ע/מנואלה דבירי הצלנו 3000 ילדים פלשטינים.....  

ברגע שאתה מפעיל שיקול או קריטריון שונה לקבוצה אחת בהשוואה לאחרת, אתה
חוטא בהפליה. לגבי הערבים אתה טוען: "...אני אומר לך שלא כולם רוצחים ויש
ביניהם אנשים חיוביים" ולכן יש להכליל את הוקרתנו עבור אותם ערבים
חיוביים על כלל הערבים וילדיהם.

לגבי היהודים אתה טוען: "..אולי בגלל התעמרות רבת שנים? ואולי אם היחס
שלנו היה יותר טוב המצב היה שונה?" כלומר כולנו אשמים במצב ומגיע לנו
השחיטות,וההתאבדויות, אלו שלפני מלחמת העצמאות ואלו שלאחריה. אלו בחברון
ואלו בעליית הסגל הרפואי להר הצופים.

אילולי היית זלמן הייתי חושב שאתה אנטישמי שנדחף בשנאתו לאיפה ואיפה כנגד
בני עמו.

לעצם העזרה לערבים, אין לי בעיה גדולה עם זה כל עוד זה לא נעשה לצורך
ניגוח ישראל. במקרה הזה זו הייתה כוונת מעשה הצדקה וזה מה שעומד מאחורי
הפרסום.

מוזר כמה מומחים ליהדות קמו לנו מאז משה מנדלסון אב המומרים. ליברליות
סוציאליסטית הפכה לתורת היהודים בעיניהם, ולמען התורה הזו הם יותר חרדים
ואדוקים מהקיצוני שביושבי מאה שערים.

ככה זה. ולך זלמן כנראה אין שום קשר למסע ההכפשה הזה שעטוף באדרת צדקה.

בכבוד רב ובהוקרה,

היות שאנחנו חיים בשנות ה2000 עם תקשורת חודרנית ,ולו רק מבחינת ההסברה שלנו היינו צריכים להראות עד כמה אנחנו אנושיים היינו צריכים לעודד כאלה כמו דבירי..
ואני בהחלט מתייחס לכל הנושא מבחינה אנושית גרידא.

ראה את הרישא של דברי. אני לא כ"כ מאמין לגב' דבירי לגבי רמת הפעילות שלהן ונראה שהיא יותר רוצה להתפאר מאשר מה שנעשה באמת .

ואם היא רוצה לעשות מזה פרסום כדי לאסוף כסף -למי אכפת? שתעשה.

ומה לזה ולאנטישמיות?

על הרקע הזה, לקבוע שישראל הייתה מונעת את יחס הערבים כלפיה אילו
מנעה התעמרות בהם, זו הוצאת דיבה שכאילו היחס כלפיהם אינו עומד
בקריטריונים עולמיים, ואולי נובע ממגמתיות מסוימת, אולי אנטישמיות
עצמית.

בקשר לתודה לכובש הדעות במשנה חלוקות. אבל אפילו לשיטתך, הערבים לא
יכירו תודה לכל דבר שישראל תעשה וזה סותר את דבריך.

______

כולנו יודעים שלהפוך את לבנון לקולוניה זה לא היה נכון ב-82 ולא היה נכון גם ב2000. שליטה על עם אחר/ עזרה למנהיגים מקומיים לשלוט על האוכלוסיה/ קביעת מדיניות ותרבות שלטון אצל שכנינו וכו'... אנחנו יודעים שזו לא הדרך ( אלא אם אתה מוכן לקבל 3 מיליון פלסטינים כאזרחים במדינה...)

במקום לצאת מלבנון ללא הכרעה, ישראל הייתה צריכה ליצור לחץ צבאי שלא היה
מאפשר את קיום החיזבללה. במקום זה ארבע אמהות יצרו רוח גבית לנסראללה.

עם שרוצה להשמיד אותך ראוי להישמד. לפחות הוא ראוי להיות במצב שבו הוא לא
יכול לממש את זממו. העולם מסתדר יפה עם עמים נשלטים. מכל מקום, במציאות
הישראלית, היה צורך בקרטר שיכיר בזכויות הפלשתינאים כדי שיתחילו לדבר
עליהם כעם. כלומר, לא עם ולא בטיח. חלק מהעולם הערבי שזכויותיו הלאומיות
באות לידי ביטוי בהשמדת ישראל והיהודים.

