רביב דרוקר: ''חיים רמון מכין את המפץ הגדול''  

רביב דרוקר

היועץ המשפטי לממשלה ציין אתמול בהודעתו תחקיר שלי כסיבה לפתיחת החקירה נגד אולמרט. זה היה נדיב ומפתיע מצידו. ובכול זאת, הסיכוי שמשהו אמיתי ייצא מהחקירה הזאת נראה לי קטן. אבל לפני שאסביר למה תצטרכו לעבור כמה הקדמות מייגעות.

לא שווה להיות כתב חוקר בישראל. תובעים אותך בתביעות דיבה, אתה רב עם כול העולם, במערכת לא ממש אוהבים אותך, לאט לאט אתה נהיה פרנואיד ומכאן הדרך קצרה החוצה. תסתכלו בטבלאות 50 האנשים שמרוויחים הכי הרבה בתקשורת הישראלית. לא תמצאו שם כתב חוקר אחד בלבד. כן תמצאו שם אנשים שגם עושים את זה בצד המון דברים אחרים - אילנה דיין וכו'.

גם אני סובל מיחסי אהבה - שנאה עם תחום התחקירנות. אין דבר שגורם לך להרגיש עיתונאי טוב יותר מהכנת תחקיר משמעותי. אין דבר שגורם לך יותר להצטער על הרגע בו הפכת לעיתונאי מהעימותים תוך כדי התחקיר. העימותים עם הבוס שלך, היועץ המשפטי של המערכת, הצד השני, עורכי הדין שלו.

למה בכול זאת זה כדאי? כדי שחבריך לכלי התקשורת יעריכו אותך קצת יותר, כי אתה מקווה שהמתחרים שלך יצטטו אותך (לא כדאי לבנות על זה) וכי אתה רוצה שהרעים יפסידו בסוף הסרט.

מהבחינה הזאת אין דבר שמבטא הצלחה של תחקיר יותר מהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה. במילים אחרות, כול ההקדמה הארוכה והפלצפנית הזאת נועדה כדי להגיד ששמחתי אתמול כשמזוז ציין את התחקיר שלי על אולמרט כסיבה לפתיחת החקירה כנגד ראש הממשלה. אסור, כמובן, לשמוח כשמחליטים לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה. ברור. אסור (כבר בניתי את תשובת המחץ שלי לשדרן העלוב שיעז לברך אותי בשידור חי באיזה "מברוק" ברנז'אני כזה. "יום בו מחליט יועץ משפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה אינו יום שמח").

טוב, לעניין.

לפני שמונה חודשים פרסמתי תחקיר על פעילותו של אהוד אולמרט כשר התמ"ת. התחקיר חשף מסמך נדיר בו מתעדים אנשי אולמרט את כול מה שהם עשו לטובת חברי הליכוד. מינויים, עזרה במינהל מקרקעי ישראל, עזרה בהשגת עובדים זרים, אפילו עזרה בהשגת מספר טלפון נייד אטרקטיבי כמו 2222222. בסה"כ היה מדובר על כ - 120 חברי ליכוד שנעזרו באולמרט בדרכים שונות ומשונות. מדהים.

יום - יומיים לאחר מכן התקשרו ממשרד מבקר המדינה. ביקשו להיפגש איתי וביקשו את המסמך. נפגשתי איתם, עזרתי להם כמיטב יכולתי והתרשמתי שהם רוצים לעבוד. למיטב ידיעתי, בחודשים שלאחר מכן הם גם עבדו.

אבל משרד מבקר המדינה אינו הכתובת האמיתית לחקירה כזאת. במדינה נורמלית (אני שונא את הצירוף הזה אבל כבר מאוחר בלילה והראש שלי לא יצירתי למצוא משהו אחר) דקה אחרי שפירסמתי את המסמך היו מתקשרים מהמשטרה ומבקשים אותו ואותי. במציאות שלנו זה לקח הרבה יותר זמן. כמה ימים עברו עד שהגיעה הפנייה. אח"כ קצת התעכבתי עם השליחה. סתם משיכחה. גם הם לא נשמעו ממש לחוצים. בסוף שלחתי להם. מאז לא שמעתי מהם. לא שאני אמור לשמוע אבל הייתי בעברי חוקר פלילי איזה יום - יומיים ואני יודע כמה מידע רלוונטי הייתי יכול למסור להם. במהלך הכנת התחקיר ערכתי עשרות שיחות טלפון לאנשים שקיבלו לכאורה הטבות מאהוד אולמרט. במקביל בדקתי מי קיבל מה. אף אחד מהמשטרה לא פנה, אף אחד לא ביקש לדבר.

לא, אל תגידו לי שרק עכשיו מתחילה החקירה. מזוז שלח את התחקיר שלי לבדיקה מודיעינית שקטה כבר לפני חודשים ארוכים. כנראה שבמשטרה בדיקה מודיעינית זה אומר לא לדבר עם אנשים שמוכנים לדבר. רק עם אנשים שלא מוכנים לדבר וצריך להאזין להם.

התנהלות המשטרה במקרה הזה היא לא סיפור גדול. אני גם לא חושב שאפשר לבנות עליה תיאוריות גדולות. בכול זאת, איכשהו היא משתלבת בתמונה הכוללת שאני מקבל על תיפקוד המשטרה והתמונה הכוללת היא שהמשטרה שלנו לא יכולה, אולי גם לא ממש רוצה, לחקור חקירות רגישות כאלה ברצינות. אני לא מאמין בתיאוריות קונספירציה. זה לא שהם אוהבים את אולמרט. הם גם לא פוחדים ממנו. הם פשוט חלשים, מוחלשים ומיואשים. אחרי כישלונות העבר הם כבר הבינו את הפרינציפ. הם הפנימו שמה שמזוז באמת רוצה מהם זו לא חקירה טובה ומהירה אלא חקירה טובה ואיטית. ממש איטית. התסריט הכי טוב מבחינתו הוא שהחקירה תסתיים כשאולמרט לא ראש ממשלה. ואם במקרה חוקרי המשטרה יאכזבו תסמכו על מזוז שלא תקבלו החלטה ממנו לפני שתצא לכם הנשמה.

ליועץ המשפטי לממשלה לקח יותר משנה להחליט מה לעשות בתיק הפשוט של המינויים ברשות לעסקים קטנים, שנה וחצי להחליט מה לעשות בתיק כרמיה וכשנה להחליט מה לעשות בתיק אורי מסר. הטיעון שלו בתיק שהוא החליט לפתוח אתמול היה שהוא צריך לראות את מכלול התיקים כדי לקבל החלטה אחת, שזה הכול חלק מאותה שיטת עבודה. שטויות במיץ עגבניות.

תיק התמ"ת, שנפתח אתמול, הוא למעשה שני תיקים לפחות.

תיק אחד עוסק באורי מסר, המאכער של אהוד אולמרט, שותפו לשעבר ומקורבו בהווה. זה תיק בו מדובר על הטבות שנותן אולמרט ליזמים שונים שמיוצגים על ידי אורי מסר. התיק השני הוא הטבות פוליטיות לחברי ליכוד למיניהם. אין קשר אמיתי בין שני התיקים חוץ מהעבודה שהם אפשרו למזוז לבזבז עוד קצת זמן. בקיצור, אל תבנו על סיום מהיר של הפרשיות הללו.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

תזכורתרילוונטית:


http://www.global-report.net/a.php?c=x-files&a=108&rc=x-files
________

ביב דרוקר

זה היה יום רביעי (או חמישי) אחר הצהריים. גיא סודרי, העורך הראשי של מהדורת "חדשות 10", ביקש שאקפוץ שנייה לחדר עריכה לראות משהו. בחדר העריכה ראיתי לראשונה את התמונות של עמיר פרץ והמשקפת. כשקמתי מהרצפה עם כאב בטן עז שיתף אותי סודרי בדילמה. "רק לנו יש צילומי וידאו של זה. לצלם של "ידיעות אחרונות" יש צילומי סטילס. לשכת פרץ מפעילה עלינו לחץ עצום לא לשדר את זה. אנשיו של עמיר טוענים כי יש להם סיכום עם "ידיעות" שאם אנחנו לא נשדר הם לא ידפיסו". מישהו במערכת עם לב רחום אמר לי : "שמע, הוא כבר מדמם על הרצפה, הרגנו אותו. אולי לא נשדר?". עכשיו כבר הבנתי למה סודרי קרא לי. גם לסודרי יש לב, הרבה לב, אבל לב או לא לב, הוא יתאבד לפני שיגנוז תמונות כאלה. סודרי, משום מה, הניח שאני איש ללא לב ואעזור לו לשכנע את המהססים. "אתם רוצים את עצתי?", אמרתי "אל תשדרו. אל תשדרו", בעורף הרגשתי את העיניים של סודרי מנסות להוריד לי חלק מהצוואר. "אל תשדר. חבל. היום יום רביעי, מחרתיים יום שישי, עפר שלח ואני נשדר את זה. ונשדר את זה הרבה".

בסוף שידרנו את זה, כמובן. ברחמנות, אומנם, אבל שידרנו. "ידיעות" הדפיסו את התמונה למחרת בעמוד הראשון. גם הם גילו רחמנות. בעמודים הפנימיים הם הראו שגם כמה אנשים עם רקע ביטחוני מרשים נתפסו בתמונות דומות. לפרץ זה לא עזר. ממש לא. אין תמונות שרדפו אותו יותר. כמה חודשים מאוחר יותר שלח ואני באנו לראיין אותו ל"שישי". היינו די מופתעים שהוא מסכים להתראיין לשניים מהעיתונאים שהיו הכי לא ידידותיים כלפיו. הוא גם לא העמיד תנאים, חוץ מתנאי אחד "בלי צילומי המשקפת".

אורן פרנק צדק. אני לא יודע לגבי "כלבוטק" ורפי גינת אבל באופן עקרוני התקשורת הישראלית לא רוצה להסתבך עם נוחי דנקנר ושאר אילי ההון שבליגה שלו. אבל פרנק גם טעה. הוא טעה בחושבו שאנחנו לא מתעסקים עם הכרישים האלה מכיוון שאנחנו מפחדים מהם. זה לא הפחד. אנחנו מתים להתעסק איתם. מתים. זו היכולת. כלי התקשורת בארץ חלשים ומוחלשים. אין להם בדרך כלל את היכולת המקצועית והגיבוי הכספי להרים תחקיר גדול על ארקדי גיידמק או פרופיל משמעותי על נוחי דנקנר.

דוגמא קטנה:

לפני שנה וחצי אמר שר האוצר אברהם הירשזון בכנס קיסריה שמאיימים עליו. ביררתי, חקרתי וגיליתי שהוא מתכוון לבעלי "אל על" דדי ואיזי בורוביץ. כול העיתונאים ידעו את זה אבל למעט רמזים קלים זה לא התפרסם. הבורוביצ'ים הכחישו בתוקף. לי היו עוד קצת פרטים ורציתי לשדר. תוך כמה דקות מרגע שביקשתי תגובה הגיע מכתב למערכת. עו"ד זאב שרף הודיע לנו בשם הבורוביצ'ים שעדיף לנו לא לפרסם. עדיף. הוא גם התקשר אליי. אני לא מכיר את עו"ד שרף אבל היה ברור מהשיחה שהוא מקבל הרבה כסף עבור שעת עבודה והיה לא פחות ברור שהוא שווה את זה. מעודכן, מתמצא,מבין את החוק. בכול זאת פרסמתי את הידיעה. נשענתי על קרקע עובדתית מוצקה (מילים נרדפות לכך שידעתי מי יעיד בביהמ"ש). הידיעה שודרה מעוקרת קצת, מסוייגת משהו, מהוססת אבל פרסמתי (היום, אגב, כשאנחנו יודעים מיהו ומהו אברהם הירשזון כול הסיפור נראה קצת אחרת אבל זה לא העניין).

במקרה הזה כמו בכול 4.5 שנות עבודתי בערוץ 10 לא היה עליי לחץ של הערוץ. לא של מנכ"ל הערוץ, מודי פרידמן, לא של מנכ"ל החברה, גלעד עדין. ספק אם יוסי מימן, הבעלים של הערוץ, ידע בכלל מהסיפור הזה. זה לא עובד ככה. לפחות לא במקרה שלי ושל ערוץ 10. סיפור הוא לא הלחצים האלה. הסיפור הוא היכולת שלך לעמוד מול מישהו שיודע למצות את כול הזכויות שלו ועוד קצת, מישהו שיש לו את הכסף והיכולת לתבוע. אם היה מדובר בשר בכיר ולא בבורוביצ'ים ספק אם היינו כה מהוססים. יועץ התקשורת של השר, שמרוויח בטח עשירית מעו"ד שרף, לא היה יודע לטעון את הטיעונים הנכונים. השר לא היה מעז לתבוע.

זה לב העניין. רוב מכריע של כלי התקשורת מפסידים כסף. הרבה כסף. אין להם אמצעים למחלקות תחקירים עשירות בכתבים חוקרים ואמצעים מתוחכמים (דווקא בערוץ 10 הקימו עכשיו דסק תחקירים בראשות שחר אלתרמן. תחזיקו לו אצבעות). תביעות דיבה מפחידות אותם. עורכי דין עולים הרבה כסף. בוא נדבר שנייה, למשל, על ארקדי גיידמק. בכול חודש מפרסמת חברת "יפעת" את מדד האיזכורים שלה. ארקדי יקירנו מסיים לא מעט חודשים במקום הראשון. הוא האיש שצרכן התקשורת הישראלי פוגש כמעט יותר מכול אדם אחר בארץ, לפעמים יותר מראש הממשלה. אבל אף כלי תקשורת בארץ לא הרים תחקיר רציני עליו. ללכת לראיין אותו? בטח. זה עולה גרושים והוא תמיד נותן שואו טוב. אבל לנסוע לאנגולה (ארקדי טוען שאת חלק מכספו הוא עשה אחרי שקנה את החוב הלאומי של אנגולה. כן, זו לא בדיחה), צרפת, רוסיה, לראיין עשרות אנשים, לשכור מתורגמנים, זה גדול כמעט על כול כלי התקשורת בארץ.

איך מתחברת המשקפת לאורן פרנק? קודם כול זה סיפור טוב, תודו. כול תירוץ הוא תירוץ טוב לדחוף אותו. חוץ מזה, היחס התקשורתי שלנו לעמיר פרץ הוא הזדמנות טובה כדי להשוות את היחס לפוליטיקאים אל מול היחס לאנשי עסקים. היום כמעט יותר קשה לעיתונאי לשבח פוליטיקאי מאשר למתוח עליו ביקורת. אנשי העסקים מקבלים יחס אחר. מפנק הרבה יותר. אני לא יכול לספור כמה כתבות יחצ"נות קראתי על נוחי דנקנר, אודי אנג'ל ושלמה נחמה. אני לא מכיר אותם אבל מהעיתון נדמה שמדובר בשלושה מלאכים.

שלא יהיה ספק - אם היינו תופסים את נוחי דנקנר מסתכל במשקפת סגורה היינו משדרים את זה. ברור שהיינו משדרים. רני רהב היה כועס, מוטי שרף היה רוטן אבל היינו משדרים. אבל לנוחי דנקנר לא היינו מעזים לעולם לעשות מה שעשינו לעמיר פרץ.

במהלך הקמפיין לבחירת יו"ר העבודה ב - 2005 הריץ אהוד ברק קמפיין אגרסיבי נגד עמיר פרץ. המפקד שלו, טען ברק, הוא "מפקד ארגזים". ברק טען שפרץ זייף את המפקד שלו. לא היו בידו שום הוכחות אבל הוא ידע לייצר הרבה רעש. תשאלו עכשיו כול אחד בארץ וכולם יגידו לכם שעמיר פרץ זייף אלפי טפסי התפקדות. יכול להיות שהוא זייף. יכול להיות שלא, אבל אף אחד מאיתנו לא הוכיח שכן וחקירת המשטרה שנפתחה בעניין נסגרה בכתבי אישום מינוריים נגד כמה פעילים זוטרים. לנוחי דנקנר זה לא היה קורה. במובן הזה אורן פרנק צדק.

נ.ב. - שלא תבינו לא נכון. עמיר פרץ הרוויח ביושר הרבה מהביקורת נגדו על תיפקודו כשר ביטחון אבל זה לא מצדיק את לזרוק עליו עובדות שלא הוכחו.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-21/10/2007, בשעה 21:36.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

_____________________

הייתי מאוד מעורב בפרסום פרשת הירשזון. אני מתכוון להעלות בטור הזה כמה סימני שאלה על חקירת המשטרה, שוב על חקירת המשטרה. אני רוצה לעשות את זה בזהירות. ראשית, כי בטוח שאין בפניי את התמונה המלאה. ייתכן שנחקרו פרשיות בחקירה שלא באו לידי ביטוי בכתב האישום. שנית, משטרת ישראל פתחה בחקירה נגדי על הפרת צו איסור פרסום בפרשה. אני משוכנע שלא הפרתי אבל זה לא משנה. לא הוגן שאכתוב דברים שיתפרשו כסגירת חשבון עם המשטרה על התיק שהם פתחו נגדי. אבל אתחיל, שוב, בהקדמה. מקווה שלא מייגעת מדי.

כפרשן פוליטי אני נשאל לא פעם - יש פוליטיקאים נורמליים? פעם, אחרי שהייתי מאשר, לשימחת השואלים, שרוב הפוליטיקאים אכן שרוטים (אם אתה רוצה לקבל את ההקשבה של השואלים כדאי להתחיל בהסכמה) הייתי נותן להם דוגמאות לפוליטיקאים שפויים. אברהם הירשזון, למשל, הייתי אומר. נכון, הוא אפור, לא ממש טיפוס של מנהיג אבל שפוי. אם היו מבקשים ממני באותה תקופה להגיד מילה אחת על הירשזון הייתי אומר "פרופורציות". בניגוד להרבה פוליטיקאים הירשזון לוקח את החיים בפרופורציות הנכונות.לא כול מילה נגדך בעיתון היא ביטוי לקונספירציה ענקית. היה אפילו אפשר למתוח ביקורת על "אברם", כפי שכולם קוראים לו, ולשבת אחר כך איתו במזנון הכנסת. הירשזון בכלל התנהג תמיד כמו מישהו שהשתן לא עלה לו לראש. פרופורציות. אחד שמתעניין בשלום המזכירות שלו, לא מתעקש שיקראו לו "השר" ואפילו מתנהג יפה ליועצים שלו, פוליטיקאי שפוי. כאמור, אין הרבה כאלה.

לכן, כשבא אליי בדצמבר 2006 מי שבא (גם בבלוג אני לא יכול להסגיר מקורות...) והציג לי חומר ממוסמך נגד הירשזון הוכיתי בהפתעה. לא, אני לא תמים. הנחתי כול השנים שהירשזון מנצל את מעמדו בקופת חולים לאומית לצרכיו הפוליטיים. אפילו לא טרחתי לנסות להוכיח את זה. הירשזון לא היה סיפור. אבל המסמכים שהציג לי המקור שלי היו שונים. הם הוכיחו שהירשזון שמע על מעילה בעמותת ניל"י, עמותה של הסתדרות עובדים לאומית, ולא עשה כלום. אפילו לא טרח לוודא שימצו את הדין עם המועל. המקור שלי סיפר לי שמבקר המדינה עורך חקירה בעניין. עבור עיתונאי זה טוב ולא טוב. לא טוב כי ההישג העיתונאי שלך קטן יותר אם בסה"כ חשפת חקירה של מישהו אחר. טוב, כי יותר קל ומהיר לפרסם את המידע. אפשר להסתתר מאחורי חקירת מבקר המדינה. העובדה שהמבקר חוקר לא מעניקה חסינות מפני תביעת לשון הרע ובכול זאת היא מקטינה מאוד את הסבירות שמדובר בתלונת סרק או זיוף.

בדקתי. מבקר המדינה אכן חקר את הפרשה. היה ברור לי שזה מסריח מלמעלה עד למטה, שיש סיכוי שהירשזון עצמו היה המוטב של חלק מהמעילה ולכן השתיק אותה. ב"שישי" פרסמתי את הידיעה בלי לאוורר את תחושותיי לגבי הירשזון. היא לא ממש חוללה רעידת אדמה. למרות שמדובר בשר אוצר, כמעט ולא היו פולו אפים. אם אני זוכר נכון אז היו שתי ידיעות קטנות וזהו. אני לא כתב של פולו אפים. אני שונא לרדוף אחרי סיפור שלי ולהזכיר לכולם כול יום ש"יש סיפור, יש סיפור" וצריך לטפל בו. לא חושב שככה צריך לפעול עיתונאי. בקיצור, הנחתי שהסיפור יגווע מעצמו לפחות עד שמבקר המדינה יסיים את בדיקתו.

כמה שבועות לאחר מכן נעצרו כמה מהמעורבים בפרשה על ידי המשטרה. במקביל, מקורותיי גילו לי שיש נגד הירשזון כמה עדויות מוצקות על כך שקיבל מעטפות גדושות במזומנים במשך שנים ארוכות. קשה לי להסביר כמה נדהמתי. במשך השבועות שלאחר מכן התדהמה גדלה. שמעתי סיפורים מסמרי שיער על מעללי הירשזון ועל המתרחש בהסתדרות עובדים לאומית, קופת חולים לאומית ומצעד החיים. אחד מהם, למשל, היה שהירשזון נתפס עם מזוודה ובה רבע מיליון דולר בשדה התעופה בפולין. לא האמנתי לשנייה לסיפור הזה אבל מבדיקה לבדיקה התברר שהוא קרה גם קרה ואיכשהו נשאר מחוץ לידיעת הציבור הישראלי במשך 12 שנה.

תכף אחזור לסיפור אבל אני רוצה לסטות לשנייה הצידה כדי לספר על החוויה האישית של פרסום סיפורים מהסוג הזה.

במהלך הפרשה הלכו והתנתקו קשריי עם הירשזון ומקורביו. דווקא הייתי בקשרים טובים עם שר האוצר ואנשיו. את מי ששימש כיועץ התקשורת שלו, עידו הרטוב, אני מאוד מחבב. איש הגון ומקצועי. בשלבים הראשונים הוא עוד הגיב לשאילתות שלי ונלחם במידע שהבאתי. התרשמתי שהוא באמת מאמין לבוס שלו. את סיפור המעטפות הוא הכחיש בזעם. הוא נשמע המום מכך שאני בכלל יכול לחשוב על השר שלו דברים כאלה. הוא, כמובן, הכחיש לחלוטין את תקרית המזוודה בפולין. כשעמדתי לפרסם אותה, כמו גם את סיפור המעטפות, חזרתי אליו. בשלב הזה הוא כבר לא ענה לפניותיי. לשכת הירשזון הלכה והסתגרה בבונקר שלה. מאז לא יצא לי לדבר עם עידו הרטוב. בהירשזון נתקלתי פעמיים בכנסת. במקרה. פעם ראשונה שהוא פגש בי הוא החוויר כאילו פגש ברוח רפאים. בפעם השנייה התעשת ושאל בחביבות לשלומי. פתאום ראיתי את הירשזון הישן, המוכר, החביב, זה עם הפרופורציות.

עיתונאים אוהבים להגיד שהם מפרסמים רק מה שהם בטוחים ב-100 אחוז. ובכן, זה רק חצי נכון. מה זאת אומרת? כשפירסמתי את תקרית המזוודה, כמו בהרבה פירסומים אחרים, ידעתי שאני הולך על קרקע מאוד מוצקה. היו לי ראיות, אימותים מכמה כיוונים (שגריר ישראל בפולין באותה תקופה, שהגיע לשדה התעופה כדי לחלץ את הירשזון, אישר לי את הפרטים. דיברתי איתו מספר פעמים. פעמיים הוא הכחיש. בפעם השלישית הוא אישר. למה הגן על הירשזון? אלוהים יודע). אבל זה רק המישור הרציונלי. במציאות פוסט מודרניסטית בה לכול אירוע יכולים להיות כמה הסברים וכשמדובר על סיפור כול כך פנטסטי אתה תמיד מפחד שאולי לא. אולי נפלה איזו טעות. אולי לא הבנת. ואיך זה יכול להיות שהשגריר ידע והיו עוד מעורבים ואף אחד לא דיבר, אף אחד לא אמר. טוב, חזרה לסיפור.

כתב האישום נגד הירשזון ואחרים הוא כתב אישום חמור מאוד. לא היה דבר כזה בחיים הציבוריים בישראל. לכאורה, כמובן. אבל כתב האישום לא מכיל גרגר מהסיפורים האחרים, המדהימים ששמעתי על הירשזון, קופת חולים לאומית, הסתדרות עובדים לאומית ומצעד החיים. המידע שקיבלתי נראה לי מהימן. ייתכן, כמובן, שהמשטרה בדקה את המידע והגיעה למסקנה שהוא לא נכון. יכול להיות. אני מטיל ספק בכך. אנשים מרכזיים בפרשה בקושי נחקרו או לא נחקרו כלל. חלק ממקורותיי, אנשים בעלי ידע רב בפרשה, לא תושאלו. המשטרה איפשרה למשטר הישן, המשטר של הירשזון, לחזור ולשלוט בקופ"ח לאומית. התרשמתי שהמשטרה מסתפקת בראיות החזקות שיש לה נגד הירשזון ולא מעוניינת לנסות לעשות ניקוי אורוות כולל.

למה? לא יודע. שלא תהיה טעות - אני לא מאמין בתיאוריות קונספירציה. אני בטוח שלמשטרה אין פה שיקולים זרים. כנראה שנלקחה פה החלטה טקטית, אולי שיקולים של כוח אדם, אולי יש שיקולים שאני לא יודע. נשארתי בסוף הפרשה הזאת עם טעם מאוד חמוץ. השחיתות לא טוהרה למרות שהיה כאן חלון הזדמנויות חסר תקדים לעשות את זה.

http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=7692652

___________________

הנה סיפור על ספין טוב:

ב - 4.1.2006, יום רביעי בלילה, התאשפז אריאל שרון. אולמרט נכנס לנעליו. תסתכלו בעיתונים בימים מייד לאחר האירוע. הסיפור הפוליטי המוביל עוסק בשמעון פרס ובשאלה האם פרס יישאר ב"קדימה" או יחזור למפלגת העבודה. הטון בתקשורת כלפי פרס היה מרושע, בלשון המעטה. טובי הפרשנים שחטו את פרס. איך הוא מעז לחשוב על פוליטיקה בזמן כזה?

ביום שישי, בסה"כ 36 שעות אחרי האירוע, נפגש פרס עם ראש הממשלה בפועל אולמרט. המצלמות חיכו לו. כולם עם אותה שאלה ועם אותו טון עצבני. אפשר היה לראות על הפנים של פרס את עוצמת התדהמה. הוא החזיק עוד קצת עד שנכנע ונשאר ב"קדימה" (לא לפני שקיבל באופן סימבולי את המקום השני ברשימה). זה היה ספין גאוני ומחוללו היה חיים רמון.

למה ספין? כי לא היה שום דבר במציאות שהצדיק עיסוק כל כך אינטנסיבי בעניין הזה זמן קצר אחרי הקריסה של שרון. פרס עוד לא עשה כלום. אם הוא חשב על העניין הוא עשה את זה בינו לבין עצמו אבל חיים רמון מכיר את פרס טוב. מה זה טוב. מצוין. מייד אחרי האישפוז, רמון הבין שפרס יחשוב "מה איתי?", "איך אני ממנף את זה? הרי אולמרט זקוק לי יותר מלכל אחד אחר". רמון התחיל "לשגר" את העיתונאים לכיוונו של פרס. זה לא היה שקר. זאת הייתה שאלה פוליטית אמיתית. היא רק לא הייתה הופכת למרכזית בעיתוי הזה אלמלא רמון עשה אותה לכזאת. אילולא נאלץ פרס לקבל החלטה כל כך מהר ותחת כזה לחץ ייתכן שגם היה מחליט אחרת. לזה אני קורא ספין מוצלח. גרעין של אמת שמובלט מעבר לפרופורציות האמיתיות שלו בזכות תלבושת סקסית.

אני שונא להשתמש במילה ספין. כולם עושים את זה ואני הרי דווקאיסט. בכלל, נדמה לי שאם היו סופרים לנו מילים היה מתברר שספין היא המילה המדוברת ביותר בקהילה הפוליטית. הכל זה ספין. אני נדרש בכל זאת למילה הזאת כי אתמול ראינו ספין די מוצלח.

אודי סגל דיווח אתמול בחדשות ערוץ 2 שגובש נוהל רפואי חדש. כותרתו - מעתה והלאה ראש ממשלה בישראל יחשוף את תיקו הרפואי. אמור מעתה - יש לנו ראש ממשלה שמתמודד באומץ עם מחלתו, עומד בגבורה מול הציבור, מספר על מחלתו וגם מאמץ נורמה ראויה ומבורכת של שקיפות רפואית.

אז קודם כל, שיחק אותה אודי סגל ושיחק אותה אולמרט. עכשיו לעובדות:

לפני תשעה חודשים הובאה הצעת חוק של ח"כ דני נווה לוועדת החוקה של הכנסת. נווה הציע להקים ועדה רפואית מקצועית שתקבל דיווח על מצבו הרפואי של ראש הממשלה ותחליט איזה פרטים מתוך התיק הרפואי ראוי לחשוף בפני הציבור. יו"ר ועדת החוקה, מנחם בן ששון, איש קואליציה ומקורב לאולמרט, נלחם כמו אריה להפיל את הצעת החוק. הוא הצליח. במקביל הוא סיכם עם לשכת ראש הממשלה שהם יגבשו נוהל בנושא.

במקביל פנתה התנועה לחופש המידע (בה אני משמש כיו"ר) למשרד ראש הממשלה בבקשה לחשוף את תיקו הרפואי של אולמרט. נענינו בשלילה. פנינו שוב. בסוף אפריל השנה כתבה לנו היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע-פרגו, שעמדת המשרד היא שאין למסור את החומר. "צנעת הפרט", נימקה היועצת.

זו הייתה עמדת ראש הממשלה עד אתמול.

אתמול חשבו בלשכת בן ששון - למה שלא ניקח טרמפ על מסיבת העיתונאים של אולמרט. בן ששון פנה ללשכת אולמרט. מה עם הנוהל שהבטחתם לנו בעניין בריאותו של אולמרט. בלשכת אולמרט הבינו מייד את גודל השעה. לא הספיקה להם האמפטיה שקיבל אולמרט על הגילוי המכובד והראוי של מחלתו. מישהו שם רצה לסחוט את הלימון עוד קצת. מהר מהר הועבר הנוהל החדש לחדשות ערוץ 2 (בכל זאת, צ'יקו מנשה שלנו עצבן אותם אתמול כשחשף את מסיבת העיתונאים שלהם לפני הזמן). בן ששון, שתכנן לחשוף את הנוהל החדש היום, נאלץ לראות את זה בטלוויזיה.

מומחי ספין יגידו - זה חצי ספין. אולמרט שינה באמת את עמדתו לגבי חשיפת תיקו הרפואי. מה זה משנה הסיבה. העיקר ששינה. צודקים. ובכל זאת יש פה חצי ספין. לא רק בעיתוי המזורז אלא בעיקר בהצגת הדברים כאילו מדובר בשינוי מציאות במדינת ישראל. האמת היא שבמקרה הטוב הסכמת אולמרט מחייבת אותו. הנוהל החדש הוא לא יותר מטיוטה לדיון. לא מדובר כרגע בחוק ולא בתקנה. ראש הממשלה הבא יכול לזרוק את הנוהל הזה לפח.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-30/10/2007, בשעה 20:47.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

___________________

הפוסט הזה עלול להיראות לכם קטנוני. יש לי אינטרס אישי קטן מהסוג שאני תמיד מנסה להילחם נגדו ולהצניע אותו. הפעם החלטתי להיכנע לדחף העיתונאי החולני לקרדיט. אני משכנע את עצמי שהייתי יכול לו, לדחף, אלמלא היה מדובר גם בעניין עקרוני חשוב. ולא רק בעניין עקרוני אלא גם בתעלומה גדולה וחוצפה, חוצפה של העיתון הגדול במדינה.

קודם, עובדות.

מאז שהתפוצצה פרשת הירשזון "ידיעות אחרונות" שב ולוקח קרדיט על חשיפת הפרשה. הנה מה שהם כתבו אתמול בעמוד 2 בעיתון (זה יהיה ארוך אבל זה שווה את זה): "חקירת המשטרה נגד השר לשעבר אברהם הירשזון החלה בינואר 2006 בעקבות שתי כתבות תחקיר של מיכל גרייבסקי ואורון מאירי שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות". התחקירים העלו את החשד כי בשנים 1998 - 2003 היה השר מעורב במעילות בעמותות המסונפות להסתדרות העובדים הלאומית וכן בעבירות מרמה והפרת אמונים. על פי אחד החשדות בשנים 2001 - 2003 נגנבו מקופת עמותת ניל"י כ - 5.65 מיליון שקלים". זה ממשיך עוד ועוד. אני לא זוכר בדיוק כמה פעמים הם כבר התהדרו בכתר הזה אבל זה בטוח יותר מחמש. באותו טור נמצא צילום השער של מוסף "7 ימים" בו התפרסם התחקיר. את הכותרת אפשר עוד לקרוא "מצעד הכספים". את כותרות המשנה, במקרה או שלא במקרה, אי אפשר לקרוא, לפחות לא בעין בלתי מזויינת.

התחקיר בו מתהדר "ידיעות" התפרסם ב - 16.6.2005. חצי שנה לפני שהחלה חקירת המשטרה. חקירת המשטרה לא קשורה כלל לתחקיר הזה והיא לא התחילה בעקבותיו מהסיבה הפשוטה שהוא כלל לא עוסק במה ש"ידיעות" טוען שהוא עוסק. לטובת עצביכם המרוטים לא אעתיק לכאן את כל התחקיר. מספיק לקרוא את הכותרות העיקריות: "250 אלף ישראלים ויהודים מהעולם השתתפו מאז 1988 במצעד החיים שהגה אברהם הירשזון. תחקיר "7 ימים" חושף מה מתרחש מאחורי הקלעים של צעדת ההנצחה המרגשת מאושוויץ לבירקנאו: רשת סבוכה של עמותות אמריקניות וישראליות, שקשורות לשר האוצר ומקורביו, מגלגלת מיליוני דולרים של כספי ציבור. בין הגורמים שהזרימו מיליונים נמצאות ועדת התביעות העולמית והסתדרות העובדים הלאומית. פעילי ליכוד מעידים שהירשזון ניהל במשרדי עמותת מצעד החיים בתל אביב מטה אישי שלו לקראת הבחירות הפנימיות במפלגה. שר האוצר מכחיש".

זהו.

התחקיר משתרע על 7 עמודים וכולל אלפי מילים. המילה ניל"י לא מוזכרת בו. הנושא של חשד למעילות בניל"י או/ו הסתדרות העובדים הלאומית לא מוזכר ברמז ולא בחצי רמז. אין דבר שמופיע בכתב האישום והופיע בתחקיר. במה התחקיר כן עוסק? עמותות בארה"ב שמנהלות את מצעד החיים, שימוש פוליטי במשרדי "מצעד החיים". איפה זה ואיפה החקירה. לא קשור בכלל. התחקיר לא זכה לשום פולו אפ רציני כי אף אחד לא מצא שם פגם אמיתי מעבר לסימני שאלה. הוא לא הוביל לחקירת משטרה ובוודאי לא ראוי שיצוטט היום.

חצי שנה לאחר מכן פרסם "ידיעות" ידיעה קטנה שקשורה למעילה בניל"י. חקירת המשטרה כבר התנהלה באותו זמן כך שהידיעה לא הובילה לשום דבר.

למה אני נטפל ל"ידיעות"?

הסיבה הראשונה היא הסיבה הקטנונית ובאמת לא נוח לי להודות בה. פרסמתי כמה מהידיעות שהובילו את הפרשה הזאת (ראו פוסט קודםhttp://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=7692652 ) ומעצבן אותי שמישהו אחר לוקח קרדיט. אני רוצה להאמין שהייתי מתגבר על הרגש הזה לולא פגשתי לפני חודשים ארוכים כתב בכיר ב"ידיעות" שהיה מעורב בנושא. הכתב הודה באוזניי שב"ידיעות" ידעו הרבה הרבה יותר על הירשזון ומעלליו ולא פרסמו. הוא אמר שאינו יודע בדיוק למה חסמו את פרסום המידע. "אני לא חושב שנוני חוסם את זה (מוזס, בעלי העיתון)", הוא אמר לי "נראה לי שזה בדרג נמוך יותר של רפי גינת ואולי אפילו ניר חפץ (עורך העיתון באותה תקופה ועורך "7 ימים" בהתאמה)". בסוף השיחה הוא ברך אותי על גילויי (בשלב הזה רציתי לשאול - איך אתה מגיע למצב שאתה ממשיך לעבוד במקום כזה אבל שתקתי) ולקח ממני את מספר הנייד שלי. "מכיוון שלנו לא נותנים לפרסם אולי אעביר לך את המידע ואתה תפרסם", אמר ונפרד בחיוך מריר.

יש לי עוד אינדיקציות לא מעטות שבידי "ידיעות" היה עוד הרבה מידע על הירשזון שלא פורסם. למה? לא יודע. ל"ידיעות" יש מדיניות של "אין תגובה" כלפי תהליכי קבלת ההחלטות בעיתון. בעיניי, זו מדיניות לא לגיטימית מעיתון שמטיף לכל העולם ואישתו לשקיפות אבל אם הם שותקים ומכיוון שהם החליטו לשתוק בזמן אמת אז לפחות שישתקו גם עכשיו..

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-6/11/2007, בשעה 23:38.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

______________________

אחרי שזרקתי בוץ על כלי תקשורת מתחרים הגיע הזמן לכבס קצת גם את הכביסה המלוכלכת שלנו.

לפני כשלושה שבועות פרסמה המשטרה בקול תרועה כי נחשפה פרשה של חטיפת אזרח ישראלי - גרמני. החטיפה התבצעה חצי שנה לפני כן, האזרח הוחזק בתנאים משפילים במשך 11 יום עד שאביו הסכים לשלם 320 אלף דולר. כלי התקשורת חגגו על הפרשה ומייד התפנו למירוץ להשיג ראיון עם החטוף.

במערכת "שישי" יש תחקירנית מדהימה בשם שלי טפיירו. השד יודע איך, אבל טפיירו הצליחה להשיג את הראיון עם החטוף, רפאל אנג'ל. ביום חמישי, יום לפני התוכנית, אנג'ל התראיין לנסלי ברדה. נסלי שימשה בעבר ככתבת הפלילים (המצוינת) של ערוץ 10 והיא הייתה צריכה להרכיב איכשהו כתבה ראויה לעיכול בזמן קצר וכשהיא משמשת במקביל כמגישת החדשות של יום שישי.

עפר שלח ואני ראינו את הראיון ביום שישי כמה שעות לפני השידור. הראיון היה מעניין אבל הייתה לי תחושה לא טובה. איכשהו האנג'ל הזה לא עורר בי אמון. הוא היה רהוט מדי. סיפר בהתלהבות ובחופשיות על חוויה טראומטית למדי. יצא לי לדבר קצת עם אנשים שחוו טראומות. הם לא התנהגו ככה. מצאתי בעדותו גם כמה פרטים קטנים שנראו לי מוזרים. הלכתי לחדר העריכה בו נסלי ניסתה להספיק לערוך את הכתבה לשידור. גם לנסלי היו ספקות והיא דאגה לנסח את הקריינות לכתבה תוך הסתמכות על גרסתו של אנג'ל. בנוסף, היא אמרה לי שהמשטרה מקבלת את עדותו של אנג'ל והיא מגישה כתבי אישום נגד החוטפים. חשבתי שחשוב שנגיד לצופים שיש מקור אובייקטיבי (המשטרה) שמאמין לעדותו של אנג'ל. הייתה גם שכנה שהתראיינה בכתבה וסיפרה שהיא שמעה צעקות מכיוון הדירה בה הוחזק אנג'ל. שידרנו.

בימים האחרונים פרסם אבי אשכנזי, כתב הפלילים של "מעריב", מספר ידיעות שמטילות ספק עמוק בגרסתו של אנג'ל. אולי בכלל הוא היה בים המלח עם שוביו תוך כדי תקופת השבי. אולי בכלל הוא עקץ אותם והיה חייב להם הרבה כסף. ועוד ועוד. המשטרה לא ממש מגיבה על המידע החדש. בודקים. אני לא יודע היום להגיד מה היה שם. אני כן יודע שייתכן שאנג'ל לא לגמרי לבן והחוטפים לא לגמרי שחורים. יכול להיות שזה יותר מורכב מזה.

אני שואל את עצמי מה היינו יכולים לעשות אחרת. הכי קל להגיד - אל תשדרו. אני לא רוצה להתחסד. במציאות התקשורתית שלנו זו לא אופציה מעשית. יש לך ביד כתבה הישגית ומעניינת. כמעט לא הגיוני לא לשדר אותה רק על סמך תחושות בטן עמומות. אחרי הכל, נסלי ואני לא חוקרי משטרה והמשטרה האמינה לאנג'ל. אולי עדיין מאמינה.

מצד שני, אני מרגיש שסיפרנו לצופים שלנו סיפור חלקי במקרה הטוב, שגוי במקרה הרע. האם יכולנו לבדוק יותר? אולי אבל אני לא יודע איך. היה לנו מעט מאוד זמן. אולי היינו צריכים לדבר יותר עם עורכי הדין של החשודים. מה שבטוח שהיינו צריכים להנמיך את הווליום של שיווק הכתבה. אני לא זוכר מה בדיוק אמרנו אבל בטוח ששיווקנו את זה מנקודת המבט של אנג'ל. סיפורו של החטוף או משהו כזה. יכולנו להגיד "סיפורו של רפאל אנג'ל - האיש שטוען שהוחזק בשבי 11 יום". עיתונאים יודעים שהמילה "טוען" היא שם קוד לחוסר אמון של כלי תקשורת בגרסה של אנג'ל.

ביום שישי אנחנו אמורים לשדר עוד כתבה הישגית שעוסקת באותו אזור חיוג. אותם גיבורים חוזרים לזירת הפשע. טפיירו שוב איכשהו השיגה מה שאחרים לא. נסלי שוב תראיין אבל הפעם האמון שלנו במשטרה מתחיל נמוך ולא רק בגלל אנג'ל. נצטרך לתחקר בעצמנו.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-8/11/2007, בשעה 14:17.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

__________________

צה"ל יצטרך להיכנס לעזה. אני חושב שזאת תהיה טעות נוראית, שזה יעלה לנו בהרבה קורבנות מיותרים ושהמטרה לא תושג. אני גם מעז לחשוב שלא כל קלצ'ניקוב שהוברח לרפיח מחייב פעולה ישראלית למצוא אותו אבל קצת התייאשתי מהניסיון להילחם בפעולה כזאת. אתה ישר נתפס כשמאלני אוהב ערבים. במקום זאת אני רוצה להילחם במצע המחשבתי שעליו בנויה הפעולה הזאת. המצע הזה הוא מבצע "חומת מגן". הטיעון הולך ככה. היה כאן טרור שהשתולל בארץ. במרץ 2002 זה הגיע לשיא. 131 הרוגים בחודש אחד. לאריק שרון, ראש הממשלה נמאס. הוא גייס מילואים ושלח את צה"ל לערי הגדה. מאז אותו מבצע הירואי, ממשיך הטיעון, הארץ שקטה. צה"ל נמצא בערי הגדה ולכן אין טרור.

הגיע הזמן לשחוט כמה מיתוסים שקשורים למבצע.

1. אחרי "חומת מגן" נמשכו פיגועי ההתאבדות במשך תקופה ארוכה מאוד. בשנת 2003, למשל, הרבה אחרי שהמבצע הסתיים, נהרגו 214 ישראלים בפיגועי התאבדות. גם בשנת 2002, אחרי המבצע, נהרגו מאות ישראלים בפיגועי התאבדות. הפיגועים הללו הביאו את צה"ל למבצע "דרך נחושה" ביוני 2002 ולמצור הכושל על המוקטעה בספטמבר 2002.

2. לא "חומת מגן" הביאה לירידה ואז להפסקה בפיגועי ההתאבדות. נכון, בשנת 2003 חלה ירידה משמעותית של יותר מ - 50% במספר פיגועי ההתאבדות (לעומת 2002). יש כל מיני הסברים לירידה הזאת. אני אתן את ההסבר שנתן השב"כ לירידה הזאת בחוברת שהארגון הוציא לסיכום העימות:

גורם מכריע נוסף בירידה בכמות הפיגועים וההרוגים הינו השלמת המקטע הראשון של מרחב החיץ, המשתרע מסאלם ועד לאלקנה בחודש אוגוסט 2003. ב- 34 החודשים שחלפו מתחילת העימות עד להקמת מרחב החיץ, ביצעו התשתיות המבצעיות בשומרון 73 פיגועי הרג המוני בתחומי ישראל, בהם נהרגו 293 ישראלים. בשנה שחלפה מאז אוגוסט 2003 הצליחו התשתיות המבצעיות בשומרון להוציא לפועל 6 פיגועי הרג המוני בלבד שבהם נהרגו 30 אזרחים ישראלים. נתון זה מהווה ירידה של כ- 84% במספר ההרוגים לעומת מספר ההרוגים בתקופה שבין ספטמבר 2001 – יולי 2002.

במלים אחרות, השב"כ עצמו (בראשות אבי דיכטר. חשוב לציין את זה כי לדיכטר היה חשוב להראות בחוברת שצדק כשדחף להקמת הגדר) הצביע על הגדר כעל הגורם המרכזי לעצירת הפיגועים ולא על מבצע "חומת מגן".

3. ההישגים המבצעיים של "חומת מגן" היו מוגבלים מאוד, בלשון המעטה. ישראל זרקה לזירה אלפי חיילים מיומנים שנתקלו במעט מאוד התנגדות (למעט מחנה הפליטים ג'נין). אי אפשר לקחת מהחיילים וגם מההנהגה את האומץ לפעול. זה ממש לא היה מובן מאליו שצה"ל יכול להיכנס לכל פינה בשטחים, למחנות הפליטים ולקסבה של שכם ולשלוט שם. ההישג הזה הוא לא מבוטל אבל גם בצה"ל יגידו לכם שהמבוקשים הכבדים נמלטו, שאמצעי הלחימה שנתפסו היו מוגבלים. בקיצור, לא משהו הירואי.

מבצע "חומת מגן" היה אמיץ אבל קשה מאוד לראות בו את נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה. מי שחושב שכניסה צבאית לעזה תביא לנו את הישועה שיחפש לו הסברים אחרים.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-10/11/2007, בשעה 12:12
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281
קטגוריות: צה"ל.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&catcode=91350&catdesc=צה"ל

_________________

בשנת 1992 התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. כמה חודשים לפני כן, עברו בכנסת בשקט יחסי שני חוקי יסוד. המרצים שלי למשפט חוקתי לא כל כך ידעו איך לאכול את החוקים האלה. לגבי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הם היו די תמימי דעים. אין לו שום משמעות מעשית. הוא לא משנה חוקים קיימים ולא חסין מפני פגיעתם של חוקים עתידיים. המחשבה המקובלת אז הייתה שאם אין לחוק סעיף בנוסח "ניתן לשנות חוק זה רק ברוב של..." אז אין לו שום עדיפות על כל חוק רגיל. בקיצור, הוא כמעט כלום. הצהרה דקלרטיבית, מורה דרך לפרשנות, לא יותר מזה. כמו חוק שיווי זכויות האישה מ - 1951.

לא הרבה לאחר מכן התברר שאפשר לזרוק את מחברות הבחינה שלנו לפח. אהרון ברק כתב על "המהפכה החוקתית" ופתאום התברר שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא בעצם חוקה כתובה. לא פחות ולא יותר. חוק עתידי ייפסל אם לא עומד בתנאים שקבע החוק. ברק יצק לתוך החוק תוכן שאף אחד ממחוקקיו לא פילל שיהיה בו. זה היה האקט המרכזי במחטף המדהים שעשה אהרון ברק במשך עשרות שנים בגאוניות (כן, כן) למשפט החוקתי של ישראל. שופט אחד, כמעט לבדו, שינה מהיסוד דברים שבמדינה אחרת טעונים משאל עם, שיח ציבורי אינטנסיבי ורוב מיוחס בפרלמנט. ברק היה יכול לעשות את כל זה, בין השאר, מכיוון שכל כמה שדרכיו היו בלתי ראויות התוכן הערכי של מעשיו תאם את זה של האליטה הליברלית - חילונית בארץ. עזבו, אליטה. הוא תואם גם את הערכים שאני מאמין בהם. הוא ביצר את השוויון המהותי, חופש ביטוי, זכויות יסוד בכלל והיכולת להשיג צדק וסעד במדינה תקועה.

למה אני מבלבל לכם את המוח?

כי אני מרגיש חובה לנמק פעם אחת את עמדתי בנושא רפורמות פרידמן. המדיום הטלוויזיוני לא מאפשר דיון עמוק באף אחד מהרפורמות שלו, שלא לדבר על הכיוון הכללי. אז פעם אחת אני מדבר נגד פרידמן ופעם בעד ואף פעם לא מסביר למה.

בסוף השבוע התקיים כנס העמותה למשפט ציבורי בקיסריה. כל מלכי המשפט היו שם. ברק, בייניש, מזוז, ארבל ופרידמן. יצא לי להיות שם והיה מרתק. בייניש ופרידמן דיברו. הקהל היה בעד בייניש אבל בקרב הרטורי פרידמן ניצח. הוא נתן הופעה משכנעת וקצת דמגוגית. שתיים מהדוגמאות שהוא נתן היו עתירה נגד הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ואפשרות שביהמ"ש העליון יורה על מימושה של זכות השיבה. בשני המקרים הוא השתמש בדוגמאות כדי להמחיש את מופרכותם אבל די היה בכך כדי לעצבן מאוד את הקהל. גם לפני כן, כאמור, לא היה מדובר בקהל אוהד. אני מצאתי את עצמי מסכים עם רוב הדברים שהוא הציג. אני כן חושב שביהמ"ש העליון מתערב בהמון דברים לא לו. אני לא יכול לשכוח את הדיון שקיים העליון בעתירה שקראה לפסול את מינויו של דן חלוץ לסגן רמטכ"ל. זה היה דיון מגוחך ומופרך. גם אני חושב שהאמירה של חלוץ על הרעידה הקלה בכנף המטוס הייתה אמירה מכוערת. מה לזה ולמשפט? איפה הבסיס המשפטי לדיון הזה? אני לא חושב כמו פרידמן, שאפשר לצמצם את השפיטות בחקיקה, אבל הכיוון נכון. אני גם מסכים שצריך חקיקה של הכנסת כדי לקבל מקור לגיטימיות לאפשרות של ביהמ"ש לפסול חוקים. אני יכול להמשיך ולפרט, אבל נדמה לי שהכיוון ברור. במאבק הסמכויות בין הכנסת לביהמ"ש העליון, המטוטלת נוטית באופן מוגזם מאוד לכיוון של העליון. חולשת הכנסת וחוזקו של ביהמ"ש העליון גרמו לכך והגיע בהחלט הזמן לקחת את המטוטלת קצת חזרה.

בכל זאת אני מתנגד לפרידמן. לא, לא בגלל הסגנון. אין דבר ששנוא עליי יותר מהבריחה המקובלת מהתמודדות עם מהות, לטובת ביקורת על סגנון. אולמרט יגיד לכם שהוא לא עשה טעויות משמעותיות. למה הוא לא פופולארי? לשיטתו, כי יש לו בעיה בהסברה. בבעיות הסברה, סגנון, דרך, לכולם קל להודות. יולי תמיר אומרת שהיא נכשלה בענק בהסברת דרכה. היא לא מוצאת, או לפחות לא מציינת, בעיה בתפקוד המהותי שלה. ככה זה גם עם פרידמן. זה לא שאין בעיה עם הסגנון שלו. יש. בטח שיש. הטיעון שלו, שנשיאת ביהמ"ש ביהמ"ש העליון אינה ראש הרשות השופטת, הוא ניסיון לא חכם לתקוע אצבע בעין. הראיון הפומבי שלו נגד ההתבטאויות של בייניש, בדיון על עסקת הטיעון של קצב, היה לא נכון ולא ראוי.

אם לא סגנון, מה כן הבעיה שלי? אני חושב שלמערכת המשפט הישראלית יש בעיות גדולות ועמוקות. סחבת בלתי נגמרת, ענישה רכה מדי, היעדר משאבים לפרקליטות להתמודד עם עבריינות מתוחכמת, הוצאה לפועל מרוסקת, היעדר חוקה ועוד. הנושא של מאבק הסמכויות בין העליון לכנסת הוא נושא מאוד סקסי. כיף להתעסק בו. מצד שני, זה נושא שכמעט ולא נוגע למציאות של החיים שלנו או נוגע בה במקרי קצה בלבד. מאז שאהרון ברק "חטף" את הסמכות לבטל חוקים התערב ביהמ"ש בחמישה חוקים בלבד. חמישה ב - 12 שנה ואף אחד מכם לא מכיר את החוקים האלה. זה תחום צר שבצרים. שר המשפטים מקדיש 95% מהאנרגיה שלו לתחום שהוא במקרה הטוב 5% מהתחום עליו הוא מופקד. פרידמן היה מקבל את ברכת בייניש וברכת כולנו אם היה מגבש מגילת זכויות יסוד של הפרט ומנסה להעביר אותה בכנסת. זה היה משפר את מצב זכויות הפרט באופן דרמטי, לאין ערוך יותר מכל הרפורמות של פרידמן. שר המשפטים בוחר לא להתעסק כמעט בניסיון להעביר חוקה או אפילו את ליבת החוקה שעוסק בזכויות היסוד. הוא מתעסק מעט בבעיות היסוד של מערכת המשפט ועוסק באובססיביות בקרב הסמכויות עם בייניש. אם הוא ינצח או יפסיד אף אחד מכם לא ירגיש את זה. אם הוא היה משקיע את העומק האינטקלטואלי שלו (ויש לו הרבה) בדברים שמשפיעים על האזרח הוא היה יכול לעשות שינוי אמיתי.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-18/11/2007, בשעה 19:04.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

________________

משחק חדש הגיע לעיר. שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית. שיכירו עכשיו. אם לא, לא נדבר איתם. טוב לנו, לא טוב לנו, לא משנה. פתאום זה קריטי לעתידנו שסאיב עריקאת יסכים להכיר בנו כמדינה יהודית. לא סתם חשוב. כבר רבים על הקרדיט. ציפי ליבני, כמו תיבת נגינה מקולקלת, מזכירה לכולם שהיא הראשונה להמציא את זה. לפניה זה לא היה. היא שיכנעה את בוש, היא עשתה את זה. זה קשקוש כל כך גדול שאין אפילו טעם להתמודד עם העובדות. היא כל כך שיכנעה שאיכשהו שלוש שנים וחצי אחרי שהיא שיכנעה אותו אנחנו עדיין מחפשים את זה.

גיבור יהדותנו הנוכחי הוא אביגדור ליברמן. ליברמן רוצה להעלות את זה בישיבת הממשלה הקרובה. שזה יהיה תנאי כתנאי. תנאי. לא נדבר איתכם אם לא תכירו בנו כמדינה יהודית. אה,כן, ואנחנו רוצים גם שתשירו התקווה בלי מבטא מייד כשאתם נוחתים באנאפוליס.

סיקרתי את המו"מ הקודם בין ישראל לפלשתינים. המו"מ האמיתי על הסדר קבע לפני שבע שנים. היו בו מיליון טעויות אבל לפחות הרגשתי בצד של החכמים. מנהלי המו"מ תמיד הלכו על אותו קו. נוותר לפלשתינים בסמלים, ננצח במהות. נגיד להם מילים יפות על הפליטים אבל לא ניתן להם לחזור. נסכים לדגל פלשתיני על הר הבית אבל נכונן שם משטר מיוחד. הייתה הרגשה שהפלשתינים הם הצד הילדותי, זה שנחוצים לו סמלים ומילים והגדרות מדויקות ואנחנו, מערביים מתקדמים שכמונו, חושבים רציונלית מה באינטרס שלנו לקדם.

בניהול מו"מ יש שלושה סוגי דיאלוג אפשריים. דיאלוג שמבוסס על זכות ("מגיע לי כי הייתי פה קודם, כי החוק הבינ"ל לצידי"), דיאלוג שמבוסס על כוח ("אנחנו יותר חזקים, אנחנו נכתיב את התנאים") ודיאלוג שמבוסס על אינטרס. אם אתה רוצה לנהל מו"מ בצורה חכמה אתה צריך לשאוף שהדיאלוג שלך יהיה מבוסס על אינטרס. איך התהפכו לנו פתאום החיים? איך אחרי 60 שנות ריבונות הגענו למצב מעורר החמלה שאנחנו צריכים לבקש מהפלשתינים שיכירו בנו כמדינה יהודית? מה זה בדיוק נותן לנו? איך זה משפר את מצבנו בסנטימטר? מצידי שהפלשתינים יודיעו שהם רואים בנו קווקז עילית אבל שלא יבצעו פעולות טרור. עדיף בהרבה על הכרה כמדינה יהודית וביצוע פעולות טרור.

הפלשתינים, כמובן, מצידם משחקים את המשחק. פעם, בסוף שנות השמונים, הם עוד היו מוכנים להכיר בנו בתנאים מסוימים כמדינה יהודית, אבל מהרגע שזה חשוב ליהודים, כמובן, הם לא מוכנים לעשות את זה יותר. ככה זה. שני הצדדים מוכנים לאבד עין ובלבד שהצד השני יאבד שתי עיניים.

התירוץ הרציונלי מאחורי הדרישה האינפנטילית הוא שבכך שהם יכירו בנו כמדינה יהודית הם למעשה יוותרו על זכות השיבה. קשקוש בלבוש. זה לא מונע מהם אחר כך לדרוש את זכות השיבה. חברים שם למעלה, באמת, אתם אמורים להנהיג, לפעול לא מהבטן, לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל, לא להמציא תירוצים מגוחכים למה אתם לא עושים כלום.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-16/11/2007, בשעה 23:51.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

_________________

טיוטת דו"ח המבקר על תפקוד העורף במלחמת לבנון כללה המלצה (מוצדקת, לדעתי) להדיח את אלוף פיקוד העורף, יצחק (ג'רי) גרשון. האלוף נלחם (לגיטימי), בין השאר על ידי פנייה לבג"צ (לא לגיטימי, אם שואלים לדעתי ולא שואלים). ההמלצה נעלמה מהדו"ח הסופי.

טיוטת דו"ח המבקר על המינויים של פואד בן אליעזר בחברת חשמל כללה החלטה להעביר את הדו"ח לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות, אני, המבקר, חושב שיש כאן חשד לעבירות פליליות ואתה, היועץ, תחליט. פואד נלחם בעזרת עורכי דין (נבות תל צור וחיים כהן).

גם ההחלטה הזאת נעלמה מהדו"ח הסופי.

אלו רק שתי דוגמאות למה שהפך בעצם לשיטת פעולה. טיוטה חריפה שממותנת עם הדו"ח הסופי. לכאורה, תהליך טבעי. כותבים טיוטה הכי מחמירה במטרה מראש למתן אותה אחרי קבלת הערות. אולי. מצד שני, המערכת כולה מתרגלת לשיטה הזאת. עורכי הדין, הפוליטיקאים, מבינים היטב את השפה הזאת. גם אתה, המבקר, בעצם מתפקד כמו סוג של סוחר. אתה מבקש 100, נלך אליך עם עורך דין, נתחנן, נכה על חטא, נאיים ובסוף תוריד ל - 50. בינתיים, זה עובד. פעם, בעבר הלא רחוק, בכלל לא היה קיים הנוהל הזה של העברת טיוטת דו"ח מבקר המדינה לעיון המבוקרים. בעיניי, הנוהל הזה מוצדק אבל אם מבקר המדינה ואנשיו מפרשים אותו כהזמנה למו"מ אז הם טועים, לדעתי, בהבנת תפקידם. טיוטת הדו"ח שלהם כבר אמורה להיות קרובה מאוד מאוד לדו"ח הסופי. היא מגיעה אחרי, שוב אני כותב כדי להסיר ספקות - אחרי שהגיעה גרסת המבוקרים. המבקר צריך לשדר לכל הסביבה שלו: מסמך שיוצא ממני עבר את כל הבדיקות האפשריות. פגישה איתי יכולה מקסימום לספק לכם קפה טוב. לא יותר מזה.

הציבור לא מודע לכך אבל כיום לפני כל דו"ח יש מצעד ללשכת המבקר. המבוקרים הפוטנציאליים הולכים להשתדל אצל המבקר. בדרך כלל, זה עובד.

הדינמיקה של ריכוך דו"חות בעקבות פגישה אישית משתלבת במה שנראה כמו התרככות השיניים של לינדנשרטאוס. החקירות הגדולות כבר הסתיימו. חקירות חדשות גדולות (למיטב ידיעתי ואני כותב את זה באצבעות רועדות) , כנראה, לא מתחילות. האגף למלחמה בשחיתות לא מקבל את הסמכויות והכוחות שהוא צריך. לינדנשטראוס עצמו מתנהג כמו מי שאיבד את רוח הלחימה שלו, אולי נח על זרי הדפנה, אולי נרתע מכמות ההתקפות עליו. לפני כמה שבועות דיברתי ברוח הדברים האלה בערוץ 10. לאחר השידור הגיעו אליי מסרים חדים ממשרד המבקר שאני טועה בגדול. הלוואי. בינתיים, אני לא רואה את זה.

הערה על זליכה

בפוסט קודם טענתי שחקירת נציבות שירות המדינה כנגד החשב הכללי היא חקירה מגמתית, חצי נקמנית ושהיא תסתיים בשום דבר. אתמול פרסמתי שהנציבות חוקרת עוד שני חשדות נגד החשב הכללי. איך זה משתלב בזה? בדרך בה אני תופס את תפקיד העיתונאי, זה משתלב. ראשית, יכול להיות שטעיתי. אולי החקירה מכילה אכן חשדות מבוססים וזליכה יצטרך לשלם מחיר. קשה לי להאמין, אבל תפקידי כעיתונאי, כפי שאני מפרש אותו, הוא לא להינעל בקונספציה. רוב הטעויות המקצועיות שלי התחילו בקונספציה שהאמנתי בה בכל ליבי, עד שהתעלמתי ממידע סותר. במידה רבה, דעתנות היתר שלי עומדת בסתירה ליכולת לקבל מידע שסותר את התיאוריה. לכן, הכי חשוב לשמור על פתיחות גם כשאתה ממש ממש לא רוצה לצאת מטומטם.

שנית, זה היה סיפור טוב...עכשיו ברצינות. לעובדה שאדם אחד ממלא תפקיד של פרשן וכתב יש יתרונות אבל גם חסרונות. החיסרון הוא שקשה לך להביא מידע, אחרי שפגעת בצד שלם של מקורות שיצאת כנגדם. מהבחינה הזאת, אם אתה רוצה לשכנע את הקהילה שמולה אתה עובד שיש לך גם קיום ככתב עצמאי אתה חייב להוכיח שאתה מסוגל לשמור על קשר גם עם מקורות מהצד השני (לא משנה מה הצד השני) ושאין לך בעיה לשדר ידיעה שעומדת בסתירה לתיזה שלך. לכן, הקפדתי אתמול כששידרתי את הידיעה לא להגיד מילה דעתנית על מה שאני חושב על החקירה כולה.

ומה אני חושב עכשיו על החקירה כולה? היא תסתיים בשום דבר...

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-20/11/2007, בשעה 10:40
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281
קטגוריות: מבקר המדינה.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&catcode=89816&catdesc=מבקר%20המדינה

_____________________

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/664/034.html נגד הביקורת שנמתחה על יאיר לפיד על כך שהוא פרסם את בנק הפועלים. אני מסכים כי הפסטיבל מוגזם. אני יודע שלפיד התכוון להפסיק לפרסם את הבנק מהרגע שהחליט להגיש את "אולפן שישי" ולפני שהביקורת פורסמה. אני גם מסכים שיש ספורט לאומי של "חבוט בלפיד ככל יכולתך" (עכשיו כשהוא מתחרה בנו אני מקווה שיצטרפו עוד ספורטאים לענף).

אחרי שריככתי, אני רוצה להגיד שעיתונאי לא יכול לפרסם מוצר. הטיעונים כל כך ברורים ושחוקים שחבל לחזור עליהם. עפר בעצמו הרי לא מעלה על הדעת לפרסם מוצר מסחרי. נכון, יש אינטרסים אחרים, לא ענייניים של עיתונאים שיכולים לעוות את שיקול דעתם. לא רק אינטרס מסחרי. חטא אחד לא מכשיר חטא אחר. נכון, הצרכן לא מטומטם והוא יודע להבדיל בין גבי גזית, קריין הפרסומות, לבין גבי גזית העיתונאי, אבל גם זה לא מכשיר את השרץ. השאלה היא לא אם הצרכן מבחין. השאלה היא אם גבי גזית יתקוף את החברה שהוא מפרסם או את האינטרס שלה. כשאתה מפרסם בנק אתה יכול לנקוט עמדה בשאלת רפורמת בכר? העמדה שלך תיראה נקייה? איך ירגיש גוף מסחרי שגזית תוקף אותו? הרי ברור שהמנכ"ל של אותו גוף יגיד לעצמו - רבאק, אם רק הייתי לוקח אותו לקמפיין שלנו הוא לא היה מעז.

באמת, אני מרגיש כל כך בנאלי לחזור על הטיעונים האלה שעדיף שאפסיק.

אין ספק שיש פה סקאלה. מבחינתי, בקצה השחור שלה נמצא המקרה של ביצוע פרסומות על ידי עיתונאי (מה זה עיתונאי? גם שאלה טובה. מגיש תוכנית בידור? תוכנית ראיונות?). אבל יש גם נקודות אחרות על הסקאלה הזאת. אני עושה הרצאות לחברות מסחריות. אני מדבר על אותם תחומים שעליהם אני מדבר בטלוויזיה אבל מקבל צ'ק מחברה מסחרית. כמה זה לגיטימי? אותי זה עובר אבל ברור לי שאפשר להתווכח גם עם זה. אני לא מרצה בכסף לגופים פוליטיים או גופים שאותם אני מסקר באופן הדוק. אבל נאמר שאני אבוא בהתנדבות. אולי זה יותר בעייתי? להרצות לצעירי הליכוד או צעירי מרצ בלי כסף זה בעייתי? אלו שאלות קשות ואין לי פתרונות בית ספר עבורן. נדמה לי שפרסום גופים מסחריים לא נמצא בכלל באותם מקומות.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-27/11/2007, בשעה 12:03.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

__________________

אני באמת לא מבין. לא עושה את עצמי. אחרי שהתפרסמה ההודעה שהם הולכים לעבוד ברדיו 99, ששייך לארקדי גיידמק, דיברו איתי כמה אנשים. מה פתאום הם הולכים לעבוד אצלו? הם והחברתיות שלהם עובדים אצל האוליגרך הזה?

נשמע לי שטויות במיץ עגבניות. תכף אפרט. לפני כן, קצת על המקום ממנו אני בא לסיפור הזה.

ראשית, ארקדי גיידמק לא מחבב אותי. אני לא יודע אם הוא יודע מי אני אבל אני מניח שכשהוא רואה את הפנים שלי לא מתעוררות אצלו אסוציאציות חיוביות. הוא כינס פעם אירוע גדול כדי להודיע על הקמת התנועה שלו. שאלתי שאלה מתריסה. הוא ענה בבוטות. ניסיתי לענות לו. המיקרופון לפתע לא עבד...

במקרים בהם דיברתי עליו בערוץ 10 לא הייתי חיובי במיוחד, בלשון המעטה. כמו רבים, אני לא אוהב את הדרך בה הוא משתמש בכספו כדי לאתגר את מערכות השלטון המסודרות. עזבו את זה. פעם אחרת.

שנית, למרות מה שאמרתי עליו גם לי הוצע להגיש תוכנית ברדיו 99. ההצעה הייתה מפתה הן מקצועית (אני מת על רדיו) והן כספית. אמרתי "לא". בגלל ארקדי. מאוד רציתי לעשות את זה אבל הרגשתי שאני לא יכול. ארקדי מסיים כל חודש באחד המקומות הראשונים בטבלת האיזכורים של "יפעת". במלים אחרות, הוא אחד האנשים המסוקרים ביותר בישראל. הוא נוגע באינסוף נושאים. פוליטיקה, עסקים, ספורט. אני מתעסק באותם נושאים. אין דרך לעבוד בערוץ 10 ולא לדבר על ארקדי. פשוט אין דרך. לכן, אמרתי (בצער) "לא".

בדיוק מאותה סיבה אני חושב שאין שום בעיה עם ההחלטה של וילנאי ומרוז. הם לא כתבים ולא פרשנים. הם לא צריכים לסקר אותו.

הטיעון השני נגד ההחלטה שלהם הוא עברו המעורפל של ארקדי. צרפת, לכאורה, מבקשת להסגירו אליה בגלל עבירות פליליות.

קודם כל, אף אחד לא יודע מה בדיוק ארקדי עשה. ביררתי עם כמה יודעי דבר לרבות דיפלומט צרפתי בכיר. הוא אמר לי שבעצם צרפת לא מתעקשת על בקשת ההסגרה בין השאר כי לארקדי גם מגיע עיטור כבוד מממשלת צרפת. הוא חילץ להם כמה בני ערובה ממקומות קשים בעולם. שאר מקורותיי, כולל כאלו שממש לא נמנים על אוהביו, אמרו שהתמונה של יחסיו עם ממשלת צרפת הרבה יותר סבוכה ולמעשה קצפם יצא עליו מכיוון שהוא "גנב" להם עיסקאות ופעל בניגוד למדיניות הממשלה. יכול להיות שזאת לא התנהגות שמכבדת אזרח צרפתי. בוודאי שזו לא עילה לפסול אותו כמעסיק פוטנציאלי בכלי תקשורת ישראלי. אגב, לא מעט מקורות טוענים בתוקף שארקדי גם עשה דברים משמעותיים לטובת הביטחון הלאומי של ישראל אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל מקרה, ארקדי לא הורשע עד היום בדבר (עד כמה שאני יודע). יש הרבה מאוד עיתונאים שעובדים בארץ עבור אנשים שכבר הורשעו. עופר נמרודי כבר אמרנו? בשוק התקשורת הישראלי אתה לא יכול להיות אנין טעם.

ולבסוף, מאשימים את וילנאי - מרוז בתאוות בצע. הם, החברתיים, חוברים לכסף הגדול. הרבה זמן לא שמעתי טענה כל כך צבועה. העובדה שהם מתעסקים בייצוג החלש מכריחה אותם להיות חלשים בעצמם? אסור להם להתפרנס? זה קישקוש גמור.

בקיצור, בהצלחה גיא, בהצלחה אורלי. לא מאמין שאשמע אתכם כי אני מכור לרזי ברקאי אבל במבזקי החצי אני מבטיח לעבור...

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-2/12/2007, בשעה 17:00.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

__________________

כמה חודשים לפני בחירות 2006 נערכה ב"חדשות 10" ישיבת הכנה. כולם באו. נחמד לשבת, לדבר. הרוב היו מאוד סקפטיים. לא לגבי הבחירות. לגבי האפשרות לתכנן משהו מראש, להיערך. בטלוויזיה אתה עובד משעה לשעה, מרחב אי הוודאות הוא כזה שהרבה פעמים יש לך תחושה שאין טעם לתכנן דבר. ממילא זה נזרק לפח עם הפיגוע הבא, האישפוז, פרשת השחיתות וכו'.

אבל זה לא מה שאני רוצה לכתוב.

בשלב מסוים הצעתי בישיבה שנעבוד בבחירות עם חוקרים פרטיים. בשירותי הצבאי עבדתי כחוקר מצ"ח ואחרי שיחרורי עבדתי כשנה כחוקר פרטי. אומנם בתחום הביטוח, לא טיפסתי על מרזבים ולא חיטטתי בפחי אשפה אבל למדתי מספיק כדי לדעת שהיכולת של חוקרים פרטיים להשיג מידע גדולה משמעותית מיכולתו של כל עיתונאי. בחדר הישיבות הוליד הרעיון זרם פתאום אוויר קר. יכולת לראות שאנשים לא אוהבים את הרעיון.

יעקב אילון קטל את הרעיון. מה שחוקרים יכולים לעשות גם עיתונאים אמביציוזיים ונחושים יכולים לעשות, הוא טען. חוקרים פרטיים גם כרוכים במחיר תדמיתי, הן בגלל השם שיצא להם והן מכיוון שיוקרתית הישג עיתונאי מתגמד אם מישהו אחר הביא לך אותו תמורת כסף.

גם אני מאוהב ברעיון הרומנטי של העיתונאי החוקר. הפגישות בחניון האפלולי, החלפת המסמכים. אחלה רעיון. אלא שהמציאות קצת יותר מורכבת. יוקרה או לא יוקרה יש אמיתות שלא תוכל להוכיח בלי חוקרים פרטיים.

הנה דוגמא:

לפני כמה חודשים תיכננתי את התחקיר שלי על ההצבעה בקלפיות במגזר הערבי בבחירות במפלגת העבודה. הרעיון היה שאיש "חדשות 10" יתעד את כל הנכנסים לקלפי באמצעות מצלמה נסתרת. בתום יום ההצבעה נוכל להשוות בין כמות המצביעים בפועל לכמות המצביעים המדווחת.

איתרתי 6 קלפיות "חשודות". פעילים במפלגת העבודה סיפרו לי סיפורים מסמרי שיער על הקלפיות הללו. אחוזי ההצבעה שם היו גבוהים באופן בלתי אפשרי. יצאתי לסיור הכנה. התברר שבשתיים מהן (אחת בשבט אבו קורינאת ושנייה בכסייפה) פשוט אי אפשר למקם סטודנט או אפילו עיתונאי. אלו קלפיות שמוקמו בלב המדבר ושירתו את הפזורה הבדואית. עדיף כבר לשנע לשם גלגל ענק. הוא לא יבלוט יותר מסטודנט עם מצלמה.

הברירה הייתה לוותר או להפעיל חוקרים פרטיים. למזלי, גלעד עדין, מנכ"ל החברה, השתכנע שצריך להפעיל חוקרים. לקחנו את המשרד המצוין של ניסן יעקובי. חבר שלי עוד ממצ"ח. החוקרים של ניסן סיפקו את הסחורה. הגיעו 20-30 מצביעים בקושי. דיווחו על 200-300, הם הביאו תמונות, הקליטו אנשים, בקיצור, עשו את העבודה שמפלגת העבודה או המשטרה היו צריכים לעשות. החומר כולו, יחד עם הצילומים שצולמו בקלפיות האחרות שתועדו על ידי אנשינו, עבר ליאח"ה.

רק דבר אחד - לא סתם חוקרים פרטיים הסתבכו הרבה בשנים האחרונות עם החוק. יש מידע שהם מתבקשים להביא ולא ניתן להביא אותו מבלי לעבור על החוק. המזמינים עוצמים עיניים חזק חזק כדי לא לדעת. במילים אחרות, אם שמו לכם על השולחן מיילים פרטיים של מישהו, כנראה שהם הושגו באמצעים לא כשרים. לעיתונאי אסור לעצום עיניים. צריך לשאול לפני, איך אתה מתכוון להשיג את המידע ולשאול אחרי איך הוא הושג.

עכשיו כשאני פרקתי גם את מנת הצדקנות שבי אני יכול לסיים את ההטפה הזאת.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-3/12/2007, בשעה 21:28
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

_____________________

היום פורסמו כתבות עליי ועל התוכנית "שישי" ב"מעריב" וב"דה מרקר".

כמה הערות:

א. הכתבות הן לא יוזמה שלי. נשבע לכם. ברור לי שזה נראה אחרת, אבל זה צירוף מקרים בלבד. לי אור אברבך מ"מעריב" ביקש לקיים ראיון איתי ודיבר עם דוברת ערוץ 10. הסכמתי. אם הציבור כל כך רוצה לדעת עליי יותר...יעל ולצר מ"דה מרקר" רצתה לכתוב ידיעה על עליית הרייטינג ב"שישי". לא מסרבים להצעות כאלה. איכשהו זה יצא שזה התפרסם באותו יום ונראה כמו קמפיין. זה לא.

http://advertising.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20071205_98774&layer=headlines&layer2=&layer3=advertise

ב. הכתבות הן הגונות וראויות. הציטטות מדויקות. הכל בסדר. רק בעיה אחת – הכותרות. אני תמיד מאמין שכל הקונספט של כותרות סובל מבעייתיות מובנית. רוב הידיעות, רוב הציטטות, רוב האירועים לא מצדיקים כותרת. מצד שני, כותרת היא הדרך הכי ידידותית לרפרף על החדשות/ראיונות. דוגמא קטנה מהראיון איתי ב"מעריב": לי אור שאל אותי על "אולפן שישי". אמרתי לו שאני לא רואה את התוכנית. אנחנו מציצים בה תוך כדי השידור שלנו במוניטור. לא יכולים לשמוע. כשאני בא הביתה, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לראות עוד תוכנית חדשות. ביום ראשון אני קורא את סיכום כתוב של מה בדיוק שודר ב"אולפן שישי". הוספתי שהפורמט של פאנל פרשנים כבד נראה לי כמו פורמט שאבד עליו הכלח, או שלפחות כך חשבתי עוד לפני שהגשתי את "שישי" וכן הייתי רואה אותו לפעמים. לי אור, באופן טבעי, נאלץ לקצץ את התשובה הארוכה אבל הוא עדיין השאיר אותה בהקשר המקורי. העורך בא וכתב בכותרת ש"אבד הכלח על אולפן שישי". לא, אני לא מתכוון להתבכיין שהוציאו את דבריי מהקשרם. אני לגמרי מבין את העורך הזה. המשפט "אבד הכלח על פאנל הפרשנים של "אולפן שישי"" לא נכנס פשוט ככותרת. ארוך מדי. הוא קיצר. הגיוני. אין דרך אחרת. זו הבעייתיות המובנית של תימצות טקסט.

http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/667/960.html

ג. ניסיתי מאוד לדחוף לכתבות את השמות של האנשים שעושים באמת את "שישי". שלח ואני מקבלים את התהילה (הלא רבה, בכל זאת לא ממש התוכנית הכי רייטינגית בארץ) אבל העורכת עדי גרטי, התחקירנים מואב ורדי, טל גרנות, שלי טפיירו ואסף אוזן, עורכי וידאו כמו אלון וולפיילר ואחרים, המפיקות יעל רגב ועדי שטיינר, כתבי הצבע המופלאים בן שני, ישראל רוזנר, הם אלו שבאמת עושים את התוכנית. השמות לא נכנסו לראיונות. גם זה מאוד שיגרתי. עיתונאים, כולל אותי, מסלקים בדרך כלל כל קרדיט שהם לא חייבים להכניס. בצדק. הציבור בקושי מתעניין בפנים שעל המסך. לצפות ממנו שיתעניין באנשים שמאחורי הקלעים זו ציפייה לא ריאלית.

ד. אני מתחייב לא לספר לכם כלום על עצמי בימים הקרובים.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-6/12/2007, בשעה 11:47
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

להלן הכותרת מהכתבה במעריב מהיום:

---------------

מירב פרסי – צדוק שימשה כעשר שנים בתפקיד הדוברת של אהוד ברק. היא נלחמה עבורו במאבקים התקשורתיים הקשים ביותר וסבלה אותו בימים שאף אחד לא רצה לראות או לשמוע אותו. כשהתחיל הקאמבק שלו הוא פיטר אותה. הוא אפילו לא עשה ניסיון לרכך את המכה. פרסי - צדוק לא הייתה הראשונה והשבוע התברר כי היא גם לא האחרונה. קשה לי לחשוב על אדם אחד שעבד לצד ברק בעשר השנים האחרונות ולא סיים עם בטן מלאה.

הנה רשימה חלקית:

ראש הלשכה של ברק כשהיה ראש ממשלה, חיים מנדל-שקד, התפוטר בקול סערה. לפניו התפטר סגנו שמעון בטאט. זה לווה בראיון ל"מעריב" בו הוא מספר שדרך הניהול של לשכת ראש הממשלה פוגעת בביטחון הלאומי. באותה לשכה עבדו גם אורנה אנג'ל, רוני בונדי, בוז'י הרצוג, דני יתום. אף אחד מהם לא סיים את עבודתו עם ברק בצורה יפה. את הרצוג היה צריך לפייס ארוכות כדי שיסכים לתמוך בברק. יתום לא היה מוכן להוריד את מועמדותו חסרת הסיכוי לראשות העבודה כדי להוכיח לברק שהוא כבר לא עוזר שלו. היו לברק גם שורה של אנשים שעזרו לו בקמפיינים השונים: משה גאון, טל זילברשטיין, יוני קורן. אף אחד מהם לא סיים יפה עם הבוס. חלקם חזרו לעוד סיבוב. חלקם (טל זילברשטיין) לא סולחים עד היום.

אני יכול להמשיך עוד ועוד. תסתכלו על מי שעובד היום עם ברק. אין שם אדם אחד שעבד איתו לפני שנתיים. אלו תמיד אנשים חדשים, בדרך כלל צעירים, שעובדים אותו על בסיס האשליה של "אנחנו מפוכחים, יודעים עם מי יש לנו עסק, אין לנו ציפיות". לאחר מכן הם נגרסים כמו כל קודמיהם.

למה אני מספר לכם את כל זה?

יש אנשים שמאמינים במיתוס כמעט רומנטי שמנהיגים צריכים להיות רעים, קילרים, אנשים קשים. עבורם, מנהיג שמפטר את יד ימינו בהודעה פומבית ביום חמישי באחת עשרה בלילה, כמו שברק פיטר את אלדד יניב, הוא מנהיג עם כוח. שטויות. בעיניי, מנהיג שלא מסוגל לגבש סביבו צוות חזק ועצמאי, שמוכן להתאבד בשבילו, הוא מנהיג נכה. אם הוא לא מסוגל לגרום לעוזרים שלו לעבוד בשבילו, הוא לא יצליח לשכנע אף אחד לעשות שום דבר. ציפי ליבני מחליפה עוזרים כמו גרביים. אלו שעוזבים אותה בדרך כלל לא מתגעגעים. אצל נתניהו המצב דומה. הלשכה נראית כמו תחנת רכבת. באים, הולכים.

יש גם פוליטיקאים אחרים והם בדרך כלל הרבה יותר אפקטיביים. לאריאל שרון היו עוזרים, שהיו מוכנים למות בשבילו. הוא ידע להתקשר אליהם כשהם חולים ולהתעניין בנשותיהם וילדיהם. כשאחד מהם נקלע לבעיות עם אשתו הוא התקשר לאישה. "זה בגללי. אל תעשי לו חיים קשים". אם מישהו עזב את הלשכה, שרון עבד כדי למצוא להם עבודה אחרת. אני זוכר לא פעם שכעיתונאי ניסיתי לדובב אותם לשפוך קצת רעל על שרון ולשכתו. הנחתי שאם הם עזבו יש להם מה להגיד. כמעט תמיד נכשלתי.

אולמרט, אגב, נמצא באותה מקום על הסקאלה. עוזרים נאמנים, מסורים, שעובדים איתו שנים ארוכות ואוהבים אותו. הבוס יודע ללטף, להגיד מילה טובה, להתעניין. כניסת אולמרט ללשכת ראש הממשלה זעזעה את הצוות הזה ואת ההרמוניה בו אבל עדיין לא שמעתם עוזר לשעבר של ראש הממשלה שיצא לתקשורת ולכלך על הבוס.

מאז שברק חזר נשאלתי מאות פעמים אם הוא השתנה. השבוע, חברים, ניתנה לכולם תשובה מהדהדת. הוא אכן השתנה. לרעה...

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-12/12/2007, בשעה 13:20
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

תזכורת רילוונטית לספר שפירסם רביב דרוקר שבגללו
אהוד ברק לא ישן לילות בלשון המעטה, לינק לתת-אשכול:

20. ''חרקירי-אהוד ברק במבחן התוצאה'' !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5109&forum=gil&viewmode=all&keywords=בומרנג#20

----------

יוסי ביילין הודיע שיכנס מחר (יום ראשון) מסיבת עיתונאים. אם אני מבין נכון, ביילין יודיע על הורדת המועמדות שלו לתפקיד יו"ר מרצ. במילים אחרות, הוא יודיע שאלו שלושת החודשים האחרונים שלו כיו"ר מרצ. אם אכן זה המסר של מסיבת העיתונאים אז נדמה לי שהפוליטיקה הישראלית עומדת לצפות שוב בפוליטיקאי יוצא דופן עושה מעשה יוצא דופן.

אין ספק שכהונתו של יוסי ביילין כיו"ר מרצ לא הייתה הצלחה מסחררת. נכונותו לרדת מהמירוץ נובעת בראש וראשונה מההבנה שלו שהוא לא ינצח את המירוץ הזה. מרצ בתקופתו לא הצליחה למצוא לעצמה קהל חדש וגרוע מכך - היא לא הצליחה למצב את עצמה כאלטרנטיבה אידיאולוגית אמיתית. כל זה ברור מאליו ולא על זה אני רוצה לכתוב.

אני רוצה לכתוב על יוסי ביילין, האיש והפוליטיקאי. לא הרבה אנשים בכנסת מסכימים עם דיעותיו אבל לא תמצאו אחד (אולי דליה איציק) שלא מעריך אותו.

ביילין הוא הפוליטיקאי היחיד, למיטב זיכרוני, שקיבל משרד וסגר אותו. ביילין, כזכור, קיבל את משרד הכלכלה והתכנון. הוא לא היה הראשון או האחרון לקבל משרד לא נחוץ. הוא היחיד שהכיר בכך וסגר אותו. יעקב אדרי לא מעלה על דעתו לסגור את המשרד המיותר לפיתוח הנגב והגליל. איווט ליברמן ימשיך לתת מבטים יודעי סוד כשמנסים להבין ממנו מה עושה לעזאזל המשרד המוזר שלו לענייני אסטרטגיה.

ב - 99 ביילין הסכים להתפטר מהכנסת כדי להכניס עוד מישהו מרשימת העבודה לכנסת. חוץ ממנו וממתן וילנאי, אף אחד לא הסכים לעשות את זה. בדיעבד, התברר שאלו שסרבו צדקו. ברק נפל מהשלטון ואלו שהתפטרו, כמו ביילין, נשארו קרחים מכל הכיוונים. לא שרים ולא חברי כנסת.

למה אני מטריח אתכם בזוטות ההיסטוריות האלה? כי זה יוסי ביילין. פוליטיקאי ששיכנע מערכת פוליטית שלמה ששיקוליו עניינים, שמה שמעניין אותו זו האידיאולוגיה שלו ולא הכיסא שלו. יש כל כך מעטים כמותו. כשביילין תוקף את רמון אף אחד לא חושב שזה מכיוון שקרה משהו בין שניהם מאחורי הקלעים. בעיניי, זה האתגר הכי גדול של פוליטיקאי ויש מעטים מאוד שעומדים בו. כשסילבן שלום או בנימין בן אליעזר אומרים משהו מייד מתחילה סחרחרת של ספקולציות. מה המניע? מה הם רוצים להשיג? אף אחד לא מדמיין שהם אמרו משהו רק כי הם מאמינים בו.

עכשיו קחו את כל הניתוח הזה ותשליכו אותו על המצב הלא נוח שביילין נקלע אליו. כמו כל פוליטיקאי זה מאוד לא נעים לוותר על עמדת כוח כמו יו"ר מפלגה. זו הודאה בכישלון ואיבוד כוח. פעם אחר פעם ראיתי פוליטיקאים שלא מצליחים לכפות את הרציונל שלהם על האגו. כשעמיר פרץ התחיל את הקמפיין האחרון שלו היה ברור לחלוטין שאין לו סיכוי לנצח. אם היה עושה עיסקה בזמן היה יכול לקבל מספר 2 של ברק או איילון, הוא לא היה נקלע לחובות של 880 אלף שקל וחוסך לעצמו את ההתבזות, שלא לדבר על האנרגיה העצומה שנאלץ להוציא בקמפיין. כשבנימין נתניהו דחף את אריאל שרון החוצה מהליכוד, הרציונל היה צריך להדריך אותו בכיוון אחר לחלוטין. מקורביו לחצו עליו - בוא נעשה דיל עם אריק. תהיה מספר 2 שלו, אל תתמודד מולו והוא ישריין לך את תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה ושר אוצר גם בקדנציה הבאה. אתה תהיה היורש הטבעי שלו. זה היה הכי הגיוני אבל אצל ביבי כמו אצל ביבי האגו כמעט תמיד מנצח. הוא דחף את שרון החוצה והסוף ידוע.

בילין התחיל את הקמפיין הזה כשהוא יודע שאין לו סיכוי לנצח את רן כהן וכנראה אפילו לא את זהבה גלאון. כשחיים אורון נכנס למירוץ המסר עבר לכולם - גם בן הברית המובהק ביותר לא מאמין ביכולת של ביילין לנצח. ביילין היה יכול להמשיך לנהל מירוץ אבוד, להגיד לעיתונאים שהסקרים לא משקפים נכון את המצב, שהוא רק רוצה לעלות לסיבוב השני ושם הוא כבר ינצח וכל החירטוטים הרגילים. אם אכן, כמו שאני שומע, הוא מודיע מחר על הסרת מועמדותו, אז ביילין שוב מוכיח שאצלו התבונה גוברת על האגו. העיתוי מושלם. עוד לא פורסם ספר הבוחרים של מרצ, עוד לא פורסם סקר ראשון. במילים אחרות, פומבית עוד לא ניתן ביטוי לעובדה שאין לו סיכוי לנצח. זה הזמן שלו לפרוש מהמועמדות ולחזור לעשות מה שהוא עושה יותר טוב מכל פוליטיקאי אחר - להשפיע על המציאות הישראלית יותר מרוב מוחלט של שרינו, לעתים יותר מראשי הממשלה שלנו.

מאת רביב דרוקר. פורסם ב-15/12/2007, בשעה 22:09
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281

תזכורת:

ד''ר ביילין בגד במדינת ישראל !!
http://www.israblof.com/?l=he&a=56391

''הפודל (ביילין) לא מפחד למות''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6274&forum=gil&viewmode=all&keywords=הפודל#5

------