שי דרומי זכאיעל פי המשפט היהודי, מותר לחקלאי לירות על מנת להרוג על גנבים הפורצים לחוותו. יש לשחרר לאלתר את דרומי, ולשדר לכל הגנבים הפוטנציאליים שהם עלולים לשלם בחייהם על מעשיהם
אליאב שוחטמן - הוא פרופ' למשפט עברי במכללת 'שערי משפט'
מכת הגניבות החקלאיות, הפוגעת פגיעה קשה בפרנסתן של אלפי משפחות בישראל והורסת את חייהן, הפכה זה מכבר למכת מדינה. מקרהו של שי דרומי - חקלאי, ואדם נורמטיבי לכל הדעות - שירה והרג אדם שפרץ לחוותו שבדרום הארץ באישון לילה, מוכיח שהגיעו מים עד נפש. רשויות אכיפת החוק, שלא זקפו לזכותן הצלחות מרשימות בכל הקשור להגנה על ציבור החקלאים, ביקשו להאשים את שי דרומי בלא פחות מאשר ברצח (שדינו, כידוע, מאסר עולם כעונש חובה).
אילו עמד שי דרומי לדין בפני בית דין הדן דין תורה - היה יוצא זכאי. למעשה, אפשר שאף לא היה עומד לדין על המעשה שעשה. וזאת לא משום שתורת ישראל מקילה ראש בחיי אדם; היפוכו של דבר: "אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים" (רמב"ם, הלכות רוצח א, ד). על פי דין תורה נהג שי כדין כשפעל כפי שפעל, בקיימו בכך את ציווי התורה ביחס ל"גנב הבא במחתרת".
בתורה נאמר: "אם במחתרת ימצא הגנב... והוכה ומת - אין לו דמים". כלומר: הפורץ בחשאי לתוך רשותו של אדם, בין ביום ובין בלילה (רמב"ם, הלכות גניבה ט, ז) - יש רשות לכל להורגו, ואין בכך משום שפיכות דמים (אבן עזרא לשמות, שם).
מדוע מותר להרוג את הגנב הבא במחתרת, גם אם לא בא להרוג אלא רק לגנוב רכוש? לשאלה זו מתייחס הרמב"ם (שם, ט): "ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו - יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב, כרודף אחר חברו להרגו, ולפיכך ייהרג".
מדובר אפוא בעקרון ההגנה העצמית, שמכוחו מותר לאדם לפגוע על מנת להרוג במי שרודף אחריו, או אחרי זולתו, ומאיים על חייו. גנב הבא במחתרת מוחזק שאם ייתקל בהתנגדות מצד בעל הבית - יהרגנו, ולפיכך חל כאן הכלל: הבא להורגך - השכם להורגו. למעשה, דין זה הוא המקור לזכות ההגנה העצמית - עיקרון שנתקבל מהדין היהודי במשפטי אומות העולם, ובכלל זה גם במשפט הישראלי.
אכן, אם היה ברור לבעל הבית שהגנב בא רק למטרת גניבה, ולא צפויה ממנו סכנה שיהרוג - אסור להורגו. במקרה זה אין צורך בהגנה עצמית, ולכן אין היתר להרוג את הגנב. אבל בנסיבות שבהן חלה הלכת "גנב הבא במחתרת" - גם אם יש ספק לבעל הבית, מותר לו להרוג את הגנב ואין הוא מחויב להעמיד את חייו בסכנה (שו"ת מנחת שלמה, ח"א, ז).
זכות ההגנה העצמית עומדת לו לאדם גם על פי משפט המדינה (סעיפים 34 י-יא לחוק העונשין, התשל"ז-1977). אלא, שבניגוד לדין היהודי, נטל ההוכחה על פי המשפט הפלילי הקיים במדינה הוא על ההורג, ואם הוא טוען שפעל מתוך הגנה עצמית - עליו להוכיח שהמעשה שעשה היה מוצדק. נסיבות המקרה של שי דרומי מוכיחות בעליל שלא היתה לו כוונה להרוג, שכן הוא קרא לפורצים לעצור, ורק משלא נענו לו ירה לעבר רגליהם, אלא שלרוע המזל פגע אחד הכדורים בעורק ראשי ברגלו של הפורץ, וזה מת כתוצאה מאובדן דם.
יש לציין כי בדין היהודי אין על בעל הבית חובה לנסות ולפגוע באחד מאבריו של גנב הבא במחתרת כדי להימנע מהריגתו, שכן "אדם בהול על נפשו ומותר להשכים להרגו" (שו"ת שבות יעקב, ח"ב, קפז). במשפט העברי יש הבחנה בין רודף סתם ובין גנב הבא במחתרת. רודף סתם - ייתכן שאין לו כוונה להרוג, ולכן יש צורך להשתדל לפגוע באחד מאבריו. לעומתו, גנב הבא במחתרת "מוחזק לרוצח ממש, ולכן אין צורך להצילו באחד מאבריו" (שם).
יתרה מזאת, דרך הפעולה של שי דרומי - שלאחר שנוכח לדעת כי אחד הפורצים נמצא במצב קשה אף ביצע בו פעולות החייאה - מוכיחה כי ידו לא היתה קלה על ההדק, ואם הוא נאלץ לירות על מנת לפגוע, הוא לא עשה כן אלא מתוך חשש אמיתי לחייו וכאקט מובהק של הגנה עצמית.
העמדתו לדין של שי דרומי באשמת רצח, ואפילו באשמת הריגה, תשדר מסר לפורצים ולגנבים הממררים את חיי החקלאים בארץ כי הם יכולים להמשיך לגנוב כמקודם, שכן שום חקלאי לא יעז יותר להפעיל את נשקו נגדם. המסר צריך להיות הפוך: ידע כל גנב כי אם יעז לפרוץ לשטחים חקלאיים - דמו בראשו.
אליאב שוחטמן הוא פרופ' למשפט עברי במכללת 'שערי משפט'
http://www.makorrishon.net/show.asp?id=17288
_____________________
לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
