בייניש: לא קיבלתי 20 מליון דולר עבור הקרן החדשה.  

הרצאה בכנס "עשרים שנים למהפכת זכויות האדם", המושב: "ביקורת שיפוטית והדיאלוג הבין-מוסדי", המרכז הבינתחומי, הרצליה,

מזה כעשר שנים מתפרסמים מחקרים המצביעים על ירידת האמון בבית המשפט העליון.

הנתונים כואבים מכדי לחזור עליהם. את משמעותם אפשר לתאר במילה אחת בלבד. אחסוך אותה מכם.

אנשי מדע המדינה ואנשי התיאוריה הפוליטית, למשל ג'ון רולס, משתמשים במונח אחר:

לגיטימציה.

בתי משפט הם מוסדות מדינה, וככאלו הם מפעילים כל העת כוח על האזרחים. מי כמו בתי המשפט הם גופים מפעילי כוח? רוברט קובר תאר את הכוח הזה ב - 1982 במאמר בלתי נשכח שכותרתו "אלימות והמילה" (Violence and the Word) . אבל כדי להפעיל את הכוח הזה נדרשים מוסדות המדינה ללגיטימציה בקרב האזרחים, היינו שהאזרחים יקבלו זאת כראוי שהכוח הזה אכן יופעל עליהם. אפילו במשטרים טוטליטאריים השלטון אינו יכול לתפקד בלי הלגיטימציה הזו, והוא משקיע אפוא מאמץ עצום ביצירתה ובשימורה. במשטר דמוקרטי, קל וחומר. וכשהמדובר בבתי משפט, איך היו אומרים משפטנים
בעידן אחר, בן בנו של קל וחומר.

המשמעות של אבדן הלגיטימציה ברורה: חופש הפעולה של בית המשפט מצטמצם ביחס ישר למידה שבה הוא מאבד לגיטימציה.

בית המשפט העליון של ישראל איבד בשנים האחרונות הרבה לגיטימציה, ולכן גם הרבה מחופש הפעולה שלו. אבל הפגיעה באמון בבית המשפט, הפגיעה בלגיטימציה של בית המשפט, היא רק חצי מהצרה שבה הוא נתון. הכותרת של המושב הזה היא "ביקורת שיפוטית והדיאלוג הבין-מוסדי". הכותרת הזו מזמינה עיון בחצי השני, הנוסף, של הצרה: אי-כיבוד החלטותיו של בית המשפט על ידי רשויות השלטון האחרות.

שני החצאים האלה קשורים כמובן האחד למשנהו בקשר הדוק: בית משפט המאבד לגיטימציה הוא בית משפט שרשויות השלטון האחרות מרשות לעצמן שלא לציית להחלטותיו. התופעה של אי-כיבוד החלטות בית המשפט על ידי הממשלה התקיימה במידה מסוימת בשנות החמישים, ומאז היא פסה מן העולם. מסתבר שבשנים האחרונות התופעה הזו שבה ועלתה. ומי לנו יותר
משופטי בית המשפט עצמו להצביע עליה ולתארה?

בנאום בכנס מדד הדמוקרטיה ב-2008 אמרה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, כדברים האלה:

"גורם סיכון ... האורב לפתחנו הינו החשש מפני כרסום וזלזול של הרשויות בפסיקתו של בית המשפט העליון. לצערנו, אנו נתקלים ברטוריקה העלולה להוביל למחדלים בכל הנוגע לקיום צווים שיפוטיים; החשש הוא מפני יצירת דה לגיטימציה מצד זרועות השלטון לפסיקתו של בית המשפט העליון. ... בעבר ידענו כי כיבוד צווים שיפוטיים הוא מובן מאליו, גם כאשר הפסיקה אינה לרוחה של הרשות. לצערי אין היום ביטחון בכך שלא נעמוד בקרוב בפני מדרון חלקלק שעלול להתבטא חלילה באי כיבוד צווים שיפוטיים. אין לי אלא להביע תקווה שהחשש הזה לא יהפוך למציאות."

דברים דומים נאמרו על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ המרכז לפלורליזם יהודי נ' שרת החינוך;

בבג"ץ ועדת המעקב העליונה לערביי ישראל נ' ראש הממשלה;

ובבג"ץ עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך.

בכל אחד מפסקי הדין האלה מחו השופטים על כך שמשרדי הממשלה מתעלמים מפסיקותיהם. אחסוך מכם את דברי השופטים.

בהמשך לדברים האלה, בדו"ח שפרסמה יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, במרס 2010, הובא פירוט של מקרים שבהם רשויות המדינה לא קיימו צווים של בית המשפט העליון. כך לצד אבדן הלגיטימציה של בית המשפט יש לנו אי-אכיפה של פסקי הדין של בית המשפט. כל אחת משתי התופעות האלה היא הרסנית לגבי המעמד ויכולת הפעולה של בית המשפט. השילוב של שתיהן יחד הוא לא פחות מקטלני.

* * *

בעיקרו של דבר זהו סיפור של שקיעה. ההיסטוריה כולה עשויה סיפורים כאלה. מרקס ראה בדינמיקה הזאת את אחד הצפנים המרכזיים להבנת ההיסטוריה האנושית, תוך שהוא מתאר את סיפור השקיעה הרלוונטי לזמנו שלו - סיפור השקיעה של האצולה הקרקעית באירופה לנוכח עליית הבורגנות של הסחר והתעשייה.

"גן הדובדבנים" של צ'כוב הוא תיאור השקיעה של האצולה הקרקעית ברוסיה של המחצית השנייה של המאה התשע עשרה - אצולה השקועה בענייניה, מתרפקת על עברה, אטומה לשינויים המתרחשים סביבה, ממאנת להקשיב לכל הצעה הגיונית וטובה באשר לדרכים שבהן תוכל לשמר את מעמדה ההולך ופוחת. הסוחר לופאחין אומר לבעלת האחוזה ליובוב אנדרייבנה: "הרי כבר ידוע לגבירתי: גן הדובדבנים שלכם עומד למכירה על חובות שלא נפרעו... יש עצה... הנה התכנית שלי... אם יחולקו גן הדובדבנים והקרקע שלאורך הנהר לחלקות של קייטנות ויוחכרו אחר כך למעונות קיץ, הרי תהא לכם הכנסה, לכל הפחות עשרים וחמישה אלף לשנה... ואם תזדרזו לפרסם מודעה על כך מיד, הריני ערב לכם כל ערובה שהיא, שעד הסתיו לא תישאר לכם פיסת קרקע אחת פנויה, את
הכל יחטפו. כללו של דבר, ברכותי, ניצלתם. מצב המקום נפלא, הנהר עמוק. אבל, כמובן יש לפנות קצת, לנקות קצת... דרך משל, נאמר, להרוס את כל הבניינים הישנים, הנה את הבית הזה שלא יצלח עוד לשום דבר, לכרות את גן הדובדבנים הישן. " (עמ' 359-358 ; תרגום אברהם שלונסקי).

ומה משיבה ליובוב אנדרייבנה?

"לכרות? יקירי, סלח לי, אינך מבין כלום. אם יש בכל הפלך כולו משהו מעניין, אפילו נפלא, הרי זה רק גן הדובדבנים שלנו." עמ' 358

בסופו של דבר נמכר גן הדובדבנים בהליכים של הוצאה לפועל; נמכרת גם האחוזה. הרוכש הוא לופאחין, שעד הרגע האחרון רוחש אך אהבה וטוב לליובוב אנדרייבנה, ובהשלימו את הרכישה הוא אומר בנהמת לבו: "קניתי אחוזה, שבה היו אבי וסבי עבדים, שבה אפילו לחדר המבשלים לא הניחום להיכנס." ע"מ 415.

וליובוב אנדרייבנה?

מרוששת לחלוטין היא עוקרת לפריז, לחיים של דלות ונדודים.

"בית בודנברוק" של תומס מאן הוא סיפור השקיעה של משפחת סוחרים גרמנית במהלך המאה התשע עשרה.

"הברדלס" של ג'וזפה תומאזי די למפדוזה הוא סיפור השקיעה של בית אצילים בסיציליה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה.

סיפור השקיעה הישראלי האולטימטיבי הוא "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שפורסם ב - 1977, ומתאר את ירידתה של הקבוצה שאני קורא לה "ההגמונים לשעבר הליברלים".

מחוסר זמן, לא אעסוק בהם. אומר רק שבכל אחת מהיצירות האלה מצוי עושר גדול של תובנות שיש להן נגיעה ישירה לענייננו.

* * *

חלק מתהליכי השקיעה האלה אינם נתונים בשליטת בית המשפט העליון.

כך למשל, בסוף שנות השבעים הסתיימה ההגמוניה הפוליטית, החברתית והתרבותית של תנועת העבודה, ונפתח מחדש המאבק על אופייה של התרבות הישראלית בעשורים הבאים בין הקבוצה היהודית החילונית, הליברלית, לבין הקבוצה הדתית. תהליכים גדולים אלה נמצאים כמובן מחוץ לשליטתו של בית המשפט.

מאז רוסו, נשמע שוב ושוב, באופן רציף, הטיעון שהמודרנה החילונית מותירה ריק נורמטיבי, ריק של משמעות, בחייהם של בני האדם, ושאת הריק הזה צריכה למלא הדת. הטיעון בדבר אבדן המשמעות נשמע רבות באירופה של סוף המאה התשע עשרה, וגם באירופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא נשמע שוב בעשורים האחרונים של המאה העשרים, שבהם נטען כי התגברות הדתיות במקומות שונים בעולם היא תגובת-נגד לתהליכי אבדן המשמעות שאותם חווים בני האדם.

אכן, ניתן לטעון שעם הסתיימות העידן של "בניין האומה" על ידי מדינת הלאום הישראלית, אולי כבר בשנות החמישים, ובוודאי החל בסוף שנות השישים, נותרו האזרחים כשהם חסרים מסגרת גדולה ועשירה של משמעות, ואל הריק הזה נכנסת הדת.

ניתן לטעון שהניאו-ליברליזם, שהשתלט כמעט לגמרי על המחשבה הכלכלית - חברתית בישראל בעשורים האחרונים, הוביל לרישוש נורמטיבי, משום שהוא הטיף לכך שספירות חיים מגוונות בחיינו (הספרות, התיאטרון, העבודה, ההשכלה הגבוהה) לא יישלטו עוד על ידי מה שהפילוסוף אלסדייר מקינטייר קורא "הערכים הפנימיים" של הספירות האלה, אלא על ידי מערכת נורמטיבית אחת, מאחידה, מרוששת, היא מערכת הערכים של השוק, וגם כאן ניתן לטעון שאל הריק הנורמטיבי נכנסת הדת.

ניתן לטעון שהניאו-ליברליזם, המטיף למדינה "קטנה" ולשוק "גדול", היינו לצמצום השירותים החברתיים הניתנים לעניים, מוליד חוסר בטחון חומרי וגם חוסר בטחון אקזיסטנציאלי בחייהם של בני אדם רבים, ושאל הריק הזה נכנסות תנועות דתיות, המצליחות לספק את שני סוגי הביטחון האלה כאחד. אם נמשיך בנתיבות הניאו-ליברליזם, לא מן הנמנע כלל שבתוך שנים ספורות יסתבר לנו שלא רק כיכר תחרין היא כאן, אלא גם "האחים המוסלמים", ואולי אפילו הסלפים. תנועת ש"ס למשל, דומה דמיון בולט, מבחינת דרכי הפעולה שלה, לתנועת האחים המוסלמים המצרית, ובשני המקרים המדובר באליטה העסוקה בענייניה, בלא שיש לה עניין אמיתי ביצירת אינטגרציה כלכלית ותרבותית עם הקבוצות החלשות בחברה שבה היא חיה.

ניתן לטעון שהקבוצה החברתית התומכת בבית המשפט, מה שאני קורא "ההגמונים לשעבר הליברלים", העתיקה את העניין שלה מפעולה קולקטיבית במוסדות המדינה לפעולה אינדיבידואליסטית, פעולה של קידום האינטרס העצמי, פעולה לקידום "החיים הטובים", בשוק, בהשכלה הגבוהה, ובכלכלה גלובאלית - אף מחוץ לישראל, ובכך בעצם איבדה הרבה מהיכולת שלה להשפיע על הקורה במדינה, שהרי לנוכח האתגרים הביטחוניים והאחרים העומדים בפני ישראל אי - אפשר לחיות "אמריקה בישראל", ומי שבכל זאת יתעקש על חיים כאלה כאן, סופו שיפנה את ניהול המדינה לאלו המוכנים לחיות חיים של עניין בטובת הכלל, אחריות לטובת הכלל, והקרבה לטובת הכלל.

אף אחד מהתהליכים האלה אינו בשליטתו של בית המשפט. אבל חשוב לשים לב שהמחוללת המרכזית של כל אחד מהתהליכים האלה הייתה הקבוצה המזוהה יותר מכל עם בית המשפט – "ההגמונים לשעבר הליברלים" – קבוצה שקוצר הראות שלה, כשפוררה את תהליכי "בניין האומה" כבר בשנות החמישים, בשם התביעות שלה ל"נורמליזציה" ול"חיים הטובים" ואכן, זכתה בחיים הטובים, ועוד איך זכתה, אך נכדיה, הילדים שלנו, כבר לא יזכו כנראה, וכאשר בשנות התשעים אימצה בחום את הניאו- ליברליזם - קוצר הראות של הקבוצה הזו הוא לא פחות ממדהים. אבל צריך לומר גם זאת: הסיבה שהקבוצה הזאת היא המזוהה יותר מכל עם בית המשפט העליון מקורה בעובדה שתמצית פעולתו של בית המשפט היא ההגנה על הזכויות שהן כל כך חיוניות לאורחות חייה של הקבוצה, הזכויות השליליות, הזכויות של "עזוב אותי במנוחה ואל תתערב בענייני".

* * *

אבל לבית המשפט הייתה תרומה לא מעטה משלו לתהליכים האלה, שבהם נפגע כל כך מעמדו וכל כך נפגעה הלגיטימציה שלו.

כבר טענתי במקומות אחרים שפסק הדין בעניין בנק המזרחי, שבו נטל לעצמו בית המשפט את הכוח לפסול חוקים של הכנסת היה טעות קשה, משום שהוא התעלם לגמרי מתגובת הנגד הצפויה של המערכת הפוליטית, שפירושה מצד אחד פוליטיזציה של הליכי המינוי של השופטים, ומצד שני איון כוחו של בית המשפט לפסול חוקים פוגעניים באמת, מחמת החשש של בית המשפט מתגובת הנגד של המערכת הפוליטית.

אז בסדר, יש לנו את הלכת בנק המזרחי כחלק מהמשפט החוקתי שלנו.

אבל אם כפי שנאמר במשפט האמריקאי "כולנו ריאליסטים משפטיים כעת", “we are all realists now” , ואם מאז מאמרו
הקלאסי של רוסקו פאונד ב 2821- אנחנו מבינים שלא אחת "המשפט בספרים" אינו דומה ל"משפט
בפעולה", אי-אפשר שלא לשאול: מה כוחו האמיתי של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת, אפילו
במצבים של פגיעה של ממש בזכויות אדם?

מי מרתיע את מי: בית המשפט את הכנסת, או הכנסת את בית המשפט?

אני חושש שהתשובות לשאלות אלה ברורות.

בית המשפט העליון של ארצות הברית נחשב "נביא" הביקורת השיפוטית בעולם. אבל שימו לב: בית המשפט הזה בוחר לעצמו את המקרים שבהם ידון, ובפועל הוא דן אך בשבריר מכל המקרים המובאים בפניו.

אצלנו אין לבית המשפט את הפררוגטיבה הזו. במצב כזה, וכשדוקטרינת השפיטות דוללה לגמרי, האם כל הארגונים הממהרים להגיש לבית המשפט עתירות לפסילת חוקים הם "ידידיו" של בית המשפט, או שמא בהגישם עתירות כאלה הם בעצם קולעים את בית המשפט לצרה?

כבר טענתי במקומות אחרים שפסק הדין בעניין בנק המזרחי יוליד בהכרח משפט חוקתי שמרני, משום שחופש הפעולה של בית המשפט העליון, מקום שהוא נתבע להגן על זכויות האדם לנוכח פגיעה מצד המינהל הציבורי של המדינה, גדול לאין שיעור מחופש הפעולה של בית המשפט מקום שהוא נתבע להגן על פגיעה כזו שמקורה בחקיקה של הכנסת. אכן, סיבה חשובה לכך ששופטי הדור הראשון הצליחו לפתח משפט חוקתי פסיקתי מפואר הייתה העובדה שבדור ההוא התפתח המשפט החוקתי שלנו על גבו של
המשפט המינהלי, ולא בדרך של התעמתות עם הכנסת.

תמיד כדאי ללמוד מההיסטוריה, אף כי בדרך כלל מעטים מדי מוכנים לעשות זאת. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור בן שלוש מערכות.

מערכה ראשונה:

בשנת 1073 עולה על כס האפיפיורות ברומא האפיפיור גרגוריוס השביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד הוא מוציא מספר גדול של צווים, פסקי הלכה וחוות דעת משפטיות המבקשים לשנות מן היסוד לא רק את עולמם של אנשי הכנסייה, אלא את החברה הסובבת כולה.

רבים מהצווים, פסקי ההלכה וחוות הדעת המשפטיות האלו עומדים בניגוד גמור למסורת המשפטית שהייתה מקובלת בכנסייה עד אז.
גרגוריוס פועל מתוך תפיסה ברורה של החברה כפי שהיא צריכה להיות. החברה הזאת אינה דומה במאומה לחברה הקיימת בפועל, ותפקיד החקיקה האפיפיורית הוא לצמצם את הפער שבין האידיאל לבין המצוי. החברה הראויה היא חברה נוצרית, יראת שמיים, המנוהלת על ידי הרועים הרוחניים, ועל ידי הרשויות החילוניות בהנחיית הרועים הרוחניים.

התפיסה שהאפיפיור אינו אמור להתערב בענייני חולין מקורה בטעות אופטית, טוען גרגוריוס. האפיפיור אחראי על כל ענייני המוסר. כל מעשה אנושי הוא בעל השלכות מוסריות, כפי שלכל אדם יש נשמה, שהיא בתחום סמכותו של האפיפיור.

ועוד קובע גרגוריוס: לאפיפיור הזכות לחוקק חוקים חדשים, ולא רק לפרש חוקים ישנים. האפיפיור שופט את כולם, ואין איש שופט אותו. האפיפיור מוסמך להסיר קיסרים חוטאים מכסאם. הכנסייה הרומית אינה יכולה לטעות, שהרי כך מעידים כתבי הקודש עצמם.

בתחילה, הקביעות הנועזות הללו מכות בהלם את בני התקופה, אבל מהר מאד הן זוכות בתמיכה נמרצת של האינטלקטואלים של הכנסייה, שרובם נעשים שותפים לתפיסת העולם האפיפיורית החדשה, ומתגייסים לקידומה.

פעולותיו של גרגוריוס נוגסות בעיקר בסמכויותיה של הקיסרות הגרמנית, שבאופן מסורתי הייתה מוחזקת אפוטרופסית ומפקחת על כס האפיפיור. גרגוריוס מודע אפוא לכך שעליו להתכונן למאבק מול היינריך הרביעי מלך גרמניה. הוא רוכש לעצמו כבעלי ברית שורה של שליטים, וכן את הפיאודלים הגרמניים, אויבי הקיסר.

מערכה שנייה:

המאבק הגלוי פורץ כשהיינריך, קיסר גרמניה, מסרב לקבל את "צו האפיפיור", ומכריז בינואר 1076 על הדחת גרגוריוס מכסאו, כמורד בקיסר.

גרגוריוס משיב מיד בהכרזת נידוי וחרם על המלך, ובהתרת נתיניו משבועת האמונים שלהם לו.

הדבר מעורר הד עצום בכל המערב הנוצרי. בגרמניה משמש הדבר אמתלה דתית לכל מתנגדיו של היינריך הרביעי לבגוד בו ולתכנן בחירה של מלך אחר במקומו. אולם היינריך, שנעזב על ידי רוב תומכיו, משכיל להקדים את התקפת מתנגדיו: בעצם ימי החורף הוא עובר את האלפים עם מלווים מעטים, ובא לבקש חנינה וכפרה מאת גרגוריוס.

שלושה ימים ממתין היינריך יחף בשלג. בסופו של דבר, בהתאם לחוק הכנסייה, נאלץ גרגוריוס לקבל את חרטתו של היינריך, ומסיר מעליו את החרם.

המערכה הזו בסיפור, המערכה השנייה, ידועה ומפורסמת זה אלף שנים.

מי אינו מכיר את הביטוי "הלך לקאנוסה"?

המערכה השלישית ביחסי גרגוריוס השביעי והיינריך הרביעי, המערכה המסיימת, ידועה הרבה פחות. כדאי להאזין. הסכיתו ושמעו:

מערכה שלישית:

קבלת המחילה האפיפיורית מחזירה להיינריך את הלגיטימיות שלו, וגורמת מבוכה בין מתנגדיו. כשפורצת מלחמה בין היינריך לבין המלך שנגדו, שנבחר על ידי הפיאודלים הגרמנים המתמרדים, ידו של היינריך בפעם הזאת היא על העליונה.

גרגוריוס מנסה להעמיד עצמו כשופט בין שני המלכים הניצים, וכשנמנע היינריך מלציית לו, מחדש גרגוריוס, ב - 1080 , את החרם, ומדיח את היינריך סופית.

אולם חרם זה חסר את ההשפעה שהייתה לחרם הראשון.

היינריך ממנה אפיפיור חדש מקרב נאמניו, ופולש עם חילותיו לאיטליה על מנת להושיב את זה האחרון על כס האפיפיורות ברומא. היינריך משתלט על רוב שטחה של מדינת האפיפיור, וגרגוריוס נשאר מבודד, ולמעשה סגור ומסוגר, בתוך רומא הנצורה. לבסוף כובש היינריך אף את רומא, וגרגוריוס נמלט וניצל רק הודות לנורמאנים החשים לעזרתו. את ימיו האחרונים מבלה האפיפיור בחסות הנורמאנים בסלרנו, דואב ומר נפש.

עד כאן באשר לביטול חוקים של הכנסת על ידי בית המשפט.

כבר טענתי במקומות אחרים שמתן זכות עמידה לחברי כנסת להגיש עתירות הייתה טעות קשה, משום שבמצב שבו מה שנקרא "מפלגות השמאל" נמצאות באופן בלתי נמנע באופוזיציה, חברי הכנסת של המפלגות האלה הם שיגישו את העתירות, ומכיוון שכפי שהראו יואב דותן ומנחם הופנונג העתירות האלה מלוות תמיד בכיסוי תקשורתי נרחב, התוצאה הבלתי נמנעת היא שבית המשפט יכונה בקרב חוגים רבים "סניף – אתם יודעים של איזה מפלגה – אשר בירושלים".

כבר טענתי במקומות אחרים שהמעורבות של בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים צובעת אותו בצבע חריף של "דילים" ו"פוליטיקה", וחותרת קשות תחת מעמדו. כבר הראיתי במקומות אחרים שהמעורבות הזו של השופטים בהליכי המינוי אין לה אח ורע בשום מדינה מערבית - בניגוד לטיעונים המופצים אצלנו, ששיטת המינויים שלנו היא מושא קנאתן של אומות העולם - וטענתי שיש להחליף את השופטים בחברים אחרים בוועדה, למשל: דיקאני הפקולטות למשפטים, הרקטורים של האוניברסיטאות והמכללות, נציגי אגודת הסופרים, או נציגיהם של ארגונים דומים.

כבר טענתי, במקומות אחרים, וטענו רבים אחרים, שחלק מהאקטיביזם שהפגין בית המשפט העליון בעשורים האחרונים היה טעות קשה, ונזקו היה רב מתועלתו.

כבר טענתי במקומות אחרים שזהו חוסר רגישות נורא, אם לא חוסר תבונה ממש, למלא את בית המשפט, בתנאי הרב-תרבותיות של ישראל, באנשים שכמעט כולם דומים אלו לאלו מבחינת הביוגרפיות שלהם, מבחינת השמות שלהם, ובעקבות פייר בורדייה אפילו מבחינת הדיקציה שלהם, ושמצב כזה אינו יכול שלא להוביל לא רק לניכור כלפי בית המשפט, אלא ממש לעוינות כלפיו.

הסוציולוג הקנדי ריימונד ברטון הראה שבני אדם מזדהים עם מוסדות מדינה רק במידה שהם מוצאים בהם אנשים הדומים להם. אבל
כמה נעים ונינוח להיות מוקף באנשים הדומים לך!

בית המשפט הוזהר. הצביעו בפניו על השינויים העמוקים המתחוללים בחברה הישראלית - הסביבה שבה הוא פועל.

התריעו בפניו על הסכנות המאיימות עליו בתנאים המשתנים האלה.

האם עמד בחובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו? אני חושש שיש להשיב על השאלה הזאת בשלילה.

בית המשפט אטם את אזניו ומאן לשמוע. כל מי שהזהיר, והתריע, והציע הצעות, זכה אמנם להציג את דבריו בפתיחות ובחופשיות בכל פורום אקדמי בארץ, וגם בעולם, ודבריו נשמעו תמיד מתוך כבוד וברוב קשב, אבל על ידי בית המשפט הוא תוייג מיד כאויב. ולא רק כאויב של בית המשפט, אלא קודם כל כאויב אישי של השופטים, כאילו היה מדובר כאן במין סכסוך פרטי על מקום חנייה למשל, ולא בוויכוח לגיטימי, חרד, על לא פחות מאשר הדרכים שבהן יש לפעול כדי להציל את הדמוקרטיה הליברלית של ישראל מאבדון.

"קיפאון - דרכם של שליטים להתמיד ללא שינוי ברעיונות שבהם החלו את דרכם - הם קרקע פורייה לאיוולת", כותבת ברברה טוכמן.

"להשתנות? לחשוב מחדש?" אמרו השופטים, "סלח לי, אינך מבין כלום, אם יש בכל העולם כולו בית משפט מעניין, אפילו נפלא, הרי זה רק בית המשפט שלנו."

* * *

כן, זהו סיפור של שקיעה.

העובדה הסוציולוגית החשובה ביותר על מצבו של המשפט הישראלי ברגע הזה היא שמזה כשנה מפרסם העיתון "מקור ראשון" מדי יום שישי מוסף משפטי בן שישה עמודי broadsheet ' ומזה כחודש ימים גודל המוסף הוא שמונה עמודים.

את סיפור העלייה יספרו בני אדם אחרים.

https://portal.idc.ac.il/He/s chools/Law/research/Documents/ mautner%20lect.const.beintchum i1.pdf

http://www.kr8.co.il/BRPortal /br/P102.jsp?arc=261600

יד לוחצת יד ויד רוחצת יד.

מה הוא יגיד?

שהיא כן פועלת בשיתוף פעולה עם הקרן ומטרותיה?

רק לפני שבוע קראנו את התחקיר של בןדרור ימיני שמגלה את שיתוף הפעולה בין הקרן ואירגוניה וגדודיה ובין השופטת פרוקרציה שפרשה ועמדת להיבחר למבקרת המדינה.

על מי מנסה גולדברג לעבוד?

זה האיש ההזוי שעמד בראש ועדה לבדיקת טענות הבדואים לבעלות על הנגב, גילה ואמר שזו רמאות, ובכל זאת קבע מסקנה מטורפת שיש להעביר לידיהם את הנגב בטאבו.

אנשים שבחרו את עצמם והושיבו עצמם על כס המשפט מבלי שאיש יודע מדוע הם בחרו אחד את השני, אבל מהגלוי לנו ברור שאחת הסיבות היתה שהם אנשי שמאל קיצוני שזכויות עם ישראל על אדמתו רחוקות מהם כרחוק השמש מהירח!

*************

השופט אליעזר גולדברג ומסקנותיו הלא ציוניות:

קיראו באשכול על החלטותיו:

אין למסור את אדמות הנגב לבדואים ללא משאל עם!

מי לעזאזל החליט שעלינו לפחד מהבדואים כל הזמן, ולהעביר לבעלותם את אדמות הנגב שלנו?
הבדואים הפכו ממטרד לבעיה לאומית.

אין דין ואין דיין אל מול אוכלוסייה שפועלת ללא הרף בשיטות של גניבה, חטיפה, וגזל של כל מה שנקרא רכוש יהודי ולאומי.

מהלכים על ביצים ופוחדים להשליט עליהם את החוק, ובמקום זאת, נותנים לשופט זה או אחר, לשבת על מדוכה שלא קיימת, ולהחליט שיש לתת להם את אדמות הנגב שלנו!

לפני שמעבירים את אדמות המדינה לידי הבדואים, יש לערוך משאל עם!!!

לא שופט יקבע שעלינו למסור להם את הבעלות על הנגב.

רק הסכמת העם כולו שתיבדק בעריכת משאל עם, יכולה להחליט דבר כזה.

לא די לנו שלבג"צ הועתקה הפעילות הפוליטית של השמאל שאיבד את כוחו בכנסת.

לא די לנו בכל פעילות ההרס והחיסול של אנשי ואירגוני גולדסטון והקרן האמריקנית הזרה NIF.

לא די לנו שהאקדמיה הפכה למרכזי מפלגות שמאל קיצוניות ופלטפורמות לפעילות פוליטית פושעת נגד המדינה, עכשיו התבשרנו שיצירי כפיה של הקרן הזאת, וגדודיה, מקימים חמ"ל (חדר מלחמה)למען תושבי הנגב ו"זכויותיהם".

תושבי הנגב?

זכויותיהם?

ברור למי שעיניו בראשו שמדובר בעוד מבוגרי "תוכנית המשפטנים" של הקרן האמריקנית הזרה NIF ושל הרמן שווארץ, היהודי האמריקני שהגה את התוכנית להכשרת ישראלים בארה"ב, שתוצאתה גל אנטישמי חסר תקדים וחובק עולם נגד המדינה.

בוגרי תוכנית המשפטנים של הקרן האמריקנית הם שמביאים חבר ועוד חבר, והציפו סופית באנשי שלומם את הפרקליטות, את בג"צ, את כל מערכת המשפט, ואת הקליניקות המשפטיות, שצצות כפטריות רעל לאחר הגשם.

בוגרי התוכנית של הרמן שווארץ ושל הקרן הסוכנת האמריקנית הזרה, מקימים או מתמקמים בכל האירגונים הצעקניים והממומנים בזרם אדיר מאירוערביה ומה-CIA, ועוזרים לבטל את זכויות היהודים בארץ, ולהעבירן לידי הערבים.

העובדות הן, שכל בתי המשפט, בכל הערכאות, דחו את טענות הבעלות של הבדואים על הקרקע בנגב.

באיזו רשות ומי החליט שלמרות שבתי המשפט קבעו שאין אמת בטענות הבדואים, הקימו פוליטיקאים אלה ואחרים ועדות שונות ומשונות וגם רבות מספור, והלכו עוד ועוד לקראתם, בתקווה לרצות אותם.

עכשיו, לפי ההסדר החדש שמוצע להם, בהתאם להמלצות דו"ח פראוור, יזכו הבדואים לחמישים אחוז מהקרקע, למרות שהיא לא שלהם, ולפיצויים על המחצית הנוספת, שגם היא לא שלהם.

אלא שגם הכניעה הזאת אינה מספקת את הבדואים. והיא אינה מספקת גם את אנשי ופעילי הקרן הזרה שעומדים לפתוח במלחמה חזיתית נגד ממשלת ישראל הממאנת למסור לבדואים את כל השטח שהפורעים דורשים לקבל בניגוד לחוק.

"רק חמישים אחוז"? הם מתקוממים!

לשמוע ולא להאמין!

אני פותחת את האשכול הזה מאחר ותוכנית הממשלה אינה אלא כניעה לאלימות, המציגה את המנהיגות היהודית כמי שמוכן למכור את המדינה עבור שקט תעשייתי.

יש לערוך דיון ציבורי בו תידון הדרישה הלא מתפשרת של העם היהודי בארץ לקיום משאל עם בנושא מסירת האדמות לפורעים אלה.

האשכול יציג את מעשיה של האוכלוסיה הבדואית בישראל, את תביעותיה ואת כניעת המנהיגות היהודית בניגוד לצדק ולאמת, שאין שום סיבה שהציבור הרחב ישלים עימה.

זו אינה החלטה הרובצת לפתחו של מנהיג זמני זה או אחר. זו החלטה שרק העם בכללותו יכול לקבלה.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=258794

https://rotter.net/forum/gil/23558.shtml

גלאון: כצל'ה וחבריו "מסמרטטים" את העליון
ח"כ זהבה גלאון התעמתה עם ח"כ יעקב כץ בעקבות הצעת "חוק גרוניס". כצל'ה: העם הוא הריבון. יש טייקונים בבית המשפט העליון.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/231171

תגוביות:

1.ח"כ זנבה גלאון עלתה לארץ בילדותה עם הוריה מברית המועצות!
ב י ד ו ע - שפקידי הסוכנות לא בדקו אם "העולים" הם באמת יהודים... כי _לכאורה_ היתה כוונה להביא יותר ויותר " מ ש ם "... כאלה... על מנת " ל ד ל ל "... את האוכלוסיה היהודית / דתית / מסורתית ... ש - בגלל הילודה שלה "עלולה" להתרַבות... ולהגדיל את ייצוגה בכנסת ישראל...

2.יש סיכוי שהיא עוד גויה רוסיה אנטישמית...

3.מי שעשה מבג"ץ סמרטוט ריצפה זה בית המשפט העליון! לא מייצג אלא את השמאל הקיצוני אוייב מדינת ישראל.

4.אנחנו מבינים שקשה לכם מאד לחשוב שלא תוכלו לנהל את המדינה
דרך בית המשפט העליון. רוצים שהכנסת תנהל את המדינה ולא בית המשפט השמאלני הסמרטוטי שלא נבחר על ידי איש.

5.לזהבה גלאון קשה להבין כי המטרה אינה קדושת הבג"צ, כי אם
קדושת עם ישראל ומדינת ישראל.

פרופ' מני מאוטנר:

הרצאה בכנס "עשרים שנים למהפכת זכויות האדם", המושב: "ביקורת שיפוטית והדיאלוג הבין-מוסדי", המרכז הבינתחומי, הרצליה,

מזה כעשר שנים מתפרסמים מחקרים המצביעים על ירידת האמון בבית המשפט העליון.

הנתונים כואבים מכדי לחזור עליהם. את משמעותם אפשר לתאר במילה אחת בלבד. אחסוך אותה מכם.

אנשי מדע המדינה ואנשי התיאוריה הפוליטית, למשל ג'ון רולס, משתמשים במונח אחר: לגיטימציה.

בתי משפט הם מוסדות מדינה, וככאלו הם מפעילים כל העת כוח על האזרחים. מי כמו בתי המשפט הם גופים מפעילי כוח? רוברט קובר תאר את הכוח הזה ב - 1982 במאמר בלתי נשכח שכותרתו "אלימות והמילה" (Violence and the Word) . אבל כדי להפעיל את הכוח הזה נדרשים מוסדות המדינה ללגיטימציה בקרב האזרחים, היינו שהאזרחים יקבלו זאת כראוי שהכוח הזה אכן יופעל עליהם. אפילו במשטרים טוטליטאריים השלטון אינו יכול לתפקד בלי הלגיטימציה הזו, והוא משקיע אפוא מאמץ עצום ביצירתה ובשימורה. במשטר דמוקרטי, קל וחומר. וכשהמדובר בבתי משפט, איך היו אומרים משפטנים
בעידן אחר, בן בנו של קל וחומר.

המשמעות של אבדן הלגיטימציה ברורה: חופש הפעולה של בית המשפט מצטמצם ביחס ישר למידה שבה הוא מאבד לגיטימציה.

בית המשפט העליון של ישראל איבד בשנים האחרונות הרבה לגיטימציה, ולכן גם הרבה מחופש הפעולה שלו. אבל הפגיעה באמון בבית המשפט, הפגיעה בלגיטימציה של בית המשפט, היא רק חצי מהצרה שבה הוא נתון. הכותרת של המושב הזה היא "ביקורת שיפוטית והדיאלוג הבין-מוסדי". הכותרת הזו מזמינה עיון בחצי השני, הנוסף, של הצרה: אי-כיבוד החלטותיו של בית המשפט על ידי רשויות השלטון האחרות.

שני החצאים האלה קשורים כמובן האחד למשנהו בקשר הדוק: בית משפט המאבד לגיטימציה הוא בית משפט שרשויות השלטון האחרות מרשות לעצמן שלא לציית להחלטותיו. התופעה של אי-כיבוד החלטות בית המשפט על ידי הממשלה התקיימה במידה מסוימת בשנות החמישים, ומאז היא פסה מן העולם. מסתבר שבשנים האחרונות התופעה הזו שבה ועלתה. ומי לנו יותר משופטי בית המשפט עצמו להצביע עליה ולתארה?

בנאום בכנס מדד הדמוקרטיה ב-2008 אמרה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, כדברים האלה:

"גורם סיכון ... האורב לפתחנו הינו החשש מפני כרסום וזלזול של הרשויות בפסיקתו של בית המשפט העליון. לצערנו, אנו נתקלים ברטוריקה העלולה להוביל למחדלים בכל הנוגע לקיום צווים שיפוטיים; החשש הוא מפני יצירת דה לגיטימציה מצד זרועות השלטון לפסיקתו של בית המשפט העליון. ... בעבר ידענו כי כיבוד צווים שיפוטיים הוא מובן מאליו, גם כאשר הפסיקה אינה לרוחה של הרשות. לצערי אין היום ביטחון בכך שלא נעמוד בקרוב בפני מדרון חלקלק שעלול להתבטא חלילה באי כיבוד צווים שיפוטיים. אין לי אלא להביע תקווה שהחשש הזה לא יהפוך למציאות."

דברים דומים נאמרו על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ המרכז לפלורליזם יהודי נ' שרת החינוך;

בבג"ץ ועדת המעקב העליונה לערביי ישראל נ' ראש הממשלה;

ובבג"ץ עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך.

בכל אחד מפסקי הדין האלה מחו השופטים על כך שמשרדי הממשלה מתעלמים מפסיקותיהם. אחסוך מכם את דברי השופטים.

בהמשך לדברים האלה, בדו"ח שפרסמה יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, במרס 2010, הובא פירוט של מקרים שבהם רשויות המדינה לא קיימו צווים של בית המשפט העליון. כך לצד אבדן הלגיטימציה של בית המשפט יש לנו אי-אכיפה של פסקי הדין של בית המשפט. כל אחת משתי התופעות האלה היא הרסנית לגבי המעמד ויכולת הפעולה של בית המשפט. השילוב של שתיהן יחד הוא לא פחות מקטלני.

* * *

בעיקרו של דבר זהו סיפור של שקיעה. ההיסטוריה כולה עשויה סיפורים כאלה. מרקס ראה בדינמיקה הזאת את אחד הצפנים המרכזיים להבנת ההיסטוריה האנושית, תוך שהוא מתאר את סיפור השקיעה הרלוונטי לזמנו שלו - סיפור השקיעה של האצולה הקרקעית באירופה לנוכח עליית הבורגנות של הסחר והתעשייה.

"גן הדובדבנים" של צ'כוב הוא תיאור השקיעה של האצולה הקרקעית ברוסיה של המחצית השנייה של המאה התשע עשרה - אצולה השקועה בענייניה, מתרפקת על עברה, אטומה לשינויים המתרחשים סביבה, ממאנת להקשיב לכל הצעה הגיונית וטובה באשר לדרכים שבהן תוכל לשמר את מעמדה ההולך ופוחת. הסוחר לופאחין אומר לבעלת האחוזה ליובוב אנדרייבנה: "הרי כבר ידוע לגבירתי: גן הדובדבנים שלכם עומד למכירה על חובות שלא נפרעו... יש עצה... הנה התכנית שלי... אם יחולקו גן הדובדבנים והקרקע שלאורך הנהר לחלקות של קייטנות ויוחכרו אחר כך למעונות קיץ, הרי תהא לכם הכנסה, לכל הפחות עשרים וחמישה אלף לשנה... ואם תזדרזו לפרסם מודעה על כך מיד, הריני ערב לכם כל ערובה שהיא, שעד הסתיו לא תישאר לכם פיסת קרקע אחת פנויה, את הכל יחטפו. כללו של דבר, ברכותי, ניצלתם. מצב המקום נפלא, הנהר עמוק. אבל, כמובן יש לפנות קצת, לנקות קצת... דרך משל, נאמר, להרוס את כל הבניינים הישנים, הנה את הבית הזה שלא יצלח עוד לשום דבר, לכרות את גן הדובדבנים הישן. " (עמ' 359-358 ; תרגום אברהם שלונסקי).

ומה משיבה ליובוב אנדרייבנה?

"לכרות? יקירי, סלח לי, אינך מבין כלום. אם יש בכל הפלך כולו משהו מעניין, אפילו נפלא, הרי זה רק גן הדובדבנים שלנו." עמ' 358

בסופו של דבר נמכר גן הדובדבנים בהליכים של הוצאה לפועל; נמכרת גם האחוזה. הרוכש הוא לופאחין, שעד הרגע האחרון רוחש אך אהבה וטוב לליובוב אנדרייבנה, ובהשלימו את הרכישה הוא אומר בנהמת לבו: "קניתי אחוזה, שבה היו אבי וסבי עבדים, שבה אפילו לחדר המבשלים לא הניחום להיכנס." ע"מ 415.

וליובוב אנדרייבנה?

מרוששת לחלוטין היא עוקרת לפריז, לחיים של דלות ונדודים.

"בית בודנברוק" של תומס מאן הוא סיפור השקיעה של משפחת סוחרים גרמנית במהלך המאה התשע עשרה.

"הברדלס" של ג'וזפה תומאזי די למפדוזה הוא סיפור השקיעה של בית אצילים בסיציליה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה.

סיפור השקיעה הישראלי האולטימטיבי הוא "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שפורסם ב - 1977, ומתאר את ירידתה של הקבוצה שאני קורא לה "ההגמונים לשעבר הליברלים".

מחוסר זמן, לא אעסוק בהם. אומר רק שבכל אחת מהיצירות האלה מצוי עושר גדול של תובנות שיש להן נגיעה ישירה לענייננו.

* * *

חלק מתהליכי השקיעה האלה אינם נתונים בשליטת בית המשפט העליון.

כך למשל, בסוף שנות השבעים הסתיימה ההגמוניה הפוליטית, החברתית והתרבותית של תנועת העבודה, ונפתח מחדש המאבק על אופייה של התרבות הישראלית בעשורים הבאים בין הקבוצה היהודית החילונית, הליברלית, לבין הקבוצה הדתית. תהליכים גדולים אלה נמצאים כמובן מחוץ לשליטתו של בית המשפט.

מאז רוסו, נשמע שוב ושוב, באופן רציף, הטיעון שהמודרנה החילונית מותירה ריק נורמטיבי, ריק של משמעות, בחייהם של בני האדם, ושאת הריק הזה צריכה למלא הדת. הטיעון בדבר אבדן המשמעות נשמע רבות באירופה של סוף המאה התשע עשרה, וגם באירופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא נשמע שוב בעשורים האחרונים של המאה העשרים, שבהם נטען כי התגברות הדתיות במקומות שונים בעולם היא תגובת-נגד לתהליכי אבדן המשמעות שאותם חווים בני האדם.

אכן, ניתן לטעון שעם הסתיימות העידן של "בניין האומה" על ידי מדינת הלאום הישראלית, אולי כבר בשנות החמישים, ובוודאי החל בסוף שנות השישים, נותרו האזרחים כשהם חסרים מסגרת גדולה ועשירה של משמעות, ואל הריק הזה נכנסת הדת.

ניתן לטעון שהניאו-ליברליזם, שהשתלט כמעט לגמרי על המחשבה הכלכלית - חברתית בישראל בעשורים האחרונים, הוביל לרישוש נורמטיבי, משום שהוא הטיף לכך שספירות חיים מגוונות בחיינו (הספרות, התיאטרון, העבודה, ההשכלה הגבוהה) לא יישלטו עוד על ידי מה שהפילוסוף אלסדייר מקינטייר קורא "הערכים הפנימיים" של הספירות האלה, אלא על ידי מערכת נורמטיבית אחת, מאחידה, מרוששת, היא מערכת הערכים של השוק, וגם כאן ניתן לטעון שאל הריק הנורמטיבי נכנסת הדת.

ניתן לטעון שהניאו-ליברליזם, המטיף למדינה "קטנה" ולשוק "גדול", היינו לצמצום השירותים החברתיים הניתנים לעניים, מוליד חוסר בטחון חומרי וגם חוסר בטחון אקזיסטנציאלי בחייהם של בני אדם רבים, ושאל הריק הזה נכנסות תנועות דתיות, המצליחות לספק את שני סוגי הביטחון האלה כאחד. אם נמשיך בנתיבות הניאו-ליברליזם, לא מן הנמנע כלל שבתוך שנים ספורות יסתבר לנו שלא רק כיכר תחרין היא כאן, אלא גם "האחים המוסלמים", ואולי אפילו הסלפים. תנועת ש"ס למשל, דומה דמיון בולט, מבחינת דרכי הפעולה שלה, לתנועת האחים המוסלמים המצרית, ובשני המקרים המדובר באליטה העסוקה בענייניה, בלא שיש לה עניין אמיתי ביצירת אינטגרציה כלכלית ותרבותית עם הקבוצות החלשות בחברה שבה היא חיה.

ניתן לטעון שהקבוצה החברתית התומכת בבית המשפט, מה שאני קורא "ההגמונים לשעבר הליברלים", העתיקה את העניין שלה מפעולה קולקטיבית במוסדות המדינה לפעולה אינדיבידואליסטית, פעולה של קידום האינטרס העצמי, פעולה לקידום "החיים הטובים", בשוק, בהשכלה הגבוהה, ובכלכלה גלובאלית - אף מחוץ לישראל, ובכך בעצם איבדה הרבה מהיכולת שלה להשפיע על הקורה במדינה, שהרי לנוכח האתגרים הביטחוניים והאחרים העומדים בפני ישראל אי - אפשר לחיות "אמריקה בישראל", ומי שבכל זאת יתעקש על חיים כאלה כאן, סופו שיפנה את ניהול המדינה לאלו המוכנים לחיות חיים של עניין בטובת הכלל, אחריות לטובת הכלל, והקרבה לטובת הכלל.

אף אחד מהתהליכים האלה אינו בשליטתו של בית המשפט. אבל חשוב לשים לב שהמחוללת המרכזית של כל אחד מהתהליכים האלה הייתה הקבוצה המזוהה יותר מכל עם בית המשפט – "ההגמונים לשעבר הליברלים" – קבוצה שקוצר הראות שלה, כשפוררה את תהליכי "בניין האומה" כבר בשנות החמישים, בשם התביעות שלה ל"נורמליזציה" ול"חיים הטובים" ואכן, זכתה בחיים הטובים, ועוד איך זכתה, אך נכדיה, הילדים שלנו, כבר לא יזכו כנראה, וכאשר בשנות התשעים אימצה בחום את הניאו- ליברליזם - קוצר הראות של הקבוצה הזו הוא לא פחות ממדהים. אבל צריך לומר גם זאת: הסיבה שהקבוצה הזאת היא המזוהה יותר מכל עם בית המשפט העליון מקורה בעובדה שתמצית פעולתו של בית המשפט היא ההגנה על הזכויות שהן כל כך חיוניות לאורחות חייה של הקבוצה, הזכויות השליליות, הזכויות של "עזוב אותי במנוחה ואל תתערב בענייני".

* * *

אבל לבית המשפט הייתה תרומה לא מעטה משלו לתהליכים האלה, שבהם נפגע כל כך מעמדו וכל כך נפגעה הלגיטימציה שלו.

כבר טענתי במקומות אחרים שפסק הדין בעניין בנק המזרחי, שבו נטל לעצמו בית המשפט את הכוח לפסול חוקים של הכנסת היה טעות קשה, משום שהוא התעלם לגמרי מתגובת הנגד הצפויה של המערכת הפוליטית, שפירושה מצד אחד פוליטיזציה של הליכי המינוי של השופטים, ומצד שני איון כוחו של בית המשפט לפסול חוקים פוגעניים באמת, מחמת החשש של בית המשפט מתגובת הנגד של המערכת הפוליטית.

אז בסדר, יש לנו את הלכת בנק המזרחי כחלק מהמשפט החוקתי שלנו.

אבל אם כפי שנאמר במשפט האמריקאי "כולנו ריאליסטים משפטיים כעת", “we are all realists now” , ואם מאז מאמרו
הקלאסי של רוסקו פאונד ב 2821- אנחנו מבינים שלא אחת "המשפט בספרים" אינו דומה ל"משפט בפעולה", אי-אפשר שלא לשאול: מה כוחו האמיתי של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת, אפילו במצבים של פגיעה של ממש בזכויות אדם?

מי מרתיע את מי: בית המשפט את הכנסת, או הכנסת את בית המשפט?

אני חושש שהתשובות לשאלות אלה ברורות.

בית המשפט העליון של ארצות הברית נחשב "נביא" הביקורת השיפוטית בעולם. אבל שימו לב: בית המשפט הזה בוחר לעצמו את המקרים שבהם ידון, ובפועל הוא דן אך בשבריר מכל המקרים המובאים בפניו.

אצלנו אין לבית המשפט את הפררוגטיבה הזו. במצב כזה, וכשדוקטרינת השפיטות דוללה לגמרי, האם כל הארגונים הממהרים להגיש לבית המשפט עתירות לפסילת חוקים הם "ידידיו" של בית המשפט, או שמא בהגישם עתירות כאלה הם בעצם קולעים את בית המשפט לצרה?

כבר טענתי במקומות אחרים שפסק הדין בעניין בנק המזרחי יוליד בהכרח משפט חוקתי שמרני, משום שחופש הפעולה של בית המשפט העליון, מקום שהוא נתבע להגן על זכויות האדם לנוכח פגיעה מצד המינהל הציבורי של המדינה, גדול לאין שיעור מחופש הפעולה של בית המשפט מקום שהוא נתבע להגן על פגיעה כזו שמקורה בחקיקה של הכנסת. אכן, סיבה חשובה לכך ששופטי הדור הראשון הצליחו לפתח משפט חוקתי פסיקתי מפואר הייתה העובדה שבדור ההוא התפתח המשפט החוקתי שלנו על גבו של המשפט המינהלי, ולא בדרך של התעמתות עם הכנסת.

תמיד כדאי ללמוד מההיסטוריה, אף כי בדרך כלל מעטים מדי מוכנים לעשות זאת. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור בן שלוש מערכות.

מערכה ראשונה:

בשנת 1073 עולה על כס האפיפיורות ברומא האפיפיור גרגוריוס השביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד הוא מוציא מספר גדול של צווים, פסקי הלכה וחוות דעת משפטיות המבקשים לשנות מן היסוד לא רק את עולמם של אנשי הכנסייה, אלא את החברה הסובבת כולה.

רבים מהצווים, פסקי ההלכה וחוות הדעת המשפטיות האלו עומדים בניגוד גמור למסורת המשפטית שהייתה מקובלת בכנסייה עד אז.
גרגוריוס פועל מתוך תפיסה ברורה של החברה כפי שהיא צריכה להיות. החברה הזאת אינה דומה במאומה לחברה הקיימת בפועל, ותפקיד החקיקה האפיפיורית הוא לצמצם את הפער שבין האידיאל לבין המצוי. החברה הראויה היא חברה נוצרית, יראת שמיים, המנוהלת על ידי הרועים הרוחניים, ועל ידי הרשויות החילוניות בהנחיית הרועים הרוחניים.

התפיסה שהאפיפיור אינו אמור להתערב בענייני חולין מקורה בטעות אופטית, טוען גרגוריוס. האפיפיור אחראי על כל ענייני המוסר. כל מעשה אנושי הוא בעל השלכות מוסריות, כפי שלכל אדם יש נשמה, שהיא בתחום סמכותו של האפיפיור.

ועוד קובע גרגוריוס: לאפיפיור הזכות לחוקק חוקים חדשים, ולא רק לפרש חוקים ישנים. האפיפיור שופט את כולם, ואין איש שופט אותו. האפיפיור מוסמך להסיר קיסרים חוטאים מכסאם. הכנסייה הרומית אינה יכולה לטעות, שהרי כך מעידים כתבי הקודש עצמם.

בתחילה, הקביעות הנועזות הללו מכות בהלם את בני התקופה, אבל מהר מאד הן זוכות בתמיכה נמרצת של האינטלקטואלים של הכנסייה, שרובם נעשים שותפים לתפיסת העולם האפיפיורית החדשה, ומתגייסים לקידומה.

פעולותיו של גרגוריוס נוגסות בעיקר בסמכויותיה של הקיסרות הגרמנית, שבאופן מסורתי הייתה מוחזקת אפוטרופסית ומפקחת על כס האפיפיור. גרגוריוס מודע אפוא לכך שעליו להתכונן למאבק מול היינריך הרביעי מלך גרמניה. הוא רוכש לעצמו כבעלי ברית שורה של שליטים, וכן את הפיאודלים הגרמניים, אויבי הקיסר.

מערכה שנייה:

המאבק הגלוי פורץ כשהיינריך, קיסר גרמניה, מסרב לקבל את "צו האפיפיור", ומכריז בינואר 1076 על הדחת גרגוריוס מכסאו, כמורד בקיסר.

גרגוריוס משיב מיד בהכרזת נידוי וחרם על המלך, ובהתרת נתיניו משבועת האמונים שלהם לו.

הדבר מעורר הד עצום בכל המערב הנוצרי. בגרמניה משמש הדבר אמתלה דתית לכל מתנגדיו של היינריך הרביעי לבגוד בו ולתכנן בחירה של מלך אחר במקומו. אולם היינריך, שנעזב על ידי רוב תומכיו, משכיל להקדים את התקפת מתנגדיו: בעצם ימי החורף הוא עובר את האלפים עם מלווים מעטים, ובא לבקש חנינה וכפרה מאת גרגוריוס.

שלושה ימים ממתין היינריך יחף בשלג. בסופו של דבר, בהתאם לחוק הכנסייה, נאלץ גרגוריוס לקבל את חרטתו של היינריך, ומסיר מעליו את החרם.

המערכה הזו בסיפור, המערכה השנייה, ידועה ומפורסמת זה אלף שנים.

מי אינו מכיר את הביטוי "הלך לקאנוסה"?

המערכה השלישית ביחסי גרגוריוס השביעי והיינריך הרביעי, המערכה המסיימת, ידועה הרבה פחות. כדאי להאזין. הסכיתו ושמעו:

מערכה שלישית:

קבלת המחילה האפיפיורית מחזירה להיינריך את הלגיטימיות שלו, וגורמת מבוכה בין מתנגדיו. כשפורצת מלחמה בין היינריך לבין המלך שנגדו, שנבחר על ידי הפיאודלים הגרמנים המתמרדים, ידו של היינריך בפעם הזאת היא על העליונה.

גרגוריוס מנסה להעמיד עצמו כשופט בין שני המלכים הניצים, וכשנמנע היינריך מלציית לו, מחדש גרגוריוס, ב - 1080 , את החרם, ומדיח את היינריך סופית.

אולם חרם זה חסר את ההשפעה שהייתה לחרם הראשון.

היינריך ממנה אפיפיור חדש מקרב נאמניו, ופולש עם חילותיו לאיטליה על מנת להושיב את זה האחרון על כס האפיפיורות ברומא. היינריך משתלט על רוב שטחה של מדינת האפיפיור, וגרגוריוס נשאר מבודד, ולמעשה סגור ומסוגר, בתוך רומא הנצורה. לבסוף כובש היינריך אף את רומא, וגרגוריוס נמלט וניצל רק הודות לנורמאנים החשים לעזרתו. את ימיו האחרונים מבלה האפיפיור בחסות הנורמאנים בסלרנו, דואב ומר נפש.

עד כאן באשר לביטול חוקים של הכנסת על ידי בית המשפט.

כבר טענתי במקומות אחרים שמתן זכות עמידה לחברי כנסת להגיש עתירות הייתה טעות קשה, משום שבמצב שבו מה שנקרא "מפלגות השמאל" נמצאות באופן בלתי נמנע באופוזיציה, חברי הכנסת של המפלגות האלה הם שיגישו את העתירות, ומכיוון שכפי שהראו יואב דותן ומנחם הופנונג העתירות האלה מלוות תמיד בכיסוי תקשורתי נרחב, התוצאה הבלתי נמנעת היא שבית המשפט יכונה בקרב חוגים רבים "סניף – אתם יודעים של איזה מפלגה – אשר בירושלים".

כבר טענתי במקומות אחרים שהמעורבות של בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים צובעת אותו בצבע חריף של "דילים" ו"פוליטיקה", וחותרת קשות תחת מעמדו. כבר הראיתי במקומות אחרים שהמעורבות הזו של השופטים בהליכי המינוי אין לה אח ורע בשום מדינה מערבית - בניגוד לטיעונים המופצים אצלנו, ששיטת המינויים שלנו היא מושא קנאתן של אומות העולם - וטענתי שיש להחליף את השופטים בחברים אחרים בוועדה, למשל: דיקאני הפקולטות למשפטים, הרקטורים של האוניברסיטאות והמכללות, נציגי אגודת הסופרים, או נציגיהם של ארגונים דומים.

כבר טענתי, במקומות אחרים, וטענו רבים אחרים, שחלק מהאקטיביזם שהפגין בית המשפט העליון בעשורים האחרונים היה טעות קשה, ונזקו היה רב מתועלתו.

כבר טענתי במקומות אחרים שזהו חוסר רגישות נורא, אם לא חוסר תבונה ממש, למלא את בית המשפט, בתנאי הרב-תרבותיות של ישראל, באנשים שכמעט כולם דומים אלו לאלו מבחינת הביוגרפיות שלהם, מבחינת השמות שלהם, ובעקבות פייר בורדייה אפילו מבחינת הדיקציה שלהם, ושמצב כזה אינו יכול שלא להוביל לא רק לניכור כלפי בית המשפט, אלא ממש לעוינות כלפיו.

הסוציולוג הקנדי ריימונד ברטון הראה שבני אדם מזדהים עם מוסדות מדינה רק במידה שהם מוצאים בהם אנשים הדומים להם. אבל
כמה נעים ונינוח להיות מוקף באנשים הדומים לך!

בית המשפט הוזהר.

הצביעו בפניו על השינויים העמוקים המתחוללים בחברה הישראלית - הסביבה שבה הוא פועל.

התריעו בפניו על הסכנות המאיימות עליו בתנאים המשתנים האלה.

האם עמד בחובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו? אני חושש שיש להשיב על השאלה הזאת בשלילה.

בית המשפט אטם את אזניו ומאן לשמוע.

כל מי שהזהיר, והתריע, והציע הצעות, זכה אמנם להציג את דבריו בפתיחות ובחופשיות בכל פורום אקדמי בארץ, וגם בעולם, ודבריו נשמעו תמיד מתוך כבוד וברוב קשב, אבל על ידי בית המשפט הוא תוייג מיד כאויב. ולא רק כאויב של בית המשפט, אלא קודם כל כאויב אישי של השופטים, כאילו היה מדובר כאן במין סכסוך פרטי על מקום חנייה למשל, ולא בוויכוח לגיטימי, חרד, על לא פחות מאשר הדרכים שבהן יש לפעול כדי להציל את הדמוקרטיה הליברלית של ישראל מאבדון.

"קיפאון - דרכם של שליטים להתמיד ללא שינוי ברעיונות שבהם החלו את דרכם - הם קרקע פורייה לאיוולת", כותבת ברברה טוכמן.

"להשתנות? לחשוב מחדש?" אמרו השופטים, "סלח לי, אינך מבין כלום, אם יש בכל העולם כולו בית משפט מעניין, אפילו נפלא, הרי זה רק בית המשפט שלנו."

* * *

כן, זהו סיפור של שקיעה.

העובדה הסוציולוגית החשובה ביותר על מצבו של המשפט הישראלי ברגע הזה היא שמזה כשנה מפרסם העיתון "מקור ראשון" מדי יום שישי מוסף משפטי בן שישה עמודי broadsheet ' ומזה כחודש ימים גודל המוסף הוא שמונה עמודים.

את סיפור העלייה יספרו בני אדם אחרים.

https://portal.idc.ac.il/He/schools/Law/research/Documents/mautner%20lect.const.beintchumi1.pdf

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=3175#responses

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=261600

מי מחליט אם זו ארצנו? אנחנו או הבג"צ?

האם הארץ הזו היא עדיין ארצנו?

מה דעתכם?

קיראו:

בשנת 2000 פסק בית המשפט העליון כי אסור למדינה להקצות קרקעות לסוכנות היהודית למטרת התיישבות יהודית (בתוך תחומי הקו הירוק). הפסיקה קבעה כי פעולה זו מפרה את עקרון השוויון מכיוון שהיא מפלה לא-יהודים (ערבים) ומונעת מהם לרכוש דירות ובתי מהם ביישובים יהודיים מסוימים. כל זאת חרף הפסיקה קודמת שבה התיר בית המשפט העליון למדינה למכור קרקעות במחירים מסובסדים באופן בלעדי לערבים (בדווים) באזור עירוני המיועד רק להם.

מאז, מקרים נוספים הועלו לדיון, ביניהם מקרה שבו נאסר על המדינה לפעול למען התיישבות יהודית גם בקרקעות של הקרן הקיימת לישראל שנרכשו מתרומות פרטיות של יהודים מכל רחבי העולם מאז שנת 1901. קק"ל הנָה חברה פרטית, אשר לה אמנה הקובעת כי מטרת הארגון היא רכישת קרקעות בישראל עבור התיישבות יהודית ופיתוחן על ידי העם היהודי. קרקעות אלו נועדו לא להימכר לעולם (אלא רק להיחכר) ולהישמר כפיקדון תמידי לעם היהודי. היועץ המשפטי לממשלה, שייצג את המדינה בתביעה המשפטית (אך לא התייעץ עם הממשלה), נקט עמדה האומרת כי קרקעות קק"ל, בדומה לקרקעות המדינה, אינן ניתנות לשימוש בלעדי של התיישבות יהודית.

בית המשפט העליון הנו גוף אליטיסטי ובלתי דמוקרטי המייחד לעצמו את הזכות לשנות את החברה הישראלית בניגוד לרצון הרוב המוחלט של אזרחיה ולרצון נציגיה שנבחרו באופן דמוקרטי.

http://www.izs.org.il/eng/?father_id=&catid=204&itemid=214

*לעיון:

http://www.izs.org.il/heb/default.asp?father_id=172&catid=209

"אם ברק וביניש רוצים לחוקק - שירוצו לכנסת"
יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ יריב לוין (ליכוד) תוקף את נשיאת בית המשפט העליון, "הציבור מאס במכבסת המילים של נשיאת העליון".

יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ יריב לוין (ליכוד) תוקף את נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, בעקבות דבריה לפיהם היא חוששת למפעל החוקתי בישראל.

"הציבור מאס במכבסת המילים של נשיאת העליון המנסה לשמר את המחטף האנטי-דמוקרטי שהוביל אהרון ברק, תוך רמיסת העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים", אומר לוין.

לדבריו, "אם הנשיאה בייניש והנשיא לשעבר ברק מעוניינים לחוקק חוקים, הם מוזמנים להתמודד לכנסת ולנסות לקדם את רעיונותיהם מספסלי האופוזיציה, עליהם יושבים תומכיהם מהשמאל הרדיקלי".

במהלך כינוס תחת הכותרת "20 שנה למהפכת זכויות האדם" שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה, לציון חקיקת חוקי הייסוד שעיגנו את זכויות האדם, אמרה ביניש כי, למרות ש"אני אינה שותפה באופן מלא לתחזיות הקודרות בדבר עתידו של המפעל החוקתי, אני חרדה לו מאוד".

"אירועי החודשים האחרונים, והצעות החוק השונות המוגשות לכנסת, שחלקן מבקשות לשנות את עקרונות היסוד הבסיסיים שלנו, מעוררים את החשש שמא המבנה שנבנה פה משך שישים שנים ובפרט בעשרים השנים האחרונות, עומד על כרעי תרנגולת", הוסיפה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/230632

תגוביות:

1.יריב לוין רב את ריבנו הדמוקרטי עם דיקטטורת בית המשפט העליון. זה קרב מאסף מר לשמאל הקיצוני. צריך לחזק מאד את יריב לוין, זאב אלקין, ציפי חוטובלי, אקוניס אופיר ודני דנון. ולרדת קשה על דן שמאלן והמשפטפטן הטמבל בני בגין.

https://rotter.net/forum/gil/20101.shtml

מנהיגיה של המפלגה אהרון ברק ובייניש הביעו חשש שהפיכת הנגד שעורכים חברי הכנסת להשבת השלטון לידי נבחרי העם, עלולה לגזול מהם את פירות ההפיכה שנקנו בעמל ובערמומיות כה רבים, כמו מעמדם הפוליטי הגנוב.

יש סכנה שנבחרי העם יקעקעו את שלטון הדיקטטורה שהקימו, לאחר שאיבדו את כוחם בכנסת.

***

נשיאת העליון מחדשת המתקפה

ביניש: אני חרדה למפעל החוקתי

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, שבה לתקוף את חברי הכנסת המובילים את גל החקיקה הנוגע להרכב בית המשפט העליון.

"לצד ההישגים הבלתי מבוטלים של המהפיכה החוקתית וההתפתחויות החיוביות, קשה לומר שהמצב משביע רצון. גם אם הז'רגון החוקתי מתגלגל בטבעיות על לשונותיהם של רבים, ספק אם התרבות הפוליטית-חברתית שלנו שונתה שינוי משמעותי בעקבות המהפיכה החוקתית וספק אם היא הובילה להפנמה של העקרונות החוקתיים. כמה לוקחים ברצינות את חוקי היסוד אם ניתן לסטות מהם בהוראת שעה?", אמרה בכינוס שהתקיים במרכז הבינתחומי הרצליה.

ביניש ציינה כי היא אינה אופטימית שהחסרים ימולאו בזמן הקרוב על-ידי הכנסת.

"ב-20 השנים האחרונות היה חיזוק החלק התיאורטי בתנאים הקיימים שלנו. ספק אם נוכל ועד איפה הדבר הזה יוביל. החשש הוא שמא המפעל יעמוד על כרעי תרנגולת אם הוא לא עומד כבר כך. אני רוצה להאמין שלא נסתם הגולל ויש לנו עוד הרבה מה לעשות בהמשך", אמרה.

ישראל עומדת על פרשת דרכים: "אני חרדה למפעל החוקתי. יש קושי רב לראות מה המשך הדרך ולאן היא מובילה. בחברה כל כך מפולגת ומקוטבת, הניסיון למצוא מכנה משותף אינו פשוט". היא הוסיפה כי אירועי השנה האחרונה הוכיחו שיש צורך בחוק יסוד זכויות חברתיות.

"אני חרדה למפעל החוקתי. יש קושי רב לראות מה המשך הדרך ולאן היא מובילה", דברי ביניש.

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-285176-00.html

תגוביות:

1.ביניש נוהגת כפרחח

השופטת ביניש אינה מבינה את מקומה, את מעמדה ואת המסגרת שבה היא זכאית וחייבת לפעול. אין צורך ואסור לבדוק כעת האם ביקורתה על הכנסת מוצדקת אם לאו. כעת חשובה רק העובדה, שנשיאת בית המשפט העליון מחציפה פנים וחורגת מסמכותה. אם היא מדברת כסתם אזרחית מן השורה, דעתה אינה בעלת משקל גדול ממשקל דעתו של אחרון הרוכלים בשוק, וייתכן בהחלט שהגיונו וחוכמתו עולים על אלה שלה מאה מונים. כשופטת, עליה לכרוע ברך בפני הכנסת, נציגתו של הריבון - העם - ולהתייחס אליה בהכנעה.

תחת זאת, ביניש מלמדת את העם ואת הנוער שלו כי הכל זבל, חסר-ערך, בעל תואר פורמלי בלבד, ורק בית המשפט העליון הוא הגוף היחיד שמעמדו חשוב. היא אינה מבינה שתפקידם וסמכותם של חברי הכנסת היא לחוקק חוקים, ותפקידו של בית המשפט ליישם חוקים אלה. אם החקיקה אינה מוצאת חן בעיניה - ולכל אזרח יש חוקים שאינם מוצאים חן בעיניו - היא רשאית להתפטר, ולאחר-מכן להפגין ברחובות. כך בדיוק יכול לנהוג כל חייל בצבא הקבע, שפקודות הרמטכ"ל אינן נראות לו: לבקש להתפטר, ואזי לצאת ולהיאבק ברמטכ"ל, במסגרת החוק. אך ביניש בועטת ומשחיתה את המוסר הציבורי, שכן דבריה הבוטים והמיותרים מחלחלים אל ליבות הנוער ומלמדים אותו שגם נשיא בית המשפט העליון הוא אדם רגיל וחסר-חשיבות, העלול בכל רגע להשתולל ולהתנהג כפרחח.

כן, ביניש בדבריה אלה נוהגת כפרחח-רחוב המשחית את רכוש הציבור.

2.השאלה הרטורית המתבקשת - האם המפעל החוקתי של ברק-בייניש יאפשר קיומו של המפעל הציוני לאורך זמן?...

3.לוין: אין מנוס אלא להתנגד לחוק יסוד זכויות חברתיות!

"חוק יסוד זכויות חברתיות" יהיה הכרזת העצמאות של מדינת כל אזרחיה בהנהגת ממשלת בג"צ.

יריב לוין, משפטן: אין מנוס אלא להתנגד לו, שכן הוא מהווה פתח רחב ומסוכן מאד, שבית המשפט ינצל אותו לקביעת מדיניות בהסתמך עליו. בג"צ עלול להפוך אותו לכלי לניהול המדינה במקום הממשלה והכנסת.

שאול כהן ראיין את חבר הכנסת יריב לוין המשפטן בנושא חוק יסוד זכויות אזרחיות העומד להגיע להצבעה בכנסת, ואם יעבור יצטרף לשני חוקי היסוד מ-1992, חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, וחוק יסוד חופש העיסוק, שהפכו למכשיר בידי בג"צ לשלטון העל שלו על ישראל.

חוק כזה ירחיב בצורה מסוכנת ביותר את סמכויותיו של בג"צ, אותן נטל לעצמו בניגוד לחוק, כפי שמסביר פרופ' פוזנר, ויאפשר ל-15 השופטים שבחרו את עצמם לשבת על כס הנהגת המדינה, ולהתעלם מהממשלה והכנסת הנבחרות על ידי העם, בעודו מתערב ומנהל את המדינה, בכל נושא שיעלה על הדעת.

אם ירצו המסתננים לבנות מסגד בכיכר דיזנגוף למשל, יוכל בג"צ (וכנראה אף יעשה זאת) להורות לעיריה לאפשר זאת בתואנה שזו "זכותם החברתית היסודית".

חוק זכויות חברתיות אותו יוזם השמאל הקיצוני שנים רבות ללא הצלחה, מקודם בהווה על ידי זבולון אורלב שעלול להמיט על ראשנו אסון נוסף, כמו שהמיטה המפד"ל על ראשנו כשהעבירה את שני חוקי היסוד של המהפיכה החוקתית של אהרון ברק.

במקום לבטל את שני חוקי היסוד כפי שמציע פרופ' דיסקין שהכנסת תעשה, חובר אורלב לדב חנין, ומקדם חוק, שאם יעבור חלילה בכנסת, יהווה את הכרזת העצמאות של מדינת כל אזרחיה בהנהגת חברי מפלגת בג"צ ומערכת המשפט השמאלנית.

הראיון:

שאול כהן: ועכשיו אני רוצה לעבור ברשותך לשאלה אחרת, בנושא חוק לזכויות חברתיות. אני מבקש שתסביר קצת את הענין הזה, האם זה חוק טוב או לא חוק טוב, האם זה ממשיך את הכיוון של חוק כבוד האדם וחרותו, שצפוי אולי שינוצל על ידי גורמי שמאל קיצוני לפגוע במדינת ישראל?

ח"כ לוין: תראה, על פניו חוק זכויות חברתיות הוא חוק נכון במובן הזה שהוא קובע שורה של זכויות שבאמת ראוי לעגן אותן כחלק מחוק יסוד זכויות בסיסיות של אדם שמגיע לו קיום בכבוד, ואני חושב שהדבר הזה הוא דבר בסיסי שכולנו מסכימים עליו, ולא יכולה להיות לגביו מחלוקת.

הבעיה הגדולה היא שעל סמך נסיוננו בעבר כל חוק יסוד כזה נוצל שלא לשמה, אלא נעשו איתו ובאמצעותו, בעצם לקח אותו בית המשפט והפך אותו לכלי על מנת לנהל את המדינה במקום הממשלה ובמקום הכנסת, ולבוא ולנסות לקבוע בעצמו מדיניות בנושאים שונים, כביכול בהסתמך על הגנה על אותן זכויות יסוד.

אין ספק שאם חוק כזה יעבור הרי שנפתח כאן פתח רחב מאד ומסוכן מאד להתערבות של בית המשפט בשורה ארוכה של נושאים, בראש ובראשונה התערבות בעינייני ניהול התקציב, בעינייני ניהול מדיניות התקציב, וברור לכולם שניהול מדיניות התקציב זה בעצם הביטוי המובהק ביותר של סדרי העדיפויות שאותם קובע הבוחר, ואותם אמורה הממשלה לממש באישור הכנסת.

ולכן אני חושב שעם כל ההסכמה עם התביעות העקרוניות שיש בחוק הזה, הרי שאין מנוס אלא להתנגד לו, משום שקבלתו עלולה לערער עוד יותר את האיזון בין הרשויות. נחכה לימים טובים יותר מבחינת מערכת המשפט, אולי אז נוכל גם לקדם את החוק הזה.

הצעת החוק לזכויות חברתיות היא של אופיר פינס:

הצעת חוק של חבר הכנסת

אופיר פינס-פז

פ/2864/17

הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות

עקרונות יסוד

1.זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

מטרה

2.חוק-יסוד זה מטרתו להגן על זכויות חברתיות של האדם, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

זכויות חברתיות

3.לכל תושב הזכות לסיפוק צרכיו הבסיסיים לשם קיום בכבוד אנושי, ובכלל זה בתחומי העבודה, השכר ותנאי העבודה, בתחומי ההשכלה, הלימוד והחינוך, ובתחומי הבריאות, הדיור והרווחה החברתית; זכות זו תמומש או תוסדר בידי רשויות השלטון בחוק או לפי חוק ובהתאם ליכולתה הכלכלית של המדינה כפי שתיקבע בידי הממשלה.

ארגוני עובדים וארגוני מעבידים

4.עובדים זכאים להתאגד לפי בחירתם בארגוני עובדים, ומעבידים זכאים להתאגד לפי בחירתם בארגוני מעבידים; ארגונים אלה רשאים להתקשר בהסכמים קיבוציים, והכל לפי עקרונות משפט העבודה.

הזכות לשבות

5.עובדים זכאים לשבות, לפי עקרונות משפט העבודה, להגנה על זכויותיהם ולקידום ענייניהם הכלכליים והחברתיים.

פגיעה בזכויות

6.אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק שהולם את ערכיה של מדינת ישראל שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

תחולה

7.כל רשות מרשויות השלטון וכל מי שפועל מטעמה חייבים לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה.

יציבות

8.אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב חירום, מותר להתקין תקנות שעת חירום מכוח סעיף 50 לחוק-יסוד: הממשלה1, שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות יסוד לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה שלא יעלו על הנדרש.

נוקשות

9.אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת.

http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:-dB5Zs2aCNoJ:www.knesset.gov.il/privatelaw/data/17/2864.rtf+%D7%97%D7%95%D7%A7+%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA&cd=1&hl=iw&ct=clnk&gl=il

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=254121

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=256371

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=257231

היכנסו לקישורית לצפייה בחומר נלווה.

נשמעו שם, הפלא ופלא, גם דברי ביקורת על דרכו של בית המשפט העליון ועל המהפכה החוקתית של מי שהיה אז נשיאו אהרן ברק. והנה, בפאנל הסיום הגיב ברק למבקריו, שהיו כולם מנומסים ועדינים.

זו לא הייתה תגובה, זו הייתה השתלחות. בוז ולעג לכל מי שהעז לחרוג במילימטר אחד מהקו של הכהן הגדול. זה היה עוד ציון דרך אחד מיני רבים, על הפער בין הצהרות הרהב על סובלנות וחופש ביטוי לבין הבוז לכל ביקורת. זה גם הפער שבין זכויות אדם לבין המהפכה החוקתית.

פסקי הדין החשובים ביותר ניתנו ללא כותרת של "מהפכה"
כל מדינה, ובוודאי ישראל, זקוקה לבית משפט גבוה שישמור על זכויות אדם. הרי יש בתוכנו גורמים שידם קלה על ההדק. הרי יש הפרה של זכויות אדם. העניין הוא שלצורך שמירה על זכויות אדם אין שום צורך ב"מהפכה".

פסקי הדין החשובים ביותר ניתנו ללא שום כותרת של "מהפכה". פסק הדין המכונן בנוגע לחופש הביטוי, "קול העם", ניתן בשנת 1956 על ידי שמעון אגרנט.

חופש העיסוק זכה לעיגון שכפה על הממשלה את העסקתו של ישראל אלדד (שייב), אף שהיה יריב פוליטי קשה, או בפסק דין שהתיר למאכערים להמשיך בעיסוקם, כל עוד אין חוק מפורש האוסר זאת.

זה קרה בשנות החמישים. ההחלטה שכפתה השתתפות אישה במועצה דתית ניתנה על ידי השופט מנחם אלון, אנטיאקטיביסט, שהיה היריב הגדול של ברק. ואפשר להמשיך. הרשימה ארוכה.

זו לא הייתה שמירה על זכויות אדם - זו הייתה רמיסה של החוק
אלא שלהבדיל ממה שקרה בשני העשורים האחרונים, השמירה האמיתית על זכויות אדם לא נזקקה לשום רטוריקה מתגרה ומתנשאת, שמתחזה למהפכנית. אמון הציבור בבית המשפט היה גבוה באותן שנים, כך שהמהפכה החוקתית של שני העשורים האחרונים אינה מסמנת שום מפנה. אולי להפך. היא מצביעה בעיקר על פוליטיזציה.

כך למשל פסל בית המשפט העליון בשנת 1965 את רשימת ירדור בגלל האופי האנטי-ישראלי המובהק של המפלגה. לא היה אז שום חוק שהסמיך את השופטים לפסול את המפלגה, אבל הם פסלו.

מהפכנים בלי שום סיסמאות על מהפכה. זה קרה בעידן הצניעות. עברו שנים והכנסת קיבלה שני חוקים שקובעים שרשימה ששוללת את אופייה היהודי או הדמוקרטי של ישראל - תיפסל.

בהתאם לחוק פסלה ועדת הבחירות, פעמיים, את מפלגת בל"ד של עזמי בשארה. והנה, למרות החוק המפורש, כפה אהרן ברק את עמדתו ההפוכה, ואישר את השתתפות בל"ד ובשארה בבחירות. זו לא הייתה שמירה על זכויות אדם. זו הייתה רמיסה של החוק.

והרשימה נמשכת. המדינה הטילה הגבלה מסוימת על יבוא בשר חזיר (לא על אכילה או מכירה). אבל שוב הופיע אהרן ברק ופסל את ההגבלה. לא ברור היכן הייתה שם הגנה על זכויות אדם. ברור שהייתה שם רמיסה של חוקי יסוד בעניין יהודית ודמוקרטית.

כך גם עמדתו של ברק בעניין התיקון לחוק האזרחות, שמגביל "איחוד משפחות" עם בני או בנות זוג מישות עוינת. אין מדינה בעולם שמתירה "איחוד" שכזה. להפך. רוב מדינות העולם מגבילות הגירה, גם בתירוץ של נישואים. לא ברק. הוא יצר זכות יש מאין, שאין כמותה בשום מדינה בעולם, אבל יש בה פתח לזכות שיבה בדלת האחורית.

האמון החל לשקוע

זכויות אדם ראויות להגנה. בית המשפט העליון שמר עליהן שוב ושוב, ולא נזקק לשום מהפכה כדי לקדם אותן. הרטוריקה המהפכנית רק פגעה בזכויות האדם משום שהיא הפכה את בית המשפט למוסד לא רק פוליטי, אלא כמעט מפלגתי.

כשבית המשפט היה צנוע ודאג לזכויות אדם - האמון בו לא נפגע. כשהוא עבר לרטוריקה מהפכנית וקידם את הזכויות של עזמי בשארה יותר מזכויות אדם - האמון בו החל לשקוע. כך שהגיע הזמן להודות בפגעי המהפכה החוקתית. זה רק יחזיר אותנו למסלול של הגנה על זכויות האדם.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/318/042.html?hp=1&cat=479&loc=5#talkback

תגוביות:

1.הם שופטים על פי השקפת עולמם(השמאלנית) והאג'נדה (אנטי ציונית/יהודית) ולא בהכרח על פי חוקי המדינה.

2.בג''צ מאפשר ודורש להכניס את המסתננים, העוברים על החוק, לארץ ולספק להם רשיונות עבודה. היש מטורף מכך?

3.אכן העליון נוהג כמו התחתון.

4.לשנות מיד את מה שעשה ברק, ולבדוק אם היה שופט ראוי או פושע.

5.בית המשפט ומוסד מבקר המדינה גורמים לאנדרלמוסיה חברתית, לייצור קשר שתיקה, לעידוד שחיתות ועוולות, ולהרגשת חוסר אונים אצל רוב האזרחים. זו לא פרה קדושה והמלך הוא ערום.

6.המהפיכה החוקתית היא הפיכה. פירושה הדחת השלטון והחלפתו באחר. במדינות מתוקנות אדם כזה היה יושב מאחורי סוגר ובריח. אבל פה ציירו תמונת שמן שלו בעשרים אלף דולר ותלו בבית משפט העליון. איזה איש צנוע...שוו בנפשכם מה היתה עושה התקשורת לו ביבי היה מזמין ציור של עצמו בעשרים אלף דולר...

7.אהרון ברק הרס אותנו, פשוטו כמשמעו. עוד יהיה כאן פיצוץ או מלחמת אחים, רק בגלל האיש הזה. אהרון ברק דרך על מגילת העצמאות של המדינה הציונית, והחליט להקים כאן מדינת כל אזרחיה. לא מעניין אותו מה העם רוצה וחושב. היורשים שלו ממשיכים את דרכו.

8.אהרון ברק העמיק את הקרע בעם בפסיקותיו השמאל ליברליות הקיצוניות ללא התחשבות בעם וברצונותיו, זאת ללא התחשבות בציונות ובמרקם הדתי והחברתי של ישראל. בכך הפר את האיזון שנשמר כאן כל השנים, והפך את ישראל למדינה לא דמוקרטית, שהפתק בקלפי חסר משמעות. בדיוק כמו אצל השכנות שלנו. רק שכאן שולט ללא מיצרים שלטון שמאלני רדיקלי.

9.אקטיביזם שיפוטי במדינה דמוקרטית, משמע:רמיסת הרשות המחוקקת והאזרחים. אהרון ברק עשה הפיכה שלה השלכות הרסניות. האיש המליך עצמו על מדינת ישראל, ומצפצף על הרשות המחוקקת שנבחרה ע''י אזרחי המדינה. חייבים לתקן את הטעות הנוראית הזאת, אחרת הימין ימוטט ובצדק את בית המשפט, וכולנו נבכה. בית המשפט חייב לחזור למימדיו הצנועים ולגזור על עצמו מגבלות, כפי שעשה כל השנים עד שהופיע אהרון ברק. לא צריך תקנות וחוקים, פשוט ששופט בישראל יזכור את מקומו וינהג בהתאם.

10.הזהרו!!! רק לא חוק יסוד חוק זכויות חברתיות! העליון ישלוט בתקציב המדינה! חכי''ם יקרים. בית המשפט העליון לקח סמכויות לא לו, פירש את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו כחוקה, וגזר ממנה זכויות שלא קיימות, ואף היו בניגוד גמור לדעת המחוקק שהקפיד שלא יופיעו בחוק, ובשם זה יצר פסקי דין. מי יודע מה יעוללו לנו שופטי העליון עם חוק יסוד זכויות חברתיות? זה יתן לבית המשפט העליון את השליטה על תקציב המדינה, והוא יחליט על פי עתירות של גופים אינטרסנטים איזה תקצוב הוא סביר ואיזה לא סביר, וכך יהפוך בית המשפט העליון לממשלה העליונה של מדינת ישראל.

11.בית המשפט העליון לא שומר על זכויות אדם. זאת טעות לחשוב שבית המשפט העליון הוא מגן זכויות האדם. זאת טעות איומה. בתחום הכי חשוב לזכויות האדם, המשפט הפלילי, בית המשפט העליון רומס את זכויות האדם הבסיסיות ביותר, זכותו של כל אדם לחרות. מדובר על מכונה משומנת של הרשעות. מכונה של רטוריקה מפלילה! זכויות אדם לא! בפרשת רצח דני כ''ץ בית המשפט העליון הסכים לקבל ראיה של הודאה, למרות שהוכח כי הנחקרים קיבלו ''כאפות''. על פי בית המשפט ''כאפות'' לא שוברות את רוח האדם. ואני שואל נניח שבחורה הייתה מקבלת ''כאפות'' עד שהייתה מסכימה לקיים יחסי מין. האם זה היה נחשב הסכמה ליחסי מין מרצון או אונס? התשובה ברורה כבר הרבה שנים - זה היה אונס! לא לא לא. בית המשפט העליון רומס את זכויות האדם הבסיסיות ביותר. הוא לא ראוי לתואר מגן זכויות האדם.

12.ברדיו ובטלוויזיה טופחו הכוחות ''הנאורים'' המתאימים. זרוע אימתנית נשלחת לכיוון הממלכה השביעית, התקשורת, ויוצאת לדרך כשאחד מתפקידיה הוא לכסות על כס השיפוט ולהעניק למערכת המשפטית את כוחה דהיינו להפקיע את הסמכות מבית המחוקקים ולהבטיח שדעת הקהל תורדם. להזרים כלורופורם יום יומי לורידים ולמוח, להשאיר את העם בקומה! אז מה אם יש כנסת וממשלה, מי הם בכלל, לעומת התקשורת שתכתיב את סדר היום הציבורי ותכפה על הממשלה את ההתנהלות.

ברדיו ובטלוויזיה טופחו הכוחות ''הנאורים'' המתאימים שגם הם כמובן משובטים ולתוך פח האשפה הם השליכו את אחד החוקים הכי יסודיים, הכתובים והבלתי כתובים, שעל תקשורת ממלכתית להיות מאוזנת, ולשמור על ניטראליות. וכך הגילדה שהשתלטה הן על מערכת המשפט והן על התקשורת מחפות אחת על השנייה, נשיא ביהמ''ש הפך את התקשורת לפרה קדושה, והיא מצידה הפכה אותו לקיסר.

אומנם אחת לארבע שנים עוצרים כאילו להצגה של בחירות, אנחנו הרי דמוקרטיה, לא? כך בכל אופן מסבירים לנו מדי יום, אז ילכו הנערים לבחור, ממילא אין לכך חשיבות, תמיד החונטה תמשיך ותשלוט. והיה ותתרחש תאונה פוליטית, ורה''מ לא יהיה חבר, הרי האנשים שנשתלו בתוך כל צמתי החברה, המדינה, הצבא, הכלכלה, ימשיכו להחזיק את כל מוסדות השלטון בידיהם, לפעול להפלת המתנגדים ולהעלות את אנשיהם לצמרת השלטונית ולצורך זה כל הדרכים כשרות.

ברוב המקרים הם אוכפים בסופו של דבר את הרוב לרצונם, והיטיב כבר מישהו להתבטא- ''מה שרואים מכאן לא רואים משם''. גם כאלה שהיו בצד הנגדי מבינים כי כדאי לקבל כרטיס אתרוגי וברגע שמישהו ממגזר אחר מצליח להשתלב במערכת כמו חובשי כיפות בצבא, הם מיד מכניעים גם אותם לציות מוחלט.

13.להציל אותנו מהחונטה / מאת אסתר שניאורסון גרי

יש הרואים בעמונה את נקודת השבר. כביכול מה הם עוד רוצים? כבר גירשו מגוש קטיף 9000 יהודים, הרסו את ביתם, את בתי הכנסיות, את המדרשות, את החממות, זרקו אותם ללא בית, ללא פרנסה, ללא רכוש, ללא עתיד, רמסו את זכיותיהם הבסיסיות ביותר כבני אדם ולאיש לא איכפת.

ובעוד הפצעים עדיין מדממים החל העסק עם עמונה! מה פתאום עמונה, למה דווקא היא עלתה בגורל? הכל מקריות. זה היה יכול להיות כל מקום אחר. כי הרי המאבק איננו באמת על הבתים, על האי חוקיות, שורש המאבק הוא עמוק יותר, מורכב יותר, זהו מאבק על זהות, על רצון לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, למחוק את הזהות היהודית ממדינת ישראל כפי שעשה בג''צ בתעודת הזהות שלנו, כדי להביא למדינת כל אזרחיה, ולזה בעצם חותרת הגילדה השלטונית.

הגילדה המחזיקה במוסרות השלטון כבר למעלה משמונים שנה, שלחה עוד לפני קום המדינה את התמימים שבקבוצתה לקיבוצים כדי שיתיישבו שם והמשפיעים דאגו למנות עצמם לגופים שסיפקו, כסף, שלטון, השפעה.

14.לידיעתכם: פורסם ברשת ב' שפרוקצ'ה תמונה למבקרת המדינה. מי המטורף שרוצה שהיא תמונה? היא מעוררת מחלוקת! שרון מינה את עו''ד ששון לדו"ח המאחזים, נתניהו ימנה את פרוקצ'ה למבקרת המדינה. הצבענו ימין וקבלנו... מינויים של אנשי שמאל קיצוני.

15.בעקבות ''חוק יסוד זכויות חברתיות'' המוצע - יוקמו מסגד בכיכר דיזנגוף, וכנסיה בכיכר המדינה. בעקבות ''חוק יסוד זכויות חברתיות'' המוצע - יוקמו מסגד בכיכר דיזנגוף, וכנסיה בכיכר המדינה. החוק יעזור למרכז הפוליטי השמאלני המתקרא בג''צ (כדברי פרופ' מאוטנר), להעניק זכויות חברתיות מלאות לכל פולשי העולם וילדיהם, שהסתננו למדינת היהודים. מסגד וכנסיה יוקמו גם בכיכר דיזנגוף, כי זו זכות חברתית שיש להעניק לפולש עם כבוד אדם וחרותו, ואכן אירגוני הקרן NIF מקדמים את החוק!

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=253026

16.עד שלא ננקה את האקדמיה ממשנתו של אהרון ברק היא תייצר לנו
את משובטיו בסרט נע! בדיוק כפי שנעשה לגבי המחלקה הפוליטית באוניברסיטת בן גוריון, יש לעשות לגבי הפקולטות בהן לומדים משפטים במדינת ישראל. על ועדה בינלאומית לבדוק את הסילבוסים בהם מוטמעים בעיקר חומרי הלימוד שייצר ''שודד הים'' כדברי פרופ' פוזנר, שמייצרים רק עוד ועוד משרתי ממשלת בג''צ ומערכת המשפט הרקובה.

באוניברסיטה מייצרים על סרט נע הרבה אהרון ברקים, ביינישים, וניצני שי!

הם עוברים בסבב אינסופי ממקום למקום, ומתפקיד לתפקיד, ומשאירים חורבן והרס בכל שטחי חיינו היהודיים.

מפרוקצ'ה נפטרנו בבג''צ, ועכשיו יבריגו אותה לתפקיד מבקר המדינה להוותנו ולאסוננו. במי היא תתמקד ב''חקירותיה'' יודע כל הציבור הלאומי ציוני עוד לפני הכתרתה בתואר מבקרת המדינה.

חובה לנקות משם את המשנה של אהרון ברק - או - לסגור את המחלקה.

ליבליזם פרו מערבי - OUT! זו תורת משפטים נוצרית ואנו יהודים, ויש לנו את תורת המשפטים היהודית!

כמו שקבעה הועדה הבינלאומית על אוניברסיטת באר שבע - לנקות או לסגור.

במחלקה בה לומדים משפטים באקדמיה בישראל, נלמדת רק תורתו של ה''ממציאן'' המהפכן - שפעל בצורה דומה לצורה בה פעל נפוליאון כשחטף לאפיפיור את כתרו, ושם אותו על ראש עצמו, תוך שהוא מכריז על עצמו כעל מחליפו של המשיח הנוצרי עלי אדמות.

ואכן גם למידת משפטים באוניברסיטה היהודית היא בסך הכל שינון משפטי גויים טורקים ואנגלים, מוסלמים ונוצרים - שבינם לבין המשפט העברי ואהבתו וחמלתו לעם ישראל - אין שום קשר.

תוקם ועדת בדיקת חומר הלימוד באוניברסיטאות היהודיות בנושא הלימוד - משפטים - מיד!

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=248425

17.פרופ' מאוטנר: שופטי בג''צ הפכו את בית המשפט העליון למרכז הפעילות הפוליטית של השמאל בישראל.

פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על שופטי בג''צ השייכים לקבוצה שהפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה, ולכן העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה לבית המשפט העליון, והפכה את המוסד הזה למרכז פוליטי להחדרת ערכים חילוניים פרו מערביים של השמאל.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=247124

http://www.youtube.com/watch?v=KsxDURXWIyk

18.היום כבר ברור: כל דיקטטור תאב כוח ושלטון מתכסה בגלימת ''זכויות האדם''. אם זה ארגוני ''זכויות האדם'', אם זה חוגי השמאל שמיעוטם אינו מפריע להם לחטוף את הדמוקרטיה ולהחזיקה כבת ערובה, וכמובן אהרן ברק, שמאחורי כל זה מסתתר רצונו בעוצמה, בשלטון, ובהשלטת רצונו וערכיו ללא שום רסן.

19.בג''ץ התאסלם לפני שיהיה רוב ערבי במדינה. מה שבטוח בטוח.

20.אהרון ברק יזכר כפוליטיקאי קטן ונפוח , את הנזק שעשה עם ישראל יתקן. השינוי בדרך. אפשר להבחין בו לפי הפאניקה של התקשורת.

21.אהרון ברק - קנאי ליברל אקטיבי חשוך. הוא ההוכחה שיש דבר כזה.

22.את העובדה שברק והחונטה השמלאנית מנסים להשתמש בבית המשפט העליון כאמצעי לכפיית השקפת עולמם, אפשר עוד להבין. אבל, העובדה שביבי, שנבחר בקולות מצביעי הימין, מעדיף להכנע לצווחת החונטה והפיינשמקרים, ובולם חקיקה שתחזיר לעם דרך נציגיו את היכולת להשפיע על בחירת השופטים (ע''ע שימוע כפי שמקובל בארה''ב) -חמורה פי כמה.

23.בג"צ מגן האזרח??? זכויות אזרח נשללו בזמנו מאזרחים תושבי גוש קטיף, שגורשו מבתיהם בחסותו.

24.אהרון ברק, נציג האלוהים עלי אדמות...חולל הפיכה ב-1992, והפך את בית המשפט העליון לריבון במקום הכנסת והממשלה, הנתונות לבחירת העם בבחירות דמוקרטיות. מי ששולט בפועל במדינה הוא גוף מצומצם ובלתי נבחר, שחבריו ממנים את עצמם, וכולם באים מאותה קליקה אידיאולוגית. מי שחושב שישראל היא מדינה דמוקרטית - טועה. נכון, יש בחירות כל כמה שנים, אבל האליטה לא מסוגלת לקבל שהאספסוף הנבער מדעת ישלוט בעצמו, ובמדינה. הם הרי יודעים יותר טוב מכולנו מה טוב ומה לא טוב, מה נכון ומה לא נכון, והם יכתיבו לנו את דעתם, נרצה או לא נרצה. מזכיר את צפון קוריאה?

25.שופטת בעליון מאפשרת לדירני לתבוע את המדינה. זה לא טירוף?

בג"צ נטל לו סמכויות שלא כדין כדי להגן על החופש והדמוקרטיה במדינה לטענתו, אך כאשר מנצלים את הזכות הדמוקרטית להעביר ביקורת על בג"צ, מיד אומרת בייניש שהיתה שמה אותם בבית סוהר אלמלא היו בעלי חסינות.

אכן דיקטטורה של בג"צ!

היא אומרת שמי שבא לפגוע בסמכויות בית המשפט העליון עושה מעשה לא לגיטימי.

כי היוצרות התהפכו אצלה.

בדמוקרטיה רק בית המחוקקים - אצלנו - הכנסת, הוא זה שקובע את סמכויותיו של בית המשפט העליון, שנקבעו בחוק בתי המשפט.

בחוק בתי המשפט המחוקק קבע סמכויות מסויימות, וברצותו הוא יכול להוסיף עליהן, וברצותו הוא יכול לגרוע מהן, ולבית המשפט העליון אין זכות לומר על כך דבר!

לשופטיו של בית המשפט העליון אין כלל רשות אמירה על נושא זה.

עליהם רק לפסוק בסיכסוכים.

כל דיון תיאורטי מקומו רק בפרלמנט ובקרנות הרחוב בין האזרחים, ולא בבית המשפט.

בכל העולם דנים בתי המשפט אך ורק בסיכסוכי אמת.

סיכסוכי אמת הם סיכסוכים בהם צד פונה לבית המשפט ואומר שזכות שהוא זכאי לה הופרה ונגרם לו נזק מכך, או כאשר המדינה מתלוננת בפני בית המשפט על מי שביצע עבירה על חוק מסויים שלה ובכך גרם לה נזק.

רק על עיניינים אלה רשאי בית המשפט להתבטא.

הוא לא צד בשום ויכוח פוליטי באשר לסמכויותיו של בית המשפט!

בתי המשפט בעולם יודעים היטב את מקומם ולא יוצאים בהכרזה שמלוא כל הארץ משפט.

וגם אצלנו כך היה נהוג עד לכניסת הדיקטטור אהרון ברק, שניכנס לכהן בבית המשפט העליון שלנו.

ברגע שבג"צ סטה מהדרך הזו, והתחיל לפסוק בעיניינים פוליטיים תוך יישום עמדותיו הפוסט ציוניות, הרי משנפרץ הסכר עם כניסת הדיקטטור ברק, אין דבר מוצדק יותר ולגיטימי יותר מאשר לפעול לחיסול הדיקטטורה של בג"צ.

על כולנו לפעול.

חברי הכנסת ואזרחי ישראל כאחד, כולם עד אחרון האזרחים, חייבים לפעול למען חיסול הדיקטטורה של בית המשפט העליון, ולמען שינוי המצב בו בייניש מאיימת עלינו שנועמד לדין ונשלח לבית הסוהר אם נעז לבקר את מעשי בית המשפט.

יש לנו משטר ייחודי שאין לו אח ורע בעולם כולו: הדיקטטורה של בג"צ!

http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FHDKHF&c41t4nzVQ=EEJ

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=248666

כזכור, הימים היו ימי אסון אוסלו. מבלי להתבלבל כלל, תפסה אז הפרקליטה המדופלמת צד בעימות הפוליטי החריף ואפשרה לשב"כ הפוליטי להפעיל את שמפניה כסוכן פרובוקטור כנגד הימין ולמען הבאשת ריחו.

זאת, עם שהיא מכשירה את פעולותיו העברייניות של שמפניה, פועלת לסגירת תיקים שנפתחו נגדו או לאי-פתיחתם כלל, מורחת שכבה הגונה של טיח על-מנת לכסות על ערוות השב"כ הפוליטי, זורקת בוץ על הימין ומסמאת את עיני כלל הציבור.

בכן, כמו רבים מחבריה בכנופיית שלטון החוק, גם בייניש היא בראש וראשונה פעילה פוליטית סמויה מטעם השמאל הקיצוני. לפיכך, המחויבות הפוליטית שלה, כמו גם של שאר חברי הקליקה הכנופייתית הסגורה הזו, המחויבות הפוליטית למחנה ולבראנז'ה, גוברת תמיד על המחויבות המשפטית הטהורה בפרט, ועל כל שיקול משפטי 'אובייקטיבי' בכלל.

משמע, לא את משפט הצדק במדינת ישראל באה דורית בייניש לשרת כשופטת וכנשיאה בבית המשפט הפוליטי העליון, אלא את קידום סדר-היום של השמאל הקיצוני, במדיניות, בחברה ובכלכלה. סך-כל פסיקותיה ופסיקות עמיתיה מאז מונתה כשופטת בעליון ולבטח כנשיאה, יעידו על-כך טוב יותר מאלף עדים.

לא יפלא, איפוא, כי כאשר פועלים בעת הזו כמה חברי-כנסת הנאמנים לשליחותם על-מנת לנסות ולחוקק כמה חוקים שיסייעו לבית המשפט הפוליטי העליון להתיישר מסטייתו החריפה שמאלה ולהתאזן, יוצאת נגדם הנשיאה בייניש בפומבי בשצף-קצף בנאומה מיום חמישי האחרון בכנס משפטי בים המלח, ומאשימה אותם בהסתה כנגד העליון, נאום הזוי והיסטרי שיש בו משום התערבות בוטה של הרשות השופטת בעבודתה של הרשות המחוקקת, והוא עצמו כל-כולו הסתה חמורה כנגד אותם חברי-כנסת.

לא, לא יפלא הדבר.

שהרי כבר נמצא ונאמר לעיל כי המחויבות הפוליטית של בייניש למחנה השמאל הקיצוני ולשמירת צביונו השמאלני-קיצוני של בית המשפט הפוליטי העליון, גוברת בהרבה על מחויבותה לעבודה תקינה ומאוזנת של העליון ולמשפט צדק במדינת ישראל.

והנה, מעוות ומושחת שכזה לבטח לא יוכל עוד לתקון.

על כל אלה, נוסף עתה תחקירו המעמיק של יואב יצחק שפורסם בניוז1 (3.12) תחת הכותרת "בייניש - עבריינית סדרתית" העוסק בדבר פועלה של בייניש למען קידום אישים מסוימים מאוד לכהונת שיפוט בעליון, דהיינו הללו שסייעו לחלץ את בעלה, עו"ד יחזקאל בייניש, מהגשת כתב אישום נגדו בשל גניבת כספים. בכן, מסתבר כי לא רק נגיעות פוליטית הביאה עמה בייניש לבית המשפט העליון אלא גם נגיעות אישית ממש. בזאת הגדישה את הסאה והשחיתה לחלוטין את עבודתו התקינה של אותו בית משפט, הנגוע ומנוגע ממנו ובו ומכל צדדיו.

צו השעה:

להיפטר בבת אחת, באיבחת החלטת ממשלה אחת, מכל הסחי והמיאוס שמילאו את בית המשפט הפוליטי העליון שלנו עד עבור על גדותיו, לפרק את בית המשפט הנלוז הזה, המושחת והמשחית מן הקודקוד ועד היסוד, לשלוח את חבריו לחופשה ארוכה בטורקיה או למוטב באלסקה הרחוקה ולייסד תחתיו בית משפט עליון חדש, נקי, מאוזן ואובייקטיבי.

ועם זאת, יש לפתוח בחקירת משטרה נגד הנשיאה דורית בייניש ולהעמידה לדין בעוון הסתה חמורה כנגד חברי-כנסת, ובעיקר בעוון השחתתו המוחלטת והסופית של בית המשפט העליון, הכפפתו הגלויה לקידום סדר היום של השמאל הקיצוני, והשימוש היהיר והציני בו למען האינטרסים האישיים של משפחת בייניש. הכל שפיט, משמע גם דורית בייניש.

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/10050

צורה דומה של טירוף מערכות מתגלה בשנים האחרונות בהתנהגות המערכת המשפטית, וגם את זה ראיתי מניסיון אישי, כשהבאתי לידיעת ראשי המערכת את הצורך לבדוק חשד לניגוד אינטרסים של שופטת שהוציאה פסק דין מעוות בכיוון ששירת את אויבי המדינה.

ואז, במקום לבדוק את החשד לפיו בעלה של השופטת קשור בעסקי ממון כבדים עם הצד שנהנה מפסק הדין – זכיתי לתגובה של בוז מתנשא.

רק אחרי שנחשפה כאן התעלמות מחובת הבקרה העצמית, ולמרות זאת השופטת האמורה הועלתה בדרגה, ושר המשפטים טלפן אליה לברך אותה על כך באופן אישי, התחלתי לשים לב לפסיקות מוזרות אחרות, שלא זכו לתגובה מתקנת, כגון – על זכותו של הפושע דיראני, שהחזיק ברון ארד בתנאים הנחשבים לפשע מלחמה, לקבל פיצויים של מיליוני שקלים ממדינת ישראל, ובימים אלה לא ראיתי שום תגובה לתופעה בה היועץ המשפטי לממשלה הופיע בפומבי לא בתור יועץ אלא בתור מפקח משפטי המכתיב החלטות לראש הממשלה, ובוויכוח על יוזמות חקיקה של חברי כנסת, הוא שלף את המושג אויב – השמור למי שצריך להלחם בו לחיים או למוות - ולא יריב או – מתנגד השמור למצבים בהם אפשר לצפות ממשפטן המתייחס לברי-פלוגתא בממסד אליו הוא משתייך שיאמר.

ובכלל, ממתי זה מקובל שיועץ משפטי עושה פומבי לדיונים שיש לו עם לקוחו?

מתברר, שתופעות אלה לא הפריעו לנשיאת בית המשפט, ומה שהוציא אותה להתקפה על חברי הכנסת הייתה יוזמתם לאמץ את הנוהל האמריקאי – הדמוקרטי למהדרין – למנות שופטים בתהליך של שימוע גלוי לציבור.

ראיתי באמריקה, לפחות פעמיים, שידור טלוויזיה מתהליך שימוע כזה, ועם כל הבנתי במדעי הניהול לא מצאתי שום פסול בתהליך וודאי שלא פגיעה בדמוקרטיה.

האם שיטת מינויים בוועדה של "שמור לי ואשמור לך", עם תהליך החלטות סודי, עדיף?

או דמוקרטי יותר?

גם קשה להבין את הסתערות העיתונאים על "הסכנה לדמוקרטיה" כשעל דברים חמורים באמת במערכת המשפטית הם לא מוציאים הגה.

אדרבא, שהתקשורת הממוסדת תיזום פעם דיון גלוי על כל תופעת טירוף המערכות בממסד המשפטי שהסתאב, במקום לשמש במה לבעלי דעה אחידה המצדיקים את הקיים.

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/10049

נאמן:"פונה לחברי הכנסת שידעו שחובתם היא לחוקק את החוק"!
נאמן קרא לחוקק את "חוק יסוד החקיקה" והדגיש: "יש להגיע להסכמה רחבה כדי שיהיה ברור מה קורה כאשר ביהמ"ש קובע שחוק לא תקף".

שר המשפטים, יעקב נאמן, התייצב היום (ד') מעל במת הכנסת כדי להשיב לחברי האופוזיציה שיזמו הצעה לסדר בנושא "המתקפה על בית המשפט העליון ונאום ביניש".

נאמן חשף כי בקרוב יפיץ את טיוטת חוק יסוד החקיקה, שתסמיך לראשונה בחוק את בג"ץ לבטל חוקים, אולם תעניק גם לכנסת אפשרות לומר את המילה האחרונה, בתנאים מסוימים.

בהשיבו לשורת הצעות הסדר בנושא, מתח נאמן ביקורת על חברי הכנסת שדיברו לפניו ואמר: "אני חושב שהגיע העת להגיע להסכמה רחבה על מנת שיהיה ברור ביותר מה קורה כאשר בית משפט קובע שחוק איננו תקף. ישנן בנושא הזה הצעות מאוד ברורות ויש לפסוק ולהחליט".

"הייתי עוד בשוק הפרטי כשפניתי לכל שרי המשפטים שכיהנו בתקופתו של אריאל שרון ושל אהוד אולמרט והצעתי להם להעביר חקיקה בנושא הזה", סיפר נאמן.

את האשמה לחוסר המעש בנושא הטיל שר המשפטים לפתחם של חברי הכנסת.

"עד היום אין הידברות בנושא הזה ששייך לליבה, לב לבה של הדמוקרטיה בישראל.

הכנסת היא הגוף שצריך להחליט בנושא ולקבוע את חוק יסוד החקיקה ואת הגבולות לכל אחת מהרשויות".

לעגן בחוק עקרונות חשובים

"המחלוקת והוויכוח המתנהל בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת", אמר נאמן, "מתחדד כאשר בית המשפט מחליט על ביטולו של סעיף בחוק.

חברי כנסת רבים רואים בכך חריגה מסמכותו של בית המשפט שכלל לא הוסמך בחקיקה לפסול חוק של הכנסת. חברי כנסת רבים אחרים סבורים שיש חשיבות רבה לפיקוח זה מצד הרשות השופטת".

"חז"ל אמרו שלא המדרש העיקר אלא המעשה. מותר לי לקחת את הדבר של חז"ל בווריאציה של היום – היום לא התקשורת עיקר ולא הדיבורים עיקר אלא המעשה.

אני פונה לחברי הכנסת שידעו שחובתם היא לחוקק את החוק הזה שיקבע את סדר הדברים", אמר נאמן והוסיף: "אני מקווה מאוד שהממשלה הזאת תביא את הצעת החוק בניסיון להגיע להבנה ואחדות".

לדברי נאמן, בעקבות ועדה ציבורית בראשותו, שמינה ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, גובשה הצעת חוק יסוד החקיקה, "המסדירה את הדרך לחוקק תקנות, חוקים, חוקי יסוד, וקובעת מגנוני איזון בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת".

לפי הצעת החוק, הוסיף, "יעוגנו בחקיקה שני עקרונות חשובים: מתן סמכות לבית המשפט העליון לפסול חקיקה, וכן הנסיבות בהן תהיה רשאית הכנסת לקבוע הוראת התגברות על פסילת החוק".

שר המשפטים הדגיש, כי כל הוויכוחים שפוגעים במעמדו של בית המשפט העליון פוגעים במעמדה של הכנסת והממשלה. "הגיעה העת להגיע להסכמה רחבה על מנת לקדם חקיקה זו", אמר השר.

"ברגע שהכנסת תקבל חוק שיגדיר את היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת, הנושא הזה יכניס אותנו לאמות המידה הנכונות על מנת שמדינת ישראל יהיה לה בנושא הזה סדר ולא שטח הפקר. זה הדיון האמיתי והמהותי".

...ח"כ אברהם מיכאלי (ש"ס), אמר: "האם כל ביקורת שצד אחד ישמיע, אפילו ביקורת הכי לגיטימית, היא תמיד התקפה? האם בית המשפט העליון הוא גוף שלא ניתן להעיר על תפקודו ועל פסיקותיו"?

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/314/038.html

תגוביות:

1.צריך לחוקק את חוק יסוד השפיטה ולהגדיר את סמכויות בג''ץ כך שלא יוכל להתערב בהחלטות מדיניות !

2.שום חוק לא יעזור אלא אם כן יאוזנו בתי המשפט ויפסיקו להוות אוליגרכיה פוליטית של השמאל הקיצוני-אנטי יהודי.

3.''מדיניות הכל שפיט'' פשטה את הרגל.

4.חוקה זה דבר רע. לבריטניה אין חוקה כי היא בוחרת לזרום עם המציאות המתהווה וכך גם ישראל. 2 חוקי יסוד, עשו לנו מספיק נזק! תארו לכם שלא ניתן היה לשנותם לעד! לא לחוקה.

5. הדרישה לחוקה של השמאל מעוררת גיחוך. נועדה לקבע את שליטת המיעוט השמאלני גם כשירד מ- 3% ל- 0.0003% מהציבור בעוד 5 שנים. אף אחד לא קונה את זה. מי שינסה לכפות על העם חוקה בניגוד לרצונו - יקצור סערה, כך ההיסטוריה מלמדת. לא ניתן לכפות בשום אמצעי על עם השוכן במדינתו ציביון מלאכותי שאיננו מעוניין בו. זהו החומר שממנו עשויות מלחמות אזרחים.

על ועדה בינלאומית לבדוק את הסילבוסים בהם מוטמעים בעיקר חומרי הלימוד שייצר "שודד הים" כדברי פרופ' פוזנר, שמייצרים רק עוד ועוד משרתי ממשלת בג"צ ומערכת המשפט הרקובה.

בדיוק כפי שנעשה לגבי המחלקה הפוליטית באוניברסיטת בן גוריון, יש לעשות לגבי הפקולטות בהן לומדים משפטים במדינת ישראל. על ועדה בינלאומית לבדוק את הסילבוסים בהם מוטמעים בעיקר חומרי הלימוד שייצר "שודד הים" כדברי פרופ' פוזנר, שמייצרים רק עוד ועוד משרתי ממשלת בג"צ ומערכת המשפט הרקובה.

עד שלא ננקה את האקדמיה ממשנתו של אהרון ברק - שכהגדרתו של פרופ' פוזנר, הוא פעל כשודד ים שעבר יותר מכל אחד אחר על החוק -לא ישתנה דבר!

ילך א' יבוא ב' - תואמו המשובט, שמוחו נשטף במחלקת המשפטים באוניברסיטה, שם שינן את כל ההמצאותיו ההזויות (כדברי פוזנר) של ברק להשתלטות על מדינה בכוח, באמצעות חקיקה של שופטים, זכות עמידה, והמצאות שלא קיימות בשום מקום בעולם חוץ מאצלנו, הכוללות המצאת חוקה שלא היתה ולא נבראה מעולם!

באוניברסיטה מייצרים על סרט נע הרבה אהרון ברקים, ביינישים, וניצני שי!

הם עוברים בסבב אינסופי ממקום למקום, ומתפקיד לתפקיד, ומשאירים חורבן והרס בכל שטחי חיינו היהודיים.

מפרוקצ'ה נפטרנו בבג"צ, ועכשיו יבריגו אותה לתפקיד מבקר המדינה להוותנו ולאסוננו. במי היא תתמקד ב"חקירותיה" יודע כל הציבור הלאומי ציוני עוד לפני הכתרתה בתואר מבקרת המדינה.

חובה לנקות משם את המשנה של אהרון ברק - או - לסגור את המחלקה.

ליבליזם פרו מערבי - OUT! זו תורת משפטים נוצרית ואנו יהודים, ויש לנו את תורת המשפטים היהודית!

כמו שקבעה הועדה הבינלאומית על אוניברסיטת באר שבע - לנקות או לסגור.

במחלקה בה לומדים משפטים באקדמיה בישראל, נלמדת רק תורתו של ה"ממציאן" המהפכן - שפעל בצורה דומה לצורה בה פעל נפוליאון כשחטף לאפיפיור את כתרו, ושם אותו על ראש עצמו, תוך שהוא מכריז על עצמו כעל מחליפו של המשיח הנוצרי עלי אדמות.

ואכן גם למידת משפטים באוניברסיטה היהודית היא בסך הכל שינון משפטי גויים טורקים ואנגלים, מוסלמים ונוצרים - שבינם לבין המשפט העברי ואהבתו וחמלתו לעם ישראל - אין שום קשר.

תוקם ועדת בדיקת חומר הלימוד באוניברסיטאות היהודיות בנושא הלימוד - משפטים - מיד!

*

פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על בג"צ של אחרי מהפך 77' (או - על תרגילי אהרון ברק לתפיסת השלטון מהעם בישראל!)

הצמיחה של האקטיביזם הגורף בו בית המשפט העליון נכנס בהחלטותיו להחלטות הרשויות האחרות. לבית המשפט העליון יש סמכות לבטל חוקים של הכנסת למרות שאין לו הסמכה כזו! בית המשפט הוא מוסד פוליטי הפועל כמו הכנסת וקובע אילו ערכים ישררו בחיינו, וגם כיצד תיעשה הקצאת המשאבים המטריאלים במדינה. בית המשפט הפך למרכז מפלגתי ששם נערכת כל הפעילות הפוליטית של השמאל שאיבד את השלטון!

http://www.youtube.com/watch?v=KsxDURXWIyk&feature=player_embedded

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=248425

נא היכנסו לקישורית ועיינו בתגוביות המאירות את הנושא.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=248425

לאור נאום ההסתה של בייניש נגד חברי כנסת מהימין, חבר הכנסת מיכאל בן ארי, נציג ארץ ישראל שלנו, משיב מלחמה מול בייניש ובית המשפט העליון, וקורא להקמת ועדת חקירה שתחקור מה באמת נעשה מאחורי הקלעים בבית המשפט העליון, שנהפך לחונטה משפחתית וחברית הרוצה להחליף את נבחרי העם.

ח"כ בן ארי, אם נשיאת בית המשפט העליון בייניש אומרת שאתם חברי הכנסת מסיתים נגדם זה כבר לא דברים של מה בכך.

הנאום של בייניש הוכיח, אם היינו צריכים בכלל הוכחה, שבית המשפט העליון מתנהל כסניף של מרצ ובל"ד. בייניש רוצה להחליף את העם. היא עדיין לא הפנימה שיש כאן דמוקרטיה. היא רגילה לחממה של החונטה המשפטית. מה שהיא עשתה זאת הסתה נגד נבחרי העם. היא מנסה לאיים עלינו, אבל אין לי ספק שהדמוקרטיה תחלחל סוף־סוף אל המעוז הישראלי.

בייניש מאשימה שאתם מסיתים את הציבור נגד בית המשפט ולכן הציבור נגדם. אתה מקבל את הטענה הזאת?

בבית משפט העליון כל הפסיקות נגד הימין ובעד השמאל והערבים בצורה מובנית, ואחרי זה היא מגיעה בטענות. שיא של חוצפה. מה שאצל השמאל זה חופש ביטוי בימין זה הסתה. חסימות כבישים משמאל זה חופש ביטוי, בהתנתקות זו הייתה הפרעה לנתיב תחבורה שעליה קיבלו מעצר עד תום ההליכים. בתים בלתי חוקיים של ערבים זה חוקי, אצל היהודים זה נהרס מיד בהוראת בג"צ. בייניש, העם לא טיפש, כפי שאת והחונטה מסביבך חושבים. אנשים קוראים ומפנימים את פסקי הדין המעוותים שלכם, וזו התוצאה לשפל של האמון שהבאת את בית המשפט העליון.

עכשיו בייניש מביאה נציג ספרדי לבית המשפט, את מני מזוז.

מזוז הוא הסמן הכי אנטי יהודי ולאומי במדינת ישראל. זה מראה את הפנים של בייניש וכיצד היא ממוקמת בקצה השמאלי של המפה הפוליטית. מזוז הכשיר כל שרץ כדי להגן על ההתנתקות, ועשה הכול להחרבת היישובים. הציבור צריך לדעת שבבית המשפט העליון יושבים שופטים שמגלים הזדהות והבנה עמוקה עם רוצחי יהודים, ואפס סובלנות כלפי יהודים. מבחינתי אין הבדל אם יושב בבית המשפט העליון מרואן בראגותי, זאחלקה או בייניש ופרוקצ'ה. מבחינתי זה אותו הדבר.

לא הגזמת?

אתן לך דוגמה פשוטה. באותו יום בבית המשפט העליון באותו הרכב, שיר שבח לטרור ולרוצחי יהודים היה חופש ביטוי, וקריאה של בנימין כהנא להפציץ את אום אל פחם הייתה הסתה. דין אחד ליהודים ודין שני לערבים.

איך אתה מסביר את הלחץ של בייניש ואנשי הרוח שהיא מגייסת?

פרפורי גסיסה של החונטה המשפטית של בית המשפט העליון. הם חשים שפג התוקף שלהם והם משתוללים. הציבור צריך להבין, חברי הכנסת צריכים לקבל מאדון בייניש אישור מה לומר. בשביל מה צריך כנסת בכלל? הרי יש לנו את בית המשפט העליון. אנחנו ילדי הכנסת, נשחק לפי החליל שלה.

הם טוענים שיש מתקפת חוקים מימין נגד בית המשפט.

יותר רעש של מתקפת חוקים. רוב החוקים נופלים לצערנו על ידי נתניהו, מרידור ובני בגין שמבצעים את מצע מרצ. יש כמה קולות ימניים בליכוד אבל יש מי שהודף אותם. הציבור צריך לדעת שהליכוד זה אם כל חטאת והם מגנים על בית המשפט העליון ועל כל העוולות נגד הציבור הדתי והמתיישבים.

הלחץ של בייניש מראה את הפנים שלה. בייניש היא מינוי של המדינה. לא יכול להיות שהיא תיתן הוראות לחברי הכנסת. וזה בדיוק האקטיביזם השיפוטי שהמציא ברק. אין כנסת ואין חקיקה. ואת זה מבין לשמחתי השופט גרוניס ולכן הם גם נלחמים בו. הם רוצים להשאיר את השליטה בידיהם.

לסיכום?

לדעתי הגיע הזמן להקמת ועדת חקירה בלתי תלויה מה באמת קורה בבית המשפט העליון. הרי מה שקורה שם זה ביזנס לכל דבר. ספרים של השופטים שנמכרים בסכומי עתק, קרנות, מלגות לשופטים, משכורות עתק, סיוע לארגוני שמאל מקרנות בעולם. צריך לבדוק איך מתבצעים הדברים. איך קובעים שם את ההרכבים, מי זוכה להיות מתמחה בבית המשפט, מה הקריטריונים במוסד של החונטה. מי שרוצה אמון בבית המשפט חייב להיות שקוף כלפי הציבור. שיטת חבר מביא חבר לא מועילה לאף אחד. ובמקום להאשים את הימין, שיעשו חשבון נפש נוקב לאן הם דרדרו את המדינה.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=248414

עלבון שלא במהרה ישכח - פרופ' מני מאוטנר

בימים האחרונים היינו עדים לקרב נוסף במלחמת התרבות הקיימת בישראל יותר משלושה עשורים בין הקבוצה הדתית לקבוצה החילונית-ליברלית. בראש המחנות הנצים ניצבים שני ממסדים משפטיים.

הרב זלמן מלמד והרב אליקים לבנון הם שניים מראשי ישיבות הציונות הדתית ביו"ש. מאז הסכמי אוסלו ב-1993 היו עשרות מקרים שבהם קראו רבני יו"ש לתלמידיהם שלא לציית להחלטות הממשלה והכנסת.

הרבנים דיברו בשמה של מערכת נורמטיבית חלופית למערכת הדמוקרטית-ליברלית, שבמסגרתה פועלות הממשלה והכנסת.

תיאודור אור הוא שופט לשעבר בבית המשפט העליון. העובדה שפסל לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה את מי שמכהן תחתיו במערכת המשפט, השופט נעם סולברג , היא הביטוי הבוטה ביותר לכך שבית המשפט העליון תופס עצמו ניצב בחזית מלחמת התרבות.

סולברג נחשב שופט מצוין, הממזג מקצוענות, אינטגריטי ואישיות נעימה.

השופט אור היה מודע ודאי לכל המידות הטובות האלה, ובכל זאת פסל אותו.

מדוע?

סולברג נתפס על ידו כמייצג את הצד האחר במלחמת התרבות.

מאז שהתפרצה מלחמת התרבות ניתן לאתר כמה מאפיינים חוזרים בפעולתה של הקבוצה החילונית-ליברלית.

ראשית, העתקה של פעילות פוליטית מהכנסת לבית המשפט העליון.

בשלושת העשורים האחרונים איבדה הקבוצה הרבה מכוחה בכנסת. היא הפכה אפוא את בית המשפט, לזירה חשובה לפעילותה הפוליטית. בית המשפט, המוסד המזוהה ביותר עם ערכי הליברליזם, שיתף פעולה עם הקבוצה והפך עצמו לשחקן המרכזי מטעמה.

שנית, חיזוק כוחה של הפקידות הבכירה של המדינה (משפטנים, אנשי אוצר, בנק ישראל) כמשקל נגד לכוחה של הפוליטיקה.

שלישית, השחרת הפוליטיקה על ידי הצגתה כמושחתת ובשותפות בסימביוזה של "הון-שלטון".

רביעית, הדרה של כל מי שאינו "משלנו" מכל תפקיד שיש עמו כוח.
פסילת סולברג על ידי אור היא דוגמה קיצונית אחרונה.

האם האסטרטגיות האלה משרתות את המפעל של שימור הליברליזם הישראלי?

התשובה שלילית.

התנהגותה של הקבוצה הליברלית גורמת להגברת העוינות של הציונות הדתית כלפיה ולאבדן שארית האמון שלה בבית המשפט העליון.

העלבון הקשה שספגה הציונות הדתית בשבוע שעבר, עם הדרתו הבוטה של אחד מטובי בניה, לא במהרה יישכח.

הוא גם יוביל להקצנה בעמדותיה כלפי בית המשפט.

השופטים צריכים לדעת זאת טוב מכולם: מי שיקרא את פסיקותיהם בנושאי אפליה ייתקל שוב ושוב בתיאור תחושותיהם הקשות של המודרים.

במקום אסטרטגיית המלחמה וההדרה, אני מבקש להציע אסטרטגיה חלופית המבוססת על הכללה ושיתוף פעולה. בטווח הבינוני והארוך אסטרטגיה זו תשרת טוב יותר את שימור הליברליזם בישראל.

ביסודה של אסטרטגיה זו עומדת ההבנה שיש לנהל מאבק על נפשה של הציונות הדתית.

קבוצה זו מחזיקה את המפתח לעתיד הליברליזם בישראל.

אם תקצין את הדתיות שלה ותחבור לחרדים, נגזר דינו לכליה.

אם תחזק את נאמנותה לליברליזם, נכונו לו עתידות.

הקבוצה הליברלית צריכה לחבור אפוא לציונות הדתית, במטרה ליצור עימה מסגרות של שיתוף פעולה לשמירת אופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית.

בהתאם לגישה זו יש לפעול בדרכים הבאות: ראשית, יש להכליל אנשים מהציונות הדתית במערכת המשפט. סולברג היה יכול לתפקד כיועץ משפטי, המשלב נאמנות מוחלטת לעקרונות היסוד של המשפט ושמירה על אורח חיים דתי. הוא גם היה יכול לשמש מוקד להזדהות של אנשי הציונות הדתית עם מערכת המשפט החילונית.

...בסוף השבוע שעבר פסל בית המשפט העליון חוק של הכנסת. נוכח זיהויו המוגדר של בית המשפט במלחמת התרבות, מהלכים כאלה שלו זוכים לתמיכה מוגבלת מעבר לתומכיו המובהקים...

שלישית, יש לפרק את יחידות הצבא הסקטוריאליות ולשלב את כל חיילי הצבא ביחידות מעורבות. זאת, כמובן, תוך יצירת תנאים מיוחדים לחיילים דתיים, כדי לאפשר להם קיום מצוות. אין כמו
מפגש של אנשים צעירים בתנאים של שירות צבאי כדי לחשל חברויות ארוכות שנים ולהוריד את העצימות של מלחמת התרבות.

ספרו האחרון של פרופ' מאוטנר הוא "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת"

נעם סולברג הוא כרגע שופט בבית המשפט השלום בירושלים.

http://uripaz.wordpress.com/2007/11/03/%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/

פרופ' מנחם מאוטנר, לשעבר הדיקן הפקולטה למשפטים בת"א:

מדבר על שופטי בג"צ השייכים לקבוצה שהפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה והעתיקה את הפעילות הפוליטית שלה לבית המשפט העליון, מהפוליטיקה של הכנסת והבחירות,למקום אחר, לבית המשפט העליון, והופכת אותו למוסד ממנו היא מנהלת את הפוליטיקה שלה.

50% מהעתירות לבג"צ הן של מר"צ ובית המשפט העליון משתף פעולה עם הקבוצה הזאת, כסוכן שמחדיר ערכים ליברליים, חילוניים פרו מערביים. לעומת השמאל הימין לעולם לא מגיש עתירות על מאבקים פוליטיים, כי אם על פגיעות אישיות.

יש הבנות סמויות בין כל האנשים בעלי תפיסת העולם הזהה הזו בבג"צ, והם פועלים בסינכרוניזציה מוחלטת.

בית המשפט העליון - מי שולט בו?

http://www.youtube.com/watch?v=jW1YEWXvad8&feature=player_embedded

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=247124

לדבריו, "הביקורת על בית המשפט העליון ועל הדילים האפלים הנעשים בתהליך בחירת השופטים היא חיונית, ותכליתה חיזוק הדמוקרטיה הישראלית.

מי שאינו מבין שזוהי חובתנו כאנשי ציבור, אינו יודע מהי דמוקרטיה".

WALLA

https://rotter.net/forum/gil/23360.shtml

הכל סתום.הכל.אי אפשר לזוז.

אהרון ברק סתם בבטונדה את השבילים לשינוי.

זה היה מתוכנן עד הפרט האחרון.

יש לפעול מיד על מנת לייצר את תחילת המהפיכה הדרושה לחיסול בג"צ במתכונת ממשלת על,והחזרתו לגודלו הטבעי ולפעילותו המקורית-שפיטה ולא הנהגת המדינה.

בו זמנית יש לפצל מיד את מישרת היועץ המשפטי לממשלה המשמש היד הבוחשת בקרביה של הממשלה מטעם הבג"צ.

הוא המתווה לממשלה הנבחרת את דרכה,וידוע לנו מהי דרכם של היועצים.שמאל קיצוני החותר לביטול המדינה היהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה.כל היועצים נבחרים על ידי שופטי הבג"צ,ומייצגים את הדעה האחידה של קומץ שופטים אלה שבחרו זה את זה.

יש לעשות טיפול שורש במערכת המשפטית הזאת,וללא השתהות.

יש לגייס את פרופ' פרידמן ולקבל ממנו מיידית הנחיות מדוייקות כיצד משתחררת המדינה מכבליה ומחסלת את הסוס הטרויאני.

לצורך השינוי יש לבטל את שני החוקים החוקתיים כביכול,בעזרתם כבלה המערכת המשפטית את ידי ורגלי המדינה.חייבים למצוא דרך לעקוף ולבטל את האפקט שלהם.

חוק כבוד האדם וחירותו,והחוק הקובע שלבית המשפט יש רשות לבטל חוקי הכנסת.כמו גם את החוק שדחף ברק בערמומיות מוסווית,שקובע בצורה הזוייה,שלבג"צ תהיה תמיד ובכל מצב העמדה הקובעת.זוהי ממשלת העל השרשורית,וכך אהרון ברק יצר אותה.

כמו כן חייבת הכנסת לבטל מיידית את התוספת "תכליות מדיניות" ,שהוחדרה על ידי אהרון ברק בצורה סמוייה וללא דיון בכנסת לפסק דין בנושא ההתנתקות.תוספת שתי המילים - "תכליות מדיניות" - הופכת את צה"ל מצבא העם שתפקידו להגן על העם,לכלי פוליטי בידי ממשלות.זהו דבר חמור ביותר,והשלכותיו העתידיות לדעתי לא פחות ממלחמת אחים וודאית ואובדן המדינה.

למי שלא יודע על מה אני מדברת הנה תזכורת:

הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, המורכב מלמעלה מ- 150 עורכי דין ומשפטנים, עתר ביום 3 באוגוסט 2005 לבית הדין הגבוה
לצדק, בג"ץ, כנגד השימוש בצבא למטרות אכיפת סדר ציבורי על אזרחי ישראל.

העתירה נדחתה מייד. בפסיקתו, מצדיק שופט בג"ץ אהרון ברק את הממשלה וקובע כי:"ראוי והכרחי במקרים מתאימים לתגבר את כוחות המשטרה בחיילי צה"ל לשם הבטחת יישום ההתנתקות." (פסקה 70)השופט הדגיש כי:
"התכליות המדיניות, הלאומיות והביטחוניות עליהם מבוססת תוכנית ההתנתקות,הן כבדות משקל" (פסקה 101 ).
שימו לב מה קרה. השופט ברק הסתמך על התיקון משנת
1995 , בדבר ההיתר להשתמש בחיילי צה"ל לצורך השגת"מטרות לאומיות-בטחוניות" אבל הצליח להשחיל "תיקון"נוסף, בלי דיון בכנסת, על ידי זה שהכניס לתוך פסיקתו את המושג "תכליות מדיניות"!!!
מושג זה אינו נמצא כלל בניסוח החוק המקורי משנת 1995 וכך, בהינף קולמוס, כאילו בלי לשים לב, הרחיב בג"ץ את סמכותה של הממשלה להשתמש בצבא לא רק לחינוך וקליטת עליה, אלא גם להשגת מטרות מדיניות %u2013 פוליטיות!!!

כלומר, מעתה לצה"ל אין מעמד מיוחד במדינת ישראל והוא בסך הכל רשות מינהלית ככל רשות מינהלית אחרת!

לפסיקה זו יש השלכות מרחיקות לכת.

מעתה אין הממשלה מוגבלת בשימוש בצה"ל, שהוא כוח צבאי בעל מערכות נשק אדירות, דווקא להפעלתו כנגד אויבי המדינה. בג"ץ התיר לממשלה להשתמש בצה"ל ככל העולה על רוחה, לרבות שבירת שביתות ודיכוי כל גוף פוליטי, המתנגד למפלגת השלטון!

פסיקה זו של השופט ברק היוותה את הבסיס המשפטי לשימוש בצבא הגנה לישראל לשם גירוש יהודי חבל עזה וצפון השומרון ולהריסת יישוביהם.
פסיקה זו מהווה עד היום בסיס משפטי להרס כל יישוב ונטישת כל חבל ארץ.

מעניין גם שפסיקת השופט ברק בעניין ההתנתקות, אשר הוסיפה בחשאי את הביטוי "תכליות מדיניות" לחוק הקיים,התעלמה בעליל מסעיפים אחרים באותו חוק. למעשה החוק דורש הסכמה בעם לפעולות האלה, קונצנזוס, מה שלא היה כלל בגירוש קטיף! זאת ועוד, כיוון שפעולות אלה חורגות ממטרות צה"ל, החוק משנת 1986 מעניק את הזכות המלאה לכל חייל שלא להשתתף בהן!

כל עוד לא יבוטלו כל הדברים האלה לא ניתן להילחם בסוס הטרויאני.

כיצד תתאפשר המלחמה בסוס אם יבוצעו הדברים המוצעים למעלה?

אז ניתן יהיה לקבוע שכל מה שפוגע בבטחון המדינה ונכלל בהגרה סוס טרויאני יוצא אל מחוץ לחוק.תוקם ועדה בנוסח זו שהוקמה בארה"ב כשנלחמה בקומוניזם ושלוחותיו העויינות,וכל גוף,אדם ואירגון שתבחר הועדה לבדוק,יתייצב בפניה ויתן דיווח מלא על פעילותו ומטרותיה.הועדה תיקבע האם הפעילות תותר או תיאסר.כך יזומנו גם עיתונאים,בלי שחומת פלדה של משפטנים המזדהים עם מעשיהם תגן עליהם מכל רע,לחקירה,ומסקנות הועדה תחייבנה מסקנות אופרטיביות.

רק כך נוכל להתגבר על הסוס הטרויאני,ולקרוע את הכבלים מעל ידי ורגלי המדינה על מנת שתקום על רגליה ותילחם על נפשה עם כל יכולותיה ועוצמתה להדברת הסוס הטרויאני.

כל מערכת המשפט צריכה לעבור טיפול שורש ושינוי מהפכני.בגלל המתכונת הנוכחית אנו בדרך לחורבן בלתי הפיך.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb53f4&id=1504&page=3

הרי אני בטוח עד למעמקי נשמתי שהיא קבלה כסף והמון כסף על ההתעסקות הפוליטית הזאת

ברור לי שיצוצו הוכחות

אז היא תוציא גירסה חדשה?

בתחילה הדוברות הכחישה שהאירוע התקיים
ואז כשהובאה התמונה המפלילה
היא הוציאה גירסה מעורפלת אחת

אין מצב שלא תועד
ואם לא תועד זה עצמו מחשיד אותך עד לשד עצמותייך
ובמקביל תרשמי דוח מה נעשה שם לפרטי פרטים בלי להעלים אף פרט

התמונה המפלילה שאילצה אותך להודות בעצם קיום הפגישה היא רק קצה הקרחון לטעמי

לא תוכלי לספר שאת לא מתעדת
כי אז את לא יכולה לשבת בלשכה הזאת
בבית משפט הכל חייב להיות מדוייק ומתועד

ואל תשלחי לי דוגמית מהתיעוד
תני לי את כל החומר המקורי - לא ערוך

סיפורי סבתא
זה בקברה של סבתך תעשי

אצלי את עובדת ולי תתני את הדוח המלא והמתועד
בדמוקרטיה את הפקידה שעובדת אצלי
ועם משכורת יפה מאוד
בשביל לשפוט לתעד ולנמק הכל

לא רוצה ?
תפטרי!!!
או שתראי כלגיטימית את טענתי שאת והלשכה שאת ספונה בה עם קרנות מפוקפקות בלי תיעוד
את הלא לגיטימית לפי כל קוד דמוקרטי מקובל ולוגי

קיצער לו הייתי עורך דינך הייתי ממליץ על פרישה מכובדת
תראי יש אפשרות להוציא מהקופה שלי סכום יפה כמענק פרישה אם תבחרי בדרך זו