תזכורת: ''שר האוצר נתניהו התפטר בגלל ההתנתקות''  

http://www.amichaibooks.co.il/product_info.php?products_id=267
וכאן:
http://www.wallashops.co.il/shopmind_portal_heb/product.asp?pf_id=CS77432

"צוין כי הן נכלאו כעונש על כך שחסמו צומתי כבישים באחת מהפגנות המחאה שמלפני ההתנתקות מגוש קטיף, והן נשארו בכלא בגלל סירובן לגלות לחוקרי המשטרה את שמן המלא ואת כתובתן. הסיפור הזה כבש את לבי".

שטרייט-וורצל , שבנתה לעצמה מקום של כבוד בלב הקונצנזוס עם ספריה הכל-ישראליים, לא היססה לבחור, לראשונה בקריירת הכתיבה שלה, בעמדה פוליטית מובהקת, כזו שעלולה גם להרחיק מעליה קוראים רבים. "לבי היה עם תושבי גוש קטיף", היא מסבירה, "עם הנערות האלה. להרחיק ממני קוראים? דווקא אני זוכה לתגובות חמות מאוד. מרגע ששמעו שאני כותבת ספר הציפו אותי בטלפונים, באו לבקר אותי. הם שמחו שאני עומדת לכתוב על זה ורצו לצייד אותי במידע. הבוקר טלפנה ילדה שראתה בחנות ספרים את 'קיץ כתום' והתרגשה. הם כנראה רוחשים לי אמון".

ובכל זאת, לא חששת שקוראים רבים יגיבו בחרם על ספרייך?
"ממש לא. אני יודעת שתהיה מתקפה, הרי בקרב עמי אני יושבת. לא כולם יקבלו את זה טוב, אני הרי מכירה את האנשים היטב, אך לא היססתי. אני רק מקווה שלא אפגע יותר מדי".

בלי אג'נדה פוליטית
במהלך תקופת העבודה על הספר קראה שטרייט-וורצל ספרים רבים על ההתנתקות, צפתה בסרטים ובעדויות חיות שליקטו אנשי גוש קטיף ושמעה עשרות סיפורים אישיים. "ספגתי את זה במשך חודשים", היא משחזרת. "הייתי שקועה בזה כולי. למזלי, הנכדה שלי שירה היתה בדיוק בחופשה שבין התיכון לצבא, היא מומחית לאינטרנט והיא עזרה לי מאוד".

בסופו של התהליך נותר חומר רב בחוץ. "היתה לי תוכנית יותר רחבה", היא מודה, "לא רציתי לכתוב רק על הבנות. רציתי לספר על כל אורח החיים בגוש קטיף, על האנשים המיוחדים במינם שחיו שם כמשפחה אחת גדולה. כל כך חמים, חיוביים ופרודוקטיביים. אבל בינתיים אני מניחה אותה בצד".

מה מבחינתך הדבר הכי טוב שיגידו על הספר?
"שהוא מילא את שליחותו, שהוא מאחד ויוצר הבנה וקירבה".

מה יעציב אותך לשמוע?
"את זה אני משאירה לאחרים".

את מציינת שאת מתכוננת למתקפה, את ודאי מניחה שיהיו גם תגובות רעות.
"זה מצחיק. אם הייתי כותבת ספר על הפליטים בעזה, על הסבל שלהם ועל אורח החיים שלהם-אף אחד לא היה מתקיף אותי. להפך! היו משבחים אותי על ההומניות ועל הרגישות לסבלו של עם אחר. אבל בניגוד למה שמצטייר לא היתה לי שום כוונה לקדם איזו אג'נדה פוליטית, רק לספר סיפור. המטרה אינה להפריד בין חלקי העם אלא להפך. שיבינו. שלא ייווצרו שני מחנות. שלא תתפתח דמוניזציה של הצד השני".

אז אין הבדל: ימין או שמאל?
"אני לא אוהבת את הביטויים האלה, אבל היום ברור לי, בניגוד למה שהיה בעבר, שאני ימין. למרות השינוי שעברתי דבר אחד נשאר אצלי זהה: הידיעה שהארץ שלנו, והיא חייבת להיות שלנו, כי קיבלנו אותה עוד מימי התנ"ך ואחר כך מהאו"ם".

כאשר שטרייט-וורצל מספרת על הפילוג שהיא מנסה למנוע, עיניה מצטעפות, אולי בגלל ההשלכות של העיסוק האובססיבי בהתנתקות על חייה הפרטיים. בעלה מרדכי הביע מורת רוח מהעיסוק החדש והיה מתוסכל מהאינטנסיביות שבה רעייתו עסקה בו. החברות הוותיקות איימו בנתק.

"בעלי לא אהב שהתמקדתי בדברים האלה, ועדיין לא אוהב", היא אומרת, "גדלנו יחד במושבה מגיל 13 ותמיד היו לנו דעות

שוות. מאז שהתחילה ההתנתקות, למדתי מהחבר'ה האלה לקרוא לזה 'הגירוש', האידיאלים שלנו התפצלו.

"החברות הכי טובות שלי אמרו לי בפירוש 'אם תכתבי על זה ננתק איתך את הקשר". גם בניה מצאו את הבחירה לכתוב על מפוני גוש קטיף משונה. מבחינתם, טבעי יותר היה אילו היה הספר יוצא תחת ידה של סופרת דתית-לאומית.

"למרות שאני מאוד מעריכה את המסורת, אנחנו בעיקר בית חילוני", היא מגיבה באיפוק. "אני לאומית מאוד אבל נוסעת בשבת, אוכלת במסעדות לא כשרות-לא חזיר ושרצים, אבל לא מחפשת את תעודת ההכשר. כנראה שבלב אני מאמינה, לא בדיוק באמונה של קיום מצוות אבל בהחלט מאמינה. יש לי הרבה כבוד לדת".

מה היתה התגלית הגדולה ביותר מבחינתך?
"הבנתי שדווקא אנשים שחושבים את עצמם לנאורים ופתוחים, אלה שדואגים לכלל והם הכי רגישים, שדווקא הם מקובעים בדעותיהם וממש לא רוצים להקשיב או להשתנות. תמיד הם ימצאו סיבה לא לדבוק בעקרונות הבסיסיים שלהם".

והחברות שלך? התאכזבת מהן?
"אין לי זכות להתאכזב. בסופו של דבר הן נשארו חברות שלי. אמרתי להן: 'לא יעזור לכן שום דבר. עשינו יחד את כל הדרך ונמשיך הלאה'".

כותבת רק בתקופות
במשך 32 שנים היתה מורה ומחנכת, מתוכ כן שלוש שנים לימדה ב"כנות" - תיכון חקלאי ליד גדרה, המוכר גם כ"גנות" מספרה "אליפים" - וכ29 שנים בתיכון העירוני על שם ברנר בפתח תקווה. כאשר היתה בת 55 פרשה לגמלאות כדי להתמסר לכתיבה ולמפגשים עם קוראים.

"כאשר הייתי מורה הייתי כותבת בלילות", היא מספרת, "והתלמידים שלי אפילו לא ידעו שאני עובדת על ספר חדש. עשיתי מן הפרדה כזאת. אחרי שפרשתי הייתי מסתובבת בארץ ופוגשת קוראים, עוברת ממקום אחד לשני, מהמקומות הכי נידחים להכי סואנים. תודה לאל, יש כאן סל תרבות ארצי ואמנות לעם, והיות שאני כל כך אוהבת את הארץ אהבתי לנסוע, לראות ולהכיר. אבל היום אני כבר לא עושה את זה".

איך את מנצלת את הזמן הפנוי?
"אני קוראת המון, רואה הצגות, שומעת מוזיקה, משוגעת על הנכדים שלי. אני חושבת שהייתי אמא טובה גם כשהילדים היו זקוקים לי. אני לא מסוג הסופרים שקמים בבוקר, כותבים חמש-שש שעות ורואים בזה יום עבודה. אני כותבת רק בתקופות שאני חייבת לכתוב, שאני לא יכולה שלא לכתוב. אחר כך אני מתרוקנת וממלאת את המצברים".

את אורי ואת צופיה שילחה כבר מזמן לדרכם, אבל "קל לי מאוד להתחבר אליהם. הייתי בהצגה 'מכתבים לצופיה' ובכיתי כל הזמן. הרגשתי את הדברים המתרחשים על הבמה בעומק לבי. בכתיבה יש אלמנט גדול של קשר לדמויות וסקרנות. את סקרנית לדעת מה קורה לגיבורים שלך, מה הם מרגישים וכיצד הם מגיבים. אני מתייחסת אל הגיבורים שלי כמו אל בני אדם חיים ואמיתיים".

וצפייה בתרבות פופולרית? ב"האח הגדול"?
"ראיתי פעם אחת וזה הספיק לי. אני משתדלת ללכת עם הזמן, אבל הפעם זה לא בשבילי". באתר האינטרנט שלך יש פניות כמו: "לאסתר היקרה, הספר שלך הוא חבל על הזמן". "אני לא אוהבת את הביטוי הזה ומתפלאת על חברות שלי שמשתמשות בו. גם את המילה 'כאילו' אני לא אוהבת".

סופרים מתלוננים על כך שהיום אינם יכולים להתפרנס ממלאכתם.
"אף פעם לא כתבתי בשביל הכסף, וזה ממשיך כך. אני לא מתלוננת. אני אדם צנוע ואין לי הרבה דרישות. תמיד עבדתי כמורה, וזה והכתיבה נתנו לי הרבה סיפוק ואושר".

ו"קיץ כתום" הוא בגדר הגשמה עצמית?
"לא הייתי קוראת לזה כך. מה שחשוב לי הוא שלבי שלם עם הספר, לכן כתבתי אותו ולכן הוצאתי אותו לאור".
מקור:
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/828/111.html?hp=0&loc=6&tmp=4291

תזכורת:

293. תמונתם של תושבי נצרים מקיפים את יישובם את יישובם בפעם האחרונה
כשהם נושאים על כתפיהם את המנורה הגדולה /חורבן בית שלישי
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5463&forum=gil&omm=293&viewmode=threaded

__

פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0

הסכנות המדיניות שבאופק יהוו בכייה לדורות.

אלה ימי "השקט שלפני הסערה", והסערה תהיה קשה. צפוי לנו נשיא אמריקני שהוא כנראה מזוהה נפשית ואינטלקטואלית עם העניין הפלסטיני, והוא יקבל לידיו מידי בוש, שרון, אולמרט ולבני ירושה קשה מאוד המאיימת על ראש הממשלה הבא.

על צד האמת, בוש וממשלו היו רעים מאד לישראל. עד עתה, היה לבוש נוח מאוד לעשות למען הפלסטינים, וממילא נגד ישראל, יותר ממה שעשה נשיא כל שהוא בעבר, ובו זמנית להתחזות כ"נשיא הכי ידידותי" לישראל שהיה מעולם. עכשיו, לקראת סוף כהונתו, הוא אינו רוצה להיזכר בחזקת מה שלא היה, כי אם מה שהיה באמת.

היום מתפאר בוש ומבקש שיירשם בהיסטוריה שהוא היה הנשיא הראשון שגרם לישראל לקבל את המדינה הפלסטינית בבחינת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", מדינה שתקצר את ימיה של המדינה היהודית. חדי עין לא התפעלו מעולם מחיוכיו של בוש, ואת האמת המרה ראו ברוע שנשקף אלינו מפניה של קונדוליזה רייס.

רגע לפני לכתו השאיר לנו הנשיא היוצא טעימה מבוש האמיתי בצורת החלטה של מועצת הביטחון, ביוזמת ארה"ב, המאשררת את הסכם אנאפוליס, וזאת כדי לקשור את ידי הממשלה הישראלית הבאה. בהחלטה הזאת מתיימרת מועצת הביטחון למסמר את ישראל גם אל צלב "היוזמה הערבית" שאינה אלא מרשם לחיסולה של ישראל. אולמרט ולבני הסכימו או עשו עצמם מסכימים גם למהלך הזה, ובדרכם ההתאבדותית אפילו "ברכו" עליו.

בעולם התקבע הרושם המוטעה שבוש משוחד לטובת ישראל ונענה לכל גחמה שלה, ובגלל הדימוי הזה ביקרו אותו והפגינו נגדו בכל העולם. מאחורי מסך-העשן הזה קל היה לתקוע בנחת וללא התנגדות את פגיון הריבונות הפלסטינית אל תוך ליבנו. אלמלא קמה בעזה מדינת החמאס, הרי לפי לוח הזמנים של מפת-הדרכים כבר היינו תקועים היום ללא מפלט בתוך שדה המוקשים הפלסטיני.

אולם לשקר התעמולתי של נטיית בוש לטובתנו, כביכול, היו תוצאות בשטח: הוא יצר ציפיות מאובמה לבטל את מורשת "העדפת" ישראל של בוש, כביכול, ולהחליפה במדיניות "מאוזנת" יותר, כלומר: מוטה עוד יותר לטובת הפלסטינים.

המלכוד הזה מכאיב במיוחד, הואיל ומאתנו נשלל גם מה שנותר לכל קורבן, זכות הצעקה. הלא אנחנו בעצמנו היללנו את בוש על מה שאילץ אותנו לעשות, ומה לנו כי נלין? השקרים של שרון, אולמרט ולבני ממלכדים עכשיו את עם ישראל, ועליהם יש להוסיף את ריקוד המה-יפית של יהודי ארה"ב והתקשורת העוינת של ישראל מסביב לאובמה, למרות שאלה ואלה ידעו כל הזמן מי ומה הוא.
תזכורת-פ"ש: אהרון רול: ''מילכוד-22 '' = כיבוש/מלחמה בעזה, כן/לא ?!
http://rotter.net/forum/gil/15529.shtml#13

מחליא לראות, איך העם היהודי מתנהג כגרוע שבאויביו.

העיתונאי האמריקני-יהודי דון פדר מונה מקצת "שבחיו" של אובמה: הוא חברו של רשיד כלידי, לשעבר דובר אש"ף, שהחוג שלו באוניברסיטת קולומביה הוא "דוד רותח של אנטישמיות". הוא בעצמו חבר במועצת המנהלים של קרן Woods שתרמה 75,000 $ לארגון אנטי-ישראלי קיצוני. הוא דיבר במפורש על "תביעות לגיטימיות" של החיזבאללה. מהכומר של כנסייתו, אנטישמי ידוע ועד ללואיס פרחאן, מגדולי שונאי ישראל באמריקה, משתרע המילייה של אובמה על פני שטח עוין למדינה היהודית.

אופייני לנפש היהודית החולה שהאיש מוקף יועצים ועוזרים יהודים פרו-פלסטינים. יתירה מזאת, הוא זכה בבחירות ב-77% מקולות היהודים למרות שהכירו את כל העובדות. גם התקשורת העוינת בארץ ידעה ויודעת את האמת, אך מי שנושא עימו מחשבות אובדניות אינו חושש מן החברה קדישא.

בכלל, יהודי אמריקה הולכים ומתרחקים מאיתנו. במשאל בדבר הנושאים המועדפים עליהם השיבו 54% - הכלכלה , 11% - הבריאות, ורק 3% - ישראל. 47% התנגדו להתערבות אמריקנית צבאית כדי להציל את ישראל משואה אטומית, 42% צידדו בהתערבות כזאת ו - 11% - "לא בטוחים". רק אצל היהודים האורתודוכסים נתקבלו תגובות נורמאליות: 78% הצביעו נגד אובמה, ובין העולים היהודים מאמריקה כאן - 76%.

הרי שלקראת הסערה המתרגשת עלינו אין לנו לסמוך על יהודי ארה"ב. כל ממשלות ישראל זרעו בקרבם רוח, ואנחנו נקצור את הסופה.

עוד זאת, בוש הותיר לנו לא רק ירושה של מחויבות עקרונית למדינה פלסטינית,הוא גם יצר עובדות בשטח. זה עתה התראיין לעיתון "ג'רוזלם פוסט" הגנרל האמריקני דייטון העוסק כאן כבר שלוש שנים בבניית הכוח הצבאי הפלסטיני. הוא מקים שבעה גדודים שהראשונים בהם כבר מוצבים בכמה ערים. "כל חייל של כוח הביטחון הוא בונה מדינה", התפאר בפני מראייניו. בנוסף הקים דייטון אקדמיה לפיקוד ומטה ביריחו ויש שם גם קולג' ל'משמר הנשיאותי'. "עוד לא הייתה תוכנית כזאת, ומעולם לא עשתה ארה"ב מאמץ ארגוני כזה", אומר עוד דייטון. על ה"ג'נדרמריה" של דייטון מתווספים שני גדודי "המשמר הנשיאותי" ועשרות אלפי כוחות "משטרה" שאותם מאמנים האירופים, ועליהם יש להוסיף גם את הכוחות המזוינים הישנים, מתקופת ערפאת, שלא התפרקו.

דייטון סיכם: "נתבקשתי לבנות תיבת מכשירים שהפלסטינים יוכלו להשתמש בה כדי להשיג מדינה", והוא מלא סיפוק מהישגיו. אותה שעה, מאמנים בדרום האיראנים וחיזבאללה צבא פלסטיני שני, את צבא החמאס.

עד כאן ירושת העבר. באה העיתונאית קרוליין גליק ומבשרת לנו ב"ג'רוזלם פוסט" שאנשי חוגו של אובמה כבר מתבטאים שהנשיא החדש יראה כאחד התפקידים הראשונים שלו "לסגור את הברגים על ישראל". לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי בחר אובמה את הגנרל ג'ים ג'ונס, שכמו דייטון עבד כאן בהנחת התשתית למדינה הפלסטינית. ג'ונס התבלט כמבקר חריף של ישראל, והרעיון שהוא מקדם בכל כוחו מסוכן מכל הכוחות הערבים גם יחד: משלוח צבא נא'טו ליהודה ושומרון. גם שונאת ישראל ידועה, סמנטה פאוור, חברת צוות המעבר של אובמה, דורשת במפורש שימוש בצבא אמריקני כדי "להגן" על הפלסטינים מפני ישראל.

עם החזית הקרה הזאת המתקדמת לעברו, איך מגיב נתניהו על אותות הסערה? קודם כל במאמצים לשלב בתוך הליכוד כוחות מן השמאל, כמו עוזי דיין ואסף חפץ ואפילו שמאלן קיצוני כמו דן מרידור, ולהרחיק "מורדים" כמו מיכאל רצון ואהוד יתום.

יוסי ורטר וברק רביד מספרים ב"הארץ" על קמפיין של נתניהו "להרגיע" את ארה"ב, אירופה והעולם הערבי על ידי ההבטחה שהוא ימשיך ב"תהליך השלום" עם הפלסטינים והסורים. לצורך זה פגש 27 שגרירים מאירופה ואת השגריר המצרי והיה אמור להבטיח, לפי כתבי "הארץ", שרעיונותיו אינם שונים מאלה של הגנרל ג'ונס וטוני בלייר, העסוק בבניית פלסטין בשטח.

בעיתון "מעריב" ( 12.12.2008) מצטט בן כספית מפי נתניהו דברים אלה:

"הליכוד הוא לא מפלגה של 'אף שעל', וזה כולל את בני בגין. אנחנו – אחרים"; אשר לדן מרידור, "המיקום שלו לא ישפיע על כלום. הוא יהיה בהנהגה, חד וחלק"; "אני אקים ממשלת אחדות, רחבה ככל האפשר"; "הליכוד הוא מפלגה ציונית פרגמאטית. אני לא רוצה להנציח את הסטטוס קוו, אבל גם לא להמשיך בנסיגות המטורפות ללא תמורה". (כאן יש להעיר, שההתנגדות להתנתקות בגלל היותה ללא תמורה אופיינית לשמאל. בימין מתנגדים לגירוש ולחורבן ללא כל קשר לתמורה).

עוד מדווח בן כספית שנתניהו ניסה לגייס לתפקיד של מנהלי קמפיין את טל זילברשטיין ואלדד יניב. השמות האלה מדברים בעד עצמם.

בעיתון "מעריב" מה-.12.12 מצטטת חן קוסט-בר מפי "מקורבי נתניהו" שהוא "התמתן" בתפיסותיו המדיניות, וכן שלדעתו טעותו הפוליטית הכי גדולה הייתה בכך שלא הכניס את פרס לקואליציה שלו בשנת 1996 והקים ממשלת ימין.

בסיכום ניתן לומר שלפחות כלפי חוץ נתניהו שובר חזק שמאלה, וכידוע השמאל הפוליטי בישראל קורא לעצמו "מרכז".

מה כל זה אומר לאנשי המחנה הלאומי שייקראו להצביע בבחירות הקרובות? במבט ראשון האדם מקבל תחושה חריפה של déjà vu, בסרט הזה כבר היינו. אופטימיסטים יטענו שנתניהו חייב לדבר ולהתנהג כך, כדי לזכות בחמשת או ששת הצירים הקובעים את הרוב בין ימין לשמאל, ואת אלה ניתן לקבל רק מן המרכז. עוד יגידו שנוכח הסערה המתרגשת ובאה חייבים להתכופף ולהיות גמישים, שגם אם מתכוונים לומר לאו מוכרחים להתנסח בלשון "הן".

פסימיסטים יענו נגדם שכבר שמענו קוראים "סרק, סרק", והכדורים פגעו ורצחו. מה גם ש"קואליציה רחבה" פירושה קווי יסוד משותפים עם לבני וברק שידרשו לעגן בתוכם את המדינה הפלסטינית. עצם המחויבות של נתניהו לקואליציה רחבה פירושה הצבעה באותו הפתק גם בעבור לבני וברק.

מסקנה: מסוכן להשאיר את הליכוד כמפלגה יחידה בימין או כביכול בימין. אבל, וזו השאלה הגדולה: את מי יש לנו ימינה מן הליכוד? האם את "ישראל ביתנו" של ליברמן המצדד במדינה פלסטינית וגם מבקש לספח אליה חלקים מישראל? האם את "הבית היהודי", הדומה כשתי טיפות מים למפד"ל של אורלב? האם את מפלגת "התקווה", והאם יש לה סיכוי לעבור לבדה את אחוז החסימה?

ש"ס בהנהגת אלי ישי אומנם נוטה עכשיו יותר לימין ונפתחה לציונות, וזו בשורה גדולה, אך היא עדיין רחוקה מלהיות אלטרנטיבה ימנית מובהקת.

יוצא שכרגע לא קיימת ימינה מן הליכוד מפלגה משמעותית הדוגלת בארץ ישראל נטו, והיתמות הזאת משבשת את כל הספקטרום הפוליטי הישראלי. על כן, דרוש לאסוף ולאחד את הרסיסים השונים המפצלים את הקול הימני לתנועה אחת או לפחות לגוש אחד לצורכי הבחירות. גוש כזה יאסוף הרבה קולות חסרי בית וחסרי כתובת שאלולא כן היו מתבזבזים.

נוכח הסכנות המדיניות שבאופק, זו עלולה להיות בכייה לדורות.
מקור:
http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/7957

***