אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #19930 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 19930   
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום חמישי א' בתשרי תשע''א    20:09   09.09.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה דמוקרטי?  

 
   הון שלטון וקשרי המכון

המכון הישראלי לדמוקרטיה הצליח בשנים האחרונות לרכוש לעצמו מעמד מיוחד בישראל. הוא מוצג כמכון מחקר מוביל בדעת הקהל וכגורם רב השפעה על הכנסת והממשל בישראל. רק מעטים יודעים כיצד הוא פועל, על האינטרסים העומדים מאחוריו, ובכלל - על פעילותו הבעייתית והעדפתו המוגזמת על-ידי גורמים בכנסת ובמשרד ראש הממשלה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מוחזק על-ידי מיליארדר יהודי אמריקני, ברנרד מרכוס, חבר מועצת המנהלים של חברת "צ'ויס-פויט" - הסוחרת במודיעין אזרחי. למכון יש נגישות למידע בצה"ל, במשרדי ממשלה, בכנסת, ובמשטרה. מטרתו המוצהרת של מייסדו היא לחולל "רפורמה פוליטית בישראל".

כדי לממש את המטרה המכון לדמוקרטיה שוכר המכון אישים בכירים מן האקדמיה, חלק ניכר מהם משפטנים. כך למשל, בשנת הכספים החולפת הגיעה עלות שכרו של נשיא המכון, ד"ר אריה כרמון, ל- 1,408,287 שקל, כולל מכונית צמודה, שהועמדה לרשותו מאמצע השנה. פרופ' מרדכי קרמניצר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, קיבל מהמכון בשנה החולפת שכר בעלות של 424,474 שקל. קרמניצר קיבל שכר גבוה גם בשנים קודמות.

עם הפרופסורים שקיבלו בשנים האחרונות שכר מהמכון נמנים: פרופ' רות גביזון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית: 437,110 שקל, פרופ' דוד נחמיאס, בעבר מהאוניברסיטה העברית וכיום מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה: 532,354 שקל, פרופ' אשר אריאן מאוניברסיטת חיפה: 432,375 שקל. בשנת 2004 שילם המכון משכורת שנתית גם לדן מרידור, בעבר ח"כ ושר משפטים, בעלות של 404,374 שקל .



"האח הגדול" האמריקני


ברנרד מרכוס, היו"ר הבינלאומי, המייסד והתורם העיקרי של המכון לדמוקרטיה, הוא מבעלי "הום דיפו" ודוגל בכלכלת שוק קיצונית. הוא נמנה עם חבר מנהלי obt - חברת מודיעין אזרחי גדולה ומבוססת שהתמזגה ב- 2000 עם "צ'ויס פוינט". יחד הפכו לחברה הגדולה ביותר בארה"ב בתחום המודיעין האזרחי.

"צ'ויס פוינט" סוחרת במידע על חברות מסחריות, פושטי רגל, עבריינים, וכן בנתונים אישיים של אזרחים במדינות שונות, כולל ישראל. בעיתונות האמריקנית היא כונתה לא אחת: "עינו הפקוחה של האח הגדול", ברוח הסיוט של ג'ורג' אורוול.

במהלך הבחירות לנשיאות "צ'ויס-פוינט" סיפקה למטה בוש רשימת נתונים על עשרות אלפי אזרחים אמריקנים שהצבעתם פסולה בגלל היותם עבריינים, רובם תומכי המפלגה הדמוקרטית. בכך סייעה לו לזכות בבחירות. לאחר הבחירות קנה משרד המשפטים של ממשל בוש מ"צ'ויס-פוינט" מידע על מהגרים לא חוקיים ב- 67 מיליון דולר.

ידידו של מרכוס הוא ג'ורג' שולץ, יו"ר של כבוד במכון לדמוקרטיה, ששימש כשר חוץ ומזכיר המדינה האמריקני. אבל יותר מכל הוא מזוהה עם תאגיד הבנייה, הנשק והנפט "בכטל" - חברה פרטית של המילארדר האמריקני ריילי בכטל, שבה שולץ כיהן כנשיא. ריילי בכטל מונה על-ידי בוש כחבר בוועדת היצוא, שמטרתה לייעץ לנשיא כיצד לייצר שווקים לחברות אמריקניות בחו"ל, ואחרי המלחמה, זכה תאגיד "בכטל" בחוזה ענקי של 680 מיליון דולר לבניית הפרויקטים הגדולים בעירק: נמלים ימיים, נמלי תעופה, טיהור מים ומפעלי חשמל.



"מרכוס רוצה למקד מאמץ על רפורמה פוליטית"


מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991. הוא מימן את בניין המכון הממוקם בשכונת היוקרה טלביה בעלות משוערת של 5 מיליון דולר. מאז ההקמה הוא התורם בעיקרי של המכון, באמצעות "אגודת ידידים" בארה"ב שהוא עומד בראשה.

האגודה הוקמה בעקבות חששות שהביעו מרכוס ושולץ, שמא העובדה שלמכון יש מממן עיקרי אחד, תיפגע בתדמיתו הדמוקרטית. שניהם דחקו במנהל כרמון לגייס יותר כסף מבעלי הון בישראל, אבל הוא לא הצליח ועד היום רוב התקציב בא מארה"ב. באחת הישיבות דיווח כרמון: "המכון היום מנוהל על-ידי מי שהקים אותו והשאלה שהוא שואל היא 'מה קורה אחרי'. בהמשך הודיע ש"מרכוס התחייב כל שנה לקחת על עצמו לפחות 40% מהתקציב ובמידה שהמכון לא יצליח לגייס את ה- 60% הנותרים - הוא התחייב להשלים".

אחד הרעיונות ליצור חיץ בין מרכוס למכון היה להקים קרן של 50 מיליון מיליון דולר, שפירותיה יזינו את התקציב השנתי של המכון המגיע למעט יותר מ - 5 מיליון דולר בשנה.

מבראשית, מרכוס עמד על כך שהמכון לדמוקרטיה יתמקד בתוכנית ל"רפורמה פוליטית בישראל". כך למשל, כאשר אוניברסיטת תל אביב רצתה להפעיל עם המכון לדמוקרטיה תוכנית הקשורה לעם היהודי, מרכוס התנגד וכרמון נאלץ לסגת. הוא דיווח על כך להנהלה ונימק: "בשל העובדה שברנרד מרכוס הסכים להיות יו"ר afidi ומשום שהוא רוצה למקד את המאמץ על רפורמה פוליטית".



אולמרט-טורבוביץ-ברק והרפורמה הפוליטית ש- "מרכוס רוצה"


הקשר של אולמרט למכון לדמוקרטיה עובר דרך עו"ד יורם טורבוביץ, ראש הסגל של לשכת אולמרט, ששימש כחבר הוועד המנהל של המכון עד אמצע שנת 2005 ומופיע עד היום ברשימת חברי עמותת המכון.

טורבוביץ הוא גם החוט המקשר בין אולמרט, אהוד ברק והרעיון לחולל שינוי מרחיק לכת בשיטת הממשל בישראל. הרעיון החל לקרום עור וגידים לאחר בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה ב- 1999. עו"ד יורם טורבוביץ מונה אז על-ידי ברק ומנכ"ל משרדו יוסי קוצ'יק, לעמוד בראש ועדה לביצוע רפורמה במבנה פעולות הממשלה ומשרדי הממשלה השונים.

המכון קיים מעקב אחרי בחירות 1999 באמצעות פרופ' אשר אריאן, והכין תוכניות עבודה לממשלת ברק ל"100 הימים הראשונים". כרמון דיווח אז לאסיפה הכללית, כי פרופ' דוד נחמיאס, ממקבלי השכר במכון, החל לעבד יחד עם לשכת ראש הממשלה למען גיבוש "רפורמה בשרות הציבורי"; וכי איש מכון נוסף, פרופ' ידידיה שטרן, התבקש על-ידי הנהלת הקואליציה לשבת בראש ועדה "שתבדוק דרכים להשלים את חוקי היסוד במדינת ישראל".

המעורבות הגלויה בפוליטיקה הרתיעה באותו זמן חלק מחברי המכון, אלוף רפאל ורדי, שמונה על-ידי ברק לעמוד בראש ועדה לבדיקת רשות השידור "אני הייתי מאוד נזהר מפעילות פומבית פוליטית בתקופה הזאת - לא לעסוק בדברים, אשר יגרמו למישהו לחשוב שאנחנו מעורבים באיזשהי צורה, או מנסים להתערב לטובת איזשהו צד". טורבוביץ הסכים אתו, "ברור שיש לנו סכנה של שיוך למפלגות שמאל בהיותנו מצויירים כיפי נפש".

בהמשך ביקר ורדי את הקמפיין של המכון לדמוקרטיה למען ביטול הבחירה הישירה "אחד הגופים עלול לראות בכך נקיטת עמדה פוליטית", טען. כרמון השיב לו: "כל מה שאנחנו עושים זו עמדה פוליטית".



קשר הפרופסורים


חותמי "מודעת הפרופסורים" - שיצאו נגד מבקר המדינה במסגרת קמפיין מאורגן שנועד להחליק את חטאיו של אולמרט - קשורים לאולמרט ול"קדימה" ברשת של נאמנויות ואינטרסים:


פרופ' אמנון רובינשטיין הוא משפטן, נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה - מוסד אקדמי פרטי, שהוקם על-ידי חבר קרוב וותיק - פרופ' אוריאל רייכמן, מייסד המרכז הבינתחומי. רייכמן, שהוצג בימים האחרונים על-ידי אולמרט כאחד מ'מבשלי' שינוי שיטת הממשל בישראל, הצטרף ל"קדימה" וקיבל הבטחה מאריאל שרון לקבל את תיק החינוך. אבל כשאולמרט נתן את התיק ל"עבודה" הוא פרש מהכנסת. אנשי "קדימה" טענו אז שהוא רוצה את תיק המשפטים. רובינשטיין, כך פרסם העיתונאי אמנון אברמוביץ, הוא מועמדו של אולמרט לנשיאות. אולמרט גם הציע לרובינשטיין לעמוד בראש ועדת הבדיקה הממשלתית למלחמת לבנון השנייה, תפקיד שרובינשטיין העדיף לא לקבל. רובינשטיין עומד בראש ועדה בין-משרדית לגיבוש מדיניות ההגירה בישראל, שהגישה את מסקנות הביניים שלה לאולמרט בפברואר השנה.


פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מקורבת לאמנון רובינשטיין ונמצאת אתו בוועדה הבין-משרדית לגיבוש מדיניות ההגירה. כמו כן היא חברת הוועד המנהל של המכון לדמוקרטיה. זילברשץ פרצה לתודעה הציבורית כשהגנה על בכיר בבר-אילן שהורשע בהטרדה מינית וצוטטה במוסף הארץ באומרה: "אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אומנם לא גרייס קלי אבל אני נראית לא רע לגילי ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי".


פרופ' שלמה אבינרי, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית - נחשב לאיש שמאל מובהק, אבל עשה הסבה מקצועית ל"קדימה". הוא צידד בשרון ובפינוי גוש קטיף וכשהוקמה "קדימה" הוא פרסם מאמר תמיכה במפלגה. אבינרי מרצה במרכז הבנתחומי בהרצליה וחבר בוועדת ההגירה בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין.


פרופ' יואב דותן, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, הוא הדמות החיוורת ביותר מבין חמשת החותמים. דותן התנגד לוועדת חקירה ממלכתית למלחמת לבנון השנייה והוא משתתף בפרויקט הדגל של המכון לדמוקרטיה: "חוקה בהסכמה".


אריק כרמון, שהתחזה לפרופסור, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כרמון הינו גיסו של רייכמן - איש "קדימה". בעמותת המכון חברים שניים מאנשיו הקרובים של אולמרט: יורם טרובוביץ, ראש סגל לשכת אולמרט, ועו"ד יהודה רווה, המלווה את אולמרט עוד מימי היותו ראש עיריית ירושלים.



מידע על צה"ל


ב- 2001 התחיל המכון לדמוקרטיה לקיים מפגשים עם צה"ל בהם השתתפו הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, חמישה אלופים, ושמונה תתי-אלוף וכן מג"דים, ומח"טים במילואים. הנושאים שנדונו היו שירות של נשים בצבא, כבוד האדם בצבא, ושירות המילואים. כמו כן הועלו נושאים אסטרטגיים מובהקים כגון, האם הצבא הוא צבא העם או שהולכים לכיוון של צבא מקצועי וההיבטים הכלכליים". בסוף כל מפגש הופקה חוברת.

אריק כרמון דיווח לאסיפה הכללית של המכון על המפגשים ועל "מספרים די קשים" הנוגעים לשיעורי הגיוס לצה"ל: "אנחנו מגיעים למצב שבו רק חמישים אחוז משכבת הגיל מתגייסת, שליש משכבת הגיל הולכת ליחידות קרביות".

ב- 2005 - מפגשי המכון עם צה"ל התחדשו במסגרת פרויקט "צבא-חברה". פרופ' ברוך נבו, העומד בראש הפרויקט, דיווח לאסיפה הכללית על הקשיים: "קושי אחד הוא התלות ביחסים אישיים מאחר שאין הסכם כתוב בין המכון לבין הצבא. הדברים מתנהלים על בסיס יחסים אישיים ומסורת של יחסי אמון שנבנו בין אריק לבין הרמטכ"לים ואלופי הפיקוד שלהם. קושי נוסף כרוך ברגישות צה"ל לנושאים שונים. רשימת המשתתפים האורחים מוגשת לחוות דעת הצבא לפני כל כנס. ייתכן מצב שהצבא יפסול השתתפות אחד האזרחים. המכון חייב להיות רגיש ביותר ולהסכים לפשרות בנושאים שונים על-מנת לשמור על דיאלוג פתוח וכן".



תקשורת מגויסת


המכון לדמוקרטיה מבצר את מעמדו באמצעות הפגשת אנשי הון ושלטון בכנס קיסריה שמכניס לקופתו מאות אלפי דולרים בשנה. יו"ר הוועד המנהל הוא אלי הורוביץ, יו"ר טבע, וחבר בולט הוא איש העסקים אהרן דוברת.

הביטאון "העין השביעית" הוא אמצעי נוסף. העורך הוא איש הארץ עוזי בנזימן. העיתונאי נחום ברנע "מידיעות אחרונות" הוא אחד הכותבים הקבועים. ולא בחינם, כמובן. מספר המנויים על הביטאון אינו עולה על כמה מאות והוא מתקיים מתרומות. באחד הדיונים של הנהלת המכון הועלתה שאלת כדאיותו והוחלט להמשיך בשל חשיבותו ביצירת קשר לתקשורת. המכון הזמין ב- 2001 מעיתונאי הארץ יאיר שלג נייר עמדה על "המשמעות הפוליטית של פינוי יישובים", אבל הוחלט לא לפרסמו. בנוסף מפרסם המכון את עצמו באתרי האינטרנט Ynet ו- walla.

אישים המוערכים על-ידי המכון קיבלו את אות הדמוקרטיה, כאשר אמות המידה שנקבעו לבחירת הזוכה הן: "תרומתו של המועמד לביצור ערכי הדמוקרטיה בעולם, או בארצו". הזוכה הראשון היה ג'ורג' שולץ ואילו הזוכה השני היה אדוארד שוורנאדזה, לשעבר נשיא גרוזיה, שקיים שלטון יחיד ושנוא בגרוזיה, הודח וברח מארצו לאחר שהואשם בזיוף בחירות. אירוע הענקת האות לשוורנדזה הכניס למכון לדמוקרטיה 100 אלף דולר ורק אחד מחברי המכון, כך עולה מהפרוטוקולים, אלוף (מיל.) רפאל ורדי, חשב שהנבחר הוא "אישיות בעייתית".



המונופוליסט כקרבן


ניירות העמדה של המכון לדמוקרטיה מקדמים אידיאולוגיה של טיפוח ההון. כך למשל הכין המכון נייר עמדה בשם "המונופוליסט כקרבן", שבא "להגן על זכויותיהם של מונופוליסטים מכוחה העדיף של המדינה".

נייר עמדה אחר שהוכן על-ידי המכון הוא "הצעה לארגון מחדש של מערכת החינוך הציבורית בישראל" של רונית תירוש ופרופסור ויקטור לביא שהציע לרסק את מערכת החינוך הממלכתית הישראלית ובמקומה להקים מינהלים אזוריים בשליטת הרשויות המקומיות. נייר עמדה זה היה הבסיס למסקנות ועדת דוברת שבראשה עמד איש העסקים שלמה דוברת, בנו של חבר הוועד המנהל של המכון לדמוקרטיה, אהרן דברת.

המכון הפיק עבור מי שהיה יו"ר ועדת כספים בכנסת וכיום שר האוצר, אברהם הירשזון, נייר עמדה לרפורמה בשוק ההון שהוצג בכנס קיסריה ב- 2004 כאלטרנטיבה להמלצות ועדת בכר.



התועלת שבשחיתות


ב"מודעת הפרופסורים" המוקיעה את מבקר המדינה ואת יועצו לענייני שחיתות, על שהם עלולים, כביכול, "לשתק את התנהלותו של ראש הממשלה הנבחר", מהדהדת תפישה שפותחה ב"מחקר" שנערך במכון לדמוקרטיה על-ידי דורון נבות ועו"ד נאוה בן-אור, בהדרכתו של פרופ' מרדכי קרמניצר, שהוא כאמור לעיל, אחד ממקבלי המשכורות הגבוהות במכון לדמוקרטיה.

בראיון המופיע באתר המכון טוען נבות ש"לא בטוח שיש עלייה בשחיתות, אלא שהכיסוי התקשורתי והעיסוק הציבורי בתופעה גברו". נבות מדגיש "שקיימים חוקרים ומשפטנים שטוענים שלא בהכרח ולא בכל מצב השחיתות פוגעת בדמוקרטיה. יש המדגישים את התועלת בשחיתות מבחינה כלכלית ויש המדגישים את התרומה שעשויה להיות לה מבחינת הדמוקרטיה. אבל בפועל הטענות האלה נכונות רק אם משווים את השחיתות למצב גרוע יותר כמו סיאוב שלטוני מוחלט, שרירותי או אימפוטנטי לגמרי".

בהמשך מפתח נבות את התפישה ש"שחיתות היא לא בהכרח מחלה ממארת והיא לא בהכרח אישהו שד שנמצא כל הזמן בכל מקום"; וכי "שחיתות היא לא בהכרח הרסנית במובן שמקובל לטעון כלפיה. אם אינה מתרחשת בממדים כפי שהיתה בזאיר למשל, או בארגנטינה בשנים מסוימות, הרי שהיא פשוט פוגעת ברווחת התושבים ובאיכות חייהם, אבל היא לא בהכרח ממוטטת את המדינה והחברה".



חוקה בהחדרה


המכון לדמוקרטיה מקדם בהשקעה של מיליונים את כתיבת "חוקה בהסכמה", והעמיד לרשות ועדת חוקה חוק ומשפט תקציבים לקידום הנושא. ב"חוקה בהסכמה" ניתן דגש על זכויות העשירים ונראה שפחות על זכויות חברתיות כגון: הזכות לחינוך, לבריאות לפנסיה וכד'. המכון מחדיר את "חוקה בהסכמה" למערכת החינוך כנושא לתלמידים הנבחנים בבגרות בהיקף של 5 יחידות וזאת באמצעות "מטה שנהר קרמניצר" של משרד החינוך, שהוקם על-ידי אמנון רובינשטיין בהיותו שר חינוך. רובינשטיין אף 'זכה' לביקורת מבקר המדינה על מינויים לא תקינים במטה זה. פרופ' עליזה שנהר ופרופ' מרדכי קרמניצר הם חברי עמותת המכון לדמוקרטיה. שנהר כתבה עבור משרד החינוך את נייר העמדה בנושא יהדות ואילו קרמניצר את נייר העמדה בנושא אזרחות.



תגובות


תגובת המכון לדמוקרטיה:

"פעולות המכון נגזרות מסדר היום שלו, משיקולים מקצועיים. כשהמטרות העומדות לנגד עיניו הן שיפור הדמוקרטיה והשיח הציבורי בישראל. לא התקבלה תמורה כספית עבור פעולת אלה, להיפך, המכון משקיע משאבים לטובת הדמוקרטיה בישראל.

המכון מבצע מחקרים, כנסים, ימי-עיון ומעלה הצעות, במסגרתם אנו משתפים פעולה עם מוסדות רבים כגון בנק ישראל, משרד האוצר, צה"ל חברי כנסת, שרים, אוניברסיטאות ועוד. המכון אינו מקבל עבורם תמורה כספית. יתרה מכך, חשוב להדגיש כי אין מדובר במתן שירותים עבור המשתתפים, אלא בתוצרים שהמכון מפיק והם מיועדים לשימוש נרחב, מתוך כוונה לשפר את הדמוקרטיה הישראלית".


לשכת ראש הממשלה:

"המכון לדמוקרטיה לא ביצע כל עבודה עבור הממשלה, לרבות לשכת ראש הממשלה".


דובר הכנסת גיורא פורדס:

"ניירות העמדה והשרותים שניתנו על-ידי המכון לוועדות הכנסת, לא עברו ועדת מכרזים והכנסת לא שילמה עבורם".


משרד החינוך:

"מטה קרמניצר-שנהר מטמיע את דוחות המטה באמצעות פעילות משותפת עם הארגונים - האגודה לזכויות האזרח, מרכז רבין לשלום, יסודות, מרחבים, המכון הישראלי לדמוקרטיה. בהתייחס לתוכנית 'חוקה בהסכמה' הרי שזו מהווה אחד מנושאי המטה אשר עוסקים בתחום הדמוקרטיה במדינת ישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית".

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html









              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  חשיפה: כרמון מתחזה לפרופסור ליה 09.09.10 20:24 1
     כנס קיסריה -האם מישהו חשב מדוע מייצר כרמון את הכנס הזה? ליה 10.09.10 10:26 2
         חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכת 32 ח''כים בלבד ליה 10.09.10 12:21 3
             המכון הישראלי לדמוקרטיה - מאוד מסוכן ליה 11.09.10 14:36 4
                 Kr8: הפורום למען א''י - נגד הקרן לישראל חדשה ליה 11.09.10 14:40 5
                     בחן את עצמך: איפה אתה ביחס לדמוקרטיה? ליה 26.11.10 19:24 6
                         איזה מכון, איזה דמוקרטיה ואיזה ישראליות! ליה 28.11.10 17:28 7
                             המכון הישראלי לדמוקרטיה והפיענוח מגמתי של הסקר/קלמן ליה 08.12.10 09:58 8
                                 האם ''המכון הישראלי לדמוקרטיה''= ''המועצה ליחסי חוץ''? ליה 28.12.10 08:10 9
                                     שינוי שיטת הממשל בישראל והמכון הישראלי לדמוקרטיה ליה 17.01.11 19:42 10
                                         השר כץ יעמוד בראש ועדה לבחינת שינוי המימשל ליה 15.02.11 14:10 11
                                             מי השליט את המכון הישראלי לדמוקרטיה על השלטון? ליה 16.02.11 18:32 12
  קרמניצר כיהן כיו''ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח ליה 16.03.11 21:26 13
  קרמניצר ינק את התרבות הגרמנית מחלב אמו ליה 17.03.11 13:06 14
  העין האולטרה-שמאלנית בחסות ''המכון הישראלי לדמוקרטיה'' ליה 31.03.11 16:39 15
     המכון משיק תוכנית פעולה אגרסיבית המתחפשת למחקר ליה 03.04.11 19:59 16
  פרופ' דיסקין: אין צורך לשנות את שיטת המימשל ליה 05.04.11 23:40 17
  אין צורך לשנות את שיטת המימשל אלא רק לערוך 3 תיקונים: ליה 10.04.11 15:20 18
  מאיר שמגר נשלח על ידי המכון למכור לנו שיטת מימשל ליה 12.04.11 10:55 19
  ד''ר כרמון מיודד עם כל מקבלי ההחלטות במשק ליה 20.06.11 09:38 20
  המבקר נגד החגיגה במכון הישראלי לדמוקרטיה ליה 03.02.12 00:08 21
  הדמוקרטיה הישראלית רוקדת לצלילי המכון לדמוקרטיה ליה 27.11.12 10:03 22
  זרועות התמנון של המכון הישראלי לדמוקרטיה חדרו לבחינות הבגרות, לכנסת ולצה''ל! ליה 07.12.12 07:36 23
  אריה כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראיון סוער: לפרס מותר להתערב בבחירות ליה 15.01.13 06:56 24
  כוכב השכר של העמותות - אריק כרמון ליה 18.01.13 10:17 25
  ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה: כרסום הדמוקרטיה יביא לשפיכות דמים ליה 08.02.13 11:30 26
  הדרישות החצופות של הד''ר להיסטוריה - אריק כרמון ליה 27.04.13 23:16 27
  המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה''ל / רן ברץ - מכון מידה ליה 18.05.13 14:26 28
  המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה''ל ליה 22.01.14 11:45 29
  פירמידת העמותות של המכון הישראלי לדמוקרטיה / מידה ליה 25.03.14 09:06 30
  יוחנן פלסנר - נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ליה 25.03.14 09:21 31
  תפקיד ''העין השביעית'' מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא לסמא את התודעה! ליה 03.06.14 08:52 32
  ביום א' יועלה חוק הלאום - השמאל יוצא להתקפה מוסווית מאחורי ארגונים ''ציוניים'' ליה 06.06.14 07:48 33
  המכון לדמוקרטיה מתנער מהתדמית השמאלנית ליה 15.02.15 14:42 34
  המכון לדמוקרטיה נגד עונש מוות למחבלים כי זה פוגע בכבוד האדם ליה 09.07.15 19:19 35

       
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום חמישי א' בתשרי תשע''א    20:24   09.09.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. חשיפה: כרמון מתחזה לפרופסור  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 09.09.10 בשעה 20:28 בברכה, ליה
 
נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מר אריק כרמון מתחזה לפרופסור


נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מר אריק כרמון, מנצל לרעה דרגה שניתנה לו על-ידי האוניברסיטה העברית בירושלים, ומשתמש עתה פומבית בדרגת פרופסור - למרות שאינו עומד בקריטריונים המזכים בקבלת דרגה זו ממוסד אקדמי. כך נודע ל- Nfc.

כרמון מציג עמו כפרופסור הן בפרסומים רשמיים, הן בניירות עבודה ובאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה בראשו הוא עומד, והן במודעה עליה חתם יחד עם ארבעה פרופסורים - המותחת ביקורת חריגה על מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס. כפי שחשפנו כאן - דבר שאישר כרמון עצמו בתגובה ל- Nfc, את אותה מודעה בעיתון הארץ מימנו בעיקר גורמים פרטיים.

נודע לי, כי לפני מס' שנים הצטרף כרמון לאוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל דרגה של פרופסור נלווה. המדובר בדרגה הניתנת לאקדמאי בכיר שהאוניברסיטה חפצה בו - גם אם לא עבר את המסלול הרגיל המזכה בדרגת פרופסור, היינו: הוא אינו מצוי בלב העשייה האקדמית ולא ביצע מחקרים.

כרמון חדל לעבוד במסגרת האוניברסיטה אחרי שנה וחצי, אך מאז ועד עתה, ובמשך כמה שנים, הוא ממשיך להציג עצמו פרופסור, למרות שאינו עונה עתה כאמור על הקריטריונים המזכים. נודע לי, כי גם בהנהלת האוניברסיטה וגם בקרב גורמים בכירים במועצה להשכלה גבוהה רואים בחומרה את אופן התנהלותו, וטוענים כי הוא ניצל לרעה פירצה שהיתה בזמנו באוניברסיטה, ועתה, מבחינה מהותית, הוא אינו זכאי עוד להחזיק בתואר: פרופסור נלווה.

ביום 05.11.06 פניתי אל כרמון וביקשתי את תגובתו. כרמון הבטיח לשגר למחרת מכתב שקיבל בזמנו מנשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, שבו הודע לו, לדבריו, מתן דרגה כפרופסור נלווה. ואולם, כרמון לא מילא את הבטחתו ונמנע משיגור מכתב זה, ועד כתיבת שורות אלה הוא נמנע ממתן הסברים. ולא בכדי. נודע לי, כי במהותו מכוון כותב המכתב (אליו התייחס) למתן דרגה זמנית של פרופסור מן המניין, וזאת כל עוד מצוי כרמון במסגרתה של האוניברסיטה; ובשום מקרה לא כיוונה האוניברסיטה לכך שכרמון יציג עצמו בדרגה זו אחרי עזיבתו, קל וחומר משום שעבד באוניברסיטה רק במשך כשנה וחצי. נמסר לי עוד, כי הנהלת האוניברסיטה היתה מצפה מאדם הגון שיימנע משימוש בדרגה זו, אחרי עזיבתו.

נודע לי, כי לאחר התרגיל של כרמון, שניצל לרעה את הדרגה שניתנה לו ועודו נוהג כך, כאמור, החליטו באוניברסיטה העברית בירושלים לבצע תיקון בתקנון, כך שיודגש באופן הנוקב ביותר גם לכל מניפולטור שינסה להערים על האוניברסיטה: דרגת "פרופסור נלווה" מתאיידת ונשללת אוטומטית עם עזיבת המוסד האקדמי.



תגובה: "מינוי פרופסור נלווה הוא זמני באופיו"

האוניברסיטה העברית בירושלים מסרה את התגובה שלהלן:

1) המסלול של "פרופסור נלווה" מיועד למומחים בעלי-שם בתחום המקצועי הנלמד באוניברסיטה העברית. עליהם להיות בעלי שנות ניסיון רבות במקצוע, בעלי מעמד מקצועי בכיר וכושר מנהיגות מקצועי מוכח.

2) מינוי פרופסור נלווה הוא זמני באופיו.

3) אריק כרמון קיבל מינוי כפרופסור נלווה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ועזב לאחר שנה וחצי. לאחר מקרה זה הבינה האוניברסיטה כי ישנה פירצה בתקנון האוניברסיטה לגבי השימוש בתואר פרופסור נלווה, ולכן מכאן ואילך, מי שהוענק לו תואר פרופסור במסלול הנלווה יוכל לשאת את התואר רק כל עוד מינויו במסלול זה באוניברסיטה העברית בתוקף.

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-114707-00.html

תגוביות:

-פרופ' היא דרגה אקדמית. זה אינו תואר אקדמי.
התואר האקדמי הבכיר ביותר הוא ד"ר - PHD וברפואה MD.

-נדמה לי שגם עמוס עוז וחיים באר הם פרופסורים לספרות באותו מסלול. גם הרבה אמנים שעסקו בהוראה באקמיה "בצלאל" קיבלו תוארי פרופסור.





            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ששי ב' בתשרי תשע''א    10:26   10.09.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. כנס קיסריה -האם מישהו חשב מדוע מייצר כרמון את הכנס הזה?  
בתגובה להודעה מספר 1
 
   המכון הישראלי לדמוקרטיה שכל חברי הכנסת וחברי הממשלה נוהרים כל שנה לכנסיו בקיסריה על מנת לאכול ולשתות חינם אין-כסף ולעשות חיים משוגעים בלי לחשוב מה האינטרסים של עורכי הכנס.
האינטרסים של כרמון ומרקוס הם ליצור חוקה שתקבע מצב של שליטת השמאל בישראל למרות שלטון הימין כביכול.
כפי שמתקיים עכשיו.הימין נבחר אך השמאל קובע מה יקרה.כל זאת באמצעות תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הבוחש בקרביה של הממשלה הנבחרת,ובאמצעות ביטול חוקים לגיטימיים שהכנסת מחוקקת על ידי שופטי בג"צ הנוכחיים שהשתחלו לבית משפטנו בדרך של חבר מביא חבר,והשופטים בוחרים את עצמם.אין דבר כזה בשום מקום בעולם.בארה"ב ובמדינות אירופה הדמוקרטיות השופטים נבחרים על ידי הממשלות.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=1626#resp_blog_113247


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ששי ב' בתשרי תשע''א    12:21   10.09.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכת 32 ח''כים בלבד  
בתגובה להודעה מספר 2
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 10.09.10 בשעה 12:47 בברכה, ליה
 
המכון הישראלי לדמוקרטיה עובד בקדחתנות על ייצור חוקה לישראל,כאשר הוא מחדיר אותה כבר עכשיו לחומר הלימוד לבגרות ,משל היא חוקה שהתקבלה במדינה.

כל נושא החוקה אינו תקין.

שני החוקים שקבע אהרון ברק שהם חוקי יסוד לחוקה,לא התקבלו ברוב בכנסת כפי שמחייבת החלטה על חוקה,כי אם בתמיכת 32 חברי כנסת מתוך 120.כפי שמציין פוזנר אין זה חוקי כלל,ואין זה דמוקרטי,ואין להסכים עם המהלך שביצע אהרון ברק.

יש לבטל את חוק כבוד האדם,ואת החוק הקובע שמותר לבג"צ לבטל חוקים שמחוקק המחוקק,משל היה בג"צ עצמו המחוקק ולא הרשות השופטת.

קיראו את ביקורתו הנוקבת והמנומקת של אחד מגדולי המשפטנים בארה"ב ובעולם המציגה את הדרך בה נחקקו החוקים הללו,כאשר מיעוט מבוטל בכנסת הצביע עבורם.

הפעילות הקדחתנית שמנהל השמאל על כל זרועותיו על מנת לייצר חוקה במהירות היסטרית, צריכה להעיר את הימין באופן מיידי,ולהדליק נורת אזהרה לכולנו.המטרה לקבע את המצב בו שליטת השמאל על המדינה מובטחת לנצח.

חובה להתעורר עכשיו ולבדוק היטב מה קורה עם נושא החוקה ומי פעיל בנושא.חייבים לבדוק מהן מטרות הפועלים למען החוקה,ובמי תפגענה פעולות אלה בסופו של דבר.

דבריו של פרופ' פוזנר חייבים להישמע כפעמון אזעקה רם ביותר עבור החברה הציונית -יהודית במדינה היהודית.

*****************

''אהרן ברק שודד-ים''

ו''החוק בשבילו הוא רק טיוטה'' .

פרופ' ריצ'רד פוזנר מחשובי המשפטנים בעולם אומר במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי האמריקאי 'ניו רפבליק' את מה שכולנו פחדנו להגיד: ''אהרן ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית'' ו''החוק בשבילו הוא רק טיוטה'' .

אילו היה גורם ישראל כלשהו המזוהה עם הצבור הדתי או הלאומי מכנה את הנשיא בדימוס של ביהמ''ש העליון, בתואר המבזה והמשפיל שודד ים משפטי, בודאי היתה קמה עליו התקשורת ושאר יפי הנפש מהשמאל כדי להסות אותו, למחות על הקביעה בכבודו של בית המשפט.

אולם מתברר שככל שעם ישראל מתרחק משתלטנותו ועריצותו של ברק, הולך ומתברר כי הוא פעל על פי מוסר חלול של הפיראטים, שדדו, גנבו, חמסו וגזלו והכל מפני שהאנושות התעצלה להלחם בהם ומשהחליטה לעשות זאת עלה בידיה לחסל את התופעה.

האם ברק הוא פיראט (שודד ים) ששדד, גנב, חמס וגזל מדינה שלמה?

פעם לא היינו מעזים להעלות על בדל שפתנו אמירה שכזו. אבל מסתבר שזה מה שחושבים עליו לא רק נתינים ישראלים נבערים מתבונה ודעת, בלתי נאורים בעליל, אלא בהחלט בכירי נאורי המשפט העולמי.

קחו למשל אישיות משפטית בינלאומית בכירה כמו פרופ' ריצ'רד פוזנר, כיום שופט בית משפט הפדרלי לערעורים בארה''ב, מחשובי המשפטנים בעולם, שפרסם בימים אלה באחד מכתבי העת היוקרתיים בארה''ב, 'ניו ריפבליק', בקורת נוקבת על ספרו של ברק שהופיע במהדורה אמריקאית: ''שופט בחברה דמוקרטית'' והזהיר את מערכת המשפט האמריקאית שלא להיגרר למודל של ברק.

פוזנר קבע במאמרו כי ''ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית'' ומי ש''החוק בשבילו הוא רק טיוטה''.

שמעתם? האיש שהפר את החוק יום יום ויותר מכל אחד אחר, הוא, לדעת פרופ' פוזנר, לא אחר מ... אהרן ברק. האיש שכולם רוממו וקילסו את ''חכמתו המשפטית''
.
המלך, כמו בספור העם הידוע, הוא ערום.

אבל אף אחד בישראל הנאורה עדיין לא העז לומר זאת (פרט ל'נייטיבס', הילידים, הבלתי נאורים בעליל), עד שבא פרופ' פוזנר והסיר את המסוה מעל פרצופו של ברק.

במאמר הבקורתי החריף של פוזנר מזהיר המשפטן האמריקאי שאינו חשוד בהשתייכות לחוגים הדתיים ו/או הלאומיים בישראל: ''ספרו של ברק מוכיח ששופטים אמריקאים צריכים להיות זהירים ביותר בצטטם מתוך פסקי דין של שופטים זרים.

כשנאמר על ברק שהוא 'שובר את השיא העולמי בהיבריס (יהירות, גאוה יצירה, בטחון עצמי מופרז) שיפוטי', זה היה קרוב מאד לאמת. ברק יצר יש מאין, עצמה שיפוטית שעליה לא חלמו אפילו שופטי העליון האגרסיביים ביותר שלנו''.

פוזנר, בן 68, אחד המשפטנים החשובים הפועלים בתחום משפט וכלכלה שמאחוריו עשרות ספרים בתחום תורת המשפט, שימש פרופסור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת שיקגו והוא עדין משמש בה מרצה, לצד תפקידו כשופט.

בבקורתו כותב עוד פוזנר: ''לישראל אין חוקה. רק חוקי יסוד שחוקקה הכנסת ואותם הגדיר ברק כחוקה וקבע כי הכנסת אינה יכולה לבטלם.

מדובר ברעיון מדהים: תארו לכם שהקונגרס האמריקאי יחוקק חוק המתיר לכל אזרח להחביא בכליו כלי נשק ובית המשפט העליון שלנו יחליט שלעולם אי אפשר יהיה לבטלו, כאשר החוק המדובר נחקק בתמיכת רבע בלבד מחברי הקונגרס.

שהרי בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכת 32 ח''כים בלבד''.

עוד כותב פוזנר: ''ברק איננו מנסה להגן על גישתו השיפוטית באמצעים משפטיים מסורתיים.

הוא לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכח.

מערכת משפט הרואה עצמה חפשית לגבור על החלטות של גורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת את הדמוקרטיה.

בעבור ברק, המונח 'פרשנות' מרוחק מחפוש המשמעות, אשר לה כיוונו מחברי דבר החקיקה.

בית המשפט הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא, ביהמ''ש, הופך את החוקים עצמם לטיוטה ראשונה שהוא, בית המשפט, חפשי לשכתבה''.

המשפטן האמריקאי טוען כי ברק ''פשוט הגדיר מחדש את הדמוקרטיה'' ומוסיף: ''ברק גם קבע כלל שאין לו אח ורע בחוק האמריקאי, שלא המחוקק אלא רק שופטים אחרים יכולים להעביר שופט מתפקידו; ושכל החלטת ממשלה הנחשבת 'בלתי סבירה' היא גם מטבעה בלתי חוקית; שביהמ''ש יכול לאסור על הממשלה למנות אדם לתפקיד כלשהו, אם עבר על החוק וגם אם קבל חנינה, או אם קיים חשד שעבר עבירה אתית; והוא גם יכול להורות על פיטורי שר בממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום;

ובשם 'כבוד האדם' יכול ביהמ''ש לפעול להפחתת העוני ולמען מחוסרי הדיור;

ושביהמ''ש יכול להחליט אם לשחרר טרוריסטים במסגרת הסדר פוליטי; ושבכחו לבטל פקודות צבאיות ולהורות לממשלה להזיז את גדר ההפרדה שאמורה למנוע מטרוריסטים מתאבדים לחדור לשטחי ישראל...

רק בישראל מעניקים השופטים לעצמם את הסמכות הזו, לבקורת שיפוטית מופשטת, מכח עצמם, בלא הסמכה חוקתית או חקיקתית מפורשת, מפי הרשות המחוקקת.

זה מזכיר את נפוליאון שלקח את כתר המלכות מידיו של האפיפיור והניח אותו על ראשו בעצמו''.

לא רק את הדמוקרטיה הגדיר ברק מחדש. גם את המונח המשפטי פרשנות.

הוא מרשה לעצמו, אומר פוזנר, ללכת לפרשנות מרחיקת לכת, הרבה מעבר לזו שאליה התכון המחוקק, בטענה ש''תפקיד המחוקק הוא לגשר על הפער בין הדין לחברה ותפקיד השופט בפרשנותו הוא לודא שהחוק אכן מגשר בין הדין לבין החברה''.

מוסיף פוזנר: ''זה מוזר מאד. האם הוא רק מתווך בין הדין לבין החברה? נראה שברק מתכוון לכך, שכל חוק צריך לקבל פרשנות התואמת את רוח הערכים של מערכת המשפט.

במילים אחרות: מדובר במערכת אידיאית של השופט, שהרי במערכת המשפט אין מציאות של מיקשה אחת ומערכת ערכים משותפת ורוח אחידה''.

העובדה שברק פשוט דרס את הדמוקרטיה ואת החלטות המחוקקים בישראל במרוצת שנות כהונתו באה לידי ביטוי על פי פוזנר, גם בטענתו ששופט צריך לתת דעתו ל'תכלית האובייקטיבית... לממש את הערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה'.

אמירה זו נותנת פתח רחב ביותר לשיקול הדעת של השופט, באופן שהוא אנטי תיזה למונח אוביקטיבי...

ביהמ''ש הוא אם כן, זה שמחוקק את החוקים בישראל, כשהוא משתמש בחוקים עצמם כדפי טיוטה ראשונית שאותם הוא חפשי לשכתב כרצונו''.

בלשון פחות נקיה מהתבטאויותיו של פוזנר, נאמר במאמר שלו שברק פשוט ציפצף על החוק הכתוב ולש אותו כרצונו, באורח אנטי דמוקרטי מובהק, אולי דיקטטורי.

יכולים נבחרי העם לחוקק מה שיחוקקו, אבל ברק יהפוך את חקיקתם על פיה, ויחליט על דעת עצמו, כאילו היה נפוליון מס' 2, בשביל אזרחי ישראל ומחוקקיה, מה באמת טוב להם.

פוזנר טוען גם שספרו של ברק רצוף שגיאות, כמו למשל עיוות שמו של פרופ' פוזנר, שאותו הוא מכנה בספרו פרופ' רוברט פוזנר.

http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=9415


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
שבת קודש ג' בתשרי תשע''א    14:36   11.09.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. המכון הישראלי לדמוקרטיה - מאוד מסוכן  
בתגובה להודעה מספר 3
 
   עבר עריכה לאחרונה בתאריך 11.09.10 בשעה 14:44 על-ידי פילוביץ שחף (מפקח)
 
קמפיין נגד הקרן לישראל חדשה והמכון הישראלי לדמוקרטיה

המכון הישראלי לדמוקרטיה - מאוד מסוכן,

כי הוא הארגון השמאלני - קיצוני היחיד, היושב בוועדת חוקה, חוק
ומשפט, כותב ניירות עמדה לחברי הכנסת,
בעוד שהוא מתנגד להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית!
הפורום למען א"י יצא עכשיו בקמפיין של פוסטרים בעיתונים נגד הקרן
החדשה, בהמשך לקמפיין של 'אם תרצו' באתר: www.HELPNIF.co.il

יו"ר הפורום רנן שוורצמן, מדבר על הסכנה הגדולה של הקרן לישראל
חדשה - NIF ומבטיח להמשיך להלחם נגדה ובמיוחד נגד ההסוואה
שלהם כתומכים בארגונים "חברתיים" כביכול.

שוורצמן: "כי האמת היא שאלו פעולות "חברתיות" שנועדו להלבין את האג'נדה
השמאלנית קיצונית שלהם.
פעולה שכבר עשינו בנושא הגז ותמיכת הקרן בקניית גז ערבי".

ראיון עם יו"ר הפורום למען א"י - רנן שוורצמן



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=19821&forum=gil&omm=0


.
מקור + הפוסטר ברזולוציה טובה יותר:
http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=84983





            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
שבת קודש ג' בתשרי תשע''א    14:40   11.09.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. Kr8: הפורום למען א''י - נגד הקרן לישראל חדשה  
בתגובה להודעה מספר 4
 
   עבר עריכה לאחרונה בתאריך 11.09.10 בשעה 14:43 על-ידי פילוביץ שחף (מפקח)
 
ראיון עם יו"ר הפורום למען א"י - רנן שוורצמן


לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
אור ל שבת קודש כ' בכסלו תשע''א    19:24   26.11.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  6. בחן את עצמך: איפה אתה ביחס לדמוקרטיה?  
בתגובה להודעה מספר 5
 
  
אריק כרמון,וברנרד מרכוס.

הסקר המניפולטיבי על הדמוקרטיה:

בחן את עצמך: איפה אתה ביחס לדמוקרטיה?

איזה ציון מגיע לדמוקרטיה הישראלית?

האם ניתן להצדיק אלימות להשגת מטרות פוליטיות?

המכון הישראלי לדמוקרטיה ו-וואלה! מזמינים אתכם לענות ולגלות היכן אתם ממוקמים

תגיות: המכון הישראלי לדמוקרטיה

התוצאות יוגשו לנשיא המדינה, שמעון פרס .

עד כמה דומה השקפת עולמך להשקפה הרווחת בישראל ובעולם?

המכון הישראלי לדמוקרטיה ו-וואלה! מאפשרים לגולשים להשוות את עצמכם ביחס לתוצאות מדד הדמוקרטיה הישראלית.

השנה מתפרסם בפעם השמינית מדד הדמוקרטיה הישראלית, העוקב באופן שיטתי אחר האופן שבו הציבור בישראל תופס את איכות הדמוקרטיה הישראלית ותפקודה.

את מדד הדמוקרטיה עורך זה שנים רבות מרכז גוטמן, בתוך המכון הישראלי לדמוקרטיה, והוא מבוסס על מדדים השוואתיים בינלאומיים ועל ניתוח של תפיסת הדמוקרטיה כפי שהיא משתקפת בסקרי דעת קהל שנערכו בפעם האחרונה בחודש מרס 2010 ע"י חברת מחשוב.

השנה מתמקד המדד ביחס שבין התמיכה התיאורטית של הציבור בערכים דמוקרטיים לבין ההתייחסות לבעיות ממשיות והתנהגויות בפועל.

בשנה שעברה, במלאות עשרים שנה לעלייה מברית המועצות, חשף המדד כי כמחצית מהישראלים סבורים שהתנאי החשוב להיות "ישראלי באמת" הוא להיוולד בישראל וכי-77% מהעולים מחבר המדינות תומכים בעידוד הגירת ערבים מישראל, לעומת 47% מהציבור היהודי הוותיק. מה צופה לנו המדד השנה?
השוו את עצמכם ביחס למדד.

ענו על השאלות הלקוחות מסקר מדד הדמוקרטיה 2010.

עמדותיך בהשוואה לתוצאות מדד הדמוקרטיה הישראלית 2010 יישלחו לדואר האלקטרוני שלך ביום שלישי, 30.11.2010, בשעות הבוקר, מיד לאחר הגשת המדד לנשיא המדינה.

http://news.walla.co.il/?w=//1759934

תגוביות:

1.מעולם לא היה נחוש השמאל כפי שהוא כיום "לחסל" את מדינת ישראל. חברי הכנסת השמאלנים הפעילים כיום ,ואלו שבדימוס פועלים ימים כלילות בשיתוף ארגונים כמו עדאללה ומוסאוסה להביא לכך שישראל לא תיקרא מדינה יהודית אלא מדינת כל אזרחיה ,כאשר בעצם הכוונה כאן היא "חיסול" של מדינת ישראל כפי שהיא כיום. בן גןריון הכריז במגילת העצמאות:

"אני מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מי היה מאמין שבין כל היצורים רוויי השינאה למדינת ישראל יהיו יהודים וישראלים ,אשר ביד אחת לוקחים כסף ממדינת ישראל בתירוצים שונים וביד השניה עוזרים לאויבינו המושבעים.

גם אדולף היטלר "חיסל" את הדמוקרטיה בארצו בדרך דמוקרטית ,ואחר כך מיותר לציין מה קרה .השמאל משתמש בדמוקרטיה כדי לשים סוף לחלום היהודים על מדינה משלהם .אויבנו המושבעים מחככים את ידיהם בהנאה ואינם מאמינים כי אותם ישראלים ששילמו בדם ילדיהם הם אלו אשר רוצים יותר מכל ברעתה של מדינת ישראל ובטובת הרוצחים הנפשעים ביותר.

2.מדד הדמוקרטיה ?= מדד השמאלניות !

3.מדוע מאושרים ב -CIA ובקרן פורד מחוק כבוד האדם?

דמוקרטיה?חה חה חה ...

בייניש מנהלת את פרוייקט פתיחת השערים של מדינת היהודים לכל פולש.החוק כבוד האדם משמש כמפתח הקסמים באגדות.
בייניש מנפנפת במטה הקסמים תוך אמירת הלחש כחש: הוקוס פוקוס כבוד האדם,והופס,אף אחד בכל העולם,אפילו הגבר הכי שרירי לא יכול לעצור מסתננים החודרים בניגוד לחוק ולבטחון המדינה לתוך שטח היהודים.אפילו אם יזרמו מיליונים,עשרות מיליונים,מאות מיליונים-בייניש הכי חזקה!!!

אוי איזו נחת רווים ב - CIA מבייניש המומחית בכל נושא ועניין למרות שבסך הכל גמרה ללמוד כמה שנים באוניברסיטה ותו לא!

גם קרן פורד מרוצה ומהללת.איזו הנחתה מנחיתה על ביבי בייניש. הוראות פעולה ביד רמה כמו שצריך!ועל נעמי חזן סיפרנו? היא מתמוגגת עם סיגל רוזן.הן מתפקעות מצחוק במרכז פרס לשלום.גם קרטר מתפוצץ מצחוק.העיניים הצפרדעיות שלו ממש יוצאות מחוריהן מרוב צחוק.

הם יודעים שביבי ראש הממשלה בכאילו-אבל בייניש ראש הממשלה בפועל!

בייניש אוסרת בהסתמך על חוק כבוד האדם, שירד מהר "זכויות האדם" (ולא מהר סיני) ע"י הנביא דן מרידור (ולא ע"י הנביא משה רבנו), לעצור ולחסל את ההסתננות בשיטות ההגיוניות עם נשק וצבא הגנה -היא מאפשרת להתמודד עם הבעיה רק ע"י הקמת בית חולים מתחת לגשר השבור!היא דורשת שהגשר יישאר שבור!היא לא מרשה לביבי לתקן את הגשר!

ביבי פוחד מבייניש.הרי כולם יודעים שהיא ראש הממשלה ולא הוא!

היא קובעת שהמסתננים ימשיכו לזרום באין מפריע (בעזרת החוק שמכניס לנו חוקן-חוק כבוד האדם וחירותו), וביבי משתמש בכישורי העל שלו ככלכלן גאון על מנת לייצר תקציבי ענק לממן פולשים פושעים היולדים לנו ילדים על חשבוננו ועל מנת לתפוס את דירותינו,מקומות עבודתינו,ערינו,שכונותינו,בתי ספרינו,בתי חולינו,בתי יולדותינו,גני ילדינו,ואדמתנו.

לכל הפולשים יש ארצות ,יש מדינות רחבות ידיים ויש יבשות שלמות לרשותם,אך שם לא מקבלים טיפול רפואי חינם,בתי ספר חינם,ומדינה מוכנה ובנוייה לצורך השתכנות והשתלטות קלה ונוחה.שם אין את בייניש.היא רק פה.רק לנו יש אותה.

פה אירגנה בייניש את העיניינים (בעזרת מטה הקסמים מהאגדות=החוק שמכניס לנו חוקן=כבוד האדם )כך ששוהים פולשים לא חוקיים מקבלים הכל, על חשבון אוכלוסיית ישראל היהודית הנאנקת תחת מכבש גניבת המדינה לאור היום.

בייניש מנהלת את פרוייקט פתיחת השערים לשימחת ה CIA וקרן פורד ומרכז פרס וג'ימי קרטר לשלום.מרכז המקדם שלום מהסוג של שלום ליהודים ולא להתראות.

בייניש המומחית בכל נושא ועניין למרות שבסך הכל גמרה ללמוד כמה שנים באוניברסיטה משפטים ותו לא ,מנחיתה על ביבי הוראות פעולה ביד רמה, וביבי מקבל הנחיות מה מותר לו ומה אסור לו מהפנסיונרית הזאת (שעוד לא יצאה לפנסיה לצערנו)-בעלת הבית שלא נבחרה על ידי איש מאיתנו לנהל את מדינתנו.

כך הרוב מאושר.

אז למי איכפת מהמיעוט היהודי שעדיין ישנו במדינה ה"יהודית"?

4.בג''ץ והיועץ המשפטי -ממשלת העל השרשורית של ישראל

"הדמוקרטיה הישראלית".

אציג את האנשים שהשתחלו והשחילו את חבריהם למוסדות השפיטה שלנו,את מעשיהם ותוצאות מעשיהם למדינה,ואת מערכת השפיטה שבינה לבין הציבור הרחב בישראל הולך ומתרחב פער שלא ניתן לגישור עוד בשום דרך.
אציג את הפער וחוסר האמון המוצדק של הציבור היהודי-ציוני בישראל במערכת המשפט הנוכחית שאינה מייצגת ציבור זה בשום דרך ובשום אופן.

אציג מעשים חמורים ואף לא חוקיים (כדברי פרופ' פוזנר) שביצע אהרון ברק,שמצא דרך לעקוף את הפרדת הרשויות הדמוקרטית ולהשתלט בעקיפין על השלטון במדינה שהפנתה עורף לשמאל בבחירות.

אציג את השיטה המתקיימת בישראל בה השופטים בוחרים שופטים ולא השלטון בוחר שופטים כפי שזה נהוג במדינות הדמוקרטיות האחרות ,ואת תוצאות הליכים מזעזעים אלה.

התוצאה מחייבת אותנו לעריכת בדק בית ומהפיכה יסודית.התהליך המעוות שבאמצעותו הפך בג"ץ משופט העם לשליט העל הקובע מה תעשה המדינה היהודית וממשלתה הנבחרת מאיים להכחיד את המדינה היהודית ,וחובתנו הראשונה במעלה היא לברר כיצד נחטף בית המשפט העליון שלנו על ידי שופטים המכישים את ישראל,ולהסיק את המסקנות הנדרשות על מנת לחסל את הסטייה החמורה הזו מעקרון הפרדת הרשויות.

על כל אזרחי המדינה היהודים, שהמדינה היהודית יקרה לליבם להתגייס ולדרוש לקיים הפרדת רשויות מיד.יש לעקר את בג"צ מתפקיד ממשלת העל שהוא ניכס לעצמו שלא כחוק ולהחזירו לגודלו הטבעי ולתפקידו היחידי-שפיטה ותו לא!

איש לא בחר את השופטים בבחירות דמוקרטיות המבטאות את רצון העם על מנת שינהלו את המדינה.

*****

לא מתקיימת דמוקרטיה באמת.

זוהי רק פאסדה חיצונית שתחתיה מסתתרת אמת מפחידה ביותר.

לא מתקיימת דמוקרטיה באמת.זוהי רק פאסדה חיצונית שתחתיה מסתתרת אמת מפחידה ביותר.השלטון בישראל ממש חטוף ונתון בתוך אחיזת צבת של כוחות אחרים לחלוטין מאלה שנבחרים בבחירות על ידי העם.העם באמת בוחר בנציגיו בצורה דמוקרטית,אך נציגיו אלה,משהם מגיעים לעמדות השליטה אינם יכולים להוציא אל הפועל את תוכניותיהם הפוליטיות היות והשמאל שאיבד את השלטון ב 77 עקף את הדמוקרטיה וחטף את השלטון במדינה באמצעות פטנטים וטריקים סמויים וכוחניים שאין להם דוגמה בשום מקום דמוקרטי בעולם כולו.אבקשכם לקרוא את התיאור הבא של המצב:

הקדמה:

שרשור

שרשור האדם אחד המינים הנפוצים והמזיקים ביותר הוא שרשור האדם .מין של תולעת טפילית הנימנית עם העלוקות ועם תולעי הריסים.זו תולעת ארוכה מאד,מעל מטר אחד,המתמקמת במעי האדם בעזרת ראשה שגדלו כגודל ראש סיכה , ובו ארבעה כפתורי היצמדות וזר של קרסים , שבעזרתם נצמד השרשור לדופן המעי של האדם . פרקי גופו של השרשור , שמספרם יותר מאלף , אינם מכילים מעיים או איברי עיכול , שכן השרשור הטפיל סופג מן המעים של האדם את המזון המעכל בכל שטח גופו . גם איברי נשימה ומערכת דם אין לו , שכן בתוך מעי האדם אין אויר , והשרשור אינו נושם אלא מפיק את האנרגיה שהוא זקוק לה באמצעות תהליכים ביוכימיים מסובכים .

מתקיימות 2 מדינות ישראל.

אחת שרואים ובתוכה מתקיימת אחת שלא רואים.

יש אחת שנבחרת על ידי הציבור,ואחת שמתקיימת כטפיל סמוי,והיא הממשלה האמיתית ששולטת בפועל במדינה.

לפתע הבנתי מה מתרחש פה.מתקיימות במציאות שתי מדינות ישראל.ישנה אחת שאנו בוחרים בממשלתה,וישנה עוד אחת שאת ממשלתה אנו לא בוחרים,והיא הקימה לה מוסדות מקבילים וסמויים המתפקדים בצורה מקבילה למוסדות המדינה הגלוייה.

המדינה הסמוייה הטפילית שוכנת כמו שרשור ענק חבוייה מעין בתוך מעיה של המדינה הפונדקאית.

למדינה הטפילית יש כל הנדרש לניהול המדינה על פי צרכיה ודרכה.

היא מאפשרת למדינה הגלוייה לתפקד כאילו היא המדינה היחידה,אך פועלת בעצם כמדינה היחידה הקיימת בפועל.

איך פועלת המדינה הטפילית הסמוייה?

כפי שלמדנו לדעת, ממשלת העל של מדינת ישראל הוא הבג"צ על שופטיו הנוכחיים, המחליטים מה תעשה ומה לא תעשה ממשלת ישראל.

ממשלת העל הבג"צית פועלת באמצעות שלוחתה הישירה בתוך קרבי הממשלה-היועץ המשפטי לממשלה שהוראותיו מחייבות את הממשלה הנבחרת בישראל,ולשירותה עומדים כל המוסדות המשפטיים הקיימים במדינה הראשית,כאשר בתוך הפרקליטות ובכל המסדרונות הנחוצים לשם שליטה מוברגים אנשי שלומה של ממשלת השרשור.

על מנת להוציא לפועל את מדיניותה של ממשלת השרשור,הוקמו אירגונים לא ממשלתיים רבים מספור המתפקדים כמוציאים לפועל ומבצעים את החלטות ממשלת השרשור.והוקם המכון הישראלי לדמוקרטיה האמון על הסטת המדינה הפונדקאית ממסלולה.

בראש מוסדות ממשלת השרשור עומדת הקרן לישראל החדשה שנועדה לממן ולתמוך באירגוני הממשלה השרשורית.

הקרן לישראל החדשה הקימה אירגון ביצוע משלה הנקרא שתיל,המנחה ומארגן את כל הזרועות של מוסדות ממשלת השרשור הסמוייה.

ראשית כל במימון מאסיבי המתקבל כאיסוף תרומות עצום ממדים מגורמים עולמיים עויינים ובעלי אינטרס.

שנית,משמש אירגון שתי"ל זרוע ביצועית המנצחת על כל הפעילויות הנדרשות לממשלת העל הסמוייה,ולמדינת השרשור שהיא מנהלת.

אירגון שתי"ל הוא הכתובת לכל האירגונים בכל נושא שנעלה על דעתנו.

הוא הקים את כל הרשת הענקית של אירגונים המטפלים בעינייני דת,חינוך,הגירה לא חוקית,בדואים,אירגוני נשים פמיניסטיים שהשראה קומוניסטית עומדת מאחוריהם.

אלה האירגונים העובדים בשקט ובביטחה ובאין מפריע על שינוי פני המדינה וחיסולה כמדינה יהודית.

אם יימשך המצב המתנהל כרגע,נקום בוקר אחד ונגלה שהמדינה נגנבה מאיתנו על ידי מדינת השרשור.

המדינה המקבילה השרשורית נמצאית בתוך מעיה של מדינת הפונדקאות,ומוצצת את לשדה וכוחה מבפנים,מבלי שהפונדקאית יכולה לפגוע בשרשור החבוי במעיה.

כיוון שהמדינה השרשורית פועלת במרץ על מנת להקים מדינה פלשתינית נוספת על זו שהוקמה ב-1922 בירדן, בשטח בין הים והירדן,וכיוון שמדינת הפונדקאות אינה מעוניינת בהקמת מדינה כזו, בשל ניסיונה המר בעשרים השנים האחרונות,החליטה המדינה השרשורית לפעול על דעת עצמה למרות שאינה מייצגת איש במדינה הפונדקאית.

על מנת להתגבר על אי המוכנות והרצון של הפונדקאית לבצע מהלך בלתי הפיך והרסני זה,החליטה מדינת השרשור לפעול בעורמה ולהקים מדינה זו על אפה וחמתה של המדינה המתנגדת, תוך שימוש באמצעים לא מקובלים.

דהיינו הפעלת כוחות חיצוניים חזקים ואלימים על מדינת הפונדקאות תוך הדרכתם המדוייקת כיצד לפעול מבחוץ,ובו זמנית מפעילה מדינת השרשור כוחות פנימיים שונים המדריכים את הערבים בבניית מדינה,כלכלה,מוסדות לאומיים,צבא מאומן ומיומן,ומשטרה.

המוח מאחורי הקמת המדינה הערבית ביהודה ושומרון הוא לא אחר מאשר יהודי מדינת השרשור.

למדינה זו צבאות משלה כמו אירגוני שלום עכשיו,קו לעובד,האנרכיסטים ודומיהם המבצעים את פקודותיה ונלחמים על הוצאה לפועל של מטרותיה,וכמובן כמו מכון השלום של פרס,אהוד ברק ואנשים רבים המאיישים נקודות שליטה במדינה הפונדקאית.

המדינה הסמוייה הטפילית, כופה אם כך דה פקטו את מדיניותה,מדיניות השואפת להקמת מדינה ערבית שתתצפת עלינו, בלב השטח ,על הרי שומרון ויהודה ,באמצעות הפעלת העולם כמכשיר לחץ וכפיה סדיסטיים,על המדיניות של המדינה הרשמית.

לשם כך הקימה מדינת השרשור מנגנוני חו"ל - כמו ג'יסטריט למשל,הקורא יום ולילה להקמת מדינה ערבית בשטחי יו"ש,והמעביר ביקורת הרסנית על מדינת הפונדקאות,וקורא לכל העולם לעשות כך,וגם לפעול כך באמצעות חרמות שונים ומשונים.

ג'יסטריט קורא לכוחות חיצוניים לפעול בשיטות שונות ובדרכים מגוונות ו"חדשניות" כביכול,על מנת לכפות על המדינה הפונדקאית את החלטתה הנחושה של מדינת השרשור שהוציאה כבר לדרך את הקמת המדינה הערבית בקירבה של מדינת ישראל.

הנה איך מתנהלות 2 מדינות ישראל,שהן דבר והיפוכו.שתי אוייבות בנפש.קיומה ורווחתה של מדינת השרשור,תהרוג את מדינת ישראל הפונדקאית.

כמו שרשור החי בתוך גוף חי,זולל את המזון של הגוף החי,ומצמית אותו לאט,מפריש בתוכו רעלים וצואה,הורס את הגוף החי המארח,אך נסתר מן העין,כך מסתתרת ומתקיימת בעוז לא נתפש בתוך מדינת ישראל הרשמית כביכול,מדינת ישראל שניה,עיקרית,מחליטה,מלאה,מתפקדת,טפילית והרסנית לחלוטין לפונדקאי שלה.

מדינת ישראל חייבת לחסל את השרשור אם היא רוצה להמשיך לחיות.או הוא או היא.

נ.ב.

הציצו בקישוריות ושימו ליבכם לעובדה שאין נושא שאינו מטופל בצורה יסודית על ידי אירגון שתיל .(הקרן לישראל החדשה).

היכנסו וראו את החוברת החדשה של אירגון שתיל/הקרן לישראל החדשה ופעילויותיה.

מתחרה לממשלת ישראל ומשרדיה ומוסדותיה.

לא יאומן שהמדינה מאפשרת את זה!

ממש מדינה עם אג'נדה משלה בתוך מדינת ישראל.האג'נדה של המדינה שבתוך המדינה הפוכה לזו של המדינה המאכלסת את המדינה הטפילית!

הכר את המומחה
=ws title="" =submit
פורמט קובץ: PDF/Adobe Acrobat - צפה כ- HTML

חוברת המומחים נערכה והופקה על ידי המרכז לשינוי מדיניות בשתי"ל;

מרכז ...... מדיניות ההגירה של ישראל, קהילות מהגרי עבודה בישראל, ילדי מהגרי תחום מומחיות: ..... מטרת הארגון היא החדרת ערכי שמירה וטיפוח. לסביבה במגזר החרדי להגשמת תכנית פיתוח ..... חברתי וסביבתי בעיקר עבור הקהילה הבדואית. העמותה פועלת מזה כעשור תוך עידוד ...
www.shatil.org.il/files/experts_ngo.pdf - דומה
http://www.shatil.org.il/files/experts_ngo.pdf

5.הלובי המשפטי /בן כספית

עם פירסום פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת השוטר היורה שחר מזרחי, קם קול המחאה. הוא בא מימין ומשמאל, מלמטה ומלמעלה. כל מי שעיניים בראשו והגיון בקדקדו הבין שמשהו כאן לא בסדר. מיד אחר-כך, נחלצו הלוביסטים הרבים של בית המשפט העליון לעזרה. מישהו חיצרץ בחצוצרה והחברים הגיעו בדהרה. אם צריך, אני בא, אמר פעם מי שאמר, וצדק. אין בישראל לובי חזק יותר מהלובי של בית המשפט העליון. איפא"ק? פראיירים על ידם.
הבכיר שבין הלוביסטים הבליח בטלויזיה והודיע שמסכנים החברים בעליון (אלה המילים שלי), לא היתה להם ברירה. ברגע שפרטי המקרה כפי שנקבעו במחוזי לא ניתנים לשינוי, אז בייניש וחבריה פשוט היו מוכרחים להחמיר את ענשו של מזרחי המסכן.
זה היה יכול להיות באמת עצוב מאוד, אם זה היה נכון. זה, כמובן, רחוק מלהיות נכון. ידיו של העליון לא כבולות. בעצם, אם נחשוב על זה, העליון הוא המוסד היחיד במדינה שידיו לא כבולות לכלום. לא לחוק ולא לפסיקה. הוא עליון עליהם. ברצונו, יקבע שהחוק סותר משהו, ויצפצף עליו. ברצונו, ישנה פסיקה. כזה הוא בית המשפט העליון שלנו, מאז פרצה "המהפכה החוקתית" של המהפכן אהרן ברק, ונקבע במסגרתה שעם כל הכבוד לכנסת, ולממשלה, ולדמוקרטיה, ולציבור, ולנבחרי העם, יש מוסד אחד שבאמת מנהל כאן את העניינים. הוא דווקא לא לגמרי נבחר, אבל מילא.
מאז, נמשך מסע ההגנה הדרמטי הזה על בית המשפט העליון ונמשך במלוא עוזו. אתמול, למשל, הופיע באחד העיתונים הכלכליים טור נוסף מאת איזה עורך-דין, שלא נעניק לו כאן פרסומת חינם, שקבע שהיתה "דיסאינפורמציה במסע למען שחרור השוטר שחר מזרחי". הוא גם הדביק סימן שאלה בסוף המשפט הזה. אותו עורך דין התקשר אלי פעם והעיר לי, במלוא הרצינות, ששכחתי לתת לו קרדיט בטור שכתבתי בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" ומאבקם המוצדק של המילואימניקים שלחמו שם במוחמד בכרי השרלטן. נו, טוב. בשביל קרדיט בעיתון צריך להלחם. בשביל השוטר שחר מזרחי, כנראה שלא.
היו גם קוראים נזעמים ששיגרו מיילים. רובם ככולם טוענים שכל מי שביקר את פסק הדין של העליון, שהכפיל את עונש המאסר בפועל של מזרחי, פשוט לא מכיר את העובדות, לא קרא את פסק הדין, מתעלם מקדושת החיים, וכן הלאה.
אז בואו נעשה קצת סדר בדברים.
1. קראתי את פסק הדין. מיד עם הינתנו. לכל אורכו (דווקא די קצר). לא רק שקראתי אותו, השתדלתי להבין אותו. אני אוחז בתואר ראשון במשפטים (אוניברסיטת תל-אביב), מה שמקנה לי ידע מסויים בתחום (אם כי אני חייב להודות שהייתי סטודנט נוראי).
2. תזכורת: אחרי פסק הדין במחוזי, כמעט ולא נשמעה ביקורת. המחוזי הרשיע את מזרחי ודן אותו לעונש מאסר ארוך בפועל. 15 חודשים בפנים, לשוטר במדים, שקרתה לו תקלה מבצעית ולא נתפס במזימת פשע או שחיתות, זה עונש כבד. ועדיין, לאור העובדות שנחשפו בפסק הדין, לא ראיתי לנכון לבקר אותו. כמוני, רוב האחרים. לא היה מסע תקשורתי והעסק עבר רגוע יחסית.
3. הביקורת פרצה אחרי שהעליון, שניסה להיות הרבה יותר צדיק מהאפיפיור, בא ועשה את המעשה האיום שעשה. מעשה שמתעלם מההקשרים, מהסביבה, מהמצב, מתקנת הציבור, מרמת הבטחון האישי ברחובות, ממצבם של השוטרים, מהעובדה שחבר של מזרחי שוכב בתרדמת בבית החולים אחרי חוויה דומה שנגמרה אחרת, וכו' וכו'.
4. לעצם העניין: נכון, מסקנת בית המשפט היתה שמזרחי לא ירה כדי להציל את עצמו ולא היה כאן אלמנט של הצלת חיים. המכונית של הגנבים נסעה לאט, מזרחי עמד לצידה ולא מולה, וירה מטווח קצר מאוד. אני לא חושב שצריך לדחות את המסקנה הזו, למרות שאישית נדמה לי שאין שופט שיכול להכנס לנעליו של השוטר במצב כזה. נעליים של שוטר שיודע מה קרה לחבר שלו בסיטואציה דומה. נעליים של שוטר שחצי דקה קודם אותו פורץ מנסה לפגוע בו במברג, מטיח בו שלל קללות ונכנס למכונית מילוט במהירות. נעליים של שוטר שניצב בלילה מול פורצים אלימים במיוחד. לך תדע מה עובר לו בראש באותו שבריר שניה. אני לא מאמין שאפשר לנסות לייצר את המציאות הזו בין כתליו הממוזגים של בית המשפט (אין שום נפקות לעובדה שהשופטים "ביקרו באתר האירוע", זה לעשות צחוק מהעבודה). כשאתה צריך להחליט תוך עשירית שניה, לפעמים אתה טועה. לפעמים גם אם המכונית זזה לאט, נדמה לך שזה מהר. הרי החיים שלך תלויים שם מנגד.
ועדיין, לא התקוממתי נגד ההרשעה. גם לא נגד העונש הקשה בערכאה הראשונה. התקוממתי נגד האדנות, השחצנות והעיוורון של העליון כשבא ובהינף קולמוס מכפיל את העונש.
בעודי כותב את הפוסט הזה (ראשון בלילה), אני רואה באתרי האינטרנט את הסיפור הטרי מהחוף בחיפה: פאבל, סבטלנה, הבן שלהם ועוד ידידה חזרו מהחוף למכונית, נתקלו שם בקבוצת אנשים אלימים שהקיפה את הרכב, כנראה בנסיון לגנוב אותו. פאבל ביקש מהם להתרחק, בתמורה חטף מכות רצח, דקירת סכין, ואושפז ברמב"ם במצב קשה. מזל שיש אינטרנט. אתם יודעים כמה סיפורים מהסוג הזה קורים כאן בשבוע? ועוד לא שכחתי את ענבל עמרם, שגנב מכוניות תמים כזה, מהסוג הלא מזיק לכאורה, שחט אותה במכונית שלה במהלך נסיון גניבה. הרי ברוב המקרים המשטרה בכלל לא מגיעה. למה שתגיע? הרי כבר הפסקנו להזעיק אותה. למה שנזעיק? כמה פעמים מתברר שהשוטרים באים, ולא מסוגלים. כי אין להם כלים.
כן, רבותי, הדברים קשורים זה בזה. אין כאן בדל של פופוליזם. כי העליון יכול היה לבוא ולקבוע שהוא לא מקבל את הערעור של השוטר. שהוא משאיר את ההרשעה על כנה. שהוא רואה בקדושת החיים ערך עליון. אבל, מאידך, הוא גם לא מקבל את הערעור של המדינה. והוא לא מגדיל את העונש. כי הוא רואה גם את המצב ברחובות שלנו. את אבדן ערך החיים. את העבריינים שיורים אחד על השני אש תופת ובדרך הורגים אותנו, את הדירות הנפרצות בעזות מצח בלתי נתפסת, את האלימות הגוברת ברחובות, את אבדן הפחד של העבריינים מהמשטרה, את חוסר האונים של המשטרה המורעבת שלנו, נטולת האמצעים, דלת המשכורת, שנשלחת למשימה בלתי אפשרית כל לילה מחדש וחוטפת אש מכל הכיוונים.
העליון היה יכול להידרש לכל זה. תפקידו להידרש לכל זה. הוא צריך להוכיח שהוא לא מבוצר שם במרומי מגדל השן הירושלמי אלא פועל כדי לקדם את שלטון החוק. זה חשוב לשלוח מסר לשוטרים, אבל אפשר להוסיף, לצידו, גם מסר לגנבים. כל מי שחי כאן יודע שהחיים הפכו בלתי נסבלים. שהמורא של העבריינים התפוגג. שהם כבר לא מפחדים. עכשיו, בהצהרה המהדהדת האחרונה של העליון, זה גם קיבל גושפנקא רשמית. עכשיו, תדע כל אם של גנב רכב אלים, שנעשה הכל כדי להחזיר את בנה בשלום הביתה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להכנס לרכב, להניע ולנסוע. זה יכול להיות הרכב שלו, או המכונית הגנובה, מה שיבוא קודם.
לא, אני לא קורא לתת לשוטרים לירות בגנבים. אם זה היה המצב כאן, אפשר ופסק הדין היה הגיוני. אבל לא זה המצב כאן. אין בישראל גל של הריגת עבריינים על ידי שוטרים. ההיפך הוא הנכון. משטרת ישראל נוקטת יד רכה, מימית, כמעט בלתי מורגשת. מתי בפעם האחרונה נהרג פורץ? או גנב רכב? או שודד? העליון היה צריך להחמיר את העונש אם היינו בעיצומה של תופעה פסולה כזו. אבל חברים, התופעה היא הפוכה. אין בישראל גל של הריגת עבריינים, אלא גל גדול של הריגת אזרחים. זה מה שיש כאן. חיינו הם שהפכו למרמס. כל בריון ואלים מתפרע על הכביש, או בפארק, או על חוף הים, ואף אחד לא יכול לעשות לו שום דבר. למה? כי החוק מגן עליו.
אז זו הסיבה, רבותי הלוביסטים, שאני חושב שפסק הדין של בית המשפט העליון בעניינו של השוטר שחר מזרחי היה רע. אולי אפילו איום ונורא. כי העליון, בניגוד למה שנאמר, חופשי לעשות מה שהוא רואה לנכון. אם מצא לנכון לאמץ את העובדות שבפסק הדין של המחוזי, יכול היה גם לאמץ את גזר הדין. בכדורגל קוראים לכלל המוזר הזה "חוק ההגיון", והוא החוק הכי רלוונטי ברוב המצבים. בסוף, צריך גם קצת הגיון בריא.
5. ואחרון חביב: לא, אין כאן "מסע להצלת שחר מזרחי". אין לי מושג מי זה שחר מזרחי ובחיים לא ראיתי או דיברתי איתו. המסע הזה הוא לא להצלת שחר מזרחי, אלא להצלתנו.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb53f4&id=1504&page=1

6.מדוע לא סולד בג''צ מפעילות האנרכיסטים?

