כלומר אדם אחד, "שנבחר על-ידי פוליטיקאים", ושיכול להחליט שהוא פשוט מבטל את פסק הדין של מערכת המשפט, כולל בית-המשפט העליון.
כמה הפגנות ענק היו על זה עד היום?
הרי הנשיא יכול להחליט לחנון מי שבא לו, אפילו את יגאל עמיר... ויש לנשיא חסינות על כך, ולא סתם חסינות, אלא חסינות לכל החיים!
ובכן, מסתבר שזה לא כזה פשוט לנשיא לחנון מישהו. לפי החוק, כל חתימה של הנשיא על מסמך רשמי דורשת חתימה של ראש-הממשלה ושר נוסף (משפטים, ביטחון, או אחר, לפי החלטת הממשלה).
זה נקרא "חתימת קיום" (שהפירוש לה במקור הוא שחתימה כזו פשוט משמשת לעדות שאכן המסמך אמיתי).
אז נשאלה השאלה (ב-2006, על-ידי אסיר), האם ראש-הממשלה והשר הרלוונטי חייבים לחתום? מה אם הם לא מסכימים עם הנשיא? האם הם יכולים לסרב לחתום?
ונחשו מי דן בשאלה הזו? בית-המשפט העליון כמובן! בהרכב של שלושה שופטים!
"סמכות נשיא המדינה לחון נידונים היא סמכות ייחודית המיוחדת לרשות המחוננת והיא נועדה להקנות לנשיא, בתחום זה, חופש מלא להחליט כרצונו ולפי מיטב הבנתו. אל לנו לאפשר לרשות אחרת לנגוס בסמכות זו."
כלומר, רשאי הנשיא להחליט לחון מי שבא לו, ואין אפשרות לממשלה (על מרכיביה השונים) למנוע זאת. כי המחוקק התכוון שהנשיא יהיה רשות בפני עצמה, שעומדת מול שאר הרשויות (מבצעת, מחוקקת, וגם... שופטת).
הפרדת רשויות....
פסיקה זו עצבנה נורא את שר-המשפטים דאז, בגלל שהוא לא הסכים לאותה חנינה ספציפית של הנשיא, ולכן הוא ביקש מבית-המשפט העליון שיקיים דיון נוסף בעניין.
והעליון הסכים! אך הפעם תשעה שופטים ישבו לדון בשאלה הזו!
"הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש, בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין, והשופטים א' א' לוי, מ' נאור, ע' ארבל, א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן וא' חיות, וכנגד דעתו החולקת של השופט י' דנציגר, כי עקרונות היסוד של המשטר בישראל מחייבים קיומם של הליכי בקרה וביקורת על סמכות החנינה של נשיא המדינה, המוצאים ביטוים בחתימת הקיום של שר המשפטים."
כלומר בדיון הנוסף, שהתקיים עם תשעה שופטים, הוחלט להפוך את פסק-הדין הקודם של בית-המשפט העליון, שהתקיים עם שלושה שופטים, ולהחליט (ברוב של שמונה נגד אחד), שהנשיא דווקא כן חייב את אישור הממשלה בשביל לחנון אנשים.
(ורק לשם הבהרה, זה פשוט קשקוש מוחלט, שלא נתמך בחוק! אבל... ככה הם החליטו)
בדיון הראשון השופטים הגיעו למסקנה אחת, ובדיון השני, שופטים אחרים, הגיעו למסקנה הפוכה לחלוטין.
וזאת למרות ששום דבר לא השתנה בלשון החוק ובמצב הקיים, מלבד כמות השופטים בדיון השני...
אז למה זה? האם השופטים בדיון הראשון לא היו מקצוענים מספיק?
האם יש איזה ידע מיוחד שצץ באולם המשפט ברגע שמגדילים את כמות השופטים בדיון?
רגע, בעצם למה בכלל צריך יותר משופט אחד?
הרי תומכי השיטה הנוכחית תמיד אמרו לנו כמה חשוב לשמר את השיטה הזו, שבה דעת אנשי המקצוע (השופטים ועורכי-הדין) היא הדעה המכריעה, וזאת כדי לוודא שהשופטים שיבחרו יהיו מקצוענים לעילא ולעילא, ישרים, בקיאים, מנוסים, והכי חשוב, כדי שלא יהיו חס-וחלילה, מוטים ופוליטיים (אגב, אתם מכירים אדם בוגר בפלנטה שלנו שאין לו השקפת עולם פוליטית? ושהוא גם לא מושפע ממנה במעשיו?)
ומכאן משתמע, כמו אצל מומחים אחרים, שבכל משפט מאותו הסוג, באותו הזמן הנתון, כל השופטים שרמת המקצועית זהה או דומה מאוד, גם יגיעו למסקנות דומות מאוד. שהרי השופטים בוועדה לבחירת שופטים מסננים שופטים גם על-פי פסקי הדין שלהם, בטענה שאלו לא מקצוענים, ואפילו "יש להם אג'נדה". כלומר, צריך לסנן החוצה שופטים שפוסקים לפי ערכים והשקפת עולם, ולא לפי מקצוענות - בדומה למה שכותב כאן שופט העליון לשעבר, יצחק זמיר:
זאת אומרת, חוץ מהמצב-רוח כמובן. אבל ערכים, השקפת עולם, נטייה פוליטית (גם אם הוא לא אומר זאת במפורש, הרי זה ברור, שהרי אין דבר כזה "לא פוליטי", כל דבר שאנחנו עושים: לשרת בצה"ל במקום לסרב, להמשיך לחיות במדינת ישראל במקום לעזוב, לתמוך בדמוקרטיה במקום בפאשיזם, זה הכל בחירה פוליטית, כי יש לנו חופש לבחור אחרת, גם אם המחירים קשים).
אז אם בסופו של יום, פסק-הדין תלוי במי שפוסק אותו, הוא והשקפת עולמו וערכיו, והסביבה בה גדל, אז בכל-פעם שיש לנו מחלוקת גדולה, המצב הנוכחי הוא שקבוצה קטנה של אנשים - שופטים - מכריעה על חיינו ורכושנו לפי ערכיה והשקפת עולמה. או בניסוחם: לפי השקפת "האדם הנאור" / "האדם הסביר" / "סבירות" / מידתיות" וכו', כמו שהסביר אותו שופט עליון, שהשמאל התנגד למינויו:
אז האם לפחות אותה קבוצה קטנה המכריעה על כולנו, האם היא מייצגת ומשקפת נאמנה את הערכים והשקפת העולם הקיימים בציבור הבוחרים?
כי עשרות מנדטים מאמינים שלא.
"אבל הכנסת כן משפיעה על הרכב השופטים!"
איך הכנסת משפיעה? הרי בוועדת מינוי שופטים יש תשעה חברים, לא כל הכנסת כולה.
ומתוך התשעה, שלושה הם שופטים בעצמם, עוד שניים הם עורכי-דין, שאחרי זה צריכים ללכת לבתי-המשפט של אותם השופטים, ובנוסף לכל זה, כמעט תמיד לשלושת השופטים לעיל יש ווטו בוועדה, בטח במינוי שופטים לעליון, שם דרוש רוב של 7 מתוך 9 חברים כדי לאשר את המינוי.
כלומר העם מצביע בהמוניו לחברי כנסת, שמחוקקים ע"פ ערכים, אבל חברי הכנסת האלו כמעט ולא יכולים להשפיע על זהות השופטים שתכריע, על-פי ערכיה והשקפת עולמה, בסוגיות הרות-גורל.
האם באמת מצב כזה יוצר הרכבי שופטים שמייצגים את ערכי הציבור "והזמנים המשתנים" כדברי אהרון ברק?
מה זה אומר לגבי כל מי שלמד על הרפורמה, ובכל זאת מפגין נגדה?
שהוא מרוצה מכך שרוב העם לא מיוצג?
שהוא מרוצה מהפגיעה הזו בדמוקרטיה?
ולמה זה?
האם זה בגלל שבמקרה, השופטים מייצגים את העמדה שלו ולא של יריביו הפוליטיים?
או בניסוח אחר:
נגיד שבן-גוריון, במקום הפשרה המפורסמת בשנותיה הראשונות של המדינה, על הגבלת גיוס בני הישיבות, היה מגיע לפשרה אחרת עם החרדים, כדי לקבל את תמיכתם:
שתהיה להם שליטה בוועדה לבחירת שופטים...
ככה הוא יפיג את החשש שלהם ממפא"י הסוציאליסטים, ואת העויינות שהם חשים ומפנים מזה שנים רבות לציונות לאחר ההכרזות של הסוציאליסטים בקונגרסים הציוניים הראשונים, ששלטונות המדינה יכפו עליהם תרבות חילונית וביטול התורה.
ואז, אחרי שנים רבות, פתאום כולנו היינו מגלים שכמעט כל שופטי העליון הם חרדים....
ולא רק זה, אלא גם היה מסתבר לנו שאותם שופטים חרדים אוהבים מאוד להסתמך על כל מיני חוקים כמו למשל חוק יסודות המשפט:
"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל. "
אז אילו פסקי דין היה מנפיק לנו לדעתכם בית משפט עליון שמורכב כמעט כולו משופטים חרדים?
ועד כמה אלו שמפגינים היום ברחובות היו מוכנים לכבד פסקי דין כאלו?
ועד כמה ממשלות השמאל היו מוכנות לכבד פסקי דין של בית משפט עליון שכזה?
הרי תחשבו כמה חוקים והסכמים ותקנות ומה לא, שופטים חרדים היו מבטלים לממשלות שמאל....
וזה בהנחה שממשלות שמאל בכלל היו משיגות קואליציה כדי להגיע לשלטון פה, במצב כזה. שהרי בית המשפט היה אוסר, ללא רחמנות חסרת פשר כמו היום, על ריצתן של מפלגות תומכות אויב, מפלגות שמתנגדות ליהדותה של המדינה, ומפלגות כמו המפלגה הקומוניסטית שמתנגדות לדמוקרטיה של המדינה (גם אם לא אומרות זאת בגלוי).
האם יתכן שבמצב כזה, המוני השמאל היו יוצאים בכלל להפגנות אלימות למען רפורמה במערכת המשפט במקום נגד רפורמה כזו?
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
חבר מתאריך 17.2.19
10660 הודעות, 155 מדרגים, 256 נקודות. ראה משוב
בתגובה להודעה מספר 0
לנשיא יש זכות לתת חנינה.
כלומר אדם אחד, "שנבחר על-ידי פוליטיקאים",
ושיכול להחליט שהוא פשוט מבטל את פסק הדין של מערכת המשפט,
כולל בית-המשפט העליון.
כמה הפגנות ענק היו על זה עד היום?
הרי הנשיא יכול להחליט לחנון מי שבא לו, אפילו את יגאל עמיר...
ויש לנשיא חסינות על כך, ולא סתם חסינות, אלא חסינות לכל החיים!
ובכן, מסתבר שזה לא כזה פשוט לנשיא לחנון מישהו.
לפי החוק, כל חתימה של הנשיא על מסמך רשמי דורשת חתימה של ראש-הממשלה ושר נוסף (משפטים, ביטחון, או אחר, לפי החלטת הממשלה).
זה נקרא "חתימת קיום" (שהפירוש לה במקור הוא שחתימה כזו פשוט משמשת לעדות שאכן המסמך אמיתי).
אז נשאלה השאלה (ב-2006, על-ידי אסיר),
האם ראש-הממשלה והשר הרלוונטי חייבים לחתום?
מה אם הם לא מסכימים עם הנשיא? האם הם יכולים לסרב לחתום?
ונחשו מי דן בשאלה הזו? בית-המשפט העליון כמובן!
בהרכב של שלושה שופטים!
https://tinyurl.com/Supreme-court-2006-2008
והם החליטו, ברוב של שניים נגד אחד:
"סמכות נשיא המדינה לחון נידונים היא סמכות ייחודית המיוחדת לרשות
המחוננת והיא נועדה להקנות לנשיא, בתחום זה, חופש מלא להחליט כרצונו ולפי מיטב הבנתו. אל לנו לאפשר לרשות אחרת לנגוס בסמכות זו."
כלומר, רשאי הנשיא להחליט לחון מי שבא לו, ואין אפשרות לממשלה (על מרכיביה השונים) למנוע זאת. כי המחוקק התכוון שהנשיא יהיה רשות בפני עצמה, שעומדת מול שאר הרשויות (מבצעת, מחוקקת, וגם... שופטת).
הפרדת רשויות....
פסיקה זו עצבנה נורא את שר-המשפטים דאז, בגלל שהוא לא הסכים לאותה חנינה ספציפית של הנשיא, ולכן הוא ביקש מבית-המשפט העליון שיקיים דיון נוסף בעניין.
והעליון הסכים!
אך הפעם תשעה שופטים ישבו לדון בשאלה הזו!
https://tinyurl.com/Supreme-court-2009-2010
ומה שמונה שופטים החליטו כנגד דעתו של שופט אחד?
"הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש, בהסכמת המשנה
לנשיאה א' ריבלין, והשופטים א' א' לוי, מ' נאור, ע' ארבל, א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן וא' חיות, וכנגד דעתו החולקת של השופט י' דנציגר, כי עקרונות היסוד של המשטר בישראל מחייבים קיומם של הליכי בקרה וביקורת על סמכות החנינה של נשיא המדינה, המוצאים ביטוים בחתימת הקיום של שר המשפטים."
כלומר בדיון הנוסף, שהתקיים עם תשעה שופטים, הוחלט להפוך את פסק-הדין הקודם של בית-המשפט העליון, שהתקיים עם שלושה שופטים, ולהחליט (ברוב של שמונה נגד אחד), שהנשיא דווקא כן חייב את אישור הממשלה בשביל לחנון אנשים.
(ורק לשם הבהרה, זה פשוט קשקוש מוחלט, שלא נתמך בחוק! אבל... ככה הם החליטו)
מה שמביא אותי למחשבה השניה:
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 17.2.19
10660 הודעות, 155 מדרגים, 256 נקודות. ראה משוב
בתגובה להודעה מספר 1
בדיון הראשון השופטים הגיעו למסקנה אחת, ובדיון השני, שופטים אחרים, הגיעו למסקנה הפוכה לחלוטין.
וזאת למרות ששום דבר לא השתנה בלשון החוק ובמצב הקיים, מלבד כמות השופטים בדיון השני...
אז למה זה? האם השופטים בדיון הראשון לא היו מקצוענים מספיק?
האם יש איזה ידע מיוחד שצץ באולם המשפט ברגע שמגדילים את כמות השופטים בדיון?
רגע, בעצם למה בכלל צריך יותר משופט אחד?
הרי תומכי השיטה הנוכחית תמיד אמרו לנו כמה חשוב לשמר את השיטה הזו, שבה דעת אנשי המקצוע (השופטים ועורכי-הדין) היא הדעה המכריעה, וזאת כדי לוודא שהשופטים שיבחרו יהיו מקצוענים לעילא ולעילא, ישרים, בקיאים, מנוסים, והכי חשוב, כדי שלא יהיו חס-וחלילה, מוטים ופוליטיים (אגב, אתם מכירים אדם בוגר בפלנטה שלנו שאין לו השקפת עולם פוליטית? ושהוא גם לא מושפע ממנה במעשיו?)
ומכאן משתמע, כמו אצל מומחים אחרים, שבכל משפט מאותו הסוג, באותו הזמן הנתון, כל השופטים שרמת המקצועית זהה או דומה מאוד, גם יגיעו למסקנות דומות מאוד. שהרי השופטים בוועדה לבחירת שופטים מסננים שופטים גם על-פי פסקי הדין שלהם, בטענה שאלו לא מקצוענים, ואפילו "יש להם אג'נדה". כלומר, צריך לסנן החוצה שופטים שפוסקים לפי ערכים והשקפת עולם, ולא לפי מקצוענות - בדומה למה שכותב כאן שופט העליון לשעבר, יצחק זמיר:
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-01-20/ty-article-opinion/.premium/0000017f-f1a4-d223-a97f-fdfdf4fe0000
וכמו שרצו לעשות לנועם סולברג, כשהוצע על-ידי "הימין" למינוי לעליון:
https://news.walla.co.il/item/1880037
אז למה, אם כך, יש עתירות שדן בהן יותר משופט אחד, וההחלטה מתקבלת על-פי הכרעת רוב?
מה, זה למקרה ששופט כלשהו בהרכב יטעה בפסק דינו?
אבל איך יודעים מי טועה ומי צודק בהרכב מרובה שופטים?
כי אם הכרעת הרוב היא זו שקובעת מה הדעה הנכונה, מדוע לא מסלקים את השופטים שטעו? הרי הוכח בעזרת הכרעת הרוב שהם לא מקצוענים מספיק... האם לא כך?
או שאולי פוסקים ע"פ הכרעת הרוב, מסיבה אחרת: כי אולי באמת לא יודעים מה נכון לפסוק?
ואם לא יודעים מה נכון לפסוק, אז על-פי מה השופטים מכריעים בסוגייה, אם הידע המקצועי שלהם לא מספיק?
האם לפי ערכיהם?
לפי השקפת עולמם?
לפי נטייה פוליטית?
אולי מצב-רוח?
אם לשאול את אהרון ברק, נשיאו לשעבר של בית-המשפט העליון, אז כן:
https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17966
זאת אומרת, חוץ מהמצב-רוח כמובן. אבל ערכים, השקפת עולם, נטייה פוליטית (גם אם הוא לא אומר זאת במפורש, הרי זה ברור, שהרי אין דבר כזה "לא פוליטי", כל דבר שאנחנו עושים: לשרת בצה"ל במקום לסרב, להמשיך לחיות במדינת ישראל במקום לעזוב, לתמוך בדמוקרטיה במקום בפאשיזם, זה הכל בחירה פוליטית, כי יש לנו חופש לבחור אחרת, גם אם המחירים קשים).
אז אם בסופו של יום, פסק-הדין תלוי במי שפוסק אותו, הוא והשקפת עולמו וערכיו, והסביבה בה גדל, אז בכל-פעם שיש לנו מחלוקת גדולה, המצב הנוכחי הוא שקבוצה קטנה של אנשים - שופטים - מכריעה על חיינו ורכושנו לפי ערכיה והשקפת עולמה. או בניסוחם: לפי השקפת "האדם הנאור" / "האדם הסביר" / "סבירות" / מידתיות" וכו', כמו שהסביר אותו שופט עליון, שהשמאל התנגד למינויו:
https://tinyurl.com/On-objective-judges
אז האם לפחות אותה קבוצה קטנה המכריעה על כולנו, האם היא מייצגת ומשקפת נאמנה את הערכים והשקפת העולם הקיימים בציבור הבוחרים?
כי עשרות מנדטים מאמינים שלא.
"אבל הכנסת כן משפיעה על הרכב השופטים!"
איך הכנסת משפיעה? הרי בוועדת מינוי שופטים יש תשעה חברים, לא כל הכנסת כולה.
ומתוך התשעה, שלושה הם שופטים בעצמם,
עוד שניים הם עורכי-דין,
שאחרי זה צריכים ללכת לבתי-המשפט של אותם השופטים,
ובנוסף לכל זה, כמעט תמיד לשלושת השופטים לעיל יש ווטו בוועדה, בטח במינוי שופטים לעליון, שם דרוש רוב של 7 מתוך 9 חברים כדי לאשר את המינוי.
כלומר העם מצביע בהמוניו לחברי כנסת, שמחוקקים ע"פ ערכים, אבל חברי הכנסת האלו כמעט ולא יכולים להשפיע על זהות השופטים שתכריע, על-פי ערכיה והשקפת עולמה, בסוגיות הרות-גורל.
האם באמת מצב כזה יוצר הרכבי שופטים שמייצגים את ערכי הציבור "והזמנים המשתנים" כדברי אהרון ברק?
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 17.2.19
10660 הודעות, 155 מדרגים, 256 נקודות. ראה משוב
בתגובה להודעה מספר 2
מה זה אומר לגבי כל מי שלמד על הרפורמה, ובכל זאת מפגין נגדה?
שהוא מרוצה מכך שרוב העם לא מיוצג?
שהוא מרוצה מהפגיעה הזו בדמוקרטיה?
ולמה זה?
האם זה בגלל שבמקרה, השופטים מייצגים את העמדה שלו ולא של יריביו הפוליטיים?
או בניסוח אחר:
נגיד שבן-גוריון, במקום הפשרה המפורסמת בשנותיה הראשונות של המדינה, על הגבלת גיוס בני הישיבות, היה מגיע לפשרה אחרת עם החרדים, כדי לקבל את תמיכתם:
שתהיה להם שליטה בוועדה לבחירת שופטים...
ככה הוא יפיג את החשש שלהם ממפא"י הסוציאליסטים, ואת העויינות שהם חשים ומפנים מזה שנים רבות לציונות לאחר ההכרזות של הסוציאליסטים בקונגרסים הציוניים הראשונים, ששלטונות המדינה יכפו עליהם תרבות חילונית וביטול התורה.
ואז, אחרי שנים רבות, פתאום כולנו היינו מגלים שכמעט כל שופטי העליון הם חרדים....
ולא רק זה, אלא גם היה מסתבר לנו שאותם שופטים חרדים אוהבים מאוד להסתמך על כל מיני חוקים כמו למשל חוק יסודות המשפט:
https://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Laws/Pages/LawPrimary.aspx?lawitemid=2000696
"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל. "
אז אילו פסקי דין היה מנפיק לנו לדעתכם בית משפט עליון שמורכב כמעט כולו משופטים חרדים?
ועד כמה אלו שמפגינים היום ברחובות היו מוכנים לכבד פסקי דין כאלו?
ועד כמה ממשלות השמאל היו מוכנות לכבד פסקי דין של בית משפט עליון שכזה?
הרי תחשבו כמה חוקים והסכמים ותקנות ומה לא, שופטים חרדים היו מבטלים לממשלות שמאל....
וזה בהנחה שממשלות שמאל בכלל היו משיגות קואליציה כדי להגיע לשלטון פה, במצב כזה. שהרי בית המשפט היה אוסר, ללא רחמנות חסרת פשר כמו היום, על ריצתן של מפלגות תומכות אויב, מפלגות שמתנגדות ליהדותה של המדינה, ומפלגות כמו המפלגה הקומוניסטית שמתנגדות לדמוקרטיה של המדינה (גם אם לא אומרות זאת בגלוי).
האם יתכן שבמצב כזה, המוני השמאל היו יוצאים בכלל להפגנות אלימות למען רפורמה במערכת המשפט במקום נגד רפורמה כזו?
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 17.2.19
10660 הודעות, 155 מדרגים, 256 נקודות. ראה משוב
בתגובה להודעה מספר 3
הוא חשש מהמצב הזה בדיוק:
שבכל מיני פלפולים, שופטים יתחילו לבטל חוקים, ואז הכבוד ואמון הציבור בבית-המשפט ישחקו, מה שיוביל לעימותים.
לכן הוא התנגד לחוקה, כי חוקה יכולה לשמש תירוץ לכל מיני גורמים לטעון שצריך לפסול חוקים (גם אם אין הרשאה בחוקה לפסול חוקים).
תמצית תפיסתו של בן-גוריון:
תרבות של דמוקרטיה ועליונות החוק,
שמחוקק בית-נבחרים שנבחר באופן חופשי על-ידי העם,
עדיפים על כל חוקה.
הוא רצה את המצב שיש באנגליה, שם אין חוקה,
ובית-המשפט מכבד את חוקי הפרלמנט,
גם אם לא אוהב אותם,
והשופטים אינם מעל החוק,
ולא יכולים לבטל חוקים.
אפשר לראות זאת בנאומו בכנסת כאן:
https://rotter.net/forum/politics/31258.shtml
ובמאמר מאותה התקופה כאן:
https://tinyurl.com/ben-gurion-artical-davar
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד