וכך מתאר צביקה התמים את מצוקתו הרבה ואת זעקתו לשביתה כללית: קוראים לי צביקה. אני בן 36, נשוי עם ילד בן שנה ורבע. קניתי דירה בגבעתיים, עם משכנתא מטורפת לשלושים שנה.
וביום שני הבא, האחד באוגוסט, אני מתכוון לשבות.
אני מתכוון לשבות כי נמאס לי. אני לא יכול להמשיך וללכת כל יום לעבודה כאילו כלום, כאילו אם אני אעבוד קשה אני אצליח לספק לעצמי ולמשפחה שלי חיים של כבוד.
כבר שבוע אני רותח. אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו. אולי מזה שאני ואשתי חושבים להביא עוד ילד, ואנחנו לא יודעים אם נוכל להרשות לעצמנו. כי הרי מערכת החינוך שלנו כל כך גרועה, שצריך לבחור בין לשלוח את הילד לחינוך פרטי לבין להפקיד אותו בידיים של גדעון סער. ובריאות זה יקר, כי מערכת הבריאות הציבורית קורסת, ואוטו גדול זה יקר, אבל תחבורה ציבורית אין.
וזה עוד לפני המחירים. קניתי לפני שבוע חבילת חיתולים. המחירים ירדו בשליש, ואני רותח. שנה שלמה שילמנו מחיר מופקע בחמישים אחוז (!) על החיתולים האלה. שנה שלמה הרשתות והיצרנים גנבו אותנו בלי בושה. בחיתולים, בתחליף חלב, במוצצים, בעגלות, בכל דבר. גנבו אותנו כאילו שאנחנו, זוג צעיר עם משכנתא (אז עוד היינו בשכר דירה), יש לנו את הכסף לתרום לקרטלים של נוחי ותשובה ושאר החברים שלהם.
גנבו אותנו, והממשלה שאנחנו משלמים לה מס לא עושה עם זה כלום. לא מפקחת, לא תובעת, לא חוקרת. מפקירה אותי.
שתבינו, אני לא מרוויח רע. שנינו מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק. אני כאילו מעמד בינוני, כאילו אמור לחיות יחסית בשקט. אבל אין דבר כזה מעמד בינוני בארץ. יש אלפיון עליון שגורף פה את כל הכסף, ויש את כל השאר, שנחנקים.
כי זו השיטה. זו הכלכלה.
שיטה שבה חצי מהאנשים מרוויחים פחות מ-5,000 ש"ח בחודש.
שיטה שבה חברות משלמות רק 18% על הרווחים שלהן, פחות משכיר ממוצע, ואת הכסף החסר לוקחים לנו במיסוי משוגע של הדלק.
שיטה שבה אין לי, ולכל מי שאני מכיר כמעט, שום סיכוי מלבד להמשיך ולצלול יותר ויותר עמוק לתוך הטירוף, כדי לספק כוח עבודה זול לסופר עשירים.
שיטה שבה שליש מהילדים נמצאים בתחת לקו העוני.
ואסור שנסכים לזה. אף אחד מאיתנו.
אז ביום שני, ה-1 באוגוסט, אני שובת עצמאית במחאה על מה שהשיטה הזאת עושה לנו. בהזדהות עם כל האחרות והאחרים שנדפקים ממנה כמוני, ועם הרבים והרבות שנדפקים עוד הרבה יותר ממני.
אני אקח את הילד, אלך למאהל, אולי לאיזו הפגנה, אולי בירושלים, אולי על הראש של הממשלה הלא אכפתית הזו, האחרונה והמופרכת בשרשרת של ממשלות רעות. לא יודע מה אני אעשה. אבל לעבוד אני לא הולך.
אני קורא לכל מי שיכול – תצטרפו אלי.
תצטרפו לאירוע הזה, תפיצו אותו, תספרו עליו, תדברו עליו אנשים בעבודה. תסבירו אותו.
אם יש לכם רעיונות מה לעשות ביום הזה, בואו נדבר על זה, או שפשוט תרימו אירוע משלכם.
יאללה, משנים את המדינה הזו!
אכן, מסמך אנושי מרתק...
מתברר ש"צביקה" הוא לא סתם צביקה, אלא:
"ביום אני מייעץ ומנהל אסטרטגיות רשת לארגונים שונים, מסחריים ושאינם מסחריים. באחרונה ניהלתי ביחד עם איתי נאור את קמפיין הבחירות של חד"ש באינטרנט, ויחד עם טומי קירשנצווייג היינו אחראים גם על המיתוג המחודש של התנועה הוותיקה. לפני זה ניהלנו את הקמפיין העצמאי של דב חנין לראשות עיריית תל אביב. כיום אני מנהל הקמה של אתרים למספר תנועות חברתיות ועסקים קטנים, ושוקד על מספר קמפיינים פוליטיים שיושקו בחודשים הקרובים.
כותב את הטור השבועי "מחובר" בכלכליסט"
"צביקה", הוא גם מייסד של חברת "דיבור" המתמחה בשיווק במדיה חברתית.
"דיבור" היא המפעילה של הקמפיין "לא נסתום את הפה" של הקרן לישראל חדשה
אמנם כל אזרח רשאי לקרוא לשביתה כללית, זה לגיטימי ודמוקרטי.
אבל גילוי נאות לא יזיק...