אני לא יודע מה הייתה עמדתם של הבנים שנהרגו או נפצעו. מכל מקום, אין
לנכה צה"ל יותר הבנה או אחריות לגבי עתיד המדינה מלפרס שעד כמה שאני יודע
מעולם לא הסתכן באופן פיזי. זה שאבנרי איבד את מבושיו בהיותו בשועלי
שמשון לא נותן לו הבנה או נאמנות יתירה לגורל עם ישראל מזו של ש"ג בקריה.

אז הורים בשכול ראויים לתמיכה ולהזדהות בכאבם, אבל אין להם זכות לגרום
לאחרים לאבד את חייהם עקב השקפת חיים שבדרך כלל הייתה שם לפני השכול.

מינוי מנהיגים:
- לבנון, עירק, גרמניה, הגוש המזרחי, יפן וכו'

התנהלות עמים:
- ביטוי מעורפל

קולוניאליזם:
- ישראל איננה קולוניאליסטית.
קולוניאליזם בטיבט פועל ללא מיצרים.
הקולוניות בארגנטינה אוסטרליה וארה"ב הצליחו מעבר למשוער. הילידים
התערו ונספגו יפה בקרקע הפורייה ובדפי ההיסטוריה ולמעשה נעלמו.
(מנע ממני את הצורך לכתוב על תנועות מחודשות כמו הילידים באוסטרליה.
מבחינה מעשית הם יוק.)

עם שבא להשמידך הורד לו את הראש:
- קצת תמוה. אתה מציע שהיה על ישראל לערוף את הערבים ב-1948?

הכניסה ללבנון ב-82 היתה נכונה... אבל "לכול סוף יש גם סוף"
- סוף יש רק אם משיגים מטרות. אם נסוגים מבלי להשיג מטרות, זה נחשב
למפלה. על מפלה משלמים בדם. זו אמרת כנף שיש בידי אם לא להוכיח מתמטית,
להראות את חוקיותה.

אל לנו לדון אם שכולה בצערה. נכון, מכובד. עדיין הדיון במעשיה הוא לגטימי ולמעלה מכך. אבלה אינו כסות עיניים לכל שיגיונותיה!

"לא תראו"
שבת 24.2 ב-13.00 באום-אל-פחם בגלריה לאמנות: פתיחת
התערוכה "לא תראו" בהשתתפות אמנים ערבים ויהודים ופתיחת מרכז מידע במוזיאון.
פרטים: 04-
6315257.

מגזין הכיבוש

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=19403
===

לא תִראו – תערוכה על המציאות במחסומים

ובאתר של מחסום

http://www.mahsom.com/article.php?id=4734

לא תִראו – תערוכה על המציאות במחסומים
"אנחנו לא רואים, כי אנחנו לא עדים ישירים לסבל האנושי וחווים אותו בתיווך עיתונאי. אנחנו לא רואים את הסבל, משום שהתרגלנו לדימויים ולבנו גס. אנחנו לא רואים, משום שאנחנו בוחרים לא לקחת אחריות מוסרית"
מאת: סאמי עלי, 16.02.2007

עבודה של דוראר בכרי
בשבת הקרוב תפתח בגלריה לאמנות באום אל-פחם התערוכה "לא תִראו", העוסקת במציאות המחסומים ומעברי הגבול בשטחים הכבושים ובמצבם הקיומי המסויט של אנשים במצור, אשר גורלם נשלט בידי אחרים.
העבודות המשתתפות בתערוכה מתייחסות למציאות במחסומים, חלקן באופן קונקרטי וחלקן באופן סימבולי-מטאפורי. "בכל אחת מהעבודות גלומה התימה של 'נוכח-נעדר' או 'נוכח-שקוף', במובן קיומי, מוסרי ואסתטי: כתגובה לקבוצה אנושית, שלכאורה אין לה פנים, וכתגובה להעדפה הרווחת שלא לראות. וכפועל של אמנות שנאמנה למקום", כותבת אוצרת התערוכה רומן שוב.
"לא תראו", שמה של התערוכה הנוכחית, מתכתב גם עם שמה של התערוכה "אפשר היה לראות הכל", שאצרה אריאלה אזולאי והוצגה בגלריה באום אל-פחם ב-2004. אזולאי כתבה בזמנו: "למרות שהראיות מצולמות, מתועדות בווידיאו או מיוצגות בדימוי מצויר, האסון נותר בדרך-כלל בלתי נראה. לא כל מי שמביט רואה. כדי לראות דרושה התכוונות מיוחדת, הבאה לידי ביטוי באחריות של צופה כלפי הנראה ... 'אפשר היה לראות הכול', יאמרו אנשים בעתיד… העתיד הזה כבר כאן".
"לכו למחסומים, ראו במו עיניכם. כאן בתערוכה, לא תראו", מדגישים מארגני התערוכה "לא תראו", שמשתתפים בה אמנים ערבים ויהודים. בין המשתתפים פריד אבו שקרה, חנא פרח, דוראר בכרי, דינה שוהם, תמיר שיר, אריאלה שביד, ח'דר וישאחי, פואד אע'באריה, נסרין אבו בכר ואחרים.
פריד אבו שקרה מציג בתערוכה את העבודה "צעצועי חול". הוא מכסה כלי נשק בחול והופך אותו לדבר מה פיסולי, לצעצוע, ובו בזמן הופך הנשק לתבליט חול. הצעצוע הופך למטאפורה לתבנית נוף המולדת העקובה מדם.

עבודה של נסרין אבו בכר
פואד אע'באריה מבקש לדבר על מתחים. הוא יוצר את עבודותיו כשהוא נאבק לאזן בין קטבים: מסורתי-המצאתי, תבניתי-פרוע, מרוכז-מפוזר, חשוך-מואר, נחשף- נסתר, אמיתי-מזויף. הוא מייצר בדייקנות אורנומנטיקה מסורתית ומדבר על תרבות ועל שורשים, ואז שולח יד להרוס את הסדר, למשוך מהפיח צורות פרועות, מופשטות. בין היתר, הוא בוחר בפיח השחור, תוצר "מלוכלך" של שריפה, כחומר גלם לעבודה, ואז באמצעות אקריליק מנסה לזייף שריפה אמיתית.
נסרין אבו בכר, מציבה יציקות בטון עם קונסטרוקציות ברזל בתוך מכנסי ג'ינס של פועלי בניין. נוכחות היציקות בתוך בגדי הפועל והעדר הדמות עצמה, מאזכרות את יציקות הבטון בחביות הפח של מנאל מחאמיד, המוצבות בגלריה מאז התערוכה "אפשר היה לראות הכל". חצאי הגופים עומדים בשורה, כקבוצת כוח, כמחסום, כהפגנת נוכחות. הבטון יעשה את שלו.
"לא תראו" זה גם "לא תפחדו". אל תפחדו, לכו תראו.

התערוכה תפתח בשבת, 24 בפברואר 2007 בשעה 13:00 בגלריה לאמנות באום אל-פחם. הנעילה ב- 10 במאי 2007.

אוצרת התערוכה: מורן שוב.

האמנים המשתתפים:
מחסום Watch, גיא רז, תמיר שר, פריד אבו שקרה, אסנת קרסננסקי, מרב שין בן-אלון, דינה שהם וחנא פרח, דוראר בכרי, אריאלה שביד, אסתי צאל, נעמה יוריה, אסף עברון, נעמה מילר, עדי קפלן ושחר כרמל, ח'דר ושאחי, איתן הלר, ג'ק פאבר, פואד אע'באריה, דודיק אופנהיים ואמנון דקל, נסרין אבו בכר, יואב בן-דב, יוחאי מטוס

====

באתר על צד שמאל

על תערוכה שבוטלה

תערוכת מחסום watch: חופש הביטוי או חופש הביטול
ביטול התערוכה במבנה של עיריית באר-שבע – אור אדום לשמאל הישראלי
מאת נפתלי רז

http://www.livecity.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=166915&depart_id=23941

***
שחף אשמח אם תפתח אשכול לנושא גם בפורום המסמכים שנוכל להוסיף חופשי ו"להגיב בחזרה" מה מתי וכמה שצריך..

אין ספק שזה נושא טעון מאד וקיומי חשוב..
ברכה והצלחה.

כדי שלא תטעה שוב, הרי לך הפירוש המדויק:

אנקדוטה - בדיחה, הלצה, מהתלה, סיפור (מילון אבינאון)

פּוּאֶנְטָה שֵם נ' - main point, intention

http://he.wiktionary.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%94

בכל אופן, אימו של ג'וליאנו הייתה בעבר בהגנה, אבל אחרי קום המדינה התחתנה עם ערבי (אולי אפילו פלסטיני)...

לפני כמה שנים היא החליטה שהסבל אותו סובלים הפלסטינים הוא גדול מדי, והיא החליטה להקים תיאטרון ילדים בג'נין.

היא, הבן שלה, ועוד כל מיני אנשים בשיתוף עם הפלסטינים, העבירו להם שיעורי משחק ועוד כל מיני דברים, העשרה כללית וכו', ומילאו להם את זמנן הפנוי...

אלא ש...

בהמשך הסרט, מראים מה קרה לאותם ילדים כעבור כמה שנים.

כמה מהם חוסלו על ידי השב"כ, כמה אחרים ביצעו פיגועים או ניסו לבצע פיגועים...

בחלק מהסרט, המלמה נמצאת בצד הפלסטיני של הלחימה - כלומר, מול החיילים הישראלים. רואה איך המחבלים זזים ממקום למקום, איך הם יורים על הכוחות הישראלים, וזו מצלמה ישראלית, ממש בשירות האויב!!!

כבר כתבתי כאן בתגובה הקודמת שלי באשכול הזה, שבמהלך השירות הצבאי שלי שירתתי במחסומים, ועיכבנו עשרות דרושים לחקירה בשביל השב"כ. ביניהם, היו גם כמה פצצות מתקתקות...

וכמעט בכל פעם שנשות ווטש היו במחסום, הן הפריעו לנו לבודד כראוי את המעוכבים. הן ממש העדיפו לטפל באויב, תוך כדי הפרעה לנו - צה"ל.

אם זה לא בגידה, אז אני לא יודע מה כן...

והנה כתבה על הסרט (לא קראתי אותה, הספיק לי לראות את הסרט ולהשתתף בדיון שלאחריו).

הילד של ארנה

מאת אורי קליין

סרטו של ג'וליאנו מר חמיס, "הילדים של ארנה", שישודר בערוץ 8 מחר ומחרתיים, משרטט את דיוקנה של אמו, אך גם מספר על חייהם ומותם של ילדי מחנה הפליטים בג'נין שהתבגרו לתוך האינתיפאדה. "היה לי ברור שישתמשו בסרט כעלה תאנה לדמוקרטיה הישראלית, אבל לא יכולתי למנוע את זה", הוא אומר בראיון
"הילדים של ארנה", סרטו התיעודי היפה והחשוב של ג'וליאנו מר חמיס, שישודר במוצאי שבת וביום ראשון בערוץ 21:10) 8), הופק בכמה שלבים. "תמיד צילמתי", מספר מר חמיס, "אבל מעולם לא היתה לי מחשבה ברורה מה אעשה עם החומר שצילמתי במשך שנים בג'נין". אמו של מר חמיס, ארנה, הקימה במחנה הפליטים בתי חינוך לילדים, והוא עצמו היה מגיע לשם אתה ומדריך את חוג התיאטרון. "כשהמפיקה אסנת טרבלסי פנתה אלי והציעה לי לעשות סרט על ארנה", הוא ממשיך, "היססתי במשך זמן רב, בעיקר מכיוון שארנה לא רצתה שאעשה את הסרט. היא פחדה שתהיה בו מידה של פולחן אישיות שהיא התנגדה לו".

בסוף הסכים, "מתוך מחשבה שנראה מה יהיה: יהיה כסף, נעשה את הסרט; לא יהיה כסף, לא נעשה אותו. אמי חלתה בסרטן, וביום שבו קיבלנו הודעה שהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה אישרה תקציב לסרט, הודיעו לנו שנותרה לה שנה אחת לחיות. באותו רגע, שהיה כמובן מאוד אמוציונלי מבחינתי, החלטתי סופית שאעשה את הסרט. ככל שהצילומים התקדמו, כך התקדמה המחלה של ארנה, והסרט החל לעסוק יותר ויותר במחלת הסרטן ופחות ופחות בג'נין".

לדבריו, אמו הבחינה בכך, ובשלב מסוים ביקשה ממנו להפסיק את הצילומים: "היא התחננה שאם אני כבר עושה עליה סרט, אז שדמותה תשמש אמצעי לדיון בקשת רחבה יותר של נושאים. היא לא רצתה שהסרט יהיה רק עליה ועל המחלה שלה, שמטבע הדברים היו הנושאים שהתחברתי אליהם באופן ישיר ומיידי. ואמנם, כמה ימים לפני מותה הפסקתי את צילומי הסרט. הפעם האחרונה שצילמתי אותה היתה כשהיא ביקרה בפעם האחרונה בג'נין, והביקור הזה מופיע כעת ב'הילדים של ארנה'".

לאחר מותה בפברואר 1995 גנז מר חמיס את הסרט. "אמנם נכנסתי עם החומר שצילמתי עד אז לחדר עריכה למשך שבועיים-שלושה", הוא אומר, "רציתי לבדוק מה אני יכול לעשות אתו, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל מבחינה רגשית להתמודד אתו. חשבתי אפילו להעביר את החומר לבמאי אחר, אבל גם זה לא נראה לי פתרון נכון, והעסק התמוסס בהדרגה.

"ואז, כעבור זמן, ישבתי יום אחד בביתי מול הטלוויזיה, וראיתי על המסך את הפנים של יוסף, אחד הילדים שהופיעו בתיאטרון שהקימה ארנה. הוא נהרג בפעולת התאבדות שביצע בחדרה. צילצלתי לאסנת, המפיקה, ואמרתי לה: 'יוסף ביצע פעולת התאבדות. אני נוסע לג'נין כדי לבדוק איך ולמה. את יכולה לקנות מצלמה?' היא קנתה מצלמה, וכך התחיל החלק האחרון של צילומי הסרט. ערכתי אותו במשך חמישה חודשים עם הבמאי והעורך ההולנדי דניאל דניאל, שהצטרף לעשיית הסרט". הסרט יצא להקרנות בסינמטקים ובפסטיבלים במארס השנה.

לקרוע את המסיכה מעל פני המפלצת

התוצאה היא סרט שיש בו תעוזה גדולה והגינות גדולה לא פחות. הוא אינו מונע על ידי מחשבה תיאורטית מרוחקת, אלא בוקע מהלב והנשמה. זהו סרט שמביע מידה גדולה של הזדהות, מעורבות ומחויבות, ונהפך בסופו של דבר ליצירה שאנושיותה גוברת על כל מכשלה אידיאולוגית שניצבת בדרכה. הסרט זכה בפרסים שונים בפסטיבלי קולנוע בעולם - בטורונטו, באמסטרדם, בצ'כיה ובפסטיבל טרייבקה בניו יורק.

"הילדים של ארנה" משוטט קדימה ואחורה בעשר השנים שקדמו לקרבות שהתרחשו במחנה הפליטים בג'נין באפריל 2002, בעת מבצע "חומת מגן", שבהם נהרסו בין השאר בתי הילדים והתיאטרון שהקימה ארנה מר חמיס. הסרט משרטט את דיוקן אמו של הבמאי, אך גם מספר את סיפור חייהם ומותם של כמה דמויות נוספות, ילדי המחנה בג'נין שהתבגרו לתוך האינתיפאדה, ובהם יוסף ושלושה מחבריו, אשרף, עלא ונידאל.

מה בסופו של דבר היתה המטרה שלך בעשיית הסרט?

מר חמיס: "אחד הדברים המרכזיים שעניינו אותי היה דמותו של יוסף המתאבד. זה היה הגרעין שסביבו בניתי את הסרט כולו. הרגשתי שדמותו וסיפורו של יוסף מספקים לי הזדמנות לקרוע מעל פני המפלצת את המסיכה שמכסה אותה, ולגלות את פני הילד שנמצאים מתחתיה".

איזו מפלצת?

"המחבלים המתאבדים, כפי שהם מצטיירים בתודעה הישראלית. רציתי להראות שמאחורי כל מתאבד יש סיפור, יש דמות, יש מישהו שהיה פעם ילד. רציתי בכוונה לגרום לצופים להתאהב בילדים עוד לפני שהם לומדים מה קרה להם, כדי שמותם לא יהיה סתם עוד עובדה סטטיסטית. אני חושב שמה שמבהיל את הישראלים יותר מכל הוא שיכול להיות איזשהו היגיון במעשה של המתאבדים. אם מסבירים את התופעה אך ורק במונחים של דת ופנאטיות וטירוף ושנאה תהומית בלתי מבוקרת ולא רציונלית, אולי קל יותר להתמודד אתה מאשר אם חושפים את ההיגיון שקיים בה, ועוד יותר מכך - את הפנים האנושיות שלה".

אין זה דבר קל לעשותו, בוודאי במציאות הישראלית העכשווית, ויותר מכל מופתע מר חמיס מהתגובות לסרטו, הן בישראל והן בחו"ל. הוא מספר, למשל, על הקרנה של הסרט באמסטרדם, שבה נכחו גם יהודים וגם ערבים, גם ישראלים וגם פלשתינאים, ובסופה ניגשו אליו רבים, כולם עם עיניים אדומות מבכי, כדי להביע את התרגשותם. "אמרתי לעצמי שמשהו כאן לא בסדר", הוא אומר, "שלא יכול להיות שהסרט עובד על חתך כל כך רחב של האוכלוסייה. אבל כיום אני יכול להצביע על כמה סיבות מדוע זה קורה".

לא כל הסיבות האלה מוצאות חן בעיני מר חמיס, שבעקבות עשיית הסרט וחשיפתו לפני הקהל בישראל ובחו"ל הוא מגלה עד כמה אידיאולוגיה היא עניין חמקמק. בתשובה לשאלה אם היו ניסיונות בישראל לצנזר את סרטו, הוא משיב, "מה פתאום? להיפך אפילו", וקשה להבין אם הוא מרוצה או מאוכזב מכך. מר חמיס מספר על הניסיונות הרבים שעשה משרד החוץ להקרין את הסרט במסגרות רשמיות, מכיוון שלדעת דובריו הוא משרת היטב דווקא את התעמולה הישראלית. לתפישתם, הסרט מוכיח שלא בוצע טבח בג'נין וצה"ל נאלץ להילחם במחנה נגד לוחמים מיומנים, שלרשותם עמד כוח אש ניכר, ולא נגד נשים וילדים.

יתרה מזאת: לשיטתם, עצם קיומו של הסרט ונכונותה של ישראל להציג אותו מוכיחים שאכן קיימת כאן דמוקרטיה. עובדה, הפקה של סרט מהסוג הזה התאפשרה בכספי קרן שממומנת על ידי משרד החינוך והתרבות. "כשעשיתי את הסרט היה לי ברור שזה מה שיקרה", אומר מר חמיס, "שישתמשו בו כעלה תאנה לדמוקרטיה הישראלית, אבל לא יכולתי למנוע את זה". הוא מאמין ש"חיבוק הדוב" של הממסד, כפי שהוא מכנה זאת, שרוצה לנצל את הסרט לצרכיו (הוא אומר שעד כה סירב לכל הצעה כזאת), נובע מהאופן שבו הציג את דמותה של אמו.

מקווה שאמא תסלח לי

"אם יש לי חרטה גדולה אחת בכל מה שקשור בסרט, ואני מקווה שאמא שלי תסלח לי, זה שלא הפקעתי את הדמות שלה מההקשר היהודי-הציוני-הישראלי", אומר מר חמיס, "היא הפקיעה את עצמה מההקשר הזה כבן אדם פוליטי. היא הפנתה לו גב, יצאה נגדו. היא לא התנגדה רק לכיבוש; היא התנגדה למה שהיא כינתה 'הקולוניאליזם הציוני'. היא נאבקה למען מדינה דמוקרטית חילונית לכל אזרחיה. היא הפקיעה את עצמה מהמחנה הישראלי, והצטרפה לאינתיפאדה בג'נין. היא נחשבה בחברה הישראלית לבוגדת.

"זה ברור, למשל, מהנאום שהיא נושאת בסרט שבו היא קוראת לילדים להיאבק על זכותם לבית, לעצמאות ולחופש. זו קריאה לצאת למלחמה נגד ישראל, נגד העם שלה. אבל האופן שבו היא מוצגת בסרט אינו עושה בסופו של דבר צדק מוחלט עם דמותה ואמונותיה כפי שהן היו. לא הלכתי עם זה רחוק יותר, מכיוון שפחדתי לעשות פוליטיזציה מיותרת לדמות שלה. נכנעתי באיזשהו מקום ללחץ של המפיקים ההולנדים, שבחוכמתם ובניסיונם הרב הבינו שאם אעשה פוליטיזציה רבה מדי לדמותה של ארנה, נאבד עוד כמה צופים ועוד כמה תחנות טלוויזיה, שלא יסכימו לשדר את הסרט.

"בעקבות זאת, הדמות של ארנה בסרט נשארה מחוברת במובן השבטי, האתני והלאומי לצד הישראלי. היא הנציגה שלו בסרט, ועל כך אני מצטער היום. מכיוון שכך, הצד הישראלי יכול לנצל את דמותה לצרכיו. כשהסרט הוקרן בפסטיבל בסיציליה, הנציגים של מצרים ואלג'יריה שנכחו בהקרנה יצאו בהפגנתיות מהאולם באמצע הסרט. כשביררתי למה, התברר שזה בגלל סצינה בסרט, שבה יוסף אומר שלא היה אפילו ערבי אחד שנקף אצבע כדי לעזור לתושבים במחנה, ורק אשה יהודייה אחת באה והקימה בו בתי ילדים ותיאטרון".

האם היותך בן לאם יהודייה ואב ערבי היתה גורם בעל חשיבות מבחינתך בעשיית הסרט?

"גורם מכריע, ולא רק משום שבגלל היותי אזרח ישראלי, ששירת בצה"ל ודובר עברית, יכולתי לנוע בשטחים וקיבלתי יחס טוב יותר במחסומים לעומת הפלשתינאים. אחד הדברים המרכזיים שעניינו אותי בעשיית הסרט היה התמוססות הזהויות בשני הצדדים - לא רק של ארנה ושלי, אלא גם של הפלשתינאים שחיים לצד הישראלים ובתוכם.

"בזמן עשיית הסרט עברתי תהליך שלא הייתי מכנה אותו חזרה לצד הערבי שלי, אלא שינוי בהדגשים התרבותיים, האתניים והלאומיים שקיימים בתוכי. אם פעם המעורבות שלי בכל מה שנוגע לשפה, לעשייה ולהתקשרות עם בני אדם היתה יותר בצד היהודי-הישראלי, היום זה בדיוק הפוך. אני ניתק מהצד היהודי-הישראלי ומוצא לעצמי איזו קרקע חדשה להתקיימות גם כאדם פוליטי וגם כאדם יוצר.

"בשנים האחרונות נעתי בתוך החברה היהודית כמו נטע זר ברמות שלא יכולתי לשאת. זה היה כל כך קשה שלא יכולתי עוד לעלות על במה ולהופיע לפני קהל ישראלי. במה זה אהבה, קהל זה לאהוב, ואני לא מסוגל לעשות את זה כרגע. אני יודע שזה זמני, אני יודע מה הסיבות לכך, אבל ככה זה כרגע, ובינתיים מה שאני מתכוון לעשות זה להמשיך לעשות סרטים - אם יתאפשר לי לעשות אותם, אם יתנו לי לעשות אותם".

מר חמיס מאמין שסרטו יכול לגרום שינוי. הוא מספר שפעמים רבות ניגשו אליו אנשים שצפו בו ואמרו לו שהוא שינה אותם, שכעת הם מבינים ומרגישים דברים אחרת. סרטו של מר חמיס מעורר תקווה, משום שהוא מצליח לחשוף את העובדה שלפלשתינאים ולנו יש גורל דומה, טרגדיה משותפת, זעם וייאוש משותפים, ומעל לכל - הכוח לשים סוף לסכסוך הנורא שמתרחש כאן. "הילדים של ארנה" הוא בעיני סרט שמעורר תקווה גם מכיוון שהוא אומר שבתוך האפילה הזאת יש אורות קטנים; אחד מהם הוא הסרט הזה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=476002

כלומר, למעשה, גם כבוד השחקן ג'וליאנו מר חמיס מצדיק את הטרור ואת המתאבדים. צריך להבין אותם.

אולי בתור ילדים הם היו חמודים. אבל הם גדלו להיות רוצחים.

לא אני אמרתי: רצח הוא רצח הוא רצח!!!

צריך לתעב רוצחים, במיוחד כאלו שרוצחים במכוון אזרחים תמימים על לא עוול בכפם, ולא משנה מה הסיבה.

המחבלים לא מנהלים מאבק לגיטימי. הם רוצחים אזרחים.

מידע נוסף ניתן לראות גם ב:

http://www.arna.info/Arna/movie.php?lang=heb

http://breitman.homestead.com/films/arna.html

ציטוט מתוך הלינק האחרון:

"הילדים של ארנה" הוא מסמך הכרחי לכל מי שחושב שהוא יודע משהו על הסכסו הישראלי-פלשתינאי. הוא מתעד באופן הירואי תהליך ארוך-שנים שבו הופכים ילדים חמודים ומקסימים ללוחמי-מחתרת, ממש כמו גאולה כהן, אברהם שטרן, יצחק שמיר ואחרים, בשם המאבק האנושי הנצחי לחירות. הם מוכנים למות כי אין להם בשביל מה לחיות. הם נאבקים מפני שאף אחד אחר לא יעשה זאת עבורם. הם משתמשים בנשק חם, מפני שהצבא משתמש בטנקים, נגמ"שים ומסוקים. הם מתפוצצים בקרב אוכלוסיה ישראלית מפני שאותה אוכלוסיה ישראלית שללה מהם את זכויותיהם הבסיסיות, ושלחה צבא אולטרה-מודרני שיפוצץ להם את הבתים, המשפחות והחברים. אנחנו מסרבים לקלוט את העובדות הללו, כי אנחנו חיים ב'מטריקס' של צדקנות ישראלית עיוורת, שמבוססת על ניתוק הולך וגובר עם המציאות כפי שהיא. הסרט הזה הוציא אותי מן ה'מטריקס' העלוב הזה.

כאן, משווה הכותב(ת) בין המחתרות היהודיות (לח"י ואצ"ל) למתאבדים הפלסטיניים!!! הוא (או היא) מצדיק(ה) את הטרור!!!

המחתרות היהודיות מלפני קום המדינה, עד כמה שאני יודע, לא פגעו במכוון באזרחים תמימים!!! למשל, לפני הפיצוץ של מלון המלך דוד, ניתנה התראה מראש!

הפעולות היו אסטרטגיות כדוגמת ליל הגשרים!!!

הפעולות כוונו כנגד צבא, לא כנגד אזרחים!!!

כמו כן, היו גם פעולות תגמול על פיגועים בתוך יישובים ישראלים דאז, כדי לומר למחבלים של אז שיחשבו פעמיים לפני שהם יוצאים לרצוח עוד יהודים!!!

אבל אין שום קשר בין המחתרות היהודיות לבין ארגוני הטרור הפלסטיניים של היום. זה פשע לעשות השוואות מעין אלו.

זה מה שקורה כשחושבים על הצד השני יותר מאשר על עצמנו!!!

כמו שמופיע בחתימתו של אחד מהכותבים בפורום (ציטוט לא מדויק):

איינשטיין: לשני דברים אין גבול: ליקום ולטמטום.

כמו כן, יש לציין ששני הקישורים הללו הופיעו ראשונים בגוגל רק על השם של השחקן ג'וליאנו מר, עוד לפני שנזכרתי בשם הסרט...