פסקי הדין שלה לעתים סותרים, היא ממעטת לזכות נאשמים ועורכי דין טוענים שהיא לא נחמדה. נאור ידועה גם כשופטת קשוחה ועניינית שלא מפחדת מפוליטיקאים ומהביקורת שלהם.
רויטל חובל|הארץאת כניסתה לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון ה–11, תחל מרים נאור באיחור של שלוש שנים. חוק גרוניס, שהסיר את המגבלה מיתרת כהונה של שלוש שנים לצורך מינוי לנשיא, היה במידה מסוימת גם חוק אנטי נאור. חברי הכנסת שעמדו מאחוריו העדיפו את אשר גרוניס השמרן על פני נאור שפסיקותיה הלכו עם הזרם שמעז להתערב בהחלטות הממשלה ולפסול את חוקי הכנסת.
עם זאת, נאור איננה אקטיבסטית מובהקת ודמותה כשופטת מורכבת. מצד אחד, היא לא מפחדת מפוליטיקאים ומהביקורת הגוברת על בית המשפט העליון. היא לא חוששת לבקר בחריפות את המדינה, ומצווה על פרקליטים המייצגים אותה ומופיעים בפניה בבג"ץ לצאת החוצה ולהתקשר לשר כדי לקבל הסברים. מן הצד השני, היא שופטת שמרנית שבעתירה נגד חוק הנכבה הובילה קו שלא להכריע בעתירות לפסילת חוקים בעייתיים מטעמי חוסר בשלות. גם בדיון בעניינו של חוק ועדות הקבלה היתה נאור בין חמשת שופטי הרוב שהעדיפו לא להתערב בחקיקה כי עדיין לא בשלה העת. "הקו של נאור לא מפתיע אותי, הוא מצער אותי", אומר עורך דין העוסק בזכויות אדם. "בית המשפט אימץ דוקטרינה שמחייבת שקודם מישהו ייפגע כדי שיוכל להתקיים דיון משפטי. זו תפיסה שמתעלמת מהאפקט המצנן שיש לחוקים כאלה. רוב האנשים לא ירצו להסתכן שייתבעו או שיישלל מהם תקציב או מימון ציבורי ורק אז ללכת ולתקוף את זה בדיעבד".
ניתוח פסקי הדין של נאור מקשה לשרטט קו אחיד ועקבי שלה בעתירות שדורשות את התערבות בית המשפט בחקיקת הכנסת ובהחלטות ממשלה. פסקי הדין שלה לעתים סותרים ולא מגלמים אג'נדה סדורה, ועל כן היא שופטת לא צפויה. מצד אחד שורה של פסיקות שלה בנושא המאחזים הפכו אותה לשנואת הימין. ומצד שני, היתה בדעת מיעוט שסברה שיש לאפשר למדינה להכשיר בנייה לא חוקית בקרקע פלסטינית פרטית בכפר דורא, שנתפסה על ידי הצבא לצרכי ביטחון ב–1979. במקרה אחר היתה בדעת מיעוט בעתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם נגד תקנה שאפשרה למנוע מאסיר לפגוש עורך דין אם יש חשד לפגיעה בביטחון המדינה והתקבלה. בעוד שופטי הרוב, אסתר חיות ואליעזר ריבלין, קבעו כי פגיעה בזכות יסוד כמו הזכות להיפגש עם עורך דין צריכה להיעשות בצורה מפורשת בחוק — נאור סברה שאין צורך בכך הפעם.
הקוטביות חוזרת על עצמה אצל נאור. כך בתיק שפילג יותר מכל תיק אחר בהיסטוריה של מדינת ישראל את שופטי העליון — העתירה נגד חוק האזרחות (החוק שמונע איחוד משפחות של בני זוג ערבים־ישראלים עם בני זוגם הפלסטינים, ר"ח) — שהוכרעה פעמיים על חודו של קול, ברוב של שישה שופטים מול חמישה, היתה נאור בדעת הרוב בעד החוק, לצד הנשיא אשר גרוניס, להבדיל מהנשיאים הקודמים אהרן ברק ודורית ביניש שהיו בדעת המיעוט — מה שעשוי לבשר על עידן אחר בבית המשפט העליון. ועם זאת, מן הצד השני, נאור הייתה בדעת הרוב שפסלה את חוק ההסתננות בשני גלגוליו. העתירה נגד הגרסה השלישית של החוק יהיה המבחן הראשון שלה.