בג"צ רודף ימין!!!

מי בבית המשפט העליון מסתייג, מאשים, וסולד מפעילות אנשי שלום עכשיו האנרכיסטים למיניהם, אירגוני ה"סעד" והעזרה למסתננים מאפריקה?

1. מי בבית המשפט העליון בארץ מוכר לכם כמי שמגנה, מסתייג, מאשים, וסולד מפעילות אנשי שלום עכשיו, האנרכיסטים למיניהם, אירגוני ה"סעד" והעזרה למסתננים מאפריקה,ודומיהם ?

2. מי בתקשורת החתרנית בישראל מוכר לכם כמי שתומך במדינת ישראל, בציונותה, ביהודיותה ?

מי מוכר לכם שם כמי שנלחם על זכויותיה של מדינת ישראל להתקיים ?

מי עושה שם תחקירים על מנת לגלות לציבור את הגילוי הנאות שמגיע לציבור לגבי מי הם כל האנרכיסטים והחתרנים מכל הקבוצות והזרמים ?

שמעתם על אחד כזה. אנא אמרו לי את שמו.

האם ידוע לכם או לי מיהם כל אירגוני המפגינים למען המסתננים מאפריקה ?

האם ידוע לכם מה הם המניעים שלהם ? ומי מממן אותם ? האם זאת אירופה העויינת ומוצפת המוסלמים שם,או שמא המימון סעודי באופן ישיר.

האם אתם יכולים ללכת לישון בלילה בשקט ולהיות בטוחים שאתם יודעים משהו בנידון ?

זה הכל אינטרסים חתרניים ועויינים המנסים להחריב את מדינת היהודים מבחוץ ומבפנים.

איפה החוקרים והעיתונות והכתבים ?

אתם לא מתפלאים שאין לכם ולי שום אינפורמציה בנושא, וששוררת דממה דקה?

אין אחד בתקשורת ששמעתי אומר מילה אחת כנגד הפלישה ההמונית מאפריקה, בעד סילוקם וגירושם המיידי מהארץ ובעד אטימת הגבול.

לא שמעתי על אחד שדורש ומדבר מבוקר עד ערב (כמו שהם מומחים לעשות בלי הפסק בכל נושא שאיתו אפשר לנגח את מדינת ישראל)על כך שהנושא חייב להיות מטופל אתמול, ומביא ראיונות דחופים, ויורד לחיי השרים האחראיים על המחדל וההרס של מדינת ישראל.

כל אילת כבר הפכה לכפר אפריקאי מוסלמי ואיש לא מצפצף. אולי שמעתם מישהו ? אשמח לקבל מכם דיווח.

אילו היתה לנו תקשורת בריאה ונורמלית כל תופעות השוליים החולניות(כמו האירגונים הלא ממשלתיים הפועלים לחיסול המדינה היהודית) לא היו מקבלות הד חיובי וגיבוי,אלא להיפך, היו מקבלות ביקורת עיתונאית חריפה והיו מתכווצות בבושה ונאלמות דום ונעלמות כליל מהנוף הציוני.

אך התקשורת נותנת להם את החמצן הנדרש ואת הרוח הגבית ומעצימה אותם לממדי גידול סרטני ממאיר.

התקשורת אינה פורטת את מרכיבי הקבוצות הקיקיוניות האלה לפרוטות על ידי תחקירים אישיים על כל אחד מהאנשים הפועלים בהן.לא מגלים לנו מי הוא מה הוא עושה, מי מממן אותו, בכמה כסף, איך מועבר הכסף, מה מטרת אירגונו, מה דרכי הפעולה, מהם הקשרים בחו"ל, איך הם מתבצעים, אידיאולוגיות. הכל.

אין לכם ולי מושג ירוק מה מתרחש מתחת לאפנו.

זה תפקידה של התקשורת בישראל,אז איך לדעתכם היא ממלאת את תפקידה בדיוק ?

3.לפני שנים(לא זוכרת לצערי בדיוק את התאריכים) התנהל לפתע שיח בציבוריות הישראלית על כך שקיימת דרישה להפסיק את "השתלטות" מתיישבי יהודה ושומרון על הפיקוד בצבא.

אני זוכרת במעורפל את הדבר שבזמנו נדהמתי ממנו, ששמו רגל למתיישבים, ודחפו בכוח אנשים בעלי השקפה פשרנית לתפקידים ועמדות כוח בצבא. (אני מכנה אותם אנשים מנותקים מהמציאות,כיוון שאין לפשרנות ולריאליזם דבר משותף,ובצבא של עם הנלחם כל שנייה על הישרדות, רק מטומטמים מציבים בראש צבאם אנשים מנותקים מהריאליה. הריאליזם במקרה הזה פירושו להבין את מטרת האוייב ולפעול על מנת למנוע את הצלחתו בצורה הכי נחרצת שאפשר).

לישראל יש אוסף של אנשים מבריקים, חכמים ואורגינליים, אבל בצבא לא נותנים להם דריסת רגל. מה זה אם לא קיבוע אנשים על פי השקפות ולא על פי כישורים?

כך נראה צה"ל. חסר מעוף וטיפש ומסורבל ומרובע ומקובע.

אין לו שום מרכיב אינטליגנטי, חדשני, מפתיע. כלום. סתם כמו טנק גדול ומסורבל שעולה כל הזמן על מוקשים.

4.במדינת ישראל יש חוק. יש משטרה שאמורה להגן על החוק, על האזרח, ועל המדינה על ידי יישום החוק באופן שווה כלפי כולם. מתי שמעתם לאחרונה שמשטרת ישראל בנגב פעלה כנגד הבדואים שעושים שם מה שבא להם ואין דין ואין דיין?

הם לוקחים דמי חסות מכל העסקים בבאר שבע וביישובי הנגב בעזרת איומים, שריפת בתי עסק, ואלימות.

האם קיבלתם רושם שמישהו במשטרה חולם אפילו בלילה להפסיק את זה ?

הבדואים בונים בצורה פראית, ללא אישורים, בכל מקום שבא להם. אחרי 7 שנים הם יטענו על חזקה.

משטרת ישראל מונעת זאת?

הבדואים גונבים ושודדים מכל הבא ליד, עדרים, כוורות, ציוד חקלאי ממושבים, קיבוצים, יישובים , בלילות הם מעבירים סמים ומבריחים הכל דרך הגבול עם מצרים, וישראל פוחדת לסגור את הגבול הזה ולכן אנחנו מוצפים בפולשים מאפריקה בעשרות אלפים.

המדינה והמשטרה פוחדים מהבדואים.

האם דווח לכם על טיפול תגובתי, מניעתי כלשהו ? אשמח לשמוע על כך.

המשטרה עצמה פוחדת מהם.

האם גם המשטרה בארה"ב פוחדת מהפושעים ומהתושבים ?

בראשה ולאורך כל חוט השידרה של המשטרה הישראלית מוצבים פשרנים, ופחדנים .

בראש אירגון כזה בישראל המתמודד עם בעיות קיומיות עם אוייבים מרים צריכים לעמוד אנשים חזקים מאד וחסרי פשרות. שמעתם על כאלה ?

גם מהדרוזים מסתבר שפוחדים.

אתמול שלשום שמענו זאת. וזה נכון, אחרת זה לא היה נאמר.

במקום להתמודד עם האמת, מעדיפים ללעוס סיסמאות על האחים לנשק.

הדרוזים הם ערבים בעלי דת שונה-הלא היא הדת הדרוזית.

הדרוזים מחוייבים על פי דתם הסודית להצטרף תמיד לכוח החזק. זהו ציווי דתי שלהם. הם לא עושים זאת מאחוות אחים, והם לא אחים לנשק שלנו. חובתם על פי דתם.

על פי תפיסתם הם חלק מהעולם הערבי. הם ערבים, דוברי ערבית וחיים כערבים.

ביום שישראל תהיה חלשה מהאומה הערבית, תחול עליהם המצווה הדתית שלהם לחבור לכוח החזק- הערבים.

אם הם מרגישים שהם מפחידים את המדינה היהודית, ואת משטרתה, ברור מה תהיה התוצאה.

שיתוף פעולה עם אוייבנו. זה בדיוק מה שמתרחש.

ומה עושים במדינת ישראל המתנגדים לרעיונותיו של אהרון ברק השופט בבית המשפט העליון לשעבר להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה ?

האם הם נלחמים על מנת להפסיק את פעילות החתרנות והחתירה להשמדת מדינת היהודים ?

7.השמאל הקיצוני רוצה חוקה כיוון שזה נזק בלתי הפיך

דמוקרטיה מפולניה.

השמאל הקיצוני רוצה חוקה כיוון שזה נזק בלתי הפיך לישראל

יש לפעול לחיסול בג"צ במתכונתו הנוכחית.אך אין לקבע את מדינת ישראל היהודית בשום חוקה.
זו היתה עמדתו הברורה והחכמה של בן גוריון,ומאז ועד היום לא השתנה דבר.

מדינה בהתהוות,ובמלחמה,שרבע מהאוכלוסיה המתגוררת בקירבה וזוכה לכל הזכויות ללא ביצוע החובות כלפיה היא אוכלוסיית אוייב עויינת השואפת ופועלת לחיסולה ,לא מקבעת את עצמה בשום מסגרת נוקשה של חוקה,ולא מבטיחה זכויות בצורה שתחייב אותה במקרה של מלחמה טוטאלית שאת תוצאותיה מי ישורן.

אין לקבע את ישראל בחוקה.

יש להמשיך ולזרום עם החוקים הנחקקים על ידי הכנסת.

לעומת זאת חובה לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית,ולפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה שאינו אלא מסווה ליד הבוחשת של בג"צ בקרביה של הממשלה,תוך הפרה בוטה של החוק המחייב הפרדת רשויות מוחלטת במשטר דמוקרטי.

יש לבטל מיד את החוקים החטופים שייצר ברק אהרון בדרך לא חוקית והפכם ל"חוקה".אין דבר כזה חוקה במדינת ישראל.זו המצאה של ברק את בייניש וחברי הגילדה הפולנית גליצייאנרית שהשתלטה על בית המשפט שלנו.

חוקים אלה עברו בכנסת בהרמת יד של 20 30 חברי כנסת.זו לא חוקה,זה לא חוקי,ולא נורמטיבי.

חובה לבטל מיידית את חוק כבוד האדם שקיבל 32 קולות מתוך 120 והפך לפתע בדרך פושעת לחוקה כפוייה על המדינה,ולבטל מיד את החוק השני הקובע שלבג"צ תהיה סמכות על לבטל חוקי כנסת.

בג"צ אינו מחוקק,אינו ממשלת על,ואין לקומץ הפולנים-גליציינרים האלה שם רשות לבטל חוקים של כנסת ישראל המבטאת את רצון העם,ובה יושבים נבחרי העם ולא החברים שהביאו חברים מאותה מעבדת שיכפול גנטי לכבשי דולי תואמות אהרון ברק השואף לביטול מדינה יהודית לטובת מדינה נוספת לעמים אחרים.

אמר פרופ' פוזנר על אהרון ברק שהוא אולי האדם שעבר על החוק הכי הרבה,שהוא אינו אלא שודד ים במסווה של שופט,ושהוא התנהג כנפוליאון שלקח לעצמו את כתר האפיפיור והניח אותו על ראשו בעצמו,בהכתירו את עצמו לאפיפיור בדרך אלימה זו.

אנו דורשים לקבל את בית משפטנו בחזרה.

אנו דורשים הפרדת רשויות מוחלטת.

אנו דורשים פיצול מישרת היועץ עכשיו,ועיקור התפקיד מכוחו המנופח,שנופח על ידי אהרון ברק שודד הים.הייעוץ יהיה ייעוץ ולא אילוץ.מה זה ,היועץ ראש ממשלה?בייניש ראש ממשלה?מי בחר בהם בכלל?

אנו דורשים ביטול החוקים שעברו במיעוט מצביעים בכנסת והפכו שלא כחוק לחוקה במדינה, שמעולם החליטה שהיא רוצה חוקה.

אנו דורשים ביטול החוק שמקנה לבג"צ רשות לבטל חוקים שקבע המחוקק.

אנו דורשים לפזר את חבורת השמאל הקיצוני האנרכיסטי שהתיישבה על כסאות בית משפטנו עם גלימותיה.

אנו דורשים בחירת שופטים מכל שדרות העם שייצגו את כל דעות הציבור,כמו גם שינוי בשיטת הבחירה של השופטים בישראל.

אנו דורשים שגם בישראל ייבחרו השופטים על ידי הממשלות ולא על ידי השופטים עצמם.

אין דבר כזה בשום דמוקרטיה בעולם.

בכל הדמוקרטיות באירופה וגם בארה"ב ,נבחרים השופטים על ידי הממשלות כמובן.

כך נשמר העיקרון של הפרדת הרשויות,ושל ייצוג הולם למיגוון הדעות המתקיים בציבור.

אנו דורשים שבבית המשפט העליון של מדינת היהודים יישבו שופטים ציוניים,אוהבי ישראל והעם, שידאגו ליישם את חוקי המשפט העברי המדהים, במקום את חוקי הטורקים והאנגלים אותם אימצו הפולנים בבג"צ,תוך רמיסת מורשת ישראל בבוז ובלעג מתנכר.

אנו נחזיר לידינו הציוניות יהודיות את בית משפטנו,ולא יעזור דבר לבייניש או לאהרון ברק שמתחמנים את העם בדרכי מירמה לא דמוקרטיות.

דבר מזה לא יישאר.

כדאי להם להתרגל לכך.

סוף דבר הכל נשמע,כפי שכתב שלמה המלך ששפע חוכמה ודעת.

האמת התגלתה,ובעזרתה יפעלו האנשים החזקים שיש לציבור היהודי בישראל, הנלחמים להשיב את מדינתנו החטופה לידינו.

כל הכבוד ליריב לוין.

הוא בהחלט יוכל להיות ראש ממשלה בעתיד.

הוא עשוי מהחומר הנדרש למנהיגות אמיצה ונחושה, כמו גם חכמה.

יש לו הכוח הנפשי,השכל הדרוש,וההתמדה המשולבת בעמדה אידיאולוגית נחרצת ויהודית.

בדימיוני אני רואה כיצד יכול שילוב כוחות של לוין יריב וליברמן לחבור וליצור הנהגה עם אופי לאומי מהסוג שהעם זקוק וחפץ בו.

די לליקוק של ביבי ברק פרס ודומיהם.

די לזחילות של ה"מנהיגים" הישראליים.

די לחשש מהאומות.

אין לנו מה לפחד ואין שום סיבה שנזחל במקום ללכת זקופים.

שבענו מזה עד להקיא וזה לא נתן לנו שום נקודת יתרון אחת.להיפך.הפכנו לאסקופה נדרסת.מי שלא מכבד את עצמו מדוע שאחרים יכבדו אותו?

הגדיל להופכנו לאסקופה ביבי נתניהו שישב מול אובמה ופכר אצבעות כשפניו חיוורים כסיד.אוי לבושה.הקפיא אותנו כמו שאיש לא הקפיא האיש הטיפש הזה.הוא חכם רק כשנדרשים דיבורים.במעשים הוא חלש מאד.אין לו את זה!

יש לומר את האמת ואת כולה.כפי שעשה צ'רצ'יל כשגייס את עמו לנצחון על האוייב הנאצי.

הוא אמר:"אני יכול להבטיח לכם רק דם יזע ודמעות עד לנצחון".כך הוא גייס את היכולת המופלאה של האדם להתגבר על כוח עצום ועודף.

אנו רוצים נצחון על אויבינו מבית ומחוץ.

נדביר את הגייס החמישי החי ופועל על חשבוננו ובמוסדותנו ומזיק ללאום ולבטחון האזרחים היהודיים.החוק הישראלי חייב להתייחס לסכנה הזו כפי שמתייחס החוק האמריקני הנוקשה.

נתחיל במהפיכה בבית המשפט שאחרי ביצועה נוכל להתחיל להילחם כמו שצריך בשואפים להחריבנו.

צה"ל ישתחרר מעורך דין על כל כתף של חייל,ומדינת ישראל תזקוף את גבה הכואב מהכיפוף המשפיל והמיותר שהפולנים-גליציינרים בבג"צ ייצרו.

8.איך השתמש אהרון ברק במערכת המשפט לקדם את משנתו האנטי ציונית .

זה דמוקרטיה?

מה הוציא את אהרון מהארון? / ד"ר גדי אשל
איך השתמש במערכת המשפט לקדם את משנתו האנטי ציונית


בנאומו בפני הקרן החדשה לישראל שנשא לאחרונה פתח אהרון ברק צוהר לראות איך השתמש במערכת המשפט לקדם את משנתו האנטי ציונית.

בנאום מטעם "הקרן החדשה לישראל" במרכז רבין בת"א ב-25.06.09, הודה אהרון שבמשך יותר מ-20 שנה, הוא התחזה לשופט העליון ברק. התחזה, כי מאחורי הגלימה המכובדת והפאסון השקול, עמד בשר ודם.

אהרון הסמולן. סמולן, שבז ליהודים ("הם רוצים לזרוק את הערבים לים"); שנעול לקעקע את המדינה היהודית ולשים את מדינת-כל- אזרחיה תחתיה ("אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה") ושרגיש אך ורק לזכויות של ערבים, אך לא של יהודים, יהודים בכלל ומתנחלים בפרט.

את דמם של אלו האחרונים הוא החל, שלא במפתיע, להתיר, בשלבים: "הם אולי שם בהפרת החוק", אם כי, דאג להרגיע בהמשך, 'לא כולם מפרי חוק'.

הודה אהרון שבמשך יותר מ-20 שנה, הוא התחזה לשופט העליון ברק. התחזה, כי מאחורי הגלימה המכובדת והפאסון השקול, עמד בשר ודם. אהרון הסמולן. סמולן, שבז ליהודים ... "אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה"

אמנם הפתעה של ממש אין כאן. הרי ברור כשמש ביום בהיר, שכבוד השופט העליון בגימלאות שכבש גם את שטחי התחיקה, החקיקה והפוליטיקה, הוא פוסט-ציוני מושבע.

אנטי-ציוני שגייס את מערכת "שלטון החוק" להיות ראש החץ בסירוס ישראל, בהצלחה מרשימה.

אבל נשאלת השאלה, מה ראה כבודו לערטל דווקא עכשיו את נטיותיו/סטיותיו אלו, ודווקא בפרהסיה?

ובכן, לכך שתי השערות, שכל אחת מהן לכשלעצמה, מחייבת פעולה, פעולת תיקון.

כי אין דומה הודאת גנב בגניבתו גם אם זה שר אוצר, להודאת שופט עליון בנטייתו ובהטייתו את מערכת המשפט.

כאן, במערכת המשפט, אנו נשארים עם ההטייה.

ובכן, ברור שלא במקרה יצא אהרון מהארון. לא לטובת פרסום בעלמא. גם לא להכאה על חטא כמו שעשה השופט בדימוס מישאל חשין, כשהודה בגיוס הפוליטי של בג"ץ לשמֵּר את האתרוג שרון, כדי שתהיה התנתקות.

מישאל התוודה ב-25.06.06 לעיתון "הארץ" כדלקמן: "אני יכול רק לומר שכשאדם בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה.

לא חשבתי להיות במיעוט. אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא היתה התנתקות".

משהו שנראה כמו הרהור שני. אבל כאן זה לא המקרה. כאן ברק מזדעק מול שתי ארכי-סכנות לאוליגרכיה הסמולנית השלטת:

(א) הוועדה לבחירת שופטי בג"ץ, ו-(ב) הסכנה שבעיגון מדינה יהודית. סכנה שעלתה לאחר הבחירות, ובמיוחד לאחר נאום נתניהו.

על הסכנה הראשונה מיותר להכביר מילים: ברק איכלס את בג"ץ בבעלי השקפתו: דורית (בייניש) ואיילה (פרוקצ'יה) ודליה (דורנר) ועדנה (ארבל), וכד', ועיניו כלות מול הסכנה להשתלטות יהודית ("עויינת") על המערכת שלו.

ומול סכנה כזו, גם איום שיגדע את היד, כבר לא עושה רושם.

אך את הנקודה השניה יש להבהיר. למה דווקא הדגל הלבן של נתניהו מול בראכ חוסיין אובמה בנאום בר-אילן, עורר את חמתו של אהרון ברק?

כזכור, קיפל נתניהו בבר-אילן את הדגל שעל בסיסו נבחר והכריז שהוא מוכן לחלוק את ריבונות האומה היהודית בארץ ישראל, עם "פלשתין".

אבל, נתניהו מיקש כניעה זו באוסף סייגים, בתקווה שהפריץ יילך בטרם יוכל לחגוג על הכניעה.

לא שבאמת אפשר להתכחש למילים שנאמרות קבל עם ועולם - ובוודאי לא בשם ישראל, אבל, במאמץ למצוא משהו לזכות נתניהו, אפשר לומר, שכנראה זו היתה כוונתו. אשר לטקטיקה, ידוע שזו דרכו, גם אם לרואים למרחוק ברור שהוא גם יאכל את הדגים המסריחים גם יגורש מהעיר.

בכל אופן, אחד הסייגים העיקריים שאמור לתקוע את רעיון העוועים של "מדינה פלשתינית" בארץ ישראל המערבית, הוא: 'ישראל מדינה יהודית'.

את העניין הטקטי הזה הבין אהרון ברק, ועל כך יצא קצפו.

ולא קצף בלבד, אלא מלחמת חורמה ברעיון. עד כדי כך שלא בחל בחסות גלויה של "הקרן החדשה לישראל" הגזבר של כ-40 ארגוני סמול וערבים עויינים, הפועלים להכחדת ישראל כ'מדינה יהודית'.

ולא זו בלבד: אהרון ברק זיהה בדברי נתניהו איום קיומי על המורשת התחוקתית היסודית שלו: הקביעה שישראל מחזיקה את יהודה ושומרון "בתפיסה לוחמתית". קביעה שהוא, אהרון ברק, יותר מכל אחד אחר, הכניס לישראל. תרתי משמע.

ראשיתה בבג"ץ "תמים" ב-1983. בג"ץ 393/82. ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה, אגודה שיתופית לשיכון מורים חברי האגודה באזור יהודה ושומרון, תבעה את הממשל הצבאי על תכנון תחבורתי שמתנגש בתכנונה היא לבניית שיכון.

תוך כדי הדיון ההוא, ובלי ששלומי ישראל צפו מה טמון במוקש, קבע אז אהרון ברק שבכיבוש עסקינן, וששלטון ישראל באיו"ש זמני, וכו' וכו'. קבע, והשאיר את המחוקק באלם ובהלם.

לכן, זה שנתניהו החל בנאום בר-אילן להזכיר את זכותנו על יהודה ושומרון וכרך את זה ביהודיות המדינה - גם אם בלית ברירה, זה איום קיומי על מפעל חייו של אהרון: שישראל כובשת שטחים לא לה.


סיפור נפרד הוא איך נוצר הוואקום ואיך מילא אותו אז אהרון ברק, כשלקח לעצמו את תפקיד מחוקק-העל, אך בדבר אחד אין ספק: זה הבסיס לכל בניין העל של האפליה כלפי היהודים באיזור איו"ש.

ולא זו בלבד. זה מה שמתדלק את התרסת אומות העולם נגד ישראל כיום: גזלנים אתם. בפס"ד ה"התנתקות", כשדחו ברק וחבורתו את ערעור מועצת חוף עזה על הגירוש, הם נאחזו בקביעה זו כדי לטעון שחוקי כבוד האדם וחרותו, חופש העיסוק והקנין הפרטי, אינם חלים ב"שטחים".

לכן, זה שנתניהו החל בנאום בר-אילן להזכיר את זכותנו על יהודה ושומרון (אמנם, עדיין רק "זכותנו". עוד לא: "חובתנו"!) וכרך את זה ביהודיות המדינה - גם אם בלית ברירה, זה איום קיומי על מפעל חייו של אהרון: שישראל כובשת שטחים לא לה.

כי אם ישראל אינה מדינה של האומה היהודית, איזו זכות יש לה לתבוע את יהודה ושומרון ערש האומה היהודית?

אבל, בהתקפתו זו חשף אהרון את עצמו.

לכן, אפשרי שדווקא מעז יצא מתוק: אמנם המצב בזירה המדינית כיום קשה יותר וכולם עסוקים בבלימה, אך אם יתחיל התהליך של בחינה מחדש של הקביעות הפוליטיות המוטות של אהרון ברק בתפקידו כשופט העל וכמחוקק העל המשולב של ישראל, עשוי להתחיל כדור השלג של התיקון.

ובעצם, למה שזו לא תהיה ראשית הבלימה של התקפת בראכ חוסיין אובמה על ישראל?

9.ביבי - קח את פרידמן, ונצביע לך. פרידמן זה קול העם.

רוצים דמוקרטיה!

כשמדינת ישראל הוקמה עתון הארץ סירב להכיר בזה בתחילה,ועכשיו אותו עיתון, שכל שופטי העליון מנויים שלו, מבקש לסיים את העבודה. יש בינינו גיס חמישי במלוא מובן המילה, ואם לא נבין את זה נאבד את המדינה. ביבי - קח את פרידמן, ונצביע לך. פרידמן זה קול העם, שדורש להחזיר אליו את בג''צ, שנחטף בידי הדיקטטור השיפוטי ברק לצורך הפיכתה של מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה.

10.ואנחנו יושבים בשקט ונותנים לאשה הזו בעזרת בג''צ.

איפה הדמוקרטיה?

לגלאון יש אג'נדה מסודרת.במקביל לפעילות הבלתי נלאית שלה לסרס את הצבא ואת הממשלות מלנקוט בפעולות בטחוניות, היא פועלת להפוך את המדינה לדו לאומית ,כלומר למחוק את ישראל דמוגרפית.מצד אחד כניעה צבאית ומדינית ,ובמקביל כניעה גיאוגרפית.ואנחנו יושבים בשקט ונותנים לאשה הזו בעזרת בג''צ לקבוע את עתידנו המר .

11.המחטף "החוקתי". פשוט מדהים.איך רוב של 30 ח''כים.

מה לבג''ץ ולדמוקרטיה?

המחטף "החוקתי". פשוט מדהים.איך רוב של 30 ח''כים קובע בחוק כי אין לשנות את החוק אלא ברוב מיוחס של 80 ח''כים? רק 80 ח''כים רשאים לקבוע כי זה המינימום לתיקון חוק.כל שינוי לחוקה בארה''ב דורש הצבעה בבית הנבחרים, בסנאט, ובמשאל עם בכל אחת מ-50 המדינות בארה''ב, ואישור הנשיא. רק בישראל ארצנו, אור לגויים, מועברת חוקה באישון לילה בהצבעה של רבע מחברי הכנסת, ושופטי בג''ץ מאושרים: המהפכה החוקתית עברה.
מה לבג''ץ ולדמוקרטיה?



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ראשון כ''א בכסלו תשע''א    17:28   28.11.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  7. איזה מכון, איזה דמוקרטיה ואיזה ישראליות!  
בתגובה להודעה מספר 6
 
  
דמון - קרטיה

המכון לדמוקרטיה?

איזה מכון, איזה דמוקרטיה ואיזה ישראליות!

שמו הנכון של המכון הנ"ל הוא דמון (שטן) קרטיה .

מכון זה אינו דמוקרטי אלא דיקטטורי ,ואינו ישראלי אלא ערבי ,ואינו מכון אלא אוסף יפיופים מסכנים שחושבים שהם יודעים מה טוב למדינה, אז מבחינתי שיבדקו מה המצב בעזה -ולא אצלנו.

http://news.walla.co.il/?w=//1759934

תגובית 75


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום רביעי א' בטבת תשע''א    09:58   08.12.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  8. המכון הישראלי לדמוקרטיה והפיענוח מגמתי של הסקר/קלמן  
בתגובה להודעה מספר 7
 
  
מה לא סיפרה התקשורת על ערביי ישראל

לטובת מי שלא היה כאן בסיבובים הקודמים, פירסם בשבוע שעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה עוד סקר מסדרת ה"איזה רעים אנחנו", שקובע שוב שאנחנו גזענים. רובנו, מתברר מהתוצאות, לא רוצים כאן את הערבים, לא רוצים שהם יטלו חלק בהכרעות גורליות ולא רוצים שהם יהיו שכנים שלנו. זאת, פחות או יותר, התמצית. רגע אחרי פרסום הסקר פצחו כמה כלי תקשורת בנהי צפוי בעקבות "הממצאים המדאיגים". לי, כשלעצמי, אין ספק שהתוצאות מדויקות. ובכל זאת, בפעם הבאה הייתי מציע להוסיף לסקר שאלה אחת, שמשום מה אף פעם לא נשאלת. "למה? מה יש לנו נגד הערבים"? לו תתקבל ההצעה שלי ובמקרה אפול במדגם ואזכה לטלפון מהסוקר, אבקש ממנו להקדיש לי כמה דקות, כדי שאוכל להסביר לו כמה דברים. אספר לו, לדוגמא, על השכנים שלי ברמלה, שב"עופרת יצוקה" צעדו עם דגלי חמא"ס והבטיחו לפדות את פלשתין בדם ואש. אמנה באזניו את רשימת ערביי ישראל שמעורבים בפעולות טרור. אצטט לו את חנין זועבי. אשאל אותו איך הוא מציע לי להתייחס למחזיקי תעודת זהות כחולה שמגדירים את עצמם כפלסטינים, שהם למיטב זכרוני עדיין האויבים שלנו. אזכיר לו מה הם עשו פה במהומות אוקטובר וכיצד פרעו בעכו. אספר לו על המסורת עתיקת היומין שלהם לקדם באבנים שוטרים שבאים לפנות נפגעים בתאונות דרכים או לחפש סמים. אקווה שיהיה לו מספיק מקום בשורה כדי לרשום את כל זה. זאת, על רגל אחת, אסביר לו, הסיבה שבגללה אני לא מחפש שכנים ערבים. ואם רוב הציבור חושב כמוני, נדמה לי שזו לא תוצאה של גזענות אלא של בריאות הנפש. כי מי שמבקש להתחבר למי שרואים את עצמם כאויבים שלו, משהו אצלו דפוק.

ובכל זאת, עיון בסקר מגלה שמסתתרים בו עוד כמה נתונים מרתקים שהסיקור התקשורתי פסח עליהם איכשהו. קחו לדוגמא את הנתון שמלמד על כך ש46% מהיהודים לא רוצים שכן ערבי. את זה, כאמור, כולם ציטטו בחדווה. ב'הארץ' אפילו הכינו טבלה צבעונית תחת הכותרת "את מי היהודים אינם רוצים כשכנים". האמת היא שאותי עניינה יותר הטבלה שמופיעה בסקר לידה. זאת שב'הארץ' לא הבחינו בה. זו שעוסקת בשאלה "את מי הערבים אינם רוצים כשכנים". כי בהשוואה לממצאים מהמגזר הערבי, היהודים מצטיירים כציבור הסובלני עלי אדמות. הערבים, אם צריך לסכם על רגל אחת את מה שכמעט אף אחד לא סיפר לכם, לא רוצים לגור ליד כל מי שהוא לא ערבי. 50% מהם לא רוצים בשכנותם יהודים, עולים מאתיופיה, חולי נפש, מפגרים ועובדים זרים. 65% ויותר לא רוצים ליד הבית שלהם הומוסקסואלים, חרדים ועולים מחבר העמים. מעניין, לא? את חוק הנאמנות אתם זוכרים? זה שהציגו לנו אותו כ"שנוי במחלוקת"? אז מתברר שלא מחלוקת ולא נעליים. אפילו בשמאל יש לחוק 43% תומכים לעומת 48% מתנגדים. והנה עוד נתון. 39% מאנשי השמאל, לא ליברמן, סבורים שארגונים כמו "האגודה לזכויות האזרח" ו"בצלם" גורמים נזק למדינה. עכשיו תנסו להיזכר באיזה כלי תקשורת סיפרו לכם על הממצאים האלה.

מספיק כבר עם ה"עם"

כשהעיתונות לא שבעת רצון ממהלך מסוים היא מצמידה לו את הכינוי "שנוי במחלוקת". זה היה לפני עשרה ימים שעבר גורלה של הצעת חוק משאל העם. הסורים גינו, הפלסטינים זעקו חמאס ועיתון הארץ נעלב. "החוק החדש", נכתב במאמר המערכת שלו, "הוא יריקה נוספת בפרצופה של הקהילה הבינלאומית". 'הארץ' לא צריך משאל. "כל בר דעת", הוא קבע, "יודע שחלוקה מחדש של הריבונות בירושלים היא תנאי הכרחי להסדר שלום עם הפלסטינים". ומה אם רוב אזרחי ישראל אינם "בני דעת" או שסתם לא בא להם לוותר על ירושלים?

פרופ' זאב סגל, איש רציני, הסביר במאמרו שבמשטר הדמוקרטי המצוי אצלנו " לא אחת מתקבלות פשרות לא ראויות, אבל אלה עדיפות בדרך כלל על פני הכרעות של גיליוטינה...שההחלטה בהן עשויה ליפול על חודם של קולות בודדים". אתם הבנתם? "פשרות לא ראויות", ביטוי מכובס לתרגילים מסריחים של מיצובישי תמורת חלקי מולדת, עדיפות על הכרעת העם.

לכאורה, אנשי השמאל היו אלה שהיו צריכים להמציא את רעיון המשאל. כששרון הפך את עמדותיו הפוליטיות והרס את גוש קטיף הימין טען שמדובר בגניבת קולות. כשנתניהו הכריז על שתי מדינות והקפיא את הבניה התלוננו שוב המצביעים שלו שכשביקש את קולם הבטיח את ההפך. עכשיו, סוף סוף, נדע בדיוק מה רוצה העם. ואת זה, אפשר היה להניח בתמימות, יחגגו חובבי הדמוקרטיה. אלא שהדמוקרטיה היא הדבר האחרון שמעניין את השמאל ואת "הארץ". מעניין אותם להעביר החלטה על חלוקת הארץ בכל מחיר. ואם כדי להעביר את ההחלטה צריך לשקר לעם, להיבחר על מצע אחד ולהוביל מדיניות הפוכה, אז עושים את זה.

ניתוח פשוט של עמדתם של מי שחושבים שמשאל עם מרחיק את הסיכוי לויתורים טריטוריאליים, חייב להביא למסקנה שהם יודעים שהעם לא רוצה ויתורים כאלה. יודעים ובכל זאת מחפשים איך לעקוף אותו. דמוקרטים, עאלק.

ועוד משהו קטן: את הרעיון למשאל עם על עתיד הגולן הגה יצחק רבין המנוח. כמה חודשים אחרי שנרצח הציבה מפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, את ההתחייבות למשאל עם במצע הבחירות שלה. לא רק בעניין הסכם עם הסורים אלא גם בסוגיה הפלסטינית. אז מה קרה פתאום למורשת רבין? ולמה אצל רבין ההתחייבות למשאל סימלה את השאיפה לשלום ואצל נתניהו היא מוצגת כמכשול הכי גדול בדרך אליו?

בושהר בחינם

זוכרים את הסיסמה "יצהר תמורת בושהר"? כבר תקופה ארוכה מלחיצים אותנו האמריקאים שאם לא ניסוג מההתנחלויות לא ניתן יהיה לגייס קואליציה נגד איראן. המסמכים שחשף השבוע 'וויקיליקס' גילו כיצד שיקרו לנו האמריקאים וכיצד על סמך השקר הזה הפעילה התקשורת הישראלית לחץ מיותר על נתניהו. מלך סעודיה, מלך בחריין, יורש העצר של אבו דאבי, הנשיא המצרי, ראש ממשלת קטאר וראש ממשלת ירדן, כולם, נתגלה במסמכים, מתפללים שהאמריקאים יתנו לאיראנים בראש. "תפציצו אותם", הם מתחננים, עם יצהר, עם איתמר ועם חוות גלעד, "נו כבר".

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=1875



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שלישי כ''א בטבת תשע''א    08:10   28.12.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  9. האם ''המכון הישראלי לדמוקרטיה''= ''המועצה ליחסי חוץ''?  
בתגובה להודעה מספר 8
 
  
עמוד 35

וכעת למספר תובנות מהאמור לעיל:

1. אמנם אין הוכחות ישירות לכך, אך נתיבי המימון והתמיכה, כולם מובילים להנחה כי על פניו, המקבילה הישראלית, אמור זרועה הארוכה של "המועצה ליחסי חוץ" האמריקנית הוא "המכון הישראלי לדמוקרטיה" היא המהווה "קבוצת חשיבה" והשפעה במתכונת "המועצה ליחסי חוץ" בעבור הפוליטיקאים הישראלים.

בכך ש"המכון" תוחב לידי הפוליטיקאים המשוועים לעזרה (מפאת קוצר כישוריהם הבולט למילוי תפקידם), לכאורה חינם אין כסף, ניירות עמדה פסבדו-מדעיים, לכאורה רוויי-חשיבה, שלמעשה מבטאים את דעותיהם האישיות של מעטים בחברה הישראלית ובעיקר מהווה "המכון" את "קול אדוניו" הם (כמובן, אך לכאורה) המועצה ליחסי חוץ" ו"קבוצת בילדרברג".

יש לציין כי קיימת זהות שאפשר שאינה מיקרית בין מספר רעיונות גלובליים הרווחים בין חברי "המועצה ליחסי חוץ" וניירות העמדה המופקים בידי חברי "המכון הישראלי לדמוקרטיה", באשר ל"פתרון" הסיכסוך באזורנו.

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=post&forum=gil&om=19982&omm=113


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
אור ליום שלישי י''ג בשבט תשע''א    19:42   17.01.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  10. שינוי שיטת הממשל בישראל והמכון הישראלי לדמוקרטיה  
בתגובה להודעה מספר 9
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 17.01.11 בשעה 19:58 בברכה, ליה
 
שינוי שיטת הממשל בישראל הוא כינוי למכלול הצעות שהועלו על סדר היום הציבורי והפוליטי החל משנות ה-80 במטרה לשנות את מבנה הממשל הפרלמנטרי הקיים בישראל.

חלק מההצעות קוראות לערוך שינויים מבניים "קטנים" במסגרת השיטה הפרלמנטרית, בעוד שחלקן קוראות לשינוי "גדול" במבנה הממשל, משמע שינוי לכיוון ממשל נשיאותי עם התאמות למציאות הפוליטית הישראלית.

הרקע והנסיבות שהובילו להעלאת ההצעות

למשטר הדמוקרטי הייצוגי יש שתי צורות ביטוי עיקריות:

1.ממשל נשיאותי, בו ראש הרשות המבצעת נבחר באופן נפרד מהרשות המחוקקת ונושא באחריות כלפי ציבור הבוחרים ‏‏.
2.ממשל פרלמנטרי, בו הציבור בוחר את נציגיו לפרלמנט. לאחר מכן מפלגת הרוב או הקואליציה מקימות מתוכן את הממשלה, שזקוקה לאמון הרוב בפרלמנט ‏‏.
בישראל, נהוגה השיטה הפרלמנטרית מאז קום המדינה ב-1948 ועד היום, למעט בין השנים 1996 - 2001, בהן יושם חוק הבחירה הישירה.

עד 1977 נשלטה המערכת הרב-מפלגתית על ידי מפא"י הדומיננטית (ובהמשך מפלגת המערך). מחילופי השלטון ב-1977 נהפך בהדרגתיות מבנה המערכת לדו-קוטבי. במבנה זה התחרו שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, כאשר השוויון בכוחן סיפק למפלגות הקטנות יכולת סחטנות פוליטית גבוהה. זאת משום שבהיעדר תמיכתן לא היה רוב קואליציוני לממשלה. מגמה זו הלכה והתחזקה עם ירידת כוחן של המפלגות הגדולות ותהליכי הפיצול הפוליטי. כל זאת הוביל לאי-יציבות שלטונית, כפי שהתבטא למשל ב"תרגיל המסריח" ב-1990. חוק הבחירה הישירה, שהיה אמור לחזק את ראש הממשלה ולהפחית מכוחן של מפלגות לשון המאזניים, גרם לתוצאות ההפוכות: תלות הממשלה במפלגות הקטנות התעצמה בגלל התחזקותן כתוצאה מפיצול פתקי ההצבעה ‏‏.הפיצול הפוליטי הגובר נותן את אותותיו גם לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה.

אם נמדוד את משך הכהונה של ממשלות כאינדיקאטור ליציבות פוליטית, אזי ישראל מאופיינת בחוסר יציבות פוליטית: במשך 61 שנות קיום המדינה כיהנו שלושים ושתיים ממשלות, כלומר ממוצע של פחות משנתיים ‏‏, כאשר משך כהונתה החוקי של הכנסת הוא ארבע שנים ‏‏. מצב זה הוחמר בעשור האחרון בשל חילופים מהירים של שרים. חוסר יציבות זה גורם לבעיית משילות, כפי שמתבטא לעתים בעת שהממשלה נוטה להעדיף שיקולים קואליציוניים קצרי טווח על-פני גיבוש עדיפויות לאומיות לטווח הארוך.

כשלי ממשל אלו הובילו גורמים שונים בשדה הפוליטי ובמרחב הציבורי להעלות הצעות לשינוי שיטת הממשל בדרך זו או אחרת.

הצעות חוק עיקריות לשינוי שיטת הממשל

הצעות חוק לשינוי בכיוון ממשל נשיאותי

בשנים האחרונות הוגשו שתי הצעות חוק מרכזיות לשינוי שיטת הממשל בכיוון הדגם הנשיאותי: האחת היא הצעת חוק יסוד: נשיא המדינה (נוסח חדש), שהוגשה ב-2003 על ידי חיים רמון, אז חבר כנסת במפלגת העבודה, והשנייה היא הצעת חוק יסוד: הממשלה (הפרדת רשויות ומשטר נשיאותי), שהוגשה ב-2006על ידי אביגדור ליברמן.

מטרת שתי הצעת החוק היא להגביר את יציבות השלטון ולתת מענה לתלות הממשלה בהסכמים קואליציוניים ובמנגנונים הבירוקרטיים. בעיה נוספת אותה באות הצעות החוק לפתור היא הפגיעה בביקורת הפרלמנטרית עקב הרוב הקואליציוני עליו נשענת הממשלה. כפתרון לכך הציעו רמון וליברמן לכונן ממשל בעל יסודות נשיאותיים המשלב התאמות למוסדות הממשל הקיימים בישראל ‏‏, ‏‏. המשותף לשתי ההצעות הוא שראש הרשות המבצעת נבחר בבחירות נפרדות מהכנסת, נוסח צרפת, לתקופת כהונה של ארבע שנים ‏‏, ‏‏. ראש הרשות המבצעת אף ממנה את שרי הממשלה, שנושאים באחריות כלפיו ‏‏, ‏‏ ולא יכולים לכהן כחברי כנסת ‏‏, ‏‏. הכנסת מצידה תתרכז בחקיקה ובפיקוח פרלמנטארי.

יש גם כמה נקודות שוני בין ההצעות:

1.רמון מציע לבטל את מוסד נשיא המדינה במתכונתו הנוכחית ולמנות כנשיא את ראש הרשות המבצעת. בניגוד אליו ממשיך ליברמן לקרוא לראש הרשות המבצעת בשם ראש הממשלה.

2.אצל רמון ניתן להעביר ראש ממשלה מכהונתו ברוב של תשעים חברי כנסת בפעולה משולבת עם הרשות השופטת ‏‏, בעוד אצל ליברמן- דרוש רוב של שמונים חכי"ם ‏‏.

3)אצל רמון יש הגבלה למספר השרים (לא יפחת משמונה ולא יעלה על שמונה- עשר)‏‏ וזכות וטו לנשיא על חוק של הכנסת. ביטול החוק יחזירו לכנסת לחקיקה מחודשת וסופית ‏‏.

4)אצל ליברמן הדחת ראש הממשלה אין משמעה גם הפלת הממשלה ‏‏. בנוסף ראש הממשלה רשאי בהסכמת נשיא המדינה לפזר את הכנסת ‏‏. עוד מציע ליברמן להעלות את אחוז החסימה ל-10% ‏‏. כמו כן, מוצע להגדיל את הרוב הדרוש לפיזור הכנסת ולהבעת אי-אמון בממשלה לשבעים חברי כנסת. גם סמכות ראש הממשלה לפזר את הכנסת נשארת בעינה ‏‏.

בן-ששון אף רוצה להחיל את "החוק הנורבגי" האומר כי כהונתו של חבר-כנסת תיפסק במידה ויתמנה לשר ויבוא במקומו האחרון ברשימתו ‏‏. הסיבה לכך נעוצה בניגוד האינטרסים בין תפקיד השר לבין תפקיד המחוקק. בנוסף, אדם המכהן כשר אינו יכול להשקיע את הזמן הנדרש לפעילות פרלמנטארית ראויה ולהפך. כמו כן, מוצע לקבוע את מספר השרים על לא יותר משמונה עשר ולא פחות משמונה ‏‏. אחוז החסימה יועלה בהדרגה ל-4% ‏‏.

גם חברי-הכנסת אבישי ברוורמן, גלעד ארדן ועמי איילון, הגישו ב-2006 הצעת חוק הדומה מאוד לזאת של בן-ששון בתוספת שינויים מסוימים: ראשית, אי אישור תקציב המדינה על ידי הכנסת לא יביא לסיום כהונתה של הממשלה ‏‏. כמו כן, יקבע הסף לפיזור הכנסת ולהבעת אי אמון בראש הממשלה על רוב של 66 חברים ‏‏

הדיון הפוליטי

על רקע המגעים לכניסת ישראל ביתנו לממשלת אהוד אולמרט באוקטובר 2006, אישרה הממשלה את העברת הצעת החוק לשינוי שיטת הממשל של ח"כ אביגדור ליברמן להצבעה טרומית במליאה ‏‏. יחד עם זאת, ציין אולמרט כי הוא אינו תומך בממשל נשיאותי אלא בעריכת שינויים שיאפשרו את יציבות הממשל ‏‏.

בהצעה שגובשה לאחר דיונים סוכמו העקרונות הבאים: ראש המפלגה הגדולה בכנסת יהיה ראש הממשלה, ראש הממשלה ימנה את שרי הממשלה ללא צורך באמון הכנסת, אי אמון יושג רק בתמיכה של 66 חברי כנסת, אחוז החסימה יעלה ל-3 אחוז (עם כוונה ל-4), מספר השרים בממשלה לא יעלה על 18 שרים, שר לא יוכל לכהן כחבר כנסת, פיזור הכנסת יהיה בסמכות ראש הממשלה או בחוק שיועבר על ידי 73 חברי כנסת לפחות ורבע משרי הממשלה יהיו אנשי מקצוע ‏‏.

הצעה זו עוררה התנגדות מימין ומשמאל כאחד. יו"ר העבודה דאז, השר עמיר פרץ, אמר כי ההצעה עלולה לפגוע במעמד הכנסת וביכולתה לפקח על הממשלה ‏‏.חברת הכנסת שלי יחימוביץ' טענה כי ההצעה מעניקה כוח ללא מיצרים לאדם אחד - ראש הממשלה ‏‏. הליכוד גם הוא הביע התנגדות נחרצת להצעה וגרס כי יש לדון בשינוי שיטת הממשל עם כל סיעות הבית.

לדברי יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, "נמצא פתרון הפלא לכל הבעיות שלנו - שינוי שיטת הממשל. הדבר דומה למכונית שנוסעת לתהום ורוצים לשנות את הדגם שלה. צריך לשנות כיוון. אין תחליף לדרך ולמנהיגות".

גם מפלגות הסקטוריאליות, כמו ש"ס והאיחוד הלאומי-מפד"ל, הביעו אי-שביעות רצון בגלל דאגה לשמירת האינטרס של ציבור בוחריהן.בין המתנגדים התקיפים לרעיון היה גם שמעון פרס, שנכנס זמן לא רב לאחר מכן לתפקידו כנשיא. לדעתו, ההצעה שגובשה מתאימה רק למדינה עם שתי מפלגות, אחרת נהיה עדים למקח וממכר קואליציוני בלתי פוסק. לדבריו, ראשי הממשלות בעבר כדוד בן-גוריון ומנחם בגין קידמו נושאים שנויים במחלוקת למרות השיטה הקיימת.בסופו של דבר, נתקלה יוזמת ליברמן בהתנגדות הכנסת.

בעקבות תוצאות בחירות 2009, שנתנו לקדימה יתרון של מנדט אחד בלבד על פני הליכוד, עלו שוב קריאות לשנות את שיטת הממשל באופן כזה שבבחירות הבאות יהיה מנצח ברור ‏‏

הדיון הציבורי

השיח האקדמאי והמחקרי

בעד שינוי במסגרת השיטה הפרלמנטריתמי שעומד בראש החזית האקדמאית למען שינוי השיטה תוך שמירה על המסגרת הפרלמנטרית, הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה. חוקרי המכון, בראשותו של פרופ' אריק כרמון, סבורים כי משטר נשיאותי אינו הפתרון המתאים לישראל. לראיה, הם מצביעים על כך שרוב המדינות הדמוקרטיות המפותחות הן דמוקרטיות פרלמנטריות, פרט לארצות-הברית. לעומת זאת, רוב המשטרים הנשיאותיים לוקים בחוסר יציבות. לדעת חוקרי המכון, המשטר הנשיאותי סובל מכמה חסרונות מרכזיים:

1.חיזוק ראש הרשות המבצעת ללא חיזוק המפלגות והכנסת יוביל לחוסר משילות. הוכחה לכך היא הניסיון הכושל של הבחירה הישירה.

2.מוקד הלגיטימציה הדואלי עלול לגרום למצב של פרלמנט לעומתי.

3.הנשיא אינו תלוי באמון הרשות המחוקקת, מה שמחליש את אפקטיביות הפיקוח הפרלמנטארי.

4.תיפגע יכולת חברי הכנסת להשפיע על מדיניות הממשלה.

5.ממשלת שרים, הנושאת באחריות כלפי הנשיא, תהפוך לממשלת אומרי הן.

6.משטר נשיאותי הוא משטר של הכרעות רוביות ולא של פשרות. בחברה מקוטבת ומשוסעת כמו החברה הישראלית עלול הדבר לגרום לניכור של מיעוטים ושל מי שלא הצביעו עבור הנשיא ‏‏.

במקביל, מציע המכון מספר הצעות לתיקון השיטה הפרלמנטרית, כגון: העלאת אחוז החסימה, יצירת הגבלה בחוק על התפצלות סיעות לאחר הבחירות, הגברת חובת הדיווח של שרים ועובדי ציבור מול הכנסת, בחינת הנושא של בית מחוקקים שני (כמו באנגליה למשל), החלת "החוק הנורבגי" ועוד ‏‏.

מלבד המכון הישראלי לדמוקרטיה ישנם עוד כמה חוקרים ידועי שם המתנגדים לדגם הנשיאותי.

כך למשל טוען פרופסור שלמה אבינרי שמעבר לשיטה נשיאותית הוא רדיקלי מדי, משום שהוא מתעלם ממורכבות החברה הישראלית ‏‏.מכאן מסקנתו היא כי יש לתקן את השיטה הקיימת ‏‏.גם פרופסור אברהם דיסקין מהאוניברסיטה העברית מזהיר מפני כל שיטה שבה נבחר המנהיג ישירות על ידי העם. לדבריו, ארצות הברית היא היוצא מן הכלל, בעוד שמרבית המדינות שבחרו בממשל נשיאותי שילמו על כך בהפיכה צבאית או במלחמת אזרחים ‏‏.

בעד שינוי לכיוון ממשל נשיאותי

פרופסור גדעון דורון, פרופסור בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב ויו"ר האגודה הישראלית למדע המדינה, הוא אחד מהתומכים הבולטים בממשל נשיאותי בקרב השיח האקדמי.

דורון מצביע על משבר משילות קשה, כך שהוא צופה כי במשבר המשטרי הבא יתבקש הציבור להכריע בין משטר פרלמנטרי לא מתפקד לבין משטר שאינו דמוקרטי.

לאותה עת הוא מציע את חלופת הממשל הנשיאותי.

למעשה הוא רואה את הברירה האמיתית שתעמוד בפנינו לא כברירה בין משטר נשיאותי ופרלמנטרי, אלא בין משטר נשיאותי ודיקטטורה. ‏‏

עוד מוסיף דורון כי חוקה תקל מאוד על הצלחת הדגם הנשיאותי ‏‏. בין שאר יתרונות הדגם הנשיאותי הוא מונה את הגברת היציבות השלטונית וכושר המשילות על ידי ריכוז סמכויות הביצוע ברשות אחת, הפרדת רשויות יעילה, יצירת איזון בין הרשויות, שרים מקצועיים ולא פוליטיים, ריכוז עבודת הפרלמנט בחקיקת חוקים ובפיקוח על הרשות המבצעת ועוד ‏‏.

פרופסור אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי הרצליה, מציע להעניק סמכויות "נשיאותיות" לראש הממשלה אך עם זאת להשאיר את מוסד הנשיא על כנו, עם אותן סמכויות סמליות המוענקות לו כיום, כדי לאזן קצת את הסכנה הפסיכולוגית של גבהות הלב של ראש הממשלה.

עוד תומך מרכזי בדגם הממשל הנשיאותי הוא פרופסור יחזקאל דרור, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית ונשיאו הראשון של המכון לתכנון מדיניותו של העם היהודי.

לטעמו, הבעיה העיקרית של הממשל בישראל אינה הסכנה לדמוקרטיה אלא חוסר היכולת לקבל החלטות. מתוך ראייתו את מצבה של ישראל, כמצב שבו הכרחי לקבל הכרעות גורליות, הוא מעדיף את הסיכונים האפשריים של ממשל נשיאותי על פני ודאות חוסר היכולת לקבל הכרעות בממשל הפרלמנטרי. פרופסור דרור אף מזכיר את השינוי בשיטת הבחירה לראשות הערים והמועצות המקומיות שנעשה באמצע שנות השבעים. במקום שיטה קואליציונית עברו הערים לבחירות בשני פתקים. לדבריו, התוצאה היא טובה יותר מאשר השיטה הקודמת.

דיון ציבורי במסגרות נוספות

ב-2005 התקיימה ועדה לבחינת מבנה הממשל. הוועדה, בראשות הפרופסור מנחם מגידור, הגישה את המלצותיה בינואר 2007. מסקנתה העיקרית הייתה שהנהגת ממשל נשיאותי דורשת תנאים מקדימים שאינם קיימים בישראל - חוקה ותרבות פוליטית. לכן המליצה הוועדה שלא להנהיג ממשל נשיאותי אלא לשפר את תפקוד הממשל הפרלמנטארי ‏‏. לעומת זאת במסגרות ציבוריות אחרות, כמו תנועת האזרחים "ישראלים לשיטת הממשל " ‏‏ או תנועת לאו"ר ‏‏ עולה הקריאה לשינוי השיטה לעבר ממשל נשיאותי.

תוצאות לטווח הקצר ולטווח הארוך

בטווח הקצר, נפלו עד כה כל הצעות החוק הקוראות לשינוי שיטת הממשל עקב התנגדות הכנסת. מכיוון שתהליך זה החל רק בשנות ה-80 והוא עדיין בהתהוות, לא ניתן לחזות את השפעותיו לטווח ארוך. יחד עם זאת, אין ספק כי חוסר היציבות השלטונית ומשבר המשילות בשני העשורים האחרונים הובילו להתעצמות המודעות הפוליטית והציבורית לצורך בשינוי השיטה הקיימת.

קישורים חיצוניים

הצעת חוק יסוד: נשיא המדינה (נוסח חדש)- 2003, חיים רמון
הצעת חוק יסוד: הממשלה (הפרדת רשויות ומשטר נשיאותי)-2006, אביגדור ליברמן ואחרים
הצעת חוק שינוי שיטת הממשל בישראל (תיקוני חקיקה)-2006, מנחם בן ששון ואחרים
הצעת חוק שינוי שיטת הממשל בישראל (חיזוק היציבות השלטונית)-2006, אבישי ברוורמן, גלעד ארדן ועמי איילון
דו"ח ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל, ינואר 2007
הימיין-רייש,נ. (2009). שובה של הבחירה הישירה?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
המועצה הציבורית:הכינוס הראשון, 6-7 יולי 2007, דגם המשטר הראוי לישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
עמיתי המכון הישראלי לדמוקרטיה, (19/10/06), לא למשטר נשיאותי בישראל!
שלג,י. (26/4/04).הבחירה הישירה נכשלה? עכשיו ננסה משטר נשיאותי, באתר הארץ
רוזן,א. (7/10/05). מי בעד שינוי שיטת הבחירות?, באתר nrg
בנגל,מ. ורביד,ב. (15/10/06). השרים הצביעו בעד שינוי שיטת הממשל, באתר nrg
רביד,ב. (22/10/06). הממשלה אמרה "כן" לשינוי שיטת הממשל, באתר nrg
שומפלבי,א. (9/11/06). תוך שבועות תוגש הצעה לשינוי שיטת הממשל, באתר ynet
זינו, א. ושומפלבי,א. (9/11/06). מתקפה מימין ומשמאל נגד שינוי שיטת הממשל, באתר ynet
בנדר,א. (15/7/07). המאבק הפוליטי על שינוי שיטת הממשל, באתר nrg
כספית,ב. (13/2/09). חשיפה: מגעים להקמת ממשלת אחדות בלי ליברמן, באתר nrg
אבינרי,ש. (19/2/09). מה ואיך לתקן, באתר הארץ
שינוי שיטת הממשל, באתר תנועת לאו"ר
אתר תנועת ישראלים לשיטת הממשל

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99_%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שלישי י''א באדר א' תשע''א    14:10   15.02.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  11. השר כץ יעמוד בראש ועדה לבחינת שינוי המימשל  
בתגובה להודעה מספר 10
 
   השר כץ יעמוד בראש ועדה לבחינת שינוי המימשל

הוועדה תדון בבחינת מעבר לשיטת ממשל נשיאותית, בסוגיית הצבעת אזרחים ישראלים בחו"ל וכן באפשרות מעבר לבחירות אזוריות בישראל

עוד הישג לליברמן: ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה הערב את שר התחבורה ישראל כ"ץ לעמוד בראש ועדה לבחינת שיטות הממשל והמשילות בישראל.

בהודעה שפרסמה לשכת ראש הממשלה הערב נמסר כי הוועדה תדון, בין השאר, בבחינת מעבר לשיטת ממשל נשיאותית, בסוגיית הצבעת אזרחים ישראלים בחו"ל וכן באפשרות מעבר לבחירות אזוריות בישראל. הוועדה, שתורכב מחברים מכל סיעות הקואליציה, תתכנס לדיון ראשון מחר אחר הצהריים בכנסת.

לפני שנה הודיע ראש הממשלה נתניהו כי ברצונו לקדם חוק שיאפשר ליורדים להצביע בבחירות. על פי הצעה שהגישו חברי כנסת של ישראל ביתנו, יתוקן חוק הבחירות לכנסת כך שיאפשר ל"בוחר הרשום בפנקס הבוחרים שהוא בעל דרכון ישראלי בתוקף במשך עשר שנים" להצביע בבחירות לכנסת.

ישראל ביתנו מהקואליציה וקדימה מהאופוזיציה חרטו על דגלן את שינוי שיטת הממשל כדי להשיג יתר יציבות שלטונית ואף שיתפו פעולה בנושא. עם זאת, קדימה לא תשותף בוועדה שתורכב רק מנציגי הקואליציה.

באופוזיציה הגיבו בזעם להצעה זו ויו"ר קדימה, ציפי לבני, אמרה בתגובה כי "הזכות לקבוע את גורלה של ישראל צריכה להיות בידי אלה החיים בישראל ונכונים לשאת את מחיר החלטותיהם בבחירות, לטוב ולרע".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/215432


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום רביעי י''ב באדר א' תשע''א    18:32   16.02.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  12. מי השליט את המכון הישראלי לדמוקרטיה על השלטון?  
בתגובה להודעה מספר 11
 
   מי שולט על השלטון?

בשבועות האחרונים רוגשת המערכת הפוליטית וגועשים כלי התקשורת סביב רצונו של שר המשפטים לפצל את תפקיד היועץ המשפטי בתואנה כי מדובר בנושא רגיש שראוי לקיים סביבו דיון מקיף.

בינתיים, השיק המכון הישראלי לדמוקרטיה את הפורום לתיקון שיטת השלטון בישראל. על פי אתר המכון, מטרות פורום זה הן "לגבש הצעות קונקרטיות, ישימות ומבוססות לשינויים ולתיקונים בשיטת הבחירות, במבנה המפלגות ותפקודן ובשיטת השלטון".

אמנם, ניתן למנות סיבות רבות בגינן כדאי לערוך שינויים מבניים בדמוקרטיה הישראלית, אך השאלה הראשונה שצריכה להשאל היא האם ראוי שהדיונים על שינויים כה מרחיקי לכת יתקיימו במסגרת שאינה נבחרת ואינה דמוקרטית (גם אם היא מתקראת בשם "המכון הישראלי לדמוקרטיה").

http://www.news1.co.il/ShowNetContent.aspx?page=2&catid=0&siteID=854&SubId=8&SearchStatus=0&q=


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
אור ליום חמישי י''א באדר ב' תשע''א    21:26   16.03.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  13. קרמניצר כיהן כיו''ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   קרמניצר כיהן כיו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח.

היה בין אלו שיצאו נגד החנינה לאנשי השב"כ בפרשת קו 300 וחתם על המכתב שנשלח לראש הממשלה יצחק שמיר בתביעה לפטר את היועצים המשפטיים של השב"כ אשר נתנו יד לבידוי הראיות בפרשה.

הוא התנגד לאיסור המפגשים עם אנשי אש"ף (שבוטל מאז) ולדו"ח ועדת לנדוי, לגירוש אנשי החמאס ללבנון בשנת 1992, ולמינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1997.

השתתף בארגון עצומה נגד סמכות ההקלה בעונש של מפקדים בצה"ל.

בשנת 1996 זכה בתואר "אביר איכות השלטון" מטעם התנועה לאיכות השלטון.

*************

צפו בקרמניצר מדבר עם הרב.הפרופסור הנכבד הוא דמגוג מושלם ומרושע.
הרב אליהו מנסה בתמימות להסביר הגיון בריא לאדם מעוות כמו הפרופסור הנכבד.כל אדם שעיניו בראשו רואה שהפרופסור בעל בריאות נפשית לקויה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/216973


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום חמישי י''א באדר ב' תשע''א    13:06   17.03.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  14. קרמניצר ינק את התרבות הגרמנית מחלב אמו  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   קרמניצר ינק את התרבות הגרמנית מחלב אמו כמו: אורי אבנרי, עמירה הס, גדעון לוי, היינץ קלוגר (הידוע מהטלוויזיה), פרופ' צימרמן, משפחת שוקן, דניאל ברנבוים, וחבריהם שאוהבים לקבל פרס מהגרמנים על השמצת יהודים- עמוס עוז, יאיר גרבוז,והרשימה ארוכה ארוכה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/216973

תגובית 48


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום חמישי כ''ה באדר ב' תשע''א    16:39   31.03.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  15. העין האולטרה-שמאלנית בחסות ''המכון הישראלי לדמוקרטיה''  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   העין האולטרה-שמאלנית

"העין השביעית" היה פעם קובץ מודפס של ביקורת התקשורת, בחסות "המכון הישראלי לדמוקרטיה". בשנים האחרונות מדובר בפרסום אינטרנטי בלבד. כמה טוב ויפה שיש דבר כזה. ביקורת התקשורת.

אלא שהעין השביעית הפכה לעין שמאלנית.

לא ביקורת התקשורת, אלא ביקורת על כל גילוי קטן של עמדות שפויות.

המגמה הזאת לא התחילה אתמול. שהרי התרגלנו כבר. השמאל הכאילו נאור סיפח לעצמו את השליטה בתקשורת, והתיאבון גדל. עכשיו השליטה היא גם בביקורת.

מיהו הכוכב המרכזי של "תיק תקשורת" בערוץ הציבורי? אחד, יאיר גרבוז. במפה הפוליטית גרבוז הוא הצד השני של המטבע של ברוך מרזל. אם לא של מרזל, אז של דני דנון. זה בסדר לתת לגרבוז טור אישי וקבוע. גם בתקשורת הציבורית. השאלה היא, למה רק לו? אז זהו, שאת ברוני התקשורת והביקורת אסור לשאול. משום שכל שאלה כזאת היא "מעורבות ופגיעה בחופש הביטוי". כי אלה הם הכללים.

ככל שהשליטה היא של הברנז'ה מרחוב מר"צ פינת חד"ש - זה ביטוי לחופש הביטוי. ככל שמישהו יבקש קצת יותר גיוון - הוא מסוכן לדמוקרטיה.

נחזור לעין שמתחזה לביקורתית.

ובכן, זה לא היה שווה אזכור, אלא שהעין הרגישה הבליחה ביקורת על סיקור התקשורת של הטבח באיתמר: "הדיווחים על רצח בני משפחת פוגל אינם כוללים, או שאינם מתמקדים, בעובדת התרחשות הרצח דווקא בהתנחלות".

קראתי ושפשפתי את העיניים. ממש לא בסדר שהמתנחלים אינם מוצגים כעיקר העניין. הם האשמים. הרוצחים, לפי אותו מאמר, הם כנראה פעילי שלום, שנאלצו לנקוט בדרך אלימה כדי להשיג את צדקתם. בעקבות הפיגוע בירושלים, לפי אותו היגיון, צריכים העיתונאים בישראל להתמקד, בראש ובראשונה, "בעובדת התרחשות הפיגוע דווקא בירושלים". זו הרי עיר שמצויה במחלוקת קשה בין הצדדים.

אפשר לטעון הרבה מאוד דברים על ההתנחלויות, והח"מ רחוק מלהיות חסיד גדול שלהן, אבל על דבר אחד אין שום ויכוח: הרוצחים השפלים, באיתמר, בירושלים, בדיזינגוף סנטר או במלון פארק בנתניה, לא עושים שום הבחנה.

האסון הגדול ביותר של "מחנה השלום" הוא בכך שהולכת ונוצרת זהות בינו לבין כל ביטוי של רצחנות פלסטינית.

תעשיית ההצדקות.

אפשר להיות נגד מפעל ההתנחלויות, ולגלות אפס הבנה או הצדקה לרוצחים מתועבים. אבל את הדבר הבסיסי הזה מתקשים להבין אלה שמחפשים הצדקה אידיאולוגית לכל פיגוע.

המכון לדמוקרטיה והמכללה למנהל, שמחזיקים את המפגע הזה, יטענו בוודאי שידיהם לא היו במעל. בוודאי שלא. והם גם לא יעזו להתערב. חופש הביטוי הפך כבר מזמן למפלטו של כל נבל. זה בסדר לפרסם הבלים מהסוג שהוזכר. זה חלק מחופש הביטוי. אבל כאשר חלק ניכר ממה שמתפרסם שם לוקה באותה נימה, כדאי לקרוא לדברים בשמם.

העין האולטרה-שמאלנית. לא השביעית ולא הביקורתית.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=2278


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
אור ליום שני כ''ט באדר ב' תשע''א    19:59   03.04.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  16. המכון משיק תוכנית פעולה אגרסיבית המתחפשת למחקר  
בתגובה להודעה מספר 15
 
   זכויות אדם והיהדות

ג. תכנית פעולה:

1. יצירת תחום דעת והנהגה מחויבת: הפרויקט ייזום ויעודד מחקר בסיסי ויישומי בנושא של זכויות אדם ביהדות מנקודת מבט רחבה. המהלך ילווה בוועדת היגוי אקדמית שיהיו בה בכירי הפרופסורים בישראל בתחומים הרלבנטיים מכל האוניברסיטאות והיא תשקף מגוון רחב של עמדות מקצועיות ותרבותיות ביחס לנושא. מטרתנו ליצור תמריצים, שיופנו אל טובי החוקרים הצעירים בתחומים השונים של "מדעי האדם" – כגון משפטים, תאוריה פוליטית, מחשבת ישראל, מדעי המדינה, סוציולוגיה, ספרות והיסטוריה – על מנת שיקדישו את הקריירה המדעית שלהם לנושא זה. מטרתנו ליצור מסה קריטית של איכות ושל כמות של מחקרים ועבודות דוקטור בנושא זכויות האדם ביהדות. הכוונה לבסס כיווני מחקר וליצור תחום דעת וקהילה מדעית שמתוכה יצמח הדור הבא של מנהיגים אקדמיים, מקצועיים וציבוריים, שיתוו את דרכה של מדינת ישראל בעתיד מתוך מחויבות מקצועית ואישית להעשרת חיינו באמצעות הפנמה של יתרונות השניות התרבותית.

2. גיוס החוקרים: תהליך הגיוס של החוקרים יהיה תחרותי ושעריו יהיו פתוחים לחוקרים מכל האוניברסיטאות ומוסדות המחקר בישראל. יפורסם קול קורא להצגה של מועמדות. תלמידי המחקר יתחייבו להקדיש זמן מלא לפעילות בתחום ולכתיבה עבודה המחקר בהנחיה של מי שתקבע אוניברסיטת האם ובתיאום עם צוות הפרויקט במכון הישראלי לדמוקרטיה. גם המנחים יוזמנו להשתתף בפרויקט על בסיס אישי. בתמורה יקבלו החוקרים מלגת קיום מלאה והמנחים יקבלו תגמול אישי תמורת השתתפותם בפרויקט.

3. סמינר מחקר קבוע: נייסד סמינר רב-שנתי, בין-תחומי, שיתבסס על החוקרים ועל המנחים. הסמינר ייפגש שמונה פעמים בשנה. בכל פגישה תוצג עבודה בשלבי הכנה ויתנהל סביבה דיון ביקורתי של החברים הקבועים בסמינר ושל מומחים מוזמנים מבחוץ, על פי הנושא. המפגשים יפורסמו לציבור הרחב, ישודרו באינטרנט ויתומללו.

4. פרסומים: החוקרים יפרסמו את עבודתם (מאמרים ולבסוף ספר) בסדרת ספרים מיוחדת – "זכויות אדם והיהדות" – שתצא לאור במכון הישראלי לדמוקרטיה. פרסומים בהכנה: ד"ר אבישלום ווסטריך, המוסר כגשר בין זכויות האדם וההלכה; הרב ד"ר יהודה ברנדס, המפגשים האפשריים בין זכויות האדם והיהדות.

5. פעילות ציבורית: כל אחד מהחוקרים יקדיש מזמנו לפעילות ציבורית בתחום זכויות האדם ביהדות. החוקרים יכתבו מאמרי דעה בעיתונות הישראלית והבין-לאומית בנושאים של זכויות האדם ביהדות. הם יתבקשו לשאת הרצאות פומביות בישראל ובחו"ל בנושאים אלה לפני ציבור מקצועי (למשל השתלמויות שופטים, לשכת עורכי הדין, קבוצות רבנים, השתלמויות של מורים לאזרחות) וכמובן גם לקהל הרחב.

6. כנס בין-לאומי שנתי: מדי שנה יתקיים כנס בין-לאומי בתחום זכויות האדם ביהדות. המטרה היא להסב תשומת לב בין-לאומית למאמץ שלנו, תוך כדי גיוס חוקרים מחו"ל למאמץ המקומי ויצירת גשרים בין חוקרי התכנית לבין מוסדות מתאימים בחו"ל.

פרסומים בהכנה

ד"ר אבישלום ווסטריך, המוסר כגשר בין זכויות האדם וההלכה
הרב ד"ר יהודה ברנדס, המפגשים האפשריים בין זכויות האדם והיהדות

אירועים במסגרת התכנית

אירועים

כנס: אנשים עם מוגבלות במדינה יהודית ודמוקרטית, 5-6 בינואר 2011, כ"ט בטבת-א' בשבט תשע"א

כנס: זכויות אדם ומחויבויותיו במדינה יהודית ודמוקרטית, 17 בנובמבר 2010, י' בכסלו תשע"אפורום חוקרים צעירים, 4 יולי 2010, כ"ב תמוז תש"ע
*************
בועדה המייעצת נכלל אהרון ברק (אג'נדת מדינת כל אזרחיה וביטול המדינה היהודית).
*************

ולהלן ה"מחקר":

א. רקע

למדינת ישראל תעודת זהות כפולה: מצד אחד מדינת ישראל היא חברה במשפחת האומות הדמוקרטיות שתרבותן ליברלית ומערבית, ומצד אחר מדינת ישראל היא מדינה ייחודית, מדינת הלאום של העם היהודי. השפעתם של שני ההיבטים - האוניברסלי והייחודי- ניכרת היטב במרחב הציבורי הישראלי על רבדיו: החברתי, החינוכי, התרבותי, התקשורתי, הפוליטי והמשפטי. כל אחד ממוקדי הזהות הוא בעל כוח משיכה ויכולת שכנוע רבה עבור אזרחי המדינה. הקיום האליפטי, בצִלם של שני המוקדים, מאופיין באקלים של שניות תרבותית, שהוא מרכיב היסוד של החיים הלאומיים של היהודים בדורנו. השניות שבין תרבות המערב ובין התרבות היהודית המסורתית באה לידי ביטוי למשל בהגדרתה של המדינה בחוקי היסוד משנת 1992: "מדינה יהודית ודמוקרטית". התקבלותה הרחבה של הגדרה זו בשיח הישראלי הציבורי מלמדת שההגדרה קולעת לתחושות הרוב הגדול של אזרחי ישראל היהודים הרואים בריבונות הישראלית מחויבות כפולה לשני מוקדי הזהות גם יחד.

לשניות התרבותית פוטנציאל מורכב: שניות תרבותית מאפשרת גיוון של מקורות התרבות, ופרטים וקהילות יכולים לבנות את זהותם מתוך הדיאלוג שבין שני המקורות. הגיוון עשוי להנביט צמיחה והתפתחות של כל אחת מהתרבויות מתוך האתגר שמציבה לה התרבות האחרת. ואולם המתבונן בחברה הישראלית כאן ועכשיו איננו מרגיש את הפנים השוחקות שבגיוון, אלא את הקושי ואת המתח שבתחרות שבין שתי ההצעות התרבותיות. סוכני ההשפעה של שתי התרבויות נוטים להציג אותן בתור חלופות זהוּת הצרות זו לזו וערוכות למאבק של מלחמת תרבות. העימות נפרס על פני חזית רחבה של עניינים – השפעה רעיונית, כוח פוליטי, תקציבים וכיוצא באלה. המערכה נמשכת, באופנים שונים ובדגשים מתחלפים, מאז תחילת המהפכה הציונית, אך היא הולכת ומחריפה בדור האחרון. שינויים פנימיים (למשל, המעבר ההדרגתי של מדינת ישראל מדמוקרטיה הסדרית לדמוקרטיה משברית) ושינויים חיצוניים (למשל, תהליך הגלובליזציה והתחזקותן של השקפות עולם פוסט-מודרניות) מוסיפים לאש המחלוקת והיום יש חשש ממשי מפני התלקחות עתידית של מלחמת תרבות בישראל.

כאמור רוב היהודים בישראל מעוניינים בכפל הזהות הדמוקרטי-יהודי, אך המשמעות המעשית של עניין זה עדיין לא ברורה. מדי פעם נזקקים בתי המשפט, בהקשרים שונים, לפרש את התיבות "מדינה יהודית ודמוקרטית", אך ברור שאין להניח בידיהם את ההכרעה בנושאי זהות עקרוניים וכי הזירה הראויה ליישוב המחלוקת התרבותית נמצאת בשוק הרעיונות. התוצאה בעייתית, אנו חווים מחלוקת תרבותית עזה המתנהלת בפרופיל ציבורי רחב ובחזיתות רבות, אבל כעת אי-אפשר לנקוט דרך פעולה ממשית שתוכל לרכך את הקושי.

יש לחשוש כי המשך המאבק על זהות המדינה יחזק את מי שאוחזים באידאולוגיות קיצוניות משני עברי המתרס. כבר היום יש הסוברים שמחויבותם הגבוהה ל"יהדות" מחייבת בהכרח דחייה של ה"דמוקרטיה" ושל עולם הערכים הליברלי המזוהה עמה במערב. לדידם, קבלת ערכים ליברליים היא כניעה לתרבות זרה, דהיינו התייוונות. וגם להפך: יש מי שסבור שמחויבותו הראשונית ל"דמוקרטיה" מחייבת אותו לזנוח את ה"יהדות" ואת ערכיה הייחודיים, שהם בבחינת משקולת מיותרת על הצוואר הציבורי. לדידו, חיים לאומיים המפנימים עקרונות יהודיים מסורתיים הם אנכרוניזם, שיבה אל הגלות והחמצה של הזדמנות היסטורית להפוך את היהודים ל"נורמלים". בקרב האליטה של שני המחנות משתרשת והולכת המחשבה שהמתח בין "יהדות" לבין "דמוקרטיה" הוא מהותי, פנימי ובלתי פתיר. לפיכך יש מי שמתפתה לאמץ עמדות לא סובלניות ופועל ומטיף למען השתקה של הקול האחר. הנה כי כן לעתים דומה שהעושר התרבותי הוא עושר השמור לבעליו לרעתו.

העימות המתפתח סביב אופייה של המדינה ושל החברה בישראל מסוכן ביותר. ככל שיידחקו הישראלים לבחור בין שני התאומים המתרוצצים בקרבם, כך גם יתבצרו להם מחנות אנושיים נפרדים שהמכנה המשותף ביניהם נמוך ומקשה על יכולתם לתפקד יחדיו בקבוצה. היפרדות חלקי החברה הישראלית בעקבות מלחמת תרבות היא המקבילה העכשווית לריב האחים הטרגי שהוביל לאבדן הקיום הריבוני היהודי לפני אלפיים שנה.

גם ההמשכיות היהודית בגולה – עצירת ההתבוללות וחיזוק הזהות היהודית – תלויה במידה רבה ביכולתם של יהודים החיים בחברה ליברלית ופתוחה למצוא בתוך היהדות פשר ומשמעות ייחודיים המשתלבים במרחב החיים הכללי שבו הם מתקיימים. הצגתה של היהדות כדוחה על הסף את מערכת הערכים הליברלית מרחיקה ממנה רבים מיהודי הגולה והיא אחד הגורמים ל"וויתור" של יהודים על זהותם הייחודית.


יעדי הפרויקט: הטענה כי תרבות יהודית ותרבות ליברלית אינן יכולות, מעצם טבען, "לשוחח" זו עם זו באורח אינטימי, מוליכה למסקנה הטרגית שנגזר עלינו לבחור בין שני הורים אהובים, שכל אחד מהם יקר לנו מאוד, אך כל אחד מהם דורש כי נזנח את ההורה האחר. משתמע ממנה כי נגזר עלינו לפרק את המשפחה היהודית-דמוקרטית, ולהתכנס אל אחד משניים: או קיום יהודי פרוש מהעולם, מאחורי חומות גבוהות, שסופו ניוון וחוסר רלבנטיות, או קיום חסר ייחוד "ככל העמים" שסופו אבדן של זהות. ואולם טענה זו היא טענה שקרית. האמת היא שאף ששתי המערכות התרבותיות נבדלות זו מזו בעיקרים חשובים, יש ביניהן קונסנזוס חופף ממשי ביותר בנושאים מרכזיים. לעתים מדובר בזהות הרמונית, לעתים בחפיפה חלקית, לעתים בעמדות הניתנות ליישוב דיאלקטי, לעתים בהצעות שונות שאין ביניהן סתירה ולעתים בהצעות שונות שאף שהן חלוקות זו על זו, אין במחלוקת כדי לבטל את האפשרות של דיאלוג פורה בין שתי המערכות. בכל אלה כפל ההשפעה התרבותית על החיים היהודיים בדורנו לא רק שאיננו בגדר טרגדיה, אלא הוא הזדמנות.

הפרויקט המוצע נועד ליצור גשר ממשי בין התכנים האוניברסליים לבין התכנים הייחודיים המעצבים את החיים היהודיים בדורנו ולספק את צורכיהן של אותן קבוצות בציבור היהודי בארץ ובעולם המבקשות לשלב את ההיבט היהודי של זהותן עם ערכיהם הליברליים-מערביים. כאמור מדובר בשני מקורות זהות נפרדים שאינם מדברים בקול אחד במגוון רחב של עניינים – נורמות וערכים, אמונות ודעות, מיתוסים ואתוסים. אך אין בכך כדי לטשטש את שדות השיח החשובים ביותר שבהם אפשר לאתר קונסנזוס חופף ממשי. הפרויקט מכוון לחשוף, לנתח ולהגדיר את תכניו של שדה השיח האפשרי המשותף בתחום אחד – זכויות האדם.

מדוע בחרנו בתחום זה? זכויות האדם הם הגרעין הקשה של התורה הליברלית, המחויבות לשמירה עליהן היא יסוד מגדיר בולט של המדינה המערבית-ליברלית, ואולם חלק לא מבוטל של הציבור הישראלי בוחן את מגילת זכויות האדם בעין חשדנית. שיח זכויות האדם נתפס כ"אחר", כביטוי של תרבות זרה שיש בה איום ממשי על יהדותה של מדינת ישראל. אין פלא אפוא שאחד מאזורי החיכוך הקבועים והחריפים שבין שני מוקדי הזהות הישראליים הוא סביב הגדרת זכויות האדם במדינת הלאום הישראלית, פרשנותן והדרכים הנאותות להקצאתן.

כידוע, בהיעדר חוקה מלאה למדינת ישראל, מגילת זכויות האדם הישראלית נכה ומוגבלת. פעם אחר פעם נכשלים הניסיונות להעשיר את מגילת הזכויות ולשריין אותה. להערכתנו הסיבה לכך נעוצה גם בתחושה הרווחת שיש עימות מובנה והכרחי בין שיח זכויות האדם לבין מסורת היהדות. אבן הנגף המרכזית בפני קבלתה של חוקה הוא החשש כי חוקה ליברלית תביא בכנפיה הכרעה חד-צדדית ב"מאבק" על אופייה של המדינה, והקיום האליפטי יוחלף בקיום מעגלי שבמרכזו רק מוקד הזהות הליברלי-מערבי. אלא שהיעדרה של מגילת זכויות אדם הוא מצב שאיננו ראוי עבור מדינה דמוקרטית ואיננו מתקבל על הדעת עבור מדינה יהודית. המוצא מן הסבך טמון במאמץ ממוקד לפיתוח מגילת זכויות אדם יהודית, מגילה שרוחה היא גם יהודית ייחודית וגם ליברלית גלובלית, מגילת זכויות שלא תחתור להכרעה במלחמת התרבות, אלא תמחיש את העושר הצפון לנו בגיוון התרבותי. למגילה שכזו, אף שיקומו לה מתנגדים משני הקצוות האידאולוגיים, תהיה תמיכה רחבה של רוב רובו של הציבור היהודי בישראל.

במשנה סדורה של זכויות האדם ביהדות, אם יפנימו אותה רבים, יש פוטנציאל מרפא לחברה הישראלית. היא יכולה לטעון בתכנים מוסכמים את הגדרת המדינה "יהודית ודמוקרטית", להרחיב את מעגל ההסכמה באשר לדרך החיים הראויה במדינת ישראל, לרכך את התחרות בין מקורות הסמכות המדיניים והדתיים בישראל ולפתוח את הדרך לקיום הרמוני יותר ועשיר יותר בתנאים של שניות תרבותית. מטרתנו להבטיח כי נמשיך להיות מדינה בעלת זהות ייחודית בלי שנרחיק את עצמנו מהאומות הדמוקרטיות. כמו כן בכוונתנו לתרום להכנת תשתית לארגון מחודש של היחסים בין הקבוצות בעם היהודי, יחסים שיישענו על מכנה משותף זהותי, כלל-יהודי של מגילת זכויות אדם ביהדות.

הפרויקט ישיג יעדים אלה לכשיחשוף את האפשרויות הקיימות במחשבה ובהלכה היהודית ביחס לזכויות האדם (וחובותיו) ויוכיח כי שפת זכויות האדם היהודית עשירה ביותר. אכן המחשבה הליברלית של זכויות האדם קשורה היטב למחשבת ישראל העתיקה, שהיא אחד ממקורותיה החשובים. עם ישראל היה מראשי ומראשוני הדוגלים בזכויות האדם ובחובותיו. הרעיון כי האדם נברא בצלם אלוקים, והמסקנות המעשיות-משפטיות הנובעות ממנו הם יסוד ובסיס למחשבת ישראל ולהלכה היהודית.

בפרויקט ייבחן יחסה של היהדות במובנה הרחב (לרבות חלקיה הלא-הלכתיים) – משפט, מחשבה, תרבות וזיכרון היסטורי – אל זכויות היסוד הליברליות המוכרות כגון חירות, כבוד, רווחה, עיסוק, שוויון, משפחה וחופש ביטוי. בו זמנית יבוצע גם מהלך הפוך: נבחן את הזכויות והחובות הייחודיות שמציע עולמה של היהדות ונבדוק את הרלבנטיות שלהן לחיים הריבוניים במדינת הלאום היהודית. המהלך הכפול נועד לאפשר הפריה הדדית. מצד אחד ישורטט הקונסנזוס החופף בין חלקים חשובים של השפה הליברלית לבין חלקים חשובים של השפה היהודית, ומצד אחר במקום שבו ההצעות התרבותיות נפרדות זו מזו, יבורר הערך של הקול הליברלי ושל הקול היהודי הייחודי, כדי שכל אחד משני הקולות יוכל להתעשר ולהתעדן מההצעות של זולתו.

התוצר של הפרויקט הוא יצירת תשתית – קנון, ספרייה, שפה, שיח וארגז כלים– תשתית שתעמוד לרשות מעצבי המדיניות, המחוקקים, השופטים, הוגי הדעות, מערכות החינוך (של כל המגזרים) ודעת הקהל בשעה שיבואו לטפל בשאלות מעשיות העולות בחללה של מדינת ישראל ושל החברה היהודית כולה ברוח יהודית וליברלית. תשתית זו תוכל להעמיד בסיס מוסכם לפעולות משטר, לרגולציה בתחומים שונים, לעיצוב תכניות לימוד ולבימות למפגשים הדדיים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

ב. חלוקה אנליטית של נושאי הפרויקט

בפרויקט "זכויות האדם והיהדות" חמישה ענפי עיסוק מרכזיים, המשלימים זה את זה:

ראשית, נבדוק אם שיח זכויות האדם הוא שיח אוניברסלי, או שמא מדובר בשיח הנטוע בתרבות המערבית ותואם אך ורק את ערכיה. האם תיתכן גמישות בעיצובן, בהבנתן ובהחלתן של זכויות האדם בחברות אנושיות מגוונות ובזמנים משתנים? בירור זה הכרחי כדי לשרטט את יכולת המפגש של שיח זכויות האדם עם סוגי שיח נוספים, בהם השיח הפרטיקולרי היהודי.

שנית, נחקור את השאלה בנוגע לעולם היהודי. נשתמש הן בדיון התשתיתי על שיח זכויות האדם והן במתודולוגיות שונות לחקר היהדות כדי לדון בעצם ההיתכנות של קיום שיח זכויות אדם ביהדות ולאתר את המופעים השונים של שיח זה. לצד חקר שיח הזכויות בתוך היהדות, נעסוק גם בבחינת אלטרנטיבות לשיח זכויות האדם שהיהדות עשויה להציע, כדוגמת תפיסה קהילתנית של היחסים החברתיים, המבוססת על סולידריות חברתית ועל מחויבות בין-אישית; תפיסה רפובליקנית, המדגישה את המחויבות של אדם לקהילתו או למדינתו; ותפיסה הלכתית-נורמטיבית של יחסי אדם-אל-חברה כתחליף למערך זכויות הפרט.

שלישית, לאחר בירור של יכולת ההכלה ההדדית של שני העולמות – הליברלי והיהודי – נפנה לבחון את מטרות העל שעשוי לשרת המפגש היהודי והליברלי בשאלת זכויות האדם. מפגש זה מתקיים בחברה היהודית והישראלית בדורות האחרונים, ואנו נשאף לאפיין אותו. בצד האפשרות של מפגש המבוסס על מאבק הדורש הכרעה, נציע מודלים שונים של שילוב, שלאורם יהיה אפשר לעצב ממדים שונים של הקיום במרחב הציבורי והאישי. נוסף על הדיון הפרוגרמטי במטרות המפגש, נבחן היבטים מתודולוגיים שלו: מהם דפוסי הפעולה, מנגנוני הפרשנות וטכניקות ההכלה האפשריות? אמנם יש חשש שמפגש שכזה יביא לידי דינמיקה של התנגדות פנימית והתבצרות כנגד סכנה חיצונית, אך אנו נעמוד גם על הפוטנציאל של המפגש לפיתוח ולגילוי פנימי של שפת הזכויות היהודית לנוכח האתגר החיצוני.

רביעית, מהכללי והעקרוני אל הפרטי והיישומי. בחלק זה של הפרויקט – שיעמוד במרכז הדיון המתמשך ב"זכויות אדם והיהדות" – נעסוק בזכויות עצמן. נבדוק את האפשרות של הפריה הדדית בין הדוקטרינות המקובלות של זכויות האדם ובין הדוקטרינות המקובלות בעולמה של היהדות בשורה ארוכה של נושאים קונקרטיים. ייכתבו מחקרים שיתמקדו בזכויות ספציפיות – אזרחיות, חברתיות ופוליטיות – ובהיבטים מסוימים שלהן. מחקרים אלו ייצרו מדף חדש בארון הספרים היהודי. כך, שלב אחר שלב, תפותח שפת זכויות האדם היהודית.

חמישית, עניינו של הפרויקט חורג מן המשפט וההלכה. הקמתה של מדינת ישראל היא חידוש יהודי וחידוש דמוקרטי. מנקודת ראות יהודית, מעולם לא ניהלו יהודים מסגרת פוליטית, השולטת במרחב ציבורי, באמצעים דמוקרטיים. מנקודת ראות דמוקרטית, מעולם לא התקיים משטר דמוקרטי שהקול המרכזי בו בוקע מגרונה של הציביליזציה היהודית. חידוש כפול זה מציב אתגר של ממש בכל הנוגע למקומן של זכויות האדם בהוויה הכללית של מדינת ישראל. גבולותיו המדויקים של האתגר אינם ברורים, אך הפרויקט יבקש לדון בהם ולבחון אותם. כך, למשל, ראוי לחקור מהן ההשפעות האפשריות של השיח הפנים-יהודי ושיח זכויות האדם הכללי על אופיים של המרחב הציבורי בישראל, של תנועות פוליטיות ושל חיי התרבות במדינה יהודית, על האחריות לאספקת מוצרים ציבוריים, על הפעלת כוחה האלים של המדינה, על תפקידה של הדת בחיים הציבוריים, על היחס למיעוטים ועוד ועוד. ככלל, האפיק החוץ-הלכתי משלים את בחינת מקומן של זכויות האדם ביהדות במובן הרחב כתופעה חברתית ותרבותית.

http://www.idi.org.il/ResearchAndPrograms/HR_Judaism/Pages/Main.aspx





            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
אור ליום רביעי ב' בניסן תשע''א    23:40   05.04.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  17. פרופ' דיסקין: אין צורך לשנות את שיטת המימשל  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   פרופ' דיסקין: אין צורך לשנות את שיטת המימשל, צריך לערוך רק 3 תיקונים קלים.

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה טוען שההצעה של המכון לדמוקרטיה לשנות את שיטת הממשל מיותרת, טענותיהם שגויות בחלקן וכי אין צורך לשנות את שיטת הממשל, אלא לבצע מספר קטן של תיקונים להגברת יציבות השלטון.

ההצעה לשינוי שיטת המימשל

של המכון הישראלי לדמוקרטיה - האם תרגיל הטעייה להצלת שלטון בג''צ?
אימר​ו לא לשינוי שיטת המימשל! אימ​רו כן לביטול המהפיכה החוקתית השיקרית שרק היא חיסלה את משילות הממשלות בישראל ברמייה ובאמצעות שימוש בדרכי שקר.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=147172

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה - חלק 1 - 05:45 דק'

להורדה

אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל1.mp3
אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל2.mp3

להטמעה


חלק 2 - 22:30 דק'

תודה רבה לליה על התימלול המצויין!

לדבריו ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא אוסף של רעיונות שווא לא ראויים שלא יעזרו במאום.

הרעיונות של המכון הישראלי לדמוקרטיה המוצגים לציבור מבוססים על הרבה אי הבנה לגבי העובדות.

כל שלוש הטענות שמועלות נגד שיטת המימשל הנוכחית כסיבה לרצות לשנותו אינן מדוייקות.

הטענה הראשונה שמתקיימות בישראל בחירות כל שנתיים היא טענה מופרכת.ממוצע הבחירות לכנסת מאז שנת 1949 עד שנת 2009, הוא 3.5 שנים ולא שנתיים. נכון שיש ממשלה חדשה כל שנתיים בממוצע, אך אין בין זה לבין יציבות ולא כלום. פעם בשל רצח,פעם בשל פרישה, פעם בשל רוטציה, וכיוצא באלה דברים פורמליים. לכן גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה סבירה.

הטענה השניה היא שאין בחירות כל שנתיים, אלא ממשלה חדשה כל שנתיים, אך אין לכך כל קשר ליציבות. נכון שיש ממשלה חדשה בממוצע כל שנתיים, אך אין בין זה לבין יציבות ולא כלום. היו לכך סיבות פורמליות גרידא. פעמיים ראש ממשלה סיים את חייו בתקופת כהונתו. פעם בשל התקפת לב, ופעם בשל רצח וכיוצא באלה דברים פורמליים. גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה באמת סבירה המצדיקה החלפת שיטת המימשל.

ביחס לטענה השלישית על הסחטנות של המפלגות הקטנות, די להסתכל בממשלה הנוכחית בה מתוך 74 חברי כנסת רק שליש הם ממפלגת השלטון, ובכל זאת מחצית התקציב בידי מפלגת השלטון, ולכן לא כצעקתה. נכון שלפעמים אנחנו נתקלים בתופעות מרגיזות ולכן עלתה ההצעה להעלות את אחוז החסימה.

זו תרופת שווא. כי ההיפך הוא הנכון. ברגע שיעלה את אחוז החסימה יפגעו האנשים שתומכים במפלגות הקטנות ועלול להתערער כל מאזן הכוחות בין שני הגושים. כשיש מפלגות קטנות זה מעלה את יכולת התמרון של המפלגות הגדולות. אך אם הקטנות תיתאחדנה, יווצר מצב שבו מפלגה גדולה תיאלץ לכלול בממשלתה מפלגה שהתאחדה ועקרונותיה לא מקובלים על המפלגה הגדולה שרוצה ליצור ממשלה.

ונקודה אחרונה שצריך להגיד שמתוך קרוב ל-40 מדינות של דמוקרטיות יציבות יש רק 5 או 6 מדינות שבהן יש ממשלה של מפלגה שיש לה רוב, והדבר הזה של הקמת קואליציה קיים ברוב המכריע של המדינות הדמוקרטיות. ישראל היא לא יוצאת דופן בעניין הזה. ולכן העלאת אחוז החסימה לא יגדיל את הייצוג של המפלגות הגדולות, כי אם יגדיל את הייצוג של המפלגות הבינוניות, וזה בהחלט לא יתרום לא לייצוגיות ולא לייצוב. זה לא עניין של אחד על חשבון השני אלא פגיעה בשני הדברים- גם בייצוגיות וגם ביציבות.

צריך באמת להדגיש את העניין שאין שיטת מימשל שאין לה חסרונות, וכמובן גם שיטת המימשל בישראל יש לה חסרונות.

אגב, שמעתי את נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר שאין מדינה שיש בה אחוז חסימה כל כך נמוך,שאין מדינה שיש בה כל כך הרבה סיעות בפרלמנט, וכמובן שאלה דברים לא נכונים מבחינה עובדתית.

אחוז החסימה בהולנד נניח, הוא 2 שליש אחוז בלבד,ומספר המפלגות בבלגיה גדול תמיד ממספר המפלגות בישראל.באף מדינה אין מספר כה גדול של שרים שמעתי את דליה איציק יושבת ראש הכנסת לשעבר אומרת.בדוק היא אמרה.אין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה שריםאבל .אני לא זוכר בשנים האחרונות ממשלה אחת בצרפת שהיו בה פחות מ-30 שרים. אז נכון שלנהל מדינה עם 30 שרים זה דבר קצת מוזר וקשה, אבל בעצם ההכרעות כידוע לא מתקבלות בפורום המלא של הממשלה אלא בקבינט,כך היה גם בעבר,והמחיר של לשכות שרים נוספות,לעומת היציבות שהדבר הזה היקנה מבחינה שילטונית זה דבר ששווה את המחיר.

עכשיו מהם הדברים שבכל אופן כדאי לתקן:

דבר ראשון במשך הרבה שנים תמכתי בעניין של אי אמון קונסטרוקטיבי. זאת אומרת שאם רוצים להפיל את הממשלה אפשר יהיה להפיל את הממשלה רק אם יש רוב לממשלה חילופית.הדבר הזה נכנס לנוסח השלישי של חוק יסוד הממשלה שהתקבל בשנת 2001 אבל הוא לא נכנס בצורה מספיק חריפה ואני חושב שצריך אולי לחזק את העניין הזה, וזה באמת ייצב את הממשלה.זה דבר שאני בהחלט תומך בו.

כלומר שאי אמון יוכל להיות מוגש רק אם יש רוב בו זמנית לממשלה חילופית.אגב,זו לא המצאה שלי, וגם לא של מי שניסח את החוק ב -2001 יותר מאוחר,אלא זה דבר שקיים לפחות בשתי מדינות, גרמניה וספרד, וכל אחד יכול לחשוב למה דווקא שתי המדינות האלה אימצו את העניין הזה. בשתי המדינות האלה כידוע התמוטטה בסופו של דבר הדמוקרטיה בגלל אי יציבות של הממשלה,ולכן אני חושב שזה דבר ראוי.

עכשיו דבר שני שאני חושב שיביא ליציבות וירפא את התופעה שקיימת בסוף תקופת הכהונה של הכנסת כשכל אחד חושב על הבחירות,וכמובן השותפים בקואליציה מתחילים לחשוב אם כדאי להם לרוץ בבחירות כחברים בממשלה או לא, ולכן לעיתים קרובות זה מביא להקדמת הבחירות. אמנם זה לא שנתיים כמו שנאמר,אבל בכל אופן זה מקצר ויש לנו מין תופעות אי יציבות שאופייניות לסוף תקופת הכהונה של הכנסת בגלל השיקולים האלקטורליים. אפשר לתקן זאת בקלות אם מייצבים את תקופת הכהונה כמו למשל בארה"ב.

בארה"ב תקופת הכהונה של שני בתי הקונגרס היא קבועה.תקופת הכהונה של בית הנבחרים היא שנתיים, בתאריכים שקבועים מראש, ואף פעם לא יכולה להשתנות, ומשך הכהונה של כל חבר בסינאט הוא בדיוק 6 שנים.כל שנתיים בדיוק נבחר שליש.זאת אומרת שאי אפשר לשנות את תקופת הכהונה. יש מדינות שבהן הדבר הזה קיים בפועל, נניח נורווגיה. אני אולי לא הייתי מרחיק עד כדי קיבוע של תקופת כהונה בלי אפשרות לשנות, אבל היום בחוק נאמר שאם הכנסת בגלל נסיבות כמו שקרה ב- 1973(מלחמת יום כיפור) רוצה להאריך את תקופת הכהונה שלה, אז היא צריכה רוב של 80 חברי כנסת. ואני הייתי מעתיק את זה גם לעניין של פיזור הכנסת. אתה לא יכול לפזר את הכנסת בגלל קפריזה של איזו מפלגה שהיא שותפה בקואליציה וחושבת אולי שכרגע יותר כדאי לה להיות בחוץ.זה דבר לא סביר, ואני הייתי מקבע את תקופת הכהונה של הכנסת, דבר שהיה מאד מאד מייצב גם את הממשלה וגם את הדמוקרטיה.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=149403

תגובית:

נותרה שאלה מרכזית ללא תשובה. מדוע כל כך לוחץ לשמאל במכון הישראלי לדמוקרטיה לשנות את המצב ולהציע את השיטה שהוא מציע? מהי המטרה הסמוייה שרוצה השמאל להשיג בשינוי השיטה? כיצד יכול להיות שהשופט בדימוס מאיר שמגר אומר דברים לא נכונים על השיטה הישראלית? הרי הוא השתתף ביצירת הצעת המכון הזה.האם מדובר בבורות או בהטעייה מכוונת?



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ראשון ו' בניסן תשע''א    15:20   10.04.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  18. אין צורך לשנות את שיטת המימשל אלא רק לערוך 3 תיקונים:  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   הצעת המכון הפרטי הישראלי לדמוקרטיה לשינוי שיטת המימשל היא מיקסם שווא!

פרופ' דיסקין בראיון מאלף ומאיר עיניים עם העיתונאי שאול כה,ן על הצעת המכון הישראלי הפרטי לדמוקרטיה לשנות את שיטת המימשל בישראל. לדבריו אין צורך לשנות את שיטת המימשל שהיא טובה, כי אם לערוך 3 תיקונים שייצרו יציבות ומשילות.

להלן התימלול המלא:

להורדה:

אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל1.mp3

אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל2

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה - חלק 1 - 05:45 דק'

שאלה: בוקר טוב לפרופסור אברהם דיסקין. אנחנו נזכיר לגולשים שלנו שאתה פרופסורמ בבית הספר למימשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. הנושא שלנו היום הוא הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה לשינוי שיטת המימשל, ויש כאן טענה של כותבת מאמר שמדובר בתרגיל הטעייה להצלת שלטון בג"צ. מה אתה אומר על העניין הזה?

תשובה: האמת היא שחלק מההצעות של המכון הישראלי לדמוקרטיה הן הצעות ראויות, אבל חלק הם רעיונות שווא לא ראויים שלא יעזרו במאום. כולם מדברים על שינוי שיטת המימשל ויש הרבה אי הבנות לגבי העובדות.

לגבי העובדות.

כל שלוש הטענות שמועלות נגד שיטת המימשל הנוכחית כסיבה לרצות לשנותו אינן מדוייקות.

הטענות: יש בחירות כל שנתיים, שהממשלה מאד מאד לא יציבה, ושיש סחטנות בלתי נסבלת של המפלגות הקטנות.

כל שלוש הטענות האלה שמועלות חדשות לבקרים הן טענות מאד מאד בלתי מדוייקות.

הטענה הרווחת הראשונה: בישראל יש אי יציבות שלטונית ובחירות כל שנתיים
בממוצע.ממוצע הבחירות לכנסת שלוש וחצי שנים לא שנתיים והכנסות הקצרות
ביותר היו בתקופת בן גוריון, שאז לא טענו נגד אי יציבות, אלא להיפך טענו
שיש דיקטטורה.

דבר ראשון הטענה שיש בחירות כל שנתיים היא טענה מופרכת.

אין בישראל בחירות כל שנתיים.

ממוצע הבחירות לכנסת מ- 1949 עד- 2009 הוא כמובן 3.5 שנים ולא שנתיים,
והכנסות הקצרות ביותר היו בתקופה שאמרו, לא רק שיש יציבות, אלא אולי יש אפילו דיקטטורה של מפא"י ובן גוריון בראשה. אלה היו הטענות אז, ואז היו הכנסות הקצרות ביותר.הכנסת הראשונה 1949-1951 והכנסת הרביעית שזה 1959-1961,ובעצם מאז המהפך ב- 1977 הכנסות הקצרות ביותר כיהנו 3 שנים.

אז בוא נגיד שהטענה הזאת שיש בחירות חדשות לבקרים פשוט לא נכונה.

אני לא אומר שאין בעיות בשיטת המימשל, ואני אגיד תיכף מה הבעיות, אבל הטענה שיש בחירות כל שנתיים היא כמובן טענה מופרכת.

וטענה שניה היא אמנם שאין בחירות כל שנתיים, אבל יש ממשלה כל שנתיים, וזה כמובן באופן פורמלי נכון, מפני שהממשלה הנוכחית היא הממשלה ה- 32 ואם נחלק את מספר שנות המדינה במספר הממשלות, אז בממוצע היתה ממשלה כל שנתיים. אבל לעיתים קרובות בעצם ממשלה חדשה קמה מסיבות פורמליות שבינן לבין יציבות אין ולא כלום. למשל פעמיים ראש ממשלה סיים את חייו, פעם ברצח ופעם בגלל התקף לב בתקופת כהונתו, ופורמלית קמה ממשלה חדשה. פעם אחת ראש ממשלה החליט לפרוש, פעם אחת היתה רוטציה, זאת אומרת היתה יציבות, היה הסכם, והתחלף
ראש ממשלה, כלומר פורמלית ממשלה חדשה, וכיוצא באלו דברים.

אולי הכנסת שהיו בה הכי הרבה חילופים היתה הכנסת השניה, שהיו בה 4 ממשלות, לא פחות,זאת אומרת ממשלה בממוצע כל שנה, ושוב הדבר הזה קרה דווקא בגלל שמפא"י היתה במעמד שהיתה יכולה להרשות לעצמה להחליף את הממשלה כאשר התנהגות השותפים לא היתה ראוייה. באמת לא היתה ראוייה. בכל אופן לא היתה ראוייה בעיני ראשי הממשלה דאז שרת ובן גוריון, ולכן גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה סבירה.

עכשיו ביחס לעניין של סחטנות של המפלגות הקטנות, אז נכון שכמובן יש לחצים כאלה ואחרים מצד השותפות הקטנות, אבל אם נזכור למשל, שהתגמול העיקרי שניתן לשותפים פוליטיים הוא מספר החברים ומספר המשרדים וגודל התקציבים שיש להם מתוך עוגת התקציב הכוללת במשרדי הממשלה, אז די להסתכל בממשלה הנוכחית, שמלכתחילה התבססה על 74 חברי כנסת, רק 27 מתוכם הם חברים במפלגת השלטון, זאת אומרת בערך שליש, ובכל זאת מחצית השרים והרבה הרבה יותר מאשר מחצית התקציב נמצא בידי מפלגת השלטון, בידי הליכוד.לכן העיניינים הם לא כצעקתה,למרות שלפעמים אנחנו נתקלים בתופעות מרגיזות.

סיום קלטת ראשונה.

הקלטת השניה - חלק 2 - 22:30 דקות:

שאלה: אני רוצה לשאול אותך כאן בדיוק בנושא הזה של אחוז החסימה ומפלגות קטנות וסחטנות. שמעתי מספר רב של פעמים בזמן האחרון שמפלגות חרדיות באו ואמרו, הרי אנחנו היינו מקבלים אותו דבר ממפלגת קדימה כמו שאנחנו מקבלים
מהליכוד, אלא מה,כשקדימה נותנת לנו אנחנו לא חוטפים על הראש מהתקשורת,
וכשהליכוד נותן לנו אולי אותו דבר, אולי פחות, אנחנו חוטפים על הראש
מהתקשורת. מה אתה אומר על כך?

תשובה: אמרת די הרבה דברים.

דבר ראשון צריך להגיד שכל המפלגות הדתיות בלי יוצא מן הכלל, כולל המפלגות החרדיות הן לא באמת משמשות לשון מאזניים ולא מנסות לקבל יותר מהצד הזה או מהצד השני, נניח בעבר, בין העבודה לבין הליכוד
וכיוצא בזה, אלא, כאשר יש רוב למפלגות הימין יחד עם המפלגות הדתיות,
המפלגות הדתיות, בלי שום קשר למחיר, הן תמיד תלכנה עם הימין.

המפלגות הדתיות מצטרפות למפלגות שמאל, רק כאשר לגוש השמאל יש בלאו הכי בלי המפלגות הדתיות, רוב. הרוב כמובן שכולל את המפלגות הערביות, ולכן יש רוב בעצם, שמבטיח את השליטה של העבודה או של קדימה כמו אחרי הבחירות של 2006, ולכן בתנאים כאלה הן מוכנות לקפוץ מהמחנה שבו הן בעצם מעדיפות להיות.

צריך לזכור שרק פעם אחת היה באמת נסיון שלא לעשות את הדבר הזה, וזה המקרה של ה- 15 במרץ ב-1990, שבו היה המקרה היחיד שהיתה הצבעת אי אמון מוצלחת והממשלה נפלה.ממשלת שמיר נפלה, מה שידוע בשם התרגיל המסריח, וצריך לזכור שהתרגיל הזה לא עלה יפה, מפני שציבור הבוחרים של ש"ס ושל אגודת ישראל התקומם עד כדי זריקת עגבניות על הרבנים, בעקבות התרגיל הזה. בסופו של דבר שמיר הקים את ממשלתו מחדש בלי מפלגת העבודה.

ולכן, בוא נגיד, המפלגות הדתיות לא כל כך קופצות ממחנה למחנה.

עכשיו, אני אגיד דבר נוסף. ישנה הצעה קבועה, כמעט איזה מין מרפא פלא, שבאמת הכל מאמינים בו, שצריך להעלות את אחוז החסימה, וזה כאילו יגדיל את הכוח של המפלגות הגדולות. כמובן שזו תרופת שווא, כי ההיפך הוא הנכון.

ברגע שאתה מעלה את אחוז החסימה, דבר ראשון אתה פוגע בייצוג של אנשים שתומכים במפלגות קטנות. דבר שני, אתה יכול לערער את כל מאזן הכוחות בין שני הגושים. אני רוצה להזכיר, שכאשר העלו את אחוז החסימה ב- 1992, אז העלו את זה מאחוז אחד לאחוז וחצי, התוצאה היתה, בגלל שהיו הרבה מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, התוצאה היתה, שהיה רוב של הבוחרים שהצביע עבור מפלגות ימין, אבל, מפלגות השמאל שגם הן איבדו קולות, על קולות מבוזבזים , למשל הרשימה המתקדמת. השמאל קיבל פחות קולות, אבל קיבל רוב של 61 מושבים ואז קמה ממשלת רבין.

ואני אגיד דבר שלישי, כאשר יש כמה מפלגות קטנות יכולת התמרון של המפלגה
הגדולה שמרכיבה את הקואליציה גדלה.

למשל, בוא נניח לרגע שהיום מעלים את אחוז החסימה וכל המפלגות הדתיות היו מתאחדות.בוא נניח האיחוד הלאומי והבית היהודי היו מופיעים ברשימה משותפת כפי שהיה בעבר. אז, משמעות הדבר היתה, שראש הממשלה הנוכחי היה נאלץ למשל לקבל בתוך הממשלה שלו את האיחוד הלאומי, למרות שכנראה הוא לא היה מעוניין בזה. זאת אומרת בעצם, שכוח התמרון שלו היה קטן, והוא היה נאלץ למשל לקבל בכל מקרה את כל המפלגות הדתיות בלי שום יכולת תמרון, נניח אם במקום אחת המפלגות הדתיות את האיחוד הלאומי או
את את מפלגת העבודה וכיוצא בזה.

לכן העניין הזה של העלאת אחוז החסימה הוא ממש תרופת שווא.

ונקודה אחרונה שצריך לדעת בקשר להעלאת אחוז החסימה, היא גם פוגעת בייצוג
של מפלגות קטנות, וגם בכוח הפוליטי של המפלגה הגדולה ביותר, ויכולת התמרון שלה. העלאת אחוז החסימה גם יכולה להביא לכל מיני אי איזון נכון בין הגוש של השמאל ובין הגוש של הימין,תמיד באופן שעלול לשבש את רצון הבוחרים.

ונקודה אחרונה שצריך להגיד, שמתוך קרוב ל-40 מדינות של דמוקרטיות יציבות
יש רק 5 או 6 מדינות שבהן יש ממשלה של מפלגה שיש לה רוב, והדבר הזה של
הקמת קואליציה קיים ברוב המכריע של המדינות הדמוקרטיות. ישראל היא לא
יוצאת דופן בעניין הזה. ולכן בוא נגי,ד אחוז החסימה לא יגדיל את הייצוג של המפלגות הגדולות, זה יגדיל את הייצוג של המפלגות הבינוניות.וזה בהחלט לא יתרום לא לייצוגיות ולא לייצוב.זה לא עניין של אחד על חשבון השני אלא פגיעה בשני הדברים גם בייצוגיות וגם ביציבות.

שאלה: אולי תסביר שוב פרופ' דיסקין,למה העלאת אחוז החסימה תשנה את המצב לגבי המפלגות הבינוניות?

תשובה: אז תראה, מה שיקרה למשל, בוא נגיד שיעלו את אחוז החסימה ל- 4%.אז רק בתור דוגמה אחת, המפלגות הערביות, ניקח את גוש השמאל, יש שם שלוש מפלגות שהן נתמכות על ידי ציבור ערבי, ושהן מאד שונות אחת מהשניה.
יש להן אידיאולוגיות שונות לחלוטין. אולי בנושא אחד, שזה הנושא של הסכסוך הישראלי ערבי, יש מכנה משותף באמת די ברור. אבל בנושאים אחרים מדובר באנשים מודרנים חילוניים מצד אחד, מדובר בלאומנים, מדובר בקומוניסטים, ומדובר באנשים שהם מאמינים מוסלמים.

עכשיו, ברגע שאתה מעלה את אחוז החסימה, או שאתה פוגע בחלק מהייצוג,
חלק מהן לא תוכלנה להיות מיוצגות ,מה שיותר סביר בעיני, שהמפלגות האלה הן חפצות חיים הן תתאחדנה ותופענה במפלגה אחת. עכשיו נניח לרגע שהמפלגה הזאת תשתתף בממשלה, או תתמוך מבחוץ בממשלה, כמו שקרה אחרי 1992 כאשר ממשלת רבין קיבלה כך את הרוב שלה, זה קרה יותר מפעם אחת, גם בתקופת ממשלת ברק היתה תמיכה מבחוץ, אז בעצם, ברגע שאתה מאחד את המפלגות האלה והן מופיעות ברשימה משותפת, אז בכל נושא אתה חייב להתיישר לפי הסמן הכי קיצוני.

בעניין הלאומני, אתה חייב להתיישר עם הסמן הכי קיצוני. בעניין של חברה
ומדינה אתה צריך להתיישר בעצם עם האלמנטים הקומוניסטים. ובעיניינים של דת ומדינה אתה צריך להתיישר עם העיניינים המוסלמים.

כאשר המפלגות האלה הן מפוצלות, ונניח שהן מועמדות לממשלה, אתה
יכול להגיד, אני רוצה את זאת, אבל אני לא רוצה את זאת, אני רוצה אחת אבל לא את השניה. אז כושר התמרון של המפלגה הגדולה גדל, הייצוגיות נשמרת, הפיצול האידיאולוגי גם בא לידי ביטוי, ולא נוצרת מפלגה אחת בינונית שבעצם משבשת את היציבות.

וכמובן אותו דבר לגבי המפלגות הדתיות באגף הימני, כולן מתאחדות, זה סיפור שונה לחלוטין, מאשר קיימות 3 מפלגות קטנות, כאלה שאתה יכול לתמרן ביניהן.

שאלה: עד עכשיו הצגת חסרונות בהצעה לשינוי השיטה. האם בכל זאת יש בשיטה הנוכחית איזושהי בעיה שמכריחה או מזמינה שינוי בשיטת המימשל?

תשובה: דבר ראשון צריך באמת להדגיש את העניין הזה שאין שיטת מימשל שאין לה חסרונות, וכמובן שגם שיטת המימשל שקיימת בישראל יש לה חסרונות.

אגב,שמעתי את נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר, שאין מדינה שיש בה אחוז חסימה כל כך נמוך,ועוד כל מיני דברים כאלה, שאין מדינה שיש בה כל כך הרבה סיעות בפרלמנט, כמובן, שאלה דברים לא נכונים מבחינה עובדתית.

אחוז החסימה בהולנד נניח, הוא 2 שליש אחוז בלבד, ומספר המפלגות בבלגיה גדול תמיד ממספר המפלגות בישראל.

אומרים לגבי מספר השרים בישראל - שאין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה
שרים. שמעתי את דליה איציק, יושבת ראש הכנסת לשעבר, אומרת זאת.

זה בדוק - היא אמרה. אין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה שרים.

אני לא זוכר בשנים האחרונות ממשלה אחת בצרפת שהיו בה פחות מ-30 שרים. אז בוא נגיד שנכון שלנהל מדינה עם 30 שרים זה דבר קצת מוזר וקשה, אבל בעצם ההכרעות כידוע לא מתקבלות בפורום המלא של הממשלה, אלא בקבינט, כך היה גם בעבר, והמחיר של לשכות שרים נוספות, לעומת היציבות שהדבר הזה היקנה, שהמפלגה שהרכיבה את הממשלה היו לה רק 27 שרים, אני חושב שמבחינה שילטונית זה בהחלט דבר ששווה את המחיר.

עכשיו מהם הדברים שבכל אופן כדאי אולי לתקן.שכדאי אולי לתקן.
דבר ראשון במשך הרבה שנים תמכתי בעניין של אי אמון קונסטרוקטיבי. זאת
אומרת שאם רוצים להפיל את הממשלה אפשר יהיה להפיל את הממשלה רק אם יש רוב לממשלה חלופית.הדבר הזה נכנס לנוסח השלישי של חוק יסוד הממשלה שהתקבל בשנת 2001 אבל הוא לא נכנס בצורה מספיק חריפה, ואני חושב שצריך אולי לחזק את העניין הזה, וזה באמת ייצב את הממשלה.זה דבר שאני בהחלט תומך בו.

כלומר שאי אמון יוכל להיות מוגש רק אם יש רוב בו זמנית לממשלה
חלופית. אגב, זו לא המצאה שלי, וגם לא של מי שניסח את החוק ב -2001 יותר
מאוחר, אלא זה דבר שקיים לפחות בשתי מדינות, גרמניה וספרד, וכל אחד יכול
לחשוב למה דווקא שתי המדינות האלה, אימצו את העניין הזה. שתי המדינות האלה כידוע, בגלל אי יציבות של הממשלה, בסופו של דבר הדמוקרטיה התמוטטה בהן. ולכן אני חושב שזה דבר ראוי.

עכשיו דבר שני שאני חושב שיביא ליציבות וירפא את התופעה שקיימת בסוף תקופת הכהונה של הכנסת. כאשר אנחנו מתקרבים לסוף תקופת הכהונה של הכנסת, כל אחד חושב על הבחירות, וכמובן השותפים בקואליציה מתחילים לחשוב אם כדאי להם לרוץ לבחירות כחברים בממשלה או לא, ולכן, לעיתים קרובות, הדבר הזה מביא להקדמת הבחירות. אמנם זה לא שנתיים כמו שנאמר, אבל בכל אופן זה מקצר, אז יכול להיות שתקופת הכהונה תתקצר נניח מארבע לשלוש שנים, אז יש לנו מין תופעות של אי יציבות שאופייניות לסוף תקופת הכהונה של הכנסת,(לשנה, שנה וחצי האחרונות של כהונתה) בגלל השיקולים
האלקטורליים, וכמובן שאפשר לתקן זאת בקלות אם מייצבים את תקופת הכהונה. בוא נראה את המקרה בארה"ב.

למשל בארה"ב, תקופת הכהונה של שני בתי הקונגרס היא קבועה. תקופת הכהונה של בית הנבחרים היא שנתיים, ואף פעם לא יכולה להשתנות,אפילו בתאריכים שקבועים מראש, ומשך הכהונה של כל חבר בסינאט הוא בדיוק 6 שנים.וכל שנתיים בדיוק נבחרים שליש. זאת אומרת שאי אפשר לשנות את תקופת הכהונה.יש מדינות שבהן הדבר הזה קיים בפועל, נניח נורווגיה. עכשיו אני אולי לא הייתי מרחיק עד כדי כך לקיבוע של תקופת כהונה בלי אפשרות לשנות, אבל היום בחוק נאמר, שאם הכנסת, בגלל נסיבות, כמו שקרה למשל ב1973 (במלחמת יום הכיפורים), רוצה להאריך את תקופת הכהונה שלה, אז היא
צריכה רוב של 80 חברי כנסת, ואני הייתי מעתיק את זה גם לעניין של פיזור
הכנסת. אתה לא יכול לפזר את הכנסת בגלל קפריזה של איזו מפלגה שהיא שותפה
בקואליציה, והיא חושבת, אולי כרגע יותר כדאי לה להיות בחוץ. זה דבר לא סביר ואני הייתי מקבע את תקופת הכהונה של הכנסת, דבר שהיה מאד מאד מייצב גם את הממשלה וגם את הדמוקרטיה.

דבר שלישי שמביא לחוסר יציבות, זה כמובן הוויכוחים בעינייני תקציב, כי מה שנעשה בעבר היה שתקציב היה עניין של הצבעת אמון, מה שנתן כוח סחיטה בידי המפלגות הקטנות, כי הממשלה רוצה לזכות בתקציב, מה עוד שמדובר בהצבעת אמון.

עכשיו שיכללו את הדבר הזה, בעצם הרעו את המצב הזה, בכך שאמרו
שאם התקציב לא יתקבל ב- 31 לדצמבר אז אפשר גם ב- 31 במרץ, אז כאילו פעמיים מתקיים כל הדבר הזה של סחטנות. אני כמובן הייתי מוריד את כל הדבר הזה של אמון, וגם הייתי מוצא סידו,ר מה עושים כשאין תקציב.

בפירוש גם המלצתי את זה לאנשים בקדימה וגם לצוות 100 הימים של הליכוד לפני הבחירות הנוכחיות.אפשר לקבל תקציב שהוא ליותר משנה אחת, וזה כמובן מאד מאד מייצב את המערכת כפי שאכן אומץ על ידי הממשלה הנוכחית.

שאלה:אז זה בעקבות ההצעה שלך?

תשובה: אני הצעתי את זה לצוות 100 הימים לפני הבחירות.

הצעתי את שלושת ההצעות האלה שאני מדבר עליהן עכשיו גם לקדימה, וגם לליכוד.

אני רוצה להדגיש, זה לא הצעות שאני הצעתי לליכוד כי אני רוצה לעזור
לליכוד. את אותן הצעות הצעתי גם לאנשים בקדימה בעבר, וכל ההצעות האלה נועדו באמת לטפל בנושאים השוליים שבהם המערכת לא יציבה, והן נועדו לייצב את הממשלה, לאפשר ממשלה יציבה ודמוקרטיה יציבה.

עכשיו ההצעות שמציעים כמו למשל העלאת אחוז החסימה בעיני הן פשוט לא רלוונטיות.

כבר הסברתי,אני אתן אולי דוגמה נוספת להצעה שהיא לא רלוונטית. ב 1989 המכון הישראלי לדמוקרטיה שערך גם אז כנס, ונשאלה השאלה איך מגדילים את הייצוג של המפלגה הגדולה.

כמובן שההצעה הראשונה שעלתה היתה העלאת אחוז החסימה.הצעה שהיא לא רלוונטית,ואני השתתפתי בכנס הזה ואמרתי שאם המטרה היא לא לייצב כי אם להגדיל באופן מלאכותי את הכוח של המפלגה הגדולה, אז יש לי רעיון.

אמרתי שנקבע בחוק שתרכיב את הממשלה המפלגה שתקבל את מספר הקולות
הגדול ביותר.זה ללא ספק יגדיל את הכוח של המפלגה הגדולה ביותר בניגוד
לעניין של אחוז החסימה, מפני שאנשים שמתלבטים נניח בין מר"צ לבין קדימה
יגידו, טו,ב אי אפשר להצביע מר"צ, אז נצביע קדימה כדי להיות יותר
מהליכוד. אותו דבר לגבי אנשים שמתלבטים בין ש"ס לבין הליכוד. אז זה יגדיל את הכוח של המפלגה הגדולה ביותר.

עכשיו ההצעה הזאת היא הצעה שלי, אבל אני חושב שהיא הצעה מאד לא ראוייה
,מאד לא ראוייה משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא, שהיא כופה על הבוחרים התנהגות לא כנה. הבוחר רוצה
להצביע עבור דבר מסויים, ואתה כאילו אומר לו שהוא לא יכול להצביע עם הלב
שלו, אלא כופה עליו להצביע משהו אחר.

הסיבה היותר חמורה היא, שיכול להיווצר מצ,ב שבו המפלגה הגדולה ביותר, יש
רוב ברור שתומך במפלגה אחרת. אז נכון שהרוב הזה יוכל להפיל את הממשלה הזאת באמצעות הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית, אבל בינתיים כל המערכת משתבשת.

בוא נניח לרגע, ניקח את הכנסת הנוכחית. לו החוק הזה היה מופעל בכנסת הנוכחית, אז היה יכול להיווצר מצב שבו קדימה היתה מקימה ממשלה, וכל מפלגות הימין היו מתנגדות לממשלה הזאת, אז היתה ממשלה שהיתה נופלת בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית, ואז בנימין נתניהו היה נאלץ
להרכיב ממשלה שנשענת רק על מפלגות הימין בניגוד לרצונו.

זאת אומרת ההפעלה של הפטנט הזה שאני בחטאי המרובים אביו מולידו, בעצם היתה משנה לבלי הכר את המערכת הפוליטית, והיתה מביאה בסופו של תהליך לממשלה שהיא יותר ימנית מהממשלה הנוכחית, ולכן מדובר ברעיון עיוועים שאני הבאתי אותו בצורה אנקדוטית בכדי להגיד: ככה אפשר להגדיל את הכוח של המפלגות הגדולות, ולצערי אנשים לקחו את הרעיון הזה בצורה רצינית, והרבה מאד אנשים, שהם באמת לא מבינים את המשחק עד הסוף (אגב לכל הדברים האלה שאני נותן להם דוגמאות מאד פשוטות, אפשר להביא הוכחות מתימטיות שבאמת הדברים פועלים בכיוון שאני אומר).

שאלה:בדקת את העניין המתימטי? עשית את החישובים?

תשובה: אפשר להביא חישובים שמוכיחים את זה. ישנו נושא מאד מאד כבד בתחום של מדע המדינה שנקרא VOTING POWER שעוסק בעצם, בכוח ההצבעה שיש למפלגות בתוך הפרלמנט.

ובאמת הניתוח של המצב מוכיח שהדברים יפעלו בכיוון שאני אומר.הייתי אומר שאם רוצים ללכת על משהו של הגדול
ביותר אז בסדר, שהמפלגות תגדנה מראש עם מי הן הולכות, דבר שייצב את
המערכת.הן מתחייבות מראש, ואז לא תיתן למפלגה הגדולה ביותר, אלא תיתן לגוש המפלגות הגדול ביותר, הוא זה שיקים את הממשלה. או אדם שעליו החליטו.זה ייצב את המערכת כי יש התחייבות מוקדמת, הבוחרים יוכלו להצביע כרצונם.יכול להיות שזה יביא להגדלת המפלגות הקטנות כי המצביע יגיד אני בלאו הכי בגוש, אז אם אני מתלבט אני יכול להרשות לעצמי להצביע למפלגה הקטנה.אני לא רואה בזה דבר פסול אם זה באמת הדבר שהלב שלך נוטה אליו.

אבל בוא נגיד אין כל כך רע במצב הנוכחי, וכמו שאמרתי ניתן לייצב אותו
באמצעים מאד מאד פשוטים.

העניין של התקציב שבוצע באורח חלקי.

החיזוק של אי האמון הקונסטרוקטיבי שבוצע באופן חלקי-לא מלא.

והעניין של ייצוב תקופת הכהונה של הכנסת שיפתור את הבעיה לפי דעתי באופן מוחלט, וגם יאפשר יציבות וגם ייצוגיות.

שאול כהן: פרופסור אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה,תודה רבה לך על השיחה הזאת.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=149403

****************

למעוניינים לקרוא רק את עיקר הדברים המתייחסים להצעה לשינוי שיטת הבחירות להלן התקציר:

פרופ' דיסקין: אין צורך לשנות את שיטת הממשל. דרושים רק תיקונים!

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה טוען שההצעה של המכון לדמוקרטיה לשנות את שיטת הממשל מיותרת, טענותיהם שגויות בחלקן וכי אין צורך לשנות את שיטת הממשל, אלא לבצע מספר קטן של תיקונים להגברת יציבות השלטון.

11:13 (05/04/11) שאול כהן

ההצעה לשינוי שיטת המימשל של המכון הישראלי לדמוקרטיה - האם תרגיל הטעייה להצלת שלטון בג''צ?

אימר​ו לא לשינוי שיטת המימשל! אימ​רו כן לביטול המהפיכה החוקתית השיקרית שרק היא חיסלה את משילות הממשלות בישראל ברמייה ובאמצעות שימוש בדרכי שקר.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=147172

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה - חלק 1 - 05:45 דק'


להורדה
אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל1.mp3
אברהם דיסקין שינוי שיטת הממשל2.mp3


להטמעה


חלק 2 - 22:30 דק'

תודה רבה לליה על התימלול המצויין!

לדבריו ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא אוסף של רעיונות שווא לא ראויים שלא יעזרו במאום.

הרעיונות של המכון הישראלי לדמוקרטיה המוצגים לציבור מבוססים על הרבה אי הבנה לגבי העובדות.

כל שלוש הטענות שמועלות נגד שיטת המימשל הנוכחית כסיבה לרצות לשנותו אינן מדוייקות.

הטענה הראשונה שמתקיימות בישראל בחירות כל שנתיים היא טענה מופרכת.ממוצע הבחירות לכנסת מאז שנת 1949 עד שנת 2009, הוא 3.5 שנים ולא שנתיים. נכון שיש ממשלה חדשה כל שנתיים בממוצע, אך אין בין זה לבין יציבות ולא כלום. פעם בשל רצח,פעם בשל פרישה, פעם בשל רוטציה, וכיוצא באלה דברים פורמליים. לכן גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה סבירה.

הטענה השניה היא שאין בחירות כל שנתיים, אלא ממשלה חדשה כל שנתיים, אך אין לכך כל קשר ליציבות. נכון שיש ממשלה חדשה בממוצע כל שנתיים, אך אין בין זה לבין יציבות ולא כלום. היו לכך סיבות פורמליות גרידא. פעמיים ראש ממשלה סיים את חייו בתקופת כהונתו. פעם בשל התקפת לב, ופעם בשל רצח וכיוצא באלה דברים פורמליים. גם הטענה הזאת היא לא באמת טענה באמת סבירה המצדיקה החלפת שיטת המימשל.

ביחס לטענה השלישית על הסחטנות של המפלגות הקטנות, די להסתכל בממשלה הנוכחית בה מתוך 74 חברי כנסת רק שליש הם ממפלגת השלטון, ובכל זאת מחצית התקציב בידי מפלגת השלטון, ולכן לא כצעקתה. נכון שלפעמים אנחנו נתקלים בתופעות מרגיזות ולכן עלתה ההצעה להעלות את אחוז החסימה.

זו תרופת שווא. כי ההיפך הוא הנכון. ברגע שיעלה את אחוז החסימה יפגעו האנשים שתומכים במפלגות הקטנות ועלול להתערער כל מאזן הכוחות בין שני הגושים. כשיש מפלגות קטנות זה מעלה את יכולת התמרון של המפלגות הגדולות. אך אם הקטנות תיתאחדנה, יווצר מצב שבו מפלגה גדולה תיאלץ לכלול בממשלתה מפלגה שהתאחדה ועקרונותיה לא מקובלים על המפלגה הגדולה שרוצה ליצור ממשלה.

ונקודה אחרונה שצריך להגיד שמתוך קרוב ל-40 מדינות של דמוקרטיות יציבות יש רק 5 או 6 מדינות שבהן יש ממשלה של מפלגה שיש לה רוב, והדבר הזה של הקמת קואליציה קיים ברוב המכריע של המדינות הדמוקרטיות. ישראל היא לא יוצאת דופן בעניין הזה. ולכן העלאת אחוז החסימה לא יגדיל את הייצוג של המפלגות הגדולות, כי אם יגדיל את הייצוג של המפלגות הבינוניות, וזה בהחלט לא יתרום לא לייצוגיות ולא לייצוב. זה לא עניין של אחד על חשבון השני אלא פגיעה בשני הדברים- גם בייצוגיות וגם ביציבות.

צריך באמת להדגיש את העניין שאין שיטת מימשל שאין לה חסרונות, וכמובן גם שיטת המימשל בישראל יש לה חסרונות.

אגב, שמעתי את נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר שאין מדינה שיש בה אחוז חסימה כל כך נמוך,שאין מדינה שיש בה כל כך הרבה סיעות בפרלמנט, וכמובן שאלה דברים לא נכונים מבחינה עובדתית.

אחוז החסימה בהולנד נניח, הוא 2 שליש אחוז בלבד,ומספר המפלגות בבלגיה גדול תמיד ממספר המפלגות בישראל.באף מדינה אין מספר כה גדול של שרים שמעתי את דליה איציק יושבת ראש הכנסת לשעבר אומרת.בדוק היא אמרה.אין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה שריםאבל .אני לא זוכר בשנים האחרונות ממשלה אחת בצרפת שהיו בה פחות מ-30 שרים. אז נכון שלנהל מדינה עם 30 שרים זה דבר קצת מוזר וקשה, אבל בעצם ההכרעות כידוע לא מתקבלות בפורום המלא של הממשלה אלא בקבינט,כך היה גם בעבר,והמחיר של לשכות שרים נוספות,לעומת היציבות שהדבר הזה היקנה מבחינה שילטונית זה דבר ששווה את המחיר.

עכשיו מהם הדברים שבכל אופן כדאי לתקן:

דבר ראשון במשך הרבה שנים תמכתי בעניין של אי אמון קונסטרוקטיבי. זאת אומרת שאם רוצים להפיל את הממשלה אפשר יהיה להפיל את הממשלה רק אם יש רוב לממשלה חילופית.הדבר הזה נכנס לנוסח השלישי של חוק יסוד הממשלה שהתקבל בשנת 2001 אבל הוא לא נכנס בצורה מספיק חריפה ואני חושב שצריך אולי לחזק את העניין הזה, וזה באמת ייצב את הממשלה.זה דבר שאני בהחלט תומך בו.

כלומר שאי אמון יוכל להיות מוגש רק אם יש רוב בו זמנית לממשלה חילופית.אגב,זו לא המצאה שלי, וגם לא של מי שניסח את החוק ב -2001 יותר מאוחר,אלא זה דבר שקיים לפחות בשתי מדינות, גרמניה וספרד, וכל אחד יכול לחשוב למה דווקא שתי המדינות האלה אימצו את העניין הזה. בשתי המדינות האלה כידוע התמוטטה בסופו של דבר הדמוקרטיה בגלל אי יציבות של הממשלה,ולכן אני חושב שזה דבר ראוי.

עכשיו דבר שני שאני חושב שיביא ליציבות וירפא את התופעה שקיימת בסוף תקופת הכהונה של הכנסת כשכל אחד חושב על הבחירות,וכמובן השותפים בקואליציה מתחילים לחשוב אם כדאי להם לרוץ בבחירות כחברים בממשלה או לא, ולכן לעיתים קרובות זה מביא להקדמת הבחירות. אמנם זה לא שנתיים כמו שנאמר,אבל בכל אופן זה מקצר ויש לנו מין תופעות אי יציבות שאופייניות לסוף תקופת הכהונה של הכנסת בגלל השיקולים האלקטורליים. אפשר לתקן זאת בקלות אם מייצבים את תקופת הכהונה כמו למשל בארה"ב.

בארה"ב תקופת הכהונה של שני בתי הקונגרס היא קבועה.תקופת הכהונה של בית הנבחרים היא שנתיים, בתאריכים שקבועים מראש, ואף פעם לא יכולה להשתנות, ומשך הכהונה של כל חבר בסינאט הוא בדיוק 6 שנים.כל שנתיים בדיוק נבחר שליש.זאת אומרת שאי אפשר לשנות את תקופת הכהונה. יש מדינות שבהן הדבר הזה קיים בפועל, נניח נורווגיה. אני אולי לא הייתי מרחיק עד כדי קיבוע של תקופת כהונה בלי אפשרות לשנות, אבל היום בחוק נאמר שאם הכנסת בגלל נסיבות כמו שקרה ב- 1973(מלחמת יום כיפור) רוצה להאריך את תקופת הכהונה שלה, אז היא צריכה רוב של 80 חברי כנסת. ואני הייתי מעתיק את זה גם לעניין של פיזור הכנסת. אתה לא יכול לפזר את הכנסת בגלל קפריזה של איזו מפלגה שהיא שותפה בקואליציה וחושבת אולי שכרגע יותר כדאי לה להיות בחוץ.זה דבר לא סביר, ואני הייתי מקבע את תקופת הכהונה של הכנסת, דבר שהיה מאד מאד מייצב גם את הממשלה וגם את הדמוקרטיה.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=149403


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שלישי ח' בניסן תשע''א    10:55   12.04.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  19. מאיר שמגר נשלח על ידי המכון למכור לנו שיטת מימשל  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 12.04.11 בשעה 11:04 בברכה, ליה
 
מאיר שמגר נשלח על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה למכור לנו לוקשים על שינוי שיטת המימשל!

אתמול קיימה אורית נשיאל ראיון עם מאיר שמגר השופט העליון לשעבר, בתוכנית "אולפן פתוח" בערוץ הכנסת, על הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון פרטי במימון אמריקני, והראיון הוכיח לי עד כמה לא מתמצא שמגר בנבכי שיטות מימשל כלשהן.

אין לו מושג על מה הוא מדבר! זאת מבין כל מי שמקשיב לראיון עם פרופ' דיסקין והסבריו המדוייקים על שיטת המימשל והצעת המכון הפרטי הזה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה שולח בימים האחרונים את השופט מאיר שמגר לכל מיקרופון ומצלמה לספר לנו על ההצעה של המכון הפרטי (במימון זר אמריקני) לדמוקרטיה, לשנוי שיטת המימשל.

זה המכון הממומן בכסף אמריקני, שסירב להצהיר בהצעת החוקה שהכין, שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, ולכן פרש ממנו ומדיוניו ישראל הראל, והקים את המכון לאסטרטגיה ציונית, שהחל אף הוא לעסוק בהצעת חוקה מטעמו.

המכון הזה אף החדיר את אנשיו ומסריו עמוק לועדת חוק חוקה ומשפט, ומעניק לה מיליוני שקלים בשנה על מנת שתדון בהצעותיו! איך מסכימים חברי הכנסת לחדירה כזו של סוכן זר וכסף זר גם לועדות הכנסת?

המכון הזה אינו מוסד ממלכתי, ולא ברור כיצד מאפשרים לו לחדור ולתת לו דריסת רגל כה גסה באמצעות ממון אמריקני לתוך ועדות הכנסת?!

המכון הזה מארגן כל שנה את כנס קיסריה שם נשפכים מיליוני דולרים על האבסת והשקיית שרי הממשלה וחברי הכנסת במעדני אוכל מפנקים, על מנת שאלה יואילו לדון בהצעות המכון הפרטי האמריקני הזה.

מן הראוי שיחקרו סוף סוף את המימון ואת המטרות של אנשי השמאל הקיצוני המאיישים את המכון, ומייצרים את פעילותו החודרנית.

עכשיו שולח המכון הזה את מאיר שמגר למכור לנו את המרכולת השיטחית, חסרת ההבנה ומלאת הטעויות שלו, על שינוי שיטת הבחירות והעלאת אחוז החסימה, שינוי שאמור לפתור לישראל את הבעיות של חוסר המשילות של הממשלות בישראל.

בראיון עם פרופ' דיסקין מובהר היטב שהצעת המכון הזה אינה אלא דבר הבל ושטות. הצעה שלא תביא כל מרפא או מזור ולהיפך. לדברי דיסקין השיטה בישראל זקוקה בסך הכל לשלושה תיקונים קטנים שייצבו היטב את המשילות וגם את הדמוקרטיה.

כדאי שמאיר שמגר - כשהוא בא למכור לנו משהו, יבדוק בעצמו את העובדות ולא יטעה אותנו, אלא אם כן זה היה מכוון:

הנה מאיר שמגר אומר על שיטת המימשל בישראל דברים לא נכונים עובדתית.

פרופ' דיסקין: "אגב, שמעתי את נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר, שאין מדינה שיש בה אחוז חסימה כל כך נמוך, שאין מדינה שיש בה כל כך הרבה סיעות בפרלמנט, וכמובן שאלה דברים לא נכונים מבחינה עובדתית.

אחוז החסימה בהולנד נניח, הוא 2 שליש אחוז בלבד, ומספר המפלגות בבלגיה גדול תמיד ממספר המפלגות בישראל. באף מדינה אין מספר כה גדול של שרים שמעתי את דליה איציק יושבת ראש הכנסת לשעבר אומרת.בדוק היא אמרה.אין אף מדינה שיש בה כל כך הרבה שריםאבל .אני לא זוכר בשנים האחרונות ממשלה אחת בצרפת שהיו בה פחות מ-30 שרים. אז נכון שלנהל מדינה עם 30 שרים זה דבר קצת מוזר וקשה, אבל בעצם ההכרעות כידוע לא מתקבלות בפורום המלא של הממשלה אלא בקבינט,כך היה גם בעבר,והמחיר של לשכות שרים נוספות,לעומת היציבות שהדבר הזה היקנה מבחינה שילטונית זה דבר ששווה את המחיר".

אז איך זה שמאיר שמגר מציע לנו דברים עליהם הוא לא יודע דבר? אולי סתם בורות? אז איך הוא מציג את עצמו כמומחה ומבין דבר?

