19).

על כן, אחראים שני הנאשמים כמבצעים בצוותא.

42. גרסות הנאשמים
גרסות הנאשמים עמדו כולן בסימן הכזב מתחילתן ועד סופן. שניהם טענו, כאמור, כי לא מרמה ועבריינות הביאו להתמוטטות העמותה, אלא שלומיאליות וחוסר נסיון שהיה ביסוד מעשיהם מתחילתם. טענה זו הופרכה בראיות, שלימדו שכל מעשי הנאשמים התבססו על מצגי שווא, על אחיזת עיניים, על הולכת שולל ועל תאוות בצע. לא נמצא מעשה אחד תמים שעשאוהו הנאשמים. גם גרסותיהם מגמתיות ופתלתלות.

43. כאמור, הראיות לימדו שהריונה, לידתה, תפקודה וסופה של העמותה, היו במרמה ולמטרת רווחים אישיים. עובדות אלה דרשו הסבר מהנאשמים, אך נאשם 1 בחר לשתוק בבית המשפט ונאשם 2 מסר גרסת כזב מתוחכמת, שכולה הסברי שווא, ובמקרה הטוב - הסברים מפוקפקים על פניהם. ביסוד עיקר הגנתם - לא שמענו, לא ראינו, לא ידענו - ערפול וטשטוש, שמבעדם אין לדעת מי עשה מה.

טענות הנאשמים, למשל, כי הם בעלי עסקים המפרנסים בכבוד את בעליהם (נאשם 1: "יש לי שתי עסקים" (ת/1); וסניגורו: "הוא איש עסקים ידוע. יש לו רשת של 6 חנויות מזון"), ועל כן, חלילה להם לשלוח יד בתרומות, נמצאו שקריות. העדויות בענין נאשם 1, לרבות דברים מפיו, למשל, לימדו כי היה במצוקה כלכלית, הוא ועסקי השווארמה והבורקס שלו. כך גם נאשם 2.

כך גם טענת הנאשמים בהודעותיהם במשטרה, שכוונתם היתה לעסוק בעמותה בזמנם הפנוי (נאשם 1 בת/1: "יש לי הרבה זמן פנוי", נאשם 2 בת/3: מתוך "רוח התנדבות"), וכלל וכלל לא למטרת רווח, הוכחה אף היא כשקרית, שכן נהגו בכספי התרומות בדיוק ההיפך: אך נכנסו כספים לקופת העמותה - עטו שניהם על השלל ורוקנו את קופת העמותה. המשכורות הגבוהות שנטלו הנאשמים לעצמם, והכספים הרבים ששילשלו לכיסם, גם הם ראייה ברורה נוספת למטרה העבריינית שלשמה הקימו הנאשמים את העמותה.

44. כאמור, הנאשמים גלגלו זה לפתחו של זה את האשמה. גרסותיהם מבולבלות, וגם זו ראייה לשקר שביסודן. טול, למשל, טענות הנאשמים בענין החלק שנטלו או לא נטלו בניהול העמותה. מחד, מבקשים הם להמעיט את חלקם. כל אחד מכוון אצבע מאשימה לרעהו, ושניהם מטילים את האחריות על הבר. בזאת מבקשים הם, כביכול, להמעיט באחריותם הפלילית. מאידך, מבקשים הם להאדיר את חלקם, כדי להצדיק את המשכורות שקיבלו. אך אז, מסתבכים הם בשקיעה באחריות בפלילים. על כן, יש בגירסתם גם מזה וגם מזה, ואלה תרתי דסתרי.

טענות משותפות של הנאשמים
45. חרף נסיון הנאשמים האמור לגלגל זה על זה את האשמה, בפועל טענו שניהם טענות הגנה משותפות.

46. טענה משותפת ראשונה, שהיא טענת יסוד של שני הנאשמים, היא - לא ידענו על יום השידורים בגלי צה"ל ביום 8.4.1999 (עמ' 267). אנו פנינו ביוזמתנו לתורמים, ו"במקרה" נמצא כי אלה התורמים שתרמו ביום השידורים. ועוד טענו: התורמים התכוונו לתרום לנו, לא לאחרים, וכך עשו.

הראיות דלעיל לימדו כי שקר בפי הנאשמים. זאת כיוון שהוכח כי הם הציגו מצג שווא באוזני התורמים, שהם היו שותפים ביום השידורים, והתורמים תרמו לעמותה, בהאמינם כי תורמים הם במסגרת יום השידורים. כפי שפורט בפסקה 9, עשרה מתוך התורמים אליהם פנו הנאשמים תרמו את תרומותיהם ביום השידורים, וארבעה מהם תרמו לעמותה את הסכומים המדוייקים עליהם הודיעו ביום השידורים. ולענין נאשם 1, הודה הוא, כאמור בפסקה 4, בהודעתו במשטרה בכוונת המרמה של הנאשמים. בין היתר, נשאל נאשם 1 בהודעתו במשטרה (ת/2, עמ' 5):
"ש. כיצד אורן ידע לפנות לכל אותם גורמים שהשתתפו ביום ההתרמה בגל"צ?
ת. הוא קיבל דף מגלגל"צ של המשתתפים.
ש. איך הוא קיבל את זה?
ת. פנה לגלגל"צ ושלחו לו. זו טעות שלהם אסור היה להם להוציא מזכר שכזה".

יצויין, כי בדברים מפלילים אלה של נאשם 1, לא ניתן להשתמש נגד נאשם 2, שכן לגביו הם בגדר "עדות מפי שמועה".

47. טענה משותפת שניה - החל ביום 18.5.1999 מינינו את יאיר הבר כמנהל בפועל של העמותה, ומאז התנתקנו ממנו, וכל האחריות מוטלת עליו. הוא כתב מכתבים, והוא פנה בשם העמותה. כל אי תקינות רובצת לפתחו.

כאמור לעיל (בפסקה 41), גם טענה זו בשקר יסודה. גם לאחר הגעת הבר לעמותה, המשיכו הנאשמים לקחת חלק פעיל בניהול העמותה. על כן, כל נסיונות הנאשמים להעביר לפתחו של הבר את האחריות הבלעדית לא יצלחו. כך, למשל, טען נאשם 2 - לא אני דיברתי עם התורמים, אלא ייתכן שהבר הציג את עצמו כאורן. ואולם, חלק מהתורמים, ביניהם חברת הדלק הישראלית וחברת קשת, העבירו את תרומותיהם לעמותה לפני 18.5.1999 (ת/18), אז התחיל הבר לעבוד בעמותה (ת/58). ולענין התורמים האחרים - פירוט שיחות טלפון שבוצעו ממשרד העמותה במלון (נ/23-נ/25) מוכיח כי גם איתם דיברו ממשרד זה עוד בטרם החל הבר לעבוד בעמותה.

זאת ועוד: אף אם טענת נאשם 2 אמת היא, אין בה כדי להועיל לו. הן נאשם 2 אמר בעדותו כי בשיחותיו עם התורמים, השתמש הבר בשמו, והוא, נאשם 2, ידע זאת - והחשה: "ידעתי בחלק מהמקרים. אני חושב שכן. לא אמרתי לו משהו על כך" (עמ' 347). יתרה מזאת, נאשם 2 אישר כי הוא ונאשם 1 ייפו במפורש את כוחו של הבר לעשות כן. הם אמרו לו: "יש לך רשות להשתמש לצורך קידום בעמותה בשמי או בשמו של משה להביא תרומות" ו"אנחנו התרנו לו יחד כשאנחנו לא נמצאים להשתמש בשמנו" (עמ' 411). על-כן, על כל אשר אמר ועשה הבר, יש לייחס את האחריות לנאשמים (ומכל מקום, גם לנאשמים). הנאשמים הקימו את מנגנון הרמיה, או היו שותפים להקמתו, ומכל מקום, הסכינו לקיומו.

48. טענה משותפת שלישית, קלטנו פליטים יהודים מיוגוסלביה. להוכחת תום לב ואמיתות מטרת הקמת העמותה, מצביעים הנאשמים על איכלוס שני יהודים מיוגוסלביה במלון "מבוא ירושלים" לתקופה קצרה.

הנאשמים ניסו לעשות בענין זה שני שימושים:
השימוש האחד - טענתם כי פליטים אלה הופנו אליהם בידי הסוכנות היהודית, זאת כדי ליצור במלאכותיות קשר בינם לבין הסוכנות היהודית, ובדרך זו להתחבר - בעקיפין, ליום השידורים. אך, כאמור (בפסקה 9 לעיל), טענה זאת הופרכה כליל ביד מר ג'ו דושנסקי ובידי ד"ר שושני. שניהם אמרו שאין הסוכנות היהודית מכירה את העמותה, לא שמעה עליה ולא הפנתה אליה שום פליט (עמ' 154, 165-166, 227). טענה זו הופרכה אף בעדותה של "הפליטה" ד"ר אליזבטה פופוביץ' (עמ' 316-331), יהודיה מבלגרד, אותה שיכנו הנאשמים במלון. היא העידה כי הייתה זו משפחתה בישראל שהפנתה אותה לעמותה, לא הסוכנות היהודית (עמ' 316, 323), וכי היא לא פנתה כלל לסוכנות היהודית (עמ' 329).

השימוש השני - עלות שיכון הפליטים במלון: נאשם 1 טען שהחזקתם עלתה כ-30,000 ש"ח (ת/2, עמ' 2, 4), ואילו נאשם 2, כדרכו בהגזמות, טען ל-130,000-140,000 ש"ח (ת/4 - עמ' 8 ש' 39-41). גם טענה זו כזב היא. לפי עדות הגב' לימור שאול, עובדת במלון (עמ' 64-76), העמותה אירחה שני אנשים. ד"ר אליזבטה שהתה במלון כחודשיים בלבד, עם הפסקה באמצע, ואחר-כך הגיע קרובה, מרקו שמו, ושהה במלון כשבוע-שבועיים (עמ' 65). הם התגוררו בחדרים נפרדים. שכר חדר לחודש 750 דולר - 850 דולר. ד"ר אליזבטה העידה כי אין היא זוכרת כמה זמן שהתה במלון, אך היה זה כחודשיים וחצי (עמ' 317). העדה הוסיפה כי למיטב זכרונה, מרקו שהה במלון כחודש ימים (עמ' 318). על כן, יוצא שהעמותה שילמה למלון כ-2,500 דולר, לכל היותר.

עו"ד מינטקביץ', בא כח המדינה, טען כי ד"ר אליזבטה ומרקו, בהיותם יהודים, אינם פליטים, אינם מקוסובו, ואינם נמנים על פליטי קוסובו, שהם מוסלמים, להם נועדו התרומות. אך, כנגד זאת, ניתן לראות בשניים נפגעי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה.

ואולם, גם אם ניתן לייחס לנאשמים תום לב בסיוע לשני אנשים אלה מכספי התרומות שנתרמו לפליטי קוסובו ולנפגעיה, עדיין יש לראות חוסר תום לב בנסיון הנאשמים לנפח מימדי מעשה זה וההוצאה שהייתה כרוכה בכך. גם בענין זה הסתבכו הנאשמים בשקרים ומסרו גרסות סותרות ומוגזמות. נאשם 1, למשל, דיבר על שיכון "שתי משפחות" (ת/2 - עמ' 2 ש' 46 ואילך). ואילו נאשם 2 דיבר תחילה על קליטת "שש משפחות בשישה חדרים" (ת/4 - עמ' 1 ש' 25, 53; עמ' 3 ש' 8-9). אחר כך דיבר נאשם 2 על חמש משפחות בחמישה חדרים (ת/4 - עמ' 1 ש' 32-33, 45). מאוחר יותר שינה נאשם 2 את טעמו ודיבר על ארבעה פליטים בשלושה חדרים (ת/5 - עמ' 1 ש' 32, 42). ולבסוף, בבית המשפט, העיד נאשם 2 כי העמותה אירחה שלושה פליטים בשלושה חדרים: ד"ר אליזבטה, קרוב משפחתה ועוד אדם (עמ' 269). נאשם 2 הסתבך בשקרים גם בענין זהותו של אדם שלישי זה: פעם דיבר על גבר (עמ' 269), פעם - על אשה (עמ' 278), ופעם - על שני אנשים (עמ' 351-352, 354, 387). כשנשאל למה דיבר במשטרה על שש משפחות, ענה נאשם 2 כי תמיד דיבר על שלוש משפחות, וכי החוקר הוא זה שטעה ברישום הודעתו, שיקר או שינה אותה (עמ' 351-352). זאת ועוד: באוזני מר ג'ו דושנסקי מה"רוח הישראלית" טען נאשם 2, כזכור, שהם תומכים בכ-40 פליטים (פסקה 9 לעיל). כל אלה כזבים גלויים ומופרכים על פניהם.

