''מתי שותק שמעון פרס?''  

מתי שותק שמעון פרס?
מאת: יוסף "עבו" עברון | פורסם: כ"א אב תשס"ז 5.8.2007


שגריר צרפת, אלן פיירה, עונד ליוסף עבו עברון את אות
"אביר מסדר הכבוד" מטעם נשיא צרפת, באולם בית העירייה בצפת.
http://www.abbo.org/page.asp?id=10
יוסף "עבו" עברון, הוא סופר ועיתונאי. שימש בין היתר ככתב מדיני של השבועון "מבט חדש" וביטאונה של רפ"י (הפלג האקטיביסטי שפרש ממפא"י בשנות השישים בראשותו של בן גוריון). הכיר מקרוב את שמעון פרס, ואף כתב את הספר הראשון שפורסם אודותיו: "ביום סגריר" (מאחורי הקלעים של מבצע סואץ)
http://www.abbo.org/family5_2.asp?print=y

כזה הוא שמעון לכל אורך מסלול חייו.

פחות משלושה שבועות חלפו מאז כניסתו של שמעון פרס לארמון הנשיאות, לא עבר יום בלי שיצא באיזו הצהרה פוליטית חדשה בכל נושא שעל הפרק או שהזדמן לו באקראי. בשבועיים הראשונים בלבד, מאז היבחרו, הספיק להתראיין לשלושים כלי תקשורת ברחבי העולם, וזהו רק אפס קצהו של לשונו הנטויה...

כזה הוא שמעון לכל אורך מסלול חייו. הימים ששמו אינו מוזכר בכלי התקשורת (לטובה או לרעה) הם הימים הקודרים ביותר בתולדותיו.

אך היה יום אחד בשבוע שעבר שבו העדיף הנשיא שמעון למלא את פיו מים. היה זה ביום שני, ה- 30 ליולי 2007 , היום שבו יצא שר הביטחון בהתקפת זעם נגד המשתמטים משירות בצה"ל: "הגיע הזמן לחזור אל הימים שבהם לשרת בצה"ל היה זכות וכבוד, ולהשתמט היה כמו לשאת אות קין על מצח...", הכריז אהוד ברק. והנשיא שמעון שמע, ושלא כדרכו שתק.

הוא העדיף את בגדי השרד על פני המדים של צה"ל

הוא שתק מכיוון שהוא עדיין נושא על מצחו את אות הקין של ההשתמטות משירות בצה"ל. זוהי אות שלא תמחה לעולם, והמלווה אותו לכל אורך דרכו הפוליטית. "התחננתי לפניו להתגייס לשירות מקוצר ואפילו נכון הייתי לאפשר לו לעבור קורס מיוחד לקצונה", אך הוא מיאן אפילו לדון בכך..." , סיפר לי רב אלוף חיים לסקוב, הרמטכ"ל ה-5 של צה"ל באחד מראיונותיי עימו בשנות ה-60.

על "מלחמת הקוממיות" השקיף פרס ממקום מושבו המרווח במטה הכללי שעל שפת ימה של תל אביב. יחד עם עוד אחד עשר מבין עובדי המטה טיפס במאי 1948 על גג "הבית האדום", קיבל כרטיס מגויס (השמור עמו בגאווה עד היום), ובזה תמה פארסת הגיוס שלו ועימה הפרק הצבאי בחייו.

הוא העדיף את בגדי השרד על פני המדים של צה"ל, מה שלא הקנה לו כבוד בעיניהם של רבים מקציני הפיקוד במלחמות ישראל ובראשם משה דיין שלא פעם התייחס אליו בזלזול מופגן. אך מי שהגדיל מכולם להבין את טיבו היה יצחק רבין שבתוקף המסיבות "נאנס" לקבל אותו כשר ביטחון בממשלתו: "לא חשבתי ששמעון פרס מתאים לתפקיד שר הביטחון, משום שהוא מעולם לא שירת בצה"ל... קיבלתי אותו לתפקיד בלב כבד. זו הייתה טעות. ידעתי שאצטער עליה ואשלם את מלוא המחיר", אמר.

דברי הביקורת החריפים שהשמיע לפני ימים אחדים שר הביטחון, אהוד ברק, על הדה-לגיטימציה שזוכה לו השירות הצבאי בחברה הישראלית הסעירו את הציבור ברחבי המדינה. עשרות חברים ב"פורום ההורים לשוויון בנטל" וארגונים נוספים ערכו מסע אלונקות בלב תל - אביב במחאה על תופעת ההשתמטות משירות צבאי. מירי בראון מ"פורום הורים לשוויון" וממארגני המסע הסבירה ל-ynet, כי נתוני ההשתמטות שפורסמו לאחרונה זעזעו אותה. "אנחנו ההורים מחנכים לנתינה והדבר הזה פוגע בחוסן הלאומי... לא ייתכן שמישהו עושה את העבודה, בעוד שאחרים מפתחים קריירה".

ומה על המשתמטים מצה"ל בנימוק של "מצפונם אמונתם"

את האצבע המאשימה מכוונים כמעט הכל אוטומטית לעבר חוק טל המשחררת אחוז ניכר מקרב הנוער הדתי משירות צבאי בנימוק ש"תורתם אומנותם", אך משום מה שוכחים שראשיתה של המסורת הפציפיסטית בתוככי החברה היהודית בארץ נעוצה הרחק בשנות העשרים של המאה הקודמת, בתנועת "ברית שלום" שנוסדה ב-1925. נתן חופשי (אחד מחבריה הוותיקים) הקים ב-1947 את "אגודת סרבני המלחמה מטעמי מצפון בארץ-ישראל". מקרה הסירוב הראשון שזכה לתהודה ציבורית רבה היה זה של אמנון זכרוני ב-1953. לאחר מאסרים חוזרים ונשנים הוא פתח בסוף מאי 1954 בשביתת רעב, וכשלושה שבועות לאחר מכן בעקבות עצומות ומכתבים לשחרורו, קוצר עונשו. הוא שירת כמה חודשים בהג"א ללא מדים, עד ששוחרר מן הצבא. הוא לא היה המקרה היחידי של סרבני הגיוס לצה"ל שלא על רקע דתי.

בדברי הביקורת של ברק על תופעת ההשתמטות משירות בצה"ל הוא תקף בחריפות את "'הלגיטימציה לה זוכה תופעת ההשתמטות מכל קצוות החברה", החל ממרצים באוניברסיטה...ועד למעצבי דעת קהל המקדמים ומפרסמים גיבורי תרבות שהשתמטו מצה"ל...

אף מילה על המשתמטים הקלאסיים "שמצפונם אמונתם". הדבר הקל ביותר הוא לשוב ולהצביע על החרדים כמקור הרעה החולה. האם שמעון פרס הוא פחות חשוב לציון מ"אליל הנוער", אושרי כהן, כדוגמא חיה לצעירי הדור?

"ברק היה יכול לפרט את שמותיהם של אלילי נוער שהשתמטו משירות צבאי. למשל, אושרי כהן המשחק את המ"פ ב"בופור", אך הוא לא שירת בצבא", כותב יואל מרקוס ביום שישי שעבר ב"הארץ" תחת הכותרת: גט כריתות לחרדים. "אם ברק רוצה להיות באמת נאמן לקריאתו עליו לאזור עוז, להתעמת עם החרדים, לקרוא תיגר על חוק טל ולפעול לביטולו", מסכם מרקוס את מאמרו. "ממילא החרדים יתחברו בכל מצב למחנה הימני", הוא מרגיע את ברק.

אף מילה על המשתמטים הקלאסיים "שמצפונם אמונתם". הדבר הקל ביותר הוא לשוב ולהצביע על החרדים כמקור הרעה החולה. האם שמעון פרס הוא פחות חשוב לציון מ"אליל הנוער", אושרי כהן, כדוגמא חיה לצעירי הדור?

זוכרים את אמרתו הידועה של ג'ורג' ברנרד שו: " אם נגזר עלינו לשמש דוגמא לילדינו, מוטב שהדבר ייעשה כאזהרה ולא כמופת...".

הדוגמא המוחשית ביותר לכך היא, ללא ספק, נשיאה הנוכחי של מדינת ישראל, שמעון פרס.
http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/6859

********

*******

http://mizkar.ios.st/Front/Pages/pages.asp

******

יוסף עברון

קריסתה של מפלגת העבודה בהנהגתו של פרס
24.10.2005 (10:05)

הסופר והעיתונאי יוסף עבו עברון סבור "שהיו"ר הזמני" הפך את מפלגתו ללוויין נצחי החג סביב שרון

מפלגת העבודה בראשותו של פרס ספינה טובעת המיטלטלת ללא הגה, ללא מצפן, ללא כיוון, ללא מנהיג, ולאיש מראשיה לא אכפת. בהנהגתו של פרס הפכה יורשתה החוקית של מפא"י ההיסטורית ללוויין החג, ללא תכלית, סביב עגלתו של שרון. אין לה מה להציע לבוחריה, ומתפקדיה איבדו כל אמון בהנהגתה הנוכחית ומעדיפים את שרון כשראש הממשלה הבאה על פניו של שמעון פרס, שהפך בעיניהם לקריקטורה מעוררת גיחוך. באורח פרדוכסאלי, זוהי גם שאיפתו של פרס עצמו, שאינו מגלה שום נטייה לפרוש אי פעם מהקואליציה, או לפתוח במסע הסברה והתארגנות ערב הבחירות לכנסת הבאה. תוכניותיו מתמקדות סביב ציר אחד, כיצד לשרוד בממשלה לצידו של אריק שרון גם בכנסת ה-17 - אם לא באמצעות המפץ הגדול (הוא טרם אמר נואש), כבר מוכן באמתחתו קלף נוסף: המערך. "אנחנו הולכים בידיים כנועות לזרועותיו של אריק ודוחפים את פרס לכישלונו הגדול ביותר" – מזהיר בנימין בן אליעזר לאוזניים אטומות. הכול מודעים לכך, אך הייאוש במפלגת העבודה הוא כה גדול, שהבחירות אינן מעוררות עוד תקווה כלשהי ונציגיה בממשלה נאבקים על כל יום נוסף של הישרדות בשלטון ונתלים בכל תירוץ קלוש להצדיק את אי פרישתם מהממשלה.
לכתבה המלאה

בהתמודדות על הקדמת הפריימריז בליכוד – המפסידן העיקרי שמעון פרס

כשהכריז צחי הנגבי בשעת חצות של יום שני, 26 בספטמבר 2005, על ניצחונו הדחוק של אריק שרון על יריבו הראשי, בנימין נתניהו - הופנו כל הזרקורים אל שני המתמודדים המרכזיים בביתני התערוכה בתל אביב ודילגו, משום כך, על צלליתו המתחמקת של שחקן רפאים נוסף באותה מערכת בחירות חטופה, האדם ה ש ל י ש י, שמאחורי הקלעים, ו ה מ פ ס י ד ן העיקרי מאותה התמודדות, שמעון פרס

מ א ה ו א ר ב ע ה קולות בלבד הם שהפרידו בינו לבין התגשמותו של חלום המפץ הגדול, מפלטו הפוליטי האחרון של ה מ פ ס י ד ן הסדרתי. כל הסקרים ניבאו את ניצחונו של נתניהו; צעירים ממפלגת העבודה וממטה הסכם ז'נבה, בחולצות עם כתובות תמיכה בנתניהו ובהקדמת הפריימריז, נשלחו משעות הבוקר אל אזור הקלפיות, ושאגות העידוד שלהם, "ביבי! ביבי!" החרישו את האוזניים.

במטה העבודה שפשף היו"ר הזמני את ידיו בסיפוק. ואז, הקללה הרודפת אותו כל חייו שבה והדביקה אותו גם הפעם: מארת "הניצחון על הסף".

מ א ה ו א ר ב ע ה קולות מוטטו את כל מגדל הקלפים של שמעון פרס.
כך היה ב-1981 בבחירות לכנסת העשירית,, כשחצי אחוז (פחות מעשרת אלפים קולות) הפרידו אותו מראשות הממשלה; כך היה ב- 1996, בבחירות לכנסת ה- 14 , כשהפסיד לנתניהו בהפרש של אחוז אחד (49.5% מול 51.5% ). כך גם היה ב-23 בפברואר 1977 (בבחירות הפנימיות במרכז מפלגת העבודה), כשרבין הביס אותו בהפרש של 41 קולות.. וכך לאורך כל הקריירה הפוליטית רכש לעצמו את הכינוי של המפסידן הנצחי, בלע"ז: ה- LOOSER .

העוני יישוב הגליל – כל תירוץ יצלח לדבוק בכיסאות

חלום הבלהות של שמעון פרס הוא התסריט, שבו יאלץ להתמודד במערכת הבחירות הקרובה מול הליכוד בראשותו של אריק שרון. והסיוט הזה אינו מנת חלקו בלבד, הוא משותף לכל צמרת מפלגת העבודה בקואליציה הממשלתית. ככל שמתקרב מועד הבחירות לכנסת הבאה, כן גוברת שם הדאגה. .
לאחר תרועות הניצחון, "שהליכוד אימץ את דרכה", אין לה למפלגת העבודה מה להציע, וכדברי עוזי בנימין ב"הארץ" (9.10.2005): "ראשי מפלגת עבודה, שהזדרזו להודיע כי בדעתם להוסיף ולכהן בממשלת שרון, נדרשים להשיב: לשם מה ? אילו יעדים מציגים הם לשנה הקרובה? הסיסמה שכבר הספיקו לטבוע –'במקום להוציא את עצמנו מהממשלה, אנחנו רוצים להוציא את העוני מהמדינה' – נשמעת מזויפת, כפי שהיא, אכן, במקורה: העבודה הייתה שותפה, לפחות, בשנה האחרונה, למדיניות הכלכלית הקשורה בשמו של נתניהו. בדעתה גם לתת יד לאישור התקציב שהכין, בעיקר הוא – כיצד אפוא תפטור את המדינה ממצוקות הדלות והפערים החברתיים ?"

אכן, שאלה לעניין. אך התשובה לכך פשוטה ביותר: "מצוקת הדלות והפערים החברתיים בישראל" מעניינים את ראשי העבודה בקואליציה כשלג דאשתקד. מה שחשוב בעיניהם – בעיקר בעיניו של היו"ר "הזמני -נצחי" הוא המשך ההישרדות בשלטון - לשם כך, יהיה מוכן לבלוע כל צפרדע, אפילו את לעגם של חבריו להנהגה, על שסוף סוף "גילה את העוני בישראל". אם תדמית ה"רובין הוד" אינה עולה יפה, מה עם דיוקן החלוץ מיישב שממות הגליל ? "אם נפרוש מהקואליציה בדצמבר, יפסיקו מיד את המשאבים לגליל ויפנו אותם לעבר ההתנחלויות..." עיפעף בעיניו בהתחסדות אל מול העיתונאים.

וכמוהו כל חברי הקואליציה של מפלגתו – בלי הבדלי גיל או השקפה – כולל נציג הדור הצעיר, שר הפנים, אופיר (פז) פינס, שהצהיר חגיגית עם כניסתו לממשלה, "כי העבודה לא תישאר בקואליציה אלא עד לאחר ההינתקות..." זה היה כשההינתקות נראתה חזון רחוק... כשהתרחיש הושלם מהר יותר משציפו - מצאה עצמה העבודה לפתע פתאום, ערב הבחירות לכנסת ה-17 - חשופה במערומיה בזירה הפוליטית, ללא מנהיג נבחר, ללא מועד בטוח לפריימריז, ללא ספר בוחרים מאושר ותוך התכתשות פנימית חסרת תכלית, ואם לא די בכך: גם ללא כל תירוץ הגיוני להמשך הישארותה בממשלה.

בן אליעזר: דוחפים את פרס להתמודדות כדי שיפסיד בבחירות

"הייאוש ממפלגת העבודה הוא כל כך גדול, שהבחירות לא מעוררות תקווה כלשהי לשינוי", הכריז לאחרונה השר, מתן וילנאי, המתמודד על ראשות המפלגה, כשהוא מציג את שמעון פרס ולצידו תמרור, אין מוצא. על הפרסומים, שפרס מוביל בסקרים, העיר באירוניה: "אם כן, למה להתרגש מהבחירות הפנימיות, אשר מי שינצח בהן יפסיד אחר כך לליכוד ?!"- כאן גם התשובה לתמיכתו המפתיעה של ברק במועמדותו של פרס לראשות המפלגה – המתכון הבטוח לתבוסתה של התנועה בבחירות הקרובות לכנסת ונקמתו המתוקה בחברים שבעטו בו.

"מישהו החליט לוותר על ניצחון המפלגה בבחירות" – מגיב על כך בנימין בן אליעזר ב-YNET ומאשים את חבריו בהנהגה בניסיון להפוך את יו"ר המפלגה הנוכחי, השר שמעון פרס, למריונטה ולפיקציה. "כל אחד, משיקוליו הוא, דוחף את פרס להתמודדות, כדי שיפסיד בבחירות, ואז יתקיימו בחירות חדשות", טוען פואד. "הצעירים חושבים שזאת הזדמנות פז להיפטר מדור הביניים... הם יצרו אווירה של 'תנו לשמעון'... נוצרה קונספירציה מטורפת לרסק את המפלגה...אנחנו הולכים בידיים כנועות לזרועות של אריק שרון ודוחפים את פרס לכישלונו הגדול ביותר! פרס חושב שהם דוחפים אותו כיוון שהם אוהבים אותו ?!", הוא שואל באירוניה, "מה קרה לו? הפכו אותו לפיקציה ורוכבים לו על הגב...".

דרך תפקודו של היו"ר הזמני ואדישותו המוחלטת למתרחש בתנועה מעוררים מזה זמן רב תמיהות אצל יריביו ותומכיו כאחד. אך לפרס לא אכפת וזה כלל לא "מזיז לו". גם לא האפשרות, כי הפריימריז לראשות התנועה עמדו על סף דחייה בפעם השלישית בשל עתירתו של בנימין בן אליעזר (לכלול בספר הבוחרים למעלה מ-9000 מתפקדים, שנפסלו על ידי השופטת בדימוס, שרה פריש). "הייתי שמח לשמוע על כך את דעתו של היו"ר הזמני, שמעון פרס, שמזה שנתיים נוהג, כאילו מצב העבודה אינו אחריותו ואינו מעניינו", הגיב בזעם מתן וילנאי. והחרה החזיק אחריו, מגיש העתירה, פואד, באזהרתו החוזרת: "המפלגה מתפרקת – ופרס שותק...הוא מתנהג כאילו אין זו מפלגה שלו, וכאילו אינו עומד בראשה..."

קיפאון המחשבה בגיל 83 הצמיח לפרס רעיונות נפל מלפני 40 שנה

בן אליעזר לא ידע, אולי, עד כמה קלע בול. מפלגת העבודה מעניינת את פרס כל עוד יוכל להבטיח באמצעותה את המשך הישרדותו בצמרת השלטון. זאת ותו לא. "התרגיל המסריח" הבא נכון היה מזה זמן באמתחתו: המפץ הגדול. הרעיון, כשלעצמו, איננו חדש. הניסיון הראשון ליישמו היה ב-29 ביוני 1965, שעה שנטש את מפלגת העבודה (מפא"י דאז) ויזם את הקמתה של רפ"י (רשימת פועלי ישראל) בראשותו של דוד בן גוריון. הכישלון היה צורב. עשרה מנדטים! זה כל שזכתה בו רפ"י בבחירות לכנסת השישית (לעומת 45 של המערך ו-26 של גח"ל). תקוותו של פרס, שהשם של בן גוריון ימשוך אליו את כל מצביעי מפא"י הפוטנציאליים ויסייע לו לטפס לצמרת השלטון, התבררה כחסרת שחר.

כעבור ארבעים שנה הוא מנסה שוב להחיות את רעיון הנפל, הפעם עם שרון. לרגע נדמה היה שהכול הולך למישרין. במוחו הקודח כבר ראה עצמו ניצב במסיבת העיתונאים לצדו של אריק (עם לפיד או בלעדיו) ומכריז על הקמתה של המפלגת החדשה, שתלכד סביבה את בוחרי הליכוד והעבודה גם יחד.

הניצחון כבר היה בכיס, ווהנה באו 104 קולות והכריעו לטובתו של שרון – וחלום "המפץ הגדול" התנפץ לרסיסים.

ומה הלאה ?

ה ל א ה - ? למפלגת העבודה בראשותו של פרס אין הלאה.

בהנהגתו - הפכה יורשתה החוקית של מפא"י ההיסטורית לגלגל שישי או שביעי בעגלתו של אריאל שרון. היא קורסת לעיני כול, ללא מצפן, ללא כיוון, ללא מנהיג, ולאיש מראשיה כיום לא אכפת. הכול עסוקים שם במלחמת ההישרדות האישית ונראה, שגורל התנועה אינו מזיז להם כלל, ופחות מכול ליו"ר הזמני. למפלגת העבודה אין מה להציע לבוחריה, והעומדים בראשה יודעים זאת, וגם קהל מתפקדיה. מה תימה, אפוא, שכמחצית ממתפקדיה סבורים, "שאריאל שרון צריך להיות גם ראש הממשלה הבא ולא יו"ר מפלגתם, שמעון פרס ..." (סקר "הארץ"- 14.10.05 ).

באופן פרדוקסאלי , שמעון פרס מסכים עמם בכל לבו. כפי שצוין בתחילת המאמר, לשמעון פרס אין שום נטייה להתמודד עם אריק שרון על ראשות הממשלה. לשם כך, היה על העבודה לפרוש מהקואליציה ולפתוח במסע התארגנות אינטנסיבי לקראת הבחירות הקרובות. לתסריט הזה אין זכר באמתחתו של היו"ר הזמני. כל תוכניותיו סובבות סביב ציר אחד: כיצד לשרוד בממשלה לצידו של אריק שרון גם בכנסת ה-17; אם לא באמצעות המפץ הגדול (פרס טרם אמר נואש), ישלוף מאמתחתו קלף נוסף: המערך.

המערך היה שמם של שני גושים פרלמנטריים ממפלגות השמאל.

המערך הראשון הוקם ב-19 במאי 1965 בין מפא"י ואחדות העבודה, לקראת הבחירות לכנסת השישית וסימל, למעשה, את קיצה של אחדות העבודה כמפלגה עצמאית. (כעבור שלוש שנים התמזגה סופית עם מפא"י, שהסבה את שמה, למפלגת העבודה).

המערך השני הוקם ב-1969 בין מפלגת העבודה, למפ"ם. הדבר הביא להיחלשותה של מפ"ם ובסופו של דבר למחיקתה כמפלגה עצמאית. בבחירות לכנסת -12 התמודדה לבדה וזכתה ב-3 מנדטים בלבד, מה שגרם בהמשך הקדנציה לאיחודה עם רץ ושינוי ולהקמתה של מרץ.

מוסר ההשכל מתולדות המערכים המפלגתיים בישראל בארבעים השנים האחרונות מוביל למסקנה אחת: השותפות הקטנות חדלות להתקיים כמפלגות עצמאיות בסופו של התהליך. גורל דומה צפוי למפלגת העבודה, אם תעדיף מערך עם הליכוד (אפשרות תיאורטית שכמעט ואיננה ניתנת ליישום) על פני הליכה עצמאית .בבחירות לכנסת הבאה.

יפרשו רק אם יבעטו בהם

מבחינתו של פרס, בן ה-83 , עתידה של מפלגת העבודה (אחריו) חדל מכבר לשמש שיקול בהכרעותיו. מה שמניע את החלטותיו הוא המשך הישרדותו בשלטון. לשם כך, ייצמד בכל מחיר לספסלי הממשלה, לפחות, עד אפריל 2006 - הסיבוב השני בין נתניהו לשרון. לדעתו, אין כל ערובה ששרון ישוב וינצח, והמפץ הגדול יהיה אקטואלי מתמיד. בנקודה זו, לפחות, אין לפרס שום ויכוח עם עמיתיו בקואליציה. איש מהם אינו נוטה לוותר על כיסאו, כדי לחזור לספסלי האופוזיציה – אל המדבר הפוליטי הצחיח.

הנימוק שלא לפרוש מהממשלה אינו חשוב; "יישוב הגליל", "המאבק בעוני", "אם אפשר לצאת מהעוני בנובמבר 2005 , האם צריך לדחות זאת בשנה ?! "מה אני, משוגע ?" מגלגל פרס את עיניו השמיימה בהתחסדות ("הארץ" – 7.10.05).

לא, אין כאן שום טירוף דעת, רק צביעות לשמה, וכדברי מתן וילנאי במסיבת העיתונאים ב- 10.10.2005 : "יושב שמעון פרס עשרות שנים בממשלות ופתאום מגלה שיש עוני בארץ !?"

אך מה לעשות – ? הרי היה עסוק ראשו ורובו בפתרון מצוקות העוני של הפלשתינאים בעזה...

* כותב המאמר, הסופר והעיתונאי יוסף עבו עברון, שימש, בין היתר, כתב מדיני של שבועון "מבט חדש", ביטאונה של רפ"י (הפלג האקטיביסטי שפרש ממפא"י בשנות השישים בראשותו של בן גוריון). הכיר מקרוב את שמעון פרס ואף כתב את הספר הראשון שפורסם אודותיו, "ביום סגריר" (מאחורי הקלעים של מבצע סואץ 1956).

ספרים נוספים מפרי עטו: "סואץ מבט חדש" (הוצאת מודן), "התעשייה הביטחונית בישראל", "מגן ורומח", "גידי – המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל" - כולם "הוצאה לאור של משרד הביטחון").
http://news.havoda.co.il/Front/NewsNet/reports.asp?reportId=104595

********

שמעון פרס
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6137&forum=gil&omm=0

___________________