כבר נאמר על השופטים שהם בורים ועמי ארצות:

פרופ' אבי דיסקין:שופטי העליון בורים ועמי ארצות

בראיון לערוץ הכנסת, ביקר פרופ' אבי דיסקין, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, את המתרחש במערכת המשפט. הוא דיבר בשקט ובנימוס, אבל הגדיר את שופטינו כתאבי שלטון ואת ביהמ"ש העליון כאוליגרכיה כוחנית המשבטת את עצמה לדעת, כזו המחליפה ללא כל זכות חוקית את המחוקק ומתערבת בעניינים ציבוריים שאין לשופטיה כל מושג בהם. הוא הביא דוגמאות לבורות של שופטי ביהמ"ש העליון, שמשעינים את פסקי הדין שלהם על ציטוטים ורעיונות של הוגי דעות ופילוסופים, אבל עיון קל במקורות מגלה שהללו כתבו בדיוק הפוך ממה שהשופטים העליונים שלנו ציטטו והביאו בשמם.

הייתה זו קלאסיקה. אקדמיה במיטבה. ביקורת אינטלקטואלית שכבר שנים לא ראינו על במותנו. והיה בזה גם משהו עצוב, כאשר דיסקין סיפר כיצד בחוגים החברתיים שלו השופטים מקבלים תמיד גיבוי בלתי מותנה וכי הוא יודע שדבריו אינם ה"בון טון" המקובל בקרב מי שקובעים באקדמיה את תקציבי המחקר, המינויים ומסלולי הקידום.
דיסקין בטח לא התכוון לכך, אבל אולי דווקא טוב שתהייה עכשיו הכרה בעוד אוניברסיטה. בשטחים. כי זו העברית, מהשטח המשוחרר שבהר הצופים, כבר שנים שלא החזירה לחברה הישראלית שום תמורה אינטלקטואלית אמיתית עבור הכסף האקדמי הרב הושקע בה.

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-44534-00.html

היכנסו והקשיבו לראיון עם פרופ' אבי דיסקין מהאוניברסיטה העברית .
לדבריו אין בישראל דמוקרטיה ומערכת המשפט הפכה לממשלת ומחוקק העל.

יש להיכנס רק דרך מנוע החיפוש של גוגל.האקספלורר אינו מאפשר פתיחת הקישורית.

הוא דורש ביטול מיידי של חוקי היסוד שמשמשים לחטיפת המדינה מהעם:חוק כבוד האדם וחרותו וחוק חופש העיסוק:

האוליגרכיה המשפטית והפרת הפרדת הרשויות בישראל.מעורר גועל נפש מהמערכת
המשפטית ,ומפחיד:

פרופ' אבי דיסקין בתוכנית קפה הפוך, בנושא אקטיביזם שיפוטי, ינואר 2010.

http://www.izs.org.il/heb/?father_id=289&catid=349

האשכול: בג''ץ והיועץ המשפטי -ממשלת העל השרשורית של ישראל

http://rotter.net/forum/gil/20101.shtml#139

האשכול: האם המכון הישראלי לדמוקרטיה דמוקרטי?

http://rotter.net/forum/gil/19930.shtml

לראיון המלא של שאול כהן עם פרופ' דיסקין על שינוי שיטת המימשל:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=149403

ליה

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=152106


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שני י''ח בסיון תשע''א    09:38   20.06.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  20. ד''ר כרמון מיודד עם כל מקבלי ההחלטות במשק  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ד"ר כרמון מיודד עם כל מקבלי ההחלטות במשק ורואה בכנס את אחד האמצעים החשובים ביותר לקבוע אג'נדה לממשלה.

ד"ר אריק כרמון, שיפתח היום את כנס קיסריה ה-19, משוכנע שעדיין מדובר באחד הפורומים המשפיעים ביותר על מקבלי ההחלטות בתחום הכלכלי בישראל. "הכנס אכן איבד מזוהרו", הוא מודה, "אבל הפורום בהחלט משפיע וקובע אג'נדה".

הכנס השנתי של המכון לדמוקרטיה להתוויית מדיניות כלכלית-לאומית (כנס קיסריה) יוצא היום לדרך. זהו הכנס ה-19 המתקיים בנושאי כלכלה וחברה. הכנס, שהתקיים לראשונה בקיסריה, נדד מאז למקומות שונים ברחבי המדינה והשנה נחת בראשון לציון. הוא יימשך יומיים ויעסוק השנה במגוון נושאים כגון צעירים, מודל השירות הצבאי הרצוי, שוק העבודה, הגיל הנעלם במגזר הערבי ועוד.

בכנס ישתתפו מגוון מרשים של אנשי עסקים, אישי ממשל, אנשי אקדמיה, אנשי צבא, חברי כנסת ושרים. אלה יכללו בין השאר את שר האוצר יובל שטייניץ, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, יו"ר ועדת הכספים משה גפני, יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, ראש אכ"א הפורש אלוף אבי זמיר, פרופ' אשר טישלר, יו"ר בנק לאומי דוד ברודט, מנכ"לית הבנק הבינלאומי סמדר ברבר-צדיק, מנכ"לית מקינזי ישראל דנה מאור ועוד.

מי שעומד בראש המכון לדמוקרטיה הוא ד"ר אריק כרמון, שגם הוביל את כנס קיסריה ב-19 השנים האחרונות. לפני שנתיים קיבל המכון שבראשותו את פרס ישראל על מפעל חיים, דבר הנחשב לאחת מפסגות ההצלחה של המכון. הצלחה נוספת היתה בנושא המאבק לביטול חוק הבחירה הישירה לכנסת. ד"ר כרמון מיודד עם כל מקבלי ההחלטות במשק ורואה בכנס את אחד האמצעים החשובים לקידום מטרות החברה והכלכלה בישראל.

הכמות והאיכות

לנוכח האינפלציה הגוברת של כנסים וועדות במדינה, נשאלת השאלה אם כנס קיסריה איבד מהאפקטיביות שלו.

ד"ר כרמון מודה כי אכן חל פיחות במעמדו וביוקרתו של הפורום, אבל משוכנע כי עדיין מדובר בבמה המרכזית החשובה ביותר בתחום החברתי-כלכלי.

"הכנס איבד משהו מזוהרו", הוא מודה. "אין ספק כי הכנס שייפתח היום אינו דומה לכנסים הראשונים שהיו בתחילת הדרך. היום יש שפע של כנסים שאותם יוזמים העיתונים הכלכליים. בנוסף, יש את כנס שדרות, כנס הרצליה, כנס יפו ועוד".

"אני לא נגד קיום של כנסים וכל המרבה הרי זה משובח. למרות זאת, כנס קיסריה נותר הזירה היחידה לבירור סוגיות כלכליות מהותיות סביב שולחן עגול עם משתתפים רבים בעלי עמדה. אני מסכים שחל איזה שינוי בעניין של הגישה במגזר העיסקי. היום אין לנו יותר אנשי תעשייה מיוחדים כמו דב לאוטמן או אלי הורוביץ".

אז מה אתם עושים כי לבדל את כנס קיסריה משאר האירועים?

"לפני 11 חודשים קיבלנו החלטה אסטרטגית, הקובעת שפורום קיסריה יהיה שונה מהאחרים ונבדל מהם. המטרה היא להגדיל את הייחוד של הפורום בשונה מכנסים אחרים במספר תחומים. הכנס יהיה מוגבל מבחינת מספר הנוכחים והוא לא יהיה בנוי על פאנלים בלבד עם אנשים פסיביים. אנחנו מזמינים אנשים שיושבים סביב השולחן ומצפים מהם לקחת חלק פעיל בדיון ולהציג את עמדותיהם. אם בשנים קודמות מספר המשתתפים הממוצע בפאנלים כאלה היה 40, אז השנה נגיע למושבים עם אפילו 90 או 100 משתתפים. במקביל ייעשה גם מינון של מספר הנציגים שיגיעו מהמגזר העסקי ומהאקדמיה".

ואתה סבור כי הדבר יחזיר עטרה ליושנה?

"אני לא יודע ולא בטוח אם זה ידליק מחדש את הזוהר שאפיין את הכנסים בשנים האחרונות, אבל אני רוצה להיות כן - לדעתי זה בכלל לא משנה מה הפופולריות של הכנס. הפונקציה העיקרית של פורום קיסריה מבחינתי לא היתה אף פעם לזכות בכותרות בעיתונים. המטרה שלי היתה להפוך את האירוע לבמה לליבון סוגיות מהותיות, כדי שמקבלי ההחלטות יוכלו להקשיב ולשים את האצבע על הדופק ולהיעזר בפורום זה לצורך קבלת ההחלטות. אני חושב שאת המטרה הזאת אנחנו משיגים בכנסים".

האם אכן כנסים מסוג זה משיגים את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות, או שאולי דרכי המחאה של הימים האחרונים, כמו הפייסבוק והקוטג', הם המשפיעים האמיתיים בהעלאת הנושאים שעל סדר היום?

"אני אומר לך חד משמעית - כן. פורום קיסריה בהחלט משפיע וקובע את האג'נדה.

בימים אלה אנחנו עוסקים בליקוט הנושאים שהועלו בכנסים בשנים האחרונות ונכנסו לתהליך מעשי של קבלת ההחלטות. גילינו כי ההתייחסות לבעיית העובדים הזרים החלה בעקבות כנס שנערך בשנת 1998. התברר שהתהליך של הקמת 'ועדת דוברת', אשר עסקה ברפורמה בחינוך, החל בכנס בשנת 2003. אין ספק שיש קשר בין הכנסים לבין קבלת ההחלטות".

איך נקבע הבסיס התוכני של הכנס מדי שנה?

"בערך 9-8 חודשים לפני כינוס הפורום אנחנו נפגשים עם שר האוצר ועם נגיד בנק ישראל, ויחד איתם אנחנו שוקלים מהם הנושאים אשר עשויים להיות רלוונטיים בעיצוב המדיניות. מרגע שדוד ברודט (יועץ הכנס בעבר, י.ש.) התמנה ליו"ר בנק לאומי, נוצר חוסר והשנה עשה עבורנו את עבודת הייעוץ פרופ/ צבי אקשטיין, עד לאחרונה המשנה לנגיד בנק ישראל. לאחר שיסיים באופן פורמלי את תפקידו בבנק ישראל, הוא יהפוך למנהל פורום קיסריה".

"חבר נוסף בפורום הוא אבי פישר, מנכ"ל משותף בחברת כלל תעשיות. לקראת הדיון עם שר האוצר והנגיד זימנו במקביל גם את יו"ר ועדת הכספים, נציג מהמועצה הכלכלית והכלכלן של התאחדות התעשיינים. בדרך כלל עולים נושאי כלכלה וחברה חשובים, ומתוכם בחרנו את הנושאים בעלי החשיבות הקריטית ביותר מבחינתנו".

אם כך, במה יעסוק השנה פורום קיסריה ה-19?

"היום הראשון של הכנס יוקדש לתקופת גיל המעבר מבית הספר לשוק העבודה של החיים. נטפל במגזר הערבי, בסקטור החרדי ובנושא ההתגייסות לצה"ל.

בכל אחד מהנושאים הוכנו מראש ניירות עבודה כדי להתמודד עם הבעיות העיקריות הכרוכות בנושאים אלה. אני יכול לומר שהגישה העקרונית של המכון לדמוקרטיה להתמודדות בסוגיות אלה היא גישה כלכלית-חברתית. במילים אחרות: מה העלויות למשק הישראלי בגין אי-השתתפות בשירות הצבאי. הזמנו לצורך העניין אנשים המעורבים אישית בנושא. בנושא הגיוס לצה"ל ישתתפו ראש אכ"א הפורש אבי זמיר ומחליפתו".

לדבריו של ד"ר כרמון, בכל הקשור לנושא החרדים השאלה המרכזית תהיה סביב הדילמה אם לא הגיע הזמן לבטל את "חוק טל" ולהחזיר את המציאות שהיתה קיימת לפני שנת 1977. " במילים אחרות", אומר ד"ר כרמון, "האם לא כדאי להפסיק להתנות את הקשר בין אי-הגיוס לאי-ההשתתפות בשוק העבודה".

"מה יקרה לדוגמה, אם מחר כל החרדים שלא עובדים כיום יחליטו להצטרף לשוק העבודה? באיזו דרך ניתן יהיה לקלוט אותם בשוק העבודה? האם בכלל בישראל מתכוננים לאפשרות של שילוב החרדים בשוק העבודה?"

"יש שאלות לא פחות קשות הנוגעות למגזר הערבי. לדוגמה, בדקנו ומצאנו כי 40% מהנוער הערבי בגילאי 22-18 לא עושה דבר. יושב על הגדרות. נבדוק מה המשמעות של נתון זה ואם קיים קשר בין נתון זה לבין שיעורי הפשיעה הגבוהים במגזר".

של מי הצבא הזה?

נושא מרכזי נוסף בכנס, לדברי ד"ר כרמון, הוא הצבא. "אחת השאלות שתוביל את הדיון בנושא זה היא האם הקונספט של 'צבא העם' עדיין תקף, ואם כן, איך מתמודדים עם כך, שתוך שנים ספורות למעלה מ-50% מחייבי הגיוס לא יגיעו לבקו"ם. אני לא רוצה לנקוט עמדה אישית, אבל יש עמדות לכל הצדדים ונכון יהיה לברר אותן. נחשוף דוחות שהוכנו בתוך צה"ל ושמעולם לא נחשפו. כך למשל, מודלים שונים של שירות אלטרנטיבי".

מה תהיה מבחינתך פסגת הכינוס?

"מחר בבוקר יתקיים, לכאורה, דיון די יבש. אנחנו מתמודדים עם שאלת החסמים הבירוקרטיים בישראל והשפעתם על האזרח הקטן. יש מסמך שהוכן בנושא על ידי מנכ"ל משרד האוצר חיים שני ועלידי הממונה על התקציבים הפורש אודי ניסן. פסגת הכינוס תהיה מושב שכותרתו 'מגמות בכלכלה העולמית וההשלכה שלהן על ישראל'.

המושב ינוהל על-ידי נגיד בנק ישראל לשעבר יעקב פרנקל. הוא הזמין 4 מומחים מחו"ל בעלי שם עולמי. אחד מהם מתמחה בנושא אנרגיה, אחר בנושא סין והודו, השלישי הוא היועץ הפיננסי של ה-IMF (קרן המטבע הבינלאומי) והאחרונה היא אייבי ג'וזף כהן מגולדמן זאקס".

ואין שום פורום שדן בנושא התחרותיות והריכוזיות במשק?

"יש מספיק דיבורים בנושא. לדעתי בישראל נוצר מצב של הפרזה וחוסר אובייקטיביות. כלי תקשורת מסוים הכריז מלחמה שגובלת, לדעתי, בפגיעה באתיקה העיתונאית, ואני אומר זאת כיו"ר המכון לדמוקרטיה. פרופ' אפרים צדקה ויעקב שיינין הכינו נייר עמדה הסותר את נתוני הריכוזית, לכאורה, ובעקבות כך הם ספגו התקפה אישית ברוטלית. לי אישית אין דעה לכאן או לכאן. אני אומר את הדברים כצופה מהצד. יש 'עליהום' נגד ציבור מסוים בסקטור העסקי. יש מקום לדיון ענייני בנושאי הון-שלטון אבל השיח הציבורי בנושא הפך רדוד ואינו לרוחי".

מה דעתך בנושא עליות המחירים האחרונות במזון?

"אני ממש לא בקיא. אין לי דעה בנושא. לא בכל דבר אני מתעמק".

איך ממומנת פעילות המכון הישראלי לדמוקרטיה?

"המכון כולו ממומן על-ידי תרומות. 85% מתוכם הם תרומות מחו"ל ו-15% מגורמים ישראליים. אנחנו לא מקבלים מימון משום גורם ממשלתי. העצמאות הכלכלית שלנו מאפשרת לנו אובייקטיביות בדיונים. אני מתחייב שלא נקבל אף פעם מימון מגורם ציבורי. אנחנו מתאמצים היום להגדיל את היקף התרומות מישראל".

האם יש לך עיסוקים נוספים?

"תפקיד נשיא המכון הוא העיסוק היחיד שלי וגוזל 250% מזמני. בשאר הזמן אני רואה את עצמי כצלם. כבר היו לי תערוכות צילום".

http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/251/422.html

תגוביות:

1.ומי בדיוק תורם לכם? מכיר מקרוב!

2.האיש מרוויח מאות אלפי שקלים לחודש...הוא מאד רעב...לכסף!


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ששי י' בשבט תשע''ב    00:08   03.02.12   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  21. המבקר נגד החגיגה במכון הישראלי לדמוקרטיה  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   מבקר המדינה תקף את נשיא "המכון הישראלי לדמוקרטיה", ד"ר אריק כרמון, שמשכורתו עומדת על כ-128 אלף שקלים בחודש.

מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס נשא היום נאום בכנס הרצליה על רקע הדו"ח החמור על אסון הכרמל שצפוי להתפרסם בקרוב.

במושב תחת הכותרת " היכולת למשול: ביקורת המדינה מול הרשות המבצעת" נאם השופט (בדימוס) מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, "אני קורא להקמת רשות רביעית במוסדות המדינה-רשות מבקרת. לרשות הרביעית ינתן כוח וסמכויות משלה בתחום הביקורת העצמאית."

עוד אמר לינדנשטראוס "הביקורת בישראל של 2012 אינה מפריעה או מונעת את פעילות הרשות המבצעת, אלא פועלת באופן סביר על פי הדין ובשקיפות מלאה. אני דוחה את הטענות המופרכות לפיהן הביקורת מעכבת את שיקולי הרשות המבצעת, מצרה את דרכה, עוצרת את פעילותה ומתערבת התערבות מיותרת בענייני הציבור. הביקורת אינה יוצרת הפחדה ושיתוק, אינה בולמת מינויים, אלא מתערבת במינויים של מועמדים לשירות הציבורי רק אלה שנעשים על בסיס 'תן לי ואתן לך', מינויי קרובים או בני משפחה הנעשים על בסיס נפוטיזם. על מינויים אלה חייבת ביקורת המדינה להתריע כי השירות הציבורי חייב להיות נקי מכל רבב. זו המטרה של כולנו".

לינדנשטראוס התייחס בנאומו לחגיגת השכר במכון הישראלי לדמוקרטיה זאת ככל הנראה בתגובה למאמרו של נשיא המכון, אריק כרמון, שתקף את המבקר בעיתון "ידיעות אחרונות".

המבקר בחר "לסגור חשבון" עם כרמון בכנס עצמו והזכיר לנוכחים כי כרמון זוכה לשכר של 128 אלף שקלים בחודש, "אנחנו לא נמצאים בלה-לה לנד. לצערי, המכון לא מבוקר על ידי מוסד המבקר ויכולנו רק להצטרף ולהביע צער על המצב. אולי על כך יצא צערו של הכותב".


בהמשך עקץ המבקר את כרמון בעקבות דיווח בעבר שכרמון הציג עצמו כפרופסור ולא כדוקטור, "אולי יצא הכעס גם על תארים אקדמיים מכובדים מאוד שנלקחו מאיש זה או אחר..."

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/232907


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שלישי י''ג בכסלו תשע''ג    10:03   27.11.12   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  22. הדמוקרטיה הישראלית רוקדת לצלילי המכון לדמוקרטיה  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   המדינה הפריטה גם את תהליך קביעת מדיניות הממשלה

מי שיחפש בימים אלה את ראש הממשלה, שר האוצר, מנכ"ל משרד האוצר, נגיד בנק ישראל, השר לפיתוח הנגב והגליל, המפקח על הבנקים, המפקח על הביטוח או מנכ"ל משרד ראש הממשלה - יתקשה למצוא אותם, לפחות בלשכותיהם בירושלים. תחת זאת, כדאי לו לנסות את מזלו במלון רויאל ביץ' באילת. שם קרוב לוודאי שימצא אותם. את כולם. בלי יוצא מן הכלל.

הימים, נזכיר, ימי אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. ביום רביעי הבא, בעוד פחות משבוע, יסיימו ועדות הכנסת השונות את דיוניהן על אחד מחוקי ההסדרים הגדולים והדחופים שהוגשו לכנסת מעולם - הדיונים בחוק ההסדרים נדחסו הפעם לשבועיים בלבד. טירוף המערכות של המערכת הפוליטית-כלכלית בישראל קובע בימים אלה שיאים חדשים. אבל הממונים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל אינם עושים לילות כימים במסדרונות הכנסת. תחת זאת הם מבלים במשך יומיים בקוקטיילים במלון מפואר באילת.

מהי הדחיפות הגדולה לנסוע לאילת בעיצומם של דיוני התקציב הדו-שנתי הראשון המוגש בישראל? אין דחיפות של ממש, פרט לכך שהמכון הישראלי לדמוקרטיה בחר לערוך שם בימים אלה ממש את הכנס השנתי שלו, המכונה "כנס קיסריה".

המכון היוקרתי קבע את מועד הכנס השנתי מזמן, עוד לפני הבחירות, לפני שידעו שישראל תיכנס לתהליך תקדימי של אישור תקציב דו-שנתי, ולפני שנקבע כי התקציב החדשני יקבל את אישור הכנסת עד 15 ביולי. מרגע שנודעו כל העובדות האלה, המכון לא אילץ את עצמו, חס וחלילה, לשנות את מועד הכנס או את מיקומו המרוחק. תחת זאת הוא אילץ את כל קובעי המדיניות בישראל לפנות בלוח הזמנים שלהם יומיים - במהלך הימים הבוערים של אישור התקציב - כדי לבוא לדיוני הכנס באילת.

מעניין מדוע הסכימו כל קובעי המדיניות הכלכלית בישראל - מראש הממשלה ומטה - להתאים את לוח הזמנים שלהם לזה שנוח למכון הישראלי לדמוקרטיה, ולא להפך. מעניין מדוע הם סברו כי חשוב יותר לבלות יומיים באילת, בדיוני הכנס, מאשר להשקיע שעות נוספות בניסיון לשכנע חברי כנסת לתמוך בסעיפים שונים בתקציב. ומעניין איזה כוח מאגי יש למכון הישראלי לדמוקרטיה על הדמוקרטיה הישראלית, עד שהיא רוקדת כולה לפי הצלילים שהוא קבע.

המכון הישראלי לדמוקרטיה, נזכיר, הוא עמותה ציבורית שממומנת מכספי תרומות. הרוב המוחלט של התרומות בא מחו"ל, ככל הנראה בזכות מעמדו הרם של היו"ר הבינלאומי של המכון - ברנרד מרכוס, הבעלים של רשת הקמעונות האמריקאית Home Depot. המכון מנוהל בידי אריק כרמון, ולא מעט בזכות פעילותו הענפה של כרמון זכה המכון השנה לכבוד יוצא דופן - פרס ישראל. כרמון, עם זאת, הביא למכון השנה גם לא מעט פרסומת שלילית: שכרו, מתברר, הוא 100 אלף שקל בחודש ברוטו, והשכר הזה צפוי לעלות בקרוב ב-15%.

שכרו של כרמון גבוה בכל קנה מידה, ובוודאי כשמדובר בשכר בעמותה ישראלית. הפרסום על גובה השכר עורר לא מעט ביקורת מצד עמותות אחרות, שתהו כיצד יכול המכון הישראלי לדמוקרטיה לפעול כגוף שמבקר את פעילות גופי השלטון בשעה שהוא עצמו נגוע בנורמות שכר מרחיקות לכת.

גם תגובתו של כרמון, שלפיה זהו "שכר מידתי, שאינו שונה משכרם של בעלי תפקידים אחרים במשק", עוררה ביקורת ציבורית. "ארגונים במגזר השלישי חייבים להיות בעלי עקרונות שונים מאלה שמנחים את עולם העסקים", הגיבו ראשי עמותות אחרות על דבריו.

נורמות השכר השנויות במחלוקת במכון הישראלי לדמוקרטיה, וגם העובדה שהמכון נשלט בידי כספי תורמים מחו"ל, לא הקהו דבר מיכולת ההשפעה העצומה של המכון על הדמוקרטיה הישראלית. ניתן ללמוד על כך לא רק מהצפיפות במסדרונות מלון רויאל ביץ', אלא גם מרשימת ניירות העבודה שמגיש המכון לעיון משתתפי הכנס.

ניירות העבודה נערכו בידי צוותים בחודשים שקדמו לכנס השנתי. השנה, למשל, נערך נייר עמדה בשאלת מנועי הצמיחה של המשק הישראלי. בהכנתו של נייר העמדה השתתפו בין השאר המדען הראשי במשרד התמ"ת, אלי אופר; אחד מבכירי אגף התקציבים באוצר, אייל אקשטיין; יועץ כלכלי לשר האוצר, יובל וולמן; ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, מנואל טרכטנברג; וראש אגף מחקר ופיתוח במשרד הביטחון, תת-אלוף דני גולד. כל פקידי הממשלה הבכירים ביותר בתחום מנועי הצמיחה חברו לכלכלנים ולאנשי עסקים כדי להציג יחד נייר עמדה בנוגע למדיניות הצמיחה שישראל צריכה לנהל - תחת כנפיו של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

במקום שמדיניות הצמיחה של ישראל תיקבע במסגרת ממשלתית הולמת, היא נקבעת במסדרונות היוקרתיים של מלון רויאל ביץ' באילת - תחת חסותם של אריק כרמון וברנרד מרכוס. האחרון, כידוע, הוא בכלל אזרח אמריקאי. למעשה מדובר בהפרטה, אבל הפרטה שנעשתה ללא כל מכרז, והפרטה של לב לבה של הפעילות הממשלתית - קביעת מדיניות הממשלה. לא ברור איך ההפרטה הזאת עולה בקנה אחד עם ניהול ממשלתי תקין - והרי זהו בדיוק הדבר שהמכון הישראלי לדמוקרטיה בא לתקן.

http://www.themarker.com/misc/1.550133



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ששי כ''ג בכסלו תשע''ג    07:36   07.12.12   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  23. זרועות התמנון של המכון הישראלי לדמוקרטיה חדרו לבחינות הבגרות, לכנסת ולצה''ל!  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   זרועות התמנון של המכון הישראלי לדמוקרטיה חדרו לבחינות הבגרות, לועדת חוק חוקה ומשפט, ולצה"ל

החינוך בישראל הוא בשפל שלא יתואר. איך כל זה קשור לשמאל ולפעילותו במימון מבחוץ? מה פתאום נפגשים ראשי צה"ל עם אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה? מכון פרטי במימון מבחוץ, ובעל אג'נדה שמאלנית? אז מה צריך לעשות?

יש לבטל את מטה קרמניצר המסונף למשרד החינוך. המטה הזה אינו אלא צינור להעברת מסרי הקרן לישראל החדשה NIF הזרה האמריקנית - אל תוך תכני המערכת הציונית על מנת לנגוס בה עוד ועוד, כפי שהתגלה בסיפור לימודי הנכבה וערכות הנכבה החינמיות, שהוחדרו לתוך כיתות תלמידי המערכת בצורה סמוייה.

עמותת זוכרות וקרן יוזמות אברהם, כולם מחוברים לקרמניצר ולמטה המסונף הזה.

משרד החינוך חייב להתנער מהקו ההרסני למדינה.

לא מספיק רק להוסיף עוד כמה שעות לימוד על ציונות, כשהמסר הכולל שהשתחל בשלושים השנים האחרונות לחומר הלימוד הוא שאנו מדינה קולוניאליסטית, שערכנו טיהור אתני וכל היתר.

לזרוק את כל עולם המושגים הזה לפח. צריך לחזור לעצמנו מיד.

14.לא ייתכן שספר אזרחות במדינה יהודית יציג את אופציית מדינת כל אזרחיה. מבחינתנו אופצייה כזו אינה קיימת כלל, ולכן לא ייתכן שהיא תוצג כחלק מחומר הלימוד.

15.מטה קרמניצר הצליח להחדיר החדרה סמוייה את נושא "החוקה" שהמכון הישראלי הפרטי לדמוקרטיה של אריק כרמון וברנרד מרכוס, מנהלים ומייצרים.

המכון הזה הוא לא מוסד ממלכתי למרות שהוא מנסה להציג עצמו ככזה. זה מוסד פרטי בעל אג'נדה שמאלנית. הצעת החוקה שהמכון הזה רוקח מסרבת להכיל בתוכה הצהרה שמדינת ישראל הינה מדינה יהודית.

זו הסיבה שישראל הראל שהשתתף בעבר בדיונים על החוקה בהסכמה -(כביכול) של המכון הזה, פרש, והקים מכון משלו, העוסק אף הוא בהכנת הצעה לחוקה ציונית.

אסור בשום אופן לקבע את מדינת ישראל בחוקה כלשהי כיוון שהיא במצב נזיל תמידי באיזור.

למדינת ישראל אין חוקה בדיוק כפי שלאנגליה אין חוקה. לא צריך חוקה. הכנסת חייבת להיות חופשיה להתמודד עם כל מצב באופן גמיש ומחובר למציאות המתהפכת.

אבל המכון הפרטי והמניפולטיבי של כרמון ומרכוס הצליח באמצעות מטה קרמניצר לדחוף לחומר הלימוד ולבחינות הבגרות באזרחות את הצעת החוקה שלו.

זה מעשה החדרה לא לגיטימית. יש להוציא את החומר הזה מחומר הלימוד מיידית, כיוון שזו הצגה לא מאוזנת של הנושא. הצגה של הנושא מנקודת המבט השמאלנית, ללא מענה מהצד השני בעל העמדות ההפוכות.

קיראו בתחקיר של איילת פישביין מהן מטרותיו הסמויות של המכון הישראלי לדמוקרטיה. לא ייתכן שהמכון הזה יחדיר מסרים לספרי הלימוד מבלי שהציבור מודע לכך. הדבר המקומם ביותר הוא שהמכון הפרטי הזה שופך מיליונים על ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת על מנת שתדון ותתן העדפה להצעות החוקה שלו.מה זה? שוחד?

להלן קטעים מהמאמר של איילת פישביין: הון שלטון וקשרי המכון

המכון הישראלי לדמוקרטיה מנצל את כוחו ותקציביו כדי לקדם מטרות פוליטיות. ברנרד מרכוס, היו"ר הבינלאומי, המייסד והתורם העיקרי של המכון לדמוקרטיה. מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991 "מרכוס רוצה למקד מאמץ על רפורמה פוליטית".

אולמרט - טורבוביץ - ברק והרפורמה הפוליטית ש- "מרכוס רוצה". הקשר של אולמרט למכון לדמוקרטיה עובר דרך עו"ד יורם טורבוביץ, ראש הסגל של לשכת אולמרט, ששימש כחבר הוועד המנהל של המכון עד אמצע שנת 2005 ומופיע עד היום ברשימת חברי עמותת המכון.

טורבוביץ הוא גם החוט המקשר בין אולמרט, אהוד ברק והרעיון לחולל שינוי מרחיק לכת בשיטת הממשל בישראל. הרעיון החל לקרום עור וגידים לאחר בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה ב- 1999. עו"ד יורם טורבוביץ מונה אז על-ידי ברק ומנכ"ל משרדו יוסי קוצ'יק, לעמוד בראש ועדה לביצוע רפורמה במבנה פעולות הממשלה ומשרדי הממשלה השונים.

המכון קיים מעקב אחרי בחירות 1999 באמצעות פרופ' אשר אריאן, והכין תוכניות עבודה לממשלת ברק ל "100 הימים הראשונים". כרמון דיווח אז לאסיפה הכללית, כי פרופ' דוד נחמיאס, ממקבלי השכר במכון, החל לעבוד יחד עם לשכת ראש הממשלה למען גיבוש "רפורמה בשרות הציבורי"; וכי איש מכון נוסף, פרופ' ידידיה שטרן, התבקש על-ידי הנהלת הקואליציה לשבת בראש ועדה "שתבדוק דרכים להשלים את חוקי היסוד במדינת ישראל".

המעורבות הגלויה בפוליטיקה הרתיעה באותו זמן חלק מחברי המכון, אלוף רפאל ורדי, שמונה על-ידי ברק לעמוד בראש ועדה לבדיקת רשות השידור: "אני הייתי מאוד נזהר מפעילות פומבית פוליטית בתקופה הזאת - לא לעסוק בדברים, אשר יגרמו למישהו לחשוב שאנחנו מעורבים באיזשהי צורה, או מנסים להתערב לטובת איזשהו צד". טורבוביץ הסכים אתו, "ברור שיש לנו סכנה של שיוך למפלגות שמאל בהיותנו מצויירים כיפי נפש".

בהמשך ביקר ורדי את הקמפיין של המכון לדמוקרטיה למען ביטול הבחירה הישירה "אחד הגופים עלול לראות בכך נקיטת עמדה פוליטית", טען. כרמון השיב לו: "כל מה שאנחנו עושים זו עמדה פוליטית".

אריק כרמון, שהתחזה לפרופסור, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כרמון הינו גיסו של רייכמן - איש "קדימה". בעמותת המכון חברים שניים מאנשיו הקרובים של אולמרט: יורם טרובוביץ, ראש סגל לשכת אולמרט, ועו"ד יהודה רווה, המלווה את אולמרט עוד מימי היותו ראש עיריית ירושלים.

חוקה בהחדרה

המכון לדמוקרטיה מקדם בהשקעה של מיליונים את כתיבת "חוקה בהסכמה", והעמיד לרשות ועדת חוקה חוק ומשפט תקציבים לקידום הנושא. ב"חוקה בהסכמה" ניתן דגש על זכויות העשירים ונראה שפחות על זכויות חברתיות כגון: הזכות לחינוך, לבריאות לפנסיה וכד'. המכון מחדיר את "חוקה בהסכמה" למערכת החינוך כנושא לתלמידים הנבחנים בבגרות בהיקף של 5 יחידות וזאת באמצעות "מטה שנהר קרמניצר" של משרד החינוך, שהוקם על-ידי אמנון רובינשטיין בהיותו שר חינוך. רובינשטיין אף 'זכה' לביקורת מבקר המדינה על מינויים לא תקינים במטה זה. פרופ' עליזה שנהר ופרופ' מרדכי קרמניצר הם חברי עמותת המכון לדמוקרטיה. שנהר כתבה עבור משרד החינוך את נייר העמדה בנושא יהדות ואילו קרמניצר את נייר העמדה בנושא אזרחות.

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שלישי ד' בשבט תשע''ג    06:56   15.01.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  24. אריה כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראיון סוער: לפרס מותר להתערב בבחירות  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   כמו כן, אסור לשנות את שיטת בחירת שופטי העליון (למרות שהשיטה הזאת קיימת רק בהודו) כי מדובר בפגיעה בדמוקרטיה.

אמר את הדברים במהלך שיחה עם אראל סגל. כשסגל הקשה עליו הוא ניתק לו את השיחה.

האזינו החל מדקה 32 לראיון הסוער:

http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http://pod.icast.co.il/d21ac675-0c1e-4171-95d9-74855d0a076a.icast.mp3&IndexID=436949&name=iCast

--- --- --- ---

אריה כרמון מראה כיצד ניתן לתפור את חליפת הדמוקרטיה בדיוק לפי הדרישות האידאולוגיות של השמאל. ומה זה משנה שהעובדות סותרות את טענותיו.

http://rotter.net/forum/scoops1/20634.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ששי ז' בשבט תשע''ג    10:17   18.01.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  25. כוכב השכר של העמותות - אריק כרמון  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 18.01.13 בשעה 10:23 בברכה, ליה
 


http://www.news1.co.il/Archive/001-D-225459-00.html


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ששי כ''ח בשבט תשע''ג    11:30   08.02.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  26. ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה: כרסום הדמוקרטיה יביא לשפיכות דמים  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה טוענים כי נחשול הצעות החוק הגזעניות וההסתה בשיח הציבורי מעמידים את הדמוקרטיה הישראלית בסכנה ממשית "כאן ועכשיו", כמו בימים שקדמו לרצח רבין. לדבריהם, "המשטר הדמוקרטי בישראל איננו חוק טבע"

בשבוע שבו מפלגת העבודה מתפרקת וגל עכור של הצעות חוק גזעניות מציף את הכנסת, קוראים ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה לעצור את המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית, באמצעות ניסוח חוקה ורפורמות פוליטיות. הכותבים - אריק כרמון, מרדכי קרמניצר, ידידיה שטרן - מזהירים כי האווירה הציבורית עלולה להוביל לשפיכות דמים, ומדגישים כי "המשטר הדמוקרטי בישראל איננו חוק טבע", ולכן יש להתגייס להגן עליו.

לטענתם, מקורותיה של מתקפה זו בשני מוקדי סמכות: המנהיגות הפוליטית והמנהיגות הדתית. "בחודשים האחרונים נערמות בכנסת הצעות חוק והחלטות שצביונן ומספרן חסר התקדים מאיים על התשתיות החוקתיות של המדינה ועל הרקמה הרגישה של חברתנו השסועה", טוענים הכותבים, "תנופת המתקפה חוברת למאמץ, חסר התקדים גם הוא, מצד גורמים רבניים להחזיק במונופול על ערכיה היהודיים של המדינה. המתקפה משלבת את מילון המונחים של החוק עם מילון המונחים של הדת בניסיון לעצב מחדש את המרחב הציבורי הישראלי בדרך שעלולה לערער את המבנה הדמוקרטי".

קריאתם המשותפת של ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה נכתבת בשבוע שבו חוגגת הכנסת את יום הולדתה ה-62 ומפלגת העבודה מתרסקת. "ביום הולדתה של כנסת ישראל מתפוררת המפלגה שהניחה את היסודות למבניה של הדמוקרטיה הישראלית. התנפצותה היא ביטוי חיצוני, קולני, לשינויים במפת המפלגות בישראל.

שני מאפיינים בולטים במפה הזאת, והם שני צדדים של אותו מטבע: פוליטיקה של הישרדות והתעצמות כוחן של מפלגות נעדרות אורח חיים דמוקרטי. רוב החברים בקואליציה - מהמפלגות ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה ועד הסיעה החדשה של ברק - שייכות לקבוצה זו. חלק ניכר ממפלגות אלו הנן סקטוריאליות ורואות באינטרס של המגזר שהן מייצגות את יעדן העיקרי.

ההישרדות הפוליטית המנחה את קברניטי הקואליציה הנוכחית מעצימה את התלות במפלגות הלא דמוקרטיות. כעת, עם התפרקות מפלגת העבודה והצטמקות הקואליציה, המחיר הפוליטי של ההתנהלות ההישרדותית צפוי להיות כבד עוד יותר, משום שהשאלה המנחה את ראשי המדינה כיום איננה עתיד המדינה אלא עתיד השלטון שבידיהם. כלומר, יצר ההישרדות הפוליטית והתעצמות כוחן של המפלגות הלא דמוקרטיות מחזקים תהליך של נטישת האחריות מצד השלטון כלפי ערכים וכללי התנהלות דמוקרטיים, ובעצם כלפי רווחת האזרחים וטובתם. הם מאפשרים את התרת הרסנים שהרוב חייב בהם כלפי המיעוטים. וכך, בכנסת - מקור הסמכות במערכת דמוקרטית - נסדקים מנגנוני ההגנה מפני האיומים המצטברים על הדמוקרטיה".

הפוליטיקאים מחלישים את הדמוקרטיה

מדד הדמוקרטיה 2010 הראה בבירור התעצמות של היסודות הלא דמוקרטיים בישראל: 60% מכלל הציבור סבורים ש"מנהיג חזק עדיף על כל החוקים והכללים". לטענת הכותבים, "ישנם עדיין פלחי אוכלוסייה גדולים מדי שלא הטמיעו את כללי המשחק והערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה. וגרוע מזה: המגמות של העמקת השסעים, של פגיעה במיעוטים, של הפליה ושל הפניית עורף לפוליטיקה ולפוליטיקאים מתחזקות.

כל אלה הם סממני הבוסריות של הדמוקרטיה הישראלית, סימנים מובהקים להתעצמות האויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה - התגברות הפחדים מפני ה'אחר'.

חובתם של נבחרינו המכהנים בכנסת היא לחזק את התשתיות הדמוקרטיות, בראש ובראשונה זכויות האדם וכללי המשחק הדמוקרטיים. נראה שנבחרינו מצעידים אותנו במסלול הפוך".

הכותבים טוענים כי "במקום זיקת הגומלין ההכרחית בדמוקרטיה בין המנהיגים הנבחרים לבין בוחריהם המעניקים לגיטימציה לשלטונם, אנו חוֹוים זיקת גומלין מאיימת בין התפוררות פוליטית והתרת רסנים לבין התפוררות חברתית והעמקת שסעים. אין לנו יציבות משילותית. יש לנו יציבות שלטונית הבנויה על רוב קואליציוני 'בכל מחיר'. מתוך 36 דמוקרטיות שנבחרו לדגימה על-ידי הבנק העולמי, מדינת ישראל נמצאת במקום האחרון במדד היציבות הפוליטית של הבנק, ב-2010 רק 37% מאזרחי המדינה נתנו אמון בכנסת ורק 25% במפלגות. פוליטיקאים מפנים עורף לציבור, הציבור מפנה עורף לפוליטיקה, ועננת דה-לגיטימציה מאפילה על הדמוקרטיה שלנו".

התנכלות למיעוט הערבי

לטענתם, "במסווה של חקירה החליטה הכנסת לאחרונה לעסוק ברדיפה פוליטית של אזרחים, פעילים בארגוני זכויות אדם. בעשותה כן היא חרגה מסמכותה, תוך שימוש לרעה בכוח שניתן לה למטרה אחרת לחלוטין - פיקוח על הרשות המבצעת".

החלטה "מקרתיסטית" זו מצטרפת, לדבריהם, לשורת הצעות חוק שתכליתן "להעמיד בספק את מעמדם האזרחי של הערבים הישראלים, כדוגמת הצעת חוק הנאמנות, להגביל את חופש הביטוי כדוגמת הצעת חוק הנכבה, וכן הצעות חוק החותרות תחת ערך השוויון, כמו הצעת חוק ועדות הקבלה. את ההצעות הללו יש לראות כמכלול אחד של פגיעה בערכי היסוד של הדמוקרטיה ושל התנכלות לאוכלוסייה הערבית". לדבריהם, התוצאה הבלתי נמנעת של ההצעות האלה היא פתיחת פתח להפלייתן לרעה של קבוצות אחרות.

לטענת כרמון, קרמניצר ושטרן, "נחשול ההצעות האלה תרם להיווצרות אווירה ציבורית עכורה, קשה מנשוא, שבה הרימו ראש גזענים כהניסטיים. "נוסף על ההסתה לגזענות אנו עדים גם להסתה לאלימות כמו הקריאה לרצוח את המשנה לפרקליט המדינה, לביטויים של התרת דם כמו הכתרת הפרקליט הצבאי הראש בתואר 'בוגד' וארגוני זכויות אדם בתואר "סייעני טרור נטו", ולגילויים של עוינות כלפי כל 'אחר' המושמעים גם מפי ראשי המדינה". לדבריהם של כרמון, קרמניצר ושטרן, "אזרחי ישראל הערבים מתוארים כאויבי המדינה, ונעשית דה-לגיטימציה, לשם הפחדה והשתקה, לכל מי שאינו מחזיק בתפיסה לאומנית קיצונית".

הכותבים מזהירים כי "שיח הנאמנות והבגידה מזמין שפיכות דמים. קשה שלא להיזכר בימים שקדמו לרצח יצחק רבין ז"ל. הניצול הפופוליסטי של רגשות פחד, חשש מן ה'אחר' ואיבה כלפיו בצירוף רגש פטריוטי עלולים לגרום כרסום מתמשך בערך השוויון, נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, כפי שהתחייבנו עליו בהכרזת העצמאות. בהיעדר חוקה - שבלבה מגילת זכויות אדם שלמה - מתעצם הקושי לעמוד בפרץ. קשה להאמין שכך נוהגים יהודים במדינתם הריבונית, מי שהיו מיעוט נרדף ופליטים, כלפי המיעוט הערבי החי בקרבנו וכלפי פליטים המבקשים מקלט במדינתנו".

קריסת הדמוקרטיה: אין נקודת אל-חזור

למרבה הצער, כותבים ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, "דברי ההסתה והתרת הדם נופלים על לא מעט אוזניים קשובות. רבים מתקשים להבדיל בין הפלסטינים תושבי עזה, יהודה ושומרון לבין הפלסטינים החיים בישראל, אזרחי המדינה. יהודיותה של המדינה מאפשרת לאויבי הדמוקרטיה לבחור מתוך עולמה העשיר והמגוון של התרבות היהודית עמדות קיצוניות ובלתי קבילות שצמחו על רקע מצבם של היהודים בגולה כמיעוט נרדף המבקש לקיים את זהותו ולהתעלם מדרך המלך היהודית.

הכותבים מסבירים כי "כישלון מתמשך ומחריף בחינוך לדמוקרטיה ולערכים הומניסטיים אוניברסליים מניב פירות באושים. לימין האנטי-ליברלי יש גם תמריץ פוליטי למסע הדה-לגיטימציה נגד האוכלוסייה הערבית. הצלחת המסע הזה תביא לכך שקולותיהם של הערבים הישראלים לא ייחשבו בבחירות קולות כשרים לצורך שותפות בממשלה או השתתפות בהכרעות פוליטיות קריטיות".

לטענתם, "בתהליך קריסתה של דמוקרטיה אין נקודה קריטית של 'אל-חזור'. מדובר בתהליך הדרגתי של ערעור היסודות עד שלא נותרת מן הדמוקרטיה אלא קליפתה הצורנית בלבד, ובתוכה - ריק".

לדברי הכותבים, "בדמוקרטיה שלא ניתן בה חופש לבטא עמדות חריגות, ביקורתיות, גם כאלה שהן מרגיזות ומקוממות, הליך הבחירות הופך לחסר משמעות. מדינת לאום שעושה דה-לגיטימציה למיעוט הקבוע בה, שאינו שייך לקבוצת הלאום הגדולה, נכשלת במבחן האמיתי של המשטר הדמוקרטי. היא נעשית חלולה. לכן, מי שמודאג מהמצב אך מחכה ל'שעת הסכנה האמיתית' כדי לצאת משגרת חייו להגנה על הדמוקרטיה, טועה טעות קשה. שעת הסכנה האמיתית היא כאן ועכשיו. גם אדישות ושוויון נפש הם אויבי הדמוקרטיה כשהיא שרויה בעיצומו של משבר חמור".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4016685,00.html

תגוביות:

1.לא לקנות עיתונים ולא לראות חדשות עד שתהיה דמוקרטיה מאוזנת. זה מה שמבין השמאל הקיצוני.

2.בגללכם הדמוקרטיה בסכנה - מתחתם את הרצועה ללא גבולות.

3.דמוקרטיה היא ברירת מחדל ולא פרה קדושה! זאת בינתיים השיטה הכי פחות גרועה של שלטון, אך כשהמיעוט (20% זה לא מיעוט) הוא אוייב והוא חותר תחתך, הדמוקרטיה הופכת לאבן ריחיים על צואר העם. זה הזמן לחוקי חרום, אחרת היא תהפוך מאבן ריחיים למאכלת.

אין הבדל בשאיפות הלאומיות של ערבים החיים בישראל לבין אלה החיים בעזה וביו"ש.

עם ישראל צריך לדעת לגונן על עצמו מפני אלה המנצלים את הפרצות של השלטון הדמוקרטי על מנת לפגוע בו וגם להתגונן מההסתה להתאבדות קולקטיבית שדוחפים אנשי ה"מכון הישראלי לדמוקרטיה" באמצעות שופרו הנצחי של השמאל הישראלי - שומפלבי.

אם הבחירה היא בין חיים לבין דמוקרטיה, אבחר בחיים!

4.הדמוקרטיה כרסומה מתחיל מהשמאל הפאשיסטי שניכס לעצמו את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי וגוזל אותם השכם והערב מהימין!

השמאלנים עוכרי ישראל מנצלים את החברים ממערכות המשפט ומקבלים שלמונים מאירופה האנטישמית על מנת לרדוף אחרי חיילים ואחרי יהודים חובשי כיפה אבל לימין אסור לחקור מי מממן את החלאות האלה. לעומת זאת השמאלנים העוכרים כל הזמן עותרים לחברים העוכרים שלהם מבג"צ לבדוק את הימין ואם הימין מנסה לבדוק הם גם נקראים גזעניים!

נציגי הטרור שיושבים בכנסת העם היהודי מנצלים את הדמוקרטיה של השמאלנים עם חופש ביטוי של הסתה ונאצה נגד היהודים שמממנים אותם. באף מדינה בעולם לא קיימת תופעה כזאת, אבל כאן השמאלנים העוכרים מחזקים אותם ולמרות שליברמן כבר סילק אותם, באה העוכרת בייניש והחזירה אותם!

כל התיקים נגד השמאלנים העוכרים נסגרו ע"י החברים שלהם מהמשטרה וממערכת המשפט כמו לגלאון לביילין ולאופנהיימר הפאשיסט, אבל 10 שנים רודפים אחרי ליברמן כדי לנסות לתפור לו תיק בגלל שהוא ימני!

יסודות הדמוקרטיה שלנו מתערערים גם בגלל הממשל העוין מהבית הלבן שכל הזמן מנסה למרות שהיו בחירות דמוקרטיות כביכול בישראל לשנות את מדיניות הממשלה למדיניות של השמאלנים עוכרי ישראל!

מי קורא לנו ימין קיצוני? מה זה קיצוני? השמאלנים עלובי הנפש שמוכרים את העם היהודי ואת מדינת ישראל תמורת שלמונים מאירופה האנטישמית?!

השמאל שמסתובב בכל העולם מהנוער ועד הפוליטיקאים ואנשי הרוח והצלצולים ומכפיש את העם היהודי ואת צה"ל ואת מדינת ישראל?!

השמאלנים מזמן אין להם ערכים או אידיאולוגיה או ציונות. הם פועלים מתוך שנאה ותאוותנות!

הימין לעומת זאת , אלה שנקראים "קיצוניים" אלה היהודים האמיתיים שבזכותם מדינת ישראל עדיין קיימת, יש להם ערכים, ציונות אהבת המדינה, אהבת אדמות המדינה, אהבת אדם באשר הוא. יש להם אידיאולוגיה. הם לעולם לא יסתובבו בעולם ויכפישו את צה"ל ואת המדינה בפני האנטישמים!

הם אלה שתמורת שלמונים שיקרו לגולדסטון והעלו את רף האנטישמיות בעולם נגד העם היהודי!

הם אלה שמנצלים את התקשורת השמאלנית, מסתובבים בכל העולם ומנצלים כל במה להסתה ונאצה נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל!

אנשי הרוח והצלצולים הזיקו רבות למדינת ישראל!

5.כתבה דמגוגית - מתאימה לאטילה - אין שום אינפורמציה אמיתית. הכל דמגוגיה.

6.דיקטטורת השמאל איננה דמוקרטיה!



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
אור ליום ראשון י''ח באייר תשע''ג    23:16   27.04.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  27. הדרישות החצופות של הד''ר להיסטוריה - אריק כרמון  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   במוסף "שבת" של מקור ראשון, גיליון תזריע מצורע, פנה ד"ר אריק כרמון, הנשיא המייסד של המכון הישראלי לדמוקרטיה במאמר המכוון לציבור הציוני דתי. במאמר מתקומם כרמון על כך שהרב יעקב מדן כתב עליו : "בלא נכונות להתפשר קובע ד"ר כרמון שבחוקה מקור הסמכות כלפי המאמין ושומר המצוות יהיה המקור החילוני בלבד".

לאחר הכחשה נמרצת, שב ד"ר כרמון ואומר את הדברים באופן מפורש, ולהגנתו הוא רק אומר שהדרישה הבלתי מתפשרת שלו, להשתית את הברית שבין הציבור הדתי לציבור החילוני על קבלת מקור הסמכות המדינית של "הסקולום, העולם, העם", אינה חידושו הפרטי וכך אמרו לפניו יוסק'ה אחיטוב ואליעזר גולדמן.

אין בכוונתי להצטרף, כיהודה ועוד לקרא, לרב מדן, באמירתו הברורה והמובנת מאליה: חוקה מאוחדת לא תיכון כשמנגד עולה הדרישה מציבור היראים להכריז ולכתוב שאין להם חלק ונחלה באלוהי ישראל.

ברצוני רק להסב את תשומת לבו של ד"ר כרמון שדרישתו אינה נאה, במיוחד כשאין הוא מקיימה בעצמו.

לו יהי, שמקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה, הוא העולם והעם, ולא האל. גם במקורותינו ניתן למצוא הדים לכך שהתורה מחייבת רק בגלל קבלת האומה, וללא רצון העם לקבל את התורה באהבה בימי אחשוורוש, לא הייתה חובה לקיים את התורה (מודעה רבא לאורייתא, בלשון חז"ל).

אבל דווקא המכון הישראלי לדמוקרטיה...נאבק מעל כל במה אפשרית ברעיון זה.

ב-6.9.2008, לאחר שממשלת ישראל, נציגת אותו עם, מקור הסמכות המדינית עליו מדבר כרמון, אישרה הצעת חוק שתאפשר לכנסת, אף היא נציגת הסקולום שאין להכפיפו לכל מקור סמכות חיצוני, להתגבר ברוב מיוחד על החלטת בית המשפט העליון המבטלת חוק, פרסם ד"ר כרמון מאמר שכינה את המהלך "יום שחור לדמוקרטיה הישראלית". את המאמר גיבה מחקר של פרופ' קרמניצר, אף הוא מראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בכל כנס שעוסק בנושא המשפט החוקתי מתגייסים נציגי המכון הישראלי לדמוקרטיה למאבק נגד "פסקת ההתגברות", אותו מנגנון שיאפשר לעם לומר לעצמו ולבית המשפט העליון מהם הערכים היסודיים והבסיסיים של חייו המדיניים.

נראה אם כן, שלא "החדרת מקור סמכות א-לוהי אל הזירה האזרחית מדינית" הוא שמטריד את ד"ר כרמון ואת המכון שבראשו הוא עומד. כל עוד הא-ל משמיע את קולו דרך האורקל של בית המשפט העליון או של מושג כבוד האדם בפרשנות הזהה לפרשנותו של כרמון, אין שום בעיה לשים בצד את העם ואת רצונותיו, ולבטל חוקים שדגל שחור מתנופף מעליהם.

באותה דרך גם טוענים חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה שפסילת מפלגות ששוללות את אופייה היהודי של המדינה הינה מעשה בעייתי, אולם פסילת מפלגות ששוללות את אופייה הדמוקרטי של המדינה, הינה הכרח בל יגונה.

מאחורי הרצון הטוב והמילים היפות, מסתתר הצלבן הקנאי, שיילחם עד חורמה בכל כפייה דתית, וינתץ את כל המזבחות בהם סוגדים לאל נכר, עד שכולם יכירו בדת האמת, דת הדמוקרטיה והשלום.

ייתכן שאין דרך לכונן ברית בין תפיסות שלכל אחת מהן מקור סמכות אולטימטיבי אחר. אולם, בהחלט ייתכן שניתן למצוא דרך שכזו. אולם, תנאי ראשון לניהול דו שיח ומשא ומתן על ברית שכזו, הוא כנות ויושר.

אם יואיל ד"ר כרמון, להציג את תפיסות היסוד האקסיומטיות שלו, ולהכיר בכך שאין כל יתרון ערכי לתפיסות אלו, על פני תפיסות יסוד אקסיומטיות של רעהו, ניתן יהיה לגשת לברית כשווים, ללא דרישות חצופות לוויתור על עיקרי אמונה ויסודות מחשבה.


מצורף מאמר הדעה של כרמון:

חידוש ברית הציונות

מאמר דעה

14 באפריל 2013 | אריק כרמון

כדי לקיים את החזון הציוני, על החברה הדתית להכיר בסמכותה הבלתי ניתנת לערעור של ההסכמה הדמוקרטית ולמזער את השפעת הדת. קריאה אל בעלי הברית שבציונות הדתית.

כדי לקיים את החזון הציוני, על החברה הדתית להכיר בסמכותה הבלתי ניתנת לערעור של ההסכמה הדמוקרטית ולמזער את השפעת הדת. קריאה אל בעלי הברית שבציונות הדתית עשרות שנים ידענו להיות עם המתח הזה: החברה האזרחית מכילה את הקהילה הדתית הגודרת עצמה זה זמן ההולך ומתארך בוקעת מוסיקה צורמת מתוך קהילותיה של הציונות הדתית. זוהי מוסיקה המזייפת את הטונים שאני אמון עליהם ביצירה הציונית שכתיבתה עדיין רחוקה מסיום; מוסיקה המתנגנת בשוליים הקיצוניים של התנועה המפוארת ומכתימה את הרוב. לשם דוגמה, אחת מיני רבות, למה שמפר בעיניי את תוכני הסאגה הציונית, הנה חילופי דברים בדיון "השולחן העגול" על הדרת נשים שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשנה.

בדיון הערתי שבימי נעוריי, בשנות ה־ 50 של המאה הקודמת, חגגנו ברחובות ירושלים את ימי העצמאות הראשונים של מדינתנו במעגלי רוקדים משותפים לתנועות הנוער וידי חבקו ידי בנות מתנועת הנוער "בני עקיבא" כמעשה שגרה. את ההדרה של בנות ממעגלי הרוקדים המשותפים היום ציינתי כביטוי להקצנה מדאיגה. על כך העיר הרב אביחי רונצקי:" דיבר מקודם על ההקצנה... זה לא מקובל עליי לחלוטין. אני כבר עוסק בנושא של לימוד הלכה הרבה מאור שנים, ומה שקרה מאז שרקדת עם חבריך ועם אחת הבנות ביחד... למדו הרבה פחות או כמעט בכלל לא ... יהודי דתי דברים מפורשים שאסור לרקוד עם בנות יד ביד, ואסור לך... לשמוע קול אישה שרה... זאת ההלכה. אז להגיד על אנשים מקפידים בהלכה שהם מקצינים?״.

אני, שאינני דתי אך מחשיב עצמי "דתי ביהדותי", נחשפתי, במסגרת מחקריי על גרמניה הנאצית והשואה, לקובץ מדהים של שו"תים שריכז הכרעות של רבנים בגטאות ובמחנות. אין שיעור מאלף והארה גדולה יותר בעניין הקור המוסרי היהודי מאשר ההכרעות בדילמות מוסריות כבדות כל כך. חוט השני השזור בכולן (למן ההיתר לאכול ביום הכיפורים, דרך שבירת כללי הכשרות ועד ההרשאה לשלוח ילדים לכנסייה) הוא מרכזיותם של החיים והדגשת מקומה של פרשנות רבנית אמיצה. היהדות שלי מעוטרת בפרשנויות של האמיצים בין הרבנים המתאימים את יהדותנו למציאות המשתנה. וכך המחרוזת הציונית, מקור לגאווה, מעוטרת בדמויות מופת של נשים: המשוררת רחל, חנה סנש, הלוחמות בפלמ"ח, פורצות הדרך בפוליטיקה, ערה יונת והמדעניות ב'בר אילן' ובהן חברתי יפה זילברשץ, החיילות המשרתות את ביטחון ישראל בצה"ל, אמי ז"ל.

אחת מדמויות המופת הללו, איילת וידר כהן, יו"ר הארגון הדתי־פמיניסט 'יקולך', הייתה גם היא בדיוני השולחן העגול. וכך אמרה באומץ נדיר את מה שמהבהב בתוכי מאז כתמרור אזהרה:

"בעיניי בונה בתודעה את הייצוגים הגבריים והנשיים... באופן כזה שהאישה היא אובייקט מיני, והאישה היא שפוטה... והאישה היא כנועה, צריך להגן עליה ולגונן עליה, והיא צריכה שמירה... המסרים ההלכתיים והדתיים הם בעצם סימפטומים של אותה תופעה, של התייחסות לאישה, לילדה, לנערה, כאל אובייקט מיני, והתייחסות לגבר כאל מי שלא מסוגל לשלוט ביצריו... אני חושבת שזה משפיל את שני הצדדים באותה מידה. אני חושבת שהשיח הזה הוא שיח של צביעות ולא של צניעות."

דבריה האמיצים שלאיילת וירר כהן הם עדות לכך שהציונות הדתית איננה עשויה מקשה אחת, שיש בתוכה בעלי ברית להתמודדות עם האתגרים העצומים הרובצים (עדיין) לפתחה של התנועה הציונית. אל אלה, אל בעלי הברית, אחיי הציונים בקהילת שומרי המצוות, אני מבקש לפנות. זו איננה פנייה שנולדה בעלמא; מקורה בסנוקרת רעיונית שספגתי מחבר, אדם שאני מוקיר ומעריך כאמיץ רוח ולבב: הרב יעקב מדן. וכך כתב חברי יעקב במאמר ב'מקור ראשון' ב- 8.2.13, שהיה המשך לשיחת טלפון
שניהלנו בינינו ימים ספורים קודם:

"בלא נכונות להתפשר קובע ד"ר כרמון שבחוקה מקור הסמכות כלפי המאמין ושומר המצוות יהיה המקור החילוני בלבד... ועליו לוותר בהסכמתו לחוקה על מקור הסמכות ועל הריבון האמיתי שבו הוא מאמין, ריבונו של עולם... מי שאינו מבין שתחת סמכותו של ריבונו של עולם אפשר ליצור חוקה שלפחות לא תסתור את סמכותו... לא יוכל לעולם ליצור חוקה מאחדת."

משפטים ספורים אלה, המשקפים את רוחו של מאמר שלם, חוטאים לי לחבריי ובעיקרו של דבר הם המניעים אותי לחפש שותפים למעשה הכינון מחדש של הברית. מאז שייסדתי את המכון הישראלי לדמוקרטיה, בכל עשיותיו ותוכניותיו שגולת הכותרת של כולן היא הצעתנו לחוקה בהסכמה שזור המאמץ להכיל, להתאים את הצרכים השונים, האמוניים, הערכיים, הנורמטיביים של אלה לשותפות עם אלה כאשר הבסיס לכול הוא הנכונות לפשרה. סלע המחלוקת העולה מתוך דרכו הישרה והישירה של הרב מדן הוא אכן שאלת מקור הסמכות, וסלע מחלוקת זה עלול להיות הרה אסון לעתידה של הדרך הציונית המשותפת.

הציונות, תנועת המרד של העם היהודי בגורלו ההיסטורי, רחוקה מהשלמת חזונה. בצר הישגיה חסרי התקדים של תנועת המרד היהודית, האתגר של ביסוס היסודות הערכיים המשותפים - הערובה להתקיימות רצופה שאיננה ניתנלתערעור של עמנו רחוק מהישג יד. ההתמודדות עם האתגר הזה תמוצה כאשר נבנה את הכלים המאזנים בין "היהודית" לבין "הדמוקרטית" של מדינתנו. ההתמודדות הזאת תלויה ביכולתנו לחדש את הברית הציונית.

כינונה המחודש של הברית במציאות שלימינו איננו מעשה קל. הוא מחייב התמודדות אמיצה עם מה שלצערי הרב מדן נסוג ממנו ניסוחיו באמנת גביזון מדן. מנקודת הראות שלי, המרד הציוני בגורל ההיסטורי של עמנו כלל את הניסיון שלא הושלם עדיין לבסס הגדרות חלופיות לזהותנו הלאומית שלא במונחים דתיים. מנקודת הראות שלי, בתהליך ביסוסה של מדינת הלאום שלנו כיהודית ודמוקרטית יכולות הגדרות דתויות חילוניות לדור בכפיפה אחת ובלבד שיתממש תנאי הכרחי אחר: מקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה הוא אחר ובלתי ניתן לחלוקה או לפשרה - הסקולום, העולם, העם; הוא מקור סמכות חלוני. להחדרת מקור סמכות אלוהי אל הזירה האזרחית-מדינית עלולות להיות השלכות הרות אסון, מאי הציות לפקודות הצבא על בסיס פסיקות של רבנים ועד להתנגדות אלימה להכרעות דמוקרטיות.

הגענו יחד עד הנה, חגיגות ה- 65 לתקומת המדינה, בזכות הדבקות בעיקרון הדמוקרטי של ההכלה. אלא שאנחנו עדיין פסיפס של קבוצות ומגזרים חילוניים ודתיים, חרדים ודתיים לאומיים, יהודים וערבים, עולים וותיקים, כאלה שמעל לקו העוני ורבים (מדי) שמתחתיו ואיננו מכילים אלה את אלה. עקרון ההכלה המתחזק אותנו כחברה אזרחית שברירית ופגיעה עדיין מצוי במתח מול הפרקטיקה של הקהילה הדתית המונעת על ידי עקרון ההדרה; האקסקלוסיביות. בעוד שההכלה איננה אמורה להבחין בין גוונים וגוני גוונים של התנהגות - תרבותית, אמונית, עדתית, חברתית - ההדרה היא הגדר המבטיחה את קיומה של קהילת המאמינים הדתית. קהילה זו מקבלת, בהגדרה, את שומרי המצוות ואותם בלבד.

עשרות שנים ידענו לחיות עם המתח הזה; החברה האזרחית שעל חבריה נמנים כולם הכילה, מכילה ותמשיך להכיל את הקהילה הדתית הגודרת את עצמה בפני מי שאינם שומרי מצוות. זו דרכו של עולם, כל עור נשמר וימשיך להישמר כלל הזהב, האקסיומה: מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה המתווה את אורחות חייה של החברה האזרחית כולה הוא סואקולארי, העם. החברה האזרחית שהעם הוא הריבון שלה מכילה את קהילת שומרי המצוות בתוכה על מקור הסמכות האקסקלוסיבי לה, הוא הטרנסצנדנטלי.

אינני מחרש בדברים אלה רבר וחצי דבר. מנהיגים רוחניים, הוגים ורבנים מקרב הציונות הדתית נתנו דעתם למתח בין מקורות הסמכות לדרכים ליישבו. אומר יוסק'ה אחיטוב ("לקראת ציונות דתית בלתי אשלייתית", בספר מאה שנות ציונות דתית, עמ׳ 23) ביחס "להטרוגניות של אוכלוסיית המדינה שהיא כוללת אחוז גבוה של יהודים חילונים מכאן ואחוז לא מבוטל של אזרחים לא יהודים מכאן. מערכת כזאת לא יכולה להתקיים אלא במסגרת של מדינה מודרנית דמוקרטית, שהיא מדינת אזרחיה כולם" (ההדגשה שלי, א"כ). אחיטוב מתכתב במאמרו עם אליעזר גולדמן, הסבור כי "המדינה המודרנית איננה יכולה לכלכל אוטונומיות שיפוטיות". גולדמן, שאיתו מסכים אחיטוב, מנסח בעצם את עקרון ההכלה שלהקהילות הגדורות בהדרה. "המימוש הקולקטיבי של דת ישראל יכול לבוא לידי ביטוי במסגרת הקהילות התת-מדיניות".

וכותב על כך גולדמן עצמו ("הציונות הדתית במדינה שרשרת כשלים", בתוך: עין טובה - ספר היובל לטובה אילן, עמ׳ 561):

"בסיטואציה רב־תרבותית כגון זו של החברה הישראלית תלויה הסולידריות החברתית הכללית באי סגירות של תת-החברות לתרבויותיהן של תת-חברות אחרות... במצב רגיל יהודים דתיים יכולים להיות בעלי השקפות פוליטיות שונות... ואפילו בעלי השקפות פילוסופיות שונות... ה'אנחנו' שלהם הוא מגוון ורב ממדי... לעומת זאת השקפות ונאמנויות טוטאליות יוצרות בקיעים חברתיים בין אנשי שלומנו למי שבחוץ."

לפני כשמונה שנים, סביב ההינתקות מגוש קטיף, בעקבות ראיון שקיים עם ארי שביט ויאיר שלג ב'הארץ', כתבתי לרב מדן, בין היתר:

"כך אמרת בראיון, 'מעולם לא הכרתי בעליונות החוק. צדק ומוסר חשובים לי בהרבה מעליונות החוק. כאשר החוק עומד מול הצדק והמוסר אני עומד בצד השני'. במה הצדק שלך, יעקב מדן, ואמות המידה המוסריות שלך עדיפים על אלה של האחרים? תכליתו של החוק להסדיר את החיים המשותפים בין תפיסות שונות של צדק. ללא עליונותו אנו נדונים לאנרכיה. על הרקע הזה (בבחינת ממה נפשך) לא ברורה לי השניות, אם לא הסתירה שבדבריך. אתה נותן גט כריתות לעליונות החוק ובה בעת מצפה שהדמוקרטיה וכלליה יישבו את מצוקותיך. ברם, בסופו של דבר, מי כמוך, אזרח נאמן למדינתו, גדול בתורה, איש אמיץ מכונן גשרים, יודע שכמו הצדק והמוסר גם הקרוי בפיך 'עליונות החוק' הוא מעשה של איזונים. פרי מעשה האיזונים לעתים פוגע בזולתך ולעתים בך; לעתים הוא מפר את היחסיות של הצדק והמוסר של האחר ולעתים את אלה שלך... בוא יבוא היום שלאחרי ההינתקות. יהיה תרחיש התהוות היום הזה אשר יהיה, אנחנו, בנים לעם עתיק המחדש את ריבונותו בארצו, מחויבים למעשה ההתחדשות הזאת. אנו באים אליו עתירי שניויות. גם אתה. אני קורא לך לבור מתוך השניות שלך את המחבר ולא את המפריד. מנהיגותך ואומץ לבך כבר רשומים בדברי ימי החברה הישראלית; התרומה שלך ליישב מתחים בין דתיים וחילונים לא תסולא בפז. אסור לך למשוך ידיך מהמאמץ להתחבר, להשתתף, להתפשר."

כינון היסודות הערכיים של יהודית ודמוקרטית הוא משימה חסרת תקדים. לשם השלמתה דרושה הברית. השתתת הברית חייבת להיות על מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה. אנחנו, הציונים, שותפים למרד שבו בחרו היהודים להיות אחראים לגורלם. מערכת החוקים היהודיים חייבת למזער את משקל הדתיות בהכרעות הפוליטיות. זוהי המטלה שלכם, אחיי הציונים, אליכם מושטת ידי.

המאמר פורסם ב"מקור ראשון" בתאריך 12.4.2013

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=580516



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
שבת קודש ט' בסיון תשע''ג    14:26   18.05.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  28. המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה''ל / רן ברץ - מכון מידה  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 18.05.13 בשעה 14:36 בברכה, ליה
 
13/05/2013

המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה"ל - כך ניסה המכון הישראלי לדמוקרטיה להשפיע על צה"ל ובאמצעותו גם על הדרג המדיני.

כתיבת מסמכים סודיים עם צה"ל וגניזתם, ניסיון לעצב תודעה קולקטיבית היסטורית, לחץ על ציבור המתלבטים בנוגע להתנתקות, האשמת צה"ל ביחס מועדף למתנחלים, קריאה לקצינים בכירים לדרוש מן הממשלה שינוי מדיניות, המלצה להקטין את צה"ל המלווה באזהרה שהימין ישתלט עליו, ניסיון לשנות את אופי הצבא וקריאה לא לחתור לנצחון במאבק בטרור, ועוד.

לפני כשבועיים חשפנו ב'מידה' את בקשתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקבל הקצאת קרקע מעיריית ירושלים. הקצאה שכזו אסורה אם המכון מבצע פעילות פוליטית ולפיכך אין פלא שתגובת המכון הייתה כי עיסוקיו אינם פוליטיים.

בדברים שלהלן נספק דוגמא מרכזית לאופן הפעולה של המכון, על-מנת לבחון את הגדרתו כ"לא-פוליטי".

הנושא שיוצג להלן הוא 'פורום צבא-חברה', שיתוף-פעולה ממוסד בין המכון לצה"ל, שעליו הייתה גאוותו של המכון במשך זמן רב במהלך שנות ה-2000.

תיחשף כאן לראשונה מעורבותו הגדולה של המכון בתכנית ההתנתקות, כולל מסמך סודי שכתב המכון יחד עם צה"ל, מסמך שנגנז והוסתר מעיני הציבור. הדברים יאירו טפח מן האופן שבו פעל המכון לקידום מטרותיו האידיאולוגיות.

פורום צבא חברה

"פורום צבא-חברה" הוקם בתחילת שנות ה-2000 על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפורום הפגיש את בכירי המכון עם צמרת צה"ל כדי לדון עימם במגוון נושאים שהמכון התעניין בהם: אופי הצבא, מאפייני הגיוס, המלחמה בטרור, השפעת הצבא על הכלכלה, ועוד. בסיום רוב המפגשים – היו לפחות שמונה – פרסם המכון ניירות עמדה ופרוטוקולים, הכוללים הן את סמל המכון והן את סמל צה"ל.



מדוע שיתף צה"ל פעולה עם מכון מדיניות פרטי?

קשה להבין ולאור הציטוטים שיובאו להלן קשה עוד יותר להצדיק.

נראה אמנם כי צה"ל התעשת בשנים האחרונות והפורום אינו פעיל יותר. כדי להבין מדוע נסגר הפורום ולפני שנעבור לדיון בתכנית ההתנתקות, נספק מספר דוגמאות שיאפשרו להתרשם ממה שהתחולל במפגשים בין בכירי צה"ל והמכון.

כמה מפרסומי "פורום צבא-חברה". על כל חוברת מתנוסס סמל צה"ל מצד ימין וסמל המכון משמאל.



הטפה "לא-פוליטית"

עיון בפרוטוקולים שפורסמו (לא כולם יצאו לאור) למפגשי פורום צבא - חברה, מעלה תמונה לפיה אנשי המכון מנסים להשפיע על קציני צה"ל ליישם מדיניות ברוח המכון.

הם מופיעים כ"מומחים" לחברה הישראלית ומציגים את פרשנותם כמסירה אובייקטיבית של עובדות שאמורה להשפיע על עיצוב המדיניות הבטחונית.

מדובר בנסיון להפוך את צה"ל לסוכן של השקפותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות של בכירי המכון (הנעות בדרך-כלל בתווך שבין המרכז-שמאל לשמאל מובהק).

נאמר מראש: זכותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לנסות להשפיע על צמרת צה"ל. השאלה שבמוקד ענייננו אחרת: האם הנסיון להשפיע על צמרת צה"ל – ודרכה על נבחרי הציבור – הוא פוליטי וכולל עיסוק בנושאים פוליטיים מובהקים, או שמא, כפי שהמכון מעדיף להציג זאת, מדובר בעיסוק ניטראלי בנושאים מופשטים הנוגעים לעקרונות הדמוקרטיה.

בכדי להדגים את הדברים, נפתח בדרישתו של העמית הבכיר פרופ' מרדכי קרמניצר – היום סגן נשיא המכון ומי ששימש מאז כיו"ר הוועדה שהרכיבה את רשימת "מר"צ המחודשת" –

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1241451

שאנשי הצבא ילחצו על הדרג המדיני בהקשר למאבק בפלסטינים (ההדגשות כאן ובהמשך שלנו):

קרמניצר: "אנחנו סובלים עכשיו מטעות אופטית חמורה. עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים...וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא. יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל...אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות...כולנו הפנמנו את לקחי לבנון".

על מנת להבהיר את סוג המדיניות שחפץ קרמניצר לקדם, נפנה למקום בו הוא מסביר לקציני צה"ל הבכירים כי לא רק שאסור לצה"ל לסגור שטחי קרב לתקשורת, אלא גם שצה"ל לא באמת יכול לנצח במלחמה עם הפלסטינים ולכן עליו לשנות את יעדי המלחמה שלו ולהפסיק לבקש ניצחון:

"בעת לחימה שאיננה לחימה של צבאות, קשה מאוד לשכנע שמוצדק לסגור שטח, זה מעורר חשד ועוינות...לדעתי אי-אפשר לנצח במלחמה התקשורתית הזו בגלל תנאי המסגרת; במציאות יש כיבוש מתמשך ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא...אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים...על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא שלפיו חייבים לנצח".

הדוגמאות עוד רבות, אך לשם הגיוון נעבור לעמית בכיר אחר, פרופ' ירון אזרחי, המטיף לצמרת צה"ל לשנות את יעוד צה"ל מצבא לוחם לצבא משכין שלום ברוח כוחות האו"ם:

"כדי שהצבא יהיה צבא העם, צריך לשנות את הצבא ולהתאים אותו לעם...אני הייתי מציע שהצבא יפנה למדינת ישראל ויסביר שהאתוס של צבא העם, שהיה חזק וספונטני בזמנו, לא יכול להתקיים עוד בנסיבות העכשוויות ויש ליצור מסגרת אינקלוסיבית כוללת חדשה … אנשים יקבלו תפקידים, יעסקו במשימות לאומיות חשובות בתחום המים, בתחום הניקיון, בתחום הסביבה, וכן הלאה.

זו, כמובן, אינה הצעה בעלמא, אלא ביטוי לדעתו כ"מומחה" לחברה הישראלית, לפיה הצבא ממילא יהיה חייב לשנות את ייעודו כצבא לוחם:

"השאלה המרכזית...היא באיזו מידה ערכים כמו שמירת כבוד האדם, מתיישבים מעצם ההגדרה עם צבא שצריך למלא כהלכה את תפקידו בתנאי לחימה...לצה"ל כמו לצבאות אחרים היום בעולם, אין בעניין הזה שום אופציה. יש שינויים רדיקליים בתודעה של הנוער...הדימוי העצמי של האדם הצעיר היום נמדד לפי נכונותו, או ליתר דיוק אי נכונותו, לקבל מרות.

ועוד, פרופ' אזרחי אף מנסה לשכנע את צמרת צה"ל שהשימוש בצבא הוא ביטוי "לפוליטיזציה":

"הדבר הכי חמור שקורה כאן … הוא הפוליטיזציה הקיצונית של השימוש בכוח בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק … יש פה פוליטיזציה לא מבוטלת של הסוגיה מהו שימוש לגיטימי בכוח הצבאי של המדינה. הדבר הזה מקשה מאוד".

עמדה זו מעניינת במיוחד, לאור עמדת המכון ביחס לשימוש בצה"ל במסגרת תכנית ההתנתקות שתוצג מיד; במקרה זה המכון לא רק תמך בשימוש בצה"ל, אלא גם עודד וסייע. אבל אולי יותר מכל מעניינת התייחסותו המרומזת וה"לא-פוליטית" לשירותו וקידומו בצה"ל של הימין הדתי, אשר לדעת אזרחי שואף למלחמה:

"המוטיבציה לשרת ועידוד המוטיבציה לשרת היא אזרחית. המוטיבציה להילחם ועידוד המוטיבציה להילחם היא פוליטית. בתנאים שלנו, חשוב לדעתי מאוד להקפיד על ההבחנה הזאת. לטענתי, יש אנשים שמתגייסים ליחידות קרביות משום שיש להם מוטיבציה להילחם גם כשאין מלחמה, משום שיש להם אידיאלים מסוימים. כאשר הקבוצה הזאת הופכת לקבוצה מאוד משמעותית בקרב הקצונה, יש סכנה שמוטיבציה לשרת תטושטש ותיראה כחופפת את המוטיבציה להילחם. זה יהיה כישלון".

פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר נוסף שאף היה סגן נשיא המכון, מעוניין גם הוא להקטין את הצבא, אך גם הוא מודאג מכך שבעקבות זאת ישתלטו עליו אנשי ימין:

"אני הולך לכיוון יצירת צבא מילואים מקצועי. עם זאת ברצוני להציג טיעונים המקשים על התפתחות זו. יש לחשוש שהמשרתים בו יהיו בעלי אידיאולוגיה הומוגנית יחסית. בל נשכח שאנו שולטים בעם זר. איזה סוג צבא אנחנו רוצים שישלוט בעם זר? איזה מן אנשים יהיו שם? יש לוותר על הרומנטיקה של צבא מילואים שמורכב מבט"שים ומתעסוקות ומיחידות טנקים גדולות".

גם על קצה המזלג נקל לראות כיצד מנסים אנשי המכון להשפיע על צמרת צה"ל ולטעת בהם אמונות ועמדות שונות מתחום האידיאולוגיה והפוליטיקה.

איך נכנה אחרת את הטענות כי הפעלת כוח מעבר לקו הירוק היא חסרת סיכוי ובעייתית מבחינת הלגיטימציה שלה (הימים, נזכיר, הם ימי שיא הטרור ומבצע 'חומת מגן')? כי הסרבנות היא תופעה מובנת? כי יש להיזהר בקידום מתנחלים?

איך נבין אחרת את הדרישה של קרמניצר כי קציני צה"ל יציגו לדרג המדיני את הערכותיו הפוליטיות? ומה משמעות ההמלצה להקטין את צה"ל ולוותר על ייעודו כצבא לוחם (מבלי שהימין יתפוס בו מעמד מוביל, כמובן), אם לא עיסוק פוליטי מובהק? כל אלו עולים מן הפרוטוקולים הגלויים, אך ישנם מפגשים שלא תועדו, למשל הדיון ב'מוסר, אתיקה ומשפט בלחימה' משנת 2003, שבוודאי היה מעלה מטעמים "לא-פוליטיים" נוספים.

ישפוט הקורא האם הסוגיות, הדרישות והרעיונות שהעלו אנשי המכון בפני צמרת צה"ל אינם פוליטיים והאם לא מדובר בנושאים שיש לעסוק בהם בדרג המדיני ועל הצבא להימנע מהם, בוודאי בעבודה מול מכון מדיניות פרטי.

האם לא היו טוענים כך בדיוק גם אנשי המכון, לו היו הטענות המושמעות הפוכות ומגיעות מימין?

צה"ל ראוי לגינוי על כך שהרשה לראשיו להיחשף להטפה שכזו ממכון מדיניות פרטי ומן הסתם זהו גם הרקע להפסקת שיתוף הפעולה, אך כאמור כאן אנו מתעניינים בשאלה מה בדיוק עושה המכון הישראלי לדמוקרטיה.

התשובה, למי שאינו בעל אינטרס, לא נראית מסובכת במיוחד. השיא, בכל אופן, עוד לפנינו.

פורום צבא-חברה מתנתק

בהתאם לעמדותיו ה"לא-פוליטיות", תמך המכון הישראלי לדמוקרטיה בהתנתקות בלהט רב ועשה כמיטב יכולתו לקדמה. טרם ההתנתקות, הקימו המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל צוות מיוחד לעיסוק בהתנתקות, שחולק (כמיטב המסורת הצה"לית) לשלושה תתי-צוותים: האחד עסק ב"השפעת העימות המתמשך על עמדות הציבור הישראלי וההשלכות על מרחב הלגיטימציה הציבורית של צה"ל" ועמדה בראשו פרופ' תמר הרמן. השני נקרא "השפעת פעילות צה"ל בעימות על עמדות החברה הפלסטינית" ובראשותו עמד אפרים לביא. השלישי טיפל ב"ציפיות הציבור הישראלי מצה"ל במסגרת ההתנתקות – ביצוע אקט מדיני שנוי במחלוקת בהיעדר קונצנזוס כולל" ועמדה בראשותו לא אחרת מאשר עו"ד טליה ששון – מחברת 'דו"ח המאחזים' המפורסם ובעבר מועמדת מטעם מר"צ לכנסת – והשתתף בו פרופ' מרדכי קרמניצר.

תוצר העבודה המאומצת היה מסמך משותף שיצא באפריל 2005, חתום על-ידי הקצינים המשתתפים ואנשי המכון, בשם "צבא וחברה בַעימות המוגבל".

המסמך מהווה שיא בתהליך הפוליטיזציה שאותו הוביל המכון הישראלי לדמוקרטיה בצה"ל.

נייר העמדה מפליל הן את צה"ל והן את המכון.

צה"ל דן בו בנושאים שאסור לצבא במדינה דמוקרטית לעסוק בהם והמכון מקדיש עצמו לקידום הנושא הפוליטי ביותר שעמד אז על סדר היום.

בניגוד למסמכים אחרים, אין כאן אפילו עלה תאנה של נציג הימין או מראית עין של דיון, אלא המסמך מביע עמדה ברורה והמלצות לפעולה. יתר-על-כן, בניגוד למסמכים אחרים של המכון וצה"ל, מסמך ההתנתקות מסווג בסיווג צבאי ("מוגבל"); במילים אחרות, צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה כתבו יחד מסמך מסווג, אשר הוסתר לאחר מעשה ואינו נגיש לציבור.

בדיעבד, לאור תוכנו השערורייתי, הניסיון להסתיר את המסמך מובן למדי.

ההתנתקות, מסתבר, לא השאירה את המכון ה"לא-פוליטי" ניטראלי.

"עיצוב תודעת הציבור"

בכל מדינה מתוקנת, מסמך העבודה שכתב צה"ל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה הופך לסקנדל רבתי.

כך, למשל, תחת הכותרת הכללית "יחסי צבא חברה במסגרת תהליך ההתנתקות", בסעיף "מטרת עבודת הצוות", מגדיר המסמך שלושה ציבורים שונים באוכלוסיה הכללית:

(1) אלו המקבלים את ההתנתקות;

(2) המתנגדים החריפים;

(3) המסתייגים (שעמדתם אינה בטוחה).

לגבי המסתייגים נכתב: "ציבור זה סומן על ידינו כיעד מרכזי לפעילות, שכן יתכן וניתן להשפיע על עמדתו ועל התנהגותו". הדיון השערורייתי בהשפעה על עמדות והתנהגות הציבור אינו מקרי. "עיצוב תודעת הציבור על ידי מערכת הסברה" הוא יעד מרכזי המוגדר בפירוש במסמך.

אם כן, כבר בפתיחה אנו מוצאים הגדרה של יעדים פוליטיים: חלוקת האוכלוסייה לפי יחסה לתכנית מדינית וסימון של אחד מהם כיעד לפעילות של "עיצוב תודעה". המסמך ממשיך ומפרט בכל הנוגע ליעדי ואמצעי ההסברה, כולל חלוקת תפקידים לדרג הפוליטי:

תוכנית ההתנתקות היא מהלך מדיני שהתקבל בהליך דמוקרטי מלא – ראוי שנקודה זו תועלה על-ידי אנשי חוק ומשפט (כגון שופטים בדימוס, אנשי מדע המדינה ואנשי ציבור)...לגבי הרציונל העומד ביסוד תוכנית ההתנתקות – צריך להציג רציונל ברור לתוכנית. ראוי כי רציונל זה יוצג על-ידי הדרג המדיני.

המסמך מציג לא רק פעולה פוליטית, אלא גם פרשנות פוליטית.

כך מוצגת במסמך עמדת הנהגת יש"ע בנוגע למשאל עם, רעיון שהמסמך ה"לא-פוליטי" מתנגד לו נחרצות (כידוע, עבור ה"דמוקרטים" בישראל אין דבר יותר אנטי-דמוקרטי מאשר דמוקרטיה ישירה, המייתרת את כל מרכזי הכוח שהם מתחזקים):

הנהגת יש"ע מעוניינת בקיום משאל עם מחמת מספר טעמים:

■ משאל עם עשוי להביא לשינוי ההחלטה;

■ משאל עם יאפשר השהיית התהליך עד התמוססותו;

■ עצם קיום משאל עם ותוצאותיו, יכולים לאפשר שליטה טובה יותר בתגובות הציבור אותו הם מנהיגים ולמיתון עוצמת המאבק כנגד התוכנית.

העיסוק בפוליטיקה לא נפסק כאן. להלן העמדה המוצגת במסמך בנוגע לימין הטוען כנגד צה"ל שהפך לפוליטי:

" עבר משקל הכובד של העירוב של צה"ל בדיון הפוליטי דווקא לגופי הימין. בעבר אלה לא רק שנתנו לצה"ל לגיטימציה מלאה, אלא אף זכו ליחס מועדף מן החיילים ומפקדיהם ומשום כך, בין השאר, גינו כל מחאה פוליטית נגד צה"ל כלא לגיטימית. התובנה כי הלגיטימציה הפוליטית של צה"ל בימין היא תלויית דבר לא הייתה סוד נסתר".

בהערת שוליים לקטע נכתב:

על יחסי הגומלין החזקים בין צה"ל לבין קהילת המתנחלים בשטחים ראו למשל את חוות הדעת בנושא המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון , עמ' 265: "לולא היחס הסלחני של חיילי צה"ל לא היו המתנחלים מעזים לפעול כך. מעשה זה מעיד כי להבנת המתנחלים הפעילים בהקמת המאחזים, צה"ל אינו ממלא את תפקידו כאוכף חוק, שהם בעלי הבית האמיתיים במקום, שמי שיקום נגדם - יזכה לנחת זרועם בכוח".

כדאי לקרוא את שני הציטוטים שוב, משום שקשה להאמין שכך נכתב בחוברת שצה"ל חתום עליה.

ברור למדי שלא איש צבא כתב טענות שמאליות-רדיקליות שכאלו (אפשר אולי לנחש שהן מבית היוצר של טליה ששון). צה"ל כמובן אשם ששיתף פעולה עם הוקעתו כארגון פוליטי ימני שעושה איפה ואיפה, אך החדרת הטענות הללו לצה"ל במסגרת פורום צבא-חברה, בחוברת סודית, הייתה נחשבת במקומות אחרים, מתוקנים קצת יותר מאשר הנורמות שמציג המכון הישראלי לדמוקרטיה, להרבה יותר מסתם "פוליטית". נזכיר כי הדברים הללו מופיעים בחוברת שאיננה מציגה דיון פלורליסטי, אלא דעה שגובשה בצוותי החשיבה שבנה המכון.



הזיכרון ההיסטורי

עוד נקבע במסמך: "כיוון שהאחריות ליישום התוכנית היא ממלכתית יש לפעול הן בתוך הצבא והן בחברה במגוון של ערוצים לקידום יישומה".

אם כן, מכון מדיניות פרטי קורא לפעולה, הן בחברה והן בצבא, כדי לקדם יישום של תכנית מדינית מובהקת. יתר-על-כן, כותבי המסמך מקדישים שיקול דעת רב לנושא "עיצוב התודעה" הקולקטיבית ההיסטורית שתיצור תכנית ההתנתקות. הם מעוניינים לעצב תודעה זו מתוך הסתכלות קדימה:

"השאלה "הגדולה" בהקשר של התקשורת במהלך ההתנתקות, היא מה אנו רוצים שיהיה הזכרון הקולקטיבי הישראלי מפינוי הישובים ותפקידו של צה"ל במסגרתו. להבנתנו, האסטרטגיה התקשורתית במהלך פינוי הישובים צריכה, בין היתר, לסייע לעצב את התודעה הישראלית הציבורית (והצבאית) גם בזיקה ל"יום שאחרי".

כל זה, אלא מה, "לא-פוליטי". וכך גם הדעה ה"לא-פוליטית" המעניינת הבאה:

"הן בימין והן בשמאל, לא כל שכן במרכז הפוליטי, לא נעלמה הגישה שעמדה בבסיס תהליך אוסלו, כי רק הסדר מדיני, יבטיח, בטווח הארוך, שלום וביטחון לישראל ולתושביה.

שערורייה פורתא

הדוגמאות בחוברת עוד רבות. קל לראות עד כמה החוברת פוליטית ומוטה מבחינת תוכנה. נזכיר שוב, הנושא הוא תכנית מדינית מובהקת, שהייתה שנויה במחלוקת פוליטית חריפה.

החוברת הוצגה בכנס שערך המכון בהרצליה יחד עם המטכ"ל, שהמסמך האמור היווה לו מעין סיכום-מראש.

בשלב מסויים קרא אחד מן המוזמנים חלק מן המובאות המצוטטות לעיל והביע מחאה נמרצת על הפוליטיזציה של צה"ל הנשקפת מהן.

בסוף דבריו פנה לרמטכ"ל ושאל אותו בפומבי: "האם החוברת משקפת את עמדת צה"ל"?

בעקבות הדברים קמה מהומה והרמטכ"ל הודיע שלא היה מודע לתוכן המסמך (שקציניו חתומים עליו) וכי המסמך איננו מייצג את עמדת הצבא. למען הסר ספק אף הוצאה על כך הודעה מפורשת לעיתונות:

"מדובר במסמך שנכתב כחלק מעבודת הכנה וכבסיס לדיונים בכנס בנושא 'צבא-חברה בעימות המוגבל' שקיים צה"ל בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה. המסמך, שנכתב על ידי צוות בראשות עו"ד טליה ששון, אינו מסמך צבאי ואינו מהווה את דעת הצבא – אלא שימש כאמור כבסיס לדיונים".

ברור כי לולא המהומה שקמה, היה המכון משיג את מטרותיו: מסמך צה"לי גדוש בהצהרות פוליטיות, שבו מגבה צה"ל את טענות השמאל המדיני ובונה תכנית פעולה שלמה (ו-"לא-פוליטית", כמובן) לעיצוב התודעה הציבורית ההיסטורית בצל תכנית ההתנתקות.

עצם העובדה שהמסמך נגנז (לאחר ששימש כ"בסיס לדיונים") והצבא התנער ממנו נחרצות, מעידה כאלף עדים על הטייתו החמורה והפוליטיזציה העמוקה הנשקפת ממנו. נציין גם כי לאחר מכן הקשר (לפחות הגלוי) בין המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל דשדש עד שהופסק.



ניסוי מחשבה קצר

מכיוון שאנו בוטחים ביושרו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ננסה לנחש מה הייתה עמדתו לו היה ארגון חוץ-פרלמנטרי פרטי אחר מעורב בסתר בעיצוב תפיסות ודרכי הפעולה של צמרת הצבא, לפיהן היה מביא את הצבא להביע עמדות כגון החובה לערוך משאל עם בנוגע להתנתקות, או כי על הצבא להבהיר למדינאים שהתכנית מסוכנת, או כי יש לעצב את תודעת העם ההיסטורית שמדובר באסון רבתי, או שיש לזהות מגזרים לא משוכנעים כדי לשכנעם להתנגד לתכנית.

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מסביר שמדובר בסך-הכל בתופעה "לא-פוליטית" ומבורכת מבחינה "דמוקרטית"?

המקרה הבא עשוי לסייע לפתרון השאלה.

כאשר מחו אנשי המילואים אחרי מלחמת לבנון השנייה ודרשו מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להתפטר, תוך שהם מבטיחים להמשיך לשרת ולהילחם בכל תנאי וללא סייג, יצא נשיא המכון ד"ר אריק כרמון בנחרצות להגנת אולמרט תוך שהוא קורא למכתב המילואימניקים: "תופעה מסוכנת וחסרת אחריות המאיצה את הפוליטיזציה בארגון שהרחקתו מהפוליטיקה חייבת להיות מוחלטת".

אלו הן, אם כן, הגדרותיו של כרמון: פוליטיזציה של הצבא בפורום סודי המורכב מאנשי מר"צ של המכון בזמן תכנית ההתנתקות? דמוקרטיה א-פוליטית במיטבה;

מחאה אזרחית של חיילי מילואים נאמנים נגד ראש הממשלה שכרמון תומך בו? אנטי-דמוקרטיה פוליטית מסוכנת.

אולי כעת ברור יותר מהו הגיון הדברים שלפיהם מגדיר המכון את פעילותו כלא-פוליטית.

תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה:

"הטענה מחזקת את תגובתנו כי המכון הינו גוף לא פוליטי ולא מפלגתי!

צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים!!!

הפרסום המדובר הינו סיכום של מפגש שנעשה לפני ההתנתקות עם ראשי הצבא בראשות סגן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ.

התכנים המוזכרים בו הינם תכנים שהועלו לדיון על-ידי ולבקשת נציגי הצבא בעקבות החלטת הממשלה על ההתנתקות.

הדיון המוזכר הינו אחד מתוך כמה שהתקיימו במסגרת פרויקט "צבא חברה" במהלך השנים במסגרתו המכון מהווה פלטפורמה לבכירי הצבא לקיום דיונים בהשתתפות אנשי אקדמיה, אנשי שטח ועוד, כדוגמת דיון על העברת בסיסי צה"ל לנגב, שילוב נשים בצבא ועוד.

כאמור, צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים".

http://mida.org.il/?p=10768

תגוביות:

1.מהיכרות אישית: המכון הישראלי לדמוקרטיה הם חבורת מתנשאים (שלא לומר מתרוממים), שמנסים להנדס לנו את העם והצבא. ישבתי כצופה בפאנלים של חוקרי המכון – כמעט כולם שם נפוחים ותופסי תחת על כל אינטלקטואל שלא ממוקם בדיוק בנישה שלהם.

2. 2:0 למידה על המכון הישראלי לדיקטטורה. כמה אני אוהב כשעושים סיכול ממוקד לפסאודו-אינטלקטואלים של השמאל הרדיקלי.

3.יעלון היה זה שבתקופתו הופסק הקשר בין צה”ל למכון הישראלי לדמוקרטיה. רק בשביל הדיוק ההיסטורי.

4.עקביות איננה הצד החזק של המכון.

5.לעג הגורל הוא שמאז כתבו אנשי המכון את נבואותיהם על הירידה במוטיבציה לשרת, התגברות הסרבנות והעדר אפשרות לנצח את הטרור בדרך צבאית, המוטיבציה לשרת בקרב הצעירים עלתה, תנועת הסרבנים כמעט ומתה והטרור נוצח על-ידי צה”ל ושירותי הבטחון. גם התוכנית לעצב את התודעה ברוח השמאל הקיצוני נכשלה ורוב הציבור זז ימינה.

6.תגובת המכון מזכירה לי את ה"הוכחה לכך שאברהם אבינו חבש כיפה".
כתוב בתורה “וילך אברהם..” וכי יעלה על דעתך שאברהם הלך ד’ אמות ללא כיפה לראשו? אלא משמע שאברהם חבש כיפה. מ.ש.ל.

7.האם המכון הישראלי לדמוקרטיה אחראי לפוליטיזציה של צה”ל? שכן חייבים להודות כי משהו רע קורה לצה”ל מאז הבריחה המבוהלת מלבנון והפקרת דרום לבנון בידי השיעים. האם ייתכן שתפיסתו הבסיסית של צבא תהיה שאינו מסוגל למלחמת הכרעה אלא רק למלחמת-הוגעה ללא תכלית?

8.האם דובר פה פעם על מדינה יהודית דמוקרטית? יכול להיות שהמכון לדמוקרטיה פועל בניגוד לרצון הריבון ולחוק שקבע? לא יאומן.

9.הרצל חוזה המדינה: לא שיערתי בחזוני שישראל תהפוך למדינה מתאבדת, פרו-פלשתינית-שמאלנית המוכנה להקריב את אזרחיה היהודים ולמסור שטחים משטחיה הריבוניים לעם אויב המצהיר כי מטרתו ארוכת הטווח היא חיסולה של המדינה היהודית והיא מוכנה לעשות זאת אפילו בשלבים...

10.סיפור שמספר ח”כ פייגלין: פעם באו אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה לקרני שומרון להרצאה בה ביקשו לשכנע שעל פי החוק, אם תהיה פקודה לפינוי ישובים יש לציית לה. פייגלין שאל את אריק כרמון: ואם יחוקק חוק לפינוי ערבים ותתקבל החלטה דמוקרטית לפינויים, האם תתמכו בכך? תשובת אנשי המכון לדמוקרטיה: לא, כי זה לא אותו הדבר, כי לגבי הערבים מדובר בכיבוש.

11.אני המומה. לא מהתגלית של כותב המאמר, אלא מהאיחור בתגלית וממעט המידע בו. לפני כחמש שנים פרסם צוות אזרחי שאני חברה בו, המצ”ח (הכנה מנטאלית-צוות חקר), דו”ח על הכנת החיילים לגירוש, שכללה שטיפת מוח אותה עברו חיילי צה”ל לאורך שנה וחצי עד לגירוש. שנה שלמה עסק הצבא מרצונו החופשי, ללא החלטת כנסת, בהכנות לגירוש שעדיין לא אושר. הדו”ח

http://www.mentalpreparation.org

התפרסם באתר. אפשר למצוא בו מידע על כל מה שעשה בשם הדמוקרטיה משטר הקרוב יותר למשטר טוטאליטארי ושהפעיל את הצבא לצרכים פוליטיים באמצעות סוכני שמאל קיצוני! לפני כשנה וחצי יצא לאור הספר (בדפוס) ’תכלית ראויה’ פרי עטי על אותו נושא ולפני כחצי שנה הוא עלה לאתר הנזכר לעיל.

מידע מזעזע הרבה יותר מהכתוב כאן (ולא שהכתוב אינו כזה) מצוי בשני הפרסומים.

ובכן, צה”ל לא היה זקוק למכון הישראלי לדמוקרטיה כדי לסרס את עצמו, שלא לשאוף לניצחון ולכיבוש שטח כדי לנצח בלבנון 2. בתוך-תוכו ישב 10 שנים תא”ל שמעון נווה שהקים את מלת”ם- מכון לחקר תורת המערכה בצה”ל, שהודיע בריש גלי שהוא שמאל יותר מכולם(ציטוט): לדידו של נוה נועדה התיאוריה שלו למזער נזקים בצד הפלסטיני. הוא מגדיר עצמו כשמאלן, “בתפיסות הפוליטיות אני הרבה יותר שמאלני מכולם. כבר ב-80-81′ אמרתי שמדינה פלסטינית חייבת לקום

.http://www.haaretz.co.il/misc/1.1452796

שטיפת המוח כללה את תורתו: שוב אין אויב אלא “אחר”. מלחמות כבר לא תהיינה, לכן אין לחתור לניצחון. יקטן המצע מלתאר את סירוס הצבא משך כל כך הרבה שנים. דו”ח וינוגרד גם הוא מזכיר את הקשר של אותה “תורת מלחמה” למפלה בלבנון. איך אחרי כ”כ הרבה שנים ופרסומים, רק עתה מתגלה הפוליטיזציה בצבא, אתמהה! בין יתר הפרסומים בנושא הפוליטיזציה בצבא - כתב עת שיצא חצי שנה אחרי המלחמה - ‘פסיכולוגיה צבאית’, בה מסבירים ומתפארים הפסיכולוגים שוטפי המוח בהצלחתם בגירוש. אפשר להוריד אותה באתר המצ”ח.

12.תשובת המכון היא דוגמא נפלאה למה שמכונה לוגיקה סיבובית ומזכירה קטע ממאמר שכתב פרופסור אליה ליבוביץ ב"הארץ"

“למה הדבר דומה? למקרה של יחזקאל, העובד כבר 17 שנה ככספר בסניף בנק קטן. לפני שנתיים רכש שמונה דונם בקיסריה ובנה וילה בת 400 מ”ר, מגרש טניס, שתי בריכות שחייה ואורווה של סוסי מרוץ. הדבר עורר את חשדם של שלטונות המס, אשר שלחו חוקר לבדוק את העניין. שאלתו הראשונה של החוקר ליחזקאל היתה פשוטה: מנין לך הכסף?

תשובתו של יחזקאל באה מיד וללא היסוס: במוצאי תשעה באב תשס”ב נגלה אלי אליהו הנביא בחלום ואמר לי: יחזקאל בני, קום, קח את חפירה, ולך לך אל קבר אסתר המלכה בגליל. בחצות ליל ראש חודש עמוד ליד מצבת הקבר וצעד 613 פסיעות לכיוון צפון, ו-49 צעדים לכיוון מזרח. בנקודה זו תחפור שבע אמות באדמה ותמצא שם תיבה עתיקה. פתח את התיבה, אחוז בה, ואמור שלוש פעמים: נ-נח-נחמ-נחמן-מאומן. וכאן עלה אליהו בסערה השמימה. עשיתי כמצוותו ובעודי עומד בליל ראש חודש אלול והתיבה הפתוחה בידי, החלה זו להתמלא בעשרה מיליון שקלים בשטרות חדשים של 200 שקל. החוקר לא התרצה ושאל: יש לך ראיה כלשהי לסיפור? בוודאי, השיב יחזקאל, וכי הווילה בקיסריה איננה הוכחה מספקת“?

13.עוד ארגון חתרני מבית היוצר של הקרן לישראל חדשה (NIF)

14.הכותב רן ברץ הנו אחד משני חושפי הקרן לישראל חדשה כבר בשנת 2003/ לורקר

לצערי אין לי את החוברת המקורית, שבה מצורפים גם המסמכים הרלבנטיים.

דו"ח ראשוני - 'הקרן החדשה לישראל' מאת: משה איפרגן ורן ברץ

נכתב עבור העיתונאי דויד בדין


ראשי פרקים


הקדמה עמ' 2

חומר הגלם עמ' 5

ממצאים עיקריים עמ' 6

עדויות עמ' 7

אסטרטגיית הפעולה של הקרן

א. ארגון ואופן פעולה עמ' 11

דוגמא: מאבק האמהות החד הוריות עמ' 14

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית עמ' 16

מאבק הקרקעות עמ' 17

מאבק הסרבנים עמ' 19

פלורליזם דתי עמ' 20

בית המשפט העליון עמ' 21

חרדים ועיירות פיתוח עמ' 22

ועדת אור עמ' 22

מספר עובדות נוספות עמ' 23

המלצות עמ' 24

רשימת המסמכים המצורפים עמ' 25


הקדמה


שוו בנפשכם ארגון לא נבחר, אשר אינו מזוהה כארגון פוליטי, אשר מפעיל כמעט את כל המחאות החברתיות, המארגן ומנהל מאות עמותות וארגונים, המממן כמעט את כל הכנסים, המייעץ לכל הגופים, המפעיל כמעט את כל ההפגנות, בקיצור, קובע כמעט את כל המהלכים של השמאל בישראל.


נשמע דמיוני?

לא ולא.


v ארבע אמהות

v מאבק האדמות של הערבים בישראל (כולל פסק דין קציר בעניין קעדאן)

v מאבק הדיור וקרקעות הקיבוצים והמושבים של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'

v הקמת ועדת אור וההשתתפות המכריעה של ארגון עדאללה

v תנועת הסרבנים ושיתופה עם גוש שלום

v ויקי כנפו ומאבק האמהות החד הוריות

v נשות הכותל

v מאבק החילוניים בדתיים (עמותת עם חופשי)

v מאבק הסטודנטים בתקופת נתניהו כראש ממשלה

v הבג"צים של התנועה לאיכות השלטון

v המחקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה

v המסקנות של מרכז אדווה

v מחאת הבדואים

v מאבק למען חרם על מוצרים מיש"ע

v מאבק למען נישואים חופשיים מכל הסוגים

v גיור רפורמי

v המלחמה של החברה להגנת הטבע וארגונים ירוקים בפיתוח יהודי בנגב ובגליל

v מימון פרויקטים להכרה בזכות השיבה הפלשתינית

וזוהי רק רשימה חלקית.


כל המאבקים הללו, כפי שיעידו העובדות שיוצגו להלן, מנוהלים ונשלטים על ידי 'ארגון-על' יחיד, ארגון שחדר כמעט לכל ארגוני המחאה הלא נבחרים בישראל (חלק מהם אף הקים בעצמו) והפך ל'מניפולאטור-העל' המתזמן את פעילותם והקובע את מהלכיהם.


עצם הפעילות של עמותות, אגודות, ארגונים ותנועות הוא כמובן לגיטימי במסגרת דמוקרטית. אלא שמרגע שכל אלה הופכים לכלי משחק בידיו של שחקן-על, שאינו חייב בדין וחשבון (הוא אפילו אינו רשום בארץ אלא בארה"ב), מרגע שהמחאות, ההפגנות, הפניות לבג"ץ, המחקרים, הפרסומים והדרישות מן הכנסת והממשלה הופכים לרשת מסועפת ומתוחכמת של תעמולה פוליטית בלתי פוסקת, תעמולה אשר אינה מודה בשאיפות הפוליטיות המניעות אותה, יורדת הלגיטימיות לטמיון.


במידה שבה נותן השלטון בארץ למערכת שכזו להתנהל באין מפריע, הוא פוגע בכללי המשחק הדמוקרטיים בארץ ישראל. הוא מעניק לכוח פוליטי מוסווה להשפיע מבלי להיבחר, מבלי לתת דין וחשבון ציבורי, מבלי לשאת באחריות ותוך גניבת דעת הציבור על ידי הסתרת כוונותיו האמיתיות. אסור לשלטון לשתף פעולה על ידי העלמת עין מתופעה זו.


במיוחד חורה הדבר כאשר מדובר בארגון שמטרותיו מזוהות עם השמאל הקיצוני ביותר. זאת משום שברור, הן לציבור והן לארגון עצמו, כי לעולם לא יוכל להוות כוח פוליטי משמעותי בקרב היהודים במדינת ישראל. אלא שדווקא משום כך בחר הארגון להשתמש בדרכים לא כשרות להשגת מטרותיו. ודווקא משום כך יש להתייחס אליו בכובד ראש ולא להקל ראש בחשיבותו או הישגיו.


הארגון האמור הוא הקרן החדשה לישראל.


מסמך זה מנסה להוכיח שתי נקודות מרכזיות. האחת היא כי הקרן היא ארגון בעל מטרות פוליטיות, מטרות שכללי המשחק הדמוקרטיים מחייבים להעמידן באופן ברור להכרעת הבוחר לשם קידומן. השנייה היא כי מטרותיו של הארגון מנוגדות לחלוטין לכל המטרות שלשמן הוקמה התנועה הציונית ומדינת ישראל, כלומר, כי מדובר בארגון פוסט-ציוני.


הקרן החדשה לישראל חולשת (מבלי להיות מוכרת) על מה שנתפש בציבור כפעילות ספונטאנית, התנדבותית, אותנטית.


בשל מסך העלטה הפרוש על פעילותה, מסוגלת הקרן לייצר דעת קהל המשרתת את מטרותיה. אדם הנחשף יום-יום לשטיפת מוח מתמדת, מבלי שידע כי מדובר למעשה בתעמולה פוליטית ומבלי יכולת להתגונן, מושפע ממנה בהכרח ובלי דעת. הוא סבור כי לפניו מציאות, אולם למעשה הקרן החדשה לישראל היא גם המפיקה, גם הבמאית וגם התסריטאית, ולפניו לא פחות מאשר הצגה מסוכנת.


את הבמאי ואת ההצגה יש לחשוף ולהשכיל להתגונן מפניהם. העובדה שהקרן החדשה לישראל תומכת במאות עמותות העוסקות בזכויות אדם ודמוקרטיה מסתירה את העובדה העקרונית: הקרן החדשה לישראל היא עצמה אחת הסכנות הגדולות לדמוקרטיה בישראל.


הקרן החדשה נמנעת בכל מחיר מלחשוף את שאיפותיה הפוליטיות, שכן אז תהיה חסרת השפעה, בדומה לשאר המפלגות המזדהות עם שמאל קיצוני. שאיפתה של הקרן היא להשפיע על הפוליטיקה הישראלית ככוח חיצוני אשר אינו חייב לתת דין וחשבון על מטרותיו הפוליטיות, כוח לא שקוף, מוסווה, מוסתר, אמורפי, כוח המסוגל להשפיע על דעת הקהל מבלי להיחשף.


חוסר הלגיטימיות של פעילות הקרן מתבטא לא רק בקידום מטרות פוליטיות מבלי להזדהות ככוח פוליטי (עניין חמור כשלעצמו), או בהצבת מטרות פוסט-ציוניות הוא מתבטא גם בשקר ובהטעיה של הציבור הרחב, שהפעילות האמיתית מוסתרת ממנו, בשקר ובהטעיית התורמים, אשר לרוב אינם מודעים למטרה שתרומתם משרתת בפועל, בשקר ובהטעיית המדינה והממשלה לצורך תיקצוב, ואפילו לעיתים בשקר ובהטעיית חלק מן הארגונים הפועלים בחסות הקרן עצמה, שכן הם לא תמיד שותפים למטרות הקרן. על רשת שקרים זו להיחשף!


כאן מוצג מחקר ראשוני בקווים כלליים, היכולים להוות צעד ראשון לחשיפתה הציבורית המלאה של הקרן החדשה לישראל.


חומר הגלם:


המסמכים העיקריים עימם עבדנו, אשר חלקם מצורפים למסמך זה, כוללים חומר רב ומגוון:


א. מסמכים פנימיים המצביעים על מטרותיה האסטרטגיות של הקרן: לדוגמא מסמך מצגת מיוני 2003 המציג את אסטרטגיית העל של הקרן או מסמך המציג תוכנית חומש של הקרן לשנים 2001 עד 2006. ועוד.


ב. מסמכים המציגים את מרחב ההתקשרויות של הקרן עם עמותות וארגונים בישראל, מגוון עצום של גופים וארגונים המקיף מעל 330 ארגונים שונים ומשונים.


ג. מסמכים המציגים מעורבות ואינטרסים של הקרן במערכת הפוליטית בישראל.


ד. מסמכים גלויים – אתרי האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) ושאר העמותות הנתמכות על ידי הקרן. מסמכים שחולקו לציבור ע"י הקרן, שתי"ל והעמותות.


ה. תיעוד אצל רשם העמותות.


ו. חומר נוסף הושג בעזרתם של עיתונאים החוקרים את הקרן, באמצעות האזנה לראיונות רדיופוניים מוקלטים של אנשי הקרן וכד'.

ממצאים עיקריים


שתי מטרות על פוליטיות ולא מוצהרות של הקרן:

א. הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67.

ב. הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.


שתי מטרות העל הללו שלובות, ולכן קשה להפריד ביניהן במסמכי הקרן. חשוב להדגיש כי אלו הן מטרות פוליטיות, אשר החפץ בהשגתן רשאי להציג את עמדתו לציבור ולבקש גיבוי פוליטי. אך אליה וקוץ בה (מבחינת הקרן). העובדה כי המטרות הללו מבטאות אינטרס ערבי, אינה מאפשרת צבירת כוח פוליטי משמעותי, למצער בקרב היהודים. לכן פנתה לאפיק הפעולה אותו נסקור כאן.


חשוב להדגיש: הקרן אינה מודה במטרותיה הפוליטיות באופן גלוי ורשמי בשום מסמך הנגיש לציבור הרחב. אנשי הקרן עצמם וארגון שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) מכחישים בציבור את העובדות בדבר כוונותיהם שוב ושוב. משום כך חלק מן המסמכים שיוצגו להלן הם מסמכים פנימיים אשר אינם גלויים לציבור, אשר הושגו באופן לא רשמי.


אין באמור כדי לרמוז כי עיקר המידע סודי. ישנו מידע גלוי רב הפזור במקומות שונים, אשר גם בו כשלעצמו, כאשר הוא נאסף, נערך ומוצג באופן שיטתי, די כדי להציג תמונה טובה של מטרות ופעילות הקרן. המסמכים הפנימיים משמשים בעיקר בכדי להוכיח כי אנשי הקרן מודעים למעשיהם ולתכליותיהם הפוליטיות.


היקף ועומק הפעילות של הקרן, למרות שאינם סודיים ברובם, אינם ידועים. במסגרת התמונה שנציג, נראה כי מדובר בארגון שחדר, מחוץ לאור הזרקורים, כמעט לכל השכבות והאוכלוסיות בישראל, והמפעיל לחץ מתוזמן ומתוכנן על השלטון, באמצעות מנגנונים, ארגונים ואמצעים נוספים, המגובים בתקציב גדול.


עדויות


מטרת חלק זה הוא להוכיח כי לקרן שאיפות פוליטיות ברורות, וכי מטרות

אלו מודעות לה היטב.


העובדה כי המטרות האמיתיות מוסתרות מקשה על חשיפתן. באלפי מסמכים שנבחנו לא מצוינות המטרות האסטרטגיות של הארגון באופן מפורש. בכל זאת, מסמכים אחדים יוצאים מכלל זה. הראשון שיוצג הוא מכתב פנימי ממנהל הקרן החדשה לישראל, אליעזר יערי, לצוות המנהלים ולצוות הקרן החדשה, מן היום שאחרי בחירות 1999, בחירות בהן זכה אהוד ברק.

באופוריה ובהתרגשות הרבה שאפפה אותו ואת אנשי הקרן ביום זה, חושף יערי הרבה יותר מאשר נאמר אפילו בתכתובות האישיות שבין אנשי הקרן. במכתב נחשפות לא רק מטרותיה הפוליטיות של הקרן אלא גם דרכי פעולתה. המסמך שיוצג אחריו הוא מצגת פנימית שנערכה ב-2003, ובה מסוכמת השנה הקודמת ונמנות מטרות אסטרטגיות וקווי פעולה עתידיים.


1. כך נפתח המכתב של יערי: "אתמול בלילה התרחש דבר גדול בישראל. החברה הישראלית, במופע מדהים של דמוקרטיה, הצליחה הן לסלק מהממשלה קואליציה ביזארית ששילבה קיבעון פוליטי, הידרדרות אתית ושמרנות דתית וחברתית והן לספק לחברה הישראלית סיכוי נוסף. בסופו של חשבון כל אחד מאיתנו אנשי ההנהלה, צוות, מתנדבים ואלפי תורמים יכול לחוש סיפוק מהערכים המבוטאים בתוצאות הבחירות ומהדרך שבה הושגו. בלתי אפשרי להביט במה שקרה מבלי לראות את טביעות האצבעות הברורות והאמיצות של הקרן החדשה לישראל ושל שתי"ל.


וכך מסתיים המכתב: "היום יום גדול לישראל: הוכחנו ששינוי חברתי יכול לגבור על (overturn) הכוח הפוליטי. במשך השנים הקרן החדשה לישראל הזינה ועמדה מאחורי אותו הפוטנציאל אשר בין לילה התפרץ כהר געש. משום כך ברצוני להודות לכל אחד ואחד מכם ולהצביע במיוחד על האתגר החדש, המבוטא בשמנו: אנו הקרן החדשה לישראל וביכולתנו להיות כוח חשוב ביצירתה של ישראל חדשה".


כל מילה נוספת על המטרות הפוליטיות והשלטוניות של הקרן מיותרת.


2. במצגת פנימית אשר הוצגה בפני אנשי הקרן ביוני 2003 הוצג סיכום של התוכנית האסטרטגית של הקרן החדשה. המצגת מתחילה בציטוט אמירתו של רה"מ שרון מה-27.5.2003: "הכיבוש הוא נורא לנו, לכלכלה ולפלשתינאים".


נשאלת השאלה, מדוע ארגון לא פוליטי מתחיל את המצגת השנתית שלו באמירה על הכיבוש המוצגת כהישג? האם כנס סיכום תקופתי של בנקאים או של עובדי מדינה היה יכול להיפתח כך? קשה למצוא פרשנות הגיונית אחרת מאשר הקביעה כי מדובר בפתיחה משועשעת של שותפי סוד, היודעים כי הם מקדמים את סיום הכיבוש והמתבשמים בניצחון האידיאולוגי שלהם.


בהמשך מסכם הארגון כי לאחר בחירות 2003 ניכרת ירידה פוליטית של אלו שהם בעד פשרה מדינית ובעד מדינת רווחה (כלומר, השמאל). בניסוח האתגרים שמציבה לעצמה הקרן במצגת מצוי המשפט: "מתנחלים וחרדים הם עדיין קבוצות מועדפות", ביטוי והשקפה השמורה לשמאל, ואשר אין לה כל קשר להשקפה בדבר "זכויות אדם" או "קידום הדמוקרטיה". לאחר מכן מצוין בתוכנית הפעולה כי על הקרן ושתי"ל להמשיך את העבודה בנושא הקרקעות ולהמשיך ולהרחיב את המאבק כנגד התוכנית הכלכלית (של נתניהו).


תחת הכותרת: האזרחים הפלשתינאים של ישראל נכתב במצגת כי הקרן תגביר את פעילותה בסוגיות הבדואים ותמשיך ביוזמה הפלשתינאית של שתי"ל והקרן החדשה. בהמשך המסמך מציגה הקרן באופן ברור את עמדתה הפוליטית באומרה כך: "על הקרן החדשה לישראל להציג תוכנית קונקרטית להתמקדות בסיום הכיבוש". זהו משפט קריטי, החושף את המוטיבציה הפוליטית שמאחורי המונחים היפים והמרובים המסתירים אותה. סיום הכיבוש אינו מטרה מוצהרת של הקרן בשום פרסום ובשום אמירה, ולא בכדי הוא מוצנע ומופיע רק בשימוש פנימי.


הערה: ישנו חשד סביר שקיים קשר ישיר בין הקרן החדשה לישראל לבין "הסכם ז'נבה" שהתפרסם לאחרונה.


ישנן עדויות נוספות, עוד מספר פליטות קולמוס במסמכים פנימיים, מהן ניתן ללמוד על מטרות העל הפוליטיות של הקרן החדשה לישראל. כך למשל במסמך מן ה-12.06.2003 שנשלח על ידי שלומית ירקוני (בכירה לשעבר בקרן) ל'ועדת התוכניות', מסוכמים דיוני "השולחן העגול" של הקרן ושתי"ל באשר לאסטרטגיה הכללית. במסמך כתובה, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות והפלייה", הפיסקא הבאה: "... ברור שיהיה זה בלתי אפשרי לפתור את הבעיות הפנימיות בישראל, הכלכלה, הפלייה חמורה בין קבוצות אוכלוסין, גזענות, הסתה ואיכות הממשל – אלא אם כן יימצא פתרון פוליטי לפלשתינאים בשטחים הכבושים".


במכתב שנשלח ב- 20.4.2000 ל'וועדה המוציאה לפועל' ע"י 'קבוצת התכנון האסטרטגי' נאמר במפורש, תחת הסעיף "אסטרטגיות", בסעיף קטן 8: "להביא את נושא "מדינת כל אזרחיה" לדיון הציבורי. אגב, בסעיף קטן 4 נאמר: "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". שני הסעיפים הללו מעידים על גודל ההשפעה שמייחסים לעצמם אנשי הקרן החדשה (השפעה על בתי המשפט!), כמו גם הכוונה האמיתית, המוסתרת בדרך כלל: ישראל כמדינת כל אזרחיה.


ניתן להסיק על מטרות הארגון גם על ידי בחינת חלק מן הארגונים שהוא מממן ומסייע להם בייעוץ והכוונה. כאן נביא רק מספר דוגמאות בולטות מבין עשרות ומאות דוגמאות אפשריות.


1. הקרן החדשה לישראל תומכת בארגון 'בת שלום – רשת נשים לקידום השלום'. ארגון זה פועל במרץ לשם מה שקרוי 'סיום הכיבוש'. בעלון שחילק הארגון נשאלת השאלה 'מה עשית היום כדי להפסיק את הכיבוש?'. העלון מפרסם רשימה של עשרות מפעלים המצויים בגולן וביש"ע וקורא להחרמתם. בעלון מודות הנשים לגוש שלום, ארגון שמאל קיצוני, שסיפק להם את רשימת המוצרים הללו.


2. מועדון 'חלונות' הוא עמותה ישראלית לכל דבר. המימון מגיע מתרומות באמצעות הקרן החדשה לישראל בארץ ובחו"ל. מנהלת חלונות, רותי עצמון, פועלת על מנת לשכנע את הציבור בעמדה הפלשתינית לגבי זכות השיבה. כמו כן מחלק 'חלונות' עשרות חוברות וכרוזים למען זכות השיבה. לדעתה חלק גדול מאזורי הכפרים שמהם יצאו הפליטים ריקים וניתן לממש בהם את זכות השיבה. 'חלונות', בשיתוף פעולה עם מפלגת חד"ש, מארגנים סיורים של פליטים מהשטחים למקומות מהם גורשו / ברחו.


3. להלן רשימה חלקית של הארגונים הידועים בהם תומכת הקרן אשר מצביעה באופן ברור על תכלית פעולתה של הקרן : בצלם, עדאללה, מוסאווה, המרכז הערבי לתכנון, אגודת הארבעים, אלראבטה (אגודה למען ערביי יפו), העמותה למאבק בגזענות נגד החברה הפלשתינית בישראל, עמותת כפר קאסם לחינוך ותרבות בלתי פורמלי, ועוד רבים. הרשימה החלקית הזו אומרת את הכל.


מחקר נוסף ומעמיק יותר יחשוף את המוטיבציות של כלל הארגונים הללו, את התמיכה המקיפה של הקרן בהם ואת הפעילות הפוליטית האנטי-ציונית שהם עוסקים בה.

אסטרטגיית הפעולה של הקרן

א. ארגון ואופן פעולה


מעבר לכל התכנים והמטרות הפוליטיות שהבאנו בקצרה עד כה, האסטרטגיה שבה נוקטת הקרן היא מה שהופך אותה לארגון בעל עוצמה והשפעה רבים כל כך. האסטרטגיה הבסיסית של הקרן היא קיום מאבק פוליטי מתמיד בממשלה מבלי להזדהות ככוח פוליטי. האמצעי שבו משתמשת הקרן למימוש מאבק זה הוא הקמה, ניהול והשתלטות על מאות עמותות וארגונים מסוגים רבים ושונים.


הקרן החדשה לישראל מחלקת את המערכת החברתית והפוליטית בישראל לכמה קטגוריות. במסמך של שתי"ל מופיעים "ערכי הליבה" הבאים:

- זכויות האדם והאזרח

- צדק חברתי

- פלורליזם (דתי ותרבותי)

- זכויות פלסטינים אזרחי ישראל

ניתן גם להוסיף לאלו איכות סביבה ומאבקי נשים בנושאים שונים.


עבור כל קטגוריה כזו ישנן קבוצות שונות בעלות אינטרסים מגוונים. למשל, צדק חברתי יכול לכלול זכויות דיור, זכויות אוכלוסיות בעלות מגבלות, זקנים, עולים חדשים, ועוד. לכן, כדי לקדם את התחום כולו, יש להפעיל קבוצות שונות שתפעלנה עבור אינטרס של כל קבוצה. באופן טבעי קבוצות כאלה קמות ויורדות בהתאם לאינטרס כאשר כל קבוצה פועלת עבור עצמה, ללא מסגרת אידיאולוגית או ארגונית כוללת.


הרעיון הבסיסי של הקרן ושתי"ל הוא ליטול את כל הארגונים בכל תחום ולחבר אותם לכלל מאבק משותף. כך ניתן לחבר ארגונים שונים ומשונים תחת אחת ממטרות העל של הקרן, שאינן תמיד קשורות לארגון המסוים. בדרך זו פועל כל ארגון בנפרד וכל קבוצות הארגונים יחד, תחת מעטה אידיאולוגי שלא היה להם קודם. למשל, כשאמהות חד הוריות נאבקות, מלבד המאבק המסוים שלהן, הן נאבקות עבור אידיאולוגיה כלכלית שמאלית, שאותה מעוניינת הקרן לקדם. אידאולוגיה זו עשויה לכלול גם, לדוגמא, התבטאויות נגד הבזבוז הכלכלי שב"כיבוש" או תקציב ההתנחלויות (כפי שאמנם התבטאה ויקי כנפו), למרות שאין זו מטרה מוצהרת של הקרן להלחם בכיבוש או במתנחלים.


יתרה מזאת, מרגע שקיימות מספר קואליציות של ארגונים תחת הקטגוריות השונות, מצליחה הקרן לקדם השקפת עולם פוליטית מקיפה ביותר, שאינה באה לידי ביטוי במטרות של הקבוצות השונות עצמן, אלא היא מוטמעת ומוסתרת בארגון הכולל, במבט העל, שאותו לא עשוי לראות מי שאינו מצוי היטב הן בפרטים הרבים והן בתמונה המקיפה והכללית ביותר של פעילות הקרן ושתי"ל.


הקרן הקימה והשתלטה על מאות ארגונים ועמותות (כשלוש מאות ושלושים רשומים על ידי הקרן) תוך יצירת קואליציות בין הארגונים עבור פרויקטים שונים שהקרן מעוניינת לקדם.


למשל, תחת הכותרת של זכויות אזרח פועלים ארגונים כגון 'האגודה לזכויות האזרח', בצלם, ארגוני זכויות נשים, ארגוני זכויות ערבים, ארגונים רפורמיים, הקשת הדמוקרטית המזרחית, ועוד, כלומר, עשרות ארגונים שכל אחד פועל עבור סקטור מסוים וביחד הם מהווים קואליציה המקדמת תחום שלם. בכל פעם שמתנהל מאבק שהקרן מעוניינת בהצלחתו, היא מגייסת, בעזרת שתי"ל, את כלל הארגונים הרלוונטיים לשם הפעלת לחץ על הממשלה (דוגמאות יופיעו בהמשך).


פעולת ההשתלטות של ארגון שתי"ל על הארגונים השונים נעשית במסווה של ייעוץ והכוונה. למעשה תפקידו של שתי"ל הוא לוודא שהגוף מקדם את מטרות הקרן ולוודא שהארגון יכול להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית והנהגתית. במידה וכך, הוא מעביר את ההנהגה של הארגון סדרה של סדנאות וקורסים בחינם, בהם הוא מכשיר את ההנהגה מבחינה אידיאולוגית ומעשית. הסדנאות והקורסים כוללים אינדוקטרינציה של שמאל כלכלי ומדיני.


לאחר שלב זה מקבל הארגון תמיכה כספית וייעוץ חינם מהקרן ומשתי"ל ומתחייב לדווח באופן שוטף על כל פעולותיו. שתי"ל דואג לכך שתיקצובו את הארגון יהווה רק חלק מתקציב הארגון ומסייע לאנשיו לקבל תמיכות מגופים שונים, הן ממשלתיים והן אחרים. כך מצליח שתי"ל להפעיל ארגונים בתקציב גבוה הרבה יותר מאשר התקציב שהקרן נותנת בפועל. כך גם מכפילה הקרן עשרות מונים את יכולותיה.


הקרן ושתי"ל דאגו גם ליצור קשרים עם גופים וארגונים ממשלתיים רבים (משרדי ממשלה, עיריות ומועצות מקומיות). בכך משיגה הקרן שיפור משמעותי ביכולתה להשפיע על מהלכי הממשלה עצמה. למעשה הקרן הופכת עצמה, על ידי ההשתלטות על הדרג המצוי בין ההחלטה הממשלתית לביצוע בפועל, למתאמת הפעילות שמממנת הממשלה. כך היא יכולה ליישם בכספי הממשלה והעיריות רבות ממטרותיה. למשל, כשראשות מקומית מעבירה תמיכה לארגון וולונטרי השייך לקרן, מדובר למעשה בתרומה לקרן. ישנם לא מעט עובדי ממשלה שהיו בעבר אנשי הקרן (גם בפרקליטות, רבים הם בוגרי ההכשרה המשפטית שמממנת הקרן – פרוייקט שיוצג מיד).


קיומם של מאות ארגונים הפרושים ברחבי הארץ אשר מקיימים מאגר כוח אדם של אלפי אנשים, חלקם הגדול אנשי מקצוע (משפטנים, כלכלנים, אקדמאים וכיו"ב), הזמינים לכל פעילות, הופכת את שתי"ל לארגון הציבורי החזק ביותר במדינה. במקרים רבים חזק ומשפיע יותר מהרבה גופים ממשלתיים. עוצמה זו חייבת להיות מודעת לשלטון, אשר לעיתים רבות נלחם בצללים ורוחות רפאים, שכן תמונת המאבק המלאה אינה נהירה לו דיה.


התיאום בין הארגונים הוא קריטי מבחינת הקרן להשגת מומנטום ציבורי. למשל, מרכזים מחקריים רבים שהקרן שותפה להקמתם, למימונם ולתפקודם השוטף, לא יפרסמו בסמיכות זמנים מחקרים המקדמים את מטרות הקרן, וזאת על מנת לפרוס את האפקט ולהשיג רציפות ביצירת דעת הקהל. מדובר כאן למשל על מרכז אדווה, המכון הדמוקרטי הישראלי, הקשת הדמוקרטית המזרחית, האגודה לזכויות האזרח וכיו"ב.

דוגמא: מאבק האמהות החד הוריות


כדוגמא ניתן לבחון את מאבקה של ויקי כנפו. מאבק זה היה פרי תכנון של הקרן החדשה ושתי"ל.


במסמך שצוין לעיל, מן ה-12.6.2003, נאמר כי "הקרן שמחה להודיע כי השלב הראשון של התוכנית באשר לתקציב המדינה, המעודדת הקצאה שוויונית יותר של תקציב התמיכה הציבורית, החל. אלי שהרבני נשכר כמתאם הפעולות של שתי"ל בפרויקט, והחל לבצע את התוכנית".


התוכנית המפורטת במסמך כוללת: ייעוץ, תיאום והפעלת ארגונים שונים מול משרדי ממשלה, יצירת קואליציות, משא ומתן עם אקדמאים לביצוע מחקרים על תקציב המדינה, בניית ספרייה של חומר בנושא התקציב, איסוף מידע ועוד.


לקראת סוף חודש יוני מפרסמת "ידיד", עמותה גדולה הפרושה על פני כל הארץ, הפועלת תחת חסותה של ח"כ יולי תמיר, תחת פיקוח של שתי"ל, וממומנת על ידי הקרן החדשה (והממשלה), מסמך הקרוי "מקיצוצים למחאה חברתית". המסמך כולל פירוט של כל הדרכים להלחם בממשלה, כולל "ליצור את הקרקע לפעילות חברתית קהילתית שתתועל לפעילות פוליטית בהמשך" ו"... ליצור את תהליך המרי האזרחי", לא פחות.


ניתן לסלוח לממשלה על שהיא שותפה למימון תנועת שמאל רדיקלית שחרתה על דגלה קריאה ליצירת מרי אזרחי. המדינה לא יכולה לעקוב אחר כל שקל וכל תנועה, ארגון או אגודה. אולם האם גם התמיכה של שתי"ל והקרן החדשה, שזהו מקצועם וכל תכלית קיומם, יכולה להיות תמימה?


כשיצאה ויקי כנפו לדרך היא לוותה על ידי יואל מהרשק מהתנועה הקיבוצית, האיש המפעיל מטעם הקרן גם את "כיכר הלחם". אנשי כיכר הלחם היו חלק אינטגרלי במאבק של ויקי כנפו. במאהל עצמו נמצאו ארגוני נשים שונים הפועלים במימון הקרן החדשה, למשל: אחותי, אחת מתשע, אמח"ה (ארגון משפחות חד הוריות), אשה לאשה, סינגור קהילתי (הידועה כ"קבוצה הירושלמית" ואשר הוצגה באופן שקרי כמתנגדת לויקי כנפו, בעוד שלמעשה היה המאבק המדומה יוזמה תקשורתית של הקרן ושתי"ל לשם הגברת השפעתו של המאבק על הציבור), יוזמות חדשות, נצ"ח, ועוד.


כזכור, תוך כדי ניהול מאהל המאבק של ויקי כנפו הופיעו במאהל ארגונים שונים ומשונים. ארגוני בדואים מהדרום אשר מחו על הרס בתים בלתי חוקיים (אחד הפרוייקטים של שתי"ל). הגיעו ערבים מהגליל. הגיעו נציגי התנועות הרפורמיות למיניהן. התקיימו כינוסים של ארגונים פמיניסטיים במאהל. כל אלה הם ארגונים מפרוייקטים שונים של הקרן ושתי"ל.


תוך כדי המאבק פורסמו מאמרים שונים של אקדמאים הקשורים בעמותות של הקרן ושתי"ל (למשל, מחקר חדש של מרכז אדווה) ועוד כהנה וכהנה. כל הארגונים הללו, ארגונים ששתי"ל מארגנת והקרן החדשה מממנת, יצרו הד תקשורתי רב וניסו להעצים את המאבק, להחיותו ולקדמו. בשילוב כוחות הם ניסו להשיג הישג פוליטי. אלא שאם היה גלוי שיתוף הפעולה המושג על ידי הכוח המכוון, אם היו ידועים האינטרסים המשותפים, התיאום מראש, העדר הספונטניות, המקריות ותום הלב, היה כנראה המאבק נתפס בעיני הציבור אחרת לגמרי.


מאבק שנראה בתחילה תמים ועממי, מתגלה כפרויקט מתוכנן, מתוזמן, ממומן ומשומן של ארגון פוליטי בעל לוגיסטיקה מתוחכמת ומיומנויות ניהוליות מרשימות. מתברר שתחת כסות המאבק הספונטני והאותנטי מסתתר לא רק תכנון רב אלא גם אמצעים ומימון רב.


בהערה קצרה נוסיף כי אורנה שמעוני, מראשי תנועת ארבע אמהות (שהביאה לנסיגה מדרום לבנון), הייתה אחת היועצות המרכזיות של ויקי כנפו.


ויקי כנפו ומאבקה הם רק דוגמא לסוג המחאה שאמור להפוך לכוח פוליטי שמנהלת הקרן. בהמשך יובאו עוד רבים.


ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית


הזכרנו בתחילה ששיטת הפעולה הבסיסית של הקרן החדשה מול הממשל היא יצירת מאבקים רבים ומגוונים בו זמנית ולאורך זמן. בשיטה זו מצליחה הקרן לערער את כוחו הפוליטי של הממשל הישראלי. החלשת כוחו של הממשל מאפשרת לקרן להשיג תוצאות טובות יותר עבור מטרות הקרן.


ריבוי המאבקים ה"חברתיים" יוצר בפועל בחברה הישראלית אוירה של סכסוכים מתמידים בין קבוצות בחברה. סכסוכים אלה מחלישים אצל הפרטים את ערך הזהות הלאומית ובמקומו מופיע האינטרס הקבוצתי או המעמדי. הפרטים בחברה מרגישים שהם נלחמים על לחמם מול ריבוי של קבוצות המתחרות עימם, ונאלצים לדאוג קודם כל לעצמם ולקבוצת הייחוס המיידית שלהם. כשהאינטרס הסקטוריאלי מכונן את שאיפותיו, פעולותיו וזהותו של הפרט, נדחקת הזהות הלאומית.


יש להודות כי המסקנה שהקרן מעמידה לעצמה כתכלית להחליש את האחדות הלאומית שהקנה הפרוייקט הציוני, היא ספקולטיבית. אין מסמכים המעידים כי אנשי הקרן חושבים באופן זה, אך היות ומדובר בניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי (כמעט מטאפיסי), אין זה מפתיע.


בכל זאת ישנן העובדות, עובדות רבות, האומרות דרשני. כיצד ניתן להסביר באופן אחר את ריבוי מאבקים המתוזמן (שיוצג מיד) המתוקצב בעשרות מיליונים ואשר מושקע בו מאמץ ותכנון של עשרות שנים? כיצד ניתן להסביר את תקציבי הקרן המוטים בבירור לטובת האוכלוסייה הערבית? כיצד ניתן להבין את ההודאות באינטרסים הפוליטיים והתמיכה הברורה באגודות פרו-פלשתיניות? כיצד ניתן להסביר שאין אפילו אגודה ציונית אחת הנתמכת על ידי הקרן? שאין ארגון מסורתי אחד? ששקל אחד, מבין מאות המיליונים שהוצאו, לא הוצא לטובת זכויות מתנחלים או ארגון נשים בעל זיקה ימנית?


האם לא מתגלה כאן תבנית חוזרת, המתגלה גם במחוזות פוסט-ציוניים אחרים (פוליטיים, אקדמיים ואחרים) בארץ ובעולם? גם העובדה כי ישנם קשרים בין מאיישי המחוזות הללו לאנשי הקרן אומרת דרשני (למשל למפלגת חד"ש ולאנשי אקדמיה הידועים בעמדותיהם הפוסט-ציוניות).


בכל אופן, גם במקרה שסוציולוג רב אומן יוכל לקבוע כי למרות כל העובדות לא ברור שהקרן מעוניינת להחליש את הזהות הציונית, זוהי ללא ספק אחת התוצאות העיקריות של מפעלה. כך למשל זהותם האתנית של חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית היא הזהות הקובעת מבחינתם, והיא משותפת להם ולערביי הגליל (לא אחת טוענים חברי הארגון שהם "ערבים יהודים"). מכאן שאין להם זהות משותפת עם המתנחל, החרדי, הקיבוצניק, מעמד הביניים וכו'. הויתור על הציונות (לעיתים – מתוך התבטאויות של ממש - הבושה בה), משותפת לרבים כל כך מארגוני הקרן היהודים, עד שקשה למצוא הסברים אלטרנטיביים לרוח הנושבת ממנה.


תחושה זו מתחזקת במיוחד לאור העובדה כי התפרקות החברה היהודית הופכת את מימוש מטרות הקרן שהוצגו לעיל (ושעליהן לא ניתן לחלוק) – מדינת כל אזרחיה ומדינה פלשתינאית – לקלות יותר לביצוע. כך הופך ערעור הזהות היהודית והציונית המשותפת של החברה היהודית עצמה, למטרת ביניים חשובה ביותר של הקרן. להלן מובאות מספר דוגמאות למאבקים שמנהלת הקרן מזה שנים ארוכות, ואשר אמורים להשיג מטרה זו.


מאבק הקרקעות


הפרוייקט החשוב ביותר של הקרן החדשה לישראל בימינו הינו השגת קרקעות לערביי ישראל בכל שטחי ארץ ישראל. מן הבדואים בנגב ועד הערבים בגליל. הקרן שואפת ליצור אוירה של דה-לגיטימציה סביב ערך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל - הוא ערך היסוד של הציונות. מאחר וקרקע היא משאב מוגבל, המאבק הוא דו ראשי. מחד עידוד מסירת אדמות לערבים, ומאידך מניעת התיישבות יהודית.


מאחר ומדינה יהודית היא ערך פסול בעיני אנשי הקרן (כיוון שהוא מנוגד לערך המגולם במטרה המוצהרת של מדינת כל אזרחיה) יש לדעתה לחלק את הקרקע באופן שווה לכלל האזרחים. משום כך חולשת הקרן על מאבק בעל חזיתות רבות אשר אמור להביא לריבוי קרקעות ערביות בארץ. לדוגמא:

1. מאבק הקשת הדמוקרטית המזרחית לפיתוח באדמות הקיבוצים קשור, מתוזמן ומוכוון על ידי הקרן החדשה ושתי"ל.

2. ישנם ארגונים ערביים רבים שהקרן מממנת אשר כל ייעודם הוא מאבק משפטי, חברתי ופוליטי לטובת הקצאת אדמות 'הקרן הקיימת לישראל' לערבים. למשל: אגודת הארבעים – להכרה בישובים ערביים, המרכז הערבי לתכנון, המרכז למאבק בגזענות נגד החברה הפלסטינית בישראל, עדאללה – לה מיוחס בג"ץ קציר במקרה קעדאן, מוסאוא, קרן אל אונה ועוד ועוד.


3. פסק דין קציר (קעדאן), מאבק בו שותפה הקרן, הוא דוגמא למגמה זו, וחמור מכך, הוא מראה כיצד בית המשפט העליון במדינת ישראל הפנים מגמה זו ופוסק בצורה כזו, ההופכת את כל הפרוייקט הציוני ללא מוסרי. הקשר של הקרן לבית המשפט העליון יידון בהמשך.


4. ארגוני איכות הסביבה, אשר רובם מנוהלים בעצת שתי"ל וממומנים על ידי הקרן החדשה, מתנגדים בכל האמצעים לכל התיישבות יהודית בגליל ובנגב. במסגרת המאבק בנושא איכות הסביבה מפעילה הקרן קואליציית ארגונים בכל רחבי הארץ. גוף מרכזי בקואליציה, הוא, למרבה התדהמה, 'החברה להגנת הטבע' (הממומנת במיליונים רבים על ידי המדינה). תחת הכותרת היפה מסתתרת המטרה האמיתית. תפקיד הקואליציה הוא למנוע ולעכב פרוייקטים של בנייה יהודית בשטחים שהקרן מייעדת לערביי ישראל השונים. הקואליציה מתמחה בפעולות מחאה ובבגצ"ים ובעיקר היא מתמחה בהגשת עררים לועדות מחוזיות שונות ולועדות תכנון ארציות בכדי לעכב פרוייקטים אלו. בקואליציה חברים, מלבד החברה להגנת הטבע, גם שאר ארגונים המפוקחים וממומנים על ידי הקרן: אדם טבע ודין, ארגוני הגליל, גרינפיס, מטה ירוק, התנועה לאיכות השלטון, מגמה ירוקה, פעולה ירוקה, הקשת הדמוקרטית המזרחית ועוד. גם כאן בולטת הצביעות. זיהום הסביבה של הערבים אינו מפריע לארגוני הקרן. האם לדעתם היהודים מזוהמים ומזהמים יותר?

מאבק הסרבנים


לפי השקפת הקרן, החלשת יכולת העמידה הצבאית היא אמצעי לכפיית הסכמים מדיניים המשרתים את האידיאולוגיה הפוליטית של הקרן, הסכמים אשר לא היו מתקבלים על דעת הציבור הרחב במצב רגיל. בנוסף לכך, הצבא הישראלי הוא המוסד המובהק של ביטוי העוצמה הלאומית היהודית. כל עוד הצבא הוא גוף חזק ודומיננטי בחברה הישראלית, הוא מהווה עמוד תווך של המפעל הציוני. החלשתו משרתת את החלשת הערך הלאומי בקרב היהודים וממילא את מטרות הקרן הפוליטיות.


מאבק הסרבנים כולו מגובה על ידי ארגונים הקשורים לקרן החדשה ולשתי"ל, כשהמרכזי ביניהם הוא גוש שלום. ראשי הסרבנים (איתי סבירסקי, ישי מנוחין ועוד), קשורים לארגוני הקרן החדשה, במיוחד לארגוני זכויות האדם.


כך לדוגמא, דן יקיר, יושב ראש האגודה לזכויות האזרח הוא אחד הסרבנים. כמו כן, איתי סבירסקי הוא בנו של דר' שלמה סבירסקי, מנהל מרכז אדווה. ישי מנוחין הוא יועץ בכיר בארגון שתי"ל עצמו. ועוד ועוד דוגמאות (למשל ענת מטר, ענת בילצקי, אורן יפתחאל וכד' הם אנשי אקדמיה הפועלים בארגוני הקרן המעודדים ומגבים באקדמיה ומחוץ לה את הסרבנות). אגב, סמי מיכאל, התובע כ"איש רוח" בבג"ץ לחקור את הפגזת שחאדה, הוא חבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל. כמו כן, אומץ לסרב היא תנועה הקשורה לקרן באופן עקיף.


הסרבנים הם לא יותר מכמה מאות במקרה הטוב, והם מנהלים מאבק שאינו מקובל. כיצד אם כן נמשך מאבק זה זמן כה רב ושב ועולה לדיון ציבורי סוער מדי פעם? הסיבה פשוטה. לא רק שרבים מהם ממש מקבלים משכורות מהקרן או משתי"ל, אלא שהמאבק מנוהל, מתוזמן וממומן לכל אורך הדרך על ידי אנשי מקצוע מהקרן ומשתי"ל. המאבק אינו מחאה ספונטנית של חיילים תמימים חסרי נסיון בפוליטיקה או מחאה, שכן לפקודתם המקצועית והמהוקצעת של אנשי שתי"ל והקרן, המנוסים ביותר במחאה ומיקסום האפקט הציבורי, יודעים הסרבנים להישמע היטב.


כאמור, ללא הארגון, המימון והניהול של הקרן ושתי"ל, היה המאבק הרעוע של מספר מצומצם של סרבנים גווע כנראה עוד בתחילתו. בעזרת הקרן ושתי"ל הוא הפך ממאבק לא חוקי ולא לגיטימי, שהיה אמור להיות חסר סיכוי, למאבק ארוך ובעל תוצאות רבות, אשר מגיע בצעדים בטוחים למימדים העלולים להוות סכנה לדמוקרטיה הישראלית. זאת משום שנוצר בציבור הרושם לא רק שהסרבנות מוסרית ופעולות צה"ל לא (בסקר האחרון שנערך ב-1.10.2003 הזדהו 18% מאזרחי המדינה עם הטייסים הסרבנים), אלא שיש תנועה רחבה של סרבנות בצבא.


פלורליזם דתי

מתברר כי אחד הפרוייקטים החשובים של הקרן הוא עידוד פלורליזם דתי. המרכז לפלורליזם יהודי, התנועה הרפורמית, התנועה המסורתית, רבנים שומרי משפט ועוד, הם כולם ארגונים המיועדים למטרה זו. מתוך ידיעה שהזהות היהודית הדתית האורתודוכסית מחזקת את הערכים הלאומיים הקשורים לארץ ישראל ולמדינה יהודית, פועלת הקרן על מנת לסרס את האלמנט הדתי מכל מטרותיו הלאומיות ולהופכו לפולקלור הנוגע לאדם הפרטי בלבד. מסיבה זו מפעילה הקרן את הארגונים שמטרתם לממש מטרה זו, במסווה של פלורליזם דתי ותרבותי.


יתרה מזאת, המהלך משרת, שוב, את ערעור האחדות הלאומית המבוססת על ערכי המסורת והזיקה היהודית לארץ ישראל. ניתן לציין למשל כי גלעד קריב, מראשי התנועה הרפורמית, היה ממנהלי המאבק של ויקי כנפו, והוא מראשי המעודדים את החתימה על מסמך נוסייבה-עמי איילון. האם ניתן להסביר את המוטיבציה המקשרת את שלל הפעילויות הללו אחרת?


פלורליזם, שוויון ודמוקרטיה הם הכסות שבה משתמשת הקרן כאמצעי להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. המאמץ של הקרן הוא להפוך את השיח בדמוקרטיה לשיח בסוג אחד בלבד של דמוקרטיה מדינית: מדינת כל אזרחיה, ולהעלים מן השיח את האפשרות הלגיטימית של דמוקרטיה לאומית.


כך מקווה הקרן להפוך את זכויות הערבים למובנות מאליהן, גם כאשר הן מנוגדות לזכות היהודים לקיים מדינה יהודית. במשפט אחד: הקרן מעוניינת להפוך את מדינת ישראל למדינה דמוקרטית על חשבון היותה יהודית. אלא שכרגיל היא עושה זאת לא על ידי הצגת טיעונים ופנייה לציבור באופן גלוי על מנת שיוכל לבחור, אלא בחוסר שקיפות, ברמייה, בשטיפת מוח ובתעמולה.


בית המשפט העליון


מערכת המשפט בישראל היא זרוע מרכזית לביצוע מטרות הקרן. לקרן החדשה בישראל פרוייקט ייחודי בו היא שולחת סטודנטים ישראלים מן השמאל להשתלמות משפטית בחו"ל, ולאחר שהם חוזרים, היא מפעילה אותם במסגרות השונות של הקרן. כך, התנועה לזכויות האזרח בישראל מלאה במשפטנים שהוכשרו בפרוייקט זה. המשפטן הידוע ביותר של פרוייקט זה הוא אביגדור פלדמן, העומד בראש החץ של הקרן במערכת המשפטית. למעשה, בשל הניסיון המשפטי הרב שבוגרי פרוייקט זה צוברים בבית משפט לאחר שהם שבים ומתמקצעים באחת האגודות של הקרן (למשל האגודה לזכויות האזרח), הם הופכים לא אחת לעובדי מדינה בפרקליטות. שם הם ממשיכים ליישם את האידיאולוגיה שליוותה ומימנה את כל תהליך הכשרתם, ולמעשה ממשיכים לתפקד כמשרתי הקרן החדשה.


במסגרת השימוש בבית המשפט העליון ניתן למנות כדוגמא את הארגונים הבאים הקשורים באופן הדוק לקרן ולשתי"ל: האגודה לזכויות האזרח, התנועה למען איכות השלטון בישראל, עדאללה, איתך - משפטניות למען צדק חברתי, מוסאווה המוקד להגנת הפרט, ועוד רבים. כל אלה מופיעים סדרתיים בבית המשפט.


העובדה שבית המשפט העליון בישראל הוא גוף בעל עוצמה ידועה בשל גישת האקטיביזם השיפוטי שהוא נוקט בה בשנים האחרונות, הופכת אותו למוקד ההשפעה המרכזי של הקרן החדשה לישראל. רוב ההצלחות שהקרן מייחסת לעצמה, קשורות בהצלחות בבית המשפט העליון. בג"צ קציר (קעדאן), הבג"צ נגד העינויים ובג"צ קרקעות הקיבוצים והמושבים הם דוגמאות בולטות.


כדי להדגיש נקודה זו נצטט מתוך מסמך המצגת שהצגנו לעיל, ובו, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות ואפליה", נכתב בסעיף 2 כך: "הקרן החדשה לישראל צריכה לדאוג לאוטונומיה והייחודיות של בית המשפט העליון". נזכיר שוב את המשפט המופיע תחת הסעיף "אסטרטגיות": "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". ברור מכאן שהקרן מודעת היטב לתפקיד שבית המשפט אמור למלא במימוש מטרותיה, והיא לא רק דואגת לשימורו, אלא אף מנסה לטפח אותו ולהשפיע עליו כך שיהיה אפילו יותר יעיל עבורה.

חרדים ועיירות פיתוח


לאחר שמיצתה את עבודתה בקרב אוכלוסיית השמאל בישראל מנסה הקרן לצרף לכוחותיה את החרדים ואת תושבי עיירות הפיתוח. בשל היותם אנטי ציוניים, מהווים החרדים קהל יעד חשוב מאוד לקרן. במסמך המצגת נכתב כי על הקרן ושתי"ל: "למשוך שחקנים בקהילה החרדית לקרן".


השפעה בעיירות הפיתוח, בשל היותם אוכלוסיה חלשה ובעלת מצוקה אותה ניתן לנצל לצרכי המרדה נגד השלטון, היא אחד הפרוייקטים החשובים ביותר של הקרן בשנים האחרונות. פרוייקט השכונות שלהם אמור להוות לדעתם קפיצת מדרגה בכוחם להשפיע על השלטון. ברור גם ששינוי כזה יביא למפנה פוליטי גדול מאוד, שכן רוב העיירות הללו נחשבות למעוזי ימין. משום כך משקיעה הקרן בשנים האחרונות משאבים רבים בתעמולה בלתי פוסקת, על ידי ארגון, ייעול ואינדוקטרינציה של עמותות וארגונים בשכונות המצוקה.


ועדת אור


ועדה אור הוקמה בלחץ מסיבי של ארגונים ואישים הקשורים בקרן, בין השאר של שר המשפטים יוסי ביילין (הקשור הדוקות לקרן דרך תנועת שח"ר, המופיעה כאחת השותפות העיקריות של הקרן הן בעיצוב המדיניות והן בביצוע). הלחץ המתמיד הביא את אהוד ברק להקמת ועדת חקירה מן הסוג שהוקם (עם חברי ועדה שהבטיחו את תוצאותיה).


מיד לאחר המהומות הקציבה הקרן, בישיבת חרום, כספים רבים (מתוך תקציב מיוחד שהוקם לצורך העניין) וייעוץ מיידי לארגון "עדאללה", לצורך ייצוג הערבים בוועדה. היום ידוע כי יוזמות שליליות רבות הגיעו מארגון זה, שנתמך וגובה לכל אורך הדרך על ידי הקרן, כמו לדוגמא שכנוע המשפחות לא להסכים לנתיחות וכד', מהלכים שהיו אמורים לשבש את אפשרות החקירה הפלילית ולהפוך את המקרה כולו לפוליטי.


דו"ח ועדת אור נתפש על ידי הקרן כהישג עצום. אמנם, ללא כל ספק הועדה היא אחת ההצלחות האדירות שלה. זו דוגמא קטנה, הנראית במבט ראשון מקומית, מקרית, לא חשובה, אך למעשה היא תנופה חשובה לפעילות הקרן. בזכות הנסיבות שנוצרו, ארגונים שטופחו לאורך שנים, תקציבים גדולים וזמינים וכוח אדם מיומן וזמין, בקיצור, בזכות היתרונות של ארגון מהסוג שהקרן הקימה ויתרונותיו המובנים על פני השלטון הפוליטי, הצליחה הקרן להשיג מהמדינה גושפנקא לפעילותה האנטי ציונית רבת השנים.


הפניית תשומת לב 1: בעמ' 131 בדו"ח ישנו מסמך המציין את ההקשר הבינלאומי של הקרן ושל הפורום הישראלי הקשור בכך. כתוב במסמך כי בסיס פעולתו של הפורום הישראלי הוא: "אנטי אימפריאליזם, אנטי נאו-ליברליזם והאמונה כי עולם חדש אפשרי". בפעם האחרונה שבעולם דיברו על עולם חדש העם היהודי שילם מחיר כבד, אסור שהדבר יקרה פעם נוספת.


הפניית תשומת לב 2: יש לשים לב כי האקדמיה היא זירת השפעה מרכזית של הקרן, אנשי אקדמיה רבים חברים בארגונים מרכזיים של הקרן ובאותה עת מקדמים את רעיונות השמאל בין כותלי האוניברסיטה. יוזמת הסרבנות כולה נולדה באוניברסיטת ת"א. האוניברסיטה היא גוף ציבורי הממומן בכספי ציבור, אסור לתת לשמאל להפוך אותה לבסיס-אם רעיוני ופוליטי.


מספר עובדות נוספות

1. תקציבה השנתי של הקרן הוא מעל ל 25 מליון דולר !!!

2. הקרן מנסה להכניס אנשים מארגוניה לרשויות המקומיות בבחירות הקרובות באוקטובר 2003 ,במסווה של ארגונים ירוקים, ארגוני נשים וארגונים חברתיים למיניהם.

3. ארגונו של יוסי ביילין Economic Cooperation Foundation (ECF)

מקבל כסף מהקרן.

4. הקרן החדשה לישראל מקבלת מיליוני שקלים מהאיחוד האירופי, עובדה שהיא מנסה להסתיר.


מה שכתבנו עד כאן הוא אך מבט-על חטוף על תופעה שיש להמשיך ולחשוף ולהביא למודעות הציבור והשלטון. ישנם עוד דברים רבים בגו'...


המלצות

1. יש לאסוף חומרים נוספים ולהשתמש בנוכחיים לצורך הכנת מערך הסברה, לצורך תדרוך יסודי.

2. יש להקים אתר אינטרנט שבו יוכל הציבור הרחב ללמוד את הנושא.

3. יש לקבוע צוות משימתי שינהל נגד הקרן מאבק פומבי ותקיף.

4. יש לצייר את תמונת כל האישים הקשורים ל"תמנון" הזה ולפרסמה:

ג'נט אביעד, אודי ארנון וכל אנשי "שלום עכשיו" בעבר ובהווה.


ועוד דברים רבים אשר יאפשרו התמודדות עם התופעה רבת ההשפעה ואדירת המימדים שנחשפה כאן רק בחלקה.


דבר אחד איננו אפשרי והוא :אי עשייה.

משה איפרגן (02-5870669)

רן ברץ

החומר החשוב הגיע אלינו מאת העיתונאי דויד בדין.


רשימת המסמכים המצורפים


1. מכתבו של אליעזר יערי יום לאחר בחירות 1999 בהן נבחר אהוד ברק......14

2. מצגת שהוצגה לפני ראשי הקרן והמציג את עיקרי האסטרטגיה של

הקרן.................................................................................................17

3. מסמך בשם: "שתי"ל 2001 מבנה ארגוני מוצע"....................................29

4. מסמך בשם: "תכנון אסטרטגי—צוות קרקעות" .....................................43

5. שני מסמכים: של הקרן ושל עמותת "ידיד" –מאבקה של ויקי כנפו............49

6. מסמך שבו שתי"ל והקרן מציינים את הישגיהם בשנת 2002 ....................56

7. מכתב קצר של "ילדי השלום לישראל" לאליעזר יערי................................68

8. מכתב של אליעזר יערי,מנכ"ל הקרן בישראל, לשרת החינוך.......................70

9. בקשה ואישור של תקציב עבור תנועת נוער של מפלגת בל"ד.......................73


מסמכים חשובים:

10. כל הפרויקטים של שתי"ל וכל הקואליציות לגבי כל פרויקט..................79

11. התוכנית האסטרטגית של הקרן ביחס לאזרחים הפלסטינים" בישראל...92

12. כל הגופים של הקרן בישראל, 333 גופים ,הרשימה באנגלית.................104


מסמך המסמכים:

13. האינטרנציונל של הקרן החדשה, השאיפות ליצירת גוף בינלאומי........131

14. רשימת תורמי הקרן ב - 2002...................................................138

15. סיכום.................................................................................149

15.להלן המסמך המקורי/ פילוביץ

אשכול ראשי:


דו''ח ראשוני: ''הקרן החדשה לישראל'' - 3.10.2003
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5570&forum=gil&archive=

16.ירון אזרחי הנו פעיל שמאל קיצוני. בתמונה - מכריז על הקמת ''מדינת פלסטין''

http://rotter.net/forum/gil/26725.shtml#17




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום רביעי כ''א בשבט תשע''ד    11:45   22.01.14   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  29. המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה''ל  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   תחקיר מזעזע של "מידה" שהיה גורם בכל מדינה מתוקנת לועדת חקירה רצינית.

התחקיר:

כך ניסה המכון הישראלי לדמוקרטיה להשפיע על צה"ל ובאמצעותו גם על הדרג המדיני

כתיבת מסמכים סודיים עם צה"ל וגניזתם, ניסיון לעצב תודעה קולקטיבית היסטורית, לחץ על ציבור המתלבטים בנוגע להתנתקות, האשמת צה"ל ביחס מועדף למתנחלים, קריאה לקצינים בכירים לדרוש מן הממשלה שינוי מדיניות, המלצה להקטין את צה"ל, המלווה באזהרה שהימין ישתלט עליו, ניסיון לשנות את אופי הצבא וקריאה לא לחתור לנצחון במאבק בטרור ועוד.

לפני כשבועיים חשפנו ב'מידה' את בקשתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקבל הקצאת קרקע מעיריית ירושלים. הקצאה שכזו אסורה אם המכון מבצע פעילות פוליטית, ולפיכך אין פלא שתגובת המכון היתה כי עיסוקיו אינם פוליטיים. בדברים שלהלן נספק דוגמא מרכזית לאופן הפעולה של המכון, על-מנת לבחון את הגדרתו כ"לא-פוליטי".

הנושא שיוצג להלן הוא 'פורום צבא-חברה', שיתוף-פעולה ממוסד בין המכון לצה"ל, שעליו היתה גאוותו של המכון במשך זמן רב במהלך שנות ה-2000.

תיחשף כאן לראשונה מעורבותו הגדולה של המכון בתכנית ההתנתקות, כולל מסמך סודי שכתב המכון יחד עם צה"ל, מסמך שנגנז והוסתר מעיני הציבור. הדברים יאירו טפח מן האופן שבו פעל המכון לקידום מטרותיו האידיאולוגיות.

פורום צבא חברה

"פורום צבא-חברה" הוקם בתחילת שנות ה-2000 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הפורום הפגיש את בכירי המכון עם צמרת צה"ל, כדי לדון עימם במגוון נושאים שהמכון התעניין בהם: אופי הצבא, מאפייני הגיוס, המלחמה בטרור, השפעת הצבא על הכלכלה, ועוד. בסיום רוב המפגשים, היו לפחות שמונה, פרסם המכון ניירות עמדה ופרוטוקולים, הכוללים הן את סמל המכון והן את סמל צה"ל.

מדוע שיתף צה"ל פעולה עם מכון מדיניות פרטי?

קשה להבין, ולאור הציטוטים שיובאו להלן, קשה עוד יותר להצדיק. ואמנם, נראה כי צה"ל התעשת בשנים האחרונות והפורום אינו פעיל יותר. כדי להבין מדוע נסגר הפורום, ולפני שנעבור לדיון בתכנית ההתנתקות, נספק מספר דוגמאות שיאפשרו להתרשם ממה שהתחולל במפגשים בין בכירי צה"ל והמכון.

הטפה "לא-פוליטית"

עיון בפרוטוקולים שפורסמו (לא כולם יצאו לאור) למפגשי פורום צבא-חברה, מעלה תמונה לפיה אנשי המכון מנסים להשפיע על קציני צה"ל ליישם מדיניות ברוח המכון.

הם מופיעים כ"מומחים" לחברה הישראלית, ומציגים את פרשנותם כמסירה אובייקטיבית של עובדות, שאמורה להשפיע על עיצוב המדיניות הבטחונית. מדובר בנסיון להפוך את צה"ל לסוכן של השקפותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות של בכירי המכון (הנעות בדרך כלל בתווך שבין המרכז שמאל לשמאל מובהק).

נאמר מראש: זכותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לנסות להשפיע על צמרת צה"ל. השאלה שבמוקד ענייננו אחרת: האם הנסיון להשפיע על צמרת צה"ל – ודרכה על נבחרי הציבור – הוא פוליטי וכולל עיסוק בנושאים פוליטיים מובהקים, או שמא, כפי שהמכון מעדיף להציג זאת, מדובר בעיסוק ניטראלי בנושאים מופשטים הנוגעים לעקרונות הדמוקרטיה.

בכדי להדגים את הדברים, נפתח בדרישתו של העמית הבכיר פרופ' מרדכי קרמניצר – היום סגן נשיא המכון ומי ששימש מאז כיו"ר הוועדה שהרכיבה את רשימת "מר"צ המחודשת" – שאנשי הצבא ילחצו על הדרג המדיני בהקשר המאבק בפלסטינים (ההדגשות כאן ובהמשך שלנו):

אנחנו סובלים עכשיו מטעות אופטית חמורה. עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים... וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא. יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל...אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה, והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות... כולנו הפנמנו את לקחי לבנון".

על מנת להבהיר את סוג המדיניות שחפץ קרמניצר לקדם, נפנה למקום בו הוא מסביר לקציני צה"ל הבכירים כי לא רק שאסור לצה"ל לסגור שטחי קרב לתקשורת, אלא גם שצה"ל לא באמת יכול לנצח במלחמה עם הפלסטינים, ולכן עליו לשנות את יעדי המלחמה שלו ולהפסיק לבקש ניצחון:

בעת לחימה שאיננה לחימה של צבאות, קשה מאוד לשכנע שמוצדק לסגור שטח, זה מעורר חשד ועוינות...לדעתי, אי-אפשר לנצח במלחמה התקשורתית הזו בגלל תנאי המסגרת; במציאות יש כיבוש מתמשך, ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא...אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים...על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא, שלפיו חייבים לנצח".

הדוגמאות עוד רבות, אך לשם הגיוון נעבור לעמית בכיר אחר, פרופ' ירון אזרחי, המטיף לצמרת צה"ל לשנות את ייעוד צה"ל מצבא לוחם לצבא משכין שלום ברוח כוחות האו"ם:

כדי שהצבא יהיה צבא העם, צריך לשנות את הצבא ולהתאים אותו לעם...אני הייתי מציע שהצבא יפנה למדינת ישראל ויסביר שהאתוס של צבא העם, שהיה חזק וספונטני בזמנו, לא יכול להתקיים עוד בנסיבות העכשוויות ויש ליצור מסגרת אינקלוסיבית כוללת חדשה … אנשים יקבלו תפקידים, יעסקו במשימות לאומיות חשובות, בתחום המים, בתחום הניקיון, בתחום הסביבה, וכן הלאה.

זו, כמובן, אינה הצעה בעלמא, אלא ביטוי לדעתו כ"מומחה" לחברה הישראלית, לפיה הצבא ממילא יהיה חייב לשנות את ייעודו כצבא לוחם:

השאלה המרכזית...היא באיזו מידה ערכים כמו שמירת כבוד האדם, מתיישבים מעצם ההגדרה עם צבא שצריך למלא כהלכה את תפקידו בתנאי לחימה...לצה"ל כמו לצבאות אחרים היום בעולם, אין בעניין הזה שום אופציה. יש שינויים רדיקליים בתודעה של הנוער...הדימוי העצמי של האדם הצעיר היום נמדד לפי נכונותו, או ליתר דיוק אי נכונותו, לקבל מרות.

ועוד, פרופ' אזרחי אף מנסה לשכנע את צמרת צה"ל שהשימוש בו הוא ביטוי "לפוליטיזציה":

הדבר הכי חמור שקורה כאן … הוא הפוליטיזציה הקיצונית של השימוש בכוח בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק … יש פה פוליטיזציה לא מבוטלת של הסוגיה מהו שימוש לגיטימי בכוח הצבאי של המדינה. הדבר הזה מקשה מאוד.

עמדה זו מעניינת במיוחד, לאור עמדת המכון ביחס לשימוש בצה"ל במסגרת תכנית ההתנתקות שתוצג מיד; במקרה זה המכון לא רק תמך בשימוש בצה"ל, אלא גם עודד וסייע. אבל אולי יותר מכל מעניינת התייחסותו המרומזת וה"לא-פוליטית" לשירותו וקידומו בצה"ל של הימין הדתי, אשר לדעת אזרחי שואף למלחמה:

המוטיבציה לשרת ועידוד המוטיבציה לשרת היא אזרחית. המוטיבציה להילחם ועידוד המוטיבציה להילחם היא פוליטית. בתנאים שלנו, חשוב לדעתי מאוד להקפיד על ההבחנה הזאת. לטענתי, יש אנשים שמתגייסים ליחידות קרביות משום שיש להם מוטיבציה להילחם גם כשאין מלחמה, משום שיש להם אידיאלים מסוימים. כאשר הקבוצה הזאת הופכת לקבוצה מאוד משמעותית בקרב הקצונה, יש סכנה שמוטיבציה לשרת תטושטש ותיראה כחופפת את המוטיבציה להילחם. זה יהיה כישלון.

פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר נוסף שאף היה סגן נשיא המכון, מעוניין גם הוא להקטין את הצבא, אך גם הוא מודאג מכך שבעקבות זאת ישתלטו עליו אנשי ימין:

אני הולך לכיוון … יצירת צבא מילואים מקצועי. עם זאת ברצוני להציג … טיעונים המקשים על התפתחות זו … יש לחשוש שהמשרתים בו יהיו בעלי אידיאולוגיה הומוגנית יחסית … בל נשכח שאנו שולטים בעם זר. איזה סוג צבא אנחנו רוצים שישלוט בעם זר? איזה מן אנשים יהיו שם? … יש לוותר על הרומנטיקה של צבא מילואים שמורכב מבט"שים ומתעסוקות ומיחידות טנקים גדולות.

גם על קצה המזלג נקל לראות כיצד מנסים אנשי המכון להשפיע על צמרת צה"ל ולטעת בהם אמונות ועמדות שונות מתחום האידיאולוגיה והפוליטיקה. איך נכנה אחרת את הטענות כי הפעלת כוח מעבר לקו הירוק היא חסרת סיכוי ובעייתית מבחינת הלגיטימציה שלה (הימים, נזכיר, הם ימי שיא הטרור ומבצע 'חומת מגן')? כי הסרבנות היא תופעה מובנת? כי יש להיזהר בקידום מתנחלים? איך נבין אחרת את הדרישה של קרמניצר כי קציני צה"ל יציגו לדרג המדיני את הערכותיו הפוליטיות? ומה משמעות ההמלצה להקטין את צה"ל ולוותר על ייעודו כצבא לוחם (מבלי שהימין יתפוס בו מעמד מוביל, כמובן), אם לא עיסוק פוליטי מובהק? כל אלו עולים מן הפרוטוקולים הגלויים, אך ישנם מפגשים שלא תועדו, למשל הדיון ב'מוסר, אתיקה ומשפט בלחימה' משנת 2003, שבוודאי היה מעלה מטעמים "לא-פוליטיים" נוספים.

ישפוט הקורא האם הסוגיות, הדרישות והרעיונות שהעלו אנשי המכון בפני צמרת צה"ל אינם פוליטיים, ואם לא מדובר בנושאים שיש לעסוק בהם בדרג המדיני ועל הצבא להימנע מהם, בוודאי בעבודה מול מכון מדיניות פרטי. האם לא היו טוענים כך בדיוק גם אנשי המכון, לו היו הטענות המושמעות הפוכות ומגיעות מימין?

צה"ל ראוי לגינוי על כך שהרשה לראשיו להיחשף להטפה שכזו ממכון מדיניות פרטי, ומן הסתם זהו גם הרקע להפסקת שיתוף הפעולה, אך כאמור כאן אנו מתעניינים בשאלה מה בדיוק עושה המכון הישראלי לדמוקרטיה. התשובה, למי שאינו בעל אינטרס, לא נראית מסובכת במיוחד. השיא, בכל אופן, עוד לפנינו.

פורום צבא-חברה מתנתק

בהתאם לעמדותיו ה"לא-פוליטיות", תמך המכון הישראלי לדמוקרטיה בהתנתקות בלהט רב ועשה כמיטב יכולתו לקדמה. טרם ההתנתקות, הקימו המכון הפרטי לדמוקרטיה וצה"ל צוות מיוחד לעיסוק בהתנתקות, שחולק (כמיטב המסורת הצה"לית) לשלושה תתי-צוותים: האחד עסק ב"השפעת העימות המתמשך על עמדות הציבור הישראלי וההשלכות על מרחב הלגיטימציה הציבורית של צה"ל" ועמדה בראשו פרופ' תמר הרמן. השני נקרא "השפעת פעילות צה"ל בעימות על עמדות החברה הפלסטינית", ובראשותו עמד אפרים לביא. השלישי טיפל ב"ציפיות הציבור הישראלי מצה"ל במסגרת ההינתקות – ביצוע אקט מדיני שנוי במחלוקת בהיעדר קונצנזוס כולל", ועמדה בראשותו לא אחרת מאשר עו"ד טליה ששון – מחברת 'דו"ח המאחזים' המפורסם ובעבר מועמדת מטעם מר"צ לכנסת – והשתתף בו פרופ' מרדכי קרמניצר.

תוצר העבודה המאומצת היה מסמך משותף שיצא באפריל 2005, חתום על-ידי הקצינים המשתתפים ואנשי המכון, בשם "צבא וחברה בַעימות המוגבל". המסמך מהווה שיא בתהליך הפוליטיזציה שאותו הוביל המכון בצה"ל.

נייר העמדה מפליל הן את צה"ל והן את המכון: צה"ל דן בו בנושאים שאסור לצבא במדינה דמוקרטית לעסוק בהם, והמכון מקדיש עצמו לקידום הנושא הפוליטי ביותר שעמד אז על סדר היום. ועוד, בניגוד למסמכים אחרים, אין כאן אפילו עלה תאנה של נציג הימין או מראית עין של דיון, אלא המסמך מביע עמדה ברורה והמלצות לפעולה. יתר-על-כן, בניגוד למסמכים אחרים של המכון וצה"ל, מסמך ההתנתקות מסווג בסיווג צבאי ("מוגבל");

במילים אחרות, צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה כתבו יחד מסמך מסווג, אשר הוסתר לאחר מעשה ואינו נגיש לציבור.

בדיעבד, לאור תוכנו השערורייתי, הניסיון להסתיר את המסמך מובן למדי. ההתנתקות, מסתבר, לא השאירה את המכון ה"לא-פוליטי" ניטראלי.

"עיצוב תודעת הציבור"

בכל מדינה מתוקנת, מסמך העבודה שכתב צה"ל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה הופך לסקנדל רבתי.

כך, למשל, תחת הכותרת הכללית "יחסי צבא חברה במסגרת תהליך ההנתקות", בסעיף "מטרת עבודת הצוות", מגדיר המסמך שלושה ציבורים שונים באוכלוסיה הכללית: (1) אלו המקבלים את ההתנתקות; (2) המתנגדים החריפים; (3) המסתייגים (שעמדתם אינה בטוחה).

לגבי המסתייגים נכתב: "ציבור זה סומן על ידינו כיעד מרכזי לפעילות, שכן יתכן וניתן להשפיע על עמדתו ועל התנהגותו". הדיון השערורייתי בהשפעה על עמדות והתנהגות הציבור אינו מקרי. "עיצוב תודעת הציבור על ידי מערכת הסברה" הוא יעד מרכזי המוגדר בפירוש במסמך.

אם כן, כבר בפתיחה אנו מוצאים הגדרה של יעדים פוליטיים: חלוקת האוכלוסייה לפי יחסה לתכנית מדינית, וסימון של אחד מהם כיעד לפעילות של "עיצוב תודעה". המסמך ממשיך ומפרט בכל הנוגע ליעדי ואמצעי ההסברה, כולל חלוקת תפקידים לדרג הפוליטי:

תוכנית ההינתקות היא מהלך מדיני שהתקבל בהליך דמוקרטי מלא – ראוי שנקודה זו תועלה על-ידי אנשי חוק ומשפט (כגון שופטים בדימוס, אנשי מדע המדינה ואנשי ציבור)...לגבי הרציונאל העומד ביסוד תוכנית ההינתקות – צריך להציג רציונאל ברור לתוכנית. ראוי כי רציונאל זה יוצג על-ידי הדרג המדיני.

המסמך מציג לא רק פעולה פוליטית, אלא גם פרשנות פוליטית. כך מוצגת במסמך עמדת הנהגת יש"ע בנוגע למשאל עם, רעיון שהמסמך ה"לא-פוליטי" מתנגד לו נחרצות (כידוע, עבור ה"דמוקרטים" בישראל אין דבר יותר אנטי-דמוקרטי מאשר דמוקרטיה ישירה, המייתרת את כל מרכזי הכוח שהם מתחזקים):

הנהגת יש"ע מעוניינת בקיום משאל עם מחמת מספר טעמים:

משאל עם עשוי להביא לשינוי ההחלטה;
משאל עם יאפשר השהיית התהליך עד התמוססותו;
עצם קיום משאל עם ותוצאותיו, יכולים לאפשר שליטה טובה יותר בתגובות הציבור אותו הם מנהיגים ולמיתון עוצמת המאבק כנגד התוכנית.

העיסוק בפוליטיקה לא נפסק כאן. להלן העמדה המוצגת במסמך בנוגע לימין הטוען כנגד צה"ל שהפך לפוליטי:

עבר משקל הכובד של העירוב של צה"ל בדיון הפוליטי דווקא לגופי הימין. בעבר אלה לא רק שנתנו לצה"ל לגיטימציה מלאה, אלא אף זכו ליחס מועדף מן החיילים ומפקדיהם, ומשום כך, בין השאר, גינו כל מחאה פוליטית נגד צה"ל כלא לגיטימית. התובנה כי הלגיטימציה הפוליטית של צה"ל בימין היא תלוית דבר לא הייתה סוד נסתר.

בהערת שוליים לקטע נכתב:

על יחסי הגומלין החזקים בין צה"ל לבין קהילת המתנחלים בשטחים ראו למשל את חוות הדעת בנושא המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון, עמ' 265: "לולא היחס הסלחני של חיילי צה"ל לא היו המתנחלים מעזים לפעול כך. מעשה זה מעיד כי להבנת המתנחלים הפעילים בהקמת המאחזים, צה"ל אינו ממלא את תפקידו כאוכף חוק, שהם בעלי הבית האמיתיים במקום, שמי שיקום נגדם - יזכה לנחת זרועם בכוח.

כדאי לקרוא את שני הציטוטים שוב, משום שקשה להאמין שכך נכתב בחוברת שצה"ל חתום עליה.

ברור למדי שלא איש צבא כתב טענות שמאליות-רדיקליות שכאלו (אפשר אולי לנחש שהן מבית היוצר של טליה ששון). צה"ל כמובן אשם ששיתף פעולה עם הוקעתו כארגון פוליטי ימני שעושה איפה ואיפה, אך החדרת הטענות הללו לצה"ל במסגרת פורום צבא-חברה, בחוברת סודית, היתה נחשבת במקומות אחרים, מתוקנים קצת יותר מאשר הנורמות שמציג המכון הישראלי לדמוקרטיה, להרבה יותר מסתם "פוליטית". ונזכיר כי הדברים הללו מופיעים בחוברת שאיננה מציגה דיון פלורליסטי, אלא דעה שגובשה בצוותי החשיבה שבנה המכון.

הזיכרון ההיסטורי

עוד נקבע במסמך: "כיוון שהאחריות ליישום התוכנית היא ממלכתית יש לפעול הן בתוך הצבא והן בחברה, במגוון של ערוצים לקידום יישומה". אם כן, מכון מדיניות פרטי קורא לפעולה, הן בחברה והן בצבא, כדי לקדם יישום של תכנית מדינית מובהקת. יתר-על-כן, כותבי המסמך מקדישים שיקול דעת רב לנושא "עיצוב התודעה" הקולקטיבית ההיסטורית שתיצור תכנית ההתנתקות. הם מעוניינים לעצב תודעה זו מתוך הסתכלות קדימה:

השאלה "הגדולה" בהקשר של התקשורת במהלך ההינתקות, היא מה אנו רוצים שיהיה הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מפינוי הישובים ותפקידו של צה"ל במסגרתו. להבנתנו, האסטרטגיה התקשורתית במהלך פינוי הישובים צריכה, בין היתר, לסייע לעצב את התודעה הישראלית הציבורית (והצבאית) גם בזיקה ל"יום שאחרי".

כל זה, אלא מה, "לא-פוליטי". וכך גם הדעה ה"לא-פוליטית" המעניינת הבאה:

הן בימין והן בשמאל, לא כל שכן במרכז הפוליטי, לא נעלמה הגישה שעמדה בבסיס תהליך אוסלו, כי רק הסדר מדיני, יבטיח, בטווח הארוך, שלום וביטחון לישראל ולתושביה.

שערורייה פורתא

הדוגמאות בחוברת עוד רבות. קל לראות עד כמה החוברת פוליטית ומוטה מבחינת תוכנה. נזכיר שוב, הנושא הוא תכנית מדינית מובהקת, שהיתה שנויה במחלוקת פוליטית חריפה.

החוברת הוצגה בכנס שערך המכון בהרצליה יחד עם המטכ"ל, שהמסמך האמור היווה לו מעין סיכום-מראש.

בשלב מסוים קרא אחד מן המוזמנים חלק מן המובאות המצוטטות לעיל והביע מחאה נמרצת על הפוליטיזציה של צה"ל הנשקפת מהן. בסוף דבריו פנה לרמטכ"ל ושאל אותו בפומבי: האם החוברת משקפת את עמדת צה"ל? בעקבות הדברים קמה מהומה, והרמטכ"ל הודיע שלא היה מודע לתוכן המסמך (שקציניו חתומים עליו), וכי המסמך איננו מייצג את עמדת הצבא. למען הסר ספק אף הוצאה על כך הודעה מפורשת לעיתונות:

מדובר במסמך שנכתב כחלק מעבודת הכנה וכבסיס לדיונים בכנס בנושא 'צבא-חברה בעימות המוגבל', שקיים צה"ל בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה. המסמך, שנכתב על ידי צוות בראשות עו"ד טליה ששון, אינו מסמך צבאי ואינו מהווה את דעת הצבא – אלא שימש כאמור כבסיס לדיונים.

ברור כי לולא המהומה שקמה, היה המכון משיג את מטרותיו: מסמך צה"לי גדוש בהצהרות פוליטיות, שבו מגבה צה"ל את טענות השמאל המדיני, ובונה תכנית פעולה שלמה (ו-"לא-פוליטית", כמובן) לעיצוב התודעה הציבורית ההיסטורית בצל תכנית ההתנתקות. עצם העובדה שהמסמך נגנז (לאחר ששימש כ"בסיס לדיונים") והצבא התנער ממנו נחרצות, מעידה כאלף עדים על הטייתו החמורה והפוליטיזציה העמוקה הנשקפת ממנו. נציין גם כי לאחר מכן הקשר (לפחות הגלוי) בין המכון הישראלי לדמוקרטיה וצה"ל דשדש עד שהופסק.

ניסוי מחשבה קצר

מכיוון שאנו בוטחים ביושרו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ננסה לנחש מה היתה עמדתו לו היה ארגון חוץ-פרלמנטרי פרטי אחר מעורב בסתר בעיצוב תפיסות ודרכי הפעולה של צמרת הצבא, לפיהן היה מביא את הצבא להביע עמדות כגון החובה לערוך משאל עם בנוגע להתנתקות, או כי על הצבא להבהיר למדינאים שהתכנית מסוכנת, או כי יש לעצב את תודעת העם ההיסטורית שמדובר באסון רבתי, או שיש לזהות מגזרים לא משוכנעים כדי לשכנעם להתנגד לתכנית.

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מסביר שמדובר בסך-הכל בתופעה "לא-פוליטית" ומבורכת מבחינה "דמוקרטית"?

המקרה הבא עשוי לסייע לפתרון השאלה.

כאשר מחו אנשי המילואים אחרי מלחמת לבנון השניה ודרשו מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להתפטר, תוך שהם מבטיחים להמשיך לשרת ולהילחם בכל תנאי וללא סייג, יצא נשיא המכון ד"ר אריק כרמון בנחרצות להגנת אולמרט תוך שהוא קורא למכתב המילואימניקים: "תופעה מסוכנת וחסרת אחריות המאיצה את הפוליטיזציה בארגון שהרחקתו מהפוליטיקה חייבת להיות מוחלטת".

אלו הן, אם כן, הגדרותיו של כרמון: פוליטיזציה של הצבא בפורום סודי המורכב מאנשי מר"צ של המכון בזמן תכנית ההתנתקות? דמוקרטיה א-פוליטית במיטבה; מחאה אזרחית של חיילי מילואים נאמנים נגד ראש הממשלה שכרמון תומך בו? אנטי-דמוקרטיה פוליטית מסוכנת.

אולי כעת ברור יותר מהו הגיון הדברים שלפיהם מגדיר המכון את פעילותו כלא-פוליטית.

תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה:

הטענה מחזקת את תגובתנו כי המכון הינו גוף לא פוליטי ולא מפלגתי!
צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים!!!

הפרסום המדובר הינו סיכום של מפגש שנעשה לפני ההינתקות עם ראשי הצבא בראשות סגן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ.

התכנים המוזכרים בו הינם תכנים שהועלו לדיון על-ידי ולבקשת נציגי הצבא בעקבות החלטת הממשלה על ההינתקות.

הדיון המוזכר הינו אחד מתוך כמה שהתקיימו במסגרת פרויקט "צבא חברה" במהלך השנים במסגרתו המכון מהווה פלטפורמה לבכירי הצבא לקיום דיונים בהשתתפות אנשי אקדמיה, אנשי שטח ועוד, כדוגמת דיון על העברת בסיסי צה"ל לנגב, שילוב נשים בצבא ועוד.

כאמור, צה"ל אינו משתף פעולה עם גופים פוליטיים ולו המכון היה גוף שכזה המפגש לא היה מתקיים.

http://mida.org.il/?p=10768
.
.
המכון הישראלי לדמוקרטיה והפוליטיזציה הלא-פוליטית של צה''ל...עוד ארגון חתרני מבית היוצר של הקרן לישראל חדשה (NIF) (*)

https://www.facebook.com/notes/%D7%A9%D7%97%D7%A3-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%9C%D7%90-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A6%D7%94%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%AA%D7%A8%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6/10151598184284378

http://rotter.net/forum/gil/26725.shtml#11

תגוביות:

1.המכון לדמוחארטה הוא אירגון שמאלני והתגובה שלהם משעשעת.

2.תחקיר זה מגלה הכל על המכון הזה: הון שלטון וקשרי המכון / איילת פישביין

המכון הישראלי לדמוקרטיה הצליח בשנים האחרונות לרכוש לעצמו מעמד מיוחד בישראל. הוא מוצג כמכון מחקר מוביל בדעת הקהל וכגורם רב השפעה על הכנסת והממשל בישראל. רק מעטים יודעים כיצד הוא פועל, על האינטרסים העומדים מאחוריו, ובכלל - על פעילותו הבעייתית והעדפתו המוגזמת על-ידי גורמים בכנסת ובמשרד ראש הממשלה.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מוחזק על-ידי מיליארדר יהודי אמריקני, ברנרד מרכוס, חבר מועצת המנהלים של חברת "צ'ויס-פויט" - הסוחרת במודיעין אזרחי. למכון יש נגישות למידע בצה"ל, במשרדי ממשלה, בכנסת, ובמשטרה. מטרתו המוצהרת של מייסדו היא לחולל "רפורמה פוליטית בישראל".

כדי לממש את המטרה המכון לדמוקרטיה שוכר המכון אישים בכירים מן האקדמיה, חלק ניכר מהם משפטנים. כך למשל, בשנת הכספים החולפת הגיעה עלות שכרו של נשיא המכון, ד"ר אריה כרמון, ל- 1,408,287 שקל, כולל מכונית צמודה, שהועמדה לרשותו מאמצע השנה. פרופ' מרדכי קרמניצר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, קיבל מהמכון בשנה החולפת שכר בעלות של 424,474 שקל. קרמניצר קיבל שכר גבוה גם בשנים קודמות.

עם הפרופסורים שקיבלו בשנים האחרונות שכר מהמכון נמנים: פרופ' רות גביזון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית: 437,110 שקל, פרופ' דוד נחמיאס, בעבר מהאוניברסיטה העברית וכיום מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה: 532,354 שקל, פרופ' אשר אריאן מאוניברסיטת חיפה: 432,375 שקל. בשנת 2004 שילם המכון משכורת שנתית גם לדן מרידור, בעבר ח"כ ושר משפטים, בעלות של 404,374 שקל .

"האח הגדול" האמריקני

ברנרד מרכוס, היו"ר הבינלאומי, המייסד והתורם העיקרי של המכון לדמוקרטיה, הוא מבעלי "הום דיפו" ודוגל בכלכלת שוק קיצונית. הוא נמנה עם חבר מנהלי obt - חברת מודיעין אזרחי גדולה ומבוססת שהתמזגה ב- 2000 עם "צ'ויס פוינט". יחד הפכו לחברה הגדולה ביותר בארה"ב בתחום המודיעין האזרחי.

"צ'ויס פוינט" סוחרת במידע על חברות מסחריות, פושטי רגל, עבריינים, וכן בנתונים אישיים של אזרחים במדינות שונות, כולל ישראל. בעיתונות האמריקנית היא כונתה לא אחת: "עינו הפקוחה של האח הגדול", ברוח הסיוט של ג'ורג' אורוול.

במהלך הבחירות לנשיאות "צ'ויס-פוינט" סיפקה למטה בוש רשימת נתונים על עשרות אלפי אזרחים אמריקנים שהצבעתם פסולה בגלל היותם עבריינים, רובם תומכי המפלגה הדמוקרטית. בכך סייעה לו לזכות בבחירות. לאחר הבחירות קנה משרד המשפטים של ממשל בוש מ"צ'ויס-פוינט" מידע על מהגרים לא חוקיים ב- 67 מיליון דולר.

ידידו של מרכוס הוא ג'ורג' שולץ, יו"ר של כבוד במכון לדמוקרטיה, ששימש כשר חוץ ומזכיר המדינה האמריקני. אבל יותר מכל הוא מזוהה עם תאגיד הבנייה, הנשק והנפט "בכטל" - חברה פרטית של המילארדר האמריקני ריילי בכטל, שבה שולץ כיהן כנשיא. ריילי בכטל מונה על-ידי בוש כחבר בוועדת היצוא, שמטרתה לייעץ לנשיא כיצד לייצר שווקים לחברות אמריקניות בחו"ל, ואחרי המלחמה, זכה תאגיד "בכטל" בחוזה ענקי של 680 מיליון דולר לבניית הפרויקטים הגדולים בעירק: נמלים ימיים, נמלי תעופה, טיהור מים ומפעלי חשמל.

"מרכוס רוצה למקד מאמץ על רפורמה פוליטית"

מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991. הוא מימן את בניין המכון הממוקם בשכונת היוקרה טלביה בעלות משוערת של 5 מיליון דולר. מאז ההקמה הוא התורם בעיקרי של המכון, באמצעות "אגודת ידידים" בארה"ב שהוא עומד בראשה.

האגודה הוקמה בעקבות חששות שהביעו מרכוס ושולץ, שמא העובדה שלמכון יש מממן עיקרי אחד, תיפגע בתדמיתו הדמוקרטית. שניהם דחקו במנהל כרמון לגייס יותר כסף מבעלי הון בישראל, אבל הוא לא הצליח ועד היום רוב התקציב בא מארה"ב. באחת הישיבות דיווח כרמון: "המכון היום מנוהל על-ידי מי שהקים אותו והשאלה שהוא שואל היא 'מה קורה אחרי'. בהמשך הודיע ש"מרכוס התחייב כל שנה לקחת על עצמו לפחות 40% מהתקציב ובמידה שהמכון לא יצליח לגייס את ה- 60% הנותרים - הוא התחייב להשלים".

אחד הרעיונות ליצור חיץ בין מרכוס למכון היה להקים קרן של 50 מיליון מיליון דולר, שפירותיה יזינו את התקציב השנתי של המכון המגיע למעט יותר מ - 5 מיליון דולר בשנה.

מבראשית, מרכוס עמד על כך שהמכון לדמוקרטיה יתמקד בתוכנית ל"רפורמה פוליטית בישראל". כך למשל, כאשר אוניברסיטת תל אביב רצתה להפעיל עם המכון לדמוקרטיה תוכנית הקשורה לעם היהודי, מרכוס התנגד וכרמון נאלץ לסגת. הוא דיווח על כך להנהלה ונימק: "בשל העובדה שברנרד מרכוס הסכים להיות יו"ר afidi ומשום שהוא רוצה למקד את המאמץ על רפורמה פוליטית".

אולמרט-טורבוביץ-ברק והרפורמה הפוליטית ש- "מרכוס רוצה"

הקשר של אולמרט למכון לדמוקרטיה עובר דרך עו"ד יורם טורבוביץ, ראש הסגל של לשכת אולמרט, ששימש כחבר הוועד המנהל של המכון עד אמצע שנת 2005 ומופיע עד היום ברשימת חברי עמותת המכון.

טורבוביץ הוא גם החוט המקשר בין אולמרט, אהוד ברק והרעיון לחולל שינוי מרחיק לכת בשיטת הממשל בישראל. הרעיון החל לקרום עור וגידים לאחר בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה ב- 1999. עו"ד יורם טורבוביץ מונה אז על-ידי ברק ומנכ"ל משרדו יוסי קוצ'יק, לעמוד בראש ועדה לביצוע רפורמה במבנה פעולות הממשלה ומשרדי הממשלה השונים.

המכון קיים מעקב אחרי בחירות 1999 באמצעות פרופ' אשר אריאן, והכין תוכניות עבודה לממשלת ברק ל"100 הימים הראשונים". כרמון דיווח אז לאסיפה הכללית, כי פרופ' דוד נחמיאס, ממקבלי השכר במכון, החל לעבד יחד עם לשכת ראש הממשלה למען גיבוש "רפורמה בשרות הציבורי"; וכי איש מכון נוסף, פרופ' ידידיה שטרן, התבקש על-ידי הנהלת הקואליציה לשבת בראש ועדה "שתבדוק דרכים להשלים את חוקי היסוד במדינת ישראל".

המעורבות הגלויה בפוליטיקה הרתיעה באותו זמן חלק מחברי המכון, אלוף רפאל ורדי, שמונה על-ידי ברק לעמוד בראש ועדה לבדיקת רשות השידור "אני הייתי מאוד נזהר מפעילות פומבית פוליטית בתקופה הזאת - לא לעסוק בדברים, אשר יגרמו למישהו לחשוב שאנחנו מעורבים באיזשהי צורה, או מנסים להתערב לטובת איזשהו צד". טורבוביץ הסכים אתו, "ברור שיש לנו סכנה של שיוך למפלגות שמאל בהיותנו מצויירים כיפי נפש".

בהמשך ביקר ורדי את הקמפיין של המכון לדמוקרטיה למען ביטול הבחירה הישירה "אחד הגופים עלול לראות בכך נקיטת עמדה פוליטית", טען. כרמון השיב לו: "כל מה שאנחנו עושים זו עמדה פוליטית".

קשר הפרופסורים

חותמי "מודעת הפרופסורים" - שיצאו נגד מבקר המדינה במסגרת קמפיין מאורגן שנועד להחליק את חטאיו של אולמרט - קשורים לאולמרט ול"קדימה" ברשת של נאמנויות ואינטרסים:

פרופ' אמנון רובינשטיין הוא משפטן, נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה - מוסד אקדמי פרטי, שהוקם על-ידי חבר קרוב וותיק - פרופ' אוריאל רייכמן, מייסד המרכז הבינתחומי. רייכמן, שהוצג בימים האחרונים על-ידי אולמרט כאחד מ'מבשלי' שינוי שיטת הממשל בישראל, הצטרף ל"קדימה" וקיבל הבטחה מאריאל שרון לקבל את תיק החינוך. אבל כשאולמרט נתן את התיק ל"עבודה" הוא פרש מהכנסת. אנשי "קדימה" טענו אז שהוא רוצה את תיק המשפטים. רובינשטיין, כך פרסם העיתונאי אמנון אברמוביץ, הוא מועמדו של אולמרט לנשיאות. אולמרט גם הציע לרובינשטיין לעמוד בראש ועדת הבדיקה הממשלתית למלחמת לבנון השנייה, תפקיד שרובינשטיין העדיף לא לקבל. רובינשטיין עומד בראש ועדה בין-משרדית לגיבוש מדיניות ההגירה בישראל, שהגישה את מסקנות הביניים שלה לאולמרט בפברואר השנה.

פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מקורבת לאמנון רובינשטיין ונמצאת אתו בוועדה הבין-משרדית לגיבוש מדיניות ההגירה. כמו כן היא חברת הוועד המנהל של המכון לדמוקרטיה. זילברשץ פרצה לתודעה הציבורית כשהגנה על בכיר בבר-אילן שהורשע בהטרדה מינית וצוטטה במוסף הארץ באומרה: "אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אומנם לא גרייס קלי אבל אני נראית לא רע לגילי ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי".

פרופ' שלמה אבינרי, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית - נחשב לאיש שמאל מובהק, אבל עשה הסבה מקצועית ל"קדימה". הוא צידד בשרון ובפינוי גוש קטיף וכשהוקמה "קדימה" הוא פרסם מאמר תמיכה במפלגה. אבינרי מרצה במרכז הבנתחומי בהרצליה וחבר בוועדת ההגירה בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין.

פרופ' יואב דותן, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, הוא הדמות החיוורת ביותר מבין חמשת החותמים. דותן התנגד לוועדת חקירה ממלכתית למלחמת לבנון השנייה והוא משתתף בפרויקט הדגל של המכון לדמוקרטיה: "חוקה בהסכמה".

אריק כרמון, שהתחזה לפרופסור, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כרמון הינו גיסו של רייכמן - איש "קדימה". בעמותת המכון חברים שניים מאנשיו הקרובים של אולמרט: יורם טרובוביץ, ראש סגל לשכת אולמרט, ועו"ד יהודה רווה, המלווה את אולמרט עוד מימי היותו ראש עיריית ירושלים.

מידע על צה"ל

ב- 2001 התחיל המכון לדמוקרטיה לקיים מפגשים עם צה"ל בהם השתתפו הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, חמישה אלופים, ושמונה תתי-אלוף וכן מג"דים, ומח"טים במילואים. הנושאים שנדונו היו שירות של נשים בצבא, כבוד האדם בצבא, ושירות המילואים. כמו כן הועלו נושאים אסטרטגיים מובהקים כגון, האם הצבא הוא צבא העם או שהולכים לכיוון של צבא מקצועי וההיבטים הכלכליים". בסוף כל מפגש הופקה חוברת.

אריק כרמון דיווח לאסיפה הכללית של המכון על המפגשים ועל "מספרים די קשים" הנוגעים לשיעורי הגיוס לצה"ל: "אנחנו מגיעים למצב שבו רק חמישים אחוז משכבת הגיל מתגייסת, שליש משכבת הגיל הולכת ליחידות קרביות".

ב- 2005 - מפגשי המכון עם צה"ל התחדשו במסגרת פרויקט "צבא-חברה". פרופ' ברוך נבו, העומד בראש הפרויקט, דיווח לאסיפה הכללית על הקשיים: "קושי אחד הוא התלות ביחסים אישיים מאחר שאין הסכם כתוב בין המכון לבין הצבא. הדברים מתנהלים על בסיס יחסים אישיים ומסורת של יחסי אמון שנבנו בין אריק לבין הרמטכ"לים ואלופי הפיקוד שלהם. קושי נוסף כרוך ברגישות צה"ל לנושאים שונים. רשימת המשתתפים האורחים מוגשת לחוות דעת הצבא לפני כל כנס. ייתכן מצב שהצבא יפסול השתתפות אחד האזרחים. המכון חייב להיות רגיש ביותר ולהסכים לפשרות בנושאים שונים על-מנת לשמור על דיאלוג פתוח וכן".

תקשורת מגויסת

המכון לדמוקרטיה מבצר את מעמדו באמצעות הפגשת אנשי הון ושלטון בכנס קיסריה שמכניס לקופתו מאות אלפי דולרים בשנה. יו"ר הוועד המנהל הוא אלי הורוביץ, יו"ר טבע, וחבר בולט הוא איש העסקים אהרן דוברת.

הביטאון "העין השביעית" הוא אמצעי נוסף. העורך הוא איש הארץ עוזי בנזימן. העיתונאי נחום ברנע "מידיעות אחרונות" הוא אחד הכותבים הקבועים. ולא בחינם, כמובן. מספר המנויים על הביטאון אינו עולה על כמה מאות והוא מתקיים מתרומות. באחד הדיונים של הנהלת המכון הועלתה שאלת כדאיותו והוחלט להמשיך בשל חשיבותו ביצירת קשר לתקשורת. המכון הזמין ב- 2001 מעיתונאי הארץ יאיר שלג נייר עמדה על "המשמעות הפוליטית של פינוי יישובים", אבל הוחלט לא לפרסמו. בנוסף מפרסם המכון את עצמו באתרי האינטרנט Ynet ו- walla.

אישים המוערכים על-ידי המכון קיבלו את אות הדמוקרטיה, כאשר אמות המידה שנקבעו לבחירת הזוכה הן: "תרומתו של המועמד לביצור ערכי הדמוקרטיה בעולם, או בארצו". הזוכה הראשון היה ג'ורג' שולץ ואילו הזוכה השני היה אדוארד שוורנאדזה, לשעבר נשיא גרוזיה, שקיים שלטון יחיד ושנוא בגרוזיה, הודח וברח מארצו לאחר שהואשם בזיוף בחירות. אירוע הענקת האות לשוורנדזה הכניס למכון לדמוקרטיה 100 אלף דולר ורק אחד מחברי המכון, כך עולה מהפרוטוקולים, אלוף (מיל.) רפאל ורדי, חשב שהנבחר הוא "אישיות בעייתית".

המונופוליסט כקרבן

ניירות העמדה של המכון לדמוקרטיה מקדמים אידיאולוגיה של טיפוח ההון. כך למשל הכין המכון נייר עמדה בשם "המונופוליסט כקרבן", שבא "להגן על זכויותיהם של מונופוליסטים מכוחה העדיף של המדינה".

נייר עמדה אחר שהוכן על-ידי המכון הוא "הצעה לארגון מחדש של מערכת החינוך הציבורית בישראל" של רונית תירוש ופרופסור ויקטור לביא שהציע לרסק את מערכת החינוך הממלכתית הישראלית ובמקומה להקים מינהלים אזוריים בשליטת הרשויות המקומיות. נייר עמדה זה היה הבסיס למסקנות ועדת דוברת שבראשה עמד איש העסקים שלמה דוברת, בנו של חבר הוועד המנהל של המכון לדמוקרטיה, אהרן דברת.

המכון הפיק עבור מי שהיה יו"ר ועדת כספים בכנסת וכיום שר האוצר, אברהם הירשזון, נייר עמדה לרפורמה בשוק ההון שהוצג בכנס קיסריה ב- 2004 כאלטרנטיבה להמלצות ועדת בכר.

התועלת שבשחיתות

ב"מודעת הפרופסורים" המוקיעה את מבקר המדינה ואת יועצו לענייני שחיתות, על שהם עלולים, כביכול, "לשתק את התנהלותו של ראש הממשלה הנבחר", מהדהדת תפישה שפותחה ב"מחקר" שנערך במכון לדמוקרטיה על-ידי דורון נבות ועו"ד נאוה בן-אור, בהדרכתו של פרופ' מרדכי קרמניצר, שהוא כאמור לעיל, אחד ממקבלי המשכורות הגבוהות במכון לדמוקרטיה.

בראיון המופיע באתר המכון טוען נבות ש"לא בטוח שיש עלייה בשחיתות, אלא שהכיסוי התקשורתי והעיסוק הציבורי בתופעה גברו". נבות מדגיש "שקיימים חוקרים ומשפטנים שטוענים שלא בהכרח ולא בכל מצב השחיתות פוגעת בדמוקרטיה. יש המדגישים את התועלת בשחיתות מבחינה כלכלית ויש המדגישים את התרומה שעשויה להיות לה מבחינת הדמוקרטיה. אבל בפועל הטענות האלה נכונות רק אם משווים את השחיתות למצב גרוע יותר כמו סיאוב שלטוני מוחלט, שרירותי או אימפוטנטי לגמרי".

בהמשך מפתח נבות את התפישה ש"שחיתות היא לא בהכרח מחלה ממארת והיא לא בהכרח אישהו שד שנמצא כל הזמן בכל מקום"; וכי "שחיתות היא לא בהכרח הרסנית במובן שמקובל לטעון כלפיה. אם אינה מתרחשת בממדים כפי שהיתה בזאיר למשל, או בארגנטינה בשנים מסוימות, הרי שהיא פשוט פוגעת ברווחת התושבים ובאיכות חייהם, אבל היא לא בהכרח ממוטטת את המדינה והחברה".

חוקה בהחדרה

המכון לדמוקרטיה מקדם בהשקעה של מיליונים את כתיבת "חוקה בהסכמה", והעמיד לרשות ועדת חוקה חוק ומשפט תקציבים לקידום הנושא. ב"חוקה בהסכמה" ניתן דגש על זכויות העשירים ונראה שפחות על זכויות חברתיות כגון: הזכות לחינוך, לבריאות לפנסיה וכד'. המכון מחדיר את "חוקה בהסכמה" למערכת החינוך כנושא לתלמידים הנבחנים בבגרות בהיקף של 5 יחידות וזאת באמצעות "מטה שנהר קרמניצר" של משרד החינוך, שהוקם על-ידי אמנון רובינשטיין בהיותו שר חינוך. רובינשטיין אף 'זכה' לביקורת מבקר המדינה על מינויים לא תקינים במטה זה. פרופ' עליזה שנהר ופרופ' מרדכי קרמניצר הם חברי עמותת המכון לדמוקרטיה. שנהר כתבה עבור משרד החינוך את נייר העמדה בנושא יהדות ואילו קרמניצר את נייר העמדה בנושא אזרחות.

תגובות

תגובת המכון לדמוקרטיה:

"פעולות המכון נגזרות מסדר היום שלו, משיקולים מקצועיים. כשהמטרות העומדות לנגד עיניו הן שיפור הדמוקרטיה והשיח הציבורי בישראל. לא התקבלה תמורה כספית עבור פעולת אלה, להיפך, המכון משקיע משאבים לטובת הדמוקרטיה בישראל.

המכון מבצע מחקרים, כנסים, ימי-עיון ומעלה הצעות, במסגרתם אנו משתפים פעולה עם מוסדות רבים כגון בנק ישראל, משרד האוצר, צה"ל חברי כנסת, שרים, אוניברסיטאות ועוד. המכון אינו מקבל עבורם תמורה כספית. יתרה מכך, חשוב להדגיש כי אין מדובר במתן שירותים עבור המשתתפים, אלא בתוצרים שהמכון מפיק והם מיועדים לשימוש נרחב, מתוך כוונה לשפר את הדמוקרטיה הישראלית".

לשכת ראש הממשלה:

"המכון לדמוקרטיה לא ביצע כל עבודה עבור הממשלה, לרבות לשכת ראש הממשלה".

דובר הכנסת גיורא פורדס:

"ניירות העמדה והשרותים שניתנו על-ידי המכון לוועדות הכנסת, לא עברו ועדת מכרזים והכנסת לא שילמה עבורם".

משרד החינוך:

"מטה קרמניצר-שנהר מטמיע את דוחות המטה באמצעות פעילות משותפת עם הארגונים - האגודה לזכויות האזרח, מרכז רבין לשלום, יסודות, מרחבים, המכון הישראלי לדמוקרטיה. בהתייחס לתוכנית 'חוקה בהסכמה' הרי שזו מהווה אחד מנושאי המטה אשר עוסקים בתחום הדמוקרטיה במדינת ישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית".

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

לעיון האשכול:

האם המכון הישראלי לדמוקרטיה דמוקרטי?

http://rotter.net/forum/gil/19930.shtml

3.עוד ארגון חתרני מבית היוצר של הקרן לישראל חדשה (NIF).

4.הכותב רן ברץ הנו אחד משני חושפי הקרן לישראל חדשה כבר בשנת 2003
בתגובה להודעה מספר 3

לצערי אין לי את החוברת המקורית, שבה מצורפים גם המסמכים הרלבנטיים.

דו"ח ראשוני - 'הקרן החדשה לישראל' מאת: משה איפרגן ורן ברץ

נכתב עבור העיתונאי דויד בדין

ראשי פרקים

הקדמה עמ' 2

חומר הגלם עמ' 5

ממצאים עיקריים עמ' 6

עדויות עמ' 7

אסטרטגיית הפעולה של הקרן

א. ארגון ואופן פעולה עמ' 11

דוגמא: מאבק האמהות החד הוריות עמ' 14

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית עמ' 16

מאבק הקרקעות עמ' 17

מאבק הסרבנים עמ' 19

פלורליזם דתי עמ' 20

בית המשפט העליון עמ' 21

חרדים ועיירות פיתוח עמ' 22

ועדת אור עמ' 22

מספר עובדות נוספות עמ' 23

המלצות עמ' 24

רשימת המסמכים המצורפים עמ' 25

הקדמה

שוו בנפשכם ארגון לא נבחר, אשר אינו מזוהה כארגון פוליטי, אשר מפעיל כמעט את כל המחאות החברתיות, המארגן ומנהל מאות עמותות וארגונים, המממן כמעט את כל הכנסים, המייעץ לכל הגופים, המפעיל כמעט את כל ההפגנות, בקיצור, קובע כמעט את כל המהלכים של השמאל בישראל.

נשמע דמיוני?

לא ולא.

v ארבע אמהות

v מאבק האדמות של הערבים בישראל (כולל פסק דין קציר בעניין קעדאן)

v מאבק הדיור וקרקעות הקיבוצים והמושבים של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'

v הקמת ועדת אור וההשתתפות המכריעה של ארגון עדאללה

v תנועת הסרבנים ושיתופה עם גוש שלום

v ויקי כנפו ומאבק האמהות החד הוריות

v נשות הכותל

v מאבק החילוניים בדתיים (עמותת עם חופשי)

v מאבק הסטודנטים בתקופת נתניהו כראש ממשלה

v הבג"צים של התנועה לאיכות השלטון

v המחקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה

v המסקנות של מרכז אדווה

v מחאת הבדואים

v מאבק למען חרם על מוצרים מיש"ע

v מאבק למען נישואים חופשיים מכל הסוגים

v גיור רפורמי

v המלחמה של החברה להגנת הטבע וארגונים ירוקים בפיתוח יהודי בנגב ובגליל

v מימון פרויקטים להכרה בזכות השיבה הפלשתינית

וזוהי רק רשימה חלקית.

כל המאבקים הללו, כפי שיעידו העובדות שיוצגו להלן, מנוהלים ונשלטים על ידי 'ארגון-על' יחיד, ארגון שחדר כמעט לכל ארגוני המחאה הלא נבחרים בישראל (חלק מהם אף הקים בעצמו) והפך ל'מניפולאטור-העל' המתזמן את פעילותם והקובע את מהלכיהם.

עצם הפעילות של עמותות, אגודות, ארגונים ותנועות הוא כמובן לגיטימי במסגרת דמוקרטית. אלא שמרגע שכל אלה הופכים לכלי משחק בידיו של שחקן-על, שאינו חייב בדין וחשבון (הוא אפילו אינו רשום בארץ אלא בארה"ב), מרגע שהמחאות, ההפגנות, הפניות לבג"ץ, המחקרים, הפרסומים והדרישות מן הכנסת והממשלה הופכים לרשת מסועפת ומתוחכמת של תעמולה פוליטית בלתי פוסקת, תעמולה אשר אינה מודה בשאיפות הפוליטיות המניעות אותה, יורדת הלגיטימיות לטמיון.

במידה שבה נותן השלטון בארץ למערכת שכזו להתנהל באין מפריע, הוא פוגע בכללי המשחק הדמוקרטיים בארץ ישראל. הוא מעניק לכוח פוליטי מוסווה להשפיע מבלי להיבחר, מבלי לתת דין וחשבון ציבורי, מבלי לשאת באחריות ותוך גניבת דעת הציבור על ידי הסתרת כוונותיו האמיתיות. אסור לשלטון לשתף פעולה על ידי העלמת עין מתופעה זו.

במיוחד חורה הדבר כאשר מדובר בארגון שמטרותיו מזוהות עם השמאל הקיצוני ביותר. זאת משום שברור, הן לציבור והן לארגון עצמו, כי לעולם לא יוכל להוות כוח פוליטי משמעותי בקרב היהודים במדינת ישראל. אלא שדווקא משום כך בחר הארגון להשתמש בדרכים לא כשרות להשגת מטרותיו. ודווקא משום כך יש להתייחס אליו בכובד ראש ולא להקל ראש בחשיבותו או הישגיו.

הארגון האמור הוא הקרן החדשה לישראל.

מסמך זה מנסה להוכיח שתי נקודות מרכזיות. האחת היא כי הקרן היא ארגון בעל מטרות פוליטיות, מטרות שכללי המשחק הדמוקרטיים מחייבים להעמידן באופן ברור להכרעת הבוחר לשם קידומן. השנייה היא כי מטרותיו של הארגון מנוגדות לחלוטין לכל המטרות שלשמן הוקמה התנועה הציונית ומדינת ישראל, כלומר, כי מדובר בארגון פוסט-ציוני.

הקרן החדשה לישראל חולשת (מבלי להיות מוכרת) על מה שנתפש בציבור כפעילות ספונטאנית, התנדבותית, אותנטית.

בשל מסך העלטה הפרוש על פעילותה, מסוגלת הקרן לייצר דעת קהל המשרתת את מטרותיה. אדם הנחשף יום-יום לשטיפת מוח מתמדת, מבלי שידע כי מדובר למעשה בתעמולה פוליטית ומבלי יכולת להתגונן, מושפע ממנה בהכרח ובלי דעת. הוא סבור כי לפניו מציאות, אולם למעשה הקרן החדשה לישראל היא גם המפיקה, גם הבמאית וגם התסריטאית, ולפניו לא פחות מאשר הצגה מסוכנת.

את הבמאי ואת ההצגה יש לחשוף ולהשכיל להתגונן מפניהם. העובדה שהקרן החדשה לישראל תומכת במאות עמותות העוסקות בזכויות אדם ודמוקרטיה מסתירה את העובדה העקרונית: הקרן החדשה לישראל היא עצמה אחת הסכנות הגדולות לדמוקרטיה בישראל.

הקרן החדשה נמנעת בכל מחיר מלחשוף את שאיפותיה הפוליטיות, שכן אז תהיה חסרת השפעה, בדומה לשאר המפלגות המזדהות עם שמאל קיצוני. שאיפתה של הקרן היא להשפיע על הפוליטיקה הישראלית ככוח חיצוני אשר אינו חייב לתת דין וחשבון על מטרותיו הפוליטיות, כוח לא שקוף, מוסווה, מוסתר, אמורפי, כוח המסוגל להשפיע על דעת הקהל מבלי להיחשף.

חוסר הלגיטימיות של פעילות הקרן מתבטא לא רק בקידום מטרות פוליטיות מבלי להזדהות ככוח פוליטי (עניין חמור כשלעצמו), או בהצבת מטרות פוסט-ציוניות הוא מתבטא גם בשקר ובהטעיה של הציבור הרחב, שהפעילות האמיתית מוסתרת ממנו, בשקר ובהטעיית התורמים, אשר לרוב אינם מודעים למטרה שתרומתם משרתת בפועל, בשקר ובהטעיית המדינה והממשלה לצורך תיקצוב, ואפילו לעיתים בשקר ובהטעיית חלק מן הארגונים הפועלים בחסות הקרן עצמה, שכן הם לא תמיד שותפים למטרות הקרן. על רשת שקרים זו להיחשף!

כאן מוצג מחקר ראשוני בקווים כלליים, היכולים להוות צעד ראשון לחשיפתה הציבורית המלאה של הקרן החדשה לישראל.

חומר הגלם:

המסמכים העיקריים עימם עבדנו, אשר חלקם מצורפים למסמך זה, כוללים חומר רב ומגוון:

א. מסמכים פנימיים המצביעים על מטרותיה האסטרטגיות של הקרן: לדוגמא מסמך מצגת מיוני 2003 המציג את אסטרטגיית העל של הקרן או מסמך המציג תוכנית חומש של הקרן לשנים 2001 עד 2006. ועוד.

ב. מסמכים המציגים את מרחב ההתקשרויות של הקרן עם עמותות וארגונים בישראל, מגוון עצום של גופים וארגונים המקיף מעל 330 ארגונים שונים ומשונים.

ג. מסמכים המציגים מעורבות ואינטרסים של הקרן במערכת הפוליטית בישראל.

ד. מסמכים גלויים – אתרי האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) ושאר העמותות הנתמכות על ידי הקרן. מסמכים שחולקו לציבור ע"י הקרן, שתי"ל והעמותות.

ה. תיעוד אצל רשם העמותות.

ו. חומר נוסף הושג בעזרתם של עיתונאים החוקרים את הקרן, באמצעות האזנה לראיונות רדיופוניים מוקלטים של אנשי הקרן וכד'.

ממצאים עיקריים

שתי מטרות על פוליטיות ולא מוצהרות של הקרן:

א. הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67.

ב. הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.

שתי מטרות העל הללו שלובות, ולכן קשה להפריד ביניהן במסמכי הקרן. חשוב להדגיש כי אלו הן מטרות פוליטיות, אשר החפץ בהשגתן רשאי להציג את עמדתו לציבור ולבקש גיבוי פוליטי. אך אליה וקוץ בה (מבחינת הקרן). העובדה כי המטרות הללו מבטאות אינטרס ערבי, אינה מאפשרת צבירת כוח פוליטי משמעותי, למצער בקרב היהודים. לכן פנתה לאפיק הפעולה אותו נסקור כאן.

חשוב להדגיש: הקרן אינה מודה במטרותיה הפוליטיות באופן גלוי ורשמי בשום מסמך הנגיש לציבור הרחב. אנשי הקרן עצמם וארגון שתי"ל (שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים - הזרוע המבצעת של הקרן בישראל) מכחישים בציבור את העובדות בדבר כוונותיהם שוב ושוב. משום כך חלק מן המסמכים שיוצגו להלן הם מסמכים פנימיים אשר אינם גלויים לציבור, אשר הושגו באופן לא רשמי.

אין באמור כדי לרמוז כי עיקר המידע סודי. ישנו מידע גלוי רב הפזור במקומות שונים, אשר גם בו כשלעצמו, כאשר הוא נאסף, נערך ומוצג באופן שיטתי, די כדי להציג תמונה טובה של מטרות ופעילות הקרן. המסמכים הפנימיים משמשים בעיקר בכדי להוכיח כי אנשי הקרן מודעים למעשיהם ולתכליותיהם הפוליטיות.

היקף ועומק הפעילות של הקרן, למרות שאינם סודיים ברובם, אינם ידועים. במסגרת התמונה שנציג, נראה כי מדובר בארגון שחדר, מחוץ לאור הזרקורים, כמעט לכל השכבות והאוכלוסיות בישראל, והמפעיל לחץ מתוזמן ומתוכנן על השלטון, באמצעות מנגנונים, ארגונים ואמצעים נוספים, המגובים בתקציב גדול.

עדויות

מטרת חלק זה הוא להוכיח כי לקרן שאיפות פוליטיות ברורות, וכי מטרות
אלו מודעות לה היטב.

העובדה כי המטרות האמיתיות מוסתרות מקשה על חשיפתן. באלפי מסמכים שנבחנו לא מצוינות המטרות האסטרטגיות של הארגון באופן מפורש. בכל זאת, מסמכים אחדים יוצאים מכלל זה. הראשון שיוצג הוא מכתב פנימי ממנהל הקרן החדשה לישראל, אליעזר יערי, לצוות המנהלים ולצוות הקרן החדשה, מן היום שאחרי בחירות 1999, בחירות בהן זכה אהוד ברק.

באופוריה ובהתרגשות הרבה שאפפה אותו ואת אנשי הקרן ביום זה, חושף יערי הרבה יותר מאשר נאמר אפילו בתכתובות האישיות שבין אנשי הקרן. במכתב נחשפות לא רק מטרותיה הפוליטיות של הקרן אלא גם דרכי פעולתה. המסמך שיוצג אחריו הוא מצגת פנימית שנערכה ב-2003, ובה מסוכמת השנה הקודמת ונמנות מטרות אסטרטגיות וקווי פעולה עתידיים.

1. כך נפתח המכתב של יערי: "אתמול בלילה התרחש דבר גדול בישראל. החברה הישראלית, במופע מדהים של דמוקרטיה, הצליחה הן לסלק מהממשלה קואליציה ביזארית ששילבה קיבעון פוליטי, הידרדרות אתית ושמרנות דתית וחברתית והן לספק לחברה הישראלית סיכוי נוסף. בסופו של חשבון כל אחד מאיתנו אנשי ההנהלה, צוות, מתנדבים ואלפי תורמים יכול לחוש סיפוק מהערכים המבוטאים בתוצאות הבחירות ומהדרך שבה הושגו. בלתי אפשרי להביט במה שקרה מבלי לראות את טביעות האצבעות הברורות והאמיצות של הקרן החדשה לישראל ושל שתי"ל.

וכך מסתיים המכתב: "היום יום גדול לישראל: הוכחנו ששינוי חברתי יכול לגבור על (overturn) הכוח הפוליטי. במשך השנים הקרן החדשה לישראל הזינה ועמדה מאחורי אותו הפוטנציאל אשר בין לילה התפרץ כהר געש. משום כך ברצוני להודות לכל אחד ואחד מכם ולהצביע במיוחד על האתגר החדש, המבוטא בשמנו: אנו הקרן החדשה לישראל וביכולתנו להיות כוח חשוב ביצירתה של ישראל חדשה".

כל מילה נוספת על המטרות הפוליטיות והשלטוניות של הקרן מיותרת.

2. במצגת פנימית אשר הוצגה בפני אנשי הקרן ביוני 2003 הוצג סיכום של התוכנית האסטרטגית של הקרן החדשה. המצגת מתחילה בציטוט אמירתו של רה"מ שרון מה-27.5.2003: "הכיבוש הוא נורא לנו, לכלכלה ולפלשתינאים".

נשאלת השאלה, מדוע ארגון לא פוליטי מתחיל את המצגת השנתית שלו באמירה על הכיבוש המוצגת כהישג? האם כנס סיכום תקופתי של בנקאים או של עובדי מדינה היה יכול להיפתח כך? קשה למצוא פרשנות הגיונית אחרת מאשר הקביעה כי מדובר בפתיחה משועשעת של שותפי סוד, היודעים כי הם מקדמים את סיום הכיבוש והמתבשמים בניצחון האידיאולוגי שלהם.

בהמשך מסכם הארגון כי לאחר בחירות 2003 ניכרת ירידה פוליטית של אלו שהם בעד פשרה מדינית ובעד מדינת רווחה (כלומר, השמאל). בניסוח האתגרים שמציבה לעצמה הקרן במצגת מצוי המשפט: "מתנחלים וחרדים הם עדיין קבוצות מועדפות", ביטוי והשקפה השמורה לשמאל, ואשר אין לה כל קשר להשקפה בדבר "זכויות אדם" או "קידום הדמוקרטיה". לאחר מכן מצוין בתוכנית הפעולה כי על הקרן ושתי"ל להמשיך את העבודה בנושא הקרקעות ולהמשיך ולהרחיב את המאבק כנגד התוכנית הכלכלית (של נתניהו).

תחת הכותרת: האזרחים הפלשתינאים של ישראל נכתב במצגת כי הקרן תגביר את פעילותה בסוגיות הבדואים ותמשיך ביוזמה הפלשתינאית של שתי"ל והקרן החדשה. בהמשך המסמך מציגה הקרן באופן ברור את עמדתה הפוליטית באומרה כך: "על הקרן החדשה לישראל להציג תוכנית קונקרטית להתמקדות בסיום הכיבוש". זהו משפט קריטי, החושף את המוטיבציה הפוליטית שמאחורי המונחים היפים והמרובים המסתירים אותה. סיום הכיבוש אינו מטרה מוצהרת של הקרן בשום פרסום ובשום אמירה, ולא בכדי הוא מוצנע ומופיע רק בשימוש פנימי.

הערה: ישנו חשד סביר שקיים קשר ישיר בין הקרן החדשה לישראל לבין "הסכם ז'נבה" שהתפרסם לאחרונה.

ישנן עדויות נוספות, עוד מספר פליטות קולמוס במסמכים פנימיים, מהן ניתן ללמוד על מטרות העל הפוליטיות של הקרן החדשה לישראל. כך למשל במסמך מן ה-12.06.2003 שנשלח על ידי שלומית ירקוני (בכירה לשעבר בקרן) ל'ועדת התוכניות', מסוכמים דיוני "השולחן העגול" של הקרן ושתי"ל באשר לאסטרטגיה הכללית. במסמך כתובה, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות והפלייה", הפיסקא הבאה: "... ברור שיהיה זה בלתי אפשרי לפתור את הבעיות הפנימיות בישראל, הכלכלה, הפלייה חמורה בין קבוצות אוכלוסין, גזענות, הסתה ואיכות הממשל – אלא אם כן יימצא פתרון פוליטי לפלשתינאים בשטחים הכבושים".

במכתב שנשלח ב- 20.4.2000 ל'וועדה המוציאה לפועל' ע"י 'קבוצת התכנון האסטרטגי' נאמר במפורש, תחת הסעיף "אסטרטגיות", בסעיף קטן 8: "להביא את נושא "מדינת כל אזרחיה" לדיון הציבורי. אגב, בסעיף קטן 4 נאמר: "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". שני הסעיפים הללו מעידים על גודל ההשפעה שמייחסים לעצמם אנשי הקרן החדשה (השפעה על בתי המשפט!), כמו גם הכוונה האמיתית, המוסתרת בדרך כלל: ישראל כמדינת כל אזרחיה.

ניתן להסיק על מטרות הארגון גם על ידי בחינת חלק מן הארגונים שהוא מממן ומסייע להם בייעוץ והכוונה. כאן נביא רק מספר דוגמאות בולטות מבין עשרות ומאות דוגמאות אפשריות.

1. הקרן החדשה לישראל תומכת בארגון 'בת שלום – רשת נשים לקידום השלום'. ארגון זה פועל במרץ לשם מה שקרוי 'סיום הכיבוש'. בעלון שחילק הארגון נשאלת השאלה 'מה עשית היום כדי להפסיק את הכיבוש?'. העלון מפרסם רשימה של עשרות מפעלים המצויים בגולן וביש"ע וקורא להחרמתם. בעלון מודות הנשים לגוש שלום, ארגון שמאל קיצוני, שסיפק להם את רשימת המוצרים הללו.

2. מועדון 'חלונות' הוא עמותה ישראלית לכל דבר. המימון מגיע מתרומות באמצעות הקרן החדשה לישראל בארץ ובחו"ל. מנהלת חלונות, רותי עצמון, פועלת על מנת לשכנע את הציבור בעמדה הפלשתינית לגבי זכות השיבה. כמו כן מחלק 'חלונות' עשרות חוברות וכרוזים למען זכות השיבה. לדעתה חלק גדול מאזורי הכפרים שמהם יצאו הפליטים ריקים וניתן לממש בהם את זכות השיבה. 'חלונות', בשיתוף פעולה עם מפלגת חד"ש, מארגנים סיורים של פליטים מהשטחים למקומות מהם גורשו / ברחו.

3. להלן רשימה חלקית של הארגונים הידועים בהם תומכת הקרן אשר מצביעה באופן ברור על תכלית פעולתה של הקרן : בצלם, עדאללה, מוסאווה, המרכז הערבי לתכנון, אגודת הארבעים, אלראבטה (אגודה למען ערביי יפו), העמותה למאבק בגזענות נגד החברה הפלשתינית בישראל, עמותת כפר קאסם לחינוך ותרבות בלתי פורמלי, ועוד רבים. הרשימה החלקית הזו אומרת את הכל.

מחקר נוסף ומעמיק יותר יחשוף את המוטיבציות של כלל הארגונים הללו, את התמיכה המקיפה של הקרן בהם ואת הפעילות הפוליטית האנטי-ציונית שהם עוסקים בה.
אסטרטגיית הפעולה של הקרן

א. ארגון ואופן פעולה

מעבר לכל התכנים והמטרות הפוליטיות שהבאנו בקצרה עד כה, האסטרטגיה שבה נוקטת הקרן היא מה שהופך אותה לארגון בעל עוצמה והשפעה רבים כל כך. האסטרטגיה הבסיסית של הקרן היא קיום מאבק פוליטי מתמיד בממשלה מבלי להזדהות ככוח פוליטי. האמצעי שבו משתמשת הקרן למימוש מאבק זה הוא הקמה, ניהול והשתלטות על מאות עמותות וארגונים מסוגים רבים ושונים.

הקרן החדשה לישראל מחלקת את המערכת החברתית והפוליטית בישראל לכמה קטגוריות. במסמך של שתי"ל מופיעים "ערכי הליבה" הבאים:

- זכויות האדם והאזרח

- צדק חברתי

- פלורליזם (דתי ותרבותי)

- זכויות פלסטינים אזרחי ישראל

ניתן גם להוסיף לאלו איכות סביבה ומאבקי נשים בנושאים שונים.

עבור כל קטגוריה כזו ישנן קבוצות שונות בעלות אינטרסים מגוונים. למשל, צדק חברתי יכול לכלול זכויות דיור, זכויות אוכלוסיות בעלות מגבלות, זקנים, עולים חדשים, ועוד. לכן, כדי לקדם את התחום כולו, יש להפעיל קבוצות שונות שתפעלנה עבור אינטרס של כל קבוצה. באופן טבעי קבוצות כאלה קמות ויורדות בהתאם לאינטרס כאשר כל קבוצה פועלת עבור עצמה, ללא מסגרת אידיאולוגית או ארגונית כוללת.

הרעיון הבסיסי של הקרן ושתי"ל הוא ליטול את כל הארגונים בכל תחום ולחבר אותם לכלל מאבק משותף. כך ניתן לחבר ארגונים שונים ומשונים תחת אחת ממטרות העל של הקרן, שאינן תמיד קשורות לארגון המסוים. בדרך זו פועל כל ארגון בנפרד וכל קבוצות הארגונים יחד, תחת מעטה אידיאולוגי שלא היה להם קודם. למשל, כשאמהות חד הוריות נאבקות, מלבד המאבק המסוים שלהן, הן נאבקות עבור אידיאולוגיה כלכלית שמאלית, שאותה מעוניינת הקרן לקדם. אידאולוגיה זו עשויה לכלול גם, לדוגמא, התבטאויות נגד הבזבוז הכלכלי שב"כיבוש" או תקציב ההתנחלויות (כפי שאמנם התבטאה ויקי כנפו), למרות שאין זו מטרה מוצהרת של הקרן להלחם בכיבוש או במתנחלים.

יתרה מזאת, מרגע שקיימות מספר קואליציות של ארגונים תחת הקטגוריות השונות, מצליחה הקרן לקדם השקפת עולם פוליטית מקיפה ביותר, שאינה באה לידי ביטוי במטרות של הקבוצות השונות עצמן, אלא היא מוטמעת ומוסתרת בארגון הכולל, במבט העל, שאותו לא עשוי לראות מי שאינו מצוי היטב הן בפרטים הרבים והן בתמונה המקיפה והכללית ביותר של פעילות הקרן ושתי"ל.

הקרן הקימה והשתלטה על מאות ארגונים ועמותות (כשלוש מאות ושלושים רשומים על ידי הקרן) תוך יצירת קואליציות בין הארגונים עבור פרויקטים שונים שהקרן מעוניינת לקדם.

למשל, תחת הכותרת של זכויות אזרח פועלים ארגונים כגון 'האגודה לזכויות האזרח', בצלם, ארגוני זכויות נשים, ארגוני זכויות ערבים, ארגונים רפורמיים, הקשת הדמוקרטית המזרחית, ועוד, כלומר, עשרות ארגונים שכל אחד פועל עבור סקטור מסוים וביחד הם מהווים קואליציה המקדמת תחום שלם. בכל פעם שמתנהל מאבק שהקרן מעוניינת בהצלחתו, היא מגייסת, בעזרת שתי"ל, את כלל הארגונים הרלוונטיים לשם הפעלת לחץ על הממשלה (דוגמאות יופיעו בהמשך).

פעולת ההשתלטות של ארגון שתי"ל על הארגונים השונים נעשית במסווה של ייעוץ והכוונה. למעשה תפקידו של שתי"ל הוא לוודא שהגוף מקדם את מטרות הקרן ולוודא שהארגון יכול להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית והנהגתית. במידה וכך, הוא מעביר את ההנהגה של הארגון סדרה של סדנאות וקורסים בחינם, בהם הוא מכשיר את ההנהגה מבחינה אידיאולוגית ומעשית. הסדנאות והקורסים כוללים אינדוקטרינציה של שמאל כלכלי ומדיני.

לאחר שלב זה מקבל הארגון תמיכה כספית וייעוץ חינם מהקרן ומשתי"ל ומתחייב לדווח באופן שוטף על כל פעולותיו. שתי"ל דואג לכך שתיקצובו את הארגון יהווה רק חלק מתקציב הארגון ומסייע לאנשיו לקבל תמיכות מגופים שונים, הן ממשלתיים והן אחרים. כך מצליח שתי"ל להפעיל ארגונים בתקציב גבוה הרבה יותר מאשר התקציב שהקרן נותנת בפועל. כך גם מכפילה הקרן עשרות מונים את יכולותיה.

הקרן ושתי"ל דאגו גם ליצור קשרים עם גופים וארגונים ממשלתיים רבים (משרדי ממשלה, עיריות ומועצות מקומיות). בכך משיגה הקרן שיפור משמעותי ביכולתה להשפיע על מהלכי הממשלה עצמה. למעשה הקרן הופכת עצמה, על ידי ההשתלטות על הדרג המצוי בין ההחלטה הממשלתית לביצוע בפועל, למתאמת הפעילות שמממנת הממשלה. כך היא יכולה ליישם בכספי הממשלה והעיריות רבות ממטרותיה. למשל, כשראשות מקומית מעבירה תמיכה לארגון וולונטרי השייך לקרן, מדובר למעשה בתרומה לקרן. ישנם לא מעט עובדי ממשלה שהיו בעבר אנשי הקרן (גם בפרקליטות, רבים הם בוגרי ההכשרה המשפטית שמממנת הקרן – פרוייקט שיוצג מיד).

קיומם של מאות ארגונים הפרושים ברחבי הארץ אשר מקיימים מאגר כוח אדם של אלפי אנשים, חלקם הגדול אנשי מקצוע (משפטנים, כלכלנים, אקדמאים וכיו"ב), הזמינים לכל פעילות, הופכת את שתי"ל לארגון הציבורי החזק ביותר במדינה. במקרים רבים חזק ומשפיע יותר מהרבה גופים ממשלתיים. עוצמה זו חייבת להיות מודעת לשלטון, אשר לעיתים רבות נלחם בצללים ורוחות רפאים, שכן תמונת המאבק המלאה אינה נהירה לו דיה.

התיאום בין הארגונים הוא קריטי מבחינת הקרן להשגת מומנטום ציבורי. למשל, מרכזים מחקריים רבים שהקרן שותפה להקמתם, למימונם ולתפקודם השוטף, לא יפרסמו בסמיכות זמנים מחקרים המקדמים את מטרות הקרן, וזאת על מנת לפרוס את האפקט ולהשיג רציפות ביצירת דעת הקהל. מדובר כאן למשל על מרכז אדווה, המכון הדמוקרטי הישראלי, הקשת הדמוקרטית המזרחית, האגודה לזכויות האזרח וכיו"ב.

דוגמא: מאבק האמהות החד הוריות

כדוגמא ניתן לבחון את מאבקה של ויקי כנפו. מאבק זה היה פרי תכנון של הקרן החדשה ושתי"ל.

במסמך שצוין לעיל, מן ה-12.6.2003, נאמר כי "הקרן שמחה להודיע כי השלב הראשון של התוכנית באשר לתקציב המדינה, המעודדת הקצאה שוויונית יותר של תקציב התמיכה הציבורית, החל. אלי שהרבני נשכר כמתאם הפעולות של שתי"ל בפרויקט, והחל לבצע את התוכנית".

התוכנית המפורטת במסמך כוללת: ייעוץ, תיאום והפעלת ארגונים שונים מול משרדי ממשלה, יצירת קואליציות, משא ומתן עם אקדמאים לביצוע מחקרים על תקציב המדינה, בניית ספרייה של חומר בנושא התקציב, איסוף מידע ועוד.

לקראת סוף חודש יוני מפרסמת "ידיד", עמותה גדולה הפרושה על פני כל הארץ, הפועלת תחת חסותה של ח"כ יולי תמיר, תחת פיקוח של שתי"ל, וממומנת על ידי הקרן החדשה (והממשלה), מסמך הקרוי "מקיצוצים למחאה חברתית". המסמך כולל פירוט של כל הדרכים להלחם בממשלה, כולל "ליצור את הקרקע לפעילות חברתית קהילתית שתתועל לפעילות פוליטית בהמשך" ו"... ליצור את תהליך המרי האזרחי", לא פחות.

ניתן לסלוח לממשלה על שהיא שותפה למימון תנועת שמאל רדיקלית שחרתה על דגלה קריאה ליצירת מרי אזרחי. המדינה לא יכולה לעקוב אחר כל שקל וכל תנועה, ארגון או אגודה. אולם האם גם התמיכה של שתי"ל והקרן החדשה, שזהו מקצועם וכל תכלית קיומם, יכולה להיות תמימה?

כשיצאה ויקי כנפו לדרך היא לוותה על ידי יואל מהרשק מהתנועה הקיבוצית, האיש המפעיל מטעם הקרן גם את "כיכר הלחם". אנשי כיכר הלחם היו חלק אינטגרלי במאבק של ויקי כנפו. במאהל עצמו נמצאו ארגוני נשים שונים הפועלים במימון הקרן החדשה, למשל: אחותי, אחת מתשע, אמח"ה (ארגון משפחות חד הוריות), אשה לאשה, סינגור קהילתי (הידועה כ"קבוצה הירושלמית" ואשר הוצגה באופן שקרי כמתנגדת לויקי כנפו, בעוד שלמעשה היה המאבק המדומה יוזמה תקשורתית של הקרן ושתי"ל לשם הגברת השפעתו של המאבק על הציבור), יוזמות חדשות, נצ"ח, ועוד.

כזכור, תוך כדי ניהול מאהל המאבק של ויקי כנפו הופיעו במאהל ארגונים שונים ומשונים. ארגוני בדואים מהדרום אשר מחו על הרס בתים בלתי חוקיים (אחד הפרוייקטים של שתי"ל). הגיעו ערבים מהגליל. הגיעו נציגי התנועות הרפורמיות למיניהן. התקיימו כינוסים של ארגונים פמיניסטיים במאהל. כל אלה הם ארגונים מפרוייקטים שונים של הקרן ושתי"ל.

תוך כדי המאבק פורסמו מאמרים שונים של אקדמאים הקשורים בעמותות של הקרן ושתי"ל (למשל, מחקר חדש של מרכז אדווה) ועוד כהנה וכהנה. כל הארגונים הללו, ארגונים ששתי"ל מארגנת והקרן החדשה מממנת, יצרו הד תקשורתי רב וניסו להעצים את המאבק, להחיותו ולקדמו. בשילוב כוחות הם ניסו להשיג הישג פוליטי. אלא שאם היה גלוי שיתוף הפעולה המושג על ידי הכוח המכוון, אם היו ידועים האינטרסים המשותפים, התיאום מראש, העדר הספונטניות, המקריות ותום הלב, היה כנראה המאבק נתפס בעיני הציבור אחרת לגמרי.

מאבק שנראה בתחילה תמים ועממי, מתגלה כפרויקט מתוכנן, מתוזמן, ממומן ומשומן של ארגון פוליטי בעל לוגיסטיקה מתוחכמת ומיומנויות ניהוליות מרשימות. מתברר שתחת כסות המאבק הספונטני והאותנטי מסתתר לא רק תכנון רב אלא גם אמצעים ומימון רב.

בהערה קצרה נוסיף כי אורנה שמעוני, מראשי תנועת ארבע אמהות (שהביאה לנסיגה מדרום לבנון), הייתה אחת היועצות המרכזיות של ויקי כנפו.

ויקי כנפו ומאבקה הם רק דוגמא לסוג המחאה שאמור להפוך לכוח פוליטי שמנהלת הקרן. בהמשך יובאו עוד רבים.

ב. תכלית האסטרטגיה – שבירת האחדות הלאומית

הזכרנו בתחילה ששיטת הפעולה הבסיסית של הקרן החדשה מול הממשל היא יצירת מאבקים רבים ומגוונים בו זמנית ולאורך זמן. בשיטה זו מצליחה הקרן לערער את כוחו הפוליטי של הממשל הישראלי. החלשת כוחו של הממשל מאפשרת לקרן להשיג תוצאות טובות יותר עבור מטרות הקרן.

ריבוי המאבקים ה"חברתיים" יוצר בפועל בחברה הישראלית אוירה של סכסוכים מתמידים בין קבוצות בחברה. סכסוכים אלה מחלישים אצל הפרטים את ערך הזהות הלאומית ובמקומו מופיע האינטרס הקבוצתי או המעמדי. הפרטים בחברה מרגישים שהם נלחמים על לחמם מול ריבוי של קבוצות המתחרות עימם, ונאלצים לדאוג קודם כל לעצמם ולקבוצת הייחוס המיידית שלהם. כשהאינטרס הסקטוריאלי מכונן את שאיפותיו, פעולותיו וזהותו של הפרט, נדחקת הזהות הלאומית.

יש להודות כי המסקנה שהקרן מעמידה לעצמה כתכלית להחליש את האחדות הלאומית שהקנה הפרוייקט הציוני, היא ספקולטיבית. אין מסמכים המעידים כי אנשי הקרן חושבים באופן זה, אך היות ומדובר בניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי (כמעט מטאפיסי), אין זה מפתיע.

בכל זאת ישנן העובדות, עובדות רבות, האומרות דרשני. כיצד ניתן להסביר באופן אחר את ריבוי מאבקים המתוזמן (שיוצג מיד) המתוקצב בעשרות מיליונים ואשר מושקע בו מאמץ ותכנון של עשרות שנים? כיצד ניתן להסביר את תקציבי הקרן המוטים בבירור לטובת האוכלוסייה הערבית? כיצד ניתן להבין את ההודאות באינטרסים הפוליטיים והתמיכה הברורה באגודות פרו-פלשתיניות? כיצד ניתן להסביר שאין אפילו אגודה ציונית אחת הנתמכת על ידי הקרן? שאין ארגון מסורתי אחד? ששקל אחד, מבין מאות המיליונים שהוצאו, לא הוצא לטובת זכויות מתנחלים או ארגון נשים בעל זיקה ימנית?

האם לא מתגלה כאן תבנית חוזרת, המתגלה גם במחוזות פוסט-ציוניים אחרים (פוליטיים, אקדמיים ואחרים) בארץ ובעולם? גם העובדה כי ישנם קשרים בין מאיישי המחוזות הללו לאנשי הקרן אומרת דרשני (למשל למפלגת חד"ש ולאנשי אקדמיה הידועים בעמדותיהם הפוסט-ציוניות).

בכל אופן, גם במקרה שסוציולוג רב אומן יוכל לקבוע כי למרות כל העובדות לא ברור שהקרן מעוניינת להחליש את הזהות הציונית, זוהי ללא ספק אחת התוצאות העיקריות של מפעלה. כך למשל זהותם האתנית של חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית היא הזהות הקובעת מבחינתם, והיא משותפת להם ולערביי הגליל (לא אחת טוענים חברי הארגון שהם "ערבים יהודים"). מכאן שאין להם זהות משותפת עם המתנחל, החרדי, הקיבוצניק, מעמד הביניים וכו'. הויתור על הציונות (לעיתים – מתוך התבטאויות של ממש - הבושה בה), משותפת לרבים כל כך מארגוני הקרן היהודים, עד שקשה למצוא הסברים אלטרנטיביים לרוח הנושבת ממנה.

תחושה זו מתחזקת במיוחד לאור העובדה כי התפרקות החברה היהודית הופכת את מימוש מטרות הקרן שהוצגו לעיל (ושעליהן לא ניתן לחלוק) – מדינת כל אזרחיה ומדינה פלשתינאית – לקלות יותר לביצוע. כך הופך ערעור הזהות היהודית והציונית המשותפת של החברה היהודית עצמה, למטרת ביניים חשובה ביותר של הקרן. להלן מובאות מספר דוגמאות למאבקים שמנהלת הקרן מזה שנים ארוכות, ואשר אמורים להשיג מטרה זו.

מאבק הקרקעות

הפרוייקט החשוב ביותר של הקרן החדשה לישראל בימינו הינו השגת קרקעות לערביי ישראל בכל שטחי ארץ ישראל. מן הבדואים בנגב ועד הערבים בגליל. הקרן שואפת ליצור אוירה של דה-לגיטימציה סביב ערך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל - הוא ערך היסוד של הציונות. מאחר וקרקע היא משאב מוגבל, המאבק הוא דו ראשי. מחד עידוד מסירת אדמות לערבים, ומאידך מניעת התיישבות יהודית.

מאחר ומדינה יהודית היא ערך פסול בעיני אנשי הקרן (כיוון שהוא מנוגד לערך המגולם במטרה המוצהרת של מדינת כל אזרחיה) יש לדעתה לחלק את הקרקע באופן שווה לכלל האזרחים. משום כך חולשת הקרן על מאבק בעל חזיתות רבות אשר אמור להביא לריבוי קרקעות ערביות בארץ. לדוגמא:

1. מאבק הקשת הדמוקרטית המזרחית לפיתוח באדמות הקיבוצים קשור, מתוזמן ומוכוון על ידי הקרן החדשה ושתי"ל.

2. ישנם ארגונים ערביים רבים שהקרן מממנת אשר כל ייעודם הוא מאבק משפטי, חברתי ופוליטי לטובת הקצאת אדמות 'הקרן הקיימת לישראל' לערבים. למשל: אגודת הארבעים – להכרה בישובים ערביים, המרכז הערבי לתכנון, המרכז למאבק בגזענות נגד החברה הפלסטינית בישראל, עדאללה – לה מיוחס בג"ץ קציר במקרה קעדאן, מוסאוא, קרן אל אונה ועוד ועוד.

3. פסק דין קציר (קעדאן), מאבק בו שותפה הקרן, הוא דוגמא למגמה זו, וחמור מכך, הוא מראה כיצד בית המשפט העליון במדינת ישראל הפנים מגמה זו ופוסק בצורה כזו, ההופכת את כל הפרוייקט הציוני ללא מוסרי. הקשר של הקרן לבית המשפט העליון יידון בהמשך.

4. ארגוני איכות הסביבה, אשר רובם מנוהלים בעצת שתי"ל וממומנים על ידי הקרן החדשה, מתנגדים בכל האמצעים לכל התיישבות יהודית בגליל ובנגב. במסגרת המאבק בנושא איכות הסביבה מפעילה הקרן קואליציית ארגונים בכל רחבי הארץ. גוף מרכזי בקואליציה, הוא, למרבה התדהמה, 'החברה להגנת הטבע' (הממומנת במיליונים רבים על ידי המדינה). תחת הכותרת היפה מסתתרת המטרה האמיתית. תפקיד הקואליציה הוא למנוע ולעכב פרוייקטים של בנייה יהודית בשטחים שהקרן מייעדת לערביי ישראל השונים. הקואליציה מתמחה בפעולות מחאה ובבגצ"ים ובעיקר היא מתמחה בהגשת עררים לועדות מחוזיות שונות ולועדות תכנון ארציות בכדי לעכב פרוייקטים אלו. בקואליציה חברים, מלבד החברה להגנת הטבע, גם שאר ארגונים המפוקחים וממומנים על ידי הקרן: אדם טבע ודין, ארגוני הגליל, גרינפיס, מטה ירוק, התנועה לאיכות השלטון, מגמה ירוקה, פעולה ירוקה, הקשת הדמוקרטית המזרחית ועוד. גם כאן בולטת הצביעות. זיהום הסביבה של הערבים אינו מפריע לארגוני הקרן. האם לדעתם היהודים מזוהמים ומזהמים יותר?

מאבק הסרבנים

לפי השקפת הקרן, החלשת יכולת העמידה הצבאית היא אמצעי לכפיית הסכמים מדיניים המשרתים את האידיאולוגיה הפוליטית של הקרן, הסכמים אשר לא היו מתקבלים על דעת הציבור הרחב במצב רגיל. בנוסף לכך, הצבא הישראלי הוא המוסד המובהק של ביטוי העוצמה הלאומית היהודית. כל עוד הצבא הוא גוף חזק ודומיננטי בחברה הישראלית, הוא מהווה עמוד תווך של המפעל הציוני. החלשתו משרתת את החלשת הערך הלאומי בקרב היהודים וממילא את מטרות הקרן הפוליטיות.

מאבק הסרבנים כולו מגובה על ידי ארגונים הקשורים לקרן החדשה ולשתי"ל, כשהמרכזי ביניהם הוא גוש שלום. ראשי הסרבנים (איתי סבירסקי, ישי מנוחין ועוד), קשורים לארגוני הקרן החדשה, במיוחד לארגוני זכויות האדם.

כך לדוגמא, דן יקיר, יושב ראש האגודה לזכויות האזרח הוא אחד הסרבנים. כמו כן, איתי סבירסקי הוא בנו של דר' שלמה סבירסקי, מנהל מרכז אדווה. ישי מנוחין הוא יועץ בכיר בארגון שתי"ל עצמו. ועוד ועוד דוגמאות (למשל ענת מטר, ענת בילצקי, אורן יפתחאל וכד' הם אנשי אקדמיה הפועלים בארגוני הקרן המעודדים ומגבים באקדמיה ומחוץ לה את הסרבנות). אגב, סמי מיכאל, התובע כ"איש רוח" בבג"ץ לחקור את הפגזת שחאדה, הוא חבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל. כמו כן, אומץ לסרב היא תנועה הקשורה לקרן באופן עקיף.

הסרבנים הם לא יותר מכמה מאות במקרה הטוב, והם מנהלים מאבק שאינו מקובל. כיצד אם כן נמשך מאבק זה זמן כה רב ושב ועולה לדיון ציבורי סוער מדי פעם? הסיבה פשוטה. לא רק שרבים מהם ממש מקבלים משכורות מהקרן או משתי"ל, אלא שהמאבק מנוהל, מתוזמן וממומן לכל אורך הדרך על ידי אנשי מקצוע מהקרן ומשתי"ל. המאבק אינו מחאה ספונטנית של חיילים תמימים חסרי נסיון בפוליטיקה או מחאה, שכן לפקודתם המקצועית והמהוקצעת של אנשי שתי"ל והקרן, המנוסים ביותר במחאה ומיקסום האפקט הציבורי, יודעים הסרבנים להישמע היטב.

כאמור, ללא הארגון, המימון והניהול של הקרן ושתי"ל, היה המאבק הרעוע של מספר מצומצם של סרבנים גווע כנראה עוד בתחילתו. בעזרת הקרן ושתי"ל הוא הפך ממאבק לא חוקי ולא לגיטימי, שהיה אמור להיות חסר סיכוי, למאבק ארוך ובעל תוצאות רבות, אשר מגיע בצעדים בטוחים למימדים העלולים להוות סכנה לדמוקרטיה הישראלית. זאת משום שנוצר בציבור הרושם לא רק שהסרבנות מוסרית ופעולות צה"ל לא (בסקר האחרון שנערך ב-1.10.2003 הזדהו 18% מאזרחי המדינה עם הטייסים הסרבנים), אלא שיש תנועה רחבה של סרבנות בצבא.

פלורליזם דתי

מתברר כי אחד הפרוייקטים החשובים של הקרן הוא עידוד פלורליזם דתי. המרכז לפלורליזם יהודי, התנועה הרפורמית, התנועה המסורתית, רבנים שומרי משפט ועוד, הם כולם ארגונים המיועדים למטרה זו. מתוך ידיעה שהזהות היהודית הדתית האורתודוכסית מחזקת את הערכים הלאומיים הקשורים לארץ ישראל ולמדינה יהודית, פועלת הקרן על מנת לסרס את האלמנט הדתי מכל מטרותיו הלאומיות ולהופכו לפולקלור הנוגע לאדם הפרטי בלבד. מסיבה זו מפעילה הקרן את הארגונים שמטרתם לממש מטרה זו, במסווה של פלורליזם דתי ותרבותי.

יתרה מזאת, המהלך משרת, שוב, את ערעור האחדות הלאומית המבוססת על ערכי המסורת והזיקה היהודית לארץ ישראל. ניתן לציין למשל כי גלעד קריב, מראשי התנועה הרפורמית, היה ממנהלי המאבק של ויקי כנפו, והוא מראשי המעודדים את החתימה על מסמך נוסייבה-עמי איילון. האם ניתן להסביר את המוטיבציה המקשרת את שלל הפעילויות הללו אחרת?

פלורליזם, שוויון ודמוקרטיה הם הכסות שבה משתמשת הקרן כאמצעי להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. המאמץ של הקרן הוא להפוך את השיח בדמוקרטיה לשיח בסוג אחד בלבד של דמוקרטיה מדינית: מדינת כל אזרחיה, ולהעלים מן השיח את האפשרות הלגיטימית של דמוקרטיה לאומית.

כך מקווה הקרן להפוך את זכויות הערבים למובנות מאליהן, גם כאשר הן מנוגדות לזכות היהודים לקיים מדינה יהודית. במשפט אחד: הקרן מעוניינת להפוך את מדינת ישראל למדינה דמוקרטית על חשבון היותה יהודית. אלא שכרגיל היא עושה זאת לא על ידי הצגת טיעונים ופנייה לציבור באופן גלוי על מנת שיוכל לבחור, אלא בחוסר שקיפות, ברמייה, בשטיפת מוח ובתעמולה.

בית המשפט העליון

מערכת המשפט בישראל היא זרוע מרכזית לביצוע מטרות הקרן. לקרן החדשה בישראל פרוייקט ייחודי בו היא שולחת סטודנטים ישראלים מן השמאל להשתלמות משפטית בחו"ל, ולאחר שהם חוזרים, היא מפעילה אותם במסגרות השונות של הקרן. כך, התנועה לזכויות האזרח בישראל מלאה במשפטנים שהוכשרו בפרוייקט זה. המשפטן הידוע ביותר של פרוייקט זה הוא אביגדור פלדמן, העומד בראש החץ של הקרן במערכת המשפטית. למעשה, בשל הניסיון המשפטי הרב שבוגרי פרוייקט זה צוברים בבית משפט לאחר שהם שבים ומתמקצעים באחת האגודות של הקרן (למשל האגודה לזכויות האזרח), הם הופכים לא אחת לעובדי מדינה בפרקליטות. שם הם ממשיכים ליישם את האידיאולוגיה שליוותה ומימנה את כל תהליך הכשרתם, ולמעשה ממשיכים לתפקד כמשרתי הקרן החדשה.

במסגרת השימוש בבית המשפט העליון ניתן למנות כדוגמא את הארגונים הבאים הקשורים באופן הדוק לקרן ולשתי"ל: האגודה לזכויות האזרח, התנועה למען איכות השלטון בישראל, עדאללה, איתך - משפטניות למען צדק חברתי, מוסאווה המוקד להגנת הפרט, ועוד רבים. כל אלה מופיעים סדרתיים בבית המשפט.

העובדה שבית המשפט העליון בישראל הוא גוף בעל עוצמה ידועה בשל גישת האקטיביזם השיפוטי שהוא נוקט בה בשנים האחרונות, הופכת אותו למוקד ההשפעה המרכזי של הקרן החדשה לישראל. רוב ההצלחות שהקרן מייחסת לעצמה, קשורות בהצלחות בבית המשפט העליון. בג"צ קציר (קעדאן), הבג"צ נגד העינויים ובג"צ קרקעות הקיבוצים והמושבים הם דוגמאות בולטות.

כדי להדגיש נקודה זו נצטט מתוך מסמך המצגת שהצגנו לעיל, ובו, תחת הכותרת "שלום, זכויות אדם, גזענות ואפליה", נכתב בסעיף 2 כך: "הקרן החדשה לישראל צריכה לדאוג לאוטונומיה והייחודיות של בית המשפט העליון". נזכיר שוב את המשפט המופיע תחת הסעיף "אסטרטגיות": "להגביר את רגישות בתי המשפט להבדלים תרבותיים". ברור מכאן שהקרן מודעת היטב לתפקיד שבית המשפט אמור למלא במימוש מטרותיה, והיא לא רק דואגת לשימורו, אלא אף מנסה לטפח אותו ולהשפיע עליו כך שיהיה אפילו יותר יעיל עבורה.

חרדים ועיירות פיתוח

לאחר שמיצתה את עבודתה בקרב אוכלוסיית השמאל בישראל מנסה הקרן לצרף לכוחותיה את החרדים ואת תושבי עיירות הפיתוח. בשל היותם אנטי ציוניים, מהווים החרדים קהל יעד חשוב מאוד לקרן. במסמך המצגת נכתב כי על הקרן ושתי"ל: "למשוך שחקנים בקהילה החרדית לקרן".

השפעה בעיירות הפיתוח, בשל היותם אוכלוסיה חלשה ובעלת מצוקה אותה ניתן לנצל לצרכי המרדה נגד השלטון, היא אחד הפרוייקטים החשובים ביותר של הקרן בשנים האחרונות. פרוייקט השכונות שלהם אמור להוות לדעתם קפיצת מדרגה בכוחם להשפיע על השלטון. ברור גם ששינוי כזה יביא למפנה פוליטי גדול מאוד, שכן רוב העיירות הללו נחשבות למעוזי ימין. משום כך משקיעה הקרן בשנים האחרונות משאבים רבים בתעמולה בלתי פוסקת, על ידי ארגון, ייעול ואינדוקטרינציה של עמותות וארגונים בשכונות המצוקה.

ועדת אור

ועד, אור הוקמה בלחץ מסיבי של ארגונים ואישים הקשורים בקרן, בין השאר של שר המשפטים יוסי ביילין (הקשור הדוקות לקרן דרך תנועת שח"ר, המופיעה כאחת השותפות העיקריות של הקרן הן בעיצוב המדיניות והן בביצוע). הלחץ המתמיד הביא את אהוד ברק להקמת ועדת חקירה מן הסוג שהוקם (עם חברי ועדה שהבטיחו את תוצאותיה).

מיד לאחר המהומות הקציבה הקרן, בישיבת חרום, כספים רבים (מתוך תקציב מיוחד שהוקם לצורך העניין) וייעוץ מיידי לארגון "עדאללה", לצורך ייצוג הערבים בוועדה. היום ידוע כי יוזמות שליליות רבות הגיעו מארגון זה, שנתמך וגובה לכל אורך הדרך על ידי הקרן, כמו לדוגמא שכנוע המשפחות לא להסכים לנתיחות וכד', מהלכים שהיו אמורים לשבש את אפשרות החקירה הפלילית ולהפוך את המקרה כולו לפוליטי.

דו"ח ועדת אור נתפש על ידי הקרן כהישג עצום. אמנם, ללא כל ספק הועדה היא אחת ההצלחות האדירות שלה. זו דוגמא קטנה, הנראית במבט ראשון מקומית, מקרית, לא חשובה, אך למעשה היא תנופה חשובה לפעילות הקרן. בזכות הנסיבות שנוצרו, ארגונים שטופחו לאורך שנים, תקציבים גדולים וזמינים וכוח אדם מיומן וזמין, בקיצור, בזכות היתרונות של ארגון מהסוג שהקרן הקימה ויתרונותיו המובנים על פני השלטון הפוליטי, הצליחה הקרן להשיג מהמדינה גושפנקא לפעילותה האנטי ציונית רבת השנים.

הפניית תשומת לב 1: בעמ' 131 בדו"ח ישנו מסמך המציין את ההקשר הבינלאומי של הקרן ושל הפורום הישראלי הקשור בכך. כתוב במסמך כי בסיס פעולתו של הפורום הישראלי הוא: "אנטי אימפריאליזם, אנטי נאו-ליברליזם והאמונה כי עולם חדש אפשרי". בפעם האחרונה שבעולם דיברו על עולם חדש העם היהודי שילם מחיר כבד, אסור שהדבר יקרה פעם נוספת.

הפניית תשומת לב 2: יש לשים לב כי האקדמיה היא זירת השפעה מרכזית של הקרן, אנשי אקדמיה רבים חברים בארגונים מרכזיים של הקרן ובאותה עת מקדמים את רעיונות השמאל בין כותלי האוניברסיטה. יוזמת הסרבנות כולה נולדה באוניברסיטת ת"א. האוניברסיטה היא גוף ציבורי הממומן בכספי ציבור, אסור לתת לשמאל להפוך אותה לבסיס-אם רעיוני ופוליטי.

מספר עובדות נוספות

1. תקציבה השנתי של הקרן הוא מעל ל- 25 מיליון דולר כ - 100 מיליון ₪ בשנה!!!

2. הקרן מנסה להכניס אנשים מארגוניה לרשויות המקומיות בבחירות הקרובות באוקטובר 2003 במסווה של ארגונים ירוקים, ארגוני נשים וארגונים חברתיים למיניהם.

3. ארגונו של יוסי ביילין Economic Cooperation Foundation (ECF)
מקבל כסף מהקרן.

4. הקרן החדשה לישראל מקבלת מיליוני שקלים מהאיחוד האירופי, עובדה שהיא מנסה להסתיר.

מה שכתבנו עד כאן הוא אך מבט-על חטוף על תופעה שיש להמשיך ולחשוף ולהביא למודעות הציבור והשלטון. ישנם עוד דברים רבים בגו'...

המלצות

1. יש לאסוף חומרים נוספים ולהשתמש בנוכחיים לצורך הכנת מערך הסברה, לצורך תדרוך יסודי.

2. יש להקים אתר אינטרנט שבו יוכל הציבור הרחב ללמוד את הנושא.

3. יש לקבוע צוות משימתי שינהל נגד הקרן מאבק פומבי ותקיף.

4. יש לצייר את תמונת כל האישים הקשורים ל"תמנון" הזה ולפרסמה: ג'נט אביעד, אודי ארנון וכל אנשי "שלום עכשיו" בעבר ובהווה.

ועוד דברים רבים אשר יאפשרו התמודדות עם התופעה רבת ההשפעה ואדירת המימדים שנחשפה כאן רק בחלקה.

דבר אחד איננו אפשרי והוא: אי עשייה.

משה איפרגן (02-5870669)

רן ברץ

החומר החשוב הגיע אלינו מאת העיתונאי דויד בדין.

רשימת המסמכים המצורפים

1. מכתבו של אליעזר יערי יום לאחר בחירות 1999 בהן נבחר אהוד ברק......14

2. מצגת שהוצגה לפני ראשי הקרן והמציג את עיקרי האסטרטגיה של

הקרן.................................................................................................17

3. מסמך בשם: "שתי"ל 2001 מבנה ארגוני מוצע"....................................29

4. מסמך בשם: "תכנון אסטרטגי—צוות קרקעות" .....................................43

5. שני מסמכים: של הקרן ושל עמותת "ידיד" –מאבקה של ויקי כנפו............49
6. מסמך שבו שתי"ל והקרן מציינים את הישגיהם בשנת 2002 ....................56

7. מכתב קצר של "ילדי השלום לישראל" לאליעזר יערי................................68

8. מכתב של אליעזר יערי,מנכ"ל הקרן בישראל, לשרת החינוך.......................70

9. בקשה ואישור של תקציב עבור תנועת נוער של מפלגת בל"ד.......................73

מסמכים חשובים:

10. כל הפרויקטים של שתי"ל וכל הקואליציות לגבי כל פרויקט..................79

11. התוכנית האסטרטגית של הקרן ביחס לאזרחים הפלסטינים" בישראל...92

12. כל הגופים של הקרן בישראל, 333 גופים ,הרשימה באנגלית.................104

מסמך המסמכים:

13. האינטרנציונל של הקרן החדשה, השאיפות ליצירת גוף בינלאומי........131

14. רשימת תורמי הקרן ב - 2002...................................................138

15.סיכום.................................................................................149

5.

אשכול ראשי:


דו''ח ראשוני: ''הקרן החדשה לישראל'' - 3.10.2003
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5570&forum=gil&archive=

6.מזעזע. מפחיד. מסמר שיער.

7.‏הצבא‏ ‏אכן‏ ‏עבר‏ ‏פוליטיזציה‏ ‏שמאלית‏ ‏קיצונית‏ ‏מאז‏ ‏ההתנתקות.

8.ירון אזרחי הנו פעיל שמאל קיצוני. בתמונה - מכריז על הקמת ''מדינת פלסטין''

9.חגיגת השכר במכון הישראלי לדמוקרטיה

עלות שכרו של נשיא המכון, ד"ר אריק כרמון, מסתכמת בכ-1.43 מיליון ש' בשנה. כרמון: השכר מידתי, אני מרוויח כמו בכירים במשק

עלות שכרו של נשיא "המכון הישראלי לדמוקרטיה", ד"ר אריק כרמון, עומדת על כ-119 אלף שקלים בחודש ומסתכמת בכ-1.43 מיליון שקלים בשנה. כך עולה מדוחות שהגיש המכון לרשם העמותות. בין 2004 ל-2007 עלתה עלות השכר הכוללת של כרמון בכ-123 אלף שקלים. עוד מתברר כי לפני כמה חודשים אישר הוועד המנהל של המכון תוספת של 15% לשכרו של כרמון.

פעילים בעמותות ובארגונים ציבוריים מתחו ביקורת על גובה השכר המשולם לכרמון. לדברי אחד מהם, גובה המשכורת מעיד על "השחתה ציבורית. בחברה כל כך מפולגת כמו החברה הישראלית, צריך לשאול מהי משמעותה של הדמוקרטיה לה מטיף המכון". בתגובה אמר אמש כרמון כי מדובר ב"שכר מידתי, שאיננו שונה משכרם של בעלי תפקידים בכירים במשק". לפני כשבועיים, קיבל המכון פרס ישראל בתחום מפעל חיים.

"המכון הישראלי לדמוקרטיה" נוסד ב-1991 על ידי ד"ר כרמון, יחד עם ברנרד (ברני) מרכוס, המשמש כיו"ר הבינלאומי של המוסד. תקציבו השנתי של המכון הוא כ-26 מיליון שקלים בשנה, המגוייסים דרך תרומות. המכון עוסק בקשת רחבה של נושאים, ביניהם תכנון מדיניות ועיצוב רפורמות בממשל, קידום חוקה ועקרונות דמוקרטיים, דת ומדינה, חינוך, ועוד. מדי שנה עורך המכון את "כנס קיסריה", בו משתתפים בכירי המשק והשלטון. "המכון הוא כיום המוקד בעל ההשפעה המקצועית והציבורית הרבה ביותר על השיח החוקתי והדמוקרטי בישראל", נכתב בנימוקים למתן פרס ישראל.

מערך ענף של תרומות אחראי לתקציב המכון. קרן שהקים ברנרד מרכוס, מבעלי רשת החנויות האמריקאית Home Depot למכירת כלי עבודה וציוד לבית ולגן, מעבירה חלק משמעותי מתקציב זה.

מבדיקת דוחות שהגיש המכון לרשם העמותות, עולה כי המשכורת החודשית שקיבל כרמון בשנת 2007 עמדה על כ-99,200 שקלים בחודש. סכום זה כולל בונוס, הניתן פעמיים בשנה, בגובה כ-37 אלף שקלים. כאמור, עלות שכרו של כרמון, המגלמת בתוכה מרכיבים נוספים כמו ביטוח מנהלים וקרן השתלמות, מסתכמת בכ-119 אלף שקלים בחודש. לפני כחמש שנים, היתה העלות החודשית של שכרו של כרמון כ-108 אלף שקלים.

הנתונים כלולים בדוחות על בעלי חמש המשכורות הגבוהות במכון. לשם השוואה, שכרם החודשי של בעלי תפקידים בכירים באוניברסיטאות, כמו נשיאים, רקטורים או מנכ"לים, נע בדרך כלל סביב כ-45 אלף שקלים, ואילו פרופסור באוניברסיטאות מקבל כ-25 אלף שקלים (מדובר במשכורות ברוטו).

"אם ד"ר כרמון מרשה לעצמו למשוך משכורת של כמעט 100 אלף שקל בחודש, אפשר לשאול להיכן נעלם חוש הביקורת של הוועד המנהל. מדובר בסכומים לא נתפסים בארגונים ציבוריים. אף אחד לא חולם על סכומים כאלה", אומר פעיל באחד הארגונים. לדברי גורם אחר, "'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מבקר את רשויות המדינה על התנהלות לא תקינה ולא סבירה, ודורש מהן לעמוד בסטנדרטים מוסריים. תמוה מאוד שמוסד כזה מעניק משכורות עתק, שמנהלי תאגידים מתביישים לקחת".

"ארגונים במגזר השלישי חייבים להיות בעלי עקרונות שונים מאלה שמנחים את עולם העסקים", מוסיף מנהל עמותה ציבורית אחרת, "גם אם התורמים מתעקשים לתת משכורת גבוהה לכרמון ולאחרים, זה עדיין לא אומר שהאנשים האלה חייבים לקבל זאת".

בתגובה אמר אתמול ד"ר כרמון כי "המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא עמותה ציבורית, והשכר נקבע על ידי ועד מנהל ציבורי. השכר שלי צמוד לשכרם של ראשי מכללות פרטיות, עם כל מיני התאמות, עליהן החליטה הנהלת העמותה. זהו שכר מידתי, שאיננו שונה משכרם של בעלי תפקידים בכירים במשק". הוא הוסיף כי "תמיד אפשר לבקר דברים כאלה או אחרים, וזה לגיטימי". פרופ' קרמניצר אמר כי "אינני מתבייש בשכר שאני משתכר, והוא נמוך בהרבה מאפשרויות השתכרות אחרות שעמדו לפני". פרופ' שטרן ביקש שלא להגיב לדברים.

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1254140

10.
המשטר הדמוקרטי - גרסת ד''ר כרמון (המכון הישראלי לדמוק')
http://rotter.net/forum/gil/15743.shtml


עו''ד מאיר שמגר מכין חוקה לישראל...
http://rotter.net/forum/gil/5219.shtml






            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שלישי כ''ג באדר ב' תשע''ד    09:06   25.03.14   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  30. פירמידת העמותות של המכון הישראלי לדמוקרטיה / מידה  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   המכון הישראלי לדמוקרטיה השכיל לייצר תדמית מחקרית "אובייקטיבית" ונקייה מפוליטיקה • עיון בפרוטוקולים של ישיבות הנהלת המכון, מגלה כי מדובר במצג-שווא • ראשי המכון מודעים היטב לכך ש"כל מה שהם עושים הוא עמדה פוליטית" • המכון אף הקים פירמידה של עמותות-בת במטרה לנהל קמפיינים פוליטיים במובהק • הלזאת ייקרא "דמוקרטיה מהותית"?

עם שכר דירה של כמיליון ש"ח בשנה, ותחת נטל של 30 מיליון ש"ח בתקציב השנתי, נזקק המכון הישראלי לדמוקרטיה להטבות ציבוריות.

מחלקת הדוברות של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' אימצה בשבועות האחרונים את המנטרה "איננו עוסקים בפעילות פוליטית או מפלגתית" כמענה אוטומטי למבול הפניות המגיעות אליה לאחרונה.

לאחר שנחשפה ב'מידה' פנייתם לקבלת קרקע ציבורית בקריית-הלאום בירושלים בניגוד לתקנות האוסרות על כך, לדוברי המכון כמעט ולא נותרה ברירה: אם יודו בעובדה שמדובר בגוף שפעילותו גם פוליטית, הם יוותרו על הסיכוי לקבל הקצאה באדמת המיליונים הירושלמית; לפיכך הם אנוסים להמשיך למלמל את סיסמת הא-פוליטיות, בתקווה שיעמדו למכון המוניטין שרכש לעצמו ושלל הקשרים שבאמתחתו כדי לצלוח את הביקורת.

למנטרות – בעיקר כשהן מגובות בתקציב שנתי של 30 מיליון ₪ – יש אמנם כוח שכנוע רב; אך מול המציאות גם היפה שבסיסמאות מתגלה לבסוף במערומיה.

כאשר מחטטים מעט במסמכי המכון המצויים אצל רשם העמותות, מתברר כי פעילותו של המכון רוויה בפוליטיקה.

לפחות בשני מקרים אפילו במכון כבר הרגישו שהגבול נחצה, והחליטו ליישם את מטרותיו על-ידי הקמת עמותות-בת לצורך הרצת קמפיינים פוליטיים מובהקים.

כך מנסה המכון לשמור על תדמיתו המחקרית, ובמקביל לנהל קמפיינים פוליטיים. התוצאה היא פירמידה של עמותות, שהשליטה המשורשרת בהן מעניקה למכון לדמוקרטיה מכפיל כוח.

הפרוטוקולים מלמדים גם כי ראשי המכון מבינים היטב את טיבה הפוליטי של פעילותם, הכוללת מעורבות ישירה ועקיפה בהליכי חקיקה, בהשפעה על חברי-כנסת ובמנגנונים שונים של הממשל.

הזרוע המבצעית של המי"ד (המכון הישראלי לדמוקרטיה) לענייני פוליטיקה

בשלוש השנים האחרונות רץ בישראל קמפיין רועש לשינוי שיטת הממשל ולהובלה של רפורמה פוליטית. מאחורי הקמפיין עמדה עמותה בשם 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', שנסגרה לפני כשנה. עמותה זו, שהוקמה על-ידי "ישראלים בעלי דעות פוליטיות שונות", על-מנת לפעול "לתיקון פגמים במבנה הדמוקרטיה הישראלית", פעלה "על בסיס המלצות קבוצת המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה והפורום לתיקון שיטת הממשל". את ההמלצות הללו ביקשו החברים ליישם באמצעות "פנייה ישירה אל המערכת הפוליטית ליישום ההמלצות בחקיקה; ובפנייה אל הציבור הרחב – להסביר, לשכנע, ובעת הצורך לקרוא לפעולה".

האם מדובר בהתארגנות ספונטנית? האם ייתכן כי לאוסף הגדוש של ניירת שמייצרים חוקרי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' נמצאו קוראים כה נאמנים ותאבי-פעולה, עד שהקימו באופן ספונטני עמותה אקטיביסטית שנועדה להגשימם?

התשובה לכך היא 'לא' רבתי.

העמותה 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', שבראשה עומד עורך עיתון 'הארץ' לשעבר חנוך מרמרי, לא נוצרה יש-מאין ולא החליטה על דעת עצמה לטפל בצדדים ה"מלוכלכים" של יישום המלצות המי"ד.

האבות המייסדים של העמותה משמשים בו-זמנית כראשי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה': בוועד המנהל של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' יושבים כלאחר כבוד שניים מבכירי המכון: ד"ר אריק כרמון והרב יצחק לוי, חה"כ לשעבר מטעם תנועת המפד"ל, שאף מוזכרים כמייסדי העמותה.

יתר-על-כן, הקמת העמותה דווחה בפני הוועד המנהל של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' (27.10.10):

היום הוקמה באופן רשמי עמותה חדשה שתהיה הזרוע המבצעת של הפורום ולהניע את ההמלצות בקרב הציבור.

אשר על-כן לא מפליא לגלות את הפעילות המשותפת הבאה:

המכון והעמותה 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' עובדים על הכנת קמפיין תחת הכותרת "מנקים את המפלגות". (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.11)

ובניסיון להכפיל כוח, עוד מוסיפים עמותות לדייסה:

המכון משקיע מאמצים לאיחוד שלש העמותות העוסקות בתיקון שיטת הממשל "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", יש סיכוי והמרכז להעצמת האזרח. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.12)

מעורבותו העמוקה של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בפעילותה של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' מתבטאת גם בכך שבכל הנוגע למימון, אריק כרמון – נשיא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' – הוא דמות המפתח: בעת דיון על גיוס משאבים בישיבת הועד המנהל של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' (27.10.10), נאמר מפורשות כי "אריק מקווה לחזור מהנסיעה הקרובה עם בשורות תרומה מאטלנטה".

מהי פוליטיקה?

במה עוסקת עמותת 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה'? הפרוטוקולים חושפים טפח. בישיבת ועד מנהל מה-20.7.11 נערך דיון "האם העמותה מוגדרת כפעילות פוליטית", מכיוון שעל-פי החוק "פעילות המוגדרת ככזו אינה מאפשרת פטור ממס לתורמים". המנכ"ל חנוך מרמרי, שהבין ככל הנראה שיש כאן בעיה, הציע "להתייעץ עם משפטנים מומחים במשפט מנהלי (בג"ץ) כדי לפלס דרך להגדרת פעילות העמותה כלא-פוליטית".

בדיון אחר, בו סקר מרמרי את פעילות העמותה, הוא שמח לדווח כי "הפעילות בזירת הכנסת היתה מעבר לציפיות" (ישיבת מייסדים, 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', 27.10.10); ובאותה הזדמנות עודכנו הנוכחים גם בדבר "התארגנות במגזר הפוליטי של ח"כ יוחנן פלסנר מקדימה, ח"כ יריב לוין מהליכוד, וח"כ איתן כבל מהעבודה. לגבי קידום נושא הפריימריז וההתפקדות למפלגות הכנסת".

אין להתבייש בפעילות מסוג זה. יש לברך את 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' שהוא מקים ומשתתף בפעילותם של עמותות-בת המעורבות עד צוואר בפעילות פוליטית. מעורבותם של אזרחים חופשיים בפוליטיקה של ארצם היא הרי הדמוקרטיה במיטבה. מפתיע, אפוא, שהמכון בוחר שוב ושוב להכחיש זאת.

"בחירה ישירה זה רע" – לשמעון פרס

הקמת פירמידת העמותות הפוליטיות איננה הברקה של רגע, אלא מצטיירת כחלק מאסטרטגיה כוללת.

באחד מדיוני הוועד המנהל של המכון עסקו הנוכחים בשאלת "גבול המעורבות" של המכון "עם מקבלי ההחלטות". במקרים רבים, נטען שם, המכון איננו נמנע מנקיטת עמדות ברורות בשאלות מעשיות. כך לגבי "חוק המפלגות, חוק מימון מפלגות וחוקים אחרים עליהם עבדנו מול ועדות שונות". בעוד שדוגמאות אלו לא נראו לוועד כשנויות כל-כך במחלוקת, נשאלה השאלה כיצד על המכון לנהוג במצבים מורכבים יותר: "האם על המכון לנקוט עמדה ברורה בנושא קונטרוברסיאלי (שנוי במחלוקת)? ועד כמה אנחנו פועלים בנושא כזה?", תהה כרמון. תהה, וגם ענה: הקמת עמותת-בת אקטיביסטית.

הדוגמא הברורה ביותר בהיסטוריה של המכון היא שינוי שיטת הבחירות - ביטול הבחירה הישירה. בנושא זה נקט המכון עמדה מאוד ברורה, אבל ברגע שהיה ברור שצריך לנקוט פעולה, הוקמה עמותה נפרדת אשר ניהלה את המאבק לביטול הבחירה הישירה (פרוטוקול ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.12.02).

בשנת 1997, כשנה לאחר שבנימין נתניהו הביס את שמעון פרס ונבחר לראשות הממשלה באמצעות הצבעה בשני פתקים, אחד לראשות הממשלה והשני למפלגה, הוקמה 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', שמטרתה: "לפעול לביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה לקראת הבחירות לראש הממשלה ולכנסת החמש עשרה". בין מייסדיה נמנו, מלבד מיודענו ד"ר אריק כרמון, גם, הפלא ופלא, הפוליטיקאי המובס, חבר-הכנסת (דאז), שמעון פרס.

את המוטיבציה של פרס לביטול החוק לא קשה לנחש: בבחירות שזה-עתה הסתיימו זכתה מפלגת העבודה ל-34 מנדטים, לעומת 32 המנדטים של הליכוד; על-פי החוק הישן פרס היה צריך לעמוד בראשות הממשלה. ואולם, בהצבעה הנפרדת לראשות הממשלה זכה דווקא נתניהו, עם 50.5% מהקולות לעומת 49.5% של פרס. ניסיון מר זה הוכיח לפרס כי "בחירה ישירה זה רע".

העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית

גם במקרה זה, הפרוטוקולים של 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית' מעלים פעילות שאינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה "לא-פוליטית", ואפילו "לא מפלגתית".

באחת מישיבות הוועד הראשונות נערך מיפוי של חברי-הכנסת במטרה לאתר את התומכים והמתנגדים לשינוי שיטת הבחירות, בכדי להקל על ההיערכות בפעילות הפרלמנטרית. כפי שמתואר בפרוטוקול האסיפה: "המשתתפים מעירים לטבלת חברי הכנסת. נרשמות מטלות על טיפול בח"כים שונים...לישיבה הבאה תוכן רשימה של תומכים בהצעת החוק שיש לחזקם ולשמרם" (ישיבת ועד מנהל, 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', 10.7.97).

גם במקרה זה מתבררת מעורבותו העמוקה של אריק כרמון בניהול ומימון העמותה. וכך הוא מציין באחת הישיבות כי "היו לאחרונה הבטחות תרומות של 50 אלף דולר ועוד 10 אלף דולר. לפיכך יתרתנו בבנק תעמוד על 100 אלף דולר" (ישיבת ועד מנהל, 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', 8.9.98). באותה הזדמנות גם חולקו משימות לגיוס כספים ונקבע כי: "אריק כרמון יפנה לבינו צדיק".

הקשר בין העמותה למכון הישראלי לדמוקרטיה מתברר מעבר לכל ספק כאשר הגיעה העת לסגור את העמותה. באסיפה כללית של 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית' מהתאריך 18.7.01, הציע אריק כרמון כי היות והעמותה סיימה את פעילותה כשבאמתחתה כספים מיותרים "יתרת הזכות תועבר למכון לדמוקרטיה. זאת, כמובן לאחר שיוצא מכתב לתורמים ובה תתבקש הסכמתם להעברת כספיהם למכון לדמוקרטיה. כל זאת כמובן לצורך קידום תהליך חקיקת חוקה בישראל". על-פי הדו"חות הכספיים של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', יתרה זו – על סך 319,216 ₪ – הועברה לרשות המכון בשנת 2002.

פירמידת העמותות של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' הצליחה עד-כה לספק את הסחורה המבוקשת: תדמיתו של המכון נותרה ללא-רבב. את העבודה הפוליטית השחורה למדו הישראלים לייחס לשלל גופים אחרים – עמותות אקטיביסטיות מובהקות, שלא היו מעלות על דעתן לבקש מעיריית ירושלים קרקע ציבורית.

נשאלת השאלה: כאשר 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מקבל החלטה להקים עמותה לצורך קידום מטרה שאפילו הוא מודה שהיא פוליטית, האם החלטה זו כשלעצמה איננה פעילות פוליטית? האם המשאבים שהתקבלו מהמכון לצורך הקמת אותן עמותות פוליטיות, הכוללים עזרה בגיוס תרומות מאת נשיא המכון, אינם שימוש פוליטי? גם אם נניח שמבחינה חוקית הכל כאן כשר, מבחינה ציבורית הצביעות בוודאי חוגגת.

המטרה: רפורמה פוליטית

פירמידת העמותות מרשימה בהחלט, אבל למעשה, גם מן הפרוטוקולים שהצטברו במכון בלמעלה מ-20 שנות פעילות עולה בבירור כי המכון עוסק בפעילות פוליטית מובהקת, וכי הוא מעורב – ישירות ובעקיפין – בתהליכי חקיקה ובמהלכים פוליטיים בסוגיות השנויות במחלוקת חריפה בחברה הישראלית. המכון מנסה לשכנע את הציבור שהוא "לא פוליטי", אך המסמכים מעידים על כך שראשיו לא ממש מסכימים.

כבר בראשית הדרך היה ברור לנשיא המכון ד"ר אריק כרמון כי העמותה שהוא עומד בראשה מתעתדת לעסוק בפוליטיקה. כך הסביר כרמון לעמיתיו באחת מישיבות ההנהלה הראשונות:

במפגש עם ההנהלה האמריקאית הסתבר שהשותף האמריקאי איננו מתלהב מההסדר הזה וכי כוונתו ליעד את פעילות המכון למטרה אחת: רפורמה פוליטית בישראל (14.10.1991).

בשל כך הודיע כרמון כי:

המכון הוא גוף העוסק בתחום הפוליטי, אך אינו בשום-אופן גוף מפלגתי.

מגמה זו התבהרה היטב שוב ושוב, כאשר למרות ניסיונות המייסדים לייעד את המכון לעניינים נוספים, נציגי ההנהלה האמריקנית "סירבו להקצות משאבים לכל נושא אחר זולת תכנית הרפורמה הפוליטית" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' 19.11.1991).

פרופ' מרדכי קרמניצר, עוסק בקידום הרפורמה הפוליטית

מטרה ברורה זו אף הופיעה מתחילה בהגדרות מטרות העמותה כפי שנרשמו אצל רשם העמותות. לפי הרישום הראשוני, מטרתו של המכון היא:

לעקוב אחרי אופני התפתחות הדמוקרטיה הישראלית, לחקור את מוסדותיה וערכיה, לפתח המלצות למדיניות בנושאים הקשורים בדמוקרטיה הישראלית ולהשפיע אצל מקבלי ההחלטות על ביצוען (בקשה לרישום 19.11.1991, הדגש שלי)

אלא שמשפט אחרון זה, המעיד על פעילות לובי פוליטי, היה כנראה יותר מדי עבור ההנהלה. כעבור כמה חודשים ביקש המכון מרשם העמותות "לשנות את הגדרת מטרות המכון כך שהמילים: "ולהשפיע אצל מקבלי ההחלטות על ביצוען" יימחקו" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.2.92).

כפי שנראה להלן, למרות מחיקת המילים, אין מדויק מהן בכדי לתאר את פעילותו השגרתית של המכון.

"כל מה שאנחנו עושים הוא עמדה פוליטית"

המתח בין עבודתו הפוליטית של המכון לבין התדמית הנקיה והאקדמית אותה רצו אנשיו ליצור, הציקה לרבים מחברי ההנהלה, כפי שבא לידי ביטוי בדיון מרתק שערך הוועד המנהל ערב בחירות 99', אודות הקמפיין לביטול הבחירה הישירה:

רפאל ורדי: הייתי מאוד נזהר מפעילות פומבית בתקופה הזאת...חששתי כי היום נקיטת עמדה בעניין הזה היא נקיטת עמדה פוליטית. אחד הגופים יכול לראות בכך נקיטת עמדה פוליטית.

על כך השיב לו כרמון, התומך בהמשך הפעילות, תשובה מוחצת:

כל מה שאנחנו עושים זו עמדה פוליטית. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 10.2.99).

בהזדמנות אחרת, כאשר נודעו תוצאות הבחירות של שנת 92' בהן חזרה מפלגת העבודה לשלטון, נחשף מעט ממה שעומד מאחורי אותה 'דמוקרטיה' אותה מבקש המכון לקדם בישראל:

היו"ר פותח ומציין בסיפוק כי ההתרחשויות האחרונות בזירה הפוליטית הישראלית, לרבות אקט בחירת המועמדים, אקט הבחירות עצמן ומעשה ההעברה במוסדות של השלטון, מעודדים עד מאוד כל שוחר דמוקרטיה בארץ והמכון והנהלתו יכולים להתברך בהם.(ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 15.7.92).

שהרי כידוע, כל שוחר דמוקרטיה בארץ מתברך כמובן בשלטון השמאל.

בוחשים בקלחת

סקירת הפעילות הפרלמנטרית של אנשי המכון בשנים האחרונות מותירה מעט מאוד מקום לדמיון. אנשי המכון מעורבים כמעט בכל שלבי החקיקה ועיצוב המדיניות: החל מגיבוש הצעות חוק, דרך פעילות לובי להרצתן בכנסת וכלה במומחים מטעמו המייעצים לצוותי החקיקה של משרדי הממשלה. כל זאת מוגש במעטפת יוקרתית של כנסים וימי עיון עתירי הערות שוליים ואצטלה אקדמית.

על-פי מסמכי הרשם, בשנים האחרונות היה המכון מעורב בכמה וכמה הליכי חקיקה שונים. את הפעילות סביב חוקי השוויון בנטל ליוו אנשי המכון באופן אינטנסיבי, כפי שדיווח כרמון בישיבת הנהלה לפני כשנה (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.2012):

המכון מעורב בועדה בראשות יוחנן פלסנר – ועדת קש"ב, יוחנן פלסנר עצמו מכיר היטב את עבודת המכון. ידידיה שטרן ויפה זילברשץ חברים בוועדה.

בדיון אחר למדו הנוכחים כי הפורום לתיקון שיטת השלטון שמפעיל המכון הכין לא פחות מ-"6 הצעות חוק המוכנות להעברה בקריאה טרומית"; וכי באותה עת עבר גם חוק פינוי מוקשים בכנסת, שבעניינו "המכון יזם שולחן עגול בנושא והיה מעורב בייעוץ לחקיקה" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.2011).

גם בעניין הקמתו של גוף ביקורת על הפרקליטות, קולו של המכון נשמע למרחוק:

גוף ביקורת על הפרקליטות: בנינו מודל והצעת חוק והתחלנו לגייס תמיכה מקרב האקדמיה, שופטים בדימוס ושרי משפטים לשעבר. התקיימה פגישה חיובית ביותר עם פרקליט המדינה ועוזריו (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.2010).

כרמון אף הצהיר באחת ההזדמנויות, בעבודה מול הכנסת יש כמה דוגמאות להצלחה:

חוק המפלגות, חוק מימון מפלגות וחוקים אחרים עליהם עבדנו מול ועדות שונות. עבודה רבה נעשתה במכון גם לגבי חוק ההסדרים. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 16.12.2002)

כזכור: "לא פוליטי". וגם "לא מפלגתי".

"הצעות חוק הזויות"

יחד עם ההצלחות דלעיל, חוו אנשי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בעת האחרונה גם כמה כישלונות צורבים. עליית רבין לשלטון בשנת 92' אולי היתה דבר ש"מעודד כל שוחר דמוקרטיה", אך ממשלת הליכוד האחרונה הביאה את אותם שוחרים אל-סף יאוש. "התחושה היא כי התרבו הלכי הרוח האנטי-דמוקרטיים", הסביר כרמון ב"דיון מקדים על האיומים על הדמוקרטיה 2011", שנערך בישיבת הוועד המנהל:

נוצר ניכור בין הקבוצות השונות במדינה ויש שימוש רחב ברטוריקה של דמוניזציה...הקונפליקט עם הפלסטינים התדרדר, ואנו הולכים לקראת מצב שישראל מאבדת את הלגיטימציה ונתפשת בעולם כמדינת אפרטהייד. בחוגים רבים בארץ מתגברת החשיבה שתופשת את הערבים הישראלים כחלק מהעם הפלסטיני עמו אנחנו בסכסוך ולכן הם אויבים...גם חופש הביטוי עומד בסכנה על-ידי דה-לגיטימציה של מי שמדבר נגד מדינת ישראל (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.2011).

על רקע נורא זה נוצרה לדעתו בכנסת קונסטלציה לפיה "השילוב של פחד מהערבים, איבה ופטריוטיות גורמים לכך שלכל הצעת חוק יש סיכוי לעבור".

אבל לא אלמן ישראל. שוחרי הדמוקרטיה אינם חוששים מן הקרב, והם נכונים בעוז "להתמודד עם שחיקה בערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה". אמנם המכון נאלץ, בשל המצב הקשה, להקפיא את פרויקט הדגל "חוקה בהסכמה", אך אין ריק בעשייה ה"לא-פוליטית", במקום זאת נוקט המכון ביוזמה ה"לא-פוליטית" הבאה: "פעולות לבלימת הצעות לחקיקה הפוגעות ללא הצדקה בעקרונות חוקתיים" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.11).

כרמון מצהיר בפירוש כי בתחום החוקתי "אנו עוסקים בקרבות בלימה נגד תהליכים והצעות חוק מסמרות שיער" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.12.10), ו"בבלימת הצעות חוק בעייתיות" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה',27.10.10).

דמוקרטיה מתאבלת. אריק כרמון סובל מהקצנה

"השתתפות של אנשי המכון בוועדות הכנסת"

אנשי המכון גם מעורבים עמוקות במה שמתרחש מאחורי הקלעים של הכנסת.

הפרוטוקולים חושפים פעילות לובי ברורה, הנעשית בגופי הייעוץ והחקיקה המקצועיים של הממשלה והכנסת וב"פורומים קטנים יותר", כפי שהדבר מכונה באחד המסמכים.

כך, כמדווח בפרוטוקולים, המכון מעורב משמעותית בשינוי שיטת הממשל:

עובד המכון – ד"ר ניר אטמור מרכז את ועדת חסון. כמו כן חברים בה עו"ד סוזי נבות, וד"ר פייזל עזייזה – חברים בפורום שמגר . (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.12).

במקרה אחר, מגלה כרמון כי הם "משתתפים בצוות בינמשרדי בנושא חופש המידע, ועוסקים בין היתר בהרכב מליאת רשות השידור" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.2010).

ממסמכים נוספים מתברר כי הבחישה הדמוקרטית הזו נעשית בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל:

בעקבות התסקיר המקיף שעשינו על חוק הטרור, משרד המשפטים יזם איתנו שולחן עגול...משרד המשפטים ביקש להמשיך ולהיפגש בפורומים קטנים יותר כדי לנסות ולשפר ולהיטיב את התזכיר הזה...אנחנו עובדים על הקמת ועדה ממשלתית בראשות מנכ"ל משרד רוה"מ אייל גבאי שמטרתה להפוך את יום ראשון ליום מנוחה עבור המשק הישראלי. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.10)

את הפרוגרמה (התוכנית) העקרונית לסוג זה של פעילות, שטחו אנשי ההנהלה בישיבה שהתקיימה בנושא לפני כשלוש שנים, במה שנרשם בפרוטוקול תחת הכותרת "יחסי המכון וזרועות השלטון":

המכון מתחיל להניע תהליכי הטמעה...ייסוד קואליציה ושותפות עם גורמים ממשלתיים שונים...אופן ההטמעה נעשה פחות בכיוון של הטמעה פר מחקר, ויותר בכיוון של הטמעה פר נוכחות והשתתפות.

למשל פנינו למשרד המשפטים וביקשנו שנציג המכון יהיה מעורב בכל הנושאים שקשורים לדמוקרטיה וטרור.

אנחנו מנסים להגיע לפורומים של ראשי ערים ולהציע להם להצטרף ליוזמות של אבי בן-בסט ומומי דהן, כדי שאחר כך נוכל ללכת הלאה למשרד הפנים ולכנסת...

דבר נוסף שהתחלנו לעשות הוא השתתפות של אנשי המכון בוועדות הכנסת. אנחנו גם עובדים על קשר של המכון עם היועמ"ש החדש של הכנסת. אריק נמצא בקשר עם יו"ר הכנסת. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 23.3.2010).

התכנית ככל הנראה התקדמה יפה, ובאוקטובר של אותה שנה יכול היה כרמון לדווח חגיגית כי:

יצחק לוי עובד על עירוב אנשי המכון בדיונים בוועדות הכנסת ובתהליכי חקיקה. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.10).

על-פי התכנית, אנשי המכון ישולבו בשלושת המנגנונים המקצועיים החשובים ביותר של הכנסת – הוועדות, היועץ המשפטי ויושב-הראש, המשפיעים השפעה עצומה על הליכי החקיקה בישראל.

אין לוביסט בישראל שיכול לחלום על השפעה פוליטית מסוג זה על הליכי חקיקה וקבלת החלטות.

איה הדמוקרטיה המהותית?

על-פי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' הפעילות הזו איננה אלא "סיוע מקצועי", עניין למומחים כמותם בתחום "הדמוקרטיה המהותית". הבעיה היא שלפי זה כמעט ולא נותר דבר לפוליטיקאים האמיתיים לעסוק בו. אם עבודת החקיקה "אינה פוליטית"; שינוי שיטת-הממשל "אינה פוליטית"; והעבודה בוועדות הכנסת "אינה פוליטית", לפוליטיקאי הממוצע נותרה כנראה רק השחיתות לעסוק בה.

וכל משחקי המילים הילדותיים הללו של המכון, שלל ההטעיות הסופיסטיות, חוסר-היושר האינטלקטואלי המביך, בשביל מה? כדי לקבל פטור לתורמים ממס הכנסה ולזכות בהקצאת קרקע מעיריית ירושלים? הלזאת הגיעה "הדמוקרטיה המהותית"?

'המכון הישראלי לדמוקרטיה' רשאי לחזור שוב ושוב על הקביעה כי אינו עוסק בפוליטיקה, אבל האמת חייבת להיאמר: מהאבות המייסדים של "הדמוקרטיה המהותית" ציפינו ליותר.

תגובת המכון הישראלי לדמורקטיה

המכון הינו ישות משפטית עצמאית והעמותות המוזכרות בכתבה אינן עמותות בת שלו. בשני המקרים המוזכרים, דמויות מן המכון השתתפו בהקמת עמותות נפרדות שעסקו ברפורמות חיוניות לחיזוק המשילות בישראל.

באשר לציטוט מן הפרוטוקול, חשוב להדגיש שוב שהמכון הוא א-מפלגתי. הכוונה במונח "פוליטיקה" איננה ל״פוליטיקה״ במובנה המפלגתי, כלומר בניסיון להשפיע על גורלם של מפלגות ומועמדים, אלא לעיסוק בענייני מדינה מתוך כוונה לשרת את טובת הכלל. 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מבסס את חזונו על עקרונות הכרזת העצמאות. עקרונות אלה הם ביטוי למאמץ הציוני לבסס את מדינת ישראל על ערכי היהדות, ההומניזם, הליברליזם והאחווה. המכון ימשיך לשאוף ולקדם דמוקרטיה פרלמנטרית, משילות יעילה וכמובן מדינה יהודית ודמוקרטית. תכניותיו מוכוונות למימוש חזונו זה.

http://mida.org.il/?p=12301



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שלישי כ''ג באדר ב' תשע''ד    09:21   25.03.14   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  31. יוחנן פלסנר - נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   יוחנן פלסנר נבחר לנשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. פלסנר יחליף את ד"ר אריק כרמון שביקש לסיים את כהונתו לאחר 22 שנה, ולהתמקד במחקר.

הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה אישר היום את המלצתה של ועדת האיתור, בראשות יו"ר הוועד המנהל, אמיר אלשטיין, למנות את יוחנן פלסנר לתפקיד נשיא המכון.

במכון מציינים כי "לאחר שהקים את המכון ועמד בראשו, כנשיא, במשך 22 שנה, ביקש ד"ר אריק כרמון לסיים את כהונתו, להעביר את שרביט ההובלה לידי דור צעיר ורענן ולהתמקד במחקר".

לצד אמיר אלשטיין, היו חברים בוועדת האיתור, שפעלה בשנה האחרונה, יוסי קוצ'יק, אבי נאור ופרופ' מנואל טרכטנברג.

נשיא המכון הנכנס יוחנן פלסנר הודה לחברי הוועד המנהל על האמון שניתן בו להוביל את המכון הישראלי לדמוקרטיה בתקופה זו ואמר "תחת הובלתו של אריק כרמון, כשלצדו הצוות המקצועי המצויין, המכון הפך לחלק משפיע ובלתי נפרד מהציבוריות הישראלית, בזכות מובילות מחקרית והיכולת לזהות ולקדם שינויים בסוגיות הליבה האזרחיות בישראל. אמשיך בדרך הזאת."

אמיר אלשטיין, יו"ר הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בירך את יוחנן פלסנר על מינויו, "ליוחנן פלסנר הבנה עמוקה של השיח החוקתי והדמוקרטי בישראל, המציבה אותו בעמדה טובה להמשיך את פועלו של אריק כרמון בתנופה, ולהוסיף ולחדש, ביחד עם צוות החוקרים המוביל של המכון. ד"ר אריק כרמון הוא הנשיא המייסד של המכון הישראלי לדמוקרטיה מאז הקמתו בשנת 1991. תחת הנהגתו, הפך המכון הישראלי לדמוקרטיה להיות המוקד בעל ההשפעה המקצועית והציבורית הרבה ביותר על השיח החוקתי והדמוקרטי בישראל. הוועד המנהל מוקיר את אריק כרמון על מפעל חייו ועל תרומתו לחברה הישראלית, ושמח בבחירתו להמשיך לפעול במכון כחוקר בכיר״.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/272928

תגוביות:

1.יעלון: פלסנר רק רוצה מלחמה עם החרדים

"חבר הכנסת פלסנר סטה לקצה הכי קיצוני כדי להכריז מלחמה על החרדים", כך אמר הערב המשנה לראש הממשלה השר משה (בוגי) יעלון.

המשנה לראש הממשלה השר משה יעלון מאשים את קדימה בכישלון המגעים ליצור תחליף מוסכם לחוק טל.

בראיון לתכנית "פגוש את העיתונות" אמר יעלון "פלסנר פעל בניגוד לדעת חברי הוועדה שלו והכריז מלחמה על החרדים. אני הרגשתי שיש כאן אירוע פוליטי".

"מי שחושב שאפשר לגייס את החרדים בבת אחד לא מבין על מה הוא מדבר", אמר השר וטען כי גיוס חרדים צריך להיעשות בהדרגה ובהסכמה "ניתן להגיע לשילוב של החרדים בצבא על ידי בהדרגה ולא במלחמה, צריך לעשות את זה. אי אפשר להכריז מלחמה על החרדים. בשנים האחרונות החלה מגמה של גיוס במספר המתגייסים. הצבא צריך לבנות מסלולי שירות ויחידות שמאפשרים שירות של חרדים".

"מנקודת מבט של אזרח, רמטכ"ל ושר אני מכיר את הסוגיה. יש עלייה במספר המתגייסים החרדים אך זה לא מספיק. אני בסופו של דבר רוצה שוויון שהם יתגייסו בגיל 18 ומי שלא יתגייס ילך לכלא, אבל נוצרה מציאות אחרת שאי אפשר לשנות באחת. עצם הגיוס והיציאה מהמעגל משפיעה על הסביבה", אמר יעלון.

"אי אפשר להכריז מלחמה על החרדים. רה"מ קיבל את ההחלטה ללכת לממשלת אחדות מתוך תחושה של הזדמנות היסטורית, והחרדים מבינים את זה. אני לא יודע איך זה ייגמר, אבל המשימה הלאומית היא בהישג יד ואסור לנו לפספס את זה".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/241040

2.יעלון: פלסנר מכשיל המו"מ עקב עמדותיו האישיות

השר משה יעלון (ליכוד) סבור, כי המשבבר בסוגיית גיוס החרדים נעוץ בזהות מנהל המו"מ מטעם קדימה, ח"כ פלסנר.

השר משה יעלון (ליכוד) נציגו של ראש הממשלה למשא ומתן מול קדימה בנושא גיוס החרדים, דוחה את הטענות הנשמעות ביממה האחרונה מכיוון סיעת "קדימה", לפיהן הליכוד משנה תדיר את עמדתו בסוגייה.

בראיון לרשת ב' הזכיר השר יעלון, כי כבר בהסכם הקואליציוני שנחתם מול קדימה עם כניסתה לקואליציה התעקשו נציגי הליכוד לקבוע יעדי גיוס לחרדים ולא לקבוע שכל הצעירים החרדים יתגייסו למעט מכסה של לומדי תורה.

השר יעלון האשים בראיון כי חבר הכנסת פלסנר הוא זה המכשיל את המגעים, זאת משום שהוא דבק בעיקשות בעמדתו האישית, שאף לא הייתה מקובלת על כל חברי ועדת פלסנר.

יעלון הדגיש, כי לו היתה משגרת קדימה למו"מ נציג אחר מטעמה ולא את ח"כ פלסנר, הרי שבשלב זה ניתן היה כבר להתחיל ולגבש את ההסכמות.

מנגד תקף הבוקר (חמישי) ח"כ אבי דיכטר (קדימה), את הדברים שצוטטו בשם השר יעלון, לפיהם "במדינת ישראל לא יכנס יהודי לכלא משום שלמד תורה", והגדיר אותם "דמגוגיה זולה".

דיכטר ציין, כי הותרת כל הסנקציות במישור הכלכלי משמעותה בפועל יצירת מצב שבו בעלי ממון מקרב החרדים יוכלו לפדות את עצמם משירות בניגוד לאחרים, תופעה הזכורה מתקופות שאיננו רוצים לשוב אליהן.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/240959

תגוביות:

1.פלסנר הוא בן לאב נוצרי אז מה הפלא שהוא רודף כל כך את החרדים. משפחתו מצד אביו היא שושלת של בישופים וכמרים קתולים.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום שלישי ה' בסיון תשע''ד    08:52   03.06.14   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  32. תפקיד ''העין השביעית'' מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא לסמא את התודעה!  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 03.06.14 בשעה 08:58 בברכה, ליה
 
התקשורת הישראלית עוזרת לתעמולה נגד ישראל / אמנון לורד

במימון של ממשלות האיחוד האירופי מיוצרים אירועי שנאה פוטוגניים שמטרתם להגביר את האלימות. במקום לחשוף את האסטרטגיה הזאת, התקשורת הישראלית מתמסרת לה

תקשורת עויינת לישראל: ב'העין השביעית' יודעים לכתוב בדרך כלשהי של בינוניות רהוטה, אבל פחות יודעים שם לחשוב.

לפי דרך החשיבה המקובלת באתר ביקורת התקשורת הזה, מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה, 90 אחוז מיהודי צרפת, הסבורים שהתקשורת מסיתה ומלבה אנטישמיות, הם פרנואידים.

כך גם האפשרות שהעליתי, שאירוע ביתוניה שבו מצולמים שני פלסטינים נפגעים מירי הוא מבוים, נחשבת אצלם לתיאוריית קונספירציה.

בעין השביעית גם האשימו את 'מקור ראשון' בגזענות כשהעלינו את האפשרות שיש משמעות אחרת, שאיננה פלילית גרידא, לכך שעשרים צעירים ערבים ביצעו לינץ' במכות נגד שלושה ישראלים בחיפה.

אני מציע תיאוריה אחרת: שתפקידו של העין השביעית הוא לסמא את תודעת האליטה התקשורתית, הברנז'אית והאינטלקטואלית לאחת מהשאלות המכריעות בציבוריות הישראלית והבינלאומית.

לכאורה תפקיד העין השביעית לייצר ביקורת על התקשורת, ליידע ולדווח על הנעשה בתקשורת; למעשה, אי אפשר למצוא בעין השביעית עדות להתייחסות אל התקשורת בגישה ביקורתית אמיתית כפי שהיא: זירה לתעמולה, למניפולציה, ללוחמה פוליטית נגד ישראל.

העין השביעית לא הקדיש אף פעם מאמץ לחקירת פרשת הילד מוחמד א־דורה. לא נערך שם אף פעם תחקיר על התקשורת הישראלית והתעלמות הזרם המרכזי שלה מעלילת א־דורה. אינני יכול להתחייב כי זה מצריך עבודת ארכיון יסודית יותר, אבל ממה שמצאתי באינטרנט, העין השביעית התייחס לפרשה רק כאשר עלתה בשנים האחרונות כמחלוקת שממשלת ישראל מעורבת בה, או כשכתב 'פראנס 2' שארל אנדרלין היה מעורב משפטית, או פה ושם בדיווחים על הליכי המשפט בצרפת.

למיטב סקירתי לא נעשה באתר שום תחקיר על מבצעי התודעה הפלסטיניים שבהם נעשה שימוש בבימוי אירועים לצורך הזנת התקשורת. הם לא שמעו שם, שבעידן המודרני תעמולה אינה נערכת באמצעות צווחות מיקרופונים נוסח גבלס, אלא באמצעות מניפולציות על התקשורת נוסח וילי מינצנברג: שימוש בתגובות תקשורתיות צפויות ואוטומטיות לצורכי עיצוב תודעה.

בתקופת האינתיפאדה הראשונה היינו תמימים כל כך, שכאשר התברר שהפלסטינים מודיעים לצלמים מראש על עימות צפוי של זריקת אבנים בְּמקום מסוים נגד חיילי צה"ל, זה נחשב לשערורייה ופסל את הצילומים כחומר חדשותי.

כשצלם אחת מסוכנויות הידיעות הוזמן לצלם את המחבל יאסר אבו־סמהדנה מוציא להורג משתף פעולה ביריית אקדח, זה היה שנוי במחלוקת. זה עורר הלם, זעם: האם לצַלָם מותר להשתתף במיצג כזה? האם היתה לו ברירה?

כמה מאנשי העין השביעית או התקשורת הישראלית בכלל עוד זוכרים שבעבר כתבי התקשורת ובעיקר כתבי הטלוויזיה הזרים, לא היו מביאים צילומים מאירועים שלא חזו בהם במו עיניהם? הם היו מגיעים בעצמם עם הצלם שלהם.

כשהתרחש מאורע א־דורה בספטמבר 2000 המצב כבר השתנה מהקצה אל הקצה. כל צלמי השטח היו פלסטינים ומאות מהם היו פזורים בכל מקום.

בעת שא־דורה נפגע שארל אנדרלין היה ברמאללה ולא בצומת נצרים שברצועת עזה.

אפשר לקבוע שמאות הצלמים הפלסטינים ומאות המצלמות מטעם ארגוני זכויות האדם נועדו למטרה אחת: ללכוד מעשה מביך של חייל ישראלי ולהאדיר את המאבק הפלסטיני.

התקשורת הישראלית מלבה את השנאה.

באותו יום, ה- 30 בספטמבר, צולמו שעות של חומרי גלם עם סצנות 'פאליווד', לפי המונח שטבע פרופ' ריצ'רד לנדס, כלומר, הצגות של עימותים בלי נוכחות הצד הישראלי. אם חותכים מתוכן כמה שניות הן נראות אמיתיות. חייל ישראלי שדורך את נשקו לעבר נער, מכה מישהו, יורה בטעות אחרי התגרות, דוחף מפגין בקת הרובה – כל אלה הם חומרי בעֵרה שנועדו להצית תגובות שנאה אוטומטיות.

על זה עובדים כל השנה. בזה משקיעים.

כמו שנכתב בספר 'לממן את גובה הלהבות', הקרן לישראל חדשה וממשלות האיחוד האירופי מממנות ארגוני שמאל וארגונים פלשתיניים במטרה לייצר אירועי שנאה, להגביר את להבות החיכוך והאלימות, אלא שבמקום להוקיע את האסטרטגיה הזאת, במקום לחשוף אותה כפי שהיא, התקשורת הישראלית והעולמית משמשת מִמְסר של תמונות ופרשנויות מוכתבות. זה הממסר שהתמסר.

שנינויות על דרבן

אבל ההשקעה של האיחוד האירופי התבררה השבוע כאסון חברתי פוליטי. מתברר שממשלות האיחוד האירופי מממנות ומעודדות את יבוא השנאה והאנטישמיות אליהן הביתה.

הן השקיעו כדי שארגוני השמאל הקיצוני, ארגוני זכויות האדם, יערערו את יציבותה של ישראל ואת התודעה של האליטה הישראלית, כדי לגרום להתמוטטות מדינית וטריטוריאלית; הן השקיעו ב'בצלם', ב'שוברים שתיקה' ובעוד עשרות ארגונים כדי שיספקו להן לגיטימציה וגיבוי למדיניותן האנטי־ישראלית.

אך במקום הרוח שזרעו בישראל הן קוצרות סופה של שנאה אצלן בבית.

הניצחון של מפלגות הימין הקיצוני הלאומניות והבדלניות ומפלגות השמאל הקיצוני בבחירות לפרלמנט האירופי קשור ישירות למנועי השנאה הישראליים.

ימים אחדים לפני הבחירות לפרלמנט האירופי התרחשה סצנה עוכרת שלווה: הסתערות המונית של אנשי ה־BDS על אחד הסופרמרקטים הענקיים של ‘קאר־פור‘ בצרפת. הם פשטו על מוצרים ישראליים, צילמו את עצמם כשהם מצביעים על תוויות "תוצרת ישראל" או "תוצרת ההתנחלויות", אספו את הסחורה מהמדפים והשמידו אותה. בכל אותה העת הקונים לא עצרו בעדם. צוות העובדים זז הצדה. הפושטים עשו בסופרמרקט כבתוך שלהם. המשטרה לא הגיעה. זאת היתה סצנה שלקוחה מאירופה של שנות ה־30. אלה היו פעילי BDS, רובם ערבים, חלקם אירופים, כנראה אנשי שמאל קיצוני.

בתקשורת הישראלית היו חוגגים על התרחשות כזאת בתור הוכחה להתעצמות החרם נגד ישראל.

כלכלית, כמובן, יש עליה בהיקפי הסחר של ישראל עם אירופה ובריטניה. אבל תפקיד ה־BDS הוא לגבש קהילות שנאה אנטי־ישראליות. התקשורת הישראלית הסומאת אינה מבינה את הקשר בין מיצגי השנאה באירופה למנועי השנאה הפועלים בתוכנו. היא אינה יודעת על האסטרטגיה של ועידת דרבן משנת 2001.

ניסיתי לבדוק אילו התייחסויות היו בעין השביעית לוועידות דרבן. מצאתי כותרות שמלמדות על הרוח המאפיינת את תודעת הכותבים בכלב השמירה הזה, הזחוח בשנינותו: “שיווק השואה“. “הטבלואידים חוגגים את יום השואה“ (ועידת דרבן 2 התקיימה באפריל 2009, סמוך ליום השואה), “נאומו של אחמדינג‘אד (בוועידת דרבן 2) משתלב במסרים התועמלניים הקבועים...עם בוא יום הזיכרון“. וכותרת ביניים חשובה: “הנאציפיקציה נמשכת“.

אנשי ביקורת התקשורת מתעלמים מכך שהמושג המקורי נוצר כדה־נאציפיקציה. כלומר, התהליך שבו ניסו לטהר את גרמניה המערבית משאריות של נאציזם, באמצעות העמדה לדין וחינוך מחדש.

הנאציפיקציה בשמאל הרדיקלי מופנית כלפי ישראל. מכיוון שהתעמולה שאנשי העין השביעית כנראה שותפים לה ניסתה בשנים האחרונות ליחס לישראל הידרדרות לנאציזם, נעשה שימוש במושג באופן דו־משמעי: זה יכול להיות תהליך הפיכתה של החברה הישראלית לנאצית, לפי ההוראה ההפוכה לדה־נאציפיקציה; וזה יכול להיות גם המשגת ישראל במונחים נאציים.

כך או כך השימוש במושג הזה איננו מקרי והוא מעלה תהיות על הכותבים והעורכים.

כותב אחר מלגלג על יאיר לפיד והקשר האישי המשפחתי שלו לשואה, תחת הכותרת “השואה ושלג“. תפקידה של התעמולה לגרום לאפיפיור לעמוד דומם ליד החומה של גדר הביטחון עם הגרפיטי הפרו־פלסטיני.

התעמולה שהתקשורת הישראלית סייעה לייצר: זו כבר איננה חומה שנבנתה לאחר הירצחם של 1,200 ישראלים במתקפת טרור שנמשכה כשלוש שנים, אלא כותל דמעות שלידו מבכה האפיפיור את דיכוי הפלסטינים.

ברור שמבקרי התקשורת לא טרחו מעולם לנתח כיצד התרחש הנס הזה. כיצד החלה התקשורת לשתף פעולה עם מונחים כמו “אפרטהייד“, “כיבוש“, “גזענות“. מי שכן מפצח את הקוד של מנועי השנאה ומפרש את מקורות השימוש במושגים האלה כלפי ישראל, זוכה לתיאורים כגון “מלא סתירות“, “פרנואידי“ או "מחבר תיאוריות קונספירציה“.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/581/865.html

תגוביות:

1.אמנון לורד צודק במיליון אחוז. הסמול הקיצוני ששולט בתקשורת האלקטרונית (ערוץ 2, ערוץ 10, רשת ב וגל"צ בעיקר) ובחלק מהתשקורת הכתובה (הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב השבוע) מהווה גייס חמישי שפוגע במדינה. האנטישמיים והערבים באירופה מצטטים בוגדים אלה ואומרים שאם ישנם יהודים שמדברים כך, אז בטוח שכל העלילות נכונות. על הממשלה להכניס למעצר מנהלי את כל הפעילים בארגוני הסמול הקיצוני כגון בצלם, עדאללה ועוד, שמסייעים בדרך פעילה לתעמולה נגד המדינה, יוזמים פרובוקציות ומסייעים לטרור הפלסטיני. נתניהו וממשלתו מגלים רפיסות מול הבוגדים האלו ומעדיפים לעשות שרירים מול גרפיטי ואלימות קלה נגד ערבים שמכונים "תג מחיר" תופעה הנובעת בעיקר מהתסכול על רפיסות הממשלה בטיפול בטרור ובסייעניו.

2.משתפי הפעולה עם האויב הערבי הפלשתיני במלחמת התעמולה שלו נגד מדינתנו מנסים להכניס בכוח לשיח הציבורי את הנרטיב של האויב. סלידה היא מילה עדינה מדי כדי לתאר את ההרגשה כלפי יצורים מעוותים נפשית ובזוים אלה.
אכן, "נכבה" היא חלק מהנרטיב של האויב הערבי הפלשתיני ובתור שכזה, הערבים הפלשתיניים ברשות הערבית הפלשתינית משתמשים בו כדי להנציח את השנאה שלהם נגד מדינת ישראל ונגד עמנו וגם ככלי תעמולתי.

למדינת ישראל ולאזרחיה יש נרטיב לאומי לגיטימי וצודק, ועם בריא לומד ומוקיר את הנרטיב שלו.

אינני מכיר קולנוע פולני או צ'כי, אשר יתעסק בגירושם של הגרמנים בעקבות מלחמת העולם השניה. גרמניה והגרמנים מכירים בעזיבת הגרמנים כמחיר ששולם עבור תוקפנותם ותבוסתם ואינם מעלים על הדעת לבקש "זכות שיבה" ל"פליטים" או החזרת שטחים, כי גרמניה והגרמנים של היום שוחרי שלום.

עובדתית, עזיבת הערבים הפלשתיניים את הטריטוריה של מדינת ישראל בעקבות המלחמה התוקפנית שלהם, היתה לא פחות מוצדקת מעזיבת הגרמניים את צ'כיה ואת פולין. הנהגת הערבים הפלשתיניים אינה שוחרת שלום, אינה נוהגת כגרמניה וכגרמנים של היום וכעמים אחרים אשר הובסו במלחמה ומכירים במחיר תוקפנותם ותבוסתם. הנהגת הערבים הפלשתיניים, כולל המפלגות הערביות הלאומניות בארץ, אינה שוחרת שלום, אלא מייחלת ומחנכת למאבק להשמדת מדינת ישראל, גם על חשבון הערבים אזרחי ישראל שרוצים להשתלב במדינה.

מעבר לכך, נכון להזכיר, שלפי הסקר האחרון שפורסם רק לפני פחות משבוע, האחוז הממוצע של האנטישמיות בעולם הוא כ- 25%, כאשר במקום הראשון עומדים נתיני הרשות הערבית הפלשתינית עם האחוז המדהים של 93%.

מלחמה היא מלחמה. התוקפים הערבים שילמו את מחיר תוקפנותם ותבוסתם וכך גם האוכלוסיה הערבית שתמכה בהם. כן, לתוקפנות הערבית היה ויש מחיר.

http://hebrewidentity.org/?page_id=590

3.כשערבים יורים ביהודים וזורקים עליהם כל יום אבנים ובקבוקי תבערה כבר אין לזה ערך תקשורתי. התקשורת השמאלנית הקיצונית ממשיכה בשטיפת מוחם של הישראלים. את יהודה ושומרון הם מכנים בתקשורת "שטחים" ו"גדה" כדי להרחיק כל זיקה של עם ישראל לארצו. את עשרות אלפי המסתננים מאפריקה הם מכנים "מבקשי מקלט" ו"פליטים".

4.השמאלנים מבקשים להניח למחבלים פלסטינים לפוצץ אותנו. רק שלשום נתפס נושא חגורת נפץ בדרכו להביא "שלום" לאזרחי ישראל.

5.שוקן חרט על דגלו אידיאולוגיה פרו פלסטינית והעיתון משועבד.

6.השמאל הישראלי לוקה בהיבריס ולא מוכן להודות שתפיסת עולמו קרסה. הוא טובל במדמנת השקרים שמגיעים כבר עד לצווארו.

7.הטרמינולוגיה של החזירים האדומים בתשקורת קובעת את ה"בון-טון" היומי. פעם היו קוראים לצה"ל "כוחותינו", היום זה כאילו הם מדברים על נאט"ו ולא על טובי בנינו.

8.מוזר שבביה"ס לא מלמדים אותנו על הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי שטיפת המוח של התשקורת האדומה, הפרופגנדה, הדה-מורליזציה, הדה-לגיטימציה והדמוניזציה שעושים אנשי התקשורת נגד מדינתנו...

9.גל"צ - הבית של המחבלים:

https://www.youtube.com/watch?v=O5T8KEAAmuo

10.האיחוד האירופי משלם כספים לחזירים אדומים שיפיצו טרולים ברשת.

11.מאמר חשוב ונכון, ושוב נשאלת השאלה: למה כל המתנגחים בישראל, אם בתקשורת ואם בפרקליטות ואם בארגוני הסיוע למסתננים הפושעים ואם בחלקים מהאליטה הישראלית שאיפשרו את פשע המסתננים ומאפשרים את התעמולה נגד ישראל - למה רובכם ככולכם אשכנזים?

12.לשלוח את החזירים האדומים לכלא בעוון בגידה במדינה.

13.לימנים אין קרנות. הם עושים הכל מאהבת ישראל מאותה סיבה שהם משרתים בקרבי.

14.שייח' מוניס היא ההתנחלות הכי גדולה. ד''ר דוליטל מומחה לחזירים אדומים. הקיבוץ משחית!!! תשוחרר שייח' מוניס מהכובש האדום הצבוע לאלתר!!!

15.שמאל = HIV למערכת החיסון הלאומית!!!

16.התקשורת בחו"ל מצטטת תמיד עיתונים ישראלים, במיוחד את "הארץ". לעיתים קרובות שומעים אנשים שאומרים, ש"היהודים בעצמם אומרים את זה" והכוונה כמובן לשונאי ישראל שדואגים להשמיץ את ישראל. באף עם אין את התופעה הבזויה הזו, רק בישראל.

17.הריקבון המוסרי של השמאל שמתפרנס מתעשיית "השלום" הוא כל כך עצום שאין מילים לתאר אותו.

18.נאחל לכל אנשי הגיס החמישי ועוזריהם בהצלחה בגרמניה.

19.הסמול הנאור מציג: מי שהוא לא חזיר אדום קונפורמיסט הוא פאשיסט מזהם.

20.למה החזירים האדומים בתשקורת קוראים למחבלים - "פעילים" או - "בני מיעוטים"? התשקורת האדומה משקרת כל הזמן ושוכחת לציין ששייח' מוניס זה חלק מהשטחים הכבושים.

21.יגאל סרנה ב"ידיעות" מתחרה בכתיבה עוינת עם גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ". הם רוצים לקדם את הקריירה שלהם. מי שרוצה להתקדם חייב ללכלך על ישראל. איזה גזע של אנשים מטונפים. מה שמעניין זה שהם נשארים כאן למרות שיש ברלין שמתאימה להם יותר. יש שם הרבה טורקים וערבים.

22.צביעות, התחסדות, העמדת פנים, ציניות, התרסה רוע ושינאת אדם הינן תכונות שאנשי השמאל התברכו בהן. אכן סימפטומים קליניים של פגיעה נפשית כלשהי.

23.ליכודניקים מתחננים לשר התקשורת ארדן, תן ערוץ לימין, אבל הוא מסרב.

24.סיסמת האיחוד האיסלמו-פלסט'-שמאל-אירופה: בטרור-הונאה-תיחכום נמגר ישראל!

25.האם יש סיכוי לתחקיר רציני על מה שמכונה "המכון הישראלי לדמוקרטיה"?

להלן התחקיר:

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

26.ארנון מוזס הגיע למשרדו של שלדון אדלסון כאשר נודע לו על כוונת האחרון להוציא עיתון, מספר אדלסון. "בעיניים דומעות הוא הפציר בי: 'אל תקים עיתון שיגרום לי לפשוט את הרגל. אם תעשה את זה, לא יהיו לי חיים. לא יהיה לי לאן ללכת בבוקר". לדברי אדלסון, הוא אמר למוזס שלא יקים את העיתון אם יובטח שידיעות אחרונות יעבור מהשמאל הקיצוני למרכז. מוזס השיב שהוא כבר כעת במרכז, ואם יזוז - יהיה בימין. על כך אמר אדלסון, שבכוונתו להוציא עיתון "כי אני חושב שלעם היהודי יש זכות לעיתון עצמאי ואובייקטיבי.

27.שמאלני ציוני זה כמו הומניסט ערבי. אין דבר כזה!

28.השמאל הקיצוני בישראל מונה בקושי פרומיל אחוז. תנו לשמאלנים עזרה ברילוקיישן. הוא מפסיד כל פעם בבחירות וחלקו באוכלוסיה הולך ומתפוגג. בכל זאת הוא משוכנע שהוא הריבון, בעוד למעשה עם ישראל שופך על ראשו גלונים גלונים של נוזל צהבהב. על חיסרון כמותי, האספסוף השמאלני מפצה בהתלהמות וקולניות מוגזמת.

29.עובדה: רוב רובה של התקשורת השמאל האשכנזית הינה פוסט-ציונית. לתקשורת שמעצימה ומפמפמת איזה גרפיטי ומשתיקה אלימות ערבית יום יומית אני בז. שלא יובן לא נכון, אני בעד עיתונות חופשית וחוקרת אבל ברגע שרוב העיתונאים לוקחים צד (הצד הערבי) זה לא אמין וגם מכוער.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ששי ח' בסיון תשע''ד    07:48   06.06.14   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  33. ביום א' יועלה חוק הלאום - השמאל יוצא להתקפה מוסווית מאחורי ארגונים ''ציוניים''  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   איילת שקד (שהחוק הוא הצעה שלה): "כשם שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, כך נדרש חוק יסוד אשר יעגן את אופייה היהודי". במקביל ה"מכון הישראלי לדמוקרטיה", גוף תמוה שהחליט לייעץ לממשלות ישראל על דעת עצמו ושמתוחזק על ידי שמאלנים קיצוניים ביותר, החליט לשלוח לכל חברי הכנסת חוות דעת "מקצועיות ואוביקטיביות" נגד החוק. חוות הדעת שלהם תופץ מחר לכל חברי הכנסת.

איילת שקד: "ביום ראשון יועלה חוק הלאום של ח"כ לוין, אילטוב ושלי בוועדת שרים לחקיקה. החוק נולד מן הצורך לבסס את מעמדה של מדינת ישראל הן כמדינה יהודית והן כמדינה דמוקרטית. כשם שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, כך נדרש חוק יסוד אשר יעגן את אופייה היהודי".

במקביל החליט השמאל לנהל התקפה משולבת נגד החוק אך הוחלט שם לעשות את זה בהסתר במסווה "מקצועי" ו"אובייקטיבי".

למשימה נשלח גוף שנקרא "המכון הישראלי לדמוקרטיה" שמינה את עצמו ליועץ לממשלות ישראל על דעת עצמו ומנוהל על ידי אנשים מהשמאל הכי קיצוני שיש כאן:

מרדכי קרמניצר בשנת 2008 עמד בראש הוועדה המסדרת של "התנועה החדשה" שחברה לריצה משותפת עם מר"צ בבחירות לכנסת ה-18‏.

עמיר פוקס הוא כותב דעות ב"הארץ" ומתנגד סידרתי לכל חוקי הימין.

מטרתם להכפיש את החוק ולהראות שאין בו צורך ושהוא בעצם מנוגד לציונות כפי שמייסדיה ראו אותה (מתיימרים להיכנס לראשם ולהסביר לנו מה הם חשבו).

לשם כך הם מגייסים בנבזות את אנשי הימין שהקימו את המדינה כדי להשפיע עם השמות שלהם על חברי כנסת תמימים מהימין עם תאוריות מצוצות ממוחם הקודח - הם החליטו לפרשן אמירות שלהם כאילו שהם לא רצו להקים כאן באמת מדינה יהודית אלא כוונתם היתה אחרת לגמרי:

"בעינינו, יש בכך לחתור תחת יסודות הציונות עצמם. אבות הציונות כהרצל וז'בוטינסקי ומנהיגי המדינה כבן גוריון ובגין, לא רצו רק בהקמתה של מדינת לאום יהודית. הם ביקשו לייסד בישראל מדינת מופת לפי מיטב המסורת הדמוקרטית-ליברלית. ".

חוות הדעת שלהם תופץ מחר לכל חברי הכנסת.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=942052



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
יום ראשון כ''ו בשבט תשע''ה    14:42   15.02.15   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  34. המכון לדמוקרטיה מתנער מהתדמית השמאלנית  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 15.02.15 בשעה 14:48 בברכה, ליה
 
24 שנים אחרי שהוקם, המכון הישראלי לדמוקרטיה עומד בפני פרשת דרכים שכוללת קיצוץ נרחב. האם הנשיא החדש יוחנן פלסנר יצליח להוביל אותו למקום פחות פוליטי ויותר מחובר לחברה הישראלית?

באוגוסט האחרון כונסו כלל עובדי ׳המכון הישראלי לדמוקרטיה׳ באולם השולחנות העגולים שבקומה התחתונה של הבניין. האולם מורכב משני מפלסים – מפלס תחתון שבו השולחן המרכזי, ומסביבו שולחנות חיצוניים במפלס גבוה יותר. כמו בכל המפגשים האחרים של המכון, גם הפעם סביב השולחן המרכזי היו נשיא המכון יוחנן פלסנר, סגניו פרופ' מרדכי (מוטה) קרמניצר ופרופ' ידידיה שטרן, ושאר החוקרים הבכירים של המכון. מרוחקים יותר היו העובדים הזוטרים – חוקרים בכירים פחות, ואנשי המזכירות והמנהלה.

פלסנר, בנאום שמאוחר יותר כונה בקרב עובדי המכון "נאום המשכנתה", מסר את הבשורה הקשה – קיצוץ חסר תקדים של 20 אחוזים מהתקציב השנתי של המכון. "הוא אמר שאנחנו הולכים לקראת תקופה של קיצוצים", סיפר אחד הנוכחים, "ושהוא מבין שזה לא יהיה פשוט ושיש פה אנשים שיש להם משכנתה, אבל 'קרן מרכוס' הודיעה על ירידה חדה בתקציב המכון, ואין ברירה אחרת.

אתה רואה איך יושבים במעגל המרכזי אנשים שמרוויחים משכורות עתק ובטוחים במקומם, לעומת המעגל החיצוני שבו אנשים שמרוויחים 5,000 ו־6,000 שקל שחוששים לגורלם. מובן שבנאום שלו הוא אמר שהם יקצצו גם בשכר הנשיא וסגניו, אבל לא הרבה. אחרי כן גילינו שהמכון רכש עבור פלסנר ג'יפ פורד ב־200 אלף שקל".

הטענות על התנהלות בזבזנית מצד המכון אינן חדשות. בשנת 2013 עמד שכרו השנתי של נשיא המכון דאז, ד"ר אריק כרמון, על כ־1.5 מיליון שקלים בשנה. פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן הנשיא, הרוויח קרוב למיליון שקלים לשנה, והסגן הנוסף, פרופ' ידידיה שטרן, קיבל כ־600 אלף שקלים.

בריאיון איתו פלסנר הודף את הטענות.

"הסיפור של הרכב לא היה ולא נברא", הוא אומר. "יותר מזה, בעבר היה לנשיא המכון נהג וכיום אין. השכר שלי כנשיא המכון ושל שני סגני הנשיא קוצץ בעשרות אחוזים באופן התנדבותי, בלי שאף אחד חייב אותנו לעשות את זה. האנשים שפוטרו זכו ליחס הגון, זומנו לשיחות וקיבלו חודשיים של התראה מראש בשכר מלא. אני מבין שזה לא קל לאף אחד, אבל זה מהלך שהיינו חייבים לבצע".

כך או כך, מה שברור הוא ש־24 שנים אחרי שהוקם, המכון הישראלי לדמוקרטיה (המי"ד) עומד על פרשת דרכים. בכירים במכון, כמו גם פלסנר עצמו, מודים שמדובר בקיצוץ משמעותי שמחייב את המכון לעשות הערכה מחדש של מצבו, להסתכל אחורה ולנסות לבחון במה המכון הצליח, במה הוא נכשל, ובעיקר במה כדאי להתמקד בהמשך הדרך.

כדי להבין את סיבת הקיצוץ, צריך לחזור מעט אחורה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה הוקם בידי ד"ר אריק כרמון בשיתוף עם חברו, איש העסקים ברנרד מרכוס.

מרכוס, שהונו מוערך כיום ב־3.3 מיליארד דולר, הקים קרן ייעודית שדאגה למימון המכון, ופחות או יותר אפשרה לכרמון לנהל את ענייני המכון, ללא התערבות או צורך לתת דין וחשבון מפורט מדי. לפני כשנתיים, בגיל 70, הודיע כרמון על רצונו לפרוש מנשיאות המכון. קרן מרכוס המשיכה לממן את המכון גם לאחר פרישתו של כרמון (שנשאר על תקן חוקר בלבד).

אלא שלאחרונה, בין השאר עקב גילו הלא צעיר של מרכוס בן ה־86, נכנסו להנהלת הקרן כמה מנהלים צעירים יותר והחליטו לעשות סדר. כמו קרנות פילנתרופיות רבות אחרות, הם החלו לבקש דו"חות מפורטים בנוגע לשימוש שנעשה בכספי התרומה, ואף החלו להעלות שאלות בנוגע למטרותיו של המכון, דרכי הגשמתן, חשיבותן ובעיקר הצלחתם או כישלונם של מגוון המחקרים והפרויקטים.

התנהלות המכון נחשבת בזבזנית לא רק בנוגע לרמות השכר, אלא גם באשר להתנהלות המחקרים והפרויקטים. כך למשל, תקציב של קרוב למיליון שקלים הושקע בפרויקט ׳מחליטים: כבוד האדם׳, שלפי אתר האינטרנט שהוקם לו אמור היה להיות "מהלך היסטורי ייחודי" במטרה לנסח את "מגילת כבוד האדם". אלא שהפרויקט נחל כישלון חרוץ. "במכון רצו להגיע למיליון אזרחים שיחתמו על המגילה, ובסוף הגיעו ל־200", מספר גורם במכון.

"שפכו מאות אלפי שקלים, הקימו אתר שהושקעו בו אולי עשרות אלפי שקלים, ואף אחד לא שמע עליו. המכון קיבל כאן סטירת לחי חזקה שהראתה עד כמה הוא מנותק מהציבוריות הישראלית, כמה הוא לא קשור אל העם, כמה הוא מנותק ולא מסוגל לסחוף קהלים. תיכנס לאתר ותקרא את הטקסטים שיש בו – זו שפה שפונה לקהלים מאוד אליטיסטיים, שלא מדברת אל הפריפריה, אל הקהל הרחב. זה היה אקורד הסיום של כרמון".

להכניס דם חדש

מי שנבחר במקומו של כרמון לנשיא המכון היה יוחנן פלסנר, לשעבר ח"כ בקדימה, שבבחירות 2013 קיבל את המקום השלישי ברשימה, ונשאר בחוץ. פלסנר מוכר בציבור בעיקר בגלל "ועדת פלסנר לשוויון בנטל" שעמד בראשה ושאמורה הייתה למצוא מתווה לגיוס חרדים לצה"ל. "התחושה הייתה שמנסים לחקות את ההצלחה של בנט ולפיד", אומר גורם במכון. "הביאו בוגר סיירת מטכ"ל, צעיר וחתיך, מישהו שלא מהאקדמיה, בניסיון להכניס קצת חיים ודם חדש, אבל לא מעט אנשים במכון תוהים אם זה יחזיק".

"מבחינתי לומר שאני כמו בנט זו בהחלט מחמאה", אומר פלסנר. "בנט הוא חבר שלי עוד מימי הסיירת. אני מאוד מעריך אותו, אף שאני לא מסכים עם כל דעותיו".

המכון הוא גוף מאוד אקדמי, ואתה לא בא מהתחום הזה. מה אתה מביא איתך לתפקיד?

"כשמדברים על מכון מחקר והשפעה, אז למרות שאני כתבתי כמה מחקרים ויודע לקרוא מחקרים ולתעדף מה חשוב יותר ופחות, ברור לי שלא זה הצד החזק שלי. הערך המוסף שלי כאן הוא להבין את המכניקה של המערכות הציבוריות כדי לסייע למכון להפוך להיות גוף הרבה יותר משפיע בתחומים שבהם הוא מתמחה.

"מבחינתי המכון הוא מקום שממנו אפשר לעשות עבודה רצינית, איכותית וארוכת טווח כדי לעזור לשפר את המציאות במדינת ישראל. המשימה היא להפוך את המקום הזה לגוף שמשפיע באמצעות הידע שיש בו. נוצרות פה כמויות ידע אדירות של בין 30 ל־50 פרסומים בשנה, והבחירה בי מבטאת רצון להפוך לגוף שהוא לא רק מצוין אינטלקטואלית, אלא גם מאוד משפיע ומחובר לציבוריות. לחבר אותנו למרכז הכובד של החברה הישראלית".

פלסנר, שמעריך מאוד את כרמון כ"יזם ציבורי לעילא ולעילא שהקים מאפס מכון מפואר", לא יאמר את הדברים מפורשות, אבל הסיבות להבאתו בהחלט מבהירות מה היה חסר לפני כן. גורמים שעוקבים אחרי פעילות המכון טוענים שבעשור האחרון, כמעט כל יוזמות החקיקה שיצאו מהמכון לא הגיעו בסופו של דבר לספר החוקים של מדינת ישראל. פלסנר הובא כדי לשנות את המצב. לקחת את כל הרעיונות שמייצרים במכון ולדלות מתוכם את אלו שאפשר יהיה להוציא מהם שורות תחתונות ברורות. להציג הישגים שיצדיקו את עשרות המיליונים שמושקעים.

דמוקרטיה או יהודית

אנשי המכון נחשבים אליטה גברית לבנה תל־אביבית חילונית אשכנזית, עם מעט נשים ומעט מזרחיים. יוצא דופן אחד הוא הציבור הדתי־לאומי, שזוכה לייצוג שלא יהיו טעויות: גם המקטרגים על התנהלות המכון עד כה לא טוענים שלא הייתה לו השפעה על הפוליטיקה הישראלית - היא פשוט התמקדה באזורים מאוד מסוימים שלה. "לפרופ' קרמניצר יש ערוץ ישיר מול שופטי בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, אנשי משרד המשפטים וכל הגוורדיה הזאת שאליהם הצטרפה לאחרונה גם ציפי לבני", אומרים גורמים בסביבת המכון.

"זה קשר גורדי ששם נמצאות ההצלחות של המכון. יכולת לראות את זה בצורה הכי ברורה בכנסת האחרונה – כל פעם שהיה חוק שהמכון רצה לעצור, קרמניצר היה שולח מכתב פומבי לחברי ועדת השרים לחקיקה בטענה כלשהי על כך שזה לא קביל מבחינת זכויות אדם וכו', ובאופן מפתיע לבני, שעמדה בראש הוועדה, הייתה מוצאת דרך לתקוע את החוק".

המכון אולי לא הצליח לקדם דברים, אבל לדברי עובד לשעבר, בהחלט הייתה לו השפעה משמעותית על עצירה של מהלכים שלא עמדו בקנה אחד עם תפיסותיו. "חוק העמותות למשל, נתקע לא מעט בגלל ההתנגדות המאוד חריפה שהייתה כלפיו במכון", הוא מספר. "כשעבדתי במכון לא יכולתי שלא לשים לב למספר הח"כים והשרים מכל המפלגות, כולל הימניות, שהייתה עולה לרגל לד"ר כרמון". הציר הזה בוודאי יישמר. תפקידו של פלסנר יהיה לתת את הממד הנוסף.

די גבוה במכון, בעיקר תחת סגן הנשיא פרופ' ידידיה שטרן, בעצמו חובש כיפה סרוגה. "זה לא סוד שהמכון בעצם מתחלק לשניים – החלק של ה'יהודית' תחת שטרן, והחלק של ה'דמוקרטית' תחת פרופ' מוטה קרמניצר, וישנם האנשים של מוטה והאנשים של ידידיה", אומר העובד לשעבר.

האם מדובר בחלוקה טכנית בלבד? אחד המושגים שהמי"ד לא המציא אבל בוודאי יש לו אחוזים רבים בהכנסתו לשיח הציבורי, הוא הצירוף "יהודית ודמוקרטית".

מדי שנה מפרסם המכון סקר בשם "מדד הדמוקרטיה", שכולל שאלות רבות על החברה הישראלית. אחת השאלות המשמעותיות היא: "מדינת ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית – איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?" תוצאות הסקר לאורך השנים מראות עלייה מתונה בקרב שני המחנות – אלו שחשובה להם ה"יהודית" לצד אלו שחשובה להם ה"דמוקרטית", אבל יותר מכך אפשר לראות בבירור את הצניחה במספר המשיבים שאמרו ששתי ההגדרות חשובות באותה מידה.

"מה שראינו בסקר זה שיותר ישראלים, כשמבקשים מהם לתעדף, בוחרים או את הצד היהודי או את הצד הדמוקרטי ושיש ירידה בשילוב. הייעוד שלנו, ופה יש לנו אג'נדה, הוא לחזק את השילוב הזה. להוכיח שהשילוב של מדינה יהודית ודמוקרטית ליברלית לאומית הוא שילוב אפשרי, ראוי, נכון ולגיטימי, שהציונות במאה ה־21 יכולה להיות נטועה עמוק גם בשורשים היהודיים שלה וגם בשורשים האוניברסליים", אומר פלסנר.

ואולי בעצם העלאת השאלה אתם יוצרים את הפילוג, כמו ילד ששואלים אותו פעם אחר פעם אם הוא אוהב יותר את אבא או את אימא?

"כל הייעוד שלנו הוא לאפשר את החיבור, כי החיבור בין שני המרכיבים האלה הוא תנאי מרכזי להתפתחות של המשך הרעיון הציוני. אנחנו פועלים לעשות את זה גם ביצירה רעיונית אינטלקטואלית, וגם בקיום מפגשים בין שני הצדדים הללו. עם כל הכבוד למכון ולחשיבות שיש לו, אני לא חושב שיש לו עד כדי כך השפעה שהוא גרם לאותו שינוי בתפיסה הציבורית. נכון שהשאלה מנוסחת כך שהיא נותנת לאנשים את האופציה לבחור, אבל יש משמעות לאינדיקציה הזאת כשבמשך חמש שנים אתה רואה מגמה".

הטענות שלפיהן המי"ד יוצר דווקא פילוג בין יהדות לדמוקרטיה הועלו בעבר גם בפולמוס סוער שנערך בין הרב בני לאו, שעבד בשיתוף פעולה עם המכון, לבין ד"ר כרמון, שבאותו זמן כבר לא היה נשיא המכון. "התפיסה שלך את הדת כנבדלת מהדמוקרטיה משפיעה באופן דרמטי לא רק על המחשבה אלא גם על המעשה", כתב הרב לאו לכרמון במכתב שלאחר מכן דלף לתקשורת.

"דוגמה מתוך המכון. שתי מחלקות פועלות בנושא 'כבוד האדם'. באופן פרדוקסלי האחת פועלת תחת פיקודו של מוטה (קרמניצר) ועוסקת בשאלת כבוד האדם על פי עקרונות המדינה הדמוקרטית. השנייה פועלת תחת פיקודו של ידידיה (שטרן) ועוסקת באותה שאלה על פי עקרונות היהדות. אם זו לא בושה אז לפחות חרפה. לו היית מעכל את הרצון של אנשים דתיים לייצר תנועת חיים רוחנית שפועלת על פי יסודות הדמוקרטיה לא היית מייצר את ההפרדה הרעה הזו. אבל זכותך לברוא את המכון על פי אמונותיך ועקרונותיך".

הדיון בין הרב לאו לד"ר כרמון התנהל בטונים גבוהים, שביטאו אולי תסכול מתמשך שיש בקרב אישים בציבור הדתי־לאומי כלפי המכון.

פלסנר מצדו הגיב לדיון במה שנראה כמו חיפוש אחר דרך האמצע. במכתב לחברי המכון נאמר כי "שאלת מקומה של הדת במדינה היא שאלה שנויה במחלוקת ויש לגביה דעות שונות בציבוריות הישראלית, וגם במכון הישראלי לדמוקרטיה. אך אנו סבורים שאין רגליים לטענה שהושמעה ולפיה 'אין מקום לאלוהים בספירה הציבורית', שהרי אנשים דתיים נוכחים במרחב הציבורי במלוא אישיותם, כלומר עם אמונתם. העובדה שיש בציבור הדתי, כמו בציבור החילוני, מי שאינם מחויבים לערכי היסוד של הדמוקרטיה, היא מדאיגה ומטרידה. המכון הישראלי לדמוקרטיה יוסיף לפעול לשם הטמעת ערכי הדמוקרטיה בחברה הישראלית".

"השילוב בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' הוא הדבר שאנחנו משקיעים בו הכי הרבה משאבים", אומר פלסנר בריאיון. "אין לנו שום אינטרס כמדינה לגרום לאנשים לבחור, אלא להוכיח שהשילוב הזה יכול להתקיים. אנחנו מראים במחקרים שלנו שיכולה להית הלימה בין ערכים יהודיים לערכים אוניברסליים, ושהיהדות לא מנוגדת לזה, אלא ההפך. הרעיון של שמירה על זכויות אדם, למשל, הוא רעיון יהודי. הוא לא רעיון זר שמנסים לייבא והוא מנוגד לתרבות היהודית. אנחנו מנסים למצוא בתוך המקורות היהודיים את המקום של הערכים הללו. זו התרומה שלנו לחברה הישראלית, להראות בפועל איך שני המרכיבים המרכזיים האלה בזהות שלנו יכולים לדור בכפיפה אחת".

ייתכן שזהו פן נוסף בבחירה בפלסנר. מול ד"ר כרמון שייצג תפיסה הנוטה הרבה יותר לצד החילוני, ורואה ביהדות תוספת פולקלוריסטית למדינה חילונית, פלסנר אמור לבטא עמדת ביניים ששואפת למקם את המכון במקום שקרוב יותר למרכז המפה. בכלל, במהלך הריאיון חזר הדיבור על חתירה למרכז לא מעט פעמים. גם במובן הפוליטי, פלסנר, שמודע לתדמית השמאלנית שיש למכון, מנסה להעביר את המסר של הבאת המכון למרכז.

"חשוב לי מאוד לשמור שהמכון יהיה לא פוליטי ולא מפלגתי, כי בזה תלויה המקצוענות שלנו. כשאנחנו עובדים עכשיו על מאבק בשחיתות השלטונית, זה לא צריך להיות שייך לצד פוליטי מסוים. אנחנו מציעים משהו ציבורי שמפלגות בימין, בשמאל ובמרכז יכולות לאמץ. חוברת שלנו בנושא שינוי שיטת הממשל מביאה רעיונות שעולים בקנה אחד עם העקרונות המרכזיים שראש הממשלה דיבר עליהם, והיא תוצע לכל המפלגות. אני גם לא חושב שנכון שכל הנושא של קידום ערכים דמוקרטיים ייתפס כאג'נדה ששייכת לצד מסוים של המפה הפוליטית. שוויון אזרחי, כבוד האדם, חופש הביטוי - צריכים להיות בקונצנזוס, ויהיה גרוע מאוד למדינת ישראל אם הם לא יהיו מוסכמים על כולם.

הערכים האלה היו בקונצנזוס בעבר, ואחת המשימות שלנו היא להחזיר אותם לשם. נשיא המדינה שהוא מהימין חושב כמוני. גם בני בגין. "במכון יש כל מיני השקפות״, ממשיך פלסנר, ״ואחת המשימות העיקריות שלי היא לחבר את המכון למרכז הכובד של הישראליות. לכן במכון לא עוסקים בשאלה הפלשתינית, בשאלות של שטחים וכדומה, אלא עוסקים בענייני פנים, כלכלה וחברה, דת מדינה, ועוד“.

וכאן אתם במובהק מבטאים צד מסוים של המפה, לא?

"אני מניח שבנושאי לאום ובנושאי דת ומדינה יהיה למפלגות החרדיות יותר קשה למצוא איתנו שפה משותפת".

ונושאים כמו חוק הלאום או תפיסות ימניות לאומיות כן משתלבים במכון?

"בנושא כמו חוק הלאום אנחנו הצענו את הגרסה שלנו. לחוק הלאום במתכונת של ח"כ אלקין ולוין התנגדנו, חשבנו שהוא פוגע באיזון שכבר מקובע במגילת העצמאות ובפסיקות קודמות של בית המשפט. אנחנו חושבים שצריך לשמר את המצב הקיים.

״הרעיון של קביעת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הוא רעיון שאין לי בעיה לומר אותו. מבחינתי זה המצב כיום. אנחנו הצענו גרסאות אחרות שמבוססות על מגילת העצמאות, שזה הדבר הכי קרוב להצהרה חוקתית במדינת ישראל. לדעתי זה חוק מיותר, אבל אם יהיה לחץ פוליטי להעביר חוק כזה, אז יש גרסאות שבהחלט אפשר לחיות איתן".

''נמשיך להיות קוץ בעין''

גוף נוסף שנפגע קשות מהקיצוץ בתקציב המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא אתר האינטרנט של ׳העין השביעית׳, אתר שעוסק בביקורת על התקשורת והעיתונות בישראל. למעשה, פרשת הקיצוצים הדרסטיים במכון זכתה לעיקר חשיפתה לאחר שאנשי ׳העין השביעית׳ פרסמו כי עקב קיצוץ בתקציבם, האתר צפוי להיסגר בסוף חודש מארס. "ההסבר שניתן לנו היה שבעקבות הקיצוץ הכללי במכון החליטו למקד את התקציב הקיים בנושאי מחקר, ואנחנו כגוף עיתונאי לא עונים על הקריטריונים הללו", מספר שוקי טאוסיג, עורך אתר העין השביעית.

מה דעתך על ההחלטה?

"ברור שאני באופן אישי, כמי שעורך את האתר, חושב שזו החלטה לא נכונה, שזה מפעל חשוב ושעדיף היה שהעין השביעית תמשיך לפעול ואפילו תקבל יותר תקציב, אבל זאת ההחלטה שהתקבלה. עם זאת, אני חושב שבמכון ממשיכים להעריך את האתר, ובהחלט מקווה שגם בדרך החדשה שהעין השביעית תצא אליה המכון יישאר שותף נאמן".

ואכן, כפי שזה נראה כרגע, אתר העין השביעית לא ייסגר. "כרגע אנחנו מנסים, יחד עם אנשי המכון, לגבש את האתר מחדש כגוף שיקבל מימון מכמה גורמים, כשהתקווה היא שהמכון יישאר אחד מאותם גופים, ואנחנו נמשיך להיות קוץ בעין של מי שעוסק בעיתונות מושחתת במדינת ישראל", אומר טאוסיג.

"הטעות של העין השביעית הייתה שהם לא ניסו עד היום לבנות לעצמם מודל מימון במקום להסתמך רק על תרומות", אומרת ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, שעוסקת בתחום התקשורת והמדיה. "זה אתר חשוב שאני מאוד מקווה שיישאר באוויר, אבל אחרי 18 שנה שהמכון החזיק אותו כמעט לבד על גבו, הגיע הזמן שהם יעמדו על הרגליים לבד. המצב הזה יכול דווקא לעשות להם טוב, כי זה ייאלץ גם אותם לבחון האם התקציב שלהם מנוהל בצורה האופטימלית והאם הם משיגים את המטרות שלהם".

כשמדברים על המטרות של אתר שעוסק בביקורת התקשורת, מעניין לציין את תוצאות הסקר האחרון של ׳מדד הדמוקרטיה׳ ביחס לאמון הציבורי בתקשורת. על פי הסקר, האמון בתקשורת ירד לשפל שלא היה כמותו ונמצא אחרון בטבלת האמינות, כשאפילו גוף כמו הרבנות הראשית זוכה ליותר אמינות ממנו.

האם יכול להיות שדווקא הסיפורים שעולים בעין השביעית ויוצאים לאחר מכן החוצה הם אלו שפוגעים באמון הציבור בתקשורת?

ד"ר אלטושלר: "עם כל הכבוד לעין השביעית, יש לו קהל הרבה יותר מצומצם מאנשי הסקר או מקהל הצרכנים. כפי שאני רואה את זה, התרומה הגדולה של 'ישראל היום' לשוק התקשורת בארץ, מעבר לשבירת המונופול של 'ידיעות', היא שהוא יצר תרבות שבה כלי תקשורת אחד מדבר על אחר. זה דבר שכמעט לא היה לפני כן.

״נכון שלדעתי יש שם הגזמה בטיפול בנושא הזה, אבל הם החדירו את התפיסה שלפיה אפשר לכתוב בעיתון על מה שקורה בעיתונים ובגופי תקשורת אחרים, וזה חדר לעוד ועוד גופי תקשורת. בסופו של דבר זה מגביר מאוד את ההבנה שמה שיש בעיתון הוא לא אובייקטיבי, לא אמת לאמיתה, ויש רשת אינטרסים שמשפיעה על מה שכתוב בו או לא כתוב.

"עבור הציבור, ההפנמה של העובדה הזאת היא כואבת וקשה. ההכרה בכך שמי שכותב לך את העיתון בעצם מעוות את המציאות לצרכיו, היא הבנה קשה. ככל שנראה את התקשורת חושפת עוד ועוד מקרים כאלו, כולל פרסום סמוי, נראה תהליך של ירידת האמון בתקשורת. אם האמון הזה ירד מתחת לקו אדום מסוים המצב יהיה רע מאוד. הפתרון היחיד של הנושא הזה נמצא בשקיפות. כשינון מגל אמר 'אני קודם כול יהודי, אחר כך ישראלי ואחר כך עיתונאי', בעין השביעית אמרו שזה 'אנטי־עיתונאי', ולדעתי זה לא נכון. זה השלב הבא של התקשורת - חשיפה של האינטרסים. לכל אחד יש אג'נדה שלאורה הוא מסקר את המציאות".

קלמן ליבסקינד קרא לעיתונאים לחשוף למי הם מצביעים במערכת הבחירות הנוכחית. את תומכת בזה?

"הדיון הזה הוא סוגיית מפתח בהבנה של עיתונאים את עצמם ואת תפקידם. לדעתי עיתונאים צריכים לשבת לדבר בצורה כנה על האפשרות שקלמן העלה - לחשוף מה הדעות שלהם ולאור מה הם מפענחים את המציאות. זה לא דבר פסול בעיניי, ואני צופה ש־2015 תהיה שנת מפנה ונקבל חוזה מחודש של כלי התקשורת עם צרכניהם".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/676/116.html?hp=1&cat=402&loc=5#talkback

תגוביות:

1.שונא אתכם שם. כולכם ברמה של אויב.

2.רק בתי דין שדה וגיליוטינות ימנעו בגידה.

3.שלא יהיו טעויות: גם המקטרגים על התנהלות המכון עד כה לא טוענים שלא הייתה לו השפעה על הפוליטיקה הישראלית - היא פשוט התמקדה באזורים מאוד מסוימים שלה. "לפרופ' קרמניצר יש ערוץ ישיר מול שופטי בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, אנשי משרד המשפטים וכל הגוורדיה הזאת שאליהם הצטרפה לאחרונה גם ציפי לבני", אומרים גורמים בסביבת המכון.

"זה קשר גורדי ששם נמצאות ההצלחות של המכון. יכולת לראות את זה בצורה הכי ברורה בכנסת האחרונה – כל פעם שהיה חוק שהמכון רצה לעצור, קרמניצר היה שולח מכתב פומבי לחברי ועדת השרים לחקיקה בטענה כלשהי על כך שזה לא קביל מבחינת זכויות אדם וכו', ובאופן מפתיע לבני, שעמדה בראש הוועדה, הייתה מוצאת דרך לתקוע את החוק".

המכון אולי לא הצליח לקדם דברים, אבל לדברי עובד לשעבר, בהחלט הייתה לו השפעה משמעותית על עצירה של מהלכים שלא עמדו בקנה אחד עם תפיסותיו. "חוק העמותות למשל, נתקע לא מעט בגלל ההתנגדות המאוד חריפה שהייתה כלפיו במכון", הוא מספר. "כשעבדתי במכון לא יכולתי שלא לשים לב למספר הח"כים והשרים מכל המפלגות, כולל הימניות, שהייתה עולה לרגל לד"ר כרמון". הציר הזה בוודאי יישמר. תפקידו של פלסנר יהיה לתת את הממד הנוסף.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
12144 הודעות
אור ליום ששי כ''ג בתמוז תשע''ה    19:19   09.07.15   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  35. המכון לדמוקרטיה נגד עונש מוות למחבלים כי זה פוגע בכבוד האדם  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   במכון טוענים כי הצעת החוק שתעלה ביום א' לדיון בוועדת השרים פוגעת בכבוד האדם ועלולה להגביר את המוטיבציה לחטוף ישראלים.

חוות דעת שכתבו פרופסור מרדכי קרמינצר וד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מתנגדת נחרצות להצעת החוק שמבקשת לגזור עונש מוות על מחבלים שרצחו על רקע לאומני.

את הצעת החוק יזם חבר הכנסת שרון גל מ"ישראל ביתנו" והיא תעלה ביום ראשון הקרוב לדיון בוועדת שרים לחקיקה.

חוות הדעת של פרופ' קרמניצר וד"ר פוקס, מתמקדת בשלושה היבטים מרכזיים. ראשית נטען, כי "קיימים פגמים קשים בהנחה כי הצעת החוק תסייע לתכלית שלה נועדה- התמודדות עם איום הטרור''. פוקס וקרמינצר מציינים כי הצעת החוק המנומקת ב-4 שורות בלבד, מתעלמת מן העובדה שאין כל ראיות מחקריות בדבר ההרתעה של עונש מוות, לא כל שכן, כשמדובר במחבלים המוכנים להסתכן בחייהם וחלקם אף נתפסים במהלך פיגוע התאבדות ש"אינו מושלם".

בנוסף, יתכן שהיות ויעבור זמן מסוים בין אירוע הרצח ובין ההוצאה להורג. ההליך הארוך של שפיטה ערעור ובקשות לחנינה יהווה תמריץ לארגוני הטרור לחטוף חיילים או אזרחים, כדי לסכל את הוצאתם להורג של המחבלים ויתרה מכן, עלול לסכן את חייהם של החטופים הישראלים.

שנית, כותבים קרמינצר ופוקס, "ההצעה לוקה בחוסר סמכות חוקית היות שהכנסת איננה הריבון באזור יהודה ושומרון ואיננה יכולה להחיל את החוק באזור ולכפות דבר על שר הביטחון ומפקד האזור הצבאי. יתר מכך, הסוגיה, של איסור המתקת עונש המופיעה בחוק, עומדת בסתירה מובהקת למנהג בארצות המעטות שהנהיגו עונש מוות.

"הצעת החוק גם סותרת ישירות את הוראות אמנת ז'נבה הרביעית בנוגע להגנת אזרחים בימי מלחמה (סעיף 75), הקובעת כי אין לשלול מנידונים למוות את הזכות לבקשת חנינה. לכן, מדובר בהסדר חריג שאין לו אח ורע בעולם, באופן סלקטיבי על בני אוכלוסיה ספציפית- הפלסטינים".

ההיבט השלישי הוא הפגיעה שנוצרת בכבוד האדם, לטענתם. "המתת אדם היא המעשה האכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. חברה מכבדת אדם, אינה יכולה לסבול המתה מכוונת, הנעשית בדם קר בעת שלא נשקפת סכנה מן הנידון למוות. המסר מפרקטיקה זו הוא של זילות ערך החיים וכבוד האדם", נכתב בחוות הדעת.

לסיכום, כותבים קרמינצר ופוקס: "הצעת חוק זו עלולה להכניס את ישראל למועדון 'מכובד' של מדינות כדוגמת סין, צפון קוריאה ואיראן. מדובר בהצעה דרמטית המוגשת ללא הסבר ראוי ומבלי להתייחס לשיקולים הרלוונטיים, להשפעותיה, בשאלות חוקתיות. זהו מקרה מובהק של זילות הליך החקיקה.

"הצעה זו פוגעת קשות בכבוד האדם ומבקשת להשית עונש אכזרי ובלתי אנושי והיא תפגע קשות ביחסה של החברה בישראל ליחס של קדושת חיי אדם ובתדמיתה של ישראל בעולם", נכתב.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/302019

תגוביות:

1.זה מכון לדיקטטורה.

2.המאוסים האלה לעולם יזכירו את כבוד האדם כשמדובר באויב עמם האכזר, אבל לעולם לא ידברו על כבוד האדם השייך לעמם. חבורת צבועים אדומים שהגיעה כבר מזמן השעה לסגור להם את הברז ולהנמיך את הבמה הציבורית לה הם זוכים.

2.זוג שמאלנים פנאטים. קרמניצר השמאלן שכל מטרת המכון שלו היא לעקר את הדמוקרטיה הישראלית ולשבור את שיניה והשוליה שלו פוקס מלחך הפינכה. ראשית כמו שטענו, התמריץ כבר נמצא בדמם של צמאי הרצח הערבים ואדרבא, רצח מחבלים יפחית משמעותית את הלחץ, כי כשהמחבל יסתלק לגן העדן של המוסלמים לא תהיה כל סיבה לחבריו ללחוץ על ישראל, כי הוא כבר איננו, אך לעומת זאת כשהוא עדיין נושם ויש בשביל מה ללחוץ, יש להם מוטיבציה.

3.כבוד לישראל להיות במועדון הזה שבו הבא להרגך השכם להורגו!

4.זו מהות השמאל - כבוד האוייב חשוב ותר מחיינו.

5.כבוד האדם...נראה לי שהפרופסורים האלה החליקו על הראש שלהם. קודם כל מדובר על בהמות מהלכות על שניים ולא על בני בני אדם וכבר אמרו לנו רבותינו שכל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים. אדרבא סילוקם של אלו מן העולם תועלת היא לעולם. האם הם מתנגדים גם לעונש מוות לנאצים ועוזריהם? אז שיבקשו לבטל את החוק הזה מספר החוקים של המדינה.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
       


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות