דוידזון
חבר מתאריך 3.3.08
88628 הודעות, 248 מדרגים, 411 נקודות. ראה משוב יום שני כ''ב באב תשע''ג 08:20 29.07.13
30 שנה ואין תשובה: מדוע התפטר ראש הממשלה מנחם בגין
לבנון? ההפגנות? תמונות החללים? מותה של עליזה? או שההתפטרות הדרמטית ההיא מתפקיד רה"מ בכלל הייתה בגלל מבנה האישיות המורכב שלו. 30 שנה אחרי, גיבורי התקופה מתכנסים מסביב לשולחן הניתוחים. כתבה חמישית בסדרה על גדולי האומה 29/07/13 | 07:42 | טל בשן, סופהשבוע |
מעניין מה היו אומרים מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגי מפ"ם שרוחם מרחפת עד היום על מועדון "צוותא" בתל אביב (ציטוט של יעקב חזן על הקיר: "הארץ לא תיגאל יותר ממידת יכולתו של העם לגאול את עצמו"), לו ידעו שקבלת השבת האחרונה שם הוקדשה למנחם בגין, במלאות 100 שנה להולדתו. פעם קשה היה להעלות דבר כזה על הדעת - אבל בעידן הפוסט מפלגות הכל הולך, וכפי שציינה בסיפוק מארגנת האירועים בצוותא, נילי שחור, "בגין ממלא אולם". גם במותו, מסתבר.
היו שם בנותיו, חסיה ולאה, ואנשי לשכתו הנאמנים, יחיאל קדישאי ויונה קלימוביצקי, מזכיר הממשלה לשעבר אריה נאור ושלמה נקדימון; הגיעו עשרות ותיקי אצ"ל וחרות, שעונים על מקלות והליכונים. ואנשי המרכז למורשת בגין, המארגן שלל אירועים במלאות 100 להולדתו של המנהיג (שלא במפתיע, את מלאות 30 שנה לפרישתו לא חוגגים): לא מכבר הוציא המרכז משלחת עיתונאים נכבדת לפיצ'ורה, שעל גדות אוקיאנוס הקרח הצפוני, כדי להיזכר בשנותיו של בגין בגולאג, השנים שחישלו אותו והניבו את הספר "לילות לבנים". "חור שבחורים בסוף העולם", כפי שהגדיר זאת אחד העיתונאים שחזר משם כדי לספר.
ואי אפשר שלא לתהות: מה היה בו, בפרלמנטר הפולני הרגשני והמנומס, שידע להלהיב את ההמונים בכיכרות וממלא אולמות גם לאחר מותו? מה גורם לעיתונאים לטוס עד לטונדרה כדי לספר על שורשיו של מנהיג המחתרת הדומיננטי, שהפך בערוב ימיו למנהיג מדינה? ומה השאיר אחריו, איזו מורשת?
אני מעזה ושואלת את יחיאל קדישאי, נאמנו וידידו של בגין. הרי מראה חיצוני לא היה מקור הכריזמה שלו. קדישאי, שלאחרונה חגג 90, עונה מיד: "הוא היה אמיץ מאוד, חכם מאוד וישר מאוד. וזה חסד אל".
בגין בימיו האחרונים בתפקיד. צילום: אליהו האראטי
"בגינולוגים" מומחים ידברו על כושר מנהיגות בלתי רגיל, שאפשר לו כבר בגיל צעיר לפקד על ארגון גדול ועל מחתרת פעילה, ועל יכולתו לרסן את אנשיו האקטיביסטיים בימים סוערים ולמנוע, בסופו של דבר, מלחמת אחים. אחרים יציינו את חושיו הפוליטיים המחודדים, שאפשרו לו לשלוט ביד רמה בתנועתו "הרבה יותר מאשר בן גוריון שלט במפא"י".
כך או כך, אין ספק שמדובר בראש הממשלה המורכב ומלא הניגודים ביותר שהיה לנו: האיש שהביא את השלום עם מצרים ואישר מלחמה עקובה מדם בלבנון, שהתחיל לכהן באופוריה וסיים בטרגדיה, שהשאיר אחריו, כהגדרתו של יוסי שריד, "מורשת מניבה ואדמה חרוכה". מתון וקיצוני, אדיב וקטנוני, צנוע וגאוותן, ועל כל אחד מאלה יש מי שיספר משהו, כאילו מדובר ברשומון.
"עד היום, עשרים שנה אחרי שמת, איני יודע מה אני מרגיש כלפיו", אומר שריד, ומבטא אולי תחושת רבים, "מצד אחד, היושר האישי שלו, חייו הצנועים, נאמנותו לכללי הדמוקרטיה וזכויות הפרט - שמר על בית המשפט כעל בבת עינו, הגן על עקורי איקרית ובירעם ודחק בבן גוריון לבטל את הממשל הצבאי. ומהצד השני - ההתלהמות, התיאטרליות, שלהוב היצרים וההסתה, תעייה בין מציאות לדמיון, ראיית העולם בשחור ולבן. אדם מורכב, כגודל המעלות כן גודל החסרונות שלו, וכגודל האישיות - כך גודל הטרגדיה".
סליחה, מחילה וכפרה
הטרגדיה, הבין כבר סופוקלס, היא מלכת הדרמה, ועל כן אין מנוס אלא מלהתחיל בסוף הדרמטי - הודעת הפרישה בישיבת הממשלה מס' 68, ביום ראשון, 28 באוגוסט 1983. "יחיאל, היום זה נגמר", אמר בגין לקדישאי כמה דקות לפני הישיבה.
הישיבה נפתחה בעימות, אחד מני רבים, בין שר הביטחון לשעבר שרון למחליפו, משה ארנס. לאחר מכן ביקש בגין את רשות הדיבור: "אמנם מלכתחילה מבקש אני סליחה, מחלה וכפרה. אם יינתנו לי, איני יודע. ידידים יקרים, אני מודיע בזה על כוונתי להתפטר מתפקיד ראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה".
בגין לא פירט מה אינו יכול עוד - האם בריאותית או נפשית, האם אינו יכול עוד לעמוד במספר הנופלים במלחמה או בהפגנות מחוץ לביתו, או שאינו יכול בלי רעייתו עליזה שנפטרה, ואולי כל התשובות גם יחד. אך אין ספק שהצורה בה החליט לפרוש, כאשר אפילו את מכתב ההתפטרות לנשיא העביר בשמו מזכיר הממשלה, דן מרידור, נתקבלה בהלם, ולאחריו כעס. "לא מתאים לך להיעלם גנב בלילה, חסר לנו הסבר", כתב אז הפרשן יואל מרקוס.
מר קדישאי, מדוע לא הוצאתם אז הודעה מסודרת של בגין לציבור? התחושה הייתה של קברניט הנוטש את הספינה.
"הוא לא רצה לפנות לציבור, הוא רצה להסתלק בשקט. הוא היה שלם עם עצמו בעניין הזה. תראי, בגין היה פרפקציוניסט ממדרגה ראשונה, וכשראה שהוא לא יכול לבצע את הדברים פרפקט הוא החליט לעזוב. אספר לך סיפור: יום אחד עמדו לבוא לראיין אותו מהרדיו הצרפתי, ובגין ידע צרפתית, הוא קרא את ה'לה מונד' כל יום, אבל לא הרגיש שהוא מדבר מספיק טוב לטעמו".
"מצד שני, הוא ידע שהצרפתים לא אוהבים שמדברים אנגלית, לכן הוא החליט שרק את ההקדמה יעשה בצרפתית, שבה הוא יסביר לצרפתים למה הוא לא יכול להתראיין בשפתם. הלכנו לאחותו, רחל הלפרין, שהייתה מורה לצרפתית, עם טייפ סלילים ענקי. הוא אמר את שני המשפטים - והיא תיקנה לו, עוד פעם ועוד פעם, עד שזה יהיה מושלם. על שתי הדקות האלה עבדנו שעות. בסוף אחותו אמרה 'אוקיי, עכשיו זה טוב. תקשיב לטייפ בבית'. כשבגין הרגיש שהוא לא מסוגל לדבר יותר כמו שצריך - הוא חתך'".
אתה ודאי מכיר את התהיות בדבר מצבו הנפשי של בגין, לגבי נטייתו למניה-דיפרסיה.
"אלה שטויות. לא מניה ולא דיפרסיה - הוא שמח כשהיה עניין שמח, והיה עצוב כשקרה משהו עצוב. פשוט מאד. כשאידה נודל הגיעה ארצה הוא שמח. כשחייל נהרג הוא היה עצוב. מה שקרה זה שהגוף שלו נחלש. פשוט לא היה לו כוח. הוא אמר לי 'תסתכל עלי', ושם ככה, את האצבעות ברווח שבין הצווארון לצוואר, 'תראה איך רזיתי, אני יכול לנסוע ככה לרייגן, לייצג את עם ישראל? להגיד דברים תקיפים במצב הזה?'".
"בגין רצה להסתלק בשקט". יחיאל קדישאי. צילום: פלאש 90
בספרו "יד ימינו" כתב קדישאי: "הודעת הפרישה שלו לא הייתה הפתעה גדולה בשבילי. הוא כבר דיבר על זה כמה וכמה פעמים, ואני תמיד אמרתי לו 'מה בוער? אתה תתגבר'. באותה תקופה היו כמה מקרים שהוא אמר לי 'מחר לא אבוא, אנוח בבית'. אבל למחרת הוא הגיע מלא מרץ. אמרתי לו 'אתה ההוכחה שהרוח גוברת על החומר'. אבל העניין באמת היה עמוק מזה. זו הייתה התחושה שהוא אינו יכול לעשות עבודה מושלמת כתוצאה ממצב רוחו וממצבו הגופני".
הוא לא התערב
"לדעתי, אין ספק שבגין סבל מסימפטומים של מניה-דיפרסיה, והם היו גם בעברו, אלא שאז הוא היה באופוזיציה וזה לא משך תשומת לב", אומר יוסי שריד, שהיה חבר בוועדת החוץ והביטחון בתקופת מלחמת לבנון. "ניתן היה לראות שהוא היה או אופורי, או מדוכא - לא היו כמעט מצבי ביניים".
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבגין "פרש מהמשחק". "אחרי הבחירות ב-1951, חרות ירדה מ-14 מנדטים ל-8, והיו מי שהאשימו את בגין במפלה. בגין נעלם אז לחצי שנה", מספר פרופ' יחיעם וייץ מאוניברסיטת חיפה, שחיבר כמה מחקרים על האצ"ל ותנועת חרות, "הוא לא הגיע להשבעת הכנסת השנייה וגם לא לישיבות של חרות. יודעים שהיה באירופה חודש וחצי, לא ברור היכן. אגב, גם ביולי 66', כשקמה לו אופוזיציה פנימית במפלגה, עם שמואל תמיר ו'המרכז החופשי', הוא התפטר מתפקידו כיו"ר. הייתה לו בהחלט נטייה לקום וללכת כשלא הסכימו איתו".
אבי שילון, שהקדיש כמה שנים טובות לכתיבת ביוגרפיה על בגין ("בגין", עם עובד) בחר להימנע ממסקנה חד משמעית בנושא, "גם מפני שבגין לא נבחן רפואית וגם מכיוון שלדעתי מעשיו של אדם מעידים עליו יותר מכל ניתוח פסיכולוגי". שילון רק מפנה זרקור לאי אילו תחנות בעברו המוקדם של בגין בהן נטה להסתגרות ולדכדוך, "כשהוא הרגיש לכוד, או במצבים של המתנה וחוסר אונים, כמו בתקופה שבה הסתתר בווילנה, מחכה לבשורות על גורל משפחתו וחבריו. דווקא כשהתחוללו אירועים דרמטיים, קשים, הוא היה במיטבו. אפשר לומר שהוא לא היה מנהיג של ימי קטנות, בניגוד ליצחק שמיר, למשל".
לדיון הזה מתחבר כענן כבד עניין אי תפקודו של בגין בשנה האחרונה לכהונתו. עזריאל נבו, מזכירו הצבאי של בגין, סיפר בראיון לבן כספית כיצד ראה את בגין הולך ודועך לנגד עיניו בגלל מלחמת לבנון והתנהלותו של אריק שרון, "לדעתי היה צריך להעמיד אותנו לדין על שהסתרנו מהציבור את מצבו של בגין", אמר.
קדישאי, בתשובה לשאלתי, מתנסח בדיפלומטיות: "סך הכל העניינים התנהלו בסדר. אם כתוצאה ממצבו של בגין היה קורה משהו דרמטי, זה היה חמור, אבל העניינים התנהלו, הייתה ממשלה, הוא פשוט לא התערב".
"קשה להבין איך אנשים אחראים בסביבתו הקרובה דחקו בו להמשיך חרף התמוטטותו", אומר יוסי שריד, "זה היה מעשה חסר אחריות, וזו הייתה גם התעללות באיש עצמו".
שריד מספר סיפור די מדהים: "לקראת סוף 1982, אחרי הטבח בסברה ושתילה, בא אלי אחד האנשים הכי נאמנים לבגין, איש אמון ומסור מאין כמוהו, 'באתי אליך כי באו מים עד נפש, המדינה בסכנה, בגין אינו יכול למלא את תפקידו ושרים בממשלה מנצלים את חולשתו (לי לא היה ספק למי הוא מתכוון בעיקר). חייבים להוציא את דבר מחלתו לידיעת הציבור, אתה מוכרח לשבור את קשר השתיקה'. מאד התלבטתי, ובסוף החלטתי שלא לפרסם כלום. ידעתי שאם אגיד שראש הממשלה במצב של אי כשירות זה היה מתקבל בהלם מוחלט, וכל השמשים היו יוצאים נגדי כאיש אחד, 'תראו מה שריד מוכן לעשות במלחמתו במלחמה, לאיזה שפל מדרגה נלוז הוא מסוגל לרדת'. בזמנו הייתי שלם עם ההחלטה הזו. היום אני לא יודע אם לא טעיתי".
אתה לא מאמין?
אחרי הפסדים בשמונה מערכות בחירות (כולל 1973, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים), אנשי בגין כבר לא האמינו שיזכו אי פעם בשלטון. "התרגלנו כבר להיות באופוזיציה, ה-OUTCASTS, אבל בגין כן האמין, לאורך כל הדרך", מספר קדישאי, "הוא אמר לי 'אתה לא מאמין? אז לא. עוד נראה'".
לא בגלל לבנון. ראש הממשלה בגין עם שר הביטחון שרון. צילום: סער יעקב, לע"מ
במאי 1977, לאחר 29 שנות אופוזיציה הגיע הנס - עליית המנודים לשלטון, מקרה נדיר של עדנה לעת בלות, "באיחור של עשר שנים, כשהוא כבר לא היה בריא", אומר שלמה נקדימון, אז יועץ התקשורת לרוה"מ. בגין, לדברי מקורביו, הגיע מוכן לחלוטין לתפקיד. "כבר מנעורי החילותי להתכונן לתפקיד של ראש ממשלת ישראל", השיב בזמנו, "בעצם מה נותן לאדם זה או אחר את הכישורים להיות ראש ממשלה? אבא שלו היה ראש ממשלה? אני מתעסק כל ימי במדיניות, בעניינים אנושיים, בבעיות של בני אדם".
ב-20 ביוני 1977 עלו קדישאי ובגין, יחד עם המזכירה יונה קלימוביצקי ואליהו בן אלישר לירושלים במכונית הפג'ו 504 החבוטה של תנועת החרות (בדרך כלל היו נוסעים באוטובוס). "בדרך לא דיברנו הרבה", סיפר קדישאי, "בגין היה שקוע בהרהוריו ואני בהרהורי. כשהגענו יצחק רבין כבר חיכה לנו יחד עם מנכ"ל המשרד, הכיר לנו את העובדים, איחל הצלחה לבגין והלך לדרכו. בגין נכנס מיד לחדר שלו, התיישב על הכסא, קרא לי ואמר בגאווה, 'יחיאל, נו? שנתחיל בעבודה? העם חיכה לנו 29 שנים'".
לשכתו של בגין, מספרים, הייתה משפחתית מאוד (אם כי כולם הקפידו לקרוא לו "מר בגין", ולא בשמו הפרטי) וחסכונית מאוד, "בניגוד מוחלט למה שקורה היום", אומר קדישאי. כשהמראיין הבריטי דייויד פרוסט הגיע ארצה, דרשה ההפקה שבגין ילבש לראיון חליפה אפורה וחולצת תכלת, שכלל לא לו בארונו. "תשכח מזה, הוא לא יסכים לקנות חליפה", אמרה עליזה ליועץ דן פתיר שפנה אליה בעניין.
לבסוף התפשרו, למורת רוחו של בגין, על רכישת חולצת תכלת. בגין לא שיפץ את מעונו (יש הטוענים שאילו שיפץ את האמבטיה לא היה מחליק שם ושובר ירך), עליזה נסעה באוטובוס, וכשלא הצטרפה אליו לביקורים בארצות הברית העדיף לטוס במחלקת התיירים, "הוא ממש אהב את זה, להיות כאחד העם", מספר קדישאי, "העיתונאים הזרים התעצבנו, הם הרי קנו כרטיסים במחלקה ראשונה כדי להיות בסביבתו".
רצה להיוולד ספרדי
"אנהל את העניינים אחרת, אהיה ראש ממשלה בסגנון טוב, בסגנון יהודי", הודיע בגין בתחילת כהונתו. ואכן, הסגנון היהודי שלט ברמה. מצד אחד - לשכת חסד, פתוחה לכל חלכאי ונדכא, בהם טיפל קדישאי במסירות (ההחלטה הראשונה שהעביר בגין הייתה אישור כניסת הפליטים מוייטנאם); מצד שני, פטורים סיטונאיים לתלמידי ישיבות וטיפוח נלהב של מפעל ההתנחלויות ("יהיו הרבה אלוני מורה") שעם פירותיו אנו חיים עד היום.
"גוש אמונים היו היחידים שבגין לקח ללב", מספר קדישאי, "ההתרשמות שלי הייתה שבגין הרגיש שאילו היה בגילם ובמקומם היה נוהג כמותם. זה גרם לו לפעמים לכאבי לב, עד כדי כך שלא פעם ולא פעמיים ביקשתי מהם בכל הכבוד הראוי לשחרר אותו מנוכחותם".
"פתאום נראו כל מגרעותיו כמעלות - הפומפוזיות, המילים הגדולות, הרוח המשיחית שנשבה מיהודה ושומרון, ומי התאים יותר מבגין לשחק את תפקיד המשיח - ליהוק מושלם", כתב עליו יוסי שריד, "אלה היו ימי ה-grandeur הישראלי, בלי גבולות ובלי מגבלות. לא חשוב מה אומרים הגויים, כן חשוב מה אומרים ועושים המתנחלים".
והיה גם הקשר המיוחד עם בני השכונות ועדות המזרח, שאת ליבם כבש בגין בכיכרות. בימיו נולד פרויקט שיקום השכונות - מפעל ענק וראשון מסוגו בארץ. "הפולני הגלותי הזה ידע להתחבר לדנ"א של בני עדות המזרח", מזכיר דני קורן, מומחה לממשל ישראל, "הייתה שם גם אחוות מקופחים ומודרים". קדישאי, בדרכו, מסביר ש"בגין פשוט אהב יהודים. ז'בוטינסקי עצמו אמר שלו היה צריך להיוולד מחדש היה רוצה להיוולד יהודי ספרדי".
למה?
"כי הם היו בעיניו יותר זקופי קומה".
ושוב, הזיכרון כמו מתפצל - יהיו שיזכרו את בגין כמי שהצליח, לראשונה, להסיר מעל עדות המזרח את כתם "ישראל השנייה". אחרים יזכרו דווקא את השיסוי וההסתה שהיו כרוכים בכך: "דווקא היהודי הזה, שנפשו היהודית עולה על גדותיה, חרחר ריב שבט בשבט איפה שאפשר היה", מזכיר יוסי שריד, "אשכנזים במזרחים, יהודים בערבים וערי פיתוח בקיבוצים - אלה הנהנתנים, טובלים בבריכות תכלת וחיים על יגיע כפיהם של החלכאים והנדכאים מסביב. זה ללא ספק, היה שייך לצד האפל שלו".
העזר שנגדו
לאכזבתם של ותיקי חרות והליברלים, התיקים המרכזיים בממשלתו של בגין חולקו לאחרים, מה שעורר התמרמרות עזה. עזר וייצמן מונה לשר בטחון, שרון לשר החקלאות, שמחה ארליך לשר האוצר ומשה דיין לשר החוץ.
מינויו של דיין עורר ביקורת ציבורית חריפה במיוחד, כולל הפגנות של משפחות שכולות מחוץ לביתו של בגין. "הם צעקו בחוץ, אז בגין שלח אותי לקרוא לכמה מהם פנימה", מספר קדישאי, "הוא אמר להם: 'אני יודע שאתם לא אוהבים אותו, ואני מבין, אבל אצל הגויים דיין הוא עדיין סמל ישראלי נערץ. כל גוי, לפני שהוא מדבר עם דיין, עדיין יבדוק את הקפל שלו במכנסיים, והוא גחן ככה, לקפל במכנסיו, כדי להדגים'".
יש התולים את הקשר המיוחד עם דיין בהערצה של הפליט הגלותי לדמות הצבר הלוחם (תסמונת משותפת לו ולבן גוריון). נקדימון מזכיר שהשניים הכירו עוד ב-1944, בימי הסזון, כשדיין נשלח מטעם ההגנה לבגין, מפקד האצ"ל, כדי להגיע איתו להסכמה לגבי התנהלות ארגוני הפורשים. כך או כך, ברור שהיה ביניהם קשר מיוחד, ודיין הפך במידה רבה לאיש סודו. "ובגין צדק, כי דיין הביא יותר תועלת מנזק בתפקיד שר החוץ, ודאי לעומת מי שלחץ להתמנות במקומו" (אריה דולצ'ין, ט"ב).
אם הייתה לבגין תסמונת של הערצת גנרלים, היא נעצרה במקרה של עזר וייצמן: "הוא לא העריך את וייצמן", מספר נקדימון, "ויצמן נראה לו 'בחור נחמד', כלומר לא ממש רציני", סיפר קדישאי. היחס היה הדדי - שלא בפניו כינה ויצמן את בגין "המנוח". "הוא ראה בו יהודי גלותי שאינו מחובר לארץ", מספר פרופ' וייץ, "פעם הוא אמר שאם ישימו את בגין בתחנה המרכזית בעפולה הוא לא יידע איך לחזור הביתה". בשלב מסוים הגיע המתח ביניהם לשיא. לאחר ששב מביקור במצרים, אמר וייצמן ש"מה שחסר למדינת ישראל זו מנהיגות".
על כך, מספרים, בגין כבר לא סלח ולא שכח. במצודת זאב, כיד הנאום הטובה עליו, אמר לו בגין: "עזר מון ג'נראל, אתה הרי אמור לדעת מי האויב שלך - זו לשונך. קח אותה בשבי עזר, קח אותה בשבי!". עזר התפטר מן הממשלה, ולא הועילו כל ניסיונותיו להתפייס עם בגין בהמשך. "בגין התחיל להכתיב טיוטת תשובה למכתב ההתפטרות של וייצמן עוד לפני שהמכתב הגיע אליו", סיפרו.
הכלכלה, לעומת זאת, סבלה מאד בתקופתו של בגין, שלא הבין בה דבר וחצי דבר. "קודם שמחה (ארליך) 'יש לי', אחר כך יגאל (הורביץ) 'אין לי', אחר כך 'הכלכלה הנכונה' של ארידור", אומר דני קורן, "מקסימום הוא ידע את מחיר הלחם, זה היה לו חשוב, למען ההמונים".
"הכלכלה הישראלית קרסה בשנים האלה", מחדד פרופ' וייץ. "גם בן גוריון , כמו בגין, לא הבין שום דבר בכלכלה, אבל הוא לפחות ידע למנות שרי אוצר שכן הבינו בזה, כמו קפלן ואשכול".
הצלה או ברירה?
אבל על הכל פיצה השלום עם מצרים, הישג עצום, כפי שמתברר גם שנים רבות לאחר מכן. "אמרו שהיה לו מזל, כי לא היה לו את מנחם בגין באופוזיציה", מחייך קורן, "היו שטענו שלא הייתה לו ברירה, אבל הוא הרי יכול היה לסרב, בדיוק כמו גולדה".
"השלום הזה עלה למפלגת העבודה בבריאות - איך זה קרה להם, שדווקא בגין מביא שלום עם מצרים, ועוד תיכף ומיד?", מספר שריד, "התחילה ביקורת, שמעתי את גולדה אומרת בחמיצות 'אלי סאדאת לא היה בא, כי את המחיר הזה לא הייתי מוכנה לשלם'. אני דווקא התהלכתי כשושבין מאושר - מה אכפת לי מי מביא את השלום? העיקר שהביא, וכל הכבוד לו".
"דווקא כשהתחוללו אירועים דרמטיים, קשים, הוא היה במיטבו". בגין עם סאדאת. צילום: יח"צ
השלום עם מצרים זיכה את בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום, בדצמבר 1978. בגין כמעט ולא נסע לטקס, "העיתונאים מעולם לא פרגנו לו, וגם לא בעניין הזה", סיפר קדישאי, מרקוס כתב שזו בושה שבגין ייסע לשם, מה עוד שסאדאת לא נוסע. בגין קרא לי, 'קראת מה שמרקוס כתב היום? אולי אני באמת לא צריך לנסוע?', אמרתי לו 'צו פיקניש' - שיתפקעו, ביידיש. לא מפרגנים לך שתדבר בארמון? דווקא תיסע!".
"השלום הוא יפי החיים, הוא זריחת השמש, הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם. הוא נצחונו של העניין הצודק, התגברותה של האמת. השלום הוא כל אלה והרבה יותר מזה", אמר בגין בנאומו החגיגי באוסלו. אילו החיים היו רק נאומים, היה בגין, המוכשר שבנואמים, יכול לחיות בגן עדן. "אין ספק שהדיבור אצלו היה הצד החזק, ההצהרה קדמה לכל מעשה", מסכם אבי שילון, "זה סגנון לגיטימי של מנהיגות, גם צ'רצ'יל היה כזה".
"אילו בגין היה פורש בתום הקדנציה הראשונה שלו, כמי שאיחד את העם, הביא שלום עם מצרים, הפציץ את הכור העירקי והלך לדרכו, זה היה אידיאלי", מהרהר קורן. "זה לא נכון", משיב קדישאי בתוקף, "מה שנעשה בלבנון היה דבר חשוב מאד ובגין מעולם לא התחרט על זה. עד יומו האחרון הוא אמר לי שמה שעשינו בלבנון היה מלחמת הצלה".
באמת? חשבתי שהוא כינה את המלחמה "מלחמת ברירה".
"בלבנון כבר הוקם צבא פלסטיני, לא סתם מיליציות אלא גדודים, ולא היה רחוק היום שהם היו פולשים, נניח, לראש הנקרה ומגיעים עד נהריה, או מטולה, ומכריזים על זה כעל שטח פלסטינאי. היה צריך לחסל אותם לפני שיהפכו לצבא, וזה בדיוק מה שנעשה".
שרון לא הוליך אותו ואת הממשלה שולל, כפי שהעידו רבים? מקורבים כמו עזריאל נבו ומרדכי ציפורי, ורבים אחרים?
"לא. נכנסתי אליו לא פעם באותם ימים ושאלתי אותו אם הוא עוקב אחרי המצב, והוא אמר לי 'יחיאל, מת-קד-מים'. העדתי על כך גם במשפט של בנזימן (תביעת הדיבה שהגיש שרון נגד עוזי בנזימן ועיתון "הארץ", בעקבות מאמר על כך שבגין ידע בדיעבד ששרון רימה אותו. התביעה נדחתה על ידי בית המשפט העליון, ט"ב). בנזימן שאל אותי אז: 'למה אתה לא אומר שאריק שרון היה שקרן?', ואני עניתי, 'אני גם לא אומר שהשמש זורחת כל יום'. שרון היה שקרן, ובגין הוזהר לגביו, אבל במקרה הזה הוא לא רימה את בגין'".
ובכל זאת, עזריאל נבו, נקדימון ורבים אחרים סיפרו שההפגנות מחוץ לביתו של בגין, עם הטקסומטר שמנה מדי יום את מספר הנופלים, שברו אותו.
"אין ספק שזה הקשה עליו מאוד, וכאב לו מאוד, אבל אני לא חושב שבגלל זה הוא פרש, זה לא היה העיקר. העיקר היה שהוא הרגיש שאין לו היכולת לפעול, לדבר, למלא את תפקידו כראוי".
על פי העדויות של מקורביו, נראה שמה ששבר את בגין הייתה דווקא ועדת כהאן, ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח בסברה ושתילה. בגין, איש החוק והמשפט, נפגע עד עמקי נשמתו. "זה היה האירוע הטראומטי ביותר מבחינתו", מספר קדישאי, "ישבנו למטה, כמו נאשמים לפני שופטיהם. כל הועדה הזו הייתה דבר שבשום עם אחר בעולם לא היה מתרחש. בגין קרא לזה 'גויים רוצחים גויים ומאשימים את היהודים'. מה ששבר אותו היה שמי שיצרו את כל התסבוכת הזו וכיוונו את האשמה אלינו היו יהודים, ישראלים".
ואז עליזה מתה
אבל המסמר החד ביותר בחוסנו האישי של בגין היה ללא ספק מותה של עליזה בגין ("עלה", כפי שקרא לה), ב-14 בנובמבר 1982, יום אחרי שיצא למסע הרצאות בלוס אנג'לס. עליזה כבר הייתה מאושפזת בבית החולים בגלל מחלת הריאות שלה, "אבל היא אמרה לו שהכל יהיה בסדר, שיסע". זמן קצר לפני שאמור היה לנאום התקבלה מבני בגין ההודעה על מותה של עליזה. קדישאי: "תגובתו הראשונה הייתה 'למה עזבתי אותה לבד? למה שמעתי בקולה?'. זו הייתה מכה חזקה, שגם היא ללא ספק קרבה את קיצו".
כשצלצלו מהארץ לשאול היכן יהיה מקום הקבורה, בגין הזכיר לקדישאי שהפקיד בידו בזמנו צוואה. "לא זכרתי דבר כזה. ואז נזכרתי שפעם, לפני 77', כשבגין היה מאושפז באיכילוב, הוא הפקיד בידי איזו מעטפה ואמר לי 'תשמור על זה'. את רואה את הקופסה הזו?", מצביע קדישאי על קופסת פח של ממתקים, "כאן זה היה. אמרתי לו 'לא פתחתי, לא ידעתי שיש שם צוואה'. בגין אמר 'ביקשתי שם לקבור אותי בבוא יומי בהר הזיתים, בסמיכות מקום לפיינשטיין ולברזאני'". אנשי החברה קדישא נתבקשו לאתר בדחיפות את המקום הסמוך ביותר לקבריהם של שני עולי הגרדום אנשי האצ"ל, ושם נקברה עליזה בגין.
עשר שנים לאחר מכן, ב-9 במרץ 1992, נטמן שם גם מנחם בגין, שביקש בצוואתו להיקבר בטקס צנוע, כאחד העם. באתר האינטרנט של הר הזיתים, תחת "פרטי נפטר", רשומים ביובש הפרטים הבאים: שם האב: זאב דב. שם האם: חסיה. שנת עליה: תש"ב, 1942. תנועת נוער: בית"ר. קבוצת השתייכות: אצ"ל. אישים ידועים: כן. קבוצת השתייכות: ללא.
בגין עם אשתו, עליזה. צילום: יח"צ
מקור:
http://www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=E&0r9VQ=MMGH
.
.
.
https://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
