על ישראל לתקוף באו''ם - ולהפסיק להתגונן !!!  

בית המשפט יצטרך להכריע, האם ישו היה המשיח בנו של אלוהים, או נביא זוטר באיסלאם.

כמו כן יצטרך בית המשפט לקבוע האם הנביא מוחמד היה באמת מפקד צבא:

Freedom go to hell

http://www.youtube.com/watch?v=JW6PRABq4HM&feature=related

Support for defamation resolution drops – but a new, more sinister, attempt to introduce it looms at the UN

The resolution at the United Nations Human Rights Committee that seeks to outlaw “defamation of religion” was passed again this year, although with fewer votes in favour. The non-binding resolution, put forward by the 56-member Organisation of Islamic Conference, has been proposed and passed every year since 1999. The only religion mentioned in the resolution is Islam.

In 2007 the resolution had the support of 95 countries. By last year this dropped to 85 countries and this year it was 81. Similarly, the number of countries voting against the resolution increased from 50 last year to 55 this year and the number of abstentions rose from 42 to 43.

The latest text claims that “defamation of religions and incitement to religious hatred in general become aggravating factors that contribute to the denial of fundamental rights and freedoms of members of target groups” and expresses concern that “Islam is frequently and wrongly associated with human rights violations and terrorism”.

Support for the resolution peaked in 2006 when, after the cartoon controversy and the pope’s divisive address at the University of Regensburg, Germany, a total of 111 countries voted in favour in a General Assembly ballot.

The OIC is now changing its strategy and targeting a panel known as the “ad hoc committee on the elaboration of complementary international standards.” The committee’s function is to update the International Convention on the Elimination of All Forms of Racial Discrimination (ICERD) and other existing international human rights conventions, filling in “gaps” and ensuring that the conventions cover “all forms of contemporary racism, including incitement to racial and religious hatred”.

Article four of the ICERD prohibits the “dissemination of ideas based on racial superiority or hatred” and “incitement to racial discrimination, as well as acts of violence or incitement to such acts.” Now the Islamists want the “ad-hoc committee” to expand the racial focus to include religion.

In a position paper earlier this year, the U.S. Commission for International Religious Freedom warned that expanding provisions like the ICERD to cover religion “would undermine international human rights guarantees, including the freedom of religion” and “undermine the institutions that protect universal human rights worldwide”.

The U.S. Commission also noted that the U.N. treaty body established to oversee the ICERD, the Committee on the Elimination of all Forms of Racial Discrimination, said in a 2007 opinion paper that those drafting the convention never meant to include religion, and that “discrimination based exclusively on religious grounds was not intended to fall within the purview of the Convention.”

This was the maiden sally of the United States at the U.N. Human Rights Council, a resolution under the rubric of "promotion and protection of all human rights, civil, political, economic, social and cultural rights, including the right to development." Phew!

The measure was introduced by the U.S. and by Egypt, which, of course, has a long and sterling record as an insurer and defender of civilized liberties. After all, earlier this year, Freedom House gave the Cairo regime a ranking on its freedom of the press index, placing it with three other bastions of human rights at 128th out of 195 countries--a notch above the Central African Republic and a few notches below Congo (Brazzaville). Are we to expect that soon America will co-sponsor a motion with Saudi Arabia on the liberties of women?

The resolution passed in a voice vote, which means by acclamation. I am sure that the delegates from Cuba and China and other paragons of press freedom also shouted "aye" to the question. In any case, there was no "nay" or "abstain" recorded. So that settles it, I suppose, "freedom for all." Doubtless that the crime of insulting the president of Egypt, which can get you five years in jail, will vanish from the books ... and maybe from the courts, too. On the other hand, do not count on this.

The truth is that much of the resolution's text is utterly banal. And it will be banally violated by most of the governments that voted for it. But here and there are the Mickey Finns in the soothing drink...

Article 4, for example:

"Also expresses its concern that incidents of racial and religious intolerance, discrimination and related violence, as well as of negative stereotyping of religions and racial groups continue to rise around the world, and condemns, in this context, any advocacy of national, racial or religious hatred that constitutes incitement to discrimination, hostility or violence, and urges States to take effective measures, consistent with their international human rights obligations, to address and combat such incidents."

Please believe me: This is not a response to the stereotyping of Jews. That's a sacrosanct practice among the Muslims. It is a response to people who wonder why the world of Islam stood still.

Or Article 6:

"Stresses that condemning and addressing, in accordance with international human rights obligations, including those regarding equal protection of the law, any advocacy of national, racial or religious hatred that constitutes incitement to discrimination, hostility or violence is an important safeguard to ensure the enjoyment of human rights and fundamental freedoms of all, particularly minorities."

If you think that this does not look all the way back to Voltaire's enlightenment up until the Copenhagen cartoons, you are mistaken.

The document also states that "freedom of expression carries with it special duties and responsibilities, in accordance with article 19 (3) of the International Covenant on Civil and Political Rights." Article 19 (3) of the ICCPR, for the record, allows that freedom of expression "may therefore be subject to certain restrictions, but these shall only be such as are provided by law and are necessary: (a) For respect of the rights and reputations of others; (b) For the protection of national security or of public order, or public health and morals."

This is all dangerous mischief. Perhaps, if the country had not been riveted on health care or on Afghanistan, even this arcane verbiage would have been subject to some public scrutiny, the public scrutiny it deserves.

As it is, I have been able to find only two articles on this macabre happening. There was an Associated Press dispatch: "UN rights body approves US-Egypt free speech text." ("Free speech text," a pig's ass, but it was an honest account.)

And there was a commentary on the Weekly Standard's web site by Anne Bayevsky, director of EYEontheUN.org: "You Can't Say That: At the UN, the Obama administration backs limits on free speech."

Doug Griffiths, the U.S. diplomat who introduced the resolution, brimmed with pride:

"The United Sates is very pleased to present this joint project with Egypt. This initiative is a manifestation of the Obama administration's commitment to multilateral engagement throughout the United Nations and of our genuine desire to seek and build cooperation based upon mutual interest and mutual respect in pursuit of our shared common principles of tolerance and the dignity of all human beings."

What is he talking about? "Common principles of tolerance and the dignity of all human beings," indeed.

I know nothing at all about Doug, who served previously in the Galapagos. He is not the Douglas Griffiths who has 53 friends on MySpace.

But I do know something about Esther Brimmer. Nothing especially elevating or especially derogatory. She is the assistant secretary of state for international organization affairs, and it is in this capacity that she issued a statement (which as far I can see on the Web got no press attention at all) about the American co-sponsorship of the resolution at the Human Rights Council.

It has been, she exuded, "a terrific learning experience." Now, I wouldn't think that the assistant secretary of state for international organization affairs should be learning on the job. Of course, her first work seems to have been at McKinsey, where you earn oodles of money for learning on the job. But enough is enough. This is important work.

She asserted that the resolution "confirms the central role of free speech, open debate and the battle of ideas in combating racism, racial discrimination, xenophobia and other forms of intolerance." It does not. Someone, please find me a reference that at all relates (not even favorably) to the "battle of ideas," let alone the battle of ideals.

Ms. Brimmer added that the Obama administration "thought it was important to bridge the gaps that have appeared in the past in the Human Rights Council, and to bring together Western states, member states and to transcend previous gaps here."

She is apparently a friend of both Susan Rice and Madeleine Albright. Adequate credentials.

המערכת
30
ספטמבר, 2009

ישראל מתחילה להצטייר כמנהיגה החדשה של העולם החופשי. המנהיגה הקודמת, ארצות הברית, התפטרה מתפקיד זה בשבוע שעבר באו"ם על מנת להיכנס לתפקיד מנהלת הקהילה הגלובאלית. דבר זה התבהר בנאומו של הנשיא אובמה, שכותרתו הייתה "האחריות לעתידנו המשותף", ובו הכריז על "פרק חדש בשיתוף הפעולה העולמי". לעומתו, קרא ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו באופן תקיף וברור לפעול בעניין האתגר המרכזי הניצב כיום מול העולם החופשי. זה המאבק של "הציביליזציה בברבריות", מאבק שלוחמים בו אלה "המקדשים את החיים נגד אלה המפארים את המוות".

נאומו של מר אובמה היה מורכב מתערובת צפויה של ביקורת המדיניות של ארצות הברית בעבר, שבח- עצמי על תיקון מדיניות זו וקריאות מעורפלות למאמץ מאוחד בנושאים של עניין משותף. נאומו ניסה להחניף ולא לעלוב. אך מר נתניהו הוכיח את האו"ם על "התקפה שיטתית של האמת ". הוא אמר דברי אמת, שמר אובמה לעולם לא היה מעז אפילו ללחוש, ביחס למשטר האיראני "המונע על ידי פונדמנטליזם קיצוני" ו"אמונה בלתי-סלחנית" לדבריו. מר נתניהו גער באותם נציגים המעודדים את ביקורתו החריפה של הנשיא האיראני מוחמד אחמדיניג'ד כנגד אותו ממסד עולמי, ובצדק קרא לכך "חרפה".

מר נתניהו שיבח שוב ושוב את יתרונותיה של החירות ואת כוח משיכתה. הוא העלה על נס את ההתקדמות הטכנולוגית שנעשתה אפשרית תודות לחירות. הוא שאל אם הקהילה הבינלאומית תתמוך באומה האיראנית "בהתייצבם בגבורה למען החירות". הוא תיאר חזון עתידי של ישראל ופלסטין, "שתי אומות חופשיות החיות בשלום, החיות בשגשוג, החיות בכבוד". בה בשעה, מר אובמה העלה על נס את החובה להגיב לשינויי הרוחות העולמיים ואמר כבדרך אגב כי דמוקרטיה אינה צריכה להיות דבר של כבדרך אגב.

ישראל יוצאת דופן בכך שהיא מבינה את האתגר המרכזי הניצב בפני העולם המתורבת ונכונה לפעול. ישראל מכינה את עצמה לעקור את התפשטותו של הברבריזם ולהתייצב נוכח האיום הגרעיני של איראן. בתמורה, היא מבקשת רק תמיכה מוסרית. "אם ישראל נדרשת שוב להסתכן למען השלום", אמר מר נתניהו, "עלינו לדעת היום כי תתייצבו לצידנו מחר". על יד שאלה פשוטה הוא העמיד אתגר בפני מדינות העולם : "האם תעמדו לצד ישראל? או האם תעמדו לצד הטרוריסטים?"

מר אובמה אמר לסיכום כי "אנו קוראים לאומות להצטרף אלינו בבניית העתיד הראוי לאנשינו". אבל אנשים ראויים רק למה שזכו לו ביושר. מר נתניהו קרא לעולם המתורבת "להתעמת עם הסכנה הזאת, להבטיח את עתידנו, ובעזרת האל, לכונן שלום יציב לדורות הבאים". לפעמים העתיד לא מגיע ללא מאבק.

http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/ShowPage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=178&FID=624&IID=23399

The Obama administration has marked its first foray into the UN human rights establishment by backing calls for limits on freedom of expression. The newly-minted American policy was rolled out at the latest session of the UN Human Rights Council, which ended in Geneva on Friday. American diplomats were there for the first time as full Council members and intent on making friends.
President Obama chose to join the Council despite the fact that the Organization of the Islamic Conference holds the balance of power and human rights abusers are among its lead actors, including China, Cuba, and Saudi Arabia. Islamic states quickly interpreted the president's penchant for "engagement" as meaning fundamental rights were now up for grabs. Few would have predicted, however, that the shift would begin with America's most treasured freedom.

For more than a decade, a UN resolution on the freedom of expression was shepherded through the Council, and the now defunct Commission on Human Rights which it replaced, by Canada. Over the years, Canada tried mightily to garner consensus on certain minimum standards, but the "reformed" Council changed the distribution of seats on the UN's lead human rights body. In 2008, against the backdrop of the publication of images of Mohammed in a Danish newspaper, Cuba and various Islamic countries destroyed the consensus and rammed through an amendment which introduced a limit on any speech they claimed was an "abuse . . . constitutes an act of racial or religious discrimination."

The Obama administration decided that a revamped freedom of expression resolution, extracted from Canadian hands, would be an ideal emblem for its new engagement policy. So it cosponsored a resolution on the subject with none other than Egypt--a country characterized by an absence of freedom of expression.
More by Anne Bayefsky
Questions Arise About the UN Investigation into Israel's Action Regarding Flotilla
UN Moves Forward to Implement Goldstone Report
UN Human Rights Council Coddles Iran
Syrian Rep Promotes Blood Libel at UN Human Rights Council
A Tale of Two Cities
Privately, other Western governments were taken aback and watched the weeks of negotiations with dismay as it became clear that American negotiators wanted consensus at all costs. In introducing the resolution on Thursday, October 1--adopted by consensus the following day--the ranking U.S. diplomat, Chargé d'Affaires Douglas Griffiths, crowed:

"The United States is very pleased to present this joint project with Egypt. This initiative is a manifestation of the Obama administration's commitment to multilateral engagement throughout the United Nations and of our genuine desire to seek and build cooperation based upon mutual interest and mutual respect in pursuit of our shared common principles of tolerance and the dignity of all human beings."

His Egyptian counterpart, Ambassador Hisham Badr, was equally pleased--for all the wrong reasons. He praised the development by telling the Council that "freedom of expression . . . has been sometimes misused," insisting on limits consistent with the "true nature of this right" and demanding that the "the media must . . . conduct . . . itself in a professional and ethical manner."

The new resolution, championed by the Obama administration, has a number of disturbing elements. It emphasizes that "the exercise of the right to freedom of expression carries with it special duties and responsibilities . . ." which include taking action against anything meeting the description of "negative racial and religious stereotyping." It also purports to "recognize . . . the moral and social responsibilities of the media" and supports "the media's elaboration of voluntary codes of professional ethical conduct" in relation to "combating racism, racial discrimination, xenophobia and related intolerance."

Pakistan's Ambassador Zamir Akram, speaking on behalf of the Organization of the Islamic Conference, made it clear that they understand the resolution and its protection against religious stereotyping as allowing free speech to be trumped by anything that defames or negatively stereotypes religion. The idea of protecting the human rights "of religions" instead of individuals is a favorite of those countries that do not protect free speech and which use religion--as defined by government--to curtail it.

Even the normally feeble European Union tried to salvage the American capitulation by expressing the hope that the resolution might be read a different way. Speaking on behalf of the EU following the resolution's adoption, French Ambassador Jean-Baptiste Mattéi declared that "human rights law does not, and should not, protect religions or belief systems, hence the language on stereotyping only applies to stereotyping of individuals . . . and not of ideologies, religions or abstract values. The EU rejects the concept of defamation of religions." The EU also distanced itself from the American compromise on the media, declaring that "the notion of a moral and social responsibility of the media" goes "well beyond" existing international law and "the EU cannot subscribe to this concept in such general terms."

In 1992 when the United States ratified the main international law treaty which addresses freedom of expression, the government carefully attached reservations to ensure that the treaty could not "restrict the right of free speech and association protected by the Constitution and laws of the United States."

The Obama administration's debut at the Human Rights Council laid bare its very different priorities. Threatening freedom of expression is a price for engagement with the Islamic world that it is evidently prepared to pay.

Anne Bayefsky is a senior fellow at the Hudson Institute, a professor at Touro College, and the editor of EYEontheUN.org

Byline: Anne Bayefsky

The Obama administration has marked its first foray into the UN human rights establishment by backing calls for limits on freedom of expression. The newly-minted American policy was rolled out at the latest session of the UN Human Rights Council, which ended in Geneva on Friday. American diplomats were there for the first time as full Council members and intent on making friends.

President Obama chose to join the Council despite the fact that the Organization of the Islamic Conference holds the balance of power and human rights abusers are among its lead actors, including China, Cuba, and Saudi Arabia. Islamic states quickly interpreted the president's penchant for "engagement" as meaning fundamental rights were now up for grabs. Few would have predicted, however, that the shift would begin with …

Read all of this article with a FREE trial

http://business.highbeam.com/2001/article-1G1-209122426/you-cant-say-un-obama-administration-backs-limits-free

It has been pretty clear that the Obama administration does not look with particular favor on the second amendment, but it is also becoming increasingly evident that the President is not much of a ‘fan’ of the first one, either.

According to an article by Anne Bayefsky (“You Can’t Say That — At the UN, the Obama administration backs limits on free speech”),

The Obama administration has marked its first foray into the UN human rights establishment by backing calls for limits on freedom of expression. The newly-minted American policy was rolled out at the latest session of the UN Human Rights Council, which ended in Geneva on Friday. American diplomats were there for the first time as full Council members and intent on making friends.

President Obama chose to join the Council despite the fact that the Organization of the Islamic Conference holds the balance of power and human rights abusers are among its lead actors, including China, Cuba, and Saudi Arabia. Islamic states quickly interpreted the president's penchant for "engagement" as meaning fundamental rights were now up for grabs. Few would have predicted, however, that the shift would begin with America's most treasured freedom.

For more than a decade, a UN resolution on the freedom of expression was shepherded through the Council, and the now defunct Commission on Human Rights which it replaced, by Canada. Over the years, Canada tried mightily to garner consensus on certain minimum standards, but the "reformed" Council changed the distribution of seats on the UN's lead human rights body. In 2008, against the backdrop of the publication of images of Mohammed in a Danish newspaper, Cuba and various Islamic countries destroyed the consensus and rammed through an amendment which introduced a limit on any speech they claimed was an "abuse ... constitutes an act of racial or religious discrimination."

The Obama administration decided that a revamped freedom of expression resolution, extracted from Canadian hands, would be an ideal emblem for its new engagement policy. So it cosponsored a resolution on the subject with none other than Egypt — a country characterized by an absence of freedom of expression.

Privately, other Western governments were taken aback and watched the weeks of negotiations with dismay as it became clear that American negotiators wanted consensus at all costs. In introducing the resolution on Thursday, October 1 — adopted by consensus the following day — the ranking U.S. diplomat, Chargé d'Affaires Douglas Griffiths, crowed:

"The United States is very pleased to present this joint project with Egypt. This initiative is a manifestation of the Obama administration's commitment to multilateral engagement throughout the United Nations and of our genuine desire to seek and build cooperation based upon mutual interest and mutual respect in pursuit of our shared common principles of tolerance and the dignity of all human beings."

His Egyptian counterpart, Ambassador Hisham Badr, was equally pleased — for all the wrong reasons. He praised the development by telling the Council that "freedom of expression ... has been sometimes misused," insisting on limits consistent with the "true nature of this right" and demanding that the "the media must ... conduct ... itself in a professional and ethical manner."

The new resolution, championed by the Obama administration, has a number of disturbing elements. It emphasizes that "the exercise of the right to freedom of expression carries with it special duties and responsibilities ..." which include taking action against anything meeting the description of "negative racial and religious stereotyping." It also purports to "recognize ... the moral and social responsibilities of the media" and supports "the media's elaboration of voluntary codes of professional ethical conduct" in relation to "combating racism, racial discrimination, xenophobia and related intolerance."

The administration’s position should hardly be a shock because the Left almost always speaks of "rights" in terms of group identity — not the individual. Thus every right must be evaluated in terms of identity politics and class struggle (white vs. black, male vs. female, rich vs. poor, bourgeoisie vs. proletariat) and described in terms of victimization and liberation. For the Left, the individual does not have identity or rights — such things are possessions of the collective to which one belongs. Therefore, the administration’s position enunciated before the UN Human Rights Council coincides with the interests of Islamists: silencing critics of Islam by making it impossible to criticize their perverse (by Western standards) and militant worldview. Islam cannot win the war of ideas and cannot yet silence all of its critics through force of arms, so some of its adherents want to silence those who would speak the truth by means of a perversion of the law.

Bayefsky observes that,

Even the normally feeble European Union tried to salvage the American capitulation by expressing the hope that the resolution might be read a different way. Speaking on behalf of the EU following the resolution's adoption, French Ambassador Jean-Baptiste Mattéi declared that "human rights law does not, and should not, protect religions or belief systems, hence the language on stereotyping only applies to stereotyping of individuals . . . and not of ideologies, religions or abstract values. The EU rejects the concept of defamation of religions." The EU also distanced itself from the American compromise on the media, declaring that "the notion of a moral and social responsibility of the media" goes "well beyond" existing international law and "the EU cannot subscribe to this concept in such general terms."

However, while one can appreciate Bayefsky’s analysis of the perversity of the position taken by the Obama administration, regrettably she has not yet arrived at the correct response. Bayefsky is a Senior Fellow with the Hudson Institute; her website (bayefsky.com) “was designed for the purpose of enhancing the implementation of the human rights legal standards of the United Nations. Accessibility to UN human rights norms by individuals everywhere is fundamental to their successful realization. The information provided herein encompasses a range of data concerning the application of the UN human rights treaty system by its monitoring treaty bodies since their inauguration in the 1970's.”

Bayefsky also serves as editor of EyeontheUN.org, which declares its statement of purpose:

At the foundation of the UN in 1945, democracy dominated the character of the majority of member states, despite pockets of instability. Nevertheless, democracy was not made a pre-condition for membership in the UN. Sixty years later, the majority of UN members are not full-fledged democracies. The consequences for UN operations and outcomes are profound.

The United Nations rose from the ashes of World War II and the Holocaust. The UN's original vision was that of a beacon for moral values. The Organization was intended to insure the international peace and security that is a precondition for human dignity and mutual respect. ...

The foundational UN principles of equality, universal human rights and fundamental freedoms emanated from a real and immediate sense of wrong and responsibility. As the Nuremberg Tribunal taught, "Crimes against international law are committed by men, not by abstract entities." The UN was to play a central role in the so-called "naming and shaming" of transgressors, and where necessary, was to garner the political will to stop egregious violations of dignity and freedom. The UN, however, has not lived up to the task of "naming," let alone shaming or intervening.

Human rights are the most powerful political currency of our time. But the UN human rights system has squandered the commitment and passion of its original benefactors.

Which “original benefactors”? Joseph Stalin, with his three Soviet votes: the Byelorussian Soviet Socialist Republic, the Ukrainian Soviet Socialist Republic, and the Union of Soviet Socialist Republics? The unrepentantly vicious have been welcome in the inner counsels of the UN since its founding.

Dr. Bayefsky has mistaken the UN’s "window dressing" for its actual substance. The UN consistently fails to deliver on such nebulous statements of purpose because it was never actually engineered to fulfill them. That the UN is overrun by the representatives of violent states ruled by varying forms of tyranny is a condition which is not going to change or be reformed. It will never be safe to leave one’s most precious possessions in the care and custody of brigands. The administration’s further capitulation to identity politics at the UN simply demonstrates, among other things, the corrupting power of bad company. It is far easier and more productive to send the UN packing, defend our own liberty, and aid our genuine allies in defending theirs than trying to make criminal nations play well with other.

http://www.jbs.org/jbs-news-feed/5461-obama-sells-out-on-free-speech-at-the-un

At the UN, the Obama administration backs limits on free speech.

by Anne Bayefsky

10/05/2009 12:00:00 AM

http://weeklystandard.com/Content/Public/Articles/000/000/017/043ytrhc.asp

The Obama administration has marked its first foray into the UN human rights
establishment by backing calls for limits on freedom of expression. The
newly-minted American policy was rolled out at the latest session of the UN
Human Rights Council, which ended in Geneva on Friday. American diplomats
were there for the first time as full Council members and intent on making
friends.

President Obama chose to join the Council despite the fact that the
Organization of the Islamic Conference holds the balance of power and human
rights abusers are among its lead actors, including China, Cuba, and Saudi
Arabia. Islamic states quickly interpreted the president's penchant for
"engagement" as meaning fundamental rights were now up for grabs. Few would
have predicted, however, that the shift would begin with America's most
treasured freedom.

For more than a decade, a UN resolution on the freedom of expression was
shepherded through the Council, and the now defunct Commission on Human
Rights which it replaced, by Canada. Over the years, Canada tried mightily
to garner consensus on certain minimum standards, but the "reformed" Council
changed the distribution of seats on the UN's lead human rights body. In
2008, against the backdrop of the publication of images of Mohammed in a
Danish newspaper, Cuba and various Islamic countries destroyed the consensus
and rammed through an amendment which introduced a limit on any speech they
claimed was an "abuse . . . constitutes an act of racial or religious
discrimination."

The Obama administration decided that a revamped freedom of expression
resolution, extracted from Canadian hands, would be an ideal emblem for its
new engagement policy. So it cosponsored a resolution on the subject with
none other than Egypt--a country characterized by an absence of freedom of
expression.

Privately, other Western governments were taken aback and watched the weeks
of negotiations with dismay as it became clear that American negotiators
wanted consensus at all costs. In introducing the resolution on Thursday,
October 1--adopted by consensus the following day--the ranking U.S.
diplomat, Charg頤'Affaires Douglas Griffiths, crowed:

"The United States is very pleased to present this joint project with Egypt.
This initiative is a manifestation of the Obama administration's commitment
to multilateral engagement throughout the United Nations and of our genuine
desire to seek and build cooperation based upon mutual interest and mutual
respect in pursuit of our shared common principles of tolerance and the
dignity of all human beings."

His Egyptian counterpart, Ambassador Hisham Badr, was equally pleased--for
all the wrong reasons. He praised the development by telling the Council
that "freedom of expression . . . has been sometimes misused," insisting on
limits consistent with the "true nature of this right" and demanding that
the "the media must . . . conduct . . . itself in a professional and ethical
manner."

The new resolution, championed by the Obama administration, has a number of
disturbing elements. It emphasizes that "the exercise of the right to
freedom of expression carries with it special duties and responsibilities .
. ." which include taking action against anything meeting the description of
"negative racial and religious stereotyping." It also purports to "recognize
. . . the moral and social responsibilities of the media" and supports "the
media's elaboration of voluntary codes of professional ethical conduct" in
relation to "combating racism, racial discrimination, xenophobia and related
intolerance."

Pakistan's Ambassador Zamir Akram, speaking on behalf of the Organization of
the Islamic Conference, made it clear that they understand the resolution
and its protection against religious stereotyping as allowing free speech to
be trumped by anything that defames or negatively stereotypes religion. The
idea of protecting the human rights "of religions" instead of individuals is
a favorite of those countries that do not protect free speech and which use
religion--as defined by government--to curtail it.

Even the normally feeble European Union tried to salvage the American
capitulation by expressing the hope that the resolution might be read a
different way. Speaking on behalf of the EU following the resolution's
adoption, French Ambassador Jean-Baptiste Matt驠declared that "human rights
law does not, and should not, protect religions or belief systems, hence the
language on stereotyping only applies to stereotyping of individuals . . .
and not of ideologies, religions or abstract values. The EU rejects the
concept of defamation of religions." The EU also distanced itself from the
American compromise on the media, declaring that "the notion of a moral and
social responsibility of the media" goes "well beyond" existing
international law and "the EU cannot subscribe to this concept in such
general terms."

In 1992 when the United States ratified the main international law treaty
which addresses freedom of expression, the government carefully attached
reservations to ensure that the treaty could not "restrict the right of free
speech and association protected by the Constitution and laws of the United
States."

The Obama administration's debut at the Human Rights Council laid bare its
very different priorities. Threatening freedom of expression is a price for
engagement with the Islamic world that it is evidently prepared to pay.

*Anne Bayefsky is a senior fellow at the Hudson Institute, a professor at
Touro College, and the editor of EYEontheUN.org.*

Monday, October 5, 2009
Obama Introduced UN Resolution To Limit Free Speech

On the last day of the UN's Hate Israel Human Rights Council meetings it passed a resolution crafted jointly by the U.S. and Egypt talks to importance of freedom of expression, calling it “one of the essential foundations of a democratic society” and urging countries to protect it `

After the "niceties" the resolution talks about “negative racial and religious stereotyping,” and condemns any advocacy of “religious hatred that constitutes incitement to discrimination, hostility or violence.” It urges governments to “address and combat such incidents,” in line with their obligations under international law.

Speaking on behalf of the European Union, French representative Jean-Baptiste Mattei said the language about stereotyping referred to the stereotyping of individuals, not religions, ideologies or abstract values. Human rights laws do not and should not protect belief systems.

But Pakistan’s Zamir Akram, speaking for the OIC, used the terms “negative stereotyping” and “defamation of religions” interchangeably, and said the phenomenon affected not only individuals but also religions and belief systems.

In other words, from now on, things like those famous Mohammad Cartoons will be against international law. President Obama is trying to "give up" the First Amendment:

You Can't Say That: At the UN, the Obama administration backs limits on free speech.

The Obama administration has marked its first foray into the UN human rights establishment by backing calls for limits on freedom of expression. The newly-minted American policy was rolled out at the latest session of the UN Human Rights Council, which ended in Geneva on Friday. American diplomats were there for the first time as full Council members and intent on making friends.

President Obama chose to join the Council despite the fact that the Organization of the Islamic Conference holds the balance of power and human rights abusers are among its lead actors, including China, Cuba, and Saudi Arabia. Islamic states quickly interpreted the president's penchant for "engagement" as meaning fundamental rights were now up for grabs. Few would have predicted, however, that the shift would begin with America's most treasured freedom.

For more than a decade, a UN resolution on the freedom of expression was shepherded through the Council, and the now defunct Commission on Human Rights which it replaced, by Canada. Over the years, Canada tried mightily to garner consensus on certain minimum standards, but the "reformed" Council changed the distribution of seats on the UN's lead human rights body. In 2008, against the backdrop of the publication of images of Mohammed in a Danish newspaper, Cuba and various Islamic countries destroyed the consensus and rammed through an amendment which introduced a limit on any speech they claimed was an "abuse . . . constitutes an act of racial or religious discrimination."

The Obama administration decided that a revamped freedom of expression resolution, extracted from Canadian hands, would be an ideal emblem for its new engagement policy. So it cosponsored a resolution on the subject with none other than Egypt--a country characterized by an absence of freedom of expression.

Privately, other Western governments were taken aback and watched the weeks of negotiations with dismay as it became clear that American negotiators wanted consensus at all costs. In introducing the resolution on Thursday, October 1--adopted by consensus the following day--the ranking U.S. diplomat, Chargé d'Affaires Douglas Griffiths, crowed:
"The United States is very pleased to present this joint project with Egypt. This initiative is a manifestation of the Obama administration's commitment to multilateral engagement throughout the United Nations and of our genuine desire to seek and build cooperation based upon mutual interest and mutual respect in pursuit of our shared common principles of tolerance and the dignity of all human beings."His Egyptian counterpart, Ambassador Hisham Badr, was equally pleased--for all the wrong reasons. He praised the development by telling the Council that "freedom of expression . . . has been sometimes misused," insisting on limits consistent with the "true nature of this right" and demanding that the "the media must . . . conduct . . . itself in a professional and ethical manner."

The new resolution, championed by the Obama administration, has a number of disturbing elements. It emphasizes that "the exercise of the right to freedom of expression carries with it special duties and responsibilities . . ." which include taking action against anything meeting the description of "negative racial and religious stereotyping." It also purports to "recognize . . . the moral and social responsibilities of the media" and supports "the media's elaboration of voluntary codes of professional ethical conduct" in relation to "combating racism, racial discrimination, xenophobia and related intolerance."

Pakistan's Ambassador Zamir Akram, speaking on behalf of the Organization of the Islamic Conference, made it clear that th``ey understand the resolution and its protection against religious stereotyping as allowing free speech to be trumped by anything that defames or negatively stereotypes religion. The idea of protecting the human rights "of religions" instead of individuals is a favorite of those countries that do not protect free speech and which use religion--as defined by government--to curtail it.

Even the normally feeble European Union tried to salvage the American capitulation by expressing the hope that the resolution might be read a different way. Speaking on behalf of the EU following the resolution's adoption, French Ambassador Jean-Baptiste Mattéi declared that "human rights law does not, and should not, protect religions or belief systems, hence the language on stereotyping only applies to stereotyping of individuals . . . and not of ideologies, religions or abstract values. The EU rejects the concept of defamation of religions." The EU also distanced itself from the American compromise on the media, declaring that "the notion of a moral and social responsibility of the media" goes "well beyond" existing international law and "the EU cannot subscribe to this concept in such general terms."

In 1992 when the United States ratified the main international law treaty which addresses freedom of expression, the government carefully attached reservations to ensure that the treaty could not "restrict the right of free speech and association protected by the Constitution and laws of the United States."

The Obama administration's debut at the Human Rights Council laid bare its very different priorities. Threatening freedom of expression is a price for engagement with the Islamic world that it is evidently prepared to pay.

By Anne Bayefsky

The Obama administration has marked its first foray into the UN human rights establishment by backing calls for limits on freedom of expression. The newly-minted American policy was rolled out at the latest session of the UN Human Rights Council, which ended in Geneva on Friday. American diplomats were there for the first time as full Council members and intent on making friends.

President Obama chose to join the Council despite the fact that the Organization of the Islamic Conference holds the balance of power and human rights abusers are among its lead actors, including China, Cuba, and Saudi Arabia. Islamic states quickly interpreted the president’s penchant for "engagement" as meaning fundamental rights were now up for grabs. Few would have predicted, however, that the shift would begin with America’s most treasured freedom.

For more than a decade, a UN resolution on the freedom of expression was shepherded through the Council, and the now defunct Commission on Human Rights which it replaced, by Canada. Over the years, Canada tried mightily to garner consensus on certain minimum standards, but the "reformed" Council changed the distribution of seats on the UN’s lead human rights body. In 2008, against the backdrop of the publication of images of Mohammed in a Danish newspaper, Cuba and various Islamic countries destroyed the consensus and rammed through an amendment which introduced a limit on any speech they claimed was an "abuse . . . constitutes an act of racial or religious discrimination."

The Obama administration decided that a revamped freedom of expression resolution, extracted from Canadian hands, would be an ideal emblem for its new engagement policy. So it cosponsored a resolution on the subject with none other than Egypt–a country characterized by an absence of freedom of expression.

Privately, other Western governments were taken aback and watched the weeks of negotiations with dismay as it became clear that American negotiators wanted consensus at all costs. In introducing the resolution on Thursday, October 1–adopted by consensus the following day–the ranking U.S. diplomat, Chargé d’Affaires Douglas Griffiths, crowed:

"The United States is very pleased to present this joint project with Egypt. This initiative is a manifestation of the Obama administration’s commitment to multilateral engagement throughout the United Nations and of our genuine desire to seek and build cooperation based upon mutual interest and mutual respect in pursuit of our shared common principles of tolerance and the dignity of all human beings."

His Egyptian counterpart, Ambassador Hisham Badr, was equally pleased–for all the wrong reasons. He praised the development by telling the Council that "freedom of expression . . . has been sometimes misused," insisting on limits consistent with the "true nature of this right" and demanding that the "the media must . . . conduct . . . itself in a professional and ethical manner."

The new resolution, championed by the Obama administration, has a number of disturbing elements. It emphasizes that "the exercise of the right to freedom of expression carries with it special duties and responsibilities . . ." which include taking action against anything meeting the description of "negative racial and religious stereotyping." It also purports to "recognize . . . the moral and social responsibilities of the media" and supports "the media’s elaboration of voluntary codes of professional ethical conduct" in relation to "combating racism, racial discrimination, xenophobia and related intolerance."

Pakistan’s Ambassador Zamir Akram, speaking on behalf of the Organization of the Islamic Conference, made it clear that they understand the resolution and its protection against religious stereotyping as allowing free speech to be trumped by anything that defames or negatively stereotypes religion. The idea of protecting the human rights "of religions" instead of individuals is a favorite of those countries that do not protect free speech and which use religion–as defined by government–to curtail it.

Even the normally feeble European Union tried to salvage the American capitulation by expressing the hope that the resolution might be read a different way. Speaking on behalf of the EU following the resolution’s adoption, French Ambassador Jean-Baptiste Mattéi declared that "human rights law does not, and should not, protect religions or belief systems, hence the language on stereotyping only applies to stereotyping of individuals . . . and not of ideologies, religions or abstract values. The EU rejects the concept of defamation of religions." The EU also distanced itself from the American compromise on the media, declaring that "the notion of a moral and social responsibility of the media" goes "well beyond" existing international law and "the EU cannot subscribe to this concept in such general terms."

In 1992 when the United States ratified the main international law treaty which addresses freedom of expression, the government carefully attached reservations to ensure that the treaty could not "restrict the right of free speech and association protected by the Constitution and laws of the United States."

The Obama administration’s debut at the Human Rights Council laid bare its very different priorities. Threatening freedom of expression is a price for engagement with the Islamic world that it is evidently prepared to pay.

8 October 2010

Once again Israel has been singled out by the United Nation’s most infamous subsidiary the Human Rights Commission over the way it responded to the violent flotilla that attempted to violate its naval blockade of Gaza in May.

Again Israel is the focus of obsessive scrutiny that no other nation in the world is subjected to when it comes to international human rights, while the rights it should be afforded as a member of the UN are ignored.

It is really important to understand who the UNHRC represents because it has a very specific, politically motivated agenda that is biased against Israel and committed to the delegitimisation of the Jewish state.

Advertisement
The following are undisputed facts about the UN Human Rights Council: it is controlled by an automatic majority of OIC (Organization of Islamic Conference) and NAM (Non-aligned Movement) member states, including repeat human rights violators Saudi Arabia, Libya, Cuba and China.

Since its inception in 2006, the Council has disproportionately devoted it’s time to Israel. It has deliberated on 33 anti-Israeli draft resolutions to date, but not discussed even a single draft resolution with regard to Iran, Zimbabwe or Venezuela. In addition, six of the Council's 13 special sessions have been dedicated to Israel. A permanent agenda item of the HRC’s schedule is about Israel in every regular session.

Both UN Secretary General Ban Ki-moon and former High Commissioner for Human Rights Mary Robinson have criticised the council for acting according to political considerations as opposed to human rights.

So the flotilla report was going to be tainted from the outset.

The report totally ignored the involvement of the IHH, the organisation who led the violence aboard the lead ship in the flotilla, the Turkish Mavi Marmara, but it is impossible to examine the events without looking at IHH involvement. IHH is a terrorist organisation, with an extremist-Islamist ideology and has an affiliation with the Hamas terror regime who rule Gaza, as well as with al-Qaida. IHH is proscribed in Israel and Germany, and similar proceedings against it are currently under way in the US and other Western countries.

While onboard the Mavi Marmara the day before the raid, IHH President Fehmi Blent Yildirim’s own words were not about humanitarian aid and helping Gazans, but about provoking Israel into a violent confrontation and entrapping it in a public relations war, with the aim of isolating and delegitimising.

Advertisement
In June the Israeli Ministry of Foreign Affairs released that video footage in which Yildrim incited dozens of fervent “activists”: "And we say: ‘If you send the commandos, we will throw you down from here and you will be humiliated in front of the whole world’.” The “activists” chanted in response "Millions of martyrs marching to Gaza!"

The panel interviewed more than 100 witnesses in Geneva, London, Istanbul and Amman during the course of its work. But video evidence provided by the Israel Defence Force and the BBC Panorama program which retraced the events on the flotilla taking into accounts both sides have been ignored.

Check out Jane Corbin’s piece on Panorama and make up your own mind. It is available on YouTube in two parts, here and here

Clearly, the UNHRC disregarded any shred of evidence that could have indicated a balanced outcome.

Israel is conducting its own investigation into the flotilla as expected of any democratic nation. The IDF Examination Commission, headed by Major General (res.) Giora Eiland, has already completed its work. The Turkel Commission agreed to the participation of two international observers even though it is not legally bound to do so, and is still working on its report.

As a member of the United Nations, Israel should be supported when it comes to issues of its immediate and future security such as Palestinian rejection of Israel’s right to live in peace and the main by-product of Palestinian rejectionism, terror attacks against Israelis from both Gaza and the West Bank.

Advertisement
It has become increasingly clear that Israeli “settlement building” is not the cornerstone of peace negotiations but that the issue of settlements is used as a bargaining chip to maintain pressure on Israel and divert attention away from the issues that the Palestinians don’t want to deal with.

When he implemented the freeze on settlement building for 10 months Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu undertook a major step for peace. It was a gesture of goodwill in the face of much criticism from his supporters. Regrettably no gesture was ever offered in return by the Palestinians.

Instead Israelis just got more of the same that they have come to expect from a fractured Palestinian leadership: terror in the form of rockets from Gaza fired onto population centres in the southern cities of Sderot and Ashkelon and shootings in the West Bank.

Between September 13 and 16, Hamas launched 14 rockets and mortars from in the Gaza Strip. Some of these attacks that deliberately targeted civilians contained white phosphorous, a fact publicly acknowledged by Palestinian statements in the media. In addition, during this same period, Palestinian terrorists fired rocket propelled grenades at Israeli soldiers conducting routine patrols along the border between Israel and the Gaza Strip.

As Netanyahu and Abbas sat down to direct negotiations in Washington a week later, four Israelis including a pregnant woman were shot dead by Hamas terrorists in the West Bank. The PA leadership condemned the attacks but has failed to stop terror against Israelis, one of the original principles set out in peace agreements more than 10 years ago.

President Abbas was recently quoted giving his word that terror would not be the outcome after the building freeze expired but attacks on Israelis continue. Then a pregnant Israeli woman survived another shooting in the West Bank.

Advertisement
Nor is the PA closer to accepting the concept of a two-state solution. During the direct negotiations, a meeting held between Palestinian Prime Minister Fayyad and Israeli Deputy Foreign Minister Danny Ayalon ended abruptly because Fayyad refused to agree to the words “two states for two people” in the meeting summary.

Finally, if the PA wants to take steps forward for peace, it should intervene in the ongoing issue of captured Israeli soldier Gilad Shalit held captive by Hamas for more than four years. Hamas is holding Gilad against his will, in breach of international human rights conventions. Gilad Shalit’s captivity surely stands in the way of any peace agreement.

Israelis continue to support peace efforts but at the same time will continue to be concerned about the issues that threaten their security and future. The United Nations and human rights activists should address these issues and make the statement that they value human rights not just for some, but for all nations

אם רק המדינה היתה עושה קמצוץ מזה,

במיוחד עם הארכיונים והמידע שהיא מחזיקה בידה.

חלק -1

http://www.youtube.com/watch_popup?v=zHHqUaVqcF0

חלק -2

http://www.youtube.com/watch_popup?v=nmLy1eMitkE

Notre invasion pacifique au niveau européen n’est pas

encore parvenue à son terme. Nous entendons agir dans tous

les pays simultanément. Comme vous nous faites de plus en
plus de place, il serait stupide de notre part de ne pas en

profiter... Nous serons votre Cheval de Troie. Les Droits de l'homme dont vous vous réclamez, vous en êtes devenus les
otages.

Une réalité que beaucoup prennent pour de la fiction! Nous ne pouvons vérifier l'authenticité de la première partie des propos attribués à Mohamed Sabaoui. Quant à ceux de la seconde partie, ils sont rapportés dans le livre Le paradoxe de Roubaix, de Philippe Azziz, Plon, 1995, p.89 et 90.

Pourquoi les islamistes devraient-ils recourir aux attentats violents, alors que le djihad culturel pacifique s'avère si efficace. Les Occidentaux n'opposent aucune résistance. Au contraire, les élites ont capitulé, elles collaborent allègrement à l'oblitération de la civilisation occidentale.

Nous reproduisons un commentaire affiché sur un forum internet (ici) le 31 mars 2008 à ce sujet, et qui déplore la liberté d'expression à sens unique:

Voici ce que vient de déclarer Mohamed Sabaoui, jeune
sociologue de l'université catholique de Lille, d'origine

algérienne, naturalisé français.

«Notre invasion pacifique au niveau européen n’est pas
encore parvenue à son terme. Nous entendons agir dans tous

les pays simultanément. Comme vous nous faites de plus en
plus de place, il serait stupide de notre part de ne pas en

profiter... Nous serons votre Cheval de Troie».

«Les Droits de l'homme dont vous vous réclamez, vous en êtes devenus les
otages. Ainsi, par exemple, si vous deviez vous adresser à
moi en Algérie, ou en Arabie Saoudite, comme je vous parle

maintenant, vous seriez, dans le meilleur des cas, arrêtés
sur-le-champ. Vous autres Français n'êtes pas en mesure

d'imposer le respect à nos jeunes».

Pourquoi respecteraient-ils un pays qui capitule devant eux ? On ne
respecte que ce qu'on craint. Lorsque nous aurons le

pouvoir, vous ne verrez plus un seul Arabe mettre le feu à
une voiture ou braquer un magasin... Les Arabes savent que

la punition inexorable que mérite, chez nous le voleur,
c'est l'amputation d'une main».

Et, toujours du même Mohamed Sabaoui lors d'une interview
reproduite dans Le paradoxe de Roubaix:

«Les lois de votre République ne sont pas conformes à
celles du Coran et ne doivent pas être imposées aux
musulmans, qui ne peuvent être gouvernés que par la Charia.

Nous allons donc œuvrer pour prendre ce pouvoir qui nous est
dû. Nous allons commencer par Roubaix, qui est actuellement

une ville musulmane à plus de 60 %».

««Lors des futures élections municipales, nous mobiliserons nos effectifs, et
le prochain maire sera musulman. Après négociation avec

l'État et la Région, nous déclarerons Roubaix enclave
musulmane indépendante et nous imposerons la Charia (loi de

Dieu) à l'ensemble des habitants».

«La minorité chrétienne aura le statut de Dhimmis. Ce sera
une catégorie à part qui pourra racheter ses libertés et

droits par un impôt spécial. En outre, nous ferons ce qu'il
faut pour les amener par la persuasion dans notre giron».

«Des dizaines de milliers de Français ont déjà embrassé l'Islam
de plein gré, pourquoi pas les chrétiens de Roubaix ?
Actuellement à l'université de Lille, nous mettons sur pied

des brigades de la foi, chargées de «convertir» les
Roubaisiens récalcitrants chrétiens, ou juifs, pour les

faire rentrer dans notre religion, car c'est Dieu qui le
veut !»

«Si nous sommes les plus forts, c'est que Dieu l'a
voulu. Nous n'avons pas les contraintes de l'obligation
chrétienne de porter assistance, à l'orphelin, aux faibles

et handicapés, Nous pouvons et devons, au contraire, les
écraser s’ils constituent un obstacle, surtout si ce sont

des infidèles».

Ces propos, difficilement imaginables, sortiront-ils enfin

nos compatriotes de leur longue léthargie ? Ou nous
faudra-t-il connaître, sur notre propre sol, à notre tour,

les événements qu'ont connus les français en Algérie en 1962?

Remarquons que si ces propos avaient été prononcés par la

bouche d'un catholique, ces mêmes propos auraient sans aucun
doute provoqué un véritable tollé médiatique et son auteur

aurait été, selon toute vraisemblance, lourdement condamné
pour « incitation à la haine raciale ».

Qu'attendent donc, la LICRA, Le MRAP et le CRIF... (ndlr: groupes antiracisme français) pourtant si prompts à bondir sur la moindre occasion « antiraciste » pour saisir nos Tribunaux et reconstituer, au passage, leur trésorerie sur le dos des victimes, pour agir sur cet
événement ? y aurait-il, par ce silence, un régime

particulier où, seules, certaines formes de racismes
bénéficieraient de la liberté d'expression ? A ces

questions nous aimerions des réponses !

Le National Radical N° 11 - Page 8

Voir aussi:

Deux types de dhimmis : entrevue avec le directeur du Center for the Study of Political Islam

Les accommodements renforcent la marginalisation des musulmans au Canada - Tahir Aslam Gora

Pourquoi j’ai déposé une plainte à la Commission canadienne des droits contre un imam salafiste de Montréal pour "propagande haineuse"

Un imam montréalais réédite son livre qui prône la destruction de la démocratie

Du voile, de la charia et de la démocratie

http://www.pointdebasculecanada.ca/article/408-nous-serons-votre-cheval-de-troie-mohamed-sabaoui-sociologue-algerien-naturalise-franais.php

ארגון שעושה מה שההסברה הרשמית של מדינת ישראל שוכחת לעשות,חובה לראות!

http://www.youtube.com/watch_popup?v=QP6VtD5pr7k

היהודים דוחפים את עצמם לכל נושא ועניין ומיד מנופפים עם השואה וההשמדה.

אני לא מסכימה שאנשים יגיבו לכל דבר ועניין בדמגוגיה זולה והזכרת השמדה.

מספיק עם התסביך היהודי החולני הזה. די. כל דבר זה -גזענות, וכל דבר זה-השואה. פוי. עושה לי חררה.

השוויצרים הם עם שיושב על אדמתו. יש להם דת,תרבות, שפה, סממנים לאומיים, ומסורת משלהם.

המוסלמים הם פולשים המשתמשים בחופש ובעושר של העולם המערבי, על מנת לפלוש לתוכו שלא בצדק, ולחיות כטפילים על חשבונו,ולהרוס אותו.

למוסלמים יש מספיק מאדמות כדור הארץ, אך הם רוצים את כולו.

המוסלמים מאמינים בדרך שהתווה להם ה"נביא" האלים שלהם, שדין מוחמד בסייף, ושבעזרת הסייף, הם ישדדו את הכל.

המוסלמים צריכים לחיות בארצותיהם, ולא בקרב עמים אחרים, וזאת כיוון שדתם היא אלימה, וקוראת להם לשלוט באחרים, לגזול את רכושם וחירותם, ולהופכם למוסלמים כמותם.

הם אינם באים למדינות אחרות על מנת לתרום לכלכלתן .

הם באים על מנת לגרום לקלקלתן.

והם גם גורמים לקלקול ולהרס בכל מקום בו הם מופיעים.

לדעתי, לכל מדינה חופשית חייבת להיות הזכות הטבעית ,לסלק דה פקטו מוסלמים שגורמים למהומות ,למלחמות ולאי שקט, ומאיימים על אזרחיה של המדינה.

יש להם מדינות משם הם באו. הם לא נחתו מהירח.

קדימה, שיחזרו לביתם, ושם יחיו עם הצריחים הצורחים שלהם, המסגדים שלהם, וכל הכיעור, ודיכוי הנשים וניצולן ,שנלווה לאיסלאם.

אין להם רשות ,וגם לא זכות ,להחזיר אותנו לימי הביניים, שם הם נמצאים מבחינה מנטלית.

צרות האופקים שלהם, וכוחנותם האלימה אינה יכולה לקבל זכות קיום בכל פינה על פני הגלובוס.

אף אחד לא רוצה להשמיד אותם.

פשוט לא רוצים לחיות איתם, כיוון שהם מזיקים.

בקיצור. שילכו הביתה.

לערב.

וכן. אני חושבת שאותו דבר עוד יקרה גם בישראל.

ולא! זו לא גזענות. זאת הגנה עצמית, בדיוק כמו שזה הגנה עצמית בשוויץ.

אני לא רוצה עוד אנשים שיגורו עימי בדירתי.

כך גם כל עם, זקוק לטריטוריה משלו.

זה טבעו של עולם.נגד הטבע אי אפשר להילחם. מי שמנסה מובס.

U.N. website’s Freudian slip: “Mideast” = “Palestine”
Published by Hillel Neuer- at August 18, 2009 in U.N. Palestinian committees and Middle East. 0 Comments
The home page of the U.N.’s news center displays focus sections on a handful of regions, one of which is the Middle East.

There one might expect to find special features on the brutal beatings, arrests, and show trials now occurring in Iran, reports about women subjugated in Saudi Arabia, and statements about bloggers and other dissidents arrested and jailed in Egypt and Syria.

Guess again: the “Middle East” section, it turns out, is all about Israel — with an endless stream of U.N. reports, resolutions and feature stories about Palestinian suffering from the evil Israelis. Under “Resolutions/Reports,” for example, there are numerous links to the webpage run by the Division for Palestinian Rights, a derivative of the U.N. General Assembly package, adopted on November 10, 1975, that gave the world the “Zionism is Racism” resolution. Continue reading ‘U.N. website’s Freudian slip: “Mideast” = “Palestine”’

“U.N. Watch sympathizers” blamed for opposing Durban 2 “so-called Holocaust denial”
Published by UN Watch- at July 23, 2009 in U.N. Palestinian committees. 0 Comments
On the second day of the U.N.’s “Question of Palestine” conference in Geneva, a participant said that the states who walked out of the Durban II racism conference were “UN Watch sympathizers” who protested “so-called Holocaust denial.”

The representative of the Third World Network organization also complained that UN Watch had invited Harvard law professor Alan Dershowitz to speak at a side event during Durban II, and said it was wonderful that he could come to today’s U.N. conference and escape claims of anti-Semitism that are usually made when people debate Israel and Palestine. Continue reading ‘“U.N. Watch sympathizers” blamed for opposing Durban 2 “so-called Holocaust denial”’

סרט שחובה לראות,

לנוחיותכם פרקים 1 עד 12!

פרק 1

http://www.youtube.com/watch_popup?v=xON22c7pZ6c
פרק 2

http://www.youtube.com/watch_popup?v=KKOFCdCNwEE
פרק 3

http://www.youtube.com/watch_popup?v=SPgUQyCBtRY
פרק 4

http://www.youtube.com/watch_popup?v=VqX1ta8hdqQ
פרק 5

http://www.youtube.com/watch_popup?v=agYCx2sPg98

פרק 6

http://www.youtube.com/watch_popup?v=xZk930tKCn0
פרק 7

http://www.youtube.com/watch_popup?v=fOKOtmO-8wA
פרק 8

http://www.youtube.com/watch_popup?v=lMsSCVxnDZw
פרק 9

http://www.youtube.com/watch_popup?v=XuTNPbiRTL0
פרק 10

http://www.youtube.com/watch_popup?v=Hy7ABfGKz5M
פרק 11

http://www.youtube.com/watch_popup?v=PSJjfd4V2Mc

פרק 12

http://www.youtube.com/watch_popup?v=5-58jiPhGPw

ראו מה התרחש בעולם:

קונגו

זעקי ארץ אהובה - חלק א`: ברנרד

4 מיליון נהרגו ומאות אלפי נשים נאנסו במלחמת האזרחים שעדיין נמשכת בקונגו. כתב עובדה, איתי אנגל, היה שם. בכתבה הראשונה בסדרה הוא מביא את סיפורו של ברנרד שהמליציות רצחו את אשתו לנגד עיניו/איתי אנגל

הרחוב הפלשתיני רוגש בעקבות מאמרו של נוסייבה על הקשר בין היהודים להר הבית. ד"ר קידר מזכיר שגם המופתי הנאצי, אל חוסייני, דיבר כך.

לראיון עם ד"ר מרדכי קידר

ברשות הפלשתינית זועמים על פרסום מאמרו של סרי נוסייבה ולפיו קיים קשר היסטורי בין הר הבית לעם היהודי. כך פורסם ב'מעריב'. על פי הדיווח מאז פרסום המאמר בספר חדש שיצא לאור ירד נוסייבה למחתרת ולא ניתן להשיגו אפילו לא בטלפון. ביומן ערוץ 7 שוחח המזרחן ד"ר מרדכי קידר על אמירתו זו של נוסייבה ועל הסכנה המרחפת כעת לחייו.

לדבריו של ד"ר קידר יכול נוסייבה להיתלות באילן פלשתיני גדול יותר בדמותו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני שקבע גם הוא שבית המקדש שאותו בנה שלמה התנוסס על הר הבית. זאת על אף היותו חלק ממנגנון המאבק הנאצי ביהודי אותה תקופה.

"חאג' אמין אל חוסייני אמר את זה בעבר. ב-1929 הוא הוציא ספרון שנועד למשוך תיירים. העם היהודי לא היווה עבורו איום והוא קבע שהזהות של הר הבית עם מקדש שלמה היא למעלה מכל ספק. נוסייבה יכול להיתלות באילן פלשתיני גבוה".

קידר מציין שאמירתו של נוסייבה לפיה "האל הקנה קדושה לארץ כנען והועיד אותה לבני ישראל", וש"המקדש האגדי של ירושלים יכול להיות הנקודה שבה שכנה השכינה ושם שירתו הכהנים הגדולים את האל", אמירות אלה הם חלק משחיה נגד הזרם הפלשתיני הטוען ש"או אין מקדש, או שהוא לא היה בירושלים כי אין לכך הוכחה ארכיאולוגית".

לטעמו את מהלכו נגד הזרם הפלשתיני החל נוסייבה עוד כשקבע שכבן לפליטה מרמלה הוא אינו רוצה לשוב לרמלה. אמירה זו והאמירה הנוכחית הפכו את הלגיטימציה שלו ברחוב הערבי כדוגמת זו של אורי אבנרי ברחוב הישראלי, אומר קידר.

ובאשר לראיונות הרבים אותם מעניק הוא עצמו( קידר) לתקשורת הערבית ובה הוא שב וטוען נגד טענת הזיקה הפלשתינית לירושלים בכלל ולהר הבית בפרט, אומר קידר כי אינו חושש לשלומו בעקבות הדברים, שכן יומו הקצוב לו נקבע במרומים ותפקידו הוא לפחות להעביר את ימיו בעזרה לעם ישראל ככל שביכולתו. הוא מזכיר שזומן לראיונות הללו כדי להפוך לשק החבטות של המראיינים, "המטרה שלנו היא להפוך את הדברים על פניהם ולחבוט בהם. לצורך כך צריך לדעת ערבית, לדעת פוליטיקה ערבית והיסטוריה ערבית".

http://ברשת האינטרנט              /News/News.aspx/197177

תגוביות:

1.מי הם הפלשתינים? בכל ויכוח כזה חייבים להזכיר לפלשתינים שהם לא יודעים מאיפה הם באו חוץ ממספר משפחות שידוע שבאו ממצרים. ולמעשה הם ברובם בני חם, דבר שמתברר גם מהאופי העבדותי שלהם- הם כולם עובדים בעבודות השרות הפשוטות ביותר, ובהזדמנות הראשונה שהם רואים אפשרות, הם מנסים להשתלט בבחינת 'עבד כי ימלוך'. יש להם עוד מאפיינים רבים התואמים אופי של עם עבדים.ומכאן גם מובנת הזיקה שלהם למצרים - עם שיצא מחם.

2.חבל שמוטי קידר לא שר ההסברה של ישראל.

3.הגויים תמיד ידעו ויודעים את האמת ,הם פשוט שקרנים.

4.הפלשתינים הם המצאת הלוחמה הפסיכולוגית הערבית .החברה הערבית בארץ בנויה על חמולות: אל מצרי (ממצרים), אל הנדי (מהודו), אל מע'רבי ( מאלג'יר), אל תורכי (מתורכיה), אל עג'אמי (מאיראן, חוראני (מהר חורן בסוריה), אל עיראקי (מעירק), בושנאק (מבוסניה), חבש (מאתיופיה), מצראווה (מצרים), ימני (תימן), הוארי (מסודן). כפרים שלמים הגיעו כמהגרים ( ג'סאר אל זרקא (מסודן), פראדיס ( הוקם על ידי שבט הע'וואנה מבקעת הירדן, הכפר הערבי בקיסריה ע"י מהגרים מבוסניה,וסמח (צמח) על ידי מהגרים ממרוקו. רוב החמולות הגיעו במאה ה-19 .בישראל יוצאים 4000 ספרים בשנה, במצרים בת 70 מליון תושבים 340 בלבד.

( המקור ד"ר יובל אוחנה , מזרחן, רח' בית אל 112, כוכב יאיר 44864 טל. 7493790 09 מכתב שלו ששלח להארץ 12.1 2003 , אולי הודפס )

באינדקס של הבריטניקה 1968 נזכרת palestine , palestine talmud (הירושלמי) ,palestine potasium company (חברת האשלג) אך לא palestinian nation או שבטים , חמולות פלשתיניות. כל זה הומצא אחר כך.

5.סורה 5 , פסוק 24, סורה 10 , פסוק 94 ,סורה 32 ,פסוק 5, שם אומר מוחמד במפורש שארץ ישראל ניתנה ליהודים על ידי האל, ומי מהם שלא מקבל את זה הוא כופר באיסלם ודינו מוות.

ח"כ בן ארי פנה בתלונה רישמית למזכ"ל האו"ם בבקשה לחקור פשעי מלחמה של אמריקה בעירק. בן ארי מציע לאו"ם להיעזר בשופט גולדסטון.

ח"כ ד"ר מיכאל בן ארי פנה בתלונה רישמית למזכ"ל האו"ם בבקשה לחקור פשעי מלחמה של אמריקה בעירק.

במכתב רישמי עם לוגו של הכנסת שהגיע למזכ"ל האו"ם כותב בן ארי, "לאחרונה נזדעזע העולם מפרסומי הדוחו"ת אודות התעללות ופשעי מלחמה בעיראק. הסיפורים מסמרי השיער, מציירים תמונה עגומה ומפחידה על התנהלותו של הממשל בארה"ב בכל הקשור לזכויות אדם ושמירה על אמנות בינלאומיות. על פי הפרסומים, מדובר בירי על אזרחים חפים משפע, מעשי אונס והתעללויות אכזריות באסירים".

לדבריו, "העובדה שהפנטגון מבקש להעלים מעיני העולם את הפשעים הללו, מלמדת שיש לממשל בארה"ב מה להסתיר".

הוא פונה למזכ"ל האו"ם, "כמי שממונה על יישום אמנות בינלאומיות, אני מצפה שתיזום דיון דחוף באו"ם בעניין זה, שיגנה את התנהגותה השערורייתית של ארה"ב ובמיוחד את הניסיונות להסתיר את העובדות. מלחמה גם אם היא מוצדקת, אינה תירוץ לפשעי מלחמה, או להסתרתם".

עוד כתב, "אני משוכנע שהשופט גולדסטון שהתמחה בכתיבת דוחו"ת על פשעי מלחמה יוכל לתרום מניסיונו ומהיושרה שלו, לטובת החקירה הנדרשת, שתיעשה ע"י בית המשפט לפשעי מלחמה בהאג ובחסות האו"ם. תוך הסקת מסקנות, נגד ראשי הממשל בארה"ב שהיו שותפים לפשעים".

לסיום כתב, "עד למיצוי החקירה, אני מציע להוציא צווי מעצר בינלאומיים, לראשי הממשל האמריקאי ובהם שרי ההגנה ומזכירי המדינה שידם היתה במעל, ובמידת הצורך גם נגד הקצונה הבכירה שלקחה חלק במלחמה זו. בישראל, ישנם כמה ארגונים לזכויות אדם המומחים בחשיפת פשעי מלחמה, אין ספק שישמחו לעמוד לרשותכם".

בתגובה למכתב מבקש בן ארי להבהיר כי הצעד שנקט הוא תגובה למוסר הכפול האמריקאי ולצביעות ולדו פרצופיות שלהם, "על כל מחבל שנהרג ועל כל ישראלי שפועל מטעמים של הגנה עצמית מבקשים האמריקאים הסברים ואף מוציאים גינויים כנגד ישראל. האמריקאים סופרים לנו מחסומים שנועדו להציל חיים ונוקטים עמדה עקבית בעד האויב. הגיע הזמן לדרוש לפחות את אותה אמת מידה של מוסר מאובמה ושותפיו. אם דורשים זכויות אדם למחבלים פלשתינאים אין שום סיבה שלא לדרוש זכויות אדם לקהילה המסכנה בעירק".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/210616

תגובית:

ליה.לא נפחד מאמריקע

לאיש החרדי 2 המציע לנו לזחול.זחל בעצמך!!!

מסופר על יעקב שפחד מאחיו עשו .

ניתנה לו ההוראה האלוהית בזו הלשון: אל תירא עבדי יעקב.

אל תדחפו לנו את השטויות על האומות ועל זכויות היתר שלהן לעומת זכות ישראל להגן על עצמה ועל כבודה.

נמאסתם.

תראו לאן הביאה אותנו חשיבתכם המעוותת.

אל הגטו,הפריצים,היטלר ורכבות המוות.זה לאן מגיעים כשחושבים

כמוך,וזוחלים במקום לצעוד.

אל תירא עבדי יעקב.

לשם כך נאמרו הדברים.ולא לחינם!

שר החוץ ליברמן מנסה לסכל את כוונתו של נתניהו להתנצל ואולי אף לפצות את הטורקים על אירועי משט הטרור.

ראש הממשלה נתניהו מנסה למצוא דרך לחמם את היחסים עם הממשל הטורקי ושוקל לפרסם התנצלות ישראלית על אירועי משט הטרור, משט ה'מרמרה' הטורקית, ואף לבחון אפשרות לפצות את המשפחות של ההרוגים מקרב נוסעי המשט. כך נודע אתמול. שר החוץ זועם ומנסה לסכל את כוונתו זו של נתניהו.

נזכיר כי אתמול פרסמנו את דבריו של גורם בכיר ולפיהם "בעקבות החלטת ממשלת טורקיה לשגר שני מטוסים לסיוע בכיבוי השריפה בכרמל נוצר פתח לשיפור היחסים בין שתי המדינות". עוד אמר הגורם כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו רואה חשיבות רבה בשיפור היחסים הללו ומעל לכל הוא נחוש להבטיח שקציני וחיילי צה"ל לא יהיו חשופים לתביעות ומעצרים בעולם".

לנוכח זאת בוחנים גורמים בישראל ובטורקיה את הדרכים להביא להפשרת היחסים בין המדינות. כזכור ראש הממשלה הטורקי, ארדואן, הבהיר גם אחרי אירועי הדלקה בכרמל כי עד שישראל לא תתנצל ותפצה את המשפחות הטורקיות אין כל שינוי ביחס הטורקי לישראל.

כאמור, שר החוץ אביגדור ליברמן, מנסה לסכל את כוונתו זו של נתניהו וקובע כי טורקיה היא שצריכה להתנצל בפני ישראל ולא להיפך.

גורמים מדיניים סבורים כי לא בהתנצלות או בפיצוי כזה או אחר יעלה בידי שיראל לשנות את יחסה של טורקיה אליה שכן ארדואן החליט לפנות אל זרועות העולם המוסלמי קיצוני ולנטוש את המערב, החלטה שלא תשתנה גם אם ישראל תצא מגדרה למענו.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/212516

עד למלחמת השחרור, התנועה הציונית קנתה אדמות בכסף.

תוכנית החלוקה התבססה על גושי האוכלוסיה שנוצרו,ואילו התוכנית היתה מתקבלת,כך זה גם היה מסתיים.

אך המדינה הותקפה ,והעובדה היא שהערבים משלמים את מחיר תוקפנותם.

ועכשיו דמיינו מה היה קורה אילו הערבים היו מנצחים.

את גלגל ההיסטוריה לא ניתן להחזיר לאחור,והשבת שטחים לתוקפן שאיבדם היא דרישה לא נורמלית ובלתי מציאותית שלא תתקיים לעולם.

את הנעשה אין להשיב.

http://www.youtube.com/watch?v=d8zkeWrBcDs&NR=1

צפו בבנימין נתניהו מסביר את עמדתנו בתקשורת העולמית

http://www.youtube.com/watch?v=v8gwe5X5oVM&feature=fvw

בנימין נתניהו באו"ם

בפגישה בירושלים עם שרת החוץ הצרפתייה, מישל אליו-מארי, אמר ליברמן כי "ישראל לא תשב ותספוג ביקורת ועלבונות לנצח".

ליברמן. משרד החוץ מכין דו"ח

ישראל לא תשב ותספוג ביקורת ועלבונות לנצח. במשרד החוץ מכינים דו"ח על כל מה שנעשה על ידי ישראל והפלשתינים מאז הקמת הממשלה".

כך אמר היום שר החוץ, אביגדור ליברמן, בפגישה בירושלים עם מקבילתו הצרפתייה, מישל אליו-מארי.

ליברמן ציין כי בעוד שבצד הישראלי יש את נאום בר אילן להורדת מחסומים, הקפאה של 10 חודשים ומתן תדרים לרשת הסלולרית הפלשתינית, בצד הפלשתיני יש פניות נגד ישראל למועצה לזכיות אדם ולבית הדין בינלאומי בהאג, יש גינויים לישראל במועצת הביטחון והנצחת טרוריסטים בקריאת רחובות וכיכרות על שמם בערי הרשות הפלשתינית. ישראל לא תוכל לאפשר למצב כזה להימשך".

ליברמן הדגיש כי "יש פער מסוכן ביחסים בין ישראל לרשות הפלשתינית, בעוד שישראל אישרה בשבוע שעבר 5,300 מקומות תעסוקה נוספים לפלשתינים בתחומי ישראל, הרשות הגישה הצעת החלטה למועצת הביטחון של האו"ם המגנה את ישראל בכל החטאים האפשריים. הפער הזה לא יכול להישאר לנצח ויביא לקריסת היחסים בין הצדדים".

הוא הוסיף כי "הליגה הערבית פועלת במרץ רק בעניין גינוי ישראל ולא ראינו שום פעולה שלהם בעניינים אחרים, חשובים לא פחות מהשלום במזרח התיכון - כמו המצב בטוניסיה, בלבנון ועירק ובמקומות נוספים".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/214405

תגובית:

1.עד עכשיו אני רק נתקלת או בהתנצלות וגמגום או בהכפשת שמנו.איך זה שליברמן הפך להיות הסמן היהודי האמיתי? איך יכול להיות שהוא כזה יהודי גאה, בעוד השאר לא בטוחים בצדקת הדרך?עד עכשיו הצבעתי עבור האיחוד הלאומי. אבל לא עוד. אני רוצה מילים ברורות ולא גמגום. אז ליברמן אם כך.

2.רק לליברמן יש הגיון בריא ועמדה יהודית נורמלית עם צורך להגנה עצמית טבעית.לא יאומן.

ח"כ ניסים זאב מש"ס מספר על היוזמה החדשה שעלתה השבוע: לחייב את האו"ם לתת מעמד שווה למתנחלים לפחות כמו לאינדיאנים

ח"כ ניסים זאב מש"ס, שאירגן את ביקורו של הסנאטור האמריקאי, מייק האקבי בישראל, מספר על הקשר המיוחד שנוצר בינו לבין האקבי, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, ועל יוזמות חדשות שעלו במהלך הביקור.

"הכרתי את האקבי לפני למעלה משנתיים. נפגשתי איתו במלון קינג דיויד, הוא מגיע לכאן מדי שנה עם קבוצת צליינים, ומאז אנחנו בקשר. בדקנו איתו איך אפשר לקדם שני עניינים: הראשון - הכרה בפליטים היהודים ממדינות ערב. הנושא השני הוא הכרה של האו"ם בישראל במעמד של ילידים. לא ייתכן שאחרי אלפיים שנות גלות אנחנו עדיין מצטיירים ככובשים, לארגון כמו האו"ם יש מאז שנת אלפיים ושבע עמים שונים שהוכרו כילידים, ארה"ב הכירה גם באינדיאנים כילידים וגם אם הם לא יקבלו את האדמות שלהם בחזרה יתנו להם פיצויים, גם אנחנו דורשים הכרה דומה, הקשר שלנו לאדמה מופיע בתנ"ך ואנחנו קשורים לאדמה הזאת לא פחות מהאינדיאנים".

ח"כ זאב קובע כי לישראל יש ידידים רבים באו"ם ובקונגרס. רק צריך לדעת לבקש מהם לעשות את השינויים המתבקשים. "אנחנו לא מספיק מסבירים את עצמנו, ואם לא נדע להלחם על זכויותינו אז גם הערבים ביפו יצליחו לסלק את היהודים מהעיר. הייתי באו"ם ונפגשתי עם חברי קונגרס שרבים מהם הם מטובי ידידינו, כולם אמרו לי, חבל שממשלת ישראל לא מעלה את הדרישה הזאת באו"ם".

ח"כ זאב אומר שהסנאטור האקבי, הבטיח לסייע בקידום העברת היוזמה באו"ם, "הוא אדם שמבין עניין, הוא מאמין בזכותם של היהודים על אדמתם והגיע הזמן שגם ראש הממשלה ירים את הכפפה בעניין הזה".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/215053

מדוע הם אינם מדברים על המצב החוקי השורר ביהודה שומרון שהוא לטובתנו?

מדוע הם אינם מדברים על כך שאין אף אומה המוסרת לאוייבים שהתקיפו אותה שטחים שאיבדו בעת התקפתם?

מדוע הם אינם מדברים על ירדן שהיא 80% מפלשתינה שנקרעה משטחי ארצנו ונמסרה לאיזה נסיך סעודי?

מתי כל זה יתפוס סוף סוף נפח בדיבור הישראלי הנערך על במת האו"ם והאומות?

מתעסקים בשטויות ואת הדברים החשובים איש לא אומר!בואו נפתח את הכל!

המדיניות הנוכחית של מדינת ישראל ,מזכירה התנהגות של עכבר קטן "משיחי", המגיח מדי פעם מן החור שלו, מעניק חלק מהגבינה שלו לחתול הטורף, ומתפלא כל פעם שהחתול עדיין לא מסופק ,ומנסה לטרוף אותו.

הייתכן? הרי אני החכם יודע בדיוק מה ישביע את החתול הטורף ,ואני מספק לו את הסחורה ,ועדיין אין שלום בין הטורף והנטרף?

העולם הערבי המוסלמי הגדול יודע בדיוק מה שהוא רוצה וזה בוודאי לא שלום עם ישראל = העכבר "השואג".

ישראל היא הצימוק, או הגבינה המשובחת ,שבעזרתה ניתן ללכד ולהלהיב מליונים בעולם ,לצאת למלחמת קודש, וזה לא דבר של מה בכך.

המוסלמים יודעים שהחוליה החלשה ביותר היא ישראל,שמתנהגת כאחרון העכברים, ושניתן להשפילה חזור והשפל, מעל כל במה, בכל סיבוב.

א. מבוא:

איינשטיין הגדיר טרוף כ"חזרה על אותו ניסוי פעם אחר פעם בתקווה שהתוצאה תהיה שונה"

במזרח התיכון שהוא עולם המנותק משאר היקום, עולם המתנהל ע"פ חוקים וכללים משל עצמו, הטרוף מוגדר כ"חזרה על אותו ניסוי פעם אחר פעם בידיעה ברורה שהתוצאה לא תהיה שונה".

דניס רוס, שליחם המיוחד של הנשיאים בוש האב וקלינטון לניהול המו"מ לשלום במזרח התיכון, פרסם בשנת 2005 ספר המסכם את שליחותו באזור.

הספר, "החיפוש אחרי השלום: הסיפור מאחורי המאבק למען שלום במזרח התיכון"

(The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace),

הוא כרך עבה (800 עמודים) המיועד "ללמוד מניסיון העבר ולהפיק לקחים לעתיד"

(Learning the Lessons of the Past and Applying Them to the Future).

בספרו רוס מתריע על כך ש"תהליך השלום התנוון ל'תהליך לשמו' "

(the Peace Process has degenerated into a process that is "essentially an end in itself").

רוס, שהוא בימים אלה חלק מצוות השלום של אובמה (team Obama), שכח כנראה את העצה של עצמו.

שריד נוסף מהעבר - ה"כוכב" הראשי בצוות - ג'ורג' מיטצ'ל, איננו זקוק כנראה לעצותיו של רוס.

בסיפורו של הנס קריסטיאן אנדרסן "בגדי המלך החדשים" אנשים מעמידים פנים כאילו הם רואים דבר שאיננו.

העמדת הפנים היא תוצאה של חשיבת עדר - אף אחד לא רוצה להיות חריג, ולכן "לא ייתכן שכל העולם טועה. אם אני לא רואה את זה, כנראה שאצלי משהו לא בסדר."

רק ילד קטן, שעדיין לא הגיע לרמת התחכום הנדרשת כדי להבין את ההגיון הזה, מבהיר לקהל שלא רק ייתכן שכל העולם טועה,אלא שזה מה שאכן קורה -

כל העולם באמת טועה.

סיפורו של "תהליך השלום" הוא אגדה המתרחשת במזרח התיכון, עולם המנותק משאר היקום, עולם המתנהל עפ"י חוקים וכללים משל עצמו.

גם במזרח התיכון האנשים מעמידים פנים כאילו הם רואים דבר שאיננו. אבל בכך מסתיימת האנלוגיה עם סיפורו של אנדרסן.

במזרח התיכון בגדי המלך אינם כל כך חדשים. אדרבא, במזרח התיכון, מרוב שימוש חוזר הבגדים בלו ועכשיו, לא רק שאינם ראויים למלך, הם כבר לא ראויים גם לפושט יד. במזרח התיכון אין אוזן קשבת לילד הקטן, שהוא בעצם לא כל כך קטן. במזרח התיכון מוקיעים לגנאי את הילד הקטן,בכל לשון אפשרית - הוא פשיסט, הוא גזען, הוא ימני קיצוני, תבחרו לבד. במזרח התיכון כל אסוציאציה לילד שצועק את האמת- היא אות קין.

האגדה של אנדרסן היא סיפור תמים לילדים. באגדה של אנדרסן אף אחד אינו ניזוק. סיפור השלום במזרח התיכון לעומת זאת הוא סאגה מתמשכת של שפיכות דמים ויגון. זה סיפור בו אנשים - רובם חפים מפשע וגם כאלה שאינם חפים, מוצאים את מותם.

על מנת להוסיף קצת נופך של מתח לאלגוריה, נשאיר לקוראים לנחש את זהותו של הילד הקטן, שהוא בעצם לא כל כך קטן, בגירסא המודרנית.

ב. בארץ הנדמה לי

ארץ הנדמה לי (the land of make believe) הוא פארק שעשועים במדינת ניו ג'רסי בארה"ב. הפארק מיועד לקהל מבקרים המורכב בעיקר מילדים מתחת לגיל 12.

במזרח התיכון אנשים חיים גם כן בארץ הנדמה לי, אם כי הם מתאמצים בכל כוחם שהדבר לא ייראה. במזרח התיכון קהל המבקרים בארץ הנדמה לי מורכב מאנשים מבוגרים. במזרח התיכון אין שום דבר משעשע בארץ הנדמה לי, כי במזרח התיכון ארץ הנדמה לי היא ישות מדומה הנשענת על מסד של שקרים והונאות.

מאז הופעתו הראשונה על הבמה של "תהליך השלום" באוסלו בקיץ 1993, רוחו מרחפת מעל זירת המזרח התיכון. "תהליך השלום" נגלה לרבים בסיוטי לילה, אבל עד היום איש עוד לא ראה אותו בפועל, כי הוא צל מהלך.

עם חלוף הזמן "תהליך השלום" קרם עור וגידים, ולמרות שהוא נותר ללא בשר וללא רוח חיים, הוא הפך להיות ישות פוליטית בזכות עצמה. וכך ארע ש"תהליך השלום" קנה לו מקום של קבע בכותל המזרח של סדר היום הגלובלי, ומשם הוא מטריד את מנוחת העולם עד עצם היום הזה.

אולם הכל היה אחיזת עיניים בלבד. פעם אחר פעם "תהליך השלום" נקלע למבוי סתום. חלון ההזדמנויות נפתח חדשות לבקרים אבל מה שנכנס דרכו הייתה רוח פרצים בלבד. מפת דרכים שורטטה עבורו, אבל לא היה ברור לאן היא תוביל. ננקטו "צעדים בוני אמון" (Confidence Building Measures - CBMs) שלא בנו אמון, ונעשו מחוות (gestures), שגם הן לא הועילו.

ואף על פי כן ולמרות הכל, יכולת האשליה העצמית של מבשרי השלום לא הכזיבה, ידיה לא רפו למרות תילי תילים של הוכחות ש"תהליך השלום" אין בו ממש, שכל מה שיש בו הוא מה שאין בו - אין בו כלום. נושאי "בשורת השלום" המשיכו לשמור על חזות של כאילו הכל כתיקונו, כאילו בדיבורים בלבד תימצא הדרך לשלום.

"מומחי שלום" משני צדי האוקיינוס המשיכו לשאת דברים ברמה מבלי להניד עפעף, כשהם יודעים בוודאות מוחלטת שאין אפילו גרעין אחד של אמת ברטוריקה שלהם, הדוברים מארץ הקודש גם הם לא טמנו את ידם בצלחת.

בהעדר תזוזה ב"תהליך השלום", מנסים גישה אחרת - תוכנית ב' (Plan B). לנתניהו, ראש ממשלת ישראל מוגשת הצעה נדיבה המכילה מכל טוב. בתמורה על נתניהו להגמיש במעט את עמדותיו שהן כידוע המכשול היחיד המונע את הגעתו של השלום לאזור. נתניהו והילארי קלינטון, מזכירת המדינה של ארה"ב מסתגרים בחדר אטום ובמשך 7 שעות (!) דנים בסוגיית פרטי ההצעה. אף אחד אינו יודע מה בדיוק התרחש באותה פגישה שנמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה. אף אחד גם אינו יודע אם זאת הייתה "הצעה" או, בהשאלה מ"הסנדק" של מריו פוצו, אם זאת הייתה "הצעה שאי אפשר לסרב לה." בכל מקרה, ההצעה האמריקאית בוטלה לפני שהיא הוגשה באופן רשמי, וכל המעורבים נותרו עם השאלה "ההיה או חלמנו חלום." בספרי ההיסטוריה ייכתבו על "ההצעה שמעולם לא הוגשה" אבל בינתיים, מאחר ואנחנו חיים בהווה ולא בעתיד, "יודעי עניין", כמקובל בארץ הנדמה לי, יתייחסו להצעה כאילו היה בה ממש.

מאחר והשיחה בין נתניהו והילארי קלינטון התנהלה בארבע עיניים, אפשר רק לנחש מה בדיוק נאמר בה. נוסח אפשרי של הדיאלוג בין השניים מזכיר דיאלוג דומה מסיפורו של לואיס קרול (Lewis Carroll) "עליסה בארץ המראות" (Through the Looking Glass):

"כאשר אני אומרת מילה," אומרת הילארי בטון מתנשא, "משמעותה היא זאת שהנשיא בחר עבורה, לא פחות ולא יותר."

"השאלה היא," אומר נתניהו, "האם הנשיא יכול לבחור משמעויות כל כך שונות למילים,"

"השאלה היא," אומרת הילארי, "מי הוא הבוס - זה הכל."

תום פרידמן (Thomas Friedman), הארכי-מבין של הניו יורק טיימס בנושאי המזרח התיכון, מבקר קשות את נתניהו על אי-היענותו ל"הצעה הנדיבה" של הממשל, אותה הוא מגדיר כ"שוחד". במאמר מערכת שהתפרסם ב-11 בדצמבר 2010, ("Reality Check") הוא תוהה איך נתניהו מעז לדחות הצעה כל כך נדיבה כשכל מה שהוא נדרש לתת בתמורה היא מחווה שולית (small and inconsequential).

http://www.nytimes.com/2010/12/12/opinion/12friedman.html?_r=4&ref=columnists

במאמרו מתבטא פרידמן בסגנון הרבה יותר בוטה.

ובכל זאת חייב פרידמן לקוראיו שני הסברים. ראשית, מאחר וההצעה האמריקאית כלל לא הוגשה באופן רשמי, מאיפה הוא יודע מה היה כלול בה, ובמיוחד האם היא באמת הייתה כל כך "נדיבה"? שנית, אם המחווה של נתניהו הייתה באמת בעלת חשיבות משנית בלבד, האם לא היה יותר הגיוני לבקש מהצד הערבי להגמיש את עמדתו כדי שעיקשותו על דבר שולי לא תטרפד את כל תהליך השלום ?

אדם במעמדו של פרידמן רואה פחיתות כבוד בדרישה לתת לקוראיו הסברים או התנצלויות על השטויות אותן הוא מאכיל אותם בטור שלו. פרידמן הוא פונדיט (pundit) יודע-כל טיפוסי - מחרחר דעות (opinion monger), לפי ההגדרה של וויליאם סאפייר (William Saffire) המנוח, שהיה מומחה הלשון של הניו יורק טיימס. לפני כ-30 שנה (בשנת 1982 למען הדיוק), יחסו של פרידמן למדינת ישראל עבר מהפך, כמו פאולוס בעת העתיקה, פרידמן "ראה את האור" - בדרך לבירות, ולא בדרך לדמשק כבמקרהו של פאולוס. "התגלות השכינה" של פרידמן הייתה בעת המצור על בירות במלחמת לבנון. לפי המסופר בברית החדשה, פאולוס הוכה בסנוורים מהאור שנגלה לו, אבל זה עבר לו אחרי שלושה ימים. אצל פרידמן זה לא עבר גם אחרי שלושים שנה. ביקורות חריפות והשמצות של מדינת ישראל הן עד היום אמצעי לשחרור תסכולים עבור פרידמן.

כניסתו של אובמה לבית הלבן לוותה בשינוי מהותי במדיניות ארה"ב כלפי מדינות העולם ובמיוחד כלפי ארצות ערב והאיסלאם. המדיניות החדשה נועדה להמחיש לעולם שתם עידן "המדיניות החד צדדית" (unilateralism).

המדיניות החדשה כונתה מדיניות "הושטת היד" (outreach).

בפועל זה נראה יותר "פשיטת יד" מאשר "הושטת יד", אבל זה נושא לדיון אחר. המדיניות החדשה התמקדה בשיפור היחסים עם מדינות שלא היו מידידותיה של ארה"ב, כולל כאלו שהיו ממש עוינות. במרבית המקרים הביצוע היה על חשבון היחסים עם בעלות ברית של ארה"ב, כולל מקרים בהם ארה"ב בטלה באופן חד צדדי הסכמים והתחייבויות של ממשלים קודמים. במזרח התיכון, הניסיונות להביא לשיפור מעמדה של ארה"ב בעיני עולם הערבי באו לידי ביטוי באמצעות מעבר למדיניות של דרישות אולטימטיביות, איומים ועלבונות כלפי מדינת ישראל וראש ממשלתה. התקווה לשיפור במעמדה של ארה"ב בעיני העולם הערבי התגלתה כאשליה, וכפי שנחשף לאחרונה מהמסמכים המודלפים של וויקיליקס, תמיכת ארצות ערב במהלכים אפשריים של ארה"ב נגד איראן הייתה מובטחת ללא כל קשר למתרחש בין ישראל והפלשתינאים. בפועל היחס הבוטה כלפי ישראל הביא לתוצאה הפוכה מזו שציפו לה, הוא הביא להקשחה בעמדות הערבים שעכשיו מסרבים אפילו לקיים מגעים בעקיפין עם ישראל.

ג. אנשים רוצים שירמו אותם.

הו איזו רשת מסובכת אנו טווים - כאשר להתרחק מהאמת אנחנו מתחילים

Oh what a tangled web we weave - When first we practice to deceive!

וולטר סקוט

ברומא העתיקה היה נהוג לומר "ההמונים רוצים שירמו אותם" (vulgus vult decipi). זה נכון גם בימינו. אולם בעוד שבעת העתיקה ה"המונים" היו אנשי המעמדות הנמוכים, אנשים חסרי השכלה, אנשים שבקושי ידעו קרוא וכתוב, ה"המונים" של העולם התרבותי המודרני הם האליטות הנאורות -אינטלקטואלים, מלומדים ואנשי האקדמיה.

האינטלקטואלים והמלומדים של העידן המודרני נמצאים במצב מתמיד של הונאה עצמית מודעת. הם מהווים הוכחה חיה לנכונות אמרתו של מרק טוויין "את האמת קל להרוג, אבל שקר מנוסח היטב הוא בן אלמוות".

ואכן ניסוח הוא הצד החזק שלהם. אם בדיבור ואם בכתב, יכולת הניסוח שלהם אין שני לה.

הם חוזרים שוב ושוב על אותה מסכת שקרים שלא נועדה אלא ליצור מציאות חלופית, מציאות בה לעובדות אין משמעות, מציאות בה קובע הנדמה לי. עבורם ה"אמת" היא מה שהפרט יודע באופן אינטואיטיבי, ללא כל קשר לעדויות, להיגיון, לבדיקה אינטלקטואלית או לעובדות.

מספיק שזה נראה כמו אמת עבורם,זה לא צריך להיות אמת.האמת עבורם היא מה שהם רוצים היו שתהיה האמת.

קומיקאי מהטלוויזיה האמריקאית בשם סטיוון קולברט (Stephen Colbert) טבע את המונח "אמיתותית" (truthiness) לתאר את ה"אמת" הזאת. המונח הזה נבחר ע"י האגודה האמריקאית לשפת הדיבור (American Dialect Society) כ"מילת השנה" לשנת 2005. הנושא הזה ראוי לדיון בפני עצמו בשל ההשלכות הגלובליות שלו. על מנת שלא להתפשט יותר מדי, נצמצם את הדיון כאן לאזור המזרח התיכון.

"אם חוזרים על שקר מספר רב של פעמים, אנשים מתחילים להאמין בו." מכונת התעמולה של גרמניה בתקופת מלחמת העולם השניה ובשנים שקדמו לה יישמה ביעילות רבה את האימרה הזו. יש לה תפקיד מכריע בימינו בניהול מה שמכונה "תהליך השלום" במזרח התיכון.

אם ירכזו בספר אחד את כל השקרים, חצאי האמיתות ומטבעות הלשון המטעות (euphemisms), שהוכנסו לשימוש במסגרת "תהליך השלום", התוצאה תהיה כרך בממדים של מילון אוקספורד של השפה האנגלית (Oxford Dictionary of the English Language - OED). למעט מספר קטן של ספקנים, מסכת השקרים הזאת בחזקת דברי אלוהים חיים עבור העוסקים ב"תהליך השלום".

קבוצה של ישראלים הוזמנה לפני זמן קצר קבוצה לארוחה ממלכתית אצל יו"ר הרשות הפלשתינאית, המכונה לפעמים בתקשורת "הנשיא הפלשתינאי". תוקף כהונתו הסתיים ב-2009 ולא חודש מאז, כך שכל תואר בו מכנים אותו, בהשאלה מאימרה ידועה, הוא בעיני המסתכל בלבד.

האירוע התקיים במוקטעה בראמללה, במשכן המפקדה של הרשות הפלשתינאית. במהלך האירוע, המארח הציג למוזמנים את תפיסתו בדבר סיום הסכסוך הישראלי ערבי. זה יקרה, כך הוא פסק, כאשר מדינה פלשתינאית תוקם לצידה של מדינת ישראל (a Palestinian state will be established alongside Israel). הכרזתו זו של המארח פעלה כמכת ברק על האורחים שברגעים הראשונים לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות. בחלוף ההלם הראשוני, האורחים לא יכלו לרסן את עצמם ופצחו בשטף של דברי הלל ושבח - איזו אישיות! איזה רעיון! איזה חזון! - אלו היו מעט מזעיר מבין התגובות שנשמעו.

האורחים יצאו ובקול גדול, ובתרועה, ובחצוצרות, ובשופרות הכריזו בפני נציגי התקשורת שהיו שם: יש! יש פרטנר! יש לנו פרטנר לשלום!

האירוע התקיים במזרח התיכון, בארץ הנדמה לי, מקום בו, בהשאלה מהסופרת מרי מקקארתי (Mary McCarthy) "כל מלה היא שקר כולל ה' הידיעה וו' החיבור", כך שקצת מוקדם היה להסחף בהתרגשות מהאירוע הדרמטי הזה.

אבל לתקשורת זה לא הפריע. הכיסוי לו זכה האירוע, במיוחד בתקשורת הישראלית, היה מעל ומעבר. איש לא הטיל ספק בכך שמדובר במשהו שיש בו ממש. הרבה פרטים "לא חשובים" הושמטו מהתיאור התקשורתי, אבל, זה לא גרע מגדולת הרגע. למה להיתפס לקטנות, אחרי ככלות הכל זה התרחש בארץ הנדמה לי.

כפי שידוע "השטן מסתתר בפרטים" (the devil is in the details).

כמקובל אצל מנהיגים ערביים כאשר הם מנהלים דיונים בארץ הנדמה לי, גם ההכרזה הנוכחית של המנהיג הפלשתיני ניתנה בשפה האנגלית, שפה העשירה בביטויים דו- משמעותיים ובלשון מכובסת (euphemisms).

בעת דיונים רציניים המנהיגים הערביים מבטאים את עמדותיהם בשפה הערבית. הנוסח הערבי בדרך כלל רחוק מלשקף בדיוק את מה שנאמר באנגלית (זה בלשון המעטה).

מטבע הדברים, בארץ הנדמה לי הונאה דו-לשונית היא דבר המובן מאליו. מעטים בחברה המערבית מבינים ערבית במידה המאפשרת להם להבחין בהבדלים. ביו אלה שרכשו שליטה טובה בשפה הערבית, במיוחד הנאורים שבהם, הרוב המוחלט מורכב מחסידים של התיאולוגיה האנטי מערבית/אנטי ישראלית שפותחה ע"י פרופ' אדוארד סעיד המנוח, וספרו "אוריינטליזם" (Orientalism), משול לכתבי הקודש בעיניהם. אנשים כאלה אינם המקור הכי מהימן להסרת מסך הערפל הלשוני הנקוט בידי המנהיגים הערביים.

זה מתחיל כבר במושג "מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל". כשמסתכלים על מפת האזור, מיד עולה השאלה מאיזה צד?

בכל פעם שהשאלה הזאת מתעוררת עסקני השלום נוטים להתייחס אליה כאל בדיחה. אבל זאת טעות חמורה, כי אין תקדים בהיסטוריה למדינה המורכבת משני חלקים נפרדים שהחזיקה מעמד לאורך זמן.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, גרמניה היתה נפרדת מפרוסיה המזרחית ע"י "הפרוזדור הפולני". הסיפור הזה נגמר עם פרוץ מלחמת העולם השניה - כשההפרדה הזאת היתה אחת מהסיבות העיקריות לפרוץ המלחמה.

כשבריטניה עזבה את תת היבשת ההודית ב 1947 היא יצרה שם שתי מדינות - הודו ופקיסטן. פקיסטן הייתה מורכבת משני חלקים בראשית דרכה - לבעלי זיכרון קצר: הייתה פעם פקיסטאן המזרחית. הסיפור הזה החזיק מעמד קצת יותר מ-20 שנה - כמעט אותו פרק זמן שהאנומליה של מדינה דו חלקית התקיימה באירופה.

השאלה באיזה צד של מדינת ישראל תקום המדינה הפלשתינית היא לפיכך לא רק לגיטימית, אלא בעלת משמעות רבה. אם אי פעם הפלשתינים יחליטו להקים מדינה משלהם ל"צידה" של מדינת ישראל, יותר סביר שתהיינה שתים ולא אחת.

נושא אחר הוא המעשייה אודות "שתי מדינות לשני עמים." זה נושא "חי" - הוא נמצא כל הזמן במרכז הדיונים, אבל כאן אין אפילו ניסיון להעמיד פנים שלא מדובר בשקר.

הערבים עומדים על כך שמ"שתי המדינות" בהן מדובר, האחת תהיה מאוכלסת בערבים בלבד, והשניה תהיה דו לאומית - זו גם העמדה הרשמית של השמאל המתקדם בישראל - בשפה מכובסת זה מכונה "מדינה של כל אזרחיה".

זה לא שתי מדינות, זה מדינה וחצי ועוד חצי מדינה (למען הדיוק - על פי הסעיף הקודם זה שתיים וחצי מדינות ועוד חצי מדינה). אבל זה לא הסוף, כי הדרישה של הערבים היא שהמדינה הדו לאומית תקלוט מיליונים של ערבים נוספים בתוך גבולותיה - גם דרישה זו נתמכת ע"י השמאל המתקדם במעשים אם לא בדיבורים.

את העמדה הערבית אפשר לסכם לפיכך:

שתי מדינות ממערב לירדן,

זו שלנו,זו גם כן!

בכיסוי התקשורתי של המתרחש לא ניתן למצוא כל רמז לכל הדברים האלה. אדרבא, במקום לעסוק בכיסוי ופרשנות אובייקטיביים, התקשורת תורמת את חלקה להגברת מסך ההונאה המאפיל על המציאות.

דוגמא טובה לדיווח מוטה היא ידיעה שהתפרסמה ע"י סוכנות החדשות אסושייטד פרס ב-26 בדצמבר. הידיעה דיווחה על עמדותיו של ליברמן בנושא תהליך השלום, ובין השאר הופיע בה המשפט הבא: שיחות השלום בין ישראל והרשות הפלשתינית התמוטטו בספטמבר כאשר הקפאת הבניה בהתנחלויות הסתיימה

(Peace talks between Israel and the Palestinian Authority broke down in September after an Israeli freeze on settlement construction expired) http://news.yahoo.com/s/ap/20101226/ap_on_re_mi_ea/ml_israel_palestinians

למראית עין זה בסדר, אבל משתמע מדבריו של ליברמן שהתנהלו "שיחות שלום", דבר שלא היה ולא נברא, וכן שאין מקום לספק באשר על מי חלה האחריות ל"התמוטטות" השיחות שלא התקיימו מלכתחילה.

דוגמא אחרת של הונאה תקשורתית היא הסיפור המוזר של מה שמכונה יוזמת השלום הערבית (Arab Peace Initiative - API). זה התחיל באביב 2002 כתרגיל ביחסי ציבור של סעודיה, תחת הכינוי יוזמת השלום הסעודית.

בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים מעמדה של סעודיה בדעת הקהל האמריקאית היה בשפל המדרגה, והם חיפשו דרך לתקן את המצב.

בא יהודי בשם הנרי סיגמן (Henry Siegman), אדם עם קשרים טובים בחוגי השלטון בסעודיה, והעלה את הרעיון להציע "יוזמת שלום" כאמצעי להסחת הדעת מחלקם של הסעודים בפיגוע.

סיגמן הוא עמית מחקר במועצה ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations) באתר האינטרנט של המועצה הוא מוגדר כמומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון (foremost expert on the Middle East peace process).

הסעודים לא התלהבו במיוחד מהרעיון של קיום מגעים עם ישראל, אבל סיגמן הרגיע אותם שנקיטת היוזמה אינה כרוכה בשום סיכון עבורם כי היא תידחה ממילא ע"י ממשלת ישראל.

על מנת ליצוק מעט אמינות ליוזמה שהייתה בסך הכל גירסא ממוחזרת של עמדות שננקטו ע"י ממשלות ערביות בעבר, בחרו בתום פרידמן כבמבשר שיפריח את הבלון.

הידיעה על היוזמה הופיעה בטור של פרידמן בניו יורק טיימס ב-17 בפברואר, 2002. לא ברור אם פרידמן היה שותף פעיל לתרגיל או שעבדו עליו. יותר מאוחר פרידמן הודה שהוא לא ראה את התוכנית או את פרטיה, שכל מה שקרה היה שנסיך כתר סעודי (לא חסרים כאלה בסעודיה) סיפר לו על קיומה.

בקיצור ברווז עיתונאי (canard) ותו לא, אם כי יותר מאוחר ב-2007, הליגה הערבית אימצה את הברווז שהפך להיות "יוזמת שלום ערבית".

אפשר למצוא דיון מפורט ב"יוזמת השלום" הזאת ומה פגום בה ב"עקרונות להשכנת שלום"

(The Principles of Peacemaking) מאת ריצ'רד הולברוק (Richard Holbrook) מה-4 ביוני, 2004, http://www.jcpa.org/text/resolution242-holbrooke.pdf..

הבטחתו של סיגמן לסעודים נתקלה במכשול בלתי צפוי.

ממשלת ישראל בראשותו של שרון אמנם לא יצאה מגידרה, אבל היא גם לא דחתה את היוזמה. אדרבא, שרון הציע לקיים פגישה לדיון בפרטי היוזמה, פגישה אותה הוא היה מוכן, על מנת למנוע מבוכה מהסעודים, לקיים בסודיות רחוק מעיני התקשורת.

התגובה הסעודית לא היתה שונה מזו של יו"ר הרשות הפלשתינית בימים אלה.

הסעודים לא היו מאושרים מהמצב (זה בלשון המעטה) וסיגמן מצא את עצמו עם תפוח אדמה לוהט (a hot potato) ביד.

כדי להציל את היוקרה שלו כמומחה גדול סיגמן פסק שבקשת ישראל לפגישה היא "דחייה" של היוזמה הסעודית כי "ישראל ידעה שהסעודים לעולם לא יסכימו להיפגש".

זה נראה כצורת חשיבה עקומה - להגיש הצעת שלום ולסרב להיפגש עם הצד השני, אבל בארץ הנדמה לי זה בהחלט הגיוני.

וכך אירע שיוזמת השלום הערבית הפכה להיות נדבך נוסף בתהליך השלום שלא היה ולא נברא.

לפני שנים רבות, מכר שלי שסיים את לימודיו בבית הספר לרפואה סיפר לי איך אחד ממוריו, רופא בעל שם עולמי, צינן את התלהבותו להקדיש את חייו למציאת תרופה למחלת הסרטן.

"שמע בחור צעיר," הוא אמר לו. "יותר אנשים חיים מסרטן מאשר מתים ממנו. אל תמהר."

זה תופס גם לגבי הסכסוך במזרח התיכון. הרבה אנשים חיים ממנו, הרבה יותר ממספר האנשים שמתים ממנו. אם השלום יגיע לאזור, כל האנשים הטובים האלה ימצאו את עצמם לפתע ללא מטרה בחיים. תחשבו על כך.

נוסח אנגלי של המאמר עם שינויים קלים התפרסם ב

http://www.rslissak.com/content/kings-old-clothes-peace-middle-east-dr-israel-bar-nir