בקשיחות ובהחלטיות
חמש דקות באולמה של נאור יספיקו לעורך דין לשמוע את המשפט: "לאחוז את השור בקרניו". הביטוי שכה מזוהה עמה, גם מאפיין אותה יותר מכל. נאור, שמכירה כל פרט ופרט בתיקים שמונחים על שולחנה, מתעצבנת מהליכה סחור סחור ומבזבוז זמנה, מה שעלול לגרום לה להיות מאוד לא נחמדה. ובכל זאת, כך לדברי פרקליטים רבים, היא נחמדה יותר מהנשיא שאותו תירש ביום חמישי הקרוב.
דוגמה לאישיות הקשוחה שלה ניתן למצוא בדיון שהתקיים בחודש שעבר בעתירה נגד הסדר הטיעון שחתמה הפרקליטות עם הרב יאשיהו פינטו — עליו כבר אמרה שהיועץ המשפטי לממשלה נכנע לתכתיבי הרב ואפשר לו "להחזיק אותם בגרון". כאשר ביקשה נציגת הפרקליטות לאפשר לראש מח"ש אורי כרמל לשאת דברים, קטעה אותו נאור מיד והורתה לו לשבת. "אתם לא בעלי הבית פה", אמרה לנציגת המדינה. "לא מעניין אותנו למה באת לכאן... תחליטו מי מדבר. או את או הוא".
לדברי סנגור מוכר וותיק, "מאוד קשה להרשים אותה באיזה טיעון. היא עניינית, הזמן שלה מאוד חשוב לה. אבל הענייניות הופכת אותה לסוציומטית. יש לה תנועות ידיים שמבטלות טיעונים, שמתייחסות לפרקליטים כאילו הם משהו בין ג'וק לאיזה חגב. עורכי דין צעירים אוכלים ממנה הרבה קש. שופטים צריכים לדעת שלפעמים הצדק גם צריך להיראות. זה לא רק עניין של לכתוב פסק דין, זה גם איך לנהל את הדיון".
נאור הגיעה לבית המשפט העליון ב–2001 מבית המשפט המחוזי בירושלים, אחרי שהרשיעה בתפקידה שם את המעורבים בפרשת הבנקאים (שבמסגרתו הורשעו ראשי הבנקים הגדולים בעקבות פרשת ויסות המניות שהביאה למשבר הכלכלי ב–1983) וישבה בהרכב שהרשיע את אריה דרעי. לדברי אחד מהפרקליטים בתיק, היא אמנם לא עמדה בראש ההרכב, אך היתה הבולטת בין השופטים. לאחר שהתמודדה שם בהצלחה עם הכוחות החזקים במדינה, המעבר לבית המשפט העליון היה שאלה של זמן. "היא עברה את התיקים האלה בשלום ואפילו בהצלחה מבחינת איך שזה נתפס בקהילה המשפטית", אומר עורך דין.
תיק דרעי היה אחד מפסקי הדין שבהם באה לידי ביטוי תפיסת העולם שלה בנוגע למאבק בשחיתות, שבאה לידי ביטוי גם בפסקי דין מאוחרים יותר. כך בפרשת שמעון שבס: בגלגול הראשון בעליון, היתה נאור תחילה בדעת מיעוט שסברה שיש להרשיע אותו בהפרת אמונים באחת הפרשיות, בעוד שופטי הרוב, דליה דורנר ואליהו מצא, סברו שיש לזכות אותו מכל האישומים. בדיון הנוסף בהרכב מורחב (שהפך את פסק הדין הקודם) עמדה על דעתה ואף הוסיפה יש להרשיעו גם באישום מרכזי אחר.
אחד מפסקי דין הכי משמעותיים של נאור הוא בג"ץ ראשי הערים שניתן בספטמבר 2013, רגע לפני הבחירות לרשויות המקומיות. נאור קבעה הלכה חדשה בעניינם של ראשי העיר רמת השרון ונצרת עילית — יצחק רוכברגר ושמעון גפסו — ולפיה ראש עיר שמוגש נגדו כתב אישום יודח מתפקידו. בפסק הדין ביטאה נאור סלידה מהשחיתות הפושה בשלטון המקומי ומאובדן הבושה של נבחרי הציבור. "הזכות להיבחר אינה יכולה לשמש 'מחסום' מפני העברתו של ראש רשות מכהונתו", כתבה נאור באחד מפסקי הדין המעטים שלה הכוללים רטוריקה. לרוב היא כותבת בצורה עניינית, עובדתית, נטולי הטפות ופאתוס. "פוליטיקאי חייב לשאול את עצמו אם בהיעדר כל אינטרס פוליטי לכאן או לכאן, הוא, כאזרח הממלא תפקיד ציבורי, היה מסכים שאדם שנהג כפי שמיוחס בכתב אישום למועמד מסיעתו – יישאר במשרתו", כתבה שם. "אם התשובה היא בשלילה – עליו לתמוך בהעברתו מכהונה. המוסר וטוהר המידות אינם ניתנים לחלוקה על פי שיקולים פוליטיים. עלינו לשאוף לכך שהצבעות, גם של פוליטיקאים, תהיינה הצבעות 'נקיות' שלא יביישו את המצביע".
נאור גם כתבה את פסק הדין שדחה את הערעור שהגיש משה קצב על הרשעתו. היא סירבה לקבל את שינוי קו ההגנה מהגרסה שלא היו דברים מעולם לכך שהיו יחסים בהסכמה. "עדותה של א' נמצאה מהימנה, ועדות המערער נמצאה בלתי מהימנה", סיכמה בלקוניות את האישום המרכזי נגדו. "חומר הראיות אינו מעלה ספק סביר בשאלת הוכחתם של כל יסודות העבירות בהן הואשם המערער. אין, בפי המערער, טענת אליבי מוצקה או טענת אי היתכנות שיש בה כדי לכרסם בגרסאותיה של א'".
"עורכי דין לא מאושרים כשהיא יושבת בהרכבים פליליים. יש תחושה שאין לה הבנה לנאשמים", אומר אחד מהפרקליטים הבכירים בישראל שכמו מרואינים אחרים בכתבה ממשיך להופיע בפניה ומעדיף להתראיין בעילום שם. "אני מדמה אותה לשחקנית שח. אתה נותן לה לוח שח, היא פותרת את הבעיה תוך שניות ומנצחת. אבל המשפט הוא לא משחק שח. נאשמים לא משחקים שח. נאשמים הם אנשים נואשים, שנאחזים בכל דבר. הם משקרים, הם מספרים סיפורים ודופקים את עצמם. אי אפשר לקחת נאשם ולומר שבגלל שאמר כך במשטרה, לא נוכל לשמוע על גרסה אחרת. זה מאפיין אותה, כנראה גם לפי הביוגרפיה האישית שלה. היא אף פעם לא היתה בצד של הנאשמים. היא היתה בפרקליטות והיא שופטת הרבה שנים. מה שעולה בדיונים שלה זה שיש תחושה שהיא מחפשת את המלכודות של הנאשמים, להפיל אותם בפח. לא בעיה לעשות את זה".
ואכן, קשה למצוא זיכויים בארסנל פסקי הדין של נאור, לפחות מתקופתה בבית המשפט העליון. היא אמנם זיכתה את שוקי ויטה באישום אחד מתוך שלושה בפרשת רשות המסים ואשררה פסקי דין שבהם נקבע זיכוי בבתי המשפט המחוזיים — אבל די נדיר למצוא מקרים שבהם הפכה הרשעות. אחד ממעטים אלה הוא פסק דין מ–2009, שבו זיכתה תושב סכנין מרצח שבוצע אגב שוד בתחנת דלק. אבל גם זיכוי זה היה פורמלי בלבד, כי היא קבעה שלא נמצא חיזוק לעדותו המפלילה של שותפו (ובלעדיו לא ניתן להרשיע). ב–2003 ישבה בתיק שבו הואשם אדם באונס אף שלא נמצאו סימני זרע בגופה של המתלוננת. גם במקרה זה, שבו החליטו השופטים אליעזר ריבלין ומישאל חשין לזכות, היתה נאור בדעת המיעוט שיש להרשיע.
זיכוי מעניין שלה היה בשנות ה–80, כשהיתה שופטת שלום בירושלים. אז הגיע לאולמה תיקו של הרב משה הירש מנטורי קרתא, שהואשם בביזיון הדגל לאחר שאמר בריאיון לעיתון שדגל בשבילו זה "סמרטוט על מקל". נאור זיכתה אותו בנימוק שהאמירה נופלת תחת חופש הביטוי.
ב–2007, כשופטת עליון, דנה בבקשתו של צעיר בן 16 שהורשע באונס רב משתתפים למשפט חוזר. להבדיל משותפיו למעשה, הוא הודה במסגרת עסקת טיעון והחל לרצות את עונשו — שנתיים וחצי מאסר. אבל בינתיים התברר כי המתלוננת העידה במשפט של חבריו וחזרה בה מאי הסכמתה לגבי אחד ממקרי האונס. בעקבות שינוי הגרסה, הוגשה בקשה למשפט חוזר, אך נאור בחרה להעדיף את גרסתה הראשונית של המתלוננת, בין היתר מחשש שהיא מנסה לגונן על הנאשמים הקטינים.
מנגד, ב–2005 קיבלה נאור בקשה למשפט חוזר שהגיש עובד ניקיון בקאנטרי קלאב, שהורשע בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר. אבל אותו קטין התלונן גם נגד עובד אחר, שזוכה בעליון. בעקבות הזיכוי שהתבסס על קשיים בעדותו של המתלונן נעתרה נאור לבקשת עובד הניקיון למשפט חוזר.
רופא לפני רב
פסיקותיה של נאור חקוקות בכל נושא רגיש וטעון בציבור. רק לפני כחודש דחה הרכב בראשותה את עתירתה של חנין זועבי נגד החלטת ועדת האתיקה של הכנסת להשעות אותה לחצי שנה מהכנסת בשל התבטאויותיה. במאי האחרון הצטרפה לעמדת השופט נעם סולברג, כשהורתה על גניזת רומן שמתאר סיפור מציאותי המוסווה כיצירה בדיונית בגלל פגיעה בפרטיות של אחת הדמויות המרכזיות.
ביוני האחרון, בפרשת ברית המילה, גילתה עמדה חילונית ליברלית כשהורתה לבטל את החלטת בית הדין הרבני לחייב אם לערוך ברית מילה לבנה בן השנה. רק שנה קודם לכן עוררה סערה כאשר הורתה לעיריית תל אביב להחליט אחת ולתמיד האם לאפשר למרכולים לפתוח בשבת ולשנות את חוק העזר האוסר על כך, או לאכוף את החוק, שאותו היא מפרה בעקביות. בפרשת אימוץ הילד האתיופי, בדצמבר 2013, היתה נאור בדעת הרוב כשחשבה שיש לבטל את פסק הדין הקודם, שקבע שהקטין יאומץ על ידי דודתו וסברה שיש להשאירו אצל משפחת האומנה. "במקום בו הוכח כי השיקול של קול הדם והמשפחה סותר את טובתו של הקטין, נסוג השיקול בדבר הזיקה הביולוגית. העברתו של הקטין לדודתו עם כל כישוריה תהפוך את הקטין לקטין בסיכון", כתבה.
בפסק דין שניתן באחרונה ועסק בשאלה האם קופת חולים צריכה לפצות זוג הורים שפעל בניגוד להמלצת הרופא ובעצת רב בחר שלא לבצע הפלה — הביעה נאור עמדה מעניינת. במוקד התביעה עמדה המלצת הרופא לזוג הורים דתי להפסיק את ההריון בשל חשש כי הילד יסבול מנכויות קשות, אל מול המלצת רב ידוע (מרדכי אליהו) שלא להפסיקו. הזוג החליט להמשיך בהריון חרף הסיכון, שבסופו של דבר התממש. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ואת הטענה שהרופא לא הסביר לבני הזוג את פשר המלצתו. אבל כאשר הגיע התיק לעליון, בעוד ששופטי הרוב, יצחק עמית שלמד בתיכון הדתי צייטלין, ונעם סולברג שנחשב לאיש הציונות הדתית, קיבלו את הערעור של קופת החולים וקבעו שלא היתה התרשלות של הרופא וכי ההורים פעלו בניגוד להמלצתו — דווקא נאור החילונית לא הקשתה על ההורים ובדעת מיעוט סברה שיש לדחות את הערעור ולהותיר את הפיצוי על כנו. מנגד, בספטמבר האחרון הצטרפה לדעת הרוב שדחתה את העתירה נגד הענקת פטור מלימודי ליבה למוסדות חינוך חרדיים.
בנושאים כלכליים היתה נאור בדעת מיעוט, שאין להחשיב את הטיפים של המלצרים כחלק מהכנסתם לצורך חישוב קצבת הביטוח הלאומי, שכן מדובר בהכנסה של המסעדה המעסיקה אותם. העתירה הוכרעה ברוב של ארבעה מול שלושה שופטים.
היא הצטרפה לדעת הרוב גם באחד מפסקי הדין ההיסטוריים של בג"ץ, בעניין הפרטת בית הסוהר ופסילת החוק שאפשר אותה. נאור היתה גם מי שכתבה את פסק הדין שדחה את העתירות שהגישו יזמי הגז נגד שינויי החקיקה בעקבות המלצות ועדת ששינסקי. "הבחינה החוקתית מלמדת שהפגיעה בקניינם של העותרים, ככל שיש כזו, היא פגיעה כדין. היא מקדמת תכלית ראויה של צדק חלוקתי", כתבה. היא הטילה על העותרים לשלם לפרקליטות ולכנסת שכר טרחה בגובה של 250 אלף שקל. על העותר הציבורי, פרופ' שמואל קניאל, שעתירתו נגד ריכוך ההמלצות הסופיות של ועדת ששינסקי נדחתה אף היא, הטילה הוצאות בגובה 18 אלף שקל.
ב–2006 הצטרפה נאור לעמדת הרוב שהוביל הנשיא ברק בעתירת האגודה לזכויות האזרח לחייב את משרד הפנים לרשום נישואים של בני זוג מאותו המין שנישאו מחוץ לישראל. במאמר שפרסם בכתב העת "מעשי משפט" של אוניברסיטת תל אביב, סיפר עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה, שאת הדיון בעתירה, שנתפשת כפורצת דרך, החליט לפתוח בסיפור על שיחה שניהל כמה ימים קודם לכן. יקיר פגש את שכנתו בפתח הבניין שבו הוא מתגורר וזו הציעה לו לראות את התמונות מהחתונה של הבת שלה והוא לא יכול היה לסרב. "אז לאחל בקרוב אצלך?", שאלה אותו השכנה ויקיר השיב ש"ממילא המדינה לא מאפשרת לזוגות הומואים להתחתן". השכנה מצדה שאלה בבוטות: "הומואים? ולמה לא רגיל, אם תסלח לי על הביטוי?". "מה לעשות, ככה נולדתי", ענה לה יקיר וגילה לשופטים ש"כמובן שתשובה מוצלחת יותר היתה להשיב לה: 'למה להיות רגיל אם אפשר להיות בלתי רגיל'". השופטים נראו משועשעים מהסיפור וצחקו, מתאר יקיר במאמר, "פרט לאחת השופטות, ששמרה על פנים חמורות סבר". זו היתה נאור.
http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.2534430
https://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה