אשמח אם תשנה את הכותרת ל"כל השונה הלכות בכל יום"

<מתחילה לא עשיתי כך כי חשבתי שאשכול הלכות יומי יהיה יותר מענין אבל אין לי שום התנגדות להוסיף לאשכול הזה.

חולה (ממש, שנפל למשכב וכיוצא בזה, אף על פי שאין בו סכנת חיים), פטור מלהתענות בתשעה באב. ובמקום ספק יש לעשות שאלת חכם. (מפני מיחושים כגון כאבי ראש רגילים וכדומה, בודאי שאין להתיר אכילה בתשעה באב). ונחלקו הפוסקים אודות היולדת, שבתוך שבעה ימים ללידתה, לכל הדעות הרי היא פטורה מלהתענות, אבל תוך שלושים יום מלידתה, דעת כמה פוסקים להחמיר בזה להצריכה להתענות, ואולם דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכל שלושים יום ללידתה הרי היא פטורה מלהתענות.

וכן דין המפלת (אשה שהפילה עוברה) אחר ארבעים יום להריונה, (כלומר שהפילה עובר שכבר מלאו לו ארבעים יום ברחם אמו, וארבעים יום אלו נמנים מתחילת ההריון ממש), שאינה צריכה להתענות ביום תשעה באב, כל שלשים יום מיום ההפלה.

מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, חייבות להתענות בתשעה באב. ואם המעוברת או המניקה חולה, ממילא דינה כדין כל אדם חולה, שפטור מלהתענות בתשעה באב.

זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר, ואינו מתענה בתשעה באב, ואפילו אם אין לו חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב.

ואין אוכלים בערב תשעה באב, אלא עד סמוך לשקיעת החמה. ומשקיעת החמה חלה חובת חמישה עינוים אלו שהזכרנו.

אסור לרחוץ במים בתשעה באב, בין במים חמים בין במים צוננים, בין כל גופו בין מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. לפיכך, ביום תשעה באב בבוקר, יטול ידיו עד קשרי אצבעותיו בלבד (דהיינו שישים מים רק עד מקום חיבור האצבעות לכף היד), ונוטל שלוש פעמים לסירוגין כדרך שנוטלים כל השנה, ויברך על נטילת ידים. וכן ינהג כשיוצא מבית הכסא, שיטול ידיו רק עד קשרי אצבעותיו.

לא ירחץ פניו בתשעה באב בבוקר, אלא לאחר שינגב ידיו, כשהן עוד לחות, יעבירם על גבי עיניו, ואם יש לו לפלוף ליד עיניו, או לכלוך אחר, מותר לרחוץ המקום המלוכלך. ומי שהוא מקפיד על נקיותו, ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ את פניו בבוקר, מותר לו לרחוץ את פניו בבוקר תשעה באב.

כלה, כל שלושים יום מיום חתונתה, מותרת לרחוץ את פניה במים, כדי שלא תתגנה על בעלה.

ובדברי הפוסקים נמצא בפירוש נמצא בביאור דברי רבותינו שני פירושים, שיש אומרים שמה שאמרו רבותינו שאדם מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, אין הכוונה בזה שאסור להמנע ממאכלי בשר ושתיית יין ביום השבת, אלא שאם רוצה אדם לאכול בשר ויין בסעודה זו, רשאי לעשות כן, אבל בכל זאת ראוי להימנע מאכילת בשר ושתית יין וכדומה בסעודה מפסקת אף על פי שהיא חלה ביום שבת, וזאת מפני אסונינו הגדול בחורבן הבית.

ומכל מקום דעת רוב רבותינו הראשונים, שאין להמנע מאכילת בשר ושתיית יין ביום שבת אף בסעודה המפסקת, מפני כבוד השבת. ובספר שבלי הלקט (לרבינו צדקיה בן רבי אברהם הרופא שחי לפני כשמונה מאות שנה בעיר רומא שבאיטליה), הביא תשובת רבינו קלונימוס איש רומי שהשיב לרבי יקר, שאם חל תשעה באב ביום ראשון התירו הגאונים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת, מפני כבוד שבת, ואין צריך לשנות שולחנו בשבת, ובלבד שיש לו לישב בדאבת נפש שלא לנהוג בשמחה.

ואמרו רבותינו (תענית ל ע"ב), כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה.

בערב תשעה באב, מיד עם שקיעת החמה, חל על האדם האיסור של חמישה עינויים אלו, ולכן מיד עם שקיעת החמה, צריך לחלוץ את מנעליו (ומותר ללבוש נעליים שאינם עשויים עור). אולם כשחל תשעה באב במוצאי שבת כמו בשנה זו (תשס"ח), אין לחלוץ הנעליים של עור מיד עם שקיעת החמה, מפני כבוד השבת, אלא ישאר עם הנעליים עד אחר צאת הכוכבים, דהיינו כעשרים דקות אחר השקיעה, ואז יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויחלוץ נעליו וילבש בגדי חול, וילך לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית, ולומר איכה וקינות.

השיטה הראשונה, היא שיטת הגאונים, שמבדיל במוצאי התענית, דהיינו במוצאי יום ראשון, שלפני שיטעם משהו יבדיל על היין. השיטה השנייה היא שיטת בעל ספר המנהיג, שכתב שיבדיל במוצאי שבת ויתן לקטן שאינו מחוייב בתענית לשתות את היין. השיטה השלישית היא שיטת רבינו הרמב"ן, שכתב שאין להבדיל כלל, שהרי אמרו בגמרא (ברכות לג.) שבתחילה תקנו חכמים שיעשו הבדלה בתוך תפילת ערבית של מוצאי שבת, ואחר כך נתעשרו ישראל ותקנו חכמים הבדלה על כוס יין, והרי בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם. וישנה אריכות על שיטות הראשונים בדברי הפוסקים.

ומרן השלחן ערוך פסק כשיטת הגאונים שיבדיל על כוס יין במוצאי תשעה באב, ואנו פוסקים כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. לכן אנו נוהגים להבדיל במוצאי תשעה באב על כוס יין, ובזה מוציאים את הצום. אבל מיד במוצאי שבת עם כניסת התענית, צריך שיאמר בפיו "ברוך המבדיל בין קודש לחול, בכדי שיהיה מותר לו לעשות מלאכה.

א. האם יש בהם דין של תרופה?

ב. האם יש בזה בעיה של מכין משבת לחול? <מכיוון שהמטרה בלקיחת הקלי צום הינה להקל על יום המחרת ולא על עצם יום השבת>.

תשובה: <לאחר ששאלתי שני מורה הוראה ספרדי/ואשכנזי>

א. לגבי הדין של תרופה בן לאשכנזים ובין לספרדים אין בו דין של תרופה מחמת שאינו בא לחזק או לרפא דבר מסויים בגוף אלא לשמר את המצב הקיים ויחזיק מעמד כך שאינו מבצע שינוי בגוף בכדי להכלילו בסל התרופות.

ב. לגבי הכנה משבת לחול, לבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א יש להחמיר בדבר כך עולה מדבריו של הרב ווזנאר שליט"א לאחרונה שיש לחוש לענין של מכין משבת לחול מכיוון שהוא עושה דבר שניכר שהוא מעונין שישפיע עליו ליום המחרת,

ואם ישאל השואל: הרי הנ"ל משפיעים כבר מעת לקחתם כך שאין כאן הכנה אלא זה כמו שאדם שותה כוס מים לפני צאת שבת ואינו צמא עד לאחר צאת השבת האם נאמר שיש בזה הכנה?

י"ל אכן יש בטענה זו משהו שיהיה מקום להקל אך מכיוון שהוא עושה מעשה הניכר שכוונתו שישפיע עליו ליום המחר יש להחמיר,

למעשה: יש עצה איך כן לשתות את הנ"ל בלי בעיה <הגר"מ גולדשטיין שליט"א>, והוא, לעשות הכנה מערב שבת כך שבשת יקל עליו הדבר, כגון, אם זה קפסולות יש לרסקם לפני שבת ולערבבם עם מיץ ממותק או מים או כל דבר שיש לו רגילות לשתותו בשבת <פרט לחלב שהוא מנטרל את כח התרופה/ויטמין> וכך בעצם יום השבת כשהוא בסעודה שלישית או בזמן המיועד לשתיית הנ"ל ישתה את המשקה שבו מעורב הנ"ל להנאתו ולא במטרה לשתות את הנ"ל, כל הנ"ל איירי גם במידה והוא שותה טיפות של קלי צום יעשה את התכסיס הנ"ל.

במידה והוא רוצה לשתות את המבחנות <ערכה הכוללת שתי מבחנות עם כמות של כרבע כוס משקה ממותק ומרוכז בויטמינים/צמחים> שיצאו בשנתיים האחרונות <עד כמה שאני מכיר> עדיף לכתחילה לערב עם מים וכד' אבל גם אם לא עירב יכול לכתחילה לשתותו בזמן המיועד להנאתו ושלא יוכר שמטרתו להקל על עצמו את הצום, כגון, בתוך סעודה שלישית או אחרי אכית דבר מה בכדי להעבירו וכד'.

לבני עדות המזרח: <בין קפסולות בין טיפות ובין מבחנות> ישנם פוסקים שנטו להחמיר בדבר כמו הטענות הנ"ל אך למסקנה אין להחמיר בכל הנ"ל מכמה סיבות כגון, וכי אם אדם שאוכל בסעודה שלישית כל שבת שתי פרוסות חלה והשבת יאכל ארבע פרוסות נאמר שהוא מכין משבת לחול? ודאי שלא כי הוא אוכל את סעודת השבת כדרכו בקודש, ועוד ועוד,
ולכן מותר לבני עדות המזרח ליטול את הנ"ל בכל צורה ואופן שיהיה.

ויהי רצון שנזכה לא להזדקק לכל הנ"ל ונזכה לביאת גואל צדק בבי"א.

אמרו רבותינו במסכת תענית (דף כט.) בשביעי באב נכנסו נכרים להיכל, ובתשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (האש), והיה דולק והולך כל היום כולו, דהיינו ביום עשירי באב. ואמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור, הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף בו. וחכמים שתקנו התענית בתשיעי, הוא משום שסוברים שתחילת הפורענות חמורה יותר.

ואמרו בתלמוד ירושלמי, שרבי אבון היה מתענה תשיעי ועשירי, ואמנם מן הדין לא תקנו חכמים תענית שני ימים, מפני שאין בנו כוח להתענות שני ימים, מכל מקום, כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי באב, וביום עשירי באב עד שקיעת החמה. והאשכנזים נוהגים בזה רק עד חצות היום של יום עשירי באב.

מותר לספרדים ובני עדות המזרח, להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב, אולם האשכנזים נוהגים להחמיר בזה גם ביום עשירי באב.

בגמרא במסכת תענית (דף ל אמרו. כל האוכל ושותה בתשעה באב לא יזכה לראות בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומה שאמרו "זוכה ורואה" ולא "יזכה וי ראה" כמו שהיה לכאורה נכון יותר לומר, פירש מרן הרב שליט"א, כי על המת (כלומר כל אדם שמת) נגזרה גזירה שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חודש, (שכן בדרך כלל מתנחמים האבלים מפטירת המת אחר שנים עשר חודש, ותשש כוחו של הצער), ואצל יעקב אבינו נאמר (כאשר ביכה על יוסף בחשבו כי נטרף על ידי חית השדה) "ויקמו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, ויוסף עדיין חי היה. אף כאן, אף על פי שעברו שנים רבות מן החורבן, ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה חי וקיים, וכמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ובנין הבית השלישי במהרה בימינו ירד בנוי מן השמים. והמתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם כך שהוא מתאבל על ירושלים, הוא מראה שבית המקדש עוד חי בקרבו, ועתיד לראות בשמחתו. וכבר אמרו חז"ל, שמשיח בן דוד נולד בט' באב.

קודם שמטביל את הכלי, צריל לברך על מצות הטבילה, ואם הוא כלי אחד, מברך עליו, אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי, ואם הם שני כלים או יותר, מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים. ובדיעבד, בין שבירך על טבילת כלי אחד על טבילת כלים, ובין שבירך על טבילת כלים רבים על טבילת כלי, יצא ידי חובת הברכה, ואינו חוזר ומברך.

וכשמטביל את הכלי, צריך להטביל את כל הכלי כאחד, שיהיה כולו בבת אחת מתחת למים, ואפילו אם הוא כלי גדול וארוך, אין להטביל מחציתו ואחר כך את חציו השני, משום שאין טבילה לחצאין.

ואין צריכים טבילה, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה , אמר רב אשי, הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות דמו, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ אינם טעונים טבילה, וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

הנה לענין כלי פלסטיק, כבר נזכר בהלכות הקודמות, שטעם הדבר שכלי חרס אינם צריכים טבילה, הוא משום שבפרשת כלי מדין לא נאמר חיוב זה אלא בכלי מתכות, ודוקא אותם צוונו השם יתברך להטביל. ואמר רב אשי, כלי זכוכית הללו, הואיל ואם נשברים יש להם תקנה, שראויים לחזור ולהתיכם ולעשות מהם כלים, דינם ככלי מתכות. ומבואר אם כן שמדברי רבותינו נצטוינו גם כן להטביל כלי זכוכית. ואם כן לכאורה כלי פלסטיק, שאפשר להתיכם לעשות מהם כלים, יש לדמותם לכלי זכוכית, ולהצריך אותם טבילה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שמכיון שכלי זכוכית חייבים בטבילה רק מדרבנן ולא מן התורה, אם כן דוקא דבר שהיה בזמן חז"ל שייך לומר שגזרו עליו להצריכו טבילה, אבל כלי פלסטיק שכלל לא היו בזמן חז"ל, לא שייך לומר שחייבים בטבילה, אף שמצד הטעם הם דומים לכלי זכוכית. אולם הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, פסק בספרו, שכלי פלסטיק חייבים טבילה, אולם לאחר מכן (בשו"ת מנחת יצחק חלק ד') כתב שראה את דברי מרן הרב שליט"א וחזר בו להורות כדברי מרן הרב שכלי פלסטיק אינם צריכים טבילה, ומותר להשתמש בהם מיד לאחר קנייתם.

כלי פורצליין (הנקרא בלשון ערבי פרפורי), כתב בספר כנסת הגדולה (להגאון מהר"ר חיים בנבנישתי זצ"ל, תלמיד מהרימ"ט, לפני קרוב לארבע מאות שנה), שהמנהג הוא שאינם צריכים טבילה, משום שדוקא כלים שהם זכוכית ממש ושיש להם תקנה להתיכם לעשות מהם כלים, חייבים בטבילה, משום שהם דומים לכלי מתכות, אבל כלי פורצליין שאם נשתברו אין להם תקנה, הרי הם ככלי עץ וכלי חרס, שאינם צריכים טבילה כלל.

ועל כן כלי פורצלן (אמיתי, ולא כל כלי חרס המצופה זכוכית נחשב לכלי פורצלן), אינן חייבים טבילה, ויש להקל להשתמש בהם מיד אחר קנייתם.

ובגמרא (דף ל"א נזכרו עוד כמה טעמים שיום ט"ו באב היה יום טוב לישראל, ולכן נפסק להלכה שביום זה אין אומרים תחנון, וידוי ונפילת אפיים.

ונזכר בגמרא, יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עינכם ליופי וכו', מכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כתב לפרש הכוונה עפ"י דברי הגמרא (נדרים כא.) מעשה באחד שנדר שלא ישא את בת אחותו, משום שהייתה נראית לו כעורה, והכניסוה לבית, רבי ישמעאל וייפוה, אמר לו רבי ישמעאל, בני, מזו נדרת? והתירה לו רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל, ואמר, בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות עיניהן עליו, ואומרות, בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה. ואף כאן מה שהיו אומרות המכוערות ובלבד שתעטרונו בזהובים, כוונתן לומר שיעטרו אותן בתכשיטין וכדומה, ואז יראו נכוחה שהן נאות וראויות להם.

וממה שנאמר "ודברת בם", דרשו רבותינו במסכת יומא (יט.), עשה אותם (את דברי התורה ) קבע, ואל תעשה אותם ארעי. וכן בגמרא במסכת בבא קמא (סא.) אמרו, עשה תורתך קבע. כלומר, את תורת ה' אשר נתנה לנו, עלינו ללמוד ולשנן ולחזור לזכור את דברי התורה, ולהיות שקועים ועסוקים בדברי התורה, שלא יהיו דבר צדדי לצד שאר עסקינו, אלא הם עיקר ושאר עסקינו טפלים להם. וכן בקיום מצוות התורה, אל לנו לקיים איזו מצוה ואחר כך להשליכה ח"ו אחרינו, אלא להתמיד ולעסוק באותה המצווה ולדקדק בה כל ימינו.

וידועים הדברים שעלינו להיות דבקים ולמדים ממדותיו של הקדוש ברוך הוא בהנהגתו עמנו, ומה ה' יתברך עושה עמנו חסד כל ימינו בלא הפסקה, ולא לשנה ולא לשנתיים אלא עד עולם, כמו כן אנו צריכים לעסוק בתורתו ומצוותיו עד עולם.

הגמרא מספרת, שזכה רבי יוחנן בן זכאי לאריכות ימים מופלגת, ושאלהו תלמידיו, במה הארכת ימים? ענה להם, מימי לא כיניתי שם לחברי (כגון לקרותו "טיפש" וכיוצא בזה, כמו שביארנו בהלכות אונאת דברים) ולא בטלתי מקדוש היום (שהיה מדקדק במצות קידוש של שבת ביום). רבינו הרמב"ן מפרש את דברי רבי יוחנן, שכוונת השואלים היתה, באיזו מצוה החזקת כל ימיך הארוכים בלא הפסק כלל יותר משאר כל המצוות, וענה להם רבי יוחנן, שבאלה שתי המצוות החזיק יותר מכל, כל ימיו. כלומר, כל אדם עושה הרבה מצוות, אבל פעמים רבות הוא מהדר ועושה איזו מצוה, אבל הוא רק באופן חד פעמי, כגון שפעם אחת הוא נותן צדקה בעיין יפה, והוא מסתפק בכך לאורך ימים, או שמתפלל פעם אחת בכוונה, ובזה הוא מסופק ואינו טורח להתפלל תמיד בכוונה, ועל כן שאלו את רבי יוחנן, באיזו מצוה דיקדקת כל ימיך כאילו היא הפעם הראשונה שקיימת מצוה זו, וענה להם שתמיד היה נזהר בכבוד חבירו שלא לכנות לו שם נגד רצונו, וכן היה מקפיד מאד על מצות הקידוש של שבת בבוקר.

ולענין השאלה השנייה, בחיוב טבילת כלים חד פעמיים חדשים, הנה כבר ביארנו כי לדעת מרן הרב שליט"א, כלי פלסטיק פטורים מן הטבילה אף אם אינם חד פעמיים, ועל כן לא נותר לנו אלא לדון בכלי אלומיניום חד פעמיים, אם יש לחייבם טבילה.

והנה החשש בזה, הוא מפני מצוות התורה ממש, היות וכבר ביארנו כי כלי מתכות חייבים טבילה מן התורה, ואלומיניום גם הוא בכלל מתכת.

ומצאנו נדון כעין זה בפוסקים, לגבי מצות קידוש בשבת, שיש לעשותו עם כוס יין, ודנו הפוסקים אם כוס חד פעמית נחשבת כלי לענין זה. והנה לכאורה אם נאמר שכלי חד פעמי נחשב כלי לענין קידוש, כמו כ ן יש לומר שנחשב כלי לענין דין טבילה, ואם כן כלי אלומיניום חד פעמיים חייבים בטבילה מן הדין.

ומרן הרב שליט"א דן בענין זה בספרו חזון עובדיה על הלכות שבת (ח"ב), ומסקנתו שהיות וכלים חד פעמיים כשרים מעיקר הדין למצות קידוש, כי יש עליהם שם כלי, כמו כן יש לומר שהם מחוייבים טבילה. רק הוסיף מרן הרב שליט"א, שבהיות שיש מן הפוסקים שחילקו בין דין קידוש לדין טבילה, לכן יש להטביל כלים אלו רק בלא ברכה, מחשש ברכה לבטלה.

ולמסקנה: כלי אלומיניום חד פעמיים המיוצרים בחוץ לארץ, חייבים טבילה בלא ברכה. וקומקום חשמלי, חייב גם הוא טבילה בלא ברכה. וניתן לפטרו מחיוב טבילה, על ידי שיתן אותו במתנה לגוי, ויבקשנו לחזור ולתת לו בהשאלה את הכלי. או באופן שיתן ליהודי חשמלאי שיפרק לו את הקומקום בצורה מקצועית, ולאחר מכן ירכיב אותו שנית, ואז הכלי פטור מטבילה.

כשמטביל כלים חדשים, יזהר להסיר מהם כל מיני מדבקות וכדומה מדברים שעלולים לגרום חציצה (ואמנם לא כל דבר הנמצא על הכלי חוצץ בטבילה, אלא דוקא דבר שמקפיד עליו שלא יהיה על הכלי, ויש בענין זה הרבה פרטי דינים, בדומה לדיני חציצה בנטילת ידים ובהלכות טבילה, ולכן בכל מקרה טוב להסיר המדבקות קודם הטבילה, ואפילו לגבי תוית שכתוב עליה "קריסטל" שמוסיפה חשיבות לכלי, דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שטוב להחמיר להסירה קודם הטבילה).

אם יש חלודה על הכלי, צריך לנקותו יפה ולהסיר החלודה מעליו, וכן אולר שלהב הסכין מקופל בתוכו, צריך שיפתח אותו בעת טבילתו כדי שיבואו המים בכל סביבות הסכין.

כלים שהוטבלו כדת, ונתערב בהם כלי שעדיין לא הוטבל, וכגון שקנו מארז עם סט סכו"ם חדש, והלכו להטבילו במקוה, ולאחר מכן נתברר שאחד מהכלים לא הוטבל וכעת הוא מעורב עם כל שאר הכלים, יש אומרים שאין חיוב להטביל מחדש את כל הכלים, ויש אומרים שכולם חייבים בטבילה, ולדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט'א, יש להטבילם בלא ברכה, מפני שחיוב טבילת כלים הוא מן התורה, ובספק הולכים להחמיר, אלא שלענין הברכה, אנו מיקלים של יברך, מפני שהחומרא בזה להצריכו ברכה, מביאה לידי קולא, של נשיאת שם ה' לשוא, וכפי הכלל שיש בידינו "ספק ברכות להקל", לכן לא יברך כשבא להטביל שוב את הכלים. ומכל מקום אם הם כלי זכוכית, יש להקל שלא להצריכם טבילה כלל, שכן חיוב הטבלת כלי זכוכית אינו מן התורה, אלא מדרבנן, ובספק דרבנן יש להקל.

אף על פי שיש בחוץ לארץ גם יהודים רבים שיש להם בתי חרושת של כלים, מכל מקום, כלל יש בידינו 'כל דפריש מרובא פריש', דהיינו שיש ללכת אחר רוב בתי החרושת בכדי לקבוע אם הכלים חייבים טבילה אם לאו, והואיל והדבר ידוע כי רוב בתי החרושת של כלים בחוץ לארץ הם של גויים, לכן כל כלי המיוצר מחוץ לארץ ישראל צריך טבילה מן הדין, ואף צריך לברך על טבילה זו, ואף על פי שבדרך כלל אנו אומרים 'ספק ברכות להקל', וגם כאן לכאורה הדבר לא יצא מדי ספק, שמא בעל בית החרושת הוא יהודי, ואם כן הכלי באמת פטור מטבילה, ונמצא שמברך ברכה לבטלה, מכל מקום כתב מרן הרב שליט'א, שמכיון שיש בידינו הוראה ברורה של תורתינו הקדושה ללכת אחר רוב בתי החרושת, נמצא אם כן שחיוב הטבילה הוא חיוב גמור מן התורה, ולכן יש להטביל כלים אלו בברכה.

ומנין שאין השביעית משמטת כל החובות אלא בסופה? שנאמר "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה", ומכאן למדו רבותינו במסכת ערכין (כח, שאין השביעית משמטת אלא בסופה, וכן פסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (חושן המשפט סי' סז סעיף ל). לפיכך המלוה לחבירו אפילו בשנת השביעית עצמה, הולך וגובה את חובותיו במשך כל השנה כולה. ומיד כששקעה החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב, אלא אם כן כתב המלווה "פרוזבול", כמו שנבאר בהלכה הבאה.

אין השביעית משמטת אלא חובות של מלוה ולווה, אבל חובות שאינם דרך הלואה, כגון מה שנתחייב אדם לשלם לחנוני (בעל מכולת) בסיום תקופה מסוימת וכיוצא בזה, או סכום הכתובה שמתחייב אדם לאשתו אם יגרשנה, אינם נשמטים בשביעית. אבל כל דבר שהוא דרך הלואה משמטת השביעית. ועל כן, אשה שהלותה לשכנתה כיכרות לחם או חלב וכיוצא בזה, (שהם דברים שאינם באים בתורת השאלה, שהרי אין היא מצפה שיחזרו אליה הכיכרות ה מקוריים שנתנה לשכנתה, רק הם ניתנים לשכנה בתורת הלואה, שלאחר מכן תקנה השכנה כיכרות אחרים ותחזיר לה), ולאחר מכן עברה שנת השמיטה, אינהיכולה לתבוע את הכיכרות משכנתה, מפני שנשמט החוב בסיום השנה.

ובהלכות הבאות נבאר בעזרת ה' עוד פרטי דינים בזה, ומהו ענין הפרוזבול שתקן הלל הזקן שלא יפסידו המלוים את כספם וימנעו מלהלוות לעניים.

ובגמרא במסכת מכות (דף ג, דרשו רבותינו, שהמלווה את חבירו לעשר שנים, כגון שהלוהו סכום כסף ביום כ"ג בטבת תשס"ח, ונקבע בינהם זמן הפירעון לשנת תשע"ח, כלומר בעוד עשר שנים, אין השביעית משמטת את החוב שהלוה לרעהו, ואף על פי שעברה על אותו החוב שנת השמיטה, מכל מקום לא פקע החוב, ועוד מחוייב הלווה להשיב את כל חובו למלווה. וטעם הדבר הוא מפני שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש" וכו'. מכאן, שדוקא חוב שיכול המלווה לתבוע אותו בשנת השמיטה, כלומר "ליגוש ברעהו", נפקע אותו החוב בסיום השמיטה, אבל חוב שלא הגיע זמן פירעונו, ולא יכול המלווה לתבעו מהלווה, לא פקע אותו החוב, ומיד כשיגיע זמן פירעונו חוזר הלווה להיות מחויב להחזירו למלווה.

והנה כלל יש בידינו, כי סתם הלואה לשלשים יום, כלומר, הלוואה שנתן אדם לחבירו בסתם, בלי לפרש מתי מתכוין הלווה להחזיר את ההלואה לחבירו, אנו אומרים כי זמן פירעון ההלואה הוא לאחר שלשים יום מתאריך ההלואה. וכגון אדם שהלווה לחבירו סכום כסף ביום ג' בטבת ולא נתפרש בינהם בשעת ההלואה למתי מתחייב הלווה להשיב את הכסף, לא יוכל המלוה לתבוע את חובו מהלווה עד שיעברו שלשים יום מתאריך ההלואה, כלומר ביום ד' בשבט. ולפיכך, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, על פי דברי הפוסקים, שכן הדין לענין שמיטת כספים, שאדם שהלווה לחבירו סכום כסף בתוך פחות משלשים יום מסיום שנת השמיטה, וכגון שהלווהו ביום ד' אלול תשס"ח, ולא נתפרש בינהם מתי הוא זמן הפירעון, הואיל ואנו יודעים שלא יוכל המלווה לתבוע את חובו בתוך שנת השמיטה, כיון שעוד לא חלפו להם שלשים יום ממועד ההלואה, לכן לא פוקע החוב בסיום שנת השמיטה, שהרי המלווה לא יכול לנגוש ברעהו את חובו עד שכבר תעבור שנת השמיטה, והרי זה ממש כדין המלווה את חבירו לעשר שנים, שהואיל ואינו יכול לתבעו בתוך שנת השמיטה, אנו אומרים גם כן שלא פוקע החוב, ואם כן הוא הדין גם בנדונינו, שכל שלא עברו שלשים יום בתוך שנת השמיטה, אותו החוב אינו פוקע כלל בשנת השמיטה, והלווה חייב להחזירו אחר שנת השמיטה, כשיגיע מועד הפירעון, שהוא שלשים יום מזמן ההלואה.

וכן בחומש שמות (טז, ד), "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחן מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

במדרש מכילתא על פסוק זה, אמר רבי שמעון בר יוחאי, לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. והכוונה בזה, כי מציאות עסק התורה ללומדה כפי שראוי היה, אינה שייכת אצל בני אדם רגילים, אלא רק אצל בני אדם כמו שהיו בדור המדבר, שהיו הולכים לישון בלילה, ויודעים כי אין להם מה לאכול למחרת, והם במדבר שממה, ולולי חסדי ה' אשר הם בטוחים בו, לא יוכלו לחיות כלל ועיקר. כי העיקר לזכות לכתרה של תורה במלא שלימותה, שייך דוקא בריכוז כל הכוחות לעבודת ה' יתברך, כעין מה שהיה בדור המדבר, שלא היתה עולה במחשבתם שום מחשבה מעניני העולם מלבד תורת ה' שבה הם היו עסוקים. וכן בכל דור ודור, שייכת מציאות זו, שיהיו אנשים שירכזו את כוחותיהם לעבודת ה', מי יותר ומי פחות, ובזה יזכו לכתרה של תורה, והמה גדולי ישראל שבכל דור ודור. וכן כל אדם ואדם עליו לדעת, כי אל לו לדאוג לפרנסתו ומפני כך להמנע מקביעת עתים לתורה והלכה, כי הרבה שלוחים למקום, והי"ת ימציא לו פרנסתו באופן הטוב ביותר אילו יזהר בקביעת עתים לתורה.

ואף שעל כל אדם לטרוח ולעשות השתדלות על מנת לזכות לפרנסה כראוי, מכל מקום עליו למצוא את שביל הזהב, שלא יאבד כל זמנו על הפרנסה, וישאיר לעצמו די זמן פנוי לקביעת עתים לתורה. ואל לו לאדם לחשוב שבכח השתדלותו יותר ויותר בפרנסתו אז יצליח הרבה להתפרנס בכבוד, ובזה יבטל מן התורה לגמרי, שכמו כן מצינו ביוסף מוקיר שבת (במסכת שבת קיט, שהיה לו שכן גוי עשיר, שאמרו לו החוזים בכוכבים שהיה נועץ עמהם, שכל ממונו עתיד לעבור לרשותו של יוסף, ועל כן עשה השתדלות יוצאת דופן, ומכר את כל רכושו וקנה בממונו מרגלית אחת יקרה למכביר, ותפר וקבע אותה בתוך כובעו, ואחר זאת הלך על שפת הנהר והרוח נשאה את כובעו לנהר, ובא דג אחד גדול ובלע את המרגלית שהיתה שם, ואת הדג קנה מן הדייגים יוסף מוקיר שבת, ובזה נעשה עשיר גדול. נמצא שכל השתדלות הגוי להרחיק את ממנונו מיוסף, היא שגרמה בסוף שיוסף זכה בממונו, כי סוף דבר שה' יתברך הוא הקובע מי יהיה עני ומי עשיר, ואין זה תלוי כל כך בהשתדלות האדם. וכן כל אדם ידע לפנות מזמנו לעסוק בתורה, שלא יהיה חלילה עם הארץ, וגם ידע את המעשים שצריך לעשות, ויתפלל לה' שימציא לו פרנסתו בריוח, ולא יצטרך למתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם, כי אם מיד ה' יתברך הזן ומפרנס לכל ברואיו.

והנה הזכרנו הדין, כי אשה שהלותה לחבירתה כיכרות לחם, או חלב וכיוצא בזה, הואיל ואינה מצפה שחבירתה תחזיר לה את הכיכרות כמו שהם, אלא היא מקווה ששכנתה תחזיר לה כיכרות חדשים שתקנה אחר כך, נמצא אם כן שהככרות לא ניתנו בתורת השאלה (כמו אדם שמשאיל לחבירו מעדר וכיוצא בזה), אלא בתורת הלוואה (כמו הלוואת כספים), והואיל וכן, תזהר האשה שהלותה לחבירתה את הכיכרות, שלא תדרוש אותם מחבירתה, הואיל ובסיום שנת השמיטה פקע החוב, וחבירתה אינה מחוייבת עוד להחזירו למלווה.

ודין זה נתבאר בדברי רבינו יוסף חיים מבבל בספר בן איש חי (סוף פרשת כי תבא). וממוצא דבריו אנו למדים, שהאשה גם כן מחוייבת במצות שמיטת כספים. ובאמת שכן מבואר כבר בספר החינוך (סוף סי' תעז), שמצוות שמיטת כספים שייכת הן בזכרים והן בנקבות. ולכאורה יש לומר שאין הדבר כן, לפי הכלל שיש בידינו, שהנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, (כלומר מצווה שהיא בקום ועשה, שתלויה בזמן, כגון מצוות סוכה ומצוות לולב, ולהבדיל ממצות לא תעשה, כגון שבת ויום הכפורים, שאסורים בעשיית מלאכה), ומצוות שמיטת כספים גם היא מצוות עשה, להשמיט את כל החובות שחייבים לה, (ומצוות לא יגוש, שלא לתבוע את החובות אחר שנת השמיטה, אף שהיא מצוות לא תעשה, שבה נשים חייבות, מכל מקום בנדונינו מדובר שחבירתה באה מעצמה להחזיר את הכיכרות, ואם כן אין היא נוגשת ברעותה, רק מקבלת ממנה בשתיקה את מה שהיא חייבת לה), ואם כן לכאורה יותר יש לנו לומר שאין הנשים שייכות במצוות שמיטת כספים.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א האריך בזה בספרו, ודן בכמה טעמים לחייב את הנשים במצוות שמיטת כספים, ומהם, שהואיל ומבואר בדברי רבינו דוד אבודרהם (דף י ע"ב), ובדברי הארחות חיים (ח"ב ריש הל' מילה), והכל בו בשם מהר"י אנטולי בספר מלמד התלמידים, ועוד רבים, שהטעם שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא מכיון שבדרך כלל האשה מצויה יותר בביתה, ועליה מוטל עול גידול הילדים ושאר עסקי הבית, ועל כן לא חייבוה במצות עשה שהזמן גרמא, שאם נחייבה במצוות אלו, כשל כח הסבל, ובהכרח תכבד עליה מאד המלאכה לעמוד בעומס כזה. ולפי זה, במצוות עשה שהיא בשב ואל תעשה, כגון מצוות שמיטת כספים, שהאשה אינה צריכה לעשות דבר בכדי לשמוט את החובות כלפיה, נמצא שאין כל טעם לומר שהיא פטורה ממצוה זו, שהרי קיום מצוה זו אינו גורם לה לטרדה כלל וכלל. וכן כתב הגאון הפני יהושע, ועוד אחרים. ונזכרו בזה עוד טעמים אחרים שלא נוכל לפרט את כולם במסגרתינו הקצרה.

במשנה במסכת שביעית (פ"י מ"ג) שנינו, כשראה הלל הזקן שהעשירים היו נמנעים מלהלוות לעניים בשנת השמיטה, בכדי שלא יפקעו החובות כלפיהם בסיום שנת השמיטה, והיו עוברים על מה שנאמר בתורה (דברים טו, ט), "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמר: הן קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון", לפכך התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב, ויחזרו להלוות זה לזה. (ולהלן נבאר מהו הפרוזבול). ואין הפרוזבול מועיל אלא בזמן הזה, שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה, אלא רק מדברי רבותינו, אבל בזמן שהיתה השמיטה של תורה, לא היה פרוזבול מועיל בה.

וביאור ענין הפרוזבול כך הוא: במשנה במסכת שביעית (פ"י מ"ב) שנינו, המוסר שטרותיו לבית דין אינם משמטים. כגון אדם הבא לפני בית דין, ומסר להם את כל שטרותיו שאנשים חייבים לו כספים, בכדי שבית הדין ילכו לגבות את החובות עבורו. (כמו שנוהגים כאשר הלווה אינו מוכן להחזיר את ההלואה, ופונים לערכאה משפטית שתחייבו להחזיר את החוב). אותם החובות שנמסרו לבית דין לגבותם, אינם פוקעים בשביעית. וכן פירשו בספרי (פר' ראה), "ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך", ולא המוסר שטרותיו לבית דין, שאין הוא גובה את החובות בעצמו, אלא בית הדין גובים עבורו. ולפי זה מבואר, שמי שמסר את שטרותיו לבית דין שהם יגבו עבורו את חובותיו, אין השביעית משמטת את חובותיו כלל וכלל.

וכעין זה תיקן הלל הזקן, שאף על פי שלא הולך כל אחד ואחד ובית דין למסור את חובותיו אליהם שיגבו עבורו את חובותיו, מכל מקום, יוכל כל אחד לעשות שטר, שהוא מוסר את כל חובותיו לדיינים, שיוכל לגבותם בכל זמן שירצה, וחותמים על הפרוזבול שני עדים כשרים, לאמת את דבר הפרוזבול. וכן נוהגים בכל מקום שיש בו ריכוז של אוכלוסיא שומרת מצוות, שהגבאים והרבנים ד ואגים שיוכל כל אחד מן הקהל לחתום על טופס פרוזבול כשר, בכדי שלא ישמטו חובותיו בשביעית.
ופירוש המילה "פרוזבול", "פרוז", כלומר תקנה, "בול", כלומר, לעשירים. כי הוא תקנה גדולה לעשירים שימשיכו להלוות לעניים ולא יעברו על איסור תורה.

אין עושים פרוזבול אלא כאשר שמות הדיינים המופיעים בו הם דיינים חשובים, שיודעים עניני פרוזבול, והם דנים בפועל ומשליטים את דיניהם באותה העיר שהם נמצאים בה. ובתקופת כהונת מרן הרב שליט"א כדיין בירושלים, היו הרבנים הדיינים הנזכרים בפרוזבול, הגאון רבי עובדיה יוסף, (ולהבדיל בין החיים), הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, והגאון רבי יוסף קאפח. וכן נהגו מדורות, שחשובי הדיינים בכל עיר, הם הדיינים המופיעים בנוסח הפרוזבול, ועושים כן על דעתם, שימסרו להם כל החובות הנזכרים בפרוזבולים הנחתמים.

ובהלכה הבאה נביא עוד כמה פרטי דינים בזה, ונסכם את נושא שמיטת הכספים.

אין הפרוזבול מועיל אלא לחובות שנעשו לפני עשיית הפרוזבול, שאת אותם החובות מסר המלווה לבית הדין, ועל כן אין הם נפקעים בסיום שנת השמיטה, וכמו שביארנו, אבל החובות שנעשו לאחר מכן, צריכים פרוזבול אחר כדי שלא תשמטם שביעית. ומטעם זה נהגו שלא לעשות פרוזבול עד חודש אלול של שנת השמיטה, בכדי שגם החובות שיבאו במשך כך השנה יכנסו בתוך הפרוזבול ולא ישמטו בשביעית. ומכל מקום חובות נוספים שנעשו בסיום השנה אחר כתיבת הפרוזבול, צריכים פרוזבול חדש בכדי שלא יפקעו.

ועל כן נהגו רבים, חסידים ואנשי מעשה ונשים צדקניות, שבסיום שנת השמיטה, אחר שכבר כתבו פרזובול, מלווים עוד איזה סכום קטן לאדם אחר, האיש לחבירו והאשה לרעותה, בכדי לקיים באותה ההלואה את מצות שמיטת כספים, ולאחר שנת השמיטה, כשיבא הלווה להחזיר את החוב, יאמר לו המלוה "משמט אני", שכן נאמר בתורה, וזה "דבר" השמיטה, שיש להשמיט את החוב בדיבור, ואז אם ירצה חבירו להחזיר בכל זאת את החוב, יאמר לו, אף על פי כן רצוני שתקבל, ויתן לו סכום ההלואה בתורת מתנה. ואמרו רבותנו, כי מי שאינו מחזיר חובות שנשמטו לו בשנת השמיטה, אין רוח חכמים נוחה הימנו. (שיש בזה על כל פנים מדת כפיות טובה, שאינו מחזיר לחבירות את החוב שנתחייב לו).

תשובה: הנה בתי כנסיות ובתי מדרשות, יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם שום שימוש של בזיון, ומכאן שורש שאלה זו, שאנו באים לדון על עצם כניסת הכלב לבית הכנסת, (שהוא בעל חי טמא), אם היא התנהגות בלתי ראויה בבית הכנסת.

והנה מכבר נשאל בזה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו שו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' מה), וכתב להקל להכניס את הכלב לבית המדרש, מפני שהוא צורך גדול לעיור, שלא יתבטל כל ימיו מתורה ותפלה בבית המדרש, והביא ראיה גדולה להקל בזה, מהגמרא בתלמוד ירושלמי (מגילה, פ' בני העיר ה"ג), שרב אמי הורה למלמדי תנוקות, שהיו מלמדים תורה, "אין אתא בר נש לגביכון מלכלך באוריתא, תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה". כלומר, אם יבא לפניכם ללמוד תורה, אדם שיש בו מעט תורה, אז תקבלו אותו לבית המדרש, עם חמורו ועם כליו. ומבואר אם כן בירושלמי, לענין כניסת חמור לבית המדרש, שהעיקר להקל בזה במקום צורך. וברור הדבר שאין מקום צורך גדול יותר מזה שעלול העיור להיות בטל כל ימיו מתורה ותפלה, אילו לא נאפשר לו להכנס לבית המדרש עם חמורו. ודברי הירושלמי בזה הם לענין כבוד בית המדרש, ואם כן בודאי שכוונת הירושלמי היא אף לענין הכנסת החמור לתוך בית המדרש ממש, שבמקום צורך יש להקל בזה.

וגאון אחד העיר על זה, שכל דברי הירושלמי מדברים דוקא לענין חמור, שהוא בהמה מכובדת שהיתה נחשבת בימיהם לכלי רכב חשוב שהיה לכל אדם אפילו נכבד שבנכבדים, וגם היו כאלה שהיו מלינים את החמור בביתם בשעות הלילה, וכל זה לפי כבודו, אבל כלב, שהוא חיה בזויה יותר, ובדרך כלל משכנה מחוץ לבית, אין להקל להכניסה לבית הכנסת. אלא שכידוע אין זה נכון, כי אדרבא, הכלב הוא חיה מבוייתת ומחונכת הרבה יותר מן החמור, ובמקומות רבים בזמנינו נוהגים רבים מאד לגדלו, ועל כן העיקר שאין לחלק בזה בין כלב לחמור.

אלא שעיקר דברי הגאון רבי משה פיינשטיין, מבוססים על כך שלדעתו מותר לבני אדם לאכ ול ולשתות בבתי מדרשות (לצורך, כגון בסעודה שלישית כפי שיש שנהגו, או באזכרות וכדומה). והכנסת כלב לבית הכנסת, תלויה בדין אכילה ושתיה, שאם אין להתיר אכילה ושתיה, בודאי שאין להקל בכניסת כלב לבית הכנסת, שכן אם לאכול ולשתות אסור מפני כבוד המקום, בודאי שהכנסת כלב אסורה מפני כבוד המקום. אבל אם מותר לאכול וללשתות בבתי מדרשות, הוא הדין שמותר להכניס לשם כלב. אלא שלפי דעת מרן השלחן ערוך, אין להקל באכילה ושתיה אלא לאלו שלומדים תורה בבתי מדרשות, אבל לאלו שרק מתפללים בבית הכנסת, אין להקל בזה. ולפי זה נראה, שגם אם יש להקל להכניס כלב לצורך העיור לבית הכנסת, זהו דוקא לענין שיעורי תורה וכדומה, שאז יש מקום להקל בזה, אבל אם אינו בא לשם אלא לצורך תפילה, לכאורה אין להקל בזה.

ועל כן להלכה נראה, שאם יש אפשרות שהעיור לא יכניס את הכלב לבית הכנסת, אלא ישאיר אותו בחוץ, עדיף יותר שיעשה כן, ואדם אחד מן המתפללים ידאג להוליכו למקומו בבית הכנסת, אבל אם אין דרך אחרת, וחייב העיור להכניס את הכלב לבית הכנסת, יוכל העיור לסמוך על הוראת הגאון רבי משה פיינשטיין בזה, לפי שיש מקום לומר שאף לדעת מרן השלחן ערוך יש להקל בזה, ובפרט שיש אומרים שהמנהג בזה אינו כדעת מרן.

וכל זה הוא דוקא במקום שהמתפללים מורגלים בכלבים, ושהיית הכלב במקום אינה גורמת להם להפרעה למהלך התפילה, אבל במקומות שאין רגילות כל כך לגדל כלב, כגון בשכונות דתיות מאד וכיוצא בזה, יש לחוש שאין זו דרך כבוד כל כך להכניס את הכלב לתוך בית המדרש, ובפרט שיש לחוש בזה שהכלב גורם לילדים בבית הכנסת לפחד ומורא, מפני שאינם מורגלים לקרבתו, ועלול לגרום גם כן להפרעה בכוונת התפילה, על כן באופן כזה, מן הראוי שישאיר העיור את כלבו בכניסה לבית הכנסת, ויכניס אותו אדם אחד מן המתפללים לבית הכנסת, ולאחר התפילה יחזור לקחת את הכלב לביתו. או במקום שאי אפשר לעשות כן, יזהרו שיהיה הכלב במקום שאינו מפריע לשאר המתפללים, כגון באיזו פינה מפינות בית הכנסת, ועל יד יוכל העיור לשהות בבית הכנסת, להתפלל וללמוד תורה.

ומכיוון שבאותו יום הקדוש ברוך הוא אמר למשה שיעלה לקבל לוחות שניות, שסלח לעדת ישראל, נהגו הספרדים ובני עדות המזרח, להשכים לבית הכנסת בכל יום לומר סליחות ותחנונים, מיום ראש חודש אלול, עד יום הכיפורים, שבו ירד משה רבינו מן ההר והביא לוחות שניות. ובליל ראש חודש עצמו אין לומר סליחות. על כן בשנה זו, (תשס"ח), שיחול ראש חודש אלול בימים ראשון ושני, יחלו באמירת הסליחות מליל יום שלישי אחר חצות הלילה. ומימים ימימה היו נוהגים כולם, לקום באשמורת הבוקר ממש לצורך אמירת הסליחות, והיו עולים ומתעלים בימי חודש אלול, ומתעוררים לשוב בתשובה שלימה על כל מעשיהם, עד לימי ראש השנה ויום הכפורים, שאז היו מגיעים כולם למעלה רוחנית נכבדה, מתוך תפילה ותשובה.

ועדות האשכנזים לא נהגו לומר סליחות מראש חודש אלול, אבל נהגו לתקוע בשופר בכל יום מימים אלו אחר תפילת שחרית, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג.) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". גם נהגו כן כדי לערבב את השטן, ויש מקומות שתוקעין גם כן בתפילת ערבית.

ומנהג האשכנזים להתחיל לומר סליחות מליל ראשון שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ביום שני או ביום שלישי, מתחילים לומר סליחות מליל יום ראשון שבוע שלפניו. ולכן בשנה זו (תשס"ח), שיום טוב ראשון של ראש השנה (שנת תשס"ט) יחול ביום שלישי, יחלו האשכנזים באמירת הסליחות בליל יום ראשון (כלומר, במוצאי שבת), כ"א אלול, שהוא תשעה ימים קודם ראש השנה.

שאלה: כיצד ניתנת האפשרות באתר למנות שליח לכתיבת פרוזבול, והלא כל אחד כשיבא לגבות את חובו מהלווה, יאמר לו הלווה שכבר נשמט החוב בשביעית, והמלווה לא יוכל לטעון לו שכבר נכתב עבורו פרוזבול ולא נשמט החוב, מפני שאין לו כל ראיה על כך, שהרי אינכם שולחים את הפרוזבולים שעשיתם לכל מי שמינה אתכם לכתוב עבורו פרוזבול, נמצא אם כן שלכאורה אתם מטעים את הציבור בכך שיסמכו עליכם בענין הפרוזבול, ואחר כך יטען כנגדם הלווה שהחוב נשמט.

תשובה: הנה נכון הדבר, שאילו יבא הלווה אחר שנת השמיטה, ויטען כנגד המלווה שחובו נשמט בסיום שנת השמיטה, טענתו טענה נכונה, והמלווה הפסיד את חובו על פי דין התורה. אולם כל זה דוקא במקום שלא כתב המלווה פרוזבול, אבל אם כתב המלווה פרוזבול, אף על פי שאין הפרוזבול בידו, הרי הוא נאמן לטעון שעשה פרוזבול באמצעות שליח. ודין זה נלמד מדין אחר כמו שנבאר.

בגמרא במסכת גיטין (לז, אמר רב נחמן, נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד, דכיון דתקנו רבנן פרוזבו ל, לא שביק היתרא ואכיל איסורא. פירוש, אדם שבא לגבות את חובו, וטען נגדו הלווה שכבר עברה שנת השבע ועל כן נשמט החוב, נאמן המלווה לומר פרוזבול עשיתי, אבל אינו בידו מפני שהוא אבד, וטעם הדבר שנאמן לומר כן, הוא משום שיש בידינו חזקה, (כלומר כלל שמחזיק את האדם בצדקתו), שאדם כשר, אינו עוזב את ההיתר ולוקח דבר האסור כאשר יש לו ברירה. והואיל ותקנו רבותינו תקנת פרוזבול, שעל ידה יוכל כל אדם לגבות את חובותיו כדין, אין אנו חוששים שאדם כשר יעזוב את דרך ההיתר ולא יכתוב פרוזבול, ואחר כך יתבע חובותיו שלא כדין, אלא אנו מאמינים לו, שכיון שהיתה לו דרך לתבוע חובו כדין, על ידי עשיית פרוזבול, בודאי כך עשה, ויכול לגבות את חובו. וכן פסק מרן השלחן ערוך בדיני הלוואה שבחלק חושן משפט (סי' סז).

ועל כן, הוא הדין לנדון דנן, שכיון שאין כל צורך בהצגת שטר הפרוזבול בפני בית הדין, מפני שיכול המלווה לטעון כל טענה שירצה, שכל שאומר שעשה פרוזבול נאמן, ולא איכפת לנו אם יש פרוזבול בידו אם לאו. אם כן גם אם יטען שעשה פרוזבול דרך אתר הלכה יומית על ידי שליח, יהיה נאמן בטענתו, ויוכל לגבות את חובותיו על פי פסק בית דין.

ולסיכום, הפרוזבול הנעשה בשליחות המנויים על ידי שליח אתר הלכה יומית, וכן כל פרוזבול הנעשה על ידי שליח, אין צורך שיגיע הפרוזבול ליד המלווה, ודי בכך שיעשה הפרוזבול כדין, ואחר כך יהיה נאמן בטענה זו בבית דין, ויוכל לתבוע את חובו על פי פסק בית הדין.

כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולאמר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

גם צריך שיתחרט האדם על חט איו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.

במשנה במסכת יומא (דף פה, דרש רבי אלעזר בן עזריה: נאמר בתורה (ויקרא טז) על יום הכפורים, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם "לפני ה'" תטהרו. עבירות שבין אדם למקום (לה') יום הכפורים מכפר (אם עשה תשובה), עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה (כלומר יפייס) את חבירו. ולכן אם הקניט את חבירו, או פגע בו בכל דרך שהיא, חייב לפייסו שימחל לו על מה שנעשה.

וכן שנינו במסכת בבא קמא (צב.), אודות מי שהזיק את חבירו , אף על פי שהוא נותן לו (כלומר משלם לו על הנזק שגרם), אין נמחל לו עד שיבקש ממנו (מחילה), שנאמר (לענין אבימלך שלקח את שרה מאברהם אבינו, ואמר לו ה') "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה", ואילו לא היה אברהם מוחל לו, לא היה עונו נמחל. והיינו שמלבד מה שצריך לחזור בתשובה לפני ה' על אותו עון שהזיק את חבירו, צריך ג ם לפייס את חבירו שימחל לו.

וכשמבקש מחילה מחבירו, אין ראוי לחבירו להכביד עליו ולסרב למחול לו. ומניין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי?, שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך".

וכן פסק רבינו הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה) וזו לשונו: אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שלשה בני אדם מריעיו (מידידיו) ומבקשין ממנו שימחל. לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית (כלומר בא לפניו עם עוד שלשה מריעיו ושוב עוד שלשה מריעיו), לא רצה (למחול), מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. (שהיה לו לרחם על חבירו ששב בתשובה ולמחול לו.) ואם היה רבו (כלומר שחטא כלפי רבו), הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחל לו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרו).

אסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס, אלא יהיה נח לרצות (למחול) וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל לו בלב שלם ובנפש חפיצה, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים אינם כו, אלא ועברתן שמרה נצח. (ששומרים טינה לעולם למי שפגע בהם).

החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם סמוך לקברו, ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני (כלומר יאמר את שם חבירו הנפטר) זה שחטאתי לו. וכתב הרמב"ם, שצריך שיפרט באיזה דבר חטא כנגד חבירו, וכן פסק בספר אליה רבא ובמשנה ברורה. ואם הוא בעיר אחרת די שיבקש מחילה מן הנפטר בפני עשרה. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בפני עשרה שיעמדו סמוך לקברו של הנפטר.

תשובה: הנה, אם באים לומר הסליחות ביחידות, בלי צבור של עשרה מישראל, (ועושים זאת בשעה הראויה לאמירת סליחות, אחר חצות היום או אחר חצות הלילה, כמו שביארנו בשנה שעברה בהלכה שעסקה בזמן הראוי לאמירת סליחות), בודאי שהוא דבר טוב, כי מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו, וגם תפילה ביחיד נשמעת לפני ה' יתברך, והסליחות הם תחינות ובקשות מלפני ה' יתברך, שיחזירינו בתשובה שלימה, ויסלח לנו על חטאתינו, ויחדש עלינו שנה טובה. אולם יש מקצת מקטעי הסליחות שאין ליחיד לאמרם.

הנה לענין אמירת י"ג מדות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו') ביחיד, כשאין שם עשרה מישראל, מובא בסדר רב עמרם גאון (שהוא הסידור הקדמון ביותר), בשם רבינו נתן גאון, שאין רשות לומר י"ג מדות אלא בציבור, כיון שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם משה רבינו ועם אבותינו, שאין י"ג מדות חוזרות ריקם, וכשהציבור מתקבצים, ומבקשים רחמים, ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, ומתענים, ועושין צדקה, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם, ואינו מואס תפילתם. ולפיכך ביחידות כשאין מנין עשרה מישראל אין לאמרם, שהרי לא שייך כאן ענין הברית שכרת ה' עם ישראל. וכן כתבו עוד הרבה מהפוסקים, וכן כתב מרן בבית יוסף, שמנהג העולם כדברי רבינו נתן גאון שאין לומר י"ג מדות בלא עשרה.

אולם כתב מרן בשלחן ערוך, שגם יחיד רשאי לקרוא י"ג מדות בטעמי המקרא כקורא בתורה, שאין איסור לקרוא י"ג מדות אלא כשקורא אותם דרך תפילה ותחנונים, שאסור לעשות דברי תורה כתפילה, אבל אם קורא בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, אין בכך כלום. ופסק כן על פי תשובת הרשב"א, שכתב שאין ליחיד ל ומר י"ג מדות דרך תפילה ובקשת רחמים, וכמו שכתוב בגמרא (ראש השנה יז שנתעטף הקדוש ברוך הוא כ"שליח ציבור" לפני משה, ואמר לו, כל זמן שישראל עושים לפני כסדר הזה, אני מוחל להם. אבל אם רוצה היחיד לאמרם כדרך שקורא בתורה דרך קריאה בעלמא, רשאי לעשות כן, וכן העלה להלכה ולמעשה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

נמצינו למדים אם כן, לענין י"ג מדות המוזכרים בסליחות (וכן בנוסח התחנון שבכל יום, ובתפילות יום הכפורים), שאין לו למי שמתפלל ביחידות לאמרם. ורק אם יחפוץ בכך, הוא רשאי לאמרם בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, שאז אים בכך איסור, וכמו שפסק מרן החיד"א בספר ברכי יוסף.

ולענין קטעי הסליחות שנתקנו לאמרם בלשון ארמית, כגון, רחמנא, דעני לעניי ענינן, מחי ומסי, וכיוצא באלו, גם כן מבואר בפוסקים שאין ליחיד לאמרם כלל. וכן פסק מרן הרב שליט"א בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' יא). והטעם לזה, הוא מפני שבני ישראל כשהם בציבור, שכינה עמהם, ואז אין הם צריכים את עזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתם, אבל אדם יחיד מישראל, אין השכינה עמו, וצריך הוא לעזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתו, וכמו שמבואר במסכת שבת (יב. והואיל ומלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמית, אל לו ליחיד לבקש צרכיו בלשון ארמית, אלא הטוב מכולם שיבקש צרכיו בלשון הקודש. ובכלל זה שאל לו ליחיד לומר את קטעי הסליחות שבלשון ארמית, ורק בציבור כשיש שם מנין של עשרה מישראל, אז שכינה עמהם, ותפילתם נשמעת.

ולסיכום: מותר ליחיד או ליחידה לומר סליחות גם כשאין שם ציבור. אולם אין להם לומר נוסח י"ג מדות המוזכר בסליחות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו'). וכן אין להם לומר את קטעי הסליחות שהם בשפה ארמית, כגון דעני לעניי וכדומה.

לפיכך נוהגים להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה, ומנהג יפה הוא, וכן יש נוהגין לטבול במקוה טהרה קודם ראש השנה, ומי שאינו יכול לטבול במקוה טהרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שיכול להסתפק בשפיכת תשעה קבין מים עליו, ושיעור תשעה קבין הוא שנים עשר וחצי ליטר מים, ויכול לעשות כן אף במקלחת, שיעמוד תחת זרם המים שעליו כשהברז פתוח, עד שישער שכבר נשפכו עליו מים שיעור תשעה קבין. (ופשוט שאין טהרה כזו על ידי שפיכת תשעה קבין מועילה כטבילה במקוה ממש, וכמו כן פשוט שטהרה כזו מועילה רק לטבילת אנשים לצורך קדושה, אבל לטהרת נשים, לעולם היא טמאה עד שתטבול במקוה כדת.)

וביום טוב שני של ראש השנה, וכן בכל יום טוב שני של גלויות, (שהוא יום טוב שנוהג בחוץ לארץ), מדליקין נרות יום טוב אחרי צאת הכוכבים, דהיינו כעשרים דקות אחרי שקיעת החמה, קודם הקידוש על היין.

ואין להדליק נרות יום טוב שני, ביום טוב ראשון עצמו, לפני צאת הכוכבים, משום שכשם שאסור להכין משבת לחול, כמו כן אין להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. ולפיכך אסור להכין הפתילות וכדומה מיום טוב ראשון ליום טוב שני, משום שהרי הוא מכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. ולכן צריך ליזהר, כשמכינים הנרות בערב יום טוב ראשון של ראש השנה, (וכן בחוץ לארץ בערב יום טוב ראשון בכל יום טוב) צריך להכין שני נרות נוספים עבור יום ט וב שני, ואם שכחו להכין מבעוד יום נרות גם עבור יום טוב שני, לא יכינו נרות עבור יום טוב שני אלא כשיצא כבר יום טוב ראשון. וכמו כן אסור לבשל ולהדיח כלים מיום טוב ראשון ליום טוב שני, שהרי זה מכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני, אלא ימתינו עם שטיפת הכלים עד צאת הכוכבים.

ואין מתענין כלל בראש השנה, ומכל מקום לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם. ויש נוהגים בשעת ברכת המוציא לטבל הפת בדבש או בסוכר. וכתב בספר כף החיים שיטבל הפת גם במלח כמנהגו בכל השנה. ויש נוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה. משום שאגוז גימטריא חטא (בלא אל"ף), ועל פי הקבלה נוהגים שלא לאכול ענבים שחורים בראש השנה, ודווקא שחורים, אבל לבנים (כלומר ירוקים), מותר, ואדרבא סימן טוב הם. ויש נוהגים שלא לאכול בראש השנה מאכל מריר או חמוץ או חריף, וכן כתוב בתשובות הגאונים שלא לאכול מאכל חריף.

נהגו שלא לישון ביום ראש השנה, (דהיינו שינת צהרים וכדומה), שאין זה נאה לישון ביום שבו ספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים. ואמרו בתלמוד ירושלמי שהישן בראש השנה גורם לכך שמזלו ישן. ולכן ישתדל כל אדם לקום בימי ראש השנה בעלות השחר, ולכל הפחות עם הנץ החמה, ויתכונן לתפילה בכוונה כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישון, מותר לישון אחר חצות היום. וכן כתב רבנו חיים ויטאל, שרבו האר"י ז"ל נהג לישון בראש השנה אחר חצות היום.

והיושב בטל ועוסק בשיחה בטלה וכדומה, דומה כאילו ישן, ואדרבא עדיף לו שיישן, משישוח שיחה בטלה. ויש נוהגים לסיים בראש השנה שתי פעמים את כל התהילים, שיש בתהילים ק"נ פרקים, ופעמיים ק"נ עולה למניין "כפר", (כי כפר בגימטריא שלוש מאות). וכתב בספר בן איש חי שיש נוהגים ללמוד בליל ראש השנה אחר הסעודה מסכת ראש השנה עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא, ומנהג יפה הוא.

וכתב עוד רבנו יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי, שיזהר אדם שלא יבא לידי כעס בראש השנה, שמלבד האיסור לכעוס בכל השנה, אין זה סימן טוב לאדם להיות כעוס בימים אלו, ויזהר שלא יכעס אפילו בליב ו. לכן על כל אדם להיות חכם עיניו בראשו, להכין עצמו מראש שיהיה שמח ביום ראש השנה, שאפילו אם יכעיסוהו באיזה דבר, הוא יהיה גבור לשלוט ברוחו שלא לבא לידי כעס.

וברור הדבר, כי לא לחינם ספרו לנו רבותינו על כך, אלא מפני שיש לכך השלכה מרכזית בעבורינו, שנדע לנכון להתכונן כראוי לימים אלו, לחזור בתשובה על מעשינו, ולקבל על עצמינו קבלות איתנות לשנה הבאה, ולהתחנן להשם יתברך שישמע קולינו בתפילה מתוך כוונה כראוי, ושיחדש עלינו שנה טובה.

והדברים קל וחומר, שהרי כל אדם שיבא למשפט לפני מלך בשר ודם, אפילו אם אותו המלך יהיה רחמן מאין כמותו, יפחד אותו האדם מאד מאימת המלך, ובודאי יבטיח לו כי מכאן ולהבא יזהר לשפר מעשיו, ויבטיח לו כמה וכמה הבטחות על מעשיו שיהיו מכאן ולהבא. וכאשר יבא אותו אדם לפני המלך שוב, בשנה הבאה, הרי יגדל מאד כעסו של המלך כאשר יראה כי אותו אדם לא שינה מדרכיו העקלקלות מאומה, ונשאר באותה דרגה שהיה קודם לכן. וכמו כן אצלינו שאנו באים לידון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאף שמלכינו הוא מלך רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, מכל מקום לא יתכן שאדם יחזור בכל שנה ושנה ויבטיח לה' יתברך שישתפרו מעשיו, ובכל שנה יחזור על אותם קבלות שקיבל על עצמו בשנה שעברה. ואדרבא, תגדל עליו התרעומת על עצם החוצפה והעזות שיש במעשה זה, לבא בכל שנה ולדרוש מה' שירחם עליו לתת לו חיים טובים, והוא בכל דרכיו ימשיך להרשיע.

כתב רבינו ירוחם, שגדליה בן אחיקם נהרג ביום ראש השנה, ומכיון שאסור להתענות ביום ראש השנה, שהרי יום טוב הוא, תקנו להתענות למחרתו, כלומר ביום ג' בתשרי. והביא דבריו מרן בבית יוסף. (ס"ס תקמ"ט). וכן כתב המאירי, שגדליה בן אחיקם נזכר במסכת סופרים, שנהרג ביום א' בתשרי, אלא מפני שהוא יום טוב קבעו את התענית למחרתו. וכן כתב הרד"ק.

הלכה פסוקה בידינו (בסימן תקנ"ט), שכאשר חל יום התענית בשבת, ומחמת כן הוא נדחה ליום ראשון, פטורים "בעלי הברית", שהם, המוהל הסנדק ואבי הבן מלהתענות. ולפיכך, לאור מה שכתב רבינו ירוחם שצום גדליה היה צריך לחול ביום ראש השנה אלא שהוא נדחה תמיד מפני יום טוב, כתב בספר טורי זהב (לרבי דוד הלוי אב בית הדין בלבוב, מגדולי נושאי כליו של מרן השלחן ערוך), שנראה לכאורה שאם יש מילה בצום גדליה, אין בעלי הברית צריכים לצום מפני שהוא צום דחוי. אלא שיש לחלק ולומר, שבדרך כלל ניכר הדבר שהתענית דחויה, ולמשל צום תשעה באב שחל בשבת, שהכל יודעים שהוא צריך לחול בשבת, ומפני כבוד השבת הוא נדחה ליום ראשון. אבל בתענית גדליה שאין הדבר ניכר שהיא דחויה, שהרי בכל שנה היא נדחית, יש לומר שאין לנהוג בה היתר לבעלי ברית. וכן חילק הגאון רבי יהודה עייאש, שמסברא נראה שאין להקל בזה בכל יצום גדליה. וכן הכריע להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

כתב מרן השלחן ערוך בהלכות סדר ימי התשובה (סימן תרג), אף מי שאינו נזהר לאכול מפת של גויים, מפני שסומך על מה שיש שנהגו להקל בזה, מכל מקום, בעשרת ימי תשובה צריך להזהר שלא לאכול מפת זו. וזאת משום שבימים אלו על האדם להזהר מאד מן האיסור, ואף בדבר שיש מקום היתר להקל בו, צריך שיחמיר על עצמו שלא לנהוג בו היתר. וכל זה אף בדבר שיש בו מקום היתר ממש, כל שכן בדברים שיש בהם חשש איסור ממש שצריך להזהר מהם בכל ימות השנה, וכל שכן בימים אלו.

על כן, יש להזהר מאד, להתעורר בימים אלו, מעוון הנפוץ מאד בעוונות הרבים, של אכילת איסורים במסעדות ובמקומות שונים, מחמת שאותם המקומות נמצאים כביכול תחת השגחה מהודרת, אך הציבור אינו מודע לכך שקיימים כיום ארגוני כשרות פיקטיביים, שאינם משגיחים כלל באותם המקומות שעליהם הם נותנים תעודת כשרות, ועל ידי זה באים לידי איסורי אכילה ממש בשוגג.

דוגמא לדבר, מצוי כיום לרוב, ארגוני כשרות, אפילו מטעם רבנויות שונות, שאינם משגיחים כלל שיהיו הירקות הירוקים, כגון חסה וכיוצא בזה, מייצור מיוחד ללא תולעים (גוש קטיף), ובזה מכשילים את הרבים באכילת תולעים בלי ספק, מפני שאותם הירקות מוחזקים כנגועים בתולעים כנודע, ואפילו על ידי בדיקה יסודית אי אפשר לנקותם מכל התולעים שבהם, והאוכלם עובר על כל תולע ותולע בחמשה לאוין.

ומצוה להדליק נרות לכבוד יום הכפורים, וקודם ההדלקה יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום הכפורים" ואין לאשה לברך עם ההדלקה ברכת שהחיינו, אלא לאחר חליצת נעליים, שרק אז רשאים לברך שהחיינו, משום שבברכת שהחיינו מקבלת עליה קדושת יום הכפורים, ומיד היא חייבת בכל חמשת העינויים.

נוהגים להתעטף בטלית קודם שקיעת החמה (כדי שיוכל לברך עליה), ומתפללים כל תפילות יום הכפורים בטלית, כדי שיתפלל עמו בכוונה.

הכל חייבים להתענות ביום הכפורים, ובכלל החיוב גם נשים מעוברות ומניקות שחייבות להתענות בו. וכל אשה שיש חשש לבריאותה מחמת התענית, תעשה שאלת חכם הבקיא בדינים אלו, שיורה לה אם תתענה.

צריך להוסיף מחול על הקודש במוצאי יום הכפורים, ולכן אסור לאכול או לעשות מלאכה במוצאי יום הכפורים מיד עם צאת הכוכבים, אלא יש להמתין מעט, וראוי לכל אדם להחמיר על עצמו שלא לאכול ולא לעשות מלאכה במוצאי יום הכפורים, עד שיעברו שעה וחומש (שבעים ושתים דקות,) מזמן שקיעת החמה, כדעת רבינו תם, וכן דעת רוב רבותינו הראשונים, ומכל מקום, אדם חולה שמצטער הרבה מן התענית, וכן נשים מעוברות ומניקות המצטערות הרבה מן התענית, רשאים להקל לטעום מעט זמן אחר צאת הכוכבים.

צריך להבדיל על הכוס במוצאי יום הכפורים. ואין מברכים על הבשמים בהבדלה, וצריך לברך "בורא מאורי האש" על נר ששבת, דהיינו נר הדולק מערב יום הכפורים, או על נר שהודלק מנר אחר שדלק מערב יום הכפורים, ואם אין לו נר שדלק מערב יום הכפורים, לא יברך על נר שהודלק במוצאי יום הכפורים.

המדקדקים במצוות מתחילים במוצאי יום הכפורים בבנית הסוכה, כדי לצאת ממצוה למצוה, ועל כגון זה נאמר "ילכו מחיל אל חיל".

מצוה להרבות באכילה ושתיה מתוך שמחה במוצאי יום הכפורים, ואמרו במדרש, שבמוצאי יום הכפ ורים בת קול יוצאת ואומרת "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך" (קהלת ט).

ואמרו בגמרא (ברכות לג.) שמזכירין גבורות גשמים בברכת "אתה גבור" משום שהיא ברכה על תחיית המתים, ומתוך שירידת גשמים שקולה כנגד תחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלת גשמים קבעו בברכת השנים משום שברכת השנים היא ברכה על פרנסה, וירידת גשמים גם היא ענין פרנסה לעולם.

מנהג הספרדים וחלק מעדות האשכנזים, שבימות הקיץ אומרים בברכת "אתה גבור", "מוריד הטל", ולמנהג זה אם שכח לומר משיב הרוח ואמר מוריד הטל וכבר סיים ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. אבל אם לא הזכיר משיב הרוח וגם לא הזכיר מוריד הטל (כמנהג חלק מעדות האשכנזים בימות הקיץ), אם לא התחיל עדיין בברכת "אתה קדוש", יאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בין ברכת מחיה המתים לברכת האל הקדוש וימש יך תפילתו, ואם התחיל כבר ברכת "האל הקדוש" אין לו תקנה ויחזור לראש התפילה. אבל כאמור, למנהגינו שאנו מזכירין בקיץ "מוריד הטל", אם טעה בימות החורף ולא הזכיר "משיב הרוח" אלא אמר "מוריד הטל", אינו חוזר וכמבואר.

תשובה: הנה ראשית כל נאמר, כי תשובתינו היא תשובה הלכתית בלבד, ואינה תשובה הנהגתית, השייכת להכרעת גדולי התורה.

והנה רבותינו במדרש בספרי, דרשו מהפסוק "שום תשים עליך מלך", מלך ולא מלכה. וכוונת רבותינו בזה, כי אסור למנות על ישראל אשה כמלכה בזמן שיש שם מלך אחר שראוי להנהיג כמותה.

ומעתה עלינו לדון לענין שאר מישרות של שררה על הציבור, כגון מישרת ראש ממשלה וכיוצא בזה, כי הנה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק א מהלכות מלכים, כתב על דברי הספרי, שלא רק לגבי מלכות הם אמורים, אלא כמו כן כל משימות של שררה על הציבור, אין למנות אשה אלא איש בלבד. וטעמו של הרמב"ם בזה, כי אין חילוק בין מלכות ממש לשאר שררות על הציבור, שכמו שבזה אין ממנים מלכה, כמו כן לשאר משרות של שררה.

אולם נראה שאף שזו דעת הרמב"ם, אך אין זו דעת שאר הראשונים, כי בספר החינוך כתב דין זה רק במלכות ולא בשאר שררות. והגר"מ פינשטיין הוכיח שכן היא דעת התוספות, שלא בכל שררות נאמר דין זה של מלך ולא מלכה.

ומלבד זה, מסתפק המנחת חינוך אם שייך שתהיה אפילו מלכה ממש, על כל פנים בדרך של ירושה, שאם מת אביה המלך ואין לו בנים, אז דין הוא שתהא בתו מלכה אף שהיא אשה. וראיה לשיטה זו שעל כל פנים בדרך של ירושה תוכל להי ות מלכה בישראל, יש להביא מדברי הרמב"ן בסדר ויכוח שהיה לו עם היהודי המשומד הנוצרי פראי פול שר"י, שרצה לעורר פרובוקציה בויכוח נוקב פומבי על עיקרי היהדות והנצרות בנוכחות מלך ארגוניה, יעקב הראשון, ובמעמד נציגי הממסד הדומיניקאני של הכנסיה הקתולית. את כל סדר הויכוח עם המומר והמלך והשרים והכמרים, (שהיה בעשרים ליולי 1263 למנינם), הדפיס אחר כך הרמב"ן בספרו מלחמות ה', ובכלל דבריו הוא דוחה את טענת הנוצרים שישו הנוצרי נולד מאם ללא אב ושאף על פי כן היה מזרע דוד המלך, כמו שנאמר במקרא שאין מכחיש לו אך בחוגי הנוצרים "ויצא חוטר מגזע ישי וכו'", ואם כן בעל כרחם לומר שאמו של ישו היתה מזרע דוד. וכה השיב להם הרמב"ן : ואילו היה רוח אלהים כדבריכם, לא יהיה מגזע ישי, ואפילו אם נתלונן (נוצר) בבטן אשה שהיא מזרעו של דוד, לא היה יורש מלכותו, שאין הבנות יורשות בתורה במקום שיש זכר, ודוד, בנים זכרים היו לו לעולם. עד כאן. ומוכח אם כן מדברי הרמב"ן, שאילו לא היו לו לדוד בנים, אז מן הדין אפשר היה לומר שבתו של דוד היא מלכה, ואף תוכל אחר כל להוריש מלכות לבניה, שהרי כתב שטעם הדבר שלא יוכל דוד להוריש המלכות לבתו, הוא מפני שהיו לו בנים. ואם כן נראה כי אין מניעה מוחלטת לנשים לקבל שררה על הציבור אפילו בדרך של מלוכה, וכל שכן בדבר שאינו מלוכה ממש רק ענין של שררה, שאז יש לומר שבכל דרך מותרת לקבל שררה על הציבור. (בתנאי שהכל יעשה בדרך של צניעות).

והנה הגאון רבי משה פינשטיין דן לגבי אשה, שבעלה היה מפקח כשרות, וכעת נפטר מן העולם, והיא אין לה במה לפרנס את בניה ובנותיה, ובהיות שהיא אשה יראת ה' ומשכלת, רצונה לקחת את משרת בעלה בפיקוח על הכשרות, שזהו גם כן ענין של שררה על ציבור גדול של עובדים וכו', והשאלה באה לפתחו של הגאון רבי משה פינשטיין, אם יש איזו סיבה למנעה מזה, כאשר הוא צורך פרנסתה. ולאחר שדן בזה באריכות והעלה לאפשר לה לקבל משרה זו, טען כנגדו רב אחד, כי מתשובתו בענין זה יצא קלקול גדול, שיראו במדינת ישראל שרב גדול כל כך התיר לאשה להיות מפקחת כשרות, ויבאו להכניס נשים לפרלמנט של המדינה.
והגאון ז"ל השיבו על טענתו זו, כי באמת לא איכפת לנו כלל בטענה זו, כי אין אנו אחראים להנהגת הממשלה בארץ ישראל שבלאו הכי עוברים על כל העבירות החמורות שבתורה, (וכן בבתי כנסת שבארצות הברית אין לחוש שיבאו למנות נשים לגבאיות בתי הכנסת, משום שיש בזה איסור שאין הדבר ראוי כלל מחמת צניעות וכו', ושום רב לא יתיר להם דבר שכזה).

ולבסוף הוסיף, לענין הפרלמנט שבמדינת ישראל, שממנים שם כופרים ומחללי שבתות, שיש בזה איסור גמור מן התורה, כמו שכתב הרמב"ם, שמי שאין בו יראת שמים, אף שחכמתו מרובה אין ממנים אותו למינוי מן המינויים שבישראל. וכל טעם השררה על ישראל הוא בכדי להגדיל כח התורה, ולא ח"ו להמעיטו. מה שאין כן לענין מינוי נשים, שברור הדבר, שאם יזדמן באיזה מקום בחירה בין אשה כשרה לאיש שאינו כשר, שאז ודאי עלינו להעדיף את בחירת האשה על פני בחירת האיש שאינו כשר.

דהיינו, שאם טעה אדם, ובירך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, "בורא פרי האדמה", יצא ידי חובת הברכה, משום שכל הפירות יוצאים מן האדמה, ולכן ברכת בורא פרי האדמה שייכת על כל הפירות, גם אותם שברכתם היא "בורא פרי העץ". ואף שבודאי לכתחילה אסור לברך על פרי העץ בורא פרי האדמה, מכל מקום בדיעבד שטעה ובירך בורא פרי האדמה, יצא ידי חובת הברכה ואינו חוזר לברך בורא פרי העץ. אבל אם טעה אדם ובירך על ירק שברכתו בורא פרי האדמה, "בורא פרי העץ", לא יצא ידי חובה, ובירך ברכה לבטלה, וצריך לחזור ולברך ברכת בורא פרי האדמה, משום שברכת בורא פרי העץ אינה כוללת גם את פירות האדמה, שהרי הם אינם צומחים על האילנות. ועל הכל, דהיינו בין על פרי העץ ובין על פרי האדמה, אם טעה ובירך "שהכל נהיה בדברו", יצא ידי חובת הברכה, משום שכולם נהיו בדברו של השם יתברך שאמר והיה העולם. ונחלקו רבותינו בגמרא, אם בירך שהכל על פת לחם או על יין, אם יצא ידי חובה אם לאו, ולהלכה פסקו הראשונים ומרן השולחן ערוך שאפילו אם בירך על הפת שהכל נהיה בדברו, יצא ידי חובתו ואינו חוזר לברך. (ומכאן המליצה "שהכל פוטר הכל").

באחת ההלכות הקודמות ביארנו, שאדם הרואה ברקים מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". והשומע קול רעמים מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם". וכתבנו שיש לברך את הברכה מייד בשמיעת הרעם או בראיית הברק, עד תוך כדי דיבור של סיומם, (כלומר תוך שיעור אמירת המילים "שלום עליך רבי" מסיום הופעת הברק או שמיעת הרעם) אבל אחר כך אינו יכול לברך, אלא ימתין לרעם השני או השלישי.

אין לברך על הברקים והרעמים יותר מפעם אחת ביום, אלא אם כן נתפזרו העננים לגמרי, וזרחה השמש, וחזרו ונתקשרו העננים, שאז יכול לברך שוב, אף על פי שבירך כבר באותו יום. ואם עבר הלילה, אפילו לא נתפזרו העננים כלל, חוזר ומברך על הברקים ועל הרעמים. (ואין קשר בין הברכות, שאף על פי שלא ראה ברק מברך על הרעם.)

השומע קול רעם מתוך שנתו, והתעורר ורוצה לברך על השמיעה, אלא שאם ילך ליטול את ידיו כבר יאבד את הברכה מכיון שיחלוף זמן רב, יכול לברך ועודו במיטתו, על ידי שישפשף את ידיו בבגדו (משום נקיות), ומיד יברך.

הרואה את הקשת מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו". (ביאור הברכה, שהשם יתברך זוכר את בריתו איתנו, ונאמן הוא שיקיים בריתו שכרת עם נח, שאף על פי שרבו מאד הרשעים בעולם, והיה מן הראוי ח"ו להביא מבול לעולם, עם כל זה הקדוש ברוך הוא נאמן שלא יביא מבול לעולם כמו שנאמר "ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי". ומסיימים את הברכה " וקיים במאמרו" כדי לומר, שאף על פי שעניין הקשת נברא כבר מששת ימי בראשית, והוא מחוקי טבע העולם, מכל מקום השם יתברך קיים במאמרו, שכיוון שאמר שלא יוריד מבול לעולם בוודאי יקיים מאמרו, אף בלא עניין הקשת).

כתב הגאון המשנה ברורה בביאור הלכה, הרואה את הקשת, לא נתבאר אם צריך שיראהו בתמונת קשת ממש, שהוא כחצי גורן עגולה (כלומר, לא נתבאר בפוסקים אם יש לברך על הקשת דוקא כאשר רואה אותה כתמונת קשת, שהיא כעין חצי עיגול), או אפילו ראה מקצת מן הקשת די. ומרן הרב שליט"א הביא שבספר הברית כתב, שיתכן וכאשר מופיעה בשמים רק מקצת מן הקשת, אין זה סימן הקשת שמברכים עליו בכלל, שדוקא כאשר הקשת היא במלא צורתה אז יש לברך עליה, אבל לא בכל מקרה שיש מופע של צבעי הקשת היא הקשת שעליה נתקנה הברכה. ועל כן לענין הברכה, ספק ברכות להקל ואין לברך על קשת זו. אולם הגאון רבי שלום מזרחי ז"ל (שהיה חבר בית דינו של מרן הרב שליט"א) כתב, שמסתבר שאין חילוק בזה ובכל מקרה מברך על הקשת. אלא שבאמת יש לנו יותר לחוש בזה לספק ברכות ולא לברך על קשת זו. אולם הנוהג לברך גם על מקצת מן הקשת יש לו על מה שיסמוך.

וכעת נבאר איך יש לנהוג אם שכח להזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון ונזכר אחרי שהתחיל כבר בברכת הטוב והמטיב, (דהיינו ברכת לעד האל אבינו מלכינו),כי אם נזכר ששכח רצה והחליצנו באמצע ברכת "בונה ירושלים", הדין הוא שאם נזכר אחר אמירת "ברוך אתה ה'" ולא המשיך עדיין "בונה ירושלים", יסיים "למדני חוקך" (שעל ידי כן הוא מזכיר פסוק מתהילים ואינו מזכיר שם שמים לשוא), ואחר כך יאמר רצה והחליצנו, וימשיך בברכת בונה ירושלים כדרכו. ואם נזכר אחר שאמר "בונה ירושלים", אז יברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה, לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת". (ונוסח זה מודפב בסידורים). ואחר כך ממשיך כדרכו בברכת הטוב והמטיב.

אולם אם התחיל ברכת הטוב והמטיב, ורק אז נזכר ששכח רצה והחליצנו, והוא נמצא בסעודת ליל שבת או בסעודת בוקר שבת, אז צריך לחזור שוב ולברך ברכת המזון. וטעם הדבר, מפני שבין לענין "רצה והחליצנו בשבתות, ובין לענין "יעלה ויבא" בחגים, אם אותה הסעודה שנמצא בה היא חובה, כגון סעודת ליל פסח, שחייב אדם לאכול בה פת, אז הדין שאם שכח להזכיר יעלה ויבא, חייב לחזור ולברך שוב ברכת המזון, כי הזכרת "מעין המאורע" (כלומר יעלה ויבא, שמוזכר בו מארע שבו נמצאים, כגון חג הפסח) בסעודה שהיא חובה, מעכבת, ואם שכח להזכיר מעין המאורע, אז חייב לחזור ולברך שוב.

ולכן בראשי חודשים, שאין חיוב מן הדין לאכול בהם פת, אם שכח "יעלה ויבא" בברכת המזון אינו חוזר לברך שוב. שהרי הזכרת מעין המאורע בסעודה שאינה חיוב מן הדין, אינה מעכבת.

וכן לענין הזכרת רצה והחליצנו בשבת, שכאשר הסעוד ה עם פת היא חיוב מן הדין, אז אם שכח להזכיר יעלה ויבא, ונזכר אחר שהתחיל כבר בברכת האל אבינו וכו', צריך לחזור ולברך שוב ברכת המזון, ולכן בסעודות הראשונה והשנייה בשבת, שבהם יש חיוב לאכול פת (כפי שביארנו כבר), אם שכח רצה והחליצנו, צריך לחזור ולברך שוב ברכת המזון. אבל בסעודה שלישית, אף על פי שלהלכה פסק מרן בשלחן ערוך (סי' רצא) שיש לעשותה עם פת, מכל מקום כיון שיש פוסקים שסוברים שאין חיוב לאכול פת בסעודה שלישית, אם שכח להזכיר רצה והחליצנו, אינו חוזר לברך ברכת המזון, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך בעצמו (סי' קפח ס"ח).

לסיכום, השוכח להזכיר רצה והחליצנו ונזכר בכך אחר שאמר "ברוך אתה ה'", אבל לא המשיך "בונה ברחמיו" וכו', יסיים "למדני חקיך" ויחזור ויאמר רצה והחליצנו. ואם נזכר אחר שבירך "בונה ירושלים", יאמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שנתן שבתות" וכו'. ואם נזכר אחר שהתחיל ברכת "לעד האל אבינו", אם הוא בסעודה ראשונה או שנייה של שבת, יחזור לראשית ברכת המזון ויברך שוב. ואם הוא בסעודה שלישית, אז אינו צריך לחזור לברך ברכת המזון.

ובהלכה הבאה נבאר בעזרת ה' מה הדין כאשר לאחר שסיים ברכת המזון, הסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו, או ששכיח לאמרו.

ולענין הפסקה בדיבור לאחר נטילת מים אחרונים, הנה בגמרא במסכת ברכות אמרו תיכף לנטילת ידיים ברכה. כלומר, שצריך שמיד בסמוך לנטילת ידיים תהיה הברכה, בלא הפסק בינהם. וכבר ביארנו שנחלקו רבותינו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, אם הכוונה לנטילת ידיים שקודם הסעודה, או לנטילת ידיים של מים אחרונים, שרבינו הרמב"ם מפרש את דברי הגמרא במים אחרונים שאחרי הסעודה, שאין להפסיק בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון. אבל בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, מותר להפסיק בענינים אחרים לדעת הרמב"ם.

ויש מפרשים, שהגמרא מדברת בנטילת ידיים שקודם הסעודה, וסוברים שיש להסמיך ברכת המוציא לנטילה בלי שום הפסק ודיבור. ומרן השלחן ערוך פסק בזה כדעת הרמב"ם, שמעיקר הדין מותר להפסיק בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, (אף שנכון להזהר שלא לדבר גם אז כמו שנתבאר), אבל בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון אסור להפסיק כלל.

ומרן הכסף משנה, כתב לדון לשיטת רש"י והרמב"ם, שמה שאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, אין זה אלא בהפסק ממש, של אכילה או שתיה, אבל בשיחה ודיבור אין איסור להפסיק בינתיים. אולם בבית יוסף חזר מרן וכתב שנראה יות ר לכל השיטות שהטעם שיש לאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, הוא משום שמעת נטילת מים אחרונים הרי זה כמו שהתחיל כבר בברכה, הואיל ונטילת מים אחרונים היא הכנה לברכת המזון, ועל כן נראה שאף בדיבור בלבד יש לאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון.

איזהו מורא? לא יעמוד במקום המיוחד לאביו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לאביו להסב בביתו, (כגון בראש השולחן) ולא יסתור דברי אביו, לומר מה שאמרת אבא, אינו נכון. ולא מכריע דברי אביו, כגון לומר נראין דברי אבא. (ובהמשך יבוארו הדברים.)

עד היכן מוראם? היה הבן לבוש בגדים יקרים, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שצוהו בכך. (ודין זה נלמד מן המעשה שנזכר בגמרא והוזכר בהלכה הקודמת, עד היכן וכו' פעם אחת היה דמא בן נתינה לבוש בגד של זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה.)

איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו ומלביש ומכסה וכדומה, ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו אם מאכילו בכל יום אווזים מפוטמות והראה לו פנים זועפות נענש עליו.

נחלקו בגמרא (קידושין לא על אודות ההוצאות שיש להוציא על אביו ואמו, האם הבנים והבנות חייבים להוציא מכספם הפרטי לצורך כבוד הוריהם, או שלא עליהם מוטל העניין הכספי, ואמרו בגמרא שלהלכה יש לפסוק שכבוד אב ואם הינו מכספי האב ולא מכספי הבנים, ולכן, כל זמן שיש להורים כסף משלהם, אין הבנים חייבים להוציא מכספם לצורך הוריהם. אבל אם אין להורים די כסף לזון את עצמם, מחייבים את הבנים לזון את הוריהם מכספם, ואם גם לבנים אין די כסף כדי לזון את הוריהם, הרי הם פטורים מלזון ולפרנס את הוריהם. אבל חייבים לכבד את ההורים בגוף, דהיינו ללכת ולדאוג לצרכיהם בלא להוציא על כך ממון, ואף אם הבן בטל על ידי כך ממלאכתו ומפסיד ממון מכל מקום חייב לכבד את הוריו בגופו כל מה שהם צריכים, ורק להוציא מכספו ממש, הרי הוא פטור, וכפי שנתבאר.

תשובה: כתב רבינו הרמב"ם, כבוד אב ואם ומוראם מצווה גדולה היא, ואפילו אם היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. אולם הטור חולק על הרמב"ם, וכתב: ולי נראה שכיוון שאביו רשע אינו חייב בכבודו. והביא ראיה לדבריו. וכדברי הטור פסקו כמה ראשונים. אולם הגאון רבי יעקב ברלין (מרבני פירדא לפני כשלוש מאות שנה.) כתב בשם רבינו יהונתן אייבשיץ לבאר שיטת הרמב"ם על פי המבואר בגמרא בקידושין (מט האומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, אף על פי שהוא רשע, מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו. (וכבר הזכרנו סוגיא זו לעניין עוון גזל בהלכה שהתפרסמה בימי אלול) ולפי זה יש לומר שהבן חייב לכבד את אביו, משום שמא הרהר תשובה בלבו. ואמנם הרבה פוסקים חלקו על דברי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, משום שלדבריו אין החיוב לכבד את אביו הרשע אלא מספק, ומדברי הרמב"ם משמע שהוא בתורת ודאי, וכתבו כמה וכמה הסברים אחרים לשיטת הרמב"ם.

ולהלכה, מרן השולחן ערוך פסק כדברי הרמב"ם, שאפילו אם ההורים רשעים חייב לכבדם, וכן פסק להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, ובפרט בדורותינו, שהשגחת השם יתברך אינה גלויה כמו בזמן שהיו הניסים מצויים, והיו משתמשים בבת קול, וצדיקי הדור היו מונהגים בהשגחה פרטית הנראית ל עין כל, ובזמנינו נכרתה האמונה מדלת העם והנהגת ה' היא בהסתר פנים, ולכן יש להתייחס אף להורים רשעים בכבוד, כדי שיתאהב שם שמים על ידיהם. (ואף לדברי הטור שסובר שאין חיוב לכבד הורים רשעים, מכל מקום בודאי שאסור לצערם ולזלזל בהם, וכמו שאמרו בזוהר, שרחל אמנו לא זכתה לגדל את יוסף, מפני שציערה את אביה לבן הארמי בעניין התרפים) אולם הוסיף מרן הרב שליט"א וכתב, שכל זה הוא דווקא כשההורים אינם מפריעים לבניהם שזכו לחזור בתשובה, ומוקירים אותם על אומץ רוחם לחזור בתשובה, או לכל הפחות נשארים אדישים כלפיהם, אבל אם הם עוינים אותם על כך שחזרו בתשובה, וצוררים להם בגלל שנאתם לדת, הרי הם בכלל המינים והאפיקורסים שודאי אין לכבדם, ומנעם ה' מכבוד, ואם אפשר עדיף שהבן ייפרד לגמרי מהורים כאלה וידור בעיר אחרת, כדי שלא יפגוש בהם. והשם יתברך יחזיר את כל פושעי ישראל בתשובה שלימה, אמן.

ואסור לגבאי צדקה, שהם הממונים בכל מקום על עניני הצדקה, או לשאר אנשים שהם אחראים על עניני צדקה, להפציר יותר מדאי באדם שיתן צדקה, כל שידוע שאינו יכול לתת, ורק מחמת בושה הוא נותן, וכגון בבתי כנסת שעורכים בהם מגבית, ויודעים על אדם מסויים שאינו יכול לתת צדקה, ובכל זאת פונים אליו בקול רם כדי שיתביש ויתן, הרי זה גזל ביד הגבאים, שהם מכריחים אדם לתת יותר מן הראוי לו. ועליהם נאמר "ופקדתי על כל לוחציו", ופירשו בגמרא במסכת בבא בתרא (ח, אפילו גבאי צדקה. וכן הדין באדם שהוא עשיר, אלא שעל פי דין כבר נפטר מחובת הצדקה, וכגון שהוא תורם ידוע ותורם יותר מכפי מדתו לצרכי צדקה, גם כן אסור ללחוץ עליו לתת עוד צדקה, שהרי מן הדין הוא פטור כבר, ורק מחמת הבושה הוא נותן. אבל מי שהוא ראוי לתת עוד צדקה, ומחמת קמצנות אינו נותן, ראוי להפציר בו בדברים עד שיתן צדקה.

ומעשה שהיה בארצות הברית, לפני כעשרים וחמש שנה, שהגאון רבי משה פיינשטיין, גדול הדור, נאלץ לכתת את רגליו לגיוס כספים עבור הישיבה שלו שבארצות הברית, שנקלע ה לקשיים כלכליים חמורים. ועסקן יהודי יקר מאחת הקהילות הספרדיות שם, אירגן להגאון כנס "דינר" בביתו, בהשתתפות נדיבי עם מבני אחת הקהלות שם, למען יוזילו מכיסיהם זהב למען מטרה קדושה זו שאין למעלה ממנה. והגאון דיבר בדברי תורה בפני המשתתפים, והסביר להם את מצב הישיבה בתקווה שיעתרו לו לבא לעזרת ה' בגבורים לחזק את ישיבתו. לאחר שסיים הרב את דבריו, חילקו בין המשתתפים מעטפות סגורות, שכל אחד ואחד יניח במעטפה סך כפי מתת ידו, הקדש לישיבה של הרב. אותו עסקן שבביתו נערכה המגבית, ראה לנכון כי המשתתפים אינם נוהגים בנדיבות לב בלשון המעטה, וכל אחד הניח במעטפה סך נמוך, מאה או מאתיים דולר בלבד לטובת הישיבה, וזאת משום שידעו הכל, כי המעטפות סגורות, ואין איש שם על לב כמה כל אחד מכניס למעטפה שבידו. מה עשה בעל הבית, מיד קם והודיע בגבורה, כי הוא מבקש לאסוף באופן מיידי את כל המעטפות, ומעתה, הודיע למשתתפים, כי הוא ידבר בשפה הערבית המובנת לבני הקהילה, בכדי שהרב לא יבין את מה שהוא מדבר. הרב ישב משתאה לנוכח הדיבורים בשפה שאינה מוכרת לו, ובעל הבית פתח את דבריו והחל בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, ואמר לחבריו בני הקהלה, הלא תתביישו, אחי ורעי, שגאון ישראל מופת הדור, אשר הקדיש את כל ימיו למען התורה, הוא בעצמו טורח ובא לפניכם, ונאלץ להתבזות לבקש מכם מתת למען ישיבתו, ועוד אתם נוהגים אתו בחוצפה שלא תאמן, שאתם שמים בכל מעטפה סכום שיבלע בים חובות הישיבה, וסכום זה הוא טיפה מן הים ממה שאני יודע שאתם יכולים לתת. על כן, סיים, כעת נעשה מגבית בקול רם, וכל אחד יודיע לעיני כולם כמה הוא תורם למטרה נעלית זו. ומובן שהתוצאה היתה שנאסף באותו ערב סכום נכבד, שכיסה את חובות הישיבה, ונגרמה להגאון נחת רוח, להמשיך בעסקיו הרוחניים בישיבה.

תשובה: רבינו הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת עבודה זרה (פרק א) למד מדברי המשנה שם, לגבי בית עבודת כוכבים עצמו, "שאסור לנו כמעט לראותו וכל שכן להכנס בו". ודברי הרמב"ם הובאו להלכה בדברי הש"ך (יורה דעה סימן קמט) ובשאר אחרונים שם. והתוספות במסכת עבודה זרה (דף יז ע"ב) למדו מדברי הגמרא שם, שיש להרחיק אפילו מפתח עבודת כוכבים כל מה שהוא יכול. וכן פסק מרן בשולחן ערוך יורה דעה (סימן קנ סעיף א), שמצוה להתרחק מדרך עבודת כוכבים ד' אמות, כלומר,שני מטר. ולפיכך ההולך בסמוך לבית עבודה זרה, כגון כנסיה, עליו להתרחק מפתח אותו המקום לפחות ארבע אמות, שכן הדבר ברור שבתי כנסיה של הנוצרים כולם נחשבים עובדי עבודה זרה, לפי שהם מאמינים שיש אלוה אחר זולת השם יתברך, ואם כן כל שכן שעלינו לומר שיהא אסור להכנס ממש לבתי כנסיה שלהם, שהם בתי עבודה זרה ממש.

ומלבד האיסור ההלכתי שיש בעצם הכניסה לכנסיה, כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סימן כו), כי הנכנס לבית עבודה זרה מיד רוח המינות מתלוה אליו, ואף אם לא יפיק רצונו להחטיאו, מכל מקום הוא מטמא עצמו בעצם כניסתו לשם, ובפרט כשהנכנס לשם הוא מזרע ישראל זרע קודש, שהחיצונים נדבקים בו, והנכנס לבית עבודה זרה צריך תשובה וכפרה על חטאו.

וממילא הדבר פשוט וברור שאסור להכנס לכנסיה של נוצרים שהרי הכנסיה היא בית עבודה זרה כמו שכתבנו.

אלא שלענין כניסה למסגד, מבואר בדברי הרמב"ם בתשובה, שהישמעאלים אינן נחשבים לעובדי עבודה זרה, לפי שהם מאמינים בה' יתברך לבדו, ואין בכל אמונתם שום כפירה בה' יתברך, מלבד מה שדתם מלאה הבלים ואמונות משובשות, אבל לא בדבר שיגרום להם להיות נחשבים לעובדי עבודה זרה. ועל כן אנו מיקלים למכור את הקרקעות בשנת השמיטה לישמעאלי על פי היתר המכירה, אף שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לעובדי עבודה זרה, וזאת משום שאין הישמעאלים עובדי עבודה זרה. וממילא מבואר כי המסגדים אין דינם כדין בית עבודה זרה ממש, ומותר מעיקר הדין להכנס שם.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו אם יודע שיחזור לביתו באותו לילה בשעה מאוחרת, עדיף שימנה את אשתו שתדליק הנרות בזמן הראוי להדלקת נרות לכתחילה, דהיינו כרבע שעה לאחר שקיעת החמה, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת. ואף על פי שבכל המצוות אנו אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום כאן עדיף שימנה את אשתו להדליק נרות, משום שעל ידה מתקיימת המצוה בזמן הראוי לה כתקנת חז"ל. ומלבד זה יש לומר, שכשהאשה מדליקה נרות במקום בעלה, לא נחשב הדבר שאינו מקיים המצוה בעצמו, משום שאשתו כגופו, ואם כן כשמדליקה האשה נרות הרי הוא כאילו הדליק בעצמו.

ומכל מקום למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, אם נמצא הבעל במקום שיכול להדליק, טוב שידליק בעצמו בלא ברכה, ואשתו תדליק בביתו בברכה, ואם יכול הבעל, טוב שישמע ברכות ההדלקה מאדם אחר.

אף על פי שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, מכל מקום כשבעל הבית מדליק נרות חנוכה בבית, אין אשתו ובנותיו מדליקות נרות בפני עצמן, ואפילו למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, מכל מקום אשת ו ובנותיו אינן מדליקות בפני עצמן. ורק אם האשה נמצאת לבדה בביתה, כגון אשה שאינה נשואה עדיין, או שאין בעלה נמצא בבית בשעת ההדלקה, תדליק האשה נרות חנוכה.

אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבן או בת נשואים, המתארחים אצל הוריהם, אינם צריכים להשתתף כלל בהוצאות השמן והפתילות, משום שהן נחשבים ממש כבני הבית, ויוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית. ומכל מקום כתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שאף באופן כזה נכון להחמיר להשתתף בהוצאות השמן והפתילות.

ומובן שכל זה הוא למנהג הספרדים ש"מצות נר, איש וביתו" כפי שהסברנו בהלכה הקודמת, אבל למנהג האשכנזים, רשאי הבן או החתן לכוון שלא לצאת ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית, ואף אם ירצה לברך בעצמו, רשאי.

המתארח בבית מלון שבו חדרים לאורחים בלבד, ואין זה ביתו של בעל הבית (ואין מדליקים עליו בביתו כאמור לעיל), צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו שבמלון, ומברך על הדלקתו.

תשובה: הנה לענין מדידת חום במד חום חשמלי, הדבר פשוט שאין להקל בזה, וכל מה שיש לדון בזה הוא לענין מדידת חום במד חום שאינו חשמלי, ויש בתוכו כספית, שעם התחממותה היא מתרחבת והולכת ומורה על מידת החום של האדם, לדעת אם מידת החום שלו תקינה, וכיצד יש לנהוג בו. (ובשנים האחרונות, שנודעה בעולם מדת הסכנה הטמונה של חומר הכספית, שהוא רעיל מאד, וכאשר המד חום נשבר, הכספית נשפכת ארצה ועלולה לגרום להרעלה, מצויים יותר מדי חום המכילים בתוכם חומר אלכוהולי, שפעולתו דומה מבחינה הלכתית לפעולת הכספית).

והנה בראשית יש לדון בענין זה לאיסור, מצד מה שאסור לעשות פעולות של מדידה בשבת (כגון לשקול בשבת). אולם מטעם זה אין לאסור את השימוש במד חום בשבת, שהרי מדידת החום לצורך חולה יש בה מצוה, שידעו איך לטפל בחולה. ומבואר בשלחן ערוך (סי' שו) שמותר למדוד בשבת מדידה שהיא לצורך מצוה, כגון מדידה לצורך חולה, וכן מדידת מקוה טהרה לדעת אם יש בו ארבעים סאה. ומלבד כל זה, כתב מרן הרב שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ט (עמ' רסא), שיש עוד סברא להקל בזה, על פי מה שכתב המהריק"ש לענין שעון הפועל בשבת, שאין בזה איסור מדידה, משום שאין אנו עושים כל פעולה של מדידה בפעולת השעון, אלא הוא הולך מעצמו ומודד את השעה, ובזה אין לאסור. ואם כן , גם המד חום, שאין אנו מודדים את מדת החום בידינו ממש, אלא המד חום הולך מעצמו ופועל את פעולת המדידה, יהיה מותר להשתמש בו בשבת. וכתב עוד טעם להקל בזה. ועל כן נראה שיש להקל למדוד חום על ידי מד חום בשבת. וכן פסקו הגאונים רבי משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה, ורבי שלמה זלמן אוירבך בספר מאורי אש. ועוד מגדולי פוסקי הדורות האחרונים.

אולם הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט"א, בשו"ת שבט הלוי, כתב שאף אם נתיר להשתמש ב מד חום בשבת, מכל מקום אסור לנער את המד חום בשבת בכדי שיהיה ניתן להשתמש בו שנית בשבת, שכן בפעולת הניעור הוא מוריד את הכספית בחזרה לתחתית המד חום, ונמצא שהמנער מתקן את כלי המד חום כדי שיהיה ראוי שוב למלאכתו, וממילא יש בזה איסור משום תיקון כלי בשבת. (תיקון כלי, היינו להביא את הכלי שיהיה כשיר למלאכתו).

אולם גם לענין זה כתב מרן הרב שליט"א, שהואיל ופעולה זו של ניעור המד חום היא פעולה פשוטה שהדרך לעשותה בכל עת, ואין בפעולה כזו חשיבות של תיקון כלי, וכמו שכתב המגן אברהם שכל דבר שהדרך לפתחו ולסגרו תמיד אין בו איסור משום מתקן כלי, ולכן אף בניעור המד חום נראה שיש להקל. וכן פסק הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר, ועוד מגדולי הפוסקים.

ולסיכום: מותר להשתמש בשבת במד חום בכדי למדוד את החום של החולה לדעת איך לנהוג בו, וכן מותר לנער לאחר מכן את המד חום בכדי שיוכלו לחזור ולהשתמש בו שנית. אבל במד חום חשמלי בודאי שאין להקל להשתמש בשבת.

ומעתה עלינו לבאר את הדין, במי שפסק באמצע התפילה מחמת סיבה כזו, ונכנס למרחב מוגן, האם הוא רשאי להמשיך בסדר התפילה כרגיל, או שחייב לחזור לראש התפילה.

והנה דין זה נתבאר בשלחן ערוך (סי' קד, ובהגה סי' סה), שכל הפוסק בתפילה מחמת סיבה כעין זו, אם היה ההפסק יותר משיעור הזמן שהוא מתפלל את כל התפילה (שנקרא שיעור "כדי לגמור את כולה"), אז צריך לחזור לראש התפילה, כאילו לא התפלל בכלל. ולכן יש להשתדל מאד שלא להאריך בהפסקה באמצע התפילה, אלא להתארגן בזריזות גדולה להמשך התפילה במרחב מוגן.

ואם היה ההפסק בתפילה רק לזמן קצר, באופן שלא היה ראוי לסיים את כל התפילה בזמן זה, וכגון אדם שהוא מתפלל בדרך כלל תפילת העמידה במשך שבע דקות, ולא היה ההפסק בתפילה יותר משיעור שבע דקות, אז הדין הוא שאינו צריך לחזור לתחילת התפילה, אלא ממשיך להתפלל מתחילת הברכה שפסק בה. ולמשל אם הפסיק את התפילה באמצע ברכת "על הצדיקים" כשעמד במילים "ועל גרי הצדק", אז הדין הוא שימשיך מתחילת הברכה, "על הצדיקים ועל החסידים" וכו'. ושלשת הברכות הראשונות שבתפילה נדונות לענין זה כברכה אחת. וכן שלשת הברכות האחרונות של התפילה נדונות כברכה אחת. לכן, אם היה ההפסק באמצע אחת משלשת הברכות הראשונות של התפילה, או באחת משלשת הברכות האחרונות, חוזר לתחילת הברכה הראשונה, כלומר, אם היה ההפסק בתפילה באמצע הברכות "מגן אברהם", "אתה גבור", "האל הקדוש", חוזר תמיד לתחילת התפילה. ואם היה הדבר באמצע הברכות "רצה", "מודים", "שים שלום", אז תמיד חוזר ל"רצה".

ולסיכום: מי ששמע קול אזעקה באמצע תפילת העמידה, חייב להפסיק בתפילה, ויכנס למרחב מוגן. ואם יכול לעשות כן בלי לדבר, יזהר שלא לדבר, ואם יש צורך בדיבור, רשאי לדבר. ולאחר מכן, אם משך הזמן של הפסק התפילה היה לא יותר ממשך הזמן שהוא רגיל תמיד להתפלל את כל תפילת העמידה (כשש דקות אצל אדם ממוצע), יחזור לראש הברכה שהפסיק בה. ואם היה ההפסק באחת משלשת הברכות הראשונות, חוזר לראש התפילה. ואם היה ההפסק בשלשת הברכות האחרונות, חוזר לברכת רצה. ואם היה שיעור הזמן ארוך יותר משיעור הזמן שהוא רגיל להתפלל את כל התפילה, חוזר לראש התפילה.

ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.

הכול חייבים להתענות ביום עשירי בטבת, ופורץ גדר ישכנו נחש, אבל קטנים, דהיינו בן שעדיין לא מלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מן התענית, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות, ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חרבן ירושלים, כל שלא הגיעו למצוות הרי הם פטורים מתעניות אלו. ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות יש למחות בידם שלא יעשו כן.

מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, פטורות מלהתענות ביום עשירי בטבת. ואינן רשאות להחמיר על עצמן ולהתענות. ולעניין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, כלומר שחלפו כבר שלשה חדשים מתחילת הריונה. ואם היא סובלת ממחושים והקאות פטורה מן התענית מתחילת הריונה, ובפרט אם חלפו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ומינקת שאמרו שפטורה מן התענית, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך עשרים וארבע חודש ללידתה, ומרגישה חולשה יתירה, הרי היא פטורה מן התענית, אבל אם אינה מרגישה חולשה יתירה וסחרחורות וכדומה, נכון להחמיר שתתענה גם היא, כל שאינה מינקת בפועל. (ולשאלת רבים ממנויי "הלכה יומית", זו דעת מרן הרב שליט"א בספרו חזון עובדיה (על פורים) בניגוד למה שמפורסם ברבים.)

בתשעה באב וביום הכיפורים דיני התענית חמורים יותר ויבוארו אי"ה בזמנם.

תשובה: הנה דנו אחרוני זמנינו האם יש לברך על גומי לעיסה (מסטיק) ברכת שהכל נהיה בדברו. שהרי בשעה שאוכל אדם מן הגומי לעיסה, אין הוא בולע את גוף המסטיק, וגם בגוף המסטיק אין טעם כלל, רק הוא טפל בעצמו, וכל טעמו הו א מחמת מיעוט מיני מתיקה שמכניסים בו, ואם כן יש להסתפק אם ראוי לברך על דבר כזה אם לאו.

והרה"ג רבי משה לוי ז"ל (ר"מ בישיבת כסא רחמים בבני ברק, שהיה שקדן עצום בתורה, ונפטר בדמי ימיו לפני מספר שנים), כתב בספרו ברכת ה', שאין לברך כלל על גומי לעיסה, ואף שמרגישים מתיקות בתחילת לעיסת הגומי לעיסה, מכל מקום אין בטעימה זו חשיבות של אכילה ושתיה, ועל כן אין לברך עליו.

והביא ראיה לדבריו, ממה שכתב המגן אברהם (סי' תקסז) לגבי דין תענית, כגון יום עשירי בטבת, שאסור לאכול בו שום דבר, ומכל מקום מותר לשרוי בתענית לטעום מן התבשיל ולפלוט ממנו, אף על פי שמתכוין להנאה. כלומר, מותר (לפי דעת המגן אברהם) לאדם שהוא בתענית לטעום איזה דבר מאכל, אבל לא לבלעו, אף על פי שבודאי הוא מתכוין להנאתו, שהוא מרגיש מעט מטעם המאכל בשעה שנכנס לפיו, וגם אי אפשר שלא נכנס מעט שבמעט מגופו של התבשיל לתוך גופו של האוכל ממנו, מכל מקום הואיל ואין זו דרך אכילה, מותר לעשות כן בתענית, ואין זה נחשב כמי שאכל בתענית.

ומכאן כתב בספר ברכת ה' להוכיח שאין לברך על גומי לעיסה, שהרי בלי ספק שווה דין זה של טעימת התבשיל ללא בליעתו, לדין טעימת גומי לעיסה, ואם מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, כמו כן אין לברך על טעימה כזו, ואם כן גם על גומי לעיסה אין לברך. (וכדברי המגן אברהם כתבו ההגהות מימוני, ואף אם אין הלכה כדבריהם לענין תענית, מכל מקום לענין ברכות היה לנו לחוש לדבריהם מטעם ספק ברכות להקל).

אולם מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, כתב שמדברי המגן אברהם אין ראיה כלל, שכן המגן אברהם עצמו כתב לענין תענית, שטעם הדבר שמותר לטעום כך מן התבשיל, הוא משום שלא היתה בכוונת האדם המתענה לקבל עליו תענית בחומרה כזו שלא יטעם טעימה שכזו מן התבשיל, והואיל ואין זו דרך אכילה, אלא דרך טעימה, אין טעימה זו סותרת לתענית שנמצא בה. אולם לענין הנאה מן התבשיל, בודאי שזה הטועם ממנו נהנה ממנו, ואם כן גם לשיטת המגן אברהם שיהיה מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, מכל מקום יהיה חייב לברך עליו, הואיל ואסור "להנות" מן העולם הזה בלא ברכה. ודין ברכה אינו תלוי כלל באכילה או טעימה, אלא תלוי הוא בהנאת הח יך, והואיל וזה הטועם גומי לעיסה ומרגיש בו מתיקות נהנה ממנו, הרי פשוט שחייב גם בברכה עליו.

בגמרא במסכת שבועות (דף ל, מעשה באשתו של רב הונא שבאה לדין תורה בפני רב נחמן (דהיינו שרב נחמן היה דיין, ובאה להתדיין לפניו אשתו של רב הונא ביחד עם בעל דינה) והסתפק רב נחמן איך לנהוג. משום שכלל יש בידינו (במסכת עבודה זרה דף לט.) אשת חבר כחבר, זאת אומרת, שאשתו של תלמיד חכם, הרי היא כמו תלמיד חכם, ואם כן מן הדין יש לעמוד בפניה כדין תלמיד חכם עצמו, אלא שחשש רב נחמן, שאם הוא יעמוד בפני אשתו של רב הונא, יבהל בעל הדין השני, ויחשוב שהדיין נותן מראש עדיפות לאשה זו, ואז לא יוכל לסדר את טענותיו כראוי בפני בית הדין. מה עשה רב נחמן? ציוה לשמש בית הדין שיזרוק ליד רב נחמן בר אוזא (בן של אווז, דהיינו אפרוח) ואז רב נחמן יוכל לעמוד ובעל הדין לא יבין שרב נחמן עושה כן מפני כבודה של אשת רב הונא, אלא יסבור שרב נחמן נעמד מפני שהוא נבהל מהאפרוח.

מבואר יוצא מדברי הגמרא, שיש חיוב לקום בפני אשת תלמיד חכם כדין תלמיד חכם עצמו. ואמנם בספר כנסת הגדולה הביא שכן כתב בספר שארית יהודה (למהר"ר יהודה טאיטאצק) שמדברי הסוגיא הנזכרת מוכח שיש חיוב מן הדין לקום בפני אשת תלמיד חכם. אולם בעל כנסת הגדולה כתב לחלוק על זה, ומה שרב נחמן קם בפני אשת רב הונא, לא מן הדין עשה כן, אלא ממידת חסידות. אבל מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הוכיח מדברי הר"ן בסוגיא שיש חיוב גמור לקום בפני אשת תלמיד חכם, ושכן היא דעת כמה פוסקים, וכן עי קר להלכה, שחובה לקום בפני אשת תלמיד חכם.

וכמו כן ברור שיש חיוב גמור לקום מפני אשה זקינה בשנים, שהיא בת שבעים שנה ומעלה, ומרן הרב שליט"א הוסיף גם, שאסור לתלמידה לקרוא את מורתה מחנכתה בשמה, שכן היא חייבת בכבודה שהרי המורה מביאה אותה לחיי העולם הבא. ואפילו בתוספת תואר "הגברת" אסור, אלא עליה לומר מורתי פלונית. ותלמידה היושבת באוטובוס ונכנסה מורתה לאוטובוס, ואין שם מקום ישיבה, על התלמידה לעמוד ולתת את מקומה למורתה. ובהלכה הבאה יבואר יותר. וממדת גמילות חסדים, נכון מאד לקום מפני אשה שהיא בהריון, ומצטערת לעמוד באוטובוס.

ומעשה שהיה לפני כחמישים שנה, בעת שכיהן מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כחבר בית הדין בירושלים נסע מרן הרב שליט"א באוטובוס לביתו שבשכונת תל ארזה, וכדרכו בקודש ישב באוטובוס כשהוא כולו שקוע בהרהורים בדברי תורה, והיה מעיין בספר. לפתע הבחין מזוית עינו באשה שהיא בהריון, ומיד קם ופינה לה את מקומו, תוך שראשו מורכן ארצה והוא ממשיך בהרהוריו בדברי תורה. את הספר נאלץ לסגור, הוא לא שמע את קול האשה המדברת אליו בעודנה עומדת נבוכה על יד המקום הפנוי. זו, בראותה את מבטי הסקרנים, נשתתקה עד מהרה והתיישבה באי נוחות על הכסא הריק.

כשירד הרב מן האוטובוס בקרבת ביתו, ירדה גם האשה אחריו כשהיא קוראת לו. לאט לאט התעורר הרב להקשיב לקולה והוא הסב ראשו לאחור. "מרגלית, זו את קוראת אלי? היית באוטובוס?" "אכן אני!" לא ידעה הרבנית אשת הרב את נפשה, "זו אני שפינית לה את מקומך, ואפילו לא הבחנת בכך!" (המעשה סופר פעמים רבות על ידי הרבנית מרגלית יוסף ע"ה).

נוהגים להרבות באכילת פירות של אילנות בליל ט"ו בשבט, להראות בזה שהוא ראש השנה לאילנות, ולברך עליהם ברכות הראויות להם, ומנהג זה נזכר גם בדברי כמה מקובלים, ומנהג יפה הוא.

פירות שמצויים בהם תולעים צריך שיפתחם ויבדקם לפני שיברך עליהם ברכת הנהנין, וצריך להיזהר מאד בבדיקת הפירות שמוחזקים בתולעים, מפני שהוא איסור חמור, שהאוכל תולעת חייב חמישה לאווין (פסחים כד.) והרי זה משקץ נפשו ומטמא לבו מעבודת השם יתברך. וכבר העיר לנכון הגאון רבי חזקיה דיסלווא (בעל "פרי חדש") על הדרשנים שמרבים לדרוש אך ו רק בדברי אגדות פשטים ורמזים, ואינם מוכיחים את העם על איסור תולעים וכיוצא בזה, שאיסורם חמור מאד.

ובפרט יש להיזהר בענייני תולעים, בפירות המצויים בתקופת ט"ו בשבט והם מיובשים, כגון תאנים מיובשות, שכידוע הן מוחזקות בתולעים, ובדיקתן קשה מאד. ואף היו מן החכמים שגזרו אומר לאסור על אכילת התאנים ודומיהן מפני שקשה מאד לבדקן, וגם הגאון רבי חיים פלאג'י גזר אומר שאין ראוי לאכול תאנים (טריות), מפני שהיו מלאות תולעים. וכן הדבר ידוע שכמה מחכמי העיר חלאב שבסוריה, נמנו וגזרו בגזירת חרם, שלא תהין שום אישה בעירם להכין עלי גפן ממולאים באורז, מפני שהיו מצויות בעלים אלו תולעים לרוב, עד שלא היה ניתן כמעט לבדקן כראוי. ולכן חובה קדושה להישמר בעניין זה מאד, כך אחד כפי כוחו וכפי מידת המצאותן של התולעים, והמזהיר והנזהר, ירבה שלומם כנהר.

על פרי חדש (דהיינו פרי שלא אכל ממנו באותה עונה) מברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ויש להקדים ברכת הנהנין של הפרי, לפני ברכת שהחיינו, משום שכלל יש בידינו "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם", ולכן, ברכת הפרי שהיא באה בתדירות גבוהה יותר, הרי היא קודמת לברכת שהחיינו שאינה תדירה כל כך.

ואם יש לפניו שני מיני פירות חדשים, די בברכת שהחיינו אחת לשניהם, והיינו דווקא באופן ששני הפירות לפניו, אבל אם אחד מהם אינו לפניו, יברך ברכת שהחיינו על כל מין ממיני הפירות.

תשובה: בראשית דברינו עלינו לבאר, כי הלכה יש בידינו "שומע כעונה", וביאור הדבר ושורשו כך הוא: בגמרא במסכת סוכה (דף לח למדונו רבותינו כלל לכל דיני התורה התלויים באמירה, כגון ברכת המזון וכדומה, שדין השומע את הברכה, כדין העונה. ולמשל, אדם הבא לברך על איזה פרי ברכת בורא פרי העץ, וגם חבירו בא לאכול פרי ולברך בורא פרי העץ, יכולים שניהם לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של אחד מהם, שיברך הוא, ויכוין להוציא את חבירו השומע ידי חובה. וכן אנו נוהגים בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של סעודות השבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה. עוד יש דין פשוט, שחייב כל אדם השומע ברכה יוצאת מפיו של אחד מישראל, לענות אחריו אמן, וזאת גם אם אין בכוונתו לצאת ידי חובה בברכתו.

ועתה נבא לדון בנדון ברכה הנשמעת דרך הטלפון והרדיו וכדומה, שמצינו נידון כעין זה בגמרא במסכת סוכה (דף נא, לגבי בני אלכסנדריא של מצרים, שהיו יהודים שעזבו את ארץ ישראל אחר החורבן ועלו למצרים והתעשרו שם עד שהחריבם אלכסנדרוס, ובמקום שהיו מתפללים בו, היו קהל גדול מאד מישראל, ובאמצע המקום שהיו מתפללים בו, הייתה במה גדולה של עץ, והחזן עומד עליה, ומכיון שהיה המקום גדול מאד לפי גודל הקהל, לא היו הכל יכולים לשמוע את ברכותיו לענות אחריהן אמן, ולפיכך היה שמש הקהל מחזיק סודרין בידו (סודרין, פירוש, מטפחות) וכיוון שהגיע הזמן לענות אמן, היה מניף בסודר שבידו, וכל הקהל היו רואים את הסודר מתנופף, והיו עונים אמן.

וטעם המצוה הוא, שכשאדם שולח לחברו תשורה ומנחה, הרי הוא מביע לו בזה את רגשי אהבתו אליו, ועל ידי כן נוטע גם בליבו אהבה אליו. ועוד, כי ישנם אנשים חסרי כל, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים סעודת פורים, וכאשר שולח להם דרך כבוד "משלוח מנות" לא יבושו ולא יכלמו, ויקיימו מצות סעודת פורים בשמחה ובחדוה.

ומכיון שטעם מצוה זו הוא כדי להרבות אהבה בין אדם לחבירו, ובין אשה לרעותה, לכן, השולח משלוח מנות ואין המקבל יודע ממי קבלם, אין הנותן מקיים בזה מצות משלוח מנות, שהרי מכיון שאינו יודע ממי קבלם, אין כאן חיבה וריעות.

ופירוש הדבר "שתי מנות" היינו שני מאכלים שונים, או מאכל ומשקה, כגון עוגה ובקבוק יין. והמנהג כיום לשלוח מיני מתיקה למשלוח מנות. ויוצאים בזה ידי חובה. וכמבואר גם הנשים חייבות לשלוח לחברותיהן משלוח מנות.

כתב הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב.) חייב אדם לשלוח לחברו שתי מנות בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. וחייב לחלק לעניים מעות או מיני אכלים ביום הפורים, לא פחות משני עניים, שנותן לכל אחד מתנה אחת, שנאמר: ומתנות לאביונים. ומוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים יותר מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לחברים, שאין שמחה גדולה מפוארה יותר מלשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים הללו, הרי הוא דומה לשכינה, שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהחיות נפש נדכאים.

ירא שמים יתן מתנות לאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות, והנה שכרו ופעולתו לפניו, ואין קצבה במעות פורים, כי מן הדין די בנתינת פרוטה, שהוא סכום הקטן שיש בכל מקום (וכגון בארץ ישראל, מטבע של עשר אגורות), ומכל מקום כאמור עדיף להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודת פורים ובמשלוח מנות, (ועל כל פנים נכון שלא יפחות מסכום שיוכל האביון לעשות ממנו סעודת פורים).

הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, ששלוחו של אדם כמותו. וכן נוהגים רבים כיום, שהם נותנים לגבאי נאמן את כספי המתנות לאביונים, והוא שלוחם לתת את כספי המתנות לעניים ביום הפורים. ועדיך לנהוג כן ממה שיתן בעצמו את מעות המתנות, לאביונים כאלה אשר אינו יכול לדעת בודאות שהם ראויים למתנות אלו.

כתבו הפוסקים שיש להיזהר שלא לקרוא למעות אלו בזמן הזה "מחצית השקל" אלא רק "זכר למחצית השקל" משום שיש לחוש לכתחילה, שאם יקרא להם "מחצית השקל "הרי שמעות אלו תהיינה "הקדש" לבית המקדש, והן אסורות בהנאה, ואי אפשר יהיה לתת אותם לעניים.

כמה הוא הסך שיש לתת זכר למחצית השקל? שיעור מחצית השקל הוא סכום השוה לעשרה גרם כסף טהור (ומעט פחות מכך), ומכל מקום מי שקשה עליו לתת סכום זה מחמת מצבו הכלכלי, די שיתן מטבע אחד זכר למחצית השקל.

גם נשים צריכות לתת זכר למחצית השקל, וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים, ויש נוהגים לתת גם עבור עוברים שבמעי אימם. (תורת המועדים).

ולמי צריך לתת את הכסף? הכסף צריך להינתן לצדקה לעניים. והגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סימן תרצד סק"ב) כתב שיש לתרום את המעות לתלמידי חכמים עניים השוקדים על דלתות התורה. ונתינה זו היא צדקה חשובה ביותר. וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה, יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י במה תרום קרנם של ישראל ב"כי תשא".

שיעור הסכום של מחצית השקל בשנה זו (תשס"ט) בארץ ישראל, הוא כעשרים ושנים שקלים (ומעט פחות מכך) לנפש. ובשאר מדינות העולם הסכום משתנה לפי ערך הכסף הטהור, ולפיכך צריך לשאול לבקיאים בתחום, כמה הוא שיעור מחצית השקל. (משקל אונקיית כסף הוא 31.1 גרם. לכן יש לחלק את מחיר האונקיה ל31.1 ולהכפילו בעשר, וזהו סכום מחצית השקל, וכמו שהזכרנו גם בשנים הקודמו ת. ויש לחשב סכום האונקיה כולל מס).

חיוב מחצית השקל עבור ילדים קטנים עיקרו חצי מטבע היוצא – כלומר בארץ ישראל חצי שקל וכן כל כיוצא בזה.

ומן האמור עלינו להסיק מסקנות גם כן לגבי כל אחד ואחד, שאף אם הוא סבור שאין זה לפי אופיו להתחיל לדבר בדברי תורה ולשיר שירי קודש בסעודת הפורים, מכל מקום, החלש יאמר גיבור אני, ויתחיל בכך על כל פנים בסעודה זו של יום הפורים, שיכולה להיות סעודה של שמחת מצוה ואהבת ה', ויכולה חלילה להפוך לסעודה ריקה מתוכן שכולה שטות והבל, ומתוך כך יזכה להתכבד בעיני כל רואיו, ויקום ויהפוך את כל צורת הבית שלו לבית עם אהבת תורה ויראת שמים.

כתב בספר ארחות חיים (הלכות פורים אות לח) שמה שאמרו בגמרא (מגילה ז שאדם חייב להשתכר בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, ומרן בשלחן ערוך הביא דין זה להלכה (סימן תרצה סעיף ב) אין הכוונה שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, אלא רק שישתה מעט יותר מדרכו.

וכן כתב הרמ"א ועוד ועוד מרבותניו הפוסקים. וכתב הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנא מגדולי האחרונים באשכנז, בסימן תרצה) שמכיון ששותה יותר מדרכו ומתוך כך ישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ובכך יוצא ידי חובת השתיה ביום זה. והרש"ש (רבי שלמה שטראשון מגדולי מפרשי התלמוד לפני כמאה וחמשים שנה) (מגילה ז ועוד פוסקים כתבו, שהיה לקדמונים פיוט, ובסיום החרוזים אמרו פעם ארור המן, ופעם ברוך מרדכי, ומי שהוא שתוי קצת ואינו בישוב הדעת כל כך יוכל להחליף בין המן למרדכי, וזו הכוונה עד דלא ידע בין ארור המן וכו'. ובספר רוב דגן כתב, שמה שאמרו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", אין הכוונה שיאמר להיפך חס ושלום, אלא שלא ידע לספר ענין הנס בצורה ברורה.

תשובה: הנה הגאון רבי יוסף כהן ז"ל (שהיה חבר בית הדין יחד עם יבלטו"א מרן הרב שליט"א) כתב להסתפק בנדון זה של השאלה, שאפילו אם נאמר שיוצא אדם ידי חובת משלוח מנות במשלוח בשר חי שאינו מבושל, (וכמו שפוסק להלכה מרן הרב שליט"א), מכל מקום שם הבשר עוד ראוי לזה שנשלח אליו הבשר שיוכל להכין ממנו מטעמים לסעודת פורים, אבל מאכלים שיש בהם סוכר שידוע שזה שנשלחו אליו מנות אלו לא יוכל לאכלם, אף שהן מנות ראויות למשלוח מנות מצד עצמן מכל מקום יש לצדד שלא יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות.

וכן דעת הרה"ג רבי יהושע נויבירט שליט"א (מחבר ספר שמירת שבת כהלכתה), שלא יוצאים ידי חובת משלוח מנות במנות כאלו שאין המקבל יוכל לאכול מהן. שהרי עיקר הטעם של מצות משלוח מנות היא לשמחת מריעים, שיוכלו לשמוח במנות בסעודת פורים, וכאן, אין המקבל יכול לאכול מהן כלום.

אולם מובא בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל, שאמר שיוצאים ידי חובה במשלוח מנות אלו, וראיה לדבר, שהרי אין ספק שיוצאים ידי חובת משלוח מנות במאכלי חלב, גם כאשר ידוע שהמקבל אכל בשר בסעודת פורים ואם כן לא יוכל לאכול עוד ממאכלי החלב עד הלילה, ומכל מקום אין ספק שיוצאים בזה ידי חובה. ואם כן נלמד מזה שכל ששלח מנות ראויות לאכילה, לא איכפת לנו אם אותו אדם יוכל לאכול מהן אם לאו, שכל שהן נקראות מנות וראויות לאכילה לרוב בני אדם, יוצאים בנתינתן ידי חובה.

ומרן רבינו הגדול שליט"א כתב, שאף שיש לחלק בין הנושאים, שהרי לענין מאכלי חלב, סוף כל סוף לאחר זמן יוכל המקבל לטעום מהן, ואם כן יש לו שמחה בלבו בקבלת המנות, ומרבים בזה אהבה ביניהם, מה שאין כן במשלוח מנות של דבר שלא יוכל לאכלו לעולם , אין בזה שמחה כל כך.

ומכל מקום הסיק מרן הרב שליט"א, שמכיון שבמשלוח מנות אלו יש כאן מחווה של אהבה וחיבה, וגם שאר בני ביתו של המקבל יוכלו לאכול מהן, ומאחר שפשט המנהג לשלוח מיני מתיקה בתורת משלוח מנות להראות חיבה ואהבה, לכן גם בנדון דידן יש לומר שיוצאים בזה ידי חובה אף שהמקבל עצמו לא יוכל לטעום מהן.

מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר, שהרי אפילו מארבעה צומות הנזכרים במפורש בספר זכריה (ח, יט) הן פטורות מלהתענות חוץ מיום תשעה באב, וכל שכן שפטורות מתענית אסתר. וגם הרמ"א (רבי משה איסרלש) בשלחן ערוך (סימן תקמט סעיף א) כתב שהן פטורות מתענית אסתר, ומרן השלחן ערוך לא הוצרך לכתוב דין זה, משום שהוא נלמד יפה מקל וחומר משאר תעניות, אבל הרמ"א הוצרך לכתוב דין זה לפי מנהג האשכנזים שמעוברות ומניקות מתענות בד' צומות אלא אם כן מצטערות הרבה, לכן כתב הרמ"א שעל כל פנים בתענית אסתר אין צורך להתענות.

ומעוברת שאמרו שפטורה להתענות, הכוונה לאשה שכבר עברו עליה שלשה חודשים להריונה. ומכל מקום אם היא סובלת ממיחושים והקאות, יכולה להקל גם בטרם מלאת שלושה חודשים להריונה, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד.

ועוד תירץ מרן הבית יוסף, שיש לומר שאף שלגבי כל החגים לא נצטוינו לדרוש בהלכותיהם אלא בחגים עצמם, מכל מקום חג הפסח שונה משאר החגים ויש לדרוש בהלכותיו שלשים יום קודם לחג, מפני שהעם צריכים לדעת מהלכות הכשר כלים ואפיית המצות וטחינת החטים, שהם דברים שאם ילמדו העם רק בחג עצמו לא תהיה בכך תועלת, וחובה עליהם לדעת את כל ההלכות קודם החג. ומה שתיקן משה לישראל לדרוש בחג עצמו, הכוונה בזה שעליהם לדרוש בטעמי החג שבעבורם נצטוינו על החג, וכן לדרוש מהלכות יום טוב השייכים בחג עצמו. ולפי תירוץ זה מחוייבים המלמדים ללמד קודם חג הפסח את הלכות הפסח במשך שלשים יום.

והגאון המשנה ברורה כתב בביאור הלכה, שהעיקר להלכה שיש ללמד את כל דיני החג קודם הפסח שלשים יום וכעין התירוץ השני שתירץ מרן הבית יוסף. ושיש חובה "לדרוש" ולא רק "לשאול" בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. אולם דבריו הם לא לשיטת מרן השלחן ערוך שפסק בזו הלשון: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. ומלשונו מבואר שרק לענין השואלים אנו אומרים שהחל משלשים יום קודם לחג הפסח נחשב השואל לשואל כענין, אבל אין אנו מחוייבים ללמד הלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. וכמו שכתב מרן בתירוצו הראשון בבית יוסף. ומרן רבינו הגדול שליט"א בספר יביע אומר (חלק ב סכ"ב) האריך לקיים את פסק מרן הש"ע, שאין חובה ממש להפסיק את סדרי הלימודים קודם הפסח כדי לעסוק בהלכות פסח, ורק לענין "שואל כענין" אנו פוסקים שמי ששואל קודם הפסח בהלכות פסח נזקקין להשיב לו. והנה אף שאין חיוב ללמד ברבים הלכות פסח שלשים יום, מכל מקום היחידים כל אחד ואחד מחויבים ללמוד הלכות הפסח היטב, שלא יבאו חלילה לידי מכשול בימים אלו שהלכותיהם רבות מאד. ועל כן גם אנו בהלכה יומית נדבר כמה שניתן מהלכות הפסח, ולא נאריך בטעמי הדינים אלא בעיקרי ההלכות, בכדי שבמשך הזמן נוכל להקיף את עיקרי הלכות בפסח עד כמה שניתן.

כל כלי, דרך ההכשר שלו היא כפי דרך השימוש בו, משום שכלל יש בידינו "כבולעו כך פולטו" ולפיכך כלי שדרך השימוש בו היא על ידי בישול, כגון סיר בישול, דרך ההכשר שלו היא כתשמישו, והיינו להגעילו, כלומר לטובלו, בתוך כלי עם מים רותחים. וצריך שיהיו המים רותחים בכלי ראשון, (כלומר, יש להגעיל את הכלי במים רותחים שנמצאין בכלי הראשון שבו הם רתחו, אבל אין להגעיל את הכלי בתוך מים רותחים ששפכו אותם מהכלי שבו הם רתחו לכלי אחר, כי כלי זה כבר אינו כלי ראשון, אלא כלי שני, ואין המים שבכלי שני רותחים דיים בכדי לגרום להפלטת מה שבלוע בתוך הכלי שמטבילים בתוכו.) ולכן סכינים וכפות וכיוצא בזה, אפשר להגעילם על ידי שיטבלם בתוך מים רותחים שבקומקום החשמלי, על ידי שיטביל תחילה צד אחד של הסכין ולאחר מכן את צידו השני. (ואם הידית של הסכין עשויה עץ אי אפשר להכשירה בהגעלה).

קודם ההגעלה יש לנקות את הכלים היטב לבל ישאר בהם שום שמץ לכלוך או חלודה.

שפודים ואסכלאות שמשתמשים בהם באש בלא אמצעות נוזלים, צריכים ליבון באש ממש עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם, דהיינו עד שיאדים הברזל. וכן הדין ב"סיר פלא" שאופים בו עוגה חמץ על גבי הכיריים במשך כל ימות השנה, ההכשר שלו הוא רק על ידי "ליבון חמור" דהיינו ליבון על גבי אש עד שיאדים הברזל. ובסירים בדרך כלל הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית ולכן בהכרח יש לקנות סיר חדש. אבל סיר שהשתמשו בו רק לבישול, יש לו הכשר כאמור על ידי הגעלה ברותחין.

החצובה, שהיא הברזל המונח סמוך לאש על גבי הכיריים, יש לנקותה ולהגעילה ברותחין. ואם עירה עליה (שפך עליה) מים רותחים מכלי ראשון , הוכשרה בכך. ומותר להשתמש בה בפסח.

והנה, מיד לאחר חג הפסח, צילצל הטלפון בביתו של מרן הרב שליט"א, ומן הצד השני עמד אותו אדם שקודם החג נמנע מלתרום לעניי הישיבה. שאל אותו הרב מה רצונו, והלה השיבו כי הוא מבקש לפגוש את הרב באופן דחוף ביותר. נעתר לו הרב וקבע לו זמן לפגשו בלשכתו תיכף ומיד. הגיע אותו האיש ללשכת הרב, וחזותו הוכיחה עליו כי הוא נסער מאד ונעצב אל לבו. שאל אותו הרב, מה אירע שאתה מבקשני להפגש כל כך בדחיפות. מיד פתח העשיר בקול בוכים והחל מספר לרב, הנה כבוד הרב בודאי זוכר שכמה ימים לפני החג קראני אליו וביקשני לתרום לעניים של הישיבה, ואני אמרתי לרב שאין בידי יכולת כעת לסייע. אמר לו הרב, זוכר אני. אמר לו, וזוכר הרב גם שאחר כך אמר לי, אם אתה משמח ארבעה שלי אני משמח ארבעה שלך, ואם לאו איני משמח ארבעה שלך?, ענה לו הרב, זוכר אני. אמר לו אותו עשיר, הנה בשעה שאמר לי הרב את הדברים הללו, צחקתי בלבי ואמרתי לעצמי, הלא יש לי הון גדול, וחיי הולכים למישרים, ובני ובנותי מכבדים אותי מאד , וגם אשתי חיה עמי בשלום, אם כן בלי ספק תגדל שמחתי בחג הממשמש ובא, ומה זאת אומר לי הרב אם אין אתה משמח ארבעה שלי אין אני משמח ארבעה שלך. וכך הלכתי לביתי שמח ומאושר על כל הטוב שיש לי, ועל כך שהצלחתי להתחמק ממה שניסה הרב להטיל עלי.

והנה בליל הסדר, באתי לביתי מבית הכנסת, ושני בני הגדולים היו יושבים בסלון הבית, ובראותם שהגעתי הביתה אמרתי להם איזה דבר. מיד קמו שניהם כנגדי ותפסו אותי משני הצדדים, ואמרו לי, די! נמאס לנו ממך ומכל השטויות שלך, וזרקו אותי כמו שאני מן הבית ונעלו הבית אחריהם. ואני הייתי יושב כל אותו ליל הסדר בחצר הבית ועיני זולגות דמעות על שעוללו לי שני בני שאת כל הטוב שהיה לי נתתי להם. והייתי מתבונן מה זאת עשה ה' לי, ותיכף נזכרתי בדברי הרב שאמר לי, "אם אין אתה משמח ארבעה שלי אין אני משמח ארבעה שלך", והבנתי לבושתי על מה אירע לי ככה. ולכן אני בא לכבוד הרב להודיע כי אני חוזר בתשובה ומבקש מחילה על חטאי ועווני, אנא כבוד הרב, תסלח לי גם אתה על מה שדיברתי איתך בדברי שקר, ותברכני שישמחני ה' וילכו בני בדרך טובה. עד כאן היה המעשה. ישמע החכם ויוסיף לקח.

אולם הרמ"א כתב, שאין לסמוך רק על סימנים אלו, ושאין לאכול שום עוף אפילו אם יש לו כל סימני הטהרה, אלא אם יש עליו מסורת שהוא טהור ומותר באכילה, כגון תרנגולים שהכל יודעים שהם מותרים באכילה, אבל אם נמצא עוף שיש לו את סימני הטהרה, ואין לנו מסורת עליו, אין לאכלו כי יש לחוש שהוא דורס.

נדון זה נגע למעשה לפני למעלה ממאה שנה, כאשר החלו בארצות אשכנז לשחוט תרנגולי הודו, שלא היו ידועים כלל באותם ארצות, והביאום ממדינת מקסיקו לאירופה, וקמו כמה מגדולי הרבנים לאסרם, שהרי אין עליהם מסורת, ולעומתם קמו הרבה רבנים שסברו להתיר אכילת תרנגולי הודו מכמה טעמים. והנה לפי פסק מרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו, פשוט שיש להקל להולכים על פי הוראות מרן לאכול מעופות אלו, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אבל לשיטת ההולכים אחר הוראות הרמ"א לכאורה יש לאסור את אכילתם שהרי אין עליהם מסורת. והגאון שואל ומשיב שחי באותה תקופה דן בזה בתשובה והעלה להקל באכילת תרנגולים אלו, וקמו נגדו בעלי מחלוקת המחזיקים בדעת האוסרים, עד שהוציאו כנגדו כתבי פלסתר, שהוא מיקל שלא כדין באכילת תרנגולים אלו, ועוד שהוא מיקל באכילת מצות הנעשות על ידי מכונה, וכן הוא מיקל בלבישת ציצית הנעשי ת על ידי מכונה.

ומכל מקום למעשה, אף רוב האשכנזים היוצאים ביד רמ"א נוהגים לאכול תרנגולי הודו, מכמה טעמים, וכמו שהורה הגאון בעל שו"ת שואל ומשיב, וכן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל מהעיר קובנה שבליטא, כתב להקל באכילת תרנגולים אלו, משום שבארץ ישראל נהגו לאכלם, ואם כן נחשב הדבר שיש עליהם מסורת, ואף על פי שבארץ ישראל אותם שנהגו לאכול תרנגולי הודו הם הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השולחן ערוך ואם כן אפשר שהם התחילו באכילת עופות אלו בלא מסורת, מכל מקום יש בזה כמה סברות להקל, שמא הלכה כדעת מרן שאין צריך מסורת כלל, ואף אם נאמר שצריך מסורת, שמא לבני ארץ ישראל היתה מסורת להקל על עופות אלו משנים קדמוניות. וכן עיקר.

אולם יש לדעת, שבמדינות רבות בעיקר בארצות אירופה, נמכר בשר של עופות צייד שונים, ויש להביא לפני גדולי תורה כל שאלה הנוגעת לענין זה (גם כאשר הכל נעשה בכשרות), כי הם היודעים איך לקבוע איזה עוף הוא כשר ואיזה עוף עינו כשר, ומובן ששאלה זו נוגעת גם כן לכשרות הביצים של אותם העופות, שאם העוף אינו כשר, אסור לאכול גם את הביצים שלו, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור.

ופירש רבינו הרשב"ץ בספרו מגן אבות, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, אין לפרש כפשט המשנה שמעשיו מרובים מחכמתו, שהרי אם אין בו חכמה יתרה איך אפשר לו שיהיו מעשיו מרובים, והלא אין המעשים אלא פרי תבואתה של החכמה, ואין בור ירא חטא, וכן אמרה התורה, ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם, שמתוך הלימוד בא מעשה המצוות. אלא הפירוש הוא, שכל מי שמקבל עליו לעשות כל מה שילמד, מיד כשקיבל עליו לעשות נחשב כאילו עשה כבר. והביא סימוכין לדבריו מדברי חז"ל.

ומה שנאמר "וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת", הכוונה בזה היא כפשוטו, שלומד הרבה ואינו מקיים, שטוב לו שלא למד, וכן אמרו באבות דרבי נתן, משל לאחד שהלך אצל חנוני, אמר לו תן לי יין ושמן, אמר לו החנוני, הבא כלי, פתח לו את המשפלת (הוא כלי העשוי מסיבים של עץ דקל שאינו יכול להחזיק שמן), אמר לו החנוני, כלים הראויים אין בידך ואתה מבקש יין ושמן? כך אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים, מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשים ללמוד תורה. וכמו שנאמר בספר תהלים, "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי".

ומה שאמרו שאין חכמתו מתקיימת, פירוש הדבר הוא כמו שאמרו בגמרא במסכת סנהדרין (קו לגבי דואג האדומי, לא מת דואג עד ששכח תורתו, שנאמר, הוא ימות באין מוסר וברוב איולתו ישגה. מפני שהיה לומד ואינו מקיים.

וכאן עלינו לעמוד על ענין נוסף, שלכאורה כיצד יתכן שהתורה בקדושתה תדבק ברשעים, שהרי דואג האדומי רשע היה ואף על פי כן היה חכם גדול מאין כמותו בתורה, ואיך יתכן דבר זה, שהתורה כל כולה קודש מאת ה' מן השמים, והיא חכמה אלהית, ואם כן איך יתכן שהרשעים יוכלו להתמיד בה ולגדול בחכמתה, ואפילו דואג האדומי, באמת שמצד הטבע יכול ה יה לצאת מן העולם וחכמתו איתו, אלא שדוד המלך התפלל עליו שימות בלא חכמה, ומתוך כך נעשה נס ונשכחה חכמתו, כמו שאמרו במסכת סנהדרין, אבל באמת שמצד הטבע יתכן שרשע גדול יהיה גדול מאד בתורה, והדבר צריך ביאור.

והתשובה לזה, כתב הגאון רבינו אברהם ישראל זאבי ז"ל בספרו אור לישרים (שבסוף ספר אורים גדולים), כי הנה כל אחד ואחד מישראל בעת שעמדו רגליו (רגלי נשמתו) על הר סיני, חילק לו השם יתברך חלק בתורה שרק הוא ראוי לגלותו, ורוב התורה שאנו למדים, אינה מאותו חלק שחלק ה' לנו, אלא ממה שחלק לאחרים, והם הורידו כבר חידושים אלו לעולם, ואנו יכולים לקלוט מן האויר את אותם הביאורים והפירושים בתורה שנתפרשו על ידיהם, ולא כל אדם זוכה לחדש ולגלות את אותו החלק שניתן רק לו במעמד הר סיני. וכן הרשעים, שאף שאין יראת ה' לנגד עינהם, מכל מקום יוכלו לקלוט מן האויר מה שנתחדש כבר בעולם, אבל לא יוכלו לעולם אפילו בעוצם חכמה נפלא מאד, לגלות ולחדש את אותו החלק שניתן לנשמתם במעמד הר סיני. ולכן דקדק התנא במשנתינו ואמר, אין "חכמתו" מתקיימת, שרוצה לומר בזה, אותו חלק שהוא מ"חכמתו" הסגולית המיוחדת לו, אינו מתקיים בידו לעולם אם אין יראת ה' נגד פניו.

ועוד עומק יש בענין זה, כי הנה מי שהוא אינו מחדש בתורה אלא אומר ולומד ומבין את הענינים שנתפרשו כבר אצל מי שקדמו בדורות, אין הוא לומד תורה מאת ה' ממש, אלא על ידי אמצעי, הם אותם החכמים שחידשו את מה שהוא לומד כעת לפניו, אבל מי שהוא זוכה ללמוד תורה ולחדש ולגלות את אותם החלקים שניתנו רק לו בהר סיני, הוא זוכה ללמוד תורה ללא אמצעי, מאת ה' יתברך ממש, וזהו מה שנאמר "וה' עמו" שעל ידי יראת השמים שלו הוא זוכה ללמוד תורה מה' יתברך עצמו, ומתוך כך, הלכה כמותו בכל מקום, שרק מי שהוא ירא שמים זוכה ללמוד תורה כזו שהיא "חכמתו", והיא מתקיימת בידו.