|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלומי25
גולש אורח
| יום ראשון ז' בכסלו תשע''ב
02:11 04.12.11 |
|
35. ממליץ לך לקרוא את המאמר הזה של עו''ד דן אבי יצחק:
בתגובה להודעה מספר 33
|
מזה ימים אחדים אני עוקב בהשתאות אחרי השיח הציבורי הער בנושא התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע. בהשתאות למה? כי אין גבול למידת אי ידיעת הדין, שלא לומר בורות, מצד אחד, ולמידת הדמגוגיה, מצד שני, שתי מידות בהן לוקים המתווכחים משני עברי המתרס, הן מציעי התיקון ומצדדיהם והן המתנגדים מקרב אנשי התקשורת והנוהים אחריהם. לפני יותר מעשור שנים הציע ח"כ מאיר שטרית לתקן את חוק איסור לשון הרע לטובת הנפגעים מפרסומי דיבות וכדי להרתיע את מפרסמי לשון הרע. תמציתו של התיקון היתה קביעת הוראה חדשה, לפיה יהא הנפגע זכאי לקבל פיצוי בגובה שלא יעלה על 50,000 ש"ח אף בלא הוכחת נזק (ואם נעשה הפרסום בזדון - 100,000 ש"ח). למרבה האירוניה, הצעה זו נבעה מאי הכרת דיני לשון הרע, פשוטו כמשמעו, ועלולה היתה, אלמלא עמד בית-המשפט העליון בפרץ, להביא לתוצאה הפוכה מזו שאליה נתכוונו המציע והכנסת שקיבלה את ההצעה ובשנת 1998 תיקנה את החוק בהתאם. וכל כך למה? לפי הדין, שמעולם לא היה שנוי במחלוקת, רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים, ללא כל הגבלה על סכום הפיצוי, בשל הנזקים הכלליים הנגרמים לנפגע מפרסום לשון הרע. נזק כללי משמעותו נזק שלא ניתן למסור עליו פרטים מדוייקים ולא ניתן לכמתו, כגון כאב, סבל, תחושת עלבון, השפלה, לעג ובוז מצד הבריות, התרחקותם של אנשים מן הנפגע שהושמץ, וכל כיוצא באלה. נזק כללי הוא היפוכו של נזק מיוחד או נזק ממון, כגון הפסד פרנסה כתוצאה מכך שלקוחות חדלו לקנות בבית-העסק שפורסם על בעליו בשקר כי נוהג הוא למכור סחורה פגומה. הנזק המיוחד אינו עניין להשערה אלא יש למסור עליו פרטים מלאים ולהוכיחו באותות ובמופתים ובית המשפט נדרש לחשבו על-פי הנתונים הממשיים שהוכחו לפניו. לעומת זאת, הפיצוי בגין הנזקים הכלליים נקבע ע"י בית-המשפט לפי הערכה כללית, בהתאם לתחושת הצדק של בית-המשפט, ועל כן גובהו גם משתנה, לעתים באופן קיצוני, ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה.בהערכת הפיצוי בשל הנזקים הכלליים יכול בית-המשפט להעזר בעדות הנפגע עצמו על העלבון והסבל שחווה ובעדותם של אחרים היכולים להעיד מה עבר על הנפגע בשל פרסום לשון הרע עליו. אך אין הכרח בעדויות אלה. בית-המשפט יכול לקבוע את הפיצוי בשל הנזקים הכלליים לפי התשתית העובדתית הכוללת שהונחה בפניו, כלומר לפי מהות הדיבה וחומרתה, נסיבות הפרסום, מעמדו של הנפגע ועוד שיקולים רבים אחרים המלמדים על חומרת - או קולת - הפגיעה ונסיבותיה או על סיבות אחרות להגדלת סכום הפיצוי או להקטנתו. נחזור עתה אל העיקר: בית-המשפט אינו מוגבל בסכום הפיצויים הכלליים שהוא רשאי לפסוק. נמצא שלכאורה