האם המכון הישראלי לדמוקרטיה דמוקרטי?  

נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מר אריק כרמון, מנצל לרעה דרגה שניתנה לו על-ידי האוניברסיטה העברית בירושלים, ומשתמש עתה פומבית בדרגת פרופסור - למרות שאינו עומד בקריטריונים המזכים בקבלת דרגה זו ממוסד אקדמי. כך נודע ל- Nfc.

כרמון מציג עמו כפרופסור הן בפרסומים רשמיים, הן בניירות עבודה ובאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה בראשו הוא עומד, והן במודעה עליה חתם יחד עם ארבעה פרופסורים - המותחת ביקורת חריגה על מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס. כפי שחשפנו כאן - דבר שאישר כרמון עצמו בתגובה ל- Nfc, את אותה מודעה בעיתון הארץ מימנו בעיקר גורמים פרטיים.

נודע לי, כי לפני מס' שנים הצטרף כרמון לאוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל דרגה של פרופסור נלווה. המדובר בדרגה הניתנת לאקדמאי בכיר שהאוניברסיטה חפצה בו - גם אם לא עבר את המסלול הרגיל המזכה בדרגת פרופסור, היינו: הוא אינו מצוי בלב העשייה האקדמית ולא ביצע מחקרים.

כרמון חדל לעבוד במסגרת האוניברסיטה אחרי שנה וחצי, אך מאז ועד עתה, ובמשך כמה שנים, הוא ממשיך להציג עצמו פרופסור, למרות שאינו עונה עתה כאמור על הקריטריונים המזכים. נודע לי, כי גם בהנהלת האוניברסיטה וגם בקרב גורמים בכירים במועצה להשכלה גבוהה רואים בחומרה את אופן התנהלותו, וטוענים כי הוא ניצל לרעה פירצה שהיתה בזמנו באוניברסיטה, ועתה, מבחינה מהותית, הוא אינו זכאי עוד להחזיק בתואר: פרופסור נלווה.

ביום 05.11.06 פניתי אל כרמון וביקשתי את תגובתו. כרמון הבטיח לשגר למחרת מכתב שקיבל בזמנו מנשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, שבו הודע לו, לדבריו, מתן דרגה כפרופסור נלווה. ואולם, כרמון לא מילא את הבטחתו ונמנע משיגור מכתב זה, ועד כתיבת שורות אלה הוא נמנע ממתן הסברים. ולא בכדי. נודע לי, כי במהותו מכוון כותב המכתב (אליו התייחס) למתן דרגה זמנית של פרופסור מן המניין, וזאת כל עוד מצוי כרמון במסגרתה של האוניברסיטה; ובשום מקרה לא כיוונה האוניברסיטה לכך שכרמון יציג עצמו בדרגה זו אחרי עזיבתו, קל וחומר משום שעבד באוניברסיטה רק במשך כשנה וחצי. נמסר לי עוד, כי הנהלת האוניברסיטה היתה מצפה מאדם הגון שיימנע משימוש בדרגה זו, אחרי עזיבתו.

נודע לי, כי לאחר התרגיל של כרמון, שניצל לרעה את הדרגה שניתנה לו ועודו נוהג כך, כאמור, החליטו באוניברסיטה העברית בירושלים לבצע תיקון בתקנון, כך שיודגש באופן הנוקב ביותר גם לכל מניפולטור שינסה להערים על האוניברסיטה: דרגת "פרופסור נלווה" מתאיידת ונשללת אוטומטית עם עזיבת המוסד האקדמי.

תגובה: "מינוי פרופסור נלווה הוא זמני באופיו"

האוניברסיטה העברית בירושלים מסרה את התגובה שלהלן:

1) המסלול של "פרופסור נלווה" מיועד למומחים בעלי-שם בתחום המקצועי הנלמד באוניברסיטה העברית. עליהם להיות בעלי שנות ניסיון רבות במקצוע, בעלי מעמד מקצועי בכיר וכושר מנהיגות מקצועי מוכח.

2) מינוי פרופסור נלווה הוא זמני באופיו.

3) אריק כרמון קיבל מינוי כפרופסור נלווה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ועזב לאחר שנה וחצי. לאחר מקרה זה הבינה האוניברסיטה כי ישנה פירצה בתקנון האוניברסיטה לגבי השימוש בתואר פרופסור נלווה, ולכן מכאן ואילך, מי שהוענק לו תואר פרופסור במסלול הנלווה יוכל לשאת את התואר רק כל עוד מינויו במסלול זה באוניברסיטה העברית בתוקף.

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-114707-00.html

תגוביות:

-פרופ' היא דרגה אקדמית. זה אינו תואר אקדמי.
התואר האקדמי הבכיר ביותר הוא ד"ר - PHD וברפואה MD.

-נדמה לי שגם עמוס עוז וחיים באר הם פרופסורים לספרות באותו מסלול. גם הרבה אמנים שעסקו בהוראה באקמיה "בצלאל" קיבלו תוארי פרופסור.

היה בין אלו שיצאו נגד החנינה לאנשי השב"כ בפרשת קו 300 וחתם על המכתב שנשלח לראש הממשלה יצחק שמיר בתביעה לפטר את היועצים המשפטיים של השב"כ אשר נתנו יד לבידוי הראיות בפרשה.

הוא התנגד לאיסור המפגשים עם אנשי אש"ף (שבוטל מאז) ולדו"ח ועדת לנדוי, לגירוש אנשי החמאס ללבנון בשנת 1992, ולמינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1997.

השתתף בארגון עצומה נגד סמכות ההקלה בעונש של מפקדים בצה"ל.

בשנת 1996 זכה בתואר "אביר איכות השלטון" מטעם התנועה לאיכות השלטון.

*************

צפו בקרמניצר מדבר עם הרב.הפרופסור הנכבד הוא דמגוג מושלם ומרושע.
הרב אליהו מנסה בתמימות להסביר הגיון בריא לאדם מעוות כמו הפרופסור הנכבד.כל אדם שעיניו בראשו רואה שהפרופסור בעל בריאות נפשית לקויה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/216973

"העין השביעית" היה פעם קובץ מודפס של ביקורת התקשורת, בחסות "המכון הישראלי לדמוקרטיה". בשנים האחרונות מדובר בפרסום אינטרנטי בלבד. כמה טוב ויפה שיש דבר כזה. ביקורת התקשורת.

אלא שהעין השביעית הפכה לעין שמאלנית.

לא ביקורת התקשורת, אלא ביקורת על כל גילוי קטן של עמדות שפויות.

המגמה הזאת לא התחילה אתמול. שהרי התרגלנו כבר. השמאל הכאילו נאור סיפח לעצמו את השליטה בתקשורת, והתיאבון גדל. עכשיו השליטה היא גם בביקורת.

מיהו הכוכב המרכזי של "תיק תקשורת" בערוץ הציבורי? אחד, יאיר גרבוז. במפה הפוליטית גרבוז הוא הצד השני של המטבע של ברוך מרזל. אם לא של מרזל, אז של דני דנון. זה בסדר לתת לגרבוז טור אישי וקבוע. גם בתקשורת הציבורית. השאלה היא, למה רק לו? אז זהו, שאת ברוני התקשורת והביקורת אסור לשאול. משום שכל שאלה כזאת היא "מעורבות ופגיעה בחופש הביטוי". כי אלה הם הכללים.

ככל שהשליטה היא של הברנז'ה מרחוב מר"צ פינת חד"ש - זה ביטוי לחופש הביטוי. ככל שמישהו יבקש קצת יותר גיוון - הוא מסוכן לדמוקרטיה.

נחזור לעין שמתחזה לביקורתית.

ובכן, זה לא היה שווה אזכור, אלא שהעין הרגישה הבליחה ביקורת על סיקור התקשורת של הטבח באיתמר: "הדיווחים על רצח בני משפחת פוגל אינם כוללים, או שאינם מתמקדים, בעובדת התרחשות הרצח דווקא בהתנחלות".

קראתי ושפשפתי את העיניים. ממש לא בסדר שהמתנחלים אינם מוצגים כעיקר העניין. הם האשמים. הרוצחים, לפי אותו מאמר, הם כנראה פעילי שלום, שנאלצו לנקוט בדרך אלימה כדי להשיג את צדקתם. בעקבות הפיגוע בירושלים, לפי אותו היגיון, צריכים העיתונאים בישראל להתמקד, בראש ובראשונה, "בעובדת התרחשות הפיגוע דווקא בירושלים". זו הרי עיר שמצויה במחלוקת קשה בין הצדדים.

אפשר לטעון הרבה מאוד דברים על ההתנחלויות, והח"מ רחוק מלהיות חסיד גדול שלהן, אבל על דבר אחד אין שום ויכוח: הרוצחים השפלים, באיתמר, בירושלים, בדיזינגוף סנטר או במלון פארק בנתניה, לא עושים שום הבחנה.

האסון הגדול ביותר של "מחנה השלום" הוא בכך שהולכת ונוצרת זהות בינו לבין כל ביטוי של רצחנות פלסטינית.

תעשיית ההצדקות.

אפשר להיות נגד מפעל ההתנחלויות, ולגלות אפס הבנה או הצדקה לרוצחים מתועבים. אבל את הדבר הבסיסי הזה מתקשים להבין אלה שמחפשים הצדקה אידיאולוגית לכל פיגוע.

המכון לדמוקרטיה והמכללה למנהל, שמחזיקים את המפגע הזה, יטענו בוודאי שידיהם לא היו במעל. בוודאי שלא. והם גם לא יעזו להתערב. חופש הביטוי הפך כבר מזמן למפלטו של כל נבל. זה בסדר לפרסם הבלים מהסוג שהוזכר. זה חלק מחופש הביטוי. אבל כאשר חלק ניכר ממה שמתפרסם שם לוקה באותה נימה, כדאי לקרוא לדברים בשמם.

העין האולטרה-שמאלנית. לא השביעית ולא הביקורתית.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=2278

ההצעה לשינוי שיטת המימשל

של המכון הישראלי לדמוקרטיה - האם תרגיל הטעייה להצלת שלטון בג''צ?
אימר​ו לא לשינוי שיטת המימשל! אימ​רו כן לביטול המהפיכה החוקתית השיקרית שרק היא חיסלה את משילות הממשלות בישראל ברמייה ובאמצעות שימוש בדרכי שקר.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=147172

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה - חלק 1 - 05:45 דק'

להורדה

אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל1.mp3
אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל2.mp3

להטמעה

חלק 2 - 22:30 דק'

תודה רבה לליה על התימלול המצויין!

לדבריו ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא אוסף של רעיונות שווא לא ראויים שלא יעזרו במאום.

הרעיונות של המכון הישראלי לדמוקרטיה המוצגים לציבור מבוססים על הרבה אי הבנה לגבי העובדות.

כל שלוש הטענות שמועלות נגד שיטת המימשל הנוכחית כסיבה לרצות לשנותו אינן מדוייקות.

הטענה הראשונה שמתקיימות בישראל בחירות כל שנתיים היא טענה מופרכת.ממוצע הבחירות לכנסת מאז שנת 1949 עד שנת 2009, הוא 3.5 שנים ולא שנתיים. נכון שיש ממשלה חדשה כל שנתיים בממוצע, אך אין בין זה לבין יציבות ולא כלום. פעם בשל רצח,פעם בשל פרישה, פעם בשל רוטציה, וכיוצא באלה דברים פורמליים. לכן גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה סבירה.

הטענה השניה היא שאין בחירות כל שנתיים, אלא ממשלה חדשה כל שנתיים, אך אין לכך כל קשר ליציבות. נכון שיש ממשלה חדשה בממוצע כל שנתיים, אך אין בין זה לבין יציבות ולא כלום. היו לכך סיבות פורמליות גרידא. פעמיים ראש ממשלה סיים את חייו בתקופת כהונתו. פעם בשל התקפת לב, ופעם בשל רצח וכיוצא באלה דברים פורמליים. גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה באמת סבירה המצדיקה החלפת שיטת המימשל.

ביחס לטענה השלישית על הסחטנות של המפלגות הקטנות, די להסתכל בממשלה הנוכחית בה מתוך 74 חברי כנסת רק שליש הם ממפלגת השלטון, ובכל זאת מחצית התקציב בידי מפלגת השלטון, ולכן לא כצעקתה. נכון שלפעמים אנחנו נתקלים בתופעות מרגיזות ולכן עלתה ההצעה להעלות את אחוז החסימה.

זו תרופת שווא. כי ההיפך הוא הנכון. ברגע שיעלה את אחוז החסימה יפגעו האנשים שתומכים במפלגות הקטנות ועלול להתערער כל מאזן הכוחות בין שני הגושים. כשיש מפלגות קטנות זה מעלה את יכולת התמרון של המפלגות הגדולות. אך אם הקטנות תיתאחדנה, יווצר מצב שבו מפלגה גדולה תיאלץ לכלול בממשלתה מפלגה שהתאחדה ועקרונותיה לא מקובלים על המפלגה הגדולה שרוצה ליצור ממשלה.

ונקודה אחרונה שצריך להגיד שמתוך קרוב ל-40 מדינות של דמוקרטיות יציבות יש רק 5 או 6 מדינות שבהן יש ממשלה של מפלגה שיש לה רוב, והדבר הזה של הקמת קואליציה קיים ברוב המכריע של המדינות הדמוקרטיות. ישראל היא לא יוצאת דופן בעניין הזה. ולכן העלאת אחוז החסימה לא יגדיל את הייצוג של המפלגות הגדולות, כי אם יגדיל את הייצוג של המפלגות הבינוניות, וזה בהחלט לא יתרום לא לייצוגיות ולא לייצוב. זה לא עניין של אחד על חשבון השני אלא פגיעה בשני הדברים- גם בייצוגיות וגם ביציבות.

צריך באמת להדגיש את העניין שאין שיטת מימשל שאין לה חסרונות, וכמובן גם שיטת המימשל בישראל יש לה חסרונות.

אגב, שמעתי את נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר שאין מדינה שיש בה אחוז חסימה כל כך נמוך,שאין מדינה שיש בה כל כך הרבה סיעות בפרלמנט, וכמובן שאלה דברים לא נכונים מבחינה עובדתית.

אחוז החסימה בהולנד נניח, הוא 2 שליש אחוז בלבד,ומספר המפלגות בבלגיה גדול תמיד ממספר המפלגות בישראל.באף מדינה אין מספר כה גדול של שרים שמעתי את דליה איציק יושבת ראש הכנסת לשעבר אומרת.בדוק היא אמרה.אין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה שריםאבל .אני לא זוכר בשנים האחרונות ממשלה אחת בצרפת שהיו בה פחות מ-30 שרים. אז נכון שלנהל מדינה עם 30 שרים זה דבר קצת מוזר וקשה, אבל בעצם ההכרעות כידוע לא מתקבלות בפורום המלא של הממשלה אלא בקבינט,כך היה גם בעבר,והמחיר של לשכות שרים נוספות,לעומת היציבות שהדבר הזה היקנה מבחינה שילטונית זה דבר ששווה את המחיר.

עכשיו מהם הדברים שבכל אופן כדאי לתקן:

דבר ראשון במשך הרבה שנים תמכתי בעניין של אי אמון קונסטרוקטיבי. זאת אומרת שאם רוצים להפיל את הממשלה אפשר יהיה להפיל את הממשלה רק אם יש רוב לממשלה חילופית.הדבר הזה נכנס לנוסח השלישי של חוק יסוד הממשלה שהתקבל בשנת 2001 אבל הוא לא נכנס בצורה מספיק חריפה ואני חושב שצריך אולי לחזק את העניין הזה, וזה באמת ייצב את הממשלה.זה דבר שאני בהחלט תומך בו.

כלומר שאי אמון יוכל להיות מוגש רק אם יש רוב בו זמנית לממשלה חילופית.אגב,זו לא המצאה שלי, וגם לא של מי שניסח את החוק ב -2001 יותר מאוחר,אלא זה דבר שקיים לפחות בשתי מדינות, גרמניה וספרד, וכל אחד יכול לחשוב למה דווקא שתי המדינות האלה אימצו את העניין הזה. בשתי המדינות האלה כידוע התמוטטה בסופו של דבר הדמוקרטיה בגלל אי יציבות של הממשלה,ולכן אני חושב שזה דבר ראוי.

עכשיו דבר שני שאני חושב שיביא ליציבות וירפא את התופעה שקיימת בסוף תקופת הכהונה של הכנסת כשכל אחד חושב על הבחירות,וכמובן השותפים בקואליציה מתחילים לחשוב אם כדאי להם לרוץ בבחירות כחברים בממשלה או לא, ולכן לעיתים קרובות זה מביא להקדמת הבחירות. אמנם זה לא שנתיים כמו שנאמר,אבל בכל אופן זה מקצר ויש לנו מין תופעות אי יציבות שאופייניות לסוף תקופת הכהונה של הכנסת בגלל השיקולים האלקטורליים. אפשר לתקן זאת בקלות אם מייצבים את תקופת הכהונה כמו למשל בארה"ב.

בארה"ב תקופת הכהונה של שני בתי הקונגרס היא קבועה.תקופת הכהונה של בית הנבחרים היא שנתיים, בתאריכים שקבועים מראש, ואף פעם לא יכולה להשתנות, ומשך הכהונה של כל חבר בסינאט הוא בדיוק 6 שנים.כל שנתיים בדיוק נבחר שליש.זאת אומרת שאי אפשר לשנות את תקופת הכהונה. יש מדינות שבהן הדבר הזה קיים בפועל, נניח נורווגיה. אני אולי לא הייתי מרחיק עד כדי קיבוע של תקופת כהונה בלי אפשרות לשנות, אבל היום בחוק נאמר שאם הכנסת בגלל נסיבות כמו שקרה ב- 1973(מלחמת יום כיפור) רוצה להאריך את תקופת הכהונה שלה, אז היא צריכה רוב של 80 חברי כנסת. ואני הייתי מעתיק את זה גם לעניין של פיזור הכנסת. אתה לא יכול לפזר את הכנסת בגלל קפריזה של איזו מפלגה שהיא שותפה בקואליציה וחושבת אולי שכרגע יותר כדאי לה להיות בחוץ.זה דבר לא סביר, ואני הייתי מקבע את תקופת הכהונה של הכנסת, דבר שהיה מאד מאד מייצב גם את הממשלה וגם את הדמוקרטיה.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=149403

תגובית:

נותרה שאלה מרכזית ללא תשובה. מדוע כל כך לוחץ לשמאל במכון הישראלי לדמוקרטיה לשנות את המצב ולהציע את השיטה שהוא מציע? מהי המטרה הסמוייה שרוצה השמאל להשיג בשינוי השיטה? כיצד יכול להיות שהשופט בדימוס מאיר שמגר אומר דברים לא נכונים על השיטה הישראלית? הרי הוא השתתף ביצירת הצעת המכון הזה.האם מדובר בבורות או בהטעייה מכוונת?

פרופ' דיסקין בראיון מאלף ומאיר עיניים עם העיתונאי שאול כה,ן על הצעת המכון הישראלי הפרטי לדמוקרטיה לשנות את שיטת המימשל בישראל. לדבריו אין צורך לשנות את שיטת המימשל שהיא טובה, כי אם לערוך 3 תיקונים שייצרו יציבות ומשילות.

להלן התימלול המלא:

להורדה:

אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל1.mp3

אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל2

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה - חלק 1 - 05:45 דק'

שאלה: בוקר טוב לפרופסור אברהם דיסקין. אנחנו נזכיר לגולשים שלנו שאתה פרופסורמ בבית הספר למימשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. הנושא שלנו היום הוא הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה לשינוי שיטת המימשל, ויש כאן טענה של כותבת מאמר שמדובר בתרגיל הטעייה להצלת שלטון בג"צ. מה אתה אומר על העניין הזה?

תשובה: האמת היא שחלק מההצעות של המכון הישראלי לדמוקרטיה הן הצעות ראויות, אבל חלק הם רעיונות שווא לא ראויים שלא יעזרו במאום. כולם מדברים על שינוי שיטת המימשל ויש הרבה אי הבנות לגבי העובדות.

לגבי העובדות.

כל שלוש הטענות שמועלות נגד שיטת המימשל הנוכחית כסיבה לרצות לשנותו אינן מדוייקות.

הטענות: יש בחירות כל שנתיים, שהממשלה מאד מאד לא יציבה, ושיש סחטנות בלתי נסבלת של המפלגות הקטנות.

כל שלוש הטענות האלה שמועלות חדשות לבקרים הן טענות מאד מאד בלתי מדוייקות.

הטענה הרווחת הראשונה: בישראל יש אי יציבות שלטונית ובחירות כל שנתיים
בממוצע.ממוצע הבחירות לכנסת שלוש וחצי שנים לא שנתיים והכנסות הקצרות
ביותר היו בתקופת בן גוריון, שאז לא טענו נגד אי יציבות, אלא להיפך טענו
שיש דיקטטורה.

דבר ראשון הטענה שיש בחירות כל שנתיים היא טענה מופרכת.

אין בישראל בחירות כל שנתיים.

ממוצע הבחירות לכנסת מ- 1949 עד- 2009 הוא כמובן 3.5 שנים ולא שנתיים,
והכנסות הקצרות ביותר היו בתקופה שאמרו, לא רק שיש יציבות, אלא אולי יש אפילו דיקטטורה של מפא"י ובן גוריון בראשה. אלה היו הטענות אז, ואז היו הכנסות הקצרות ביותר.הכנסת הראשונה 1949-1951 והכנסת הרביעית שזה 1959-1961,ובעצם מאז המהפך ב- 1977 הכנסות הקצרות ביותר כיהנו 3 שנים.

אז בוא נגיד שהטענה הזאת שיש בחירות חדשות לבקרים פשוט לא נכונה.

אני לא אומר שאין בעיות בשיטת המימשל, ואני אגיד תיכף מה הבעיות, אבל הטענה שיש בחירות כל שנתיים היא כמובן טענה מופרכת.

וטענה שניה היא אמנם שאין בחירות כל שנתיים, אבל יש ממשלה כל שנתיים, וזה כמובן באופן פורמלי נכון, מפני שהממשלה הנוכחית היא הממשלה ה- 32 ואם נחלק את מספר שנות המדינה במספר הממשלות, אז בממוצע היתה ממשלה כל שנתיים. אבל לעיתים קרובות בעצם ממשלה חדשה קמה מסיבות פורמליות שבינן לבין יציבות אין ולא כלום. למשל פעמיים ראש ממשלה סיים את חייו, פעם ברצח ופעם בגלל התקף לב בתקופת כהונתו, ופורמלית קמה ממשלה חדשה. פעם אחת ראש ממשלה החליט לפרוש, פעם אחת היתה רוטציה, זאת אומרת היתה יציבות, היה הסכם, והתחלף
ראש ממשלה, כלומר פורמלית ממשלה חדשה, וכיוצא באלו דברים.

אולי הכנסת שהיו בה הכי הרבה חילופים היתה הכנסת השניה, שהיו בה 4 ממשלות, לא פחות,זאת אומרת ממשלה בממוצע כל שנה, ושוב הדבר הזה קרה דווקא בגלל שמפא"י היתה במעמד שהיתה יכולה להרשות לעצמה להחליף את הממשלה כאשר התנהגות השותפים לא היתה ראוייה. באמת לא היתה ראוייה. בכל אופן לא היתה ראוייה בעיני ראשי הממשלה דאז שרת ובן גוריון, ולכן גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה סבירה.

עכשיו ביחס לעניין של סחטנות של המפלגות הקטנות, אז נכון שכמובן יש לחצים כאלה ואחרים מצד השותפות הקטנות, אבל אם נזכור למשל, שהתגמול העיקרי שניתן לשותפים פוליטיים הוא מספר החברים ומספר המשרדים וגודל התקציבים שיש להם מתוך עוגת התקציב הכוללת במשרדי הממשלה, אז די להסתכל בממשלה הנוכחית, שמלכתחילה התבססה על 74 חברי כנסת, רק 27 מתוכם הם חברים במפלגת השלטון, זאת אומרת בערך שליש, ובכל זאת מחצית השרים והרבה הרבה יותר מאשר מחצית התקציב נמצא בידי מפלגת השלטון, בידי הליכוד.לכן העיניינים הם לא כצעקתה,למרות שלפעמים אנחנו נתקלים בתופעות מרגיזות.

סיום קלטת ראשונה.

הקלטת השניה - חלק 2 - 22:30 דקות:

שאלה: אני רוצה לשאול אותך כאן בדיוק בנושא הזה של אחוז החסימה ומפלגות קטנות וסחטנות. שמעתי מספר רב של פעמים בזמן האחרון שמפלגות חרדיות באו ואמרו, הרי אנחנו היינו מקבלים אותו דבר ממפלגת קדימה כמו שאנחנו מקבלים
מהליכוד, אלא מה,כשקדימה נותנת לנו אנחנו לא חוטפים על הראש מהתקשורת,
וכשהליכוד נותן לנו אולי אותו דבר, אולי פחות, אנחנו חוטפים על הראש
מהתקשורת. מה אתה אומר על כך?

תשובה: אמרת די הרבה דברים.

דבר ראשון צריך להגיד שכל המפלגות הדתיות בלי יוצא מן הכלל, כולל המפלגות החרדיות הן לא באמת משמשות לשון מאזניים ולא מנסות לקבל יותר מהצד הזה או מהצד השני, נניח בעבר, בין העבודה לבין הליכוד
וכיוצא בזה, אלא, כאשר יש רוב למפלגות הימין יחד עם המפלגות הדתיות,
המפלגות הדתיות, בלי שום קשר למחיר, הן תמיד תלכנה עם הימין.

המפלגות הדתיות מצטרפות למפלגות שמאל, רק כאשר לגוש השמאל יש בלאו הכי בלי המפלגות הדתיות, רוב. הרוב כמובן שכולל את המפלגות הערביות, ולכן יש רוב בעצם, שמבטיח את השליטה של העבודה או של קדימה כמו אחרי הבחירות של 2006, ולכן בתנאים כאלה הן מוכנות לקפוץ מהמחנה שבו הן בעצם מעדיפות להיות.

צריך לזכור שרק פעם אחת היה באמת נסיון שלא לעשות את הדבר הזה, וזה המקרה של ה- 15 במרץ ב-1990, שבו היה המקרה היחיד שהיתה הצבעת אי אמון מוצלחת והממשלה נפלה.ממשלת שמיר נפלה, מה שידוע בשם התרגיל המסריח, וצריך לזכור שהתרגיל הזה לא עלה יפה, מפני שציבור הבוחרים של ש"ס ושל אגודת ישראל התקומם עד כדי זריקת עגבניות על הרבנים, בעקבות התרגיל הזה. בסופו של דבר שמיר הקים את ממשלתו מחדש בלי מפלגת העבודה.

ולכן, בוא נגיד, המפלגות הדתיות לא כל כך קופצות ממחנה למחנה.

עכשיו, אני אגיד דבר נוסף. ישנה הצעה קבועה, כמעט איזה מין מרפא פלא, שבאמת הכל מאמינים בו, שצריך להעלות את אחוז החסימה, וזה כאילו יגדיל את הכוח של המפלגות הגדולות. כמובן שזו תרופת שווא, כי ההיפך הוא הנכון.

ברגע שאתה מעלה את אחוז החסימה, דבר ראשון אתה פוגע בייצוג של אנשים שתומכים במפלגות קטנות. דבר שני, אתה יכול לערער את כל מאזן הכוחות בין שני הגושים. אני רוצה להזכיר, שכאשר העלו את אחוז החסימה ב- 1992, אז העלו את זה מאחוז אחד לאחוז וחצי, התוצאה היתה, בגלל שהיו הרבה מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, התוצאה היתה, שהיה רוב של הבוחרים שהצביע עבור מפלגות ימין, אבל, מפלגות השמאל שגם הן איבדו קולות, על קולות מבוזבזים , למשל הרשימה המתקדמת. השמאל קיבל פחות קולות, אבל קיבל רוב של 61 מושבים ואז קמה ממשלת רבין.

ואני אגיד דבר שלישי, כאשר יש כמה מפלגות קטנות יכולת התמרון של המפלגה
הגדולה שמרכיבה את הקואליציה גדלה.

למשל, בוא נניח לרגע שהיום מעלים את אחוז החסימה וכל המפלגות הדתיות היו מתאחדות.בוא נניח האיחוד הלאומי והבית היהודי היו מופיעים ברשימה משותפת כפי שהיה בעבר. אז, משמעות הדבר היתה, שראש הממשלה הנוכחי היה נאלץ למשל לקבל בתוך הממשלה שלו את האיחוד הלאומי, למרות שכנראה הוא לא היה מעוניין בזה. זאת אומרת בעצם, שכוח התמרון שלו היה קטן, והוא היה נאלץ למשל לקבל בכל מקרה את כל המפלגות הדתיות בלי שום יכולת תמרון, נניח אם במקום אחת המפלגות הדתיות את האיחוד הלאומי או
את את מפלגת העבודה וכיוצא בזה.

לכן העניין הזה של העלאת אחוז החסימה הוא ממש תרופת שווא.

ונקודה אחרונה שצריך לדעת בקשר להעלאת אחוז החסימה, היא גם פוגעת בייצוג
של מפלגות קטנות, וגם בכוח הפוליטי של המפלגה הגדולה ביותר, ויכולת התמרון שלה. העלאת אחוז החסימה גם יכולה להביא לכל מיני אי איזון נכון בין הגוש של השמאל ובין הגוש של הימין,תמיד באופן שעלול לשבש את רצון הבוחרים.

ונקודה אחרונה שצריך להגיד, שמתוך קרוב ל-40 מדינות של דמוקרטיות יציבות
יש רק 5 או 6 מדינות שבהן יש ממשלה של מפלגה שיש לה רוב, והדבר הזה של
הקמת קואליציה קיים ברוב המכריע של המדינות הדמוקרטיות. ישראל היא לא
יוצאת דופן בעניין הזה. ולכן בוא נגי,ד אחוז החסימה לא יגדיל את הייצוג של המפלגות הגדולות, זה יגדיל את הייצוג של המפלגות הבינוניות.וזה בהחלט לא יתרום לא לייצוגיות ולא לייצוב.זה לא עניין של אחד על חשבון השני אלא פגיעה בשני הדברים גם בייצוגיות וגם ביציבות.

שאלה: אולי תסביר שוב פרופ' דיסקין,למה העלאת אחוז החסימה תשנה את המצב לגבי המפלגות הבינוניות?

תשובה: אז תראה, מה שיקרה למשל, בוא נגיד שיעלו את אחוז החסימה ל- 4%.אז רק בתור דוגמה אחת, המפלגות הערביות, ניקח את גוש השמאל, יש שם שלוש מפלגות שהן נתמכות על ידי ציבור ערבי, ושהן מאד שונות אחת מהשניה.
יש להן אידיאולוגיות שונות לחלוטין. אולי בנושא אחד, שזה הנושא של הסכסוך הישראלי ערבי, יש מכנה משותף באמת די ברור. אבל בנושאים אחרים מדובר באנשים מודרנים חילוניים מצד אחד, מדובר בלאומנים, מדובר בקומוניסטים, ומדובר באנשים שהם מאמינים מוסלמים.

עכשיו, ברגע שאתה מעלה את אחוז החסימה, או שאתה פוגע בחלק מהייצוג,
חלק מהן לא תוכלנה להיות מיוצגות ,מה שיותר סביר בעיני, שהמפלגות האלה הן חפצות חיים הן תתאחדנה ותופענה במפלגה אחת. עכשיו נניח לרגע שהמפלגה הזאת תשתתף בממשלה, או תתמוך מבחוץ בממשלה, כמו שקרה אחרי 1992 כאשר ממשלת רבין קיבלה כך את הרוב שלה, זה קרה יותר מפעם אחת, גם בתקופת ממשלת ברק היתה תמיכה מבחוץ, אז בעצם, ברגע שאתה מאחד את המפלגות האלה והן מופיעות ברשימה משותפת, אז בכל נושא אתה חייב להתיישר לפי הסמן הכי קיצוני.

בעניין הלאומני, אתה חייב להתיישר עם הסמן הכי קיצוני. בעניין של חברה
ומדינה אתה צריך להתיישר בעצם עם האלמנטים הקומוניסטים. ובעיניינים של דת ומדינה אתה צריך להתיישר עם העיניינים המוסלמים.

כאשר המפלגות האלה הן מפוצלות, ונניח שהן מועמדות לממשלה, אתה
יכול להגיד, אני רוצה את זאת, אבל אני לא רוצה את זאת, אני רוצה אחת אבל לא את השניה. אז כושר התמרון של המפלגה הגדולה גדל, הייצוגיות נשמרת, הפיצול האידיאולוגי גם בא לידי ביטוי, ולא נוצרת מפלגה אחת בינונית שבעצם משבשת את היציבות.

וכמובן אותו דבר לגבי המפלגות הדתיות באגף הימני, כולן מתאחדות, זה סיפור שונה לחלוטין, מאשר קיימות 3 מפלגות קטנות, כאלה שאתה יכול לתמרן ביניהן.

שאלה: עד עכשיו הצגת חסרונות בהצעה לשינוי השיטה. האם בכל זאת יש בשיטה הנוכחית איזושהי בעיה שמכריחה או מזמינה שינוי בשיטת המימשל?

תשובה: דבר ראשון צריך באמת להדגיש את העניין הזה שאין שיטת מימשל שאין לה חסרונות, וכמובן שגם שיטת המימשל שקיימת בישראל יש לה חסרונות.

אגב,שמעתי את נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר, שאין מדינה שיש בה אחוז חסימה כל כך נמוך,ועוד כל מיני דברים כאלה, שאין מדינה שיש בה כל כך הרבה סיעות בפרלמנט, כמובן, שאלה דברים לא נכונים מבחינה עובדתית.

אחוז החסימה בהולנד נניח, הוא 2 שליש אחוז בלבד, ומספר המפלגות בבלגיה גדול תמיד ממספר המפלגות בישראל.

אומרים לגבי מספר השרים בישראל - שאין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה
שרים. שמעתי את דליה איציק, יושבת ראש הכנסת לשעבר, אומרת זאת.

זה בדוק - היא אמרה. אין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה שרים.

אני לא זוכר בשנים האחרונות ממשלה אחת בצרפת שהיו בה פחות מ-30 שרים. אז בוא נגיד שנכון שלנהל מדינה עם 30 שרים זה דבר קצת מוזר וקשה, אבל בעצם ההכרעות כידוע לא מתקבלות בפורום המלא של הממשלה, אלא בקבינט, כך היה גם בעבר, והמחיר של לשכות שרים נוספות, לעומת היציבות שהדבר הזה היקנה, שהמפלגה שהרכיבה את הממשלה היו לה רק 27 שרים, אני חושב שמבחינה שילטונית זה בהחלט דבר ששווה את המחיר.

עכשיו מהם הדברים שבכל אופן כדאי אולי לתקן.שכדאי אולי לתקן.
דבר ראשון במשך הרבה שנים תמכתי בעניין של אי אמון קונסטרוקטיבי. זאת
אומרת שאם רוצים להפיל את הממשלה אפשר יהיה להפיל את הממשלה רק אם יש רוב לממשלה חלופית.הדבר הזה נכנס לנוסח השלישי של חוק יסוד הממשלה שהתקבל בשנת 2001 אבל הוא לא נכנס בצורה מספיק חריפה, ואני חושב שצריך אולי לחזק את העניין הזה, וזה באמת ייצב את הממשלה.זה דבר שאני בהחלט תומך בו.

כלומר שאי אמון יוכל להיות מוגש רק אם יש רוב בו זמנית לממשלה
חלופית. אגב, זו לא המצאה שלי, וגם לא של מי שניסח את החוק ב -2001 יותר
מאוחר, אלא זה דבר שקיים לפחות בשתי מדינות, גרמניה וספרד, וכל אחד יכול
לחשוב למה דווקא שתי המדינות האלה, אימצו את העניין הזה. שתי המדינות האלה כידוע, בגלל אי יציבות של הממשלה, בסופו של דבר הדמוקרטיה התמוטטה בהן. ולכן אני חושב שזה דבר ראוי.

עכשיו דבר שני שאני חושב שיביא ליציבות וירפא את התופעה שקיימת בסוף תקופת הכהונה של הכנסת. כאשר אנחנו מתקרבים לסוף תקופת הכהונה של הכנסת, כל אחד חושב על הבחירות, וכמובן השותפים בקואליציה מתחילים לחשוב אם כדאי להם לרוץ לבחירות כחברים בממשלה או לא, ולכן, לעיתים קרובות, הדבר הזה מביא להקדמת הבחירות. אמנם זה לא שנתיים כמו שנאמר, אבל בכל אופן זה מקצר, אז יכול להיות שתקופת הכהונה תתקצר נניח מארבע לשלוש שנים, אז יש לנו מין תופעות של אי יציבות שאופייניות לסוף תקופת הכהונה של הכנסת,(לשנה, שנה וחצי האחרונות של כהונתה) בגלל השיקולים
האלקטורליים, וכמובן שאפשר לתקן זאת בקלות אם מייצבים את תקופת הכהונה. בוא נראה את המקרה בארה"ב.

למשל בארה"ב, תקופת הכהונה של שני בתי הקונגרס היא קבועה. תקופת הכהונה של בית הנבחרים היא שנתיים, ואף פעם לא יכולה להשתנות,אפילו בתאריכים שקבועים מראש, ומשך הכהונה של כל חבר בסינאט הוא בדיוק 6 שנים.וכל שנתיים בדיוק נבחרים שליש. זאת אומרת שאי אפשר לשנות את תקופת הכהונה.יש מדינות שבהן הדבר הזה קיים בפועל, נניח נורווגיה. עכשיו אני אולי לא הייתי מרחיק עד כדי כך לקיבוע של תקופת כהונה בלי אפשרות לשנות, אבל היום בחוק נאמר, שאם הכנסת, בגלל נסיבות, כמו שקרה למשל ב1973 (במלחמת יום הכיפורים), רוצה להאריך את תקופת הכהונה שלה, אז היא
צריכה רוב של 80 חברי כנסת, ואני הייתי מעתיק את זה גם לעניין של פיזור
הכנסת. אתה לא יכול לפזר את הכנסת בגלל קפריזה של איזו מפלגה שהיא שותפה
בקואליציה, והיא חושבת, אולי כרגע יותר כדאי לה להיות בחוץ. זה דבר לא סביר ואני הייתי מקבע את תקופת הכהונה של הכנסת, דבר שהיה מאד מאד מייצב גם את הממשלה וגם את הדמוקרטיה.

דבר שלישי שמביא לחוסר יציבות, זה כמובן הוויכוחים בעינייני תקציב, כי מה שנעשה בעבר היה שתקציב היה עניין של הצבעת אמון, מה שנתן כוח סחיטה בידי המפלגות הקטנות, כי הממשלה רוצה לזכות בתקציב, מה עוד שמדובר בהצבעת אמון.

עכשיו שיכללו את הדבר הזה, בעצם הרעו את המצב הזה, בכך שאמרו
שאם התקציב לא יתקבל ב- 31 לדצמבר אז אפשר גם ב- 31 במרץ, אז כאילו פעמיים מתקיים כל הדבר הזה של סחטנות. אני כמובן הייתי מוריד את כל הדבר הזה של אמון, וגם הייתי מוצא סידו,ר מה עושים כשאין תקציב.

בפירוש גם המלצתי את זה לאנשים בקדימה וגם לצוות 100 הימים של הליכוד לפני הבחירות הנוכחיות.אפשר לקבל תקציב שהוא ליותר משנה אחת, וזה כמובן מאד מאד מייצב את המערכת כפי שאכן אומץ על ידי הממשלה הנוכחית.

שאלה:אז זה בעקבות ההצעה שלך?

תשובה: אני הצעתי את זה לצוות 100 הימים לפני הבחירות.

הצעתי את שלושת ההצעות האלה שאני מדבר עליהן עכשיו גם לקדימה, וגם לליכוד.

אני רוצה להדגיש, זה לא הצעות שאני הצעתי לליכוד כי אני רוצה לעזור
לליכוד. את אותן הצעות הצעתי גם לאנשים בקדימה בעבר, וכל ההצעות האלה נועדו באמת לטפל בנושאים השוליים שבהם המערכת לא יציבה, והן נועדו לייצב את הממשלה, לאפשר ממשלה יציבה ודמוקרטיה יציבה.

עכשיו ההצעות שמציעים כמו למשל העלאת אחוז החסימה בעיני הן פשוט לא רלוונטיות.

כבר הסברתי,אני אתן אולי דוגמה נוספת להצעה שהיא לא רלוונטית. ב 1989 המכון הישראלי לדמוקרטיה שערך גם אז כנס, ונשאלה השאלה איך מגדילים את הייצוג של המפלגה הגדולה.

כמובן שההצעה הראשונה שעלתה היתה העלאת אחוז החסימה.הצעה שהיא לא רלוונטית,ואני השתתפתי בכנס הזה ואמרתי שאם המטרה היא לא לייצב כי אם להגדיל באופן מלאכותי את הכוח של המפלגה הגדולה, אז יש לי רעיון.

אמרתי שנקבע בחוק שתרכיב את הממשלה המפלגה שתקבל את מספר הקולות
הגדול ביותר.זה ללא ספק יגדיל את הכוח של המפלגה הגדולה ביותר בניגוד
לעניין של אחוז החסימה, מפני שאנשים שמתלבטים נניח בין מר"צ לבין קדימה
יגידו, טו,ב אי אפשר להצביע מר"צ, אז נצביע קדימה כדי להיות יותר
מהליכוד. אותו דבר לגבי אנשים שמתלבטים בין ש"ס לבין הליכוד. אז זה יגדיל את הכוח של המפלגה הגדולה ביותר.

עכשיו ההצעה הזאת היא הצעה שלי, אבל אני חושב שהיא הצעה מאד לא ראוייה
,מאד לא ראוייה משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא, שהיא כופה על הבוחרים התנהגות לא כנה. הבוחר רוצה
להצביע עבור דבר מסויים, ואתה כאילו אומר לו שהוא לא יכול להצביע עם הלב
שלו, אלא כופה עליו להצביע משהו אחר.

הסיבה היותר חמורה היא, שיכול להיווצר מצ,ב שבו המפלגה הגדולה ביותר, יש
רוב ברור שתומך במפלגה אחרת. אז נכון שהרוב הזה יוכל להפיל את הממשלה הזאת באמצעות הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית, אבל בינתיים כל המערכת משתבשת.

בוא נניח לרגע, ניקח את הכנסת הנוכחית. לו החוק הזה היה מופעל בכנסת הנוכחית, אז היה יכול להיווצר מצב שבו קדימה היתה מקימה ממשלה, וכל מפלגות הימין היו מתנגדות לממשלה הזאת, אז היתה ממשלה שהיתה נופלת בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית, ואז בנימין נתניהו היה נאלץ
להרכיב ממשלה שנשענת רק על מפלגות הימין בניגוד לרצונו.

זאת אומרת ההפעלה של הפטנט הזה שאני בחטאי המרובים אביו מולידו, בעצם היתה משנה לבלי הכר את המערכת הפוליטית, והיתה מביאה בסופו של תהליך לממשלה שהיא יותר ימנית מהממשלה הנוכחית, ולכן מדובר ברעיון עיוועים שאני הבאתי אותו בצורה אנקדוטית בכדי להגיד: ככה אפשר להגדיל את הכוח של המפלגות הגדולות, ולצערי אנשים לקחו את הרעיון הזה בצורה רצינית, והרבה מאד אנשים, שהם באמת לא מבינים את המשחק עד הסוף (אגב לכל הדברים האלה שאני נותן להם דוגמאות מאד פשוטות, אפשר להביא הוכחות מתימטיות שבאמת הדברים פועלים בכיוון שאני אומר).

שאלה:בדקת את העניין המתימטי? עשית את החישובים?

תשובה: אפשר להביא חישובים שמוכיחים את זה. ישנו נושא מאד מאד כבד בתחום של מדע המדינה שנקרא VOTING POWER שעוסק בעצם, בכוח ההצבעה שיש למפלגות בתוך הפרלמנט.

ובאמת הניתוח של המצב מוכיח שהדברים יפעלו בכיוון שאני אומר.הייתי אומר שאם רוצים ללכת על משהו של הגדול
ביותר אז בסדר, שהמפלגות תגדנה מראש עם מי הן הולכות, דבר שייצב את
המערכת.הן מתחייבות מראש, ואז לא תיתן למפלגה הגדולה ביותר, אלא תיתן לגוש המפלגות הגדול ביותר, הוא זה שיקים את הממשלה. או אדם שעליו החליטו.זה ייצב את המערכת כי יש התחייבות מוקדמת, הבוחרים יוכלו להצביע כרצונם.יכול להיות שזה יביא להגדלת המפלגות הקטנות כי המצביע יגיד אני בלאו הכי בגוש, אז אם אני מתלבט אני יכול להרשות לעצמי להצביע למפלגה הקטנה.אני לא רואה בזה דבר פסול אם זה באמת הדבר שהלב שלך נוטה אליו.

אבל בוא נגיד אין כל כך רע במצב הנוכחי, וכמו שאמרתי ניתן לייצב אותו
באמצעים מאד מאד פשוטים.

העניין של התקציב שבוצע באורח חלקי.

החיזוק של אי האמון הקונסטרוקטיבי שבוצע באופן חלקי-לא מלא.

והעניין של ייצוב תקופת הכהונה של הכנסת שיפתור את הבעיה לפי דעתי באופן מוחלט, וגם יאפשר יציבות וגם ייצוגיות.

שאול כהן: פרופסור אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה,תודה רבה לך על השיחה הזאת.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=149403

****************

למעוניינים לקרוא רק את עיקר הדברים המתייחסים להצעה לשינוי שיטת הבחירות להלן התקציר:

פרופ' דיסקין: אין צורך לשנות את שיטת הממשל. דרושים רק תיקונים!

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה טוען שההצעה של המכון לדמוקרטיה לשנות את שיטת הממשל מיותרת, טענותיהם שגויות בחלקן וכי אין צורך לשנות את שיטת הממשל, אלא לבצע מספר קטן של תיקונים להגברת יציבות השלטון.

11:13 (05/04/11) שאול כהן

ההצעה לשינוי שיטת המימשל של המכון הישראלי לדמוקרטיה - האם תרגיל הטעייה להצלת שלטון בג''צ?

אימר​ו לא לשינוי שיטת המימשל! אימ​רו כן לביטול המהפיכה החוקתית השיקרית שרק היא חיסלה את משילות הממשלות בישראל ברמייה ובאמצעות שימוש בדרכי שקר.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=147172

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה - חלק 1 - 05:45 דק'

להורדה
אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל1.mp3
אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל2.mp3

להטמעה

חלק 2 - 22:30 דק'

תודה רבה לליה על התימלול המצויין!

לדבריו ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא אוסף של רעיונות שווא לא ראויים שלא יעזרו במאום.

הרעיונות של המכון הישראלי לדמוקרטיה המוצגים לציבור מבוססים על הרבה אי הבנה לגבי העובדות.

כל שלוש הטענות שמועלות נגד שיטת המימשל הנוכחית כסיבה לרצות לשנותו אינן מדוייקות.

הטענה הראשונה שמתקיימות בישראל בחירות כל שנתיים היא טענה מופרכת.ממוצע הבחירות לכנסת מאז שנת 1949 עד שנת 2009, הוא 3.5 שנים ולא שנתיים. נכון שיש ממשלה חדשה כל שנתיים בממוצע, אך אין בין זה לבין יציבות ולא כלום. פעם בשל רצח,פעם בשל פרישה, פעם בשל רוטציה, וכיוצא באלה דברים פורמליים. לכן גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה סבירה.

הטענה השניה היא שאין בחירות כל שנתיים, אלא ממשלה חדשה כל שנתיים, אך אין לכך כל קשר ליציבות. נכון שיש ממשלה חדשה בממוצע כל שנתיים, אך אין בין זה לבין יציבות ולא כלום. היו לכך סיבות פורמליות גרידא. פעמיים ראש ממשלה סיים את חייו בתקופת כהונתו. פעם בשל התקפת לב, ופעם בשל רצח וכיוצא באלה דברים פורמליים. גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה באמת סבירה המצדיקה החלפת שיטת המימשל.

ביחס לטענה השלישית על הסחטנות של המפלגות הקטנות, די להסתכל בממשלה הנוכחית בה מתוך 74 חברי כנסת רק שליש הם ממפלגת השלטון, ובכל זאת מחצית התקציב בידי מפלגת השלטון, ולכן לא כצעקתה. נכון שלפעמים אנחנו נתקלים בתופעות מרגיזות ולכן עלתה ההצעה להעלות את אחוז החסימה.

זו תרופת שווא. כי ההיפך הוא הנכון. ברגע שיעלה את אחוז החסימה יפגעו האנשים שתומכים במפלגות הקטנות ועלול להתערער כל מאזן הכוחות בין שני הגושים. כשיש מפלגות קטנות זה מעלה את יכולת התמרון של המפלגות הגדולות. אך אם הקטנות תיתאחדנה, יווצר מצב שבו מפלגה גדולה תיאלץ לכלול בממשלתה מפלגה שהתאחדה ועקרונותיה לא מקובלים על המפלגה הגדולה שרוצה ליצור ממשלה.

ונקודה אחרונה שצריך להגיד שמתוך קרוב ל-40 מדינות של דמוקרטיות יציבות יש רק 5 או 6 מדינות שבהן יש ממשלה של מפלגה שיש לה רוב, והדבר הזה של הקמת קואליציה קיים ברוב המכריע של המדינות הדמוקרטיות. ישראל היא לא יוצאת דופן בעניין הזה. ולכן העלאת אחוז החסימה לא יגדיל את הייצוג של המפלגות הגדולות, כי אם יגדיל את הייצוג של המפלגות הבינוניות, וזה בהחלט לא יתרום לא לייצוגיות ולא לייצוב. זה לא עניין של אחד על חשבון השני אלא פגיעה בשני הדברים- גם בייצוגיות וגם ביציבות.

צריך באמת להדגיש את העניין שאין שיטת מימשל שאין לה חסרונות, וכמובן גם שיטת המימשל בישראל יש לה חסרונות.

אגב, שמעתי את נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר שאין מדינה שיש בה אחוז חסימה כל כך נמוך,שאין מדינה שיש בה כל כך הרבה סיעות בפרלמנט, וכמובן שאלה דברים לא נכונים מבחינה עובדתית.

אחוז החסימה בהולנד נניח, הוא 2 שליש אחוז בלבד,ומספר המפלגות בבלגיה גדול תמיד ממספר המפלגות בישראל.באף מדינה אין מספר כה גדול של שרים שמעתי את דליה איציק יושבת ראש הכנסת לשעבר אומרת.בדוק היא אמרה.אין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה שריםאבל .אני לא זוכר בשנים האחרונות ממשלה אחת בצרפת שהיו בה פחות מ-30 שרים. אז נכון שלנהל מדינה עם 30 שרים זה דבר קצת מוזר וקשה, אבל בעצם ההכרעות כידוע לא מתקבלות בפורום המלא של הממשלה אלא בקבינט,כך היה גם בעבר,והמחיר של לשכות שרים נוספות,לעומת היציבות שהדבר הזה היקנה מבחינה שילטונית זה דבר ששווה את המחיר.

עכשיו מהם הדברים שבכל אופן כדאי לתקן:

דבר ראשון במשך הרבה שנים תמכתי בעניין של אי אמון קונסטרוקטיבי. זאת אומרת שאם רוצים להפיל את הממשלה אפשר יהיה להפיל את הממשלה רק אם יש רוב לממשלה חילופית.הדבר הזה נכנס לנוסח השלישי של חוק יסוד הממשלה שהתקבל בשנת 2001 אבל הוא לא נכנס בצורה מספיק חריפה ואני חושב שצריך אולי לחזק את העניין הזה, וזה באמת ייצב את הממשלה.זה דבר שאני בהחלט תומך בו.

כלומר שאי אמון יוכל להיות מוגש רק אם יש רוב בו זמנית לממשלה חילופית.אגב,זו לא המצאה שלי, וגם לא של מי שניסח את החוק ב -2001 יותר מאוחר,אלא זה דבר שקיים לפחות בשתי מדינות, גרמניה וספרד, וכל אחד יכול לחשוב למה דווקא שתי המדינות האלה אימצו את העניין הזה. בשתי המדינות האלה כידוע התמוטטה בסופו של דבר הדמוקרטיה בגלל אי יציבות של הממשלה,ולכן אני חושב שזה דבר ראוי.

עכשיו דבר שני שאני חושב שיביא ליציבות וירפא את התופעה שקיימת בסוף תקופת הכהונה של הכנסת כשכל אחד חושב על הבחירות,וכמובן השותפים בקואליציה מתחילים לחשוב אם כדאי להם לרוץ בבחירות כחברים בממשלה או לא, ולכן לעיתים קרובות זה מביא להקדמת הבחירות. אמנם זה לא שנתיים כמו שנאמר,אבל בכל אופן זה מקצר ויש לנו מין תופעות אי יציבות שאופייניות לסוף תקופת הכהונה של הכנסת בגלל השיקולים האלקטורליים. אפשר לתקן זאת בקלות אם מייצבים את תקופת הכהונה כמו למשל בארה"ב.

בארה"ב תקופת הכהונה של שני בתי הקונגרס היא קבועה.תקופת הכהונה של בית הנבחרים היא שנתיים, בתאריכים שקבועים מראש, ואף פעם לא יכולה להשתנות, ומשך הכהונה של כל חבר בסינאט הוא בדיוק 6 שנים.כל שנתיים בדיוק נבחר שליש.זאת אומרת שאי אפשר לשנות את תקופת הכהונה. יש מדינות שבהן הדבר הזה קיים בפועל, נניח נורווגיה. אני אולי לא הייתי מרחיק עד כדי קיבוע של תקופת כהונה בלי אפשרות לשנות, אבל היום בחוק נאמר שאם הכנסת בגלל נסיבות כמו שקרה ב- 1973(מלחמת יום כיפור) רוצה להאריך את תקופת הכהונה שלה, אז היא צריכה רוב של 80 חברי כנסת. ואני הייתי מעתיק את זה גם לעניין של פיזור הכנסת. אתה לא יכול לפזר את הכנסת בגלל קפריזה של איזו מפלגה שהיא שותפה בקואליציה וחושבת אולי שכרגע יותר כדאי לה להיות בחוץ.זה דבר לא סביר, ואני הייתי מקבע את תקופת הכהונה של הכנסת, דבר שהיה מאד מאד מייצב גם את הממשלה וגם את הדמוקרטיה.

אתמול קיימה אורית נשיאל ראיון עם מאיר שמגר השופט העליון לשעבר, בתוכנית "אולפן פתוח" בערוץ הכנסת, על הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון פרטי במימון אמריקני, והראיון הוכיח לי עד כמה לא מתמצא שמגר בנבכי שיטות מימשל כלשהן.

אין לו מושג על מה הוא מדבר! זאת מבין כל מי שמקשיב לראיון עם פרופ' דיסקין והסבריו המדוייקים על שיטת המימשל והצעת המכון הפרטי הזה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה שולח בימים האחרונים את השופט מאיר שמגר לכל מיקרופון ומצלמה לספר לנו על ההצעה של המכון הפרטי (במימון זר אמריקני) לדמוקרטיה, לשנוי שיטת המימשל.

זה המכון הממומן בכסף אמריקני, שסירב להצהיר בהצעת החוקה שהכין, שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, ולכן פרש ממנו ומדיוניו ישראל הראל, והקים את המכון לאסטרטגיה ציונית, שהחל אף הוא לעסוק בהצעת חוקה מטעמו.

המכון הזה אף החדיר את אנשיו ומסריו עמוק לועדת חוק חוקה ומשפט, ומעניק לה מיליוני שקלים בשנה על מנת שתדון בהצעותיו! איך מסכימים חברי הכנסת לחדירה כזו של סוכן זר וכסף זר גם לועדות הכנסת?

המכון הזה אינו מוסד ממלכתי, ולא ברור כיצד מאפשרים לו לחדור ולתת לו דריסת רגל כה גסה באמצעות ממון אמריקני לתוך ועדות הכנסת?!

המכון הזה מארגן כל שנה את כנס קיסריה שם נשפכים מיליוני דולרים על האבסת והשקיית שרי הממשלה וחברי הכנסת במעדני אוכל מפנקים, על מנת שאלה יואילו לדון בהצעות המכון הפרטי האמריקני הזה.

מן הראוי שיחקרו סוף סוף את המימון ואת המטרות של אנשי השמאל הקיצוני המאיישים את המכון, ומייצרים את פעילותו החודרנית.

עכשיו שולח המכון הזה את מאיר שמגר למכור לנו את המרכולת השיטחית, חסרת ההבנה ומלאת הטעויות שלו, על שינוי שיטת הבחירות והעלאת אחוז החסימה, שינוי שאמור לפתור לישראל את הבעיות של חוסר המשילות של הממשלות בישראל.

בראיון עם פרופ' דיסקין מובהר היטב שהצעת המכון הזה אינה אלא דבר הבל ושטות. הצעה שלא תביא כל מרפא או מזור ולהיפך. לדברי דיסקין השיטה בישראל זקוקה בסך הכל לשלושה תיקונים קטנים שייצבו היטב את המשילות וגם את הדמוקרטיה.

כדאי שמאיר שמגר - כשהוא בא למכור לנו משהו, יבדוק בעצמו את העובדות ולא יטעה אותנו, אלא אם כן זה היה מכוון:

הנה מאיר שמגר אומר על שיטת המימשל בישראל דברים לא נכונים עובדתית.

פרופ' דיסקין: "אגב, שמעתי את נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר, שאין מדינה שיש בה אחוז חסימה כל כך נמוך, שאין מדינה שיש בה כל כך הרבה סיעות בפרלמנט, וכמובן שאלה דברים לא נכונים מבחינה עובדתית.

אחוז החסימה בהולנד נניח, הוא 2 שליש אחוז בלבד, ומספר המפלגות בבלגיה גדול תמיד ממספר המפלגות בישראל. באף מדינה אין מספר כה גדול של שרים שמעתי את דליה איציק יושבת ראש הכנסת לשעבר אומרת.בדוק היא אמרה.אין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה שריםאבל .אני לא זוכר בשנים האחרונות ממשלה אחת בצרפת שהיו בה פחות מ-30 שרים. אז נכון שלנהל מדינה עם 30 שרים זה דבר קצת מוזר וקשה, אבל בעצם ההכרעות כידוע לא מתקבלות בפורום המלא של הממשלה אלא בקבינט,כך היה גם בעבר,והמחיר של לשכות שרים נוספות,לעומת היציבות שהדבר הזה היקנה מבחינה שילטונית זה דבר ששווה את המחיר".

אז איך זה שמאיר שמגר מציע לנו דברים עליהם הוא לא יודע דבר? אולי סתם בורות? אז איך הוא מציג את עצמו כמומחה ומבין דבר?

כבר נאמר על השופטים שהם בורים ועמי ארצות:

פרופ' אבי דיסקין:שופטי העליון בורים ועמי ארצות

בראיון לערוץ הכנסת, ביקר פרופ' אבי דיסקין, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, את המתרחש במערכת המשפט. הוא דיבר בשקט ובנימוס, אבל הגדיר את שופטינו כתאבי שלטון ואת ביהמ"ש העליון כאוליגרכיה כוחנית המשבטת את עצמה לדעת, כזו המחליפה ללא כל זכות חוקית את המחוקק ומתערבת בעניינים ציבוריים שאין לשופטיה כל מושג בהם. הוא הביא דוגמאות לבורות של שופטי ביהמ"ש העליון, שמשעינים את פסקי הדין שלהם על ציטוטים ורעיונות של הוגי דעות ופילוסופים, אבל עיון קל במקורות מגלה שהללו כתבו בדיוק הפוך ממה שהשופטים העליונים שלנו ציטטו והביאו בשמם.

הייתה זו קלאסיקה. אקדמיה במיטבה. ביקורת אינטלקטואלית שכבר שנים לא ראינו על במותנו. והיה בזה גם משהו עצוב, כאשר דיסקין סיפר כיצד בחוגים החברתיים שלו השופטים מקבלים תמיד גיבוי בלתי מותנה וכי הוא יודע שדבריו אינם ה"בון טון" המקובל בקרב מי שקובעים באקדמיה את תקציבי המחקר, המינויים ומסלולי הקידום.
דיסקין בטח לא התכוון לכך, אבל אולי דווקא טוב שתהייה עכשיו הכרה בעוד אוניברסיטה. בשטחים. כי זו העברית, מהשטח המשוחרר שבהר הצופים, כבר שנים שלא החזירה לחברה הישראלית שום תמורה אינטלקטואלית אמיתית עבור הכסף האקדמי הרב הושקע בה.

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-44534-00.html

היכנסו והקשיבו לראיון עם פרופ' אבי דיסקין מהאוניברסיטה העברית .
לדבריו אין בישראל דמוקרטיה ומערכת המשפט הפכה לממשלת ומחוקק העל.

יש להיכנס רק דרך מנוע החיפוש של גוגל.האקספלורר אינו מאפשר פתיחת הקישורית.

הוא דורש ביטול מיידי של חוקי היסוד שמשמשים לחטיפת המדינה מהעם:חוק כבוד האדם וחרותו וחוק חופש העיסוק:

האוליגרכיה המשפטית והפרת הפרדת הרשויות בישראל.מעורר גועל נפש מהמערכת
המשפטית ,ומפחיד:

פרופ' אבי דיסקין בתוכנית קפה הפוך, בנושא אקטיביזם שיפוטי, ינואר 2010.

http://www.izs.org.il/heb/?father_id=289&catid=349

האשכול: בג''ץ והיועץ המשפטי -ממשלת העל השרשורית של ישראל

https://rotter.net/forum/gil/20101.shtml#139

האשכול: האם המכון הישראלי לדמוקרטיה דמוקרטי?

https://rotter.net/forum/gil/19930.shtml

לראיון המלא של שאול כהן עם פרופ' דיסקין על שינוי שיטת המימשל:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=149403

ליה

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=152106

ד"ר אריק כרמון, שיפתח היום את כנס קיסריה ה-19, משוכנע שעדיין מדובר באחד הפורומים המשפיעים ביותר על מקבלי ההחלטות בתחום הכלכלי בישראל. "הכנס אכן איבד מזוהרו", הוא מודה, "אבל הפורום בהחלט משפיע וקובע אג'נדה".

הכנס השנתי של המכון לדמוקרטיה להתוויית מדיניות כלכלית-לאומית (כנס קיסריה) יוצא היום לדרך. זהו הכנס ה-19 המתקיים בנושאי כלכלה וחברה. הכנס, שהתקיים לראשונה בקיסריה, נדד מאז למקומות שונים ברחבי המדינה והשנה נחת בראשון לציון. הוא יימשך יומיים ויעסוק השנה במגוון נושאים כגון צעירים, מודל השירות הצבאי הרצוי, שוק העבודה, הגיל הנעלם במגזר הערבי ועוד.

בכנס ישתתפו מגוון מרשים של אנשי עסקים, אישי ממשל, אנשי אקדמיה, אנשי צבא, חברי כנסת ושרים. אלה יכללו בין השאר את שר האוצר יובל שטייניץ, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, יו"ר ועדת הכספים משה גפני, יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, ראש אכ"א הפורש אלוף אבי זמיר, פרופ' אשר טישלר, יו"ר בנק לאומי דוד ברודט, מנכ"לית הבנק הבינלאומי סמדר ברבר-צדיק, מנכ"לית מקינזי ישראל דנה מאור ועוד.

מי שעומד בראש המכון לדמוקרטיה הוא ד"ר אריק כרמון, שגם הוביל את כנס קיסריה ב-19 השנים האחרונות. לפני שנתיים קיבל המכון שבראשותו את פרס ישראל על מפעל חיים, דבר הנחשב לאחת מפסגות ההצלחה של המכון. הצלחה נוספת היתה בנושא המאבק לביטול חוק הבחירה הישירה לכנסת. ד"ר כרמון מיודד עם כל מקבלי ההחלטות במשק ורואה בכנס את אחד האמצעים החשובים לקידום מטרות החברה והכלכלה בישראל.

הכמות והאיכות

לנוכח האינפלציה הגוברת של כנסים וועדות במדינה, נשאלת השאלה אם כנס קיסריה איבד מהאפקטיביות שלו.

ד"ר כרמון מודה כי אכן חל פיחות במעמדו וביוקרתו של הפורום, אבל משוכנע כי עדיין מדובר בבמה המרכזית החשובה ביותר בתחום החברתי-כלכלי.

"הכנס איבד משהו מזוהרו", הוא מודה. "אין ספק כי הכנס שייפתח היום אינו דומה לכנסים הראשונים שהיו בתחילת הדרך. היום יש שפע של כנסים שאותם יוזמים העיתונים הכלכליים. בנוסף, יש את כנס שדרות, כנס הרצליה, כנס יפו ועוד".

"אני לא נגד קיום של כנסים וכל המרבה הרי זה משובח. למרות זאת, כנס קיסריה נותר הזירה היחידה לבירור סוגיות כלכליות מהותיות סביב שולחן עגול עם משתתפים רבים בעלי עמדה. אני מסכים שחל איזה שינוי בעניין של הגישה במגזר העיסקי. היום אין לנו יותר אנשי תעשייה מיוחדים כמו דב לאוטמן או אלי הורוביץ".

אז מה אתם עושים כי לבדל את כנס קיסריה משאר האירועים?

"לפני 11 חודשים קיבלנו החלטה אסטרטגית, הקובעת שפורום קיסריה יהיה שונה מהאחרים ונבדל מהם. המטרה היא להגדיל את הייחוד של הפורום בשונה מכנסים אחרים במספר תחומים. הכנס יהיה מוגבל מבחינת מספר הנוכחים והוא לא יהיה בנוי על פאנלים בלבד עם אנשים פסיביים. אנחנו מזמינים אנשים שיושבים סביב השולחן ומצפים מהם לקחת חלק פעיל בדיון ולהציג את עמדותיהם. אם בשנים קודמות מספר המשתתפים הממוצע בפאנלים כאלה היה 40, אז השנה נגיע למושבים עם אפילו 90 או 100 משתתפים. במקביל ייעשה גם מינון של מספר הנציגים שיגיעו מהמגזר העסקי ומהאקדמיה".

ואתה סבור כי הדבר יחזיר עטרה ליושנה?

"אני לא יודע ולא בטוח אם זה ידליק מחדש את הזוהר שאפיין את הכנסים בשנים האחרונות, אבל אני רוצה להיות כן - לדעתי זה בכלל לא משנה מה הפופולריות של הכנס. הפונקציה העיקרית של פורום קיסריה מבחינתי לא היתה אף פעם לזכות בכותרות בעיתונים. המטרה שלי היתה להפוך את האירוע לבמה לליבון סוגיות מהותיות, כדי שמקבלי ההחלטות יוכלו להקשיב ולשים את האצבע על הדופק ולהיעזר בפורום זה לצורך קבלת ההחלטות. אני חושב שאת המטרה הזאת אנחנו משיגים בכנסים".

האם אכן כנסים מסוג זה משיגים את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות, או שאולי דרכי המחאה של הימים האחרונים, כמו הפייסבוק והקוטג', הם המשפיעים האמיתיים בהעלאת הנושאים שעל סדר היום?

"אני אומר לך חד משמעית - כן. פורום קיסריה בהחלט משפיע וקובע את האג'נדה.

בימים אלה אנחנו עוסקים בליקוט הנושאים שהועלו בכנסים בשנים האחרונות ונכנסו לתהליך מעשי של קבלת ההחלטות. גילינו כי ההתייחסות לבעיית העובדים הזרים החלה בעקבות כנס שנערך בשנת 1998. התברר שהתהליך של הקמת 'ועדת דוברת', אשר עסקה ברפורמה בחינוך, החל בכנס בשנת 2003. אין ספק שיש קשר בין הכנסים לבין קבלת ההחלטות".

איך נקבע הבסיס התוכני של הכנס מדי שנה?

"בערך 9-8 חודשים לפני כינוס הפורום אנחנו נפגשים עם שר האוצר ועם נגיד בנק ישראל, ויחד איתם אנחנו שוקלים מהם הנושאים אשר עשויים להיות רלוונטיים בעיצוב המדיניות. מרגע שדוד ברודט (יועץ הכנס בעבר, י.ש.) התמנה ליו"ר בנק לאומי, נוצר חוסר והשנה עשה עבורנו את עבודת הייעוץ פרופ/ צבי אקשטיין, עד לאחרונה המשנה לנגיד בנק ישראל. לאחר שיסיים באופן פורמלי את תפקידו בבנק ישראל, הוא יהפוך למנהל פורום קיסריה".

"חבר נוסף בפורום הוא אבי פישר, מנכ"ל משותף בחברת כלל תעשיות. לקראת הדיון עם שר האוצר והנגיד זימנו במקביל גם את יו"ר ועדת הכספים, נציג מהמועצה הכלכלית והכלכלן של התאחדות התעשיינים. בדרך כלל עולים נושאי כלכלה וחברה חשובים, ומתוכם בחרנו את הנושאים בעלי החשיבות הקריטית ביותר מבחינתנו".

אם כך, במה יעסוק השנה פורום קיסריה ה-19?

"היום הראשון של הכנס יוקדש לתקופת גיל המעבר מבית הספר לשוק העבודה של החיים. נטפל במגזר הערבי, בסקטור החרדי ובנושא ההתגייסות לצה"ל.

בכל אחד מהנושאים הוכנו מראש ניירות עבודה כדי להתמודד עם הבעיות העיקריות הכרוכות בנושאים אלה. אני יכול לומר שהגישה העקרונית של המכון לדמוקרטיה להתמודדות בסוגיות אלה היא גישה כלכלית-חברתית. במילים אחרות: מה העלויות למשק הישראלי בגין אי-השתתפות בשירות הצבאי. הזמנו לצורך העניין אנשים המעורבים אישית בנושא. בנושא הגיוס לצה"ל ישתתפו ראש אכ"א הפורש אבי זמיר ומחליפתו".

לדבריו של ד"ר כרמון, בכל הקשור לנושא החרדים השאלה המרכזית תהיה סביב הדילמה אם לא הגיע הזמן לבטל את "חוק טל" ולהחזיר את המציאות שהיתה קיימת לפני שנת 1977. " במילים אחרות", אומר ד"ר כרמון, "האם לא כדאי להפסיק להתנות את הקשר בין אי-הגיוס לאי-ההשתתפות בשוק העבודה".

"מה יקרה לדוגמה, אם מחר כל החרדים שלא עובדים כיום יחליטו להצטרף לשוק העבודה? באיזו דרך ניתן יהיה לקלוט אותם בשוק העבודה? האם בכלל בישראל מתכוננים לאפשרות של שילוב החרדים בשוק העבודה?"

"יש שאלות לא פחות קשות הנוגעות למגזר הערבי. לדוגמה, בדקנו ומצאנו כי 40% מהנוער הערבי בגילאי 22-18 לא עושה דבר. יושב על הגדרות. נבדוק מה המשמעות של נתון זה ואם קיים קשר בין נתון זה לבין שיעורי הפשיעה הגבוהים במגזר".

של מי הצבא הזה?

נושא מרכזי נוסף בכנס, לדברי ד"ר כרמון, הוא הצבא. "אחת השאלות שתוביל את הדיון בנושא זה היא האם הקונספט של 'צבא העם' עדיין תקף, ואם כן, איך מתמודדים עם כך, שתוך שנים ספורות למעלה מ-50% מחייבי הגיוס לא יגיעו לבקו"ם. אני לא רוצה לנקוט עמדה אישית, אבל יש עמדות לכל הצדדים ונכון יהיה לברר אותן. נחשוף דוחות שהוכנו בתוך צה"ל ושמעולם לא נחשפו. כך למשל, מודלים שונים של שירות אלטרנטיבי".

מה תהיה מבחינתך פסגת הכינוס?

"מחר בבוקר יתקיים, לכאורה, דיון די יבש. אנחנו מתמודדים עם שאלת החסמים הבירוקרטיים בישראל והשפעתם על האזרח הקטן. יש מסמך שהוכן בנושא על ידי מנכ"ל משרד האוצר חיים שני ועלידי הממונה על התקציבים הפורש אודי ניסן. פסגת הכינוס תהיה מושב שכותרתו 'מגמות בכלכלה העולמית וההשלכה שלהן על ישראל'.

המושב ינוהל על-ידי נגיד בנק ישראל לשעבר יעקב פרנקל. הוא הזמין 4 מומחים מחו"ל בעלי שם עולמי. אחד מהם מתמחה בנושא אנרגיה, אחר בנושא סין והודו, השלישי הוא היועץ הפיננסי של ה-IMF (קרן המטבע הבינלאומי) והאחרונה היא אייבי ג'וזף כהן מגולדמן זאקס".

ואין שום פורום שדן בנושא התחרותיות והריכוזיות במשק?

"יש מספיק דיבורים בנושא. לדעתי בישראל נוצר מצב של הפרזה וחוסר אובייקטיביות. כלי תקשורת מסוים הכריז מלחמה שגובלת, לדעתי, בפגיעה באתיקה העיתונאית, ואני אומר זאת כיו"ר המכון לדמוקרטיה. פרופ' אפרים צדקה ויעקב שיינין הכינו נייר עמדה הסותר את נתוני הריכוזית, לכאורה, ובעקבות כך הם ספגו התקפה אישית ברוטלית. לי אישית אין דעה לכאן או לכאן. אני אומר את הדברים כצופה מהצד. יש 'עליהום' נגד ציבור מסוים בסקטור העסקי. יש מקום לדיון ענייני בנושאי הון-שלטון אבל השיח הציבורי בנושא הפך רדוד ואינו לרוחי".

מה דעתך בנושא עליות המחירים האחרונות במזון?

"אני ממש לא בקיא. אין לי דעה בנושא. לא בכל דבר אני מתעמק".

איך ממומנת פעילות המכון הישראלי לדמוקרטיה?

"המכון כולו ממומן על-ידי תרומות. 85% מתוכם הם תרומות מחו"ל ו-15% מגורמים ישראליים. אנחנו לא מקבלים מימון משום גורם ממשלתי. העצמאות הכלכלית שלנו מאפשרת לנו אובייקטיביות בדיונים. אני מתחייב שלא נקבל אף פעם מימון מגורם ציבורי. אנחנו מתאמצים היום להגדיל את היקף התרומות מישראל".

האם יש לך עיסוקים נוספים?

"תפקיד נשיא המכון הוא העיסוק היחיד שלי וגוזל 250% מזמני. בשאר הזמן אני רואה את עצמי כצלם. כבר היו לי תערוכות צילום".

http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/251/422.html

תגוביות:

1.ומי בדיוק תורם לכם? מכיר מקרוב!

מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס נשא היום נאום בכנס הרצליה על רקע הדו"ח החמור על אסון הכרמל שצפוי להתפרסם בקרוב.

במושב תחת הכותרת " היכולת למשול: ביקורת המדינה מול הרשות המבצעת" נאם השופט (בדימוס) מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, "אני קורא להקמת רשות רביעית במוסדות המדינה-רשות מבקרת. לרשות הרביעית ינתן כוח וסמכויות משלה בתחום הביקורת העצמאית."

עוד אמר לינדנשטראוס "הביקורת בישראל של 2012 אינה מפריעה או מונעת את פעילות הרשות המבצעת, אלא פועלת באופן סביר על פי הדין ובשקיפות מלאה. אני דוחה את הטענות המופרכות לפיהן הביקורת מעכבת את שיקולי הרשות המבצעת, מצרה את דרכה, עוצרת את פעילותה ומתערבת התערבות מיותרת בענייני הציבור. הביקורת אינה יוצרת הפחדה ושיתוק, אינה בולמת מינויים, אלא מתערבת במינויים של מועמדים לשירות הציבורי רק אלה שנעשים על בסיס 'תן לי ואתן לך', מינויי קרובים או בני משפחה הנעשים על בסיס נפוטיזם. על מינויים אלה חייבת ביקורת המדינה להתריע כי השירות הציבורי חייב להיות נקי מכל רבב. זו המטרה של כולנו".

לינדנשטראוס התייחס בנאומו לחגיגת השכר במכון הישראלי לדמוקרטיה זאת ככל הנראה בתגובה למאמרו של נשיא המכון, אריק כרמון, שתקף את המבקר בעיתון "ידיעות אחרונות".

המבקר בחר "לסגור חשבון" עם כרמון בכנס עצמו והזכיר לנוכחים כי כרמון זוכה לשכר של 128 אלף שקלים בחודש, "אנחנו לא נמצאים בלה-לה לנד. לצערי, המכון לא מבוקר על ידי מוסד המבקר ויכולנו רק להצטרף ולהביע צער על המצב. אולי על כך יצא צערו של הכותב".

בהמשך עקץ המבקר את כרמון בעקבות דיווח בעבר שכרמון הציג עצמו כפרופסור ולא כדוקטור, "אולי יצא הכעס גם על תארים אקדמיים מכובדים מאוד שנלקחו מאיש זה או אחר..."

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/232907

מי שיחפש בימים אלה את ראש הממשלה, שר האוצר, מנכ"ל משרד האוצר, נגיד בנק ישראל, השר לפיתוח הנגב והגליל, המפקח על הבנקים, המפקח על הביטוח או מנכ"ל משרד ראש הממשלה - יתקשה למצוא אותם, לפחות בלשכותיהם בירושלים. תחת זאת, כדאי לו לנסות את מזלו במלון רויאל ביץ' באילת. שם קרוב לוודאי שימצא אותם. את כולם. בלי יוצא מן הכלל.

הימים, נזכיר, ימי אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. ביום רביעי הבא, בעוד פחות משבוע, יסיימו ועדות הכנסת השונות את דיוניהן על אחד מחוקי ההסדרים הגדולים והדחופים שהוגשו לכנסת מעולם - הדיונים בחוק ההסדרים נדחסו הפעם לשבועיים בלבד. טירוף המערכות של המערכת הפוליטית-כלכלית בישראל קובע בימים אלה שיאים חדשים. אבל הממונים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל אינם עושים לילות כימים במסדרונות הכנסת. תחת זאת הם מבלים במשך יומיים בקוקטיילים במלון מפואר באילת.

מהי הדחיפות הגדולה לנסוע לאילת בעיצומם של דיוני התקציב הדו-שנתי הראשון המוגש בישראל? אין דחיפות של ממש, פרט לכך שהמכון הישראלי לדמוקרטיה בחר לערוך שם בימים אלה ממש את הכנס השנתי שלו, המכונה "כנס קיסריה".

המכון היוקרתי קבע את מועד הכנס השנתי מזמן, עוד לפני הבחירות, לפני שידעו שישראל תיכנס לתהליך תקדימי של אישור תקציב דו-שנתי, ולפני שנקבע כי התקציב החדשני יקבל את אישור הכנסת עד 15 ביולי. מרגע שנודעו כל העובדות האלה, המכון לא אילץ את עצמו, חס וחלילה, לשנות את מועד הכנס או את מיקומו המרוחק. תחת זאת הוא אילץ את כל קובעי המדיניות בישראל לפנות בלוח הזמנים שלהם יומיים - במהלך הימים הבוערים של אישור התקציב - כדי לבוא לדיוני הכנס באילת.

מעניין מדוע הסכימו כל קובעי המדיניות הכלכלית בישראל - מראש הממשלה ומטה - להתאים את לוח הזמנים שלהם לזה שנוח למכון הישראלי לדמוקרטיה, ולא להפך. מעניין מדוע הם סברו כי חשוב יותר לבלות יומיים באילת, בדיוני הכנס, מאשר להשקיע שעות נוספות בניסיון לשכנע חברי כנסת לתמוך בסעיפים שונים בתקציב. ומעניין איזה כוח מאגי יש למכון הישראלי לדמוקרטיה על הדמוקרטיה הישראלית, עד שהיא רוקדת כולה לפי הצלילים שהוא קבע.

המכון הישראלי לדמוקרטיה, נזכיר, הוא עמותה ציבורית שממומנת מכספי תרומות. הרוב המוחלט של התרומות בא מחו"ל, ככל הנראה בזכות מעמדו הרם של היו"ר הבינלאומי של המכון - ברנרד מרכוס, הבעלים של רשת הקמעונות האמריקאית Home Depot. המכון מנוהל בידי אריק כרמון, ולא מעט בזכות פעילותו הענפה של כרמון זכה המכון השנה לכבוד יוצא דופן - פרס ישראל. כרמון, עם זאת, הביא למכון השנה גם לא מעט פרסומת שלילית: שכרו, מתברר, הוא 100 אלף שקל בחודש ברוטו, והשכר הזה צפוי לעלות בקרוב ב-15%.

שכרו של כרמון גבוה בכל קנה מידה, ובוודאי כשמדובר בשכר בעמותה ישראלית. הפרסום על גובה השכר עורר לא מעט ביקורת מצד עמותות אחרות, שתהו כיצד יכול המכון הישראלי לדמוקרטיה לפעול כגוף שמבקר את פעילות גופי השלטון בשעה שהוא עצמו נגוע בנורמות שכר מרחיקות לכת.

גם תגובתו של כרמון, שלפיה זהו "שכר מידתי, שאינו שונה משכרם של בעלי תפקידים אחרים במשק", עוררה ביקורת ציבורית. "ארגונים במגזר השלישי חייבים להיות בעלי עקרונות שונים מאלה שמנחים את עולם העסקים", הגיבו ראשי עמותות אחרות על דבריו.

נורמות השכר השנויות במחלוקת במכון הישראלי לדמוקרטיה, וגם העובדה שהמכון נשלט בידי כספי תורמים מחו"ל, לא הקהו דבר מיכולת ההשפעה העצומה של המכון על הדמוקרטיה הישראלית. ניתן ללמוד על כך לא רק מהצפיפות במסדרונות מלון רויאל ביץ', אלא גם מרשימת ניירות העבודה שמגיש המכון לעיון משתתפי הכנס.

ניירות העבודה נערכו בידי צוותים בחודשים שקדמו לכנס השנתי. השנה, למשל, נערך נייר עמדה בשאלת מנועי הצמיחה של המשק הישראלי. בהכנתו של נייר העמדה השתתפו בין השאר המדען הראשי במשרד התמ"ת, אלי אופר; אחד מבכירי אגף התקציבים באוצר, אייל אקשטיין; יועץ כלכלי לשר האוצר, יובל וולמן; ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, מנואל טרכטנברג; וראש אגף מחקר ופיתוח במשרד הביטחון, תת-אלוף דני גולד. כל פקידי הממשלה הבכירים ביותר בתחום מנועי הצמיחה חברו לכלכלנים ולאנשי עסקים כדי להציג יחד נייר עמדה בנוגע למדיניות הצמיחה שישראל צריכה לנהל - תחת כנפיו של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

במקום שמדיניות הצמיחה של ישראל תיקבע במסגרת ממשלתית הולמת, היא נקבעת במסדרונות היוקרתיים של מלון רויאל ביץ' באילת - תחת חסותם של אריק כרמון וברנרד מרכוס. האחרון, כידוע, הוא בכלל אזרח אמריקאי. למעשה מדובר בהפרטה, אבל הפרטה שנעשתה ללא כל מכרז, והפרטה של לב לבה של הפעילות הממשלתית - קביעת מדיניות הממשלה. לא ברור איך ההפרטה הזאת עולה בקנה אחד עם ניהול ממשלתי תקין - והרי זהו בדיוק הדבר שהמכון הישראלי לדמוקרטיה בא לתקן.

http://www.themarker.com/misc/1.550133

החינוך בישראל הוא בשפל שלא יתואר. איך כל זה קשור לשמאל ולפעילותו במימון מבחוץ? מה פתאום נפגשים ראשי צה"ל עם אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה? מכון פרטי במימון מבחוץ, ובעל אג'נדה שמאלנית? אז מה צריך לעשות?

יש לבטל את מטה קרמניצר המסונף למשרד החינוך. המטה הזה אינו אלא צינור להעברת מסרי הקרן לישראל החדשה NIF הזרה האמריקנית - אל תוך תכני המערכת הציונית על מנת לנגוס בה עוד ועוד, כפי שהתגלה בסיפור לימודי הנכבה וערכות הנכבה החינמיות, שהוחדרו לתוך כיתות תלמידי המערכת בצורה סמוייה.

עמותת זוכרות וקרן יוזמות אברהם, כולם מחוברים לקרמניצר ולמטה המסונף הזה.

משרד החינוך חייב להתנער מהקו ההרסני למדינה.

לא מספיק רק להוסיף עוד כמה שעות לימוד על ציונות, כשהמסר הכולל שהשתחל בשלושים השנים האחרונות לחומר הלימוד הוא שאנו מדינה קולוניאליסטית, שערכנו טיהור אתני וכל היתר.

לזרוק את כל עולם המושגים הזה לפח. צריך לחזור לעצמנו מיד.

14.לא ייתכן שספר אזרחות במדינה יהודית יציג את אופציית מדינת כל אזרחיה. מבחינתנו אופצייה כזו אינה קיימת כלל, ולכן לא ייתכן שהיא תוצג כחלק מחומר הלימוד.

15.מטה קרמניצר הצליח להחדיר החדרה סמוייה את נושא "החוקה" שהמכון הישראלי הפרטי לדמוקרטיה של אריק כרמון וברנרד מרכוס, מנהלים ומייצרים.

המכון הזה הוא לא מוסד ממלכתי למרות שהוא מנסה להציג עצמו ככזה. זה מוסד פרטי בעל אג'נדה שמאלנית. הצעת החוקה שהמכון הזה רוקח מסרבת להכיל בתוכה הצהרה שמדינת ישראל הינה מדינה יהודית.

זו הסיבה שישראל הראל שהשתתף בעבר בדיונים על החוקה בהסכמה -(כביכול) של המכון הזה, פרש, והקים מכון משלו, העוסק אף הוא בהכנת הצעה לחוקה ציונית.

אסור בשום אופן לקבע את מדינת ישראל בחוקה כלשהי כיוון שהיא במצב נזיל תמידי באיזור.

למדינת ישראל אין חוקה בדיוק כפי שלאנגליה אין חוקה. לא צריך חוקה. הכנסת חייבת להיות חופשיה להתמודד עם כל מצב באופן גמיש ומחובר למציאות המתהפכת.

אבל המכון הפרטי והמניפולטיבי של כרמון ומרכוס הצליח באמצעות מטה קרמניצר לדחוף לחומר הלימוד ולבחינות הבגרות באזרחות את הצעת החוקה שלו.

זה מעשה החדרה לא לגיטימית. יש להוציא את החומר הזה מחומר הלימוד מיידית, כיוון שזו הצגה לא מאוזנת של הנושא. הצגה של הנושא מנקודת המבט השמאלנית, ללא מענה מהצד השני בעל העמדות ההפוכות.

קיראו בתחקיר של איילת פישביין מהן מטרותיו הסמויות של המכון הישראלי לדמוקרטיה. לא ייתכן שהמכון הזה יחדיר מסרים לספרי הלימוד מבלי שהציבור מודע לכך. הדבר המקומם ביותר הוא שהמכון הפרטי הזה שופך מיליונים על ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת על מנת שתדון ותתן העדפה להצעות החוקה שלו.מה זה? שוחד?

להלן קטעים מהמאמר של איילת פישביין: הון שלטון וקשרי המכון

המכון הישראלי לדמוקרטיה מנצל את כוחו ותקציביו כדי לקדם מטרות פוליטיות. ברנרד מרכוס, היו"ר הבינלאומי, המייסד והתורם העיקרי של המכון לדמוקרטיה. מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991 "מרכוס רוצה למקד מאמץ על רפורמה פוליטית".

אולמרט - טורבוביץ - ברק והרפורמה הפוליטית ש- "מרכוס רוצה". הקשר של אולמרט למכון לדמוקרטיה עובר דרך עו"ד יורם טורבוביץ, ראש הסגל של לשכת אולמרט, ששימש כחבר הוועד המנהל של המכון עד אמצע שנת 2005 ומופיע עד היום ברשימת חברי עמותת המכון.

טורבוביץ הוא גם החוט המקשר בין אולמרט, אהוד ברק והרעיון לחולל שינוי מרחיק לכת בשיטת הממשל בישראל. הרעיון החל לקרום עור וגידים לאחר בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה ב- 1999. עו"ד יורם טורבוביץ מונה אז על-ידי ברק ומנכ"ל משרדו יוסי קוצ'יק, לעמוד בראש ועדה לביצוע רפורמה במבנה פעולות הממשלה ומשרדי הממשלה השונים.

המכון קיים מעקב אחרי בחירות 1999 באמצעות פרופ' אשר אריאן, והכין תוכניות עבודה לממשלת ברק ל "100 הימים הראשונים". כרמון דיווח אז לאסיפה הכללית, כי פרופ' דוד נחמיאס, ממקבלי השכר במכון, החל לעבוד יחד עם לשכת ראש הממשלה למען גיבוש "רפורמה בשרות הציבורי"; וכי איש מכון נוסף, פרופ' ידידיה שטרן, התבקש על-ידי הנהלת הקואליציה לשבת בראש ועדה "שתבדוק דרכים להשלים את חוקי היסוד במדינת ישראל".

המעורבות הגלויה בפוליטיקה הרתיעה באותו זמן חלק מחברי המכון, אלוף רפאל ורדי, שמונה על-ידי ברק לעמוד בראש ועדה לבדיקת רשות השידור: "אני הייתי מאוד נזהר מפעילות פומבית פוליטית בתקופה הזאת - לא לעסוק בדברים, אשר יגרמו למישהו לחשוב שאנחנו מעורבים באיזשהי צורה, או מנסים להתערב לטובת איזשהו צד". טורבוביץ הסכים אתו, "ברור שיש לנו סכנה של שיוך למפלגות שמאל בהיותנו מצויירים כיפי נפש".

בהמשך ביקר ורדי את הקמפיין של המכון לדמוקרטיה למען ביטול הבחירה הישירה "אחד הגופים עלול לראות בכך נקיטת עמדה פוליטית", טען. כרמון השיב לו: "כל מה שאנחנו עושים זו עמדה פוליטית".

אריק כרמון, שהתחזה לפרופסור, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כרמון הינו גיסו של רייכמן - איש "קדימה". בעמותת המכון חברים שניים מאנשיו הקרובים של אולמרט: יורם טרובוביץ, ראש סגל לשכת אולמרט, ועו"ד יהודה רווה, המלווה את אולמרט עוד מימי היותו ראש עיריית ירושלים.

חוקה בהחדרה

המכון לדמוקרטיה מקדם בהשקעה של מיליונים את כתיבת "חוקה בהסכמה", והעמיד לרשות ועדת חוקה חוק ומשפט תקציבים לקידום הנושא. ב"חוקה בהסכמה" ניתן דגש על זכויות העשירים ונראה שפחות על זכויות חברתיות כגון: הזכות לחינוך, לבריאות לפנסיה וכד'. המכון מחדיר את "חוקה בהסכמה" למערכת החינוך כנושא לתלמידים הנבחנים בבגרות בהיקף של 5 יחידות וזאת באמצעות "מטה שנהר קרמניצר" של משרד החינוך, שהוקם על-ידי אמנון רובינשטיין בהיותו שר חינוך. רובינשטיין אף 'זכה' לביקורת מבקר המדינה על מינויים לא תקינים במטה זה. פרופ' עליזה שנהר ופרופ' מרדכי קרמניצר הם חברי עמותת המכון לדמוקרטיה. שנהר כתבה עבור משרד החינוך את נייר העמדה בנושא יהדות ואילו קרמניצר את נייר העמדה בנושא אזרחות.

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

האזינו החל מדקה 32 לראיון הסוער:

http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http://pod.icast.co.il/d21ac675-0c1e-4171-95d9-74855d0a076a.icast.mp3&IndexID=436949&name=iCast

--- --- --- ---

אריה כרמון מראה כיצד ניתן לתפור את חליפת הדמוקרטיה בדיוק לפי הדרישות האידאולוגיות של השמאל. ומה זה משנה שהעובדות סותרות את טענותיו.

https://rotter.net/forum/scoops1/20634.shtml

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-225459-00.html

בשבוע שבו מפלגת העבודה מתפרקת וגל עכור של הצעות חוק גזעניות מציף את הכנסת, קוראים ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה לעצור את המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית, באמצעות ניסוח חוקה ורפורמות פוליטיות. הכותבים - אריק כרמון, מרדכי קרמניצר, ידידיה שטרן - מזהירים כי האווירה הציבורית עלולה להוביל לשפיכות דמים, ומדגישים כי "המשטר הדמוקרטי בישראל איננו חוק טבע", ולכן יש להתגייס להגן עליו.

לטענתם, מקורותיה של מתקפה זו בשני מוקדי סמכות: המנהיגות הפוליטית והמנהיגות הדתית. "בחודשים האחרונים נערמות בכנסת הצעות חוק והחלטות שצביונן ומספרן חסר התקדים מאיים על התשתיות החוקתיות של המדינה ועל הרקמה הרגישה של חברתנו השסועה", טוענים הכותבים, "תנופת המתקפה חוברת למאמץ, חסר התקדים גם הוא, מצד גורמים רבניים להחזיק במונופול על ערכיה היהודיים של המדינה. המתקפה משלבת את מילון המונחים של החוק עם מילון המונחים של הדת בניסיון לעצב מחדש את המרחב הציבורי הישראלי בדרך שעלולה לערער את המבנה הדמוקרטי".

קריאתם המשותפת של ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה נכתבת בשבוע שבו חוגגת הכנסת את יום הולדתה ה-62 ומפלגת העבודה מתרסקת. "ביום הולדתה של כנסת ישראל מתפוררת המפלגה שהניחה את היסודות למבניה של הדמוקרטיה הישראלית. התנפצותה היא ביטוי חיצוני, קולני, לשינויים במפת המפלגות בישראל.

שני מאפיינים בולטים במפה הזאת, והם שני צדדים של אותו מטבע: פוליטיקה של הישרדות והתעצמות כוחן של מפלגות נעדרות אורח חיים דמוקרטי. רוב החברים בקואליציה - מהמפלגות ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה ועד הסיעה החדשה של ברק - שייכות לקבוצה זו. חלק ניכר ממפלגות אלו הנן סקטוריאליות ורואות באינטרס של המגזר שהן מייצגות את יעדן העיקרי.

ההישרדות הפוליטית המנחה את קברניטי הקואליציה הנוכחית מעצימה את התלות במפלגות הלא דמוקרטיות. כעת, עם התפרקות מפלגת העבודה והצטמקות הקואליציה, המחיר הפוליטי של ההתנהלות ההישרדותית צפוי להיות כבד עוד יותר, משום שהשאלה המנחה את ראשי המדינה כיום איננה עתיד המדינה אלא עתיד השלטון שבידיהם. כלומר, יצר ההישרדות הפוליטית והתעצמות כוחן של המפלגות הלא דמוקרטיות מחזקים תהליך של נטישת האחריות מצד השלטון כלפי ערכים וכללי התנהלות דמוקרטיים, ובעצם כלפי רווחת האזרחים וטובתם. הם מאפשרים את התרת הרסנים שהרוב חייב בהם כלפי המיעוטים. וכך, בכנסת - מקור הסמכות במערכת דמוקרטית - נסדקים מנגנוני ההגנה מפני האיומים המצטברים על הדמוקרטיה".

הפוליטיקאים מחלישים את הדמוקרטיה

מדד הדמוקרטיה 2010 הראה בבירור התעצמות של היסודות הלא דמוקרטיים בישראל: 60% מכלל הציבור סבורים ש"מנהיג חזק עדיף על כל החוקים והכללים". לטענת הכותבים, "ישנם עדיין פלחי אוכלוסייה גדולים מדי שלא הטמיעו את כללי המשחק והערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה. וגרוע מזה: המגמות של העמקת השסעים, של פגיעה במיעוטים, של הפליה ושל הפניית עורף לפוליטיקה ולפוליטיקאים מתחזקות.

כל אלה הם סממני הבוסריות של הדמוקרטיה הישראלית, סימנים מובהקים להתעצמות האויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה - התגברות הפחדים מפני ה'אחר'.

חובתם של נבחרינו המכהנים בכנסת היא לחזק את התשתיות הדמוקרטיות, בראש ובראשונה זכויות האדם וכללי המשחק הדמוקרטיים. נראה שנבחרינו מצעידים אותנו במסלול הפוך".

הכותבים טוענים כי "במקום זיקת הגומלין ההכרחית בדמוקרטיה בין המנהיגים הנבחרים לבין בוחריהם המעניקים לגיטימציה לשלטונם, אנו חוֹוים זיקת גומלין מאיימת בין התפוררות פוליטית והתרת רסנים לבין התפוררות חברתית והעמקת שסעים. אין לנו יציבות משילותית. יש לנו יציבות שלטונית הבנויה על רוב קואליציוני 'בכל מחיר'. מתוך 36 דמוקרטיות שנבחרו לדגימה על-ידי הבנק העולמי, מדינת ישראל נמצאת במקום האחרון במדד היציבות הפוליטית של הבנק, ב-2010 רק 37% מאזרחי המדינה נתנו אמון בכנסת ורק 25% במפלגות. פוליטיקאים מפנים עורף לציבור, הציבור מפנה עורף לפוליטיקה, ועננת דה-לגיטימציה מאפילה על הדמוקרטיה שלנו".

התנכלות למיעוט הערבי

לטענתם, "במסווה של חקירה החליטה הכנסת לאחרונה לעסוק ברדיפה פוליטית של אזרחים, פעילים בארגוני זכויות אדם. בעשותה כן היא חרגה מסמכותה, תוך שימוש לרעה בכוח שניתן לה למטרה אחרת לחלוטין - פיקוח על הרשות המבצעת".

החלטה "מקרתיסטית" זו מצטרפת, לדבריהם, לשורת הצעות חוק שתכליתן "להעמיד בספק את מעמדם האזרחי של הערבים הישראלים, כדוגמת הצעת חוק הנאמנות, להגביל את חופש הביטוי כדוגמת הצעת חוק הנכבה, וכן הצעות חוק החותרות תחת ערך השוויון, כמו הצעת חוק ועדות הקבלה. את ההצעות הללו יש לראות כמכלול אחד של פגיעה בערכי היסוד של הדמוקרטיה ושל התנכלות לאוכלוסייה הערבית". לדבריהם, התוצאה הבלתי נמנעת של ההצעות האלה היא פתיחת פתח להפלייתן לרעה של קבוצות אחרות.

לטענת כרמון, קרמניצר ושטרן, "נחשול ההצעות האלה תרם להיווצרות אווירה ציבורית עכורה, קשה מנשוא, שבה הרימו ראש גזענים כהניסטיים. "נוסף על ההסתה לגזענות אנו עדים גם להסתה לאלימות כמו הקריאה לרצוח את המשנה לפרקליט המדינה, לביטויים של התרת דם כמו הכתרת הפרקליט הצבאי הראש בתואר 'בוגד' וארגוני זכויות אדם בתואר "סייעני טרור נטו", ולגילויים של עוינות כלפי כל 'אחר' המושמעים גם מפי ראשי המדינה". לדבריהם של כרמון, קרמניצר ושטרן, "אזרחי ישראל הערבים מתוארים כאויבי המדינה, ונעשית דה-לגיטימציה, לשם הפחדה והשתקה, לכל מי שאינו מחזיק בתפיסה לאומנית קיצונית".

הכותבים מזהירים כי "שיח הנאמנות והבגידה מזמין שפיכות דמים. קשה שלא להיזכר בימים שקדמו לרצח יצחק רבין ז"ל. הניצול הפופוליסטי של רגשות פחד, חשש מן ה'אחר' ואיבה כלפיו בצירוף רגש פטריוטי עלולים לגרום כרסום מתמשך בערך השוויון, נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, כפי שהתחייבנו עליו בהכרזת העצמאות. בהיעדר חוקה - שבלבה מגילת זכויות אדם שלמה - מתעצם הקושי לעמוד בפרץ. קשה להאמין שכך נוהגים יהודים במדינתם הריבונית, מי שהיו מיעוט נרדף ופליטים, כלפי המיעוט הערבי החי בקרבנו וכלפי פליטים המבקשים מקלט במדינתנו".

קריסת הדמוקרטיה: אין נקודת אל-חזור

למרבה הצער, כותבים ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, "דברי ההסתה והתרת הדם נופלים על לא מעט אוזניים קשובות. רבים מתקשים להבדיל בין הפלסטינים תושבי עזה, יהודה ושומרון לבין הפלסטינים החיים בישראל, אזרחי המדינה. יהודיותה של המדינה מאפשרת לאויבי הדמוקרטיה לבחור מתוך עולמה העשיר והמגוון של התרבות היהודית עמדות קיצוניות ובלתי קבילות שצמחו על רקע מצבם של היהודים בגולה כמיעוט נרדף המבקש לקיים את זהותו ולהתעלם מדרך המלך היהודית.

הכותבים מסבירים כי "כישלון מתמשך ומחריף בחינוך לדמוקרטיה ולערכים הומניסטיים אוניברסליים מניב פירות באושים. לימין האנטי-ליברלי יש גם תמריץ פוליטי למסע הדה-לגיטימציה נגד האוכלוסייה הערבית. הצלחת המסע הזה תביא לכך שקולותיהם של הערבים הישראלים לא ייחשבו בבחירות קולות כשרים לצורך שותפות בממשלה או השתתפות בהכרעות פוליטיות קריטיות".

לטענתם, "בתהליך קריסתה של דמוקרטיה אין נקודה קריטית של 'אל-חזור'. מדובר בתהליך הדרגתי של ערעור היסודות עד שלא נותרת מן הדמוקרטיה אלא קליפתה הצורנית בלבד, ובתוכה - ריק".

לדברי הכותבים, "בדמוקרטיה שלא ניתן בה חופש לבטא עמדות חריגות, ביקורתיות, גם כאלה שהן מרגיזות ומקוממות, הליך הבחירות הופך לחסר משמעות. מדינת לאום שעושה דה-לגיטימציה למיעוט הקבוע בה, שאינו שייך לקבוצת הלאום הגדולה, נכשלת במבחן האמיתי של המשטר הדמוקרטי. היא נעשית חלולה. לכן, מי שמודאג מהמצב אך מחכה ל'שעת הסכנה האמיתית' כדי לצאת משגרת חייו להגנה על הדמוקרטיה, טועה טעות קשה. שעת הסכנה האמיתית היא כאן ועכשיו. גם אדישות ושוויון נפש הם אויבי הדמוקרטיה כשהיא שרויה בעיצומו של משבר חמור".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4016685,00.html

תגוביות:

1.לא לקנות עיתונים ולא לראות חדשות עד שתהיה דמוקרטיה מאוזנת. זה מה שמבין השמאל הקיצוני.

2.בגללכם הדמוקרטיה בסכנה - מתחתם את הרצועה ללא גבולות.

3.דמוקרטיה היא ברירת מחדל ולא פרה קדושה! זאת בינתיים השיטה הכי פחות גרועה של שלטון, אך כשהמיעוט (20% זה לא מיעוט) הוא אוייב והוא חותר תחתך, הדמוקרטיה הופכת לאבן ריחיים על צואר העם. זה הזמן לחוקי חרום, אחרת היא תהפוך מאבן ריחיים למאכלת.

אין הבדל בשאיפות הלאומיות של ערבים החיים בישראל לבין אלה החיים בעזה וביו"ש.

עם ישראל צריך לדעת לגונן על עצמו מפני אלה המנצלים את הפרצות של השלטון הדמוקרטי על מנת לפגוע בו וגם להתגונן מההסתה להתאבדות קולקטיבית שדוחפים אנשי ה"מכון הישראלי לדמוקרטיה" באמצעות שופרו הנצחי של השמאל הישראלי - שומפלבי.

אם הבחירה היא בין חיים לבין דמוקרטיה, אבחר בחיים!

4.הדמוקרטיה כרסומה מתחיל מהשמאל הפאשיסטי שניכס לעצמו את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי וגוזל אותם השכם והערב מהימין!

השמאלנים עוכרי ישראל מנצלים את החברים ממערכות המשפט ומקבלים שלמונים מאירופה האנטישמית על מנת לרדוף אחרי חיילים ואחרי יהודים חובשי כיפה אבל לימין אסור לחקור מי מממן את החלאות האלה. לעומת זאת השמאלנים העוכרים כל הזמן עותרים לחברים העוכרים שלהם מבג"צ לבדוק את הימין ואם הימין מנסה לבדוק הם גם נקראים גזעניים!

נציגי הטרור שיושבים בכנסת העם היהודי מנצלים את הדמוקרטיה של השמאלנים עם חופש ביטוי של הסתה ונאצה נגד היהודים שמממנים אותם. באף מדינה בעולם לא קיימת תופעה כזאת, אבל כאן השמאלנים העוכרים מחזקים אותם ולמרות שליברמן כבר סילק אותם, באה העוכרת בייניש והחזירה אותם!

כל התיקים נגד השמאלנים העוכרים נסגרו ע"י החברים שלהם מהמשטרה וממערכת המשפט כמו לגלאון לביילין ולאופנהיימר הפאשיסט, אבל 10 שנים רודפים אחרי ליברמן כדי לנסות לתפור לו תיק בגלל שהוא ימני!

יסודות הדמוקרטיה שלנו מתערערים גם בגלל הממשל העוין מהבית הלבן שכל הזמן מנסה למרות שהיו בחירות דמוקרטיות כביכול בישראל לשנות את מדיניות הממשלה למדיניות של השמאלנים עוכרי ישראל!

מי קורא לנו ימין קיצוני? מה זה קיצוני? השמאלנים עלובי הנפש שמוכרים את העם היהודי ואת מדינת ישראל תמורת שלמונים מאירופה האנטישמית?!

השמאל שמסתובב בכל העולם מהנוער ועד הפוליטיקאים ואנשי הרוח והצלצולים ומכפיש את העם היהודי ואת צה"ל ואת מדינת ישראל?!

השמאלנים מזמן אין להם ערכים או אידיאולוגיה או ציונות. הם פועלים מתוך שנאה ותאוותנות!

הימין לעומת זאת , אלה שנקראים "קיצוניים" אלה היהודים האמיתיים שבזכותם מדינת ישראל עדיין קיימת, יש להם ערכים, ציונות אהבת המדינה, אהבת אדמות המדינה, אהבת אדם באשר הוא. יש להם אידיאולוגיה. הם לעולם לא יסתובבו בעולם ויכפישו את צה"ל ואת המדינה בפני האנטישמים!

הם אלה שתמורת שלמונים שיקרו לגולדסטון והעלו את רף האנטישמיות בעולם נגד העם היהודי!

הם אלה שמנצלים את התקשורת השמאלנית, מסתובבים בכל העולם ומנצלים כל במה להסתה ונאצה נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל!

אנשי הרוח והצלצולים הזיקו רבות למדינת ישראל!

5.כתבה דמגוגית - מתאימה לאטילה - אין שום אינפורמציה אמיתית. הכל דמגוגיה.

6.דיקטטורת השמאל איננה דמוקרטיה!

לאחר הכחשה נמרצת, שב ד"ר כרמון ואומר את הדברים באופן מפורש, ולהגנתו הוא רק אומר שהדרישה הבלתי מתפשרת שלו, להשתית את הברית שבין הציבור הדתי לציבור החילוני על קבלת מקור הסמכות המדינית של "הסקולום, העולם, העם", אינה חידושו הפרטי וכך אמרו לפניו יוסק'ה אחיטוב ואליעזר גולדמן.

אין בכוונתי להצטרף, כיהודה ועוד לקרא, לרב מדן, באמירתו הברורה והמובנת מאליה: חוקה מאוחדת לא תיכון כשמנגד עולה הדרישה מציבור היראים להכריז ולכתוב שאין להם חלק ונחלה באלוהי ישראל.

ברצוני רק להסב את תשומת לבו של ד"ר כרמון שדרישתו אינה נאה, במיוחד כשאין הוא מקיימה בעצמו.

לו יהי, שמקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה, הוא העולם והעם, ולא האל. גם במקורותינו ניתן למצוא הדים לכך שהתורה מחייבת רק בגלל קבלת האומה, וללא רצון העם לקבל את התורה באהבה בימי אחשוורוש, לא הייתה חובה לקיים את התורה (מודעה רבא לאורייתא, בלשון חז"ל).

אבל דווקא המכון הישראלי לדמוקרטיה...נאבק מעל כל במה אפשרית ברעיון זה.

ב-6.9.2008, לאחר שממשלת ישראל, נציגת אותו עם, מקור הסמכות המדינית עליו מדבר כרמון, אישרה הצעת חוק שתאפשר לכנסת, אף היא נציגת הסקולום שאין להכפיפו לכל מקור סמכות חיצוני, להתגבר ברוב מיוחד על החלטת בית המשפט העליון המבטלת חוק, פרסם ד"ר כרמון מאמר שכינה את המהלך "יום שחור לדמוקרטיה הישראלית". את המאמר גיבה מחקר של פרופ' קרמניצר, אף הוא מראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בכל כנס שעוסק בנושא המשפט החוקתי מתגייסים נציגי המכון הישראלי לדמוקרטיה למאבק נגד "פסקת ההתגברות", אותו מנגנון שיאפשר לעם לומר לעצמו ולבית המשפט העליון מהם הערכים היסודיים והבסיסיים של חייו המדיניים.

נראה אם כן, שלא "החדרת מקור סמכות א-לוהי אל הזירה האזרחית מדינית" הוא שמטריד את ד"ר כרמון ואת המכון שבראשו הוא עומד. כל עוד הא-ל משמיע את קולו דרך האורקל של בית המשפט העליון או של מושג כבוד האדם בפרשנות הזהה לפרשנותו של כרמון, אין שום בעיה לשים בצד את העם ואת רצונותיו, ולבטל חוקים שדגל שחור מתנופף מעליהם.

באותה דרך גם טוענים חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה שפסילת מפלגות ששוללות את אופייה היהודי של המדינה הינה מעשה בעייתי, אולם פסילת מפלגות ששוללות את אופייה הדמוקרטי של המדינה, הינה הכרח בל יגונה.

מאחורי הרצון הטוב והמילים היפות, מסתתר הצלבן הקנאי, שיילחם עד חורמה בכל כפייה דתית, וינתץ את כל המזבחות בהם סוגדים לאל נכר, עד שכולם יכירו בדת האמת, דת הדמוקרטיה והשלום.

ייתכן שאין דרך לכונן ברית בין תפיסות שלכל אחת מהן מקור סמכות אולטימטיבי אחר. אולם, בהחלט ייתכן שניתן למצוא דרך שכזו. אולם, תנאי ראשון לניהול דו שיח ומשא ומתן על ברית שכזו, הוא כנות ויושר.

אם יואיל ד"ר כרמון, להציג את תפיסות היסוד האקסיומטיות שלו, ולהכיר בכך שאין כל יתרון ערכי לתפיסות אלו, על פני תפיסות יסוד אקסיומטיות של רעהו, ניתן יהיה לגשת לברית כשווים, ללא דרישות חצופות לוויתור על עיקרי אמונה ויסודות מחשבה.

מצורף מאמר הדעה של כרמון:

חידוש ברית הציונות

מאמר דעה

14 באפריל 2013 | אריק כרמון

כדי לקיים את החזון הציוני, על החברה הדתית להכיר בסמכותה הבלתי ניתנת לערעור של ההסכמה הדמוקרטית ולמזער את השפעת הדת. קריאה אל בעלי הברית שבציונות הדתית.

כדי לקיים את החזון הציוני, על החברה הדתית להכיר בסמכותה הבלתי ניתנת לערעור של ההסכמה הדמוקרטית ולמזער את השפעת הדת. קריאה אל בעלי הברית שבציונות הדתית עשרות שנים ידענו להיות עם המתח הזה: החברה האזרחית מכילה את הקהילה הדתית הגודרת עצמה זה זמן ההולך ומתארך בוקעת מוסיקה צורמת מתוך קהילותיה של הציונות הדתית. זוהי מוסיקה המזייפת את הטונים שאני אמון עליהם ביצירה הציונית שכתיבתה עדיין רחוקה מסיום; מוסיקה המתנגנת בשוליים הקיצוניים של התנועה המפוארת ומכתימה את הרוב. לשם דוגמה, אחת מיני רבות, למה שמפר בעיניי את תוכני הסאגה הציונית, הנה חילופי דברים בדיון "השולחן העגול" על הדרת נשים שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשנה.

בדיון הערתי שבימי נעוריי, בשנות ה־ 50 של המאה הקודמת, חגגנו ברחובות ירושלים את ימי העצמאות הראשונים של מדינתנו במעגלי רוקדים משותפים לתנועות הנוער וידי חבקו ידי בנות מתנועת הנוער "בני עקיבא" כמעשה שגרה. את ההדרה של בנות ממעגלי הרוקדים המשותפים היום ציינתי כביטוי להקצנה מדאיגה. על כך העיר הרב אביחי רונצקי:" דיבר מקודם על ההקצנה... זה לא מקובל עליי לחלוטין. אני כבר עוסק בנושא של לימוד הלכה הרבה מאור שנים, ומה שקרה מאז שרקדת עם חבריך ועם אחת הבנות ביחד... למדו הרבה פחות או כמעט בכלל לא ... יהודי דתי דברים מפורשים שאסור לרקוד עם בנות יד ביד, ואסור לך... לשמוע קול אישה שרה... זאת ההלכה. אז להגיד על אנשים מקפידים בהלכה שהם מקצינים?״.

אני, שאינני דתי אך מחשיב עצמי "דתי ביהדותי", נחשפתי, במסגרת מחקריי על גרמניה הנאצית והשואה, לקובץ מדהים של שו"תים שריכז הכרעות של רבנים בגטאות ובמחנות. אין שיעור מאלף והארה גדולה יותר בעניין הקור המוסרי היהודי מאשר ההכרעות בדילמות מוסריות כבדות כל כך. חוט השני השזור בכולן (למן ההיתר לאכול ביום הכיפורים, דרך שבירת כללי הכשרות ועד ההרשאה לשלוח ילדים לכנסייה) הוא מרכזיותם של החיים והדגשת מקומה של פרשנות רבנית אמיצה. היהדות שלי מעוטרת בפרשנויות של האמיצים בין הרבנים המתאימים את יהדותנו למציאות המשתנה. וכך המחרוזת הציונית, מקור לגאווה, מעוטרת בדמויות מופת של נשים: המשוררת רחל, חנה סנש, הלוחמות בפלמ"ח, פורצות הדרך בפוליטיקה, ערה יונת והמדעניות ב'בר אילן' ובהן חברתי יפה זילברשץ, החיילות המשרתות את ביטחון ישראל בצה"ל, אמי ז"ל.

אחת מדמויות המופת הללו, איילת וידר כהן, יו"ר הארגון הדתי־פמיניסט 'יקולך', הייתה גם היא בדיוני השולחן העגול. וכך אמרה באומץ נדיר את מה שמהבהב בתוכי מאז כתמרור אזהרה:

"בעיניי בונה בתודעה את הייצוגים הגבריים והנשיים... באופן כזה שהאישה היא אובייקט מיני, והאישה היא שפוטה... והאישה היא כנועה, צריך להגן עליה ולגונן עליה, והיא צריכה שמירה... המסרים ההלכתיים והדתיים הם בעצם סימפטומים של אותה תופעה, של התייחסות לאישה, לילדה, לנערה, כאל אובייקט מיני, והתייחסות לגבר כאל מי שלא מסוגל לשלוט ביצריו... אני חושבת שזה משפיל את שני הצדדים באותה מידה. אני חושבת שהשיח הזה הוא שיח של צביעות ולא של צניעות."

דבריה האמיצים שלאיילת וירר כהן הם עדות לכך שהציונות הדתית איננה עשויה מקשה אחת, שיש בתוכה בעלי ברית להתמודדות עם האתגרים העצומים הרובצים (עדיין) לפתחה של התנועה הציונית. אל אלה, אל בעלי הברית, אחיי הציונים בקהילת שומרי המצוות, אני מבקש לפנות. זו איננה פנייה שנולדה בעלמא; מקורה בסנוקרת רעיונית שספגתי מחבר, אדם שאני מוקיר ומעריך כאמיץ רוח ולבב: הרב יעקב מדן. וכך כתב חברי יעקב במאמר ב'מקור ראשון' ב- 8.2.13, שהיה המשך לשיחת טלפון
שניהלנו בינינו ימים ספורים קודם:

"בלא נכונות להתפשר קובע ד"ר כרמון שבחוקה מקור הסמכות כלפי המאמין ושומר המצוות יהיה המקור החילוני בלבד... ועליו לוותר בהסכמתו לחוקה על מקור הסמכות ועל הריבון האמיתי שבו הוא מאמין, ריבונו של עולם... מי שאינו מבין שתחת סמכותו של ריבונו של עולם אפשר ליצור חוקה שלפחות לא תסתור את סמכותו... לא יוכל לעולם ליצור חוקה מאחדת."

משפטים ספורים אלה, המשקפים את רוחו של מאמר שלם, חוטאים לי לחבריי ובעיקרו של דבר הם המניעים אותי לחפש שותפים למעשה הכינון מחדש של הברית. מאז שייסדתי את המכון הישראלי לדמוקרטיה, בכל עשיותיו ותוכניותיו שגולת הכותרת של כולן היא הצעתנו לחוקה בהסכמה שזור המאמץ להכיל, להתאים את הצרכים השונים, האמוניים, הערכיים, הנורמטיביים של אלה לשותפות עם אלה כאשר הבסיס לכול הוא הנכונות לפשרה. סלע המחלוקת העולה מתוך דרכו הישרה והישירה של הרב מדן הוא אכן שאלת מקור הסמכות, וסלע מחלוקת זה עלול להיות הרה אסון לעתידה של הדרך הציונית המשותפת.

הציונות, תנועת המרד של העם היהודי בגורלו ההיסטורי, רחוקה מהשלמת חזונה. בצר הישגיה חסרי התקדים של תנועת המרד היהודית, האתגר של ביסוס היסודות הערכיים המשותפים - הערובה להתקיימות רצופה שאיננה ניתנלתערעור של עמנו רחוק מהישג יד. ההתמודדות עם האתגר הזה תמוצה כאשר נבנה את הכלים המאזנים בין "היהודית" לבין "הדמוקרטית" של מדינתנו. ההתמודדות הזאת תלויה ביכולתנו לחדש את הברית הציונית.

כינונה המחודש של הברית במציאות שלימינו איננו מעשה קל. הוא מחייב התמודדות אמיצה עם מה שלצערי הרב מדן נסוג ממנו ניסוחיו באמנת גביזון מדן. מנקודת הראות שלי, המרד הציוני בגורל ההיסטורי של עמנו כלל את הניסיון שלא הושלם עדיין לבסס הגדרות חלופיות לזהותנו הלאומית שלא במונחים דתיים. מנקודת הראות שלי, בתהליך ביסוסה של מדינת הלאום שלנו כיהודית ודמוקרטית יכולות הגדרות דתויות חילוניות לדור בכפיפה אחת ובלבד שיתממש תנאי הכרחי אחר: מקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה הוא אחר ובלתי ניתן לחלוקה או לפשרה - הסקולום, העולם, העם; הוא מקור סמכות חלוני. להחדרת מקור סמכות אלוהי אל הזירה האזרחית-מדינית עלולות להיות השלכות הרות אסון, מאי הציות לפקודות הצבא על בסיס פסיקות של רבנים ועד להתנגדות אלימה להכרעות דמוקרטיות.

הגענו יחד עד הנה, חגיגות ה- 65 לתקומת המדינה, בזכות הדבקות בעיקרון הדמוקרטי של ההכלה. אלא שאנחנו עדיין פסיפס של קבוצות ומגזרים חילוניים ודתיים, חרדים ודתיים לאומיים, יהודים וערבים, עולים וותיקים, כאלה שמעל לקו העוני ורבים (מדי) שמתחתיו ואיננו מכילים אלה את אלה. עקרון ההכלה המתחזק אותנו כחברה אזרחית שברירית ופגיעה עדיין מצוי במתח מול הפרקטיקה של הקהילה הדתית המונעת על ידי עקרון ההדרה; האקסקלוסיביות. בעוד שההכלה איננה אמורה להבחין בין גוונים וגוני גוונים של התנהגות - תרבותית, אמונית, עדתית, חברתית - ההדרה היא הגדר המבטיחה את קיומה של קהילת המאמינים הדתית. קהילה זו מקבלת, בהגדרה, את שומרי המצוות ואותם בלבד.

עשרות שנים ידענו לחיות עם המתח הזה; החברה האזרחית שעל חבריה נמנים כולם הכילה, מכילה ותמשיך להכיל את הקהילה הדתית הגודרת את עצמה בפני מי שאינם שומרי מצוות. זו דרכו של עולם, כל עור נשמר וימשיך להישמר כלל הזהב, האקסיומה: מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה המתווה את אורחות חייה של החברה האזרחית כולה הוא סואקולארי, העם. החברה האזרחית שהעם הוא הריבון שלה מכילה את קהילת שומרי המצוות בתוכה על מקור הסמכות האקסקלוסיבי לה, הוא הטרנסצנדנטלי.

אינני מחרש בדברים אלה רבר וחצי דבר. מנהיגים רוחניים, הוגים ורבנים מקרב הציונות הדתית נתנו דעתם למתח בין מקורות הסמכות לדרכים ליישבו. אומר יוסק'ה אחיטוב ("לקראת ציונות דתית בלתי אשלייתית", בספר מאה שנות ציונות דתית, עמ׳ 23) ביחס "להטרוגניות של אוכלוסיית המדינה שהיא כוללת אחוז גבוה של יהודים חילונים מכאן ואחוז לא מבוטל של אזרחים לא יהודים מכאן. מערכת כזאת לא יכולה להתקיים אלא במסגרת של מדינה מודרנית דמוקרטית, שהיא מדינת אזרחיה כולם" (ההדגשה שלי, א"כ). אחיטוב מתכתב במאמרו עם אליעזר גולדמן, הסבור כי "המדינה המודרנית איננה יכולה לכלכל אוטונומיות שיפוטיות". גולדמן, שאיתו מסכים אחיטוב, מנסח בעצם את עקרון ההכלה שלהקהילות הגדורות בהדרה. "המימוש הקולקטיבי של דת ישראל יכול לבוא לידי ביטוי במסגרת הקהילות התת-מדיניות".

וכותב על כך גולדמן עצמו ("הציונות הדתית במדינה שרשרת כשלים", בתוך: עין טובה - ספר היובל לטובה אילן, עמ׳ 561):

"בסיטואציה רב־תרבותית כגון זו של החברה הישראלית תלויה הסולידריות החברתית הכללית באי סגירות של תת-החברות לתרבויותיהן של תת-חברות אחרות... במצב רגיל יהודים דתיים יכולים להיות בעלי השקפות פוליטיות שונות... ואפילו בעלי השקפות פילוסופיות שונות... ה'אנחנו' שלהם הוא מגוון ורב ממדי... לעומת זאת השקפות ונאמנויות טוטאליות יוצרות בקיעים חברתיים בין אנשי שלומנו למי שבחוץ."

לפני כשמונה שנים, סביב ההינתקות מגוש קטיף, בעקבות ראיון שקיים עם ארי שביט ויאיר שלג ב'הארץ', כתבתי לרב מדן, בין היתר:

"כך אמרת בראיון, 'מעולם לא הכרתי בעליונות החוק. צדק ומוסר חשובים לי בהרבה מעליונות החוק. כאשר החוק עומד מול הצדק והמוסר אני עומד בצד השני'. במה הצדק שלך, יעקב מדן, ואמות המידה המוסריות שלך עדיפים על אלה של האחרים? תכליתו של החוק להסדיר את החיים המשותפים בין תפיסות שונות של צדק. ללא עליונותו אנו נדונים לאנרכיה. על הרקע הזה (בבחינת ממה נפשך) לא ברורה לי השניות, אם לא הסתירה שבדבריך. אתה נותן גט כריתות לעליונות החוק ובה בעת מצפה שהדמוקרטיה וכלליה יישבו את מצוקותיך. ברם, בסופו של דבר, מי כמוך, אזרח נאמן למדינתו, גדול בתורה, איש אמיץ מכונן גשרים, יודע שכמו הצדק והמוסר גם הקרוי בפיך 'עליונות החוק' הוא מעשה של איזונים. פרי מעשה האיזונים לעתים פוגע בזולתך ולעתים בך; לעתים הוא מפר את היחסיות של הצדק והמוסר של האחר ולעתים את אלה שלך... בוא יבוא היום שלאחרי ההינתקות. יהיה תרחיש התהוות היום הזה אשר יהיה, אנחנו, בנים לעם עתיק המחדש את ריבונותו בארצו, מחויבים למעשה ההתחדשות הזאת. אנו באים אליו עתירי שניויות. גם אתה. אני קורא לך לבור מתוך השניות שלך את המחבר ולא את המפריד. מנהיגותך ואומץ לבך כבר רשומים בדברי ימי החברה הישראלית; התרומה שלך ליישב מתחים בין דתיים וחילונים לא תסולא בפז. אסור לך למשוך ידיך מהמאמץ להתחבר, להשתתף, להתפשר."

כינון היסודות הערכיים של יהודית ודמוקרטית הוא משימה חסרת תקדים. לשם השלמתה דרושה הברית. השתתת הברית חייבת להיות על מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה. אנחנו, הציונים, שותפים למרד שבו בחרו היהודים להיות אחראים לגורלם. מערכת החוקים היהודיים חייבת למזער את משקל הדתיות בהכרעות הפוליטיות. זוהי המטלה שלכם, אחיי הציונים, אליכם מושטת ידי.

המאמר פורסם ב"מקור ראשון" בתאריך 12.4.2013

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=580516

המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה"ל - כך ניסה המכון הישראלי לדמוקרטיה להשפיע על צה"ל ובאמצעותו גם על הדרג המדיני.

כתיבת מסמכים סודיים עם צה"ל וגניזתם, ניסיון לעצב תודעה קולקטיבית היסטורית, לחץ על ציבור המתלבטים בנוגע להתנתקות, האשמת צה"ל ביחס מועדף למתנחלים, קריאה לקצינים בכירים לדרוש מן הממשלה שינוי מדיניות, המלצה להקטין את צה"ל המלווה באזהרה שהימין ישתלט עליו, ניסיון לשנות את אופי הצבא וקריאה לא לחתור לנצחון במאבק בטרור, ועוד.

לפני כשבועיים חשפנו ב'מידה' את בקשתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקבל הקצאת קרקע מעיריית ירושלים. הקצאה שכזו אסורה אם המכון מבצע פעילות פוליטית ולפיכך אין פלא שתגובת המכון הייתה כי עיסוקיו אינם פוליטיים.

בדברים שלהלן נספק דוגמא מרכזית לאופן הפעולה של המכון, על-מנת לבחון את הגדרתו כ"לא-פוליטי".

הנושא שיוצג להלן הוא 'פורום צבא-חברה', שיתוף-פעולה ממוסד בין המכון לצה"ל, שעליו הייתה גאוותו של המכון במשך זמן רב במהלך שנות ה-2000.

תיחשף כאן לראשונה מעורבותו הגדולה של המכון בתכנית ההתנתקות, כולל מסמך סודי שכתב המכון יחד עם צה"ל, מסמך שנגנז והוסתר מעיני הציבור. הדברים יאירו טפח מן האופן שבו פעל המכון לקידום מטרותיו האידיאולוגיות.

פורום צבא חברה

"פורום צבא-חברה" הוקם בתחילת שנות ה-2000 על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפורום הפגיש את בכירי המכון עם צמרת צה"ל כדי לדון עימם במגוון נושאים שהמכון התעניין בהם: אופי הצבא, מאפייני הגיוס, המלחמה בטרור, השפעת הצבא על הכלכלה, ועוד. בסיום רוב המפגשים – היו לפחות שמונה – פרסם המכון ניירות עמדה ופרוטוקולים, הכוללים הן את סמל המכון והן את סמל צה"ל.

מדוע שיתף צה"ל פעולה עם מכון מדיניות פרטי?

קשה להבין ולאור הציטוטים שיובאו להלן קשה עוד יותר להצדיק.

נראה אמנם כי צה"ל התעשת בשנים האחרונות והפורום אינו פעיל יותר. כדי להבין מדוע נסגר הפורום ולפני שנעבור לדיון בתכנית ההתנתקות, נספק מספר דוגמאות שיאפשרו להתרשם ממה שהתחולל במפגשים בין בכירי צה"ל והמכון.

כמה מפרסומי "פורום צבא-חברה". על כל חוברת מתנוסס סמל צה"ל מצד ימין וסמל המכון משמאל.

הטפה "לא-פוליטית"

עיון בפרוטוקולים שפורסמו (לא כולם יצאו לאור) למפגשי פורום צבא - חברה, מעלה תמונה לפיה אנשי המכון מנסים להשפיע על קציני צה"ל ליישם מדיניות ברוח המכון.

הם מופיעים כ"מומחים" לחברה הישראלית ומציגים את פרשנותם כמסירה אובייקטיבית של עובדות שאמורה להשפיע על עיצוב המדיניות הבטחונית.

מדובר בנסיון להפוך את צה"ל לסוכן של השקפותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות של בכירי המכון (הנעות בדרך-כלל בתווך שבין המרכז-שמאל לשמאל מובהק).

נאמר מראש: זכותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לנסות להשפיע על צמרת צה"ל. השאלה שבמוקד ענייננו אחרת: האם הנסיון להשפיע על צמרת צה"ל – ודרכה על נבחרי הציבור – הוא פוליטי וכולל עיסוק בנושאים פוליטיים מובהקים, או שמא, כפי שהמכון מעדיף להציג זאת, מדובר בעיסוק ניטראלי בנושאים מופשטים הנוגעים לעקרונות הדמוקרטיה.

בכדי להדגים את הדברים, נפתח בדרישתו של העמית הבכיר פרופ' מרדכי קרמניצר – היום סגן נשיא המכון ומי ששימש מאז כיו"ר הוועדה שהרכיבה את רשימת "מר"צ המחודשת" –

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1241451

שאנשי הצבא ילחצו על הדרג המדיני בהקשר למאבק בפלסטינים (ההדגשות כאן ובהמשך שלנו):

קרמניצר: "אנחנו סובלים עכשיו מטעות אופטית חמורה. עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים...וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא. יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל...אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות...כולנו הפנמנו את לקחי לבנון".

על מנת להבהיר את סוג המדיניות שחפץ קרמניצר לקדם, נפנה למקום בו הוא מסביר לקציני צה"ל הבכירים כי לא רק שאסור לצה"ל לסגור שטחי קרב לתקשורת, אלא גם שצה"ל לא באמת יכול לנצח במלחמה עם הפלסטינים ולכן עליו לשנות את יעדי המלחמה שלו ולהפסיק לבקש ניצחון:

"בעת לחימה שאיננה לחימה של צבאות, קשה מאוד לשכנע שמוצדק לסגור שטח, זה מעורר חשד ועוינות...לדעתי אי-אפשר לנצח במלחמה התקשורתית הזו בגלל תנאי המסגרת; במציאות יש כיבוש מתמשך ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא...אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים...על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא שלפיו חייבים לנצח".

הדוגמאות עוד רבות, אך לשם הגיוון נעבור לעמית בכיר אחר, פרופ' ירון אזרחי, המטיף לצמרת צה"ל לשנות את יעוד צה"ל מצבא לוחם לצבא משכין שלום ברוח כוחות האו"ם:

"כדי שהצבא יהיה צבא העם, צריך לשנות את הצבא ולהתאים אותו לעם...אני הייתי מציע שהצבא יפנה למדינת ישראל ויסביר שהאתוס של צבא העם, שהיה חזק וספונטני בזמנו, לא יכול להתקיים עוד בנסיבות העכשוויות ויש ליצור מסגרת אינקלוסיבית כוללת חדשה … אנשים יקבלו תפקידים, יעסקו במשימות לאומיות חשובות בתחום המים, בתחום הניקיון, בתחום הסביבה, וכן הלאה.

זו, כמובן, אינה הצעה בעלמא, אלא ביטוי לדעתו כ"מומחה" לחברה הישראלית, לפיה הצבא ממילא יהיה חייב לשנות את ייעודו כצבא לוחם:

"השאלה המרכזית...היא באיזו מידה ערכים כמו שמירת כבוד האדם, מתיישבים מעצם ההגדרה עם צבא שצריך למלא כהלכה את תפקידו בתנאי לחימה...לצה"ל כמו לצבאות אחרים היום בעולם, אין בעניין הזה שום אופציה. יש שינויים רדיקליים בתודעה של הנוער...הדימוי העצמי של האדם הצעיר היום נמדד לפי נכונותו, או ליתר דיוק אי נכונותו, לקבל מרות.

ועוד, פרופ' אזרחי אף מנסה לשכנע את צמרת צה"ל שהשימוש בצבא הוא ביטוי "לפוליטיזציה":

"הדבר הכי חמור שקורה כאן … הוא הפוליטיזציה הקיצונית של השימוש בכוח בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק … יש פה פוליטיזציה לא מבוטלת של הסוגיה מהו שימוש לגיטימי בכוח הצבאי של המדינה. הדבר הזה מקשה מאוד".

עמדה זו מעניינת במיוחד, לאור עמדת המכון ביחס לשימוש בצה"ל במסגרת תכנית ההתנתקות שתוצג מיד; במקרה זה המכון לא רק תמך בשימוש בצה"ל, אלא גם עודד וסייע. אבל אולי יותר מכל מעניינת התייחסותו המרומזת וה"לא-פוליטית" לשירותו וקידומו בצה"ל של הימין הדתי, אשר לדעת אזרחי שואף למלחמה:

"המוטיבציה לשרת ועידוד המוטיבציה לשרת היא אזרחית. המוטיבציה להילחם ועידוד המוטיבציה להילחם היא פוליטית. בתנאים שלנו, חשוב לדעתי מאוד להקפיד על ההבחנה הזאת. לטענתי, יש אנשים שמתגייסים ליחידות קרביות משום שיש להם מוטיבציה להילחם גם כשאין מלחמה, משום שיש להם אידיאלים מסוימים. כאשר הקבוצה הזאת הופכת לקבוצה מאוד משמעותית בקרב הקצונה, יש סכנה שמוטיבציה לשרת תטושטש ותיראה כחופפת את המוטיבציה להילחם. זה יהיה כישלון".

פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר נוסף שאף היה סגן נשיא המכון, מעוניין גם הוא להקטין את הצבא, אך גם הוא מודאג מכך שבעקבות זאת ישתלטו עליו אנשי ימין:

"אני הולך לכיוון יצירת צבא מילואים מקצועי. עם זאת ברצוני להציג טיעונים המקשים על התפתחות זו. יש לחשוש שהמשרתים בו יהיו בעלי אידיאולוגיה הומוגנית יחסית. בל נשכח שאנו שולטים בעם זר. איזה סוג צבא אנחנו רוצים שישלוט בעם זר? איזה מן אנשים יהיו שם? יש לוותר על הרומנטיקה של צבא מילואים שמורכב מבט"שים ומתעסוקות ומיחידות טנקים גדולות".

גם על קצה המזלג נקל לראות כיצד מנסים אנשי המכון להשפיע על צמרת צה"ל ולטעת בהם אמונות ועמדות שונות מתחום האידיאולוגיה והפוליטיקה.

איך נכנה אחרת את הטענות כי הפעלת כוח מעבר לקו הירוק היא חסרת סיכוי ובעייתית מבחינת הלגיטימציה שלה (הימים, נזכיר, הם ימי שיא הטרור ומבצע 'חומת מגן')? כי הסרבנות היא תופעה מובנת? כי יש להיזהר בקידום מתנחלים?

איך נבין אחרת את הדרישה של קרמניצר כי קציני צה"ל יציגו לדרג המדיני את הערכותיו הפוליטיות? ומה משמעות ההמלצה להקטין את צה"ל ולוותר על ייעודו כצבא לוחם (מבלי שהימין יתפוס בו מעמד מוביל, כמובן), אם לא עיסוק פוליטי מובהק? כל אלו עולים מן הפרוטוקולים הגלויים, אך ישנם מפגשים שלא תועדו, למשל הדיון ב'מוסר, אתיקה ומשפט בלחימה' משנת 2003, שבוודאי היה מעלה מטעמים "לא-פוליטיים" נוספים.

ישפוט הקורא האם הסוגיות, הדרישות והרעיונות שהעלו אנשי המכון בפני צמרת צה"ל אינם פוליטיים והאם לא מדובר בנושאים שיש לעסוק בהם בדרג המדיני ועל הצבא להימנע מהם, בוודאי בעבודה מול מכון מדיניות פרטי.

האם לא היו טוענים כך בדיוק גם אנשי המכון, לו היו הטענות המושמעות הפוכות ומגיעות מימין?

צה"ל ראוי לגינוי על כך שהרשה לראשיו להיחשף להטפה שכזו ממכון מדיניות פרטי ומן הסתם זהו גם הרקע להפסקת שיתוף הפעולה, אך כאמור כאן אנו מתעניינים בשאלה מה בדיוק עושה המכון הישראלי לדמוקרטיה.

התשובה, למי שאינו בעל אינטרס, לא נראית מסובכת במיוחד. השיא, בכל אופן, עוד לפנינו.

פורום צבא-חברה מתנתק

בהתאם לעמדותיו ה"לא-פוליטיות", תמך המכון הישראלי לדמוקרטיה בהתנתקות בלהט רב ועשה כמיטב יכולתו לקדמה. טרם ההתנתקות, הקימו המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל צוות מיוחד לעיסוק בהתנתקות, שחולק (כמיטב המסורת הצה"לית) לשלושה תתי-צוותים: האחד עסק ב"השפעת העימות המתמשך על עמדות הציבור הישראלי וההשלכות על מרחב הלגיטימציה הציבורית של צה"ל" ועמדה בראשו פרופ' תמר הרמן. השני נקרא "השפעת פעילות צה"ל בעימות על עמדות החברה הפלסטינית" ובראשותו עמד אפרים לביא. השלישי טיפל ב"ציפיות הציבור הישראלי מצה"ל במסגרת ההתנתקות – ביצוע אקט מדיני שנוי במחלוקת בהיעדר קונצנזוס כולל" ועמדה בראשותו לא אחרת מאשר עו"ד טליה ששון – מחברת 'דו"ח המאחזים' המפורסם ובעבר מועמדת מטעם מר"צ לכנסת – והשתתף בו פרופ' מרדכי קרמניצר.

תוצר העבודה המאומצת היה מסמך משותף שיצא באפריל 2005, חתום על-ידי הקצינים המשתתפים ואנשי המכון, בשם "צבא וחברה בַעימות המוגבל".

המסמך מהווה שיא בתהליך הפוליטיזציה שאותו הוביל המכון הישראלי לדמוקרטיה בצה"ל.

נייר העמדה מפליל הן את צה"ל והן את המכון.

צה"ל דן בו בנושאים שאסור לצבא במדינה דמוקרטית לעסוק בהם והמכון מקדיש עצמו לקידום הנושא הפוליטי ביותר שעמד אז על סדר היום.

בניגוד למסמכים אחרים, אין כאן אפילו עלה תאנה של נציג הימין או מראית עין של דיון, אלא המסמך מביע עמדה ברורה והמלצות לפעולה. יתר-על-כן, בניגוד למסמכים אחרים של המכון וצה"ל, מסמך ההתנתקות מסווג בסיווג צבאי ("מוגבל"); במילים אחרות, צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה כתבו יחד מסמך מסווג, אשר הוסתר לאחר מעשה ואינו נגיש לציבור.

בדיעבד, לאור תוכנו השערורייתי, הניסיון להסתיר את המסמך מובן למדי.

ההתנתקות, מסתבר, לא השאירה את המכון ה"לא-פוליטי" ניטראלי.

"עיצוב תודעת הציבור"

בכל מדינה מתוקנת, מסמך העבודה שכתב צה"ל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה הופך לסקנדל רבתי.

כך, למשל, תחת הכותרת הכללית "יחסי צבא חברה במסגרת תהליך ההתנתקות", בסעיף "מטרת עבודת הצוות", מגדיר המסמך שלושה ציבורים שונים באוכלוסיה הכללית:

(1) אלו המקבלים את ההתנתקות;

(2) המתנגדים החריפים;

(3) המסתייגים (שעמדתם אינה בטוחה).

לגבי המסתייגים נכתב: "ציבור זה סומן על ידינו כיעד מרכזי לפעילות, שכן יתכן וניתן להשפיע על עמדתו ועל התנהגותו". הדיון השערורייתי בהשפעה על עמדות והתנהגות הציבור אינו מקרי. "עיצוב תודעת הציבור על ידי מערכת הסברה" הוא יעד מרכזי המוגדר בפירוש במסמך.

אם כן, כבר בפתיחה אנו מוצאים הגדרה של יעדים פוליטיים: חלוקת האוכלוסייה לפי יחסה לתכנית מדינית וסימון של אחד מהם כיעד לפעילות של "עיצוב תודעה". המסמך ממשיך ומפרט בכל הנוגע ליעדי ואמצעי ההסברה, כולל חלוקת תפקידים לדרג הפוליטי:

תוכנית ההתנתקות היא מהלך מדיני שהתקבל בהליך דמוקרטי מלא – ראוי שנקודה זו תועלה על-ידי אנשי חוק ומשפט (כגון שופטים בדימוס, אנשי מדע המדינה ואנשי ציבור)...לגבי הרציונל העומד ביסוד תוכנית ההתנתקות – צריך להציג רציונל ברור לתוכנית. ראוי כי רציונל זה יוצג על-ידי הדרג המדיני.

המסמך מציג לא רק פעולה פוליטית, אלא גם פרשנות פוליטית.

כך מוצגת במסמך עמדת הנהגת יש"ע בנוגע למשאל עם, רעיון שהמסמך ה"לא-פוליטי" מתנגד לו נחרצות (כידוע, עבור ה"דמוקרטים" בישראל אין דבר יותר אנטי-דמוקרטי מאשר דמוקרטיה ישירה, המייתרת את כל מרכזי הכוח שהם מתחזקים):

הנהגת יש"ע מעוניינת בקיום משאל עם מחמת מספר טעמים:

■ משאל עם עשוי להביא לשינוי ההחלטה;

■ משאל עם יאפשר השהיית התהליך עד התמוססותו;

■ עצם קיום משאל עם ותוצאותיו, יכולים לאפשר שליטה טובה יותר בתגובות הציבור אותו הם מנהיגים ולמיתון עוצמת המאבק כנגד התוכנית.

העיסוק בפוליטיקה לא נפסק כאן. להלן העמדה המוצגת במסמך בנוגע לימין הטוען כנגד צה"ל שהפך לפוליטי:

" עבר משקל הכובד של העירוב של צה"ל בדיון הפוליטי דווקא לגופי הימין. בעבר אלה לא רק שנתנו לצה"ל לגיטימציה מלאה, אלא אף זכו ליחס מועדף מן החיילים ומפקדיהם ומשום כך, בין השאר, גינו כל מחאה פוליטית נגד צה"ל כלא לגיטימית. התובנה כי הלגיטימציה הפוליטית של צה"ל בימין היא תלויית דבר לא הייתה סוד נסתר".

בהערת שוליים לקטע נכתב:

על יחסי הגומלין החזקים בין צה"ל לבין קהילת המתנחלים בשטחים ראו למשל את חוות הדעת בנושא המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון , עמ' 265: "לולא היחס הסלחני של חיילי צה"ל לא היו המתנחלים מעזים לפעול כך. מעשה זה מעיד כי להבנת המתנחלים הפעילים בהקמת המאחזים, צה"ל אינו ממלא את תפקידו כאוכף חוק, שהם בעלי הבית האמיתיים במקום, שמי שיקום נגדם - יזכה לנחת זרועם בכוח".

כדאי לקרוא את שני הציטוטים שוב, משום שקשה להאמין שכך נכתב בחוברת שצה"ל חתום עליה.

ברור למדי שלא איש צבא כתב טענות שמאליות-רדיקליות שכאלו (אפשר אולי לנחש שהן מבית היוצר של טליה ששון). צה"ל כמובן אשם ששיתף פעולה עם הוקעתו כארגון פוליטי ימני שעושה איפה ואיפה, אך החדרת הטענות הללו לצה"ל במסגרת פורום צבא-חברה, בחוברת סודית, הייתה נחשבת במקומות אחרים, מתוקנים קצת יותר מאשר הנורמות שמציג המכון הישראלי לדמוקרטיה, להרבה יותר מסתם "פוליטית". נזכיר כי הדברים הללו מופיעים בחוברת שאיננה מציגה דיון פלורליסטי, אלא דעה שגובשה בצוותי החשיבה שבנה המכון.



הזיכרון ההיסטורי

עוד נקבע במסמך: "כיוון שהאחריות ליישום התוכנית היא ממלכתית יש לפעול הן בתוך הצבא והן בחברה במגוון של ערוצים לקידום יישומה".

אם כן, מכון מדיניות פרטי קורא לפעולה, הן בחברה והן בצבא, כדי לקדם יישום של תכנית מדינית מובהקת. יתר-על-כן, כותבי המסמך מקדישים שיקול דעת רב לנושא "עיצוב התודעה" הקולקטיבית ההיסטורית שתיצור תכנית ההתנתקות. הם מעוניינים לעצב תודעה זו מתוך הסתכלות קדימה:

"השאלה "הגדולה" בהקשר של התקשורת במהלך ההתנתקות, היא מה אנו רוצים שיהיה הזכרון הקולקטיבי הישראלי מפינוי הישובים ותפקידו של צה"ל במסגרתו. להבנתנו, האסטרטגיה התקשורתית במהלך פינוי הישובים צריכה, בין היתר, לסייע לעצב את התודעה הישראלית הציבורית (והצבאית) גם בזיקה ל"יום שאחרי".

כל זה, אלא מה, "לא-פוליטי". וכך גם הדעה ה"לא-פוליטית" המעניינת הבאה:

"הן בימין והן בשמאל, לא כל שכן במרכז הפוליטי, לא נעלמה הגישה שעמדה בבסיס תהליך אוסלו, כי רק הסדר מדיני, יבטיח, בטווח הארוך, שלום וביטחון לישראל ולתושביה.

שערורייה פורתא

הדוגמאות בחוברת עוד רבות. קל לראות עד כמה החוברת פוליטית ומוטה מבחינת תוכנה. נזכיר שוב, הנושא הוא תכנית מדינית מובהקת, שהייתה שנויה במחלוקת פוליטית חריפה.

החוברת הוצגה בכנס שערך המכון בהרצליה יחד עם המטכ"ל, שהמסמך האמור היווה לו מעין סיכום-מראש.

בשלב מסויים קרא אחד מן המוזמנים חלק מן המובאות המצוטטות לעיל והביע מחאה נמרצת על הפוליטיזציה של צה"ל הנשקפת מהן.

בסוף דבריו פנה לרמטכ"ל ושאל אותו בפומבי: "האם החוברת משקפת את עמדת צה"ל"?

בעקבות הדברים קמה מהומה והרמטכ"ל הודיע שלא היה מודע לתוכן המסמך (שקציניו חתומים עליו) וכי המסמך איננו מייצג את עמדת הצבא. למען הסר ספק אף הוצאה על כך הודעה מפורשת לעיתונות:

"מדובר במסמך שנכתב כחלק מעבודת הכנה וכבסיס לדיונים בכנס בנושא 'צבא-חברה בעימות המוגבל' שקיים צה"ל בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה. המסמך, שנכתב על ידי צוות בראשות עו"ד טליה ששון, אינו מסמך צבאי ואינו מהווה את דעת הצבא – אלא שימש כאמור כבסיס לדיונים".

ברור כי לולא המהומה שקמה, היה המכון משיג את מטרותיו: מסמך צה"לי גדוש בהצהרות פוליטיות, שבו מגבה צה"ל את טענות השמאל המדיני ובונה תכנית פעולה שלמה (ו-"לא-פוליטית", כמובן) לעיצוב התודעה הציבורית ההיסטורית בצל תכנית ההתנתקות.

עצם העובדה שהמסמך נגנז (לאחר ששימש כ"בסיס לדיונים") והצבא התנער ממנו נחרצות, מעידה כאלף עדים על הטייתו החמורה והפוליטיזציה העמוקה הנשקפת ממנו. נציין גם כי לאחר מכן הקשר (לפחות הגלוי) בין המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל דשדש עד שהופסק.



ניסוי מחשבה קצר

מכיוון שאנו בוטחים ביושרו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ננסה לנחש מה הייתה עמדתו לו היה ארגון חוץ-פרלמנטרי פרטי אחר מעורב בסתר בעיצוב תפיסות ודרכי הפעולה של צמרת הצבא, לפיהן היה מביא את הצבא להביע עמדות כגון החובה לערוך משאל עם בנוגע להתנתקות, או כי על הצבא להבהיר למדינאים שהתכנית מסוכנת, או כי יש לעצב את תודעת העם ההיסטורית שמדובר באסון רבתי, או שיש לזהות מגזרים לא משוכנעים כדי לשכנעם להתנגד לתכנית.

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מסביר שמדובר בסך-הכל בתופעה "לא-פוליטית" ומבורכת מבחינה "דמוקרטית"?

המקרה הבא עשוי לסייע לפתרון השאלה.

כאשר מחו אנשי המילואים אחרי מלחמת לבנון השנייה ודרשו מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להתפטר, תוך שהם מבטיחים להמשיך לשרת ולהילחם בכל תנאי וללא סייג, יצא נשיא המכון ד"ר אריק כרמון בנחרצות להגנת אולמרט תוך שהוא קורא למכתב המילואימניקים: "תופעה מסוכנת וחסרת אחריות המאיצה את הפוליטיזציה בארגון שהרחקתו מהפוליטיקה חייבת להיות מוחלטת".

אלו הן, אם כן, הגדרותיו של כרמון: פוליטיזציה של הצבא בפורום סודי המורכב מאנשי מר"צ של המכון בזמן תכנית ההתנתקות? דמוקרטיה א-פוליטית במיטבה;

מחאה אזרחית של חיילי מילואים נאמנים נגד ראש הממשלה שכרמון תומך בו? אנטי-דמוקרטיה פוליטית מסוכנת.

אולי כעת ברור יותר מהו הגיון הדברים שלפיהם מגדיר המכון את פעילותו כלא-פוליטית.

תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה:

"הטענה מחזקת את תגובתנו כי המכון הינו גוף לא פוליטי ולא מפלגתי!

צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים!!!

הפרסום המדובר הינו סיכום של מפגש שנעשה לפני ההתנתקות עם ראשי הצבא בראשות סגן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ.

התכנים המוזכרים בו הינם תכנים שהועלו לדיון על-ידי ולבקשת נציגי הצבא בעקבות החלטת הממשלה על ההתנתקות.

הדיון המוזכר הינו אחד מתוך כמה שהתקיימו במסגרת פרויקט "צבא חברה" במהלך השנים במסגרתו המכון מהווה פלטפורמה לבכירי הצבא לקיום דיונים בהשתתפות אנשי אקדמיה, אנשי שטח ועוד, כדוגמת דיון על העברת בסיסי צה"ל לנגב, שילוב נשים בצבא ועוד.

כאמור, צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים".

http://mida.org.il/?p=10768

תגוביות:

1.מהיכרות אישית: המכון הישראלי לדמוקרטיה הם חבורת מתנשאים (שלא לומר מתרוממים), שמנסים להנדס לנו את העם והצבא. ישבתי כצופה בפאנלים של חוקרי המכון – כמעט כולם שם נפוחים ותופסי תחת על כל אינטלקטואל שלא ממוקם בדיוק בנישה שלהם.

2. 2:0 למידה על המכון הישראלי לדיקטטורה. כמה אני אוהב כשעושים סיכול ממוקד לפסאודו-אינטלקטואלים של השמאל הרדיקלי.

3.יעלון היה זה שבתקופתו הופסק הקשר בין צה”ל למכון הישראלי לדמוקרטיה. רק בשביל הדיוק ההיסטורי.

4.עקביות איננה הצד החזק של המכון.

5.לעג הגורל הוא שמאז כתבו אנשי המכון את נבואותיהם על הירידה במוטיבציה לשרת, התגברות הסרבנות והעדר אפשרות לנצח את הטרור בדרך צבאית, המוטיבציה לשרת בקרב הצעירים עלתה, תנועת הסרבנים כמעט ומתה והטרור נוצח על-ידי צה”ל ושירותי הבטחון. גם התוכנית לעצב את התודעה ברוח השמאל הקיצוני נכשלה ורוב הציבור זז ימינה.

6.תגובת המכון מזכירה לי את ה"הוכחה לכך שאברהם אבינו חבש כיפה".
כתוב בתורה “וילך אברהם..” וכי יעלה על דעתך שאברהם הלך ד’ אמות ללא כיפה לראשו? אלא משמע שאברהם חבש כיפה. מ.ש.ל.

7.האם המכון הישראלי לדמוקרטיה אחראי לפוליטיזציה של צה”ל? שכן חייבים להודות כי משהו רע קורה לצה”ל מאז הבריחה המבוהלת מלבנון והפקרת דרום לבנון בידי השיעים. האם ייתכן שתפיסתו הבסיסית של צבא תהיה שאינו מסוגל למלחמת הכרעה אלא רק למלחמת-הוגעה ללא תכלית?

8.האם דובר פה פעם על מדינה יהודית דמוקרטית? יכול להיות שהמכון לדמוקרטיה פועל בניגוד לרצון הריבון ולחוק שקבע? לא יאומן.

9.הרצל חוזה המדינה: לא שיערתי בחזוני שישראל תהפוך למדינה מתאבדת, פרו-פלשתינית-שמאלנית המוכנה להקריב את אזרחיה היהודים ולמסור שטחים משטחיה הריבוניים לעם אויב המצהיר כי מטרתו ארוכת הטווח היא חיסולה של המדינה היהודית והיא מוכנה לעשות זאת אפילו בשלבים...

10.סיפור שמספר ח”כ פייגלין: פעם באו אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה לקרני שומרון להרצאה בה ביקשו לשכנע שעל פי החוק, אם תהיה פקודה לפינוי ישובים יש לציית לה. פייגלין שאל את אריק כרמון: ואם יחוקק חוק לפינוי ערבים ותתקבל החלטה דמוקרטית לפינויים, האם תתמכו בכך? תשובת אנשי המכון לדמוקרטיה: לא, כי זה לא אותו הדבר, כי לגבי הערבים מדובר בכיבוש.

11.אני המומה. לא מהתגלית של כותב המאמר, אלא מהאיחור בתגלית וממעט המידע בו. לפני כחמש שנים פרסם צוות אזרחי שאני חברה בו, המצ”ח (הכנה מנטאלית-צוות חקר), דו”ח על הכנת החיילים לגירוש, שכללה שטיפת מוח אותה עברו חיילי צה”ל לאורך שנה וחצי עד לגירוש. שנה שלמה עסק הצבא מרצונו החופשי, ללא החלטת כנסת, בהכנות לגירוש שעדיין לא אושר. הדו”ח

http://www.mentalpreparation.org

התפרסם באתר. אפשר למצוא בו מידע על כל מה שעשה בשם הדמוקרטיה משטר הקרוב יותר למשטר טוטאליטארי ושהפעיל את הצבא לצרכים פוליטיים באמצעות סוכני שמאל קיצוני! לפני כשנה וחצי יצא לאור הספר (בדפוס) ’תכלית ראויה’ פרי עטי על אותו נושא ולפני כחצי שנה הוא עלה לאתר הנזכר לעיל.

מידע מזעזע הרבה יותר מהכתוב כאן (ולא שהכתוב אינו כזה) מצוי בשני הפרסומים.

ובכן, צה”ל לא היה זקוק למכון הישראלי לדמוקרטיה כדי לסרס את עצמו, שלא לשאוף לניצחון ולכיבוש שטח כדי לנצח בלבנון 2. בתוך-תוכו ישב 10 שנים תא”ל שמעון נווה שהקים את מלת”ם- מכון לחקר תורת המערכה בצה”ל, שהודיע בריש גלי שהוא שמאל יותר מכולם(ציטוט): לדידו של נוה נועדה התיאוריה שלו למזער נזקים בצד הפלסטיני. הוא מגדיר עצמו כשמאלן, “בתפיסות הפוליטיות אני הרבה יותר שמאלני מכולם. כבר ב-80-81′ אמרתי שמדינה פלסטינית חייבת לקום

.http://www.haaretz.co.il/misc/1.1452796

שטיפת המוח כללה את תורתו: שוב אין אויב אלא “אחר”. מלחמות כבר לא תהיינה, לכן אין לחתור לניצחון. יקטן המצע מלתאר את סירוס הצבא משך כל כך הרבה שנים. דו”ח וינוגרד גם הוא מזכיר את הקשר של אותה “תורת מלחמה” למפלה בלבנון. איך אחרי כ”כ הרבה שנים ופרסומים, רק עתה מתגלה הפוליטיזציה בצבא, אתמהה! בין יתר הפרסומים בנושא הפוליטיזציה בצבא - כתב עת שיצא חצי שנה אחרי המלחמה - ‘פסיכולוגיה צבאית’, בה מסבירים ומתפארים הפסיכולוגים שוטפי המוח בהצלחתם בגירוש. אפשר להוריד אותה באתר המצ”ח.

12.תשובת המכון היא דוגמא נפלאה למה שמכונה לוגיקה סיבובית ומזכירה קטע ממאמר שכתב פרופסור אליה ליבוביץ ב"הארץ"

“למה הדבר דומה? למקרה של יחזקאל, העובד כבר 17 שנה ככספר בסניף בנק קטן. לפני שנתיים רכש שמונה דונם בקיסריה ובנה וילה בת 400 מ”ר, מגרש טניס, שתי בריכות שחייה ואורווה של סוסי מרוץ. הדבר עורר את חשדם של שלטונות המס, אשר שלחו חוקר לבדוק את העניין. שאלתו הראשונה של החוקר ליחזקאל היתה פשוטה: מנין לך הכסף?

תשובתו של יחזקאל באה מיד וללא היסוס: במוצאי תשעה באב תשס”ב נגלה אלי אליהו הנביא בחלום ואמר לי: יחזקאל בני, קום, קח את חפירה, ולך לך אל קבר אסתר המלכה בגליל. בחצות ליל ראש חודש עמוד ליד מצבת הקבר וצעד 613 פסיעות לכיוון צפון, ו-49 צעדים לכיוון מזרח. בנקודה זו תחפור שבע אמות באדמה ותמצא שם תיבה עתיקה. פתח את התיבה, אחוז בה, ואמור שלוש פעמים: נ-נח-נחמ-נחמן-מאומן. וכאן עלה אליהו בסערה השמימה. עשיתי כמצוותו ובעודי עומד בליל ראש חודש אלול והתיבה הפתוחה בידי, החלה זו להתמלא בעשרה מיליון שקלים בשטרות חדשים של 200 שקל. החוקר לא התרצה ושאל: יש לך ראיה כלשהי לסיפור? בוודאי, השיב יחזקאל, וכי הווילה בקיסריה איננה הוכחה מספקת“?

13.עוד ארגון חתרני מבית היוצר של הקרן לישראל חדשה (NIF)

14.הכותב רן ברץ הנו אחד משני חושפי הקרן לישראל חדשה כבר בשנת 2003/ לורקר

לצערי אין לי את החוברת המקורית, שבה מצורפים גם המסמכים הרלבנטיים.

דו"ח ראשוני - 'הקרן החדשה לישראל' מאת: משה איפרגן ורן ברץ

נכתב עבור העיתונאי דויד בדין

ראשי פרקים

הקדמה עמ' 2

חומר הגלם עמ' 5

ממצאים עיקריים עמ' 6

עדויות עמ' 7

אסטרטגיית הפעולה של הקרן

א. ארגון ואופן פעולה עמ' 11

דוגמא: מאבק האמהות החד הוריות עמ' 14

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית עמ' 16

מאבק הקרקעות עמ' 17

מאבק הסרבנים עמ' 19

פלורליזם דתי עמ' 20

בית המשפט העליון עמ' 21

חרדים ועיירות פיתוח עמ' 22

ועדת אור עמ' 22

מספר עובדות נוספות עמ' 23

המלצות עמ' 24

רשימת המסמכים המצורפים עמ' 25

הקדמה

שוו בנפשכם ארגון לא נבחר, אשר אינו מזוהה כארגון פוליטי, אשר מפעיל כמעט את כל המחאות החברתיות, המארגן ומנהל מאות עמותות וארגונים, המממן כמעט את כל הכנסים, המייעץ לכל הגופים, המפעיל כמעט את כל ההפגנות, בקיצור, קובע כמעט את כל המהלכים של השמאל בישראל.

נשמע דמיוני?

לא ולא.

v ארבע אמהות

v מאבק האדמות של הערבים בישראל (כולל פסק דין קציר בעניין קעדאן)

v מאבק הדיור וקרקעות הקיבוצים והמושבים של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'

v הקמת ועדת אור וההשתתפות המכריעה של ארגון עדאללה

v תנועת הסרבנים ושיתופה עם גוש שלום

v ויקי כנפו ומאבק האמהות החד הוריות

v נשות הכותל

v מאבק החילוניים בדתיים (עמותת עם חופשי)

v מאבק הסטודנטים בתקופת נתניהו כראש ממשלה

v הבג"צים של התנועה לאיכות השלטון

v המחקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה

v המסקנות של מרכז אדווה

v מחאת הבדואים

v מאבק למען חרם על מוצרים מיש"ע

v מאבק למען נישואים חופשיים מכל הסוגים

v גיור רפורמי

v המלחמה של החברה להגנת הטבע וארגונים ירוקים בפיתוח יהודי בנגב ובגליל

v מימון פרויקטים להכרה בזכות השיבה הפלשתינית

וזוהי רק רשימה חלקית.

כל המאבקים הללו, כפי שיעידו העובדות שיוצגו להלן, מנוהלים ונשלטים על ידי 'ארגון-על' יחיד, ארגון שחדר כמעט לכל ארגוני המחאה הלא נבחרים בישראל (חלק מהם אף הקים בעצמו) והפך ל'מניפולאטור-העל' המתזמן את פעילותם והקובע את מהלכיהם.

עצם הפעילות של עמותות, אגודות, ארגונים ותנועות הוא כמובן לגיטימי במסגרת דמוקרטית. אלא שמרגע שכל אלה הופכים לכלי משחק בידיו של שחקן-על, שאינו חייב בדין וחשבון (הוא אפילו אינו רשום בארץ אלא בארה"ב), מרגע שהמחאות, ההפגנות, הפניות לבג"ץ, המחקרים, הפרסומים והדרישות מן הכנסת והממשלה הופכים לרשת מסועפת ומתוחכמת של תעמולה פוליטית בלתי פוסקת, תעמולה אשר אינה מודה בשאיפות הפוליטיות המניעות אותה, יורדת הלגיטימיות לטמיון.

במידה שבה נותן השלטון בארץ למערכת שכזו להתנהל באין מפריע, הוא פוגע בכללי המשחק הדמוקרטיים בארץ ישראל. הוא מעניק לכוח פוליטי מוסווה להשפיע מבלי להיבחר, מבלי לתת דין וחשבון ציבורי, מבלי לשאת באחריות ותוך גניבת דעת הציבור על ידי הסתרת כוונותיו האמיתיות. אסור לשלטון לשתף פעולה על ידי העלמת עין מתופעה זו.

במיוחד חורה הדבר כאשר מדובר בארגון שמטרותיו מזוהות עם השמאל הקיצוני ביותר. זאת משום שברור, הן לציבור והן לארגון עצמו, כי לעולם לא יוכל להוות כוח פוליטי משמעותי בקרב היהודים במדינת ישראל. אלא שדווקא משום כך בחר הארגון להשתמש בדרכים לא כשרות להשגת מטרותיו. ודווקא משום כך יש להתייחס אליו בכובד ראש ולא להקל ראש בחשיבותו או הישגיו.

הארגון האמור הוא הקרן החדשה לישראל.

מסמך זה מנסה להוכיח שתי נקודות מרכזיות. האחת היא כי הקרן היא ארגון בעל מטרות פוליטיות, מטרות שכללי המשחק הדמוקרטיים מחייבים להעמידן באופן ברור להכרעת הבוחר לשם קידומן. השנייה היא כי מטרותיו של הארגון מנוגדות לחלוטין לכל המטרות שלשמן הוקמה התנועה הציונית ומדינת ישראל, כלומר, כי מדובר בארגון פוסט-ציוני.

הקרן החדשה לישראל חולשת (מבלי להיות מוכרת) על מה שנתפש בציבור כפעילות ספונטאנית, התנדבותית, אותנטית.

בשל מסך העלטה הפרוש על פעילותה, מסוגלת הקרן לייצר דעת קהל המשרתת את מטרותיה. אדם הנחשף יום-יום לשטיפת מוח מתמדת, מבלי שידע כי מדובר למעשה בתעמולה פוליטית ומבלי יכולת להתגונן, מושפע ממנה בהכרח ובלי דעת. הוא סבור כי לפניו מציאות, אולם למעשה הקרן החדשה לישראל היא גם המפיקה, גם הבמאית וגם התסריטאית, ולפניו לא פחות מאשר הצגה מסוכנת.

את הבמאי ואת ההצגה יש לחשוף ולהשכיל להתגונן מפניהם. העובדה שהקרן החדשה לישראל תומכת במאות עמותות העוסקות בזכויות אדם ודמוקרטיה מסתירה את העובדה העקרונית: הקרן החדשה לישראל היא עצמה אחת הסכנות הגדולות לדמוקרטיה בישראל.

הקרן החדשה נמנעת בכל מחיר מלחשוף את שאיפותיה הפוליטיות, שכן אז תהיה חסרת השפעה, בדומה לשאר המפלגות המזדהות עם שמאל קיצוני. שאיפתה של הקרן היא להשפיע על הפוליטיקה הישראלית ככוח חיצוני אשר אינו חייב לתת דין וחשבון על מטרותיו הפוליטיות, כוח לא שקוף, מוסווה, מוסתר, אמורפי, כוח המסוגל להשפיע על דעת הקהל מבלי להיחשף.

חוסר הלגיטימיות של פעילות הקרן מתבטא לא רק בקידום מטרות פוליטיות מבלי להזדהות ככוח פוליטי (עניין חמור כשלעצמו), או בהצבת מטרות פוסט-ציוניות הוא מתבטא גם בשקר ובהטעיה של הציבור הרחב, שהפעילות האמיתית מוסתרת ממנו, בשקר ובהטעיית התורמים, אשר לרוב אינם מודעים למטרה שתרומתם משרתת בפועל, בשקר ובהטעיית המדינה והממשלה לצורך תיקצוב, ואפילו לעיתים בשקר ובהטעיית חלק מן הארגונים הפועלים בחסות הקרן עצמה, שכן הם לא תמיד שותפים למטרות הקרן. על רשת שקרים זו להיחשף!

כאן מוצג מחקר ראשוני בקווים כלליים, היכולים להוות צעד ראשון לחשיפתה הציבורית המלאה של הקרן החדשה לישראל.

חומר הגלם:

המסמכים העיקריים עימם עבדנו, אשר חלקם מצורפים למסמך זה, כוללים חומר רב ומגוון:

א. מסמכים פנימיים המצביעים על מטרותיה האסטרטגיות של הקרן: לדוגמא מסמך מצגת מיוני 2003 המציג את אסטרטגיית העל של הקרן או מסמך המציג תוכנית חומש של הקרן לשנים 2001 עד 2006. ועוד.

ב. מסמכים המציגים את מרחב ההתקשרויות של הקרן עם עמותות וארגונים בישראל, מגוון עצום של גופים וארגונים המקיף מעל 330 ארגונים שונים ומשונים.

ג. מסמכים המציגים מעורבות ואינטרסים של הקרן במערכת הפוליטית בישראל.

ד. מסמכים גלויים – אתרי האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) ושאר העמותות הנתמכות על ידי הקרן. מסמכים שחולקו לציבור ע"י הקרן, שתי"ל והעמותות.

ה. תיעוד אצל רשם העמותות.

ו. חומר נוסף הושג בעזרתם של עיתונאים החוקרים את הקרן, באמצעות האזנה לראיונות רדיופוניים מוקלטים של אנשי הקרן וכד'.

ממצאים עיקריים

שתי מטרות על פוליטיות ולא מוצהרות של הקרן:

א. הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67.

ב. הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.

שתי מטרות העל הללו שלובות, ולכן קשה להפריד ביניהן במסמכי הקרן. חשוב להדגיש כי אלו הן מטרות פוליטיות, אשר החפץ בהשגתן רשאי להציג את עמדתו לציבור ולבקש גיבוי פוליטי. אך אליה וקוץ בה (מבחינת הקרן). העובדה כי המטרות הללו מבטאות אינטרס ערבי, אינה מאפשרת צבירת כוח פוליטי משמעותי, למצער בקרב היהודים. לכן פנתה לאפיק הפעולה אותו נסקור כאן.

חשוב להדגיש: הקרן אינה מודה במטרותיה הפוליטיות באופן גלוי ורשמי בשום מסמך הנגיש לציבור הרחב. אנשי הקרן עצמם וארגון שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) מכחישים בציבור את העובדות בדבר כוונותיהם שוב ושוב. משום כך חלק מן המסמכים שיוצגו להלן הם מסמכים פנימיים אשר אינם גלויים לציבור, אשר הושגו באופן לא רשמי.

אין באמור כדי לרמוז כי עיקר המידע סודי. ישנו מידע גלוי רב הפזור במקומות שונים, אשר גם בו כשלעצמו, כאשר הוא נאסף, נערך ומוצג באופן שיטתי, די כדי להציג תמונה טובה של מטרות ופעילות הקרן. המסמכים הפנימיים משמשים בעיקר בכדי להוכיח כי אנשי הקרן מודעים למעשיהם ולתכליותיהם הפוליטיות.

היקף ועומק הפעילות של הקרן, למרות שאינם סודיים ברובם, אינם ידועים. במסגרת התמונה שנציג, נראה כי מדובר בארגון שחדר, מחוץ לאור הזרקורים, כמעט לכל השכבות והאוכלוסיות בישראל, והמפעיל לחץ מתוזמן ומתוכנן על השלטון, באמצעות מנגנונים, ארגונים ואמצעים נוספים, המגובים בתקציב גדול.

עדויות

מטרת חלק זה הוא להוכיח כי לקרן שאיפות פוליטיות ברורות, וכי מטרות

אלו מודעות לה היטב.

העובדה כי המטרות האמיתיות מוסתרות מקשה על חשיפתן. באלפי מסמכים שנבחנו לא מצוינות המטרות האסטרטגיות של הארגון באופן מפורש. בכל זאת, מסמכים אחדים יוצאים מכלל זה. הראשון שיוצג הוא מכתב פנימי ממנהל הקרן החדשה לישראל, אליעזר יערי, לצוות המנהלים ולצוות הקרן החדשה, מן היום שאחרי בחירות 1999, בחירות בהן זכה אהוד ברק.

באופוריה ובהתרגשות הרבה שאפפה אותו ואת אנשי הקרן ביום זה, חושף יערי הרבה יותר מאשר נאמר אפילו בתכתובות האישיות שבין אנשי הקרן. במכתב נחשפות לא רק מטרותיה הפוליטיות של הקרן אלא גם דרכי פעולתה. המסמך שיוצג אחריו הוא מצגת פנימית שנערכה ב-2003, ובה מסוכמת השנה הקודמת ונמנות מטרות אסטרטגיות וקווי פעולה עתידיים.

1. כך נפתח המכתב של יערי: "אתמול בלילה התרחש דבר גדול בישראל. החברה הישראלית, במופע מדהים של דמוקרטיה, הצליחה הן לסלק מהממשלה קואליציה ביזארית ששילבה קיבעון פוליטי, הידרדרות אתית ושמרנות דתית וחברתית והן לספק לחברה הישראלית סיכוי נוסף. בסופו של חשבון כל אחד מאיתנו אנשי ההנהלה, צוות, מתנדבים ואלפי תורמים יכול לחוש סיפוק מהערכים המבוטאים בתוצאות הבחירות ומהדרך שבה הושגו. בלתי אפשרי להביט במה שקרה מבלי לראות את טביעות האצבעות הברורות והאמיצות של הקרן החדשה לישראל ושל שתי"ל.

וכך מסתיים המכתב: "היום יום גדול לישראל: הוכחנו ששינוי חברתי יכול לגבור על (overturn) הכוח הפוליטי. במשך השנים הקרן החדשה לישראל הזינה ועמדה מאחורי אותו הפוטנציאל אשר בין לילה התפרץ כהר געש. משום כך ברצוני להודות לכל אחד ואחד מכם ולהצביע במיוחד על האתגר החדש, המבוטא בשמנו: אנו הקרן החדשה לישראל וביכולתנו להיות כוח חשוב ביצירתה של ישראל חדשה".

כל מילה נוספת על המטרות הפוליטיות והשלטוניות של הקרן מיותרת.

2. במצגת פנימית אשר הוצגה בפני אנשי הקרן ביוני 2003 הוצג סיכום של התוכנית האסטרטגית של הקרן החדשה. המצגת מתחילה בציטוט אמירתו של רה"מ שרון מה-27.5.2003: "הכיבוש הוא נורא לנו, לכלכלה ולפלשתינאים".

נשאלת השאלה, מדוע ארגון לא פוליטי מתחיל את המצגת השנתית שלו באמירה על הכיבוש המוצגת כהישג? האם כנס סיכום תקופתי של בנקאים או של עובדי מדינה היה יכול להיפתח כך? קשה למצוא פרשנות הגיונית אחרת מאשר הקביעה כי מדובר בפתיחה משועשעת של שותפי סוד, היודעים כי הם מקדמים את סיום הכיבוש והמתבשמים בניצחון האידיאולוגי שלהם.

בהמשך מסכם הארגון כי לאחר בחירות 2003 ניכרת ירידה פוליטית של אלו שהם בעד פשרה מדינית ובעד מדינת רווחה (כלומר, השמאל). בניסוח האתגרים שמציבה לעצמה הקרן במצגת מצוי המשפט: "מתנחלים וחרדים הם עדיין קבוצות מועדפות", ביטוי והשקפה השמורה לשמאל, ואשר אין לה כל קשר להשקפה בדבר "זכויות אדם" או "קידום הדמוקרטיה". לאחר מכן מצוין בתוכנית הפעולה כי על הקרן ושתי"ל להמשיך את העבודה בנושא הקרקעות ולהמשיך ולהרחיב את המאבק כנגד התוכנית הכלכלית (של נתניהו).

תחת הכותרת: האזרחים הפלשתינאים של ישראל נכתב במצגת כי הקרן תגביר את פעילותה בסוגיות הבדואים ותמשיך ביוזמה הפלשתינאית של שתי"ל והקרן החדשה. בהמשך המסמך מציגה הקרן באופן ברור את עמדתה הפוליטית באומרה כך: "על הקרן החדשה לישראל להציג תוכנית קונקרטית להתמקדות בסיום הכיבוש". זהו משפט קריטי, החושף את המוטיבציה הפוליטית שמאחורי המונחים היפים והמרובים המסתירים אותה. סיום הכיבוש אינו מטרה מוצהרת של הקרן בשום פרסום ובשום אמירה, ולא בכדי הוא מוצנע ומופיע רק בשימוש פנימי.

הערה: ישנו חשד סביר שקיים קשר ישיר בין הקרן החדשה לישראל לבין "הסכם ז'נבה" שהתפרסם לאחרונה.

ישנן עדויות נוספות, עוד מספר פליטות קולמוס במסמכים פנימיים, מהן ניתן ללמוד על מטרות העל הפוליטיות של הקרן החדשה לישראל. כך למשל במסמך מן ה-12.06.2003 שנשלח על ידי שלומית ירקוני (בכירה לשעבר בקרן) ל'ועדת התוכניות', מסוכמים דיוני "השולחן העגול" של הקרן ושתי"ל באשר לאסטרטגיה הכללית. במסמך כתובה, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות והפלייה", הפיסקא הבאה: "... ברור שיהיה זה בלתי אפשרי לפתור את הבעיות הפנימיות בישראל, הכלכלה, הפלייה חמורה בין קבוצות אוכלוסין, גזענות, הסתה ואיכות הממשל – אלא אם כן יימצא פתרון פוליטי לפלשתינאים בשטחים הכבושים".

במכתב שנשלח ב- 20.4.2000 ל'וועדה המוציאה לפועל' ע"י 'קבוצת התכנון האסטרטגי' נאמר במפורש, תחת הסעיף "אסטרטגיות", בסעיף קטן 8: "להביא את נושא "מדינת כל אזרחיה" לדיון הציבורי. אגב, בסעיף קטן 4 נאמר: "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". שני הסעיפים הללו מעידים על גודל ההשפעה שמייחסים לעצמם אנשי הקרן החדשה (השפעה על בתי המשפט!), כמו גם הכוונה האמיתית, המוסתרת בדרך כלל: ישראל כמדינת כל אזרחיה.

ניתן להסיק על מטרות הארגון גם על ידי בחינת חלק מן הארגונים שהוא מממן ומסייע להם בייעוץ והכוונה. כאן נביא רק מספר דוגמאות בולטות מבין עשרות ומאות דוגמאות אפשריות.

1. הקרן החדשה לישראל תומכת בארגון 'בת שלום – רשת נשים לקידום השלום'. ארגון זה פועל במרץ לשם מה שקרוי 'סיום הכיבוש'. בעלון שחילק הארגון נשאלת השאלה 'מה עשית היום כדי להפסיק את הכיבוש?'. העלון מפרסם רשימה של עשרות מפעלים המצויים בגולן וביש"ע וקורא להחרמתם. בעלון מודות הנשים לגוש שלום, ארגון שמאל קיצוני, שסיפק להם את רשימת המוצרים הללו.

2. מועדון 'חלונות' הוא עמותה ישראלית לכל דבר. המימון מגיע מתרומות באמצעות הקרן החדשה לישראל בארץ ובחו"ל. מנהלת חלונות, רותי עצמון, פועלת על מנת לשכנע את הציבור בעמדה הפלשתינית לגבי זכות השיבה. כמו כן מחלק 'חלונות' עשרות חוברות וכרוזים למען זכות השיבה. לדעתה חלק גדול מאזורי הכפרים שמהם יצאו הפליטים ריקים וניתן לממש בהם את זכות השיבה. 'חלונות', בשיתוף פעולה עם מפלגת חד"ש, מארגנים סיורים של פליטים מהשטחים למקומות מהם גורשו / ברחו.

3. להלן רשימה חלקית של הארגונים הידועים בהם תומכת הקרן אשר מצביעה באופן ברור על תכלית פעולתה של הקרן : בצלם, עדאללה, מוסאווה, המרכז הערבי לתכנון, אגודת הארבעים, אלראבטה (אגודה למען ערביי יפו), העמותה למאבק בגזענות נגד החברה הפלשתינית בישראל, עמותת כפר קאסם לחינוך ותרבות בלתי פורמלי, ועוד רבים. הרשימה החלקית הזו אומרת את הכל.

מחקר נוסף ומעמיק יותר יחשוף את המוטיבציות של כלל הארגונים הללו, את התמיכה המקיפה של הקרן בהם ואת הפעילות הפוליטית האנטי-ציונית שהם עוסקים בה.

אסטרטגיית הפעולה של הקרן

א. ארגון ואופן פעולה

מעבר לכל התכנים והמטרות הפוליטיות שהבאנו בקצרה עד כה, האסטרטגיה שבה נוקטת הקרן היא מה שהופך אותה לארגון בעל עוצמה והשפעה רבים כל כך. האסטרטגיה הבסיסית של הקרן היא קיום מאבק פוליטי מתמיד בממשלה מבלי להזדהות ככוח פוליטי. האמצעי שבו משתמשת הקרן למימוש מאבק זה הוא הקמה, ניהול והשתלטות על מאות עמותות וארגונים מסוגים רבים ושונים.

הקרן החדשה לישראל מחלקת את המערכת החברתית והפוליטית בישראל לכמה קטגוריות. במסמך של שתי"ל מופיעים "ערכי הליבה" הבאים:

- זכויות האדם והאזרח

- צדק חברתי

- פלורליזם (דתי ותרבותי)

- זכויות פלסטינים אזרחי ישראל

ניתן גם להוסיף לאלו איכות סביבה ומאבקי נשים בנושאים שונים.

עבור כל קטגוריה כזו ישנן קבוצות שונות בעלות אינטרסים מגוונים. למשל, צדק חברתי יכול לכלול זכויות דיור, זכויות אוכלוסיות בעלות מגבלות, זקנים, עולים חדשים, ועוד. לכן, כדי לקדם את התחום כולו, יש להפעיל קבוצות שונות שתפעלנה עבור אינטרס של כל קבוצה. באופן טבעי קבוצות כאלה קמות ויורדות בהתאם לאינטרס כאשר כל קבוצה פועלת עבור עצמה, ללא מסגרת אידיאולוגית או ארגונית כוללת.

הרעיון הבסיסי של הקרן ושתי"ל הוא ליטול את כל הארגונים בכל תחום ולחבר אותם לכלל מאבק משותף. כך ניתן לחבר ארגונים שונים ומשונים תחת אחת ממטרות העל של הקרן, שאינן תמיד קשורות לארגון המסוים. בדרך זו פועל כל ארגון בנפרד וכל קבוצות הארגונים יחד, תחת מעטה אידיאולוגי שלא היה להם קודם. למשל, כשאמהות חד הוריות נאבקות, מלבד המאבק המסוים שלהן, הן נאבקות עבור אידיאולוגיה כלכלית שמאלית, שאותה מעוניינת הקרן לקדם. אידאולוגיה זו עשויה לכלול גם, לדוגמא, התבטאויות נגד הבזבוז הכלכלי שב"כיבוש" או תקציב ההתנחלויות (כפי שאמנם התבטאה ויקי כנפו), למרות שאין זו מטרה מוצהרת של הקרן להלחם בכיבוש או במתנחלים.

יתרה מזאת, מרגע שקיימות מספר קואליציות של ארגונים תחת הקטגוריות השונות, מצליחה הקרן לקדם השקפת עולם פוליטית מקיפה ביותר, שאינה באה לידי ביטוי במטרות של הקבוצות השונות עצמן, אלא היא מוטמעת ומוסתרת בארגון הכולל, במבט העל, שאותו לא עשוי לראות מי שאינו מצוי היטב הן בפרטים הרבים והן בתמונה המקיפה והכללית ביותר של פעילות הקרן ושתי"ל.

הקרן הקימה והשתלטה על מאות ארגונים ועמותות (כשלוש מאות ושלושים רשומים על ידי הקרן) תוך יצירת קואליציות בין הארגונים עבור פרויקטים שונים שהקרן מעוניינת לקדם.

למשל, תחת הכותרת של זכויות אזרח פועלים ארגונים כגון 'האגודה לזכויות האזרח', בצלם, ארגוני זכויות נשים, ארגוני זכויות ערבים, ארגונים רפורמיים, הקשת הדמוקרטית המזרחית, ועוד, כלומר, עשרות ארגונים שכל אחד פועל עבור סקטור מסוים וביחד הם מהווים קואליציה המקדמת תחום שלם. בכל פעם שמתנהל מאבק שהקרן מעוניינת בהצלחתו, היא מגייסת, בעזרת שתי"ל, את כלל הארגונים הרלוונטיים לשם הפעלת לחץ על הממשלה (דוגמאות יופיעו בהמשך).

פעולת ההשתלטות של ארגון שתי"ל על הארגונים השונים נעשית במסווה של ייעוץ והכוונה. למעשה תפקידו של שתי"ל הוא לוודא שהגוף מקדם את מטרות הקרן ולוודא שהארגון יכול להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית והנהגתית. במידה וכך, הוא מעביר את ההנהגה של הארגון סדרה של סדנאות וקורסים בחינם, בהם הוא מכשיר את ההנהגה מבחינה אידיאולוגית ומעשית. הסדנאות והקורסים כוללים אינדוקטרינציה של שמאל כלכלי ומדיני.

לאחר שלב זה מקבל הארגון תמיכה כספית וייעוץ חינם מהקרן ומשתי"ל ומתחייב לדווח באופן שוטף על כל פעולותיו. שתי"ל דואג לכך שתיקצובו את הארגון יהווה רק חלק מתקציב הארגון ומסייע לאנשיו לקבל תמיכות מגופים שונים, הן ממשלתיים והן אחרים. כך מצליח שתי"ל להפעיל ארגונים בתקציב גבוה הרבה יותר מאשר התקציב שהקרן נותנת בפועל. כך גם מכפילה הקרן עשרות מונים את יכולותיה.

הקרן ושתי"ל דאגו גם ליצור קשרים עם גופים וארגונים ממשלתיים רבים (משרדי ממשלה, עיריות ומועצות מקומיות). בכך משיגה הקרן שיפור משמעותי ביכולתה להשפיע על מהלכי הממשלה עצמה. למעשה הקרן הופכת עצמה, על ידי ההשתלטות על הדרג המצוי בין ההחלטה הממשלתית לביצוע בפועל, למתאמת הפעילות שמממנת הממשלה. כך היא יכולה ליישם בכספי הממשלה והעיריות רבות ממטרותיה. למשל, כשראשות מקומית מעבירה תמיכה לארגון וולונטרי השייך לקרן, מדובר למעשה בתרומה לקרן. ישנם לא מעט עובדי ממשלה שהיו בעבר אנשי הקרן (גם בפרקליטות, רבים הם בוגרי ההכשרה המשפטית שמממנת הקרן – פרוייקט שיוצג מיד).

קיומם של מאות ארגונים הפרושים ברחבי הארץ אשר מקיימים מאגר כוח אדם של אלפי אנשים, חלקם הגדול אנשי מקצוע (משפטנים, כלכלנים, אקדמאים וכיו"ב), הזמינים לכל פעילות, הופכת את שתי"ל לארגון הציבורי החזק ביותר במדינה. במקרים רבים חזק ומשפיע יותר מהרבה גופים ממשלתיים. עוצמה זו חייבת להיות מודעת לשלטון, אשר לעיתים רבות נלחם בצללים ורוחות רפאים, שכן תמונת המאבק המלאה אינה נהירה לו דיה.

התיאום בין הארגונים הוא קריטי מבחינת הקרן להשגת מומנטום ציבורי. למשל, מרכזים מחקריים רבים שהקרן שותפה להקמתם, למימונם ולתפקודם השוטף, לא יפרסמו בסמיכות זמנים מחקרים המקדמים את מטרות הקרן, וזאת על מנת לפרוס את האפקט ולהשיג רציפות ביצירת דעת הקהל. מדובר כאן למשל על מרכז אדווה, המכון הדמוקרטי הישראלי, הקשת הדמוקרטית המזרחית, האגודה לזכויות האזרח וכיו"ב.

דוגמא: מאבק האמהות החד הוריות

כדוגמא ניתן לבחון את מאבקה של ויקי כנפו. מאבק זה היה פרי תכנון של הקרן החדשה ושתי"ל.

במסמך שצוין לעיל, מן ה-12.6.2003, נאמר כי "הקרן שמחה להודיע כי השלב הראשון של התוכנית באשר לתקציב המדינה, המעודדת הקצאה שוויונית יותר של תקציב התמיכה הציבורית, החל. אלי שהרבני נשכר כמתאם הפעולות של שתי"ל בפרויקט, והחל לבצע את התוכנית".

התוכנית המפורטת במסמך כוללת: ייעוץ, תיאום והפעלת ארגונים שונים מול משרדי ממשלה, יצירת קואליציות, משא ומתן עם אקדמאים לביצוע מחקרים על תקציב המדינה, בניית ספרייה של חומר בנושא התקציב, איסוף מידע ועוד.

לקראת סוף חודש יוני מפרסמת "ידיד", עמותה גדולה הפרושה על פני כל הארץ, הפועלת תחת חסותה של ח"כ יולי תמיר, תחת פיקוח של שתי"ל, וממומנת על ידי הקרן החדשה (והממשלה), מסמך הקרוי "מקיצוצים למחאה חברתית". המסמך כולל פירוט של כל הדרכים להלחם בממשלה, כולל "ליצור את הקרקע לפעילות חברתית קהילתית שתתועל לפעילות פוליטית בהמשך" ו"... ליצור את תהליך המרי האזרחי", לא פחות.

ניתן לסלוח לממשלה על שהיא שותפה למימון תנועת שמאל רדיקלית שחרתה על דגלה קריאה ליצירת מרי אזרחי. המדינה לא יכולה לעקוב אחר כל שקל וכל תנועה, ארגון או אגודה. אולם האם גם התמיכה של שתי"ל והקרן החדשה, שזהו מקצועם וכל תכלית קיומם, יכולה להיות תמימה?

כשיצאה ויקי כנפו לדרך היא לוותה על ידי יואל מהרשק מהתנועה הקיבוצית, האיש המפעיל מטעם הקרן גם את "כיכר הלחם". אנשי כיכר הלחם היו חלק אינטגרלי במאבק של ויקי כנפו. במאהל עצמו נמצאו ארגוני נשים שונים הפועלים במימון הקרן החדשה, למשל: אחותי, אחת מתשע, אמח"ה (ארגון משפחות חד הוריות), אשה לאשה, סינגור קהילתי (הידועה כ"קבוצה הירושלמית" ואשר הוצגה באופן שקרי כמתנגדת לויקי כנפו, בעוד שלמעשה היה המאבק המדומה יוזמה תקשורתית של הקרן ושתי"ל לשם הגברת השפעתו של המאבק על הציבור), יוזמות חדשות, נצ"ח, ועוד.

כזכור, תוך כדי ניהול מאהל המאבק של ויקי כנפו הופיעו במאהל ארגונים שונים ומשונים. ארגוני בדואים מהדרום אשר מחו על הרס בתים בלתי חוקיים (אחד הפרוייקטים של שתי"ל). הגיעו ערבים מהגליל. הגיעו נציגי התנועות הרפורמיות למיניהן. התקיימו כינוסים של ארגונים פמיניסטיים במאהל. כל אלה הם ארגונים מפרוייקטים שונים של הקרן ושתי"ל.

תוך כדי המאבק פורסמו מאמרים שונים של אקדמאים הקשורים בעמותות של הקרן ושתי"ל (למשל, מחקר חדש של מרכז אדווה) ועוד כהנה וכהנה. כל הארגונים הללו, ארגונים ששתי"ל מארגנת והקרן החדשה מממנת, יצרו הד תקשורתי רב וניסו להעצים את המאבק, להחיותו ולקדמו. בשילוב כוחות הם ניסו להשיג הישג פוליטי. אלא שאם היה גלוי שיתוף הפעולה המושג על ידי הכוח המכוון, אם היו ידועים האינטרסים המשותפים, התיאום מראש, העדר הספונטניות, המקריות ותום הלב, היה כנראה המאבק נתפס בעיני הציבור אחרת לגמרי.

מאבק שנראה בתחילה תמים ועממי, מתגלה כפרויקט מתוכנן, מתוזמן, ממומן ומשומן של ארגון פוליטי בעל לוגיסטיקה מתוחכמת ומיומנויות ניהוליות מרשימות. מתברר שתחת כסות המאבק הספונטני והאותנטי מסתתר לא רק תכנון רב אלא גם אמצעים ומימון רב.

בהערה קצרה נוסיף כי אורנה שמעוני, מראשי תנועת ארבע אמהות (שהביאה לנסיגה מדרום לבנון), הייתה אחת היועצות המרכזיות של ויקי כנפו.

ויקי כנפו ומאבקה הם רק דוגמא לסוג המחאה שאמור להפוך לכוח פוליטי שמנהלת הקרן. בהמשך יובאו עוד רבים.

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית

הזכרנו בתחילה ששיטת הפעולה הבסיסית של הקרן החדשה מול הממשל היא יצירת מאבקים רבים ומגוונים בו זמנית ולאורך זמן. בשיטה זו מצליחה הקרן לערער את כוחו הפוליטי של הממשל הישראלי. החלשת כוחו של הממשל מאפשרת לקרן להשיג תוצאות טובות יותר עבור מטרות הקרן.

ריבוי המאבקים ה"חברתיים" יוצר בפועל בחברה הישראלית אוירה של סכסוכים מתמידים בין קבוצות בחברה. סכסוכים אלה מחלישים אצל הפרטים את ערך הזהות הלאומית ובמקומו מופיע האינטרס הקבוצתי או המעמדי. הפרטים בחברה מרגישים שהם נלחמים על לחמם מול ריבוי של קבוצות המתחרות עימם, ונאלצים לדאוג קודם כל לעצמם ולקבוצת הייחוס המיידית שלהם. כשהאינטרס הסקטוריאלי מכונן את שאיפותיו, פעולותיו וזהותו של הפרט, נדחקת הזהות הלאומית.

יש להודות כי המסקנה שהקרן מעמידה לעצמה כתכלית להחליש את האחדות הלאומית שהקנה הפרוייקט הציוני, היא ספקולטיבית. אין מסמכים המעידים כי אנשי הקרן חושבים באופן זה, אך היות ומדובר בניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי (כמעט מטאפיסי), אין זה מפתיע.

בכל זאת ישנן העובדות, עובדות רבות, האומרות דרשני. כיצד ניתן להסביר באופן אחר את ריבוי מאבקים המתוזמן (שיוצג מיד) המתוקצב בעשרות מיליונים ואשר מושקע בו מאמץ ותכנון של עשרות שנים? כיצד ניתן להסביר את תקציבי הקרן המוטים בבירור לטובת האוכלוסייה הערבית? כיצד ניתן להבין את ההודאות באינטרסים הפוליטיים והתמיכה הברורה באגודות פרו-פלשתיניות? כיצד ניתן להסביר שאין אפילו אגודה ציונית אחת הנתמכת על ידי הקרן? שאין ארגון מסורתי אחד? ששקל אחד, מבין מאות המיליונים שהוצאו, לא הוצא לטובת זכויות מתנחלים או ארגון נשים בעל זיקה ימנית?

האם לא מתגלה כאן תבנית חוזרת, המתגלה גם במחוזות פוסט-ציוניים אחרים (פוליטיים, אקדמיים ואחרים) בארץ ובעולם? גם העובדה כי ישנם קשרים בין מאיישי המחוזות הללו לאנשי הקרן אומרת דרשני (למשל למפלגת חד"ש ולאנשי אקדמיה הידועים בעמדותיהם הפוסט-ציוניות).

בכל אופן, גם במקרה שסוציולוג רב אומן יוכל לקבוע כי למרות כל העובדות לא ברור שהקרן מעוניינת להחליש את הזהות הציונית, זוהי ללא ספק אחת התוצאות העיקריות של מפעלה. כך למשל זהותם האתנית של חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית היא הזהות הקובעת מבחינתם, והיא משותפת להם ולערביי הגליל (לא אחת טוענים חברי הארגון שהם "ערבים יהודים"). מכאן שאין להם זהות משותפת עם המתנחל, החרדי, הקיבוצניק, מעמד הביניים וכו'. הויתור על הציונות (לעיתים – מתוך התבטאויות של ממש - הבושה בה), משותפת לרבים כל כך מארגוני הקרן היהודים, עד שקשה למצוא הסברים אלטרנטיביים לרוח הנושבת ממנה.

תחושה זו מתחזקת במיוחד לאור העובדה כי התפרקות החברה היהודית הופכת את מימוש מטרות הקרן שהוצגו לעיל (ושעליהן לא ניתן לחלוק) – מדינת כל אזרחיה ומדינה פלשתינאית – לקלות יותר לביצוע. כך הופך ערעור הזהות היהודית והציונית המשותפת של החברה היהודית עצמה, למטרת ביניים חשובה ביותר של הקרן. להלן מובאות מספר דוגמאות למאבקים שמנהלת הקרן מזה שנים ארוכות, ואשר אמורים להשיג מטרה זו.

מאבק הקרקעות

הפרוייקט החשוב ביותר של הקרן החדשה לישראל בימינו הינו השגת קרקעות לערביי ישראל בכל שטחי ארץ ישראל. מן הבדואים בנגב ועד הערבים בגליל. הקרן שואפת ליצור אוירה של דה-לגיטימציה סביב ערך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל - הוא ערך היסוד של הציונות. מאחר וקרקע היא משאב מוגבל, המאבק הוא דו ראשי. מחד עידוד מסירת אדמות לערבים, ומאידך מניעת התיישבות יהודית.

מאחר ומדינה יהודית היא ערך פסול בעיני אנשי הקרן (כיוון שהוא מנוגד לערך המגולם במטרה המוצהרת של מדינת כל אזרחיה) יש לדעתה לחלק את הקרקע באופן שווה לכלל האזרחים. משום כך חולשת הקרן על מאבק בעל חזיתות רבות אשר אמור להביא לריבוי קרקעות ערביות בארץ. לדוגמא:

1. מאבק הקשת הדמוקרטית המזרחית לפיתוח באדמות הקיבוצים קשור, מתוזמן ומוכוון על ידי הקרן החדשה ושתי"ל.

2. ישנם ארגונים ערביים רבים שהקרן מממנת אשר כל ייעודם הוא מאבק משפטי, חברתי ופוליטי לטובת הקצאת אדמות 'הקרן הקיימת לישראל' לערבים. למשל: אגודת הארבעים – להכרה בישובים ערביים, המרכז הערבי לתכנון, המרכז למאבק בגזענות נגד החברה הפלסטינית בישראל, עדאללה – לה מיוחס בג"ץ קציר במקרה קעדאן, מוסאוא, קרן אל אונה ועוד ועוד.

3. פסק דין קציר (קעדאן), מאבק בו שותפה הקרן, הוא דוגמא למגמה זו, וחמור מכך, הוא מראה כיצד בית המשפט העליון במדינת ישראל הפנים מגמה זו ופוסק בצורה כזו, ההופכת את כל הפרוייקט הציוני ללא מוסרי. הקשר של הקרן לבית המשפט העליון יידון בהמשך.

4. ארגוני איכות הסביבה, אשר רובם מנוהלים בעצת שתי"ל וממומנים על ידי הקרן החדשה, מתנגדים בכל האמצעים לכל התיישבות יהודית בגליל ובנגב. במסגרת המאבק בנושא איכות הסביבה מפעילה הקרן קואליציית ארגונים בכל רחבי הארץ. גוף מרכזי בקואליציה, הוא, למרבה התדהמה, 'החברה להגנת הטבע' (הממומנת במיליונים רבים על ידי המדינה). תחת הכותרת היפה מסתתרת המטרה האמיתית. תפקיד הקואליציה הוא למנוע ולעכב פרוייקטים של בנייה יהודית בשטחים שהקרן מייעדת לערביי ישראל השונים. הקואליציה מתמחה בפעולות מחאה ובבגצ"ים ובעיקר היא מתמחה בהגשת עררים לועדות מחוזיות שונות ולועדות תכנון ארציות בכדי לעכב פרוייקטים אלו. בקואליציה חברים, מלבד החברה להגנת הטבע, גם שאר ארגונים המפוקחים וממומנים על ידי הקרן: אדם טבע ודין, ארגוני הגליל, גרינפיס, מטה ירוק, התנועה לאיכות השלטון, מגמה ירוקה, פעולה ירוקה, הקשת הדמוקרטית המזרחית ועוד. גם כאן בולטת הצביעות. זיהום הסביבה של הערבים אינו מפריע לארגוני הקרן. האם לדעתם היהודים מזוהמים ומזהמים יותר?

מאבק הסרבנים

לפי השקפת הקרן, החלשת יכולת העמידה הצבאית היא אמצעי לכפיית הסכמים מדיניים המשרתים את האידיאולוגיה הפוליטית של הקרן, הסכמים אשר לא היו מתקבלים על דעת הציבור הרחב במצב רגיל. בנוסף לכך, הצבא הישראלי הוא המוסד המובהק של ביטוי העוצמה הלאומית היהודית. כל עוד הצבא הוא גוף חזק ודומיננטי בחברה הישראלית, הוא מהווה עמוד תווך של המפעל הציוני. החלשתו משרתת את החלשת הערך הלאומי בקרב היהודים וממילא את מטרות הקרן הפוליטיות.

מאבק הסרבנים כולו מגובה על ידי ארגונים הקשורים לקרן החדשה ולשתי"ל, כשהמרכזי ביניהם הוא גוש שלום. ראשי הסרבנים (איתי סבירסקי, ישי מנוחין ועוד), קשורים לארגוני הקרן החדשה, במיוחד לארגוני זכויות האדם.

כך לדוגמא, דן יקיר, יושב ראש האגודה לזכויות האזרח הוא אחד הסרבנים. כמו כן, איתי סבירסקי הוא בנו של דר' שלמה סבירסקי, מנהל מרכז אדווה. ישי מנוחין הוא יועץ בכיר בארגון שתי"ל עצמו. ועוד ועוד דוגמאות (למשל ענת מטר, ענת בילצקי, אורן יפתחאל וכד' הם אנשי אקדמיה הפועלים בארגוני הקרן המעודדים ומגבים באקדמיה ומחוץ לה את הסרבנות). אגב, סמי מיכאל, התובע כ"איש רוח" בבג"ץ לחקור את הפגזת שחאדה, הוא חבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל. כמו כן, אומץ לסרב היא תנועה הקשורה לקרן באופן עקיף.

הסרבנים הם לא יותר מכמה מאות במקרה הטוב, והם מנהלים מאבק שאינו מקובל. כיצד אם כן נמשך מאבק זה זמן כה רב ושב ועולה לדיון ציבורי סוער מדי פעם? הסיבה פשוטה. לא רק שרבים מהם ממש מקבלים משכורות מהקרן או משתי"ל, אלא שהמאבק מנוהל, מתוזמן וממומן לכל אורך הדרך על ידי אנשי מקצוע מהקרן ומשתי"ל. המאבק אינו מחאה ספונטנית של חיילים תמימים חסרי נסיון בפוליטיקה או מחאה, שכן לפקודתם המקצועית והמהוקצעת של אנשי שתי"ל והקרן, המנוסים ביותר במחאה ומיקסום האפקט הציבורי, יודעים הסרבנים להישמע היטב.

כאמור, ללא הארגון, המימון והניהול של הקרן ושתי"ל, היה המאבק הרעוע של מספר מצומצם של סרבנים גווע כנראה עוד בתחילתו. בעזרת הקרן ושתי"ל הוא הפך ממאבק לא חוקי ולא לגיטימי, שהיה אמור להיות חסר סיכוי, למאבק ארוך ובעל תוצאות רבות, אשר מגיע בצעדים בטוחים למימדים העלולים להוות סכנה לדמוקרטיה הישראלית. זאת משום שנוצר בציבור הרושם לא רק שהסרבנות מוסרית ופעולות צה"ל לא (בסקר האחרון שנערך ב-1.10.2003 הזדהו 18% מאזרחי המדינה עם הטייסים הסרבנים), אלא שיש תנועה רחבה של סרבנות בצבא.

פלורליזם דתי

מתברר כי אחד הפרוייקטים החשובים של הקרן הוא עידוד פלורליזם דתי. המרכז לפלורליזם יהודי, התנועה הרפורמית, התנועה המסורתית, רבנים שומרי משפט ועוד, הם כולם ארגונים המיועדים למטרה זו. מתוך ידיעה שהזהות היהודית הדתית האורתודוכסית מחזקת את הערכים הלאומיים הקשורים לארץ ישראל ולמדינה יהודית, פועלת הקרן על מנת לסרס את האלמנט הדתי מכל מטרותיו הלאומיות ולהופכו לפולקלור הנוגע לאדם הפרטי בלבד. מסיבה זו מפעילה הקרן את הארגונים שמטרתם לממש מטרה זו, במסווה של פלורליזם דתי ותרבותי.

יתרה מזאת, המהלך משרת, שוב, את ערעור האחדות הלאומית המבוססת על ערכי המסורת והזיקה היהודית לארץ ישראל. ניתן לציין למשל כי גלעד קריב, מראשי התנועה הרפורמית, היה ממנהלי המאבק של ויקי כנפו, והוא מראשי המעודדים את החתימה על מסמך נוסייבה-עמי איילון. האם ניתן להסביר את המוטיבציה המקשרת את שלל הפעילויות הללו אחרת?

פלורליזם, שוויון ודמוקרטיה הם הכסות שבה משתמשת הקרן כאמצעי להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. המאמץ של הקרן הוא להפוך את השיח בדמוקרטיה לשיח בסוג אחד בלבד של דמוקרטיה מדינית: מדינת כל אזרחיה, ולהעלים מן השיח את האפשרות הלגיטימית של דמוקרטיה לאומית.

כך מקווה הקרן להפוך את זכויות הערבים למובנות מאליהן, גם כאשר הן מנוגדות לזכות היהודים לקיים מדינה יהודית. במשפט אחד: הקרן מעוניינת להפוך את מדינת ישראל למדינה דמוקרטית על חשבון היותה יהודית. אלא שכרגיל היא עושה זאת לא על ידי הצגת טיעונים ופנייה לציבור באופן גלוי על מנת שיוכל לבחור, אלא בחוסר שקיפות, ברמייה, בשטיפת מוח ובתעמולה.

בית המשפט העליון

מערכת המשפט בישראל היא זרוע מרכזית לביצוע מטרות הקרן. לקרן החדשה בישראל פרוייקט ייחודי בו היא שולחת סטודנטים ישראלים מן השמאל להשתלמות משפטית בחו"ל, ולאחר שהם חוזרים, היא מפעילה אותם במסגרות השונות של הקרן. כך, התנועה לזכויות האזרח בישראל מלאה במשפטנים שהוכשרו בפרוייקט זה. המשפטן הידוע ביותר של פרוייקט זה הוא אביגדור פלדמן, העומד בראש החץ של הקרן במערכת המשפטית. למעשה, בשל הניסיון המשפטי הרב שבוגרי פרוייקט זה צוברים בבית משפט לאחר שהם שבים ומתמקצעים באחת האגודות של הקרן (למשל האגודה לזכויות האזרח), הם הופכים לא אחת לעובדי מדינה בפרקליטות. שם הם ממשיכים ליישם את האידיאולוגיה שליוותה ומימנה את כל תהליך הכשרתם, ולמעשה ממשיכים לתפקד כמשרתי הקרן החדשה.

במסגרת השימוש בבית המשפט העליון ניתן למנות כדוגמא את הארגונים הבאים הקשורים באופן הדוק לקרן ולשתי"ל: האגודה לזכויות האזרח, התנועה למען איכות השלטון בישראל, עדאללה, איתך - משפטניות למען צדק חברתי, מוסאווה המוקד להגנת הפרט, ועוד רבים. כל אלה מופיעים סדרתיים בבית המשפט.

העובדה שבית המשפט העליון בישראל הוא גוף בעל עוצמה ידועה בשל גישת האקטיביזם השיפוטי שהוא נוקט בה בשנים האחרונות, הופכת אותו למוקד ההשפעה המרכזי של הקרן החדשה לישראל. רוב ההצלחות שהקרן מייחסת לעצמה, קשורות בהצלחות בבית המשפט העליון. בג"צ קציר (קעדאן), הבג"צ נגד העינויים ובג"צ קרקעות הקיבוצים והמושבים הם דוגמאות בולטות.

כדי להדגיש נקודה זו נצטט מתוך מסמך המצגת שהצגנו לעיל, ובו, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות ואפליה", נכתב בסעיף 2 כך: "הקרן החדשה לישראל צריכה לדאוג לאוטונומיה והייחודיות של בית המשפט העליון". נזכיר שוב את המשפט המופיע תחת הסעיף "אסטרטגיות": "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". ברור מכאן שהקרן מודעת היטב לתפקיד שבית המשפט אמור למלא במימוש מטרותיה, והיא לא רק דואגת לשימורו, אלא אף מנסה לטפח אותו ולהשפיע עליו כך שיהיה אפילו יותר יעיל עבורה.

חרדים ועיירות פיתוח

לאחר שמיצתה את עבודתה בקרב אוכלוסיית השמאל בישראל מנסה הקרן לצרף לכוחותיה את החרדים ואת תושבי עיירות הפיתוח. בשל היותם אנטי ציוניים, מהווים החרדים קהל יעד חשוב מאוד לקרן. במסמך המצגת נכתב כי על הקרן ושתי"ל: "למשוך שחקנים בקהילה החרדית לקרן".

השפעה בעיירות הפיתוח, בשל היותם אוכלוסיה חלשה ובעלת מצוקה אותה ניתן לנצל לצרכי המרדה נגד השלטון, היא אחד הפרוייקטים החשובים ביותר של הקרן בשנים האחרונות. פרוייקט השכונות שלהם אמור להוות לדעתם קפיצת מדרגה בכוחם להשפיע על השלטון. ברור גם ששינוי כזה יביא למפנה פוליטי גדול מאוד, שכן רוב העיירות הללו נחשבות למעוזי ימין. משום כך משקיעה הקרן בשנים האחרונות משאבים רבים בתעמולה בלתי פוסקת, על ידי ארגון, ייעול ואינדוקטרינציה של עמותות וארגונים בשכונות המצוקה.

ועדת אור

ועדה אור הוקמה בלחץ מסיבי של ארגונים ואישים הקשורים בקרן, בין השאר של שר המשפטים יוסי ביילין (הקשור הדוקות לקרן דרך תנועת שח"ר, המופיעה כאחת השותפות העיקריות של הקרן הן בעיצוב המדיניות והן בביצוע). הלחץ המתמיד הביא את אהוד ברק להקמת ועדת חקירה מן הסוג שהוקם (עם חברי ועדה שהבטיחו את תוצאותיה).

מיד לאחר המהומות הקציבה הקרן, בישיבת חרום, כספים רבים (מתוך תקציב מיוחד שהוקם לצורך העניין) וייעוץ מיידי לארגון "עדאללה", לצורך ייצוג הערבים בוועדה. היום ידוע כי יוזמות שליליות רבות הגיעו מארגון זה, שנתמך וגובה לכל אורך הדרך על ידי הקרן, כמו לדוגמא שכנוע המשפחות לא להסכים לנתיחות וכד', מהלכים שהיו אמורים לשבש את אפשרות החקירה הפלילית ולהפוך את המקרה כולו לפוליטי.

דו"ח ועדת אור נתפש על ידי הקרן כהישג עצום. אמנם, ללא כל ספק הועדה היא אחת ההצלחות האדירות שלה. זו דוגמא קטנה, הנראית במבט ראשון מקומית, מקרית, לא חשובה, אך למעשה היא תנופה חשובה לפעילות הקרן. בזכות הנסיבות שנוצרו, ארגונים שטופחו לאורך שנים, תקציבים גדולים וזמינים וכוח אדם מיומן וזמין, בקיצור, בזכות היתרונות של ארגון מהסוג שהקרן הקימה ויתרונותיו המובנים על פני השלטון הפוליטי, הצליחה הקרן להשיג מהמדינה גושפנקא לפעילותה האנטי ציונית רבת השנים.

הפניית תשומת לב 1: בעמ' 131 בדו"ח ישנו מסמך המציין את ההקשר הבינלאומי של הקרן ושל הפורום הישראלי הקשור בכך. כתוב במסמך כי בסיס פעולתו של הפורום הישראלי הוא: "אנטי אימפריאליזם, אנטי נאו-ליברליזם והאמונה כי עולם חדש אפשרי". בפעם האחרונה שבעולם דיברו על עולם חדש העם היהודי שילם מחיר כבד, אסור שהדבר יקרה פעם נוספת.

הפניית תשומת לב 2: יש לשים לב כי האקדמיה היא זירת השפעה מרכזית של הקרן, אנשי אקדמיה רבים חברים בארגונים מרכזיים של הקרן ובאותה עת מקדמים את רעיונות השמאל בין כותלי האוניברסיטה. יוזמת הסרבנות כולה נולדה באוניברסיטת ת"א. האוניברסיטה היא גוף ציבורי הממומן בכספי ציבור, אסור לתת לשמאל להפוך אותה לבסיס-אם רעיוני ופוליטי.

מספר עובדות נוספות

1. תקציבה השנתי של הקרן הוא מעל ל 25 מליון דולר !!!

2. הקרן מנסה להכניס אנשים מארגוניה לרשויות המקומיות בבחירות הקרובות באוקטובר 2003 ,במסווה של ארגונים ירוקים, ארגוני נשים וארגונים חברתיים למיניהם.

3. ארגונו של יוסי ביילין Economic Cooperation Foundation (ECF)

מקבל כסף מהקרן.

4. הקרן החדשה לישראל מקבלת מיליוני שקלים מהאיחוד האירופי, עובדה שהיא מנסה להסתיר.

מה שכתבנו עד כאן הוא אך מבט-על חטוף על תופעה שיש להמשיך ולחשוף ולהביא למודעות הציבור והשלטון. ישנם עוד דברים רבים בגו'...

המלצות

1. יש לאסוף חומרים נוספים ולהשתמש בנוכחיים לצורך הכנת מערך הסברה, לצורך תדרוך יסודי.

2. יש להקים אתר אינטרנט שבו יוכל הציבור הרחב ללמוד את הנושא.

3. יש לקבוע צוות משימתי שינהל נגד הקרן מאבק פומבי ותקיף.

4. יש לצייר את תמונת כל האישים הקשורים ל"תמנון" הזה ולפרסמה:

ג'נט אביעד, אודי ארנון וכל אנשי "שלום עכשיו" בעבר ובהווה.

ועוד דברים רבים אשר יאפשרו התמודדות עם התופעה רבת ההשפעה ואדירת המימדים שנחשפה כאן רק בחלקה.

דבר אחד איננו אפשרי והוא :אי עשייה.

משה איפרגן (02-5870669)

רן ברץ

החומר החשוב הגיע אלינו מאת העיתונאי דויד בדין.

רשימת המסמכים המצורפים

1. מכתבו של אליעזר יערי יום לאחר בחירות 1999 בהן נבחר אהוד ברק......14

2. מצגת שהוצגה לפני ראשי הקרן והמציג את עיקרי האסטרטגיה של

הקרן.................................................................................................17

3. מסמך בשם: "שתי"ל 2001 מבנה ארגוני מוצע"....................................29

4. מסמך בשם: "תכנון אסטרטגי—צוות קרקעות" .....................................43

5. שני מסמכים: של הקרן ושל עמותת "ידיד" –מאבקה של ויקי כנפו............49

6. מסמך שבו שתי"ל והקרן מציינים את הישגיהם בשנת 2002 ....................56

7. מכתב קצר של "ילדי השלום לישראל" לאליעזר יערי................................68

8. מכתב של אליעזר יערי,מנכ"ל הקרן בישראל, לשרת החינוך.......................70

9. בקשה ואישור של תקציב עבור תנועת נוער של מפלגת בל"ד.......................73

מסמכים חשובים:

10. כל הפרויקטים של שתי"ל וכל הקואליציות לגבי כל פרויקט..................79

11. התוכנית האסטרטגית של הקרן ביחס לאזרחים הפלסטינים" בישראל...92

12. כל הגופים של הקרן בישראל, 333 גופים ,הרשימה באנגלית.................104

מסמך המסמכים:

13. האינטרנציונל של הקרן החדשה, השאיפות ליצירת גוף בינלאומי........131

14. רשימת תורמי הקרן ב - 2002...................................................138

15. סיכום.................................................................................149

15.להלן המסמך המקורי/ פילוביץ

התחקיר:

כך ניסה המכון הישראלי לדמוקרטיה להשפיע על צה"ל ובאמצעותו גם על הדרג המדיני

כתיבת מסמכים סודיים עם צה"ל וגניזתם, ניסיון לעצב תודעה קולקטיבית היסטורית, לחץ על ציבור המתלבטים בנוגע להתנתקות, האשמת צה"ל ביחס מועדף למתנחלים, קריאה לקצינים בכירים לדרוש מן הממשלה שינוי מדיניות, המלצה להקטין את צה"ל, המלווה באזהרה שהימין ישתלט עליו, ניסיון לשנות את אופי הצבא וקריאה לא לחתור לנצחון במאבק בטרור ועוד.

לפני כשבועיים חשפנו ב'מידה' את בקשתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקבל הקצאת קרקע מעיריית ירושלים. הקצאה שכזו אסורה אם המכון מבצע פעילות פוליטית, ולפיכך אין פלא שתגובת המכון היתה כי עיסוקיו אינם פוליטיים. בדברים שלהלן נספק דוגמא מרכזית לאופן הפעולה של המכון, על-מנת לבחון את הגדרתו כ"לא-פוליטי".

הנושא שיוצג להלן הוא 'פורום צבא-חברה', שיתוף-פעולה ממוסד בין המכון לצה"ל, שעליו היתה גאוותו של המכון במשך זמן רב במהלך שנות ה-2000.

תיחשף כאן לראשונה מעורבותו הגדולה של המכון בתכנית ההתנתקות, כולל מסמך סודי שכתב המכון יחד עם צה"ל, מסמך שנגנז והוסתר מעיני הציבור. הדברים יאירו טפח מן האופן שבו פעל המכון לקידום מטרותיו האידיאולוגיות.

פורום צבא חברה

"פורום צבא-חברה" הוקם בתחילת שנות ה-2000 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפורום הפגיש את בכירי המכון עם צמרת צה"ל, כדי לדון עימם במגוון נושאים שהמכון התעניין בהם: אופי הצבא, מאפייני הגיוס, המלחמה בטרור, השפעת הצבא על הכלכלה, ועוד. בסיום רוב המפגשים, היו לפחות שמונה, פרסם המכון ניירות עמדה ופרוטוקולים, הכוללים הן את סמל המכון והן את סמל צה"ל.

מדוע שיתף צה"ל פעולה עם מכון מדיניות פרטי?

קשה להבין, ולאור הציטוטים שיובאו להלן, קשה עוד יותר להצדיק. ואמנם, נראה כי צה"ל התעשת בשנים האחרונות והפורום אינו פעיל יותר. כדי להבין מדוע נסגר הפורום, ולפני שנעבור לדיון בתכנית ההתנתקות, נספק מספר דוגמאות שיאפשרו להתרשם ממה שהתחולל במפגשים בין בכירי צה"ל והמכון.

הטפה "לא-פוליטית"

עיון בפרוטוקולים שפורסמו (לא כולם יצאו לאור) למפגשי פורום צבא-חברה, מעלה תמונה לפיה אנשי המכון מנסים להשפיע על קציני צה"ל ליישם מדיניות ברוח המכון.

הם מופיעים כ"מומחים" לחברה הישראלית, ומציגים את פרשנותם כמסירה אובייקטיבית של עובדות, שאמורה להשפיע על עיצוב המדיניות הבטחונית. מדובר בנסיון להפוך את צה"ל לסוכן של השקפותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות של בכירי המכון (הנעות בדרך כלל בתווך שבין המרכז שמאל לשמאל מובהק).

נאמר מראש: זכותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לנסות להשפיע על צמרת צה"ל. השאלה שבמוקד ענייננו אחרת: האם הנסיון להשפיע על צמרת צה"ל – ודרכה על נבחרי הציבור – הוא פוליטי וכולל עיסוק בנושאים פוליטיים מובהקים, או שמא, כפי שהמכון מעדיף להציג זאת, מדובר בעיסוק ניטראלי בנושאים מופשטים הנוגעים לעקרונות הדמוקרטיה.

בכדי להדגים את הדברים, נפתח בדרישתו של העמית הבכיר פרופ' מרדכי קרמניצר – היום סגן נשיא המכון ומי ששימש מאז כיו"ר הוועדה שהרכיבה את רשימת "מר"צ המחודשת" – שאנשי הצבא ילחצו על הדרג המדיני בהקשר המאבק בפלסטינים (ההדגשות כאן ובהמשך שלנו):

אנחנו סובלים עכשיו מטעות אופטית חמורה. עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים... וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא. יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל...אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה, והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות... כולנו הפנמנו את לקחי לבנון".

על מנת להבהיר את סוג המדיניות שחפץ קרמניצר לקדם, נפנה למקום בו הוא מסביר לקציני צה"ל הבכירים כי לא רק שאסור לצה"ל לסגור שטחי קרב לתקשורת, אלא גם שצה"ל לא באמת יכול לנצח במלחמה עם הפלסטינים, ולכן עליו לשנות את יעדי המלחמה שלו ולהפסיק לבקש ניצחון:

בעת לחימה שאיננה לחימה של צבאות, קשה מאוד לשכנע שמוצדק לסגור שטח, זה מעורר חשד ועוינות...לדעתי, אי-אפשר לנצח במלחמה התקשורתית הזו בגלל תנאי המסגרת; במציאות יש כיבוש מתמשך, ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא...אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים...על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא, שלפיו חייבים לנצח".

הדוגמאות עוד רבות, אך לשם הגיוון נעבור לעמית בכיר אחר, פרופ' ירון אזרחי, המטיף לצמרת צה"ל לשנות את ייעוד צה"ל מצבא לוחם לצבא משכין שלום ברוח כוחות האו"ם:

כדי שהצבא יהיה צבא העם, צריך לשנות את הצבא ולהתאים אותו לעם...אני הייתי מציע שהצבא יפנה למדינת ישראל ויסביר שהאתוס של צבא העם, שהיה חזק וספונטני בזמנו, לא יכול להתקיים עוד בנסיבות העכשוויות ויש ליצור מסגרת אינקלוסיבית כוללת חדשה … אנשים יקבלו תפקידים, יעסקו במשימות לאומיות חשובות, בתחום המים, בתחום הניקיון, בתחום הסביבה, וכן הלאה.

זו, כמובן, אינה הצעה בעלמא, אלא ביטוי לדעתו כ"מומחה" לחברה הישראלית, לפיה הצבא ממילא יהיה חייב לשנות את ייעודו כצבא לוחם:

השאלה המרכזית...היא באיזו מידה ערכים כמו שמירת כבוד האדם, מתיישבים מעצם ההגדרה עם צבא שצריך למלא כהלכה את תפקידו בתנאי לחימה...לצה"ל כמו לצבאות אחרים היום בעולם, אין בעניין הזה שום אופציה. יש שינויים רדיקליים בתודעה של הנוער...הדימוי העצמי של האדם הצעיר היום נמדד לפי נכונותו, או ליתר דיוק אי נכונותו, לקבל מרות.

ועוד, פרופ' אזרחי אף מנסה לשכנע את צמרת צה"ל שהשימוש בו הוא ביטוי "לפוליטיזציה":

הדבר הכי חמור שקורה כאן … הוא הפוליטיזציה הקיצונית של השימוש בכוח בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק … יש פה פוליטיזציה לא מבוטלת של הסוגיה מהו שימוש לגיטימי בכוח הצבאי של המדינה. הדבר הזה מקשה מאוד.

עמדה זו מעניינת במיוחד, לאור עמדת המכון ביחס לשימוש בצה"ל במסגרת תכנית ההתנתקות שתוצג מיד; במקרה זה המכון לא רק תמך בשימוש בצה"ל, אלא גם עודד וסייע. אבל אולי יותר מכל מעניינת התייחסותו המרומזת וה"לא-פוליטית" לשירותו וקידומו בצה"ל של הימין הדתי, אשר לדעת אזרחי שואף למלחמה:

המוטיבציה לשרת ועידוד המוטיבציה לשרת היא אזרחית. המוטיבציה להילחם ועידוד המוטיבציה להילחם היא פוליטית. בתנאים שלנו, חשוב לדעתי מאוד להקפיד על ההבחנה הזאת. לטענתי, יש אנשים שמתגייסים ליחידות קרביות משום שיש להם מוטיבציה להילחם גם כשאין מלחמה, משום שיש להם אידיאלים מסוימים. כאשר הקבוצה הזאת הופכת לקבוצה מאוד משמעותית בקרב הקצונה, יש סכנה שמוטיבציה לשרת תטושטש ותיראה כחופפת את המוטיבציה להילחם. זה יהיה כישלון.

פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר נוסף שאף היה סגן נשיא המכון, מעוניין גם הוא להקטין את הצבא, אך גם הוא מודאג מכך שבעקבות זאת ישתלטו עליו אנשי ימין:

אני הולך לכיוון … יצירת צבא מילואים מקצועי. עם זאת ברצוני להציג … טיעונים המקשים על התפתחות זו … יש לחשוש שהמשרתים בו יהיו בעלי אידיאולוגיה הומוגנית יחסית … בל נשכח שאנו שולטים בעם זר. איזה סוג צבא אנחנו רוצים שישלוט בעם זר? איזה מן אנשים יהיו שם? … יש לוותר על הרומנטיקה של צבא מילואים שמורכב מבט"שים ומתעסוקות ומיחידות טנקים גדולות.

גם על קצה המזלג נקל לראות כיצד מנסים אנשי המכון להשפיע על צמרת צה"ל ולטעת בהם אמונות ועמדות שונות מתחום האידיאולוגיה והפוליטיקה. איך נכנה אחרת את הטענות כי הפעלת כוח מעבר לקו הירוק היא חסרת סיכוי ובעייתית מבחינת הלגיטימציה שלה (הימים, נזכיר, הם ימי שיא הטרור ומבצע 'חומת מגן')? כי הסרבנות היא תופעה מובנת? כי יש להיזהר בקידום מתנחלים? איך נבין אחרת את הדרישה של קרמניצר כי קציני צה"ל יציגו לדרג המדיני את הערכותיו הפוליטיות? ומה משמעות ההמלצה להקטין את צה"ל ולוותר על ייעודו כצבא לוחם (מבלי שהימין יתפוס בו מעמד מוביל, כמובן), אם לא עיסוק פוליטי מובהק? כל אלו עולים מן הפרוטוקולים הגלויים, אך ישנם מפגשים שלא תועדו, למשל הדיון ב'מוסר, אתיקה ומשפט בלחימה' משנת 2003, שבוודאי היה מעלה מטעמים "לא-פוליטיים" נוספים.

ישפוט הקורא האם הסוגיות, הדרישות והרעיונות שהעלו אנשי המכון בפני צמרת צה"ל אינם פוליטיים, ואם לא מדובר בנושאים שיש לעסוק בהם בדרג המדיני ועל הצבא להימנע מהם, בוודאי בעבודה מול מכון מדיניות פרטי. האם לא היו טוענים כך בדיוק גם אנשי המכון, לו היו הטענות המושמעות הפוכות ומגיעות מימין?

צה"ל ראוי לגינוי על כך שהרשה לראשיו להיחשף להטפה שכזו ממכון מדיניות פרטי, ומן הסתם זהו גם הרקע להפסקת שיתוף הפעולה, אך כאמור כאן אנו מתעניינים בשאלה מה בדיוק עושה המכון הישראלי לדמוקרטיה. התשובה, למי שאינו בעל אינטרס, לא נראית מסובכת במיוחד. השיא, בכל אופן, עוד לפנינו.

פורום צבא-חברה מתנתק

בהתאם לעמדותיו ה"לא-פוליטיות", תמך המכון הישראלי לדמוקרטיה בהתנתקות בלהט רב ועשה כמיטב יכולתו לקדמה. טרם ההתנתקות, הקימו המכון הפרטי לדמוקרטיה וצה"ל צוות מיוחד לעיסוק בהתנתקות, שחולק (כמיטב המסורת הצה"לית) לשלושה תתי-צוותים: האחד עסק ב"השפעת העימות המתמשך על עמדות הציבור הישראלי וההשלכות על מרחב הלגיטימציה הציבורית של צה"ל" ועמדה בראשו פרופ' תמר הרמן. השני נקרא "השפעת פעילות צה"ל בעימות על עמדות החברה הפלסטינית", ובראשותו עמד אפרים לביא. השלישי טיפל ב"ציפיות הציבור הישראלי מצה"ל במסגרת ההינתקות – ביצוע אקט מדיני שנוי במחלוקת בהיעדר קונצנזוס כולל", ועמדה בראשותו לא אחרת מאשר עו"ד טליה ששון – מחברת 'דו"ח המאחזים' המפורסם ובעבר מועמדת מטעם מר"צ לכנסת – והשתתף בו פרופ' מרדכי קרמניצר.

תוצר העבודה המאומצת היה מסמך משותף שיצא באפריל 2005, חתום על-ידי הקצינים המשתתפים ואנשי המכון, בשם "צבא וחברה בַעימות המוגבל". המסמך מהווה שיא בתהליך הפוליטיזציה שאותו הוביל המכון בצה"ל.

נייר העמדה מפליל הן את צה"ל והן את המכון: צה"ל דן בו בנושאים שאסור לצבא במדינה דמוקרטית לעסוק בהם, והמכון מקדיש עצמו לקידום הנושא הפוליטי ביותר שעמד אז על סדר היום. ועוד, בניגוד למסמכים אחרים, אין כאן אפילו עלה תאנה של נציג הימין או מראית עין של דיון, אלא המסמך מביע עמדה ברורה והמלצות לפעולה. יתר-על-כן, בניגוד למסמכים אחרים של המכון וצה"ל, מסמך ההתנתקות מסווג בסיווג צבאי ("מוגבל");

במילים אחרות, צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה כתבו יחד מסמך מסווג, אשר הוסתר לאחר מעשה ואינו נגיש לציבור.

בדיעבד, לאור תוכנו השערורייתי, הניסיון להסתיר את המסמך מובן למדי. ההתנתקות, מסתבר, לא השאירה את המכון ה"לא-פוליטי" ניטראלי.

"עיצוב תודעת הציבור"

בכל מדינה מתוקנת, מסמך העבודה שכתב צה"ל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה הופך לסקנדל רבתי.

כך, למשל, תחת הכותרת הכללית "יחסי צבא חברה במסגרת תהליך ההנתקות", בסעיף "מטרת עבודת הצוות", מגדיר המסמך שלושה ציבורים שונים באוכלוסיה הכללית: (1) אלו המקבלים את ההתנתקות; (2) המתנגדים החריפים; (3) המסתייגים (שעמדתם אינה בטוחה).

לגבי המסתייגים נכתב: "ציבור זה סומן על ידינו כיעד מרכזי לפעילות, שכן יתכן וניתן להשפיע על עמדתו ועל התנהגותו". הדיון השערורייתי בהשפעה על עמדות והתנהגות הציבור אינו מקרי. "עיצוב תודעת הציבור על ידי מערכת הסברה" הוא יעד מרכזי המוגדר בפירוש במסמך.

אם כן, כבר בפתיחה אנו מוצאים הגדרה של יעדים פוליטיים: חלוקת האוכלוסייה לפי יחסה לתכנית מדינית, וסימון של אחד מהם כיעד לפעילות של "עיצוב תודעה". המסמך ממשיך ומפרט בכל הנוגע ליעדי ואמצעי ההסברה, כולל חלוקת תפקידים לדרג הפוליטי:

תוכנית ההינתקות היא מהלך מדיני שהתקבל בהליך דמוקרטי מלא – ראוי שנקודה זו תועלה על-ידי אנשי חוק ומשפט (כגון שופטים בדימוס, אנשי מדע המדינה ואנשי ציבור)...לגבי הרציונאל העומד ביסוד תוכנית ההינתקות – צריך להציג רציונאל ברור לתוכנית. ראוי כי רציונאל זה יוצג על-ידי הדרג המדיני.

המסמך מציג לא רק פעולה פוליטית, אלא גם פרשנות פוליטית. כך מוצגת במסמך עמדת הנהגת יש"ע בנוגע למשאל עם, רעיון שהמסמך ה"לא-פוליטי" מתנגד לו נחרצות (כידוע, עבור ה"דמוקרטים" בישראל אין דבר יותר אנטי-דמוקרטי מאשר דמוקרטיה ישירה, המייתרת את כל מרכזי הכוח שהם מתחזקים):

הנהגת יש"ע מעוניינת בקיום משאל עם מחמת מספר טעמים:

משאל עם עשוי להביא לשינוי ההחלטה;
משאל עם יאפשר השהיית התהליך עד התמוססותו;
עצם קיום משאל עם ותוצאותיו, יכולים לאפשר שליטה טובה יותר בתגובות הציבור אותו הם מנהיגים ולמיתון עוצמת המאבק כנגד התוכנית.

העיסוק בפוליטיקה לא נפסק כאן. להלן העמדה המוצגת במסמך בנוגע לימין הטוען כנגד צה"ל שהפך לפוליטי:

עבר משקל הכובד של העירוב של צה"ל בדיון הפוליטי דווקא לגופי הימין. בעבר אלה לא רק שנתנו לצה"ל לגיטימציה מלאה, אלא אף זכו ליחס מועדף מן החיילים ומפקדיהם, ומשום כך, בין השאר, גינו כל מחאה פוליטית נגד צה"ל כלא לגיטימית. התובנה כי הלגיטימציה הפוליטית של צה"ל בימין היא תלוית דבר לא הייתה סוד נסתר.

בהערת שוליים לקטע נכתב:

על יחסי הגומלין החזקים בין צה"ל לבין קהילת המתנחלים בשטחים ראו למשל את חוות הדעת בנושא המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון, עמ' 265: "לולא היחס הסלחני של חיילי צה"ל לא היו המתנחלים מעזים לפעול כך. מעשה זה מעיד כי להבנת המתנחלים הפעילים בהקמת המאחזים, צה"ל אינו ממלא את תפקידו כאוכף חוק, שהם בעלי הבית האמיתיים במקום, שמי שיקום נגדם - יזכה לנחת זרועם בכוח.

כדאי לקרוא את שני הציטוטים שוב, משום שקשה להאמין שכך נכתב בחוברת שצה"ל חתום עליה.

ברור למדי שלא איש צבא כתב טענות שמאליות-רדיקליות שכאלו (אפשר אולי לנחש שהן מבית היוצר של טליה ששון). צה"ל כמובן אשם ששיתף פעולה עם הוקעתו כארגון פוליטי ימני שעושה איפה ואיפה, אך החדרת הטענות הללו לצה"ל במסגרת פורום צבא-חברה, בחוברת סודית, היתה נחשבת במקומות אחרים, מתוקנים קצת יותר מאשר הנורמות שמציג המכון הישראלי לדמוקרטיה, להרבה יותר מסתם "פוליטית". ונזכיר כי הדברים הללו מופיעים בחוברת שאיננה מציגה דיון פלורליסטי, אלא דעה שגובשה בצוותי החשיבה שבנה המכון.

הזיכרון ההיסטורי

עוד נקבע במסמך: "כיוון שהאחריות ליישום התוכנית היא ממלכתית יש לפעול הן בתוך הצבא והן בחברה, במגוון של ערוצים לקידום יישומה". אם כן, מכון מדיניות פרטי קורא לפעולה, הן בחברה והן בצבא, כדי לקדם יישום של תכנית מדינית מובהקת. יתר-על-כן, כותבי המסמך מקדישים שיקול דעת רב לנושא "עיצוב התודעה" הקולקטיבית ההיסטורית שתיצור תכנית ההתנתקות. הם מעוניינים לעצב תודעה זו מתוך הסתכלות קדימה:

השאלה "הגדולה" בהקשר של התקשורת במהלך ההינתקות, היא מה אנו רוצים שיהיה הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מפינוי הישובים ותפקידו של צה"ל במסגרתו. להבנתנו, האסטרטגיה התקשורתית במהלך פינוי הישובים צריכה, בין היתר, לסייע לעצב את התודעה הישראלית הציבורית (והצבאית) גם בזיקה ל"יום שאחרי".

כל זה, אלא מה, "לא-פוליטי". וכך גם הדעה ה"לא-פוליטית" המעניינת הבאה:

הן בימין והן בשמאל, לא כל שכן במרכז הפוליטי, לא נעלמה הגישה שעמדה בבסיס תהליך אוסלו, כי רק הסדר מדיני, יבטיח, בטווח הארוך, שלום וביטחון לישראל ולתושביה.

שערורייה פורתא

הדוגמאות בחוברת עוד רבות. קל לראות עד כמה החוברת פוליטית ומוטה מבחינת תוכנה. נזכיר שוב, הנושא הוא תכנית מדינית מובהקת, שהיתה שנויה במחלוקת פוליטית חריפה.

החוברת הוצגה בכנס שערך המכון בהרצליה יחד עם המטכ"ל, שהמסמך האמור היווה לו מעין סיכום-מראש.

בשלב מסוים קרא אחד מן המוזמנים חלק מן המובאות המצוטטות לעיל והביע מחאה נמרצת על הפוליטיזציה של צה"ל הנשקפת מהן. בסוף דבריו פנה לרמטכ"ל ושאל אותו בפומבי: האם החוברת משקפת את עמדת צה"ל? בעקבות הדברים קמה מהומה, והרמטכ"ל הודיע שלא היה מודע לתוכן המסמך (שקציניו חתומים עליו), וכי המסמך איננו מייצג את עמדת הצבא. למען הסר ספק אף הוצאה על כך הודעה מפורשת לעיתונות:

מדובר במסמך שנכתב כחלק מעבודת הכנה וכבסיס לדיונים בכנס בנושא 'צבא-חברה בעימות המוגבל', שקיים צה"ל בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה. המסמך, שנכתב על ידי צוות בראשות עו"ד טליה ששון, אינו מסמך צבאי ואינו מהווה את דעת הצבא – אלא שימש כאמור כבסיס לדיונים.

ברור כי לולא המהומה שקמה, היה המכון משיג את מטרותיו: מסמך צה"לי גדוש בהצהרות פוליטיות, שבו מגבה צה"ל את טענות השמאל המדיני, ובונה תכנית פעולה שלמה (ו-"לא-פוליטית", כמובן) לעיצוב התודעה הציבורית ההיסטורית בצל תכנית ההתנתקות. עצם העובדה שהמסמך נגנז (לאחר ששימש כ"בסיס לדיונים") והצבא התנער ממנו נחרצות, מעידה כאלף עדים על הטייתו החמורה והפוליטיזציה העמוקה הנשקפת ממנו. נציין גם כי לאחר מכן הקשר (לפחות הגלוי) בין המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל דשדש עד שהופסק.

ניסוי מחשבה קצר

מכיוון שאנו בוטחים ביושרו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ננסה לנחש מה היתה עמדתו לו היה ארגון חוץ-פרלמנטרי פרטי אחר מעורב בסתר בעיצוב תפיסות ודרכי הפעולה של צמרת הצבא, לפיהן היה מביא את הצבא להביע עמדות כגון החובה לערוך משאל עם בנוגע להתנתקות, או כי על הצבא להבהיר למדינאים שהתכנית מסוכנת, או כי יש לעצב את תודעת העם ההיסטורית שמדובר באסון רבתי, או שיש לזהות מגזרים לא משוכנעים כדי לשכנעם להתנגד לתכנית.

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מסביר שמדובר בסך-הכל בתופעה "לא-פוליטית" ומבורכת מבחינה "דמוקרטית"?

המקרה הבא עשוי לסייע לפתרון השאלה.

כאשר מחו אנשי המילואים אחרי מלחמת לבנון השניה ודרשו מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להתפטר, תוך שהם מבטיחים להמשיך לשרת ולהילחם בכל תנאי וללא סייג, יצא נשיא המכון ד"ר אריק כרמון בנחרצות להגנת אולמרט תוך שהוא קורא למכתב המילואימניקים: "תופעה מסוכנת וחסרת אחריות המאיצה את הפוליטיזציה בארגון שהרחקתו מהפוליטיקה חייבת להיות מוחלטת".

אלו הן, אם כן, הגדרותיו של כרמון: פוליטיזציה של הצבא בפורום סודי המורכב מאנשי מר"צ של המכון בזמן תכנית ההתנתקות? דמוקרטיה א-פוליטית במיטבה; מחאה אזרחית של חיילי מילואים נאמנים נגד ראש הממשלה שכרמון תומך בו? אנטי-דמוקרטיה פוליטית מסוכנת.

אולי כעת ברור יותר מהו הגיון הדברים שלפיהם מגדיר המכון את פעילותו כלא-פוליטית.

תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה:

הטענה מחזקת את תגובתנו כי המכון הינו גוף לא פוליטי ולא מפלגתי!
צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים!!!

הפרסום המדובר הינו סיכום של מפגש שנעשה לפני ההינתקות עם ראשי הצבא בראשות סגן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ.

התכנים המוזכרים בו הינם תכנים שהועלו לדיון על-ידי ולבקשת נציגי הצבא בעקבות החלטת הממשלה על ההינתקות.

הדיון המוזכר הינו אחד מתוך כמה שהתקיימו במסגרת פרויקט "צבא חברה" במהלך השנים במסגרתו המכון מהווה פלטפורמה לבכירי הצבא לקיום דיונים בהשתתפות אנשי אקדמיה, אנשי שטח ועוד, כדוגמת דיון על העברת בסיסי צה"ל לנגב, שילוב נשים בצבא ועוד.

כאמור, צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים.

http://mida.org.il/?p=10768
.
.
המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה''ל...עוד ארגון חתרני מבית היוצר של הקרן לישראל חדשה (NIF) (*)

https://www.facebook.com/notes/%D7%A9%D7%97%D7%A3-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%9C%D7%90-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A6%D7%94%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%AA%D7%A8%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6/10151598184284378

https://rotter.net/forum/gil/26725.shtml#11

תגוביות:

1.המכון לדמוחארטה הוא אירגון שמאלני והתגובה שלהם משעשעת.

2.תחקיר זה מגלה הכל על המכון הזה: הון שלטון וקשרי המכון / איילת פישביין

המכון הישראלי לדמוקרטיה הצליח בשנים האחרונות לרכוש לעצמו מעמד מיוחד בישראל. הוא מוצג כמכון מחקר מוביל בדעת הקהל וכגורם רב השפעה על הכנסת והממשל בישראל. רק מעטים יודעים כיצד הוא פועל, על האינטרסים העומדים מאחוריו, ובכלל - על פעילותו הבעייתית והעדפתו המוגזמת על-ידי גורמים בכנסת ובמשרד ראש הממשלה.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מוחזק על-ידי מיליארדר יהודי אמריקני, ברנרד מרכוס, חבר מועצת המנהלים של חברת "צ'ויס-פויט" - הסוחרת במודיעין אזרחי. למכון יש נגישות למידע בצה"ל, במשרדי ממשלה, בכנסת, ובמשטרה. מטרתו המוצהרת של מייסדו היא לחולל "רפורמה פוליטית בישראל".

כדי לממש את המטרה המכון לדמוקרטיה שוכר המכון אישים בכירים מן האקדמיה, חלק ניכר מהם משפטנים. כך למשל, בשנת הכספים החולפת הגיעה עלות שכרו של נשיא המכון, ד"ר אריה כרמון, ל- 1,408,287 שקל, כולל מכונית צמודה, שהועמדה לרשותו מאמצע השנה. פרופ' מרדכי קרמניצר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, קיבל מהמכון בשנה החולפת שכר בעלות של 424,474 שקל. קרמניצר קיבל שכר גבוה גם בשנים קודמות.

עם הפרופסורים שקיבלו בשנים האחרונות שכר מהמכון נמנים: פרופ' רות גביזון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית: 437,110 שקל, פרופ' דוד נחמיאס, בעבר מהאוניברסיטה העברית וכיום מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה: 532,354 שקל, פרופ' אשר אריאן מאוניברסיטת חיפה: 432,375 שקל. בשנת 2004 שילם המכון משכורת שנתית גם לדן מרידור, בעבר ח"כ ושר משפטים, בעלות של 404,374 שקל .

"האח הגדול" האמריקני

ברנרד מרכוס, היו"ר הבינלאומי, המייסד והתורם העיקרי של המכון לדמוקרטיה, הוא מבעלי "הום דיפו" ודוגל בכלכלת שוק קיצונית. הוא נמנה עם חבר מנהלי obt - חברת מודיעין אזרחי גדולה ומבוססת שהתמזגה ב- 2000 עם "צ'ויס פוינט". יחד הפכו לחברה הגדולה ביותר בארה"ב בתחום המודיעין האזרחי.

"צ'ויס פוינט" סוחרת במידע על חברות מסחריות, פושטי רגל, עבריינים, וכן בנתונים אישיים של אזרחים במדינות שונות, כולל ישראל. בעיתונות האמריקנית היא כונתה לא אחת: "עינו הפקוחה של האח הגדול", ברוח הסיוט של ג'ורג' אורוול.

במהלך הבחירות לנשיאות "צ'ויס-פוינט" סיפקה למטה בוש רשימת נתונים על עשרות אלפי אזרחים אמריקנים שהצבעתם פסולה בגלל היותם עבריינים, רובם תומכי המפלגה הדמוקרטית. בכך סייעה לו לזכות בבחירות. לאחר הבחירות קנה משרד המשפטים של ממשל בוש מ"צ'ויס-פוינט" מידע על מהגרים לא חוקיים ב- 67 מיליון דולר.

ידידו של מרכוס הוא ג'ורג' שולץ, יו"ר של כבוד במכון לדמוקרטיה, ששימש כשר חוץ ומזכיר המדינה האמריקני. אבל יותר מכל הוא מזוהה עם תאגיד הבנייה, הנשק והנפט "בכטל" - חברה פרטית של המילארדר האמריקני ריילי בכטל, שבה שולץ כיהן כנשיא. ריילי בכטל מונה על-ידי בוש כחבר בוועדת היצוא, שמטרתה לייעץ לנשיא כיצד לייצר שווקים לחברות אמריקניות בחו"ל, ואחרי המלחמה, זכה תאגיד "בכטל" בחוזה ענקי של 680 מיליון דולר לבניית הפרויקטים הגדולים בעירק: נמלים ימיים, נמלי תעופה, טיהור מים ומפעלי חשמל.

"מרכוס רוצה למקד מאמץ על רפורמה פוליטית"

מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991. הוא מימן את בניין המכון הממוקם בשכונת היוקרה טלביה בעלות משוערת של 5 מיליון דולר. מאז ההקמה הוא התורם בעיקרי של המכון, באמצעות "אגודת ידידים" בארה"ב שהוא עומד בראשה.

האגודה הוקמה בעקבות חששות שהביעו מרכוס ושולץ, שמא העובדה שלמכון יש מממן עיקרי אחד, תיפגע בתדמיתו הדמוקרטית. שניהם דחקו במנהל כרמון לגייס יותר כסף מבעלי הון בישראל, אבל הוא לא הצליח ועד היום רוב התקציב בא מארה"ב. באחת הישיבות דיווח כרמון: "המכון היום מנוהל על-ידי מי שהקים אותו והשאלה שהוא שואל היא 'מה קורה אחרי'. בהמשך הודיע ש"מרכוס התחייב כל שנה לקחת על עצמו לפחות 40% מהתקציב ובמידה שהמכון לא יצליח לגייס את ה- 60% הנותרים - הוא התחייב להשלים".

אחד הרעיונות ליצור חיץ בין מרכוס למכון היה להקים קרן של 50 מיליון מיליון דולר, שפירותיה יזינו את התקציב השנתי של המכון המגיע למעט יותר מ - 5 מיליון דולר בשנה.

מבראשית, מרכוס עמד על כך שהמכון לדמוקרטיה יתמקד בתוכנית ל"רפורמה פוליטית בישראל". כך למשל, כאשר אוניברסיטת תל אביב רצתה להפעיל עם המכון לדמוקרטיה תוכנית הקשורה לעם היהודי, מרכוס התנגד וכרמון נאלץ לסגת. הוא דיווח על כך להנהלה ונימק: "בשל העובדה שברנרד מרכוס הסכים להיות יו"ר afidi ומשום שהוא רוצה למקד את המאמץ על רפורמה פוליטית".

אולמרט-טורבוביץ-ברק והרפורמה הפוליטית ש- "מרכוס רוצה"

הקשר של אולמרט למכון לדמוקרטיה עובר דרך עו"ד יורם טורבוביץ, ראש הסגל של לשכת אולמרט, ששימש כחבר הוועד המנהל של המכון עד אמצע שנת 2005 ומופיע עד היום ברשימת חברי עמותת המכון.

טורבוביץ הוא גם החוט המקשר בין אולמרט, אהוד ברק והרעיון לחולל שינוי מרחיק לכת בשיטת הממשל בישראל. הרעיון החל לקרום עור וגידים לאחר בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה ב- 1999. עו"ד יורם טורבוביץ מונה אז על-ידי ברק ומנכ"ל משרדו יוסי קוצ'יק, לעמוד בראש ועדה לביצוע רפורמה במבנה פעולות הממשלה ומשרדי הממשלה השונים.

המכון קיים מעקב אחרי בחירות 1999 באמצעות פרופ' אשר אריאן, והכין תוכניות עבודה לממשלת ברק ל"100 הימים הראשונים". כרמון דיווח אז לאסיפה הכללית, כי פרופ' דוד נחמיאס, ממקבלי השכר במכון, החל לעבד יחד עם לשכת ראש הממשלה למען גיבוש "רפורמה בשרות הציבורי"; וכי איש מכון נוסף, פרופ' ידידיה שטרן, התבקש על-ידי הנהלת הקואליציה לשבת בראש ועדה "שתבדוק דרכים להשלים את חוקי היסוד במדינת ישראל".

המעורבות הגלויה בפוליטיקה הרתיעה באותו זמן חלק מחברי המכון, אלוף רפאל ורדי, שמונה על-ידי ברק לעמוד בראש ועדה לבדיקת רשות השידור "אני הייתי מאוד נזהר מפעילות פומבית פוליטית בתקופה הזאת - לא לעסוק בדברים, אשר יגרמו למישהו לחשוב שאנחנו מעורבים באיזשהי צורה, או מנסים להתערב לטובת איזשהו צד". טורבוביץ הסכים אתו, "ברור שיש לנו סכנה של שיוך למפלגות שמאל בהיותנו מצויירים כיפי נפש".

בהמשך ביקר ורדי את הקמפיין של המכון לדמוקרטיה למען ביטול הבחירה הישירה "אחד הגופים עלול לראות בכך נקיטת עמדה פוליטית", טען. כרמון השיב לו: "כל מה שאנחנו עושים זו עמדה פוליטית".

קשר הפרופסורים

חותמי "מודעת הפרופסורים" - שיצאו נגד מבקר המדינה במסגרת קמפיין מאורגן שנועד להחליק את חטאיו של אולמרט - קשורים לאולמרט ול"קדימה" ברשת של נאמנויות ואינטרסים:

פרופ' אמנון רובינשטיין הוא משפטן, נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה - מוסד אקדמי פרטי, שהוקם על-ידי חבר קרוב וותיק - פרופ' אוריאל רייכמן, מייסד המרכז הבינתחומי. רייכמן, שהוצג בימים האחרונים על-ידי אולמרט כאחד מ'מבשלי' שינוי שיטת הממשל בישראל, הצטרף ל"קדימה" וקיבל הבטחה מאריאל שרון לקבל את תיק החינוך. אבל כשאולמרט נתן את התיק ל"עבודה" הוא פרש מהכנסת. אנשי "קדימה" טענו אז שהוא רוצה את תיק המשפטים. רובינשטיין, כך פרסם העיתונאי אמנון אברמוביץ, הוא מועמדו של אולמרט לנשיאות. אולמרט גם הציע לרובינשטיין לעמוד בראש ועדת הבדיקה הממשלתית למלחמת לבנון השנייה, תפקיד שרובינשטיין העדיף לא לקבל. רובינשטיין עומד בראש ועדה בין-משרדית לגיבוש מדיניות ההגירה בישראל, שהגישה את מסקנות הביניים שלה לאולמרט בפברואר השנה.

פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מקורבת לאמנון רובינשטיין ונמצאת אתו בוועדה הבין-משרדית לגיבוש מדיניות ההגירה. כמו כן היא חברת הוועד המנהל של המכון לדמוקרטיה. זילברשץ פרצה לתודעה הציבורית כשהגנה על בכיר בבר-אילן שהורשע בהטרדה מינית וצוטטה במוסף הארץ באומרה: "אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אומנם לא גרייס קלי אבל אני נראית לא רע לגילי ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי".

פרופ' שלמה אבינרי, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית - נחשב לאיש שמאל מובהק, אבל עשה הסבה מקצועית ל"קדימה". הוא צידד בשרון ובפינוי גוש קטיף וכשהוקמה "קדימה" הוא פרסם מאמר תמיכה במפלגה. אבינרי מרצה במרכז הבנתחומי בהרצליה וחבר בוועדת ההגירה בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין.

פרופ' יואב דותן, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, הוא הדמות החיוורת ביותר מבין חמשת החותמים. דותן התנגד לוועדת חקירה ממלכתית למלחמת לבנון השנייה והוא משתתף בפרויקט הדגל של המכון לדמוקרטיה: "חוקה בהסכמה".

אריק כרמון, שהתחזה לפרופסור, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כרמון הינו גיסו של רייכמן - איש "קדימה". בעמותת המכון חברים שניים מאנשיו הקרובים של אולמרט: יורם טרובוביץ, ראש סגל לשכת אולמרט, ועו"ד יהודה רווה, המלווה את אולמרט עוד מימי היותו ראש עיריית ירושלים.

מידע על צה"ל

ב- 2001 התחיל המכון לדמוקרטיה לקיים מפגשים עם צה"ל בהם השתתפו הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, חמישה אלופים, ושמונה תתי-אלוף וכן מג"דים, ומח"טים במילואים. הנושאים שנדונו היו שירות של נשים בצבא, כבוד האדם בצבא, ושירות המילואים. כמו כן הועלו נושאים אסטרטגיים מובהקים כגון, האם הצבא הוא צבא העם או שהולכים לכיוון של צבא מקצועי וההיבטים הכלכליים". בסוף כל מפגש הופקה חוברת.

אריק כרמון דיווח לאסיפה הכללית של המכון על המפגשים ועל "מספרים די קשים" הנוגעים לשיעורי הגיוס לצה"ל: "אנחנו מגיעים למצב שבו רק חמישים אחוז משכבת הגיל מתגייסת, שליש משכבת הגיל הולכת ליחידות קרביות".

ב- 2005 - מפגשי המכון עם צה"ל התחדשו במסגרת פרויקט "צבא-חברה". פרופ' ברוך נבו, העומד בראש הפרויקט, דיווח לאסיפה הכללית על הקשיים: "קושי אחד הוא התלות ביחסים אישיים מאחר שאין הסכם כתוב בין המכון לבין הצבא. הדברים מתנהלים על בסיס יחסים אישיים ומסורת של יחסי אמון שנבנו בין אריק לבין הרמטכ"לים ואלופי הפיקוד שלהם. קושי נוסף כרוך ברגישות צה"ל לנושאים שונים. רשימת המשתתפים האורחים מוגשת לחוות דעת הצבא לפני כל כנס. ייתכן מצב שהצבא יפסול השתתפות אחד האזרחים. המכון חייב להיות רגיש ביותר ולהסכים לפשרות בנושאים שונים על-מנת לשמור על דיאלוג פתוח וכן".

תקשורת מגויסת

המכון לדמוקרטיה מבצר את מעמדו באמצעות הפגשת אנשי הון ושלטון בכנס קיסריה שמכניס לקופתו מאות אלפי דולרים בשנה. יו"ר הוועד המנהל הוא אלי הורוביץ, יו"ר טבע, וחבר בולט הוא איש העסקים אהרן דוברת.

הביטאון "העין השביעית" הוא אמצעי נוסף. העורך הוא איש הארץ עוזי בנזימן. העיתונאי נחום ברנע "מידיעות אחרונות" הוא אחד הכותבים הקבועים. ולא בחינם, כמובן. מספר המנויים על הביטאון אינו עולה על כמה מאות והוא מתקיים מתרומות. באחד הדיונים של הנהלת המכון הועלתה שאלת כדאיותו והוחלט להמשיך בשל חשיבותו ביצירת קשר לתקשורת. המכון הזמין ב- 2001 מעיתונאי הארץ יאיר שלג נייר עמדה על "המשמעות הפוליטית של פינוי יישובים", אבל הוחלט לא לפרסמו. בנוסף מפרסם המכון את עצמו באתרי האינטרנט Ynet ו- walla.

אישים המוערכים על-ידי המכון קיבלו את אות הדמוקרטיה, כאשר אמות המידה שנקבעו לבחירת הזוכה הן: "תרומתו של המועמד לביצור ערכי הדמוקרטיה בעולם, או בארצו". הזוכה הראשון היה ג'ורג' שולץ ואילו הזוכה השני היה אדוארד שוורנאדזה, לשעבר נשיא גרוזיה, שקיים שלטון יחיד ושנוא בגרוזיה, הודח וברח מארצו לאחר שהואשם בזיוף בחירות. אירוע הענקת האות לשוורנדזה הכניס למכון לדמוקרטיה 100 אלף דולר ורק אחד מחברי המכון, כך עולה מהפרוטוקולים, אלוף (מיל.) רפאל ורדי, חשב שהנבחר הוא "אישיות בעייתית".

המונופוליסט כקרבן

ניירות העמדה של המכון לדמוקרטיה מקדמים אידיאולוגיה של טיפוח ההון. כך למשל הכין המכון נייר עמדה בשם "המונופוליסט כקרבן", שבא "להגן על זכויותיהם של מונופוליסטים מכוחה העדיף של המדינה".

נייר עמדה אחר שהוכן על-ידי המכון הוא "הצעה לארגון מחדש של מערכת החינוך הציבורית בישראל" של רונית תירוש ופרופסור ויקטור לביא שהציע לרסק את מערכת החינוך הממלכתית הישראלית ובמקומה להקים מינהלים אזוריים בשליטת הרשויות המקומיות. נייר עמדה זה היה הבסיס למסקנות ועדת דוברת שבראשה עמד איש העסקים שלמה דוברת, בנו של חבר הוועד המנהל של המכון לדמוקרטיה, אהרן דברת.

המכון הפיק עבור מי שהיה יו"ר ועדת כספים בכנסת וכיום שר האוצר, אברהם הירשזון, נייר עמדה לרפורמה בשוק ההון שהוצג בכנס קיסריה ב- 2004 כאלטרנטיבה להמלצות ועדת בכר.

התועלת שבשחיתות

ב"מודעת הפרופסורים" המוקיעה את מבקר המדינה ואת יועצו לענייני שחיתות, על שהם עלולים, כביכול, "לשתק את התנהלותו של ראש הממשלה הנבחר", מהדהדת תפישה שפותחה ב"מחקר" שנערך במכון לדמוקרטיה על-ידי דורון נבות ועו"ד נאוה בן-אור, בהדרכתו של פרופ' מרדכי קרמניצר, שהוא כאמור לעיל, אחד ממקבלי המשכורות הגבוהות במכון לדמוקרטיה.

בראיון המופיע באתר המכון טוען נבות ש"לא בטוח שיש עלייה בשחיתות, אלא שהכיסוי התקשורתי והעיסוק הציבורי בתופעה גברו". נבות מדגיש "שקיימים חוקרים ומשפטנים שטוענים שלא בהכרח ולא בכל מצב השחיתות פוגעת בדמוקרטיה. יש המדגישים את התועלת בשחיתות מבחינה כלכלית ויש המדגישים את התרומה שעשויה להיות לה מבחינת הדמוקרטיה. אבל בפועל הטענות האלה נכונות רק אם משווים את השחיתות למצב גרוע יותר כמו סיאוב שלטוני מוחלט, שרירותי או אימפוטנטי לגמרי".

בהמשך מפתח נבות את התפישה ש"שחיתות היא לא בהכרח מחלה ממארת והיא לא בהכרח אישהו שד שנמצא כל הזמן בכל מקום"; וכי "שחיתות היא לא בהכרח הרסנית במובן שמקובל לטעון כלפיה. אם אינה מתרחשת בממדים כפי שהיתה בזאיר למשל, או בארגנטינה בשנים מסוימות, הרי שהיא פשוט פוגעת ברווחת התושבים ובאיכות חייהם, אבל היא לא בהכרח ממוטטת את המדינה והחברה".

חוקה בהחדרה

המכון לדמוקרטיה מקדם בהשקעה של מיליונים את כתיבת "חוקה בהסכמה", והעמיד לרשות ועדת חוקה חוק ומשפט תקציבים לקידום הנושא. ב"חוקה בהסכמה" ניתן דגש על זכויות העשירים ונראה שפחות על זכויות חברתיות כגון: הזכות לחינוך, לבריאות לפנסיה וכד'. המכון מחדיר את "חוקה בהסכמה" למערכת החינוך כנושא לתלמידים הנבחנים בבגרות בהיקף של 5 יחידות וזאת באמצעות "מטה שנהר קרמניצר" של משרד החינוך, שהוקם על-ידי אמנון רובינשטיין בהיותו שר חינוך. רובינשטיין אף 'זכה' לביקורת מבקר המדינה על מינויים לא תקינים במטה זה. פרופ' עליזה שנהר ופרופ' מרדכי קרמניצר הם חברי עמותת המכון לדמוקרטיה. שנהר כתבה עבור משרד החינוך את נייר העמדה בנושא יהדות ואילו קרמניצר את נייר העמדה בנושא אזרחות.

תגובות

תגובת המכון לדמוקרטיה:

"פעולות המכון נגזרות מסדר היום שלו, משיקולים מקצועיים. כשהמטרות העומדות לנגד עיניו הן שיפור הדמוקרטיה והשיח הציבורי בישראל. לא התקבלה תמורה כספית עבור פעולת אלה, להיפך, המכון משקיע משאבים לטובת הדמוקרטיה בישראל.

המכון מבצע מחקרים, כנסים, ימי-עיון ומעלה הצעות, במסגרתם אנו משתפים פעולה עם מוסדות רבים כגון בנק ישראל, משרד האוצר, צה"ל חברי כנסת, שרים, אוניברסיטאות ועוד. המכון אינו מקבל עבורם תמורה כספית. יתרה מכך, חשוב להדגיש כי אין מדובר במתן שירותים עבור המשתתפים, אלא בתוצרים שהמכון מפיק והם מיועדים לשימוש נרחב, מתוך כוונה לשפר את הדמוקרטיה הישראלית".

לשכת ראש הממשלה:

"המכון לדמוקרטיה לא ביצע כל עבודה עבור הממשלה, לרבות לשכת ראש הממשלה".

דובר הכנסת גיורא פורדס:

"ניירות העמדה והשרותים שניתנו על-ידי המכון לוועדות הכנסת, לא עברו ועדת מכרזים והכנסת לא שילמה עבורם".

משרד החינוך:

"מטה קרמניצר-שנהר מטמיע את דוחות המטה באמצעות פעילות משותפת עם הארגונים - האגודה לזכויות האזרח, מרכז רבין לשלום, יסודות, מרחבים, המכון הישראלי לדמוקרטיה. בהתייחס לתוכנית 'חוקה בהסכמה' הרי שזו מהווה אחד מנושאי המטה אשר עוסקים בתחום הדמוקרטיה במדינת ישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית".

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

לעיון האשכול:

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה דמוקרטי?

https://rotter.net/forum/gil/19930.shtml

3.עוד ארגון חתרני מבית היוצר של הקרן לישראל חדשה (NIF).

4.הכותב רן ברץ הנו אחד משני חושפי הקרן לישראל חדשה כבר בשנת 2003
בתגובה להודעה מספר 3

לצערי אין לי את החוברת המקורית, שבה מצורפים גם המסמכים הרלבנטיים.

דו"ח ראשוני - 'הקרן החדשה לישראל' מאת: משה איפרגן ורן ברץ

נכתב עבור העיתונאי דויד בדין

ראשי פרקים

הקדמה עמ' 2

חומר הגלם עמ' 5

ממצאים עיקריים עמ' 6

עדויות עמ' 7

אסטרטגיית הפעולה של הקרן

א. ארגון ואופן פעולה עמ' 11

דוגמא: מאבק האמהות החד הוריות עמ' 14

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית עמ' 16

מאבק הקרקעות עמ' 17

מאבק הסרבנים עמ' 19

פלורליזם דתי עמ' 20

בית המשפט העליון עמ' 21

חרדים ועיירות פיתוח עמ' 22

ועדת אור עמ' 22

מספר עובדות נוספות עמ' 23

המלצות עמ' 24

רשימת המסמכים המצורפים עמ' 25

הקדמה

שוו בנפשכם ארגון לא נבחר, אשר אינו מזוהה כארגון פוליטי, אשר מפעיל כמעט את כל המחאות החברתיות, המארגן ומנהל מאות עמותות וארגונים, המממן כמעט את כל הכנסים, המייעץ לכל הגופים, המפעיל כמעט את כל ההפגנות, בקיצור, קובע כמעט את כל המהלכים של השמאל בישראל.

נשמע דמיוני?

לא ולא.

v ארבע אמהות

v מאבק האדמות של הערבים בישראל (כולל פסק דין קציר בעניין קעדאן)

v מאבק הדיור וקרקעות הקיבוצים והמושבים של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'

v הקמת ועדת אור וההשתתפות המכריעה של ארגון עדאללה

v תנועת הסרבנים ושיתופה עם גוש שלום

v ויקי כנפו ומאבק האמהות החד הוריות

v נשות הכותל

v מאבק החילוניים בדתיים (עמותת עם חופשי)

v מאבק הסטודנטים בתקופת נתניהו כראש ממשלה

v הבג"צים של התנועה לאיכות השלטון

v המחקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה

v המסקנות של מרכז אדווה

v מחאת הבדואים

v מאבק למען חרם על מוצרים מיש"ע

v מאבק למען נישואים חופשיים מכל הסוגים

v גיור רפורמי

v המלחמה של החברה להגנת הטבע וארגונים ירוקים בפיתוח יהודי בנגב ובגליל

v מימון פרויקטים להכרה בזכות השיבה הפלשתינית

וזוהי רק רשימה חלקית.

כל המאבקים הללו, כפי שיעידו העובדות שיוצגו להלן, מנוהלים ונשלטים על ידי 'ארגון-על' יחיד, ארגון שחדר כמעט לכל ארגוני המחאה הלא נבחרים בישראל (חלק מהם אף הקים בעצמו) והפך ל'מניפולאטור-העל' המתזמן את פעילותם והקובע את מהלכיהם.

עצם הפעילות של עמותות, אגודות, ארגונים ותנועות הוא כמובן לגיטימי במסגרת דמוקרטית. אלא שמרגע שכל אלה הופכים לכלי משחק בידיו של שחקן-על, שאינו חייב בדין וחשבון (הוא אפילו אינו רשום בארץ אלא בארה"ב), מרגע שהמחאות, ההפגנות, הפניות לבג"ץ, המחקרים, הפרסומים והדרישות מן הכנסת והממשלה הופכים לרשת מסועפת ומתוחכמת של תעמולה פוליטית בלתי פוסקת, תעמולה אשר אינה מודה בשאיפות הפוליטיות המניעות אותה, יורדת הלגיטימיות לטמיון.

במידה שבה נותן השלטון בארץ למערכת שכזו להתנהל באין מפריע, הוא פוגע בכללי המשחק הדמוקרטיים בארץ ישראל. הוא מעניק לכוח פוליטי מוסווה להשפיע מבלי להיבחר, מבלי לתת דין וחשבון ציבורי, מבלי לשאת באחריות ותוך גניבת דעת הציבור על ידי הסתרת כוונותיו האמיתיות. אסור לשלטון לשתף פעולה על ידי העלמת עין מתופעה זו.

במיוחד חורה הדבר כאשר מדובר בארגון שמטרותיו מזוהות עם השמאל הקיצוני ביותר. זאת משום שברור, הן לציבור והן לארגון עצמו, כי לעולם לא יוכל להוות כוח פוליטי משמעותי בקרב היהודים במדינת ישראל. אלא שדווקא משום כך בחר הארגון להשתמש בדרכים לא כשרות להשגת מטרותיו. ודווקא משום כך יש להתייחס אליו בכובד ראש ולא להקל ראש בחשיבותו או הישגיו.

הארגון האמור הוא הקרן החדשה לישראל.

מסמך זה מנסה להוכיח שתי נקודות מרכזיות. האחת היא כי הקרן היא ארגון בעל מטרות פוליטיות, מטרות שכללי המשחק הדמוקרטיים מחייבים להעמידן באופן ברור להכרעת הבוחר לשם קידומן. השנייה היא כי מטרותיו של הארגון מנוגדות לחלוטין לכל המטרות שלשמן הוקמה התנועה הציונית ומדינת ישראל, כלומר, כי מדובר בארגון פוסט-ציוני.

הקרן החדשה לישראל חולשת (מבלי להיות מוכרת) על מה שנתפש בציבור כפעילות ספונטאנית, התנדבותית, אותנטית.

בשל מסך העלטה הפרוש על פעילותה, מסוגלת הקרן לייצר דעת קהל המשרתת את מטרותיה. אדם הנחשף יום-יום לשטיפת מוח מתמדת, מבלי שידע כי מדובר למעשה בתעמולה פוליטית ומבלי יכולת להתגונן, מושפע ממנה בהכרח ובלי דעת. הוא סבור כי לפניו מציאות, אולם למעשה הקרן החדשה לישראל היא גם המפיקה, גם הבמאית וגם התסריטאית, ולפניו לא פחות מאשר הצגה מסוכנת.

את הבמאי ואת ההצגה יש לחשוף ולהשכיל להתגונן מפניהם. העובדה שהקרן החדשה לישראל תומכת במאות עמותות העוסקות בזכויות אדם ודמוקרטיה מסתירה את העובדה העקרונית: הקרן החדשה לישראל היא עצמה אחת הסכנות הגדולות לדמוקרטיה בישראל.

הקרן החדשה נמנעת בכל מחיר מלחשוף את שאיפותיה הפוליטיות, שכן אז תהיה חסרת השפעה, בדומה לשאר המפלגות המזדהות עם שמאל קיצוני. שאיפתה של הקרן היא להשפיע על הפוליטיקה הישראלית ככוח חיצוני אשר אינו חייב לתת דין וחשבון על מטרותיו הפוליטיות, כוח לא שקוף, מוסווה, מוסתר, אמורפי, כוח המסוגל להשפיע על דעת הקהל מבלי להיחשף.

חוסר הלגיטימיות של פעילות הקרן מתבטא לא רק בקידום מטרות פוליטיות מבלי להזדהות ככוח פוליטי (עניין חמור כשלעצמו), או בהצבת מטרות פוסט-ציוניות הוא מתבטא גם בשקר ובהטעיה של הציבור הרחב, שהפעילות האמיתית מוסתרת ממנו, בשקר ובהטעיית התורמים, אשר לרוב אינם מודעים למטרה שתרומתם משרתת בפועל, בשקר ובהטעיית המדינה והממשלה לצורך תיקצוב, ואפילו לעיתים בשקר ובהטעיית חלק מן הארגונים הפועלים בחסות הקרן עצמה, שכן הם לא תמיד שותפים למטרות הקרן. על רשת שקרים זו להיחשף!

כאן מוצג מחקר ראשוני בקווים כלליים, היכולים להוות צעד ראשון לחשיפתה הציבורית המלאה של הקרן החדשה לישראל.

חומר הגלם:

המסמכים העיקריים עימם עבדנו, אשר חלקם מצורפים למסמך זה, כוללים חומר רב ומגוון:

א. מסמכים פנימיים המצביעים על מטרותיה האסטרטגיות של הקרן: לדוגמא מסמך מצגת מיוני 2003 המציג את אסטרטגיית העל של הקרן או מסמך המציג תוכנית חומש של הקרן לשנים 2001 עד 2006. ועוד.

ב. מסמכים המציגים את מרחב ההתקשרויות של הקרן עם עמותות וארגונים בישראל, מגוון עצום של גופים וארגונים המקיף מעל 330 ארגונים שונים ומשונים.

ג. מסמכים המציגים מעורבות ואינטרסים של הקרן במערכת הפוליטית בישראל.

ד. מסמכים גלויים – אתרי האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) ושאר העמותות הנתמכות על ידי הקרן. מסמכים שחולקו לציבור ע"י הקרן, שתי"ל והעמותות.

ה. תיעוד אצל רשם העמותות.

ו. חומר נוסף הושג בעזרתם של עיתונאים החוקרים את הקרן, באמצעות האזנה לראיונות רדיופוניים מוקלטים של אנשי הקרן וכד'.

ממצאים עיקריים

שתי מטרות על פוליטיות ולא מוצהרות של הקרן:

א. הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67.

ב. הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.

שתי מטרות העל הללו שלובות, ולכן קשה להפריד ביניהן במסמכי הקרן. חשוב להדגיש כי אלו הן מטרות פוליטיות, אשר החפץ בהשגתן רשאי להציג את עמדתו לציבור ולבקש גיבוי פוליטי. אך אליה וקוץ בה (מבחינת הקרן). העובדה כי המטרות הללו מבטאות אינטרס ערבי, אינה מאפשרת צבירת כוח פוליטי משמעותי, למצער בקרב היהודים. לכן פנתה לאפיק הפעולה אותו נסקור כאן.

חשוב להדגיש: הקרן אינה מודה במטרותיה הפוליטיות באופן גלוי ורשמי בשום מסמך הנגיש לציבור הרחב. אנשי הקרן עצמם וארגון שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) מכחישים בציבור את העובדות בדבר כוונותיהם שוב ושוב. משום כך חלק מן המסמכים שיוצגו להלן הם מסמכים פנימיים אשר אינם גלויים לציבור, אשר הושגו באופן לא רשמי.

אין באמור כדי לרמוז כי עיקר המידע סודי. ישנו מידע גלוי רב הפזור במקומות שונים, אשר גם בו כשלעצמו, כאשר הוא נאסף, נערך ומוצג באופן שיטתי, די כדי להציג תמונה טובה של מטרות ופעילות הקרן. המסמכים הפנימיים משמשים בעיקר בכדי להוכיח כי אנשי הקרן מודעים למעשיהם ולתכליותיהם הפוליטיות.

היקף ועומק הפעילות של הקרן, למרות שאינם סודיים ברובם, אינם ידועים. במסגרת התמונה שנציג, נראה כי מדובר בארגון שחדר, מחוץ לאור הזרקורים, כמעט לכל השכבות והאוכלוסיות בישראל, והמפעיל לחץ מתוזמן ומתוכנן על השלטון, באמצעות מנגנונים, ארגונים ואמצעים נוספים, המגובים בתקציב גדול.

עדויות

מטרת חלק זה הוא להוכיח כי לקרן שאיפות פוליטיות ברורות, וכי מטרות
אלו מודעות לה היטב.

העובדה כי המטרות האמיתיות מוסתרות מקשה על חשיפתן. באלפי מסמכים שנבחנו לא מצוינות המטרות האסטרטגיות של הארגון באופן מפורש. בכל זאת, מסמכים אחדים יוצאים מכלל זה. הראשון שיוצג הוא מכתב פנימי ממנהל הקרן החדשה לישראל, אליעזר יערי, לצוות המנהלים ולצוות הקרן החדשה, מן היום שאחרי בחירות 1999, בחירות בהן זכה אהוד ברק.

באופוריה ובהתרגשות הרבה שאפפה אותו ואת אנשי הקרן ביום זה, חושף יערי הרבה יותר מאשר נאמר אפילו בתכתובות האישיות שבין אנשי הקרן. במכתב נחשפות לא רק מטרותיה הפוליטיות של הקרן אלא גם דרכי פעולתה. המסמך שיוצג אחריו הוא מצגת פנימית שנערכה ב-2003, ובה מסוכמת השנה הקודמת ונמנות מטרות אסטרטגיות וקווי פעולה עתידיים.

1. כך נפתח המכתב של יערי: "אתמול בלילה התרחש דבר גדול בישראל. החברה הישראלית, במופע מדהים של דמוקרטיה, הצליחה הן לסלק מהממשלה קואליציה ביזארית ששילבה קיבעון פוליטי, הידרדרות אתית ושמרנות דתית וחברתית והן לספק לחברה הישראלית סיכוי נוסף. בסופו של חשבון כל אחד מאיתנו אנשי ההנהלה, צוות, מתנדבים ואלפי תורמים יכול לחוש סיפוק מהערכים המבוטאים בתוצאות הבחירות ומהדרך שבה הושגו. בלתי אפשרי להביט במה שקרה מבלי לראות את טביעות האצבעות הברורות והאמיצות של הקרן החדשה לישראל ושל שתי"ל.

וכך מסתיים המכתב: "היום יום גדול לישראל: הוכחנו ששינוי חברתי יכול לגבור על (overturn) הכוח הפוליטי. במשך השנים הקרן החדשה לישראל הזינה ועמדה מאחורי אותו הפוטנציאל אשר בין לילה התפרץ כהר געש. משום כך ברצוני להודות לכל אחד ואחד מכם ולהצביע במיוחד על האתגר החדש, המבוטא בשמנו: אנו הקרן החדשה לישראל וביכולתנו להיות כוח חשוב ביצירתה של ישראל חדשה".

כל מילה נוספת על המטרות הפוליטיות והשלטוניות של הקרן מיותרת.

2. במצגת פנימית אשר הוצגה בפני אנשי הקרן ביוני 2003 הוצג סיכום של התוכנית האסטרטגית של הקרן החדשה. המצגת מתחילה בציטוט אמירתו של רה"מ שרון מה-27.5.2003: "הכיבוש הוא נורא לנו, לכלכלה ולפלשתינאים".

נשאלת השאלה, מדוע ארגון לא פוליטי מתחיל את המצגת השנתית שלו באמירה על הכיבוש המוצגת כהישג? האם כנס סיכום תקופתי של בנקאים או של עובדי מדינה היה יכול להיפתח כך? קשה למצוא פרשנות הגיונית אחרת מאשר הקביעה כי מדובר בפתיחה משועשעת של שותפי סוד, היודעים כי הם מקדמים את סיום הכיבוש והמתבשמים בניצחון האידיאולוגי שלהם.

בהמשך מסכם הארגון כי לאחר בחירות 2003 ניכרת ירידה פוליטית של אלו שהם בעד פשרה מדינית ובעד מדינת רווחה (כלומר, השמאל). בניסוח האתגרים שמציבה לעצמה הקרן במצגת מצוי המשפט: "מתנחלים וחרדים הם עדיין קבוצות מועדפות", ביטוי והשקפה השמורה לשמאל, ואשר אין לה כל קשר להשקפה בדבר "זכויות אדם" או "קידום הדמוקרטיה". לאחר מכן מצוין בתוכנית הפעולה כי על הקרן ושתי"ל להמשיך את העבודה בנושא הקרקעות ולהמשיך ולהרחיב את המאבק כנגד התוכנית הכלכלית (של נתניהו).

תחת הכותרת: האזרחים הפלשתינאים של ישראל נכתב במצגת כי הקרן תגביר את פעילותה בסוגיות הבדואים ותמשיך ביוזמה הפלשתינאית של שתי"ל והקרן החדשה. בהמשך המסמך מציגה הקרן באופן ברור את עמדתה הפוליטית באומרה כך: "על הקרן החדשה לישראל להציג תוכנית קונקרטית להתמקדות בסיום הכיבוש". זהו משפט קריטי, החושף את המוטיבציה הפוליטית שמאחורי המונחים היפים והמרובים המסתירים אותה. סיום הכיבוש אינו מטרה מוצהרת של הקרן בשום פרסום ובשום אמירה, ולא בכדי הוא מוצנע ומופיע רק בשימוש פנימי.

הערה: ישנו חשד סביר שקיים קשר ישיר בין הקרן החדשה לישראל לבין "הסכם ז'נבה" שהתפרסם לאחרונה.

ישנן עדויות נוספות, עוד מספר פליטות קולמוס במסמכים פנימיים, מהן ניתן ללמוד על מטרות העל הפוליטיות של הקרן החדשה לישראל. כך למשל במסמך מן ה-12.06.2003 שנשלח על ידי שלומית ירקוני (בכירה לשעבר בקרן) ל'ועדת התוכניות', מסוכמים דיוני "השולחן העגול" של הקרן ושתי"ל באשר לאסטרטגיה הכללית. במסמך כתובה, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות והפלייה", הפיסקא הבאה: "... ברור שיהיה זה בלתי אפשרי לפתור את הבעיות הפנימיות בישראל, הכלכלה, הפלייה חמורה בין קבוצות אוכלוסין, גזענות, הסתה ואיכות הממשל – אלא אם כן יימצא פתרון פוליטי לפלשתינאים בשטחים הכבושים".

במכתב שנשלח ב- 20.4.2000 ל'וועדה המוציאה לפועל' ע"י 'קבוצת התכנון האסטרטגי' נאמר במפורש, תחת הסעיף "אסטרטגיות", בסעיף קטן 8: "להביא את נושא "מדינת כל אזרחיה" לדיון הציבורי. אגב, בסעיף קטן 4 נאמר: "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". שני הסעיפים הללו מעידים על גודל ההשפעה שמייחסים לעצמם אנשי הקרן החדשה (השפעה על בתי המשפט!), כמו גם הכוונה האמיתית, המוסתרת בדרך כלל: ישראל כמדינת כל אזרחיה.

ניתן להסיק על מטרות הארגון גם על ידי בחינת חלק מן הארגונים שהוא מממן ומסייע להם בייעוץ והכוונה. כאן נביא רק מספר דוגמאות בולטות מבין עשרות ומאות דוגמאות אפשריות.

1. הקרן החדשה לישראל תומכת בארגון 'בת שלום – רשת נשים לקידום השלום'. ארגון זה פועל במרץ לשם מה שקרוי 'סיום הכיבוש'. בעלון שחילק הארגון נשאלת השאלה 'מה עשית היום כדי להפסיק את הכיבוש?'. העלון מפרסם רשימה של עשרות מפעלים המצויים בגולן וביש"ע וקורא להחרמתם. בעלון מודות הנשים לגוש שלום, ארגון שמאל קיצוני, שסיפק להם את רשימת המוצרים הללו.

2. מועדון 'חלונות' הוא עמותה ישראלית לכל דבר. המימון מגיע מתרומות באמצעות הקרן החדשה לישראל בארץ ובחו"ל. מנהלת חלונות, רותי עצמון, פועלת על מנת לשכנע את הציבור בעמדה הפלשתינית לגבי זכות השיבה. כמו כן מחלק 'חלונות' עשרות חוברות וכרוזים למען זכות השיבה. לדעתה חלק גדול מאזורי הכפרים שמהם יצאו הפליטים ריקים וניתן לממש בהם את זכות השיבה. 'חלונות', בשיתוף פעולה עם מפלגת חד"ש, מארגנים סיורים של פליטים מהשטחים למקומות מהם גורשו / ברחו.

3. להלן רשימה חלקית של הארגונים הידועים בהם תומכת הקרן אשר מצביעה באופן ברור על תכלית פעולתה של הקרן : בצלם, עדאללה, מוסאווה, המרכז הערבי לתכנון, אגודת הארבעים, אלראבטה (אגודה למען ערביי יפו), העמותה למאבק בגזענות נגד החברה הפלשתינית בישראל, עמותת כפר קאסם לחינוך ותרבות בלתי פורמלי, ועוד רבים. הרשימה החלקית הזו אומרת את הכל.

מחקר נוסף ומעמיק יותר יחשוף את המוטיבציות של כלל הארגונים הללו, את התמיכה המקיפה של הקרן בהם ואת הפעילות הפוליטית האנטי-ציונית שהם עוסקים בה.
אסטרטגיית הפעולה של הקרן

א. ארגון ואופן פעולה

מעבר לכל התכנים והמטרות הפוליטיות שהבאנו בקצרה עד כה, האסטרטגיה שבה נוקטת הקרן היא מה שהופך אותה לארגון בעל עוצמה והשפעה רבים כל כך. האסטרטגיה הבסיסית של הקרן היא קיום מאבק פוליטי מתמיד בממשלה מבלי להזדהות ככוח פוליטי. האמצעי שבו משתמשת הקרן למימוש מאבק זה הוא הקמה, ניהול והשתלטות על מאות עמותות וארגונים מסוגים רבים ושונים.

הקרן החדשה לישראל מחלקת את המערכת החברתית והפוליטית בישראל לכמה קטגוריות. במסמך של שתי"ל מופיעים "ערכי הליבה" הבאים:

- זכויות האדם והאזרח

- צדק חברתי

- פלורליזם (דתי ותרבותי)

- זכויות פלסטינים אזרחי ישראל

ניתן גם להוסיף לאלו איכות סביבה ומאבקי נשים בנושאים שונים.

עבור כל קטגוריה כזו ישנן קבוצות שונות בעלות אינטרסים מגוונים. למשל, צדק חברתי יכול לכלול זכויות דיור, זכויות אוכלוסיות בעלות מגבלות, זקנים, עולים חדשים, ועוד. לכן, כדי לקדם את התחום כולו, יש להפעיל קבוצות שונות שתפעלנה עבור אינטרס של כל קבוצה. באופן טבעי קבוצות כאלה קמות ויורדות בהתאם לאינטרס כאשר כל קבוצה פועלת עבור עצמה, ללא מסגרת אידיאולוגית או ארגונית כוללת.

הרעיון הבסיסי של הקרן ושתי"ל הוא ליטול את כל הארגונים בכל תחום ולחבר אותם לכלל מאבק משותף. כך ניתן לחבר ארגונים שונים ומשונים תחת אחת ממטרות העל של הקרן, שאינן תמיד קשורות לארגון המסוים. בדרך זו פועל כל ארגון בנפרד וכל קבוצות הארגונים יחד, תחת מעטה אידיאולוגי שלא היה להם קודם. למשל, כשאמהות חד הוריות נאבקות, מלבד המאבק המסוים שלהן, הן נאבקות עבור אידיאולוגיה כלכלית שמאלית, שאותה מעוניינת הקרן לקדם. אידאולוגיה זו עשויה לכלול גם, לדוגמא, התבטאויות נגד הבזבוז הכלכלי שב"כיבוש" או תקציב ההתנחלויות (כפי שאמנם התבטאה ויקי כנפו), למרות שאין זו מטרה מוצהרת של הקרן להלחם בכיבוש או במתנחלים.

יתרה מזאת, מרגע שקיימות מספר קואליציות של ארגונים תחת הקטגוריות השונות, מצליחה הקרן לקדם השקפת עולם פוליטית מקיפה ביותר, שאינה באה לידי ביטוי במטרות של הקבוצות השונות עצמן, אלא היא מוטמעת ומוסתרת בארגון הכולל, במבט העל, שאותו לא עשוי לראות מי שאינו מצוי היטב הן בפרטים הרבים והן בתמונה המקיפה והכללית ביותר של פעילות הקרן ושתי"ל.

הקרן הקימה והשתלטה על מאות ארגונים ועמותות (כשלוש מאות ושלושים רשומים על ידי הקרן) תוך יצירת קואליציות בין הארגונים עבור פרויקטים שונים שהקרן מעוניינת לקדם.

למשל, תחת הכותרת של זכויות אזרח פועלים ארגונים כגון 'האגודה לזכויות האזרח', בצלם, ארגוני זכויות נשים, ארגוני זכויות ערבים, ארגונים רפורמיים, הקשת הדמוקרטית המזרחית, ועוד, כלומר, עשרות ארגונים שכל אחד פועל עבור סקטור מסוים וביחד הם מהווים קואליציה המקדמת תחום שלם. בכל פעם שמתנהל מאבק שהקרן מעוניינת בהצלחתו, היא מגייסת, בעזרת שתי"ל, את כלל הארגונים הרלוונטיים לשם הפעלת לחץ על הממשלה (דוגמאות יופיעו בהמשך).

פעולת ההשתלטות של ארגון שתי"ל על הארגונים השונים נעשית במסווה של ייעוץ והכוונה. למעשה תפקידו של שתי"ל הוא לוודא שהגוף מקדם את מטרות הקרן ולוודא שהארגון יכול להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית והנהגתית. במידה וכך, הוא מעביר את ההנהגה של הארגון סדרה של סדנאות וקורסים בחינם, בהם הוא מכשיר את ההנהגה מבחינה אידיאולוגית ומעשית. הסדנאות והקורסים כוללים אינדוקטרינציה של שמאל כלכלי ומדיני.

לאחר שלב זה מקבל הארגון תמיכה כספית וייעוץ חינם מהקרן ומשתי"ל ומתחייב לדווח באופן שוטף על כל פעולותיו. שתי"ל דואג לכך שתיקצובו את הארגון יהווה רק חלק מתקציב הארגון ומסייע לאנשיו לקבל תמיכות מגופים שונים, הן ממשלתיים והן אחרים. כך מצליח שתי"ל להפעיל ארגונים בתקציב גבוה הרבה יותר מאשר התקציב שהקרן נותנת בפועל. כך גם מכפילה הקרן עשרות מונים את יכולותיה.

הקרן ושתי"ל דאגו גם ליצור קשרים עם גופים וארגונים ממשלתיים רבים (משרדי ממשלה, עיריות ומועצות מקומיות). בכך משיגה הקרן שיפור משמעותי ביכולתה להשפיע על מהלכי הממשלה עצמה. למעשה הקרן הופכת עצמה, על ידי ההשתלטות על הדרג המצוי בין ההחלטה הממשלתית לביצוע בפועל, למתאמת הפעילות שמממנת הממשלה. כך היא יכולה ליישם בכספי הממשלה והעיריות רבות ממטרותיה. למשל, כשראשות מקומית מעבירה תמיכה לארגון וולונטרי השייך לקרן, מדובר למעשה בתרומה לקרן. ישנם לא מעט עובדי ממשלה שהיו בעבר אנשי הקרן (גם בפרקליטות, רבים הם בוגרי ההכשרה המשפטית שמממנת הקרן – פרוייקט שיוצג מיד).

קיומם של מאות ארגונים הפרושים ברחבי הארץ אשר מקיימים מאגר כוח אדם של אלפי אנשים, חלקם הגדול אנשי מקצוע (משפטנים, כלכלנים, אקדמאים וכיו"ב), הזמינים לכל פעילות, הופכת את שתי"ל לארגון הציבורי החזק ביותר במדינה. במקרים רבים חזק ומשפיע יותר מהרבה גופים ממשלתיים. עוצמה זו חייבת להיות מודעת לשלטון, אשר לעיתים רבות נלחם בצללים ורוחות רפאים, שכן תמונת המאבק המלאה אינה נהירה לו דיה.

התיאום בין הארגונים הוא קריטי מבחינת הקרן להשגת מומנטום ציבורי. למשל, מרכזים מחקריים רבים שהקרן שותפה להקמתם, למימונם ולתפקודם השוטף, לא יפרסמו בסמיכות זמנים מחקרים המקדמים את מטרות הקרן, וזאת על מנת לפרוס את האפקט ולהשיג רציפות ביצירת דעת הקהל. מדובר כאן למשל על מרכז אדווה, המכון הדמוקרטי הישראלי, הקשת הדמוקרטית המזרחית, האגודה לזכויות האזרח וכיו"ב.

דוגמא: מאבק האמהות החד הוריות

כדוגמא ניתן לבחון את מאבקה של ויקי כנפו. מאבק זה היה פרי תכנון של הקרן החדשה ושתי"ל.

במסמך שצוין לעיל, מן ה-12.6.2003, נאמר כי "הקרן שמחה להודיע כי השלב הראשון של התוכנית באשר לתקציב המדינה, המעודדת הקצאה שוויונית יותר של תקציב התמיכה הציבורית, החל. אלי שהרבני נשכר כמתאם הפעולות של שתי"ל בפרויקט, והחל לבצע את התוכנית".

התוכנית המפורטת במסמך כוללת: ייעוץ, תיאום והפעלת ארגונים שונים מול משרדי ממשלה, יצירת קואליציות, משא ומתן עם אקדמאים לביצוע מחקרים על תקציב המדינה, בניית ספרייה של חומר בנושא התקציב, איסוף מידע ועוד.

לקראת סוף חודש יוני מפרסמת "ידיד", עמותה גדולה הפרושה על פני כל הארץ, הפועלת תחת חסותה של ח"כ יולי תמיר, תחת פיקוח של שתי"ל, וממומנת על ידי הקרן החדשה (והממשלה), מסמך הקרוי "מקיצוצים למחאה חברתית". המסמך כולל פירוט של כל הדרכים להלחם בממשלה, כולל "ליצור את הקרקע לפעילות חברתית קהילתית שתתועל לפעילות פוליטית בהמשך" ו"... ליצור את תהליך המרי האזרחי", לא פחות.

ניתן לסלוח לממשלה על שהיא שותפה למימון תנועת שמאל רדיקלית שחרתה על דגלה קריאה ליצירת מרי אזרחי. המדינה לא יכולה לעקוב אחר כל שקל וכל תנועה, ארגון או אגודה. אולם האם גם התמיכה של שתי"ל והקרן החדשה, שזהו מקצועם וכל תכלית קיומם, יכולה להיות תמימה?

כשיצאה ויקי כנפו לדרך היא לוותה על ידי יואל מהרשק מהתנועה הקיבוצית, האיש המפעיל מטעם הקרן גם את "כיכר הלחם". אנשי כיכר הלחם היו חלק אינטגרלי במאבק של ויקי כנפו. במאהל עצמו נמצאו ארגוני נשים שונים הפועלים במימון הקרן החדשה, למשל: אחותי, אחת מתשע, אמח"ה (ארגון משפחות חד הוריות), אשה לאשה, סינגור קהילתי (הידועה כ"קבוצה הירושלמית" ואשר הוצגה באופן שקרי כמתנגדת לויקי כנפו, בעוד שלמעשה היה המאבק המדומה יוזמה תקשורתית של הקרן ושתי"ל לשם הגברת השפעתו של המאבק על הציבור), יוזמות חדשות, נצ"ח, ועוד.

כזכור, תוך כדי ניהול מאהל המאבק של ויקי כנפו הופיעו במאהל ארגונים שונים ומשונים. ארגוני בדואים מהדרום אשר מחו על הרס בתים בלתי חוקיים (אחד הפרוייקטים של שתי"ל). הגיעו ערבים מהגליל. הגיעו נציגי התנועות הרפורמיות למיניהן. התקיימו כינוסים של ארגונים פמיניסטיים במאהל. כל אלה הם ארגונים מפרוייקטים שונים של הקרן ושתי"ל.

תוך כדי המאבק פורסמו מאמרים שונים של אקדמאים הקשורים בעמותות של הקרן ושתי"ל (למשל, מחקר חדש של מרכז אדווה) ועוד כהנה וכהנה. כל הארגונים הללו, ארגונים ששתי"ל מארגנת והקרן החדשה מממנת, יצרו הד תקשורתי רב וניסו להעצים את המאבק, להחיותו ולקדמו. בשילוב כוחות הם ניסו להשיג הישג פוליטי. אלא שאם היה גלוי שיתוף הפעולה המושג על ידי הכוח המכוון, אם היו ידועים האינטרסים המשותפים, התיאום מראש, העדר הספונטניות, המקריות ותום הלב, היה כנראה המאבק נתפס בעיני הציבור אחרת לגמרי.

מאבק שנראה בתחילה תמים ועממי, מתגלה כפרויקט מתוכנן, מתוזמן, ממומן ומשומן של ארגון פוליטי בעל לוגיסטיקה מתוחכמת ומיומנויות ניהוליות מרשימות. מתברר שתחת כסות המאבק הספונטני והאותנטי מסתתר לא רק תכנון רב אלא גם אמצעים ומימון רב.

בהערה קצרה נוסיף כי אורנה שמעוני, מראשי תנועת ארבע אמהות (שהביאה לנסיגה מדרום לבנון), הייתה אחת היועצות המרכזיות של ויקי כנפו.

ויקי כנפו ומאבקה הם רק דוגמא לסוג המחאה שאמור להפוך לכוח פוליטי שמנהלת הקרן. בהמשך יובאו עוד רבים.

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית

הזכרנו בתחילה ששיטת הפעולה הבסיסית של הקרן החדשה מול הממשל היא יצירת מאבקים רבים ומגוונים בו זמנית ולאורך זמן. בשיטה זו מצליחה הקרן לערער את כוחו הפוליטי של הממשל הישראלי. החלשת כוחו של הממשל מאפשרת לקרן להשיג תוצאות טובות יותר עבור מטרות הקרן.

ריבוי המאבקים ה"חברתיים" יוצר בפועל בחברה הישראלית אוירה של סכסוכים מתמידים בין קבוצות בחברה. סכסוכים אלה מחלישים אצל הפרטים את ערך הזהות הלאומית ובמקומו מופיע האינטרס הקבוצתי או המעמדי. הפרטים בחברה מרגישים שהם נלחמים על לחמם מול ריבוי של קבוצות המתחרות עימם, ונאלצים לדאוג קודם כל לעצמם ולקבוצת הייחוס המיידית שלהם. כשהאינטרס הסקטוריאלי מכונן את שאיפותיו, פעולותיו וזהותו של הפרט, נדחקת הזהות הלאומית.

יש להודות כי המסקנה שהקרן מעמידה לעצמה כתכלית להחליש את האחדות הלאומית שהקנה הפרוייקט הציוני, היא ספקולטיבית. אין מסמכים המעידים כי אנשי הקרן חושבים באופן זה, אך היות ומדובר בניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי (כמעט מטאפיסי), אין זה מפתיע.

בכל זאת ישנן העובדות, עובדות רבות, האומרות דרשני. כיצד ניתן להסביר באופן אחר את ריבוי מאבקים המתוזמן (שיוצג מיד) המתוקצב בעשרות מיליונים ואשר מושקע בו מאמץ ותכנון של עשרות שנים? כיצד ניתן להסביר את תקציבי הקרן המוטים בבירור לטובת האוכלוסייה הערבית? כיצד ניתן להבין את ההודאות באינטרסים הפוליטיים והתמיכה הברורה באגודות פרו-פלשתיניות? כיצד ניתן להסביר שאין אפילו אגודה ציונית אחת הנתמכת על ידי הקרן? שאין ארגון מסורתי אחד? ששקל אחד, מבין מאות המיליונים שהוצאו, לא הוצא לטובת זכויות מתנחלים או ארגון נשים בעל זיקה ימנית?

האם לא מתגלה כאן תבנית חוזרת, המתגלה גם במחוזות פוסט-ציוניים אחרים (פוליטיים, אקדמיים ואחרים) בארץ ובעולם? גם העובדה כי ישנם קשרים בין מאיישי המחוזות הללו לאנשי הקרן אומרת דרשני (למשל למפלגת חד"ש ולאנשי אקדמיה הידועים בעמדותיהם הפוסט-ציוניות).

בכל אופן, גם במקרה שסוציולוג רב אומן יוכל לקבוע כי למרות כל העובדות לא ברור שהקרן מעוניינת להחליש את הזהות הציונית, זוהי ללא ספק אחת התוצאות העיקריות של מפעלה. כך למשל זהותם האתנית של חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית היא הזהות הקובעת מבחינתם, והיא משותפת להם ולערביי הגליל (לא אחת טוענים חברי הארגון שהם "ערבים יהודים"). מכאן שאין להם זהות משותפת עם המתנחל, החרדי, הקיבוצניק, מעמד הביניים וכו'. הויתור על הציונות (לעיתים – מתוך התבטאויות של ממש - הבושה בה), משותפת לרבים כל כך מארגוני הקרן היהודים, עד שקשה למצוא הסברים אלטרנטיביים לרוח הנושבת ממנה.

תחושה זו מתחזקת במיוחד לאור העובדה כי התפרקות החברה היהודית הופכת את מימוש מטרות הקרן שהוצגו לעיל (ושעליהן לא ניתן לחלוק) – מדינת כל אזרחיה ומדינה פלשתינאית – לקלות יותר לביצוע. כך הופך ערעור הזהות היהודית והציונית המשותפת של החברה היהודית עצמה, למטרת ביניים חשובה ביותר של הקרן. להלן מובאות מספר דוגמאות למאבקים שמנהלת הקרן מזה שנים ארוכות, ואשר אמורים להשיג מטרה זו.

מאבק הקרקעות

הפרוייקט החשוב ביותר של הקרן החדשה לישראל בימינו הינו השגת קרקעות לערביי ישראל בכל שטחי ארץ ישראל. מן הבדואים בנגב ועד הערבים בגליל. הקרן שואפת ליצור אוירה של דה-לגיטימציה סביב ערך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל - הוא ערך היסוד של הציונות. מאחר וקרקע היא משאב מוגבל, המאבק הוא דו ראשי. מחד עידוד מסירת אדמות לערבים, ומאידך מניעת התיישבות יהודית.

מאחר ומדינה יהודית היא ערך פסול בעיני אנשי הקרן (כיוון שהוא מנוגד לערך המגולם במטרה המוצהרת של מדינת כל אזרחיה) יש לדעתה לחלק את הקרקע באופן שווה לכלל האזרחים. משום כך חולשת הקרן על מאבק בעל חזיתות רבות אשר אמור להביא לריבוי קרקעות ערביות בארץ. לדוגמא:

1. מאבק הקשת הדמוקרטית המזרחית לפיתוח באדמות הקיבוצים קשור, מתוזמן ומוכוון על ידי הקרן החדשה ושתי"ל.

2. ישנם ארגונים ערביים רבים שהקרן מממנת אשר כל ייעודם הוא מאבק משפטי, חברתי ופוליטי לטובת הקצאת אדמות 'הקרן הקיימת לישראל' לערבים. למשל: אגודת הארבעים – להכרה בישובים ערביים, המרכז הערבי לתכנון, המרכז למאבק בגזענות נגד החברה הפלסטינית בישראל, עדאללה – לה מיוחס בג"ץ קציר במקרה קעדאן, מוסאוא, קרן אל אונה ועוד ועוד.

3. פסק דין קציר (קעדאן), מאבק בו שותפה הקרן, הוא דוגמא למגמה זו, וחמור מכך, הוא מראה כיצד בית המשפט העליון במדינת ישראל הפנים מגמה זו ופוסק בצורה כזו, ההופכת את כל הפרוייקט הציוני ללא מוסרי. הקשר של הקרן לבית המשפט העליון יידון בהמשך.

4. ארגוני איכות הסביבה, אשר רובם מנוהלים בעצת שתי"ל וממומנים על ידי הקרן החדשה, מתנגדים בכל האמצעים לכל התיישבות יהודית בגליל ובנגב. במסגרת המאבק בנושא איכות הסביבה מפעילה הקרן קואליציית ארגונים בכל רחבי הארץ. גוף מרכזי בקואליציה, הוא, למרבה התדהמה, 'החברה להגנת הטבע' (הממומנת במיליונים רבים על ידי המדינה). תחת הכותרת היפה מסתתרת המטרה האמיתית. תפקיד הקואליציה הוא למנוע ולעכב פרוייקטים של בנייה יהודית בשטחים שהקרן מייעדת לערביי ישראל השונים. הקואליציה מתמחה בפעולות מחאה ובבגצ"ים ובעיקר היא מתמחה בהגשת עררים לועדות מחוזיות שונות ולועדות תכנון ארציות בכדי לעכב פרוייקטים אלו. בקואליציה חברים, מלבד החברה להגנת הטבע, גם שאר ארגונים המפוקחים וממומנים על ידי הקרן: אדם טבע ודין, ארגוני הגליל, גרינפיס, מטה ירוק, התנועה לאיכות השלטון, מגמה ירוקה, פעולה ירוקה, הקשת הדמוקרטית המזרחית ועוד. גם כאן בולטת הצביעות. זיהום הסביבה של הערבים אינו מפריע לארגוני הקרן. האם לדעתם היהודים מזוהמים ומזהמים יותר?

מאבק הסרבנים

לפי השקפת הקרן, החלשת יכולת העמידה הצבאית היא אמצעי לכפיית הסכמים מדיניים המשרתים את האידיאולוגיה הפוליטית של הקרן, הסכמים אשר לא היו מתקבלים על דעת הציבור הרחב במצב רגיל. בנוסף לכך, הצבא הישראלי הוא המוסד המובהק של ביטוי העוצמה הלאומית היהודית. כל עוד הצבא הוא גוף חזק ודומיננטי בחברה הישראלית, הוא מהווה עמוד תווך של המפעל הציוני. החלשתו משרתת את החלשת הערך הלאומי בקרב היהודים וממילא את מטרות הקרן הפוליטיות.

מאבק הסרבנים כולו מגובה על ידי ארגונים הקשורים לקרן החדשה ולשתי"ל, כשהמרכזי ביניהם הוא גוש שלום. ראשי הסרבנים (איתי סבירסקי, ישי מנוחין ועוד), קשורים לארגוני הקרן החדשה, במיוחד לארגוני זכויות האדם.

כך לדוגמא, דן יקיר, יושב ראש האגודה לזכויות האזרח הוא אחד הסרבנים. כמו כן, איתי סבירסקי הוא בנו של דר' שלמה סבירסקי, מנהל מרכז אדווה. ישי מנוחין הוא יועץ בכיר בארגון שתי"ל עצמו. ועוד ועוד דוגמאות (למשל ענת מטר, ענת בילצקי, אורן יפתחאל וכד' הם אנשי אקדמיה הפועלים בארגוני הקרן המעודדים ומגבים באקדמיה ומחוץ לה את הסרבנות). אגב, סמי מיכאל, התובע כ"איש רוח" בבג"ץ לחקור את הפגזת שחאדה, הוא חבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל. כמו כן, אומץ לסרב היא תנועה הקשורה לקרן באופן עקיף.

הסרבנים הם לא יותר מכמה מאות במקרה הטוב, והם מנהלים מאבק שאינו מקובל. כיצד אם כן נמשך מאבק זה זמן כה רב ושב ועולה לדיון ציבורי סוער מדי פעם? הסיבה פשוטה. לא רק שרבים מהם ממש מקבלים משכורות מהקרן או משתי"ל, אלא שהמאבק מנוהל, מתוזמן וממומן לכל אורך הדרך על ידי אנשי מקצוע מהקרן ומשתי"ל. המאבק אינו מחאה ספונטנית של חיילים תמימים חסרי נסיון בפוליטיקה או מחאה, שכן לפקודתם המקצועית והמהוקצעת של אנשי שתי"ל והקרן, המנוסים ביותר במחאה ומיקסום האפקט הציבורי, יודעים הסרבנים להישמע היטב.

כאמור, ללא הארגון, המימון והניהול של הקרן ושתי"ל, היה המאבק הרעוע של מספר מצומצם של סרבנים גווע כנראה עוד בתחילתו. בעזרת הקרן ושתי"ל הוא הפך ממאבק לא חוקי ולא לגיטימי, שהיה אמור להיות חסר סיכוי, למאבק ארוך ובעל תוצאות רבות, אשר מגיע בצעדים בטוחים למימדים העלולים להוות סכנה לדמוקרטיה הישראלית. זאת משום שנוצר בציבור הרושם לא רק שהסרבנות מוסרית ופעולות צה"ל לא (בסקר האחרון שנערך ב-1.10.2003 הזדהו 18% מאזרחי המדינה עם הטייסים הסרבנים), אלא שיש תנועה רחבה של סרבנות בצבא.

פלורליזם דתי

מתברר כי אחד הפרוייקטים החשובים של הקרן הוא עידוד פלורליזם דתי. המרכז לפלורליזם יהודי, התנועה הרפורמית, התנועה המסורתית, רבנים שומרי משפט ועוד, הם כולם ארגונים המיועדים למטרה זו. מתוך ידיעה שהזהות היהודית הדתית האורתודוכסית מחזקת את הערכים הלאומיים הקשורים לארץ ישראל ולמדינה יהודית, פועלת הקרן על מנת לסרס את האלמנט הדתי מכל מטרותיו הלאומיות ולהופכו לפולקלור הנוגע לאדם הפרטי בלבד. מסיבה זו מפעילה הקרן את הארגונים שמטרתם לממש מטרה זו, במסווה של פלורליזם דתי ותרבותי.

יתרה מזאת, המהלך משרת, שוב, את ערעור האחדות הלאומית המבוססת על ערכי המסורת והזיקה היהודית לארץ ישראל. ניתן לציין למשל כי גלעד קריב, מראשי התנועה הרפורמית, היה ממנהלי המאבק של ויקי כנפו, והוא מראשי המעודדים את החתימה על מסמך נוסייבה-עמי איילון. האם ניתן להסביר את המוטיבציה המקשרת את שלל הפעילויות הללו אחרת?

פלורליזם, שוויון ודמוקרטיה הם הכסות שבה משתמשת הקרן כאמצעי להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. המאמץ של הקרן הוא להפוך את השיח בדמוקרטיה לשיח בסוג אחד בלבד של דמוקרטיה מדינית: מדינת כל אזרחיה, ולהעלים מן השיח את האפשרות הלגיטימית של דמוקרטיה לאומית.

כך מקווה הקרן להפוך את זכויות הערבים למובנות מאליהן, גם כאשר הן מנוגדות לזכות היהודים לקיים מדינה יהודית. במשפט אחד: הקרן מעוניינת להפוך את מדינת ישראל למדינה דמוקרטית על חשבון היותה יהודית. אלא שכרגיל היא עושה זאת לא על ידי הצגת טיעונים ופנייה לציבור באופן גלוי על מנת שיוכל לבחור, אלא בחוסר שקיפות, ברמייה, בשטיפת מוח ובתעמולה.

בית המשפט העליון

מערכת המשפט בישראל היא זרוע מרכזית לביצוע מטרות הקרן. לקרן החדשה בישראל פרוייקט ייחודי בו היא שולחת סטודנטים ישראלים מן השמאל להשתלמות משפטית בחו"ל, ולאחר שהם חוזרים, היא מפעילה אותם במסגרות השונות של הקרן. כך, התנועה לזכויות האזרח בישראל מלאה במשפטנים שהוכשרו בפרוייקט זה. המשפטן הידוע ביותר של פרוייקט זה הוא אביגדור פלדמן, העומד בראש החץ של הקרן במערכת המשפטית. למעשה, בשל הניסיון המשפטי הרב שבוגרי פרוייקט זה צוברים בבית משפט לאחר שהם שבים ומתמקצעים באחת האגודות של הקרן (למשל האגודה לזכויות האזרח), הם הופכים לא אחת לעובדי מדינה בפרקליטות. שם הם ממשיכים ליישם את האידיאולוגיה שליוותה ומימנה את כל תהליך הכשרתם, ולמעשה ממשיכים לתפקד כמשרתי הקרן החדשה.

במסגרת השימוש בבית המשפט העליון ניתן למנות כדוגמא את הארגונים הבאים הקשורים באופן הדוק לקרן ולשתי"ל: האגודה לזכויות האזרח, התנועה למען איכות השלטון בישראל, עדאללה, איתך - משפטניות למען צדק חברתי, מוסאווה המוקד להגנת הפרט, ועוד רבים. כל אלה מופיעים סדרתיים בבית המשפט.

העובדה שבית המשפט העליון בישראל הוא גוף בעל עוצמה ידועה בשל גישת האקטיביזם השיפוטי שהוא נוקט בה בשנים האחרונות, הופכת אותו למוקד ההשפעה המרכזי של הקרן החדשה לישראל. רוב ההצלחות שהקרן מייחסת לעצמה, קשורות בהצלחות בבית המשפט העליון. בג"צ קציר (קעדאן), הבג"צ נגד העינויים ובג"צ קרקעות הקיבוצים והמושבים הם דוגמאות בולטות.

כדי להדגיש נקודה זו נצטט מתוך מסמך המצגת שהצגנו לעיל, ובו, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות ואפליה", נכתב בסעיף 2 כך: "הקרן החדשה לישראל צריכה לדאוג לאוטונומיה והייחודיות של בית המשפט העליון". נזכיר שוב את המשפט המופיע תחת הסעיף "אסטרטגיות": "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". ברור מכאן שהקרן מודעת היטב לתפקיד שבית המשפט אמור למלא במימוש מטרותיה, והיא לא רק דואגת לשימורו, אלא אף מנסה לטפח אותו ולהשפיע עליו כך שיהיה אפילו יותר יעיל עבורה.

חרדים ועיירות פיתוח

לאחר שמיצתה את עבודתה בקרב אוכלוסיית השמאל בישראל מנסה הקרן לצרף לכוחותיה את החרדים ואת תושבי עיירות הפיתוח. בשל היותם אנטי ציוניים, מהווים החרדים קהל יעד חשוב מאוד לקרן. במסמך המצגת נכתב כי על הקרן ושתי"ל: "למשוך שחקנים בקהילה החרדית לקרן".

השפעה בעיירות הפיתוח, בשל היותם אוכלוסיה חלשה ובעלת מצוקה אותה ניתן לנצל לצרכי המרדה נגד השלטון, היא אחד הפרוייקטים החשובים ביותר של הקרן בשנים האחרונות. פרוייקט השכונות שלהם אמור להוות לדעתם קפיצת מדרגה בכוחם להשפיע על השלטון. ברור גם ששינוי כזה יביא למפנה פוליטי גדול מאוד, שכן רוב העיירות הללו נחשבות למעוזי ימין. משום כך משקיעה הקרן בשנים האחרונות משאבים רבים בתעמולה בלתי פוסקת, על ידי ארגון, ייעול ואינדוקטרינציה של עמותות וארגונים בשכונות המצוקה.

ועדת אור

ועד, אור הוקמה בלחץ מסיבי של ארגונים ואישים הקשורים בקרן, בין השאר של שר המשפטים יוסי ביילין (הקשור הדוקות לקרן דרך תנועת שח"ר, המופיעה כאחת השותפות העיקריות של הקרן הן בעיצוב המדיניות והן בביצוע). הלחץ המתמיד הביא את אהוד ברק להקמת ועדת חקירה מן הסוג שהוקם (עם חברי ועדה שהבטיחו את תוצאותיה).

מיד לאחר המהומות הקציבה הקרן, בישיבת חרום, כספים רבים (מתוך תקציב מיוחד שהוקם לצורך העניין) וייעוץ מיידי לארגון "עדאללה", לצורך ייצוג הערבים בוועדה. היום ידוע כי יוזמות שליליות רבות הגיעו מארגון זה, שנתמך וגובה לכל אורך הדרך על ידי הקרן, כמו לדוגמא שכנוע המשפחות לא להסכים לנתיחות וכד', מהלכים שהיו אמורים לשבש את אפשרות החקירה הפלילית ולהפוך את המקרה כולו לפוליטי.

דו"ח ועדת אור נתפש על ידי הקרן כהישג עצום. אמנם, ללא כל ספק הועדה היא אחת ההצלחות האדירות שלה. זו דוגמא קטנה, הנראית במבט ראשון מקומית, מקרית, לא חשובה, אך למעשה היא תנופה חשובה לפעילות הקרן. בזכות הנסיבות שנוצרו, ארגונים שטופחו לאורך שנים, תקציבים גדולים וזמינים וכוח אדם מיומן וזמין, בקיצור, בזכות היתרונות של ארגון מהסוג שהקרן הקימה ויתרונותיו המובנים על פני השלטון הפוליטי, הצליחה הקרן להשיג מהמדינה גושפנקא לפעילותה האנטי ציונית רבת השנים.

הפניית תשומת לב 1: בעמ' 131 בדו"ח ישנו מסמך המציין את ההקשר הבינלאומי של הקרן ושל הפורום הישראלי הקשור בכך. כתוב במסמך כי בסיס פעולתו של הפורום הישראלי הוא: "אנטי אימפריאליזם, אנטי נאו-ליברליזם והאמונה כי עולם חדש אפשרי". בפעם האחרונה שבעולם דיברו על עולם חדש העם היהודי שילם מחיר כבד, אסור שהדבר יקרה פעם נוספת.

הפניית תשומת לב 2: יש לשים לב כי האקדמיה היא זירת השפעה מרכזית של הקרן, אנשי אקדמיה רבים חברים בארגונים מרכזיים של הקרן ובאותה עת מקדמים את רעיונות השמאל בין כותלי האוניברסיטה. יוזמת הסרבנות כולה נולדה באוניברסיטת ת"א. האוניברסיטה היא גוף ציבורי הממומן בכספי ציבור, אסור לתת לשמאל להפוך אותה לבסיס-אם רעיוני ופוליטי.

מספר עובדות נוספות

1. תקציבה השנתי של הקרן הוא מעל ל- 25 מיליון דולר כ - 100 מיליון ₪ בשנה!!!

2. הקרן מנסה להכניס אנשים מארגוניה לרשויות המקומיות בבחירות הקרובות באוקטובר 2003 במסווה של ארגונים ירוקים, ארגוני נשים וארגונים חברתיים למיניהם.

3. ארגונו של יוסי ביילין Economic Cooperation Foundation (ECF)
מקבל כסף מהקרן.

4. הקרן החדשה לישראל מקבלת מיליוני שקלים מהאיחוד האירופי, עובדה שהיא מנסה להסתיר.

מה שכתבנו עד כאן הוא אך מבט-על חטוף על תופעה שיש להמשיך ולחשוף ולהביא למודעות הציבור והשלטון. ישנם עוד דברים רבים בגו'...

המלצות

1. יש לאסוף חומרים נוספים ולהשתמש בנוכחיים לצורך הכנת מערך הסברה, לצורך תדרוך יסודי.

2. יש להקים אתר אינטרנט שבו יוכל הציבור הרחב ללמוד את הנושא.

3. יש לקבוע צוות משימתי שינהל נגד הקרן מאבק פומבי ותקיף.

4. יש לצייר את תמונת כל האישים הקשורים ל"תמנון" הזה ולפרסמה: ג'נט אביעד, אודי ארנון וכל אנשי "שלום עכשיו" בעבר ובהווה.

ועוד דברים רבים אשר יאפשרו התמודדות עם התופעה רבת ההשפעה ואדירת המימדים שנחשפה כאן רק בחלקה.

דבר אחד איננו אפשרי והוא: אי עשייה.

משה איפרגן (02-5870669)

רן ברץ

החומר החשוב הגיע אלינו מאת העיתונאי דויד בדין.

רשימת המסמכים המצורפים

1. מכתבו של אליעזר יערי יום לאחר בחירות 1999 בהן נבחר אהוד ברק......14

2. מצגת שהוצגה לפני ראשי הקרן והמציג את עיקרי האסטרטגיה של

הקרן.................................................................................................17

3. מסמך בשם: "שתי"ל 2001 מבנה ארגוני מוצע"....................................29

4. מסמך בשם: "תכנון אסטרטגי—צוות קרקעות" .....................................43

5. שני מסמכים: של הקרן ושל עמותת "ידיד" –מאבקה של ויקי כנפו............49
6. מסמך שבו שתי"ל והקרן מציינים את הישגיהם בשנת 2002 ....................56

7. מכתב קצר של "ילדי השלום לישראל" לאליעזר יערי................................68

8. מכתב של אליעזר יערי,מנכ"ל הקרן בישראל, לשרת החינוך.......................70

9. בקשה ואישור של תקציב עבור תנועת נוער של מפלגת בל"ד.......................73

מסמכים חשובים:

10. כל הפרויקטים של שתי"ל וכל הקואליציות לגבי כל פרויקט..................79

11. התוכנית האסטרטגית של הקרן ביחס לאזרחים הפלסטינים" בישראל...92

12. כל הגופים של הקרן בישראל, 333 גופים ,הרשימה באנגלית.................104

מסמך המסמכים:

13. האינטרנציונל של הקרן החדשה, השאיפות ליצירת גוף בינלאומי........131

14. רשימת תורמי הקרן ב - 2002...................................................138

15.סיכום.................................................................................149

עם שכר דירה של כמיליון ש"ח בשנה, ותחת נטל של 30 מיליון ש"ח בתקציב השנתי, נזקק המכון הישראלי לדמוקרטיה להטבות ציבוריות.

מחלקת הדוברות של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' אימצה בשבועות האחרונים את המנטרה "איננו עוסקים בפעילות פוליטית או מפלגתית" כמענה אוטומטי למבול הפניות המגיעות אליה לאחרונה.

לאחר שנחשפה ב'מידה' פנייתם לקבלת קרקע ציבורית בקריית-הלאום בירושלים בניגוד לתקנות האוסרות על כך, לדוברי המכון כמעט ולא נותרה ברירה: אם יודו בעובדה שמדובר בגוף שפעילותו גם פוליטית, הם יוותרו על הסיכוי לקבל הקצאה באדמת המיליונים הירושלמית; לפיכך הם אנוסים להמשיך למלמל את סיסמת הא-פוליטיות, בתקווה שיעמדו למכון המוניטין שרכש לעצמו ושלל הקשרים שבאמתחתו כדי לצלוח את הביקורת.

למנטרות – בעיקר כשהן מגובות בתקציב שנתי של 30 מיליון ₪ – יש אמנם כוח שכנוע רב; אך מול המציאות גם היפה שבסיסמאות מתגלה לבסוף במערומיה.

כאשר מחטטים מעט במסמכי המכון המצויים אצל רשם העמותות, מתברר כי פעילותו של המכון רוויה בפוליטיקה.

לפחות בשני מקרים אפילו במכון כבר הרגישו שהגבול נחצה, והחליטו ליישם את מטרותיו על-ידי הקמת עמותות-בת לצורך הרצת קמפיינים פוליטיים מובהקים.

כך מנסה המכון לשמור על תדמיתו המחקרית, ובמקביל לנהל קמפיינים פוליטיים. התוצאה היא פירמידה של עמותות, שהשליטה המשורשרת בהן מעניקה למכון לדמוקרטיה מכפיל כוח.

הפרוטוקולים מלמדים גם כי ראשי המכון מבינים היטב את טיבה הפוליטי של פעילותם, הכוללת מעורבות ישירה ועקיפה בהליכי חקיקה, בהשפעה על חברי-כנסת ובמנגנונים שונים של הממשל.

הזרוע המבצעית של המי"ד (המכון הישראלי לדמוקרטיה) לענייני פוליטיקה

בשלוש השנים האחרונות רץ בישראל קמפיין רועש לשינוי שיטת הממשל ולהובלה של רפורמה פוליטית. מאחורי הקמפיין עמדה עמותה בשם 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', שנסגרה לפני כשנה. עמותה זו, שהוקמה על-ידי "ישראלים בעלי דעות פוליטיות שונות", על-מנת לפעול "לתיקון פגמים במבנה הדמוקרטיה הישראלית", פעלה "על בסיס המלצות קבוצת המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה והפורום לתיקון שיטת הממשל". את ההמלצות הללו ביקשו החברים ליישם באמצעות "פנייה ישירה אל המערכת הפוליטית ליישום ההמלצות בחקיקה; ובפנייה אל הציבור הרחב – להסביר, לשכנע, ובעת הצורך לקרוא לפעולה".

האם מדובר בהתארגנות ספונטנית? האם ייתכן כי לאוסף הגדוש של ניירת שמייצרים חוקרי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' נמצאו קוראים כה נאמנים ותאבי-פעולה, עד שהקימו באופן ספונטני עמותה אקטיביסטית שנועדה להגשימם?

התשובה לכך היא 'לא' רבתי.

העמותה 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', שבראשה עומד עורך עיתון 'הארץ' לשעבר חנוך מרמרי, לא נוצרה יש-מאין ולא החליטה על דעת עצמה לטפל בצדדים ה"מלוכלכים" של יישום המלצות המי"ד.

האבות המייסדים של העמותה משמשים בו-זמנית כראשי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה': בוועד המנהל של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' יושבים כלאחר כבוד שניים מבכירי המכון: ד"ר אריק כרמון והרב יצחק לוי, חה"כ לשעבר מטעם תנועת המפד"ל, שאף מוזכרים כמייסדי העמותה.

יתר-על-כן, הקמת העמותה דווחה בפני הוועד המנהל של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' (27.10.10):

היום הוקמה באופן רשמי עמותה חדשה שתהיה הזרוע המבצעת של הפורום ולהניע את ההמלצות בקרב הציבור.

אשר על-כן לא מפליא לגלות את הפעילות המשותפת הבאה:

המכון והעמותה 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' עובדים על הכנת קמפיין תחת הכותרת "מנקים את המפלגות". (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.11)

ובניסיון להכפיל כוח, עוד מוסיפים עמותות לדייסה:

המכון משקיע מאמצים לאיחוד שלש העמותות העוסקות בתיקון שיטת הממשל "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", יש סיכוי והמרכז להעצמת האזרח. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.12)

מעורבותו העמוקה של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בפעילותה של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' מתבטאת גם בכך שבכל הנוגע למימון, אריק כרמון – נשיא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' – הוא דמות המפתח: בעת דיון על גיוס משאבים בישיבת הועד המנהל של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' (27.10.10), נאמר מפורשות כי "אריק מקווה לחזור מהנסיעה הקרובה עם בשורות תרומה מאטלנטה".

מהי פוליטיקה?

במה עוסקת עמותת 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה'? הפרוטוקולים חושפים טפח. בישיבת ועד מנהל מה-20.7.11 נערך דיון "האם העמותה מוגדרת כפעילות פוליטית", מכיוון שעל-פי החוק "פעילות המוגדרת ככזו אינה מאפשרת פטור ממס לתורמים". המנכ"ל חנוך מרמרי, שהבין ככל הנראה שיש כאן בעיה, הציע "להתייעץ עם משפטנים מומחים במשפט מנהלי (בג"ץ) כדי לפלס דרך להגדרת פעילות העמותה כלא-פוליטית".

בדיון אחר, בו סקר מרמרי את פעילות העמותה, הוא שמח לדווח כי "הפעילות בזירת הכנסת היתה מעבר לציפיות" (ישיבת מייסדים, 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', 27.10.10); ובאותה הזדמנות עודכנו הנוכחים גם בדבר "התארגנות במגזר הפוליטי של ח"כ יוחנן פלסנר מקדימה, ח"כ יריב לוין מהליכוד, וח"כ איתן כבל מהעבודה. לגבי קידום נושא הפריימריז וההתפקדות למפלגות הכנסת".

אין להתבייש בפעילות מסוג זה. יש לברך את 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' שהוא מקים ומשתתף בפעילותם של עמותות-בת המעורבות עד צוואר בפעילות פוליטית. מעורבותם של אזרחים חופשיים בפוליטיקה של ארצם היא הרי הדמוקרטיה במיטבה. מפתיע, אפוא, שהמכון בוחר שוב ושוב להכחיש זאת.

"בחירה ישירה זה רע" – לשמעון פרס

הקמת פירמידת העמותות הפוליטיות איננה הברקה של רגע, אלא מצטיירת כחלק מאסטרטגיה כוללת.

באחד מדיוני הוועד המנהל של המכון עסקו הנוכחים בשאלת "גבול המעורבות" של המכון "עם מקבלי ההחלטות". במקרים רבים, נטען שם, המכון איננו נמנע מנקיטת עמדות ברורות בשאלות מעשיות. כך לגבי "חוק המפלגות, חוק מימון מפלגות וחוקים אחרים עליהם עבדנו מול ועדות שונות". בעוד שדוגמאות אלו לא נראו לוועד כשנויות כל-כך במחלוקת, נשאלה השאלה כיצד על המכון לנהוג במצבים מורכבים יותר: "האם על המכון לנקוט עמדה ברורה בנושא קונטרוברסיאלי (שנוי במחלוקת)? ועד כמה אנחנו פועלים בנושא כזה?", תהה כרמון. תהה, וגם ענה: הקמת עמותת-בת אקטיביסטית.

הדוגמא הברורה ביותר בהיסטוריה של המכון היא שינוי שיטת הבחירות - ביטול הבחירה הישירה. בנושא זה נקט המכון עמדה מאוד ברורה, אבל ברגע שהיה ברור שצריך לנקוט פעולה, הוקמה עמותה נפרדת אשר ניהלה את המאבק לביטול הבחירה הישירה (פרוטוקול ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.12.02).

בשנת 1997, כשנה לאחר שבנימין נתניהו הביס את שמעון פרס ונבחר לראשות הממשלה באמצעות הצבעה בשני פתקים, אחד לראשות הממשלה והשני למפלגה, הוקמה 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', שמטרתה: "לפעול לביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה לקראת הבחירות לראש הממשלה ולכנסת החמש עשרה". בין מייסדיה נמנו, מלבד מיודענו ד"ר אריק כרמון, גם, הפלא ופלא, הפוליטיקאי המובס, חבר-הכנסת (דאז), שמעון פרס.

את המוטיבציה של פרס לביטול החוק לא קשה לנחש: בבחירות שזה-עתה הסתיימו זכתה מפלגת העבודה ל-34 מנדטים, לעומת 32 המנדטים של הליכוד; על-פי החוק הישן פרס היה צריך לעמוד בראשות הממשלה. ואולם, בהצבעה הנפרדת לראשות הממשלה זכה דווקא נתניהו, עם 50.5% מהקולות לעומת 49.5% של פרס. ניסיון מר זה הוכיח לפרס כי "בחירה ישירה זה רע".

העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית

גם במקרה זה, הפרוטוקולים של 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית' מעלים פעילות שאינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה "לא-פוליטית", ואפילו "לא מפלגתית".

באחת מישיבות הוועד הראשונות נערך מיפוי של חברי-הכנסת במטרה לאתר את התומכים והמתנגדים לשינוי שיטת הבחירות, בכדי להקל על ההיערכות בפעילות הפרלמנטרית. כפי שמתואר בפרוטוקול האסיפה: "המשתתפים מעירים לטבלת חברי הכנסת. נרשמות מטלות על טיפול בח"כים שונים...לישיבה הבאה תוכן רשימה של תומכים בהצעת החוק שיש לחזקם ולשמרם" (ישיבת ועד מנהל, 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', 10.7.97).

גם במקרה זה מתבררת מעורבותו העמוקה של אריק כרמון בניהול ומימון העמותה. וכך הוא מציין באחת הישיבות כי "היו לאחרונה הבטחות תרומות של 50 אלף דולר ועוד 10 אלף דולר. לפיכך יתרתנו בבנק תעמוד על 100 אלף דולר" (ישיבת ועד מנהל, 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', 8.9.98). באותה הזדמנות גם חולקו משימות לגיוס כספים ונקבע כי: "אריק כרמון יפנה לבינו צדיק".

הקשר בין העמותה למכון הישראלי לדמוקרטיה מתברר מעבר לכל ספק כאשר הגיעה העת לסגור את העמותה. באסיפה כללית של 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית' מהתאריך 18.7.01, הציע אריק כרמון כי היות והעמותה סיימה את פעילותה כשבאמתחתה כספים מיותרים "יתרת הזכות תועבר למכון לדמוקרטיה. זאת, כמובן לאחר שיוצא מכתב לתורמים ובה תתבקש הסכמתם להעברת כספיהם למכון לדמוקרטיה. כל זאת כמובן לצורך קידום תהליך חקיקת חוקה בישראל". על-פי הדו"חות הכספיים של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', יתרה זו – על סך 319,216 ₪ – הועברה לרשות המכון בשנת 2002.

פירמידת העמותות של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' הצליחה עד-כה לספק את הסחורה המבוקשת: תדמיתו של המכון נותרה ללא-רבב. את העבודה הפוליטית השחורה למדו הישראלים לייחס לשלל גופים אחרים – עמותות אקטיביסטיות מובהקות, שלא היו מעלות על דעתן לבקש מעיריית ירושלים קרקע ציבורית.

נשאלת השאלה: כאשר 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מקבל החלטה להקים עמותה לצורך קידום מטרה שאפילו הוא מודה שהיא פוליטית, האם החלטה זו כשלעצמה איננה פעילות פוליטית? האם המשאבים שהתקבלו מהמכון לצורך הקמת אותן עמותות פוליטיות, הכוללים עזרה בגיוס תרומות מאת נשיא המכון, אינם שימוש פוליטי? גם אם נניח שמבחינה חוקית הכל כאן כשר, מבחינה ציבורית הצביעות בוודאי חוגגת.

המטרה: רפורמה פוליטית

פירמידת העמותות מרשימה בהחלט, אבל למעשה, גם מן הפרוטוקולים שהצטברו במכון בלמעלה מ-20 שנות פעילות עולה בבירור כי המכון עוסק בפעילות פוליטית מובהקת, וכי הוא מעורב – ישירות ובעקיפין – בתהליכי חקיקה ובמהלכים פוליטיים בסוגיות השנויות במחלוקת חריפה בחברה הישראלית. המכון מנסה לשכנע את הציבור שהוא "לא פוליטי", אך המסמכים מעידים על כך שראשיו לא ממש מסכימים.

כבר בראשית הדרך היה ברור לנשיא המכון ד"ר אריק כרמון כי העמותה שהוא עומד בראשה מתעתדת לעסוק בפוליטיקה. כך הסביר כרמון לעמיתיו באחת מישיבות ההנהלה הראשונות:

במפגש עם ההנהלה האמריקאית הסתבר שהשותף האמריקאי איננו מתלהב מההסדר הזה וכי כוונתו ליעד את פעילות המכון למטרה אחת: רפורמה פוליטית בישראל (14.10.1991).

בשל כך הודיע כרמון כי:

המכון הוא גוף העוסק בתחום הפוליטי, אך אינו בשום-אופן גוף מפלגתי.

מגמה זו התבהרה היטב שוב ושוב, כאשר למרות ניסיונות המייסדים לייעד את המכון לעניינים נוספים, נציגי ההנהלה האמריקנית "סירבו להקצות משאבים לכל נושא אחר זולת תכנית הרפורמה הפוליטית" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' 19.11.1991).

פרופ' מרדכי קרמניצר, עוסק בקידום הרפורמה הפוליטית

מטרה ברורה זו אף הופיעה מתחילה בהגדרות מטרות העמותה כפי שנרשמו אצל רשם העמותות. לפי הרישום הראשוני, מטרתו של המכון היא:

לעקוב אחרי אופני התפתחות הדמוקרטיה הישראלית, לחקור את מוסדותיה וערכיה, לפתח המלצות למדיניות בנושאים הקשורים בדמוקרטיה הישראלית ולהשפיע אצל מקבלי ההחלטות על ביצוען (בקשה לרישום 19.11.1991, הדגש שלי)

אלא שמשפט אחרון זה, המעיד על פעילות לובי פוליטי, היה כנראה יותר מדי עבור ההנהלה. כעבור כמה חודשים ביקש המכון מרשם העמותות "לשנות את הגדרת מטרות המכון כך שהמילים: "ולהשפיע אצל מקבלי ההחלטות על ביצוען" יימחקו" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.2.92).

כפי שנראה להלן, למרות מחיקת המילים, אין מדויק מהן בכדי לתאר את פעילותו השגרתית של המכון.

"כל מה שאנחנו עושים הוא עמדה פוליטית"

המתח בין עבודתו הפוליטית של המכון לבין התדמית הנקיה והאקדמית אותה רצו אנשיו ליצור, הציקה לרבים מחברי ההנהלה, כפי שבא לידי ביטוי בדיון מרתק שערך הוועד המנהל ערב בחירות 99', אודות הקמפיין לביטול הבחירה הישירה:

רפאל ורדי: הייתי מאוד נזהר מפעילות פומבית בתקופה הזאת...חששתי כי היום נקיטת עמדה בעניין הזה היא נקיטת עמדה פוליטית. אחד הגופים יכול לראות בכך נקיטת עמדה פוליטית.

על כך השיב לו כרמון, התומך בהמשך הפעילות, תשובה מוחצת:

כל מה שאנחנו עושים זו עמדה פוליטית. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 10.2.99).

בהזדמנות אחרת, כאשר נודעו תוצאות הבחירות של שנת 92' בהן חזרה מפלגת העבודה לשלטון, נחשף מעט ממה שעומד מאחורי אותה 'דמוקרטיה' אותה מבקש המכון לקדם בישראל:

היו"ר פותח ומציין בסיפוק כי ההתרחשויות האחרונות בזירה הפוליטית הישראלית, לרבות אקט בחירת המועמדים, אקט הבחירות עצמן ומעשה ההעברה במוסדות של השלטון, מעודדים עד מאוד כל שוחר דמוקרטיה בארץ והמכון והנהלתו יכולים להתברך בהם.(ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 15.7.92).

שהרי כידוע, כל שוחר דמוקרטיה בארץ מתברך כמובן בשלטון השמאל.

בוחשים בקלחת

סקירת הפעילות הפרלמנטרית של אנשי המכון בשנים האחרונות מותירה מעט מאוד מקום לדמיון. אנשי המכון מעורבים כמעט בכל שלבי החקיקה ועיצוב המדיניות: החל מגיבוש הצעות חוק, דרך פעילות לובי להרצתן בכנסת וכלה במומחים מטעמו המייעצים לצוותי החקיקה של משרדי הממשלה. כל זאת מוגש במעטפת יוקרתית של כנסים וימי עיון עתירי הערות שוליים ואצטלה אקדמית.

על-פי מסמכי הרשם, בשנים האחרונות היה המכון מעורב בכמה וכמה הליכי חקיקה שונים. את הפעילות סביב חוקי השוויון בנטל ליוו אנשי המכון באופן אינטנסיבי, כפי שדיווח כרמון בישיבת הנהלה לפני כשנה (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.2012):

המכון מעורב בועדה בראשות יוחנן פלסנר – ועדת קש"ב, יוחנן פלסנר עצמו מכיר היטב את עבודת המכון. ידידיה שטרן ויפה זילברשץ חברים בוועדה.

בדיון אחר למדו הנוכחים כי הפורום לתיקון שיטת השלטון שמפעיל המכון הכין לא פחות מ-"6 הצעות חוק המוכנות להעברה בקריאה טרומית"; וכי באותה עת עבר גם חוק פינוי מוקשים בכנסת, שבעניינו "המכון יזם שולחן עגול בנושא והיה מעורב בייעוץ לחקיקה" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.2011).

גם בעניין הקמתו של גוף ביקורת על הפרקליטות, קולו של המכון נשמע למרחוק:

גוף ביקורת על הפרקליטות: בנינו מודל והצעת חוק והתחלנו לגייס תמיכה מקרב האקדמיה, שופטים בדימוס ושרי משפטים לשעבר. התקיימה פגישה חיובית ביותר עם פרקליט המדינה ועוזריו (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.2010).

כרמון אף הצהיר באחת ההזדמנויות, בעבודה מול הכנסת יש כמה דוגמאות להצלחה:

חוק המפלגות, חוק מימון מפלגות וחוקים אחרים עליהם עבדנו מול ועדות שונות. עבודה רבה נעשתה במכון גם לגבי חוק ההסדרים. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 16.12.2002)

כזכור: "לא פוליטי". וגם "לא מפלגתי".

"הצעות חוק הזויות"

יחד עם ההצלחות דלעיל, חוו אנשי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בעת האחרונה גם כמה כישלונות צורבים. עליית רבין לשלטון בשנת 92' אולי היתה דבר ש"מעודד כל שוחר דמוקרטיה", אך ממשלת הליכוד האחרונה הביאה את אותם שוחרים אל-סף יאוש. "התחושה היא כי התרבו הלכי הרוח האנטי-דמוקרטיים", הסביר כרמון ב"דיון מקדים על האיומים על הדמוקרטיה 2011", שנערך בישיבת הוועד המנהל:

נוצר ניכור בין הקבוצות השונות במדינה ויש שימוש רחב ברטוריקה של דמוניזציה...הקונפליקט עם הפלסטינים התדרדר, ואנו הולכים לקראת מצב שישראל מאבדת את הלגיטימציה ונתפשת בעולם כמדינת אפרטהייד. בחוגים רבים בארץ מתגברת החשיבה שתופשת את הערבים הישראלים כחלק מהעם הפלסטיני עמו אנחנו בסכסוך ולכן הם אויבים...גם חופש הביטוי עומד בסכנה על-ידי דה-לגיטימציה של מי שמדבר נגד מדינת ישראל (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.2011).

על רקע נורא זה נוצרה לדעתו בכנסת קונסטלציה לפיה "השילוב של פחד מהערבים, איבה ופטריוטיות גורמים לכך שלכל הצעת חוק יש סיכוי לעבור".

אבל לא אלמן ישראל. שוחרי הדמוקרטיה אינם חוששים מן הקרב, והם נכונים בעוז "להתמודד עם שחיקה בערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה". אמנם המכון נאלץ, בשל המצב הקשה, להקפיא את פרויקט הדגל "חוקה בהסכמה", אך אין ריק בעשייה ה"לא-פוליטית", במקום זאת נוקט המכון ביוזמה ה"לא-פוליטית" הבאה: "פעולות לבלימת הצעות לחקיקה הפוגעות ללא הצדקה בעקרונות חוקתיים" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.11).

כרמון מצהיר בפירוש כי בתחום החוקתי "אנו עוסקים בקרבות בלימה נגד תהליכים והצעות חוק מסמרות שיער" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.12.10), ו"בבלימת הצעות חוק בעייתיות" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה',27.10.10).

דמוקרטיה מתאבלת. אריק כרמון סובל מהקצנה

"השתתפות של אנשי המכון בוועדות הכנסת"

אנשי המכון גם מעורבים עמוקות במה שמתרחש מאחורי הקלעים של הכנסת.

הפרוטוקולים חושפים פעילות לובי ברורה, הנעשית בגופי הייעוץ והחקיקה המקצועיים של הממשלה והכנסת וב"פורומים קטנים יותר", כפי שהדבר מכונה באחד המסמכים.

כך, כמדווח בפרוטוקולים, המכון מעורב משמעותית בשינוי שיטת הממשל:

עובד המכון – ד"ר ניר אטמור מרכז את ועדת חסון. כמו כן חברים בה עו"ד סוזי נבות, וד"ר פייזל עזייזה – חברים בפורום שמגר . (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.12).

במקרה אחר, מגלה כרמון כי הם "משתתפים בצוות בינמשרדי בנושא חופש המידע, ועוסקים בין היתר בהרכב מליאת רשות השידור" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.2010).

ממסמכים נוספים מתברר כי הבחישה הדמוקרטית הזו נעשית בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל:

בעקבות התסקיר המקיף שעשינו על חוק הטרור, משרד המשפטים יזם איתנו שולחן עגול...משרד המשפטים ביקש להמשיך ולהיפגש בפורומים קטנים יותר כדי לנסות ולשפר ולהיטיב את התזכיר הזה...אנחנו עובדים על הקמת ועדה ממשלתית בראשות מנכ"ל משרד רוה"מ אייל גבאי שמטרתה להפוך את יום ראשון ליום מנוחה עבור המשק הישראלי. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.10)

את הפרוגרמה (התוכנית) העקרונית לסוג זה של פעילות, שטחו אנשי ההנהלה בישיבה שהתקיימה בנושא לפני כשלוש שנים, במה שנרשם בפרוטוקול תחת הכותרת "יחסי המכון וזרועות השלטון":

המכון מתחיל להניע תהליכי הטמעה...ייסוד קואליציה ושותפות עם גורמים ממשלתיים שונים...אופן ההטמעה נעשה פחות בכיוון של הטמעה פר מחקר, ויותר בכיוון של הטמעה פר נוכחות והשתתפות.

למשל פנינו למשרד המשפטים וביקשנו שנציג המכון יהיה מעורב בכל הנושאים שקשורים לדמוקרטיה וטרור.

אנחנו מנסים להגיע לפורומים של ראשי ערים ולהציע להם להצטרף ליוזמות של אבי בן-בסט ומומי דהן, כדי שאחר כך נוכל ללכת הלאה למשרד הפנים ולכנסת...

דבר נוסף שהתחלנו לעשות הוא השתתפות של אנשי המכון בוועדות הכנסת. אנחנו גם עובדים על קשר של המכון עם היועמ"ש החדש של הכנסת. אריק נמצא בקשר עם יו"ר הכנסת. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 23.3.2010).

התכנית ככל הנראה התקדמה יפה, ובאוקטובר של אותה שנה יכול היה כרמון לדווח חגיגית כי:

יצחק לוי עובד על עירוב אנשי המכון בדיונים בוועדות הכנסת ובתהליכי חקיקה. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.10).

על-פי התכנית, אנשי המכון ישולבו בשלושת המנגנונים המקצועיים החשובים ביותר של הכנסת – הוועדות, היועץ המשפטי ויושב-הראש, המשפיעים השפעה עצומה על הליכי החקיקה בישראל.

אין לוביסט בישראל שיכול לחלום על השפעה פוליטית מסוג זה על הליכי חקיקה וקבלת החלטות.

איה הדמוקרטיה המהותית?

על-פי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' הפעילות הזו איננה אלא "סיוע מקצועי", עניין למומחים כמותם בתחום "הדמוקרטיה המהותית". הבעיה היא שלפי זה כמעט ולא נותר דבר לפוליטיקאים האמיתיים לעסוק בו. אם עבודת החקיקה "אינה פוליטית"; שינוי שיטת-הממשל "אינה פוליטית"; והעבודה בוועדות הכנסת "אינה פוליטית", לפוליטיקאי הממוצע נותרה כנראה רק השחיתות לעסוק בה.

וכל משחקי המילים הילדותיים הללו של המכון, שלל ההטעיות הסופיסטיות, חוסר-היושר האינטלקטואלי המביך, בשביל מה? כדי לקבל פטור לתורמים ממס הכנסה ולזכות בהקצאת קרקע מעיריית ירושלים? הלזאת הגיעה "הדמוקרטיה המהותית"?

'המכון הישראלי לדמוקרטיה' רשאי לחזור שוב ושוב על הקביעה כי אינו עוסק בפוליטיקה, אבל האמת חייבת להיאמר: מהאבות המייסדים של "הדמוקרטיה המהותית" ציפינו ליותר.

תגובת המכון הישראלי לדמורקטיה

המכון הינו ישות משפטית עצמאית והעמותות המוזכרות בכתבה אינן עמותות בת שלו. בשני המקרים המוזכרים, דמויות מן המכון השתתפו בהקמת עמותות נפרדות שעסקו ברפורמות חיוניות לחיזוק המשילות בישראל.

באשר לציטוט מן הפרוטוקול, חשוב להדגיש שוב שהמכון הוא א-מפלגתי. הכוונה במונח "פוליטיקה" איננה ל״פוליטיקה״ במובנה המפלגתי, כלומר בניסיון להשפיע על גורלם של מפלגות ומועמדים, אלא לעיסוק בענייני מדינה מתוך כוונה לשרת את טובת הכלל. 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מבסס את חזונו על עקרונות הכרזת העצמאות. עקרונות אלה הם ביטוי למאמץ הציוני לבסס את מדינת ישראל על ערכי היהדות, ההומניזם, הליברליזם והאחווה. המכון ימשיך לשאוף ולקדם דמוקרטיה פרלמנטרית, משילות יעילה וכמובן מדינה יהודית ודמוקרטית. תכניותיו מוכוונות למימוש חזונו זה.

http://mida.org.il/?p=12301

הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה אישר היום את המלצתה של ועדת האיתור, בראשות יו"ר הוועד המנהל, אמיר אלשטיין, למנות את יוחנן פלסנר לתפקיד נשיא המכון.

במכון מציינים כי "לאחר שהקים את המכון ועמד בראשו, כנשיא, במשך 22 שנה, ביקש ד"ר אריק כרמון לסיים את כהונתו, להעביר את שרביט ההובלה לידי דור צעיר ורענן ולהתמקד במחקר".

לצד אמיר אלשטיין, היו חברים בוועדת האיתור, שפעלה בשנה האחרונה, יוסי קוצ'יק, אבי נאור ופרופ' מנואל טרכטנברג.

נשיא המכון הנכנס יוחנן פלסנר הודה לחברי הוועד המנהל על האמון שניתן בו להוביל את המכון הישראלי לדמוקרטיה בתקופה זו ואמר "תחת הובלתו של אריק כרמון, כשלצדו הצוות המקצועי המצויין, המכון הפך לחלק משפיע ובלתי נפרד מהציבוריות הישראלית, בזכות מובילות מחקרית והיכולת לזהות ולקדם שינויים בסוגיות הליבה האזרחיות בישראל. אמשיך בדרך הזאת."

אמיר אלשטיין, יו"ר הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בירך את יוחנן פלסנר על מינויו, "ליוחנן פלסנר הבנה עמוקה של השיח החוקתי והדמוקרטי בישראל, המציבה אותו בעמדה טובה להמשיך את פועלו של אריק כרמון בתנופה, ולהוסיף ולחדש, ביחד עם צוות החוקרים המוביל של המכון. ד"ר אריק כרמון הוא הנשיא המייסד של המכון הישראלי לדמוקרטיה מאז הקמתו בשנת 1991. תחת הנהגתו, הפך המכון הישראלי לדמוקרטיה להיות המוקד בעל ההשפעה המקצועית והציבורית הרבה ביותר על השיח החוקתי והדמוקרטי בישראל. הוועד המנהל מוקיר את אריק כרמון על מפעל חייו ועל תרומתו לחברה הישראלית, ושמח בבחירתו להמשיך לפעול במכון כחוקר בכיר״.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/272928

תגוביות:

1.יעלון: פלסנר רק רוצה מלחמה עם החרדים

"חבר הכנסת פלסנר סטה לקצה הכי קיצוני כדי להכריז מלחמה על החרדים", כך אמר הערב המשנה לראש הממשלה השר משה (בוגי) יעלון.

המשנה לראש הממשלה השר משה יעלון מאשים את קדימה בכישלון המגעים ליצור תחליף מוסכם לחוק טל.

בראיון לתכנית "פגוש את העיתונות" אמר יעלון "פלסנר פעל בניגוד לדעת חברי הוועדה שלו והכריז מלחמה על החרדים. אני הרגשתי שיש כאן אירוע פוליטי".

"מי שחושב שאפשר לגייס את החרדים בבת אחד לא מבין על מה הוא מדבר", אמר השר וטען כי גיוס חרדים צריך להיעשות בהדרגה ובהסכמה "ניתן להגיע לשילוב של החרדים בצבא על ידי בהדרגה ולא במלחמה, צריך לעשות את זה. אי אפשר להכריז מלחמה על החרדים. בשנים האחרונות החלה מגמה של גיוס במספר המתגייסים. הצבא צריך לבנות מסלולי שירות ויחידות שמאפשרים שירות של חרדים".

"מנקודת מבט של אזרח, רמטכ"ל ושר אני מכיר את הסוגיה. יש עלייה במספר המתגייסים החרדים אך זה לא מספיק. אני בסופו של דבר רוצה שוויון שהם יתגייסו בגיל 18 ומי שלא יתגייס ילך לכלא, אבל נוצרה מציאות אחרת שאי אפשר לשנות באחת. עצם הגיוס והיציאה מהמעגל משפיעה על הסביבה", אמר יעלון.

"אי אפשר להכריז מלחמה על החרדים. רה"מ קיבל את ההחלטה ללכת לממשלת אחדות מתוך תחושה של הזדמנות היסטורית, והחרדים מבינים את זה. אני לא יודע איך זה ייגמר, אבל המשימה הלאומית היא בהישג יד ואסור לנו לפספס את זה".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/241040

2.יעלון: פלסנר מכשיל המו"מ עקב עמדותיו האישיות

השר משה יעלון (ליכוד) סבור, כי המשבבר בסוגיית גיוס החרדים נעוץ בזהות מנהל המו"מ מטעם קדימה, ח"כ פלסנר.

השר משה יעלון (ליכוד) נציגו של ראש הממשלה למשא ומתן מול קדימה בנושא גיוס החרדים, דוחה את הטענות הנשמעות ביממה האחרונה מכיוון סיעת "קדימה", לפיהן הליכוד משנה תדיר את עמדתו בסוגייה.

בראיון לרשת ב' הזכיר השר יעלון, כי כבר בהסכם הקואליציוני שנחתם מול קדימה עם כניסתה לקואליציה התעקשו נציגי הליכוד לקבוע יעדי גיוס לחרדים ולא לקבוע שכל הצעירים החרדים יתגייסו למעט מכסה של לומדי תורה.

השר יעלון האשים בראיון כי חבר הכנסת פלסנר הוא זה המכשיל את המגעים, זאת משום שהוא דבק בעיקשות בעמדתו האישית, שאף לא הייתה מקובלת על כל חברי ועדת פלסנר.

יעלון הדגיש, כי לו היתה משגרת קדימה למו"מ נציג אחר מטעמה ולא את ח"כ פלסנר, הרי שבשלב זה ניתן היה כבר להתחיל ולגבש את ההסכמות.

מנגד תקף הבוקר (חמישי) ח"כ אבי דיכטר (קדימה), את הדברים שצוטטו בשם השר יעלון, לפיהם "במדינת ישראל לא יכנס יהודי לכלא משום שלמד תורה", והגדיר אותם "דמגוגיה זולה".

דיכטר ציין, כי הותרת כל הסנקציות במישור הכלכלי משמעותה בפועל יצירת מצב שבו בעלי ממון מקרב החרדים יוכלו לפדות את עצמם משירות בניגוד לאחרים, תופעה הזכורה מתקופות שאיננו רוצים לשוב אליהן.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/240959

תגוביות:

1.פלסנר הוא בן לאב נוצרי אז מה הפלא שהוא רודף כל כך את החרדים. משפחתו מצד אביו היא שושלת של בישופים וכמרים קתולים.

במימון של ממשלות האיחוד האירופי מיוצרים אירועי שנאה פוטוגניים שמטרתם להגביר את האלימות. במקום לחשוף את האסטרטגיה הזאת, התקשורת הישראלית מתמסרת לה

תקשורת עויינת לישראל: ב'העין השביעית' יודעים לכתוב בדרך כלשהי של בינוניות רהוטה, אבל פחות יודעים שם לחשוב.

לפי דרך החשיבה המקובלת באתר ביקורת התקשורת הזה, מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה, 90 אחוז מיהודי צרפת, הסבורים שהתקשורת מסיתה ומלבה אנטישמיות, הם פרנואידים.

כך גם האפשרות שהעליתי, שאירוע ביתוניה שבו מצולמים שני פלסטינים נפגעים מירי הוא מבוים, נחשבת אצלם לתיאוריית קונספירציה.

בעין השביעית גם האשימו את 'מקור ראשון' בגזענות כשהעלינו את האפשרות שיש משמעות אחרת, שאיננה פלילית גרידא, לכך שעשרים צעירים ערבים ביצעו לינץ' במכות נגד שלושה ישראלים בחיפה.

אני מציע תיאוריה אחרת: שתפקידו של העין השביעית הוא לסמא את תודעת האליטה התקשורתית, הברנז'אית והאינטלקטואלית לאחת מהשאלות המכריעות בציבוריות הישראלית והבינלאומית.

לכאורה תפקיד העין השביעית לייצר ביקורת על התקשורת, ליידע ולדווח על הנעשה בתקשורת; למעשה, אי אפשר למצוא בעין השביעית עדות להתייחסות אל התקשורת בגישה ביקורתית אמיתית כפי שהיא: זירה לתעמולה, למניפולציה, ללוחמה פוליטית נגד ישראל.

העין השביעית לא הקדיש אף פעם מאמץ לחקירת פרשת הילד מוחמד א־דורה. לא נערך שם אף פעם תחקיר על התקשורת הישראלית והתעלמות הזרם המרכזי שלה מעלילת א־דורה. אינני יכול להתחייב כי זה מצריך עבודת ארכיון יסודית יותר, אבל ממה שמצאתי באינטרנט, העין השביעית התייחס לפרשה רק כאשר עלתה בשנים האחרונות כמחלוקת שממשלת ישראל מעורבת בה, או כשכתב 'פראנס 2' שארל אנדרלין היה מעורב משפטית, או פה ושם בדיווחים על הליכי המשפט בצרפת.

למיטב סקירתי לא נעשה באתר שום תחקיר על מבצעי התודעה הפלסטיניים שבהם נעשה שימוש בבימוי אירועים לצורך הזנת התקשורת. הם לא שמעו שם, שבעידן המודרני תעמולה אינה נערכת באמצעות צווחות מיקרופונים נוסח גבלס, אלא באמצעות מניפולציות על התקשורת נוסח וילי מינצנברג: שימוש בתגובות תקשורתיות צפויות ואוטומטיות לצורכי עיצוב תודעה.

בתקופת האינתיפאדה הראשונה היינו תמימים כל כך, שכאשר התברר שהפלסטינים מודיעים לצלמים מראש על עימות צפוי של זריקת אבנים בְּמקום מסוים נגד חיילי צה"ל, זה נחשב לשערורייה ופסל את הצילומים כחומר חדשותי.

כשצלם אחת מסוכנויות הידיעות הוזמן לצלם את המחבל יאסר אבו־סמהדנה מוציא להורג משתף פעולה ביריית אקדח, זה היה שנוי במחלוקת. זה עורר הלם, זעם: האם לצַלָם מותר להשתתף במיצג כזה? האם היתה לו ברירה?

כמה מאנשי העין השביעית או התקשורת הישראלית בכלל עוד זוכרים שבעבר כתבי התקשורת ובעיקר כתבי הטלוויזיה הזרים, לא היו מביאים צילומים מאירועים שלא חזו בהם במו עיניהם? הם היו מגיעים בעצמם עם הצלם שלהם.

כשהתרחש מאורע א־דורה בספטמבר 2000 המצב כבר השתנה מהקצה אל הקצה. כל צלמי השטח היו פלסטינים ומאות מהם היו פזורים בכל מקום.

בעת שא־דורה נפגע שארל אנדרלין היה ברמאללה ולא בצומת נצרים שברצועת עזה.

אפשר לקבוע שמאות הצלמים הפלסטינים ומאות המצלמות מטעם ארגוני זכויות האדם נועדו למטרה אחת: ללכוד מעשה מביך של חייל ישראלי ולהאדיר את המאבק הפלסטיני.

התקשורת הישראלית מלבה את השנאה.

באותו יום, ה- 30 בספטמבר, צולמו שעות של חומרי גלם עם סצנות 'פאליווד', לפי המונח שטבע פרופ' ריצ'רד לנדס, כלומר, הצגות של עימותים בלי נוכחות הצד הישראלי. אם חותכים מתוכן כמה שניות הן נראות אמיתיות. חייל ישראלי שדורך את נשקו לעבר נער, מכה מישהו, יורה בטעות אחרי התגרות, דוחף מפגין בקת הרובה – כל אלה הם חומרי בעֵרה שנועדו להצית תגובות שנאה אוטומטיות.

על זה עובדים כל השנה. בזה משקיעים.

כמו שנכתב בספר 'לממן את גובה הלהבות', הקרן לישראל חדשה וממשלות האיחוד האירופי מממנות ארגוני שמאל וארגונים פלשתיניים במטרה לייצר אירועי שנאה, להגביר את להבות החיכוך והאלימות, אלא שבמקום להוקיע את האסטרטגיה הזאת, במקום לחשוף אותה כפי שהיא, התקשורת הישראלית והעולמית משמשת מִמְסר של תמונות ופרשנויות מוכתבות. זה הממסר שהתמסר.

שנינויות על דרבן

אבל ההשקעה של האיחוד האירופי התבררה השבוע כאסון חברתי פוליטי. מתברר שממשלות האיחוד האירופי מממנות ומעודדות את יבוא השנאה והאנטישמיות אליהן הביתה.

הן השקיעו כדי שארגוני השמאל הקיצוני, ארגוני זכויות האדם, יערערו את יציבותה של ישראל ואת התודעה של האליטה הישראלית, כדי לגרום להתמוטטות מדינית וטריטוריאלית; הן השקיעו ב'בצלם', ב'שוברים שתיקה' ובעוד עשרות ארגונים כדי שיספקו להן לגיטימציה וגיבוי למדיניותן האנטי־ישראלית.

אך במקום הרוח שזרעו בישראל הן קוצרות סופה של שנאה אצלן בבית.

הניצחון של מפלגות הימין הקיצוני הלאומניות והבדלניות ומפלגות השמאל הקיצוני בבחירות לפרלמנט האירופי קשור ישירות למנועי השנאה הישראליים.

ימים אחדים לפני הבחירות לפרלמנט האירופי התרחשה סצנה עוכרת שלווה: הסתערות המונית של אנשי ה־BDS על אחד הסופרמרקטים הענקיים של ‘קאר־פור‘ בצרפת. הם פשטו על מוצרים ישראליים, צילמו את עצמם כשהם מצביעים על תוויות "תוצרת ישראל" או "תוצרת ההתנחלויות", אספו את הסחורה מהמדפים והשמידו אותה. בכל אותה העת הקונים לא עצרו בעדם. צוות העובדים זז הצדה. הפושטים עשו בסופרמרקט כבתוך שלהם. המשטרה לא הגיעה. זאת היתה סצנה שלקוחה מאירופה של שנות ה־30. אלה היו פעילי BDS, רובם ערבים, חלקם אירופים, כנראה אנשי שמאל קיצוני.

בתקשורת הישראלית היו חוגגים על התרחשות כזאת בתור הוכחה להתעצמות החרם נגד ישראל.

כלכלית, כמובן, יש עליה בהיקפי הסחר של ישראל עם אירופה ובריטניה. אבל תפקיד ה־BDS הוא לגבש קהילות שנאה אנטי־ישראליות. התקשורת הישראלית הסומאת אינה מבינה את הקשר בין מיצגי השנאה באירופה למנועי השנאה הפועלים בתוכנו. היא אינה יודעת על האסטרטגיה של ועידת דרבן משנת 2001.

ניסיתי לבדוק אילו התייחסויות היו בעין השביעית לוועידות דרבן. מצאתי כותרות שמלמדות על הרוח המאפיינת את תודעת הכותבים בכלב השמירה הזה, הזחוח בשנינותו: “שיווק השואה“. “הטבלואידים חוגגים את יום השואה“ (ועידת דרבן 2 התקיימה באפריל 2009, סמוך ליום השואה), “נאומו של אחמדינג‘אד (בוועידת דרבן 2) משתלב במסרים התועמלניים הקבועים...עם בוא יום הזיכרון“. וכותרת ביניים חשובה: “הנאציפיקציה נמשכת“.

אנשי ביקורת התקשורת מתעלמים מכך שהמושג המקורי נוצר כדה־נאציפיקציה. כלומר, התהליך שבו ניסו לטהר את גרמניה המערבית משאריות של נאציזם, באמצעות העמדה לדין וחינוך מחדש.

הנאציפיקציה בשמאל הרדיקלי מופנית כלפי ישראל. מכיוון שהתעמולה שאנשי העין השביעית כנראה שותפים לה ניסתה בשנים האחרונות ליחס לישראל הידרדרות לנאציזם, נעשה שימוש במושג באופן דו־משמעי: זה יכול להיות תהליך הפיכתה של החברה הישראלית לנאצית, לפי ההוראה ההפוכה לדה־נאציפיקציה; וזה יכול להיות גם המשגת ישראל במונחים נאציים.

כך או כך השימוש במושג הזה איננו מקרי והוא מעלה תהיות על הכותבים והעורכים.

כותב אחר מלגלג על יאיר לפיד והקשר האישי המשפחתי שלו לשואה, תחת הכותרת “השואה ושלג“. תפקידה של התעמולה לגרום לאפיפיור לעמוד דומם ליד החומה של גדר הביטחון עם הגרפיטי הפרו־פלסטיני.

התעמולה שהתקשורת הישראלית סייעה לייצר: זו כבר איננה חומה שנבנתה לאחר הירצחם של 1,200 ישראלים במתקפת טרור שנמשכה כשלוש שנים, אלא כותל דמעות שלידו מבכה האפיפיור את דיכוי הפלסטינים.

ברור שמבקרי התקשורת לא טרחו מעולם לנתח כיצד התרחש הנס הזה. כיצד החלה התקשורת לשתף פעולה עם מונחים כמו “אפרטהייד“, “כיבוש“, “גזענות“. מי שכן מפצח את הקוד של מנועי השנאה ומפרש את מקורות השימוש במושגים האלה כלפי ישראל, זוכה לתיאורים כגון “מלא סתירות“, “פרנואידי“ או "מחבר תיאוריות קונספירציה“.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/581/865.html

תגוביות:

1.אמנון לורד צודק במיליון אחוז. הסמול הקיצוני ששולט בתקשורת האלקטרונית (ערוץ 2, ערוץ 10, רשת ב וגל"צ בעיקר) ובחלק מהתשקורת הכתובה (הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב השבוע) מהווה גייס חמישי שפוגע במדינה. האנטישמיים והערבים באירופה מצטטים בוגדים אלה ואומרים שאם ישנם יהודים שמדברים כך, אז בטוח שכל העלילות נכונות. על הממשלה להכניס למעצר מנהלי את כל הפעילים בארגוני הסמול הקיצוני כגון בצלם, עדאללה ועוד, שמסייעים בדרך פעילה לתעמולה נגד המדינה, יוזמים פרובוקציות ומסייעים לטרור הפלסטיני. נתניהו וממשלתו מגלים רפיסות מול הבוגדים האלו ומעדיפים לעשות שרירים מול גרפיטי ואלימות קלה נגד ערבים שמכונים "תג מחיר" תופעה הנובעת בעיקר מהתסכול על רפיסות הממשלה בטיפול בטרור ובסייעניו.

2.משתפי הפעולה עם האויב הערבי הפלשתיני במלחמת התעמולה שלו נגד מדינתנו מנסים להכניס בכוח לשיח הציבורי את הנרטיב של האויב. סלידה היא מילה עדינה מדי כדי לתאר את ההרגשה כלפי יצורים מעוותים נפשית ובזוים אלה.
אכן, "נכבה" היא חלק מהנרטיב של האויב הערבי הפלשתיני ובתור שכזה, הערבים הפלשתיניים ברשות הערבית הפלשתינית משתמשים בו כדי להנציח את השנאה שלהם נגד מדינת ישראל ונגד עמנו וגם ככלי תעמולתי.

למדינת ישראל ולאזרחיה יש נרטיב לאומי לגיטימי וצודק, ועם בריא לומד ומוקיר את הנרטיב שלו.

אינני מכיר קולנוע פולני או צ'כי, אשר יתעסק בגירושם של הגרמנים בעקבות מלחמת העולם השניה. גרמניה והגרמנים מכירים בעזיבת הגרמנים כמחיר ששולם עבור תוקפנותם ותבוסתם ואינם מעלים על הדעת לבקש "זכות שיבה" ל"פליטים" או החזרת שטחים, כי גרמניה והגרמנים של היום שוחרי שלום.

עובדתית, עזיבת הערבים הפלשתיניים את הטריטוריה של מדינת ישראל בעקבות המלחמה התוקפנית שלהם, היתה לא פחות מוצדקת מעזיבת הגרמניים את צ'כיה ואת פולין. הנהגת הערבים הפלשתיניים אינה שוחרת שלום, אינה נוהגת כגרמניה וכגרמנים של היום וכעמים אחרים אשר הובסו במלחמה ומכירים במחיר תוקפנותם ותבוסתם. הנהגת הערבים הפלשתיניים, כולל המפלגות הערביות הלאומניות בארץ, אינה שוחרת שלום, אלא מייחלת ומחנכת למאבק להשמדת מדינת ישראל, גם על חשבון הערבים אזרחי ישראל שרוצים להשתלב במדינה.

מעבר לכך, נכון להזכיר, שלפי הסקר האחרון שפורסם רק לפני פחות משבוע, האחוז הממוצע של האנטישמיות בעולם הוא כ- 25%, כאשר במקום הראשון עומדים נתיני הרשות הערבית הפלשתינית עם האחוז המדהים של 93%.

מלחמה היא מלחמה. התוקפים הערבים שילמו את מחיר תוקפנותם ותבוסתם וכך גם האוכלוסיה הערבית שתמכה בהם. כן, לתוקפנות הערבית היה ויש מחיר.

http://hebrewidentity.org/?page_id=590

3.כשערבים יורים ביהודים וזורקים עליהם כל יום אבנים ובקבוקי תבערה כבר אין לזה ערך תקשורתי. התקשורת השמאלנית הקיצונית ממשיכה בשטיפת מוחם של הישראלים. את יהודה ושומרון הם מכנים בתקשורת "שטחים" ו"גדה" כדי להרחיק כל זיקה של עם ישראל לארצו. את עשרות אלפי המסתננים מאפריקה הם מכנים "מבקשי מקלט" ו"פליטים".

4.השמאלנים מבקשים להניח למחבלים פלסטינים לפוצץ אותנו. רק שלשום נתפס נושא חגורת נפץ בדרכו להביא "שלום" לאזרחי ישראל.

5.שוקן חרט על דגלו אידיאולוגיה פרו פלסטינית והעיתון משועבד.

6.השמאל הישראלי לוקה בהיבריס ולא מוכן להודות שתפיסת עולמו קרסה. הוא טובל במדמנת השקרים שמגיעים כבר עד לצווארו.

7.הטרמינולוגיה של החזירים האדומים בתשקורת קובעת את ה"בון-טון" היומי. פעם היו קוראים לצה"ל "כוחותינו", היום זה כאילו הם מדברים על נאט"ו ולא על טובי בנינו.

8.מוזר שבביה"ס לא מלמדים אותנו על הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי שטיפת המוח של התשקורת האדומה, הפרופגנדה, הדה-מורליזציה, הדה-לגיטימציה והדמוניזציה שעושים אנשי התקשורת נגד מדינתנו...

9.גל"צ - הבית של המחבלים:

https://www.youtube.com/watch?v=O5T8KEAAmuo

10.האיחוד האירופי משלם כספים לחזירים אדומים שיפיצו טרולים ברשת.

11.מאמר חשוב ונכון, ושוב נשאלת השאלה: למה כל המתנגחים בישראל, אם בתקשורת ואם בפרקליטות ואם בארגוני הסיוע למסתננים הפושעים ואם בחלקים מהאליטה הישראלית שאיפשרו את פשע המסתננים ומאפשרים את התעמולה נגד ישראל - למה רובכם ככולכם אשכנזים?

12.לשלוח את החזירים האדומים לכלא בעוון בגידה במדינה.

13.לימנים אין קרנות. הם עושים הכל מאהבת ישראל מאותה סיבה שהם משרתים בקרבי.

14.שייח' מוניס היא ההתנחלות הכי גדולה. ד''ר דוליטל מומחה לחזירים אדומים. הקיבוץ משחית!!! תשוחרר שייח' מוניס מהכובש האדום הצבוע לאלתר!!!

15.שמאל = HIV למערכת החיסון הלאומית!!!

16.התקשורת בחו"ל מצטטת תמיד עיתונים ישראלים, במיוחד את "הארץ". לעיתים קרובות שומעים אנשים שאומרים, ש"היהודים בעצמם אומרים את זה" והכוונה כמובן לשונאי ישראל שדואגים להשמיץ את ישראל. באף עם אין את התופעה הבזויה הזו, רק בישראל.

17.הריקבון המוסרי של השמאל שמתפרנס מתעשיית "השלום" הוא כל כך עצום שאין מילים לתאר אותו.

18.נאחל לכל אנשי הגיס החמישי ועוזריהם בהצלחה בגרמניה.

19.הסמול הנאור מציג: מי שהוא לא חזיר אדום קונפורמיסט הוא פאשיסט מזהם.

20.למה החזירים האדומים בתשקורת קוראים למחבלים - "פעילים" או - "בני מיעוטים"? התשקורת האדומה משקרת כל הזמן ושוכחת לציין ששייח' מוניס זה חלק מהשטחים הכבושים.

21.יגאל סרנה ב"ידיעות" מתחרה בכתיבה עוינת עם גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ". הם רוצים לקדם את הקריירה שלהם. מי שרוצה להתקדם חייב ללכלך על ישראל. איזה גזע של אנשים מטונפים. מה שמעניין זה שהם נשארים כאן למרות שיש ברלין שמתאימה להם יותר. יש שם הרבה טורקים וערבים.

22.צביעות, התחסדות, העמדת פנים, ציניות, התרסה רוע ושינאת אדם הינן תכונות שאנשי השמאל התברכו בהן. אכן סימפטומים קליניים של פגיעה נפשית כלשהי.

23.ליכודניקים מתחננים לשר התקשורת ארדן, תן ערוץ לימין, אבל הוא מסרב.

24.סיסמת האיחוד האיסלמו-פלסט'-שמאל-אירופה: בטרור-הונאה-תיחכום נמגר ישראל!

25.האם יש סיכוי לתחקיר רציני על מה שמכונה "המכון הישראלי לדמוקרטיה"?

להלן התחקיר:

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

26.ארנון מוזס הגיע למשרדו של שלדון אדלסון כאשר נודע לו על כוונת האחרון להוציא עיתון, מספר אדלסון. "בעיניים דומעות הוא הפציר בי: 'אל תקים עיתון שיגרום לי לפשוט את הרגל. אם תעשה את זה, לא יהיו לי חיים. לא יהיה לי לאן ללכת בבוקר". לדברי אדלסון, הוא אמר למוזס שלא יקים את העיתון אם יובטח שידיעות אחרונות יעבור מהשמאל הקיצוני למרכז. מוזס השיב שהוא כבר כעת במרכז, ואם יזוז - יהיה בימין. על כך אמר אדלסון, שבכוונתו להוציא עיתון "כי אני חושב שלעם היהודי יש זכות לעיתון עצמאי ואובייקטיבי.

27.שמאלני ציוני זה כמו הומניסט ערבי. אין דבר כזה!

28.השמאל הקיצוני בישראל מונה בקושי פרומיל אחוז. תנו לשמאלנים עזרה ברילוקיישן. הוא מפסיד כל פעם בבחירות וחלקו באוכלוסיה הולך ומתפוגג. בכל זאת הוא משוכנע שהוא הריבון, בעוד למעשה עם ישראל שופך על ראשו גלונים גלונים של נוזל צהבהב. על חיסרון כמותי, האספסוף השמאלני מפצה בהתלהמות וקולניות מוגזמת.

29.עובדה: רוב רובה של התקשורת השמאל האשכנזית הינה פוסט-ציונית. לתקשורת שמעצימה ומפמפמת איזה גרפיטי ומשתיקה אלימות ערבית יום יומית אני בז. שלא יובן לא נכון, אני בעד עיתונות חופשית וחוקרת אבל ברגע שרוב העיתונאים לוקחים צד (הצד הערבי) זה לא אמין וגם מכוער.

איילת שקד: "ביום ראשון יועלה חוק הלאום של ח"כ לוין, אילטוב ושלי בוועדת שרים לחקיקה. החוק נולד מן הצורך לבסס את מעמדה של מדינת ישראל הן כמדינה יהודית והן כמדינה דמוקרטית. כשם שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, כך נדרש חוק יסוד אשר יעגן את אופייה היהודי".

במקביל החליט השמאל לנהל התקפה משולבת נגד החוק אך הוחלט שם לעשות את זה בהסתר במסווה "מקצועי" ו"אובייקטיבי".

למשימה נשלח גוף שנקרא "המכון הישראלי לדמוקרטיה" שמינה את עצמו ליועץ לממשלות ישראל על דעת עצמו ומנוהל על ידי אנשים מהשמאל הכי קיצוני שיש כאן:

מרדכי קרמניצר בשנת 2008 עמד בראש הוועדה המסדרת של "התנועה החדשה" שחברה לריצה משותפת עם מר"צ בבחירות לכנסת ה-18‏.

עמיר פוקס הוא כותב דעות ב"הארץ" ומתנגד סידרתי לכל חוקי הימין.

מטרתם להכפיש את החוק ולהראות שאין בו צורך ושהוא בעצם מנוגד לציונות כפי שמייסדיה ראו אותה (מתיימרים להיכנס לראשם ולהסביר לנו מה הם חשבו).

לשם כך הם מגייסים בנבזות את אנשי הימין שהקימו את המדינה כדי להשפיע עם השמות שלהם על חברי כנסת תמימים מהימין עם תאוריות מצוצות ממוחם הקודח - הם החליטו לפרשן אמירות שלהם כאילו שהם לא רצו להקים כאן באמת מדינה יהודית אלא כוונתם היתה אחרת לגמרי:

"בעינינו, יש בכך לחתור תחת יסודות הציונות עצמם. אבות הציונות כהרצל וז'בוטינסקי ומנהיגי המדינה כבן גוריון ובגין, לא רצו רק בהקמתה של מדינת לאום יהודית. הם ביקשו לייסד בישראל מדינת מופת לפי מיטב המסורת הדמוקרטית-ליברלית. ".

חוות הדעת שלהם תופץ מחר לכל חברי הכנסת.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=942052

באוגוסט האחרון כונסו כלל עובדי ׳המכון הישראלי לדמוקרטיה׳ באולם השולחנות העגולים שבקומה התחתונה של הבניין. האולם מורכב משני מפלסים – מפלס תחתון שבו השולחן המרכזי, ומסביבו שולחנות חיצוניים במפלס גבוה יותר. כמו בכל המפגשים האחרים של המכון, גם הפעם סביב השולחן המרכזי היו נשיא המכון יוחנן פלסנר, סגניו פרופ' מרדכי (מוטה) קרמניצר ופרופ' ידידיה שטרן, ושאר החוקרים הבכירים של המכון. מרוחקים יותר היו העובדים הזוטרים – חוקרים בכירים פחות, ואנשי המזכירות והמנהלה.

פלסנר, בנאום שמאוחר יותר כונה בקרב עובדי המכון "נאום המשכנתה", מסר את הבשורה הקשה – קיצוץ חסר תקדים של 20 אחוזים מהתקציב השנתי של המכון. "הוא אמר שאנחנו הולכים לקראת תקופה של קיצוצים", סיפר אחד הנוכחים, "ושהוא מבין שזה לא יהיה פשוט ושיש פה אנשים שיש להם משכנתה, אבל 'קרן מרכוס' הודיעה על ירידה חדה בתקציב המכון, ואין ברירה אחרת.

אתה רואה איך יושבים במעגל המרכזי אנשים שמרוויחים משכורות עתק ובטוחים במקומם, לעומת המעגל החיצוני שבו אנשים שמרוויחים 5,000 ו־6,000 שקל שחוששים לגורלם. מובן שבנאום שלו הוא אמר שהם יקצצו גם בשכר הנשיא וסגניו, אבל לא הרבה. אחרי כן גילינו שהמכון רכש עבור פלסנר ג'יפ פורד ב־200 אלף שקל".

הטענות על התנהלות בזבזנית מצד המכון אינן חדשות. בשנת 2013 עמד שכרו השנתי של נשיא המכון דאז, ד"ר אריק כרמון, על כ־1.5 מיליון שקלים בשנה. פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן הנשיא, הרוויח קרוב למיליון שקלים לשנה, והסגן הנוסף, פרופ' ידידיה שטרן, קיבל כ־600 אלף שקלים.

בריאיון איתו פלסנר הודף את הטענות.

"הסיפור של הרכב לא היה ולא נברא", הוא אומר. "יותר מזה, בעבר היה לנשיא המכון נהג וכיום אין. השכר שלי כנשיא המכון ושל שני סגני הנשיא קוצץ בעשרות אחוזים באופן התנדבותי, בלי שאף אחד חייב אותנו לעשות את זה. האנשים שפוטרו זכו ליחס הגון, זומנו לשיחות וקיבלו חודשיים של התראה מראש בשכר מלא. אני מבין שזה לא קל לאף אחד, אבל זה מהלך שהיינו חייבים לבצע".

כך או כך, מה שברור הוא ש־24 שנים אחרי שהוקם, המכון הישראלי לדמוקרטיה (המי"ד) עומד על פרשת דרכים. בכירים במכון, כמו גם פלסנר עצמו, מודים שמדובר בקיצוץ משמעותי שמחייב את המכון לעשות הערכה מחדש של מצבו, להסתכל אחורה ולנסות לבחון במה המכון הצליח, במה הוא נכשל, ובעיקר במה כדאי להתמקד בהמשך הדרך.

כדי להבין את סיבת הקיצוץ, צריך לחזור מעט אחורה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה הוקם בידי ד"ר אריק כרמון בשיתוף עם חברו, איש העסקים ברנרד מרכוס.

מרכוס, שהונו מוערך כיום ב־3.3 מיליארד דולר, הקים קרן ייעודית שדאגה למימון המכון, ופחות או יותר אפשרה לכרמון לנהל את ענייני המכון, ללא התערבות או צורך לתת דין וחשבון מפורט מדי. לפני כשנתיים, בגיל 70, הודיע כרמון על רצונו לפרוש מנשיאות המכון. קרן מרכוס המשיכה לממן את המכון גם לאחר פרישתו של כרמון (שנשאר על תקן חוקר בלבד).

אלא שלאחרונה, בין השאר עקב גילו הלא צעיר של מרכוס בן ה־86, נכנסו להנהלת הקרן כמה מנהלים צעירים יותר והחליטו לעשות סדר. כמו קרנות פילנתרופיות רבות אחרות, הם החלו לבקש דו"חות מפורטים בנוגע לשימוש שנעשה בכספי התרומה, ואף החלו להעלות שאלות בנוגע למטרותיו של המכון, דרכי הגשמתן, חשיבותן ובעיקר הצלחתם או כישלונם של מגוון המחקרים והפרויקטים.

התנהלות המכון נחשבת בזבזנית לא רק בנוגע לרמות השכר, אלא גם באשר להתנהלות המחקרים והפרויקטים. כך למשל, תקציב של קרוב למיליון שקלים הושקע בפרויקט ׳מחליטים: כבוד האדם׳, שלפי אתר האינטרנט שהוקם לו אמור היה להיות "מהלך היסטורי ייחודי" במטרה לנסח את "מגילת כבוד האדם". אלא שהפרויקט נחל כישלון חרוץ. "במכון רצו להגיע למיליון אזרחים שיחתמו על המגילה, ובסוף הגיעו ל־200", מספר גורם במכון.

"שפכו מאות אלפי שקלים, הקימו אתר שהושקעו בו אולי עשרות אלפי שקלים, ואף אחד לא שמע עליו. המכון קיבל כאן סטירת לחי חזקה שהראתה עד כמה הוא מנותק מהציבוריות הישראלית, כמה הוא לא קשור אל העם, כמה הוא מנותק ולא מסוגל לסחוף קהלים. תיכנס לאתר ותקרא את הטקסטים שיש בו – זו שפה שפונה לקהלים מאוד אליטיסטיים, שלא מדברת אל הפריפריה, אל הקהל הרחב. זה היה אקורד הסיום של כרמון".

להכניס דם חדש

מי שנבחר במקומו של כרמון לנשיא המכון היה יוחנן פלסנר, לשעבר ח"כ בקדימה, שבבחירות 2013 קיבל את המקום השלישי ברשימה, ונשאר בחוץ. פלסנר מוכר בציבור בעיקר בגלל "ועדת פלסנר לשוויון בנטל" שעמד בראשה ושאמורה הייתה למצוא מתווה לגיוס חרדים לצה"ל. "התחושה הייתה שמנסים לחקות את ההצלחה של בנט ולפיד", אומר גורם במכון. "הביאו בוגר סיירת מטכ"ל, צעיר וחתיך, מישהו שלא מהאקדמיה, בניסיון להכניס קצת חיים ודם חדש, אבל לא מעט אנשים במכון תוהים אם זה יחזיק".

"מבחינתי לומר שאני כמו בנט זו בהחלט מחמאה", אומר פלסנר. "בנט הוא חבר שלי עוד מימי הסיירת. אני מאוד מעריך אותו, אף שאני לא מסכים עם כל דעותיו".

המכון הוא גוף מאוד אקדמי, ואתה לא בא מהתחום הזה. מה אתה מביא איתך לתפקיד?

"כשמדברים על מכון מחקר והשפעה, אז למרות שאני כתבתי כמה מחקרים ויודע לקרוא מחקרים ולתעדף מה חשוב יותר ופחות, ברור לי שלא זה הצד החזק שלי. הערך המוסף שלי כאן הוא להבין את המכניקה של המערכות הציבוריות כדי לסייע למכון להפוך להיות גוף הרבה יותר משפיע בתחומים שבהם הוא מתמחה.

"מבחינתי המכון הוא מקום שממנו אפשר לעשות עבודה רצינית, איכותית וארוכת טווח כדי לעזור לשפר את המציאות במדינת ישראל. המשימה היא להפוך את המקום הזה לגוף שמשפיע באמצעות הידע שיש בו. נוצרות פה כמויות ידע אדירות של בין 30 ל־50 פרסומים בשנה, והבחירה בי מבטאת רצון להפוך לגוף שהוא לא רק מצוין אינטלקטואלית, אלא גם מאוד משפיע ומחובר לציבוריות. לחבר אותנו למרכז הכובד של החברה הישראלית".

פלסנר, שמעריך מאוד את כרמון כ"יזם ציבורי לעילא ולעילא שהקים מאפס מכון מפואר", לא יאמר את הדברים מפורשות, אבל הסיבות להבאתו בהחלט מבהירות מה היה חסר לפני כן. גורמים שעוקבים אחרי פעילות המכון טוענים שבעשור האחרון, כמעט כל יוזמות החקיקה שיצאו מהמכון לא הגיעו בסופו של דבר לספר החוקים של מדינת ישראל. פלסנר הובא כדי לשנות את המצב. לקחת את כל הרעיונות שמייצרים במכון ולדלות מתוכם את אלו שאפשר יהיה להוציא מהם שורות תחתונות ברורות. להציג הישגים שיצדיקו את עשרות המיליונים שמושקעים.

דמוקרטיה או יהודית

אנשי המכון נחשבים אליטה גברית לבנה תל־אביבית חילונית אשכנזית, עם מעט נשים ומעט מזרחיים. יוצא דופן אחד הוא הציבור הדתי־לאומי, שזוכה לייצוג שלא יהיו טעויות: גם המקטרגים על התנהלות המכון עד כה לא טוענים שלא הייתה לו השפעה על הפוליטיקה הישראלית - היא פשוט התמקדה באזורים מאוד מסוימים שלה. "לפרופ' קרמניצר יש ערוץ ישיר מול שופטי בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, אנשי משרד המשפטים וכל הגוורדיה הזאת שאליהם הצטרפה לאחרונה גם ציפי לבני", אומרים גורמים בסביבת המכון.

"זה קשר גורדי ששם נמצאות ההצלחות של המכון. יכולת לראות את זה בצורה הכי ברורה בכנסת האחרונה – כל פעם שהיה חוק שהמכון רצה לעצור, קרמניצר היה שולח מכתב פומבי לחברי ועדת השרים לחקיקה בטענה כלשהי על כך שזה לא קביל מבחינת זכויות אדם וכו', ובאופן מפתיע לבני, שעמדה בראש הוועדה, הייתה מוצאת דרך לתקוע את החוק".

המכון אולי לא הצליח לקדם דברים, אבל לדברי עובד לשעבר, בהחלט הייתה לו השפעה משמעותית על עצירה של מהלכים שלא עמדו בקנה אחד עם תפיסותיו. "חוק העמותות למשל, נתקע לא מעט בגלל ההתנגדות המאוד חריפה שהייתה כלפיו במכון", הוא מספר. "כשעבדתי במכון לא יכולתי שלא לשים לב למספר הח"כים והשרים מכל המפלגות, כולל הימניות, שהייתה עולה לרגל לד"ר כרמון". הציר הזה בוודאי יישמר. תפקידו של פלסנר יהיה לתת את הממד הנוסף.

די גבוה במכון, בעיקר תחת סגן הנשיא פרופ' ידידיה שטרן, בעצמו חובש כיפה סרוגה. "זה לא סוד שהמכון בעצם מתחלק לשניים – החלק של ה'יהודית' תחת שטרן, והחלק של ה'דמוקרטית' תחת פרופ' מוטה קרמניצר, וישנם האנשים של מוטה והאנשים של ידידיה", אומר העובד לשעבר.

האם מדובר בחלוקה טכנית בלבד? אחד המושגים שהמי"ד לא המציא אבל בוודאי יש לו אחוזים רבים בהכנסתו לשיח הציבורי, הוא הצירוף "יהודית ודמוקרטית".

מדי שנה מפרסם המכון סקר בשם "מדד הדמוקרטיה", שכולל שאלות רבות על החברה הישראלית. אחת השאלות המשמעותיות היא: "מדינת ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית – איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?" תוצאות הסקר לאורך השנים מראות עלייה מתונה בקרב שני המחנות – אלו שחשובה להם ה"יהודית" לצד אלו שחשובה להם ה"דמוקרטית", אבל יותר מכך אפשר לראות בבירור את הצניחה במספר המשיבים שאמרו ששתי ההגדרות חשובות באותה מידה.

"מה שראינו בסקר זה שיותר ישראלים, כשמבקשים מהם לתעדף, בוחרים או את הצד היהודי או את הצד הדמוקרטי ושיש ירידה בשילוב. הייעוד שלנו, ופה יש לנו אג'נדה, הוא לחזק את השילוב הזה. להוכיח שהשילוב של מדינה יהודית ודמוקרטית ליברלית לאומית הוא שילוב אפשרי, ראוי, נכון ולגיטימי, שהציונות במאה ה־21 יכולה להיות נטועה עמוק גם בשורשים היהודיים שלה וגם בשורשים האוניברסליים", אומר פלסנר.

ואולי בעצם העלאת השאלה אתם יוצרים את הפילוג, כמו ילד ששואלים אותו פעם אחר פעם אם הוא אוהב יותר את אבא או את אימא?

"כל הייעוד שלנו הוא לאפשר את החיבור, כי החיבור בין שני המרכיבים האלה הוא תנאי מרכזי להתפתחות של המשך הרעיון הציוני. אנחנו פועלים לעשות את זה גם ביצירה רעיונית אינטלקטואלית, וגם בקיום מפגשים בין שני הצדדים הללו. עם כל הכבוד למכון ולחשיבות שיש לו, אני לא חושב שיש לו עד כדי כך השפעה שהוא גרם לאותו שינוי בתפיסה הציבורית. נכון שהשאלה מנוסחת כך שהיא נותנת לאנשים את האופציה לבחור, אבל יש משמעות לאינדיקציה הזאת כשבמשך חמש שנים אתה רואה מגמה".

הטענות שלפיהן המי"ד יוצר דווקא פילוג בין יהדות לדמוקרטיה הועלו בעבר גם בפולמוס סוער שנערך בין הרב בני לאו, שעבד בשיתוף פעולה עם המכון, לבין ד"ר כרמון, שבאותו זמן כבר לא היה נשיא המכון. "התפיסה שלך את הדת כנבדלת מהדמוקרטיה משפיעה באופן דרמטי לא רק על המחשבה אלא גם על המעשה", כתב הרב לאו לכרמון במכתב שלאחר מכן דלף לתקשורת.

"דוגמה מתוך המכון. שתי מחלקות פועלות בנושא 'כבוד האדם'. באופן פרדוקסלי האחת פועלת תחת פיקודו של מוטה (קרמניצר) ועוסקת בשאלת כבוד האדם על פי עקרונות המדינה הדמוקרטית. השנייה פועלת תחת פיקודו של ידידיה (שטרן) ועוסקת באותה שאלה על פי עקרונות היהדות. אם זו לא בושה אז לפחות חרפה. לו היית מעכל את הרצון של אנשים דתיים לייצר תנועת חיים רוחנית שפועלת על פי יסודות הדמוקרטיה לא היית מייצר את ההפרדה הרעה הזו. אבל זכותך לברוא את המכון על פי אמונותיך ועקרונותיך".

הדיון בין הרב לאו לד"ר כרמון התנהל בטונים גבוהים, שביטאו אולי תסכול מתמשך שיש בקרב אישים בציבור הדתי־לאומי כלפי המכון.

פלסנר מצדו הגיב לדיון במה שנראה כמו חיפוש אחר דרך האמצע. במכתב לחברי המכון נאמר כי "שאלת מקומה של הדת במדינה היא שאלה שנויה במחלוקת ויש לגביה דעות שונות בציבוריות הישראלית, וגם במכון הישראלי לדמוקרטיה. אך אנו סבורים שאין רגליים לטענה שהושמעה ולפיה 'אין מקום לאלוהים בספירה הציבורית', שהרי אנשים דתיים נוכחים במרחב הציבורי במלוא אישיותם, כלומר עם אמונתם. העובדה שיש בציבור הדתי, כמו בציבור החילוני, מי שאינם מחויבים לערכי היסוד של הדמוקרטיה, היא מדאיגה ומטרידה. המכון הישראלי לדמוקרטיה יוסיף לפעול לשם הטמעת ערכי הדמוקרטיה בחברה הישראלית".

"השילוב בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' הוא הדבר שאנחנו משקיעים בו הכי הרבה משאבים", אומר פלסנר בריאיון. "אין לנו שום אינטרס כמדינה לגרום לאנשים לבחור, אלא להוכיח שהשילוב הזה יכול להתקיים. אנחנו מראים במחקרים שלנו שיכולה להית הלימה בין ערכים יהודיים לערכים אוניברסליים, ושהיהדות לא מנוגדת לזה, אלא ההפך. הרעיון של שמירה על זכויות אדם, למשל, הוא רעיון יהודי. הוא לא רעיון זר שמנסים לייבא והוא מנוגד לתרבות היהודית. אנחנו מנסים למצוא בתוך המקורות היהודיים את המקום של הערכים הללו. זו התרומה שלנו לחברה הישראלית, להראות בפועל איך שני המרכיבים המרכזיים האלה בזהות שלנו יכולים לדור בכפיפה אחת".

ייתכן שזהו פן נוסף בבחירה בפלסנר. מול ד"ר כרמון שייצג תפיסה הנוטה הרבה יותר לצד החילוני, ורואה ביהדות תוספת פולקלוריסטית למדינה חילונית, פלסנר אמור לבטא עמדת ביניים ששואפת למקם את המכון במקום שקרוב יותר למרכז המפה. בכלל, במהלך הריאיון חזר הדיבור על חתירה למרכז לא מעט פעמים. גם במובן הפוליטי, פלסנר, שמודע לתדמית השמאלנית שיש למכון, מנסה להעביר את המסר של הבאת המכון למרכז.

"חשוב לי מאוד לשמור שהמכון יהיה לא פוליטי ולא מפלגתי, כי בזה תלויה המקצוענות שלנו. כשאנחנו עובדים עכשיו על מאבק בשחיתות השלטונית, זה לא צריך להיות שייך לצד פוליטי מסוים. אנחנו מציעים משהו ציבורי שמפלגות בימין, בשמאל ובמרכז יכולות לאמץ. חוברת שלנו בנושא שינוי שיטת הממשל מביאה רעיונות שעולים בקנה אחד עם העקרונות המרכזיים שראש הממשלה דיבר עליהם, והיא תוצע לכל המפלגות. אני גם לא חושב שנכון שכל הנושא של קידום ערכים דמוקרטיים ייתפס כאג'נדה ששייכת לצד מסוים של המפה הפוליטית. שוויון אזרחי, כבוד האדם, חופש הביטוי - צריכים להיות בקונצנזוס, ויהיה גרוע מאוד למדינת ישראל אם הם לא יהיו מוסכמים על כולם.

הערכים האלה היו בקונצנזוס בעבר, ואחת המשימות שלנו היא להחזיר אותם לשם. נשיא המדינה שהוא מהימין חושב כמוני. גם בני בגין. "במכון יש כל מיני השקפות״, ממשיך פלסנר, ״ואחת המשימות העיקריות שלי היא לחבר את המכון למרכז הכובד של הישראליות. לכן במכון לא עוסקים בשאלה הפלשתינית, בשאלות של שטחים וכדומה, אלא עוסקים בענייני פנים, כלכלה וחברה, דת מדינה, ועוד“.

וכאן אתם במובהק מבטאים צד מסוים של המפה, לא?

"אני מניח שבנושאי לאום ובנושאי דת ומדינה יהיה למפלגות החרדיות יותר קשה למצוא איתנו שפה משותפת".

ונושאים כמו חוק הלאום או תפיסות ימניות לאומיות כן משתלבים במכון?

"בנושא כמו חוק הלאום אנחנו הצענו את הגרסה שלנו. לחוק הלאום במתכונת של ח"כ אלקין ולוין התנגדנו, חשבנו שהוא פוגע באיזון שכבר מקובע במגילת העצמאות ובפסיקות קודמות של בית המשפט. אנחנו חושבים שצריך לשמר את המצב הקיים.

״הרעיון של קביעת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הוא רעיון שאין לי בעיה לומר אותו. מבחינתי זה המצב כיום. אנחנו הצענו גרסאות אחרות שמבוססות על מגילת העצמאות, שזה הדבר הכי קרוב להצהרה חוקתית במדינת ישראל. לדעתי זה חוק מיותר, אבל אם יהיה לחץ פוליטי להעביר חוק כזה, אז יש גרסאות שבהחלט אפשר לחיות איתן".

''נמשיך להיות קוץ בעין''

גוף נוסף שנפגע קשות מהקיצוץ בתקציב המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא אתר האינטרנט של ׳העין השביעית׳, אתר שעוסק בביקורת על התקשורת והעיתונות בישראל. למעשה, פרשת הקיצוצים הדרסטיים במכון זכתה לעיקר חשיפתה לאחר שאנשי ׳העין השביעית׳ פרסמו כי עקב קיצוץ בתקציבם, האתר צפוי להיסגר בסוף חודש מארס. "ההסבר שניתן לנו היה שבעקבות הקיצוץ הכללי במכון החליטו למקד את התקציב הקיים בנושאי מחקר, ואנחנו כגוף עיתונאי לא עונים על הקריטריונים הללו", מספר שוקי טאוסיג, עורך אתר העין השביעית.

מה דעתך על ההחלטה?

"ברור שאני באופן אישי, כמי שעורך את האתר, חושב שזו החלטה לא נכונה, שזה מפעל חשוב ושעדיף היה שהעין השביעית תמשיך לפעול ואפילו תקבל יותר תקציב, אבל זאת ההחלטה שהתקבלה. עם זאת, אני חושב שבמכון ממשיכים להעריך את האתר, ובהחלט מקווה שגם בדרך החדשה שהעין השביעית תצא אליה המכון יישאר שותף נאמן".

ואכן, כפי שזה נראה כרגע, אתר העין השביעית לא ייסגר. "כרגע אנחנו מנסים, יחד עם אנשי המכון, לגבש את האתר מחדש כגוף שיקבל מימון מכמה גורמים, כשהתקווה היא שהמכון יישאר אחד מאותם גופים, ואנחנו נמשיך להיות קוץ בעין של מי שעוסק בעיתונות מושחתת במדינת ישראל", אומר טאוסיג.

"הטעות של העין השביעית הייתה שהם לא ניסו עד היום לבנות לעצמם מודל מימון במקום להסתמך רק על תרומות", אומרת ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, שעוסקת בתחום התקשורת והמדיה. "זה אתר חשוב שאני מאוד מקווה שיישאר באוויר, אבל אחרי 18 שנה שהמכון החזיק אותו כמעט לבד על גבו, הגיע הזמן שהם יעמדו על הרגליים לבד. המצב הזה יכול דווקא לעשות להם טוב, כי זה ייאלץ גם אותם לבחון האם התקציב שלהם מנוהל בצורה האופטימלית והאם הם משיגים את המטרות שלהם".

כשמדברים על המטרות של אתר שעוסק בביקורת התקשורת, מעניין לציין את תוצאות הסקר האחרון של ׳מדד הדמוקרטיה׳ ביחס לאמון הציבורי בתקשורת. על פי הסקר, האמון בתקשורת ירד לשפל שלא היה כמותו ונמצא אחרון בטבלת האמינות, כשאפילו גוף כמו הרבנות הראשית זוכה ליותר אמינות ממנו.

האם יכול להיות שדווקא הסיפורים שעולים בעין השביעית ויוצאים לאחר מכן החוצה הם אלו שפוגעים באמון הציבור בתקשורת?

ד"ר אלטושלר: "עם כל הכבוד לעין השביעית, יש לו קהל הרבה יותר מצומצם מאנשי הסקר או מקהל הצרכנים. כפי שאני רואה את זה, התרומה הגדולה של 'ישראל היום' לשוק התקשורת בארץ, מעבר לשבירת המונופול של 'ידיעות', היא שהוא יצר תרבות שבה כלי תקשורת אחד מדבר על אחר. זה דבר שכמעט לא היה לפני כן.

״נכון שלדעתי יש שם הגזמה בטיפול בנושא הזה, אבל הם החדירו את התפיסה שלפיה אפשר לכתוב בעיתון על מה שקורה בעיתונים ובגופי תקשורת אחרים, וזה חדר לעוד ועוד גופי תקשורת. בסופו של דבר זה מגביר מאוד את ההבנה שמה שיש בעיתון הוא לא אובייקטיבי, לא אמת לאמיתה, ויש רשת אינטרסים שמשפיעה על מה שכתוב בו או לא כתוב.

"עבור הציבור, ההפנמה של העובדה הזאת היא כואבת וקשה. ההכרה בכך שמי שכותב לך את העיתון בעצם מעוות את המציאות לצרכיו, היא הבנה קשה. ככל שנראה את התקשורת חושפת עוד ועוד מקרים כאלו, כולל פרסום סמוי, נראה תהליך של ירידת האמון בתקשורת. אם האמון הזה ירד מתחת לקו אדום מסוים המצב יהיה רע מאוד. הפתרון היחיד של הנושא הזה נמצא בשקיפות. כשינון מגל אמר 'אני קודם כול יהודי, אחר כך ישראלי ואחר כך עיתונאי', בעין השביעית אמרו שזה 'אנטי־עיתונאי', ולדעתי זה לא נכון. זה השלב הבא של התקשורת - חשיפה של האינטרסים. לכל אחד יש אג'נדה שלאורה הוא מסקר את המציאות".

קלמן ליבסקינד קרא לעיתונאים לחשוף למי הם מצביעים במערכת הבחירות הנוכחית. את תומכת בזה?

"הדיון הזה הוא סוגיית מפתח בהבנה של עיתונאים את עצמם ואת תפקידם. לדעתי עיתונאים צריכים לשבת לדבר בצורה כנה על האפשרות שקלמן העלה - לחשוף מה הדעות שלהם ולאור מה הם מפענחים את המציאות. זה לא דבר פסול בעיניי, ואני צופה ש־2015 תהיה שנת מפנה ונקבל חוזה מחודש של כלי התקשורת עם צרכניהם".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/676/116.html?hp=1&cat=402&loc=5#talkback

תגוביות:

1.שונא אתכם שם. כולכם ברמה של אויב.

2.רק בתי דין שדה וגיליוטינות ימנעו בגידה.

3.שלא יהיו טעויות: גם המקטרגים על התנהלות המכון עד כה לא טוענים שלא הייתה לו השפעה על הפוליטיקה הישראלית - היא פשוט התמקדה באזורים מאוד מסוימים שלה. "לפרופ' קרמניצר יש ערוץ ישיר מול שופטי בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, אנשי משרד המשפטים וכל הגוורדיה הזאת שאליהם הצטרפה לאחרונה גם ציפי לבני", אומרים גורמים בסביבת המכון.

"זה קשר גורדי ששם נמצאות ההצלחות של המכון. יכולת לראות את זה בצורה הכי ברורה בכנסת האחרונה – כל פעם שהיה חוק שהמכון רצה לעצור, קרמניצר היה שולח מכתב פומבי לחברי ועדת השרים לחקיקה בטענה כלשהי על כך שזה לא קביל מבחינת זכויות אדם וכו', ובאופן מפתיע לבני, שעמדה בראש הוועדה, הייתה מוצאת דרך לתקוע את החוק".

המכון אולי לא הצליח לקדם דברים, אבל לדברי עובד לשעבר, בהחלט הייתה לו השפעה משמעותית על עצירה של מהלכים שלא עמדו בקנה אחד עם תפיסותיו. "חוק העמותות למשל, נתקע לא מעט בגלל ההתנגדות המאוד חריפה שהייתה כלפיו במכון", הוא מספר. "כשעבדתי במכון לא יכולתי שלא לשים לב למספר הח"כים והשרים מכל המפלגות, כולל הימניות, שהייתה עולה לרגל לד"ר כרמון". הציר הזה בוודאי יישמר. תפקידו של פלסנר יהיה לתת את הממד הנוסף.

חוות דעת שכתבו פרופסור מרדכי קרמינצר וד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מתנגדת נחרצות להצעת החוק שמבקשת לגזור עונש מוות על מחבלים שרצחו על רקע לאומני.

את הצעת החוק יזם חבר הכנסת שרון גל מ"ישראל ביתנו" והיא תעלה ביום ראשון הקרוב לדיון בוועדת שרים לחקיקה.

חוות הדעת של פרופ' קרמניצר וד"ר פוקס, מתמקדת בשלושה היבטים מרכזיים. ראשית נטען, כי "קיימים פגמים קשים בהנחה כי הצעת החוק תסייע לתכלית שלה נועדה- התמודדות עם איום הטרור''. פוקס וקרמינצר מציינים כי הצעת החוק המנומקת ב-4 שורות בלבד, מתעלמת מן העובדה שאין כל ראיות מחקריות בדבר ההרתעה של עונש מוות, לא כל שכן, כשמדובר במחבלים המוכנים להסתכן בחייהם וחלקם אף נתפסים במהלך פיגוע התאבדות ש"אינו מושלם".

בנוסף, יתכן שהיות ויעבור זמן מסוים בין אירוע הרצח ובין ההוצאה להורג. ההליך הארוך של שפיטה ערעור ובקשות לחנינה יהווה תמריץ לארגוני הטרור לחטוף חיילים או אזרחים, כדי לסכל את הוצאתם להורג של המחבלים ויתרה מכן, עלול לסכן את חייהם של החטופים הישראלים.

שנית, כותבים קרמינצר ופוקס, "ההצעה לוקה בחוסר סמכות חוקית היות שהכנסת איננה הריבון באזור יהודה ושומרון ואיננה יכולה להחיל את החוק באזור ולכפות דבר על שר הביטחון ומפקד האזור הצבאי. יתר מכך, הסוגיה, של איסור המתקת עונש המופיעה בחוק, עומדת בסתירה מובהקת למנהג בארצות המעטות שהנהיגו עונש מוות.

"הצעת החוק גם סותרת ישירות את הוראות אמנת ז'נבה הרביעית בנוגע להגנת אזרחים בימי מלחמה (סעיף 75), הקובעת כי אין לשלול מנידונים למוות את הזכות לבקשת חנינה. לכן, מדובר בהסדר חריג שאין לו אח ורע בעולם, באופן סלקטיבי על בני אוכלוסיה ספציפית- הפלסטינים".

ההיבט השלישי הוא הפגיעה שנוצרת בכבוד האדם, לטענתם. "המתת אדם היא המעשה האכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. חברה מכבדת אדם, אינה יכולה לסבול המתה מכוונת, הנעשית בדם קר בעת שלא נשקפת סכנה מן הנידון למוות. המסר מפרקטיקה זו הוא של זילות ערך החיים וכבוד האדם", נכתב בחוות הדעת.

לסיכום, כותבים קרמינצר ופוקס: "הצעת חוק זו עלולה להכניס את ישראל למועדון 'מכובד' של מדינות כדוגמת סין, צפון קוריאה ואיראן. מדובר בהצעה דרמטית המוגשת ללא הסבר ראוי ומבלי להתייחס לשיקולים הרלוונטיים, להשפעותיה, בשאלות חוקתיות. זהו מקרה מובהק של זילות הליך החקיקה.

"הצעה זו פוגעת קשות בכבוד האדם ומבקשת להשית עונש אכזרי ובלתי אנושי והיא תפגע קשות ביחסה של החברה בישראל ליחס של קדושת חיי אדם ובתדמיתה של ישראל בעולם", נכתב.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/302019

תגוביות:

1.זה מכון לדיקטטורה.

2.המאוסים האלה לעולם יזכירו את כבוד האדם כשמדובר באויב עמם האכזר, אבל לעולם לא ידברו על כבוד האדם השייך לעמם. חבורת צבועים אדומים שהגיעה כבר מזמן השעה לסגור להם את הברז ולהנמיך את הבמה הציבורית לה הם זוכים.

2.זוג שמאלנים פנאטים. קרמניצר השמאלן שכל מטרת המכון שלו היא לעקר את הדמוקרטיה הישראלית ולשבור את שיניה והשוליה שלו פוקס מלחך הפינכה. ראשית כמו שטענו, התמריץ כבר נמצא בדמם של צמאי הרצח הערבים ואדרבא, רצח מחבלים יפחית משמעותית את הלחץ, כי כשהמחבל יסתלק לגן העדן של המוסלמים לא תהיה כל סיבה לחבריו ללחוץ על ישראל, כי הוא כבר איננו, אך לעומת זאת כשהוא עדיין נושם ויש בשביל מה ללחוץ, יש להם מוטיבציה.

3.כבוד לישראל להיות במועדון הזה שבו הבא להרגך השכם להורגו!

4.זו מהות השמאל - כבוד האוייב חשוב ותר מחיינו.

5.כבוד האדם...נראה לי שהפרופסורים האלה החליקו על הראש שלהם. קודם כל מדובר על בהמות מהלכות על שניים ולא על בני בני אדם וכבר אמרו לנו רבותינו שכל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים. אדרבא סילוקם של אלו מן העולם תועלת היא לעולם. האם הם מתנגדים גם לעונש מוות לנאצים ועוזריהם? אז שיבקשו לבטל את החוק הזה מספר החוקים של המדינה.

"היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין היה צריך להגיד 'על גווייתי' על הצעת חוק העמותות הדורשת מארגונים להבליט ממומנים על ידי מדינות זרות", כך אמר היום (א') פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. בשיחה עם nrg הוא טוען כי הביקורת על היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין מוטעית, וכי היה עליו לפעול גם במקרים נוספים נגד מה שתפס כהתנהלות לא חוקית של הממשלה.

הביקורת על וינשטיין מוטעית לחלוטין. אני חושב שנכון שוינשטיין ירים דגל אדום או שחור מספר פעמים במהלך הכהונה שלו, אבל לדעתי הוא לא עשה זאת מספיק", אומר קרמניצר.

"משרד המשפטים מגלגל עכשיו הצעת חוק שתחייב ארגוני זכויות אדם שמקבלים מימון מעל שיעור מסויים ממדינות זרות להבליט את זה שהם משרתים אותן. אני חושב שיועץ משפטי לממשלה היה צריך להגיד 'על גווייתי'. אני לא אתן יד להצעת חוק מופרכת כזו"...

הריאיון מתנהל על רקע המתיחות הגוברת בין גורמים במחנה הימין לשופטי בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה וינשטיין, הנתפס בימין כמי שמרבה להתערב בעבודת הממשלה.

"יש רוח רעה מצד השלטון כלפי שלטון החוק בכלל, כלפי בית המשפט וגם כלפי הייעוץ המשפטי. האתגר הגדול של היועץ המשפטי יהיה איך לעמוד איתן בפני הרוחות הרעות האלה ולהבטיח שישראל שומרת על ערכיה ההומניסטים והדמוקרטים ועל שלטון החוק במלוא המשמעות של המושג הזה", טוען קרמניצר...

בהתייחסו להצעה לפצל בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין תפקיד התובע הכללי אמר קרמניצר כי ניתן לעשות הפרדה שכזו באופן שלא יפגע בשני התפקידים. לדבריו, העובדה ששרת המשפטים איילת שקד בוחנת יוזמה שכזו, מעלה חשש כי היא מתכוונת למעשה להחליש את הן את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה והן את כוחה של התביעה הכללית.

"השטן יושב בפרטים. בין ההערכה שהשרה שקד רוצה לחזק את שני חלקי המשרה, לבין ההערכה הפוכה, אני חושב שמדובר באפשרות השניה. לדעתי, לא הממשלה צריכה לבחור את התובע הכללי. העצמאות שלו צריכה להיות דומה לעצמאות של שופט בבית המשפט העליון ולכן צריך לבנות מנגנון בחירה שיהיה מתאים לצורך הזה. למשל, ועדה מקצועית מובהקת ולא מוטה פוליטית", הוא טוען.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/737/546.html

תגוביות:

1.בטח שקרמניצר יהיה נגד חוק העמותות. הרי המכון לדמוקרטיה מזויפת מקבל את תקציביו מהקרן החדשה להשמדת ישראל ומארגוני ביון עוינים שמטרתם ריסוק הזהות היהודית בישראל. לכן הם פועלים כדי שיהיה דמוקרטי מזויף וכמה שפחות יהודי שכן אז יהיה ניתן לחסל את היהודים ביתר קלות ואתם היהודים רדומים כצאן לטבח עם סיסמאות נבובות של דמוקרטיה מזויפת. אל תבליגו יותר, עת לפעול!

2.להדיח את החונטה השמאלנית ליברלית אירופאית בראשות וינשטיין, בג"צ וכל מכוני השקר שמנהלים את המדינה בלי להיבחר באמצעות מימון זר.

3.המיעוט המלוכני מבקש לשלוט באמצעים עוקפי דמוקרטיה. פקיד הוא רק פקיד ופאשיסט הוא מיעוט דורסני.

4.קרמניצר הוא סוכן המבקש למנוע את ריבונותה של ישראל. המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא כלי אמריקאי לשלוט בנו. את מי מעניין מה האידיאולוג של רפובליקת בננות נוסח וישי מפמפם כתעמולה?

5.לא די שבג''צ גנב את המשילות והחקיקה, גם היועמ''ש הצטרף לכך יחד עם החונטה המשפטית. דמוקרטיה עאלק.

6.קרמניצר פעיל בארגוני הקרן החדשה שמובילה חלק גדול מהעמותות.

7.עבור השמאלנים החוק הוא לא יותר מהמלצה. אין להם שום בעיה לעבור על החוקים או להתעלם מהחוקים כל עוד זה מיטיב איתם. ומצד שני הם משתמשים בתירוץ הזה של חוק ודמוקרטיה כדי לסרס את הימין. מערכת המשפט מאפשרת אפליה נגד יהודים ונגד גברים אבל לא נגד ערבים או נשים. היא פועלת מתוך אינטרסים פוליטיים ולא מתוך הרצון לשמור על החוק ועמותות זכויות האדם לא דואגות לזכויות אדם אלא לזכויותיהם של טרוריסטים וגם משתפות איתם פעולה. בימי בן גוריון היו פשוט מוציאים את האנשים האלה להורג.

8.הקמינצר הזה חבר הנהלת ''בצלם'' שמקבלת מימון זר כדי להשמיץ בשקרים את חיילי צה"ל. שישתוק בבקשה.

******

לעיון האשכול:

מ''שוברים שתיקה'' להטפה אנטישמית. יש מה לעשות נגד הארגון, בדרך חוקית ודמוקרטית!

שוב התברר שכאשר זה מתאים להם פוליטית, את עיתונאי ישראל לא מעניין חופש הביטוי וגם לא הדמוקרטיה

לפני כמה חודשים, כשנעשה ניסיון להכניס לחוק רשות השידור סעיף האוסר על עיתונאים להביע את עמדתם ואת דעתם האישית, קמה כאן מהומת אלוהים. אנשי תקשורת יצאו בשצף קצף נגד הממשלה. השר אופיר אקוניס, האיש שעמד מאחורי המהלך, נטחן לפירורים. "עיתונאי הוא לא טכנאי", קראה המקהלה במידה רבה של צדק, "עיתונאי איננו רובוט. זו סתימת פיות". כל מגיב בחר לו פינה אחרת על הגלובוס כדי להבהיר עד כמה המצב חמור. "הפכנו לאיראן", קרא האחד, "השלטון פה מזכיר את טורקיה של ארדואן", קבע השני, וכולם יחד קראו: "זה חוק ההשתקה".

ואז, בלי כל הודעה מוקדמת, הגיע השבוע הזה. ערוץ 20 (שאני משתתף כחבר פאנל באחת מתוכניותיו) החליט גם הוא להביע דעה, ובניגוד לעמדה הכללית המקובלת בתקשורת אפילו הרהיב עוז למתוח ביקורת על נשיא המדינה.

בפוסט שהעלה הערוץ בדף הפייסבוק שלו לא היו ניבולי פה, לא היתה קריאה לאלימות ולא היתה הסתה. "במוסד הנשיאות איבדו את הבושה", נכתב בפוסט הזה, "ריבלין עסוק בלייצג את עצמו ולא את עם ישראל... עם ישראל מאמין בחיילי צה"ל, מאמין שהם מסכנים את נפשם עבורנו יום וליל ומאמין שתפקיד הנשיא הוא לתמוך בהם. נוכחותו של הנשיא ריבלין היום בכנס, עם הארגון הנאלח שוברים שתיקה, היא חצייה של קו אדום וביזיון למוסד הנשיאות. זכותו של ריבלין כאדם פרטי לעשות ככל העולה על רוחו, אך כנשיא המדינה אסור לו לירוק בפרצופם של חיילי צה"ל. זה מביש. זה עצוב".

זהו. אפשר לאהוב את זה, אפשר להתווכח עם זה, אבל אי אפשר בשום אופן לטעון שמשהו במלל הזה חוצה את גבולות השיח המקובלים אצלנו ביחס לאישי ציבור.

ההתגייסות הפראית של כלי התקשורת נגד ערוץ 20 מרגע פרסום הטקסט הזה, ישבה לפני הכל על אדני שקר.

ראשון היה אתר "וואלה!" שהתפאר בכך ש"חשף" את הפוסט בפייסבוק, ודיווח לקוראיו ש"ערוץ 20 פתח בקמפיין שכולל השמצות והכפשות בפייסבוק". אם פוסט בן עשר שורות ו־111 מילים בפייסבוק זה קמפיין, אז איך צריך להתייחס לשתי ידיעות רצופות ב"וואלה!" שעוסקות בליכוד? מסע צלב?

אבל השקר, כדרכם של לא מעט שקרים, תפס יפה ומיד הצטרפו שאר כלי התקשורת לשיח על ה"קמפיין" של ערוץ 20.

אסף ליברמן, מגיש הבוקר של גלי צה"ל כבר הגדיל להגדיר את הפוסט הקצרצר הזה "מסע תעמולה נרחב" ואף קבע שהוא מתנהל תחת הכותרת "הוא לא הנשיא שלי", שורה שלא היתה ולא נבראה בשום מקום.

אלדד יניב, שכבר שנים מנסה נואשות להיבחר לכנסת על גבם של אחרים, הלך רחוק יותר עם השקר וסיפר ש"ערוץ 20 מעלה את רובי ריבלין צבוע בצבעי פלסטין". זה היה, כאמור כזב למהדרין. כן, היה ציור כזה של ריבלין, אבל הוא לא היה קשור לערוץ 20 אלא לטוקבקיסט פרטי שהעלה אותו.

ואז הגיעה מהדורת חדשות 10. זה התחיל בהכרזה דרמטית של המגישה, תמר איש שלום. "הערב נחצה קו בישראל". ברור, כי בערוץ 10 הרי לא מתחו מעולם ביקורת על איש ציבור ולכן כשערוץ 20 עושה את זה, זו כמובן חצייה של קו. מואב ורדי, כתב מדיני בימי שגרה שגויס לשמש ככתב תקשורת בעת חירום זו, היה דרמטי הרבה יותר. "מי שמתחיל היום קמפיין זה ערוץ טלוויזיה, ערוץ 20, ואנחנו, כעיתונאים, מרגישים שעל זה קשה לעבור לסדר היום". על מה בדיוק קשה לך לעבור על סדר היום, מואב? על פוסט ביקורת על הנשיא? באיזה בית ספר בדיוק למדת מהו תפקידה של העיתונות?

ורדי ועורכי המהדורה עשו מניפולציות בגרוש.

במקום להראות את הפוסט של ערוץ 20, הם בחרו על רקע דבריו של הכתב להראות תגובות קיצוניות של גולשים. ואז הגיע הרגע הכי נחות, שנדמה שמאז ימי המחיקון לא נראה כמוהו על המסכים. זה היה הרגע שבו באמצע מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, בשמונה ומשהו בערב, התחיל ורדי להקריא טוקבקים שפורסמו בעקבות הסטטוס של ערוץ 20. כן, כן, טוקבקים. הזוהמה הזו שמכיר כל מי שיש לו מחשב בבית. כאילו שמנכ"ל ערוץ 20 וצוות מגישי הערוץ חיברו אותם או לכל הפחות עומדים מאחוריהם.

"בואי נראה", אמר לתמר איש שלום, "אחת מעלה טוקבק 'אתה לא הנשיא שלי' ובעצם אומרת 'בגלל דרכך והתנהלותך הכושלת, יש לנו מה לומר קבל עם ועדה, לאור כל מחדליך כנשיא'... הנה בהמשך מעלה פוסט אישה בשם מתי קדוש, 'אני מרגישה מושפלת במדינה שבה נבחר נשיא כמו ריבלין, קישתא, לך הביתה'. אחרת טוענת 'אני מתביישת בריבלין שיורק לי ולמשפחתי בפנים', ועוד טוקבק אחד שאומר 'נשיא אחד אונס, נשיא אחד מרחף וחולם ואחד פועל עם ארגון שמטרתו להשמיץ את חיילי צה"ל'".

האמת? לא לגמרי הבנתי מה כל כך נורא בטוקבקים האלה, אבל זה לא העניין.

העניין הוא שאם מואב ורדי חושב שערוץ 20 צריך להתבייש בגלל הטוקבקיסטים שמגיבים על הטקסטים שלו, אולי כדאי לראות איך מגיבים הטוקבקיסטים על הטקסטים של מואב ורדי עצמו. פתחתי השבוע את הדיווח של ורדי על אחד מנאומיו האחרונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואלה הטוקבקים שמצאתי באתר ערוץ 10 בתגובה לדברים. "לסלק את ביבי", "לביבי יש כריזמה של נייר טואלט משומש", "ביבי חזק כמו הזין של הקוזאק".

כן, כן, מואב. אלה הטוקבקים על הדיווח המדיני שלך. עם יד על הלב, זה לא קצת יותר גרוע מהטוקבקים שפרסמת מהדף של ערוץ 20? ומה היית אומר אם היינו פותחים את התוכנית שלנו עם התמונה שלך על המסך, מקריאים טוקבקים דוגמת אלה שציטטתי כאן, ומטילים את האחריות עליך? יכול להיות שאין בחדשות 10 מבוגר אחראי שימנע מהמהדורה שלו להידרדר לרמה של ציטוט טוקבקים?

"ניסינו לפנות ללשכת ראש הממשלה ולשרים בממשלה, אף שר לא מתייצב להגנתו של הנשיא ריבלין בערב כזה", בישר ורדי באכזבה.

וכי למה שיתייצבו להגנתו?

ואולי גם להם יש ביקורת עליו? זוכר שאנחנו במדינה דמוקרטית וביקורת על הנשיא, גם אם אתם נורא אוהבים אותו, זה עדיין עניין לגיטימי? מישהו יכול להסביר לי למה כשאנשי שוברים שתיקה מותחים ביקורת על חיילי צה"ל זו תרומה גדולה לדמוקרטיה, וכשערוץ 20 מותח ביקורת על הנשיא זו פגיעה בדמוקרטיה הזו?

בערוץ 2, אורן וייגנפלד כבר שדרג את הדיווח וכינה את הפוסט המסכן של ערוץ 20 "קמפיין ארסי". בהמשך, לא ייאמן כי יסופר, הכינו אצלו בערוץ טבלאות עם תמונות של חברי הכנסת מהליכוד, לצד כיתוב המציין מי היה מוכן ומי לא היה מוכן לצאת להגנת הנשיא מפני הביקורת של ערוץ 20. עופר חדד, כתב הערוץ, התייצב מול המצלמה, הציץ בשעונו, ודיווח שכבר עברו שלוש שעות מאז פניית ערוץ 2 אל הח"כים, והגינויים מבוששים להגיע. בצפון קוריאה של קים ג'ונג־און לא היו עושים את זה טוב כל כך.

תגידו, אתם בערוץ 2, השתגעתם?

כשנתניהו מצא את עצמו תחת מתקפה, גם אז עשיתם בדיקה כמה חברי כנסת במפלגת העבודה מוכנים להגן עליו? ובכלל, מפני מה בדיוק צריך להגן על הנשיא? ערוץ 20 איים לשים לו מטען חבלה ברכב? כו-לה פוסט בפייסבוק שאומר "ביזיון למוסד הנשיאות". ומתי ראיתם בפעם האחרונה כלי תקשורת שמגייס פוליטיקאים ורודף אותם כדי שייצאו נגד כלי תקשורת אחר?

"ראש הממשלה מסרב להגיב", הדגיש דני קושמרו. וכי למה שהוא יגיב? בגלל שקושמרו לא אוהב את הפוסט הזה, אז ראש הממשלה צריך להגיב?

זה היה בית ספר גבוה לתעמולה.

קודם לקחו פוסט ביקורת קצר וסיפרו לצרכני התקשורת כולם שמדובר ב"מסע תעמולה", ב"דגלי פלסטין" ובאמירות "אתה לא הנשיא שלי". אחר כך הפכו את הביקורת לבלתי לגיטימית ולמסיתה, בלי שעיתונאי אחד מצליח להסביר מה כאן מסית ומה לא לגיטימי. מכאן הדרך כבר היתה קצרה כדי לגייס את כל אותם המגיבים האוטומטיים, כדי שיעניקו גושפנקה של רצינות להתלהמות התקשורתית סותמת הפיות.

ראשונה היתה נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר. "לערוץ אסור לפרסם דבר שיש בו הסתה", אמרה בלי להסביר איזו הסתה יש בדברים שפורסמו, "אני לא נותנת פסק דין, מה שאני חושבת שהעניין הזה ראוי לבירור, אני הייתי מאוד שמחה אם העניין היה נדון בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות". דורנר גם ביקשה מהמאזינים להתלונן: "על פני הדברים זה מצדיק תלונה... על פני הדברים, הם נראים מאוד חמורים".

מה נראה חמור, הגברת דורנר? שנמתחה ביקורת על מנהיג ציבור? זה מוגזם לצפות שנשיאת מועצת העיתונות תגבה את הזכות לביקורת כזו? אפשר לדעת לאן נעלמה דליה דורנר הישנה, זו שבשבתה בבית המשפט העליון אישרה שידורי פורנוגרפיה ואת הקרנת הסרט "ג'נין, ג'נין", וזיכתה עיתונאי ערבי שפרסם טור בשבח זורקי בקבוקי התבערה? מה קרה לאותה לוחמת חופש הביטוי?

ובכלל, מה בדיוק את עושה שם, הגברת דורנר, במועצה הזו שלך?

ביקורת על הנשיא מקפיצה אותך? איפה היתה מועצת העיתונות כשבמהלך הבחירות האחרונות שברו כלי התקשורת את כל הכללים האתיים, בניסיון להפיל את ממשלת הליכוד? ישנתם אז את שנת החורף? איפה נמנמתם כשבמשך שנים מסיתים נגד ראש הממשלה יום־יום? לא מבקרים, מסיתים. יכול להיות שלא שמתם לב לזה? שהייתם בדיוק על ה"נשיונל ג׳יאוגרפיק"?

למה לא שמענו אותך מתראיינת בשום מקום ומזמינה תלונות כשאושרת קוטלר כינתה חבר כנסת, נבחר ציבור, "היצור הזה"? איפה היית בשנים האחרונות כש"העיתון של המדינה" ניהל נגד ראש הממשלה קמפיין אגרסיבי ששום ידיעה בו לא היתה נגועה בשיקולים עיתונאיים? יש מצב שביטלו לכם את המינוי ופשוט לא ראיתם את זה? ועל אמנון אברמוביץ' שמעת?

אני שואל את זה כי שמעתי אותך מזכירה בהקשר של ערוץ 20 את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות. את בטח זוכרת בעל פה מה אומר סעיף 6 בתקנון הזה. "עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לדעות".

תזכירי לי בבקשה מתי זימנת את אברמוביץ' ואת עורכיו לדיון על הסעיף הזה או מתי עלית לשידור והזמנת את הציבור להגיש תלונות, כדי שבית הדין שלך לאתיקה יוכל לדון בסוגיה בכובד ראש.

ואם אנחנו בענייני הסתה, אולי תוכלי להפנות אותי לדיון שקיימתם שם במועצה בעניינה של עמירה הס, עיתונאית ותיקה ב"הארץ", שכותבת בשבח המחבלים ובשבח זורקי האבנים. הרי אפילו את תודי שזה קצת קרוב יותר להסתה מהפוסט של ערוץ 20, לא?

ומי עוד התייצב בעד סתימת הפיות?

כמובן, המכון הישראלי לדמוקרטיה. "הקמפיין המכוער של ערוץ 20 מבזה את מוסד העיתונות", כתב המכון בדף הפייסבוק שלו. מי שלא מכיר את המכון הזה יכול היה לצפות, לפחות לפי שמו, שהוא יתייצב לצד חופש הביטוי. אבל לא. אין מה לצפות. תעברו על ההודעות והקמפיינים של המכון לדמוקרטיה לאורך השנים ותראו שאיכשהו כמעט תמיד הדמוקרטיה מתייצבת לצדו של אותו צד פוליטי.

ניסיתי להבין מהדף של המכון מה לא דמוקרטי במה שעשה ערוץ 20, וכשלתי. לא הצלחתי להבין איזה מין מכון ואיזו מין דמוקרטיה אינם מרשים למתוח ביקורת על נשיא המדינה. בתשובה לאחד הגולשים, שביקש גם הוא להבין איפה הבעיה, השיבו אנשי המכון כי מדובר ב"קמפיין ברור על גבול ההסתה". לא פחות. כשהגולש שאל מה עם מאמרי המערכת של "הארץ", השיבו לו אנשי המכון: "ניסינו לחפש אמירה קיצונית דומה במאמרי המערכת של ׳הארץ׳. אחרי חצי שעה של נבירה בארכיון לא מצאנו".

ובכן, אני לא חושב שמאמרי המערכת של "הארץ" מסיתים. אני חושב שיש בהם ביקורת לגיטימית. אבל מכיוון שבמכון לדמוקרטיה קבעו כללים שונים משלי, אזכיר רק שני מאמרי מערכת שקפצו לי בזיכרון. האחד שכותרתו "נתניהו מסוכן לישראל", השני שכותרתו "מטרד ושמו בנט". כאמור, לי אין בעיה עם טקסטים כאלה, שבערוץ 20 לא התקרבו לרבע מהם. אבל במכון חייבים להיות הגונים ולהודות שאם ערוץ 20 היה כותב על הנשיא "ריבלין מסוכן לישראל" או "מטרד ושמו ריבלין", נושאי שם הדמוקרטיה במכון היו משגרים את מנכ"ל הערוץ למעצר מינהלי בלי זכות מפגש עם עורך דין.

נזכרתי השבוע שכשריבלין הודיע לעמיר בניון שהוא לא רצוי במשכן הנשיא בעקבות השיר שלו על "אחמד אוהב ישראל", שמעתי ראיון של סגן נשיא המכון, פרופ' מרדכי קרמניצר, אצל יעל דן בגלי צה"ל. דן התיישבה בכוח על קרמניצר בניסיון להוציא ממנו אמירה שלפיה בניון עבר בשירו עבירה פלילית של הסתה. למחרת ראיינתי את קרמניצר גם אני וביקשתי ממנו להיזכר מתי ראיינו אותו בפעם האחרונה בגלי צה"ל בעקבות טקסט שמסית נגד הימין. קרמניצר, בהגינותו, הודה שזה לא קרה מעולם.

נזכרתי בעוד משהו בהקשר הזה.

בסיפור שסיפר פעם משה פייגלין על אירוע שבו הגיעו אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה לקדומים ערב ההתנתקות, בניסיון לשכנע את המתנחלים לקבל עליהם את הדין בשם הדמוקרטיה. "כשאהיה ראש ממשלה, ואם, אחליט לפנות כפר ערבי ישראלי", שאל פייגלין, "האם אוכל לסמוך עליך שתרוץ אל הערבים הישראלים ותבקש מהם לקבל את הדין - בשם הדמוקרטיה"? קרמניצר השיב בשלילה. נדמה לי שזה חלק גדול מהסיפור.

http://www.maariv.co.il/journalists/Article-518279

תגוביות:

1.אכן אני זה שקבעתי שריבלין לא הנשיא שלי. ריבלין קבע שעמו בחר בטרור. אני כמו כל היהודים הישראלים שייך לעם שסבל מטרור ערבי כבר יותר מ- 100 שנה, טרור מוסלמי כ- 1500 שנה וטרור בכלל כבר 3000 שנה. העם הישראלי בוחל בטרור, מסתייג מטרור ונלחם בטרור כדי למגר אותו. עמו של ריבלין כדבריו בחר בטרור, פרוש הדבר שכנראה הוא נשיא של עם אחר.

2.לחשוב על זה שדליה דורנר היתה פעם שופטת בבית משפט בישראל. לא כל שכן בית משפט עליון. פשוט מעורר חלחלה.

3."למחרת ראיינתי את קרמניצר גם אני וביקשתי ממנו להיזכר מתי ראיינו אותו בפעם האחרונה בגלי צה"ל בעקבות טקסט שמסית נגד הימין. קרמניצר, בהגינותו, הודה שזה לא קרה מעולם".

4.כשעתונאי של ידיעות אחרונות, גלעד הלפרין, מעלה בפייסבוק תמונה של בנימין נתניהו במדי נאצים ומוסיף שנתניהו מבין ״בפתרונות סופיים״ זאת עתונאות במיטבה, אבל חלילה וחס, כשעם ישראל מסתייג מהשתתפות ריבלין בארוע נגד ישראל, בו משתתפים גם משמיצים מקצועיים כשוברים שתיקה ועוד, שהופכים את השמצת צה"ל וישראל למקור לחמם, אז זוהי הסתה מכוערת שמזעזעת את אושיות הדמוקרטיה!

5.כמה שינבחו ויגייסו את ה"שפוייה" דורנר, את השלטון ל א יפילו. מרבית התקשורת היא תועמלנית שמאל עלובה. מזכירה את עקרונות צפון קוריאה בהתגייסותה כקו אחד לצד שמאל.

6.אכן מותר לקרוא לחייל צה"ל רוצחים, אבל אסור לבקר את ריבלין ברגע שפנה שמאלה.

הנאום שנשאה אתמול השרה שקד בכנס פתיחת שנת המשפט של לשכת עורכי הדין הוא חשוב, והכוונה הבסיסית שלה בהחלט חיובית. עודף חקיקה עלול לפגוע בתפקוד הכנסת, וחוקים פופוליסטיים אכן פוגעים בחירות האזרחים ובתפקוד השוק החופשי. אך יחד עם זאת, אסור שהמאבק במחלת ה"חקקת" יתנהל באמצעות הטלת מגבלות חיצוניות על נבחרי הציבור, בדמות העמקת המשפטיזציה, הטלת חובות התייעצות עם גופי "מומחים" למיניהם והכנסת עוד מנגנונים פקידותיים לא נבחרים לתהליך החקיקה. פעולות מסוג זה יגרמו לצמצום כוחם של נבחרי הציבור, העומד בליבת המשטר הדמוקרטי.

לכן, המאבק בחקיקה הפרטית הוא הליכה על חבל דק: מדיניות שמרנית בוועדת שרים לחקיקה, בלימת הצעות במישור הפרלמנטרי ופעולות פוליטיות מהסוג הזה הן דבר מבורך. אך כל ניסיון להגביל ולו במעט את סמכותם של חברי הכנסת הוא רע, מסוכן ומעניק עוד כוח למוסדות אליטיסטיים ולא נבחרים. ובתחום הזה הבחירה היא בינארית: כל הפסד לח"כים הוא ניצחון לאקטיביזם השיפוטי לשלטון בג"ץ והפקידים.

שתי נקודות בנאום השרה ובתגובות אליו מעוררות מקום לדאגה, ויש לקוות כי לא זו הדרך שבה היא מתכוונת לצעוד.

ראשית, השרה הזכירה בנאומה כי היא מקדמת כיום חקיקה ממשלתית, לפיה כל הצעת חוק שכוללת החמרת ענישה "תהיה חייבת לעבור לפני כן בדיקה במחלקת המחקר החדשה אותה אני מקימה במשרד המשפטים". על פניו מדובר במנגנון מומחים אנונימי ולא דמוקרטי, שישלוט בעצם באחד המוקדים החשובים ביותר של השלטון – מדיניות הענישה במדינה. חבורה של מומחים, אשר ניתן לשער כי יגיעו מחוגי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' וארגוני זכויות אדם של 'הקרן החדשה לישראל', יקבלו זכות וטו על חקיקה במדינה. החמרת ענישה על מיידי אבנים? החמרת ענישה של פעילי דאע"ש? מהיום חוץ מ-61 ח"כים, יהיה צורך לשכנע גם מספר בלתי ידוע של מומחים שלא נותנים דין וחשבון לציבור.

מדובר בחסם אסטרטגי אדיר, שלאחר הקמתו יהיה כמעט בלתי אפשרי לבטלו. לא די לנו ביועצים המשפטיים שפרוסים בכל משרד ולשכה, שאנו צריכים עוד גוף בעל אג'נדה שיתערב בהליכי החקיקה של הכנסת?

הנקודה השניה שמעורר דאגה היא התגובה הנלהבת המהירה של אנשי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', אחד הגופים העיקריים המקדמים את האקטיביזם השיפוטי, הדמוקרטיה המהותנית ושלטון הפקידים בישראל (בידיעה שפורסמה ב'הארץ').

המכון הישראלי לדמוקרטיה עוסק בנושא החקיקה הפרטית כבר למעלה מ-15 שנה ופרסם בנושא מספר רב של ניירות עמדה ומחקרים. המשותף לכולם: הצעות שונות להגבלת חופש הפעולה של חברי הכנסת, בדרך כלל מתוך כוונה "לאלץ אותם †„ˆƒˆ‹�‹„…†‹™���ƒˆלחזור אל כלי הפיקוח" על הממשלה. במסגרת זו, מומחי המכון ממליצים לקבוע מכסות מצומצמות להצעות חוק פרטיות, להגביל את מספר ההצעות הפרטיות שיידונו בוועדות, להגביל את ההצבעות במליאה על הצעות חוק וכדומה. מעבר לכך, הם רוצים לחייב את חברי הכנסת לנסח "דברי הסבר איכותיים, לרבות ציון עלות הצעת החוק, המקורות למימונה והשלכותיה על סוגיות שונות (כוח אדם, חברה, סביבה)".

משמעות הדבר היא שחברי הכנסת יאלצו לערוך יותר התייעצויות עם פקידים ולספק יותר חוות דעת של "מומחים". כמובן, שלמרכז המחקר של הכנסת – מוסד שאת הקמתו יזם 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בשיתוף יו"ר הכנסת דאז אברום בורג – יש תפקיד מפתח במהלך. מניסיוננו בנושא המסתננים ונושאים אחרים, אמינות המחקרים של המרכז מוטלת לעתים בספק כך שפיתוח תלות במרכז המחקר עלולה להיות בעייתית. כדי להבין עד כמה, די לציין את מחקריו של החוקר גלעד נתן בעניין פשיעת המסתננים שעיוותו את קבלת ההחלטות של חברי הכנסת בנושא, ובעקבות חשיפות 'מידה' הועבר מתפקידו.

לא לשלטון האליטות והפקידים

לאחרונה, ביקורת נגד החקיקה של הכנסת באה לידי ביטוי גם ב"תחקיר" של חדשות ערוץ 2, בו נחשפו הקלטות מתוך ישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה. המסר המרכזי של הכתבת דפנה ליאל היה נגד האופי הפוליטי של הדיונים בוועדה, ונטען כי חברי הכנסת מקבלים החלטות לא מקצועיות באופן לא ענייני.

הדברים מתחברים לכדי מתקפה משולבת נגד ההליך הדמוקרטי הפוליטי. הנחת היסוד היא שחברי הכנסת הם פופוליסטים וחסרי אחריות; שהם מונעים משיקולים פוליטיים ואינטרסים צרים; וכי ניהול המדינה הוא עסק חשוב מדי בכדי שנשאיר אותו בידי הפוליטיקאים. זו תפיסה אליטיסטית ומנותקת ההולמת את השמאל הקיצוני שנואש מהעם, ולא את מנהיגי הימין והמרכז שזוכים שוב ושוב לאמון הציבור.

השרה שקד אמרה אתמול כי כל חוק שנועד להסדיר עניין חברתי הוא למעשה "הצבעת אי אמון" נגד הקהילות והאזרחים. אך באותה נימה, כל הצעה שנועדה להגביל את סמכויות החקיקה של נבחרי העם היא הצבעת אי אמון חריפה הרבה יותר נגד שיקול הדעת של ההמונים ונציגיהם. זו מגמה מסוכנת ואנטי דמוקרטית, ויש לקוות כי השרה שקד תדע להיזהר ולבלום את עצמה בזמן.

עוד לא מאוחר. מי שיזמה את "חוק ישראל היום" אך ידעה להעדר מהמליאה כשהגיע הזמן להצביע, יכולה למצוא דרך לרדת מהעץ ולבטל את גוף המחקר החדש שקורם עור וגידים במשרד המשפטים. מי שהחירות והליברליזם חשובים לו, יבין שמישהו מנסה לתפוס עליו טרמפ וידע לבלום בזמן.

אנו מייחלים יחד ליום בו חברי הכנסת שלנו יחדלו מפופוליזם והגבלת החירות; אבל הם צריכים לעשות זאת מתוך הכרה בכך שזהו האינטרס והרצון הציבור ששלח אותם, ציבור שמאמין כי חקיקה עודפת זה דבר רע ושצריך להקטין את הוצאות הממשלה ולהגביר את החירות.

תסריט לא רצוי הוא שנבחרי הציבור, הריבון במדינה הזאת, יהיו מוגבלים ונתונים לחסדיהם של משפטנים אנונימיים וחוקרים לא נבחרים. אם תשאלו אותי, אני מעדיף לחיות במדינה בה יש לחברי הכנסת את הכח לחוקק את עצמם לדעת, מאשר במדינה בה הם צריכים לקבל אישור מפרופסור מרדכי קרמניצר לפני שהם מצביעים במליאה.

http://mida.org.il/2016/08/31/%d7%a9%d7%a7%d7%93-%d7%94%d7%96%d7%94%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%97%d7%96%d7%a7%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%99%d7%9d/#comment-39358

"הצעתו של בנט מסוכנת משלוש בחינות", אמר ד"ר עמיר פוקס, חוקר במכון, ופירט: "ראשית, אין כל טעם לנהל משפט שכולו הצגה ובסופו מחכה חנינה ידועה וחתומה מראש, ללא דרישה להבעת צער או הודאה באשמה.

שנית, האמירה מטילה דופי במערכת המשפט בטענה כאילו אין השופטים מסוגלים לעשות משפט צדק בשל ההתבטאויות השונות והתנהלות המערכת. זהו כמובן פתח לטענה דומה כמעט בכל משפט מתוקשר - ממתווה הגז ועד למשפטים פליליים אחרים.

לבסוף, האמירה הערכית של בנט כי גם אם יתגלה שהחייל ביצע פשע חמור - הריגה אין להענישו על כך, היא מסר בעייתי מאוד לחיילי צה"ל בנוגע לטוהר הנשק".

http://www.maariv.co.il/breaking-news/Article-559706

https://rotter.net/forum/scoops1/352125.shtml

תגוביות:

1.המשפט הזה הוא הצגה מרגע שהטוקבקיסטים המתלהמים יעלון ואייזנקוט חרצו את דינו של החייל. המטרה סומנה מראש. המשפט הזה ייזכר לדראון עולם בתולדות מדינת ישראל וצבא הגנה לישראל. את הנזקים של המערכה המגוייסת הזו כנגד לוחם שבמקרה הכי גרוע, התבלבל וטעה, לא יוכלו לתקן וזאת בדיוק המטרה של ארגוני השמאל, האנטישמים מבית ומחוץ ונציגיהם בזרוע המדינית של צה"ל.

2.החקירה והמשפט השערורייתי לחייל אלאור אזריה - חלק א'/ב'/ג'/ד' - עו''ד יורם שפטל:

http://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=GJHFGI&c41t4nzVQ=EEJ

החקירה והמשפט השערורייתי לחייל אלאור אזריה - חלק ב'

http://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=GJIHKD&c41t4nzVQ=EEJ

החקירה והמשפט השערורייתי לחייל אלאור אזריה - חלק ג'

http://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=GJJDMD&c41t4nzVQ=EEJ

החקירה והמשפט השערורייתי לחייל אלאור אזריה - חלק ד'

http://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=GJKGHD&c41t4nzVQ=EEJ

3.במכון השמאלני לדמוקרטיה מודים שכל העם עם הלוחם עפ''י הסקרים שלהם.

4.המכון הישראלי לדמוקרטיה שתק כששר הבטחון, הרמטכ״ל וקצינים עשו לו משפט שדה. אז הדמוקרטיה ועקרונותיה לא היו חשובים. כמה צביעות יש כאן.
המשפט הזה הפך להיות בדיחת המאה.

5.המכון הזה הופך להיות סכנה גם לדמוקרטיה וגם לביטחון ישראל. צריך לשנות להם את השם למכון הישראלי לצביעות.

6.למכון הישראלי לדמוקרטיה לא צורם שזימנו לפתע למילואים פרקליט צמרת יקר מבלי להציע לחייל מיד סנגור באותה רמה. בנושא זה קולם נדם. מכון לדמוקרטיה עאלק...

7.מעניין שבפרשת קו 300 לא נתנו לבית משפט להחליט וגם במקרה של שומר לא...בשני המקרים לא בית המשפט קבע וגם לא רוב העם! יש שווים יותר בדמוקרטיה שלנו ויש שקופים.

8.האם בוגי ואייזנקוט אידיוטים גמורים? או שרק להם מותר וצריך להזכיר גם להם שרק בית המשפט קובע מהו פסק דין?

9.יו״ר הקואליציה ח״כ דוד ביטן שיזם את מהלך החנינה לאלאור עזריה הגיב לקריאתו של נפתלי בנט להעניק חנינה לחייל.

"אני שמח שבנט מצטרף לקריאתי לחון את אלאור עזריה אותה יזמתי עוד מתחילת הפרשה, אך בניגוד לדבריו אסור להמתין להרשעתו ואין להרשיע אותו כלל.

בפרשת קו 300 חנן הנשיא את בכירי השב״כ עוד טרם משפט והכרעה כי ההנהגה הבינה את הנזק שמשפט והכרעת דין עשויים לייצר. אם אנחנו רוצים לדאוג לחיילינו ולשמש דוגמא לדור הצעיר שעתיד להתגייס צריך לחון אותו מייד".

http://www.inn.co.il/News/Flash.aspx/544278

10.עוזי דיין, ביטון וזכאי!

11.ראשי המכון הישראלי לדמוקטטורה שיפוטית. המכון הישראלי לדמוחארטה: ''אסור לבנט להביע דעתו''...מנפלאות הקרן החדעשה להשמדת ישראל.

12.המכון הזה זו עוד גרורה של הקרן הסרטנית להשמדת ישראל.

13.המשפט הזה הוא הצגה בתיאטרון האבסורד.

14.המג"ד והמח"ט בכלל היו בשטח?

15.ד''ר עמיר פוקס: "כאילו אין השופטים מסוגלים לעשות משפט צדק". מסוגלים אבל לא עושים...

16.כל שונאי ישראל והאנטישמים חברו יחדיו במסע ציד המכשפות נגד החייל.

17.מי שמשווה את בני העם היהודי לנאצים, הוא אנטישמי. כך מקובל בכל העולם. רק בישראל קוראים לנבל שכזה "ערכי ואמיץ". (בריטניה: הושעה חבר לייבור שהשווה בין ישראל לנאצים. שבדיה: שר בכיר השווה בין ישראל לנאצים, והתפטר.)

18.מפקדי צה"ל לא היו בשטח וגיבשו דעה תוך 5 דקות! בושה!

19.הארגון הזה קנה את מוסף צדק של מקור ראשון. כל העיתון היה שלו חוץ מאולי כתבה וחצי. כל המאמרים, המרואיינים, הכל המכון הישראלי לעלאק דמוקרטיה.

20.אי אפשר לנהל דיון עם ''מכון'' שמתחבא מאחורי המילה ''דמוקרטיה'' בעוד הוא בעצם סוכן זר במימון זר ומקדם אג'נדה שמאלנית. כשיהיו מוכנים לחשוף עצמם ולהסיר את הפסאדה, יהיה ניתן לנהל איתם דיון ענייני.

21.מכון שממומן בידי גורמים אנטי ציוניים ואנטי יהודיים

http://www.en.idi.org.il/about-idi/international-advisory-council/

22.ההנהגה הבכירה של צה''ל כבר הכריעה את דמותו של צה''ל: חיי האוייבים קודמים לחיי חיילים ולחיי אזרחי ישראל .זו רוח המפקד, גם אייזנקוט, גם גולן, גם גנץ ועוד מפקדים שהתבטאו בעניין מבצע צוק איתן ועוד. לגבי מקרה אלאור אזריה הסיפור היה אמור להיות בבירור בתוך צה"ל ולא במסע צלב תקשורתי בניצוחם של יעלון ואייזנקוט והתשקורת הישראלית. צה"ל ביצע תחקירים מאז ומתמיד ודברים נסגרו במסגרת הזו.

23.השופטת כבר פעמיים הציעה הליך גישור והתביעה היהירה והשחצנית סירבה!

24.מי זה המכון הזה? ולמה דעתו חשובה יותר מדעתי? מי מינה אותם? מי עומד מאחריהם? מי מממן אותם?

25.מידה: ''המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה''ל''

חשיפה: כך ניסה המכון הישראלי לדמוקרטיה להשפיע על צה"ל ועל הדרג המדיני לאורך שנות ה-2000, מגמה שהגיעה לשיא בתכנית ההתנתקות

לפני כשבועיים חשפנו ב'מידה' את בקשתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקבל הקצאת קרקע מעיריית ירושלים. הקצאה שכזו אסורה אם המכון מבצע פעילות פוליטית, ולפיכך אין פלא שתגובת המכון הייתה כי עיסוקיו אינם פוליטיים. בדברים שלהלן נספק דוגמא מרכזית לאופן הפעולה של המכון, על-מנת לבחון את הגדרתו כ"לא-פוליטי".

הנושא שיוצג להלן הוא 'פורום צבא-חברה', שיתוף-פעולה ממוסד בין המכון לצה"ל, שעליו הייתה גאוותו של המכון במשך זמן רב במהלך שנות ה-2000. תיחשף כאן לראשונה מעורבותו הגדולה של המכון בתכנית התנתקות, כולל מסמך סודי שכתב המכון יחד עם צה"ל, מסמך שנגנז והוסתר מעיני הציבור. הדברים יאירו טפח מן האופן שבו פעל המכון לקידום מטרותיו האידיאולוגיות.

פורום צבא חברה

"פורום צבא-חברה" הוקם בתחילת שנות ה-2000 על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפורום הפגיש את בכירי המכון עם צמרת צה"ל, כדי לדון עימם במגוון נושאים שהמכון התעניין בהם: אופי הצבא, מאפייני הגיוס, המלחמה בטרור, השפעת הצבא על הכלכלה, ועוד. בסיום רוב המפגשים – היו לפחות שמונה – פרסם המכון ניירות עמדה ופרוטוקולים, הכוללים הן את סמל המכון והן את סמל צה"ל.

מדוע שיתף צה"ל פעולה עם מכון מדיניות פרטי? קשה להבין, ולאור הציטוטים שיובאו להלן, קשה עוד יותר להצדיק. ואמנם, נראה כי צה"ל התעשת בשנים האחרונות והפורום אינו פעיל יותר. כדי להבין מדוע נסגר הפורום, ולפני שנעבור לדיון בתכנית ההתנתקות, נספק מספר דוגמאות שיאפשרו להתרשם ממה שהתחולל במפגשים בין בכירי צה"ל והמכון.

חוברות

כמה מפרסומי "פורום צבא-חברה". על כל חוברת מתנוסס סמל צה"ל מצד ימין וסמל המכון משמאל

הטפה "לא-פוליטית"

עיון בפרוטוקולים שפורסמו (לא כולם יצאו לאור) למפגשי פורום צבא-חברה, מעלה תמונה לפיה אנשי המכון מנסים להשפיע על קציני צה"ל ליישם מדיניות ברוח המכון. הם מופיעים כ"מומחים" לחברה הישראלית, ומציגים את פרשנותם כמסירה אובייקטיבית של עובדות, שאמורה להשפיע על עיצוב המדיניות הבטחונית. מדובר בנסיון להפוך את צה"ל לסוכן של השקפותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות של בכירי המכון (הנעות בדרך-כלל בתווך שבין המרכז-שמאל לשמאל מובהק).

נאמר מראש: זכותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לנסות להשפיע על צמרת צה"ל. השאלה שבמוקד ענייננו אחרת: האם הנסיון להשפיע על צמרת צה"ל – ודרכה על נבחרי הציבור – הוא פוליטי וכולל עיסוק בנושאים פוליטיים מובהקים, או שמא, כפי שהמכון מעדיף להציג זאת, מדובר בעיסוק נייטראלי בנושאים מופשטים הנוגעים לעקרונות הדמוקרטיה.

בכדי להדגים את הדברים, נפתח בדרישתו של העמית הבכיר פרופ' מרדכי קרמניצר – היום סגן נשיא המכון ומי ששימש מאז כיו"ר הוועדה שהרכיבה את רשימת "מר"צ המחודשת" – שאנשי הצבא ילחצו על הדרג המדיני בהקשר המאבק בפלסטינים (ההדגשות כאן ובהמשך שלנו):

אנחנו סובלים עכשיו מטעות אופטית חמורה. עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים … וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא. יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל … אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה, והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות … כולנו הפנמנו את לקחי לבנון".

על מנת להבהיר את סוג המדיניות שחפץ קרמניצר לקדם, נפנה למקום בו הוא מסביר לקציני צה"ל הבכירים כי לא רק שאסור לצה"ל לסגור שטחי קרב לתקשורת, אלא גם שצה"ל לא באמת יכול לנצח במלחמה עם הפלסטינים, ולכן עליו לשנות את יעדי המלחמה שלו ולהפסיק לבקש ניצחון:

בעת לחימה שאיננה לחימה של צבאות, קשה מאוד לשכנע שמוצדק לסגור שטח, זה מעורר חשד ועוינות … לדעתי, אי–אפשר לנצח במלחמה התקשורתית הזו בגלל תנאי המסגרת; במציאות יש כיבוש מתמשך, ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא … אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים … על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא, שלפיו חייבים לנצח".

הדוגמאות עוד רבות, אך לשם הגיוון נעבור לעמית בכיר אחר, פרופ' ירון אזרחי, המטיף לצמרת צה"ל לשנות את יעוד צה"ל מצבא לוחם לצבא משכין שלום ברוח כוחות האו"ם:

כדי שהצבא יהיה צבא העם, צריך לשנות את הצבא ולהתאים אותו לעם … אני הייתי מציע שהצבא יפנה למדינת ישראל ויסביר שהאתוס של צבא העם, שהיה חזק וספונטני בזמנו, לא יכול להתקיים עוד בנסיבות העכשוויות ויש ליצור מסגרת אינקלוסיבית כוללת חדשה … אנשים יקבלו תפקידים, יעסקו במשימות לאומיות חשובות, בתחום המים, בתחום הניקיון, בתחום הסביבה, וכן הלאה.
זו, כמובן, אינה הצעה בעלמא, אלא ביטוי לדעתו כ"מומחה" לחברה הישראלית, לפיה הצבא ממילא יהיה חייב לשנות את ייעודו כצבא לוחם:

השאלה המרכזית … היא באיזו מידה ערכים כמו שמירת כבוד האדם, מתיישבים מעצם ההגדרה עם צבא שצריך למלא כהלכה את תפקידו בתנאי לחימה … לצה"ל כמו לצבאות אחרים היום בעולם, אין בעניין הזה שום אופציה. יש שינויים רדיקליים בתודעה של הנוער … הדימוי העצמי של האדם הצעיר היום נמדד לפי נכונותו, או ליתר דיוק אי נכונותו, לקבל מרות.
ועוד, פרופ' אזרחי אף מנסה לשכנע את צמרת צה"ל שהשימוש בו הוא ביטוי "לפוליטיזציה":

הדבר הכי חמור שקורה כאן … הוא הפוליטיזציה הקיצונית של השימוש בכוח בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק … יש פה פוליטיזציה לא מבוטלת של הסוגיה מהו שימוש לגיטימי בכוח הצבאי של המדינה. הדבר הזה מקשה מאוד.
עמדה זו מעניינת במיוחד, לאור עמדת המכון ביחס לשימוש בצה"ל במסגרת תכנית ההתנתקות שתוצג מיד; במקרה זה המכון לא רק תמך בשימוש בצה"ל, אלא גם עודד וסייע. אבל אולי יותר מכל מעניינת התייחסותו המרומזת וה"לא-פוליטית" לשירותו וקידומו בצה"ל של הימין הדתי, אשר לדעת אזרחי שואף למלחמה:

המוטיבציה לשרת ועידוד המוטיבציה לשרת היא אזרחית. המוטיבציה להילחם ועידוד המוטיבציה להילחם היא פוליטית. בתנאים שלנו, חשוב לדעתי מאוד להקפיד על ההבחנה הזאת. לטענתי, יש אנשים שמתגייסים ליחידות קרביות משום שיש להם מוטיבציה להילחם גם כשאין מלחמה, משום שיש להם אידיאלים מסוימים. כאשר הקבוצה הזאת הופכת לקבוצה מאוד משמעותית בקרב הקצונה, יש סכנה שמוטיבציה לשרת תטושטש ותיראה כחופפת את המוטיבציה להילחם. זה יהיה כישלון.
פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר נוסף שאף היה סגן נשיא המכון, מעוניין גם הוא להקטין את הצבא, אך גם הוא מודאג מכך שבעקבות זאת ישתלטו עליו אנשי ימין:

אני הולך לכיוון … יצירת צבא מילואים מקצועי. עם זאת ברצוני להציג … טיעונים המקשים על התפתחות זו … יש לחשוש שהמשרתים בו יהיו בעלי אידיאולוגיה הומוגנית יחסית … בל נשכח שאנו שולטים בעם זר. איזה סוג צבא אנחנו רוצים שישלוט בעם זר? איזה מן אנשים יהיו שם? … יש לוותר על הרומנטיקה של צבא מילואים שמורכב מבט"שים ומתעסוקות ומיחידות טנקים גדולות.

גם על קצה המזלג נקל לראות כיצד מנסים אנשי המכון להשפיע על צמרת צה"ל ולטעת בהם אמונות ועמדות שונות מתחום האידיאולוגיה והפוליטיקה. איך נכנה אחרת את הטענות כי הפעלת כוח מעבר לקו הירוק היא חסרת סיכוי ובעייתית מבחינת הלגיטימציה שלה (הימים, נזכיר, הם ימי שיא הטרור ומבצע 'חומת מגן')? כי הסרבנות היא תופעה מובנת? כי יש להיזהר בקידום מתנחלים? איך נבין אחרת את הדרישה של קרמניצר כי קציני צה"ל יציגו לדרג המדיני את הערכותיו הפוליטיות? ומה משמעות ההמלצה להקטין את צה"ל ולוותר על ייעודו כצבא לוחם (מבלי שהימין יתפוס בו מעמד מוביל, כמובן), אם לא עיסוק פוליטי מובהק? כל אלו עולים מן הפרוטוקולים הגלויים, אך ישנם מפגשים שלא תועדו, למשל הדיון ב'מוסר, אתיקה ומשפט בלחימה' משנת 2003, שבוודאי היה מעלה מטעמים "לא-פוליטיים" נוספים.

ישפוט הקורא האם הסוגיות, הדרישות והרעיונות שהעלו אנשי המכון בפני צמרת צה"ל אינם פוליטיים, ואם לא מדובר בנושאים שיש לעסוק בהם בדרג המדיני ועל הצבא להימנע מהם, בוודאי בעבודה מול מכון מדיניות פרטי. האם לא היו טוענים כך בדיוק גם אנשי המכון, לו היו הטענות המושמעות הפוכות ומגיעות מימין? צה"ל ראוי לגינוי על כך שהרשה לראשיו להיחשף להטפה שכזו ממכון מדיניות פרטי, ומן הסתם זהו גם הרקע להפסקת שיתוף הפעולה, אך כאמור כאן אנו מתעניינים בשאלה מה בדיוק עושה המכון הישראלי לדמוקרטיה. התשובה, למי שאינו בעל אינטרס, לא נראית מסובכת במיוחד. השיא, בכל אופן, עוד לפנינו.

פורום צבא-חברה מתנתק

בהתאם לעמדותיו ה"לא-פוליטיות", תמך המכון הישראלי לדמוקרטיה בהתנתקות בלהט רב ועשה כמיטב יכולתו לקדמה. טרם ההתנתקות, הקימו המי"ד וצה"ל צוות מיוחד לעיסוק בהתנתקות, שחולק (כמיטב המסורת הצה"לית) לשלושה תתי-צוותים: האחד עסק ב"השפעת העימות המתמשך על עמדות הציבור הישראלי וההשלכות על מרחב הלגיטימציה הציבורית של צה"ל" ועמדה בראשו פרופ' תמר הרמן. השני נקרא "השפעת פעילות צה"ל בעימות על עמדות החברה הפלסטינית", ובראשותו עמד אפרים לביא. השלישי טיפל ב"ציפיות הציבור הישראלי מצה"ל במסגרת ההינתקות – ביצוע אקט מדיני שנוי במחלוקת בהיעדר קונצנזוס כולל", ועמדה בראשותו לא אחרת מאשר עו"ד טליה ששון – מחברת 'דו"ח המאחזים' המפורסם ובעבר מועמדת מטעם מר"צ לכנסת – והשתתף בו פרופ' מרדכי קרמניצר.

תוצר העבודה המאומצת היה מסמך משותף שיצא באפריל 2005, חתום על-ידי הקצינים המשתתפים ואנשי המכון, בשם "צבא וחברה בַעימות המוגבל". המסמך מהווה שיא בתהליך הפוליטיזציה שאותו הוביל המכון בצה"ל. נייר העמדה מפליל הן את צה"ל והן את המכון: צה"ל דן בו בנושאים שאסור לצבא במדינה דמוקרטית לעסוק בהם, והמכון מקדיש עצמו לקידום הנושא הפוליטי ביותר שעמד אז על סדר היום. ועוד, בניגוד למסמכים אחרים, אין כאן אפילו עלה תאנה של נציג הימין או מראית עין של דיון, אלא המסמך מביע עמדה ברורה והמלצות לפעולה. יתר-על-כן, בניגוד למסמכים אחרים של המכון וצה"ל, מסמך ההתנתקות מסווג בסיווג צבאי ("מוגבל"); במילים אחרות, צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה כתבו יחד מסמך מסווג, אשר הוסתר לאחר מעשה ואינו נגיש לציבור.

בדיעבד, לאור תוכנו השערורייתי הניסיון להסתיר את המסמך מובן למדי. ההתנתקות, מסתבר, לא השאירה את המכון ה"לא-פוליטי" נייטראלי.

"עיצוב תודעת הציבור"

בכל מדינה מתוקנת, מסמך העבודה שכתב צה"ל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה הופך לסקנדל רבתי. כך, למשל, תחת הכותרת הכללית "יחסי צבא חברה במסגרת תהליך ההינתקות", בסעיף "מטרת עבודת הצוות", מגדיר המסמך שלושה ציבורים שונים באוכלוסיה הכללית: (1) אלו המקבלים את ההתנתקות; (2) המתנגדים החריפים; (3) המסתייגים (שעמדתם אינה בטוחה). לגבי המסתייגים נכתב: "ציבור זה סומן על ידינו כיעד מרכזי לפעילות, שכן יתכן וניתן להשפיע על עמדתו ועל התנהגותו". הדיון השערורייתי בהשפעה על עמדות והתנהגות הציבור אינו מקרי. "עיצוב תודעת הציבור על ידי מערכת הסברה" הוא יעד מרכזי המוגדר בפירוש במסמך.

אם כן, כבר בפתיחה אנו מוצאים הגדרה של יעדים פוליטיים: חלוקת האוכלוסייה לפי יחסה לתכנית מדינית, וסימון של אחד מהם כיעד לפעילות של "עיצוב תודעה". המסמך ממשיך ומפרט בכל הנוגע ליעדי ואמצעי ההסברה, כולל חלוקת תפקידים לדרג הפוליטי:

תוכנית ההינתקות היא מהלך מדיני שהתקבל בהליך דמוקרטי מלא – ראוי שנקודה זו תועלה על-ידי אנשי חוק ומשפט (כגון שופטים בדימוס, אנשי מדע המדינה ואנשי ציבור) … לגבי הרציונאל העומד ביסוד תוכנית ההינתקות – צריך להציג רציונאל ברור לתוכנית. ראוי כי רציונאל זה יוצג על-ידי הדרג המדיני.
המסמך מציג לא רק פעולה פוליטית, אלא גם פרשנות פוליטית. כך מוצגת במסמך עמדת הנהגת יש"ע בנוגע למשאל עם, רעיון שהמסמך ה"לא-פוליטי" מתנגד לו נחרצות (כידוע, עבור ה"דמוקרטים" בישראל אין דבר יותר אנטי-דמוקרטי מאשר דמוקרטיה ישירה, המייתרת את כל מרכזי הכוח שהם מתחזקים):

הנהגת יש"ע מעוניינת בקיום משאל עם מחמת מספר טעמים:

משאל עם עשוי להביא לשינוי ההחלטה; משאל עם יאפשר השהיית התהליך עד התמוססותו; עצם קיום משאל עם ותוצאותיו, יכולים לאפשר שליטה טובה יותר בתגובות הציבור אותו הם מנהיגים ולמיתון עוצמת המאבק כנגד התוכנית.

העיסוק בפוליטיקה לא נפסק כאן. להלן העמדה המוצגת במסמך בנוגע לימין הטוען כנגד צה"ל שהפך לפוליטי:

עבר משקל הכובד של העירוב של צה"ל בדיון הפוליטי דווקא לגופי הימין. בעבר אלה לא רק שנתנו לצה"ל לגיטימציה מלאה, אלא אף זכו ליחס מועדף מן החיילים ומפקדיהם, ומשום כך, בין השאר, גינו כל מחאה פוליטית נגד צה"ל כלא לגיטימית. התובנה כי הלגיטימציה הפוליטית של צה"ל בימין היא תלוית דבר לא הייתה סוד נסתר.

בהערת שוליים לקטע נכתב:

על יחסי הגומלין החזקים בין צה"ל לבין קהילת המתנחלים בשטחים ראו למשל את חוות הדעת בנושא המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון , עמ' 265: "לולא היחס הסלחני של חיילי צה"ל לא היו המתנחלים מעזים לפעול כך. מעשה זה מעיד כי להבנת המתנחלים הפעילים בהקמת המאחזים, צה"ל אינו ממלא את תפקידו כאוכף חוק, שהם בעלי הבית האמיתיים במקום, שמי שיקום נגדם – יזכה לנחת זרועם בכוח.

כדאי לקרוא את שני הציטוטים שוב, משום שקשה להאמין שכך נכתב בחוברת שצה"ל חתום עליה. ברור למדי שלא איש צבא כתב טענות שמאליות-רדיקליות שכאלו (אפשר אולי לנחש שהן מבית היוצר של טליה ששון). צה"ל כמובן אשם ששיתף פעולה עם הוקעתו כארגון פוליטי ימני שעושה איפה ואיפה, אך החדרת הטענות הללו לצה"ל במסגרת פורום צבא-חברה, בחוברת סודית, הייתה נחשבת במקומות אחרים, מתוקנים קצת יותר מאשר הנורמות שמציג המכון הישראלי לדמוקרטיה, להרבה יותר מסתם "פוליטית". ונזכיר כי הדברים הללו מופיעים בחוברת שאיננה מציגה דיון פלורליסטי, אלא דעה שגובשה בצוותי החשיבה שבנה המכון.

הזיכרון ההיסטורי

עוד נקבע במסמך: "כיוון שהאחריות ליישום התוכנית היא ממלכתית יש לפעול הן בתוך הצבא והן בחברה, במגוון של ערוצים לקידום יישומה". אם כן, מכון מדיניות פרטי קורא לפעולה, הן בחברה והן בצבא, כדי לקדם יישום של תכנית מדינית מובהקת. יתר-על-כן, כותבי המסמך מקדישים שיקול דעת רב לנושא "עיצוב התודעה" הקולקטיבית ההיסטורית שתיצור תכנית ההתנתקות. הם מעוניינים לעצב תודעה זו מתוך הסתכלות קדימה:

השאלה "הגדולה" בהקשר של התקשורת במהלך ההינתקות, היא מה אנו רוצים שיהיה הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מפינוי הישובים ותפקידו של צה"ל במסגרתו. להבנתנו, האסטרטגיה התקשורתית במהלך פינוי הישובים צריכה, בין היתר, לסייע לעצב את התודעה הישראלית הציבורית (והצבאית) גם בזיקה ל"יום שאחרי".
כל זה, אלא מה, "לא-פוליטי". וכך גם הדעה ה"לא-פוליטית" המעניינת הבאה:

הן בימין והן בשמאל, לא כל שכן במרכז הפוליטי, לא נעלמה הגישה שעמדה בבסיס תהליך אוסלו, כי רק הסדר מדיני, יבטיח, בטווח הארוך, שלום וביטחון לישראל ולתושביה.

שערורייה פורתא

הדוגמאות בחוברת עוד רבות. קל לראות עד כמה החוברת פוליטית ומוטה מבחינת תוכנה. נזכיר שוב, הנושא הוא תכנית מדינית מובהקת, שהייתה שנויה במחלוקת פוליטית חריפה. החוברת הוצגה בכנס שערך המכון בהרצליה יחד עם המטכ"ל, שהמסמך האמור היווה לו מעין סיכום-מראש. בשלב מסוים קרא אחד מן המוזמנים חלק מן המובאות המצוטטות לעיל והביע מחאה נמרצת על הפוליטיזציה של צה"ל הנשקפת מהן. בסוף דבריו פנה לרמטכ"ל ושאל אותו בפומבי: האם החוברת משקפת את עמדת צה"ל? בעקבות הדברים קמה מהומה, והרמטכ"ל הודיע שלא היה מודע לתוכן המסמך (שקציניו חתומים עליו), וכי המסמך איננו מייצג את עמדת הצבא. למען הסר ספק אף הוצאה על כך הודעה מפורשת לעיתונות:

מדובר במסמך שנכתב כחלק מעבודת הכנה וכבסיס לדיונים בכנס בנושא 'צבא-חברה בעימות המוגבל', שקיים צה"ל בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה. המסמך, שנכתב על ידי צוות בראשות עו"ד טליה ששון, אינו מסמך צבאי ואינו מהווה את דעת הצבא – אלא שימש כאמור כבסיס לדיונים.

ברור כי לולא המהומה שקמה, היה המכון משיג את מטרותיו: מסמך צה"לי גדוש בהצהרות פוליטיות, שבו מגבה צה"ל את טענות השמאל המדיני, ובונה תכנית פעולה שלמה (ו-"לא-פוליטית", כמובן) לעיצוב התודעה הציבורית ההיסטורית בצל תכנית ההתנתקות. עצם העובדה שהמסמך נגנז (לאחר ששימש כ"בסיס לדיונים") והצבא התנער ממנו נחרצות, מעידה כאלף עדים על הטייתו החמורה והפוליטיזציה העמוקה הנשקפת ממנו. נציין גם כי לאחר מכן הקשר (לפחות הגלוי) בין המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל דשדש עד שהופסק.

ניסוי מחשבה קצר

מכיוון שאנו בוטחים ביושרו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ננסה לנחש מה הייתה עמדתו לו היה ארגון חוץ-פרלמנטרי פרטי אחר מעורב בסתר בעיצוב תפיסות ודרכי הפעולה של צמרת הצבא, לפיהן היה מביא את הצבא להביע עמדות כגון החובה לערוך משאל עם בנוגע להתנתקות, או כי על הצבא להבהיר למדינאים שהתכנית מסוכנת, או כי יש לעצב את תודעת העם ההיסטורית שמדובר באסון רבתי, או שיש לזהות מגזרים לא משוכנעים כדי לשכנעם להתנגד לתכנית.

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מסביר שמדובר בסך-הכל בתופעה "לא-פוליטית" ומבורכת מבחינה "דמוקרטית"? המקרה הבא עשוי לסייע לפתרון השאלה. כאשר מחו אנשי המילואים אחרי מלחמת לבנון השנייה ודרשו מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להתפטר, תוך שהם מבטיחים להמשיך לשרת ולהילחם בכל תנאי וללא סייג, יצא נשיא המכון ד"ר אריק כרמון בנחרצות להגנת אולמרט תוך שהוא קורא למכתב המילואימניקים: "תופעה מסוכנת וחסרת אחריות המאיצה את הפוליטיזציה בארגון שהרחקתו מהפוליטיקה חייבת להיות מוחלטת".

אלו הן, אם כן, הגדרותיו של כרמון: פוליטיזציה של הצבא בפורום סודי המורכב מאנשי מר"צ של המכון בזמן תכנית ההתנתקות? דמוקרטיה א-פוליטית במיטבה; מחאה אזרחית של חיילי מילואים נאמנים נגד ראש הממשלה שכרמון תומך בו? אנטי-דמוקרטיה פוליטית מסוכנת.

אולי כעת ברור יותר מהו הגיון הדברים שלפיהם מגדיר המכון את פעילותו כלא-פוליטית.

תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה:

הטענה מחזקת את תגובתנו כי המכון הינו גוף לא פוליטי ולא מפלגתי!
צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים!!!

הפרסום המדובר הינו סיכום של מפגש שנעשה לפני ההינתקות עם ראשי הצבא בראשות סגן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ.

התכנים המוזכרים בו הינם תכנים שהועלו לדיון על-ידי ולבקשת נציגי הצבא בעקבות החלטת הממשלה על ההינתקות.

הדיון המוזכר הינו אחד מתוך כמה שהתקיימו במסגרת פרויקט "צבא חברה" במהלך השנים במסגרתו המכון מהווה פלטפורמה לבכירי הצבא לקיום דיונים בהשתתפות אנשי אקדמיה, אנשי שטח ועוד, כדוגמת דיון על העברת בסיסי צה"ל לנגב, שילוב נשים בצבא ועוד.

כאמור, צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים.

http://mida.org.il/2013/05/13/%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99/

26.ח"כ אלעזר שטרן (יש עתיד) אמר בפגוש את העיתונות: "השר בנט עלה כבר על דוכן הכנסת לספר לכולנו שהתקשר לאבא של אלאור. לקח 48 שעות עד שראש הממשלה הודיע לאומה שגם הוא שוחח עם הוריו של החייל. הערב שר החינוך קרא להעניק לו חנינה. אני מניח שייקח יומיים וראש הממשלה יקרא להעניק לו צל"ש. זאת אינה מנהיגות! זאת שיטה המערערת את האמון בדרג הבכיר בצה"ל ופוגעת באושיות המשפט במדינת ישראל.

http://m.nrg.co.il/online/1/ART2/838/792.html?mob_referrer=http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/838/792.html

שטרן מ"יש עתיד" הוא האחרון שיכול לדבר, הוא שאיפשר לציפורני הקרן החעדשה להינעץ בצה"ל ולזהם אותו ובעיקר את מפקדיו במוסר נורבגי, שבדי, פיני ואנגלי ולבלבל את המוח על הנרטיב ה'פלסטיני'. שטרן ממרומי תפקידיו כקצין חינוך ראשי ואח"כ ראש אכ"א השליט את הרוח הרעה הזו שפגעה בצידקת הדרך וגרמה וגורמת עד היום למפקדים להסס לפעול, כשאת המחיר משלמים חיילים ואזרחים...

27.חנינה ושחרור מחבלים רוצחי יהודים סיטוני לא נידון בבג"צ.

28.המשפט המעוות הזה הוא הצגה מיומו הראשון. למי שיזם אותו אין דרך לסגת בכבוד, על חשבון אזריה. לא מדובר במשפט צדק אלא בפארסה משפטית מעוותת ומושחתת. הוא נולד בחטא ואין לו הצדקת קיום. הפשע שביצע בוגי יעלון בכך שחרץ את דינו של אזריה עוד לפני התחקיר הראשוני הפך את המשפט למוטה ומסולף. כבר נעשה נזק אדיר, למעשה בלתי הפיך לתדמיתו של צה"ל, רבב שימשיך לדבוק בו אלא אם יודחו כל המפקדים החל מהרמטכ"ל, שהיה להם משהו רע להגיד בגנותו של אזריה עוד לפני שבוצע תחקיר ראשוני. כל עו"ד טוב שמגן על עבריין היה מצליח עוד בהתחלה לשחרר אותו בגלל המחדלים הטכניים הנוראיים שעל הרקע שלהם נולד המשפט. אלא שברור כאן שמדובר בנחישות פוליטית עיקשת להרשיע את אזריה ולעזאזל עם החוק, היושרה וההגינות הבסיסית.

29.השמאל לא מייצג דמוקרטיה אלא הגמוניה של דעה אחת בלבד. כשפוליטיקאים רשעים פתחו את הפה על החייל לא נשמעה מילה אחת מאותם גופים. המשפט הזה מזוהם עוד מיום הגשת האישום המושחת "מואשם ברצח".

30.''המכון הישראלי לדמוקרטיה'' - התכוונו לומר בעצם - "המכון הישראלי לשימור שלטון השמאל בישראל, על ידי זה שנגיד המון פעמים את המילה דמוקרטיה (לא משנה שבעצם נרמוס את הדמוקרטיה הישראלית, העיקר שהשמאל ייבחר).

ההנהגה הבכירה של צה''ל כבר הכריעה את דמותו של צה''ל: חיי האוייבים קודמים לחיי חיילים ולחיי אזרחי ישראל .

זו רוח המפקד, גם אייזנקוט, גם גולן, גם גנץ ועוד מפקדים שהתבטאו בעניין מבצע צוק איתן ועוד. לגבי מקרה אלאור אזריה הסיפור היה אמור להיות בבירור בתוך צה"ל ולא במסע צלב תקשורתי בניצוחם של יעלון ואייזנקוט והתשקורת הישראלית. צה"ל ביצע תחקירים מאז ומתמיד ודברים נסגרו במסגרת הזו.

לפני כשבועיים חשפנו ב'מידה' את בקשתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקבל הקצאת קרקע מעיריית ירושלים. הקצאה שכזו אסורה אם המכון מבצע פעילות פוליטית, ולפיכך אין פלא שתגובת המכון הייתה כי עיסוקיו אינם פוליטיים. בדברים שלהלן נספק דוגמא מרכזית לאופן הפעולה של המכון, על-מנת לבחון את הגדרתו כ"לא-פוליטי".

הנושא שיוצג להלן הוא 'פורום צבא-חברה', שיתוף-פעולה ממוסד בין המכון לצה"ל, שעליו הייתה גאוותו של המכון במשך זמן רב במהלך שנות ה-2000.

תיחשף כאן לראשונה מעורבותו הגדולה של המכון בתכנית ההתנתקות, כולל מסמך סודי שכתב המכון יחד עם צה"ל, מסמך שנגנז והוסתר מעיני הציבור. הדברים יאירו טפח מן האופן שבו פעל המכון לקידום מטרותיו האידיאולוגיות.

פורום צבא חברה

"פורום צבא-חברה" הוקם בתחילת שנות ה-2000 על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפורום הפגיש את בכירי המכון עם צמרת צה"ל, כדי לדון עימם במגוון נושאים שהמכון התעניין בהם: אופי הצבא, מאפייני הגיוס, המלחמה בטרור, השפעת הצבא על הכלכלה, ועוד. בסיום רוב המפגשים – היו לפחות שמונה – פרסם המכון ניירות עמדה ופרוטוקולים, הכוללים הן את סמל המכון והן את סמל צה"ל.

מדוע שיתף צה"ל פעולה עם מכון מדיניות פרטי? קשה להבין, ולאור הציטוטים שיובאו להלן, קשה עוד יותר להצדיק. ואמנם, נראה כי צה"ל התעשת בשנים האחרונות והפורום אינו פעיל יותר. כדי להבין מדוע נסגר הפורום, ולפני שנעבור לדיון בתכנית ההתנתקות, נספק מספר דוגמאות שיאפשרו להתרשם ממה שהתחולל במפגשים בין בכירי צה"ל והמכון.

חוברות

כמה מפרסומי "פורום צבא-חברה". על כל חוברת מתנוסס סמל צה"ל מצד ימין וסמל המכון משמאל

הטפה "לא-פוליטית"

עיון בפרוטוקולים שפורסמו (לא כולם יצאו לאור) למפגשי פורום צבא-חברה, מעלה תמונה לפיה אנשי המכון מנסים להשפיע על קציני צה"ל ליישם מדיניות ברוח המכון. הם מופיעים כ"מומחים" לחברה הישראלית, ומציגים את פרשנותם כמסירה אובייקטיבית של עובדות, שאמורה להשפיע על עיצוב המדיניות הבטחונית.

מדובר בנסיון להפוך את צה"ל לסוכן של השקפותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות של בכירי המכון (הנעות בדרך-כלל בתווך שבין המרכז-שמאל לשמאל מובהק).

נאמר מראש: זכותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לנסות להשפיע על צמרת צה"ל. השאלה שבמוקד ענייננו אחרת: האם הנסיון להשפיע על צמרת צה"ל – ודרכה על נבחרי הציבור – הוא פוליטי וכולל עיסוק בנושאים פוליטיים מובהקים, או שמא, כפי שהמכון מעדיף להציג זאת, מדובר בעיסוק נייטראלי בנושאים מופשטים הנוגעים לעקרונות הדמוקרטיה.

בכדי להדגים את הדברים, נפתח בדרישתו של העמית הבכיר פרופ' מרדכי קרמניצר – היום סגן נשיא המכון ומי ששימש מאז כיו"ר הוועדה שהרכיבה את רשימת "מר"צ המחודשת" – שאנשי הצבא ילחצו על הדרג המדיני בהקשר המאבק בפלסטינים (ההדגשות כאן ובהמשך שלנו):

אנחנו סובלים עכשיו מטעות אופטית חמורה. עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים … וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא.

יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל … אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה, והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות … כולנו הפנמנו את לקחי לבנון".

על מנת להבהיר את סוג המדיניות שחפץ קרמניצר לקדם, נפנה למקום בו הוא מסביר לקציני צה"ל הבכירים כי לא רק שאסור לצה"ל לסגור שטחי קרב לתקשורת, אלא גם שצה"ל לא באמת יכול לנצח במלחמה עם הפלסטינים, ולכן עליו לשנות את יעדי המלחמה שלו ולהפסיק לבקש ניצחון:

בעת לחימה שאיננה לחימה של צבאות, קשה מאוד לשכנע שמוצדק לסגור שטח, זה מעורר חשד ועוינות … לדעתי, אי–אפשר לנצח במלחמה התקשורתית הזו בגלל תנאי המסגרת; במציאות יש כיבוש מתמשך, ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא … אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים … על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא, שלפיו חייבים לנצח".

קרמניצר ריבלין

קוראים יקרים, מה לא בסדר בתמונה? קרמניצר וחבר דמוקרט מסדירים את השתדלנות.

הדוגמאות עוד רבות, אך לשם הגיוון נעבור לעמית בכיר אחר, פרופ' ירון אזרחי, המטיף לצמרת צה"ל לשנות את יעוד צה"ל מצבא לוחם לצבא משכין שלום ברוח כוחות האו"ם:

כדי שהצבא יהיה צבא העם, צריך לשנות את הצבא ולהתאים אותו לעם … אני הייתי מציע שהצבא יפנה למדינת ישראל ויסביר שהאתוס של צבא העם, שהיה חזק וספונטני בזמנו, לא יכול להתקיים עוד בנסיבות העכשוויות ויש ליצור מסגרת אינקלוסיבית כוללת חדשה … אנשים יקבלו תפקידים, יעסקו במשימות לאומיות חשובות, בתחום המים, בתחום הניקיון, בתחום הסביבה, וכן הלאה.

זו, כמובן, אינה הצעה בעלמא, אלא ביטוי לדעתו כ"מומחה" לחברה הישראלית, לפיה הצבא ממילא יהיה חייב לשנות את ייעודו כצבא לוחם:

השאלה המרכזית … היא באיזו מידה ערכים כמו שמירת כבוד האדם, מתיישבים מעצם ההגדרה עם צבא שצריך למלא כהלכה את תפקידו בתנאי לחימה … לצה"ל כמו לצבאות אחרים היום בעולם, אין בעניין הזה שום אופציה. יש שינויים רדיקליים בתודעה של הנוער … הדימוי העצמי של האדם הצעיר היום נמדד לפי נכונותו, או ליתר דיוק אי נכונותו, לקבל מרות.

ועוד, פרופ' אזרחי אף מנסה לשכנע את צמרת צה"ל שהשימוש בו הוא ביטוי "לפוליטיזציה":

הדבר הכי חמור שקורה כאן … הוא הפוליטיזציה הקיצונית של השימוש בכוח בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק … יש פה פוליטיזציה לא מבוטלת של הסוגיה מהו שימוש לגיטימי בכוח הצבאי של המדינה. הדבר הזה מקשה מאוד.

עמדה זו מעניינת במיוחד, לאור עמדת המכון ביחס לשימוש בצה"ל במסגרת תכנית ההתנתקות שתוצג מיד; במקרה זה המכון לא רק תמך בשימוש בצה"ל, אלא גם עודד וסייע. אבל אולי יותר מכל מעניינת התייחסותו המרומזת וה"לא-פוליטית" לשירותו וקידומו בצה"ל של הימין הדתי, אשר לדעת אזרחי שואף למלחמה:

המוטיבציה לשרת ועידוד המוטיבציה לשרת היא אזרחית. המוטיבציה להילחם ועידוד המוטיבציה להילחם היא פוליטית. בתנאים שלנו, חשוב לדעתי מאוד להקפיד על ההבחנה הזאת. לטענתי, יש אנשים שמתגייסים ליחידות קרביות משום שיש להם מוטיבציה להילחם גם כשאין מלחמה, משום שיש להם אידיאלים מסוימים. כאשר הקבוצה הזאת הופכת לקבוצה מאוד משמעותית בקרב הקצונה, יש סכנה שמוטיבציה לשרת תטושטש ותיראה כחופפת את המוטיבציה להילחם. זה יהיה כישלון.

פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר נוסף שאף היה סגן נשיא המכון, מעוניין גם הוא להקטין את הצבא, אך גם הוא מודאג מכך שבעקבות זאת ישתלטו עליו אנשי ימין:

אני הולך לכיוון … יצירת צבא מילואים מקצועי. עם זאת ברצוני להציג … טיעונים המקשים על התפתחות זו … יש לחשוש שהמשרתים בו יהיו בעלי אידיאולוגיה הומוגנית יחסית … בל נשכח שאנו שולטים בעם זר. איזה סוג צבא אנחנו רוצים שישלוט בעם זר? איזה מן אנשים יהיו שם? … יש לוותר על הרומנטיקה של צבא מילואים שמורכב מבט"שים ומתעסוקות ומיחידות טנקים גדולות.

גם על קצה המזלג נקל לראות כיצד מנסים אנשי המכון להשפיע על צמרת צה"ל ולטעת בהם אמונות ועמדות שונות מתחום האידיאולוגיה והפוליטיקה. איך נכנה אחרת את הטענות כי הפעלת כוח מעבר לקו הירוק היא חסרת סיכוי ובעייתית מבחינת הלגיטימציה שלה (הימים, נזכיר, הם ימי שיא הטרור ומבצע 'חומת מגן')? כי הסרבנות היא תופעה מובנת? כי יש להיזהר בקידום מתנחלים? איך נבין אחרת את הדרישה של קרמניצר כי קציני צה"ל יציגו לדרג המדיני את הערכותיו הפוליטיות? ומה משמעות ההמלצה להקטין את צה"ל ולוותר על ייעודו כצבא לוחם (מבלי שהימין יתפוס בו מעמד מוביל, כמובן), אם לא עיסוק פוליטי מובהק? כל אלו עולים מן הפרוטוקולים הגלויים, אך ישנם מפגשים שלא תועדו, למשל הדיון ב'מוסר, אתיקה ומשפט בלחימה' משנת 2003, שבוודאי היה מעלה מטעמים "לא-פוליטיים" נוספים.

ישפוט הקורא האם הסוגיות, הדרישות והרעיונות שהעלו אנשי המכון בפני צמרת צה"ל אינם פוליטיים, ואם לא מדובר בנושאים שיש לעסוק בהם בדרג המדיני ועל הצבא להימנע מהם, בוודאי בעבודה מול מכון מדיניות פרטי. האם לא היו טוענים כך בדיוק גם אנשי המכון, לו היו הטענות המושמעות הפוכות ומגיעות מימין?

צה"ל ראוי לגינוי על כך שהרשה לראשיו להיחשף להטפה שכזו ממכון מדיניות פרטי, ומן הסתם זהו גם הרקע להפסקת שיתוף הפעולה, אך כאמור כאן אנו מתעניינים בשאלה מה בדיוק עושה המכון הישראלי לדמוקרטיה. התשובה, למי שאינו בעל אינטרס, לא נראית מסובכת במיוחד. השיא, בכל אופן, עוד לפנינו.

פורום צבא-חברה מתנתק

בהתאם לעמדותיו ה"לא-פוליטיות", תמך המכון הישראלי לדמוקרטיה בהתנתקות בלהט רב ועשה כמיטב יכולתו לקדמה. טרם ההתנתקות, הקימו המי"ד וצה"ל צוות מיוחד לעיסוק בהתנתקות, שחולק (כמיטב המסורת הצה"לית) לשלושה תתי-צוותים: האחד עסק ב"השפעת העימות המתמשך על עמדות הציבור הישראלי וההשלכות על מרחב הלגיטימציה הציבורית של צה"ל" ועמדה בראשו פרופ' תמר הרמן. השני נקרא "השפעת פעילות צה"ל בעימות על עמדות החברה הפלסטינית", ובראשותו עמד אפרים לביא. השלישי טיפל ב"ציפיות הציבור הישראלי מצה"ל במסגרת ההינתקות – ביצוע אקט מדיני שנוי במחלוקת בהיעדר קונצנזוס כולל", ועמדה בראשותו לא אחרת מאשר עו"ד טליה ששון – מחברת 'דו"ח המאחזים' המפורסם ובעבר מועמדת מטעם מר"צ לכנסת – והשתתף בו פרופ' מרדכי קרמניצר.

עימות מוגבל

תוצר העבודה המאומצת היה מסמך משותף שיצא באפריל 2005, חתום על-ידי הקצינים המשתתפים ואנשי המכון, בשם "צבא וחברה בַעימות המוגבל". המסמך מהווה שיא בתהליך הפוליטיזציה שאותו הוביל המכון בצה"ל.

נייר העמדה מפליל הן את צה"ל והן את המכון: צה"ל דן בו בנושאים שאסור לצבא במדינה דמוקרטית לעסוק בהם, והמכון מקדיש עצמו לקידום הנושא הפוליטי ביותר שעמד אז על סדר היום. ועוד, בניגוד למסמכים אחרים, אין כאן אפילו עלה תאנה של נציג הימין או מראית עין של דיון, אלא המסמך מביע עמדה ברורה והמלצות לפעולה. יתר-על-כן, בניגוד למסמכים אחרים של המכון וצה"ל, מסמך ההתנתקות מסווג בסיווג צבאי ("מוגבל"); במילים אחרות, צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה כתבו יחד מסמך מסווג, אשר הוסתר לאחר מעשה ואינו נגיש לציבור.

בדיעבד, לאור תוכנו השערורייתי הניסיון להסתיר את המסמך מובן למדי. ההתנתקות, מסתבר, לא השאירה את המכון ה"לא-פוליטי" נייטראלי.

"עיצוב תודעת הציבור"

בכל מדינה מתוקנת, מסמך העבודה שכתב צה"ל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה הופך לסקנדל רבתי.

כך, למשל, תחת הכותרת הכללית "יחסי צבא חברה במסגרת תהליך ההינתקות", בסעיף "מטרת עבודת הצוות", מגדיר המסמך שלושה ציבורים שונים באוכלוסיה הכללית: (1) אלו המקבלים את ההתנתקות; (2) המתנגדים החריפים; (3) המסתייגים (שעמדתם אינה בטוחה). לגבי המסתייגים נכתב: "ציבור זה סומן על ידינו כיעד מרכזי לפעילות, שכן יתכן וניתן להשפיע על עמדתו ועל התנהגותו". הדיון השערורייתי בהשפעה על עמדות והתנהגות הציבור אינו מקרי. "עיצוב תודעת הציבור על ידי מערכת הסברה" הוא יעד מרכזי המוגדר בפירוש במסמך.

אם כן, כבר בפתיחה אנו מוצאים הגדרה של יעדים פוליטיים: חלוקת האוכלוסייה לפי יחסה לתכנית מדינית, וסימון של אחד מהם כיעד לפעילות של "עיצוב תודעה". המסמך ממשיך ומפרט בכל הנוגע ליעדי ואמצעי ההסברה, כולל חלוקת תפקידים לדרג הפוליטי:

תוכנית ההינתקות היא מהלך מדיני שהתקבל בהליך דמוקרטי מלא – ראוי שנקודה זו תועלה על-ידי אנשי חוק ומשפט (כגון שופטים בדימוס, אנשי מדע המדינה ואנשי ציבור) … לגבי הרציונאל העומד ביסוד תוכנית ההינתקות – צריך להציג רציונאל ברור לתוכנית. ראוי כי רציונאל זה יוצג על-ידי הדרג המדיני.

המסמך מציג לא רק פעולה פוליטית, אלא גם פרשנות פוליטית. כך מוצגת במסמך עמדת הנהגת יש"ע בנוגע למשאל עם, רעיון שהמסמך ה"לא-פוליטי" מתנגד לו נחרצות (כידוע, עבור ה"דמוקרטים" בישראל אין דבר יותר אנטי-דמוקרטי מאשר דמוקרטיה ישירה, המייתרת את כל מרכזי הכוח שהם מתחזקים):

הנהגת יש"ע מעוניינת בקיום משאל עם מחמת מספר טעמים: משאל עם עשוי להביא לשינוי ההחלטה; משאל עם יאפשר השהיית התהליך עד התמוססותו; עצם קיום משאל עם ותוצאותיו, יכולים לאפשר שליטה טובה יותר בתגובות הציבור אותו הם מנהיגים ולמיתון עוצמת המאבק כנגד התוכנית.

העיסוק בפוליטיקה לא נפסק כאן. להלן העמדה המוצגת במסמך בנוגע לימין הטוען כנגד צה"ל שהפך לפוליטי:

עבר משקל הכובד של העירוב של צה"ל בדיון הפוליטי דווקא לגופי הימין. בעבר אלה לא רק שנתנו לצה"ל לגיטימציה מלאה, אלא אף זכו ליחס מועדף מן החיילים ומפקדיהם, ומשום כך, בין השאר, גינו כל מחאה פוליטית נגד צה"ל כלא לגיטימית. התובנה כי הלגיטימציה הפוליטית של צה"ל בימין היא תלוית דבר לא הייתה סוד נסתר.

בהערת שוליים לקטע נכתב:

על יחסי הגומלין החזקים בין צה"ל לבין קהילת המתנחלים בשטחים ראו למשל את חוות הדעת בנושא המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון , עמ' 265: "לולא היחס הסלחני של חיילי צה"ל לא היו המתנחלים מעזים לפעול כך. מעשה זה מעיד כי להבנת המתנחלים הפעילים בהקמת המאחזים, צה"ל אינו ממלא את תפקידו כאוכף חוק, שהם בעלי הבית האמיתיים במקום, שמי שיקום נגדם – יזכה לנחת זרועם בכוח.

כדאי לקרוא את שני הציטוטים שוב, משום שקשה להאמין שכך נכתב בחוברת שצה"ל חתום עליה. ברור למדי שלא איש צבא כתב טענות שמאלניות-רדיקליות שכאלו (אפשר אולי לנחש שהן מבית היוצר של טליה ששון).

צה"ל כמובן אשם ששיתף פעולה עם הוקעתו כארגון פוליטי ימני שעושה איפה ואיפה, אך החדרת הטענות הללו לצה"ל במסגרת פורום צבא-חברה, בחוברת סודית, הייתה נחשבת במקומות אחרים, מתוקנים קצת יותר מאשר הנורמות שמציג המכון הישראלי לדמוקרטיה, להרבה יותר מסתם "פוליטית". ונזכיר כי הדברים הללו מופיעים בחוברת שאיננה מציגה דיון פלורליסטי, אלא דעה שגובשה בצוותי החשיבה שבנה המכון.

התנתקות

המכון מסייע לפתח תו"ל "רגישות ונחישות"; צילום: פלאש90

הזיכרון ההיסטורי

עוד נקבע במסמך: "כיוון שהאחריות ליישום התוכנית היא ממלכתית יש לפעול הן בתוך הצבא והן בחברה, במגוון של ערוצים לקידום יישומה". אם כן, מכון מדיניות פרטי קורא לפעולה, הן בחברה והן בצבא, כדי לקדם יישום של תכנית מדינית מובהקת. יתר-על-כן, כותבי המסמך מקדישים שיקול דעת רב לנושא "עיצוב התודעה" הקולקטיבית ההיסטורית שתיצור תכנית ההתנתקות. הם מעוניינים לעצב תודעה זו מתוך הסתכלות קדימה:

השאלה "הגדולה" בהקשר של התקשורת במהלך ההינתקות, היא מה אנו רוצים שיהיה הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מפינוי הישובים ותפקידו של צה"ל במסגרתו. להבנתנו, האסטרטגיה התקשורתית במהלך פינוי הישובים צריכה, בין היתר, לסייע לעצב את התודעה הישראלית הציבורית (והצבאית) גם בזיקה ל"יום שאחרי".

כל זה, אלא מה, "לא-פוליטי". וכך גם הדעה ה"לא-פוליטית" המעניינת הבאה:

הן בימין והן בשמאל, לא כל שכן במרכז הפוליטי, לא נעלמה הגישה שעמדה בבסיס תהליך אוסלו, כי רק הסדר מדיני, יבטיח, בטווח הארוך, שלום וביטחון לישראל ולתושביה.

שערורייה פורתא

הדוגמאות בחוברת עוד רבות. קל לראות עד כמה החוברת פוליטית ומוטה מבחינת תוכנה. נזכיר שוב, הנושא הוא תכנית מדינית מובהקת, שהייתה שנויה במחלוקת פוליטית חריפה.

החוברת הוצגה בכנס שערך המכון בהרצליה יחד עם המטכ"ל, שהמסמך האמור היווה לו מעין סיכום-מראש.

בשלב מסוים קרא אחד מן המוזמנים חלק מן המובאות המצוטטות לעיל והביע מחאה נמרצת על הפוליטיזציה של צה"ל הנשקפת מהן. בסוף דבריו פנה לרמטכ"ל ושאל אותו בפומבי: האם החוברת משקפת את עמדת צה"ל?

בעקבות הדברים קמה מהומה, והרמטכ"ל הודיע שלא היה מודע לתוכן המסמך (שקציניו חתומים עליו), וכי המסמך איננו מייצג את עמדת הצבא. למען הסר ספק אף הוצאה על כך הודעה מפורשת לעיתונות:

מדובר במסמך שנכתב כחלק מעבודת הכנה וכבסיס לדיונים בכנס בנושא 'צבא-חברה בעימות המוגבל', שקיים צה"ל בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה. המסמך, שנכתב על ידי צוות בראשות עו"ד טליה ששון, אינו מסמך צבאי ואינו מהווה את דעת הצבא – אלא שימש כאמור כבסיס לדיונים.

ברור כי לולא המהומה שקמה, היה המכון משיג את מטרותיו: מסמך צה"לי גדוש בהצהרות פוליטיות, שבו מגבה צה"ל את טענות השמאל המדיני, ובונה תכנית פעולה שלמה (ו-"לא-פוליטית", כמובן) לעיצוב התודעה הציבורית ההיסטורית בצל תכנית ההתנתקות.

עצם העובדה שהמסמך נגנז (לאחר ששימש כ"בסיס לדיונים") והצבא התנער ממנו נחרצות, מעידה כאלף עדים על הטייתו החמורה והפוליטיזציה העמוקה הנשקפת ממנו. נציין גם כי לאחר מכן הקשר (לפחות הגלוי) בין המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל דשדש עד שהופסק.

שלטון החוק

ניסוי מחשבה קצר

מכיוון שאנו בוטחים ביושרו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ננסה לנחש מה הייתה עמדתו לו היה ארגון חוץ-פרלמנטרי פרטי אחר מעורב בסתר בעיצוב תפיסות ודרכי הפעולה של צמרת הצבא, לפיהן היה מביא את הצבא להביע עמדות כגון החובה לערוך משאל עם בנוגע להתנתקות, או כי על הצבא להבהיר למדינאים שהתכנית מסוכנת, או כי יש לעצב את תודעת העם ההיסטורית שמדובר באסון רבתי, או שיש לזהות מגזרים לא משוכנעים כדי לשכנעם להתנגד לתכנית.

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מסביר שמדובר בסך-הכל בתופעה "לא-פוליטית" ומבורכת מבחינה "דמוקרטית"?

המקרה הבא עשוי לסייע לפתרון השאלה.

כאשר מחו אנשי המילואים אחרי מלחמת לבנון השנייה ודרשו מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להתפטר, תוך שהם מבטיחים להמשיך לשרת ולהילחם בכל תנאי וללא סייג, יצא נשיא המכון ד"ר אריק כרמון בנחרצות להגנת אולמרט תוך שהוא קורא למכתב המילואימניקים: "תופעה מסוכנת וחסרת אחריות המאיצה את הפוליטיזציה בארגון שהרחקתו מהפוליטיקה חייבת להיות מוחלטת".

אלו הן, אם כן, הגדרותיו של כרמון: פוליטיזציה של הצבא בפורום סודי המורכב מאנשי מר"צ של המכון בזמן תכנית ההתנתקות? דמוקרטיה א-פוליטית במיטבה; מחאה אזרחית של חיילי מילואים נאמנים נגד ראש הממשלה שכרמון תומך בו? אנטי-דמוקרטיה פוליטית מסוכנת.

אולי כעת ברור יותר מהו הגיון הדברים שלפיהם מגדיר המכון את פעילותו כלא-פוליטית.

תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה:

הטענה מחזקת את תגובתנו כי המכון הינו גוף לא פוליטי ולא מפלגתי!
צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים!!!

הפרסום המדובר הינו סיכום של מפגש שנעשה לפני ההתנתקות עם ראשי הצבא בראשות סגן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ.

התכנים המוזכרים בו הינם תכנים שהועלו לדיון על-ידי ולבקשת נציגי הצבא בעקבות החלטת הממשלה על ההתנתקות.

הדיון המוזכר הינו אחד מתוך כמה שהתקיימו במסגרת פרויקט "צבא חברה" במהלך השנים במסגרתו המכון מהווה פלטפורמה לבכירי הצבא לקיום דיונים בהשתתפות אנשי אקדמיה, אנשי שטח ועוד, כדוגמת דיון על העברת בסיסי צה"ל לנגב, שילוב נשים בצבא ועוד.

כאמור, צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים.

http://mida.org.il/2013/05/13/%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99/

תגוביות:

1.מה עם תגובת דובר צה"ל? נראה לי אלמנטרי שצה"ל יבהיר אם הוא שיתף פעולה עם גוף פוליטי, או לא!

2.מהיכרות אישית: המכון הישראלי לדמוקרטיה הם חבורת מתנשאים (שלא לומר מתרוממים), שמנסים להנדס לנו את העם והצבא. ישבתי כצופה בפאנלים של חוקרי המכון – כמעט כולם שם נפוחים ותופסי תחת על כל אינטלקטואל שלא ממוקם בדיוק בנישה שלהם.

3.אאוץ! 2:0 למידה על המכון הישראלי לדיקטטורה. כמה אני אוהב כשעושים סיכול ממוקד לפסאודו-אינטלקטואלים של השמאל הרדיקלי. רק תמשיכו ככה!!!

4.ההנחה שצה"ל איננו עושה דברים שאיננו רשאי לעשות היא חזקה למדי, בעיקר כאשר היא מוזכרת בנשימה אחת עם שמה של טליה ששון, שטענה בדו"ח המאחזים שלה אחרת. אבל עקביות איננה הצד החזק של המכון, כפי שהראה רן כל כך יפה.

5.לעג הגורל הוא שמאז כתבו אנשי המכון את נבואותיהם על הירידה במוטיבציה לשרת, התגברות הסרבנות והעדר אפשרות לנצח את הטרור בדרך צבאית, המוטיבציה לשרת בקרב הצעירים עלתה, תנועת הסרבנים כמעט ומתה והטרור נוצח על-ידי צה"ל ושירותי הבטחון. גם התוכנית לעצב את התודעה ברוח השמאל הקיצוני נכשלה ורוב הציבור זז ימינה.

6.תגובת המכון מזכירה לי את ההוכחה שאברהם אבינו חבש כיפה. כתוב בתורה "וילך אברהם...", וכי יעלה על דעתך שאברהם הלך ד' אמות ללא כיפה לראשו? אלא משמע שאברהם חבש כיפה.

7.האם המכון הישראלי לדמוקרטיה אחראי לפוליטיזציה של צה"ל? חייבים להודות כי משהו רע קורה לצה"ל.

8.אני המומה. לא מהתגלית של כותב המאמר, אלא מהאיחור בתגלית וממעט המידע בו. לפני כחמש שנים פרסם צוות אזרחי שאני חברה בו, המצ"ח (הכנה מנטאלית-צוות חקר), דו"ח על הכנת החיילים לגירוש, שכללה שטיפת מוח אותה עברו חיילי צה"ל לאורך שנה וחצי עד לגירוש. שנה שלמה עסק הצבא מרצונו החופשי, ללא החלטת כנסת, בהכנות לגירוש שעדיין לא אושר. הדו"ח התפרסם באתר:

http://www.mentalpreparation.org

אפשר למצוא בו מידע על כל מה שעשה בשם הדמוקרטיה משטר הקרוב יותר למשטר טוטליטרי, שהפעיל את הצבא לצרכים פוליטיים באמצעות סוכני שמאל קיצוני!

לפני כשנה וחצי יצא לאור הספר (בדפוס)'תכלית ראויה' פרי עטי על אותו נושא, ולפני כחצי שנה הוא עלה לאתר הנזכר לעיל. מידע מזעזע הרבה יותר מהכתוב כאן (ולא שהכתוב אינו כזה) מצוי בשני הפרסומים.

ובכן, צה"ל לא היה זקוק למכון הישראלי לדמוקרטיה כדי לסרס את עצמו, שלא לשאוף לניצחון ולכיבוש שטח כדי לנצח בלבנון 2.

בתוך-תוכו ישב 10 שנים תא"ל שמעון נווה שהקים את מלת"ם- מכון לחקר תורת המערכה בצה"ל, שהודיע בריש גלי שהוא שמאל יותר מכולם (ציטוט): לדידו של נוה נועדה התיאוריה שלו למזער נזקים בצד הפלסטיני. הוא מגדיר עצמו כשמאלן, "בתפיסות הפוליטיות אני הרבה יותר שמאלני מכולם. כבר ב-80-81' אמרתי שמדינה פלסטינית חייבת לקום

.http://www.haaretz.co.il/misc/1.1452796

שטיפת המוח כללה את תורתו: שוב אין אויב אלא "אחר". מלחמות כבר לא תהיינה, לכן אין לחתור לניצחון.

יקטן המצע מלתאר את סירוס הצבא משך כל כך הרבה שנים.

דו"ח וינוגרד גם הוא מזכיר את הקשר של אותה "תורת מלחמה" למפלה בלבנון. איך אחרי כ"כ הרבה שנים ופרסומים, רק עתה מתגלה הפוליטיזציה בצבא, אתמהה!

בין יתר פרסומים בנושא הפוליטיזציה בצבא - כתב עת שיצא חצי שנה אחרי המלחמה - 'פסיכולוגיה צבאית' בה מסבירים ומתפארים הפסיכולוגים שוטפי המוח בהצלחתם בגירוש. אפשר להוריד אותה באתר המצ"ח.

9.תשובת המכון היא דוגמא נפלאה למה שמכונה לוגיקה סיבובית ומזכירה קטע ממאמר שכתב פרופסור אליה ליבוביץ בהארץ:

"למה הדבר דומה? למקרה של יחזקאל, העובד כבר 17 שנה ככספר בסניף בנק קטן. לפני שנתיים רכש שמונה דונם בקיסריה ובנה וילה בת 400 מ"ר, מגרש טניס, שתי בריכות שחייה ואורווה של סוסי מרוץ. הדבר עורר את חשדם של שלטונות המס, אשר שלחו חוקר לבדוק את העניין. שאלתו הראשונה של החוקר ליחזקאל היתה פשוטה: מנין לך הכסף?

תשובתו של יחזקאל באה מיד וללא היסוס: במוצאי תשעה באב תשס"ב נגלה אלי אליהו הנביא בחלום ואמר לי: יחזקאל בני, קום, קח את חפירה, ולך לך אל קבר אסתר המלכה בגליל. בחצות ליל ראש חודש עמוד ליד מצבת הקבר וצעד 613 פסיעות לכיוון צפון, ו-49 צעדים לכיוון מזרח. בנקודה זו תחפור שבע אמות באדמה ותמצא שם תיבה עתיקה. פתח את התיבה, אחוז בה, ואמור שלוש פעמים: נ-נח-נחמ-נחמן-מאומן. וכאן עלה אליהו בסערה השמימה. עשיתי כמצוותו ובעודי עומד בליל ראש חודש אלול והתיבה הפתוחה בידי, החלה זו להתמלא בעשרה מיליון שקלים בשטרות חדשים של 200 שקל. החוקר לא התרצה ושאל: יש לך ראיה כלשהי לסיפור? בוודאי, השיב יחזקאל, וכי הווילה בקיסריה איננה הוכחה מספקת"?

10.איילת פישביין: הון שלטון וקשרי המכון

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

11.ראש נפץ

תא"ל (מיל') שמעון נוה, האיש החושב של צה"ל בעשור האחרון, לימד את הקצונה הבכירה לחשוב על לחימה בשטחים במונחים של פילוסופיה צרפתית פוסט מודרנית. נוה הפך לאליל, פרש מהצבא בזעם וכעת, עם השלמת ספר על פועלו, הוא יורה לכל הכיוונים, במיוחד במפקדי מלחמת לבנון השנייה: בדן חלוץ "האפס", במפקד חיל הים "הפושע" ובאלוף פיקוד צפון שהוא "חתיכת כלום". הכינו את המקלטים

אנשים מדברים על שמעון נוה כאילו היה אלוהים. לא מעט קציני צה"ל, אנשים קשוחים עם כומתה על הכתפיים, רואים בתא"ל (מיל') נוה אליל, מצביא ואינטלקטואל יחיד מסוגו שהצעיד אותם אל מחוזות שבהם לא דרכו מעולם. נוה מצדו סבור שמרבית הקצינים אנאלפביתים ובורים ויש לו ספק אם מישהו מהם הצליח להבין את עומקי מחשבתו.

נוה, בן 59, היה מובילו של זרם מחשבתי חדש שהתפתח בצה"ל בתקופת סוף הסכמי אוסלו וראשית האינתיפאדה השנייה. יחד עם מפקדים-אינטלקטואלים אחרים הוא ניסה להסביר ולפתח את הפעולה הצבאית באמצעות מערכות מושגים חדשות, ולצורך כך לא היסס להשתמש בפילוסופיה צרפתית פוסט-מודרנית, תיאוריה ספרותית, מחשבה אדריכלית ופסיכולוגיה. לאחרונה השלים ספר על ניסיונו כראש המלת"ם, הוא המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל שהוא עצמו הקים ב-95' ועמד בראשו עד שפורק ב-2005, בעקבות דו"ח קשה של מבקר המדינה. שניים מתלמידיו הבולטים במכון, תא"ל (מיל') גל הירש, מפקד אוגדה 91 שהודח מתפקידו בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ותא"ל אביב כוכבי, לשעבר מפקד הצנחנים ואוגדת עזה והיום ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, ניסו ליישם את שלמדו במכון בפעולות צה"ל השונות בגדה המערבית.

האם יכול נוה להסביר את הגותו לציבור הרחב? הוא לא אופטימי במיוחד. "לא קל להבין את זה, הכתיבה שלי לא נועדה לבני תמותה רגילים", הוא אומר בראיון בביתו בחדרה. הוא לא לגמרי מתנשא. בחינת תרשימיו הצפופים ורשתות המושגים הנפתלות שלו עלולה לגרום לסחרחורת גם למוחות החדים ביותר.

לנוה יש אולי ראש של פילוסוף, אבל הגוף הוא גוף של רמבו. "מישל פוקו על סטרואידים", הגדיר אותו פעם סטודנט. הוא בעל מסת שרירים עצומה וקרחת בוהקת וגם היום, לקראת העשור השביעי לחייו, הוא נראה כאיש קומנדו. בחדר העבודה שלו, מוקף ספרי פילוסופיה, היסטוריה צבאית, פסיכולוגיה וספרות, הוא מטיח את דבריו בהתלהבות בלתי רגילה. מזל שמפעם לפעם הוא צריך לצאת למטבח כדי לטפל בסיר מרק שהוא מכין לאשתו, פרופסור חנה נוה, ראש הפקולטה לאמנויות שמרצה בחוג ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. השניים הכירו בכיתה א'...

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1452796

נא עיינו בתחקירים המצורפים:

הון שלטון וקשרי המכון / איילת פישביין

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

המכון הישראלי לדמוקרטיה והפיענוח המגמתי של הסקר / קלמן ליבסקינד

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=1875

העין האולטרה-שמאלנית בחסות ''המכון הישראלי לדמוקרטיה''

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=2278

הדמוקרטיה הישראלית רוקדת לצלילי המכון לדמוקרטיה

http://www.themarker.com/misc/1.550133

המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה''ל / רן ברץ - מכון מידה

http://mida.org.il/?p=10768

פירמידת העמותות של המכון הישראלי לדמוקרטיה / מידה

http://mida.org.il/?p=12301

תפקיד ''העין השביעית'' מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא לסמא את התודעה! / אמנון לורד

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/581/865.html

ומי עוד התייצב בעד סתימת הפיות? כמובן, המכון הישראלי לדמוקרטיה! / קלמן ליבסקינד

http://www.maariv.co.il/journalists/Article-518279

המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה''ל / רן ברץ / מידה

http://mida.org.il/2013/05/13/%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99/

המכון הישראלי לדמוקרטיה: ''הצעתו של בנט מסוכנת, תהפוך את המשפט להצגה''

http://www.maariv.co.il/breaking-news/Article-559706

בדרך לצפון קוריאה עוצרים במכון הישראלי לדמוקרטיה / גלעד צוויק / מידה

*

לסיכום:

לנוכח מופע האימים שהתרחש אתמול בבניין 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', במסגרת "דיון החירום" על כוונת הממשלה לפרק את תאגיד השידור הציבורי, אפשר היה לחשוב שעצם קיומה של המדינה מוטל על הכף.

עיתונאים, חברי כנסת ופרופסורים מדופלמים – כולם ערכו ביניהם תחרות סמויה מי מצליח לדחוס לדיון מנות גדושות יותר של אווירת נכאים ולתאר באופן קודר יותר את העתיד השחור משחור הצפון לדמוקרטיה הישראלית אם תאגיד השידור ייפח חלילה את נשמתו בטרם יצא לאוויר העולם.

"אני אומר לכם כאן במלוא האחריות", הצהיר העיתונאי בן כספית בטון דרמטי במיוחד, "כולם מפחדים", בהתייחסות לעצמו ולחבריו בתקשורת.

השאלה המעניינת היא היכן כספית פוחד יותר להביע את דעותיו –
בעיתון 'מעריב' שבו הוא משמש כעיתונאי הבכיר ביותר; ברדיו 103, שבו הוא מתחזק תכנית יומית במשבצת אטרקטיבית; או אולי דווקא בטלוויזיה החינוכית המתוקצבת כידוע על ידי הממשלה, ושבה מנחה העיתונאי המושתק תכנית אקטואליה כמעט מדי יום.

כספית טען מצד אחד כי בעידן הרשתות החברתיות "התקשורת מזמן לא קובעת לעם", אך מנגד הכריז כי הוא "גאה ששונאים אותנו", מכיוון ש"בכל העולם שונאים את התקשורת". אם התקשורת כבר לא חשובה, מדוע היא מעוררת רגשות עזים כל כך? לכספית הפתרונים.

"פעולה בלתי חוקית בעליל"

דבריו של כספית היוו אות פתיחה לשלוש שעות רוויות בהיסטריה קפריזית, עמוסה באמירות פומפוזיות, צדקניות וחסרות קשר למציאות.

"המהלך של נתניהו לסגירת התאגיד הוא אות קלון על הדמוקרטיה", תקפה ראשונה ח"כ קארין אלהרר מ'יש עתיד'. ח"כ איתן כבל מיהר להדביק את הפער כשקרא לעיתונאים "לעלות על בריקדות". כבל, שהגיש בזמנו את הצעת החוק נגד עיתון 'ישראל היום', לא חש סתירה בין פעילותו הפרלמנטרית נגד כלי תקשורת רק משום שהקו המערכתי שלו לא היה לרוחו, ובין ההטפה שלו על כך שהמאבק על תאגיד השידור הוא "לא רק על הדמוקרטיה אלא לאן המדינה הזו לעזאזל הולכת".

חברתו של כבל למפלגה, רויטל סוויד, הצליחה לגבור על מתחריה כשהזהירה כי ישראל מידרדרת "במדרון צפון קוריאני", לא פחות. מדובר כנראה במדרון חלקלק במיוחד, שכן מלבד ישראל גולשות בו גם מדינות חשוכות כמו ארה"ב וצרפת, שרשתות השידור ה'ציבוריות' שלהן נשענות למעשה על כסף פרטי, או בריטניה ששר התרבות שלה הודיע לפני מספר חודשים כי לראשונה מזה 94 שנים – רשת השידור הממלכתית של הוד מלכותה (BBC) תהיה נתונה לפיקוח חיצוני.

פרופ' מוטי נייגר מבית הספר לתקשורת במכללת נתניה טען כי הכוונה לסגור את התאגיד היא בבחינת "פעולה בלתי חוקית בעליל", שמעליה "מתנוסס דגל שחור". נייגר אף טרח להדגיש כי "אני לא סתם משתמש במונח 'דגל שחור', שישים שנה אחרי טבח כפר קאסם". לאחר שהשווה בין סגירת ערוץ טלוויזיה שטרם הוקם ובין רצח 43 בני אדם, הודה הפרופסור כי הוא אינו שומר דעותיו לעצמו אלא משתמש במעמדו האקדמי כדי "להבהיר לסטודנטים שמתקשים להבין" את "חשיבותו של שידור ציבורי משוחרר מכבלי השלטון ומשיקולים מסחריים".

יהודה גליק בשירות השמאל הפרוגרסיבי

"דיון החירום" אתמול על תאגיד השידור היה צבוע אמנם בגוון עז וחד־גוני של שמאל – אך במכון הישראלי לדמוקרטיה ידעו גם לגייס כמה נציגי ימין כדי לכסות על הערווה. ח"כ יהודה גליק מהליכוד, שהעמיד עצמו כבר בעבר לרשות השמאל כשמיהר לחרוץ את דינו של אלאור אזריה בטרם הועמד למשפט, סיפק גם הפעם את הסחורה. "הטיעון שהתאגיד שמאלני לא משכנע אותי", הבהיר גליק, שהגדיל לתאר את 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' – גוף פרטי, שמימונו מגיע בין היתר מהאיחוד האירופאי – כ"מקום מפואר".

חבר הכנסת מהליכוד אמנם יישר קו עם הנוכחים וטען כי סגירת התאגיד תהיה לא פחות מ"פגיעה בפני האומה", אך לאכזבתם הבהיר כי "אם יכריחו אותי" – הוא לא יחרוג מהמשמעת הקואליציונית ויצביע עם הממשלה בעד סגירת התאגיד. בדומה לגליק, גם סמנכ"ל הדיגיטל המיועד של התאגיד ואיש 'מקור ראשון' לשעבר, אלעד טנא, ביקר את הטענה כי התאגיד מזוהה עם השמאל.

מלבד ח"כ יואב קיש, שהציג בדיון את חוק סגירת התאגיד וזכה למבול של ביקורות, הוזמן לדיון גם איש ערוץ 20, בני רבינוביץ', כנציג בודד כמעט של תומכי סגירת גוף השידור הציבורי. נוכחותו של רבינוביץ' היתה יכולה להוות הזדמנות לאבירי חופש הביטוי שנכחו בדיון להביע שאט נפש מהניסיון של גוף תקשורת אחד (ערוץ 10) לפעול לסגירת גוף תקשורת אחר (ערוץ 20) – אך המשתתפים בחרו לתקוף בשצף דווקא את הקול הבודד שביקש לאתגר אותם, ואף היסו את דבריו בהערה המזלזלת כי "זה לא הפטריוטים פה" – בהתייחסם לתכנית הדגל של ערוץ 20 שבה מופיע רבינוביץ'.

אחד הרגעים המעניינים, ובאופן נדיר גם הכנים בדיון, היה דו־שיח החירשים שהתנהל בין כתבת גלי צה"ל אילאיל שחר ובין העיתונאי הוותיק יעקב אחימאיר. שחר, אחת העיתונאיות הוותיקות בגל"צ, תיארה את תחנת השידור הצבאית שמעסיקה חיילים במדים כדי שידווחו על הנעשה במסדרונות הפרלמנט ובמשרדי הממשלה – כאידיליה מתקתקה של יצירת "אתוס של תקשורת חופשית ועצמאית".

אחימאיר, חתן פרס ישראל לתקשורת, זיהה את השימוש המסולף במונח "תקשורת חופשית", ותהה בפני אשת גל"צ מדוע היא וחבריה נדהמים בכל פעם מחדש כאשר שר הביטחון, האיש המופקד על הצבא, מתערב בתכניה של התחנה הצבאית. "מי יתערב אם לא שר הביטחון?", תהה אחימאיר, והצביע גם על "האנומליה הזו שהצבא מחזיק בתחנת שידור ואז מתלוננים שהיא לא 'חופשית'". שחר פטרה את הביקורת הנוקבת של אחימאיר במילה "טוב", ובטיעון המחץ כי "לא באנו לדבר על גלי צה"ל".

"המדינה צריכה להתנהל על ידי פקידים"

לקראת סיום הדיון נשא דברים זיו מאור, יו"ר אגודת 'זכות הציבור לדעת', הדוגלת בביטול השידור הציבורי ובפתיחה מוחלטת של שוק התקשורת לתחרות. חשוב לציין כי במכון הישראלי לדמוקרטיה לא חשבו מיוזמתם להזמין לדיון מתנגד אידאולוגי לתפיסת עולמם, ומאור הוא שביקש להשתתף באירוע ולשטוח את משנתו. בתגובה לטענותיו של מאור כי לגוף שידור שאינו כפוף לתחרות אין זכות קיום, וכי המחשבה שמספר פקידים יודעים טוב יותר מהציבור מהו "האינטרס הציבורי" מופרכת ביסודה, השיב לו ח"כ רועי פולקמן כי מדובר ב"צדקנות ליברטריאנית" המלמדת על "אי הבנה יסודית של הדמוקרטיה המערבית".

פולקמן, חבר מפלגת 'כולנו' של משה כחלון, הסביר כי "המדינה צריכה להתנהל על ידי פקידים", ובאותה נשימה האשים את מצדדי גישת השוק החופשי בכך שטיעוניהם מזכירים לו "מדינות כמו ונצואלה" – שכידוע מצויה בימים אלו בתהליך קריסה מהיר דווקא בעקבות המשטר הסוציאליסטי הנוקשה שנהוג בה.

נשיא המכון לדמוקרטיה, פרופ' מרדכי קרמניצר, הקצין את הקו שהתווה פולקמן וטען כי ללא שידור ציבורי ישראל תפסיק להיות דמוקרטיה. "אין דמוקרטיה בלי שיש בה מערכת משוכללת של ריסונים ואיזונים", אמר קרמניצר בהתייחסו לתאגיד השידור, ואף טען כי אם הכנסת תבטל את חוק השידור הציבורי שחוקקה באוגוסט 2014, "זו תהיה פגיעה חמורה במעמדה של ישראל כמדינת חוק".

לדברי מאור, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה מטעה לכאורה את הציבור. "אם הרשות המחוקקת רוצה לבטל חוק היא רשאית לעשות זאת. חרטה וביטול חוקים בפירוש לא סותרים קיומה של מדינת חוק", הוא אומר.

בעיני מאור, הדיון אתמול היווה "קריאה לעזרה מצד שבט מצומצם שטוען כי הוא מדבר בשם הציבור, אבל בפועל הקשר בינו ובין הציבור מקרי בהחלט.

מתי נוהל בתקשורת דיון נוקב וכנה אם יש בכלל צורך בשידור ציבורי?

הדוברים בדיון כל הזמן חזרו על הטענה ש'לא מדובר על ימין ושמאל', אבל האמת היא שהימין לא היה שם. הימין איבד אמון בתקשורת הישראלית, וזה לא משנה אם קוראים לה רשות השידור, תאגיד השידור, ערוץ 2 או 10. הדרך היחידה להשיב את האמון הזה הוא באמצעות פתיחה מוחלטת של השוק. רק תקשורת מסחרית, שתהיה גם באמת חופשית, תחזיר לעם את השליטה על התכנים שהוא רואה".

http://mida.org.il/2016/10/31/%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/#comment-42007

ביום ראשון דחתה הממשלה את ההצבעה על הגברת חופש הפעולה של השרים במינוי צמרת משרדיהם. על פי ההצעה, מינוי לתפקיד משנה למנכ"ל ייעשה באמצעות ועדות איתור, בדומה למשרות אמון אחרות.

תומכי ההצעה מצביעים על ההכרח להגביר את משילות נבחרי הציבור ואת יכולתם להוציא לפועל את המדיניות לשמה נבחרו. מתנגדי ההצעה, אשר הדביקו לה את הכינוי "חוק הג'ובים", טוענים כי מדובר בפוליטיזציה של השירות הציבורי אשר תפגע במקצועיותו.

"פיגוע משילותי"

קולמוסים רבים נשתברו ונהרות של דיו נשפכו אודות היתרונות והחסרונות במינויים פוליטיים. למרות המחלוקת המקצועית הניטשת בנושא, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה יוחנן פלסנר מחזיק בעמדה נחרצת וברורה בעניין: לדבריו, ההצעה היא לא פחות מ"פיגוע משילותי".

וכל כך למה? משום שההצעה תגרום לאובדן הידע המקצועי והניסיון שנצברו במשך שנים בקרב הפקידות המקצועית של השירות הציבורי, דבר שיגרום לכאוס בשירות הציבורי. את נבואתו הקודרת מסיים פלסנר באזהרה: "אם לשפוט על פי העבר, אימוץ היוזמות להגברת היקפי המינויים הפוליטיים, יגביר בעיקר את הנוכחות השלילית של השרים בדו"חות מבקר המדינה, בתחקירים עיתונאיים, במסדרונות בתי המשפט ואולי גם בבתי הכלא".

פלסנר קושר אפוא בין מינויים פוליטיים לשחיתות. בטורו הארוך הוא איננו מצליח להעלות בדעתו ולו יתרון או נימוק אחד העשוי לתמוך במינויים פוליטיים. לטענתו, הצעה זו תיצור כאוס ופגיעה ודאית בשירות הציבורי, במקצועיותו ובאמון הציבור.

אין זו הפעם הראשונה שבה מפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה עמדה בנושא.

במאמר שפרסם המכון ב-2011, תחת הכותרת "מינויים פוליטיים בישראל ובמבט השוואתי", נמנים בפרוטרוט החששות במינויים פוליטיים. הכותב, שוריק דריישפיץ, מצטט פסקי דין ומביא דוגמאות לכישלונה של השיטה מפרשיות כמו צחי הנגבי ואהוד אולמרט.

השלילה המוחלטת של פלסנר מתמתנת מעט במאמרו של דריישפיץ, שדווקא כן מצליח למצוא שני יתרונות לשיטה: הגיוון התרבותי בשירות הציבורי, והגברת המשילות. אך מיד לאחר שהסביר את יתרון הגברת המשילות, דריישפיץ ממהר להסתייג בטענה שרבים מהמינויים הפוליטיים הם מינויי מקורבים אשר אינם בהכרח ראויים לתפקיד, ולכן לא יקלו על השר לממש את מדיניותו.

רבותיי, מהפך!

עמדתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא לכאורה ברורה: מינויים פוליטיים רעים לדמוקרטיה. אך סקירה של ספרות המכון לטווח היסטורי רחוק יותר מגלה חוסר עקביות.

במהלך שנות ה-90' הוציא המכון קונטרס, בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, ושמו "מינויים פוליטיים בישראל". בחיבור זה, מאת דוד דרי, נסקרות בהגינות שתי הגישות הרווחות כלפי מינויים פוליטיים בשירות הציבורי: מחד נבחנים העקרונות "הממלכתיים", הנקוטים במודל השירות הציבורי בבריטניה; ומאידך העקרונות ה"מפלגתיים" שעליהם מתבסס שירות המדינה בארה"ב.

מפתיע לגלות שהספר תוקף בחריפות דווקא את המתנגדים למינויים הפוליטיים, המנסים ליישם בישראל את המודל הבריטי (הממלכתי). דרי מאשים אותם במניפולטיביות ובהשחרת המינויים הפוליטיים, כאמצעי לצמצום השפעתו של הדרג הפוליטי בשירות הציבורי. כלומר, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה של שנות ה-90', מלחמתו של המכון בן ימינו במינויים הפוליטיים היא ניסיון להעדיף ערכים פוליטיים מסוימים, במסווה של שמירה על טוהר המידות.

בסיום הספר מזהיר דרי מפני השימוש ב"מינוי פוליטי" ככינוי גנאי, כאשר כל מינוי פוליטי מתפרש בהכרח כנושא בכנפיו שחיתות ושוחד. "ממטבע לשון זו עלולה להשתמע המשוואה המסוכנת: פוליטי הוא פסול", הוא מסביר.

שנות התשעים כשנות מאבק בשחיתות הציבורית

נראה כי בסוגיית המינויים הפוליטיים ביצע המכון סיבוב פרסה מלא: שלטון הפקידים הפך ממניפולציה אידאולוגית למציאות רצויה. שליטת הנבחרים הפכה ממציאות טעונת הגנה לפיגוע פוליטי. מה פשר השינוי?

ניתן אולי לטעון שהרגישות הציבורית השתנתה: ייתכן שבעבר הציבור היה סובלני יותר כלפי פגיעות במינהל התקין, ומינויים פוליטיים בכלל זה. היום, כשהציבור הרחב מכיר בחומרת נגע השחיתות, המכון בסך הכול מתיישר ומרענן את עמדותיו בהתאם לתפיסה הציבורית.

אך זו לא יכולה להיות התשובה, משום שדווקא התקופה שבה פרסם דרי את חיבורו התאפיינה בפרשיות שחיתות שפשו בפוליטיקה וערערו את האמון הציבורי בממשל: החל מ"התרגיל המסריח", עובר בפרשיות דרעי, פנחסי וגולדבפרב וכלה במינויים פוליטיים מפוקפקים – כמו זה של חבר מרכז הליכוד מוריס ניסן שמינויו למנכ"ל עמידר בוטל על ידי בג"ץ. פרשיות כמו זו הולידו חקיקה שנועדה לוודא את התאמתם של מינויים פוליטיים לתפקיד שאליו הם מתמנים.

כיום, לעומת זאת, קשה לומר שהשחיתות נמצאת במקום גבוה בסדר היום הציבורי. בשנות ה-90' נחלצו המערכות כולן – הכנסת, הממשלה, בית המשפט, המשטרה והפרקליטות – להילחם בשחיתות. היום מפגינים פעילי שמאל נגד היועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיפתח בחקירה, בעניין שהוא מצדו לא מוצא בו פלילים.

דווקא היום, בשעה שהשחיתות פחות בוערת, נחלצים בכירי המכון לדמוקרטיה להגן עלינו מפניה. מה פשר הבהלה?

תלוי מתי שואלים

התשובה לסתירה נמצאת, כך נראה, בעמוד הראשון בספרו של דרי. עמוד שבו אין כל תוכן מלבד מאפיינים טכניים: שם הספר, פרטי המוציא לאור, שמירת הזכויות, ועוד נתון אחד – שנת ההוצאה. ספרו של דרי יצא לאור לראשונה ב-1993, ובמהדורה נוספת בשנת 1999.

הזיכרון ההיסטורי יוצר חפיפה ברורה בין השנים הללו ובין כהונתן הקצרה של שתי ממשלות השמאל היחידות שכיהנו כאן בשלושת העשורים האחרונים: ממשלת רבין של 1992-1995, וממשלת ברק שכיהנה בין 1999 ל-2001.

מה ניתן להסיק מכך? האם מינויים פוליטיים הם הגשמת המשילות או פיגוע משילותי? תלוי את מי שואלים. ואם שואלים את המכון הישראלי לדמוקרטיה, תלוי גם מתי: אם במקרה מכהנת ממשלת שמאל – מינויים פוליטיים זה מצוין, ויש להיזהר מפני הכפשת התופעה. אבל אם הציבור בחר בממשלת ימין, אזי יש להגביל את חופש הפעולה של הנבחרים בשם ה"מקצועיות" שהביאו עמם הפקידים – מינויים פוליטיים מתקופת ממשלות השמאל.

http://mida.org.il/2017/10/03/%D7%94%D7%96%D7%99%D7%92-%D7%96%D7%92-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%A2%D7%93/

על המשטרה לא "לייבש" עיתונאים שהיא רוצה לעבוד איתם.

ביולי האחרון, כאשר סערת החלפת המפכ"ל כבר היתה בעיצומה והתקשורת דנה ללא הרף בספינים והשערות בנוגע להארכת כהונתו של המפכ"ל לשעבר, רוני אלשיך, וזהות מחליפו הפוטנציאלי, התארח סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה באירוע בעל אופי שונה מהשגרה המשטרתית, שעסק - איך לא - בנושא "המשטרה והתקשורת".

המדובר הוא בפורום "משטרה חברה" המתקיים זה שנים מספר בשיתוף עם המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון מחקר "פוליטי א־מפלגתי" פרטי, המקדם מדיניות אשר יש המזהים אותה עם השמאל. במסגרת הפורום נפגשת הקצונה הבכירה של המשטרה עם מומחים מהאקדמיה ומתחומים נוספים שבוחר המכון, במטרה ללבן יחדיו סוגיות עקרוניות הנוגעות לעבודת המשטרה.
תמי4 Primo בקולקציית צבעי מים לזמן מוגבל

לידי "ישראל היום" הגיעו מסמכים פנימיים של המשטרה הנוגעים לימי העיון הללו, ובהם תוכניות הכנסים, סיכום הדיונים בהם ומידע חשוב בנוגע לאופי התקשרותה של המשטרה עם המכון. המסמכים נחשפו בעקבות בקשת חופש מידע שהגיש ארגון "לביא", הפועל למען מינהל תקין בישראל.

המפגש שהתרחש באותם ימים סוערים, תפס את המשטרה ברגע רגיש במיוחד, והמפכ"ל, שפתח את הדברים, היה מוכן להודות בפני הפורום המצומצם שבפניו כי המשטרה במשבר: "זוחלים באמון הציבור", נכתב בסיכום הקצר שהשתמר מהאירוע והגיע לידינו. בדבריו יש "התייחסות ל'שנה האחרונה'" וכי הוא "שם על השולחן את השפעת תיקי נתניהו והשפעתם על הסיקור".

המומחים שהביא המכון לדיון חיזקו את חששות המפכ"ל. פרופ' אריה רטנר מאוניברסיטת חיפה טען כי "נתוני הפשיעה... לא תומכים באמון הנמוך" ולפיכך, "המסקנה - מישהו מוביל אג'נדה שנבנית על ידי גורמים אינטרסנטיים". ומי הם? "גורמים בתקשורת ואחרים".

נתי טוקר, כתב המדיה של "דה מרקר", סקר בעיות בשוק התקשורת ואת ההטיות השונות שבה הנובעות מהאינטרסים והאג'נדות של הבעלים. דבר מעניין למדי, לנוכח העובדה שהכנס כולו נערך במוסד פרטי שאינו נתון לפיקוח ציבורי.

פרופ' קרין נהון התייחסה לרשתות החברתיות והוסיפה לדאגה: "המידע לא זורם באופן שוויוני או דמוקרטי ברשת". גם רביב טל, מנכ"ל ויגו, חברה העוסקת בניטור הרשתות החברתיות, המשיך באותו הקו: "הרשת בישראל, עם התרבות הישראלית - אלימה. זה גם גורם להסלמה ביחס כלפי גופי ציבור".

"לא להתקפל ולא למצמץ"

עיתונאי ערוץ 13, ברוך קרא, התייחס ליחסים בין המשטרה לכתבים הפליליים. לדבריו, למרות הנטייה של כתבים להיות ביקורתיים כלפי המשטרה, זו בעיה שקל להתגבר עליה. "הכתבים לא עוינים את המשטרה. מרגע שאין 'ייבוש', אין עוינות. ואין כאן בעיה אמיתית".

ויש לו גם עצה למפכ"ל: "חקירות רה"מ, באופן מובהק מחולקות לפי מחנות. המחנות מיוצגים בכלי התקשורת. חקירות פוליטיקאים בשיח התקשורתי מתבטאות בשיח התקשורתי. העצה האישית - לא להתקפל ולא למצמץ. תחת הטירוף והכאוס, נכון לחזק את הקשר עם עיתונאים שהמשטרה תמצא כאמינים".

המשטרה, אם כן, צריכה למצוא עיתונאים שהיא מעדיפה לעבוד איתם, ולדאוג לא "לייבש" אותם.

מסיכום הדיון נראה שהמפכ"ל התרשם.

לדבריו, הוא וקציניו צריכים להיות "טובים יותר בתקשורת הלא מתווכת - ולחפש מתווכים חדשים בשני מישורים: 1. לא להיות תלויים רק בתא הכתבים; 2. להרחיב את המעגל גם למובילי דעה... סוג של מתווכים אלטרנטיביים".

מיומן הפגישות של המפכ"ל עולה כי הוא אכן נקט מדיניות כזו גם לפני המפגש, הוא הרחיב את אופקיו מעבר לתא הכתבים הפליליים, נפגש לתדרוכים גם עם כתבים מדיניים ופוליטיים, ובאופן חריג אף התמסר לצוות הצילום של אילנה דיין, שעל פי חשיפה באתר מידה הקדיש לה לא פחות משבעה מפגשים.

מתשובות המשטרה לבקשת חופש המידע, עולה כי במסגרת שיתוף הפעולה שלה עם המכון הישראלי לדמוקרטיה "לא קיימת התקשרות חוזית בתוקף בין המשטרה לבין המכון הישראלי לדמוקרטיה".

המשטרה מסרה מסמכים הנוגעים לשלושת ימי העיון שהתקיימו בכהונת אלשיך, ובהם נכחה כל קצונת המשטרה הבכירה, אך באופן תמוה היא מציינת כי נכון לעכשיו היא לא יכולה לחשוף מסמך מסוים הנוגע ל"יחסי משטרת ישראל והחברה הערבית". לגבי מסמך זה "טרם התקבלה החלטה סופית".

"מייצרים שיח הדדי"

שיתוף הפעולה שלו זוכה המכון מצד המשטרה הוא חריג ומעורר שאלות רבות.

מהחומרים עולה כי מלבד המפגש שעסק בתקשורת, התקיימו שני מפגשים נוספים. האחד ב־29.5.2017, שעסק בנושא "ציות לחוק ואכיפה בקרב אנשים נורמטיביים", ובמיוחד בשאלה "כיצד יוצרים רגישות להבדלים בין חוקים, בין אוכלוסיות ובין אמצעי אכיפה שסביר להשתמש בהם בנסיבות משתנות"?

מפגש נוסף התקיים ב־13.11.2017, שעסק ב"יחסי המשטרה עם החברה הערבית".

כפי שפרסמנו בעבר, רעיונות שהושמעו במפגש זה דומים לדברים שנויים במחלוקת שהושמעו מאוחר יותר על ידי המפכ"ל בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, לפיהם "אם מישהו יורה בראשון לציון כנראה נתייחס אליו כעבריין, אבל מצד שני לא נרצה להכניס לכלא כל אדם שיורה בחתונה ערבית. יש הבדלים בנורמת הציות לחוק בין אוכלוסיות שונות".

במפגש הזה למדו מפקדי משטרת ישראל על "רב־תרבותיות בישראל וההקשר היהודי ערבי" (מיכאיל קרייני, האוניברסיטה העברית), על "שיטור דיפרנציאלי של קבוצות מובחנות בישראל" (פני יובל, אוניברסיטת בן־גוריון).

בין היתר ישבו הנוכחים לקבוצת עבודה עם נאילה עואד ראשד, מנכ"לית עמותת נשים נגד אלימות, שאת עבודת התזה שלה כתבה על "שכול פוליטי".

מארגון לביא נמסר: "ההתקשרות בין המכון הישראלי לדמוקרטיה ובין משטרת ישראל מוטה פוליטית ופסולה, במידה והתקשרות זו לא תופסק לאלתר אנו נפעל במישור המשפטי להפסקת ההתקשרות".

המכון הישראלי לדמוקרטיה: "הטענות בכתבה הן טענות ממוחזרות המבקשות לקעקע כל יכולת לקיים דיון מעמיק וענייני בסוגיות מורכבות שעל סדר היום, של גופים ומערכות המובילים תהליכים ארוכי טווח בהם משתתפים אנשי המכון ומומחים מחוצה לו".

ממשטרת ישראל נמסר: "למען הסר ספק, שיתוף הפעולה בין המשטרה למכון נוגע אך ורק לסוגיות של משטרה־חברה, כחלק ממגוון שיתופי פעולה אקדמיים ומקצועיים אחרים שנועדו לייצר שיח והפריה הדדית בנושאים שעל סדר היום".

תגוביות:

1.המכון הפרטי לשמאלונקרטיה הפך עצמו לגוף שלטוני. עוד לא תפסתם את הפטנט?

2.המכון הישראלי לדמוקרטיה הוקם ע"י גופים אמריקאים שהעמידו בראשו את כרמון. היו"ר הראשון שלו היה מזכיר המדינה לשעבר ג'ורג' שולץ.

3.קרמניצר זה מנוול גדול.

4."יכולת לקיים דיון מעמיק וענייני בסוגיות מורכבות שעל סדר היום".
אלא אם כן אתה מהימין ואז אלה "טענות ממוחזרות" ולא "דיון מעמיק"

5.לא יעלה על הדעת שנעצור ערבי שיורה בנשק לא חוקי סתם כך. תרבות?

6.ארגוני השמאל כמו סרטן ממאיר בגוף המדינה.

7.עמותות וקרנות השמאל הקיצוני, עובדות יומם וליל ללא הרף, על מנת לכרסם ולהרוס את אושיות המדינה היהודית פנימה.

8.''המכון הישראלי לשמירת השמאל, כוחו והשפעתו''.

9.לקרוא ולא להאמין: "ברוך קרא, התייחס ליחסים בין המשטרה לכתבים הפליליים. לדבריו, למרות הנטייה של כתבים להיות ביקורתיים כלפי המשטרה, זו בעיה שקל להתגבר עליה. "הכתבים לא עוינים את המשטרה. מרגע שאין 'ייבוש', אין עוינות. ואין כאן בעיה אמיתית".

דהיינו אם המשטרה תשתף פעולה עם התקשורת היא לא תקבל ממנה יחס שלילי. זו סחיטה.

10.דין אחד ליהודי ודין אחר לערבי. זה פרצוף של מדינה שוויתרה על המשילות ומאבדת את השליטה על חלקים גדולים ממנה.

11.ברוך קרא, פוליטרוק השמאל הקיצוני, מנחה את הקצונה במשטרה מה יש לעשות ומה לא. הוא אפילו לא מחביא את דעתו הבזויה.

12.כתבה מאוד מטרידה. היא מלמדת על מציאות בלתי ראויה בעליל של יחסי משטרה עיתונות.