הלק"ם איננו ארגון פרטי.
אריק בך | Sent: Saturday, January 31, 2009 5:47 AM
אכן, בתור מוצא לתקרית המביכה הפילו את תיק ההפעלה על הלק"ם כדי לא להעיב יותר מידי על קשרי הגומלין וכיו"ב.
המממ... כולנו מאמינים לכך ששבתאי שביט (ראש אגף קיסריה, בזמנו) ושותפו העסקי מאז, מי שהיה מפעילו הישיר של פולארד (אביאם סלע), נפגשו באקראי בבית קפה ברמת השרון ולא באמת קשרו את הקשרים הפסולים ביניהם כבר אז... (וגם התמיכה העסקית של השניים האלה עד היום –ומתחת לשולחן- בקליינט העיקרי של פולארד, ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק).
הבעיה היא שבישראל לא בקיאים בהיסטוריה של יחסי המודיעין בין שתי המדינות, כי מי שמפתח בקיאות פורש ועובר לעולם העסקים. אבל הטיעונים בפרשת פולארד מופרכים לגמרי. אכן, קודם להפעלת פולארד, היה הסכם ג'נטלמני מפורש בין שתי המדינות שהאחת לא מרגלת אצל השניה ומה שרוצים לדעת, מבקשים ומקבלים. את ההסכם הזה ייסד ג'יימס אנגלטון, שהיה אז מחזיק התיק הישראלי ב CIA. אבל התיק הישראלי עבר מאז למחלקה אחרת בסי איי איי, מחלקת המזרח התיכון, והסיכום הג'נטלמני בין ישראל לאנגלטון הופר לא רק על ידי ישראל אלא גם על ידי ארהב שהפעילה –בלי לטרוח אפילו להסתיר- מערך שלם של איסוף אגרסיבי מאוד בתוככי ישראל (ואז גם שופצה מחדש וצויידה הקומה המיוחדת בשגרירות ארה"ב בתל אביב).
הנחת היסוד שלנו היא שהאמריקאים הם מטומטמים. ולגבי הרוב המכריע של הציבור האמריקאי, זה בהחלט כך.
הטעות שלנו היא באבחנה בין הרוב האמריקאי, "עמך", שהם באמת מטומטמים להדהים, לבין הגרעין הקשה של הממסד (הפדרל ריזרב, שירותי המודיעין, מנגנוני הדת) שהם בכלל לא מטומטמים, ואפילו חכמים הרבה מעל למה שאנחנו מסוגלים בכלל לדמיין.
על הכלכלה האמריקאית נהוג לומר שהיא כל כולה בעצם משחק פירמידה אחד גדול. הונאת פונזי אחת גדולה. זה כמובן נכון.
אבל בניגוד לדמוקרטיה, שבה הפירמידה מנוהלת מהבסיס הרחב אל הקודקוד, אמריקה מנוהלת באמצעות פירמידה הפוכה: קודקוד מצומצם ביותר מחזיק על ראשו את כל הבסיס האמריקאי הרחב.
מה שחמור בפרשת פולארד זה בכלל לא פולארד עצמו או עצם הפעלתו.
הבעיה עם הפעלת פולארד לא הייתה עצם הריגול לישראל ומסירת אותו מידע ששימש לפעילות מבצעית נגד אש"ף בתוניס, תותח העל המצרי, או הנשק העירקי. כל דליפת המידע הזה היא נסבלת, בעיניים אמריקאיות, ולא פגעה פגיעה של ממש באינטרסים האמריקאים. גם אחרי פולארד נתפסו קצינים יהודיים בכירים יותר מפולארד, בעמדות מפתח רגישות בהרבה מזה של פולארד, בריגול אינטימי וחושפני בהרבה מזה שביצע פולארד, ובשיתוף גורמי שלטון אמריקניים-יהודיים בכירים ביותר המזוהים לחלוטין עם המוסד (השדולה, אייפ"ק): בן-עמי קדיש, לדוגמא. לארי פרנקלין כדוגמא נפיצה ובעייתית הרבה יותר.
הבעיה חמורה הרבה יותר: פולארד העביר מידע שהביא לחשיפת מקורות מידע ומרגלים נגד רוסיה (וגם סין), כשה-בעיה המרכזית בשיתופי הפעולה בין ארגוני הביון של ארה"ב וישראל, היא טענה מתמדת של האמריקאים ולפיה לרוסים יש חפרפרות בצמרת ובצנרת של מדינת ישראל כולה (הן במערכות הבטחון והן במערכות הפוליטיות) ולכן שיתוף הפעולה חייב להיות מוגבל. לא בגלל שהמודיעין האמריקאי הוא נגד ישראל –הוא מאוד בעדה- אלא כדי למנוע מהמידע לדלוף לרוסיה (וממילא לסין ואיראן). והמידע שהעביר פולארד לישראל (ולא ללק"מ, זה קישקוש!) דלף גם דלף לרוסיה (ולסין), ותורגם שם לפעולות מבצעיות ישירות שפגעו פגיעה חמורה מאוד באינטרסים האמריקאיים עד עצם היום הזה.
פולארד הוא האישיו הזניח בכל העניין. העובדה שמערכות המודיעין (והשלטון) שלנו זרועות במרגלים רוסים (תוצאה של הפרת כללי איסר הראל), זו בעיה חמורה הרבה יותר מבעיית פולארד כשלעצמה. לא כי יש לנו משהו נגד הרוסים. אלא כי אי אפשר לנהל מערכת יחסים גם עם האישה החוקית שלנו, ארה"ב, ומאחורי הגב עם רוסיה, ולא לגרום נזקים חמורים לכל אחת מהשתיים.
ישראל צריכה להגדיר את החברים שלה תוך כניעה מוחלטת לחובות הנאמנות ההדדית ביניהם, תוך הכרה בנאמנות הזו כערך-יסוד שיש לו מחיר של ויתור על סטוצים עם אחרים, אבל נלווה לזה כל הבטחון והאמון ההדדי וברית ארוכת טווח הקושרת גורלות באינטרס משותף, בדיוק כמו שבריטניה ואוסטרליה עושות מול המודיעין האמריקאי. או... להצהיר בגלוי ובהגינות על נייטרליות ועצמאות כלפי שני הצדדים (כמו שעשה המודיעין הצרפתי, עד לעידן סרקוזי).
אבל כשמנסים להוליך שולל ידידים, ונתפסים, מגלים במהירות שהמרחק בין אהבה גדולה לשינא גדולה קרוב הרבה יותר מהמרחק בין אהבה או שנאה לנייטרליות.
במחוגי השעון זה מומחש היטב, המרחק הזה בין היום למחר, הרבה יותר קרוב מהמרחק בין אותו היום למחציתו...
העובדה שישראל נחשבת לבעלת ברית שאמינותה ממילא מפוקפקת ומוגבלת, פוגעת קודם כל ומעל הכל בישראל. כי איננו מקבלים כל מה שהיינו יכולים לקבל אילו היינו באמת נאמנים לצד כלשהו, ולא משנה בכלל אם זה לרוסיה, או לארה"ב (או לסין...). אבל אנחנו מתנהלים כמו פילגש שובבה ונהנים מהזמני, המרגש והאסור, ושוכחים שלא כל מי ששמח לחלוק איתנו סטוצים כשנחמד וחביב ומשתלם ויש לנו משהו סקסי להציע, גם יסעד אותנו לעת צרה.
במערכת הערכים הארצישראלית יש הרבה מאוד ערכים יפים מאוד. ערך הנאמנות איננו אחד מהם. בגידה בנשים (ובעלים) זו נורמה. הונאת שותפים זו נורמה. מכירת סודות עסקיים למתחרים זו נורמה. גזירת קופונים מאחורי הגב של כל עסקה "חברית" היא נורמה. העדפת טובת ההנאה האישית הזניחה ביותר על חשבון נזק ציבורי זו היא נורמה.
הנשיא וראש הממשלה ושר הבטחון לשעבר שמעון פרס בגד באישתו. שר הבטחון וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בגד באישתו. והמסורת הזו של בגידות בנשים היא מן המפורסמות כמעט אצל כל שרי הבטחון של מדינת ישראל לדורותיה (איציק מרדכי, עייזר וייצמן, משה דיין...).
אז נכון שזה מאוד פופולרי ושובה את הלב להקניט את בל"ד וחד"ש ויתר המפלגות הערביות ש"בלי נאמנות אין אזרחות". אבל בתכלס, ליהודים בינם לבין עצמם ועולמם הקרוב ביותר –וקל וחומר בינם לבין מדינתם- אין נאמנות, ולכן גם מתפרקת המדינה.
במאה אלף דולר אפשר לקנות ראש ממשלה, בעשרת אלפים דולר אפשר לקנות שר בטחון. באלפיים דולר אפשר לקנות שופט. ובמציצה אפשר לקנות כמעט כל פקיד שלטוני.
הנורמה, הבון טון, ה COOL וה IN הוא, בלשונו של מזכיר הממשלה עובד יחזקאל (בוגר יחידה 8200, ראוי לציין) "היחיד על חשבון הביחד".
ככה לא בונים חומה.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