49. טענה משותפת רביעית - לא הובאה לעדות הגב' חגית לוי. חגית הייתה הפקידה שהעסיק הבר, והיא חתומה על חלק ממסמכי התביעה (למשל - ת/20, ת/47, ת/50). על כן, טענו הנאשמים, זו עדה מהותית, ומשלא הובאה לעדות, יש לזקוף זאת לחובת המאשימה, שכן, אי הבאתה לעדות אומרת דרשני. עו"ד מינטקביץ' טען שהמאשימה עשתה מאמצים לאיתורה, אך הם לא צלחו. מכל מקום, אין באי הבאתה כדי לגרוע מוודאות הראיות נגד הנאשמים. מה גם, כפי שנקבע לעיל, הנאשמים היו מעורבים מקרוב בעשייה בעמותה ובתפקוד הבר, לאורך כל הדרך, ולא נראה כי דבר כלשהו נעלם מהם.
נאשם 1
50. כאמור, נאשם 1 נמנע מהעיד ומהביא ראיות. הוא נימק זאת בטעמים רפואיים, שבגינם לפי דברי עו"ד בלושטיין, סניגורו, עלול הוא בעת המאמץ ללקות באירוע מוחי (עמ' 259). לשם כך, הגיש נאשם 1 מסמכים (נ/20-נ/22), בהם נאמר כי הנאשם 1 עבר אירוע מוחי בשנת 1998, וכי הוא גם סובל מסכרת ומעודף משקל, שבשלהם "קשה לו לעמוד על הרגליים יותר מזמן קצר". וכך נאמר במסמך נ/20: "יש גורמי סיכון קשים למחלות לב וכלי דם, ויש מצב של נוירופתיה קשה שמאוד קשה למרות טיפול לעמוד יותר מזמן קצר". מסמך נ/21 הוא הצהרת נאשם 1 על מחלותיו. לפי מסמך נ/22 אושרה לנאשם 1 נכות בשיעור של 65% מטעם הביטוח הלאומי. דא עקא, אין בכל אלה אישור לכך שמתן עדות בבית המשפט תזיק לבריאותו או תסכן את חייו. על כן, לא הוכחה כל הצדקה רפואית להימנעות הנאשם 1 מהעיד. בענין הקושי לעמוד, הוצע לנאשם 1 לתת את עדותו בישיבה, כפי שעשה גם נאשם 2, אך הוא סירב.

אין לי ספק כי לא סיבה רפואית מנעה מנאשם 1 להעיד, אלא תחושת אשמה נוכח הראיות האיתנות שנשמעו לאורכו ולרוחבו של משפט זה. על כן, מבחינת הדין, תשמש הימנעותו זו "חיזוק למשקל הראיות של התביעה", כמצוות סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי , התשמ"ב-1982. ואולם, הראיות בענין נאשם 1 די בהן לבדן כדי להוכיח בוודאות את אשמתו, גם ללא צורך בחיזוק זה.

51. באור זה, ביחד עם הראיות שנשמעו, יש לראות גם את הטענות למכביר שהעלה נאשם 1 להגנתו. נאשם 1 דימה כי טענותיו, שרובן נמצאו מופרכות, תחליף הן לראיות.
טענה אחת - נאשם 2 היה הפעיל; אני נתתי את שמי בלבד. טענה זו נכונה אך בחלקה. כאמור (בפסקה 41), הוכח כי אף שנאשם 2 היה יותר דומיננטי מנאשם 1, נאשם 1 היה שותף במיזם פלילי זה מתחילתו ועד סופו.

טענה שניה - למה לא הובא הבר לדין, הן שותף מלא הוא לפרויקט. טענה זו אינה מועילה לנאשמים. עו"ד מינטקביץ' השיב לטענה זו, כי אף שאכן עדות הבר מפוקפקת בחלקה, וגם יתכן שהבין בעצמו שהעמותה פיקטיבית, עדיין אין בחומר הראיות די לבסס עליו כתב אישום. בלא להביע דעה בענין זה, בית המשפט שקל, כדרכו, עדות זו, כמו כל עדות אחרת, בזהירות המתבקשת. עם זאת, מצא בית המשפט בעדות הבר דברים מהימנים המפלילים את הנאשמים, ורק עליהם סמך בית המשפט ממצא זה או אחר בהכרעת דין זו. מכל מקום, אי-הבאת הבר לדין, כטענת נאשם 1, היא, כשלעצמה, אינה מפחיתה ממשקל הראיות המרשיעות שלחובת הנאשמים.

טענה שלישית, שהעלה סניגורו של נאשם 1 - הטיית התורמים לעמותה לא נעשתה במרמת הנאשמים, אלא בשלומיאליות "הרוח הישראלית" והסוכנות היהודית, שלא השכילו לפנות לתורמים לאלתר. ולכן משפנתה העמותה ושלחה לתורמים את מסמכיה, השתכנעו התורמים "ובחרו" להעביר את תרומתם לעמותה (וראה גם התרסות עו"ד קספר נגד התורמים, עמ' 129, 131). נוסף לעזות הפנים שיש בטענה זו של עבריין המאשים את קורבנותיו, אין בכך, גם אם היה נכון הדבר, כדי להועיל לנאשמים שכל דרכם פה הייתה מרמה.

52. זאת ועוד: כאמור לעיל (בפסקה 4), הודה נאשם 1 במשטרה בעיקרי העובדות המבססות את טענת המרמה. נאשם 1 לא נתן כל הסבר לחזרתו מהודאה זו, וגם לא טען כי היא ניתנה שלא מרצון חופשי. על כן, די היה בהודאתו זו כדי להרשיעו בעבירת המרמה, שכן קיימות נגדו ראיות למכביר המהוות "דבר מה" איתן לביסוס הרשעתו גם על סמך הודאתו.

נאשם 2
53. בסיכומיו חזר נאשם 2 וטען, בין היתר, כי לא למטרת מרמה הוקמה העמותה, כי הוא לא ידע על יום השידורים בגלי צה"ל, כי הבר הוא האחראי לכל, כי הוא לא גנב כספים מהעמותה, וכי חגית לוי לא הובאה לעדות. כל הטענות האלה וזולתן כבר נדחו לעיל. נוסף לאלה טען נאשם 2 טענות הגנה נקודתיות. חלקן סותרות את הראיות, ובחלקן האחר אין כלל כדי להועיל לו.

טענה ראשונה, אין לייחס לנאשם 2 אחריות בענין השיקים שנמשכו למטרות פרטיות, שכן, כך טען, התביעה לא הוכיחה שהוא חתם על השיקים. ואולם, נאשם 2 עצמו סתר טענתו זו. בהודעתו במשטרה (ת/4 - עמ' 2 ש' 52-53) אמר כי הוא היה המורשה היחיד לחתימה על השיקים וכן "חתמתי בלנקו על עשרה פנקסי שיקים" (ראה גם עדותו בבית המשפט בעמ' 268, 293, 306).

טענה שניה, כתב אישום זה לא היה מוגש בלעדי לחצה של "הרוח הישראלית". אף אם נקבל טענה זו, בצדק "לחצה" "הרוח הישראלית". שכן בפועל נגנבו כספים אלה, בסך של כחצי מליון ש"ח למצער, הן מ"הרוח הישראלית", הן מהתורמים, והן מפליטי קוסובו ומנפגעיה. בפועל הם אלה שרומו. במקום לסייע לנפגעי המלחמה, שימשו תרומות אלה לרווחתם של הנאשמים. ועדיין סכום זה גזול בידי הנאשמים. ואולם, מיותר לציין כי מה שקובע הוא הראיות שהוגשו נגד הנאשמים, וראיות אלה מפלילות אותם מעל לכל ספק סביר.
על-כן, אין מאומה גם בטענות ההגנה של נאשם 2.

סיכום
54. לסיכום, בהמשך לאמור לעיל, אלה עיקרי ממצאי בית המשפט:

ראשית, העמותה שהקימו הנאשמים נולדה בחטא ותיפקדה במרמה. הנאשמים הקימו עמותה פיקטיבית כדי שתשמשם לרווחתם האישית והפרטית, וכלל ועיקר לא למטרה הנטענת - סיוע לפליטי קוסובו ולנפגעיה.

שנית, העמותה הוקמה ותיפקדה כמיזם משותף של שני הנאשמים. שניהם פעלו בצוותא, באותה מסגרת, באותו מקום ולמען אותה מטרה עבריינית.

שלישית, הנאשמים קיבלו כספים במרמה ובמצגי שווא מגורמים שלא לעמותה התכוונו לתרום, או מגורמים שרומו בענין היעד האמיתי של התרומות שתרמו. הנאשמים עשו כן על יסוד טענות עובדה שטענו בכתב ובעל פה, שהיו טענות כזב. הנאשמים ידעו שטענות אלה אינן אמת, ושהן יגרמו לתורמים לתרום את תרומותיהם לעמותה. בכלל מצגי השווא שהציגו - שהם פונים לתורמים בהמשך ליום השידורים בגלי צה"ל, או שהם שותפים במבצע ההתרמה, או שהם שליחי הסוכנות היהודית, או שהם מתכוונים לייעד את כספי התרומות לפליטי קוסובו. לשם כך גם הקימו הנאשמים מנגנון רמייה שפעל בהנחייתם להפקת מטרות אלה.
רביעית, מתוך כחצי מליון ש"ח שאספו בדרך זו לא הוציאו הנאשמים מאומה למען פליטי קוסובו.

חמישית, הנאשמים גנבו כספים אלה, כולם או רובם, שאותם קיבלו עבור העמותה כדי שתייעדם לפליטי קוסובו. כאמור, אך נכנסו כספים לקופת העמותה - עטו שניהם על השלל ורוקנו את קופת העמותה. הנאשמים עשו כן בשיתוף פעולה ביניהם, כשכל אחד מהם גונב מכספי העמותה למטרותיו הפרטיות כפי יכולתו. הם נהגו בכספים אלה מנהג הפקר, כשכל אחד מהם נטל מלוא חופניים. הם ראו את העמותה עסק נושא רווחים פרטיים, כלל ועיקר לא כגוף הומניטרי. הם "חגגו" בכספי העמותה והוציאו כספים רבים למותרות. נאשם 1 שילשל כספים גם לכיסי בני משפחתו, וגם שילם מכספי העמותה לבתי העסק שסיפקו שירותים למסעדות השווארמה שלו. כספים נוספים שנמשכו במזומן נעלמו בידי נאשם 2 ולא נודעו עקבותיהם.

ששית, שני הנאשמים מסרו גרסות מתעתעות ומערפלות במכוון, מופרכות ובלתי אמינות מתחילתן ועד סופן. כאמור, הימנעות נאשם 1 מהעיד גם מחזקת את משקל ראיות התביעה נגדו, אף שיש בהן לבדן די כדי להרשיעו.

העבירות
55. הנאשמים מואשמים בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק, שזו לשונו:
"המקבל דבר במרמה... אם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים".

כך קבע בית המשפט העליון בענין הוכחת עבירה זו:
"'במרמה' כמשמעותה בסעיף 415, היא יסוד עובדתי ויסוד נפשי. במישור היסוד העובדתי מבטא המונח את הדרישה להצגת מצג כוזב ואת דרישת הסיבתיות בין המצג להתרחשות המזיקה בדמות 'קבלת דבר'... מצג זה... 'יכול שיתקיים גם על-ידי שתיקה/העלמה של עובדות, אשר על פי הנסיבות מתבקש גילויין'...

במישור היסוד הנפשי יסוד המרמה משמעו 'הלך נפש' של 'ידיעה' שאותה טענה אינה אמת או הלך נפש של 'אי-אימון' באמיתות הטענה המלווה את הצגת הטענה הכוזבת...' בנוסף מחייבת עבירת המרמה כי המציג יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה המזיקה כפועל יוצא מן המצג.

קרי נדרשת מודעות לרכיב התוצאתי ולרכיב הסיבתיות": מדינת ישראל נגד לאומי ושות' בנק להשקעות, ע"פ 5734/91, פ"ד מט(2), 4, בעמ' 21-22.

כל היסודות האלה הוכחו, כאמור, בין היתר, בפסקות 22 ו-54 לעיל.

56. את הנסיבות המחמירות ניתן למצוא בהיקף הגדול של מעשי המרמה, בתחכום בביצוע, במנגנון הרמייה שהקימו הנאשמים להפקת המיזם העברייני, בסכומים הגדולים שהוצאו במרמה, בהישנות מקרי הרמייה, במספר הגדול של המרומים, וגם בתקופה הלא קצרה שעל פניה השתרעה עבריינות הנאשמים. לכך יש להוסיף את הכיעור שבשימוש-שווא שעשו הנאשמים במוראות השואה כדי להכמיר את לב התורמים, או בלשון הבר כדי "לזעזע את אמות הסיפים", "כדי לזעזע את הקורא. מה שקרה בקוסובו זה גם שואה, אז היהודים מבינים את השואה" (עמ' 207). נסיבה מחמירה נוספת היא במפח הנפש שגרמו הנאשמים לתורמים הרבים כשגילו שרומו בזדון. דברים אלה מודגשים היטב בעדותם של נציגי בנק לאומי לישראל, שכאמור, תרומתו הורכבה מפדיון ימי החופשה של אלפי עובדיו:

"במוסר התרומות של עובדי הבנק זה מאוד פגע. היום אני לא יכולה לצאת לעובדים עם בקשה לתרום ימי חופשה. זה בעייתי. אני לא חושבת שההיענות תהיה גבוהה. אנחנו גוף שתרם כל הזמן ותורם... מאז לא עשינו את זה. הרגשנו מאוד רע" (עדות הגב' רובינו, עמ' 120).

וגם:
"לא נותנים יותר כסף בעקבות הסיפור של קוסובו. אנו שואלים מה הצרכים שלהם , ואז אנחנו קונים פיזית את המוצרים במו ידינו. זה הלקח שהיה לנו מהסיפור הזה" (עדות מר רוט, עמ' 131).

57. אשר לאישום בגניבה על ידי מורשה - עבירה על סעיף 393(3) לחוק, שזו לשונו:
"העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שבע שנים -
(3) גונב נכס שקיבל, לבדו או עם אדם אחר, בשביל אדם אחר או לזכותו".

סעיף 383(א) קובע כי -
"אדם גונב דבר אם הוא -
(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;
(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר".

סעיף 383(ב) משלים הוראות אלה בקובעו:
"לענין גניבה לפי סעיף קטן (א) אין נפקא מינה שהנוטל או השולח יד הוא חבר דירקטוריון או נושא משרה בתאגיד שהדבר שייך לו, ובלבד ששאר הנסיבות מצטרפות כדי גניבה".

במקרה זה, כיוון שהנאשמים קיבלו את התרומות במרמה, הם לא החזיקו בהן כדין. על כן, יש להרשיע את הנאשמים בגניבה לפי חלופת סעיף 383(א)(1) בכך שבעת שמשכו את הכסף מחשבון העמותה, בין במישרין ובין בעקיפין, לצרכיהם הפרטיים שלהם ושל מקורביהם, הם גנבוהו, שלא בהסכמת העמותה, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, והם התכוונו בשעת הנטילה לשלול את הכסף מהעמותה שלילת קבע.

58. אף אגורה אחת מסך של כ-500,000 ש"ח שקיבלה העמותה מהתורמים כדי שתייעדם לפליטי קוסובו ולנפגעיה, לא הוצאה למטרה זו (ראה בפסקות 23-27, 54 לעיל). על כן, כאמור בפסקה 23, כל הכסף הזה נגנב בידי הנאשמים מהעמותה, ובכך יש להרשיעם.

עם זאת, כאמור בפסקות 35-37, קבענו גם את הסכומים הספציפיים שגנב כל נאשם בנפרד. כאמור בפסקה 27, גניבת סכומים אלה מיוחסת לשני הנאשמים יחד, נוכח אחריותם המשותפת כלפי התורמים להגעת תרומותיהם ליעדן, ונוכח הפעולה העבריינית בצוותא, שבה איפשרו זה לזה לגנוב את כספי העמותה, כשכל אחד נוטל לכיסו כפי יכולתו וכפי תאוות בצעו.

59. סוף דבר
אשמת הנאשמים באישום הראשון הוכחה מעל לכל ספק סביר.

האישום השני
כאמור, באישום השני מואשם נאשם 2 לבדו.

60. נאשם 2 מואשם בו בזיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 418 סיפא לחוק; בשימוש במסמך מזוייף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק; ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 לחוק.

61. ואלה העובדות הנטענות באישום זה: במהלך שנת 2000 היה לנאשם 2 חשבון שמספרו 471119 בבנק מרכנתיל דיסקונט, בסניף שברחוב כנפי נשרים בירושלים (להלן: הבנק או הסניף). בסמוך ליום 14.1.2000 היה חשבונו של נאשם 2 ביתרת חובה בבנק, והוא התבקש לתת לבנק בטוחות לפרעון חובו. בסמוך ליום זה זייף נאשם 2 מסמך, הנחזה להיות מכתב שכתב אליו הממונה על הגביה בעיריית ירושלים, ביום 27.12.2000 (צ"ל: ביום 27.12.1999), על פיו העיריה עתידה לשלם לו, עד יום 17.2.2000, סכום של 164,381 ש"ח, עבור "ביצוע עבודות משפטיות". באותו יום שלח נאשם 2 את המסמך המזוייף אל הבנק. זאת כדי ליצור לפני הסניף מצג שווא, שהנאשם עתיד לקבל כביכול את הסכום האמור מהעיריה, שישמש כבטוחה לחובו.

בנוסף לזה, ביום 6.4.2000 טען נאשם 2 לפני מנהלת הסניף, גב' דרורה רווח, כי הוא עתיד לקבל מהעיריה תוך ימים ספורים סכום כסף של מעל 148,000 ש"ח. גם את זאת עשה כדי להניח את דעת הסניף כי יש לו מקור לפרעון חובותיו לבנק.

כתוצאה ממצג-השווא, אותו יצר נאשם 2 באמצעות המסמך המזוייף, הוא קיבל מהסניף אשראי, שהגיע לסכום של מעל 140,000 ש"ח.

62. נאשם 2 כפר בעובדות אישום זה. הוא טען שמנהלת הסניף, הגב' רווח, היא בעצמה זייפה את המכתב והיא ביקשה ממנו לשלוח לה אותו. זאת, לטענתו, כדי לחפות על כשלונה במתן אשראי ללא בטוחות.

63. העדה העיקרית מטעם המאשימה היא הגב' דרורה רווח. הגב' רווח העידה (עמ' 132-145, הודעתה במשטרה נ/12 מיום 14.12.2000), כי נאשם 2 היה לקוח בנק מוכר בשנים שקדמו לאירוע נשוא האישום. בחודש ינואר 2000 פנה נאשם 2 אליה, וטען שהוא זכאי לקבל מהעיריה סכום של כ-160,000 ש"ח עבור השירותים המשפטיים שנתן לה. על יסוד טענה זו ביקש שיאושר לו אשראי. העדה העידה כי נאשם 2 לא הגיע ליתרת החובה בבת אחת במשיכת כסף גדולה, אלא במשיכות קטנות יחסית שעשה מעת לעת. כך, למשל, העידה העדה, טלפן נאשם 2 אליה מחיפה וביקש כי תאשר לו שתי משיכות בסך 15,000 ש"ח כל אחת, בטענה שזקוק הוא לכסף כי "גילו לסבתא שלו סרטן", וכי אמו חולה. כך תפח החוב בהדרגה ועלה על סך 100,000 ש"ח, שאליו יש להוסיף את ריבית החובה שנשא החוב.

לבקשתה, המציא נאשם 2 ביום 14.1.2000 בפקס לעדה את המסמך ת/52. המסמך נחזה להיות אישור מעירית ירושלים בדבר סכום כסף העומד לזכותו בעיריה בגין ביצוע עבודות משפטיות עבורה. המסמך נושא את התאריך 27.12.1999, עליו מופיע הלוגו של העיריה, והוא נחזה להיות חתום בידי משה לוי, הממונה על הגבייה. וזו לשון המכתב:

"לכבוד
מר אורן לוי
גובה מס'
מס' 001

הנדון: תשלום עבור ביצוע עבודות משפטיות
חשבוניות מס' 056 ו-043
א. הריני לאשר כי חשבוניות מס' 056 ו-043, עבור חודשים נובמבר דצמבר 1999, ע"ס -. 164,381 ש"ח, הוגשו לתשלום וישולמו למוטב עד לתאריך 17.2.2000.
ב. במידה ויחול שינוי כלשהו, נודיעך בכתב ומראש.
ג. עם ביצוע התשלום יש להמציא קבלה.

בכבוד רב,
משה לוי
הממונה על הגביה"

בהסתמך על מכתב זה ועל התחייבות נאשם 2 כי עם קבלת הכסף מהעיריה יעבירנו לבנק לכיסוי חובו, אישרה לו העדה אשראי בסך כ-100,000 ש"ח (עמ' 134). העדה הוסיפה כי בלעדי מכתב מזוייף זה, שאישר כביכול כי לנאשם 2 יש מקור לפרעון חובותיו, לא היה הבנק מעניק לו אשראי בסכום כה גדול, אלא לכל היותר אשראי בסך 30,000-40,000 ש"ח (שם).

64. משנקפו החודשים והנאשם לא העביר לבנק את הכסף המובטח, הזמינה אותו הגב' רווח ושאלתהו לפשר הדבר. היא חששה שהנאשם קיבל את הכסף מהעיריה, אך העבירו למטרות אחרות, זאת לאחר שפורסמה באמצעי התקשורת ידיעה בענין פעליו בעמותה. הנאשם טען לפני הגב' רווח כי סיבת אי העברת הכסף היא שעירית ירושלים טרם העבירה לו אותו. הגב' רווח ביקשה מהנאשם שיצהיר על כך בכתב. הנאשם כתב אליה את המכתב ת/53, וזו לשונו:

" הנדון: חשבון 471119

אני אורן לוי מצהיר שלא קיבלתי עד היום 6.4.00 את הסכום של 148,000 מעירת ועל זאת באתי על החותום וסכום זה היה אמור להתקל עד תאריך 15.3.00 אני מתחייב להפקיד סכום זה וסכומים נוספים מיד בקלתם לידי לחשבני שבנידון.

הנ"ל לאשר שחתמתי מרוצני החופשי"

65. עברו חודשים נוספים והנאשם לא העביר לבנק את הכסף. על כן, פנתה העדה לגזבר העיריה לברר למה אין העיריה מעבירה לנאשם את הכסף המובטח במסמך ת/52. הגזבר ביקשה לשלוח אליו את המכתב שעליו היא מסתמכת. בתשובה לכך, קיבלה העדה באותו יום, 22.6.2000, את המכתב ת/54 מאת מר משה לוי, החתום כביכול על המכתב ת/52. אלא הפעם חתם מר לוי על המכתב בתוארו האמיתי כ"מנהל אגף השומא והגביה". וכך כתב מר לוי במכתבו לגב' רווח:
"הנדון: פנייתך לגזבר העירייה בענין אורן לוי מיום 22/6/2000

הריני להודיעך כי לאחר שעיינתי במסמך הנ"ל:
א. המסמך הנ"ל לא נכתב על ידי.
ב. המסמך הנ"ל לא נחתם על ידי.
ג. איני מכיר מכתב כזה, וכאמור, החתימה אינה שלי".

66. בענין מסמך זה, ת/52, מסר מר משה לוי הודעה במשטרה (ת/62 מיום 18.12.2000), שבו הוסיף על האמור במכתבו ת/54, כי נוסף לזיוף חתימתו במסמך ת/52 ולתוכנו הכוזב, אין הוא מכיר את הנאשם, וגם הלוגו של העיריה המופיע על גבי ת/52 מזוייף. זאת ניתן לראות מהשוואת הלוגו של ת/54 שהוא הלוגו האמיתי של העיריה, ללוגו שבת/52 המזוייף. עוד הוסיף מר לוי בהודעתו זו, לענין תיאור נאשם 2 את עצמו במסמך ת/52 "כגובה מס' 001", כי לעיריית ירושלים ולמחלקת הגבייה שהוא עומד בראשה אין קשר ישיר להוצאה לפועל או לקבלני הוצאה לפועל. הוא הוסיף כי הקשר של העיריה הוא עם עורכי דין בלבד, שהם מטפלים בגביית חובות העיריה. בענין היות הלוגו המופיע על פני ת/52 מזוייף, מקבל אני את עדות מר לוי. גם עיון במסמך זה בהשוואה למסמך ת/54, מלמד על כך בבירור.

67. כשהתברר לה כי המכתב ת/52 מזוייף, הגישה הגב' רווח את תלונתה למשטרה (נ/12). את גרסתה זו היא הטיחה בנאשם 2 גם בעימות שנערך בין שניהם (ת/7).

68. גרסת הגב' רווח סבירה ואמינה בעיני ואני מקבלה במלואה.

69. גרסת הנאשם 2
הנאשם מסר הודעה במשטרה והעיד בבית המשפט. בהודעתו במשטרה ת/6 מיום 10.1.2000 (צ"ל: 10.1.2001), גולל נאשם 2, כאמור, את האשמה לפתחה של הגב' רווח, לאמור: היא זייפה את המכתב ת/52, היא אמרה לו לשלוח לה אותו בפקס, והיא הכתיבה לו את המכתב ת/53. לטענתו, היא עשתה כן כי "היא הסתבכה עם החשבון שלי (עמ' 1 ש' 33-34), "אין לה הרבה ברירה" (עמ' 1 ש' 55), "ע"מ שהיא לא תסתבך" (עמ' 2 ש' 13), זאת משנתגלה שנתנה אשראי בסכום שמעל 100,000 ש"ח ללא בטחונות. בפועל, טען הנאשם, את האשראי מהבנק לא קיבל על יסוד המכתב ת/52, אלא במסגרת הרגילה של חשבון עובר ושב שניהל בבנק. מכל מקום, אישר הנאשם, כי מעולם לא עבד עם מר לוי ומעולם לא היה זכאי לקבל כסף ממנו. כך, גם תוכן המכתב ת/52 – כזב הוא.

על גרסתו זו חזר נאשם 2 גם בעימות שערכה המשטרה בינו לבין הגב' רווח (ת/7). בעימות זה הוסיף נאשם 2 כי יש לו שני עדים לכך שהגב' רווח ביקשה ממנו לשלוח את המכתב ת/52 בפקס וגם לטענתו כי הכתיבה לו את המכתב ת/53. אך הוא מיאן לגלות לחוקר את זהותם (עמ' 4-5), וגם לא הביאם למתן עדות בבית המשפט.

70. איסור פרסום.

71. איסור פרסום.

72. איסור פרסום.

73. איסור פרסום.

74. על כן, על יסוד הראיות שלפני, אני קובע כי נאשם 2 זייף את המסמך ת/52 בכוונה לקבל במרמה אשראי מהבנק, כי השתמש במסמך למטרה זו, ועל יסודו קיבל במרמה בנסיבות מחמירות אשראי מהבנק. מצג שווא זה הגלום בת/52 הוא שהניע את הבנק לתת לנאשם 2 אשראי, והנאשם היה מודע לכך. הנסיבות המחמירות התבטאו בתחכום שבמעשים, בזיוף מסמך ובסכום הגדול שאותו קיבל במרמה.

75. לפיכך -

א. אני מרשיע את שני הנאשמים בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק, ובגניבה על ידי מורשה - עבירה על סעיף 393(3) לחוק, לפי העובדות האמורות בענין האישום הראשון.

ב. אני מרשיע את נאשם 2 בזיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 418 סיפא לחוק; בשימוש במסמך מזוייף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק; ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק, לפי העובדות האמורות בענין האישום השני.

76. בשולי הכרעת הדין, אציין בצער כי גם התביעה וגם ההגנה בתיק זה לא הקלו את מלאכת בית המשפט, לא בשמיעת התיק ולא בסיכומיו. הנסיונות שעשה בית המשפט, חזור ועשה, בתחילת המשפט וגם במהלכו, להביא את הצדדים למיקוד הדיון ולהסכמות לעובדות ולראיות לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי , התשמ"ב-1982, לא צלחו. אחר מעשה, נמצא בבירור כי לגישה זו לא היתה הצדקה. מכאן הכרעת דין מורכבת זו.

ניתנה היום, כ"ט באייר התשס"ד (20 במאי 2004), במעמד המתייצבים.

יעקב צמח, נשיא
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

Gama
גף מודיעין אינטרנטי
14:53 25.11.04

''חתול רחוב'' ממנהלי אתר פרש, הולך לכלא ל-4 שנים

היום התקבל גזר דין בבית המשפט המחוזי בירושלים של נשיא
בית המשפט המחוזי ירושלים, השופט יעקב צמח. גזר הדין
ניתן לאחר ביצוע "תרמית קוסובו" בה התרימו הנאשמים מאנשים
תמימים כסף למען פליטי המלחמה בקוסובו, ובמקום להעביר את
הכסף לניצולים, הם שילשלו אותו לכיסם הפרטי באמצעות
עמותה פיקטיבית שהקימו.

גזר הדין סוקר בהרחבה את ההונאה שביצעו הנאשמים משה אפלבאום
ואורן מצליח לוי (הידוע בכינוי האינטרנטי שלו באתר פרש: חתול רחוב).

השניים הצליחו לשלשל לכיסם מליוני שקלים ברמאות ובהונאה.
מתוך גזר הדין:
"בסופו של דבר, שילשלו הנאשמים את כל הכספים האלה לכיסיהם ולכיסי
בני משפחותיהם, ולא הוצאה מהם אף לא אגורה אחת למען פליטי קוסובו.
בפועל, הנאשמים חגגו בשלל כספי הצדקה שנועדו לפליטי קוסובו. הם הוציאו
כספים על מותרות. בכלל זה - על מסעדות יוקרה, על יינות, על קוסמטיקה,
על תמרוקים, בדיוטי פרי, במפעל הפיס ובקולנוע. כסף רב שולם לקזינו יריחו.
הכל כמפורט בהכרעת הדין (פסקות 26-30)".

על מר אורן מצליח לוי, מר חתול רחוב מאתר פרש, נכתב בגזר הדין המפורט:
"נאשם 2 הורשע גם בפרשה אחרת שתוארה באישום השני (פסקה 60 ואילך
להכרעת הדין), וזה סיפור המעשה: בשנת 2000 עמד חשבון נאשם 2 בבנק
ביתרת חובה. הנאשם 2 נתבקש בידי הבנק לתת בטוחה לפרעון חובו. למטרה
זו זייף נאשם 2 מסמך הנחזה כמכתב מטעם עירית ירושלים, שבו מאשרת
העיריה שהיא חייבת לנאשם 2 סך של למעלה מ-164,000 ש"ח, אותו עומדת
היא לשלמו לו בקרוב. את המסמך המזוייף הגיש הנאשם 2 לבנק כבטוחה.
על יסודו קיבל נאשם 2 מהבנק אשראי נוסף בסך כ-100,000 ש"ח. הנאשם 2 לא
זו בלבד שהכחיש בכזב את העובדות האלה, אלא גלגל את האחריות למנהלת הבנק.
לטענתו, היא זייפה את המסמך האמור והיא יעצה לו לשלוח אותו בפקס לבנק, כדי
"שהיא לא תסתבך", משנתגלה שנתנה לו אשראי גבוה ללא בטחונות.

בית המשפט דחה טענה זו כטענת כזב, מופרכת מיסודה, מתחילה ועד סוף, וכהמצאה
משמיצה מכוערת. על כן, הורשע הנאשם 2 גם בזיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות
מחמירות - עבירה על סעיף 418 סיפא לחוק; בשימוש במסמך מזוייף בכוונה לקבל דבר
בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק; ובקבלת דבר במרמה
בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק".

גזר הדין מתאר את חייו של נאשם 2, חתול רחוב:
"נאשם 2 - כבן 37 שנים, נשוי ואב לשלושה. בעל השכלה של 12 שנות לימוד.
בשנת 1985, תוך כדי שירות צבאי, נפגע ברגלו. בגין הפגיעה הוכרו לו בעיתו 19% נכות.
תחילה עבד במשרד הבטחון. בהמשך היה קבלן בהוצאה לפועל, ואחרי-כן עבד ב"עמותה
למען נפגעי קוסובו". מאז שנת 1999 אינו עובד. ביולי 2004 עבר נאשם 2 כריתת שוק מתחת
לגובה הברך, דבר שחייב התקנת פרוטזה תחת השוק. אחר הכריתה נוצר זיהום, והוא טופל
באנטיביוטיקה תוך ורידית. בענין העבירות הפליליות טען נאשם 2 באוזני שירות המבחן,
כמו בבית המשפט, כי לא היתה לו כוונה פלילית, כי כל רצונו היה לסייע באמת ובתמים
לפליטי קוסובו וכי לא שילשל לכיסו מאומה מכספי התרומות שנתקבלו עבור העמותה. גם הוא
הטיל את האשמה על שכם שותפו. גם בעניינו נמנע השירות מהמלצה.
...
נאשם 2 הגיש מסמכים (נ/2 - א), שלפיהם יש לו היום, החל ב-21.10.2004, נכות
של 100% עקב קטיעת רגל מתחת לברך שמאל, שאושרה לו בידי אגף השיקום של משרד
הבטחון. נאמר במסמכים הרפואיים כי סיבת הקטיעה הינה פציעה מצרור יריות במהלך שירותו
הצבאי".

גזר הדין מזכיר עבר פלילי רחוק של חתול רחוב (אורן מצליח לוי):
"לחובת נאשם 2 (ת/ב) הרשעה בבית דין צבאי מחוז צפון בשנת 1986 - בעבירה של שימוש
בלתי חוקי בנשק, ובשנת 2000 - הרשעה בשימוש לרעה בכוח המשרה ובתקיפה הגורמת
חבלה של ממש".

בגין האישום הראשון, על השניים נגזר עונש של ארבע שנות מאסר בפועל.

בגין האישום השני בית המשפט דן את הנאשם 2 (חתול רחוב/אורן מצליח לוי) לשנים עשר
חודשי מאסר, מתוכם שלושה חודשים בפועל. היתרה על תנאי שהנאשם 2 לא ישא עונש
זה אלא אם יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירה על אחד הסעיפים שהורשע
בהם באישום השני. עונש זה יצטבר לעונש שהוטל על נאשם 2 בגין האישום הראשון.

כן ישלם כל אחד מהנאשמים קנס בסך 50,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו.

סוף דבר:
כל חתול ביג'י יומו. מר חתול רחוב, מנהל וחביב כמה מגולשי אתר פרש, הידוע בשם אורן לוי,
או בשמו המלא אורן מצליח לוי, יישלח לכלא למספר שנים. שם יוכל אותו נוכל מקוון
לעבוד על אסירים ולא אזרחים תמימים.

להתראות חתול רחוב.
מיאווווווווו...............

ולמי שעדיין לא מאמין, גזר הדין המפורט מתפרסם אצל דוברת בתי המשפט.
http://62.90.71.124/heb/dover/4709254.rtf

בעניין: מדינת ישראל
המאשימה

נ ג ד

1. משה בן אלכסנדר אפלבאום
2. אורן מצליח בן יהודה לוי
הנאשמים

למאשימה: עו"ד ירון מינטקביץ'
לנאשם 1: עו"ד רפי בלושטיין, מטעם הסניגוריה הציבורית
לנאשם 2: עו"ד שמואל דוד קספר

גזר דין

1. במהלך שנת 1999 התחוללה בחבל קוסובו מלחמה, שבמהלכה גורשו מבתיהם עשרות אלפי אנשים והפכו לפליטים ששוכנו במחנות. מצוקתם הקשה של הפליטים עוררה אהדה רבה בעולם וגם בישראל. גופים ופרטים רבים בישראל נרתמו להגשת עזרה לפליטים.

הסוכנות היהודית באמצעות "הרוח הישראלית" יזמה, בתיאום עם ממשלת ישראל, מבצע התרמה רחב היקף למען פליטי קוסובו. למטרה זו ערכה "הרוח הישראלית", ביום 8.4.1999, בשיתוף עם "גלי צה"ל", אירוע התרמה, שבמהלכו נקרא הציבור הרחב לתרום ביד רחבה לפליטי קוסובו. מוסדות ופרטים רבים נענו ותרמו ברוחב לב למטרה אנושית זו. שמות חלק מהתורמים וסכומי התרומות הודעו בשידור. בתרומות שהתקבלו נשלחו לקוסובו, לרווחת הפליטים, בלמעלה מעשרה מטוסים - מזון, תרופות, אוהלים וציוד חיוני אחר. גם הוטסו ארצה כ-200 פליטים מקוסובו ושוכנו זמנית בארץ.

2. בדיוק באותו יום, 8.4.1999, החלו שני הנאשמים לנקוט בהליכים דחופים לייסוד "עמותה למען נפגעי קוסובו", ופנו לשם כך לרשם העמותות בבקשה לייסד לאלתר "ביממה הקרובה" עמותה כאמור, כי "מדובר בהצלת נפשות" בקוסובו. העמותה נרשמה במהרה כמבוקש.

3. מיד למחרת יום השידורים החלו הנאשמים בפניות למוסדות שהשתתפו ביום ההתרמה ב"גלי צה"ל", וביקשו שיעבירו אליהם את התרומות שתרמו בשידור. באוזני אלה טענו הנאשמים כי הם פונים אליהם בהמשך ליום השידורים בגלי צה"ל, או שהם שותפים במבצע ההתרמה, או שהם שליחי הסוכנות היהודית; וכי כוונתם להעביר את כספי התרומות לפליטי קוסובו ולנפגעיה. על כן, התבקשו התורמים להעביר לידי העמותה לאלתר את הכספים, כדי שיעבירום בדחיפות לפליטים בקוסובו בדמות מזון, מים, תרופות ואוהלים. לשם כך גם פתחו חשבון בבנק, שבו נתבקשו התורמים להפקיד את תרומותיהם. הנאשמים שכרו חדרים במלון שישמשו אותם למשרדים, קנו מכשירים וציוד, וגם העסיקו עובדים.

4. כדי להכמיר את רחמי התורמים, שלחו הנאשמים לתורמים פנייה נרגשת בכתב, בה פנו אל התורמים בשם "העם היהודי שידע המון סבל בעבר", והוא, העם היהודי, "ידוע בנדיבותו וברחמנותו בכל רחבי העולם". סיסמת הפנייה: "הפעם לא נשתוק!". הפנייה נשאה מספר חתימות, בכללן חתימות שני הנאשמים בציון תארי תפקידיהם בעמותה: נאשם 1 - יושב ראש העמותה; נאשם 2 - מנכ"ל העמותה. בכתב הפנייה גם הוטבעה תמונה מעוררת רחמים של פליטים מכורבלים בבגדיהם. לפנייה צירפו הנאשמים בכזב צילום מסמכי העמותה כדי שילמדו כביכול על אמינותה. נוסף לאלה פנו הנאשמים טלפונית לתורמים, אם כדי לשכנעם לתרום ואם כדי לזרזם בהעברת הכספים נוכח הצרכים הדוחקים של פליטי קוסובו.

5. השקרים ומצגי השווא של הנאשמים באוזני התורמים – צלחו. בשלהם, העבירו מספר תורמים לעמותה – אם לחשבונה בבנק ואם במישרין בשיק – סכום כולל של כחצי מליון ש"ח (פסקות 15-21 להכרעת הדין). בכך נכלל סכום של התרמות מהציבור ברחובות, שנעשו בשליחות העמותה בידי תלמידי בית ספר שגוייסו למטרה זו. נוסף לכספים, התרימו הנאשמים גם מוצרי מזון, מים, תרופות, מוצרי היגיינה ושמיכות. כל אלה אוחסנו במחסנים, לא נשלח מהם מאומה לפליטי קוסובו, וסופם – התקלקלו, התבלו או התכלו.

6. אחרי שהתקבלו התרומות, שלחו הנאשמים לתורמים קבלה וכן "תעודת הוקרה" על התרומה הנדיבה לפליטי קוסובו.

7. בסופו של דבר, שילשלו הנאשמים את כל הכספים האלה לכיסיהם ולכיסי בני משפחותיהם, ולא הוצאה מהם אף לא אגורה אחת למען פליטי קוסובו. בפועל, הנאשמים "חגגו" בשלל כספי הצדקה שנועדו לפליטי קוסובו. הם הוציאו כספים על מותרות. בכלל זה – על מסעדות יוקרה, על יינות, על קוסמטיקה, על תמרוקים, ב"דיוטי פרי", במפעל הפיס ובקולנוע. כסף רב שולם ל"קזינו יריחו". הכל כמפורט בהכרעת הדין (פסקות 26-30).

גניבת הכספים נעשתה בידי שני הנאשמים יחדיו, אם במזומן, אם במשיכת שיקים, ואם בכרטיס אשראי (פסקות 31-34 להכרעת הדין). הוכח ספציפית כי מתוך כלל כספי התרומות, הנאשם 1 שילשל לכיסו למצער סך 155,000 ש"ח (פסקות 35-36 להכרעת הדין), בסכומים ששולמו לו, לבני משפחתו (כולל – לגרושתו, לבנו, לחברת בנו ולחתנו) עבור עבודה שלא נעשתה, ולספקים לעסקי השווארמה והבורקס שלו. גם הוכח ספציפית שנאשם 2 שילשל לכיסו למצער סכום של כ-215,000 ש"ח (כמפורט בפסקה 37 להכרעת הדין). בפועל, כל אחד משני הנאשמים שותף גם לגניבות שביצע חברו, וגם לגניבת יתר הכספים שהוצאו למטרות עמותה פיקטיבית זו, שלא הוקמה מעיקרה אלא למטרת מרמה זו, כמיזם עברייני משותף של שני הנאשמים.

8. כשהתגלתה המרמה, פנו חלק מהתורמים המרומים לנאשמים ודרשו מהם במפגיע להשיב להם את כספיהם. הנאשמים דחו את הדרישה בטענת כזב שהכסף כבר הוצא לפליטי קוסובו ונשלחו "משלוחים רבים לגבול מקדוניה", גם בשאט נפש ובנזיפה בתורמים על עצם הפנייה ועל סגנונה. "טרם נשמע כדבר הזה שגורם תורם מרצונו הטוב מבלי שמישהו יאלצו לעשות כך, ולאחר מכן מבקש את התרומה בחזרה", הטיחו הנאשמים בתורמים (שם, שם).

9. בגין מעשים אלה הורשעו שני הנאשמים, נאשם 1 ונאשם 2, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובגניבה על ידי מורשה – עבירה על סעיף 393(3) לחוק האמור.

10. א. נאשם 2 הורשע גם בפרשה אחרת שתוארה באישום השני (פסקה 60 ואילך להכרעת הדין), וזה סיפור המעשה: בשנת 2000 עמד חשבון נאשם 2 בבנק ביתרת חובה. הנאשם 2 נתבקש בידי הבנק לתת בטוחה לפרעון חובו. למטרה זו זייף נאשם 2 מסמך הנחזה כמכתב מטעם עירית ירושלים, שבו מאשרת העיריה שהיא חייבת לנאשם 2 סך של למעלה מ-164,000 ש"ח, אותו עומדת היא לשלמו לו בקרוב. את המסמך המזוייף הגיש הנאשם 2 לבנק כבטוחה. על יסודו קיבל נאשם 2 מהבנק אשראי נוסף בסך כ-100,000 ש"ח. הנאשם 2 לא זו בלבד שהכחיש בכזב את העובדות האלה, אלא גלגל את האחריות למנהלת הבנק. לטענתו, היא זייפה את המסמך האמור והיא יעצה לו לשלוח אותו בפקס לבנק, כדי "שהיא לא תסתבך", משנתגלה שנתנה לו אשראי גבוה ללא בטחונות.

ב. בית המשפט דחה טענה זו כטענת כזב, מופרכת מיסודה, מתחילה ועד סוף, וכהמצאה משמיצה מכוערת. על כן, הורשע הנאשם 2 גם בזיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 418 סיפא לחוק; בשימוש במסמך מזוייף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק; ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק.

11. בענין שני הנאשמים הוגשו תסקירים של שירות המבחן.

נאשם 1 – בן 52 שנים, גרוש ואב לארבעה. לפני שירות המבחן תיאר נאשם זה מצב בריאות קשה וחולניות, אחר אירוע מוחי. הוא סובל מסוכרת בלתי מאוזנת, מקוצר נשימה ומבעיות איזון, והוא נמצא במעקב רפואי מתמיד. עקב כך, העניק לו הביטוח הלאומי נכות בשיעור 65%. לטענתו, אין הוא עובד והוא מתקיים מקצבת נכות. עד לפני חמש שנים ניהל בתי מאפה, מסעדה בחיפה ואחרי כן בירושלים. אך, לטענתו, עסקו בירושלים כשל והוא שב לאיזור הצפון, ועתה גר הוא בטירת כרמל. לפני שירות המבחן, כפר הנאשם באשמתו וטען, כפי שטען בבית המשפט, כי האחריות למעשים ב"עמותה למען פליטי קוסובו" כולה נופלת על שכם שותפו, כי הוא לא היה קשור לענייני כספים, כי השיקים והכספים שנכנסו למסעדותיו ולעסקיו הופקדו בחשבונותיו כדי לפדותם בלבד. על-כן, נמנע שירות המבחן מהמלצה בעניינו.

נאשם 2 – כבן 37 שנים, נשוי ואב לשלושה. בעל השכלה של 12 שנות לימוד. בשנת 1985, תוך כדי שירות צבאי, נפגע ברגלו. בגין הפגיעה הוכרו לו בעיתו 19% נכות. תחילה עבד במשרד הבטחון. בהמשך היה קבלן בהוצאה לפועל, ואחרי-כן עבד ב"עמותה למען נפגעי קוסובו". מאז שנת 1999 אינו עובד. ביולי 2004 עבר נאשם 2 כריתת שוק מתחת לגובה הברך, דבר שחייב התקנת פרוטזה תחת השוק. אחר הכריתה נוצר זיהום, והוא טופל באנטיביוטיקה תוך ורידית. בענין העבירות הפליליות טען נאשם 2 באוזני שירות המבחן, כמו בבית המשפט, כי לא היתה לו כוונה פלילית, כי כל רצונו היה לסייע באמת ובתמים לפליטי קוסובו וכי לא שילשל לכיסו מאומה מכספי התרומות שנתקבלו עבור העמותה. גם הוא הטיל את האשמה על שכם שותפו. גם בעניינו נמנע השירות מהמלצה.

12. בדבריו לפני בית המשפט לפני גזירת העונש, חזר נאשם 1 על כפירתו באשמתו וגלגל את האשמה על אחר. לעומתו, הודה נאשם 2 חלקית, אך טען שכל פשעו שהיה רשלן, בכך שראה אחרים עושים מעשים פליליים והוא שתק. לטענתו, הוא היה פסיבי, ובפועל משלם הוא עתה את המחיר של מעשי הזולת.

13. נאשם 1 הגיש מסמכים רפואיים (נ/1 –א) בדבר חוליים משנת 1997 ואילך. נאמר בהם שעבר אירוע מוחי בשנת 1998, שהוא סובל מ"נוירופתיה דיאבטית קשה", מ"היפרליפידמיה", "גם מעשן הרבה ולמרות רצון לרדת מהציגריות הוא עדיין לו הצליח" (הנוסח במקור). עוד נאמר במסמכים הרפואיים כי אלה גורמי סיכון קשים למחלות לב וכלי דם.

נאשם 2 הגיש מסמכים (נ/2 – א), שלפיהם יש לו היום, החל ב-21.10.2004, נכות של 100% עקב קטיעת רגל מתחת לברך שמאל, שאושרה לו בידי אגף השיקום של משרד הבטחון. נאמר במסמכים הרפואיים כי סיבת הקטיעה הינה פציעה מצרור יריות במהלך שירותו הצבאי.

14. לחובת שני הנאשמים עבר פלילי רחוק: נאשם 1 (רישום פלילי ת/א) ביצע בשנת 1977 עבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון, ובשנת 1979 - עבירה של משיכת שיקים ללא כיסוי. לחובת נאשם 2 (ת/ב) הרשעה בבית דין צבאי מחוז צפון בשנת 1986 – בעבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק, ובשנת 2000 – הרשעה בשימוש לרעה בכוח המשרה ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש.

15. מטעם נאשם 1 העידה בפרשת העונש גרושתו, שציינה את אופיו הטוב, את העזרה לזולת שהוא מושיט ואת סבלו מחמת מחלתו. כן העידו ראש ישיבה, מפקדו בצה"ל, קצין משמר הגבול שהיה מהסועדים במסעדתו, וכן אמו של נאשם 1. הכל דיברו על טוב לבו, על רוחב ידו במתן לנזקקים ועל עזרתו הרבה לזולת.
מטעם נאשם 2 העיד גיסו, מר יוסי עג'מי, שתיאר את נאשם 2 כאב למופת, התורם בנדיבות כספית לבתי כנסת. העד תיאר את המצב הכלכלי והפסיכולוגי הקשה שבו נתונה עתה משפחת נאשם 2.

16. בא כח המדינה, עו"ד מינטקביץ', ביקש להחמיר החמרה יתרה בעונשם של הנאשמים. הוא טען כי מעשי הנאשמים עומדים בסימן רוע הלב, הציניות והנבזיות של מי שגזלו כספים שנועדו לאנשים מוכי גורל. הנאשמים ניצלו לרעה את זכר מוראות השואה, שאותם הזכירו כמניע שהניעם כביכול להיחלץ למען פליטי קוסובו. המדובר, אמר, במעשה שנעשה בתכנון, בתחכום, תוך הקמת מערך כזב שלם למיזם העברייני. הנזק שנגרם נגרם לא רק לתורמים שנגזל מהם כספם, אלא בעיקר לפליטי קוסובו, שהם היו הקורבן העיקרי, שמהם נשללו הצרכים האנושיים החיוניים של מזון, תרופות וכדומה, בשעת מצוקתם הקשה. נוסף לאלה, טען, נגרם נזק למישור החברתי – בפגיעה במוסד הציבורי החשוב של עזרה הדדית. על כן, ביקש עו"ד מינטקביץ' לדון את שני הנאשמים לשנות מאסר רבות, לתשלום פיצויים ולקנס כספי כבד.

17. עו"ד בלושטיין, סניגור נאשם 1, בטיעוניו לעונש, ביקש לגולל את האשמה העיקרית לשכם נאשם 2, על שזה היה, לדעתו, פעיל יותר, ונאשם 1 נגרר אחריו. עו"ד בלושטיין טען עוד כי אף לפי הכרעת הדין, סך כל הכספים שגנב נאשם 1 קטן מזה שגנב נאשם 2. עוד הזכיר עו"ד בלושטיין כי לנאשם 1 נכות בשיעור של 65% שאושרה לו בידי הבטוח הלאומי. עו"ד בלושטיין ביקש להתחשב במצבו הרפואי של נאשם 1 ובמיוחד על שסבל מאירוע מוחי בשנת 1998. על כן ביקש להסתפק במאסר בעבודת שירות.

עו"ד קספר, סניגור נאשם 2, בדברים זהירים ומדודים, הודה שהמעשים שנעשו חמורים הם, וכי הוא מזועזע ממעורבות נאשם 2 בהם, שאותו הכיר שנים קודם לכן כאדם נורמטיבי. עו"ד קספר אמר שאינו יודע מה קרה לנאשם 2, אך מניח הוא כי הוא הסתחרר מהכסף הגדול שנפל תוך זמן קצר לידיו, וזה על רקע חובות שרבצו על שכמו. על כן, טען, מדובר בכשלון חד פעמי של נאשם 2 למשך תקופה של חודש-חודשיים. עו"ד קספר הוסיף כי היום נאשם 2 חסר כל, נתמך כלכלית בידי הזולת, וכי בשל נכותו המלאה שבגינה הוא רתוק לכסא גלגלים, הוא תלוי בעזרת בני משפחתו בחיי היום-יום. על כן, טען, בא הנאשם על עונשו בידי שמיים. עוד טען עו"ד קספר כי אין בבתי הסוהר אמצעים להתמודד עם קטועי רגל. על כן, ביקש להימנע מלדון את נאשם 2 למאסר בפועל בבית סוהר ולהסתפק במאסר בעבודת שירות.

18. הפרשה שתוארה בתיק זה היא פרשה מכוערת ומסלידה של שני נוכלים שחברו יחדיו ויצאו במיזם עברייני משותף כדי לרמות את הרבים ולגזול כספים שנתרמו למטרת חסד. הם עשו כן בשעה שגאו רגשות החמלה של הציבור בישראל כלפי פליטי קוסובו על הטרגדיה שנפלה בחלקם במלחמה הקשה. רבים בישראל פתחו את לבם ואת ידיהם לסייע לעקורים חסרי הבית, במתת ובתרומות נדיבות. אך בזדון וברשעות עלו הנאשמים על גל זה בהיותו בשיאו והיטו את הכספים שנועדו לפליטים לכיסם הפרטי. לשם כך הם נשאו לשווא את שם העם היהודי, ובעזות מצח גם גייסו את מוראות השואה לרווחתם האישית ולסיפוק תאוות הבצע שלהם.

ברוע לבב ובחוסר מצפון, גזלו הנאשמים כספים מפי אנשים עשוקים, שהאירועים התאכזרו להם, והפכו לפליטים חסרי כל, הזקוקים למים, למזון, לאוהל ולתרופות כדי לשרוד. את הכספים הרבים תיעלו שני הנאשמים באטימות, בזלזול וגם בזחיחות, למותרות – לאכילה, לשתיה, לסביאה, לבילוי ואף להימורים (קזינו יריחו, מפעל הפיס) כאמור לעיל. הם עשו כן במצח נחושה, בשרשרת של שקרים, של מרמה, של מצגי שווא, שבהם הוליכו רבים-רבים שולל.

בעבריינותם גרמו הנאשמים נזק כספי במאות אלפי שקלים לגופים התורמים, וגם אכזבה ומורת רוח לאלה שכספם, שנועד לעשיית צדקה וחסד, נגזל בידי חמסנים. עזות המצח של הנאשמים, שסירבו להחזיר את הכספים לתורמים, אף העצימה כאב זה של התורמים. אחד התורמים, למשל, הגיב על כך במכתב לנאשמים לאמור: "אכן הוכחתם פעם נוספת כי לציניות אין גבול" (פסקה 16 להכרעת הדין). ואולם, הנזק העיקרי אינו רק נזק כספי לתורמים המרומים ולפליטים האומללים, שכאמור אליהם לא הגיעה אף לא פרוטה אחת ממאות אלפי השקלים שנתרמו עבורם, אלא גם נזק מוסרי לחברה שבה אנו חיים. "עולם חסד ייבנה". יסוד חיי החברה האנושיים – בעזרה הדדית, במתן צדקה, בחמלה, בהיחלצות בעת מצוקה. למדנו כי התמונות הקשות שראו אזרחי ישראל בטלויזיה של הפליטים העקורים מבתיהם ריגשו רבים והרעידו לבבות, ואלה ביקשו לבטא את הזדהותם בתרומה כספית. מהעדויות שנשמעו בבית משפט זה ניתן ללמוד כי רוח זו של נדיבות נפגעה קשות בידיהם הזדוניות של הנאשמים.

דוגמא אחת – תרומת עובדי בנק לאומי לישראל (פסקות 17 ו-56 להכרעת הדין). מדובר בכ-10,000 עובדים שתרמו לפליטי קוסובו, מפדיון ימי החופשה שלהם, סכום כולל של למעלה מ-250,000 ש"ח. במרמה רבתי תיעלו הנאשמים כסף זה אליהם. גילוי המרמה וסירוב הנאשמים להחזיר את הכסף לבנק גרמו צער ומפח נפש לאלפי עובדי הבנק וגם רתיעה מפני מתן אמון בפניות לתרומות בעתיד. הדבר בא לידי ביטוי בדברי בכירה בבנק שאמרה בבית משפט זה:
"במוסר התרומות של עובדי הבנק זה מאוד פגע. היום אני לא יכולה לצאת לעובדים עם בקשה לתרום ימי חופשה. זה בעייתי. אני לא חושבת שההיענות תהיה גבוהה. אנחנו גוף שתרם כל הזמן ותורם... מאז לא עשינו את זה. הרגשנו מאוד רע" (עדות הגב' רובינו, עמ' 120).

וגם:
"לא נותנים יותר כסף בעקבות הסיפור של קוסובו. אנו שואלים מה הצרכים שלהם , ואז אנחנו קונים פיזית את המוצרים במו ידינו. את הלקח שהיה לנו מהסיפור הזה" (עדות מר רוט, עמ' 131).

הנאשמים ירדו לשפל המדרגה במעשים נקלים אלה. יש לראות חומרה בכך שאין מדובר בצעירים קלי דעת אלא באנשים בוגרים, בעלים בעמם, אבות לילדים, בעלי ניסיון בעבודה, שרוממות עשיית החסד בלשון המרמה שבה השתמשו. עד עתה אין הנאשמים מבינים את חומרת מעשיהם (במיוחד נאשם 1). נאשם 1 אף ניסה במהלך שמיעת הראיות לגלגל את האשמה לשכם "הרוח הישראלית" שלטענתו, "שלומיאליותה" היא שאיפשרה לנאשמים לנצל את הפירצה שזו יצרה כביכול בכך שלא השכילה לפנות לאלתר לתורמים (ראה טענה שלישית של הסניגוריה בפסקה 51 להכרעת הדין), כאומרים "לא עכברא גנב אלא חורא גנב".
על כל אלה יש להוסיף את נימוקי החומרה שהוזכרו בהכרעת הדין: ההיקף הגדול של מעשי המרמה, מנגנון הרמייה שהקימו הנאשמים להפקת זממם המשותף, הסכומים הגדולים שהוצאו במרמה, הישנות מקרי המרמה, המספר הגדול של המרומים וגם התקופה שעל פניה השתרעה פעילותם העבריינית האינטנסיבית של הנאשמים.

19. בנסיבות חמורות אלה אין ספק כי בגין מעשים אלה ראויים הנאשמים לעונש של מאסר לתקופה ארוכה כפי שביקש בא כח המדינה. למרות כל האמור, מקל אני עם הנאשמים מחמת מצב בריאותם. זאת אני עושה חרף העובדה שחולניות הנאשמים לא מנעה מהם לייסד מיזם עברייני זה ולבצעו בתחכום, וגם חרף העובדה שחולניות נאשם 1 החלה עוד שנה שנתיים לפני ביצוע העבירות, כולל האירוע המוחי שאירע בשנת 1998.

אינני מקבל את טענות הסניגוריה כי מצב בריאות הנאשמים מחייב אי הטלת מאסר בבית סוהר, ומצדיק הסתפקות במאסר בעבודת שירות. כבר נקבע כי חולי אינו מעניק חסינות ממאסר במקרים המצדיקים עונש מאסר, על אחת כמה וכמה במקרים המחייבים מאסר, ומאסר לתקופה ממשית, כמו מקרה זה. וכך אמר בית המשפט העליון:
"נקל לשער, שבמצב בריאותו זה קשה עליו המאסר יותר, בצורה משמעותית, מאשר לאסירים אחרים, אשר אינם סובלים ממצב בריאות כשלו. ניתן אף להניח, כטענת סניגור המערער, שבהתחשב בחוליו של המערער ובגילו, מצב בריאותו עלול להחמיר ולהידרדר": פרדרו נגד מדינת ישראל, ע"פ 5875/99, דינים עליון, כרך נז, עמ' 67. וראה גם: מדינת ישראל נגד גאלב, בש"פ 6234/95, דינים עליון, כרך מא, עמ' 863.

הדברים אמורים בנאשם 1, ובמיוחד בנאשם 2, שהוא כאמור קטוע רגל.

אסיר, כל אסיר, במיוחד חולה, זכאי לקבל במהלך מאסרו כל הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו, ולא שמענו כי שירות בתי הסוהר אינו ערוך למתן עזרה רפואית לאסירים כגון הנאשמים:
"אין ספק כי שהייה בבית האסורים אינה מוסיפה רוב בריאות לאסיר, בוודאי כך לאסיר חולה, אלא שלא עלה בידי המערער להראות כי לא יזכה לקבלת טיפול רפואי נאות בבית הסוהר או כי המשך שהותו בבית הסוהר עלולה לסכן את חייו": פלוני נגד מדינת ישראל, ע"פ 5492/02, דינים עליון, כרך סז, עמ' 169.

על כן, כאמור, בקביעת העונש יינתן משקל לחוליי הנאשמים, אך לא תינתן להם בשל כך חסינות ממאסר.

20. אשר למידת האחריות של הנאשמים זה לעומת זה: צודק בא כח המדינה שיש להטיל על השניים עונשים זהים בגין המעשים שבאישום הראשון. שני הנאשמים יצאו יחדיו לדרך רעה זו, צעדו יחדיו לאורכה, כל אחד תרם את תרומתו להצלחת המיזם העברייני המשותף, ושניהם קטפו את פירות הבאושים בדמות כספי העתק ששלשלו לכיסיהם. אמנם נאשם 2 היה פעיל יותר במצגי השווא, אך המעשים נעשו על דעת נאשם 1.
21. כאמור, נאשם 2 הורשע גם בעבירות נוספות בגין עובדות האישום השני. מדובר בעבירות מרמה וזיוף שבוצעו בנסיבות מחמירות, ותוך כדי קו הגנה מכוער של הנאשם 2, שביקש ברשעות לפגוע במתלוננת - בעבודתה ובשמה הטוב. דבר זה מלמד גם הוא על נטיית נאשם 2 לעבריינות חסרת מעצורים בבקשו לחלץ את עצמו מהסתבכותו הפלילית. אילו עמד אישום שני זה לבדו, היה ראוי הנאשם 2 בגינו לעונש של מאסר כבד, ואולם, נוכח העונש המוטל על נאשם זה בגין האישום הראשון, וכאמור מחמת מגבלתו הרפואית, לא יוטל עליו מלוא העונש. כיוון שמדובר בפרשיות שונות שבוצעו בתקופות שונות, אין מנוס מלקבוע שהעונש בגין אישום זה יהיה מצטבר לעונש בגין האישום הראשון.

22. בא כח המדינה, עו"ד מינטקביץ, ביקש כאמור לחייב את הנאשמים בתשלום פיצויים לתורמים וכן להטיל על הנאשמים קנס כבד. בנסיבות העניין, במיוחד כיוון שאין אפשרות עוד לייעד כספים אלה לפליטי קוסובו, אינני מוצא לנכון לחייב את הנאשמים בפיצויים. עם זאת, קנס מסויים ראוי להטיל עליהם. בסופו של דבר, העבירות בוצעו למען בצע כסף.

23. על כן, אני דן כל אחד משני הנאשמים בגין העבירות שבאישום הראשון לארבע שנות מאסר. בגין האישום השני אני דן את הנאשם 2 לשנים עשר חודשי מאסר, מתוכם שלושה חודשים בפועל, והיתרה על תנאי שהנאשם 2 לא ישא עונש זה אלא אם יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירה על אחד הסעיפים שהורשע בהם באישום השני. עונש זה יצטבר לעונש שהוטל על נאשם 2 בגין האישום הראשון.

כן ישלם כל אחד מהנאשמים קנס בסך 50,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו.
24. בשולי הדברים אעיר הערה זו: קבעתי בהכרעת הדין כי שני הצדדים לא הקלו על בית המשפט את מלאכתו. לכך אוסיף כאן כי חלק הארי מבין הנאשמים נטל נאשם 1. נאשם 1, שיוצג בידי הסניגוריה הציבורית, ניהל הגנת סרק בזבזנית שמתעלמת כליל מחומר הראיות שהוגש בהסכמה, ובמיוחד מהודאתו הברורה במשטרה בעיקרי העובדות המבססות את האישום כלפיו (כפי שפורט בהכרעת הדין). חרף זאת, הרבה נאשם 1 בהליכי סרק, בהתכחשויות סרק, בהתנגדויות סרק ובטענות סרק, שלא באו אלא לסבך את הדיון ולהאריכו ללא כל הצדקה.

אין צריך לומר כי נאשם רשאי לנהל את הגנתו כרצונו ובית המשפט מניח לחוכמתו ולחוכמת סניגורו כיצד לעשות זאת, בעיקר במשפט פלילי שבו על הפרק חפותו או אי חפותו, וכך נהג בית המשפט גם במקרה זה לאורכו ולרוחבו של ההליך. ואולם, זה אינו מונע מבית המשפט להעיר מקום שההגנה חרגה חריגה מופלגת מן המותר ומן הנחוץ בעניין זה. בכך ניצל נאשם 1 לרעה את ייצוגו בידי עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית על חשבון קופת הציבור. כספי הסניגוריה הציבורית אינם הפקר, ולא היה ראוי להעמיס על תקציבה הדל מעמסה כבדה בנקיטת קו הגנה שרירותי שאותו נקט הנאשם. יש להניח כי אילו היה הנאשם מממן מכיסו את שכר טרחת הסניגור, היה מאמץ קו הגנה ענייני יותר.

25. המזכירות תעביר העתק גזר דין זה לנציב שירות בתי הסוהר כדי שיתן את דעתו על מצב בריאותם של שני הנאשמים ויעניק להם את הטיפול הנדרש במחלותיהם.

26. המזכירות תעביר העתק מגזר דין זה לסניגור הציבורי המחוזי לעניין פסקה 24.

לנאשמים הזכות לערער על פסק הדין לפני בית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י"ב בכסלו התשס"ה (25 בנובמבר 2004), במעמד המתייצבים.

יעקב צמח, נשיא

הכרעת דין מאוד מוזרה. חשוב לומר את הדברים האלה כבר בתחילה. אומנם באתרי האינטרנט פורסמו רק עיקרי הטעמים לזיכויו של אבישי רביב, אולם
כל מי שעיניים בראשו יכול להבין שהמימסד כולו, ובמיוחד שירותי הביטחון הכללי, עשה את כל מה שרק אפשר - ולמעשה הרבה מעבר למה שמותר בחברה חופשית - כדי לטהר את השרץ ששירת בנאמנות אין קץ את אלה שביקשו להמאיס על רוב העם היהודי את המתיישבים ביהודה ובשומרון, ולמכור לו סחורה רקובה, מעלה צחנה, מבית היוצר של שרלטני אוסלו.
במשך שמונה שנים - לא פחות! - שירת אבישי רביב את אדוניו כשהוא עושה מעשי תועבה למכביר, החל מהתנכלות לערבים במטרה להשחיר חפים מפשע וכלה בנשיאת תמונתו של יצחק רבין כשהוא נושא מדי אס.אס. בהפגנה של מחנה הימין-הלאומי בכיכר ציון בירושלים. מעשיו הפליליים נעשו, לא פעם, בידיעת מפעיליו בשב"כ, ולעתים קרובות נאלצו בפרקליטות המדינה להכריע בעד "סגירת התיקים" מחשש שהזוהמה תתגלה ומעשי הפרובוקציה שלו יתהפכו
על יוצריהם - ממש כמו שקרה בימים האלה לליאורה גלט-ברקוביץ.

ברור, איפוא, שאם אבישי רביב ידע, במובן המשפטי של המילה, שיגאל עמיר זומם לרצוח את יצחק רבין - גם השב"כ ידע. את זה הבינו היטב גם עדנה ארבל וגם אליקים רובינשטיין. מכאן גם המחלוקת שהתגלתה בזמנו בשורות הפרקליטות: אלה - ובראשם היועץ המשפטי לממשלה - מבקשים למצות את הדין עם אבישי רביב, גם במחיר רעידת האדמה הצפוייה, ואלה - ובראשם פרקליטת המדינה - מבקשים להסתיר בכל מחיר את השבר האיום ונורא שהתגלה במערכת אכיפת החוק במדינת ישראל.

נוכח פסק הדין המזכה, ניתן, לכאורה, לטעון, שאלה ששללו אז את העמדתו
של אבישי רביב לדין, צדקו - ולא היא. שבתי וקראתי את העיקרים שפירסם בית משפט השלום בירושלים והשוויתי אותם לדברים שכתב בזמנו פרופ' אליאב שוחטמן, מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ליועץ המשפטי לממשלה, במטרה לעודדו במחלוקת שנפלה בינו לבין עדנה ארבל, ומצאתי שמשהו לא אמיתי, הזוי, מטורף לגמרי, אירע במקומותינו.

לא יכול להיות שכל הראיות הברורות שהיו בידי מאשימיו של אבישי רביב הפכו בן-לילה ל"ספק סביר". הרי עוד ב-19.11.95 פרסמו העיתונאים ארבל אלוני ואמיר גילת ב"מעריב" שדקות ספורות לאחר שנודע על ההתנקשות ביצחק רבין כבר ידע אבישי רביב למסור בזימוניות פרטים מלאים ומדוייקים על זהותו של המתנקש. יש גם פירוט של עדויות נוספות, מרשימות במיוחד, בפנייתו של פרופ' אליאב שוחטמן, אולם את כל אלה לא מצאתי בהכרעת הדין המזכה.

מה שכן מצאתי שם אלה דברי הבל למכביר, כגון שאבישי רביב הוא אדם
ילדותי באופיו, בעל רמה אישית נמוכה, אשר אינו יודע להבחין בין עיקר לטפל, הסובל מהפרעה אישיותית נרציסטית- ואני חזרתי ושאלתי את עצמי כלום זה האיש ששירות הביטחון הכללי העסיק שנים כה רבות לשם השחרת פניהם של
מאות אלפי יהודים?

האם באמת לא הבינו השופטים שחוקרי השב"כ, אלה שבפניהם התוודה בזמנו אבישי רביב שהוא ידע שיגאל עמיר זומם לרצוח את יצחק רבין, חיפשו כל דרך כדי לשבש את תוצאות המשפט - ולגרום לזיכויו של חברם-לשעבר?
כלום באמת חושבים במערכת המשפט שהזיכוי הזה ימית, אחת ולתמיד, את התיזה שרצח ראש הממשלה לא יכול היה להתבצע ללא סיוע "מבפנים"? האם שכחו אבירי "שלטון החוק" שלאה רבין כתבה בספרה "הולכת בדרכו" שאנשי השב"כ, אלה שדחקו אותה לתוך המכונית, אמרו לה ש"זה לא היה באמת" ושהכדורים הם "כדורי סרק"?

בושה וחרפה. מערכת טוטאליטארית, רקובה, מנסה, לשווא, לחפות על מה שקרה אז - כדי שלא תישאלה שאלות היום בנושאים הכרוכים באכיפת חוק סלקטיבית.
http://www.nfc.co.il/showArticles.asp?subjectId=3&DocId=2467&PageNumber=&GoBackXTimes=

מידע שהגיע באופן אקראי לכתב ערוץ 7 חושף פרט חדש בפרשת צלום רצח רבין על ידי הצלם רוני קמפלר.
כזכור, קיומה של קלטת הסרט נחשף לציבור הישראלי רק בתאריך 18.12.95 דהיינו כחודש וחצי(!) לאחר אותו מוצאי שבת בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. קלטת הרצח נמכרה אז לחברת החדשות של הערוץ השני תמורת מליון שקלים ושודרה יום לאחר מכן. רוני קמפלר, הצלם, סיפר באותה תקופה בראיונות לתקשורת כי עד לתאריך מכירתה של הקלטת שמר אותה מבלי לדווח לאיש על דבר קיומה.

ברבות הזמן מאז ליל הרצח עלו לא מעט תהיות על שהתרחש בפרק הזמן הארוך שחלף מרגע הרצח וצילום הקלטת ועד לפרסומה בציבור. התהייה העיקרית היא כיצד זה החזיק קמפלר במסמך תיעודי בעל ערך היסטורי חסר תקדים באופן חשאי במשך תקופה כה ארוכה, בה מצוי היה הציבור הישראלי בסערת רגשות עזה, ובעיקר עלתה השאלה מדוע עשה כך, אם אכן אלה הם פני הדברים. קמפלר עצמו ביכר שלא להעניק תשובה ברורה ומספקת לשאלות הללו.

אולם בעת האחרונה הגיע לידי ערוץ 7 מידע שיוכל לשפוך אור על הסוגיה הזו.

מ' (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), היא עמיתה לעבודתו של כתב ערוץ 7, בשיחותיה עימו שללה מ' בתוקף כל תיאוריה קונספירטיבית סביב פרשת רצח רבין. כדי לחזק את טיעוניה סיפרה מ' לכתבנו כי היא מצויה בקשרי ידידות אמיצים מאוד וארוכי שנים עם בעל תפקיד בכיר ביותר בשב"כ. ככזו היא זוכרת כיצד זמן קצר מאוד לאחר הרצח ישבו היא ובעלה בביתו של הבכיר, ששב וצפה בקלטת הרצח שצילם רוני קמפלר שוב ושוב, "הוא התהלך כמו סהרורי, הלוך ושוב וחזר ואמר 'זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות" סיפרה מ'.

בהתנהגותו זו של הבכיר במהלכו של אותו מפגש ידידותי, ראתה מ' הוכחה לכך שכל קשר לא קיים בין השב"כ לבין ביצוע הרצח עצמו "אני מכירה את כל התיאוריות הללו, הכול שטויות", אמרה מ' והוסיפה "ראיתי בעיניים שלו כמה הוא מזועזע ממה שהוא רואה בקלטת".

בשלב זה של שיחתם, שאל כתבנו את מ' אם תוכל לזכור מתי בדיוק היה המפגש המדובר בינה לבין בכיר השב"כ בביתו, "בוודאי" ענתה מ' "יומיים שלושה לאחר הרצח". כתב ערוץ 7 ביקש ממנה להרהר שוב אם אכן מדובר ביומיים שלושה, מ' עמדה על דעתה כי אכן, ללא ספק, זהו מרווח הזמן בו מדובר. כאן הזכיר כתבנו למ' כי רק לאחר למעלה מחודש נמסר לציבור הישראלי דבר קיומה של הקלטת בידיו של הצלם קמפלר.

מ' אישרה כי אכן הדבר מוכיח את הימצאותה של הקלטת בידי השב"כ בימים שבין הרצח לבין פרסומה בתקשורת, זאת בניגוד לגרסת הצלם קמפלר לפיה הקלטת הייתה שמורה בידיו עד לרגע פרסומה.

יצוין כי מידע נוסף ושמור שהגיע לכתב ערוץ 7 שב ומאשש את העובדה שלפרנסתו עסק רוני קמפלר, לפחות עד לרצח רבין, בצילום אירועים עבור השב"כ. זאת בניגוד לפרסומים בתקופה שלאחר הרצח לפיהם עוסק קמפלר לפרנסתו בראיית חשבון במשרד מבקרת המדינה.

כאן המקום להזכיר את התייחסותם של מומחים לאוטנטיות המפוקפקת של הקלטת. המומחים שצפו בתמונתו של יגאל עמיר בקלטת והשוו אותה לתמונתו בעיתונות מאותו ליל רצח, עמדו על הבדלים משמעותיים במבנה הראש, בגובה פאות הלחיים ובמיקום הראש והגוף בין הדמות המצולמת לדמותו של עמיר, וקבעו כי מדובר בעיבוד שבוצע מאוחר יותר בסרטו של קמפלר. ההשערה היא כי עיבוד זה בוצע בידי אנשי השב"כ בימים שבין צילום הקלטת למועד פרסומה בציבור.

אם זה באמת היה נכון, איפה היא היתה בחודש וחצי שעבר מהרגע שבו ראתה את הקלטת ועד שהקלטת שודרה בערוץ 2 ?

רק כשהכתב על ערוץ 7 נזכר להגיד לה שהיא היתה העדה היחידה בעולם לסקופ בקנה מידה עולמי(רצח מתועד של ראש הממשלה), רק אז היא אמרה: וואלה, צודק.

לא נשמע לי סביר.

את התמונה הזאת הדפיס וחשף בהפגנה לא אחר מאשר אבישי רביב, והישיבה הזאת,
נועדה להחליט אם ממשיכים עם פרוייקט "שמפניה" או לא !!

מצ"ב המסמך הסודי- בהודעות המשך להודעה זו, שהיועצהמ"ש לממשלה עו"ד אלייקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עשו הכל שלא לחשוף את המסמך הסודי- מצ"ב הכתבה במעריב בקובץ הנילווה להודעה זו, אבל ח"כ מיכאל איתן עתר לבג"ץ, ובג"ץ נענה לבקשתו לחשוף את המסמך הסודי ואף נזף ביועצהמ"ש לממשלה ובפרקליטת המדינה, על ניצול שוא של בטחון המדינה כסיבה לבקשתם שלא לחשוף את המסמך הסודי, כתוצאה מזאת ח"כ מיכאל איתן הגיש תיקון לחוק מסמכים חסויים ואף העבירו בהצלחה.

בישיבה זו השתתפו נציגי הפרקליטת והשב"כ...:-
עו"ד/הגב´ בן אור, עו"ד/הגב´ עדנה ארבל פרקליטת המדינה לשעבר ושופטת עליון נכון להיום- הגב´ דורית בייניש ונציגי השב"כ...!!!

שים לב:
השמות בעיגולים השחורים, נציגי פרקליטות המדינה !!
השם בעל עיגול שחור כפול, הוא עוזרו של היועצהמ"ש לממשלה, עו"ד נועם סולברג אשר גם רשם את הפרוטוקול...!!

לידיעתך :
פרקליטת המדינה לשעבר מכהנת היום כשופטת עליון- עו"ד דורית בייניש !!
עוזרתה דאז בפרקליטת מכהנת כיום כפרקליטת המדינה-עו´ד עדנה ארבל !!
עוזרו של היועצהמ"ש לממשלה ורשם הפרוטוקול, מכהן כיום כשופט בבית המשפט השלום בירושלים- עו"ד השופט נועם סולברג...!!

דבר נוסף, מצחיק ומקומם:
כשנחשף המסמך הסודי, ודורית בייניש נשאלה שאלות על ידי בג"ץ והתקשורת, תשובתה היתה, שעו"ד נועם סולברג לא יודע לרשום פרוטוקול, והיום הוא
מכהן כשופט...רפובליקת בננות !!!

חרטה על הגשת כתב האישום נגד מרגלית הר שפי !!
http://www.a7.org/news.php3?id=34308

הפרקליטה היוצאת של מחוז תל-אביב, מַביעה חרטה על הגשת כתב האישום נגד מרגלית הר-שפי, בפרשת רצח יצחק רבין.

בראיון למוסף ידיעות אחרונות, מגלה רוזנטל כי בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה היא גרסה ש"אי אפשר להפיל על כתפיה של בחורה בת 19", כלשונה, "את כל נושא הידיעה וההפנמה של הדיבורים הקשים שקדמו לרצח".

לדברי רוזנטל, אף אחד לא העלה בדעתו שעלול להתבצע מעשה כה קיצוני, וכך גם הר שפי. "התיק הזה מאוד בעייתי", מסכמת פרקליטת המחוז. לדעתה, לא היתה גם הצדקה להגשת כתב האישום נגד אבישי רביב, והיה אפשר להסתפק בהעמדתו לדין משמעתי. בעניין זה היא מגלה כי השב"כ לא גילה לה שרביב עובד בשרותו, וכי כאשר נודע לה הדבר –אחרי הרצח – חוללה מהומה גדולה. מדברי מרים רוזנטל עולה שמבין אנשי הפרקליטות רק דורית בייניש ידעה כל העת כי אבישי רביב עובד בשרות השב"כ.

שוב מסתבר שהגב´ דורית בייניש, הנשיאה הבאה של בית המשפט העליון, היתה היחידה מטעם הפרקליטות שליוותה את החלטות ה"מחלקה היהודית" בשב"כ. מסתבר גם שלא נועצה באיש מעמיתיה בפרקליטות בענינים רגישים אלה. אולי אף לא ביועץ המשפטי לממשלה!
הקמת ארגון הטירור "אייל" על ידי איש השב"כ אבישי רביב, היתה בידיעתה ובאישורה.
הארגון ההוא הוקם כדי "להתמודד" על אנשי ימין קיצוני עם תנועת "כך", לאחר כשלון השב"כ ולהחדיר את רביב לארגון ולהפעיל סוכן "מבפנים". בהבדל מתנועת כך שמנהיגה המנוח הרב כהנא הוציא איסור הלכתי על פגיעה ביהודים (וזה נשמר עד היום: אנשי כך גידפו את המשת"ף דניאל ברנבוים במסעדה ירושלמית בקללות וגינויים נמרצים, אך לא נגעו בשערה משערות ראשו) והשב"כ, ככל הנראה במודע, הקים את "אייל" בלי המחסום העקרוני הזה. זה לא מקרה שמשם יצא רוצחו של ראש ממשלה.
יש לבצע חקירה פרלמנטרית גלוייה בטרם יאופשר לגב´ בייניש להפוך לראש הרשות השופטת!

קח את הדברים שעו´´ד מרים רוזנטל אמרה..:-

בערבון מוגבל, ולמה....???
אם נקרא ונבין את מה שהיא אמרה, אזי נקבל לפחות 6 נקודות,
שיש בהן הערות שהדעת לא מקבלת כלל...:-

1. "מרים רוזנטל מביעה חרטה על הגשת כתב האישום..."!!

הערה: חרטה זה לא מספיק חובה לבטל את ההרשעה בגינה היא ישבה בכלא!!

2. "מרים רוזנטל מגלה כי עמדתה היתה בניגוד לעמדת היועצהמ"ש לממשלה,
ופרקליטת המדינה..."!!

הערה: למה עמדתה לא נשמעה ולא נאמרה ??
במיוחד שהיא כפרקליטת מחוז מרכז, הגישה וחתמה על כתב האישום של:
יגאל עמיר "רוצח" רבין, היא ידעה שכמו מרגלית הר שפי יש עוד,
כ-18 עצורים ושנחקרו באותה אשמה, כמו בנו של ד"ר סקורניק מבית חולים איכילוב מנהל חדר הניתוח, שנעצר ערב הרצח למעלה משבועיים...!!!

3. "אף אחד לא העלה בדעתו שעלול להתבצע מעשה כה קיצוני, וכך גם הר שפי,
התיק הזה מאוד בעייתי..." !!

הערה: מה זה אף אחד לא ידע ולא העלה בדעתו, ראש השב"כ ידע, הפרקליטות ידעה, ראש הממשלה רבין ידע, שמעון פרס ידע, המשטרה ידעה, וכשהיא אומרת תיק בעייתי למה היא מתכוונת...??

4. "לא היתה גם הצדקה להגשת כתב אישום נגד אבישי רביב, והיה אפשר
להסתפק בהעמדתו לדין משמעתי..."!!!

הערה: צדק ידידי יוסי1 מתגובתו לדיון זה.." האם מכינים את דעת הקהל לביטול האישומים כנגד אבישי רביב, הוא שמפניה, הוא השב"כ?"
{סוף ציטוט} למה ולמי היא מתכוונת, כשהיא אומרת שהיה אפשר להסתפק בהעמדתו לדין משמעתי....בשב"כ ??? זאת אומרת היא ידעה שהוא סוכן שב"כ!!!

5. "וכי כאשר נודע לה הדבר –אחרי הרצח – חוללה מהומה גדולה. מדברי מרים רוזנטל עולה שמבין אנשי הפרקליטות רק דורית בייניש ידעה כל העת כי אבישי רביב עובד בשרות השב"כ..." !!

הערה: עו"ד מרים רוזנטל משקרת במצח נחושה וסיבותיה ידועות !!

מרים רוזנטל משקרת למה ??

כל עם ישראל ידע ששמפניה הוא סוכן שב"כ וקוראים לו "אבישי רביב", אבישי רביב נחשף על ידי ח"כ בני אלון דודה של מרגלית הר-שפי, בני אלון הוא יו"ר תנועת מולדת נכון להיום, אבישי רביב נחשף מספר חודשים לפני רצח רבין...!!

להזכירכם את המסמך הסודי שח"כ מיכאל איתן חשף: שמסמך זה הוא למעשה פרוטוקול ישיבה, שנערכה בחסות פרקליטת המדינה דאז "עו"ד דורית בייניש"
ורשם הפרוטוקול היה עוזרו של היועצהמ"ש לממשלה עו"ד "נועם סולברג", בעקבות אותה הפגנה, שאבישי רביב הפיץ בה את תמונת רבין במדי SS, שהתקשורת מיהרה להאשים את מחנה הימין בכלל ואת "ביבי" בפרט,
בהפצת התמונה זו.... !!!

מי שקורא את הפרוטוקול "המסמך הסודי" מבין שעו"ד דורית בייניש/פרקליטת המדינה דאז, נותנת הנחיות לשב"כ בדיון המשותף לאור חשדות מחנה הימין "בשמפניה-אבישי רביב" כמשת"פ של השב"כ, ולכן צריך להטיל עליו משימה שבה הוא יפליל מי שהוא אחר- "שמאלני" בבר אילן, בכדי שיחזור האמון בו במחנה הימין, ולמה??

מכיוון שהוא צריך להמשיך במשימה העיקרית "השחרת מחנה הימין בכלל והמתנחלים בפרט", וזאת למרות כל התיקים שנפתחו נגדו במשטרה בכלל,
וכרזת ה-SS בפרט...!!!

כשח"כ מיכאל איתן חשף את המסמך הסודי בפני היועצהמ"ש לממשלה,
עו"ד דורית בייניש טענה: "שעו"ד נועם סולברג לא יודע לרשום פרוטוקולים..."!!
{סוף ציטוט}

לידיעתכם: "מי שעצר ועדיין עוצר את קידומה של עו"ד מרים רוזנטל,
בקידומה המשפטי זאת עו"ד דורית בייניש..." ולמה ???

דוגמאות מעטות:

http://rotter.net/forum/scoops1/5316.shtml#29

http://rotter.net/forum/scoops1/8160.shtml#15

http://rotter.net/forum/scoops1/7987.shtml#6

אז כך בשביל התשובה כדי שתהיה ברורה פשוטה ולא משתמעת לשתי פנים.

כול מה שנכתב כאן בנושא המשפטים הוא שקר גמור!
עלילה מרושעת שאין בה אפילו קמצוץ של עובדה פשוטה.
אוסף של שקרים מכוונים שכול מטרתם לפגוע ולהשמיץ.

אם כול זה לא מספיק אז אוסיף שעתון רציני שדואג לפני פרסום לבדוק היטב את מקורתיו. בודק שיש בסיס עובדתי להאשמות אילו, לא יפרסם לעולם את אוסף השקרים שנכתבו כאן.

עכשיו נמתין מספר שבועות כדי לראות מי צדק ...

שטויות, כאילו, דמיון, ממציא, מביש, נמוך, ילדותיים, סהרורי, נופלים בפח, מכפישים, שטות, שטויות...

אלו הפנינים שליקטתי מהודעתך הקצרה!

אתה מסוגל להתמודד עניינית עם דבריו של פרופ' אליאב שוחטמן?
אתה מסוגל להתמודד עניינית עם דבריו של דוק' חיים משגב?

אתה מסוגל בגילך לשנות את תפישת עולמך?