השיג התיקון של ח"כ מאיר שטרית משנת 1998 תוצאה הפוכה מכוונת יוזמו, שכן הוא הגביל את סמכות בתי-המשפט לפסוק פיצויים כלליים עד לסכום של 50,000 ש"ח או 100,000 ש"ח, לפי המקרה, בלבד, שעה שבפועל הם פסקו לפני התיקון סכומים גבוהים מאלה בהרבה כפיצויי נזק כללי. ואכן, היו בתי-משפט שהחליטו כי סמכותם הוגבלה כלשון התיקון לחוק. תוצאה זו היתה הרסנית לנפגעי לשון הרע, שכן תביעת דיבה שבה מוכח נזק מיוחד היא תופעה נדירה ביותר. ברובן ככולן של תביעות הדיבה לא ניתן להוכיח נזק מיוחד והתביעה היא לפיצוי הנזקים הכלליים. רק במאמץ רב עלה בידי לשכנע את בית-המשפט העליון, בעניין תביעת הדיבה הידועה של שרנסקי נגד נודלמן, לתת לתיקון החוק "פרשנות יצירתית", שלא לומר מתחכמת, שעיקרה אותו למעשה מכל תוכן ומנעה את תוצאתו ההרסנית. בית-המשפט העליון קיבל את טענתי ופסק שהתיקון לחוק יחול רק מקום שאין בפני בית-המשפט נתונים כלשהם אפילו באשר לנזק הכללי שנגרם - ואילו בכל מקרה שיש בפניו נתונים כאלה אין הוא מוגבל בסכום הפיצויים שהוא רשאי לפסוק בגין הנזק הכללי. כך הפך התיקון לחוק לאות מתה והוסרה פגיעתו הרעה בנפגעי לשון הרע (עליהם הוא ביקש להגן...), שכן קשה לתאר מקרה שבו לא יהיו בפני בית-המשפט נתונים באשר לנזק הכללי שנגרם - הרי לשון הרע שפורסמה, היא עצמה כבר מעידה על הפגיעה, העלבון וההשפלה שנגרמו לתובע, ומה גם שברובם ככולם של המקרים התובע גם יעיד על כך. והנה, אחרי כל אלה באים המציעים, ובתוכם ח"כ מאיר שטרית, ומציעים עתה תיקון שני, לפיו יועלה הסכום המירבי של 50,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח או ל-500,000 ש"ח ללא צורך בהוכחת נזק(ולכפל הסכומים במקרה של זדון ואף לפי חמישה במקרה של סירוב לפרסם את תגובת הנפגע). לפי ההצעה החדשה, נוסח התיקון הראשון יישאר בעינו, זולת שינוי הסכומים המירביים כאמור. על כך פרצה הסערה. אך מובן הוא שאין זו אלא "סערה בכוס מים", שכן התיקון המוצע משאיר בעינה את ההלכה שנפסקה בפרשת שרנסקי נגד נודלמן וגם תיקון זה (אם יתקבל) כקודמו לא יהא איפוא אלא בבחינת אות מתה ולא ישפיע על סמכותו של בית-המשפט, לכאן או לכאן, לפסוק פיצוי, ללא הגבלת סכומו, בגין הנזקים הכלליים. לכל היותר הוא ישמש, אוליי, כאיתות מצד המחוקק לבתי המשפט שמן הראוי לפסוק פיצוי ממשי בתביעות לשון הרע, אלא שבתי המשפט אינם זקוקים לאיתות זה, שכן כבר מזמן הם קבעו שיש להעלות את רף הפיצויים בתביעות דיבה, בעיקר נגד כלי תקשורת המפיקים רווחים מסחריים מפרסומי הדיבה, פרסומים המעלים את תפוצתם. ומכאן לבורות ולדמגוגיה. אם מציעי התיקון ומצדדיהם טרם למדו עד היום את הדין ואת מה שאירע לתיקון הראשון, שמשמעותם היא שאין לתיקון המוצע כל משמעות מעשית - הרי הם פועלים מתוך בורות. אם יודעים הם את הדין ולמרות זאת מציעים את התיקון או מצדדים בו - הרי אין זו אלא דמגוגיה שכוונתה לשכנע את הציבור, שבחלקו הנכבד אינו אוהד את כלי התקשורת, כי הממשלה מגינה על נפגעי לשון הרע ותבוא חשבון עם התקשורת, שעה שלאמיתו של דבר התיקון הוא חסר כל משמעות מעשית. אם כך ואם כך, אין זו מחמאה למציעי התיקון ולתומכיהם. חבל שמציעי התיקון לא בחרו דרך יעילה באמת להגן על נפגעי לשון הרע. המציאות היא שרק במקרים נדירים מגישים הנפגעים תביעות דיבה, פחות ממקרה אחד מתוך אלף מקרים הראויים לתביעה. הסיבה לכך היא שגם על הנפגע הצודק בריבו לעבור דרך חתחתים ארוכה של הליכים משפטיים, בהם ממשיכים להכפישו, ואף כשהוא זוכה סוף סוף בפסק דין לטובתו, הפיצויים הנפסקים לו אינם מכסים אפילו את הוצאות המשפט שנגרמו לו בפועל. אם מציעי התיקון רוצים באמת להגן על נפגעי לשון הרע, מוטב שימירו את הצעת התיקון בהצעה על-פיה יהא חייב בית-המשפט לפסוק לנפגע שזכה בדינו את מלוא הוצאותיו המשפטיות בפועל, אלא אם יש טעמים מיוחדים לשלול ממנו הוצאות אלה או חלקן. אשר לכלי התקשורת והנוהים אחריהם, אם מתוך בורות ואי לימוד הדין אחזה בהם בהלה רבתי עד שהקימו קול זעקה רמה מקצה הארץ ועד קצה, למרות שבפועל אין בתיקון המוצע כדי לשנות במאומה את המצב המשפטי - הרי אוליי יש גם בכך כדי לחזק את אלה הטוענים שדרכם של כלי התקשורת לפרסם דברים מבלי לבודקם תחילה כיאות. ואם בידיעת הדין פתחו כלי התקשורת ותומכיהם בהתקפה הרעשנית נגד התיקון המוצע, בשם חופש הביטוי כביכול, הרי אין זו אלא דמגוגיה שמטרתה לעורר את דעת הקהל נגד הממשלה, כאילו מתנכלת היא לחופש הביטוי, שעה שלטוענים כך יש מניעים אחרים להתקפתם עליה. אם כך ואם כך, לא על דרך זו תהא תהילתם, לא של כלי התקשורת ולא של אלה התומכים בצדק בחופש הביטוי ומבקשים להגן עליו. לשלימות התמונה יצויין שהתיקון המוצע כולל גם הוראה המחייבת לפרסם את תגובת הנפגע במלואה. הוראה זו רצוייה היא, אך יש לתקן את נוסחה הגורף ולקבוע שאורך התגובה יהא סביר בנסיבות העניין ולא יהא בו משום פרסום לשון הרע על אחרים. כשלעצמי, איני סבור שיש היום בישראל סכנה מוחשית לחופש הביטוי. אין זה אומר שאפשר לקבל כדבר המובן מאליו שאף פעם בעתיד לא תהא סכנה כזאת. מבחינה זאת ראוי תמיד להדגיש ולהבליט את חשיבותו של חופש הביטוי, לחנך את הכל לשמור עליו ולכבדו ולעמוד על המשמר כדי למנוע כל פגיעה אמיתית בו. אך אל לנו לראות צל הרים כהרים. חקיקת הכנסת ופסיקת בתי-המשפט הגנו עד כה בהצלחה רבה על חופש הביטוי. ניתן אף לומר כי לא מעטים המקרים שבהם הוקרבו ערכים חשובים לא פחות למען הבטחת חופש הביטוי. אינני בטוח שחוק איסור לשון הרע, ובייחוד דרך יישומו על-ידי בתי-המשפט, לא נתנו משקל מופרז לחופש הביטוי לעומת השמירה על שמו הטוב של האדם. ככלות הכל, "טוב שם משמן טוב". לרובנו יקר השם הטוב מן הקניין החומרי. כך גם במסורת ישראל מקדמת דנא. והנה, בעוד החוק מקדש את הקניין הפרטי ומגן עליו כמעט באופן מוחלט מפני פגיעתו של הזולת, ואף פגיעה בקניין שנעשתה בטעות או בתום-לב מזכה את בעליו לפיצוי מלא, לא כך נוהג חוק איסור לשון הרע, ולא כך נוהגים בתי-המשפט, בשם הטוב. לפי חוק איסור לשון הרע רבים מאד הם המקרים בהם אין הנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי כלשהו בגין פגיעה שנעשתה בתום-לב (ולעתים אף בהעדר תום-לב), וזאת משום ההגנה הניתנת לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת. משכך, מן הראוי להקפיד מאד עם המפרסמים שיעמדו לפחות בדרישת תום-הלב במלואה. זו משמעותה, בין היתר, בדיקה יסודית של העובדות בטרם הפרסום, קבלת תגובתו של מי שעלול להיפגע מן הפרסום, אי שימוש בלשון בוטה ופוגענית שלא לצורך והימנעות מלתאר ספקולציות בלתי מוכחות כעובדות של ממש, גם כשהתחרות בין כלי התקשורת והרייטינג המקודש מפתים לנהוג אחרת. אם כך ינהגו כלי התקשורת - וזהו המינימום המתחייב מן הצורך להגן על שמו הטוב ועל כבודו של האדם, וכאמור אף זו הגנה פחותה בהרבה מן ההגנה הניתנת לרכושו החומרי של האדם - אל להם לחשוש מתביעות לשון הרע.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
lurker
חבר מתאריך 18.9.05
21876 הודעות | אור ליום רביעי כ''ו בחשון תשע''ב
21:53 22.11.11 |
|
23. רחל בן ארי ניהלה סניף עמותת סייעני אוייב-האגודה לזכויות
בתגובה להודעה מספר 21
|
האזרח - סניף חיפה.זו עמותת הדגל של הקרן הזרה - NIF (שתי"ל). הקרן החדשה לישראל. האגודה הזו קבלה בשנת 2009 מעל ל-50 אלף דולר מגוף ערבי - WA שמקושר לבנק האיסלמי ולקרנות "צדקה" של החמאס. האגודה לזכויות האזרח הערבי, מזה זמן רב, אינה עוסקת בזכויות אזרח אלא בקידום האג'נדה לחיסול המדינה היהודית. יתכן ואת זה אינך יודע. שאל אותה בהזדמנות. דרך אגב - חדוה רדובניץ, סמנכ"לית הקרן הזרה - הקרן לישראל חדשה. זו שחשפה שהם מצפים להעלמות המדינה היהודית ולשלטון דמוקרטי ערבי, היתה ראש סניף האגודה לזכויות האזרח בתל אביב. זה החומר שיש שם. |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
lurker
חבר מתאריך 18.9.05
21876 הודעות | אור ליום ראשון ז' בכסלו תשע''ב
20:09 03.12.11 |
|
34. רחל בן ארי מברכת את שתי''ל (NIF) להכרתה ע''י האו''ם
בתגובה להודעה מספר 25
|
רחל בן ארי, יו"ר ועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין שלחה ברכה ל"עמותת" שתי"ל לרגל הכרתה ע"י האו"ם.עיתון לשכת עורכי הדין - מחוז חיפה. בדלתיים פתוחות גיליון 14. מרץ-אפריל 2006 רחל בן ארי משתפת פעולה עם השקרים של NIF (שתי"ל). שתי"ל אינה רשומה כעמותה באף מקום. אין עמותה כזו כלל וכלל. שתי"ל הנה הכינוי של הקרן לישראל חדשה לזרוע הביצועית שלה שמתפעלת (ייעוץ, הדרכה, שיווק..) עשרות ארגונים של סייעני אוייב כגון - עדאלה, בצלם, יש דין, מוסאוא, מחסום ווטש ועוד http://www.israelbar.org.il/uploadfiles/DP14.pdf |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|