מימצאים ארכיאולוגיים מרגשים מארץ ישראל שלנו  

למה נבנו בארץ ישראל מתחמים בצורת כפות רגליים במאה ה-13 לפנה"ס, ואיך זה קשור ליציאת מצרים ול"גילגל" המקראי? תיאוריה ארכיאולוגית חדשה ומסעירה

"כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" (דברים, י"א, כ"ד)

מדע הארכיאולוגיה עוסק במציאת עדויות חומריות, השופכות אור על אירועים מהעבר הרחוק. מטבע הדברים, קיים מתח תמידי בין ממצאי הארכיאולוגים לבין המיתוסים הרווחים בחברה, בנוגע לעברה. אחד המיתוסים המכוננים והחשובים של החברה הישראלית הוא היותנו צאצאיהם של בני ישראל המקראיים, שיצאו ממצרים והתיישבו בארץ כנען, היא ארץ ישראל.

מזה דורות קיימת מחלוקת בקרב הארכיאולוגים, בנוגע לאמת המדעית מאחורי סיפורי המקרא, המתארים את היציאה ממצרים וההתיישבות בארץ. לאורך השנים, טענו רוב הארכיאולוגים הישראלים כי אין ממצאים התומכים בסיפורים הללו והסיקו מכך שסיפורי המקרא הם מיתוסים ולא היסטוריה אובייקטיבית.

דווקא היום (ב'), בעיצומן של ההכנות לחג הפסח, המציין את יציאת מצרים, בחר הארכיאולוג הישראלי פרופ' אדם זרטל לצאת נגד תפישה זו. פרופ' זרטל, חבר קיבוץ עין שמר של תנועת השומר הצעיר, סבור שבידיו תיאוריה יציבה הנתמכת על ידי ממצאים בשטח, המוכיחה שבני ישראל נכנסו לארץ כנען במאה ה-12 לפנה"ס והביאו איתם השפעה אידיאולוגית שמקורה במצרים. מן המקורות

דברים, ב', ה'

"אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר"

הוא מבסס את התיאוריה שלו על אתרי פולחן, שצורתם כצורת כף רגל, שאותם הוא מזהה עם המושג המקראי "גילגל". זרטל סבור, שאתרים אלה שימשו את העם כמרכז פולחני עד לבניית בית המקדש בירושלים. לטענתו, יתכן שבני ישראל היו עולים לאתרים אלה בחגים, ומכאן המושג "עלייה לרגל" והשימוש במילה רגל כמילה נרדפת לחג. בניית המתחמים בצורה זו, מסמלת את ההשפעה האידאולוגית שהייתה לתרבות המצרית על מי שבנה אותם. מפני שכף הרגל הייתה סמל מוכר במצרים לשררה וכוח. באמצעות מחקר נוסף, יתכן שבעתיד תוכל התיאוריה של זרטל לספק הסבר מקיף ומדעי למיתוס שנקרא "יציאת מצרים".

"כאדם שעוסק בארכיאולוגיה למעלה מ-30 שנה אני יכול בהחלט לטעון שמדובר בתגלית יוצאת דופן ואפילו מרגשת, על אף שכאיש מדע עליי להישאר קר", אומר זרטל. "מדובר בתגלית יחידאית, אפילו בקנה מידה בינלאומי".

מבט מהאוויר על אחד המתחמים. ממצא ייחודי לחלוטין (צילום: המרכז למיפוי ארץ ישראל)

מתחמים בצורת כף רגל

הממצאים עליהם מסתמך זרטל נתגלו ונחקרו בין השנים 2008-1990, בבקעת הירדן ובשומרון. מדובר במתחמים או אתרים, שנבנו בצורת כפות רגליים ענקיות. פרט לחמשת האתרים שנתגלו עד כה, לא נתגלה אף אתר בעולם שנבנה בצורה דומה ולכן מייחסים החוקרים חשיבות רבה לכל פרט ופרט.

מבדיקות תיארוך שערכו החוקרים לכלי חרס ועצמות בעלי חיים שנמצאו בשטח, ניתן להסיק שהמתחמים נבנו בסוף המאה ה-13 לפנה"ס וקיומם נמשך עד המאה ה-9 לפנה"ס בקירוב. האתר הראשון נמצא ליד מושב ארגמן שבבקעה. אורכו כ-200 מטרים, רוחבו כ-85 מטרים ושטחו כ-13 דונם. המתחם בנוי כחצר מוארכת המוקפת קיר נמוך, במרכזו במה עגולה שתכליתה לא ברורה עדיין לחוקרים. ליד הבמה נמצאו סירי בישול ועצמות בעלי חיים, מה שעשוי להעיד כי היא שימשה לפולחן. מן המקורות

מלכים ב', כ"א, ח'

"וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם רַק אִם-יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים"

המבנה המיוחד, בצורת כף רגל, מעיד שהאתר נבנה עם כוונה רעיונית. יש בו מסלול, מעין דרך תהלוכות, המקיפה את הבמה. "הקפה טקסית של אתרים באמצעות תהלוכות היא אלמנט חשוב במזרח הקדום", אומר פרופ' זרטל, שהוסיף כי מקור המונח 'חג' בלשונות השמיות הוא במילה 'חוג', שמשמעותה סיבוב או הקפת מקום. מכאן שהממצא החדש שופך אור על משמעות המושג 'חג' בעברית.

המתחם השני נתגלה ליד מושב יפית, השלישי ליד מושב משואה. עוד שני מתחמים שצורתם דומה אך לא זהה, נמצאו בנחל תרצה ובהר עיבל. זרטל סבור שמדובר בחמישה מתחמים שנבנו על ידי בני ישראל, זמן קצר לאחר כניסתם לארץ כנען. הוא מסתמך על העובדה שחמשת האתרים נבנו באותה תקופה, על כך שחמישתם פזורים על מסלול הכניסה לארץ ישראל, המתואר בספר יהושע, ועל העובדה שבמתחם בהר עיבל נמצא בעבר מזבח ולידו שרידים של בעלי חיים שנשחטו שחיטה כשרה.

המתחמים נבנו עם כוונה רעיונית עמוקה (צילום:רון גפני, Skypics)

למה כפות רגליים?
המילה גילגל מוזכרת במקרא 39 פעמים. גילגל הוא אתר או מחנה, שהקימו בני ישראל עם כניסתם לארץ כנען. על פי התיאור במקרא האתרים החדשים עשויים להיות גילגלים. אך העובדה שנבנו בצורת כף רגל, מרמזת על משמעות עמוקה ומרחיקת לכת מזו.

"הספרות במצרים העתיקה עוסקת הרבה בכפות רגליים", אומר פרופ' זרטל. "במצרים הפרעונית דריכה בכפות הרגליים מסמלת שליטה. הדריכה מסמלת את הכנעת האויב אך מעבר לכך, היא מסמלת את השליטה בארץ. במצרים של המאה ה-15 לפנה"ס, היה נהוג לצייר את אויבי הממלכה על הדום רגליים ולהביאו למלך. הפרעה היה יושב על כסאו כאשר כפות רגליו מונחות על אויבי האומה ודורכות עליהם. גם על סנדליו היה נהוג לצייר את אויבי מצרים".

פרופ' זרטל משער שלרעיון הזה הייתה השפעה ישירה על עיצוב המתחמים שנתגלו, וכי השפעה זו עשויה להעיד על כך שבני ישראל אכן נכנסו לארץ כנען ממצרים. על מנת לבסס את ההשערה הוא פונה למקרא. "המקרא מתייחס לכף הרגל מאות פעמים. כף הרגל מסמלת בעלות על טריטוריה, את הקשר בין העם לארץ ואת ההבטחה האלוהית לבעלות העם על הארץ. בנוסף, לא פעם מומשלת הכנעת האויב לדריכת רגל. שיאה של התפישה החדשה, שחדרה מהספרות המצרית אל המקרא, הוא בדימוי המקדש לרגל. המקדש מדומה למקום בו דורכת רגלו של האל". מן המקורות

ישעיהו, ס', י"ד

"וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל-כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל-מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל"

גילוי המתחמים, והתיאוריה הנלווית אליהם, מציעים מערכת חדשה להבנת מושגים המוכרים לנו. משמעות המושג 'רגל', למשל, מוכרת לנו כחג ('שלושת הרגלים'). עתה, ניתן לפרש אותה כרגל פיסית. יתכן שבדורות הראשונים לישיבתם של בני ישראל בארץ כנען, היה העם עולה למתחמים שנבנו בצורת כף רגל, על מנת לסמל את השליטה בארץ, ומכאן המושג "עלייה לרגל".

יתכן שרק לאחר הקמת המקדש בירושלים, כ-200 שנה לאחר בניית המתחמים, הפכה המילה רגל למילה נרדפת לחג. קיומם של מתחמי פולחן בהם נחגגו חגי ישראל לפני בניית המקדש, עשוי גם להסביר למה ירושלים לא נזכרת בספר דברים.

ארכיאולוג, לא פוליטיקאי

פרופ' זרטל מודע להשלכות הפוליטיות של התיאוריה שלו ונמנע במכוון מלצאת בהצהרות הנושאות גוון לאומי. "אני ארכיאולוג שעוסק רק בממצאים מדעיים ולכן איני נכנס למשמעויות הנוספות של הממצאים" הוא אומר. כאיש תנועת השומר הצעיר קשה לחשוד בזרטל שהוא מאוהדי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון או שהוא שייך לצד הימני של המפה הפוליטית, אך זרטל סבור שבמקרה הזה הממצאים המדעיים מחזקים את דברי הטקסט המסורתי ולא חותרים תחתיו.

"יש בקרב הארכיאולוגים כפירה יסודית באמינות ההיסטורית של המקרא. הויכוח הוא סביב השאלה האם אנו, היהודים, היינו כאן בתקופת המקרא או שהגענו בעידן המודרני. מהממצאים האלה אתה יכול להבין שמי שבנה את המתחמים האלה הביאו איתם לארץ אידיאולוגיה ממצרים, ולכן בהחלט סביר שהם באו משם".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3698150,00.html

תגוביות:

1.שווה לראות את הסרטון על האבנים שמספרות על קריעת ים סוף,מהסרט פענוח יציאת מצרים.

http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3155701

2.בנוסף , BBC מוכיח קיומו של יוסף.

http://www.bbc.co.uk/religion/religions/judaism/history/joseph.shtml

הסרט הוא סרט תיעודי מדעי.מה שהתקציר לא מספר , אך קיים בסרט בסופו , זו מציאת קבר יוסף במצרים : פירמידה קטנה, פסל דמות הקבור אינה מצרית ולבושה בכתונת צבעים , וארון הקבורה פתוח אך ללא עצמות המת ,שהשודדים היו משאירים , אולם משה העלה לא"י , עד שהצורר* אהוד ברק השמידן בקבר יוסף בארץ. * צורר, כן. מי שנתן לחמאס להשחית, ממש, בהר הבית (ואח"כ התחילו לטעון שהמקום איסלמי בלבד מתחילת הבריאה) מעשה ברברי בכל קנה מידה !

3.התנ"ך זהו ספר ההסטוריה לא רק שלנו אלא גם של האנושות כולה...
אני אדם חילוני לחלוטין,אבל עדיין ,כל פעם שאני קורא כתבות כאלה אני מתרגש מחדש .בעיני זה מדהים שלאחר כל כך הרבה זמן אנחנו כאן עוד פעם בארץ ישראל.לא יודע,זה פשוט מדהים....

4.כמו המזבח בהר עיבל-פרופסור זרטל הוא אדם מרתק ונדיר שחושף את עברו של עם ישראל ומוכיח רציפות עברית בארץ ישראל.לא פלא שכמה הסטוריונים וארכיאולוגים שמבלבלים בין משנתם השמאלנית הקיצונית ואמת ארכיאולוגית נוטים לשלול את ממצאיו.

5.הויכוח בין היסטוריונים ארכיאולוגים וסתם מאמינים מכל קצוות הקשת לא יסתיים מן הסתם אף פעם.לגופו של עניין זה בכלל לא חשוב אם יציאת מצרים ייתה או לא היתה.העובדה שהעם היהודי מציין מאורע זה כחג הפסח, ביחד עם כל הנלווה לכך,(40 שנה במידבר, מתן תורה וכיבוש הארץ) מספיק בשביל להבין שלגבי היהודים אירוע יציאת מצרים היה אירוע מכונן ראשון במעלה, ולכן האמת ההסטורית ממש לא חשובה.לגבי כל יהודי יציאת מצרים זה חלק משייכותו לעם היהודי והאמת ההיסטורית שתחכה לביאת המשיח.

6.לאף ארכיאולוג אין ספק שבני ישראל היו בתקופות קדומות עבדים במצרים, אחרת אף עם לא היה מוסיף עבדות כחלק משמעותי מהאגדות שלו.השאלה היא לא האם הישראלים הקדומים היו עבדים לשעבר במצרים ולא האם הגיעו ליהודה ושומרון בסביבות המאות 12-13 לפני הספירה, אלא האם רצף האירועים שמתואר בתנ"ך, כולל עשר המכות, קריעת ים הסוף ושהות של רק 40 שנה כנוודים במדבר ואז כיבוש הארץ באופן מסודר הוא נכון.סביר להניח שבני ישראל היו עבדים במצרים והשתחררו במרידה או באירוע אחר.התפוצצות הוולקנו בסנטוריני מסביר את רוב המכות ואת קריעת ים הסוף ואת סגירתו על המצרים (נסיגת הים וגל הצונמי שהגיע אחריו) וכן את עמוד האש והעשן.בכל מקרה יציאת מצרים התרחשה, איך/למה/כמה/מדוע/כיצד/מי/מה/ מתי/ איפה

זה כבר נושא אחר ומעניין מאוד...גם סנחריב היה סיפור מקראי ותו לא ... עד שנמצאו הוכחות הסטוריות.

הכנס עסק בחידושים הארכיאולוגיים וההיסטוריים בתל הארכיאולוגי החשוב ביותר ביהודה ושומרון, שומרון העתיקה (סבסטיה) – בירת מלכות ישראל, בין שבי שומרון לחומש.

הכנס נחלק לשני מושבים, כשהחלק העיוני התקיים במתקני המדרשה בישוב שבי שומרון, ועמד סביב הרצאות עיוניות של מיטב המרצים בתחום, ביניהם ד"ר אריה בורנשטיין, זאב (ז'אבו) ארליך, דביר רביב וד"ר נורמה פרנקלין.

פתחו את המושב בדברי ברכה ראש המועצה האזורית שומרון גרשון מסיקה ויו"ר מזכירות הישוב שבי שומרון אריה עופרי.

המושב השני התקיים בגן הלאומי שומרון - בעתיקות העיר העתיקה. משתתפי הכנס סיירו וקיבלו הסברים על הממצאים והחידושים בעתיקות העיר מימי עמרי ואחאב בתקופת בית המקדש הראשון, מימי הורדוס בתקופת בית המקדש השני ומתקופות הכיבוש הנכריות.

לאחר הסיור בתל שומרון ובגן הלאומי, ציפתה למשתתפים הפתעה כאשר בתחנת הרכבת העתיקה סבסטיה ("מסעודיה") שבסמוך, חיכה להם מקים ההתיישבות בשומרון ויו"ר ועד מתיישבי השומרון בני קצובר, אשר העביר למשתתפים סקירה והרצאה הסטורית מקיפות בשילוב זיכרונות אישיים על הקמת גרעין אלון מורה ותנועת "גוש אמונים", ועל העליות לתחנת הרכבת סבסטיה, שאחריתן תנופת ההתיישבות היהודית המתחדשת במרחבי יהודה ושומרון.

"בכנס שומרון העתיקה הראשון השתתפו השתתפו למעלה מ-150 איש מכל קשת הקצוות של החברה הישראלית, כשהמכנה המשותף לכולם היה הרצון להכיר וללמוד על עברה של אצנו ועמנו" – סיפר מנהל מדרשת שומרון יאיר אלמקייס – "הכנס הוא ראשון מסוגו ומיקומו, ואנו מתכננים להופכו למסורת של כינוס מקצועי שנתי לחקר השומרון".

מדרשת שומרון מוציאה סיורים כל חודש לגן הלאומי שומרון העתיקה, וכן סיורים שבועיים ברחבי השומרון.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/218978

תגוביות:

1.סוף סוף מתחילים להתחבר לכל רגב בארצנו.

בשנים האחרונות פרצה אל השיח הציבורי בישראל שאלת זהות צאצאי הכוזרים. האם מדובר ביהודי מזרח אירופה? כנס מיוחד ינסה להציג פתרונות.

ממלכת הכוזרים (או ליתר דיוק, הח'זרים), שהיתה קיימת בין המאות השביעית והשתים-עשרה, הגיעה לשיא התפשטותה במחצית השניה של המאה השמינית, כאשר השתרעה מן החופים הצפוניים של הים השחור והים הכספי עד הרי האוראל ונהר הוולגה.

באותה תקופה לערך קיבל על עצמו המלך הכוזרי את הדת היהודית, ועמו כוזרים אחרים. סיפור התגיירותו של המלך ואנשיו זכה לתפוצה רבה בזכות ספר הכוזרי, חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי.

למן המאה התשע-עשרה ואילך העלו מספר היסטוריונים את ההשערה שיהודי מזרח אירופה, או חלק ניכר מתוכם, הם צאצאי הכוזרים שפנו צפונה בעקבות התמוטטות ממלכתם.

השערה זו אף עשתה דרכה אל השיח הציבורי.

היום (ג') יתקיים יום עיון מיוחד אודות תולדותיהם של הכוזרים ובין השאר תיבחן השערה זו בשני מישורים: היסטוריונים ידונו בעדויות על ממדי ההתגיירות הכוזרית, וגנטיקאים יציגו מחקרים השופכים אור על מוצאם של יהודי אירופה, וידונו באפשרות שחלק מהם הינם צאצאי הכוזרים.

פרופ' שאול שטמפפר, איש החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, ידון בשאלת יהדותם של הכוזרים, ויספר על קושי לנוכח היעדר ממצאים ארכיאולוגיים שיכולים להעיד על אופי יהודי של הכוזרים, וכן היעדר התייחסות לכוזרים יהודים במקורות יהודיים במזרח התיכון, לבין מספר מקורות כתובים המתארים את התגיירותם של הכוזרים.

פרופ' שטמפפר סבור שאמנם קיימים מספר הסברים מאולצים לשאלות אלו "אבל אין צורך בהם. בדיקת המקורות הכתובים מראה שהם בחלקם דמיוניים (או מזויפים) והאחרים מתייחסים לשמועות ולא לעובדות".

לדבריו "למעשה, אין מקור אמין אחד לגיורם של הכוזרים, ויש לראות את הסיפור כאגדה הדומה לזו של עשרת השבטים או נהר סמבטיון – סיפורים שמלמדים הרבה על המסַפרים אבל לא הרבה על המציאות.

אם הכוזרים לא התגיירו, אין להניח שהשפיעו על מוצאם של יהודי מזרח אירופה".

כאמור, במהלך הכנס יציגו מומחי גנטיקה מחקרים העוסקים בסוגיה.

בין השאר תרצה פרופ' אריאלה אופנהיים מהמחלקה להמטולוגיה בבית החולים הדסה עין כרם, על העקבות הגנטיים של הכוזרים ביהודי אשכנז.

פרופ' אופנהיים מספרת כי "מחקרים גנטיים בכרומוזום Y הראו קירבה מרשימה בין יהודים ממוצא אירופי (אשכנזים) לבין יהודים מצפון אפריקה, ארצות הים התיכון, עיראק ופזורות אחרות.

היהודים, ככלל, קרובים מאד לפלסטינים ולאוכלוסיות מזרח תיכוניות אחרות, ושונים מתושבי הארצות מהן באו.

מימצאים אלו מוכיחים את מוצאם המזרח תיכוני של היהודים, ומצביעים על המשכיות גנטית בתפוצות, למרות הניתוק הגיאוגרפי הממושך".

לדבריה "על רקע זה נמצאה קבוצה גניאַלוגית, המהווה כעשירית מהיהודים האשכנזים, אשר קרובה גנטית לאוכלוסיות ממזרח אירופה והקווקז. מבחנים נוספים הראו ששורשיה של קבוצה זו במאות האחרונות של האלף הראשון לספירה. השערה אטרקטיבית היא כי אלה הם צאצאי הכוזרים".

דבריה אלה של פרופ' אופנהיים הם צד אחד של סוגיה זו שתוצג ממספר זוויות ופנים מחקריים.

יוצגו מחקרים נוספים המורים על קשר תורשתי בין יהודי עיראק ואשכנז.

"למעלה מ- 40 מחלות תורשתיות תוארו ואופיינו עד כה בעֵדות הספציפיות השונות של עם ישראל.

קיום אבות מייסדים שאצלם קרו המוּטַציות, בשל שיעור גבוה של נישואי קרובים, ו"צווארי בקבוק" דמוגרפיים האחראים לשכיחות הגבוהה של המחלות.

שתי מוטציות בגורם הקרישה XI אחראיות לנטיה שכיחה מאוד לדמם באשכנזים, ואחת מהן מצויה בשכיחות גבוהה גם ביהודים עיראקיים.

בדיקת האתרים הפולימורפיים ב-DNA של יהודים אשכנזים ועיראקיים, העלתה זהות מוחלטת, מה שמעיד באורח חד משמעי שהמוטציה קרתה באב קדמון משותף ליהודים העיראקיים והאשכנזים.

הערכת גיל המוטציה העלתה שהיא אירעה לפני כ- 2,500 שנה, והדבר מעיד על כך שמוצא האשכנזים הוא במאגר הגנים של העם היהודי במזרח התיכון", אומר פרופ' אורי זליגסון, מנהל מכון עמליה בירון, לחקר קרישת הדם בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב והמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר. את הנתונים הללו ואחרים נוספים יציג גם הוא בהרצאתו.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/220185

לרגל יום ירושלים, העלתה רשות העתיקות באתר האינטרנט שלה תערוכה של ממצאים מרשימים מחפירות ארכיאולוגיות בירושלים.

עגיל זהב בן 1800 שנה משובץ אבנים יקרות, חותם עברי עתיק, עצמות דניס ונסיכת נילוס מתקופת הברזל וממצאים נוספים מאוצרות המדינה, מוצגים בתערוכה וירטואלית חדשה לרגל יום ירושלים באתר רשות העתיקות.

מאז ומעולם, היתה ההיסטוריה העשירה ורבת-התהפוכות של ירושלים נושא שעניין חוקרים רבים ברחבי העולם.

מחקר הארכיאולוגיה בעיר החל באמצע המאה ה-19, אז נערכו בה חפירות ארכיאולוגיות במטרה לחשוף את ממצאי העבר ולתעדם. היום, לאחר כ-150 שנות מחקר ארכיאולוגי בעיר, שבמהלכן נערכו מאות חפירות, יש בידי החוקרים מסד נתונים רחב ורשימת פרסומים מקיפה השופכים אור על עברה המפואר של ירושלים.

שרידיה הקדומים של ירושלים, מהתקופה הכנענית ועד לתקופה העות'מאנית, השתמרו מעל פני הקרקע ומתחתיה. ההתיישבות בעיר, המתקיימת ברציפות זה כ-5000 שנה, יצרה שכבות ארכיאולוגיות עשירות ומורכבות באזורים נרחבים. הממצאים הרבים שנחשפו בחפירות מאפשרים את שיחזור מראיה של ירושלים לאורך התקופות.

מאז איחוד העיר בשנת 1967 נערכות בעיר העתיקה חפירות ארכיאולוגיות בהיקף שלא נודע כמוהו. חלק מהחפירות ממשיכות חפירות קודמות מראשית המאה העשרים, וחלקן נערכות בשל פעולות בנייה ופיתוח בעיר. בעקבות חפירות אלו, והודות לשיטות מחקר חדשניות, זכה מחקרה של ירושלים לתנופה אדירה: תולדותיה של ירושלים הוארו מכיוונים חדשים ולעתים אף שוחזרו פרקים נעלמים בקורותיה.

בתערוכה הוירטואלית מגוון חפצים שנתגלו במשך השנים בחפירות בירושלים, אשר חלקם מוצגים במוזיאונים ברחבי הארץ.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/220575

תגוביות:

1.ממש יפה ומדהים, וחבל שאין פירסום של כל העתיקות הנמצאות בארץ.

ד"ר מזר מציינת שיוני מזרחי שתקף אותה על ממצאיה, היה תלמיד שלה שבקושי סיים את התואר הראשון שלו, ודבריו אינם ראויים לתגובה כלל.

לעומת זאת, פרופ' פינקלשטיין שטוען שהיא שוגה, הוא אכן ארכיאולוג בר סמכא, אך לא התעמק בעובדות ולא שמעה ממנו שום טענה עניינית לגבי מימצאיה.

וכידוע, טענות ללא ממצאים - אינן שוות במדע.

מבחינת מזר, השלמת החפירות בגן העופל והנגשתן לציבור הרחב הן שלב חשוב במאבק הארכיאולוגים על שאלת קיומה של הממלכה המאוחדת.

המתנגדים למזר ולגישת הארכיאולוגיה המקראית סבורים כי ירושלים,
כבירה גדולה ומפוארת במאה העשירית, היא המצאה של כותבי המקרא - מאות שנים לאחר מכן...

תארוך הממצאים למאה העשירית, וזיהויים כממצאים של ממלכה גדולה
וחזקה, שנוי מאוד במחלוקת.

"היה נורא קל להתעלם מהממצאים בגלל שהשטח היה מכוסה ואי אפשר היה לראות אותם", אומרת מזר, "המצב הזה עזר למי שרצה לטעון שאין שם שום דבר חשוב.

כשיש לנו ממצא כזה של קרמיקה שמתוארכת למאה העשירית או התשיעית, אז זה לא מסתדר עם כל אותם חוקרים שטענו שכל הפאר והגדולה של ירושלים זו בעצם המצאה של המאה השביעית.

מזר מפנה ישירות לטקסט המקראי ומקשרת בין הממצאים שלה לבין הכתוב.

את הביצורים בעופל היא מזהה עם פסוק מספר מלכים א',
שם נכתב: "לבנות את-ביתו ואת-בית האל, ואת-חומת ירושלם סביב".

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=174209

ד"ר אילת מזר - אני ארכיאולוגית ומחוייבת לממצאים בשטח

הספר של ד"ר מזר

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=174209

תגוביות:

1.פרופ' פינקלשטיין צריך להחזיר את הפרס. פינקלשטיין הגה תיאוריה שאומרת, שלא הייתה ממלכה מאוחדת, ואמצעות נתונים לא מדוייקים (למשל מדידה משכבות לא נכונות, הסתמכות על איזור הצפון בלבד) קיבל את פרס דוד על סך מיליון דולר. המחקר שלו התרסק לחלוטין עם גילוי מבצר האלה בעמק האלה, שמוכיח בצורה חד משמעית שזו עיר בצורה מימי הממלכה המאוחדת. נמצאו שם חרסים יהודיים, כתובת יהודית על חרס, לא נמצאו שם עצמות חזיר, והמקום תוארך גם כן למאה העשירית לפני הספירה. העיר היא כנראה שעריים שמוזכרת בתנ"ך. אני ממליץ לכולם לקרוא על המקום. הארכיאולוגים שגילו הם גם מהאוניברסיטה העברית, לעומת פינקלשטיין שמוצאו מאוניברסיטת תל אביב.

2.צריך לפרק את כל המחלקה לארכישמאלוגיה באוניברסיטת שייח'-מוניס.

3.אין סיכוי שבעולם ! דוד ושלמה לא היו בונים במזרח ירושלים שהוא כידוע - שטח כבוש.

4.התיאוריה החלופית.במאה השביעית לפני ספירתם, הצליח סוף סוף דוד להעמיד מלך מבניו, למרות שהוא עצמו לא היה קיים. מלך זה מלך על 25 כפרים כשבכל אחד 25 משפחות.

צו מלכותי מיוחד חייב אותם להפסיק את עבודת השדה כל יום בשעה 3 אחה"צ ולהתכנס לסדנות של כתיבה יוצרת.

הצוות של הלכות שבת כתב רק תקציר.

הצוות של הלכות קרבנות היה חרוץ במיוחד.

הצוות של פיברוק שירה קדמונית השאיר כמה דברים יפים.

צוות הפיזיקאים השאיר הנחיות בלתי ניתנות לביצוע על איך בוראים עולם.

יש לי עותק מודפס של עבודתם.

5.כל ארכיאולוג שיגלה משהו יהודי - יוחרם באקדמיה!

https://rotter.net/forum/scoops1/19481.shtml#17

כך בכתבה שפורסמה שלשום בניו-יורק טיימס:

Majorcan Descendants of Spanish Jews Who Converted Are Recognized as Jews

PARIS — Centuries after the Spanish Inquisition led to the forced conversion of Jews to Catholicism, an ultra-orthodox rabbinical court in Israel has issued a religious ruling that recognizes descendants from the insular island of Majorca as Jews.

The opinion focused narrowly on the Majorcan community of about 20,000 people known as chuetas and did not apply to descendants of Sephardic Jewish converts in mainland Spain or the broader diaspora of thousands of others who scattered to the Ottoman Empire and the Spanish colonies in South and North America.

The island, isolated until a tourist boom that began in the late 1960s, is a sociological preserve for descendants of Jews who formed an insular community of Catholic converts that intermarried through the centuries because of religious persecution and discrimination that barred them from holding certain positions in the Roman Catholic Church through the 20th century. Most carry the names of 15 families with ancestors who were tried and executed during the 17th century for practicing Judaism.

The religious court in Israel, led for more than 40 years by Rabbi Nissim Karelitz, sent another rabbi to the island in May to explore its warren of streets where a synagogue once stood and to examine the family trees of some of the chuetas who trace lineage back 500 years.

In a two-paragraph opinion — typical of the private rabbinical court that deals with matters of conversions, marriage conflicts and financial disputes — Rabbi Karelitz issued a statement that said because of the intermarriage patterns of the chuetas, “all those who are related to the former generations are Jews.”

“The decision is a headline ruling,” said Rabbi Israel Wiesel, a judge from Israel who explored the community in Palma, roaming the street where, for generations, many chueta families have operated jewelry stores. “Unlike other Marranos in Spain and Portugal, who lost their line of history,” he said, “this particular community is unique and kept the pure line of history for the last 700 years, which means they are Jewish.”

In May, the regional government of the Balearic Islands became the first to create a memorial ceremony for Jewish descendants, marking the deaths of 37 people who were executed in 1691 by the Inquisition, and expressing regrets for persecution that chueta families suffered through the centuries.

Bernat Aguiló Siquier, an amateur local historian who is descended from one of the 15 chueta families, said most of them stopped practicing Judaism altogether in the 18th century. But he said he still found the decision significant because it is “a recognition of a fact, as much as an act of justice.”

Shavei Israel, a private group that offers support and religious training for Jewish descendants in Spain and Portugal, had been pressing for the recognition for years. The result, according to its founder, Michael Freund, is that now “they no longer need to live in between worlds. We have succeeded in opening the door for them to come home.”

What that means in actual practice is still evolving. Mr. Aguiló said he hoped that it would inspire the state of Israel to grant citizenship to the chuetas.

For now, Rabbi Wiesel said, the next steps for the Spanish island were more modest.

“Rabbis will come and teach whoever is interested in learning,” he said, “and offer every assistance to those who want to come back to the Jewish fold.”

A version of this article appeared in print on July 11, 2011, in The International Herald Tribune with the headline: Majorcan Descendants of Spanish Jews Who Converted Are Recognized as Jews.

http://www.nytimes.com/2011/07/11/world/europe/11iht-conversos11.html?_r=2

https://rotter.net/forum/scoops1/23166.shtml

נודע כי אחד מפעמוני הזהב של הכהן הגדול מתקופת בית שני התגלה צמוד לכותל המערבי, בתוך תעלת ניקוז מים, שהיתה מתחת לרחוב הראשי של ירושלים וחיברה בין עיר דוד לבריכת השילוח.

הפעמון, העשוי זהב טהור, בעל קימורים עדינים ודפנות דקות וקוטרו כסנטימטר. הוא נמצא בשלמותו ללא פגע במהלך חפירות של רשות העתיקות בגן הלאומי עיר דוד במימון עמותת אלעד.

ברשות העתיקות הסבירו כי רק איש נכבד ורם מעלה במיוחד יכול היה לענוד תכשיט מסוג זה על דש מעילו. כמו כן, על מעילו של הכהן הגדול בימי הבית השני היו תלוים פעמון הזהב ותכשיט בצורת רימון. "ארכיאולוג יכול לחפור כל חייו ולא למצוא ממצא כזה", אמר בהתרגשות הארכיאולוג אלי שוקרון, "בחפירות שלנו מצאנו כדי חרס רבים, כלי עבודה ומטבעות, אבל פה מדובר בממצא נדיר ביותר, למיטב הבנתי מדובר בפריט ייחודי מסוגו בירושלים".

הוא סיפר: "ביום שני נמצא הפעמון מתחת לרחוב הראשי מתקופת בית שני בירושלים, מתחת לקשת רובינסון. מדובר בממצא נדיר ומיוחד, הפעמון נמצא בשלמותו ללא פגע עם לולאה מוכנה לתפירה על דש בגד".

בנוגע לשאלה אם ניתן לקבוע בוודאות שאכן מדובר בפעמון של הכהן הגדול, אמר שוקרון כי "אני ארכיאולוג וכאיש מקצוע עלי להיות זהיר, אך אם אנו מדברים על איש רם מעלה במקום ובזמן הזה בירושלים, אפשר להבין למה אני מתכוון".

"הפעמון נפל בלי ששם לב"

הוא הוסיף: "על בגד אותו אדם היו תלויים פעמונים רבים מבין אלה וכשהוא היה עובר ברחוב הפעמונים היו מצלצלים וכך אנשים היו יודעים שמגיע

אדם חשוב, מפנים לו את הדרך או קדים קידה. מדהים איך הפעמון הזה מצלצל באותם צלילים כמו לפני 2,000 שנה. כנראה שאחד הפעמונים על דש הבגד שלו נפל מבלי ששם לב לתעלת הניקוז וכך הוא השאיר לנו מזכרת ייחודית מהחיים במקום הזה לפני אלפי שנים".

כעת הפעמון נמצא באחסון במחסנים של רשות העתיקות. "אני מתאר לעצמי שעם הפרסום יפנו אלינו מוזיאונים רבים בבקשה לשים את הממצא בתצוגות שונות".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4098615,00.html

תגוביות:

1.ד"ש מהבית השני לקראת חודש אב.

2.אז מי היה פה קודם תזכירו לי?

3.רק לכהן הגדול היה מותר להיכנס לקודש הקודשים, ולרגליו שרשרת שמחוברת לדלת היציאה. כל עוד שמעו את הפעמונים ידעו שהוא חי. במקרה שהתעלף או חלילה מת, ניתן היה עם השרשרת למשוך ולהוציאו...

המוסלמים הקימו את מסגדם על יסוד הבנתם שהיהודים סותרים באמונתם את האמונה המוסלמית ומה שעשו - הפיכת הר הבית למקום דתי חשוב שלהם – אינו אלא מעשה פוליטי שכוונתו לנשל את העם היהודי. בדיוק בשל כך, אם יוקם בית המקדש היהודי על הר הבית תהיה זו הכחשה שאין כמותה לשתי הדתות: לנצרות ולאיסלם.

למעשה, תהיה הקמתו של בית המקדש מחדש בגדר יתרון גדול לעם ישראל כי כל העמים יראו בו מוקד רוחני וזה יההי גם מה שיביא שלום לעולם.

לשאלה לגבי אפשרות הסנהדרין לפעול, כחלק מהתייחסותה למצב הכללי בעולם, לבירור גורלו, היום, של הרכוש היהודי שנגזל עוד בזמן ההרס הרומאי של בית המקדש בירושלים, מתייחס הרב שטיין באופן מיוחד; הוא רואה כמשמעותית את האפשרות לבסס חקירה ברומא לגבי שכיות חמדה שנותרו מחורבן הבית, שהרומאים הביאו בעת הרס המקדש.

הדברים לא מסתכמים רק בשוד המקדש – אומר הרב שטיין. מדובר בדורות רבים שבהם פגעו הנוצרים ברכושו של עם ישראל. למעשה, כל פעולות האינקוויזיציה והצלבנים שלפניה היו קשורות בהשמדה המונית של יהודים וגם בשוד וגזל של עם ישראל. שומה לראותם ככנופיה של גזלנים שאינם בוחלים גם במעשי רצח פוליטיים.

סביר להניח שמרתפי הותיקן מלאים בשכיות חמדה של העם היהודי – אומר הרב. זהו גזל גמור בסדר גודל של מיליארדים וכמובן שלא מדובר רק בערך חומרי אלא בדברים בעלי ערך של קדושה הנמצאים שלא במקומם הראוי. בהקשר זה יש מקום לשקול הגשת תביעה מהכנסיה הקתולית להחזיר את רכושו הגזול של העם היהודי.

אוהד קמין את הרב דב שטיין סנהדרין 0620.mp3

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=187871

מגילות ים המלח, מכונות גם מגילות מדבר יהודה, המגילות הגנוזות ומגילות קומראן, הן מגילות שהתגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה ובאתרים נוספים באזור, בחפירות שנערכו במקום בין השנים 1947 - 1956.

גילוי המגילות נחשב לאחד המימצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר מאז ומעולם.

למגילות חשיבות היסטורית ודתית רבה, מאחר שתקופת כתיבתן משוערת למאה השנייה והראשונה לפני הספירה ולפיכך מלבד קטע בודד של בירכת כהנים מכסף, הן המקור המקראי העברי הקדום ביותר שנמצא.

למרות שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובן נשמרו היטב בשל האקלים היבש השורר באזור ים המלח. רוב המגילות כתובות בעברית, ומיעוטן בארמית וביוונית.

בין היתר שופכות המגילות אור על חייהם של אנשי "כת היחד" או "כת מדבר יהודה", אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני.

רוב החוקרים מצביעים עליהם כאיסיים המוזכרים בכתבי יוסף בן מתתיהו, אך חלקם נוטים לזהות בהם את הכוהנים בני צדוק (ראו בהמשך על הפולמוס בין החוקרים באשר לזהות כותבי המגילות).

כיום מוצגות חלק מהמגילות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים, וניתן לצפות בתוכנן באתר אינטרנט ייעודי.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%97

The Digital Dead Sea Scrolls

http://dss.collections.imj.org.il/dss_video

האם יש סיכוי לשנות הרגלים בני 500 שנה? בצלאל אריאל, עורך חומש "שיבה לביצרון" מאמין שכן.

כולם יודעים שבמהלך הגלות הארוכה, הגויים ערכו ויכוחים פומביים עם חכמי ישראל כדי לשכנע אותם בצדקתם ולגרום ליהודים להמיר את דתם. מתברר שהישג אחד חשוב ומשמעותי היה להם: הם הצליחו להחליף את החלוקה היהודית המקורית של התנ"ך בחלוקה חדשה, המוכרת לכולנו כחלוקת הפרקים.

כל אחד שמצטט פרק ופסוק משתמש ללא ידיעתו בחלוקה שהגויים הכניסו לתנ"ך. חלוקה זו נכנסה לתנ"ך עם המצאת הדפוס בעקבות העובדה שכל המדפיסים היו נוכרים. בחלוקת הפרקים יש שיבושים רבים- שיבושים שנובעים מטעות בהבנת הפסוקים ושיבושים שמטרתם להכניס רעיונות ודעות נוצריים, הדוגמאות רבות (פרקים א' וב' בספר בראשית, רוב פרקי ספר שופטים וספר הושע ועוד). מי שמתעניין בכך יכול לעיין בהקדמה לתנ"ך קורן.

אריאל מסביר ששלילת חלוקת הפרקים אינה העניין המרכזי: "הרעיון הוא לשוב להשתמש בחלוקה יהודית מקורית. חלוקה המבטאת את ערכי היהדות, חלוקה שלימודה הוא בעצמו לימוד תורה".

האם הייתה בשימוש חלוקה יהודית מקורית? אריאל מפתיע: "בהחלט כן. כיום אנו נוהגים לקרוא בתורה לפי מנהג בבל שמסיימים את התורה פעם בשנה, אך מנהג ארץ ישראל היה שונה ולפיו סיימו את הקריאה בתורה בשלוש שנים. חלוקה זו נמצאת בשולי תנ"ך קורן, תנ"ך מוסד הרב קוק ותנ"ך כתר ירושלים ובעוד הוצאות, אך היא החלוקה היחידה שמופיעה בכתבי היד היהודיים לפני המצאת הדפוס.

כאמור, חלוקה זו מלמדת אותנו ערכים והשקפת עולם יהודית. דוגמאות? בבקשה.

סדר א' של חומש בראשית כולל בתוכו את יום השבת, היום המסיים את השבוע, היום הקדוש ביותר בשבוע. סדר ב' מתחיל בתיאור המקביל של הבריאה. לעומת זאת, בחלוקה המופיעה כיום בתנ"כים פרק א' מסתיים בסוף יום שישי.

סדרי ארץ ישראל עוסקים בחיים ואינם מדגישים את המוות. ולכן מות שרה , מותו של יעקב אבינו וגם מות משה אינם התחלת סדר אלא חלק מסדר גדול יותר.

סדרי ארץ ישראל מלמדים שהקורבנות הם צורכו של המקריב! בניגוד לתפיסה האלילית שהם צורכו של האל. כמו שירמיהו מדגיש : כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן יִיטַב לָכֶם. ולכן אין סדר הפותח בציווי להביא קורבן! למעט קורבן חטאת בו ברור לכל שהוא צורך המקריב ולא צורך גבוה.

ולסיום, פרשת ויצא היא פרשה ארוכה מאוד. יש בה 148 פסוקים! גם החלוקה הנוכרית וגם החלוקה היהודית חילקו אותה למספר חלקים. הפסוקים הפותחים את הסדרים שלנו הם פסוקי חמלה ורחמים, השגחת ה' והגנתו את החלשים! במה פותחים הפרקים? חפשו בעצמכם.

ומה משמעות השם 'שיבה לביצרון'? אריאל מצטט את דברי הנביא זכריה שאומר: "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ" ומסביר על פי רש"י שמדובר בפסוק שקורא לנו לחזור לכוחנו ולכבודנו, ולחדש את משנה התורה ששכחנו. לפי תפיסתו של אריאל קריאתו של הנביא אלינו מתממשת גם על ידי שנחזיר למקומה את החלוקה היהודית – חלוקת הסדרים.

ויש לו על מי לסמוך, הוא מציין כי "הרב יהודה קרויזר והרב זלמן מלמד אמרו לי שמדובר בנדבך נוסף בגאולת ישראל".

קיבלתם תיאבון? כנסו לאתר "שיבה לביצרון" ולדף הפייסבוק וגם אתם תוכלו לומר שהייתם בין הראשונים שהניעו את משק כנפי הפרפר.

בצלאל אריאל

[email protected]

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=211516

ממצא ראשון מסוגו, המעיד על פעילות בבית המקדש, התגלה בימים האחרונים: חפץ קטנטן שנראה כי שימש "אישור" לשמירת חפץ או מזון בטהרה במתחם הר הבית ובית המקדש השני.

בחפירות ארכיאולוגיות של רשות העתיקות מתחת לקשת רובינסון שבגן הארכיאולוגי של ירושלים, נחפרו שכבות העפר שכיסו את יסודות הכותל המערבי, כ-15 מ' מצפון לפינה הדרומית מערבית של הר הבית. שכבת עפר זו, שמעליה הונח ריצוף הרחוב ההרודיאני - הוא הרחוב הראשי של ירושלים בימי הבית השני - מתוארכת למאה הראשונה לספירה (שלהי ימי הבית השני).

כבר עם תחילת החפירות בשטח זה, החליטו הארכיאולוגים שכל העפר היוצא מהחפירה ינופה בצורה מדוקדקת (סינון רטוב עם מיון קפדני של שארית החומר שבנפה).

פעולת סינון העפר נעשית בשיתוף אלפי תלמידים מרחבי הארץ בגן הלאומי עמק צורים (במהלך החודשים האחרונים כ- 3500 תלמידים לקחו חלק בפרוייקט הסינון), וממומנת ע"י עמותת אלע"ד.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=258327

הקשיבו לראיון:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=258397

***************

חותם נדיר מתקופת בית שני התגלה ליד הר הבית

ארכיאולוגים מאמינים כי החותם שימש לסימון חפצים "טהורים שהובאו לבית המקדש". על פי הגמרא, חותם דומה נמצא גם על פך השמן שמצאו החשמונאים.

חפץ עתיק ונדיר, המעיד על פעילות בבית המקדש בתקופת בית שני, נמצא בחפירות שביצעה לאחרונה רשות העתיקות סמוך לכותל המערבי. ככל הנראה מדובר בחותם שהיה בשימוש בבית המקדש, וחקוקה עליו כתובת בארמית. ברשות העתיקות מייחסים חשיבות רבה לממצא והוא הוצג היום (ראשון) באירוע מיוחד, בהשתתפות שרת התרבות והספורט לימור לבנת ושר החינוך גדעון סער. לפי ארכיאולוגים, זו הפעם הראשונה שמתגלה חפץ מסוג זה.

החפץ התגלה בחפירות תחת קשת רובינסון שבגן הארכיאולוגי בירושלים. במהלך החפירות הוצאו שכבות עפר שכיסו את יסודות הכותל מערבי, 15 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית של הר הבית.

מעל שכבת העפר הונח ריצוף של רחוב מתקופת הורדוס, הרחוב הראשי של ירושלים בתקופת הבית השני. השכבה עצמה נוצרה במאה הראשונה לספירה, בשלהי תקופת בית המקדש השני, שנחרב בשנת 70.

במהלך הסינון – בו השתתפו אלפי תלמידים - התגלה חפץ זעיר בגודל של כפתור, שקוטרו כשני סנטימטרים. הוא עשוי טין, ועליו טבועה כתובת בארמית המורכבת משתי שורות. בשורה העליונה נכתב "דכא" ומתחתיה "ליה". פירושה בארמית של המילה דכא (או דכי) היא "טהור". ליה היא הצורה המקוצרת לשמו של אלוהי ישראל.

על פי מנהלי החפירות מטעם רשות העתיקות, אלי שוקרון מהרשות ופרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה, משמעות הכתובת היא "טהור ל-ה'". החפץ שימש ככל הנראה לסימון מוצרים או חפצים שהובאו לבית המקדש והיו חייבים לקבל אישור שהם טהורים.

הארכיאולוגים מציינים שככל הידוע להם, זו הפעם הראשונה שחפץ כזה או דומה לו מתגלה בחפירות. לדבריהם, הוא מהווה עדות ארכיאולוגית ישירה לפעילות בהר הבית ולעבודת המקדש בתקופת הבית השני. הם מזכירים מסכת במשנה, בה הוזכר השימוש בחפץ: מדובר במסכת שקלים, בה נכתב שמי שמבקש נסכים (יין או סולת המשמשים לטקסי קורבן) הולך לאחראי על כך בבית המקדש, נותן לו כסף ומקבל חותם המאפשר את קבלת הנסכים.

ארכיאולוג מחוז ירושלים ברשות העתיקות, ד"ר יובל ברוך, ציין שעל פי הגמרא, גם על פך השמן הטהור היחיד שהתגלה בבית המקדש לאחר ניצחון החשמונאים על היוונים, היה חותם של הכהן הגדול - דבר המהווה הוכחה לכך שהוא אכן טהור.

הארץ

החותם הזעיר שימש להחתמת מוצרי מאפה, ויתכן שהיה שייך למאפייה שסיפקה לחם כשר ליהודי עכו בתקופה הביזנטית
בחפירות שמנהלת רשות העתיקות בימים אלה בחורבת עוצה ממזרח לעכו לפני הנחת מסילת הברזל עכו- כרמיאל על ידי החברה הלאומית לדרכים, התגלה חותם עשוי חרס מהתקופה הביזנטית (המאה ה-6 לספירה), השייך לקבוצת חותמים המכונים 'חותמות לחם', שכן הם שימשו בדרך כלל להחתמת מיני מאפה.

לדברי גלעד יפה וד"ר דני שיאון, המנהלים את החפירה מטעם רשות העתיקות, "מספר חותמים נושאי מנורה היו ידועים מאוספים שונים. מנורת המקדש, כסמל יהודי מובהק, העידה כי החותמים השתייכו ליהודים, וזאת להבדיל מחותמי לחם נוצריים עם דגם הצלב, שהיו נפוצות מאוד בתקופה הביזנטית".

לדברי ד"ר שיאון, "זו הפעם הראשונה שמתגלה חותם כזה בחפירה ארכיאולוגית מבוקרת, כך שניתן לקבוע את מוצאו ותאריך ייצורו. חשיבותו של החותם היא בהוכחת קיומה של קהילה יהודית ביישוב עוצה בתקופה הביזנטית-הנוצרית. הימצאות יישוב יהודי כה קרוב לעכו - אזור שבתקופה זו היה נוצרי מובהק, מהווה חידוש במחקר".

החופרים מוסיפים, כי "בשל הקרבה הגיאוגרפית של חורבת עוצה לעכו, ניתן לשער שהיישוב סיפק דברי מאפה כשרים ליהודי עכו בתקופה הביזנטית".

על פני החותם חרוטה מנורת שבעת קנים על בסיס צר, ובראש הקנים קו אופקי. בקצה הידית חרוטות מספר אותיות יווניות, המקיפות עיגול ונקודה.

על פי הצעת ד"ר לאה די-סגני מהאוניברסיטה העברית ייתכן ומופיע בו השם לאונטיוס. שם זה היה נפוץ בין יהודים בתקופה זו, ומוכר גם מחותם לחם יהודי אחר שמוצאו אינו ידוע. לדברי ד"ר שיאון וגלעד יפה, "יתכן שזה שמו של הנחתום מחורבת עוצה".

חורבת עוצה הוא יישוב כפרי קטן, אשר בעבר כבר נמצאו בו רמזים להיותו יישוב יהודי, לאחר שהתגלו בו ארון קבורה מחרס, 'נר שבת' ודגמי מנורה צבועים על קנקנים.

פרופסור איוון פרידמן תעמוד בראש מועצת רשות העתיקות ותחליף בתפקיד זה פרופסור בנימין זאב קדר.

שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הממונה על רשות העתיקות, קיבלה היום את פרופ' פרידמן, ראש המחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן, הנחשבת לחוקרת בעלת שם עולמי בחקר תולדות הארץ בתקופה הצלבנית מנקודת מבט היסטורית וארכיאולוגית, בלשכתה והעניקה לה את כתב המינוי לתפקיד.

מינויה של פרופ' פרידמן התאפשר בעקבות תיקון חקיקה, שהובילה שרת התרבות ואושר על ידי הכנסת. השינוי הוביל לכך שבראש מועצת רשות העתיקות יוכלו לכהן אך ורק חוקרים ואקדמאים בכירים מתחום ההיסטוריה והארכיאולוגיה, ולא מתחומי מחקר שאין להם נגיעה לפעילות המועצה.

בנוסף, אפשר התיקון למנות חוקרים בכירים ובעלי שם שאינם חברים באקדמיה הלאומית למדעים. עם הסרת מגבלה זו התאפשרה בחירה מתוך מגוון רחב של מומחים בעלי שם וניסיון.

מבין שורה של מועמדים לתפקיד, החליטה השרה לבנת לבחור לתפקיד את בפרופסור איוון פרידמן : "אני מברכת פרופסור איוון פרידמן על המינוי ליו"ר מועצת רשות העתיקות. מדובר בחוקרת ומדענית מצוינת בתחומה בעלת רקע אקדמאי ומדעי מפואר הן בארץ והן בעולם. אני משוכנעת שניסיונה הרב והידע העשיר שלה יסייעו בידיה להוביל ולקדם את חקר הארכיאולוגיה בארץ ישראל בצורה הטובה ביותר. אם בהיסטוריה עסקינן, הרי שמינויה של פרופסור פרידמן לתפקיד הוא גם בבחינת נקודת ציון היסטורית, שכן זו הפעם הראשונה שמתמנה אישה לתפקיד החשוב הזה, ואני בהחלט גאה שהיה לי את הכבוד למנותה. אני רוצה להודות ליו"ר המועצה היוצא פרופסור בנימין זאב קדר על תרומתו והמסירות הרבה שבה מילא את תפקידו".

פרופסור איוון פרדימן, בת 66, נשואה ואם לשישה ילדים, הינה בעלת רקע מדעי ומחקרי של כ-40 שנה באקדמיה ומאז שנת 71 היא פרופסור ומרצה בכירה. היא נחשבת למרצה וחוקרת מובילה בארץ ובעולם בהיסטוריה ובלימודי ארץ ישראל.

כיום היא מכהנת כראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן וכמנהלת הקתדרה על שם לזרוס פיליפס להיסטוריה כללית. זוהי כהונתה השנייה כראש המחלקה לאחר שבעבר שימשה כראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה. במקביל פרידמן גם כיהנה כחברת המועצה הארכיאולוגית של רשות העתיקות, ערכה בכתב היוקרתי קתדרה, והיתה חברת מערכת הספרים של יד בן צבי.

מאמריה ופרסומיה של פרופ' פרידמן זכו להערכה רבה בקהילה המדעית הבינלאומית. היא כתבה וערכה לאורך השנים 6 ספרים וכ- 50 מאמרים מדעיים שהתפרסמו בהוצאות יוקרתיות ברחבי העולם. על ספרה Encounter between Enemies אשר יצא לאור בהוצאת ליידן היוקרתית זכתה פרידמן בשנת 2002 בפרס יד בן צבי.

לצד תפקידיה באוניברסיטה פרידמן גם ארגנה כנסים מדעיים רבים בארץ ובעולם ,הובילה והשתתפה בחפירות ארכיאולוגיות רבות וזכתה במענקי מחקר רבים בארץ ובעולם. פרידמן גם שמשה כמרצה אורחת באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וכחוקרת בספריית Dumbarton library בוושינגטון.

בתגובה למינויה אמרה פרופ' פרידמן: "אני מודה על האמון שניתן בי בבחירתי לתפקיד החשוב של יו"ר רשות העתיקות. אני רואה חשיבות רבה בפעילות הרשות בחשיפת עברה של ארצנו ואפעל לפיתוח והרחבת פעילות זו".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/234433

במקום שבו הפכו שבטי היהודים לעם לפני כ־3,200 שנה, הזמן עמד מלכת. פרופ' אדם זרטל שולף ראיות מפתיעות על מה שאירע בהר עיבל, ומצטער שהאתר אינו הופך לחומר לימודי קבוע.

על צלע ההר, בין מזבח יהושע לנוף המרהיב שעטף אותנו, קרב תייר מקנדה ושאל את אדם זרטל: לאור הממצאים המדהימים הללו שאיש לא סתר אותם - אבל רבים מוסיפים להתעלם מהם - מדוע מערכת החינוך הישראלית אינה הופכת את האתר לחומר לימודי קבוע ולמקור לימוד לראשית ישראל כעם? זרטל מביט בו בחיוך, שבע מאבקים אבל נינוח, ועונה: "שאלה טובה. לך לביבי ושאל אותו. לך לגדעון סער".

ואכן, 30 שנה מאז הגילוי המרעיש של "מזבח יהושע" וכ־20 שנה אחר פרסומו, עדיין שרוי האתר החשוב ביותר בעולם הארכיאולוגיה המקראית באפלה. כמה ישראלים יודעים עליו? כמה ביקרו בו? מדובר ב"גביע הקדוש" של הארכיאולוגיה המקראית זה מאות שנים. אבל לא רק מבחינה מדעית וארכיאולוגית; במקום הזה, טוען זרטל ומוכיח זאת בידענות, היינו לעם לפני 3,200 שנה, קצת אחרי הכניסה של שבטי ישראל לכנען.

וכך מספר התיאור המקראי:

וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר, שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם; וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד; וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ, לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ; וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל, וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד; וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל; אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ; וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ; וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב; וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל - הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (דברים כ"ז, א'-י')..

כל קהל ישראל

עם הכניסה לעמק שבצלע המזרחית של הר עיבל, בגובה של כ־800 מטרים מעל פני הים, נפרש לעינינו ולמרחקים הנוף המרהיב של צפון ומזרח השומרון. ממזרח מתנשא הר כביר ועליו היישוב אלון מורה; למטה השתרע עמק המִכְמְתָת, גבולן המקראי של נחלות מנשה ואפרים (יהושע י"ז). ממול על הרכס רואים גבעה דמוית מצדה, היא חרבת עוריימה (אָרוּמָה), בירתו של אבימלך (שופטים ט').מתחת להר כביר נמצאת הבקעה הגדולה של נחל תרצה (ואדי פ'ארעָה), היא דרך מבוא השמש המובילה מהירדן אל הר עיבל (דברים י"א). שמות נוספים נזרקים לאוויר הדליל שאוזל עם כל אזכור תנ"כי נוסף: עמק טובאס היא תבץ (שופטים ט'), הר בזק ועוד. גג העולם.

ושכם, היכן היא? בדרומו של עיבל. היא אינה נראית מכאן, אבל נוכחת כל הזמן - מקראית, ארכיאולוגית, פוליטית וביטחונית. מיקומו של האתר בצד המזרחי של ההר אינה מקרית. היא קשורה לצורת ההגעה של השבטים הישראליים לאחר חצייתם את הירדן, לאורך נחל תרצה עד לעיבל. איננו יודעים היכן הר סיני וגם ירושלים שינתה פניה באלפי השנים שעברו. אבל כאן, על הר עיבל, ההיסטוריה קפאה מלכת. הכל נותר כפי שהיה לפני 3,200 שנה, מחכה לצאצאי בוני המזבח המקוריים. אם זה המקום שבו היינו לעם, הדבר משליך הן על המבנה והן על האתר כולו. ממצאי המחקר של זרטל מאפשרים לשחזר במידה רבה את טקס ייסודו של העם.

"במשך כעשר שנים שחפרנו פה", אומר זרטל, "התברר לי ששום דבר פה לא נעשה סתם. הושקעה המון מחשבה במיקום, בבנייה ובשאר הפרטים". ההוראה המקראית היתה לבנות את המזבח "בהר עיבל", לא "על" ולא "בתחתית" ההר. ואכן, המזבח נמצא במדרגה השלישית (כ־800 מטר) מהפיסגה (940 מטר). הוא הוקם בפינתו של עמק רחב ממדים, מעין אמפיתיאטרון טבעי שאפשר להעמיד בו המון רב, עשרות אלפים ויותר. זאת נקודה חשובה משום שהטקס בהר עיבל היה "דמוקרטיה ישירה" - נכחו בו כולם: "כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבָּם".

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל; כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה - מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל, וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים; וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', כַּגֵּר כָּאֶזְרָח, חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה; וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה; לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם (יהושע ח', ל'-ל"ה).

שבר פורה

ביצועו של הטקס בספר יהושע שונה במקצת מההוראות שניתנו בספר דברים. מסיבות שונות התלמיד (יהושע) חרג כנראה מהוראות רבו (משה). העם נחלק לשניים בעמק הזה - חציו הביט מערבה, אל פיסגת עיבל, וחציו הביט מזרחה, אל פיסגת הר כביר, שלפי שיטתו של זרטל, הוא הר גריזים המקראי. בכל מקרה, סביר להניח שהנוכחים הקפידו שלא להפנות את אחוריהם כלפי ארון הברית שעמד, על פי הכתוב, בצד המזבח.

היבט נוסף, חשוב לא פחות לטקס מעין זה: אקוסטיקה. העמק בנוי כך שמכל מקום בעמק אפשר לשמוע את הדוברים ליד המזבח. עמדנו כ־600 מטרים מהמזבח ושני חיילים עלו עליו וקראו בקול "עם ישראל חי". למרות המטוסים באוויר, המלמולים בקבוצה והניידים שציפצפו - שמענו היטב.

"בעשרות השנים האחרונות", אומר זרטל, "שבהן נתגלע ביתר שאת הוויכוח על אמינותו ההיסטורית של התנ"ך, אני יכול לומר בוודאות ובזקיפות קומה, שההליכה בשטח, הסקר הארכיאולוגי שביצענו ב־34 השנים האחרונות והחפירות גילו כי הנתונים ההיסטוריים המופיעים בתנ"ך בנוגע לראשית ישראל הם ברובם המכריע נכונים". זה כמובן מעמיד את האקדמיה בארץ ובעולם בדילמה גדולה. זרטל מדגיש שלפני הכל הוא חוקר, ומה שמעניין אותו הוא האמת המדעית וההיסטורית. הוא מספר שכקיבוצניק מעין שמר לא קיבל חינוך דתי. התנ"ך לא נתפס כספר היסטורי. "הנחת היסוד שלנו מתחילתה היתה שאין מזבח.

"כל הדבר הזה נחשב כלא קיים. ברוב ספרי המחקר נטען שכל הסיפור ב"דברים" וב"יהושע" הוא מיתולוגיה, המצאה מאוחרת שנועדה לייצר היסטוריה. אותה דעה תמצאו גם על יציאת מצרים. עכשיו פסח. דעו לכם שלפי ההשקפה האקדמית, לא יצאנו ממצרים". הוא מצטט את הארכיאולוג זאב הרצוג מאוניברסיטת ת"א שאומר כי לחוקרים ברור היום שכלל לא היינו במצרים, לא יצאנו ממצרים, לא היינו בסיני, לא נכנסנו לארץ והמונותיאיזם נוצר בסוף תקופת המלוכה, רק סמוך לחורבן ירושלים. כלומר, הדגיש, מאות רבות של שנים לאחר מה שהתנ"ך אומר.

במידה רבה זרטל היה שותף לדעות הללו. עד שבדרך של ניסיון וטעייה, סקר רגלי ארוך שנים וחפירות, הגיע למסקנות שהיום הוא מחזיק בהן בביטחון רב. אפשר לומר שהתגלית יצרה בעולמו הקודם שבר פורה.

קולגות העלו חרס

כשמסתכלים על המתחם רואים שהוא זרוע אבנים. כשזרטל וצוותו הגיעו לכאן לראשונה היה האתר מכוסה שכבת אבן, ובמקום המזבח שכנה ערימת אבנים ברוחב של כ־30X30 מטרים ובגובה 4 מטרים. כשהחלו לחפור והממצאים נערמו, הבינו ששכבת האבן שימשה לגניזה. האתר נגנז. גניזה היא מניעת חילול הקודש. במסורת היהודית גונזים אדם שמת, באמצעות הקבורה; גונזים ספר תורה (מה שהורחב לספרי קודש בכלל) וכלי קודש שנפסל, ועוד גונזים מקום מקודש שננטש. כמו המזבח. האתר נגנז אפוא כאשר הישראלים עזבו את המקום.

הם עברו 40 ק"מ דרומה לשילֹה, ששימשה בירת שבטי ישראל בתקופה הקדם מלוכנית. משם עברו כ־40 ק"מ נוספים דרומה לירושלים שנותרה הבירה הלאומית והדתית עד ימינו. מסתבר שהנדודים לא פסקו עם הכניסה לארץ, אלא ארכו כ־200 שנים נוספות - ממנשה לאפרים וממנו ליהודה - עד להתגבשות הסופית.כבר אז שמו לב שהאתר אינו מקום יישוב. במתחמים לא היו בתים, לא רחובות - רק מבנה אחד מוזר. זרטל חוזר ומדגיש שהגיע בלי קונספציה. יתרה מזו, בשל החינוך מבית והתפיסה האקדמית בנוגע לתנ"ך, הוא לא חשב על מזבח.
הפענוח נולד עם השנים מתוך חבלי לידה גדולים. נאספה פה כמות עצומה של חרסים, כמעט כולם מתקופת הברזל הראשונה, כלומר תקופת ההתנחלות של שבטי ישראל בכנען - המאה ה־13 עד המאה ה־11 לפנה"ס.

היכן שחיו אנשים, מוצאים כלי חרס. לפי כמות החרסים הענקית שנמצאה בכל העמק אפשר לקבוע כמה אנשים היו פה. הישראלים שעלו לרגל היו צריכים לאכול ולשתות במשך ימי (או שבועות) הטקס. לשם כך הביאו כלים ששבריהם נמצאו. החרס הישראלי הקדום גס יחסית ובתוכו עורבבו אבנים כתושות. הצריפה עבה ואינה מעודנת. הטכניקה לא היתה משוכללת. בתים אין, אבל שברי כלי חרס יש לאלפים - מה שמלמד על כך שאנשים הגיעו לכאן לשהייה קצרה לצורך הטקס. אחד המשתתפים בסיור שואל אם יש חוקרים - קולגות - שתומכים בו. זרטל מציין את פרופ' בנימין מזר ש"תמך יחסית, אבל היה לו קשה קצת כי הוא היה במיינסטרים. אם אתה תומך בדעה מהפכנית, אתה בעצם די מנתק את היחסים עם אנשים מסוימים במוקדי הכוח".

הוא שב ומצטט את לורנס סטייגר, מומחה לארכיאולוגיה מקראית מהרווארד שאמר בסוף שנות ה־80: "אם האתר בהר עיבל הוא מה שאדם זרטל אומר שהוא, ההשפעה על לימודי הארכיאולוגיה והמקרא תהיה מהפכנית; כולנו נצטרך לשוב לגן הילדים. אבל מדובר ב'אם' גדול..." הוא מזכיר מדענים שיצרו מהפכות שנתקלו בסירוב גדול מצד הממסד של תקופתם שנידה אותם - מגליליאו ועד דן שכטמן.

פתאום יש עובדות

"שים עצמך בנעלי הפרופסורים שעשרות שנים כותבים ספרים ופתאום מגיע איזה שמנדריק אחד מהשומר הצעיר ומגלה מזבח שמתאים אחד לאחד לכתוב בתנ"ך; מה היית עושה?", שואל זרטל ונותן דוגמה: "זאב הרצוג כותב מאמר בשם 'התנ"ך - אין ממצאים בשטח'. קריירה שלמה נבנתה על תיאוריית ה'אין נתונים'. ופתאום יש עובדות! אגב, חוקר אמריקני בשם וויליאם דיבר (Dever) אומר שהיו פה רק 'פרוטו ישראלים', שלא ממש ברור מה זה בכלל. אבל אנחנו מצאנו לא פחות מ־420 אתרים ישראליים עוד מתקופת ההתנחלות (תקופת הברזל הראשונה)".

לזרטל חשוב להדגיש, בתקווה שמישהו ירצה להבין שזאת לא חכמה לסתור דברים בלי ממצאים: "אם אתה מתנגד, אדרבה, כתוב מאמר רציני שיפריך את מה שגיליתי. איש לא עשה זאת עד כה. מצד שני, אם אתה בעד - אתה מסתכן בחיסול הקריירה המדעית שלך". תומס קון פירסם בשנות ה־60 את ספרו "המבנה של מהפכות מדעיות". כל מדע קשור בתיאוריה. לעובדה עצמה אין משמעות, אלא אם היא חלק מתיאוריה. שני תנאים לתקפותה של תיאוריה מדעית: האחד - שרוב הנתונים יתאימו לה, והאחר - שלא תהיה תיאוריה טובה יותר, כלומר כזאת שיש יותר נתונים המצייתים לה. "זה המקרה שלי", מסביר זרטל, "רוב מוחלט של הנתונים מתאים לתיאוריה וגם איש לא העמיד תיאוריה חלופית. במקרה של גלילאו, במקום תיאוריה חלופית שמו אותו בצינוק של האינקוויזיציה. היום אינקוויזיציה דתית אין, אבל הטקטיקה נותרה".

האינקוויזיציה מלווה את זרטל עוד מראשית הגילוי, בשל מיקומו בלב השומרון. לא רק באקדמיה. במאי 1986 פירסם נחום ברנע בעיתונו "כותרת ראשית" כתבה נגד הגילוי.

ברנע התמחה כבר אז בהדבקת תוויות "מסוכן" על אנשים או על תופעות שלא תאמו את השקפת עולמו הפוליטית. את הכתבה הכתיר בשם "הזבח והרווח" והוסיף לה כותרות משנה: "תמיד נמצאו ארכיאולוגים שהסכימו להיות עלה תאנה לכל עת. רק תן להם לחפור. כך סייעו לכל גניבות משה דיין. כך סייעו לשורה של פעולות התנחלות בשטחים, משילה עד תל רומיידה". ואז הוסיף ברנע: "עכשיו יש ארכיאולוג שחופר לגוש אמונים מזבח על הר עיבל, מול שכם. מאיפה יצא הארכיאולוג? הוא יצא מדפי שיח לוחמים".

היו בטוחים שברנע לא הכיר את הגילוי ולא את הנתונים הארכיאולוגיים העשירים, ממש כמו הארכיאולוג אהרן קמפינסקי, שהספיקה לו שעה אחת באתר בעונת החפירות הראשונה (מתוך כעשר!) כדי לבטל את הגילוי בטענה שמדובר במגדל שמירה. זרטל הפריך את טענתו בקלות משום שקמפינסקי כלל לא הכיר את האתר ולא התייחס לממצאיו הרבים. באותה שעה שקמפינסקי שהה בהר עיבל, הוא הביט אל נוף השומרון, פרש את ידיו וקרא: "מה יפית, פלשתין".

חותמת על הממצאים

ואז החלו החפירות ומיד נמצאה חרפושית מצרית. הפתעה גדולה. חותמת מצרית של רעמסס השני, מי שנחשב פרעה של יציאת מצרים. לאחר מכן נמצאה עוד אחת - שתיהן מהשליש האחרון של תקופתו, בין 1250 ל־1220 לפנה"ס. בשום מקום אחר באזור לא נמצאו חרפושיות כאלו, רק במזבח שהיה חתום מהתערבות חיצונית מאז גניזתו. האם זאת מזכרת מהמקום שממנו הגיעו הנוודים הללו אל ההר לטקס ייסוד העם?
כשהוסרה שכבת האבן המכסה, התגלה מבנה או במה, 9X7 מטרים, בגובה 4 מטרים. הגובה המקורי ידוע משום שהצד השני השתמר לגמרי. המבנה רוצף מלמעלה, ומשלושת צדדיו התחתונים היתה מרפסת בולטת בגודל של כ־2 מטרים.

המבנה לא היה מלא אלא חלול בתוכו ("נבוב לוחות") ובמרכזו שני קירות שלא התחברו. כשהסירו את השכבה העליונה ציפתה לחופרים הפתעה גדולה: שכבה בת מטר וחצי של אפר נקי ובתוכה כמעט 1,000 עצמות של חיות, כולן חרוכות מאש.

כשאוכלים תבשיל, לא חורכים עצמות. רק במקרה שהן עולות כליל לקורבן עולה, האש מגיעה גם לעצמות. העצמות נשלחו באותו ערב לירושלים, לזואו־ארכיאולוגית ליאורה הורביץ. תשובתה לא איחרה. אמרה שלא ראתה מקבץ כזה מיוחד של עצמות. כולן השתייכו לזכרים בני שנה לערך מארבעה סוגים: עיזים, צאן, בקר ויחמורים. אלה הם בהמות הקורבן הנזכרות בראשית ספר "ויקרא".

באתרים אחרים מוצאים בדרך כלל גם עצמות של סוסים, חמורים, כלבים וכו'. כאן היו רק בהמות להקרבה. באשר ליחמורים - האייל היפה בצבע אדמדם - מדובר בבהמה כשרה (דברים י"ד). כנראה מדובר בראשית התפתחות תורת הקורבנות, אז עוד לא הוטל איסור על הקרבת בהמות ציד.

פרט לארבעה סוגים אלה, לא נמצאו בעלי חיים נוספים. כלומר, עוד ב־1,200 לפנה"ס השתמשו לקורבנות בבעלי חיים התואמים את דיני התורה. ואם החוקרים אומרים שדיני הקורבנות והכשרות נוצרו רק לאחר כ־600 שנה, איך מסבירים את הממצאים? גם בדיקות הפחמן 14 הצביעו בדיוק די נדיר על 1,200 לפנה"ס.

בשלב זה היו ממצאים רבים, אולם הם לא התחברו לפתרון כולל. את התשובה הסופית תרם החלק הקדמי של המבנה. אל הבמה עולה כבש כפול. הכבש הראשי מגיע אל ראש הבמה ואילו המשני אל המרפסות. כשקוראים את תיאור המזבח של בית שני במסכת מידות במשנה, מקבלים תיאור דומה להפליא למבנה בעיבל שקדם לזה של המשנה בכ־1,200 שנה.

על הכבש הראשי העלה הכהן את הקורבן לאש שבמרכז המזבח. לאחר מכן עלה בכבש המשני אל הסובב ("המרפסת") להמשך העבודות (זריקת הדם ועוד). הכבש עצמו נבנה בשל האיסור המקראי על עשיית מדרגות ("מעלות") במזבחות עולה.

צורת המזבח בבית שני מוכיחה שהמזבח בעיבל הוא מזבח העולה הישראלי המקורי. זה מקרה נדיר יחסית בארכיאולוגיה: המזבחות של בית ראשון ובית שני אינם ברשותנו, אבל המקור נמצא ועימו נחשף לראשונה עולם שלם, דרישת שלום מאבותינו הקדמונים.

נוסף על נוף הקדומים שעטף מכל עבר וההיסטוריה שבערה תחתנו, חגו מעלינו כל זמן הסיור מטסים של F-16 ו־F-15. הסמליות היתה חריפה: מטס מחווה מהצבא העברי המודרני למצביא העברי הקדום, יהושע בן נון, שהקים פה מזבח וניצח על הטקס המכונן של ראשית היותנו לעם על האדמה הטובה הזאת.

http://news.walla.co.il/?w=/2680/2523109

מקוואות טהרה הוכשרו בתקופת בית המקדש השני גם במצוקים, במערות ובאתרים שונים שהגישה אליהם קשה והם אינם מותאמים למחייה. כך מגלה מחקר חדש שערך ד"ר ינון שבטיאל, מרצה במכללת האקדמית צפת ובמכללת אוהלו.

בארבע השנים האחרונות בחנו שבטיאל ושותפו, ולדימיר בוסלוב מהמרכז לחקר מערות, 500 מערות באזור הארבל כחלק מסקר שנערך בחסות רשות הטבע והגנים.

המחקר התמקד בחמישה מקוואות שאותרו בחמש מערות, כאשר שניים מהם התגלו כעת לראשונה. שבטיאל ביקש להבין מי היו התושבים היהודים שהשקיעו מאמץ רב ומשאבים יקרים בהקמת המקוואות, בעודם חיים במצוקה קשה.

"האנשים האלה ראו בבניית מקווה טהרה במערה על מצוק תלול חלק הכרחי בהצלת חייהם", הסביר.

לדבריו, הכשרת מקוואות באתרים קשים לגישה, המתאימים לרוב לעיתות מצוקה ולא לחיי שגרה, מלמדים על הצורך הדתי העמוק בהם.

"הכשרת מקוואות הטהרה במקומות האלה אינו תמוה רק בשל הקושי הפיזי הנדרש להכשרתם, אלא גם בגלל ההכרח להתמודד עם כל דקדוקי ההלכה המתחייבים ממקווה, ובראשם הצורך במים זורמים ובאגן טבילה בעל מידות נפח מוגדרות", הוסיף ד"ר שבטיאל.

לצורך המחקר נועץ שבטיאל עם רבנים.

לדבריו, מקווי המים שזיהה כמקוואות טהרה נבדלים בשלושה מאפיינים הכרחיים:

המדרגות לירידה, המים שחלקם זורמים, וכמות המים לטבילת כל הגוף.

המערות, שההגעה אליהן היתה קשה ומסוכנת, שימשו יהודים בימי בית שני, בתקופת השלטון הרומי ובעיקר במרד החורבן.

לפי המימצאים שהתגלו בארבל ניכר כי המסתתרים במערות חיו בצפיפות, כשברשותם אמצעי קיום מינימליים שכללו מים, מזון ותאורה.

במערות נמצאו מאגרי מים חצובים ומטויחים, נישות לנרות ושברי סירי בישול וקנקנים, המעידים על כך.

שבטיאל ציין כי כדי להתגבר על הקושי הרב בעניין הצורך במים שאינם שאובים פעלו מקימי המקוואות בשני אופנים:

שניים מהמקוואות נחצבו וטויחו מתחת לנטיפים פעילים במערה, ובשלושה מקוואות אחרים נחצבו תעלות אל מחוץ לקיר הסלע, כדי לאגור את מי הגשמים שירדו במקום.

שבטיאל יציג את הממצאים בכנס מחקרי הגליל, שייערך במכללה האקדמית תל חי בשבוע הבא.

להערכתו, הקבוצה היהודית שעשויה היתה לראות במקווה חלק בלתי נפרד מהצלת חייה השתייכה ככל הנראה למשמרות הכהונה, שחיו ביהודה ובגליל.

לדבריו, אנשי המשמרות שהתגוררו במצוק הארבל והקימו בו את המקוואות עברו לאזור לאחר חורבן בית המקדש.

"בעת ההכנות לימי מצוקה נוספים הם הכשירו במערות את המקוואות", הוסיף, "מציאת מקוואות בחפירות ארכיאולוגיות היתה תמיד סימן היכר לפעילותם של יהודים.

המשנה חיזקה את חשיבותו ונחיצותו של המתקן הזה, והקדישה למקווה ולהלכות הטבילה בו מסכת שלמה".

http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1694743

תגוביות:

1.היהדות כ''כ חזקה ואיתנה שעד היום מקווה הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.

משלחת חפירות מטעם המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בראשות פרופ' יוסי גרפינקל וסער גנור מרשות העתיקות השלימה באחרונה חשיפת עדויות מסעירות באזור עמק האלה אודות הפולחן הקדום של עם ישראל בתקופת דוד המלך. המימצאים גם שופכים אור חדש על פעילויות הבנייה של ארמון ומקדש שלמה המלך בירושלים.

נתונים אלו ואחרים מתפרסמים היום במסיבת עיתונאים שתיערך היום באוניברסיטה העברית. בנוסף, המימצאים מתפרסמים בספר חדש הנקרא: עקבות דוד המלך בעמק האלה.

באתר של חורבת קיאפה, המזוהה עם שעריים המקראית, כ-30 ק"מ דרום מערבית לירושלים, נחשף חלק גדול מעיר ששטחה היה 23 דונם. בניית העיר נעשתה על פי תוכנית מוגדרת ולה בתי מגורים, חומה מבוצרת הבנויה מאבני ענק שחלקן שוקל 8 טון, שני שערים, ושתי רחבות שער ששימשו כנראה להתכנסויות.

לאחרונה מצא צוות החפירות באתר שלושה חדרי פולחן ובהם מצבות, מזבחות בזלת, כלי נסך לנוזלים מחרס וגולת הכותרת – שני ארונות לשמירת סמלי האל. אלו העדויות הראשונות בתולדות המחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל לפולחן הקדום ביהודה בימי דוד המלך.

חשוב לציין שלא נמצאו בשלושת חדרי הפולחן צלמיות אדם או בעלי חיים, הנפוצים במקומות פולחן כנעניים, פלישתיים או אדומיים. תושבי האתר שמרו על הדיבר השני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

"הארונות שנמצאו, אחד עשוי חרס והשני מאבן, זהים לחפץ שכונה במקרא בתקופת דוד המלך 'ארון אלוהים'", מציין פרופ' גרפינקל ומוסיף: "אלה מתקנים בהם שמרו את סמל האל, בדומה לארונות הקודש המשמשים בבתי הכנסת לשמירת ספרי תורה".

שני הארונות מעוטרים בחזית בדגם של מקדשים מפוארים. הפריט מחרס עשיר בפרטים וכולל פתח מעוטר עליו שומרים שני אריות. בחזית נראים שני עמודים הדומים, לדברי פרופ' גרפינקל, לתיאור עמודי יכין ובועז במקדש שלמה. מעל הפתח נראות שלוש קורות ישרות ועליהן עיגולים מחורצים, תיאור לחלקו העליון של הבית. על קורות אלו נמצאת רצועת טין מגולגלת שמזכירה לפי פרופ' גרפינקל את הפרוכת על פתח הדביר בבית המקדש. על הגג שלוש ציפורים המשמשות כקישוט, אך גם עשויות לרמוז על הקרבת ציפורים כקורבנות הפולחן.

הארון השני מגולף מאבן גיר רכה, צבוע באדום, ולו חזית מפוארת הכוללת פתח מלבני שרוחבו 10 ס"מ וגובהו 20 ס"מ. מכאן שגובה הפתח כפול מרוחבו. מעניין לציין כי במסכת מידות מתוארים פתחים שונים בבית המקדש השני, ומידותיהם 10 על 20 אמה, או 20 על 40 אמה, כלומר גובה הפתח כפול מרוחבו. נראה שתפיסה אסטטית זאת הייתה משותפת לשני בתי המקדש.

הפתח מודגש על ידי משקופים הנסוגים כלפי פנים. מתחת לגג נראים שבעה מלבנים קטנים מחורצים בדגם היוצר שלושה קווים מקבילים המדמים קורות עץ לתמיכת הגג. "בעוד שבעבר נמצאו דוגמאות לארונות חרס, זוהי הפעם הראשונה שארון אבן מתגלה בחפירות בארץ" מציין פרופ' גרפינקל. "הפריט משקף סגנון בניה מפואר של מקדשים, ארמונות ואף קברים מלכותיים, סגנון המוכר במבנים או בתיאורים אמנותיים מתקופת המקרא המאוחרים לחורבת קיאפה במאות שנים. עתה מתברר כי סגנון בניה זה היה מקובל ביהודה כבר בתקופת דוד המלך".

לדברי פרופ' גרפינקל, "ארון האבן שהתגלה בחפירות פותר לראשונה את התעלומה בדבר משמעותם של כמה מתיאורי הבנייה של ארמון ומקדש שלמה. בתיאור הארמון מופיע הביטוי הקשה: ושקופים שלושה טורים ומחזה אל מחזה שלוש פעמים (מלכים א, פרק ז, פסוק ד). עתה ברור כי מתואר כאן פתח מפואר לארמון שבו שלוש מסגרות שנסוגו פנימה, שלושה משקופים מצד ימין, שלושה מצד שמאל ושלושה מעל הפתח. במסורת גם נאמר כי בבית המקדש פתחים הבנויים כ'רביעית' ו'חמישית'. כעת בעקבות גילוי הארון מתברר כי הכוונה לארבע וחמש מסגרות נסוגות סביב הפתח".

לדברי גרפינקל דגם האבן תורם גם להבנת גג הארמון וגג המקדש. "במקורות נכתב כי בגג ארמון שלמה היו צלעות המאורגנות בשלשות: 45 צלעות ב 15 טורים (מלכים א, פרק ז, פסוק ג). כך גם בתיאור מקדש אצל הנביא יחזקאל: והצלעות, צלע אל צלע שלוש, ושלושים פעמים באות בקיר אשר לבית סביב סביב (פרק מא, פסוק ג). כעת ברור שאותן צלעות הן קורות עץ לתמיכה בגג, המאורגנות בקבוצות של שלוש קורות הצמודות זו לזו. קורות כאלו מוכרות בארכיטקטורה היוונית הקלאסית, במבנים מפוארים ובמקדשים, ושם מקובל לכנותן טריגליפים". הופעת טריגליפים מסותתים בארון האבן של חורבת קיאפה היא ציון דרך חשוב בהתפתחות הארכיטקטורה העולמית.

גם בתיאור מקדש שלמה כתוב: ויעש צלעות סביב (מלכים א, פרק ו, פסוק ה). אמנם הכתוב אינו מרחיב אודות הצלעות בגג המקדש, אבל מהזכרת הצלעות במבנה הארמון, במקדש שמתאר יחזקאל, ובמימצא מחורבת קיאפה, מסתבר שלכך מתכוון הכתוב.

לסיכום מציין פרופ' גרפינקל כי "המימצאים מחורבת קיאפה הם העדות המוקדמת ביותר שנמצאה עד כה לפולחן הקדום בממלכת יהודה, ומאירים היבטים שונים הקשורים בצמיחת הדת הישראלית הקדומה, ופולחן ללא דמויות אדם או בעלי חיים.

ארון האבן מחורבת קיאפה הוא למעשה תמונה מוחשית המראה לנו כיום, אחרי 3,000 שנה, כיצד נראו חלקים במבנה הארמון והמקדש שמתארת המסורת המקראית בירושלים".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/237648

תגוביות:

1.כל התנ"ך אמת לאמיתה!

לא רק באגדות: חוקרים מאוניברסיטת תל אביב גילו לאחרונה מטמון תכשיטים יקר ונדיר בתל מגידו שבשולי עמק יזרעאל, שגילו המשוער הוא כ-3,100 שנים. המטמון, המתוארך לראשית תקופת הברזל, התגלה במהלך חפירה שנערכה באתר, שהיה אז עיר כנענית. החפירה באתר, שנערכה בראשות הפרופסורים אריה פינקלשטיין ודוד אוסישקין מאוניברסיטת תל אביב, בשיתוף פעולה עם פרופ' אריק קליין מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בארצות הברית, מתנהלת מזה 20 שנה. בחודש יולי האחרון, רוקנה במעבדות הפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב תכולתו של כלי חרס שנמצא שנה לפני כן.

בכלי החרס נמצאו תכשיטים ובימים האחרונים, עם תום עבודת ניתוח ואבחון התכשיטים, התברר לחוקרים כי מדובר בתכשיטים יקרי ערך. החוקרים הנדהמים אף טוענים כי מדובר באחד מהממצאים בעלי הערך הרב ביותר שנמצאו אי פעם בחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל מתקופת התנ"ך. בין היתר, נמצאו במטמון תשעה עגילים גדולים וטבעת חותם עם חריטה של דג, עשויים זהב, למעלה מאלף חרוזי זהב קטנים, מחרוזות ותכשיטים עשויים כסף שנשתמרו היטב למרבה הפלא. אחד התכשיטים הבולטים שנתגלו, הוא עגיל זהב דמוי סל שבו מעוצבת דמות חיה. החוקרים ימשיכו לעבוד ולאבחן את התכשיטים ואת מוצאם בעזרת חוקרים נוספים במכון ויצמן ומומחים ממוזיאון ישראל.

"זאת תגלית מעניינת ומיוחדת. המטמון החדש מכיל כמויות גדולות של זהב, בהם תכשיט יוצא דופן שלא נתגלה כמוהו עד היום", סיפר פרופ' פינקלשטיין בשיחה עם וואלה! חדשות, "המטמון מתוארך לראשית ימי תקופת הברזל". לצד זאת הסביר פינקלשטיין כי "התגלית הזאת תאפשר לנו לעמוד על ראשית השימוש בכסף באזורנו ועל היעלמותם הכמעט מוחלטת של חפצי זהב, שהתרחשה באותה התקופה, במקביל לנסיגת השלטון המצרי מכנען בסביבות השנה 1150 לפני הספירה".

לדבריו, המטמון היה בתוך כלי שהושם בפינה של חדר שתאריכו בערך 1100 לפני הספירה. "יש לנו עכשיו תאריכים מדויקים של חפצים אורגניים מהמקום הזה, בזמן שמגידו הייתה עיר כנענית. הבית היה באזור היותר אמיד של העיר, בקרבת הארמון של העיר, וחיו בו כנראה מי שהיה מקורב לשלטון", הסביר פרופ' פינקלשטיין, "הם הטמינו את המטמון הזה, לאחר מכן הבניין נשרף, ולא חזרו לקחת אותו. זה כנראה סיפור הרקע של מה שבעצם קרה".

שווי המטמון טרם ידוע

"מדובר במטמון מאופי העולם של התרבות החומרית של כנען מהאלף השני לפני הספירה בהשפעות מצריות", ציין פרופ' פינקלשטיין, וסיפר בהתרגשות כי "מה שמרגש פה מאוד ופיקנטי קצת, זה תהליך הגילוי. מצאנו את כד החרס בעונה הקודמת. היום יש שיטות מחקר שמאפשרות להתחקות אחר הטביעה המולקולרית של החומר שהיה בכלי חרס לפני 3,000 שנה, כל עוד לא מנקים את הכלים. הוא לא נוקה, נשאר עם העפר בתוכו ונבחן במכון ויצמן, ואחרי כמה חודשים לקחו ממנו דגימה והחזירו את הכלי אלינו. כשחזר אלינו, החלטנו לנקות אותו ואז נשפך עלינו המטמון של זהב וכסף", סיפר.

באשר למספרים, מסביר פרופ' פינקלשטיין כי עדיין אין הערכה לגבי שוויו המדויק של הממצא, וכי נושא זה נבחן ונחקר כעת. "תגלית כזאת לא נגמרת ביום – ברגע שזה התגלה ניקינו אותו בזהירות, שימרנו מה שצריך לשמר, לאחר מכן החלטנו לבצע עבודות מעבדה. אנו חוקרים את הכסף ואת מקורו", אמר, והוסיף: "נעשה גם הערכה לגבי המשמעות הכלכלית של מטמון מהסוג הזה. יש לנו דוקטורנט שעושה עבודה על הנושאים האלה ובמקרה גילינו את המטמון. אנחנו כרגע בלי תשובה".

בחפירה ארכיאולוגית של רשות העתיקות ליד קרית גת נחשף מטמון מרהיב של מטבעות ותכשיטים מכסף ומזהב טהור, מתקופת מרד בר כוכבא, במאה השניה לספירה.

ארכיאולוג רשות העתיקות סער גנור אמר כי להערכת החוקרים, את המטמון הטמינה אישה יהודיה אמידה, שביקשה להסתיר את רכושה בעת מצוקה.

בחפירות הצלה שנועדו לחשוף מבנה מהתקופה הרומית, קודם שייסלל באזור כביש, הבחינו ארכיאולוגים בבור בחצר המבנה. כשבחנו את הגומחה וחפרו בה לעומק של מטר גילו להפתעתם את המטמון כשהוא עטוף בשיירי בד.

במטמון כ-140 מטבעות מזהב וכסף ועליהן דיוקנאות של שלושה קיסרים רומיים וכן תכשיטי זהב ובהם עגיל וטבעת מזהב, מעוצבים ביד אומן. כמו כן נחשפו שני מקלוני כחל מכסף טהור, ששימשו ככל הנראה לאיפור.

http://www.iba.org.il/bet/?entity=847397&type=1

****

וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד.

(נביאים ראשונים, שופטים פרק ד' פסוק טז')

נפתרה תעלומה ארכיאולוגית: זוהה פין מעוטר מברונזה של גלגל מרכבה מאל-אחוואט

חוקרי מכון זינמן לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה פתרו את החידה:

"לוחית הברונזה המעוטרת מאל-אחוואט שליד קציר היא חלק של פין מגלגל של מרכבת קרב מצרית או כנענית"

*לדבריו של פרופ' אדם זרטל, זיהויו של חוקר המכון אורן כהן עשוי לסייע לדעה שהאתר הוא חרושת הגויים, עירו של סיסרא הנזכרת בספר שופטים*

לוחית ברונזה עגולה בת 3,200 שנים מהאתר "אל-אחוואט" עם תבליט פני אישה היא חלק מפין שהחזיק את גלגליה של מרכבת קרב, כך חשף החוקר אורן כהן ממכון זינמן לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה.

"פין הברונזה של מרכבת קרב מחזק את הטענה שבמקום ישב מושל מצרי רם דרג, ועשוי לתמוך בתיאוריה שהמקום הוא חרושת הגויים, עיר מושבו של סיסרא מסיפורי ספר שופטים ד'-ה'", אמר פרופ' זרטל.

האתר "אל-אחוואט" שליד נחל עירון נחשף על ידי משלחת מאוניברסיטת חיפה בראשותו של פרופ' זרטל בין השנים 1993 ל-2000.
העיר היא מסוף תקופת הברונזה המאוחרת וראשית תקופת הברזל – המאות 12-13 לפנה"ס. ייחודה של העיר הפך אותה זרה בנוף הכנעני: הביצורים, מסדרונות בחומה, בקתות עגולות ועוד. פרופ' זרטל הציע, על בסיס זה, כי מדובר אולי בעיר של שבט ה"שרדנה" מ"גויי הים".

אלה ישבו, לדעת אולברייט ורבים אחרים, בעיר "חרושת הגויים", בירתו של סיסרא.

העיר מופיעה בסיפורי ההתנחלות והשופטים בתנ"ך וממנה יצא צבא המרכבות להלחם בבני ישראל בראשותם של דבורה הנביאה וברק בן אבינועם.

החפירה המלאה ומסקנותיה סוכמו בספרו של פרופ' זרטל "סודו של סיסרא, מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה" בהוצאת דביר, 2010.

חפץ אחד מממצאי האתר בפרט, והתקופה הכנענית בארץ ישראל בכלל, המשיך להיות מוקף מסתורין. זוהי לוחית ברונזה עגולה, שנמצאה בבית שזוהה כ"בית המושל". קוטרה כשני ס"מ, עובייה כחמישה מ"מ ועליה תבליט פני אישה החובשת כיפה ועונדת עגילים דמויי גלגלי מרכבה. כבר עם גילויה ב-1997 היה ברור שמדובר בקצהו השבור של חפץ מוארך, אך כהן, שפרסם את הלוחית בדוח הסופי של החפירה, לא הצליח למצוא לו מקבילות בממצאים ארכיאולוגים אחרים.

כעת, לאחר 13 שנים, נמצא סוף-סוף הפתרון. במחקר מדוקדק של תבליטים מצריים עתיקים עם קרב מרכבות הבחין כהן בעיטור מיוחד: פיני הברונזה המחזיקים את גלגלי המרכבות עוטרו בראשי אדם, בעיקר שבויים, זרים ואויבי מצרים. עוד הבחין כהן כי עיטורים אלה איפיינו מרכבות של מלכים ואנשים רמי מעלה.

"הזיהוי הנוכחי מוסיף לערכו ההיסטורי והארכיאולוגי של האתר ומוכיח שהיו בו מרכבות בשימוש אישיות חשובה. יש תמיכה לאפשרות, שאינה ודאית עדיין, כי כאן היה מקום מושבו של סיסרא וממנו יצאו המרכבות בדרכן לקרב נגד ברית השבטים הישראלים", סיכם פרופ' זרטל.

http://www.lomdim.org.il/694.html

מעולם לא מצאתי ממצא שסתר את התנ"ך, ואלה המתנגדים לתיאוריה שלי, מעולם לא טענו שום טענה משמעותית נגד הפרשנות שלי, ובוודאי שלא הציגו שום ממצא.

שיחה עם פרופ' אדם זרטל - 34:00 דק'

להורדה: אדם זרטל מעולם לא מצאתי ממצא שסותר את התנך 3400.mp3

מתוך האתר של פרופ' זרטל וכל ספריו:

http://www.adamzertal.co.il/

אודותינו

הצוות של סקר הר מנשה, שאנשיו עובדים יחד בהתנדבות כבר שנים רבות (ראה הרחבה), מאגד בתוכו חילוניים ודתיים, גברים ונשים, צעירים וותיקים - מכל שכבות החברה. הצבנו לעצמנו את המטרה לסקור ולחקור ברזולוציה גבוהה את השומרון ובקעת הירדן מבחינה ארכיאולוגית והיסטורית.

קראנו לסקר הארכיאולוגי - "סקר הר מנשה" בשל זהותו הגיאוגרפית עם הנחלה המקראית של שבט מנשה בהר המרכזי. לשבט זה היו נחלות גם בעמקים וגם בעבר הירדן המזרחי.

הקבוצה, כ-15 איש מכל הגילים והמינים, עוסקת במשך 33 שנים ברציפות במחקר. נראה כי רק מחקר רב שנים וסבלני בשטח יכול לפענח ולתת תשובות לסוגיות השנויות במחלוקת: ראשית ישראל, האמינות ההיסטורית של התנ"ך, זיהויים גיאוגרפיים-היסטוריים ועוד.
בסיסנו היה ונשאר באוניברסיטת חיפה, ואליה אנו קשורים מבחינה אדמיניסטרטיבית. יש לנו בסיס ומחסנים גם בקיבוץ עין-שמר ומרכז במושב ארגמן, המשמש לנו בסיס יציאה לסקר השבועי.

נוסף לסקר, הנערך שבוע-שבוע בימי שישי, ביצענו במהלך השנים מספר מפעלי חפירה: עיר הקנאים ארובות-נרבתא במערב השומרון,המזבח הקדום בהר עיבל, העיר של גויי הים/השרדנה באל-אחוואט שהיא אולי חרושת הגוים המקראית, ה"גילגלים" בבקעת הירדן ועוד. נחפרו ונחפרים גם אתרים מתקופות אחרות – כלקולית וברונזה קדומה.

עד עתה יצאו לאור ארבעה כרכים בעברית עם פרסום הסקר של הר מנשה: ""קער שכם" (כרך א' - 1992), "העמקים המזרחיים וספר המדבר" (כרך ב' - 1996), "מנחל עירון ןנחל שכם" (כרך ג' - 2000) ו"מנחל בזק עד הסרטבה" (כרך ד' - 2005), וראה הרחבה להלן.

הופיעו גם שני פרסומים רחבי היקף של הסקר באנגלית – הכרכים הראשון והשני.

עוד יצאו לאור גם הספרים: "ארובות, חפר והנציבות השלישית של שלמה" (ספרית פועלים וספרית הקיבוץ המאוחד 1984), "עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל" (הוצ' ידיעות אחרונות 2000) ו"סודו של סיסרא" (הוצ' דביר 2010); פרסומים מוקדמים של חפירות אל-אחוואט והר עיבל; שתי חוברות מקורות: "הר עיבל" ו"נחל עירון", ונוספו לאלה מאמרים רבים.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=347995

http://www.youtube.com/watch?v=b4x9LvI6clE&noredirect=1

המטמון ששוויו מוערך בכמאה אלף דולר, שופך אור על ימיו האחרונים של המבצר. לפי הערכה, הצלבנים במבצר ביקשו להטמין את הקופה המרכזית כדי שלא ייפול בידי הכובשים המוסלמים

מטמון זהב מהגדולים שנמצאו אי פעם בישראל התגלה לפני כשבועיים במהלך חפירה ארכיאולוגית במבצר אפולוניה, סמוך להרצליה. את המטמון, שמשקל הזהב בו מגיע ל- 400 גרם, חשפה משלחת חפירות משותפת לאוניברסיטת תל אביב ולרשות הטבע והגנים.

החפירה באפולוניה התחדשה לפני שלוש שנים כחלק מהמאמצים למנוע את קריסת המצוק עליו עומד המבצר. החפירות הניבו עד היום ממצאים רבים ששפכו אור על הצלבנים בכלל, ועל ימיו האחרונים של מבצר אפולוניה הצלבני במאה ה- 13 בפרט.

בין היתר התגלו במקום מאות ראשי חצים ואבני בליסטראות שהעידו על הקרב הקשה שאחריו נפל המבצר בידי הממלוכים, אויבי הצלבנים.

במקום נחפר גם בור אשפה בו כלי חרס שיובאו מאיטליה וכלי זכוכית נדירים. במהלך החפירות מצא אחד החופרים, מתי יוחננוף, סטודנט מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, את האוצר, חבוי בתוך כלי חרס שבור מתחת למרצפות אחד החדרים במבצר. להערכת פרופ' אורן טל, מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב וראש משלחת החפירות באפולוניה, הימצאות האוצר במקום קשורה באירועים הדרמטיים שהתרחשו במקום במרץ - אפריל 1265, לפני כמעט 800 שנה.

האוצר שהתגלה מוערך בכמאה אלף דולר

המבצר שעל קו החוף והעיר שלידו נשלטו אז בידי המסדר הנוצרי ההוספיטלרי, והיו אחד המאחזים החשובים של הצלבנים במרכז הארץ באותה התקופה.

ב- 1265 הסתיימה תקופה של מעין הפסקת אש בין המוסלמים לנוצרים בארץ, והסולטן הממלוכי ביברס הסתער על העיר. העילה לפרוץ המלחמה היתה טענתו של ביברס שהצלבנים הפרו הסכם וחיזקו את חומות המבצר.

עם נפילת העיר נאספו כל תושביה אל המבצר ולאחר 40 יום של מצור שכלל שימוש במכונות מצור משוכללות ובחפירות תת קרקעיות וירי מסיבי של חצים ובליסטראות, נכנעו מגיניו והמבצר נפל.

מאז ועד ימינו לא יושב המקום מחדש.

להערכת החוקרים, באותם ימים אחרונים של המבצר החליט, ככל הנראה, אחד ממפקדיו להטמין את הקופה המרכזית שלו, כדי למנוע את נפילת האוצר בידי הכובשים המוסלמים, וגם אולי בתקווה למצוא אותו ביום מן הימים.

"להערכתי המטמון נקבר בכוונה בתוך כלי שהיה שבור בחלקו, מולא בחול והונח מתחת לרצפות. זאת כדי שמישהו שיחפור לא יתייחס לכלי שבור, יש כאן כוונה", אומר פרופ' טל. "זה סכום די גדול", מוסיף חגי יוחנן, מנהל הגן הלאומי אפולוניה וסגן ראש משלחת החפירות, "זה לא סכום שאביר ממוצע מחזיק אצלו. לדעתי זה משהו שהוטמן בחיפזון ממש לקראת הנפילה, המטמון הזה מתחבר לכל הדברים האחרים שמצאנו, ראשי החצים, אבני הבליסטראות, כל זה מספר ביחד סיפור של מצור ממושך וקרב קשה".

לאחר החשיפה הועבר הכד עם המטמון שבתוכו למעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה כדי לבדוק אם נותרו שרידי בד בו היו צרורים המטבעות.

לאחר שלא נמצאו שרידים נוקה המטמון.

בסך הכל נמצאו 108 מטבעות זהב.

בהם 93 מטבעות בערך של דינר - כ- 4 גרם זהב ו- 15 מטבעות בערך של רבע דינר, קרי גרם זהב כל אחד.

חלק מהמטבעות הוטבעו במצרים כ- 250 שנה לפני שהוטמנו ברצפת המבצר.

טל מספק מדד להערכת שווי האוצר בתקופתו. לדבריו, שני דינר הספיקו לכלכלת משפחה שלמה במשך שנה. בשלב זה, קשה להעריך את שווי המטמון בימינו, אך הערכה זהירה מדברת על יותר ממאה אלף דולר.

http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1750449

בחפירות ארכיאולוגיות של רשות העתיקות למרגלות חומת הים הדרומית של עכו, נחשפו מתקנים השייכים לנמל שפעל בעיר כבר בתקופה ההלניסטית (מאה 2-3 לפני הספירה) – והיה החשוב ביותר בארץ ישראל בתקופה זו.

הממצאים התגלו במהלך חפירות ארכיאולוגיות המבוצעות כחלק מפרויקט שימור חומת הים של החברה לפיתוח עכו העתיקה, במימון מינהל מקרקעי ישראל.

עדויות ראשונות לאפשרות קיומו של רציף זה נתגלו לראשונה בשנת 2009, אז נחשף קטע רצפת אבן מאבני כורכר מסותתות וגדולות, בטכניקה המזכירה את סגנון הבנייה הפיניקי - האופייני למתקנים בסביבה ימית. רצפה זו, שנתגלתה מתחת לפני הים, עוררה שאלות רבות בקרב הארכיאולוגים; מחוץ להשערה שמדובר ברצפת רציף ימי, הועלתה האפשרות שמדובר ברצפת מבנה גדול.

לדברי קובי שרביט, מנהל היחידה לארכיאולוגיה ימית ברשות העתיקות, "בין הממצאים שגילינו כעת, היו אבני קשירה גדולות (300-250 ק"ג כל אחת), שהיו משולבות ברציף, ושימשו לקשירת כלי שייט שעגנו בנמל לפני כ-2,300 שנה. ממצא ייחודי וחשוב זה חותם את הגולל על השאלה האם מדובר במתקני נמל או ברצפת מבנה. כמו כן, נחשפו – לאורך עשרות מטרים, מפולות של אבנים מסותתות גדולות, שנראה שהשתייכו למבנים או למתקנים גדולים. מהממצאים עולה תמונה ברורה של הרס שיטתי ומכוון, שהתרחש בעת העתיקה במתקני הנמל".

שרביט מוסיף, כי "בימים האחרונים נחשף ממצא המעלה את הסברה שאנו חופרים חלק מהנמל הצבאי של עכו. המדובר בקטע רצפת אבן מרשימה שנחשף בחלקו, ומשתרע על כ- 8 מ' אורך וכ- 5 מ' רוחב. הרצפה תחומה משני צידיה בשני קירות אבן מרשימים - גם הם בסגנון פיניקי. נראה, כי הרצפה שבין הקירות נטויה מעט לכיוון דרום, ובמרכזה אבני מפולת אחדות. ניתן להניח שמדובר בממשה – מתקן המשמש להרמת ספינות אל החוף - כנראה ספינות מלחמה". לדברי שרביט, "רק המשך החפירות הארכיאולוגיות יאששו או יפסלו את האפשרות זו".

למרגלות המתקנים נחשפה קרקעית הנמל הקדום. שם, נמצאו אבני הקשירה, וכן אלפי שברים של כלי חרס, בהם עשרות כלים שלמים וחפצי מתכת. זיהוי ראשוני של כלי החרס מעיד כי רבים מהם מקורם באיים בים האגאי, ובהם: קנידוס, רודוס, קוס ואחרים, ובערי נמל אחרות השוכנות לחופי הים התיכון.

ממצאים אלה מהווים עדות ארכיאולוגית מוצקה למיקומו של הנמל ההלניסטי, ואולי הנמל הצבאי. לדברי שרביט, "יש להבין כי עד לחפירות אלה מיקומו של הנמל החשוב לא היה ברור. שרידים ממנו נמצאו בחפירות שנערכו בתחילת שנות ה- 80 על ידי דר' אלישע לינדר ז"ל ופרופ' אבנר רבן ז"ל, למרגלות אי הזבובים ובאזור המרינה החדשה. אולם כעת, לראשונה, מתגלים חלקי הנמל הנושקים לקו החוף הקדום ולעיר ההלניסטית. לדאבוננו, חלקי הרציף נמשכים מתחת לחומה העותמנית - חלקים שכנראה לא נוכל לחפור בעתיד. יחד עם זאת, בחלקי הנמל הנמשכים לכיוון הים והנמל, תמשך החפירה, בניסיון לברר את תפרושת הנמל, ובניסיון לברר אם קיימת זיקה בין ההרס בנמל לחורבן שנעשה על ידי תלמי בשנת 312 לפנה"ס, להרס שנגרם במרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס, או לאירוע אחר".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/241202

לראשונה מכניסה רשות העתיקות מצלמת וידאו למחסני אוצרות המדינה בהרי ירושלים, שם מאופסנים עשרות אלפי מימצאים שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות בישראל, הכוללים מטמוני זהב, זכוכית ומתכת. אלה אוצרות מלפני 2000 שנה שרק חוקרים מוכרים יזכו לראותם.

השאר יצטרכו להסתפק במה שמציגים במוזיאונים.

אוצרות המדינה

http://www.youtube.com/watch?v=MxYimtIrHTM&feature=player_embedded

http://www.youtube.com/watch?v=99hSu-mW7ic&feature=relmfu

התגלתה בריכת השילוח מימי הבית השני שהיתה קבורה עמוק עמוק תחת ערימות עפר והמפלס של ימינו, כמו גם הדרך עליה צעדו ועלו לבית המקדש אחרי היטהרות בבריכת השילוח.

http://www.youtube.com/watch?v=ZRIlnsXh-IM&feature=relmfu

http://www.youtube.com/watch?v=gDqr34CKhW8&feature=related

במהלך החפירה נחשפה במלואה תעלת הניקוז של ירושלים מימי הבית השני • ארכיאולוג רשות הטבע והגנים: "ייתכן שהמאגר שימש לפעילויות היומיומיות של בית המקדש"

מאגר מים גדול ומרשים, החצוב בסלע ומתוארך לימי הבית הראשון, התגלה לאחרונה בחפירות הארכיאולוגיות, הנערכות בגן הארכיאולוגי של ירושלים למרגלות קשת רובינסון. את החפירות מנהלת רשות העתיקות במימון עמותת אלע"ד ובשיתוף רשות הטבע והגנים. בנפח מאגר המים שנחשף הוא כ-250 מ"ק, בו מספר שכבות של טיח ומתוארך ככל הנראה לימי הבית הראשון.

מדובר בתגלית משמעותית ונדירה ביותר מאחר ויש כאן עדות ראשונה למאגר מים גדול מימי הבית הראשון, שנראה כי היה בשימוש ציבורי.

החפירה, שבמהלכה התגלה מאגר המים, היא חלק ממפעל החפירות בו נחשפת במלואה תעלת הניקוז של ירושלים מימי הבית השני, בתוואי הנמשך מבריכת השילוח צפונה לאורך שלוחת עיר דוד עד מתחת לקשת רובינסון.

תוואי התעלה נקבע במרכזו של הגיא המרכזי, העובר לאורכה של העיר הקדומה מצפון לדרום, במקביל להר הבית.

אלי שוקרון, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, ציין כי: "במהלך החפירה, מתחת לרצפת תעלת הניקוז, נחשפה פרצה קטנה בסלע, שהובילה אותנו אל מאגר המים הגדול. ככל הידוע, זו הפעם הראשונה שמאגר מים מסוג זה נחשף בחפירה ארכיאולוגית. חשיפתו של המאגר הנוכחי, כמו גם בורות מים קטנים יותר, מעידים בצורה ברורה כי תצרוכת המים בירושלים של תקופת הבית הראשון לא התבססה רק על תפוקת מעיין הגיחון ומפעליו אלא גם על מאגרי מים זמינים יותר, כגון זה שנחשף כעת".

ד"ר צביקה צוק, הארכיאולוג הראשי של רשות הטבע והגנים, החוקר מפעלי מים עתיקים, הדגיש כי: "המאגר הגדול שנחשף, כשלצדו שני בורות מים נוספים, דומה בצורתו הכללית ובסוג הטיח, לטיח בגוונים הצהבהבים, שאפיינו את תקופת בית ראשון, זאת בדומה למפעל המים העתיק, שנחשף בעבר בבית שמש. כמו כן, בעבודת הגימור הסופית של הטיח נראות טביעות ידיים, בדומה למאגרי המים של תל באר שבע, תל ערד ותל בית שמש, המתוארכים אף הם לתקופת בית ראשון".

ד"ר צוק הוסיף כי: "יתכן שמאגר המים הגדול, שנמצא בסמיכות להר הבית, שימש לפעילויות היומיומיות של בית המקדש עצמו וכן שירת את עולי הרגל, שעלו לבית המקדש ונזקקו למי רחצה ושתייה".

חשיפתו של מאגר המים המרשים, שמתחת לקשת רובינסון, מצטרפת לסדרה של ממצאים שנחשפו במהלך החפירות האחרונות באזור הזה בירושלים.

ממצאים אלו מלמדים על קיומו של אזור בנוי בצפיפות, שהשתרע באזור שממערב להר הבית ושקדם להרחבתו. נראה כי עם הרחבת המתחם למערב ובניית מבני הציבור והרחובות שמסביב להר הבית בסוף תקופת הבית השני, פורקו מבנים מימי הבית הראשון ומראשית ימי הבית השני, ששרדו באזור זה. מה שנותר מהם היא סדרה של מתקנים חצובים בסלע ובהם גם מאגר המים החצוב שהתגלה.

ד"ר יובל ברוך, ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות, אמר כי: "עם השלמת החפירות בתוואי התעלה תבחן הרשות את האפשרויות לשלב את מאגר המים המרשים במסלול הביקור המתוכנן לאורכה".

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=21101&hp=1&newsletter=06.09.2012

שיפוץ שערי העיר העתיקה בירושלים הסתיים היום (שני) עם תום השיפוץ של שער האריות בחלקה המזרחי של החומה.

בשנים האחרונות טופלו השערים בקפדנות ובמקצועיות על ידי מנהל השימור של רשות העתיקות, ביוזמת הרשות לפיתוח ירושלים, זאת במסגרת פרויקט כולל לשימור ולשיקום חומות העיר העתיקה, במימון משרד ראש הממשלה.

הבושם שבו השתמשו בבית המקדש חוזר ארצה: חוקרים ישראלים החזירו את צמח בושם האפרסמון, שנחשב ליקר ערך בעולם העתיק, לאזור גידולו המקורי, עין גדי, לאחר שנעדר מהארץ 1,500 שנה.

את "בושם האפרסמון" - הנטף המקראי הנזכר בתורה (ספר שמות ל') כאחד מסממני הקטורת - גידלו כגידול תרבותי בתקופת המשנה והתלמוד, אך ורק בנאות המדבר של יריחו ועין גדי.

לפי מסורת קדומה הצמח הובא לראשונה לארץ ישראל על ידי מלכת שבא (ככל הנראה מאתיופיה, שם הוא גדל בר עד היום). נדירותו של הצמח והעובדה שלא ניתן לגדלו בשום מקום אחר בעולם הפכו אותו ליקר ערך בעולם העתיק. הבושם הזה היה מוצר הייצוא היוקרתי ביותר של ממלכת יהודה בתקופת בית שני ונחשב לטוב וליקר שבבשמים בעת העתיקה.

מלכת מצרים קליאופטרה, שהייתה "מכורה" לבושם, ניצלה היטב את אהבתו אליה של קיסר רומי, אנטוניוס, וקיבלה ממנו טובות הנאה ומתנות לרוב. אחת מהן הייתה כל אזור יריחו וכל גני הבושם של עין גדי. הורדוס מלך יהודה לא אהב מחווה זו.

הוא היה מודע היטב לערך הכלכלי הרב של האזור שממנו הופק בושם האפרסמון וחכר ממלכת מצרים את האזור בכסף מלא.

בושם האפרסמון נמכר בשווקים של כל האימפריה הרומית, ובעיקר ברומא עצמה, שם שימש גם לצורכי מרפא, חיטוי והבערת קטורת.

את הצמח החזירו ארצה שני חוקרים מאוניברסיטת בר אילן, פרופ' זהר עמר וד"ר דוד אילוז, שיציגו את מחקרם לראשונה הערב בכנס ארכיאולוגיה בעיר דוד בירושלים, מטעם עמותת "אלעד".

שני החוקרים הישראלים נמצאים בקשר עם חברות בשמים בעולם שהביעו עניין בגידול ומיצוי השרף לצורך הפקת הבושם הקסום.

שיח האפרסמון של אז נעלם לגמרי מהאזור ואינו דומה לעץ האפרסמון המוכר לנו.

חידת השיח, קסמו, מראהו ומיקומו מעסיקה חוקרים רבים, בהם ארכיאולוגים, היסטוריונים ובוטנאים.

עתה נראה שפוענחה חידת הצמח, ובקרוב אולי נוכל להתבשם בבושם שבו השתמשה המלכה קליאופטרה.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/152/491.html

Commiphora gileadensis

***********

האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה

זהר עמר*

האפרסמון או הבלזם של יהודה נחשב לצמח הבושם המפורסם והיקר ביותר בעולם בתקופה הרומית ביזנטית. כך עולה מתוך מקורות כתובים רבים ומגוונים, החל מספרות חז"ל ועד למקורות הקלסיים. הצמח הצית את דמיונם של הקדמונים, ונופך של מסתורין
עדיין אפוף בו.

מקורות אפיגרפיים עתיקים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות והמזכירים צמח זה, מאששים את המקורות ההיסטוריים ומעידים שמדובר בסיפור אמיתי ובעל חשיבות רבה לבני התקופה. צמח האפרסמון זכה לעשרות מחקרים מהיבטים שונים )למשל, פליקס,
תשנ"ז, עמ' 61-37; עמר, תשס"ב, עמ' 75–58; בן־יהושע ורוזן, תשס"ט; Hadas, 2007(, כמו גם אתר מצדה והמיתוס שנכרך בו, אך טרם מוקדה מספיק תשומת הלב המחקרית והציבורית לקשר האפשרי ביניהם )בעניין זה ראו Stiebel, 2006, p. 598(. במאמר זה
נצביע אפוא על הזיקה האפשרית בין האפרסמון לאתר מצדה, העשויה להאיר פן נוסף בהיסטוריה ההרואית של מלחמת היהודים ברומאים.

ייחודו של הצמח

יָקרתו של האפרסמון נבעה משום שהוא גודל כצמח תרבות בצורה אינטנסיבית ובשטחים מצומצמים אך ורק בארץ ישראל.

המקורות הקלאסיים מציינים גידול זה בנאות המדבר של אגן ים המלח, בעיקר ביריחו ועין גדי )כל המקורות הובאו בחיבורו של Stern, 1974-1984(.

איורים של הצמח הונצחו גם במפת מידבא, והם מופיעים שם בכמה אתרים צפונית ליריחו .)Hepper & Taylor, 2004(

המייחד את האפרסמון משאר צמחי הבושם האחרים כמו מור ולבונה, שהוא בדרך כלל אינו מפריש גושי שרף מוצקים, אלא מוהל נוזלי ריחני, כפי שגם רומזים כמה משמותיו הנרדפים )בעברית: נטף וביוונית ובלטינית Opobalsamum(, ובכמות יחסית קטנה אף
על פי שהוא טופח בתרבות.

דומה שיותר מריחו המיוחד של הבושם - נדירותו, הקושי
באיסופו גם בשל תכונות נדיפותו, הם שהפכוהו למבוקש מאוד.

המוהל הטהור של האפרסמון היה מוצר יקר ערך שנועד לבני המעמד הגבוה, ובשל מחירו הגבוה היו לו גם הרבה זיופים.

הוא נמכר לרוב כמרכיב שמומס לעִתים עם סממנים ריחניים אחרים כ'שמן אפרסמון', והמרכיב הזול ביותר היה 'עצת האפרסמון' )Xylobalsamum( שנאספה במהלך גיזום הצמח, ובתקופה הרומית היא למעשה הכניסה את מירב הרווח לאוצר השלטון )Pliny, 1989, XII 118(.

כמו כן נודע צמח זה כבעל סגולות רפואיות מופלגות למחלות
שונות )Iluz et al., 2010(. האפרסמון הוא למעשה שם קיבוצי למספר צמחים בעלי תכונות דומות הגדלים באותו בית גידול.

הזיהויים הסבירים ביותר, המתאימים ביותר למובא במקורות הכתובים מבחינת תיאור הצמח ותכונת המוהל הריחני שלו, הם:

Commiphora
gileadensis ו- Commiphora kataf.

צמחים אלה הושבו בשנים האחרונות לארץ ישראל
)עמר ואילוז, תש"ע(.זרקור למחקרים חדשים 228 זהר עמר

החשיבות הכלכלית של האפרסמון

האפרסמון נזכר במקורות היהודים גם בשם 'צרי' ו־'קטף', והוא נזכר בראש רשימת המרכיבים של סממני הקטורת שהוקטרו במקדש על מזבח הזהב פעמיים ביום )בבלי, כריתות ו, ע"א; ירושלמי, יומא, מא, ע"ד(.

מאחר שמדובר בצמח אנדמי הייחודי רק לארץ ישראל, סבר רב יהודה שיש לברך עליו "בורא שמן ארצנו" )בבלי, ברכות מג, ע"א(. תואר
זה מתאים לדברי אופיאן) סוף המאה השנייה לספירה ( שהזכיר את ה"בושם של פלסטינה")Stern, 1984, p. 335(

במידה רבה הפך אפוא האפרסמון סמלה של ארץ ישראל. יתרה
מזאת, מסתבר שגידול הצמח וסוד הפקתו היו נתונים בתקופות אחדות בידי היהודים, וגורמים זרים ביקשו לשלוט בו.

החשמונאים היו הראשונים שפיתחו מערכות השקיה משוכללות בבקעת יריחו ונראה שבתקופתם התרחב שטח מטעי האפרסמון. היה זה חלק ממדיניות מכוונת של החשמונאים - תחילה בימי שמעון ובאופן נרחב בימי יוחנן הורקנוס - שהרחיבו את שטחי העיבוד החקלאי והקימו אחוזות ממלכתיות רבות ביהודה ובכל שטחי כיבושיהם כאמצעי להגדלת
הקופה הממלכתית )אפלבאום, תשמ"ו, עמ' 79–75(.

עד לתקופה זו נוצל בעיקר מעיין אלישע, ובימיהם החלו לנצל את מעיינות וָאדי קלט לצורך השקיית חלקה חקלאית גדולה, המכונה האחוזה המלכותית, שבה גידלו את שיחי האפרסמון. כאשר התגבר קצב הפיתוח של בקעת יריחו, הוקמו מפעלי מים חדשים שהובילו מים ממעיינות הנערן ואלעוג'ה )נצר, תשס"ו, עמ' 78–74(.

מרקוס אנטוניוס הפקיע את השטחים האלה מהורדוס, והורדוס
העבירם לאהובתו של אנטוניוס, קליאופטרה, מלכת מצרים, בסביבות 36-37 לפסה"נ ) פלוטורכוס, חיי אנטוניוס, 3 ,36, מובא אצל Stern, 1974, pp. 9-568(,

וזו החכירה אותם להורדוס בשנת 34 לפסה"נ )בן מתתיהו, קדמוניות, תשכ"ג, טו, 96(.

לאחר שעלה אוגוסטוס לשלטון )שנת 31 לפסה"נ(, הוא העניקם להורדוס, וכך חזרו לזרום ההכנסות מהאפרסמון ושאר
מוצרי ים המלח ) תמרים, אספלט ומלח( ישירות לקופת ממלכת יהודה ) בן מתתיהו, קדמוניות, תשכ"ג, טו, 217(.

זה היה אחד ממקורות ההון העיקריים שאפשרו להורדוס לבנות בפאר את בית המקדש ולפתח את ירושלים )Goodman, 2007, p. 63(.

על רקע זה טרוגוס מציין שעושרה של האומה היהודית גדל כתוצאה מההכנסות של בושם האפרסמון )Stern, 1984, p. 338( המופק רק ביהודה.

האפרסמון במוקד המלחמה בין היהודים לרומאים

גידול האפרסמון והפקת הבושם ממנו היו כנראה בכל התקופות שייכים באופן בלעדי לישות השלטונית, ועם כינונה של המדינה החשמונאית הוא הפך לסממן מובהק לריבונות עצמאית יהודית. אמנם מבחינת כלכלית הוא לא תפס מעמד מרכזי כמו זה של ענף התמרים,
שהפך לסמל הפרובינקיה של יהודה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי המופיע במטבעות התקופה.

השליטה באפרסמון הייתה יותר עניין של יָוקרה, בעיני היהודים והרומים כאחד. כאמור, בשל ייחודיותו ובלעדיותו של האפרסמון ליהודה הוא נזכר ראשון ברשימת המוצרים של "זמרת הארץ" )בראשית, מג, יא(. כך לפחות ביארו הפרשנים היהודים את המונח המקראי "צרי" שיוצא מארץ ישראל לחו"ל בשם "קטף" בתקופה הרומית.

האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה

אחיזת היהודים במטעי האפרסמון ביטאה במידה רבה את כמיהתם לחירות ולעצמאות, וכאשר חרב המקדש ביקשו היהודים להשמיד את מטעי האפרסמון לבל יפלו בידי אויביהם, ולהותיר אדמה חרוכה. לפי תיאורו של פליניוס, מלחמה קשה ניטשה על כל שיח ושיח.
.)Pliny, 1989, XII 113(

השלטון הרומי מעולם לא ויתר על מאווייו להעביר את מטעי האפרסמון תחת חסותו, ודיכוי מרד היהודים היווה עילה והזדמנות מצדו לממש זאת.

הרומים שהכירו בחשיבותו של האפרסמון בעיני היהודים, ניצלו סמל זה לאורך כל תקופת מעורבותם ביהודה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שכאשר פרצו מרידות היהודים ברומים, בתחילה בימי פומפיוס ומאוחר יותר בימי חורבן הבית
63 לפסה"נ( עם נפילתה של הממלכה החשמונאית אספסינוס וטיטוס)70 לספירה(, הוצגו צמחי אפרסמון ברומי בתהלוכות הניצחון עם
.)Pliny, 1989, XII 111( היהודים השבויים בסצנת הניצחון המפורסמת בשער טיטוס שברומא ) שנבנה כנראה בשנת 81
לסה"נ בימי שלטונו של דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס.

נראים בתהלוכה חיילים רומיים עטורי זרי ניצחון לראשם ונושאים על כתפיהם את כלי המקדש. בתהלוכה ניתן לראות גם שלוש דמויות נשיות ) הניכרות בגלימותיהן הארוכות ( כנראה מטרוניתות רומיות, נושאות בידיהן אגודת ענפים. ייתכן שהכוונה היא לענפי האפרסמון, מעין מענק שלל שניתן לנשות רומא. הצמחים וידי הנשים האוחזות אותם, חסרים, כמו גם פרטים אחרים
שנפגעו וניטשטשו עם פגיעת שִיני הזמן, וכבר אינם נראים בתבליט האבן בימינו, אולם ניתן לראות פרטים אלה בהעתקות שונות, כמו זו שנערכה על ידי פיטרו ברטולי בשנת 1690
)Yarden, 1991, Fig. 3(. הצגת האפרסמון עם מנורת הזהב - סממן יהודי מובהק - לא הייתה כנראה מקרית, ובמידה מסוימת ניתן לומר שהרומאים הם שהפכו את האפרסמון לסמל של יהודה ותושביה היהודים.

באופן זה ביקשו הרומאים להמחיש את שליטתם ביהודים, בנכסיהם ובסמליהם.

מצדה

בחלק זה ברצוני להאיר פן נוסף בתולדותיה של מצדה, שאפשר וקשור לחלקו של האפרסמון במאבק הלאומי והכלכלי שהתקיים בין היהודים לרומאים.

תוצרת גידול האפרסמון בחוות החקלאיות ביריחו ובעין גדי על ידי החקלאים עד ראשיתו של המרד הגדול, אם היו עצמאיים או אריסים וחוכרים, מצאה בסופו של דבר את דרכה לשווקים שנשלטו על ידי הרומאים.

לשלטון הרומי היה אפוא אינטרס רב מעלה לשמר את מטעי האפרסמון, ולכן עם פרוץ המרד הרומאים מנהלים מלחמה עזה כדי להצילם מידי המורדים
1 למשל, תרגום אונקלוס לבראשית, לז, כה; מג, יא. בתלמוד מובא: "תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצרי אינו אלא שרף ]הנוטףמא ע"דיוספוס פלביוס( )תש"ע(. תולדות מלחמת היהודים ברומאים. )ל' אולמן, מתרגמת(,
ירושלים: כרמל.
בן מתתיהו, י' ]יוספוס פלביוס[ )תשכ"ג(. קדמוניות היהודים )א' שליט, מתרגם(. ירושלים־תל אביב:
מוסד ביאליק.
ברושי, מ' )תשס"ט(. אורחות חיים בקומראן. בתוך: מ' קיסטר )עורך(. מגילות קומראן: מבואות
ומחקרים, א )עמ' 48–25(. ירושלים: יד יצחק בן־צבי.
הדס, ג' )תשע"א, א.( הכפר מימי הבית השני בנווה עין גדי. קדמוניות, 44–40 ,141.
הדס, ג' )תשע"ב. ב.( מדבשות בבקעת ים המלח. קתדרה, 102–87 ,140.
היזמי, ח' )תשנ"ב(.. חר' אל ביודאת היא ארכלאיס - כפרו של ארכילאוס. בתוך: ז"ח ארליך וי' אשל
)עורכים(. מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס השני )עמ' 214–185(. קדומים־אריאל: מכללת יהודה
ושומרון, מכון מחקר.
היזמי, ח' )תשע"ב(. הטופרכיה של שלומי, אחות המלך הורדוס, ויישוביה: ארכילאיס, פצאליס
וליוויאס". בתוך: א' טבגר, ז' עמר ומ' ביליק )עורכים(. במעבה ההר )עמ' 118–97(. בית אל.
ידין, י' )תשל"א(. החיפושים אחר בר־כוכבא. ירושלים: ספרית מעריב.
ירדני, ע' )2000(. אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, כרך א. ירושלים:
האוניברסיטה העברית בירושלים, המרכז לחקר תולדות ישראל ע"ש בן ציון דינור.
כותן, ח"מ )תש"ן(. תעודות של הלגיון העשירי פרטנזיס שנתגלו במצדה. קדמוניות, 58–54 ,90–89.
נצר, א' )תשס"ו(. תרומתם של החשמונאים והורדוס לפיתוח בקעת יריחו. בתוך: י' אשל )עורך(,
מחקרי יהודה ושומרון, קובץ טו )עמ' 84–73(. אריאל: המכללה האקדמית יהודה ושומרון ומו"פ אזורי
השומרון ובקעת הירדן.
סגל, מ"צ )תשי"ט(. בן סירא השלם. ירושלים: מוסד ביאליק.
עמר, ז' )תשס"ב(. ספר הקטורת. תל אביב: הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב.
עמר, ז' ואילוז, ד' )תש"ע(. האפרסמון בארץ ישראל. בתוך: א' מירון )עורך(, מחקרי עיר דוד וירושלים
הקדומה, דברי הכנס האחד־עשרה )עמ' 73-61(. מכון מגלי"ם.
פטריך, י' וארובס, ב' )תשמ"ט(. פכית עם שמן )אפרסמון?( ממערה ליד קומראן. ארץ־ישראל, כ,
.329-321
פליקס, י' )תשנ"ז(. עצי בשמים יער ונוי. ירושלים: הוצאת ראובן מס.
שטיבל, ג' ונצר, א' )2006(. החפירות החדשות במצדה. אריאל, 4

http://essenesplant.blogspot.co.il/2012/08/blog-post.html

מימצאים שהתגלו באתר שילה הקדומה, מאששים את הערכות החוקרים באשר למיקומו של משכן שילה.

על פי דיווח ב'ישראל היום' איתרו הארכיאולוגים החוקרים את אתר שילה הקדומה ואת ההוכחות לקיומו של המשכן במקום.

הממצאים, שיוצגו בכנס של עמותת שילה שייערך השבוע באתר, כוללים בין היתר גילוי של מעין גומות חצובות, שבתוכן אפשר להציב קורות עץ כדי להעמיד מבנה ארעי.

גומות אלה היו הכרחיות על מנת לקבע בתוכן את הקורות מהן היו מורכבות דפנות המשכן.

עוד מדווח כי בסמוך לגומות, בחלקו הצפוני של תל שילה, נחשפו מבנים שתוארכו לתקופת ההתנחלות של יהושע בן נון ועד תקופת דוד וימי המלוכה.

באחד המבנים נמצאו כלים מקרמיקה ושלושה טאבונים גדולים שלהערכת החוקרים לא שימשו לבתים פרטיים, עובדה המחזקת את ההערכה לפיה במקום היה מבנה מרכזי שכינס אליו ציבור גדול.

עוד עולה מהדיווח כי במקום התגלו ראיות למה שנראה כפינה הדרום ־מערבית של החומה שהקיפה את העיר שילה. על בסיס מימצא זה יכולים החוקרים להעריך את המיקום המשוער של שער הכניסה לעיר ומתוך כך את מיקומו של אוהל מועד שהיה קרוב לשער העיר.

יצוין כי ממצאים שאותרו בעבר במקום העלו כי על הגבעות שסביב האתר נמצאו עצמות של קורבנות שנאכלו על ידי העם שהגיע לשילה. בדיקה של גיל בעלי החיים שנשחטו במקום הראה התאמה בין ההלכה התורנית לבין המימצאים בשטח.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/258471

שני טרקטורים שאליהם רתומות מזבלות דישנו שלשום (שני) במרץ את השדה הגדול שמצפון מערב לצומת מגידו, מכינים את הקרקע למחזור הגידול הבא. השדה התמים למראה נמצא בין שני אתרים היסטוריים רבי משמעות: בין תל-מגידו על חשיבותו הרבה, הממצאים הרבים שנחשפו בו לאורך השנים והסמליות שנקשרה למקום, לבין בית התפילה הנוצרי מהקדומים בעולם, שנמצא לפני שבע וחצי שנים כקילומטר מדרום לו.

כעת מתברר שמתחת לשטח החקלאי נמצא מרכיב חשוב נוסף אותו מגדיר חנן ארז, ראש המועצה האזורית מגידו, כ"אלמנט משמעותי שמרכיב מבחינתנו את הפאזל ההיסטורי של המקום המרתק הזה". לפני כשבוע וחצי נחשפו במקום ממצאים רבים המאששים את ההנחה של הארכיאולוג יותם טפר כי מדובר במחנה הצבאי של הלגיון ה-6 של רומי, הוא לגיון פראטה, המכונה גם "הברזל".

במשך השבוע החולף הספיקה כבר משלחת החפירות, בראשות טפר והארכיאולוג מת'יו אדמס, למצוא בסיס של סוללה או חומה, חפיר שהקיף את המחנה, צינורות מים, תעלת ביוב מכוסה, מטבעות ורעפים רבים. על אחד הרעפים שנמצא שבור הוטבע שם הלגיון.

"התרגשות מאד גדולה", מספר טפר על חשיפת הממצאים. מזה כ-15 שנה שהוא חוקר את מרחב לגיו-מגידו ובמהלך חפירות של רשות העתיקות בשנת 2005 אף חשף במתחם בית הסוהר מגידו את בית התפילה הנוצרי הקדום.

לאורך השנים ביקש טפר לגלות את מקום מושבו של הלגיון הרומי, שעל פי הערכות שונות ישב במקום בין השנים 120-300 בקירוב, והוא גם שנתן למקום את שמו "לגיו" ולאחר מכן בערבית "לג'ון", לפני שהציונות החזירה את השם "מגידו".

"מחנה הלגיון הוא מעין מחנה הקריה של היום", משווה טפר; "מקום שבו נמצאת מערכת ביורוקרטית-מנהלית שעסוקה בשלטון צבאי. מכאן כ-3,500 חיילים, במערכת היררכית, שלטו על הגליל ועל חלק מהשומרון".

חפירות וסקרים שנערכו לאורך השנים במרחב מצאו את מיקומם של הכפר היהודי עותנאי (במתחם כלא מגידו) והעיר הרומית-ביזנטית מאקסימיאנופוליס (באזור קיבוץ מגידו), אולם מיקומו המדויק של מחנה הלגיון לא היה ידוע.

טפר ערך מספר סקרי שדה והסתמך גם על סקרים וממצאים שנחשפו לאורך השנים. "בין השאר אף הגעתי לבתים של תושבי האזור. הם שפכו בפני מטבעות ישנים מתוך קופסאות פח ישנות. מצאתי בגינות ממצאים ארכיאולוגיים עם כתובות שונות". לאט לאט נאספו הפרטים הרבים כמו בפסיפס: אמות מים, הטופוגרפיה של הגבעה, שטחי קבורה ושרידי ישוב אזרחי שהתפתח בשולי המחנה, שרידי דרכים עתיקות, אבן מייל שסימנה את מרחק שני המייל מהמחנה - הצטברות הפרטים הביאה את טפר למסקנה כי מתחת לפני השטח של הגבעה הקירחת ימצאו שרידי מחנה הלגיון הרומי, אחד משני הלגיונות שישבו בארץ. הלגיון השני, הוא הלגיון ה-10, היה בירושלים.

"לא מדובר במקום בולט כמו קלעת נמרוד או מצדה, אלא סתם בשדה", מבהיר טפר את הקושי לשכנע כי דווקא שם יתגלה המחנה. ביחד עם אדמס, מפרויקט המחקר של עמק יזרעאל, ניתחו השניים צילום לוויין שנעשתה בו הצללה ושבו ניתן לראות בבירור ריבוע המסמן את גבולות המחנה, שההערכה כי אורך כל צלע שהקיפה אותו היא כ-250 מטרים. כמו כן הם נעזרו בממצאים של מכ"ם חודר קרקע שחיזק את ההשערה שלהם.

במשלחת החפירות סטודנטים מתנדבים מארה"ב, אירופה ואוסטרליה. לדברי אדמס, מטרת הפרויקט של המכון לחקר ארכיאולוגי של עמק יזרעאל היא לראות את התמונה הרחבה של האחיזה האנושית בעמק. חשיפת מחנה הלגיון היא אחת ממספר חפירות בהן הם משתתפים. בחשיפת מחנה הלגיון עובדים גם תלמידים ממושב יודפת שבגליל וכן קבוצה של בעלי צרכים מיוחדים שבשאר ימי השנה עובדים בחווה חקלאית אורגנית "תלמים מגידו". לדברי גלי עטר, מדריכת הקבוצה, "היציאה שלהם לחפירות מאד מרגשת אותם. הם מרגישים שותפים למשהו מיוחד. כשהם מוצאים חרס קטן עבורם זה עולם ומלואו וזה ממלא אותם לאורך זמן רב".

לדברי חנן ארז "הממצאים החדשים יצטרפו לתל-מגידו ולבית התפילה הנוצרי הקדום. זה מתחבר לתפישה שלנו של אתר אחד גדול ומפותח". לדבריו "במקום אמור לקום מתחם תיירות שהעוגן שלו יהיה בית התפילה הקדום ולצידו כמובן תל-מגידו, גם כן אתר משמעותי לעולם הנוצרי. לצידם יפותח הכפר היהודי הקדום, עותנאי ונפתח את נחל קיני על טחנות הקמח העתיקות שבו".

במסגרת הפרוייקט יוזז כלא מגידו כפי שפורסם בעבר ב"הארץ". לדברי ארז "הזזת הכלא נמצאת בעיצומו של תהליך. התוכנית כבר הופקדה ואושרה וכעת ממתינים להכרזה ולתכנית מפורטת".

בשבוע הבא יבקר בשרידי אולם התפילה אחד מבכירי הכנסיה הקתולית, ביקור שימחיש שוב את חשיבות המקום. הממצאים באולם התפילה סיפקו לפי טפר עדויות ארכיאולוגיות לקהילה נוצרית קדומה שבין חבריה גם קצינים בצבא הרומי, מהתקופה בה טרם הוכרה הנצרות כדת, ושנים לפני הפיכתה לדת רשמית. העדויות הארכיאולוגית מצאו עוד כי המקום ננטש בסוף המאה ה-3. הממצאים מצטלבים עם אלו שנחשפים כעת; לדברי טפר גם מחנה הלגיון ננטש באותה תקופה. "רואים שהמחנה לא נחרב ושהיתה כאן נטישה מסודרת. מכאן הם עברו מזרחה, לעבר הירדן".

http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.2061858

חוקר ארץ ישראל, ד"ר גרשון בר כוכבא, מספר ביומן ערוץ 7 על מאבקי הרומאים בירושלים הנצורה, שלב אחר שלב ובצבעים חיים.

בשנים האחרונות מוזמן בר כוכבא לרחבי הארץ והרצאותיו סביב קרבות ההיסטוריה של עם ישראל בעולם העתיק גודשות אולמות בקהל רב בני כל הגילאים. בר כוכבא ממעט להתראיין לכלי התקשורת, אך עם זאת נענה לבקשתנו לתיאור הימים הקשים ההם, ימי החורבן והמאבק על עצמאותו וחירותו של עם ישראל מול השלטון הרומאי הנוגס.

בראשית דבריו מציין ד"ר בר כוכבא כי המקובל היה במשך אלפיים שנה ללמוד על קמצא ובר קמצא שהובילו לחורבן ובעקבות כך הושם דגש על שנאת החינם, עובדה חשובה כלשונו בהיותה מבטאת את החסר במנהיג מורם מעם שיוכל ללכד את הכוחות עם ישראל מול האיום הרומאי.

לעומת זאת בהרצאותיו פורט בר כוכבא את אירועי הקרבות לפרטים תוך ציון שמות, בעלי תפקידים כמו גם ציטטות ופעולות כאלה ואחרות. אלה גם אלה מחיים את האירועים באוזני ובעיני השומע המתוודע בין השאר גם לכלי נשק עתיקים, דרך השימוש בהם, יתרונותיהם וחסרונותיהם בשדה הקרב ועוד.

על המאבק על ירושלים מציין בר כוכבא כי מדובר בתקופה של התנכלות השלטון הרומי המציב נציב השולט בארץ. אין מדובר בתקופה של גזירות דתיות כפי שהיה בתקופת החשמונאים, אלא בהתנכלויות שלטוניות כדוגמת החלטתו של קליגולה להציב את פסלו בירושלים מבלי להתחשב ברגישותם של היהודים הרואים בכך מעבר של קו אדום.

מעשים מסוג זה נמשכו עד שליהודים נמאס והוחלט לצאת למרד עד להשגת עצמאות. לדבריו של בר כוכבא המצור הרומאי על ירושלים הוא המצור המתואר ומפורט ביותר מהעולם העתיק בזכות כתביו של יוסף בן מתתיהו. זאת על אף ההסתייגות מאמינותם המוחלטת, הסתייגות שמקורה בהיותו אחד מיושבי החפ"ק של טיטוס וקצינים רומאים נוספים, חפ"ק שבו ישבו גם יועצים יהודים נוספים כדוגמת אלכסנדר טיבריוס שהיה יועץ לענייני יהודים.

על טיבריוס מספר בר כוכבא כי מדובר בבנו של ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה מי שתרם זהב לציפוי שערי בית המקדש והנה בנו הופך להיות חבר בחפ"ק של טיטוס. דוגמא נוספת למורכבות המציאות בין עם כבוש לעם כובש מציג בר כוכבא בדמותו של אגריפס בנו של אגריפס שהיה יועץ לטיטוס ואחותו של אגריפס, היא הברינקי, המאהבת של טיטוס שאלמלא המרד יתכן והייתה גם נישאת לו.

מוסיף בר כוכבא ומספר על הימים בהם בית המקדש היה מרכז רוחני, תרבותי, כלכלי, מדיני ולאומי עבור עם ישראל, מציאות שאיננו מסוגלים להפנים את עוצמתה כיום, ומתוך כך איננו מסוגלים להפנים את חסרונה. "הכול היה מסתובב סביב בית המקדש", הוא אומר וממשיך לתאר את אירועי המרד ומה שקדם לו:

הנציב הרומי האחרון לפני המרד, פלורוס, היה ככל הנראה רשע מכל קודמיו, והוא שהוביל למרד וככל הנראה גם רצה בו. במעשיו נגד היהודים הגדיש את הסאה בעיקר כאשר דרש מהם 17 ככרות כסף מאוצרות המקדש.

לכסף רב זה נזקק לקידומו האישי, על מנת שיוכל לשחד ולשלם לבכירי רומא כדי להבטיח את קידומו במעלות ההיררכיה הרומית. "אוגוסטוס אמר לנציבים תבזזו את הצאן אבל אל תפשטו את עורו. פלורוס גם פשט את העור".

עובדת היותו של עם ישראל שונה משאר העמים בהיותו עם המאמין באל אחד שאינו נראה בתוך אוקיינוס של עובדי אלילים גררה התמרמרות קשה מול מעשיו של פלורוס. לכך נוספה גם מצוקה כלכלית. שמונה עשר אלף יהודים מובטלים היו אז, ההתנכלויות בערים המעורבות נגד יהודים גברה, ולנוכח המציאות הקשה החליטו לעשות מעשה ולהתגרות בפלורוס.

יהודים נטלו קופות צדקה, הניחו בהן אבנים וקישקשו בהם ליד ארמונו כשהם עולבים בו וקוראים 'תרמו כסף לפלורוס המסכן'. המחאה המתגרה עוררה את חמתו והוא הורה לגדוד הרומי לצאת ולפגוע ביהודים, אלא שהיהודים היו מוכנים מבעוד מועד, ובתום קרב קשה הכניעו הלוחמים היהודים את הגדוד שהושמד ונמלט בעור שיניו כשהוא מבריח את פלורוס לקיסריה.

את הניצחון לא יודע עם ישראל כיצד לעכל. לא ברור לו אם הוא שמח בניצחון או לא. הקבוצה הצדוקית לא האמינה במרד והעריכה שלא ניתן לנצח את האימפריה הרומית. זאת בעיקר כשידעה שהיא, כבעלת תפקידים בממלכה ובמקדש, יכולה להפסיד מהמרד לא מעט. כיוון שכך ניסתה להרגיע את הרוחות. בקבוצה זאת יהושע בן גמלא, חנן בן חנן ואולי גם רבן שמעון בן גמליאל המבקשים להרגיע את הרוחות.

אל מול חששותיהם אלה של הצדוקים מחליט אלעזר בן חנניה, בנו של הכהן הגדול, לתת הוראה להפסיק ולהקריב את קרבנו של הקיסר, מעשה שיש בו הכרזה על התנתקות מהאימפריה, התגרות ברורה ברומא.

פלורוס מבין שיש לדכא את המרד ולשם כך הוא מביא את קסטיוס גאולוס מסוריה עם לגיונות רבים. הוא צר על ירושלים ומצליח לפרוץ את החומות, "ואז קורה דבר ששום היסטוריון, לא אז ולא כיום, יודע לתת לו הסבר משכנע – פתאום הנציב נותן פקודת נסיגה".

"קסיוס גאולוס עושה את שטות חייו ויורד במורד בית חורון. שמעון בר גיורא, ממנהיגי המורדים, עט עליו מלמעלה והופך את הלגיון ה-12 לאבק פורח. נס הלגיון, הסמל של רומא שהיה אחד כזה בכל לגיון, נופל בידי המורדים. הם חוזרים לירושלים ואומרים 'ה' שהיה עם יהושע בן נון ויהודה המכבי במורד בית חורון היה גם איתנו'".

ניצחון זה על כוח רומי עצום של שלושים וחמישה אלף לוחמים היטה את הכף לטובת המורדים. החזרה לירושלים הייתה ביום ח' בחשוון שנת 67'. נירון קיסר שומע על הדברים. הוא אינו יכול לספוג מפלה שכזו, ופוקד על אספסיאנוס בן השישים ועטור הניצחונות הרבים לקחת איתו את בנו טיטוס, שהיה אז עורך דין, ויחד עם חיל משלוח עצום של חמישים אלף לוחמים להכניע את המורדים היהודים. הכוח מגיע לארץ כחצי שנה לאחר הגעת המורדים לירושלים, אביב 67'.

אספסיאנוס אינו טועה כמו קודמו ואינו ממהר לירושלים אלא דואג לבודד את העיר. בגליל הוא מפיל את יודפת וגמלא, מבודד את עבר הירדן ואת מישור החוף. הלגיון החמישי כובש את חברון מדרום ומתקרב לירושלים, ואז מגיעה הידיעה שנרון קיסר מת ורומא מיטלטלת במלחמת אזרחים שנמשכת שנתיים בהם מוחלפים ארבעה קיסרים – אוטו, דלבה, ויליוס ואספסיאנוס.

שנתיים אלה היו הזדמנות להתאגד אבל זהו סיפור 'קמצא ובר קמצא', סיפור שנאת האחים, ובמקום להתאגד לחמו היהודים איש ברעהו. הקבוצה הצדוקית המתונה שלא האמינה במרד בקנאים שלימים יוחנן מגוש חלב היה מנהיגם, ובתווך הסיקריים שלימים יצאו למצדה בראשותו של אלעזר בן יאיר.

עיקר הלוחמים, כעשרים וחמישה אלף במספר, נוהים אחר שמעון בר גיורא, אדם מרשים במראהו, כריזמטי ביותר וגם הרומאים רואים בו מנהיג, ומשום כך לאחר המרד הוא שמובל בראש תהלוכת השבויים ברומא ומוצא להורג.

כאשר אספסיאנוס מוכתר לקיסר הוא מורה לבנו טיטוס לנהל את המצור על ירושלים. הוא זקוק לניצחון כדי להוכיח את יכולתו בפני העם הרומאי. המצור מתחיל בערב פסח שנת 70'. כארבעה חודשים נמשך המצור עד תשעה באב, ואז המקדש עולה בלהבות. אמנם יוסף בן מתתיהו אומר שמדובר בי' באב, אבל מסורת חז"ל חזקה יותר.

גם לאחר נפילת המקדש נמשכת הלחימה בעיר העליונה במשך חודש נוסף כאשר שמעון בר גיורא מנהל את הקרבות הקשים בהם הרומאים סופגים לא מעט מפלות עד כדי ייאוש. מנהיגי המורדים עושים כל תחבולה על מנת להניס את הרומאים והם אכן מצליחים לפגוע בהם. אם טיטוס חשב שיהיה זה טיול קצר בירושלים טעות הייתה בידו.

בעוד חורבן הבית הראשון הוביל לגלות, הרי שחורבן הבית השני אמנם הכה בעם ישראל, אך לא הוביל לגלות של ממש. כעשור לאחר מכן שבה הסנהדרין לירושלים עם סמכויות שניתנו לה, אך העם היהודי המוכה החל לעזוב את הארץ לאיטו ולעבור לגלות בבל.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/259236

תגוביות:

1.עם ישראל לא השתנה כהוא זה, כאילו לא עברו 2000 שנה. היום אנחנו לפחות מדברים על זה אך איננו מצליחים לנסח מטרה אחת ולמצוא את הדרכים להגיע ליעד משותף.

מדובר באוצר חפצי זהב וכסף ובו מדליון זהב עם דגם רקוע של מנורת שבעת הקנים, שופר ומגילת ספר תורה.

לדברי ד"ר אילת מזר, המנהלת את החפירות מטעם האוניברסיטה העברית, מדובר בתגלית עוצרת נשימה שרק פעם בחיים זוכים לה. "לא בכל יום מגלים למרגלות הר הבית מנורת שבעה קנים מזהב".

במסיבת עיתונאים הבוקר בירושלים חשפה הד"ר איילת מזר תגלית מדהימה שנמצאה לאחרונה בחפירות הארכאולוגיות בניהולה בדרום הר הבית באיזור העופל. בחפירות התגלה לראשונה אוצר חפצי זהב וכסף ובו מדליון זהב עם דגם רקוע של מנורת שבעת הקנים, שופר ומגילת ספר תורה.

האוצר התגלה כשהוא טמון ברצפת גיר של מבנה מן התקופה הביזנטית, הנמצא כחמישים מטרים בלבד מדרום לכותל הדרומי של הר הבית. האוצר היה ארוז בשני תיקי בד, האחד הכיל עשרות מטבעות זהב וחפצים נוספים והשני הכיל מדליון זהב ענק - בקוטר של כעשרה ס"מ, ששימש כנראה כקישוט לספר תורה.

זו הפעם הראשונה שבה מתגלים קישוטים לספר תורה מתקופה כה קדומה. עד כה נדמה היה שקישוטי ספר תורה הם נוהג מאוחר יחסית, מימי הביניים, אך כעת מתברר שזהו מנהג קדום שהיה נהוג כבר בתקופה הביזנטית. המטמון שופך אור על הנוכחות היהודית בעיר בתקופה הקצרה של השלטון הפרסי בירושלים במאה השביעית.

התיק שהכיל את הקישוטים הוטמן עמוק יותר ברצפה ונשמר ללא פגע, בעוד שתכולת התיק השני, שכל הנראה לא הספיקו להחביאו היטב, התפזרה בסמוך למטמון התיק הראשון.

לדברי ד"ר אילת מזר: "זוהי תגלית עוצרת נשימה שרק פעם בחיים זוכים לה. אחרי הכל לא בכל יום מגלים למרגלות הר הבית מנורת שבעה קנים מזהב".

ד"ר מזר מוסיפה כי מעולם לא התגלה בחפירות מדליון זהב כזה ומדהימה לא פחות הופעתו של ספר התורה כסמל לצד מנורת שבעת הקנים.

"בעשרות דוגמאות, ובכללן רצפות של בתי כנסת עתיקים מופיע דגם מנורת שבעת הקנים כשמשני צדדיו סמלי השופר, ארבעת המינים, או אמפורה (כלי חרס).

במדליון הזהב מהעופל מופיע באופן נדיר סמל ספר התורה, שככל הנראה מבטא את השימוש שנעשה במדליון הזהב לקישוט ספר תורה בבית כנסת".

האוצר מכיל בנוסף לקישוטי ספר התורה גם שלושים ושישה מטבעות זהב שזמנם משתרע על כ-250 שנה, מימי הקיסר קונסטנטיוס השני באמצע המאה הרביעית לספירה ועד ימי הקיסר מאוריציוס ששלט עד שנת 602 לספירה.

לדעת החוקרים, נראה שהאוצר הובא לירושלים על ידי שליחי קהילה יהודית, ככל הנראה מחוץ לישראל, שהגיעו אל העיר לאחר שנכבשה בידי הפרסים בשנת 614 לספירה.

הפרסים הבטיחו ליהודים שיוכלו לשוב ולבנות את ירושלים כעיר יהודית ובכך עוררו תקוות גדולות, במיוחד לאחר מאות השנים שבהן נאסר על היהודים להתיישב בעיר.

לאחר זמן קצר נחלש כוחם של הפרסים שהפרו את הבטחתם ואפשרו לנוצרים לרדוף ולגרש את היהודים מן העיר. סביר להניח שאוצר המנורה שהתגלה בחפירות ננטש על ידי אותם היהודים שהופתעו מבגידת הפרסים ונאלצו לברוח על נפשם מרדיפות הנוצרים.

לדברי ד"ר מזר, גילוי אוצר המנורה בחפירות העופל, במרחק של מטרים ספורים בלבד מדרום לשער המשולש שבכותל הדרומי של הר הבית, מבטא וממחיש את הכמיהה הבלתי פוסקת של העם היהודי לדורותיו לגאולה ולתחייה במולדתו.

"כארכיאולוגית ישראלית וכיהודיה אני חשה את העוצמה ומודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לחשוף את האוצר הנדיר הזה".

ראש הממשלה אמר בעקבות גילוי המימצאים:

"מדובר בעדות היסטורית ראשונה במעלה, לקשר של עם ישראל לירושלים, לארצו ולמורשת שלו. זה מאוד מרגש.

המימצא הזה מתמצת את המורשת שלנו - מנורה, שופר, ספר תורה. זה לא יכול להיות יותר תמציתי ויותר בהיר מהמהות של עם ישראל".

http://www.inn.co.il/News/Flash.aspx/417264

אבן השתיה בכיפת הסלע. מקום קודש הקודשים

כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, השרה את ים האוקיינוס סביב יישוב כל העולם, ויישוב כל שבעים האומות כולן סביב לירושלים, וירושלים שורה באמצע כל היישוב והיא מסובבת להר הבית, והר הבית סביב עזרות ישראל, ואותן עזרות סובבות ללשכת הגזית, ששם יושבת סנהדרין גדולה. ולשכת הגזית סביב המזבח, והמזבח סביב בית האולם, והאולם להיכל וההיכל לבית קודש הקדשים, ששם שורה השכינה וכפורת וכרובים וארון. וכאן הוא לב כל הארץ והעולם. זהו שכתוב: 'מכון לשבתך פעלת ה''.

לאורך למעלה מאלפיים שנה שימשה האמה שנמתחה מבריכות שלמה לירושלים מקור מים לעיר הקודש הצמאה. בימי הבית הראשון עוד היה די במקורות המים שבעיר עצמה, מעיין הגיחון ובורות מים פרטיים, בכדי לספק את מלוא התצרוכת. ואולם החל מהתקופה החשמונאית התרבו כנראה מאוד עולי הרגל וגם האוכלוסיה בעיר גדלה, והמים לא הספיקו.

נוצר צורך למצוא מעיין קרוב ככל האפשר לעיר הנצח, אך כזה שגם יהיה גבוה ממנה כך שהמים יוכלו לזרום אליה בשטף בכוח המשיכה. יותר מכל המעיינות האחרים נמצאה ראויה לכך קבוצת מעיינות מדרום לבית לחם, רק עשרה קילומטרים מירושלים בקו אווירי, באתר המכונה כיום 'בריכות שלמה'. הבריכות החשמונאיות מצויות בגובה 765 מטר מעל פני הים, ואילו נקודת הסיום של האמה בהר הבית עומדת כיום על גובה של 735 מטרים. פער של כ-30 מטרים על פני 21 ק"מ מצריך שיפוע עקבי זעיר ביותר. רק מעט יותר ממטר שיפוע על כל קילומטר.

המוצא האחרון של אמת המים בהר הבית כיום. הרבה מתחת למפלס העזרה

בתקופה החשמונאית די היה באמה הזו, שלימים כונתה 'האמה התחתונה', בכדי לספק את מלוא התצרוכת הירושלמית. ואולם אז הגיע הורדוס, וכדרכו לא הסתפק במועט. הוא הרחיב מאוד את מפעל האמה כך שהוזרמו אליה מים ממרחק גדול הרבה יותר, ממעיינות אל ערוב, כוזיבה ועין דילבה באמות המתמשכות לאורך 39 ק"מ. הורדוס יצר אמה נוספת וקצרה יותר, אמת הביאר היוצאת סמוך לאפרת של ימינו ומתנקזת גם היא, כמו אמת הערוב, לבריכות שלמה. אם בכך לא די בנה הורדוס גם את 'האמה העליונה' היוצאת מהבריכה העליונה בבריכות שלמה אל ירושלים העלית של הימים ההם. האמה העליונה עוברת בתוך בית לחם דהיום ואחר כך ממשיכה ברחוב דרך חברון בירושלים עד לבריכת ממילא (אף היא חלק ממפעל האמה), ומסתיימת בבריכת חזקיהו הסמוכה למגדל דוד.

ואמנם, יש לומר, חלק מהחוקרים נוטה לייחס את בניית אמות דווקא לקציני הלגיון העשירי הרומי, כלומר לאחר החורבן. בחלק מחוליות הצינור נמצאו חקוקים בלטינית שמות מפקדי הגדודים בלגיון העשירי, שככל הנראה פיקדו על בנייתם או שיפוצם של קטעי האמה הללו. על כל פנים, למעשה עד מלחמת ששת הימים עוד המשיך מפעל המים הכביר הזה לספק לאורך תקופות ארוכות מים לבירה.

האמה התחתונה עוברת מדרום להר חומה, מקיפה את רמת רחל, עוברת סמוך למלון דיפלומט ובמנהרה מתחת לארמון הנציב. היא ממשיכה לאבו-תור, לגיא בן הינום, עוברת במדרגות הרובע היהודי היורדות לרחבת הכותל ונכנסת להר הבית מכיוון שער השלשלת. עד היום ניתן לראות שרידים מהאמה סמוך לכניסה לרחבת הכותל מכיוון הרובע היהודי, וכן את סיומה בתוככי הר הבית.

ואולי אפשר למצוא את שרידי האמה החשמונאית גם בין דפי התלמוד. על הכיור שבבית המקדש, למשל, נכתב בתלמוד הירושלמי (יומא ג,ח) ש"אמת המים היתה מושכת לו מעיטם", ומטהרת את מימיו. היה זה אך טבעי לזהות את האמה המוכרת מהשטח עם האמה הנזכרת בתלמוד. באותה מידה הגיוני היה לזהות את אמת המים המגיעה מבריכות שלמה, עם זו שעל פי המקורות עברה בעזרה ושימשה לניקיונה. בערב הפסח, למשל, לאחר שקרבנות כל העם נשחטו, היו פוקקים את פתח יציאת מי האמה עד להצפת העזרה. לאחר מכן היו פותחים את הסתימה, וכל הדם והלכלוך היה יוצא לנחל קדרון עם זרם מי האמה. ואכן, הארכיאולוג עמיחי מזר זיהה את עין עיטם בעין עטן, אחד המעיינות שבסביבת בריכות שלמה.

אגב, לאותו עין עיטם מתייחס גם התלמוד הבבלי בהזכירו את המקווה שעל גבי שער המים, מקווה שבו טובל הכהן הגדול את טבילתו הראשונה במהלך עבודה יום הכיפורים. אביי, האמורא הבבלי בן הדור הרביעי, מסיק מכך שעין עיטם גבוה מקרקע העזרה לפחות 23 אמות, כ-11.5 מ', מפני שזהו בדיוק גובהו של המקווה שעל גבי שער המים מקרקע העזרה – שלהבנתו גם מקורו הוא בעין עיטם.

אייכה, עיטם?

מים להר הבית. ברכות שלמה בשנת 1890

אבל בדיוק כאן מתחילים גם הוויכוחים. לטענת האדריכל טוביה שגיב, המחזיק בשיטה (שאיננה מקובלת על רובם המוחלט של החוקרים) שלפיה אין לזהות את מקום המקדש בכיפת הסלע שבפסגת ההר, אלא דווקא במורדותיו הדרומיים מתחת למפלס ההר בימינו, גובה כניסת אמת המים התחתונה להר הבית (735.7 מ' מעל פני הים) מוכיח דווקא את צידקת שיטתו. הרי אם אמת המים שלפנינו היא זו הנזכרת במקורות, לא ייתכן שהיא תהיה נמוכה משער המים, מכיוון שאזי יהיה צורך לשאוב אותם אליו – מה שעל פי ההלכה פוסל את המים מלשמש כמי מקווה. לדברי שגיב, השיטה המקובלת הממקמת את המקדש בפסגת ההר לא תיתכן, מכיוון שאם כך "תהיה האמה נמוכה ממפלס המקווה בכ-15-20 מ'. גם שטיפת העזרה במי האמה לא תיתכן מכיוון שהאמה נמוכה בכ-2-8 מ' ממפלסי העזרה על-פי השיטות השונות". ומסקנתו: "כדי שניתן יהיה לשטוף את העזרה במי האמה יש להנמיך את מפלס הר הבית בכ-16-20 מ' ממפלס הרחבה הנוכחית".

ואולם כנגדו יוצא בשצף ח"כ לשעבר מיכאל בן ארי, הטוען שהנחותיו של שגיב שגויות מכל וכל. להבנת בן ארי במאמר שפירסם בקובץ 'תחומין' (טז), את עין עיטם המוכר ממקורות חז"ל אין למקם בבריכות שלמה. בן ארי מביא לעזרתו משנה (מידות ה,ד) המזכירה את 'לשכת הגוּלה' שבעזרה, שעל פיה "שם היה בור והגלגל נתון עליו ומשם מספקין מים לכל העזרה". "אם אכן מגיעה אמה לעזרה ומספקת בה מים", מקשה בן ארי, "מה צורך יש בבור ובגלגל על מנת לשאוב ממנו מים?".

ומלבד זאת, הוא מוסיף, על-פי מקורות תלמודיים אחרים עין עיטם סמוך מאוד להר הבית, ומצוי בתחומי נחלת שבט בנימין – מה שפוסל לגמרי את זיהוי עין עיטם בבריכות שלמה שבעומק נחלת יהודה. בן ארי מעלה גם את האפשרות שאביי שחי בדור הרביעי לאמוראי בבל, רחוק בזמן ובמקום מהמקדש ושרידיו, מעלה בסך הכל השערה היפותטית ולא מסקנה מחייבת. לדעתו ייתכן בהחלט שמקווה הכהן הגדול שעל שער המים התמלא בכלל ממי גשמים שנמשכו אליו ולא מאמה מסודרת. ככלות הכל, טען, המקווה המדובר שימש בפועל יום בודד בשנה: "האם בשביל מקווה שנעשה בו שימוש יום אחד בשנה, ושאפשר לספק את מימיו ממי גשמים, כדאי היה למשוך אמה ממרחק של קילומטרים רבים?", תוהה בן ארי.

ובכל זאת הוא ניסה – וגם הצליח – למצוא מעיין סמוך להר שעשוי להתאים לזיהוי כעין עיטם. ערבי מקומי סיפר לו שבמעלה רחוב חלדיה הסמוך להר הבית, קיימת נביעה ושמה 'עין אל אסמאר'. גובה הקרקע במקום, לדבריו, הוא 760 מ', ואם אכן זהו מקומו של עין עיטם, הרי שמשם זרמו המים במורד של כעשרה מטרים עד לעזרה במקדש. תמיכה משמעותית בהנחתו קיבל בן ארי מאיגרת שאיתר, אשר נכתבה במאה ה-13 בידי עולה רגל יהודי שהגיע לירושלים עם רבי יהונתן מלוניל: "באנו אל ירושלים ממערבה של עיר... אני והכהן הגדול מלוניל, ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד וניפול על פנינו לפני שער שכנגדו מבחוץ, מרוח לעין עיטם, הוא בית טבילה לכהנים... ושם באים הכהנים במחילה לעין עיטם, והמקום ההוא היה בית הטבילה". מסלול דרכם של עולים אלו אכן עובר ליד רחוב אל חלדיה.

בדרך להר הבית. מסלול המים למקדש.

בן ארי מוסיף שהזיהוי של שגיב דווקא את האמה התחתונה כ'אמת המים מעיטם' הנזכרת בחז"ל עשוי להתגלות כמוטעה, מפני שייתכן מאוד שגם האמה ההרודיאנית העליונה, זו המסתיימת כיום באזור מגדל דוד, הוליכה בעבר הרחוק להר הבית – והיא דווקא עשויה להגיע לגובהו הנדרש של שער המים על פי זיהויו המסורתי של המקדש בפסגת ההר.

על פי אחד מבכירי חוקרי הר הבית בזמננו, הרב זלמן קורן, לשכת הגוּלה ניצבה בצפון מערב העזרה בדיוק במקום שכיום מצוי בו "ביר א-ג'ינה" – בור מים תת-קרקעי עצום שמימדיו 41X7 מטרים, ועומקו 12.5 מ'. לדבריו, "על פי ההנחה שהצאחרה היא אבן השתיה – אין ספק שהבור שממנו נשאבו מים בלשכת הגולה אינו אלא ביר א-ג'ינה שמצפון לכיפת הסלע. קיימות דעות שבעבר קיבל בור זה מים מאמת המים שהגיעה מהר חברון ומאזור בית לחם". בינגו.

ובכן, עם כל הצער נאלץ כנראה להיפרד מההנחה שאמת המים המגיעה מבריכות שלמה סיפקה מים למקווה הכהן הגדול, וכלל לא בטוח שהיא 'אמת המים מעיטם' הנזכרת בחז"ל. ואם בכל זאת נתעקש לאתר במקורות את האמה שלפנינו, נראה שזו דווקא האמה שבעזרתה נשטפה העזרה מהליכלוך והדם בערב פסח ובשאר השנה, אך לא לפני שהזרימה את מימיה אל בור א-ג'ינה, בור הגוּלה החז"לי, ומשם נשאבה בעזרת שרירי ידיהם של כהנים זריזים אל מרומי העזרה.

http://the--temple.blogspot.co.il/2013/09/blog-post_13.html

"זה ממצא כביר", הוא אמר למזר, "זו עדות כבירה לנוכחות היהודית ארוכת השנים בירושלים ולקדושה של המקום. מדובר בעדות היסטורית ראשונה במעלה לקשר של עם ישראל לירושלים".

הגילוי התפרסם לפני שלושה שבועות, כחמישה חודשים אחרי שמזר מצאה את המטמון בחפירה בהר הבית. מזר אומרת שזו תגלית ייחודית. "הגילוי של מנורת שבעת קנים למרגלות הר הבית היא תגלית עוצרת נשימה, שמוכיחה קשר יהודי מיידי, עמוק ומובנה אל המקום, אל ההיסטוריה.

"זה לא עוד סמל, זהו סמל רב משמעות וברגע שהוא נמצא בתוך מכלול של שופר וספר תורה הוא מדבר בקול רם, כמעט צועק, את השייכות שלנו למקום"...

מחפשות את המטמון

השיחה עם נתניהו תפסה את מזר בהפתעה. היא יצאה מהאולפן של לונדון וקירשנבאום בערוץ 10 אחרי ראיון על התגלית כשנתניהו התקשר. "הייתי במונית שלקחה אותי מהאולפן במרכז ירושלים לביתי בגבעה הצרפתית. חשבתי שהשיחה תימשך דקה, אבל ראש הממשלה דיבר איתי במשך שמונה דקות.

"הוא רצה לדעת פרטי פרטים ושאל אם באמת מצאתי את המטבע של מאוריציוס, שהוא אחד המטבעות שנמצאו במטמון. הוא רצה לדעת הכל ובירך אותי על התגלית. ההתעניינות שלו היתה עצומה. הייתי רוצה שהוא יהיה מעורב יותר בכל מה שקורה בתחום הארכיאולוגיה".

שתי חופרות צעירות היו הראשונות שראו את המטמון. "בחודש אפריל פתחנו עונת חפירות שלישית, בשטח חדש יחסית בעופל, מהתקופה הביזנטית", נזכרת מזר.

"חמישה ימים אחרי תחילת החפירה הגענו לשכבה נקייה, ואז התגלה האוצר. החופרות גילו עגיל גדול מזהב במצב השתמרות מצוין, ואז התגלה העגיל השני, ומיד אחר כך התחילו להתגלות המטבעות הביזנטיים מזהב. אז כבר היה ברור שיש כאן תגלית בעלת ערך".

התגלית עוררה התרגשות. מזר, שניהלה את החפירה, עדיין לא התקרבה לחופרות. "רציתי לא להפנות את תשומת הלב למקום הזה. חששתי ממהומה שתיווצר במהלך החפירה ותקלקל את החפירה, שרק הייתה בראשיתה. ביקשתי שכולם יורידו פרופיל וימשיכו לחפור בשקט.

מנהלי השטח המשיכו לחפור וגילו עוד ועוד מטבעות. כבר הגענו לספירה של עשרים מטבעות, וזה לא נגמר. עוד ועוד מטבעות המשיכו לצאת. בסך הכל מצאנו 36 מטבעות שהונפקו בתקופה של 250 שנה, ונזכרים בהם שמונה קיסרים ביזנטיים. בשלב מסוים אמרו לי שאני חייבת לגשת לחפירה. ניגשתי וראיתי מדליון זהב שקוע ברצפת הגיר. על המדליון רקועה מנורה של שבעה קנים, וליד המנורה שופר וסמל נוסף שעדיין היה מכוסה".

יום העבודה כמעט הגיע לקצו, אומרת מזר, אבל ההתרגשות היתה בשיאה. "צילמנו ותיעדנו והוצאנו את המדליון בשיא הזהירות וראינו שבצד המנורה רקוע סמל שנראה כמו ספר תורה. כולנו התרגשנו. המטמון נמצא חמישים מטרים מדרום לכותל הדרומי, כלומר, הקרבה לבית המקדש ולמתחם הר הבית איננה מקרית".

עבודת הבילוש היתה מרתקת. "התברר שהמטמון היה ארוז בשני תיקי בד. במארז הראשון היו קישוטים לספר תורה והמדליון עם ריקוע המנורה, ובמארז השני היו מטבעות ועגילים", מספרת מזר. "כפי הנראה, בני קהילה יהודית מחו"ל הגיעו לירושלים עם הארנק ועם חפצים שנועדו לקשט ספר תורה. אני מניחה שהם הגיעו אחרי שנת 602 לספירה, מפני שהמטבע האחרון הוא משנת 602.

"אנחנו מניחים שחברי הקהילה רצו לבנות בירושלים מבנה שיקבל את פניהם של חברי הקהילה כשהם מגיעים לירושלים. הם היו חלק מתנועת התעוררות ליישוב ירושלים בידי יהודים. הם ניסו להחביא את המטמון אבל לא עשו זאת בהצלחה רבה, מפני שהמטבעות התפזרו, אם כי לא למרחקים. בסופו של דבר הם לא חזרו לקחת את המטמון. כפי הנראה נמנע מהם לשוב אל האוצר".

למה?

"הפרסים כבשו את ירושלים ב-614 מהביזנטים. תחת השלטון הביזנטי היהודים נרדפו. הכיבוש הפרסי עורר תקוות אצל היהודים, אבל אחרי כמה שנים התקוות נמוגו כשהפרסים התכחשו להבטחותיהם ליהודים והביזנטים המשיכו לרדוף את היהודים. המהפך הזה של בוגדנות הפרסים קרה על חשבון היהודים, שלא קראו את המפה נכון ולא עיכלו את מה שקרה.

"הם כנראה קיוו לחזור לירושלים, אבל לא הצליחו לעשות את זה. אם הם היו חיים בעידן האינטרנט, אולי הם היו מבינים שהתקוות שלהם לגבי הפרסים אינן מציאותיות. אבל בלי מידע אינטרנטי הם כנראה הופתעו ולא היו מסוגלים לשוב למטמון. הוא נשאר טמון בעופל במשך יותר מאלף שנים".

הקשר הפוליטי

במשך חמישה חודשים נשמר הגילוי בסוד. "היתה לי תחושה של כובד ושל אחריות. הבנתי שיש לנו סיפור שצריך לבדוק בזהירות ולא לפספס שום פרט טכני שאחר כך אצטער עליו. ניסינו למצוא מקבילות לסמלים, בדקנו בספרייה מטבעות דומים ורק אחר חמישה חודשים, כשסיימנו את המחקר הבסיסי, יצאנו עם הגילוי".

גם את וגם ראש הממשלה הדגשתם את החשיבות בגילוי שקושר את היהודים לירושלים. האם לא ברור שיש לנו קשר לירושלים גם בלי ריקוע של מנורה ומטבעות ביזנטיים?

"אין ספק שכשמוצאים את העוצמה של הביטוי המוחשי, את הדבר עצמו ללא הזמנה, את מבינה שיש כאן רמות אחרות מאשר עוד תגלית ארכיאולוגית. הגילוי לא מחדש, אבל מצטרף לשורה ארוכה של הוכחות לקשר בין היהדות לבין הר הבית. מבחינתי היה לזה אפקט מצמרר.

"סבא שלי, פרופ' בנימין מזר, חפר בבית שערים במשך ארבע שנים, עד 1940 וגילה במערכות הקבורה עשרות מנורות של שבעה קנים. ב- 1941 סבא רבא שלי, חיים מייזלר, נפטר בירושלים ונקבר בהר הזיתים. על מצבת הקבר שלו חרותה מנורה דומה לזו שרקועה על המדליון. בעיניי ההמשכיות של מאות שנות תרבות היא פנטסטית. לגילוי הזה יש ערך מוסף של המשכיות".

חלק מהחפירות שלך נעשו במימון ארגונים ואנשים עם נטייה פוליטית - מרכז שלם, עמותת אלע"ד, בני הזוג דניאל מינץ ומרדית ברקמן שמימנו את החפירה הנוכחית. לא רצוי להרחיק את המדע מהפוליטיקה?

"חפירה ארכיאולוגית היא דבר יקר מאוד שלא נמצא בדרך כלל בסדר העדיפות הלאומי. המממנים לא יכולים להשפיע על מהלך החפירה, על תוכנה ופרסומה.

"הם רק תורמים ומאפשרים את החפירה, אבל אין להם נגיעה לעבודה המקצועית. אני אחראית מקצועית לחפירה ואני מביאה את הפירושים שלי לפי הבנתי. יש לי מקצועיות מוכחת וארוכת שנים".

משפחה חופרת

אילת מזר ידעה שתהיה ארכיאולוגית מאז שהיא זוכרת את עצמה. "קראתי כל מה שאפשר על ארכיאולוגיה וכמה ימים אחרי שהשתחררתי מהצבא כבר התחלתי ללמוד בחוג לארכיאולוגיה", היא מספרת.

סבה, פרופ' בנימין מזר, חתן פרס ישראל במדעי היהדות ונשיא האוניברסיטה העברית, נחשב לאבי ענף הארכיאולוגיה המקראית בישראל. הוא חפר ברמת רחל, בבית שערים ובעופל שמדרום להר הבית. קרוב משפחתה, פרופ' עמיחי מזר, הוא חתן פרס ישראל לארכיאולוגיה.

בעלה, יאיר שוהם ז"ל, חקר את עיר דוד. הם הכירו כשהיו סטודנטים בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. "כשיאיר יצא למילואים החלפתי אותו בחפירות בעיר דוד במשלחת של הארכיאולוג פרופ' יגאל שילה וכשהוא חזר מהמילואים ביקשתי שטח משל עצמי והמשכתי לעבוד שם חמש שנים".

בשנת הלימודים הראשונה נישאו. בשנת הלימודים השניה נולדה בתם הבכורה, מידבא. אחר כך נולדו שלושה בנים. שוהם נפטר לפני 16 שנים בפתאומיות ביום האחרון של השבעה על מות אביו. מזר, שנותרה אלמנה צעירה מטופלת בארבעה ילדים, אומרת שהיא מקדישה את כל זמנה לעבודתה כארכיאולוגית ולטיפול בילדיה. הפעם האחרונה שהיתה בחו"ל היתה לפני ארבע שנים, כשנסעה לניו יורק לפגוש את התורמים ברקמן ומינץ. "נסעתי ליומיים, נפגשתי איתם ומיד חזרתי לארץ".

הייחוס המשפחתי עורר עניין כמעט מימיה הראשונים כארכיאולוגית. ב- 1987 היא טענה שגילתה בעופל בניין ממלכתי, שמוכיח שהעופל היה רובע הארמון ותיארה את תגליתה כמיוחדת ומרעישה...

ב-2005 היא טענה שגילתה את הארמון שבנה המלך דוד בירושלים אחרי שכבש אותה מהיבוסים...

בשנים האחרונות היא חופרת בעופל ומרבה להתריע על פגיעה פלסטינית באתרים ארכיאולוגיים בהר הבית. ב-2004, לפי הוראת בג"ץ, נאסר על הווקף לפנות עפר מהר הבית בטרם עבר סינון. לפני שש שנים התריעה מזר שעבודות חפירה באורוות שלמה גרמו לנזק ארכיאולוגי.

ב-2011 קבע מבקר המדינה שבשש השנים בין 2001 ל- 2007 הווקף ביצע בהר הבית חפירות שגרמו נזק לעתיקות. מזר אומרת שההרס נמשך. "אין עם מי לעשות הסכמים. צריך למנוע מפורעי חוק לעבור על החוק. רשויות המדינה שותפות לפשע, מפני שכולם יודעים שזה קורה ולא עושים כלום".

הר הבית הוא מקום נפיץ. לא כדאי שכולם יורידו שם פרופיל, גם היהודים וגם המוסלמים?

"איך אפשר להגיד שלא נטפל בירושלים כמו שצריך מפני שהכל שם פוליטי? קל להדביק לעשייה בעיר תווית פוליטית וזה מצדיק חוסר עשייה או עשייה ללא בקרה. הם הורסים מבנים בתוך הקרביים של הר הבית. יש כאן אתר ארכיאולוגי חשוב, תיעדנו וצילמנו כל אבן בכותלי הר הבית אחרי שגילינו שחלק מהכותל הדרומי התנפח מרטיבות.

"כשהתרענו אמרו שזו פרובוקציה. במה אפשר להיות זהירים? בעצימת עין? אני לא מכירה שיטה שבה עידוד העבריין הוא פתרון לבעיה. נכון שהקורבן כאן הוא לא אדם אלא אתר ארכיאולוגי, אבל אסור ללטף את העבריינים".

אפשר להגיע למצב שהארכיאולוגיה תחיה בהרמוניה עם הפוליטיקה?

"זה באחריותנו, אבל אסור שהר הבית ייהרס - לא בשם השלום והשקט והשלווה ולא בשם שום דבר אחר. מה את מציעה, שנמכור את הארכיאולוגיה של הר הבית? אנחנו יכולים לוותר על זה? מכניסים למקום טרקטורים, זה הברבריזם בהתגלמותו, ואנחנו צריכים לשתוק"?

איך אפשר להגיע לסטטוס-קוו ארכיאולוגי בהר הבית?

"במשך הרבה שנים לא נערכו חפירות בהר הבית. הארכיאולוגיה ויתרה בזמן שהווקף המוסלמי הרס. אין פיקוח בהר הבית. יש הפקרה של הר הבית, מהאתרים החשובים בעולם, בשם 'אחריות מדינית'".

את יכולה להבין פוליטיקאים שמעדיפים להפקיר עתיקות כדי לא לעורר מהומות דמים?

"מה אני אמורה להבין? שהרס עתיקות יביא שלום עולמי? איך אפשר להשיג פשרה על חשבון הרס עתיקות? זה רע מאוד, מה שקורה שם וזה באחריותנו".

הרס העבר

במשטרת ירושלים דוחים את טענותיה של מזר על הסף: "במתחם הר הבית לא נעשות כל עבודות ארכיאולוגיות אלא עבודות תחזוקה שוטפת בלבד וכל העבודות האלו מפוקחות באופן הדוק על ידי כל גורמי האכיפה הרלוונטיים"...

מזר אומרת שהבעיה של הארכיאולוגיה אינה נעוצה רק בהרס בהר הבית. "יפה שנתניהו התעניין בתגלית האחרונה שלי, אני שמחה שהוא התקשר אליי, אבל זה לא פותר את המצב של הארכיאולוגיה. זה תחום שאין לו אבא ואמא, יש כמה 'משפחות אומנות' ממוסדות כאלה ואחרים, שחלקם עושים כל שביכולתם כדי לשמור על העתיקות וחלקם לא עושים הרבה. יש בארץ אלפי אתרים, כמה עשרות מהם בעלי חשיבות עצומה. רבים מהם מוזנחים, לא מטופלים. המערכת חולה מאוד-מאוד".

יש כמה חוקים שמטפלים בעתיקות, כמו חוק העתיקות וחוקים נוספים.
"החוקים האלה לא מקנים בקרת אמת ופיקוח ואינם מאפשרים התנהלות תקינה. יש ניגודי עניינים בין הרשויות והכאוס פוגע במצב של הארכיאולוגיה".

עם גירעון גדול כל כך בקופת המדינה קשה לצפות שיועברו תקציבים לשמירת אתרים ארכיאולוגיים.

"זו דווקא לא בעיה של כסף. יש תקציבים. תמיד דרוש יותר, אבל הבעיה היא של היעדר פיקוח ראוי".

...מזר עומדת מאחורי טענותיה, ואף שטחה אותן באזני ראש הממשלה. "במהלך השיחה עם נתניהו אמרתי לו שההתעניינות שלו מרגשת ותיתן רוח גבית לאתרי מורשת", היא אומרת.

"אם הייתי יכולה להרחיב קצת יותר, הייתי מבקשת ממנו שיקים ועדת מומחים שתבדוק את מצב האתרים הארכיאולוגיים. יש מוסדות שאמורים לטפל בתחום ואינם עושים את זה, אבל יש לא מעט אנשים מסורים לארכיאולוגיה שידעו איך לרומם את התחום, לתקן את הכאוס ולתת לארכיאולוגיה את המקום הראוי לה".

עיר האוצרות

בנוסף למטבע עם סמל המנורה שמצאה אילת מזר, בשנים האחרונות מניבות החפירות הארכיאולוגיות באזור שסביב הר הבית ממצאים מרתקים נוספים

ארמון בפסגה

שרידים של ארמון נמצאו בשנת 2008 בפסגת עיר דוד. השרידים הם חלק מארמון הנישא לגובה של עד 20 מטר ולדברי מזר מדובר בארמונו של דוד המלך. עובי הקירות עד שישה מטרים. יש ארכיאולוגים שחולקים על ייחוס הארמון לדוד המלך, אם כי הכל מסכימים שהממצא מרשים.

ביצורי שלמה

בשנים האחרונות נחשפים במתחם העופל ביצורים שמזר מייחסת לשלמה המלך. הביצורים מאופיינים בבנייה ממלכתית עצומה ומתוכננת היטב.

כתובת קדומה

כתובת בשפה הכנענית, מתקופת דוד ושלמה, התגלתה חרוטה על שפת קנקן חרס גדול בשנת 2012, בידי מזר. זו הכתובת הקדומה ביותר שהתגלתה בירושלים, והיא מקדימה בכ- 250 שנה את כתובת השילוח, הכתובת העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד כה בירושלים, המתוארכת לימי חזקיהו המלך. כמו כן גילתה מזר את הכתובת הקדומה ביותר בעולם בכתב היתדות.

יהוכל וגדליהו

בשנים 2005 ו- 2007 התגלו שתי חותמות, "בולות", של שני סופרים ששמותיהם מוזכרים בתנ"ך: יהוכל בן שלמיהו וגדליהו בן פשחור. הבולות נמצאו בחפירה לצד עשרות בולות עם שמות לא מוכרים, אבל שני אלה נזכרים בספר ירמיהו ל"ח, זה לצד זה.

ביצורים ובריכה

ביצורי ענק ב"בית המעיין" מתקופת הברונזה התיכונה ליד מעיין השילוח. הביצורים מתוארכים לאלף השני לפני הספירה, פרק הזמן המיוחס לתקופת האבות. במקום נמצאה גם בריכה חצובה.

בית השואבה

בריכת השילוח והמדרגות המובילות אליה. בפעם הראשונה אפשר לזהות את בריכת השילוח מימי בית שני, שהכהן הגדול היה יורד אליה בשמחת בית השואבה כדי לקחת מים לנסוך בבית המקדש.

תעלת הניקוז

בשנת 2007 התגלתה תעלת הניקוז של ירושלים מתקופת הבית השני, המובילה מבריכת השילוח עד לכותל המערבי. אורכה כ-700 מטר . התעלה נפתחה לקהל הרחב לפני כשנה.

יסודות הכותל

בשנת 2011 התגלו אוצרות וממצאים ביסודות הכותל המערבי, המלמדים שהכותל לא נבנה בזמן הורדוס אלא 20 שנה מאוחר יותר, תחת שלטון נציבי רומא.

דיפלומטיה אכדית

לוח הטין המוקדם ביותר שנמצא בירושלים שנחרט עליו טקסט - ככל הנראה מכתב מנהלי - בכתב היתדות האכדי. הגילוי של אילת מזר בחפירות העופל מתוארך למאה ה- 14 לפני הספירה, מאות שנים לפני הכיבוש הישראלי.

פעמון וחרב

מתחת לתעלת הניקוז נמצא מאגר מים מתקופת הבית הראשון. "פעמון הזהב של הכהן הגדול" נמצא בחפירות בתעלה ליד הכותל המערבי. "כרטיס כניסה" עשוי חרס ועליו המילים "טהור לה'" נמצא בצמוד לכותל. חרב רומית עם נדן נמצאה בתעלת הניקוז, ומעידה על הקרבות שהיו בתעלה כשהמורדים יצאו דרכה במנוסתם מהרומאים.

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/510/689.html?hp=54&cat=869&loc=81

Dutch archeologists discovered some kind of pagan house of worship or seminary. On its walls, there was a 2,800-year-old inscription in black ink. Key phrases are highlighted in red ink and the whole writing is framed in red. First of all, this is the oldest Aramaic inscription every found. But if that’s not enough to make it a world-headline, the inscription is 600-800 years older than the Dead-Sea Scrolls. And if that’s not enough to merit international attention, the inscription mentions a prophet, or “seer”, named “Balaam son of Beor”. This is the exact name mentioned in the Torah/Bible (Numbers 22:2–24:25). This is the only instance where a specific individual mentioned in the story of the biblical Exodus can be pointed to in archeology. So who is Balaam, and where is this inscription now?

Balaam is the bad guy of the Torah. He is the Darth Vader of the biblical Exodus. According to the Talmud, Balaam had the potential to be Moses, but he turned to the dark side (Av. Zar. 4a–b; Sanh. 105b; Avot 5:19). In a famous incident, as the Israelites are about to enter the promised land, Balak King of Moab asks Balaam to curse the children of Israel. Balaam is unable to do so. The Talmud explains that he looked at the Israelite tents and saw an amazing thing. The tents were rotated so that people could not see into each other’s bedrooms, so to speak. At that point, Balaam realized that the only way to weaken Israel was to corrupt them through sex.

According to the biblical narrative, Balaam was in charge of sex priestesses made up of Moabite and Midianite women. These women successfully seduced the Israelites in an orgy of sex and idolatry (Numbers 31:8, 16). 24,000 Israelite men were punished by God with death. At one point, the Israelite prince, Zimri son of Salu, publically fornicated with a Midianite princess named Cozbi, daughter of Zur, in the name of some kind of fertility rite. Apparently, these rituals were drawing big crowds until Phinehas son of Eleazar, son of Aaron the High Priest (brother of Moses), picked up a spear and killed Zimri and Cozbi with one thrust while they were, so to speak, thrusting. This act ended Balaam’s attempt to subvert Israel through pagan sex (Numbers 25; 6-15). According to the book of Joshua, Joshua took revenge by killing Balaam during the Israelite conquest of Canaan (Joshua, 13:22).

So… back to the Deir Alla inscription. The amazing thing is that it is found on the border of ancient Israel, exactly where you would expect to find it given the biblical narrative. The people writing it are Balaam’s people. Meaning, for them he’s a hero, not a villain. So we’re getting the opposition point of view. They refer to him, just as in the Torah, as “Balaam Son of Beor”. Meaning, there is a letter-perfect synchronicity between the archeology and the Bible. But it gets better. According to the Torah, Balaam does have prophetic powers. According to the inscription, he is a prophet. According to the Torah, he gets his visions at night. According to the inscription, he gets his visions at night. According to the Torah, he worships false gods, but also dialogues with the God of Israel. According to the Deir Alla inscription, Balaam speaks to the “gods” and to “El” i.e., the God of Israel. But more than this, Balaam seems to be devoted to a goddess of fertility. Lest anyone think that the orgy episode in the Torah is exaggerated, the Deir Alla inscription refers to a “girl” or priestess who is “used” for the purpose of making one “saturated with love” (Combination 2, ii 4). It talks about God himself being “satisfied” with love making (Combination 2, ii 6).

So here you have a perfect synchronicity between the story in the Bible and the story that archeologists have discovered in a pagan temple in Jordan. But except for a few scholars, very few people have even heard of this discovery. More than this, the inscription has been removed from Deir Alla and put in drawers – I’m not kidding, drawers – in the Archeological Museum of Amman, capital of Jordan. Meaning, you could be standing right next to the greatest archeological match to the Bible and not know it

The Deir Alla Inscription: Drawers Removed

The ultimate irony: in the Archeological Museum of Amman, they have a fragment of the Dead-Sea Scrolls. It is a quote from the Bible – the story of Balaam! So the amazing thing is that about 20 feet from each other are the Deir Alla inscription and the Dead-Sea Scroll, both quoting the exact same story – and both matching the Bible perfectly.

Isn’t it incredible? You don’t have to go into the realm of “DaVinci Code” style fiction to discover biblical cover-ups. They’re happening as I write – and it’s not fiction, it’s all too real.

See my episode on Balaam as part of “The Naked Archeologist”, Season 2, Episode 24

http://www.apltd.ca/store/42

http://www.simchajtv.com/prophets-sex-archeology/

תגוביות:

1.אכן זו תגלית מזהירה ואכן זה מדגיש את השאלה איך דבר כזה אינו ידוע לציבור? התשובה היא כנראה: הצורך העז של גורמים מובילים באקדמיה וקובעי 'דעת הקהל' להצניע מידע שמאשר את הרקע ההיסטורי של התנ"ך כדי שיוכלו לטעון שהתנ"ך אינו היסטורי. הנבואה של בלעם (בתנ"ך) מהממת ביופייה ובכוחה, וכנראה מעידה שחוברה (כנראה ע"י ישראלי או ישראלים, הרי אין אלה ממש המילים של בלעם, זו יצירה ספרותית על סמך נבואתו) בתקופה ובתוך ציבור שהיה משופע בכוחות נפשיים ויצירתיים מעל ומעבר.

כתובת בלעם

כתובת בלעם בן בעור היא כתובת עתיקה (840–760 לפנה"ס), שנמצאה בתל דיר עלא (Deir Alla) שבירדן, שיש המזהים אותו עם היישוב המקראי סוכות, צפונית-מזרחית למפגש נחל יבוק עם נהר הירדן.

בשנת 1967 חשף צוות חפירות הולנדי מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, כשמונה קילומטרים מנהר הירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטים על גבי סיד שטויח, מספר כתובות במצב השתמרות קשה ביותר, שעד היום פיענוחן שרוי במחלוקת. למרות קשיי הפיענוח, הצליחו החוקרים לפענח מספר שורות, שזיכו את אסופת הכתובות שנמצאו באתר בשם "כתובת בלעם". כתובת זו מזכירה אדם בשם "בלעם בר בער", וכוללת שני "צירופים" שמכילים נבואות אפוקליפטיות וסיפורי בלהות על השאול. הכתובת נכתבה בדיו שחורה ואדומה על קיר מטוייח, גובהה מטר, רוחבה 31 ס"מ והיא כוללת כ-55 שורות. מאחר שהיא נמצאה במצב קשה ביותר, היה צריך לשחזרה מחדש. רובה של הכתובת כתובה בלשון שירית.

החוקרים חלוקים באיזו שפה נכתבה הכתובת; חלקם טוענים כי היא נכתבה בענף של לשון כנענית עם ארמית, מספרת על החוזה בלעם בן בעור, נבואותיו וקללותיו. יש בה קרבה לשונית לסיפור המקראי בספר במדבר (כ"ב-כ"ד), ויש בה כדי לאשש את קיומו של הנביא המיתולוגי. הכתובת משמשת כמקור חשוב לחקר הבלשנות, המקרא והדתות. הכתובת מתוארכת באמצעות פחמן-14 לטווח זמן של 880–760 לפנה"ס, כלומר, לפני זמנם של נביאי ישראל, או לכל הפחות במקביל אליהם. לטענת ויפרט, גילוֹ של הקיר שעליו נמצאה הכתובת עשוי להיות צעיר בהרבה מגילה של המסורת שנכתבה עליו, והתגלית בתל דיר עלא עשויה לפתוח צוהר אל מסורת עתיקה ביותר, שמקדימה את הספרות המקראית כפי שהיא מוכרת לנו כיום, במאות שנים.

תמציתה של הכתובת היא נבואת פורענות וחורבן, במה שנראה כמשפט אחרית הימים. בכתובת מסופר על בלעם בן בעור, איש חוזה האלוהים ("איש חזה אלהן"), אשר באו אליו האלים בלילה, וסיפרו לו על פעולתו של בלע באחרית הימים. בתגובה צם בלעם ובכה בבוקר, וכאשר שאלו אותו בני עדתו למהות מעשיו, הוא מספר לשומעיו על החיזיון שראה. בחזיונו, נתאחדו שדים על האלה שגר, והורו לה לסגור ולתפור את השמים, דבר שגרם לחושך בעולם ולהשממתו. עופות השמים ידורו במקומות שהיו בהם בני אדם, ובני אדם יביאו מקוננות שיקוננו ויתאבלו על אשר נעשה, במקום לשתות יין. אף חירשים ישמעו מרחוק את מצוקת אלי הפִּריון שגר ועשתורת, לא יבואו אורחים ולא יתחתנו, הרימה תיווצר בקבר בשל תאוות בני האדם, ואף תהיה באופן מטאפורי כרית לראשו של המת, נשים רבות יאלצו לחלוק בבגד אחד לכולן, והמוות יפקוד תינוקות צעירים "עולי רחם". בחלקה השני של הכתובת מסופר על מותו של בלעם, ירידתו שאולה, ותיאור מפורט של הרפתקאותיו שם.

ברוך מרגלית משער כי הכתובת היא קללה או נבואת חורבן שנכתבה על ידי מתיישבים ממוצא ארמי נגד מתיישבים ממוצא ישראלי בעמק סוכות, בדומה לנבואות זעם אחרות המוכרות מהמקרא.

ישנה סברה בקרב החוקרים כי בעל הסיפור המקראי כתב את אשר כתב כתגובה פולמוסית לכתובת בלעם.

מעטות הן ערי הנמל הקדומות שלהן היסטוריה ומורשת תרבותית עשירה ומפוארת כמו קיסריה, שממשיכה להפתיע, לשמר ולחדש.

בימים אלה מובילה החברה לפיתוח קיסריה בשיתוף רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים פרויקט חדש שמטרתו חשיפה ושימור של אחד מהמונומנטים המיוחדים שהיו נחלתה של עיר רומית מרכזית - הנימפאון הרומי, אשר נבנה בנמל קיסריה לפני כ-2000 שנה.

מזרקת המים הציבורית שנחשפת בימים אלה, עמדה בטבורה של העיר קיסריה הקדומה ושימשה לנוי ולשתייה וכמקום התכנסויות מרכזי.

מבנה הנימפאון היה חלק מהפינה הצפון-מערבית של במת המקדש, מסד בנוי מפואר וגדול ממדים, עליו עמדו המקדש המרכזי בתקופה הרומית הקדומה והכנסייה הביזנטית לאחר מכן.

הנימפאון נחפר לראשונה לפני 53 שנים על ידי הארכיאולוג פרופ' אברהם נגב ובשנות ה-90 הושלמה חפירתו על ידי הארכיאולוג ד"ר יוסף פורת. לאחר מכן כוסה על מנת לשמור עליו.

כעת החליטו החברה לפיתוח קיסריה ורשות העתיקות בשיתוף עם רשות הטבע והגנים, לחשוף מחדש את הממצא המרשים ולהציג אותו, לרווחת הציבור. החשיפה מתבצעת על ידי הארכיאולוג ד"ר פיטר גנדלמן, והתכנון - על ידי אדריכלית מיכל רטנר מרשות העתיקות.

החפירה הארכיאולוגית ירדה לעומק של כ- 3 מ'. במסגרת הפרויקט יתבצעו, בין היתר, עבודות שחזור תעלה סביב הבריכה, כולל הזרמת המים. השחזור יאפשר קיום פעילות במפלס העתיקות ויהווה נקודת ציון נוספת חשובה בגן הלאומי קיסריה.

מיכאל כרסנטי, מנכ"ל החברה לפיתוח קיסריה, אומר כי "עתיקות קיסריה ממשיכות לרתק ולהציג בפני המבקר מורשת תרבותית בעלת חשיבות ברמה בינלאומית. פרויקט הקמת ושיחזור הנימפאון הינו חלק מתוך תוכנית פיתוח הכוללת פרויקטים נוספים באתר כגון: טיילת החומות, שיחזור בית הכנסת ועוד והוא מצטרף למרכז המבקרים ולתצוגת "מסע בזמן" שאנו מקיימים בנמל. מטרת התוכנית היא להמשיך ולפתח מוקדי תוכן נוספין וחדשים במרחב ההיסטורי. בזכות עושר הממצאים, ניתן להעצים את חוויית הביקור ולגרום למבקרים רבים נוספים לאלה שכבר מגיעים לבקר בנמל קיסריה, ליהנות וללמוד את סיפורה ההיסטורי הנפלא של העיר, המתמשך לאורך אלפי שנים".

רענן כסלו, ראש מינהל שימור ברשות העתיקות, מוסיף כי "זהו פרויקט חשוב נוסף, החושף את אחד ממכמניה של קיסריה העתיקה. תחת הקרקע ומעליה טמונים שרידים רבים וייחודיים, כולל רקמה עירונית שלמה, אשר טרם נחשפה. שיתוף הפעולה החשוב בין החברה לפיתוח קיסריה, רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות ימשך, כך אני מקווה, בשימורם, חשיפתם ופיתוחם של אוצרות מורשת נוספים מהעיר הקדומה".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/270609

59 שנים לאחר שישראל השלימה את רכישת המגילות שנמצאו בקומראן מידי הבדואים שהחזיקו בהן ומידי הכנסייה הנוצרית שהכתבים התגלגלו לידיה, טכנולוגיה חדישה חושפת את סודו של "ספר משה" - אחת המגילות הגנוזות שנכתבו בכתב מוצפן. בין היתר הצליחו חוקרים לגלות באמצעות הטכנולוגיה החדשה כי הכותרת שונתה וכי שני אנשים שונים נתנו כותרת אחרת לאותה מגילה.

מגילות קומראן התגלו בשנים 1956-1947, במערות ליד קומראן שבמדבר יהודה, והן כוללות כמעט אלף ספרים של "עדת היחד" - אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני. המגילות נחשבות עד היום לאחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות בישראל, שכן מדובר בספרי התנ"ך הקדומים ביותר שנמצאו עד כה. בין המגילות נמצאו כתבים של ספרים מהתנ"ך, ספרים חיצוניים לתנ"ך וגם טקסטים שלא היו מוכרים כלל.

חלק מהמגילות נשמרו היטב בזכות מזג האוויר היבש והצחיח במדבר יהודה, אולם היו לא מעט מהן שהיה קשה עד בלתי אפשרי לקרוא אותן. ב-13 בפברואר 1955 רכשה מדינת ישראל, באמצעות פרופ' יגאל ידין ובסיוע מתווכים, ארבע מגילות גדולות ממערה 1 שליד קומראן, והשלימה בכך את רכישת שבע המגילות שיוצגו לימים ב"היכל הספר" בירושלים. הממצאים ממערות אחרות, שהתגלו בשנות ה-50 וה-60, נשמרים כעת ברשות העתיקות ומוצגים באתר הספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה על שם ליאון לוי.

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה בשיתוף המכון ללימודים מתקדמים בסורבון שבפריז מציע קריאה חדשה לאחת ממגילות קומראן, הנקראות גם "מגילות מדבר יהודה". הקריאה שופכת אור על תחילת הכתיבה הפרשנית על המקרא. מקורה של הטכנולוגיה החדשה במיזם המתנהל ברשות העתיקות בסיוע "גוגל", שבמסגרתו רשות העתיקות מצלמת מחדש את כל המגילות באיכות גבוהה ומעלה אותן לרשת בפורמט זמין ובחינם.

על התקופה שבה נכתבו המגילות קיים מעט מאוד מידע. סיפורי התנ"ך מסתיימים בתקופה הפרסית, וספרות חז"ל מתחילה רק 500 שנים מאוחר יותר. מן הזמן שבין תקופות אלו אין למעשה טקסטים קנוניים יהודיים. מצד שני, זוהי תקופה חשובה מאוד בתולדות היהדות, שבה התגבשו כל המושגים של היהדות הקלאסית כמו המדרש, התפילה וההלכה. כך לדוגמה, עד לגילוי המגילות היה ידוע מעט מאוד על הוויכוחים וחוסר ההסכמות שקדמו לכתיבת המשנה. "חקר המגילות מאפשר לנו להבין מה היו הנושאים והעמדות השונות שהביאו לכתיבת המשנה", מסביר ד"ר יונתן בן-דב מהחוג למקרא באוניברסיטת חיפה את חשיבות המגילות.

בלשים היסטוריים

ד"ר בן-דב הוא אחד מקבוצת חוקרים באוניברסיטה שחוקרים את המגילות ואף מוציאים כתב עת שנתי בשם "מגילות", המאגד את מיטב המחקרים בנושא. מחקר המגילות ממשיך להעסיק עד היום את החוקרים בארץ ובעולם, ומספר החוקרים שעוסקים בתחום רק הולך וגדל עם השנים. למרות שהמגילות עצמן פוענחו כבר, העבודה עליהן עדיין רבה, בעיקר במתן פרשנות ובמיקום של הכתבים ביחס לטקסטים יהודיים אחרים דוגמת המשנה, כתבי יוסף בן מתתיהו, ספרי המכבים, תפילות והלכות קדומות ועוד. כפי שמעיד המחקר הנוכחי, שיופיע בקרוב בכתב העת Sea Discoveries Dead, שינוי של כמה שורות או אפילו נקודות בודדות עשוי לשנות את ההבנה של טקסט כזה או אחר.

במחקר הנוכחי ביקשו ד"ר בן-דב ופרופ' דניאל שטוקל בן-עזרא מהסורבון להתחקות אחר מגילה שכותרתה היתה "מדרש ספר משה" העוסקת בדיני מחלת הצרעת לפי ספר ויקרא פרק י"ד. מגילה זו היא אחת מתוך כ-12 מגילות (הכוללות מאות קטעי פפירוס קטנים) שנכתבו באלף-בית מוצפן. המגילות פוענחו בשנת 1999 על ידי החוקר סטיבן פפאן, שגם תhארך בעזרת מגילה זו את המגילות המוצפנות לתחילת המאה השנייה לפני הספירה.

הכותרת "מדרש ספר משה" מופיעה על דף הכריכה של המגילה בכתב לא מוצפן. הכותרת נכתבה על ידי הספרן כדי לדעת היכן להניח את המגילה וכיצד לשלוף אותה בקלות, אולם כבר במבט ראשוני הכתובת נראתה לד"ר בן-דב ולפרופ' בן-עזרא חשודה. "ניתן היה לראות שיש הבדל בכתב היד בין המילים 'מדרש' למילים 'ספר משה' אולם לכך יכולות להיות סיבות רבות. גם כיום אותו אדם יכול לכתוב בכתב מעט שונה אם הוא נאלץ להפסיק לכתוב מסיבה כלשהי וחוזר לכתוב לאחר זמן מה", אומר ד"ר בן-דב.

אולם בשלב זה הגיעו לעזרת החוקרים הטכנולוגיות החדישות, שלא היו בנמצא לפני 15 שנים. בעזרתן אפשר היה לראות למשל שהמילים נכתבו בדיו שונה.

הטכנולוגיות אף חידדו את ההבדלים בין אותיות שהופיעו פעמיים, כמו מ"ם או ר"ש, וגם הצביעו על הבדלים נוספים - כמו הרווחים בין האותיות, הזוויות שבהן נכתבו האותיות, גודלן ועוד. שורת הבדלים זו הטתה את הכף לכיוון הסברה של שני כותבים שונים.

עבודה בלשית זו, כפי שמגדיר אותה ד"ר בן-דב, היא מה שמפריד בין העבודה השגרתית של ההיסטוריונים או של חוקרי המקרא המודרניים, שרגילים לקרוא טקסטים בדרך כלל מול המחשב, לבין חקר המגילות.

"העבודה הזו כוללת שעות על גבי שעות במעבדה ברשות העתיקות, שבה יושבים על פירורי הקלף האלה - כשכל פיסת קלף היא באורך 2.5 ס"מ - ועובדים על השחזור. בעבודה הנוכחית, אחרי שעות של עבודה צץ לנו פתאום קו נוסף שנראה כמו האות וי'ו - ואם אכן היה מדובר באות זה יכול לשנות את כל מה שחשבנו עד כה. בסוף התברר שזה הגיע בכלל מקטע של מגילה אחרת".

החוקרים מצאו גם עדויות נוספות, שלא רק חיזקו את הסברה שלהם אלא אף הסבירו מדוע היו שני כותבים שונים ומה משמעות הדבר. הטכנולוגיה החדשה אפשרה להבחין בקלות בכמה נקודות מעל המילה "ספר" מעל האות סמ'ך ומעל האות רי'ש, שנראו אך בקושי לפני כן. היא גם אפשרה לראות שתי נקודות דומות מתחת לפ'א ומתחת לרי'ש, שאותן לא ניתן היה כלל לראות לפני כן. המשמעות של נקודות אלה היא שהמילה "ספר" נמחקה.

"באותה תקופה לא נהגו למחוק דיו שנכתב על קלף. היו מסמנים נקודה מעל ומתחת לאות, וזה היה סימן לכך שהמילה נמחקה. הסיפור שלנו עוסק בספרן שראה את הכותרת 'ספר משה', מחק את המילה 'ספר' והחליף אותה ב'מדרש'", מסביר ד"ר בן-דב. "זו היתה מבחינתו הכותרת הנכונה".

ההופעה הראשונה של מדרש

ומה המשמעות של "הכותרת הנכונה"? ד"ר בן-דב מסביר כי ככל הנראה מי שכתב "ספר משה" לא הכיר מספיק טוב את הצופן שמאחורי הטקסט, ומהמעט שידע הבין כי מדובר בקטעים מן התורה. בהתאם לכך הוא החליט שמדובר ב"ספר משה" - כלומר, ספר התורה. אולם מי שמחק את המילה הכיר טוב יותר את הטקסט והבין שמדובר בפרשנות מרחיבה על התורה, שראוי לקרוא לה "מדרש" - ולא בספר התורה עצמו.

"מדובר באחד המופעים הקדומים ביותר של המילה 'מדרש' במשמעות של פרשנות לטקסט תנ"כי", אומר ד"ר בן-דב. "בתקופה קדומה זו, מאות שנים לפני ימי חז"ל והמשנה, נוצרה כבר הקטגוריה של 'מדרש' והתבססה ההבחנה בין הרחבות של התנ"ך, שהיו מקובלות באותה תקופה, לבין חיבורים דרשניים העומדים מחוץ לו.
במגילות אנחנו מוצאים את העדויות הקדומות ביותר לסוגה הספרותית החדשה הזו - פרשנות על התנ"ך.

במגילה הנוכחית אנחנו רואים באופן מוחשי איך המושג הזה קורם עור וגידים, כשאדם אחד עוד לא מכיר כלל בקיומה של אפשרות כזו ואדם אחר כבר מכיר את המושג ומתקן את קודמו".

מקורה של תגלית אחרת שאליה הגיעו החוקרים היא בבחינת צורת הכתב במגילה. בסיומה הגיעו החוקרים למסקנה כי יש לתארך את המגילה, כמו גם את כל קורפוס 12 המגילות המוצפנות, לכמאה שנים מאוחר יותר מהתאריך שהוצע במחקרים הקודמים. כלומר, התגלית האחרונה של המשלחת היא שהמגילות הללו נכתבו במאה הראשונה לפני הספירה, ולא בשניה, כפי שחשבו עד כה.

http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/554/532.html?hp=11&cat=1102&loc=5

במסגרת אירועי יום המדע הישראלי יוצג היום (רביעי) באוניברסיטת אריאל מחקר המבקש להתחקות אחר זני הענבים הארצישראליים שמהם הופק יין בתקופת בית המקדש.

בשיחה עם ערוץ 7 מספר ד"ר שיבי דרורי, איש האוניברסיטה וממובילי המחקר הממומן על ידי הקק"ל, על ראשיתו של המחקר וההישגים שהניב עד כה. מסתבר שהמחקר כולו החל בשאלה פשוטה לכאורה: לאן נעלמו זני הענבים של ארץ ישראל?

לדבריו בעוד היינות הישראליים זוכים לכבוד רב בעולם הרי שזנים אלה מיובאים לישראל ממדינות אירופה ואמריקה ואינם זנים ישראליים מקוריים. מהנתונים ההיסטוריים עלה כי החל מהמאה השביעית השמידה האוכלוסיה המוסלמית את גידולי הענבים מטעמים דתיים ועל מנת לנסות ולמצוא בכל זאת את הזנים המקוריים העריכו מובילי המחקר כי בשולי החקלאות העתיקה נותרו שאריות של הזנים ההם.

על מנת לאתר אותם יצאו חוקרים לחיפוש גידולים מקוריים בנחלים, במדבריות ובכפרים נטושים ואכן נמצאו 150 זנים שונים. ניתוח גנטי של הזנים חשף את קיומם של 70 זנים אותנטיים וחמישה מתוכם התאימו לייצור יין.

"מדובר בהישג משמעותי", אומר דרורי המציין כי המחקר עודו באמצעיתו אך כבר כעת הוא מעורר עניין בתעשיית היינות הישראלית. יקבים מבקשים לקבל לידיהם דגימות של הממצאים על מנת לטעת את הזנים העתיקים ולייצר יין בארומת תקופת בית המקדש.

עוד מוסיף דרורי ומציין ממצאים ארכיאולוגיים הנחקרים גם הם ובתוכם ממצאיה של ד"ר אילת מזר שגילתה בעופל שבפינת הר הבית סל של ענבים מתחת כיתוב עתיק, הכיתוב העברי העתיק ביותר, ובו נכתב 'יין חלק'. דרורי מתאר את הממצא כענבים מפוייחים שנשרפו כליל אך נותרו בצורתם הכדורית כענבים לכל דבר.

לדבריו בענבים אמנם לא נותרה כל לחלוחית של חיים בשל השריפה שעברו אך ניתן לבודד מהם רסיסי DNA שיסייעו למחקר להתקרב בתוצאותיו ליינות העתיקים של פעם.